גלגוליו של תרח ואיוב

מאמרים-על-גלגולים
מאמרים-על-גלגולים

כל ענייני החג

כל ענייני תשעה באב


 

 

פרק מתוך הספר 'משנת הגלגולים' לרב בועז שלום שליט"א

 

 

פרק ט'

תרח – איוב

א. תרח – איוב, אמתלאי בת כרנבו – דינה – אשת איוב 

ב. יעקב – איוב

ג. איוב – אבדן – איבו גלגול תרח

 

א

איוב תרח

כתב האריז"ל:

תרח התגלגל באיוב, ואשת תרח– אמתלאי בת כרנבו – התגלגלה באשת איוב.

המקבילות

אברהם מתרח – טהור מטמא

תרח הרבה להרשיע. הוא היה מגדולי היצרנים של העבודה זרה. ואף בא על אשתו אמתלאי בעודה נדהשנז.

והנה דוקא ממעשה טמא ומאדם טמא בחר הקב"ה להוציא את אבי האומה – אברהם אבינו. מדוע?

לצורך הבנת הענין מקדים האריז"ל הקדמה חשובה.

אדם הראשון הנו מחצב כל הנשמות. בעקבות חטאו נפלו כל הנשמות בעמקי הקליפות.

כאשר הקליפות וכוחות הטומאה רואים נשמה גבוהה שהפוטנציאל שלה עצום, הם כובשים אותה תחת ידם, ומסרבים לשחרר אותה ולהורידה לאויר העולם.

הסיבה לכך היא משום שהקליפות ניזונים מאותה נשמה קדוֹשה, שהסטר"א כידוע ניזונית מן הקדוּשה. זאת ועוד, הקליפות חוששות שנשמה זו תגרום 'מהפך רוחני' ותפגע בכוחם.

הקב"ה 'מרמה' את הקליפות והסטר"א ומראה להם מקום פגום מאוד, ושם הקליפות מִתְרַצות להוריד את אותה נשמה, בסברם שתִפגם ותתקלקל ולא תוכל להתעלות לפסגות רוחניים, ותשוב אליהם מקולקלת יותר וימשיכו להיות ניזונים ממנה.

משם הקב"ה מסייע לאותה נשמה לצאת אט אט, להתנקות ולהזדכך עד שמגיעה למעלתה המתוקנת לה, ואז לא רק שניתקנת, אלא שעוד מתקנת כל הקרובים לה.

הוריד הקב"ה את נשמת אברהם בביתו של תרח.

כאשר ראו הקליפות מקום כה מטונף, בית של 'מרכז העבודה זרה', וביאה אסורה, סברו שאין מקום 'טוב' מזה להוריד את נשמת אברהם.

וזהו שאמר הזהרשנח – "משום שעבר אדם הראשון על עבודה זרה, הרכיבו הקב"ה (-לאדה"ר באברהם, שהוא תיקונו של אדה"ר שחטא בע"ז, וכעת מתקנו בכך שמשליך עצמו לכבשן האש) בטיפת תרח שהכעיס והרתיח לקב"ה".

והדבר תמוה, וכי משום שתרח הרתיח את הקב"ה מגיע לו שיזכה בבן כאברהם?

לאור האמור, הדבר מובן באופן נפלא. משום שתרח הכעיס לבוראו, הן ביצרו פסילים, והן בבעילת הנידה, רימה ה' את הסטר"א והוריד לנשמת אברהם במקום כה מטונף והטעה את החיצונים. לכן נקרא אברהם 'גר צדק', היות ומתחילה שבוי היה ביד הקליפות.

וזהו שרמז הזוהרשנט בביאור הפסוק (איוב י"ד) 'מי יתן טהור מטמא לא אחד', "טהור דא אברהם דנפק מתרח", שלא ניתן היה להוציא טהור אלא דוקא מטמא, וכפי שנתבאר.

ובזה יובן מדוע מצינו שדוקא צדיקים באים ממעשים שאינם טהורים, כגון שושלת בית דוד ממעשה יהודה ותמר, וממעשה בנות לוט ואביהן, וממעשה בת שבע, ומרות שהייתה מואביה, ומנעמה שהייתה עמונית, כל זאת כדי לרמות הקליפות ולהוציא מחיקם אותן נשמות גבוהות על מנת לזככם.

קלקל בע"ז ונתקן בע"ז

דבר נוסף נאמר כאן, שה' הרכיב לאדה"ר דוקא בתרח, שהיה בזה מדה כנגד מדה, היות ואדה"ר עבד עבודה זרה [ר' להלן עמ' 312] לכן הוריד ה' נשמתו בגלגול אצל תרח שהיה כומר לעבודה זרה.

תרח חוזר ומתגלגל באיוב

בתרח עצמו היה ניצוץ קדוש, ובסיבתו חזר תרח בסוף ימיו בתשובה. אולם בתשובתו לא היה די כדי לכפר ולתקן עוון העבודה זרה שחטא בה לרוב, ולכן הוצרך לחזור בגלגול באיוב ולקבל יסורים.

ולכן איוב מכונה 'איש תם וישר וסר מרע', שהיה תם ושלם שנולד מהול, 'וסר מרע' – שאין נקרא סר מרע אלא מי שהיה רע בעבר וסר מאותו רע, וכאן סר מן הרע שנהג בגלגול הקודםשס.

אמתלאי אם אברהם מתגלגלת בדינה

אמתלאי בת כרנבו אמו של אברהם הוצרכה אף היא לתיקון, והיא שבה ומתגלגלת בדינה בת לאה אשת איוב, והיות ונבעלה לתרח בנידותה, ודינה אותיות נידה, לכן לקתה דינה ונבעלה לשכם בן חמור החוי, שהגוי אינו שומר דם נידות, ונקנסה בזה.

אולם היה לדינה תועלת במעשה שכם בן חמור, שבבועל נדה נאמר 'ותהי נדתה עליו', שטומאת הנדות שלה קופצת עליו, נמצא שנשא עליו שכם בן חמור את טומאתה של דינה ונותרה היא טהורה ומתוקנתשסא.

דינה-אמתלאי נישאת לאיוב-תרח

לאחר מכן נישאת דינה לאיוב שלקה בצרעתשסב. הצרעת של איוב-תרח באה בסיבת בעילת הנידה, כדברי הזוהרשסג האומר; 'הבא על הנידה לוקה בצרעת'.

אולם דינה אשתו די היה לה בעונשה שנבעלה לשכם בן חמור, ובפרט שניטלה זוהמתה וניתקנה בזה, ולא הוצרכה ללקות בצרעת.

זאת ועוד, תרח הרשיע לרצונו, אולם אמתלאי הייתה אנוסה, לכן איוב-תרח לקה בצרעת, ודינה די היה לה בעונש שנאנסה לשכם בן חמור [הכל משער הפסוקים ומלקו"ת ע"ס איוב].

רמזים לגלגולי תרח באיוב

והנה נרמז גלגולו של תרח באיוב בפסוק 'וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, ו'חרה א'ף י'"י ב'כם ועצר את השמים וגו'' ר"ת איו"בשסד. לרמז שהתגלגל משום שעבד אלהים אחרים, ויסבול חרון אף ה', 'ועצ"ר' אותיות צרו"ע שלקה בצרעתשסה, 'א"ת' ר"ת א'יוב-ת'רח [ילקוט ישר רוקח ערך א"י].

ועוד 'וחרה אף יהובכם' איוב בדילוג 2.

ועוד רמוז בפסוק העוסק במיתתו של תרח "ו'ימת ת'ר"ח ב'חרן ו'יאמר י'"י אל אברם לך לך מארצך וגו'", ר"ת למפרע איו"ב [אגרא דכלה – דף שפ], ונרמז הדבר בר"ת לאחור לרמז שאמנם כעת תרח מת, אך עתיד לשוב ולחזור בגלגול כאיוב. [וכן ר"ת ויתו"ב – שתרגומו מארמית – 'וישוּב' לרמז שעתיד הוא עוד לשוב].

וכן האות ן' של בחרן' הפוכה, לומר שתרח ראוי להפוך ולבוא בגלגול פעם נוספת באיוב, וזה סמיכות הפרשיות וימת תרח בחרן, ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' ודרשו רבותינו 'להנאתך ולטובתך', כלומר מה שיבוא תרח בגלגול, זה להנאתך שהרי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם לא יתגלגל תרח איני יכול לעשותך לגוי גדול מפני היסורין הקשים שעתידים לבוא עליך [בני יצחק חנין].

ועוד נרמז בשמו איו"ב, ר"ת א'ברהם י'צחק ו'יעקב – ב'ניו, שהוא תרח והם צאצאיו, ועוד אברהם יצחק יעקב בגימטריא 'לתר"ח' לומר שמיוחסים לו [הרמ"ע מפאנו בכנפי יונה ח"ב סי' פ"ו, פני דוד פ' ויראשסו].

שלבים בגלגולי תרח

בתחילה, נתגלגל תרח בעוץ נכדו – הבן הבכור של נחור בן תרח, המוזכר בפסוקים שלאחר עקידת יצחק (ברא' כב-כ): 'ויהי אחרי הדברים האלה ויֻגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך, את עוץ בכרו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם'. ה' מודיע זאת לאברהם לבשרו שהחל אביו בתיקון.

בגלגולו בעוץ מת תרח בלא בנים, לכפר על עונו הראשון.

אשת עוץ המת מתיבמת לבוז אחי עוץ. ולכן רק הוא מכונה בוז 'אחיו', לרמז שנהג בעוץ מנהג אחוה ויבם את אשת המת. מיבום זה נולד איוב. וזהו שאמרו בזוהרשסז 'איוב בן יבמה היה'.

ולכן נאמר באיוב איש "'היה' בארץשסח עוץ" לרמז שהיה בעבר עוץ, שהרי נפש בן היבמה היא נפש המת שעל שמו יקום בנחלה, ואחר כן ממשיך הפסוק ואומר – 'איוב שמו'. [ונקרא עו"ץ, שהיה מתחילה 'עובד 'צלמים, מגלה עמוקות ואתחנן אופן קיחשסט].

וזהו שאמר משה היש בה עץ אם אין- אדם הראוי להגן על דורו כעץ, וזהו איוב [ב"ב טו.], ונרמז במילה עֻץעוץ. ובא לתקן תרח שעבד ע"ז – וכשל במה שנאמר 'האומרים לעץ אבי אתה'].

דבר זה רמוז בפסוק ו'ירא א'ליו י'י ב'אלוני ממרא ר"ת איו"ב, ור"ת אבי"ושע [לרמז שהוא תרח אביו], ור"ת י'י ב'אלוני מ'מרא ו'הוא- יבו"ם, לרמז על כך שאיוב הוא בן יבמה.

[ועוד נרמז בפסוק 'בא אל אשת אחיך ויבם אותה' איו"ב בדילוג 2].

ומדוע דבר זה נרמז דוקא בפסוקים אלה בהם נגלה ה' לאברהם אחר המילה, שאינם שייכים לכאורה לענין?

