גלגוליו של זורק האבן על הנביא זכריה

מאמרים-על-גלגולים
מאמרים-על-גלגולים

כל ענייני החג

כל ענייני תשעה באב


 

 

פרק מתוך הספר 'משנת הגלגולים' לרב בועז שלום שליט"א

 

מקבץ ספורים על תיקונו של זורק האבן על זכריה הנביא

שנרצח בבית המקדש והיה דמו מבעבעתשטז

 

הרוח שהיה בנובהרדוק

זכריה הנביא נרגם באבן ומת.

היו שני נביאים שנקראו בשם זכריה. הנביא זכריה המופיע בכתובים [בתרי-עשר] לא נרגם, אלא הנביא זכריה בן יהוידע הכהן, כמו שכתוב בדברי הימים (ב כד-כ):

"וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה': וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו [-של זכריה הנביא] עִמּוֹ [שהצילו והטמינו בקודש הקודשים] וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ [-זכריה]. וּכְמוֹתוֹ אָמַר [זכריה:] יֵרֶא יְקֹוָק וְיִדְרֹשׁ:  

ואכן שנה אחר כך, ה׳ דרש את דמו, ליום השנה, בדיוק באותו יום – עלה חייל ארם על ירושלים הרג והשחית כמבואר שם בכתובים.

חלפו שנים ארוכות – ונבוזראדן שר הטבחים נכנס לעזרה והבחין בדמו של זכריה הנביא שתוסס ורותח. אותו דם עמד על סלע ורתח במשך כמאה שנה, מעת הריגתו של זכריה עד חורבן הבית.

נבוזראדן שאל "מאי האי?" ונאלצו לספר לו שהוא דמו של זכריה הנביא שהיה מוכיח אותם במילי דשמיא וקמו עליו והרגוהו.

נבוזארדן רצה להפסיק את רתיחת הדם ולרצות את הנרצח, ושחט עליו את זקני העם – הסנהדרין, ומשלא פסק מרתיחתו – הרג עליו בחורים ובתולות ותינוקות של בית רבן עד שגם הוא עצמו הזדעזע משפיכת הדם, והתחנן כביכול – שהדם כבר יפסיק מרתיחתו – ורק אז נח דמו. ואז נרעש בכפליים, התגייר ושב בתשובה (גיטין דף נז).

אצל הליטאים מפורסם הסיפור על "הנובהרדוקע׳ר דיבוק" היה זה בחור יהודי מנובהרדוק שנכנסה בו רוח.

אצל החסידים ידוע גם על דיבוק שתחילת דרכו הייתה בנובהרדוק והובא לביתו של תלמיד הגר"א רבי חיים מוולאז'ין, ולאחר מכן עבר לאיזור אחר שם הובא אל המגיד מקוזניץ זי"ע.

כפי עדות איש מפי איש – מגדולי הליטאים (וכמצוטט בספר הצדיק ר׳ שלמה) – אותו בחור היה פוסע ברחובה של עיר, פוגש אנשים והיה פורט לפניהם את עוונותיהם. הוא ניגש ליהודי ואומר לו בשמחה "אני אוהב אותך!" ומיד התחיל לפרט את חטאיו שעשה בימי חייו. היהודי היה מתמוסס מבושה על פרסום מעשיו בקול וברחובה של עיר לפני רבים, ומיד היה מהרהר בתשובה, אז הרוח היה הופך את הטון והסגנון ואומר לו "אני שונא אותך!" ואז היה הלה מגביה את רגליו ונס ממנו…

לפעמים עוד לפני שהיה אומר "אני שונא אותך" היה מנסה בדרך אחרת. היה פונה אליו כאילו בתחנון: "אחי היקר למה לך להרהר הרהורי תשובה, מה אתה צריך לעסוק בכך?!" אך משהיה ממשיך להרהר בתשובה, נפרד ממנו במנוסה.