ה' נגלה לאברהם באלוני ממרא אחר המילה, שכידוע אברהם אבינו יושב על פתח הגיהנם ואינו נותן למי שנימול להכנס. כח זה ניתן לו רק לאחר שנימול בעצמו. ומכח זה הוציא אברהם את נשמת תרח אביו מן הגיהנםשעא כדי שיתגלגל באיוב. לכן גלגול איוב נרמז דוקא כאן.

וזה שרמז הכתוב "והוא י'ושב פ'תח ה'אהל כ'חום היום" ר"ת בגימטריהשעב גיהנו"ם עה"כ, וזו גם גימטריה 'חו"ם היו"ם'. וכן נרמז כאן עוונו של תרח שהיה 'בנד"ה' שעולה בגימטריה 'היו"ם'שעג, וכן גימטריה 'ביבו"ם'.

הקשר בין יצחק לאיוב

סיבה נוספת לרמיזת גלגול איוב דוקא כאן, מובא בזוהר [פ' בא לג.שעד] השטן קיטרג על יצחק שהועלה לעולה, והורד לאחר מכן מבלי שהוקרב, שלא כמשפט הקרבן שנאמר עליו 'לא ימירנו', וכאן המירו אברהם באיל, לכן מסר לו הקב"ה לשטן את איוב תחתיו.

והנה כעת מתבשר אברהם על לידת יצחק על ידי שלשת המלאכים הבאים לבקרו, לכן עתה מודיעו ה' שיצחק יתקיים, וכבר נמסר איוב תחתיו [מקדש מלך פ' וארא ל:]. ונרמז בפסוק ו'יעקד א'ת י'צחק ב'נו ר"ת איו"ב [החיד"א בחסדי אבות ה-ג, ויעש אברהם דידי פ' וירא].

ולכן כשהתווכחו ריעי איוב עמו, לא נחה דעתו עד שדיבר עמו יצחק נכדו, הוא אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם – ממשפחתו של אברהם [-זוהרשעה]. [א'ליהוא ב'רכאל ה'בוזי מ'משפחת ר'ם ר"ת אברה"ם, 'כרסייא דאליהו' סתהון].

וזה סוד מה שאמר איוב (מ"ב ו') "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר", וביאורו נִחמתי על ידי [-יצחק] בנו של זה שאמר 'ואנכי עפר ואפר' [-אברהם] [הכל מספר הליקוטים פ' וירא פי"ח, ספר עץ הדעת טוב – פ' וירא].

או יתבאר ניחמתי אחר שידעתי שממני יָצָא בגלגול הקודם הצדיק שאמר 'ואנכי עפר ואפר' [השלה"ק הגהות לספר במדבר דברים – כי תצא].

איוב ורעיו – מי צדק בויכוח?

אחר שנגלה אליו ה' נאמר: 'באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב'. וביאור העניין הוא, כי שתי הכתות צודקות ואינן צודקות.

איוב צדק בטענתו אני צדיק ואין מגיעים לי יסורין, שאמנם באמת היה צדיק אבל נפשו לא היתה צדקת, כי חטאה בגלגולו הקודם.

ולכן נאמר באיוב חרה אפו על צדקו 'נפשו' ולא צדקו 'עצמו', כי בזה הדין והצדק עמו.

ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את איוב, כי אמנם באמת איוב לא היה רשע, כי רק נפשו היתה מגולגלת מרשע, אך הוא היה צדיק בפעם הזאת [השלה"ק שם בשם הרב מהר"ר יעקב בי רב זלה"ה, מהר"ם אלשיך על איוב].

אברהם מקבל יסורי איוב

מובא במדרששעו: "אמר הקב"ה יסורין קשים ונסיונין אחרים היו ראויין לבא על אברהם ואינן באין, שהיסורין שבאו על איוב היו ראוין לבא על אברהם… באותה שעה א"ל הקב"ה לאברהם (קהלת ט) לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה האלקים את מעשיך":

פשוטו של מדרש תמוה למאוד, מה הקשר בין יסורי אברהם לאיוב, ומדוע היה צריך אברהם לקבל את היסורים שבאו לבסוף איוב?

לאור דברי האריז"ל דברי המדרש נהירים. אברהם חשש שמא הוא יצטרך להתייסר עוד על חטאי אביו [ובפרט ששורש נשמת תרח מהפסולת של שרש נשמת אברהם ומשום כן השתדל מאד אברהם להשיבו בתשובהשעז, ועוד, על אברהם רובץ החסרון שנולד בעוון נידות].

לכן אחר העקידה השיבו ה' שלא יצטרך להתנסות ולהתייסר עוד, שהנה תרח אביו ישוב ויתגלגל בעצמו באיוב לתקן עצמו, ולא עליך המלאכה לגמורשעח [מבוסס על חנוכת התורה ברא' יא-לב].

ודבר זה רמוז בפסוק 'ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו' ר"ת אבר"ם, לרמז שמעתה יתייסר איוב חלף אברם [שער הפסוקים על איוב, ובלקוטי תורה דף כ"ט].

וכן נרמז בפסוק ויעקוד את יצחק בנו ר"ת איוב, לומר שמכאן ואילך יתייסר איוב.

ועוד 'בשחין רע' בגימטריה 'הוא היה תרח'. וכן נרמז בפסוק ואברהם ז'קן ב'א ב'ימים ו'י"י ב'רך את אברהם בכל' ר"ת בגימטריא איו"ב, שלאחר שניתנו היסורין לאיוב נפטר אברהם מן הנסיונות וה' ברכו בכל [החיד"א בנחל קדומים ובחומת אנך].

יסורי איוב מדה כנגד מדה

בברית בין הבתרים ה' מודיע לאברהם [בראשית טו-יג] 'ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה, ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה':

והנה יש לדקדק מדוע הכניס באמצע פרשיה העוסקת בנושא השעבוד והגאולה, את הפסוק 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום', דבר שלכאורה אינו במקומו, שהרי ההמשך המתבקש לאחר הגאולה – 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' הוא הפסוק 'ודור רביעי ישובו הנה [-לארץ ישראל]?

ובפרט למה שדרשו חז"לשעט שכאן בישׂר ה' לאברהם שאביו תרח עתיד לחזור בתשובה, תגדל התמיהה שבעתיים – מה מקום לבשורה זו באמצע עניין השעבוד והגאולה?

כאמור, תרח התגלגל באיוב, ועל ידי היסורין חזר בתשובה ונתקן. והנה לאיוב הייתה סיבה עצמית [אף ללא גלגולו הקודם] ללקות ביסורין, שאמרו חז"ל שהיה איוב משלשת יועצי פרעה, והוא שיעץ לפרעה שידון את ישראל ביסוריןשפ, ומדה כנגד מדה לקה הוא ביסורין [זוהר בא לג.] ומכוחם חזר איוב בתשובה.

לאור זאת יבוארו הכתובים – 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה' כפי עצת איוב, ובשל כך לקה ביסורין וחזר בתשובה ['וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול' בקריעת ים סוף אדון את מצרים, ואז יזכו לרכוש גדול בביזת הים, ואמסור את איוב לשטן שייסרו (כפי שיתבאר בהמשך דברינו) ובעקבות זאתשפא] 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה' שמכֹח התשובה ששב איוב בעת יסוריו, נתקן תרח שהוא גלגולו. ואחר כך- 'ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה' -עד לאחר מ' שנה במדבר [שער הפסוקים פ' לך לך].

[ונרמז בפסוק 'ויאנחו בנ"י מן העבודה… וישמע אלקים את נאקתם… ויזכור אלקים את בריתו א'ת א'ברהם א'ת י'צחק ו'את יעקב (ר"ת בגימטריה איו"ב) וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים' ר"ת איו"ב. שצרתם ונאקתם באה להם בעצת איוב שייעץ לייסרם].

ההבדל בין אברהם לאיוב

אברהם אבינו עבד את בוראו מאהבה, כפי שהעיד עליו הכתוב (ישעיה מא-ח) 'אברהם אֹהבי'. לעומתו איוב עבד את ה' מיראה (איוב א-א) 'והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע':

לכן אברהם עמד בנסיונות ולא היה ירא ממדת הדין, שהרי מאהבה עבד את ה'. אולם איוב נתנסה נסיון אחד ולא עמד בו בשלמות שאמנם העיד עליו הכתוב – (איוב פרק ב-י) 'בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו', אך דרשו חז"ל (ב"ב טז.) 'בשפתיו לא חטא, אבל בלבו חטא'.

וזה שאמרה לו אשתו 'עודך מחזיק בתומתך' נתכוונה לומר הרי מה שאתה היית 'תם וישר' נבע מכך שהיית 'ירא אלקים', מכך שחששת שה' ייסר אותך, ומחשש זה היית צדיק, והנה אני רואה כי מאשר יגורת בא לך, שהנה ה' בכל זאת מייסר אותך ביסורים קשים. ואם כן איפוא זאת עשה – 'ברך אלקים ומות' שדין מקלל אלקיו – מות יומת, ואין לך תקנה, מחמת מה שקלקלת עמי בגלגולך הקודם בתרחשפב.

אמר לה איוב 'כדבר אחת הנבלות תדברי' לרמזשפג שהם מגולגלים מזמן שבו נאמר 'נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב' [שאשתו של איוב היא דינה בת יעקב].

ומה שאת סבורה שאין לי תקנה, אדרבה, יסורים אלה שאני סובל הם תקנתי, לכפר על עוונתי מגלגולי הקודם, ונסיון הם לי.

וזה שאמר 'גם את הטוב נקבל מאת האלקיםשפד ואת הרע לא נקבל' שהגם שנראה הדבר רע, אין זה אלא לטובתי, שעל ידי זה אתנקה ולא אזדקק לקבל רעה לעוה"ב, וזהו 'את הטוב נקבל' את יסורי שהם בעצם טובה, ובזכות כך 'את הרע [לעוה"ב] לא נקבלשפה'. שבאנו לידי תיקון כאן [ספר הליקוטים על איוב פ"ב].

איוב כ'שעיר לעזאזל'

מובא במדרש [שמו"ר פרשה כא]: "א"ר חמא ב"ר חנינא בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן, משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהיה בקי מה עשה? נטל תיש גדול ומסרו לו. אמר יהא מתגושש בזה, עד שנעבור את הנהר ואח"כ אני מביאו.

כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן. אמר לפני הקב"ה; רבש"ע עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים, ואתה קורע להם את הים?!

מה עשה הקב"ה, מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה דכתיב בו (איוב א) איש תם וישר, אמר לו הנו בידך. אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב, ישראל עולים לים ויורדים ואח"כ אציל את איובשפו.

והוא שאמר איוב (שם טז) 'שליו הייתי ויפרפרני' אמר איוב שליו הייתי בעולם ויפרפרני 'ואחז בערפי ויפצפצני' כדי לעשות אותי לעמו למטרה שנאמר (שם ט"ז) 'ויקימני לו למטרה', וכתיב (שם ט"ז) 'יסגירני אל אל עויל' [אל- בעל כח, עויל- עושה עוולה-] מסרני ביד השטן כדי שלא יצאו ישראל רשעים בדין, לכך הרטה אותי בידו, הוי 'ועל ידי רשעים ירטני'. באותה שעה אמר הקב"ה למשה משה, הרי מסרתי איוב לשטן מה בידך לעשות, דבר אל בני ישראל ויסעו".

עד כאן דברי המדרש.

דבר זה נרמז בפסוק המוזכר בקריעת ים סוף [שמות יד-לא]: 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה י"י במצרים וייראו העם את יויאמינו בי"י ובמשה עבדו' ר"ת איו"ב, שתקונו של תרח לא נשלם עד שקיבל יסורין בגלגולו באיוב, ולכן נרמז שמו כאן [שער הפסוקים ולקוטי תורה פרשת בשלח].

וזהו שאמרו בשירה 'תרע"ץ אוי"ב' הן אותיות 'צרע"ת איו"ב', שלקה בצרעת להסיר מהם הקטרוגשפז [שער הפסוקים פרשת בשלח].

ומצאתי שאיוב רמוז במקום נוסף בהקשר לים [זכריה פרק ט-ד] 'הִנֵּה אֲדֹנָי יוֹרִשֶׁנָּה וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ' ר"ת איו"ב, שה' הכה חיל מצרים בים, והוריש לעם ישראל בזה שנתייסר איובשפח.

ועוד נרמז בפסוק 'ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו' איו"ב בדילוג 3.

וניתן להוסיף ולומר שהיות ואיוב היה גורם היסורין לעם ישראל בעצה שנתן לפרעה לייסרם, לכן כעת הוא נמסר לשטן על מנת להגן עליהם מן היסורין, ונתייסר הוא תחתם, מידה כנגד מידה.

הבנת עומק דברי המדרש

והנה עומק הדברים מבואר בחיד"א [שמחת הרגל עה"פ מתחילה עע"ז כו'] שאחד מטעמי הגלות של ישראל ממצרים היה לכפר על תרח שעבד עבודה זרה. תרח חי מאתיים וחמש שנים, ומתוכם על חמש שנים לא ניתן לדונו שקטן וחסר דעה היה, נמצא שנתבע על ר' שנים בלבד, ובחטא עבודה זרה הקב"ה דן גם על המחשבה וגם על המעשה [אפילו בישראל וכ"ש בבן נח] ומשום כך נגזרה גלות של ר' שנים על המחשבה ור' שנים על המעשה, הן ת' שנה.

ה' רמז זאת לאברהם באמרו 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' 'כ'י גי'היה' ר"ת גימטריה אבי"ך.

והנה יש טעם נוסף ליסורי איוב – על שהיה מיועצי פרעה ויעץ לשעבדם, והוא לכאורה טעם אחר ושונה מהטעם של הגלגול?

אולם לאור האמור, הדברים משלימים זה את זה, שהיות וכל הגלות היא בסיבתך איוב ולכפר עליך מעת היותך תרח, ובמקום שתגן על ישראל אתה עוד מוסיף ליסרם, לכן רבו יסוריו.

לבסוף יצאו ישראל ממצרים לאחר מאתיים ועשר שנים הרי שלא הושלם התיקון הנצרך – ת' שנה, ועל זאת קיטרג המקטרג 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה' [בפשטות כוונתו – הרי גם הם לא הזדככו מחטא תרח שעבד עבודה זרה, שלצורך כך היו צריכים ת' שנה ולא הושלם זיכוכם].

לאור זאת נבין את דברי המדרש שהבאנו לעיל.

ה' משסה את המקטרג באיוב, שהיות ובעת הגאולה עדיין המקטרג עומד ומסטין שטרם הושלם תיקונם בת' שנה, אמר הקב"ה שאת שאר היסורין יקבל איוב-תרח, שהוא הגורם לכל הגלות.

על פי זה נבין את שאנו אומרים בהגדה של פסח:

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, תרח אבי אברהם כו' שלכאורה תמוה מדוע הוצרך המגיד להזכיר גנותינו, ועוד להזכיר את תרח שלא אליו אנו מתייחסים? ולאמור הדברים מיושבים, שהרי ההגדה עוסקת בגלות, ומבאר המגיד שסיבת הגלות החלה מתרח ומהעבודה זרה שעבד. [החיד"א בשמחת הרגל].

דימוי איוב לאדה"ר

לאור מה שלמדנו עד עתה ייושב לנו מדרש תמוה.

מובא במדרש פליאה על פרשת בראשית 'בשעה שהתרעם איוב על היסורים אמר לו הקב"ה כלום גדול אתה מאדם הראשון שעבר על הצווי וגזרתי עליו מיתה ועל תולדותיו?'

איוב התרעם על יסוריו בטענה שאינם מגיעים לו, היות ותרח כבר עשה תשובה.

אמר לו הקב"ה וכי גדול אתה מאדה"ר שהגם שעשה תשובה במשך מאה ושלושים שנה על חטא עבודה זרה ובכל זאת נותר עונשו כשהיה, כך גם אתה, הגם שתרח עשה תשובה, עדיין עוון העבודה זרה החמור זקוק לתיקון, ויסוריך לטובתך הם, ואין לך להתרעם [חמודי צבי בראשית] .

ב

יעקב – איוב

כתבו המקובליםשפט:

יעקב אבינו אף הוא התגלגל באיוב על מנת להתייסר ולכפר על כך שנשא שתי אחיות בחייהן.

יעקב מתייסר כעשרת המכות

כתבו המקובלים שיעקב קיבל יסורין בהיותו בגלגול באיוב כמו שישראל לקו מצרים בעשר מכות, דבר זה נרמז בפסוק 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים', פירוש ישראל – הוא יעקב אבינו, ראה את כל היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ונתייסר ביסוריהם כשהיה בגלגול איוב.

וביאור עומק הדבר, כל אדם מישראל מקור נשמתו ממקום מסוים בגופו של אדה"ר. יעקב אבינו מקורו בשתי שערות שעל הקודקוד.

כשהיה אדה"ר עדיין מוטל גולם הראהו הקב"ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו כו' והראהו את יעקב אחוז בשערו, והראהו שכשם שאין שערה אחת נוגעת בחבירתה ואין שתי שערות יונקות מגומה אחת, כך אין לו לשאת ב' אחיות, שהן כ-ב' שערות שאינן מתחברות. ומשום כן הוצרך כאמור להתגלגל באיוב ולתקן זאת.

ולכן אמר איוב 'תם אני ולא אדע נפשי' פירוש- יודע אני שמשרשו של 'יעקב איש תם'שצ אני, ואיני יודע אם כן מדוע מגיע לנפשי צער זה.

על זה משיבו ה' 'ויען ה' את איוב מן השערה' ודרשו חז"ל מבין שערות ראשו של אדםשצא [ואמנם דברי חז"ל מתבארים על דרך הפשט היטב, אך] סודם של דברים 'מבין שערות ראשו של אדם הראשון'. כלומר השיבו ה' אם היית יודע היכן הייתה אחיזתך באדה"ר לא היה קשה לך מאומה, שאחיזתך מן השערותשצב להראותך שלא תיקח ב' אחיות ובכל זאת לקחת, ולכך הוצרכת להתגלגל ולהתייסר [דן ידין לר"ש מאוסטרופולי מאמר יג].

וכן מצאתי מפורש במדרש [שמו"ר מ-ג]:

'עד שאדה"ר מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא תלוי בראשו של אדם, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בעיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזנו, ויש במלתין [-מקום הנזם].

ותדע לך, בשעה שהיה איוב מבקש להתווכח עם הקב"ה ואמר (איוב כג) 'מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט', הקב"ה משיבו; אתה מבקש להתוכח עמי, (לח-ד) 'אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ'? [שואל המדרש]; מהו 'איפה'?

א"ר שמעון בן לקיש אמר לו הקב"ה – איוב, אמור לי האֵיפָה שלךשצג באיזה מקום היתה תלויה, בראשו, או במצחו, או באיזה אבר שלו, [ה]אם יודע אתה באיזה מקום היתה איפתך, [ש]אתה מתוכח עמי?

הוי [- אומר, כך ביאור הפסוק] איפה היית ביסדי ארץ': עד כאן.

רמזים לגלגולי יעקב ותרח באיוב

מצאתי שגלגולו של יעקב עם תרח באיוב בעוון ב' אחיות רמוז בפסוק (ויקרא פרק יח-יח) 'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערוותה' סופי תיבות תר"ח, והר"ת ו'אשה א'ל א'חותה ל'א גימטריא 38, פעמיים 'איו"ב'.

ועוד נרמז בפסוק 'כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואהשצד, וילדו לו בנים וגו' איו"ב בדילוג 3.

ועוד נרמז שנואה' וילדו' לו' בנים' סופי תיבות עולה בגימטריה יבמ"ה, כחז"ל שאיוב היה בן יבמ"ה, ועוד 'אהוב"ה' בגימטריה איו"ב].

גלגולו של יעקב באיוב נרמז בפסוק [ברא' לו, מג-ד]: 'הוא עשו אבי א'דום, ו'ישב י'עקב ב'ארץ מגורי אביו גו' ר"ת איו"ב, וגם ר"ת יב"ם, לרמז שאחז"לשצה איוב בן יבמה היה [בארות עמוקים על אגרא דכלה פ' נח].

ועוד נרמז 'וישב יעקב בארץ מגורי אבי"ו' אותיות איו"ב, שיעקב עתיד לישב בארץ מגורי איו"ב.

ועוד נרמז בפסוק 'הכי' קרא' שמו' יעקב' סופי תיבות איו"ב. ועוד 'קרא שמו יעקב ויעקבני' – איו"ב בדילוג 4 אותיותשצו.

סיכום

אם נרצה לסכם את הסיבות שלמדנו ליסורי איוב [בתוספת סיבות אחרות המובאות ברז"ל] נגיע לששהשצז:

א. משום שהוא גלגול תרח שחטא בע"ז ובנידה.

ב. משום שהוא גלגול יעקב שחטא בנושאו ב' אחיות בחייהן.

ג. כשיש קטרוג בעולם ה' משתיק השטן על ידי שמוסר לו דבר מה להשתיקו, והשטן קיטרג על העקידה [על זאת שלבסוף לא הוקרב יצחק] ועל קריעת ים סוף [שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז] ונמסר לו איוב כשעיר לעזאזל.

ד. מפני שהיה איוב מיועצי פרעה ויעץ לייסר ולענות את בני ישראל.

ה. מובא בזוהר [בא לג:] שאיוב הקריב קרבנות רבים ועשאן כולם עולות, ולא נתן מאומה לסטר"א שלא יקטרג עליו, ולכן קטרג עליו ונמסר בידו. ואם היה מקריב גם שלמים לא היה נמסר בידו.