סיבת הדבר היא, מפני שרוח טומאה לפפה אותו, שכידוע, התאוות והשאיפות לא נפרדות מן האדם גם לאחר פרידת הנשמה מהגוף. הנשמה, נפרדת רק מהגוף אבל לא מהרצונות והתאוות שלה שהינם חלק מהנפש ונשארים בה… יסורי העונשים, אולי הם, מפרידים אותם מהנפש.

אותו הרוח גילה ואמר, כי הוא הראשון שזרק את האבן על זכריה הנביא.

יותר מאלפים שנה שהוא נע ונד ואין לו אפשרות להכנס לגיהנום ולהזדכך שם מעברותיו, ומשום כך נכנס בגופו של הבחור כדי למצוא מנוח ומרגוע לזמן קצר.

דבר פלא נוסף נמסר, שהדיבוק לא סבל להמצא בסביבת תלמידי חכמים. כאשר פגש רשע – חיבקו גיפפו ונשקו שוב ושוב. אבל כשנקלע לד' אמות של צדיק לא יכל להביט בו – ברח, קילל וגידף.

רבי יוסף שלמה כהנמן – הרב מפוניבז׳ נכנס בשבת אחת ל׳חדר האוכל׳ בישיבת פוניבז' והבחין כי מספר שולחנות לא מכוסים במפה. הרב פנה אל קבוצת בחורים ואמר להם: בחורים יקרים! שמעו נא.

מקובל אצלי מדורות הקודמים אודות הדיבוק מנובהארדוק שבאחת השבתות הכניסו בכח את אותו בחור אשר בו הרוח אל ביתו של הגר"ח מוואלזין. הבחור נבהל והתהלך אנה ואנה בבית כמי שאחזו טירוף, הוא פשוט, לא מצא לעצמו מקום אחיזה – מפאת קדושת הבית והשבת, הוא רץ סחור סחור. עד שמצא פינה קטנה באחד משולחנות הבית – שם המפה התקפלה והשולחן היה מגולה. מיד התכופף קיפץ חיבק ונישק את אותו מקום גלוי שבשלחן (כי רק שם היתה אחיזה לחיצונים) מעשה שהיה. ע"כ דבריו.

פעם כאשר איימו על הדיבוק שאם לא יצא יקחו אותו אל הגר"א מוילנא, השיב הרוח: "איני מפחד ממנו, כי להגר"א אין עסק עימנו (כהקדמת הגר"א לספרא דצניעותא) כך סיפר החפץ חיים לתלמידו רבי שלמה בלוך.

עוד שאלו אותו האם ידוע לו מי הם הל"ו צדיקים שבדור? הדיבוק מנה שמות רבים לא ידועים ביניהם גם הגר"א, אלא שאת הגר"א מוילנא לא מנה בין הראשונים ממש. שאלו אותו וכי הגר"א אינו הראשון או לפחות משלושת הראשונים?! והשיב "לא, מפני שהוא הרי קצת מפורסם, הרי חלק ממעלותיו מפורסמות"….

 

לביתו של המגיד מקוזניץ

בספר "שומר אמונים" מוזכר (לראשונה) שייכותו של המגיד מקוזניץ אל אותו רוח, וזה לשונו: "כי פעם אחת הביאו לרבינו מקאזניץ איש אחד כדי לתקן את הנפש שנכנס בו (-כדיבוק) שאלו המגיד מי הוא היה בגילגול הקודם ובאיזה זמן? והשיב כי יותר מאלפיים שנה שהוא בצער ויסורים וכי הוא היה הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא ומאז אין לו מנוחה והולך מדחי לדחי. וברחמי ה׳ נתקן ע"י הקדוש הנ"ל".

איך עבר מנובהרדוק לקאזניץ? ושמא היה זה איש אחר – שאח"כ נכנסה בו אותו רוח של זורק האבן? קשה לדעת בבירור, אלא מה שנספר לכם להלן, אולי יועיל לבירור הדברים.