ו. עוד אמרו בזוהר, איוב היה מיועצי פרעה, וכל זמן שהיה עִם פרעה היה איוב מגין על פרעה, מה עשה הקב"ה, הלקה לאיוב ולא היה יכולת בו להגין על פרעה, ואז הביא הקב"ה המכות על פרעה [שער הפסוקים פרשת בשלח].

בתחילה נתקיים בו באיוב הפסוק מפסוקי התוכחה -ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה: – איו"ב בדילוג 5.

ולבסוף [מב-יב] 'וה' ברך את אחרית איוב מראשתו, ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות': נתקיים בו הפסוק מפסוקי הברכה: ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדהשצח– איו"ב בדילוג 5.

ג

איוב – אבדן – איבו – גלגול תרח

כתב האריז"ל בשער הגלגולים [הקדמה לו]: איוב, החכם אבדן שחי בימי רבינו הקדוש, וכן החכם איבו, היו גלגוליו של תרח מצד הנפש. אבימי היה גלגולו מצד הרוח, נחום איש גם זו מצד הנשמה:

בעלי יסורין

על החכם אבדן מובא בגמרא [מסכת יבמות ק"ה:] שנצטרע וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו, והיה זה מעין ענשו של איוב שנצטרע [השחין ממיני הצרעת כמשנ"ת לעיל] בעוון ביאת הנידה, ומתו בניו.

גם נחום איש גמזו היה בעל יסורים, כמובא בגמרא [תענית כא.] שהיה סומא משתי עיניו גידם משתי ידיו קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. השחין שקיבל היה כענשו של איוב שהיה מלא גופו שחין רע.

לכן הייתה דרכו של נחום איש גמזו לומר על כל אשר קרהו 'גם זו לטובה' ומדוע לא אמר 'זו לטובה', מה התוספת ב'גם'? ועוד הרי ר"ע תלמידו היה אומר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' ומדוע נקט נחום איש גמזו בלשון שנקט?

אלא בא נחום איש גמזו לרבות גם את היסורין שבאו עליו בהיותו בגלגול איוב, ששניהם לטובה, ההם – לתקן את נפש תרח, ואלו לתקן את נשמתו, ואמר שגם זו לטובה, כדי להביא את תרח לתיקונו השלםשצט.

[ועוד אפשר לומר שנחום איש גמזו הנהיג עצמו להצדיק עליו דין שמים והכל לטובה, לתקן את שפגם בגלגולו באיוב שפצה פיו כנגד ה' וטען שמתייסר שלא בצדק].

נחום איש גמזו כאמור, הוא גלגול נשמת תרח. לפי זה יובן מדוע הקפיד לומר תמיד 'גם זו לטובה', שאמירה כזו מבטאת אמונה שלימה ותמימה, ובזה תיקן את חטא העבודה זרה שחטא בגלגולו בתרחת.

 

גילו לו מן השמים

בשנת ת"ח הלך הרבי ר' העשיל לווינא, והאב"ד בוינא בעת ההיא היה הגאון מהר"ש בעל 'ווי העמודים', ולא העריך כל כך את הרב העשיל. ביקש ממנו הרב העשיל שיבאר לו דיבור בתוס', ואמר הרב מהר"ש שיעיין וישיב. ועיין ולא מצא ביאור, והתענה ובכה והתפלל עד שבא לו בחלום אביו הגאון בעל השל"ה ואמר לו את פירוש דברי התוס' וציוהו ליזהר בכבוד הרב העשיל שהוא נשמת רבינו תם. ואח"כ שלח הרב מהר"ש להרב העשיל שיבא לבית הכנסת שלו ועשה לו כבוד ואמר לו פירוש התוס', ונשבע הרב העשיל ברבים שאין זה כי אם שגילו לו מן השמים.

[חנוכת התורה בסופו בקונ"א]

חכם איבו עניינו רמוז בשמו, שאיב"ו אותיות איו"ב.

 

 

  פרק י'

נחור – חור, הרן- אהרן

א. נחור- חור, הרן- אהרון וגלגוליו 

ב. אהרן – עזרא – הלל  ג. עזרא – רבי אלעזר

בן עזריה  ד. לוט וגלגוליו

 ה. לוט – נחום איש גמזו

א

נחור- חור, הרן- אהרון וגלגוליו

כתב האריז"ל [שער הגלגולים הקדמה לג]:

שרש הבל נחלק לכמה בחינות של שרשים. בשרשי הבל ישנם שני שרשי נשמות, שרש הרן אחי אברהם, ושרש נחור אחי אברהם.

והנה נחור, נתגלגל בחור בנה של מרים. והרן, נתגלגל באהרן הכהן. וגם לוט בן הרן, משרש הבל, ואף אברהם משרש הבל.

המקבילות

הרן בא לתקן ע"ז

הרן אחי אברהם משרש הבל, והיה בו תערובת של קדושה רבה, אולם לא זכה להתקן כאברהם אחיו. נמרוד זורק את אברהם לכבשן האש, אברהם מוסר נפשו בעד אמונתו, וה' מצילו.

נאמר במדרש [בר"ר פל"ח, יג]: כשהושלך אברהם לכבשן האש היה שם הרן, והיה ליבו חלוק. אמר לעצמו ממה נפשך, אם אברהם ינצל – אומַר שאני מִשֶל אברהם, ואם נמרוד ינצח ואברהם ישרף- אומַר שאני מִשֶל נמרוד. אברהם הושלך וניצל. שאלו להרן מִשֶׁל מי אתה? אמר להם משל אברהם אני! נטלוהו והשליכו אף אותו לאור ונשרף על קידוש ה'. ע"כ.

הרן אינו מוסר נפשו בלב שלם, וממתין לראות מה יעלה בגורלו של אברהם, ובשל כך הוא נשרף. הרן בא לתקן את חטאו של אדה"ר שעבד עבודה זרהתא, ולצורך כך היה עליו למסור נפשו כאברהם בלא חשבונות, ולכן השריפה שנשרף לא הועילה לו לתיקונו, והוצרך לחזור בגלגול של אהרוןתב.

נחור בא לתקן ע"ז

נחור אף הוא משרש הבל, והוא מתגלגל בחור. ולכן ג' אותיות חו"ר משמם שוות. בחור היו מעורבים גם נצוצות מנשמת הרן [אע"פ שאינו משרשו].

נחור עצמו היה מגלגול אדה"ר, כמו אחיו אברהם [שכל האבות תיקון אדה"ר, ע' להלן עמ' 317]. נמצא שגם חור -גלגולו של נחור- הוא תיקון אדה"רתג.

בעת שעשו הערב רב את העגל ניסה חור למחות בהם, והם הרגוהו. ועליהם נאמר הפסוק 'זובחי אדם עגלים יִשָקוּן' [הושע יג-ב], שהרגו את חור שהוא גלגול של אדם, והם נשקו לעגל. חור נהרג בעת שמיחה על עבודה זרה, כתיקון על שעבד עבודה זרה בגלגולו הקודם כנחור [ספר הגלגולים פל"ז בהג"ה].

נחור באחאב שעבד ע"ז

נחור ממשיך ומתגלגל באחאב מלך ישראל שהיה רשע ועובד עבודה זרה. נחור היה אחיו של אברהם הקרוי 'אב המון גויים', ונרמז נחור בשמו של אחאב- אחאב, שהוא גלגול של האח של אבתד המון גויים [שם].

הרן מתגלגל באהרן

נחזור לאהרון. אהרון מתנסה במעשה העגל, כדי לתקן את עוון העבודה זרה שלא תוקן על ידי הרן [-שלא מסר נפשו בשלימות אלא בתנאי] ולתקן אף את אדה"ר שעבד עבודה זרה.

תיקונו של אהרן היה מושלם לוּ היה מוסר כעת נפשו על קדושת ה' ונהרג, כדרך שחוּר מסר נפשו כשביקשוהו לעשות העגל וסירב לעם ונהרג על ידם.

אולם אהרון חשש לסרב לעם שמא יהרגוהו ואזי לא יהיה לעם תקנה על עוון כל כך נורא של הריגת כהן ה' ונביאו. וזה שדרשו חז"ל [ילקו"ש תהלים פמ"ה רמז תש"נ] "ויבן מזבח לפניו" אל תקרי 'ויִבֶן מִזְבֵח' אלא 'וַיָבֵן מִזָבוּחַ' – משָחוּט, שהבין ממיתת חור שנזבח ונשחט על ידם שכן יעשו לו.

אולם בעומק הדברים, ידע אהרון שאף בחור היו מעורבים מניצוצות הרן, וסבר שבכך שְחוּר מת על קדושת ה' כבר בא הרן לתיקונו ואין צורך שאף הוא ימסור נפשו על קדושת ה', אולם טעה בזהתה.

משום כך נאמר [דברים ט-כ] "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא": ה' כועס על אהרון על מעשה העגל. [ונרמז כאן בפסוק 'ו'יבן מ'זבח' ר"ת בגימטריא 'אדם' עה"כ, וכן נרמז בפסוק 'ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו' מא"ד אותיות 'אדם' לרמז שבא לתקן חטא אדה"ר והיה לו למסור נפשו ולהרג על קידוש ה'. החיד"א בנחל קדומים פ' כי תשא].

מיתת בני אהרון

בעקבות כעס ה' – נגזרה מיתה על בני אהרון, כפי שדרשו חז"ל [ויקר"ר פ"ז א] 'אין השמד אלא כילוי בנים'.

תפילת משה עושה מחצה, ואלעזר ואתמר ניצלו, ונדב ואביהוא מתים בהקריבם אש זרה לפני ה'. מיתת נדב ואביהוא נבעה משום שגם הם חטאו בהקריבם אש זרה, אך בשל עוון זה עדיין לא היו מחויבים מיתה, אך נשרפו תמורת אהרון אביהם שהיה צריך למסור עצמו להשרף, וזה וזה גרם להם, ומצאה הקפידא מקום לנוח.

לעומתם – אלעזר ואתמר שלא חטאו מצד עצמם ניצלו מעוון אביהם.

על פי זה נבין מדוע מתו נדב ואביהוא במיתת שריפה "על פני אהרון אביהם" [במדבר ג-ד], שהיה זה לתיקון הרן שמת אף הוא במיתת שריפה "על פני תרח אביו" [בראשית יא-כח].

גלגול אהרן בעלי

אחר כן מתגלגל אהרון בעלי הכהן, ואז נשברה מפרקתותו ובזה היה לו תיקון על מעשה העגל, שעל עוון עבודה זרה חייב סקילה. ונענש בשבירת מפרקתו על שאמר 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו'. ['מפרקתו' אותיות 'מ"ת פרק"ו' לרמז ש'מ"ת' בעוון שאמר 'פרק"ו'].

ומיתת עלי הייתה בעת שהזכירוהו כי נשבה ארון האלקים ובו הלוחות, לרמז על הלוחות שנשברו בסיבתו בגלגול הקודם [ספה"ג פ' ס"ד בהג"ה, שמן הטוב בשם מהר"י סרוק, הו"ד בקהילת יעקב ע' אה].

'אהר"ן' במספר קטן 'כעל"י' – 13 [סדר הדורות ב"א תתל"א].

ונרמז כאן שבא לתקן את חטא הע"ז של אדה"ר: ו'תשבר מ'פרקתו ר"ת מ"ו גימטריא אד"ם עה"כ [החיד"א בנחל קדומים פ' כי תשא].

[א.ה. הנה גם אהרן וגם עלי כיהנו מ' שנה בכהונה גדולה, כנרמז באהרן בפסוק 'הקרב אליך את אהרן אחיך… לכהנו ל"י' לי בגימטריה ארבעים. גם לאהרן וגם לעלי מתו שני בנים בחטאםתז, בחיי אביהם, ביום אחד, לאהרן – נדב ואביהוא, לעלי – חפני ופנחס].

גלגול אהרן ביעבץ

מאחר ואהרן לא נתקן, ועוד חטא בידו שמתו בניו בחייו כשהם קטנים בסיבתו, ומענישים בשמים את האב על שמתו בניו בחייו. לכן אהרון ובניותח ממשיכים ומתגלגלים ביעבץ [המוזכר בדהי"א ד-ט] "וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹקִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל":

יעבץ מתקן עצב

בגלגולו כעת נקרא שמו יעבץ כיון שבא לתקן את חטא העבודה זרה של אדה"ר, וקללת אדה"ר הייתה "בעצבון תאכלנה". וקללת חוה – "בעצב תלדי בנים".

ולכן יעבץ התפלל ואמר "אם ברך תברכני והרבית גבולי… לבלתי עצבי" כשכוונתו שלא ימותו בניו בחייו כפי שהיה לו בגלגולו הקודם כאהרון. ולכן נקרא שמו יעבץ. וה' נתן לו שאלתו ונתקיימו בניו ותלמידיו.

גלגול בתולע בן פואה

יעבץ קלקל אף הוא בכך שהיה מרבה בנדרים, כפי שראינו בפסוק הנ"ל שאמר "אם ברך תברכני וגו'", ואף שהיה מקיים לנדריו, מכל מקום לימדָנו קהלת [ה-ד] "טוב אשר לא תדוֹר משתדור ולא תשלם", ולכן בא שוב בגלגול תולע בן פואה שהיה שופט את ישראל [שופטים י].

בגלגול בתולע אכן תיקן עוון זה, ולכן נקרא שמו "תולע" שהיה בדומה לתולעת שאין כוחה אלא בפיה לרמז על גלגולו הקודם ביעבץ שהיה כוחו בנדרי פיו [א.ה. ויש לומר רמז נוסף שנקרא 'בן פואה' לרמז על ענין ה'פה'תט].

אולם תולע בן פואה קלקל עתה קלקול אחר, שלא הלך מעיר לעיר לשפוט את העם משפט צדק, כמ"ש "וישב בשמיר בהר אפרים" ואחז"לתי שנתישב בהר אפרים ולא היה מסובב מעיר לעיר.

גלגול בשמואל הנביא

ומשום כך התגלגל אחר כך בשמואל הנביא ואז זכה לתקן עוון זה, כמ"ש [שמואל א פרק ז-טו] וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו, וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה:

שמואל השתדל כל ימיו לשפוט את ישראל בכל כחו, ואפילו חמור לא ביקש על מנת להקל על מסעיו לצרכי הציבור, וכל זה היה כדי לתקן עוונו בגלגולו הקודם בפואה.

אולם יש לדעת שעיקר גלגול שמואל הנביא היה מבחינת נדב ואביהוא כפי שנרמז בתפילת חנה אמו [ש"א יא] "ונתת לאמתך זרע אנשים" – שני אנשים – נדב ואביהואתיא, אולם נצטרפה אליו בחינת אהרון אביהם שהיה תולע בן פואה כדי לתקן עוונו.

רמזים

[וזה שאמר ה' למשה 'אהרן אחיך הלוי' לרמז שהגם שכעת אהרן הוא כהן, אולם בגלגול הבא עתיד הוא להיות לוישמואל הרמתי. ובזה טעה קורח שדרש את הכהונה, שעינו הטעתו וראה שושלת שיוצאת ממנו – שמואל הרמתי שהוא גלגול אהרן!

וגם זה נרמז במה שבקשה חנה אם שמואל:

'ונתת לאמתך זרע אנשים' (שמואל א' א-יא), רמזה לשני גלגולים שהתגלגל בהם אהרן – שמואל ועזרא [אותו נראה בהמשך דברינו]. וז"ש העיני האנשים ההם תנקר (במדבר ט"ז), לרמז ל'אנשים' ההם – שמואל ועזרא שעתידים לצאת ממני (מגלה עמוקות ואתחנן אופן ל"ג. וע"ע 'בים דרך' זילבר ח"ד מא' פו)

ועוד רמוז בפסוק 'הלא אהרן אחיך הלוי' בגימטריא "בא בשמואל" [שמן המאור פ' שמות].

ועוד מצאתי רמז לגלגול אהרן בשמואל בדילוגי אותיות (3) בפסוק (דה"י א ו-יט) 'שמואל ב"ן א'לקנה' בן יר'חם בן' אליאל' -אותיות אהר"ן, וכידוע 'בן' מרמז לגלגול קודם. וכן רמוז בפסוק (ויקרא ז-לד) 'מ'זבחי ש'למיהם ו'אתן א'תם ל'אהרן' ר"ת שמוא"ל].

גלגול באוריה החתי, באוריהו הכהן

בהמשך מתגלגל אהרון באֻרִיה החתי בעלה של בת שבע, נושא כלי יואב בן צרויה. לכן תמצא שיש באוריה שלש אותיות מאהרן – אה"ר.

גלגולי אלישבע

אשת אהרן – אלישבע, נתגלגלה באשת אוריה החתי – בת שבע. והנה ב'אלי-שבע' יש שם 'אל"י', לרמז שהיתה מתוקנת, ששם א"ל מורה על חסד, ולכן נשאה אהרן איש החסד, ובת שבע הייתה בלתי מתוקנת ורמוז הדבר בשמהתיב [ספה"ג פל"ז].

תיקון אהרון

והנה ביד אהרון היו שני עוונות שעדיין לא באו לידי תיקון:

א. שלא הפיל עצמו לכבשן האש בגלגולו כהרן אחי אברהם.

ב. שמתו בניו בעוונותיג, שהגורם מיתה לאחֵר יצטרך להתגלגל ולמות, או שיהרג, ולכן נהרג אוריה החתי על ידי דוד ובזה נתכפרה לאהרן מיתת בניותיד.

לאחר שעוון מיתת בניו נתכפרה, יכול אהרון להתגלגל יחד עמהם כך שכעת נתגלגלו שלשתם באוריהו הכהן שהיה בימי יהויקים. ולכן אף בו מצינו שלש אותיות מאהרן – אה"רתטו, ואף הוא היה כהן. בגלגולו כעת מתקן אהרון את חטאו השני- ונהרג על קידוש ה' על ידי יהויקים [ירמיה כו-כג].

תקון בני אהרון

בניו הוזקקו אף הם לגלגול זה באוריהו הכהן, הגם שכבר נתגלגלו בעבר באליהו הנביא.

גלגולם באליהו היה כדי לכפר עוונם שהקריבו אש זרה במקום להמתין לאש מן השמים, וכעת אליהו מוריד אש מן השמים ומקדש שם שמים. אולם עדיין לא תיקנו את שהחסירו במצוות עשה, שלא נשאו נשים, ובגלגולם כעת באוריהו מתקנים זאתתטז.

גלגול בזכריהו הכהן

לאחר שאהרן נתקן לגמרי בהריגת אוריהו הכהן, יש בו כח לתקן את בניו היטב, ושלשתם באים שוב בגלגול בזכריהו בן יברכיהו הכהןתיז. והנה גם זכריהו כהן כמותם, וכאן תיקן אהרן את בניו היטב בהיותו עמם באותו הגלגול.

גלגול אהרון ובניו בזכריהו מרומז בפסוק (ישעיה ח') "ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן, ואת זכריהו בן יברכיהו", ומי חיבר זה עם זה, והרי לא הכירו זה את זה, ואף לא היו בדור אחד?! אולם לפי מה שביארנו היות ושניהם הם שרש גלגול אחד, ששניהם באו מאהרן, ולכן נקראים 'עדים נאמנים' בעצם.

כפי שביארנו לעיל, אוריה החתי הוא גלגולו של אהרון. מצאנו מקבילה נוספת ביניהם, שהנה אהרן נשא את אלישבע בת עמינדב לאישה, ובגלגולו באוריה הוא נושא את בת-שבע, ושתיהן בחינה אחת. אולם יש הבדל ביניהן, שבת-שבע טרם תוקנה ולכן אמרו חז"ל על דוד שאכלה פגה, ואילו אלישבע כוללת אותיות א"ל לרמוז שהיא כבר מתוקנתתיח. [וע"ע בענין דוד ואוריה ובת שבע בעמ' 150].

ב

אהרן – עזרא – הלל

כתב בספר הגלגולים [פ' ס"ד בהג"ה]: אהרון התגלגל בעזרא שהיה גם כן כהן, ואז נתקן.

הרמ"ע מפאנו כתב בספר גלגולי נשמות [אות פ]: אהרן, עלי, עזרא, הלל, כולם מניצוץ אחד.

המקבילות

אהרון אינו מתחנן להכנס לארץ

כשנגזר על משה שלא יכנס לארץ הוא הרבה להתחנן ולהפציר. והנה לפלא, מדוע אהרן לא התפלל והתחנן בבקשה לזכות להכנס לארץ ישראל, כפי שעשה משה אחיו?

אלא ידע אהרון שהוא עתיד להתגלגל בעזרא ואז אכן יזכה להכנס לארץ ישראל בעלותם מבבלתיט.

וזה שרמז בספר עזרא [ז-ה]: '…אבישוע בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הראש, הוא עזרא עלה מבבל וגו'. בפסוק זה נרמז 'אהרן הכהן הראש, הוא עזרא', ששב אהרן והתגלגל בעזראתכ, ואז יעלה מבבל ויזכה להכנס לארץ ישראל.

רמזים

[הרמז בזה: אהר"ן במספר קטן עם האותיות- גימטריה עזר"א (17) (שלה"ק מס' תענית, דרוש מטות מסעי). וכן עזר"א בגימטריה 'ב"ך אהר"ן' (הרוקח, הובא בקונט' היחיאלי עמ' ס"ה).

'הלא אהרן אחיך הלוי' בגימטריא 'הוא בא יבא בגלגול בעזרא' בדקדוק [שמן המאור פ' שמות].