"שאלתי את רבי אליהו לאפיאן" – סיפר רבי יעקב אדלשטיין שליט"א "מה עלה בסופו של אותו בחור שהסתובב ורוח בקרבו"? הוא השיב כי כפי הידוע לו, דבר הדיבוק התפרסם עד שרבים באו לשומעו ולקבל פחד ויראת העונש, ללמוד עד כמה קשים משפטי שמים על כל דבר חטא, עד שהענין הועבר לחלונות הגבוהים של השלטונות.

אנשי הממשל חשדו כי מכשף מסתובב לו בין היהודים והגויים. מבחינה חוקית נאסר כל מעשה כישוף והעוסק בו הסתכן אז בגזר דין מות, ובכך נכנס אותו בחור לכלל פיקוח נפש והוחלט כי יש להצילו. לא רק בשל הרוח שבקרבו – אלא אף מדין הצלת נפשות. משום כך הבריחו אותו מחוץ לגבולות המדינה, מקום בו החוקים שונים. כך עזב את נובהרדוק וילנא וולאז'ין.

לאור זאת, שמא אז אכן זכה והגיע לקרבת יהודים אחרים שגררו אותו אל המגיד מקוזניץ. בסופו של דבר הגיע שם אל תיקונו כפי שמובא ב"שומר אמונים".

רבי משה הולצברג זצ"ל ראש ישיבת קרלין-סטולין, גילה פעם כי פרטי התיקון של המגיד מקוזניץ, עברו לאוזנו, איש מפי איש. והוא נאות לספר זאת לרבי יעקב אדלשטיין שליט׳׳א, וכה סיפר:

בתחילה, המגיד ניסה להוציא את הרוח מגוף הבחור ע"י שמות ויחודים. כאשר לחש באוזנו יחודין בשמות הקדושים, גיחך הרוח וצחק בקולי קולות ואמר – אתם חושבים להפחיד אותי בדברים אלו? את כל היחודים הללו ידעתי עוד בהיותי ילד לפני הכנסי למצוות, הלא אני מתקופת הבית הראשון – הלא אני זרקתי את האבן הראשונה על זכריה הנביא (ואז געה בבכי) אל תפחידוני!

שאל אותו המגיד "ומהי הדרך בה נוכל לתקן את נשמתך?" (כי גם הוא רצה לתקן את נשמתו המיטלטלת והמתייסרת ביסורים נוראים יותר מאלפיים שנה).

השיב הרוח ואמר: מאז מותי ועד היום לא היה תלמיד חכם שלימד עלי זכות, אם יהיה מי שימצא לי ׳לימוד זכות׳ יציל את נשמתי שאבוא למנוחתי. הדיבוק הדגיש שחייבים ללמד עליו סנגוריה בפה מלא.

המגיד חשב ומצא לו זכות, אך הודיע לו שיעשה זאת בתנאי שיראה לו את דרגתו (את מהות רוחו נפש ונשמה מתקופת בית המקדש).

הרוח הסכים אך "לא כאן בבית ובעיר פנימה, בשדה מחוץ לעיר אראה לך אם תוציאני למנוחה" אמר.

המגיד הקדוש נתעטף ויצא מהעיר ואמר בפיו לימוד זכות על מעשהו הנפשע, ואח"כ נראה לפניו עמוד אש מהארץ על לרקיע, ומה שעוד ראה כמובן שלא סיפר.

מה היה לימוד הזכות? גם זה סיפר ר׳ משה הולצברג זצ"ל:

הוא מצא לו סברה הלכתית, שעל פיה היה לו מקום לטעות ולחשוב שמותר לו לרגום את הנביא באבן.

הוא חשב כי היות ונבואה לרעה מאת ה' יתברך יכולה להשתנות כל זמן שהנביא אינו אומרה בפיו, היה לו לנביא לכבוש נבואתו ולא לאומרה, ולנסות להציל בכך את עמ"י. והגם שהכובש נבואתו חייב מיתה, מכל מקום היה לו לנביא למסור נפשו בעד הצלת כלל ישראל. ומשום כן חשב הלה שמותר לרגום את הנביא באבן. [ואע"פ שדברים אלה מופרכים הם, מ"מ היה בהם די לימוד זכות עבור אותה נשמה תועה].