 עוד יש לרמוז כי תיבות 'אהרן עֵלִי' בגימטריה 366, כמספר 'עזרא הכהן' עם ח' אותיות. לרמז שעזרא היה גלגול אהרן ועלי. ועוד, לשון הכתוב 'עזרא על"ה' בא לרמז על גלגולו בעל"י. ובהמשך שם נאמר: 'ובאחד לחדש החמישי בא ירושלים' – בא' לחדש אב, שהוא יום פטירת אהרן (החיד"א בפני דוד פ' ואתחנן)].

בגמרא במסכת סנהדרין [כא:] נאמר: 'ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה'. שהרי עזרא הוא אחיו של משה בסוד הגלגול [א.ה. ואהרן היה שקול כמשה].

מוסיפה שם הגמרא: ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו – נשתנה על ידו הכתב, שנאמר וכתב הנשתוון וגו' [פרש"י כתב שנשתנה]. דבר זה רמוז בשמו של אהר"ן שהוא בגימטריה 256, וכשנוסיף לו כ"ב [אותיות לשון הקדש שנשתנו] נקבל גימטריה 278- עזר"א.

ההפרש בין אהרן לעזרא – 22 – מרמז גם להפרש הדורות ביניהם – כ"ב דורות בין אהרן לעזרא.

משה מבקש לזכות לעיבור

לאור זאת נבין את תפילת משה באמרו 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה', ביקש משה שגם הוא יזכה לשוב בעיבור וגלגול כמו אהרן שנכנס לארץ בגלגול עזרא, ולהכנס לארץ כבר עתה. ובמלת אעבר"ה רמז לעיבור אהרן שאעבר"ה בגימטריה עזר"א.

השיבו הקב"ה 'רב לך' – אינך דומה לאהרן אחיך, שאהרן אחיך עדיין לא נתגלגל ג' פעמים, אולם אתה 'רב לך'תכא – כבר התגלגלת עד עתה שלש פעמיםתכב [מש"ה ר"ת מ'שה ש'ת ה'בל] ואם כן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. [וניתן לרמוז זאת בדברי משה שאמר 'אעבר"ה' אותיות 'ארבע"ה' שרצה להיות בגלגול רביעי ולהכנס לארץ] (מגלה עמוקות על פרשת ואתחנן – אופן כח).

אהרן מתקן טבילת עזרא

אהרן ומרים דיברו לשון הרע על פרישותו של משה מאשתו, דבר שלדעתם היה מיותר. אהרן עצמו לא פרש כן מאשתו, וכשה' נגלה עליהם הם היו טמאים מחמת תשמיש. החלו צועקים 'מים, מים' והיו רצים לחפש מים לטבול בהם לטומאתם. רצה ה' להראותם בזה שיפה עשה משה שפירש מאשתו, היות ונגלית עליו השכינה תדיר, חייב הוא להיות בטהרה מתמדת [תנחומא צו סימן יג, וברש"י במקום].

והנה עתה אהרן בגלגולו בעזרא מתקן את אשר קלקל, והוא מרבה טהרה בישראל ומתקן את 'טבילת עזרא'. טבילה שתיקן עזרא הסופר ומטרתה לטהר את האדם אחר תשמיש וקרי, 'כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים'תכג [טהרת התורה ארלנגר ח"א עמ' קנה].

אהרן – עזרא – הלל הזקן

הגמרא במסכת סוטה [מח:] מספרת: 'פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא';

מה הקשר בין הלל לעזרא?

על פי הרמ"ע מפאנו הדבר מובן, שהרי הלל ועזרא הם מאותו ניצוץ נשמה.

הלל -מתלמידיו של אהרן

לאור זאת נבין את דברי הלל במשנה באבות [א-יב]: 'הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.

הלל הינו 'תלמידו' של אהרן, ואף 'תלמידו' של עזרא, שהם אותו ניצוץ נשמה [החיד"א ב'זרוע ימין' על פרקי אבות].

הלל ועזרא מייסדים התורה

והנה מצאנו עוד בגמ' במס' סוכה [כ.]: 'בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה': הרי שהלל שב ופועל כפי שפעל בעבר בגלגולו בעזרא.

תיקון חטא ע"ז של אדה"ר ואהרן

אהרן הוצרך לתקן את חטא העבודה זרה – מעשה העגל [וחטא אדה"ר]. והנה מובא בחז"ל [סנהדרין סד.] שעזרא וסיעתו – אנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצר של עבודה זרה ע"ש באורך. דוקא עזרא משתדל בדבר זה יותר מאחרים שלפניו, כדי לתקן את שקלקל בגלגולו הקודם – אהרן ואדה"ר [פסקה זו בשם הרוקח, הובא בקונט' היחיאלי עמ' ס"ה].

אני ראשון ואני אחרון

אהרן היה הנביא הראשון שהתנבא לישראל במצרים, וכפי שאמר משה לה' בתחילת שליחותו – 'שלח נא ביד תשלח' – ביד מי שאתה רגיל לשלוח [והוא אהרון. רש"י]. והנה עזרא שהוא מלאכי [מגילה טו.] היה הנביא האחרון שהתנבא לישראל [הרוקח שם].

ג

עזרא – רבי אלעזר בן עזריה

כתב הרמ"ע מפאנו בספרו 'גלגולי נשמות' [א, ד]: רבי אלעזר בן עזריה נשיא ישראל היה דור עשירי לעזרא הסופר [כמבואר בברכות כ"ז:] והיה כהן ועשיר, הוא גלגול דעזרא, וכן הרב אבן עזרא הוא גלגול של רבי אלעזר בן עזריהתכד.

המקבילות

השלמת השנים החסרות

מובא במשנה במסכת ברכות [א-ה]: 'אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כו'.

מה הביאור במילים 'כבן' שבעים שנה? מדוע לא אמר בפשטות 'בן שבעים שנה'?

הגמ' במסכת ברכות [כח.] מבארת, שרצו למנות את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, אך הוא היה בן שמונה עשרה שנה בלבד, וחסר היה לובן בזקנו – 'הדר זקנים שיבה', ונעשה לו נס וגדלו לו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות בזקנו. ועל זאת אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה.

והנה עומק הדבר יובן על פי דברי האריז"ל ששנותיו של אדם קצובות לו מעת בריאתו, ואם מת בקיצור ימים ישלימו לו שנותיו בגלגול הבא.

רבי אלעזר בן עזריה היה גלגולו של עזרא שחי חמשים ושתיים שנהתכה, ולא השלים שנותיו – שבעים שנה. את השנים הללו השלים בגלגול הבא – ברבי אלעזר בן עזריהתכו. ולכן כשהגיע ראב"ע לגיל שמונה עשרה אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה, בהצטרף לחמשים ושתיים שנותי מהגלגול הקודם [כ'ב"ן' גי' 52תכז] . ולכן נעשו לו שמונה עשרה שורות של שיער שיבה כנגד אותן שמונה עשרה שנה שהשלים בגלגול הזה [ספה"ג פ' ס"ה בשם 'נתן', וכן ב'זרע יצחק' חדד, (ליוורנו תקכ"ב, על שמו"א)].

תיקון לעזרא

עזרא עצמו הוצרך להתגלגל משום שלא הזדרז לעלות בבית שני, ומשום כן לא נעשה לכהן גדולתכח ולא זכה לגדולה בימיו, וכעת שתוקן הדבר על ידי רבי אלעזר בן עזריה בהגיעו לגיל י"ח, זוכה הוא לגדולה המתוקנת לו ומתמנה לנשיא ישראל על אף גילו הצעיר. בתחילה חששה אשת ראב"ע שיתמנה בעלה למשרה הרמה משום קפידתו של רבן גמליאל שהורד מנשיאותו, ואמרה לו 'לית לך חיוורתי' – על פי הרמז פירושו אין לך זכויותתכט שיגנו עליך מקפידתו של רבן גמליאל.

'אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא' – על פי הרמז פירושו – נעשה לו נס ונתעברו בו שמונה עשרה דורות ששמשו בבית ראשון בכהונה גדולה שכולן היו אבותיו של עזרא, ובאו ניצוצי נשמתם לסייעו. ואותם י"ח דורות הם שגרמו לצמיחת י"ח דרי [-שורות] שער שיבה בזקנו ['הקשורים ליעקב' עמדין מא' תפלת ישריםתל].

הנהגת ראב"ע כהנהגת עזרא

מובא בירושלמי [יבמות פ"א ה"ו] שרבי דוסא בן הרכינס אמר על רבי אלעזר בן עזריה ש'עיניו דומות לעיני עזרא הסופר'תלא. מהו עומק הדברים בדברי רבי דוסא?

אחת מפעולותיו של עזרא היו שינוי הכתב, 'כתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית' [עזרא ד-ז, וע' סנהד' כב.]. עד תקופתו של עזרא הייתה התורה כתובה בכתב עברי ובלשון הקודש, ומסורה ביד החכמים הכהנים והזקנים שהבינו את הכתב העברי ושלטו בלשון הקודש. היה זה למען לא ילמדו כאלה שאינם הגונים, שעל המלמד שכמותם נאמר 'כזורק אבן למרקוליס'.

אולם כשראה עזרא הסופר שהתורה הולכת ונשכחת, קם ושינה את הכתב לכתב אשורי והלשון לארמית המוכָּרים לעם [סנה' כא:], כדי להרבות תורה. ואכן בבית שני רבתה התורה, הגם שגרם הדבר שנצטרפו ללומדים אף כאלה שלא שמשו כל צרכם.

מעין זאת מצינו בגלגולו של עזרא – ברבי אלעזר בן עזריה.

עד לתקופתו, היה דרכו של הנשיא – רבן גמליאל – לסתום כל מנהג מקובל מבלי לפרש טעמו, והסתפק באמירה 'מקובל אני מאבותי' [ר"ה כה]. כמו כן הקפיד שלא להכניס לבית המדרש את מי ש'אין תוכו כברו' [ברכות כח] – את חסרי השלימות.

כשנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא הוא פתח את דלתות בית המדרש ובאותו היום נתווספו ארבע מאות ספספלים לביהמ"ד. וכן מצינו שהיה דרכו לפרש תמיד טעמו של דבר, כגון 'טף למה באין [להקהל]? ליתן שכר טוב למביאיהם' [חגיגה ג].

וזה שאמר עליו רבי דוסא בן הרכינס 'עיניו דומות לעיני עזרא הסופר', שעיניו הצופות למרחוק, בהבטה על הנהגת הכלל כדרך 'עיני העדה', דומות הן לעיני עזרא הסופר והנהגתו [משך חכמה דברים לא-ט].

גלגולו של רבי אלעזר בן עזריה בעזרא הסופר רמוז בשמו, רבי אלעזר הוא 'בן'תלב -גלגול של- עזרי"ה, אותיות 'י' עזרה'– דור עשירי לעזרה הסופר, וניתן לכתוב עזרא בא' או בה'תלג.

ד

לוט וגילגוליו

לעיל ראינו ששרשו של לוט מהבל. הדבר רמוז בפסוק (בראשית יא-לא) "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ" לו"ט בהר"ן ר"ת הב"ל למפרע.

והנה בלוט נתערבו שתי ניצוצי נשמות, הן שתי פרדות טובותרות המואביה ונעמה העמונית [אשת שלמה המלך, אמו של רחבעם].

נשמת רבא בלוט

נשמת רבא האמורא [בר פלוגתא של אביי] הייתה כלולה בנשמת נעמה העמוניתתלד. והנה כשנשבה לוט במלחמת חמשת המלכים (בראשית יד-יב) עדיין היו נשמות רותתלה ונעמהתלו [ובה נשמת רבא] כלולות בו, ונפרדו ממנו מאוחר יותר, כאשר שכב לוט עם בנותיותלז והוליד מהן עמון ומואב.

[ומעניין הדבר, שניתן לרמוז זאת בדברי רבא עצמו, המובאים במסכת נזיר [כג: והוריות י:] "דרש רבא, ואיתימא רבי יצחק, מאי דכתיב: (משלי יח) לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע? לתאוה יבקש נפרד – זה לוט". וניתן לומר שרבא דורש את הפסוק שעל ידי התאוה שביקש לוט עם בנותיו עי"כ 'נפרד', נפרדה נשמתו של רבא ממנו].

הדבר נרמז בפסוק (בראשית יד יב) "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ" רכוש"ו באח"י ר"ת רב"אתלח. לומר לך שאז עדיין הייתה נשמת רבא כלולה בלוט. וכן נרמז רבא במילה 'אברם' שכוללת בתוכה את השם רבא למפרע. ורמוז עוד בדברי אברם למלך סדום- [שם פס' כד] "בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים" ר"ת רב"א. [שעה"פ ולקו"ת פ' לך לך, ספה"ג פס"ג].

[א.ה. וכן נראה לרמוז זאת בדברי אנשי סדום ללוט 'איה האנשים אשר באו אליך' 'אשרבאו' אותיות רב"א שנשמתו כלולה בלוט].

לוט רבא והיין

והנה מצאנו דבר מעניין, שלאמורא רבא ישנן מימרות רבותתלט בש"ס בעניין היין. אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי [מגילה ז:].

רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא, כי היכי דניגרריה לליביה, דניכול מצה טפי לאורתא [רבא היה שותה יין כל ערב פסח כדי שיגרור ליבו לתיאבון לאכילת מצה מצה לערב. פסחים קז:] אמר רבא: חמרא וריחני פקחין (-אמר רב היין והבשמים עשאוני פיקח. רש"י) [יומא עו:].

מה היה עניינו של רבא עם היין?

הנה על ידי שתיית היין קלקל לוט עם בנותיו, רבא שהיה תיקונו של לוט כיוון לתקן זאת בכך שהיה שותה את היין בקדושה בשמחה של מצוה, כגון בפורים, או בערב הפסח על מנת לאכול מצה לתאבון.

ובפרט יומתק הדבר לאור דברי חז"ל שאותו הלילה שקלקל לוט עם בנותיו ליל פסח היה [ככתוב 'ומצות אפה ויאכלו'], ולכך כיוון רבא -שהוא תיקונו של לוט- לשתות יין רב בערב הפסח לשם מצוה, לתקן את ששתה אז ונתקלקל בעבירה.

רבא ממתק הדינים

לפי זה נבין מדוע לרבא הייתה מזיגה מיוחדת של מים ביין, 'דדרי על חד תלת' [שבת עז.] שהיה רוצה להרבות המים [-חסדים] על היין [-דינים] כדי לתקן ולמתק את שפגם בגלגולו בלוט [ספר שתי ידות חזקוני פ' תצוה, בתוספת מחלב חטים טייב עמ"ס מגילה, ובהג"ה שם].

ובזה תובן הגמ' במסכת נדרים [נה.]: 'רבא אשכחיה לשמעיה דרב יוסף דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא, אמר ליה: הב לי דאמזיג ליה אנא, יהב ליה וקא מזיג איהו כסא דחמרא. כי קא שתי, אמר: הדין מיזגא דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא, אמר ליה: הוא ניהו'. ע"כ.

[תרגום: רבא מצא את שמשו של רב יוסף שהיה ממזג מים ביין שהגיש לרב יוסף. אמר לו רבא תן לי שאמזוג לו אני. כאשר שתה רב יוסף – אמר; מזיגה זו דומה למזיגה של רבא בן רב יוסף בן חמא!תמ אמר לו שמשו; אכן הוא שמזג!].

רבא רצה למזוג בעצמו כדי למתק הדינים ולתקן הקלקול שנעשה ביין בהיותו בלוט, ואמר 'הב לי' בגימטריא 'לוט' ['וליוסף אמר' ערובין נד:].

מקורות:

שער הפסוקים – פרשת נח, לך לך, וירא, וארא, שער הגלגולים הקדמה לג, לו, לח, לקוטי תורה – פרשת לך לך, כי תשא. ספר הגלגולים– פרק סג.

ה

לוט – נחום איש גמזו

כתב הרמ"ע מפאנו [גלגולי נשמות אות נ']:

התנא נחום איש גמזו (רבו של רבי עקיבא) הינו עיבור של לוט. [ומצאתי רמז לזה בפסוק (בראשית יד-טז) "וישב את כל-הרכש וגם את לוט אחיו" א"ת לו"ט אחי"ו גימטריה "נחום איש גמזו".

וכן רמוז הדבר בדברי בנות לוט 'ונחיה מ'אבינו ז'רע, ו'תשקין ג'ם בלילה ההוא וגו' ר"ת גמז"ו].

המקבילות

נס לצורך לוט וגלגולו

מבואר במדרש [תנחומא לך לך פט"ו ועוד] שכאשר נלחם אברהם כנגד המלכים בעת שהלך להציל את לוט נעשה לו נס: "היה אברהם נוטל עפר וזורק עליהן ונעשו חצים וקשתות ורמחים שנאמר יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו".

 נס כזה מצינו אף אצל נחום איש גמזו, כפי שהגמ' [תענית כא., סנהדרין קח:] מספרת ששלחוּ בידו ארגז ובו דורון לקיסר. בדרך, לן בפונדק אחד, ושם החליפו לו בעלי הפונדק את הדורון בעפר. נחום איש גמזו הגיע לקיסר ומסר לו הארגז. כשפתחוהו הופתעו לגלות עפר…

ביקש הקיסר להרוג את כל היהודים שהעזו להלעיג עליו. נגלה אליו אליהו הנביא בדמות אחד משרי הקיסר, ואמר לו: אולי זהו עפר מעפרו של אברהם אביהם, שהיה משליכו על אויביו והפך לחרבות? ניסהו הקיסר במלחמתו כנגד אויביו ואכן הפך העפר לחיציםתמא, וניצח לאותה מדינה.

הורה הקיסר למלאות לארגז שהביא נחום איש גמזו באבנים טובות ומרגליות ושלחו לעירו בכבוד גדול.

ניצול מן ההפיכה

לוט ניצל מהפיכת סדום, ומיד כשיצא מן העיר נהפכה סדום. ולא יכלו המלאכים להחריב העיר כל עוד לוט היה שם, כדברי המלאך ללוט [בראשית יט-כב]: "כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה".

הגמ' [שם] מספרת שמעשה דומה היה עם נחום איש גמזו, שפעם אחת באו תלמידיו לבקרו וראוהו שוכב חולה קטוע ידים ורגלים בחורבה רעועה, וביקשו להוציאו שלא יפול עליו הבית. אמר להם הוציאו תחילה את הכלים ורק לאחר מכן הוציאו מיטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית הבית לא יפול. הוציאו את כליו ולבסוף הוציאוהו במיטתו, ומיד לאחר מכן נפל הביתתמב.

לא חסו על עניים

לאחר שנפל הבית, שאלוהו תלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך? אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי! שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי; רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור, עד שיצתה נשמתו.

הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי; עיני שלא חסו על עיניך – יסומו. ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו. רגליי שלא חסו על רגליך – יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו אוי לנו שראינוך בכך! אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך! [תענית כא.].

לוט היה דר בסדום עליה נאמר (יחזקאל טז-מט) "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם… וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה": והנה כאז כן עתה, אף נחום איש גמזו נכשל בעוון זה בבחינה דקה מן הדקה.


 

 

 

 

 

 

מקורות והערות

 


שנז כתב הר"ש ויטאל בהערה: א"ש, לא תיקשי לי כי כל בעילות הגוים הם בנדות, מאחר שאינם טובלים לנדותם ומאי אולמיה דהאי ביאה? כי יש לתרץ שאע"פ שאינם טובלים עכ"ז בימי הנדה עצמה הם פורשים מנשותיהם, וזו הביאה היתה בעת נדותה עצמה, כנלע"ד:

שנח 'ובגין דא חובא דאדם עבר על (בראשית ב) ויצו יי' אלקים ואוקמוה אין צו אלא ע"ז אעבר עליה, ארכיב ליה בטפת תרח דביה רתח לקודשא בריך הוא' [רעיא מהימנא פרשת בהר דף קיא:].

 

 

שנט זוהר פרשת וירא דף קב:

 

 

שס התלמוד במסכת בבא בתרא [טו.] אומר ביחס לספר איוב – 'איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה'.

 

 

כתב בבניהו בן יהוידע [שם]: נ"ל בס"ד הוא היה גלגול ראשון שנתגלגל בו תרח, ולא היה בעולם הזה בסוד הגלגול קודם זה הגלגול, ולא נברא, כלומר לא נימול, כי האדם נשלמה בריאה שלו על ידי המילה, כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק [בראשית א' כ"ו] נעשה אדם לשון רבים, פירוש נעשה אני והמוהל, כי קודם שנימול האדם עדיין הוא חסר, דאמרו רז"ל [נדרים ל"א ע"ב] לא נקרא אברהם אבינו ע"ה שלם אלא עד שמל, דכתיב התהלך לפני והיה תמים, וארז"ל איוב נולד מהול ולא הטיף דם ברית, ואף על פי שנולד האדם מהול אם לא יטיף דם ברית נחשב כאלו עדיין הוא ערל.