[חומש המגידים פ' ויקהל]

 

עוד סיפר הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שביום שנפטר הגאון מוילנא, השמיע הרוח צעקות שמלאכים לוחצים בו, ושהרבה מלאכים ירדו לקבל את פני הגאון מוילנא, ומזה ידעו אנשי נובהרדוק שהגאון נפטר לבית עולמו.

וידוע היה שאנשים פחדו מאד להכנס לבית שבו היה הרוח, מחשש שהוא יגלה רשעותם.

כן סיפר רבי אליהו, כי אותו רוח סיפר על עצמו, שהוא מתגלגל מאז תקופת הנביאים, שהוא היה הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא. ואותו הרוח היה תלמיד חכם גדול, שכן כמה אנשים תלמידי חכמים דיברו אתו בלימוד.

פעם אחת קרה שהכניסו לבית שבו היה הרוח שני ספרי זוהר בתוך עטיפה, ספר אחד נדפס בדפוס סלוויטא, והשני נדפס בדפוס שחיללו בו שבת, וכאשר הכניסו את הזוהר מדפוס סלוויטא, התחיל הרוח מיד לרעוד וביקש שיוציאו אותו, מחמת שקדושתו מפריעה לו, אבל כאשר הכניסו לו את הספר שהודפס במקום שבו מחללים שבת, היה הרוח רגוע ולא הגיב כלום.

אמר על זה רבי אליהו זצ"ל, הרי לנו שני ספרים זהים בתוכנם ובצורתם, אלא שהאחד הוכן בקדושה, ואילו לשני חסרה ההכנה הזאת. לכאורה נדמה שאין כל הבדל ביניהם עד שבא המעשה הזה ומלמד אותנו שאכן הבדל גדול ביניהם…

[עולם הנצח עמ' 207, ילקוט לקח טוב שמות]

 

גלגול לובלין

שמעתי מהרב לבקובסקי וה"ר יואל כהנא והרב אלישבץ שכ"ק אדמו"ר ר׳ מנחם מענדל מליובאוויטש הכ"מ אמר לפני חמש שנים בשיחה, שמצא כתוב בספרים פולניים שפעם אחת טרח החוזה מלובלין מאד לכוין כוונות קדושות בתפלתו ולא עלתה בידו. ובאותה שעה ראה והנה אדם עומד לפניו ומתלוצץ בו ואומר "אותן הכוונות שאתה משתדל לכוין עכשיו הנה כשהייתי בחיים חיותי אפילו ילדים קטנים ידעו לכוין בהן".

שאלו החוזה "מי אתה?". השיב "אני האיש שזרק האבן הראשונה על זכריה הנביא".

שאלו החוזה "ולמה ככה עשית?".

והשיבו "לפי שהיה לו למסור נפשו למיתה בידי שמים ולעבור על איסור הכובש נבואתו. כי גזרה רעה כל זמן שאינה נאמרת בפה אינה קשה כל כך".

וכשהשלים כ"ק אדמו"ר הכ"מ הסיפור שאל מדוע באמת לא כבש נבואתו כדי להמתיק הדינין?

ותירץ שהנביא בשעה שמתנבא אין לו שליטה מה לדבר ומה שלא לדבר. וכעין מה שפרש"י בבלעם ששם רסן בפיו ובעל כרחו דיבר. ע"כ הסיפור.

וזה לשון ספר תפארת שלמה שער התפלה דף יג: שמביא מעשה זה קצת באופן אחר:

כאשר ידענו כן המעשה מפי אדמו"ר הרה"ק המגיד מקאזשניץ, שסיפר על דברי הרוח הדבוק באחד שבא לפני הרב רבי יהודה חסיד משידלאווצע, והרב הנ"ל היה מתכוין בשמות הקדושים לגרשו מנפש האדם ההוא.

אז שחק עליו [הרוח] ואמר כי בימיו הילדים הקטנים היו יודעים מכוונות כאלה. והוא היה הראשון אשר הרים ידו ראשונה בזכריה הנביא ע"ה בעת הריגתו בבית המקדש. ומן אז והלאה יותר מאלפיים שנה הוא נדחה מכף אל כף. ולא ינוח ולא ישקוט אף בגיהנם, עכ"ל.

וזה לשון ספר נוצר חסד על מסכת אבות פ"ד מ"ה:

סיפר מרן האלקי הריב׳׳ש זצ"ל שבערי אשכנז היה צדיק אחד שאמר קודם פטירתו שימות במיתה משונה ע"י רוצחים. וכבר היה מאה פעמים בעולם הזה ובכל פעם נהרג. שהוא היה בזמן המקדש ראש סנהדרין, חריף וחכם, ולמד בסם המות של תורה. והוא היה הראשון שהכה הלחי והפנים של זכריה הנביא [ואמר לו] "אתה עם הארץ מתנבא בנביאות?" ועל ידו נפלו עליו עמי הארץ רשעים גמורים והרגו אותו. וציוה [הצדיק האשכנזי] שיכתבו על מצבתו "פה נטמן מי שהרג זכריה הנביא", ואמר "שכבר הוא מתוקן". עכ"ל.

ונלע"ד דתרוייהו הוו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי [וכדאמרינן גיטין ו: בענין פלגש בגבעה עיין שם].

 

זורק האבן על הנביא זכריה

מעשה באברך אחד, בנו של גביר מופלג, שהקדיש כל עיתותיו רק לתורה, שוקד היה על דלתות התורה יומם ולילה, לא ימיש מתוך האהל, סגור ומסוגר היה בתוך ביתו.

והנה ביום מן הימים ביקר הקיסר בעיר קראקא, ותהום כל העיר לקראתו, ואברך זה כדרכו בקודש, לא מש מתוך אהלה של תורה, והמשיך לשקוד על לימודו, רק כאשר רכב המלך כרחוב העיר, הציץ מחרכי חלונו לברך "אשר חלק מכבודו לבשר ודם". והנה באותו זמן נפלה אבן מכיוון ביתו של האברך על סוסו של המלך.

מיד עטו השוטרים על ביתו לראות מי העז לפגוע בחייו של הקיסר, ולא מצאו בו אלא רק את האברך. כמובן שהאברך טען שידו לא היתה במעל, אך ללא הועיל, והמלך גזר עליו פסק דין מוות.

כל יהודי העיר לא נתנו שינה לעיניהם כי הכירוהו מקרוב וידעו בו שהוא צדיק ומה לו ולמעל הזה, שיגרו מכתבים לשרי המלוכה, ועשו כל שביכולתם. בשמוע המלך דברי אנשי עירו, החליט לשאול את פי הרב דמתא וכפי שיורה כן יעשה.

להפתעת הכל, קבע הרב שהדין אמת והלה חייב מיתה, ופְסק-הדין בוצע. לאחר ביצוע פסק הדין, התאבלו העם והחלו לרנן על פסקו של הרב.

ביקש הרב להביא את מיטת ההרוג אל בית הכנסת, וכאשר עמדו נושאי המיטה ליד בהכנ"ס, ניגש הרב אל המת ויען בקול גדול, 'מצווה אני עליך בגזירת התורה קום ועמוד ויוודע לעם סיבת מיתתך למען לא ירננו כל העם והשׁיכּותָ מעלי את תלונות בני ישראל'.

והנה לתדהמת הכל, ישב המת במיטתו לעיני כל הרואים, ואמר:

"אנכי נשמת פלוני שזרק את האבן הראשונה על זכריה הנביא ולכן שולחתי לעולם השפל הזה כבר חמש עשרה פעמים כדי לתקן את אשר עוותתי, ובגלגול הזה תיקנתי הכל ונשארה נשמתי זכה ונקייה, לכן חשב הרב מחשבות לבל ידח ממנו נידח, ותדחה שנית כאשר אקלקל מעשי ח"ו, ואת זה צפה ברוח הקדש וצוה את כל זאת למען הביאני אל מקומי בשלום בגן עדן".

וכל העם שם שמעו את הקול מדבר ויחדלו מלהתרעם על הרב כי ידעו כי רוח ה' דיברו בו ומלתו על לשונו.

 [ליקוטי אמרי אבות על אבות בשם מעשי חייא]

 

רוצחו של זכריה בן יהוידע

רבי יצחק אייזיק מקאמארנא מספר בשם הבעש"ט שבערי אשכנז היה צדיק אחד שאמר קודם פטירתו שימות במיתה משונה, ע"י רוצחים.

הוא ביאר שכבר היה מגולגל כאן בעולם הזה מאה פעמים, ובכל פעם נהרג. היה זה עונש על כך שבגלגולו הראשון, בזמן בית המקדש, היה ראש סנהדרין, חריף וחכם, ולמד תורה שלא לשמה שהיא בחינת 'סם המות', והוא היה הראשון שהכה בלחיו של זכריה הנביא בעת שהוכיח את העם, ואמר לו 'אתה עם הארץ, ואתה מתנבא?' ובעקבותיו הוסיפו עמי הארץ ורשעים שהיו שם להכותו עד ששפכו דמו. [דבר שגרם להרג של אלפים ורבבות מבנ"י על ידי נבוזראדן רב טבחים עי' גיטין נז:].

אותו צדיק שסיפר זאת לפני מותו, נתן בזה תוכחת מוסר, כמה יש לו לאדם לזהר מלימוד תורה שלא לשמה, שהוא סם המוות, ואחר מותו ציוה שיכתבו על מצבתו 'פה נקבר מי שהרג את זכריה הנביא'.

[הבעש"ט ובני היכלו עמ' רמג]

 

ביקורו של צדיק נסתר אצל רבינו

רבינו שבת פעם בעיירה אחת, ובאו הרבה אנשים מכל הגלילות לשבות במחיצת קדשו, וכידוע שבכל מקום שרבינו בא עשו עבורו במיוחד סטנדר חדש וכמה שעות קודם כניסת השבת שאל רבינו האם יש כאן אצלכם אחד שיכול לעשות עבורי סטנדר, עמד שם בצד איזה נגר והוא ענה: כן, רבי, אני יכול לעשות עבור הרבי סטנדר, אך רבינו לא התייחס אליו כי הוא לא מצא חן בעיניו, אחר כך ניגש אל רבינו איש זר שלא מאנשי המקום ואף אחד גם לא הכירו, והיה לבוש בגדים קרועים ובלויים עם שטריימל פרוע ואמר: רבי, אני יכול לעשות סטנדר לרבי, ואכן הוא מצא חן בעיני רבינו.

האיש ניגש למלאכת הקודש ועבד בזריזות, ואכן בעת תפילת מנחה עמד כבר הסטנדר בבית המדרש, במוצאי שבת קודש כאשר בא כל הקהל להיפרד מרבינו בא ביניהם גם האיש הנזכר לעיל והוא התחיל לדחוף בכח רב עד שהגיע אל רבינו ולחש כמה מילים באזניו, אחר כך ביקש מהגבאי שיצא מהחדר אך הוא מיאן ופנה לצאת רק לאחר שרבינו בעצמו ביקש ממנו שיצא לכמה דקות מהחדר, דבר שהיה לפלא בעיניו כי מיום היותו משמש בקודש אף פעם לא צוה לו רבינו לצאת, וחשב בלבו אולי רוצה האיש הזה להתוודות לפני רבינו על חטאיו ולקבל דרך תשובה והוא לא רוצה שאנשים אחרים ישמעו, וכך התעכב אצל רבינו כשעתיים, האנשים שעמדו בחוץ התרגזו וביקשו בתחנונים מהגבאי שיכנס וימסור לרבינו שכל הקהל מחכה להיפרד, אולם הגבאי מיאן באמת חזקה עלי הוראת רבינו ואסור לי להפריע לו.

סוף כל סוף יצא האיש מחדר רבינו והקהל כמובן נשם לרווחה.

כעבור שעה חזר האיש הנזכר לעיל וכמעשהו בראשונה כך מעשהו בשניה התחיל לדחוף בכח וכעבור כמה דקות עמד כבר הכן להיכנס אל רבינו.

אולם כמה אנשים חסמו בעדו ולא נתנו לו להיכנס, והגבאי בא לעזרתם, ולקח את השטריימל שלו וזרקו אותו לעבר דלת הכניסה של הבית.

בלית ברירה היה צריך לעזוב את המקום ולחפש את השטריימל שלו, אולם הוא לא איבד את עשתונותיו, וכאשר מצא את השטריימל התחיל לדחוף בדחיפות נוראות בכוחות על אנושיים עד שהגיע לחדרו של רבינו, ונכנס אל רבינו ודיבר עמו כמה דקות ויצא החוצה, כך עשה מספר פעמים כשכל הקהל משתאה מה יש לרבינו עם האיש הזה.

כאשר חזר רבינו לביתו סיפר שהיו אצלו בשבת קודש אנשים חשובים מאוד ובתוכם היה גם אחד מהלמ"ד וא"ו צדיקים נסתרים והוא עשה לי סטנדר וגם דיברתי עמו ביחידות שעות אחדות.

בפעם הראשונה שבא אלי אמר לי שהוא מהלמ"ד וא"ו צדיקים נסתרים לא האמנתי לו עד שיתן לי סימן, הוא נתן לי סימן שיש לו רוח הקודש, אמרתי לו אין זה סימן כי יכול להיות שיש לך רוח הקודש אבל אינו מוכרח להיות שאכן אתה מהלמ"ד וא"ו צדיקים נסתרים.

אמר לי אני יכול להגיד עוד דבר שכאשר התפלל רבינו בשבת קודש באו אל התפילה מעולם העליון זקיניו הרבנים הקדושים רבי יצחק מקאליש והרב הקדוש רבי ארון לייב מפרעמישלאן ועוד כמה, חוץ מאביו הרב הקדוש רבי בערציי שלא בא.

אמרתי לו מזה גם כן אינני יודע שכבודו הוא מהלמ"ד וא"ו צדיקים.

אחר כך אמר לי יודע אני דבר שאף בריה בעולם אינו יודע חוץ מרבינו ואני, וכאשר אמר לי את הדבר [רבינו לא פירט מהו הדבר שאמרו לו] אמרתי לו עכשיו אני יודע שכבודו הוא מהלמ"ד וא"ו צדיקים נסתרים. אחר כך שאלתי אותו מה הוא רוצה ממנו ומדוע בא אלי, ואמר לי שיש חמור העומד במקום הסמוך לכאן אשר בו מגולגל האיש שזרק אבן על זכריה הנביא והגיע הזמן שנשמתו תתוקן על כן באתי לבקש מרבינו שיתן לו תיקון.

שאלתי אותו האם עלי בלבד מוטל לתת לו תיקון הרי יש עוד צדיקים שיכולים לתת תיקון?

וענה לי אף על פי כן אבקש מרבינו שיתן לו תיקון כי הוא נמצא בשכינות.

רבינו סיים ואמר עד כאן אוכל לגלות מה שדיברתי עמו יותר לא אוכל לגלות.

(מאמר מרדכי)

 

 

 


תשטז כמובא בגיטין נז:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

תגיות

מצטערים, לא ניתן להגיב בעמוד זה

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'