ולזה אמר 'לא נברא', רצה לומר גמר הבריאה שיהיה לאדם על ידי המילה לא היה לאיוב, מאחר שלא נימול ולא הטיף דם ברית, ואמר 'אלא משל היה', דידוע מ"ש במקום אחר, שהאדם מצוייר אותיות שלום בגופו, כיצד השי"ן בסוף החוטם, שיש בו ג' קוין, ומ"ם סתומה דשלום מצויירת בפה האדם, כאשר יפתח פיו נראה פיו מ"ם סתומה, ואות ל' מצוייר בזקיפת היד מן הזרוע, דאז פרק הזרוע הוא ראש אות ל', ופרק הסמוך לזרוע הוא אמצע אות ל', ושאר הגוף הוא רגל אות ל', ואות ו' דשלום הוא אות ברית קודש, וכיון דאיוב לא הטיף דם ברית לא נשלם אצלו אות ו' דשלום, ורק האירו בו אותיות שלם דשלום, שהם אותיות משל, ולזה אמר לא נברא אלא משל היה:

ועוד נ"ל בס"ד, על פי מ"ש הרב הקדוש מורנו הרב שמשון מאסטרופולי זלה"ה, דאיוב היה בסוד העשיה, לכך שלט בו השטן יותר, כי שם יש תגבורת הקליפות יותר, כי המשל הוא בעשיה, וידוע דהיצירה היא בסוד שם הוי"ה, ובבריאה היא בסוד שם אהי"ה, וזהו שאמר לא היה בסוד היצירה ששם סוד שם הוי"ה, ולא נברא בסוד הבריאה, אלא משל היה בסוד העשיה, ששם הוא סוד משל: עכ"ד.

ובספר מגן אברהם [טברסקי פ' שלח] הביא את דברי הר"ש מאוסטרופולי ביתר ביאור, שאיוב לא היה בעולם היצירה ולא נברא בעולם הבריאה אלא מש"ל היה, היינו בעולם העשיה שיש שם ש"ל קליפות. שהיה בעולם העשיה וסבל היורים כדי לבטל הכח של הש"ל קליפות הללו.

והרמב"ם במורה נבוכים [ח"ג פכ"ב] ביאר את הכוונה במאמר 'משל היה' פירושו של דבר שלא היה ולא נברא, אלא בשביל משל שילמדו ממנו בני אדם, והיה ל'משל' לקבל ממנו יסורין באהבה, ואין הפירוש 'לא היה ולא נברא' במציאות.

הגר"א כתב [בביאורו לתיקונים מזו"ח דף כ"ז בד"ה ואיוב מה דאמר כו'] בביאור הנמשל וז"ל: שקובל על גודל יסוריו וכן מה שסיפר גדולתו שהיה לו מקדם ואיך היה עכשיו שפל עד מאד כמ"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמוריה כו' וכן כל הענין של איוב הכל רמז על הגלות וז"ש איוב כו' אלא משל היה עכ"ל.

וכ"כ באהבת יהונתן פ' כי תבוא שענין איוב הינו משל על ישראל בגלותם כו' ע"ש.

שסא בספר בניהו בן יהוידע [בבא בתרא דף טו.] כתב: 'בשער מאמרי רז"ל בבראשית רבה, על מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה, כתוב שם בדף י"א, כי דינה בת לאה שרשה מן הגבורה דינא קשיא, ולכן לקחה שמעון שהוא גבורה, ולהיותה שעדיין לא נטהרה, ומה גם אחר שנכשלה לכנעני, לכן יצא ממנה שאול בן הכנענית, והוא עצמו שלומיאל בן צורי שדי, והוא עצמו זמרי בן סלוא, כמו שאמרו רז"ל בגמרא דסנהדרין פרק בן סורר ומורה ע"ש, ולפי זה צריך לומר בתחלה נשאת לשמעון, ואחר שנפטר שמעון נשאת לאיוב שהיה תם וישר ירא אלקים וסר מרע, ותמיהא לי שלא זכר רבינו ז"ל בשער הפסוקים הנזכר מענין נשואיה לשמעון כלל, ובספר מאמרי רז"ל הנזכר לא נזכר מענין גלגול אמתלאי אמיה דאברהם בדינה.

 

 

ומכל מקום דע דמ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים שבספר איוב הנזכר, דשכם בן חמור נשא עליו באותה בעילה כל הטומאה ההיא של דינה, בענין הנדה, ונשארה היא טהורה ומתוקנת, היינו שנטהרה מטומאה הראשונה של אמתלאי, אבל אין הכי נמי מצד בעילת שכם נעשה בה צד טומאה מחדש, אך טומאה זו היא סוג אחר ומדרגה אחרת, ומכח טומאה זו החדשה שבא לה מצד בעילת שכם, יצא שאול בן הכנענית כאשר נשאת לשמעון': עכ"ל.

שסב מובא באוצר המדרשים [אייזנשטיין ילמדנו עמוד 225] 'שלשה לקו בצרעת קין ואיוב ועזיהו'. הגם שבאיוב מפורש בכתובים (ב-ז) שלקה 'בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו', ביאר בספר הליקוטים [איוב ב] שהשחין הוא ממין הצרעת.

 

 

שסג רעיא מהימנא כרך ג פרשת צו דף לג עמוד ב. וכן איתא במדרש ויק"ר פט"ו סימן ה'.

 

 

שסד והוסיף בשם ספר קרניים מא' י"ב, ששם אביו של איוב היה ברי"ם, ושם אמו מדו"ה עש"ב, והנה על המילים וחרה אף יבכם שר"ת שלהם איוב, נרשם עליהם ד' שמות הקדושים משם בן ע"ב, והם השמות מי"ה, וה"ו, דנ"י, הח"ש. והנה שם מי"ה יוצא מהפסוק אודה ה' מאד בפי ובתוך רבי"ם אהללנו, רבי"ם אותיות ברי"ם הוא שם אבי איוב, והשם מי"ה גימטריה נ"ה, כמספר מדו"ה אם איוב, וכן הר"ת של ד' שמות הללו מ'יה ו'הו ד'ני ה'חש הן אותיות מדו"ה, והמילים 'וחרה אף י"י' בגימטריה שכ"ו, כמספר איו"ב ברי"ם מדו"ה במדויק. ע"כ.

 

 

וראה עוד בספר 'דן ידין' לרבי שמשון מאוסטרופולי [בביאורו לספר קרניים מאמר יב אות כט] שבאר את המאמר 'ואב ואם תמצא בקללה' – פירוש קאי על מה שפירשתי למעלה שאביו של איוב הנקרא ברים ואמו מדוה פירוש ראה בקללה של איוב שקילל את עצמו ששם תמצא מרומז בו אביו ואמו, והיינו 'יאבד יו'ם אול'ד ב'ו והליל'ה' ס"ת מדוה, ואביו מרומז בזה 'אמ'ר הר'ה גב'ר הי'ום' אותיות שניות ברים וק"ל: ע"כ.

א.ה. אמרתי להוסיף ששם אם איוב מדו"ה מרמז על התיקון של איוב ושל אשתו בעוה"ז, על תיקון אשת איוב- הגמ' במסכת מכות [יד:] אומרת 'ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו', מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה'. הרי שמדוה הוא דם נידות, וזהו תיקונה של אמתלאי בת כרנבו שנבעלה לתרח בנידותה ונתגלגלה באשת איוב כלתה של מדו"ה. [ועוד ניתן למצוא רמז לשמה של מדו"ה בילקוט שמעוני [איוב רמז תתצד] א"ר מרינוס בר אושעיא אמר איוב הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבי להזקק לה שתאמר לו 'הורה גבר' אין עכשו עת הריון מגבר'].

שמה מרמז גם על תיקון איוב בנה, שהמילה מדו"ה מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בפסוק [דברים כח-נט] 'והפלא י"י את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים: והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך' ופירש האונקלוס מדוה- נגעים, וזה מה שקיבל איוב, חליים רעים ונאמנים ודוה מצרים' שהוא השחין הרע שפשה בכל בשרו.

וכן נרמז בפסוק זה עניינו של איוב – 'אשר יגורת מפניהם ודבקו בך' כפי שהתבטא איוב על עצמו [ג-כה] 'כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי'. ועוד א'שר י'גורת ו'דבקו ב'ך – ר"ת איו"ב.

שסה רמז זה מהנלע"ד.

 

 

שסו וע"ש עוד שהביא מברכת שמואל [בתוספת מדיליה] שפי' שאאע"ה חשש שמא יאמרו 'אלהי איוב' ויהיו חותמין בו כי באיוב כלולים כולם בר"ת כמשנ"ת, ובִשרו השי"ת והיה ברכה, בך חותמין ולא בו, היות ואיוב יקרא תגר [או לשון תיגרה, או לשון מסחר כסוחר הטוען שאין זה משתלם] ולא יזכה שיחתמו בו. וזהו ו'ירא א'ליו י''י ב'אלוני ממרא ר"ת איוב, ואותיות אבי"ו, וא"ל שלא תסבור שאיוב יזכה שיאמרו אלהי איוב, דע שהוא ממר"א וקורא תגר, ובך חותמין והיה ברכה, וכן אברה"ם גימטריה 'היה ברכה'.

 

 

שסז רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רטז:

 

 

שסח בספר לקוטי תורה ע"ס איוב ביאר מעט בשינוי, שהיות ובוז אחיו הוליד את איוב מאשת עוץ, נקט 'בארץ עוץ' ר"ל באשת עוץ כי האשה נקראת ארץ. [כמובא בחז"ל 'אשה קרקע עולם'].

 

 

שסט ע"ש עוד אריכות דברים בענין איוב ותפילת משה ואתחנן כו' רמזים נפלאים.

 

 

שע ונרמז הדבר בפסוק ביחזקאל ב ג: 'ואבותם פשעו בי' איו"ב באתב"ש עולה תמפ"ש.

 

 

שעא והוסיף עוד: ולזה נאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו, וארז"ל אחד לרפאות את אברהם, כי אחר שיוצאה הנשמה מגיהנם, היא צריכה רפואה מהיסורים שסבלה שם:

 

 

שעב במקור החשבון שונה ואינו עולה יפה, ושיניתי כאן כדי שיתאים לגימטריה.

 

 

שעג והוסיף בעץ הדעת טוב: 'אח"כ ביאר כי כל הטובות הנז' היו בזכות שקיים אברהם מצות המילה שהיא בסוד יסוד הוא יוסף הצדיק שנאמר בו ויהי יוסף יפה תואר וגם הוא בסוד הדרת פנים זקן כי הסריס אין לו יופי לכן בר"ת ו'הוא י'ושב פ'תח ה'אהל נרמז 'ויפ"ה':

 

 

שעד ז"ל הזוה"ק: ות"ח בשעתא דאמר משוט בארץ בעא מיניה למעבד דינא בישראל דהא דינא הוה ליה על אברהם למתבע מקודשא בריך הוא בגין דלא אתעביד דינא ביצחק כד אתקריב ע"ג מדבחא דהא לא הוה ליה לאחלפא קרבנא דאזמין על מדבחא באחרא כמה דאת אמר (ויקרא כז) 'לא יחליפנו' והכא קאים יצחק על גבי מדבחא ולא אשתלים מניה קרבנא ולא אתעביד ביה דינא, ובעא דא מעם קודשא בריך הוא כמה דבעא דיניה דיוסף לכמה דרין, וכל מה דבעא באורח דינא בעא, ומההוא זמנא דאשתזיב יצחק ואתחלף קרבניה זמין ליה קודשא בריך הוא לההוא מקטרגא האי [-את איוב] לחולקיה כמה דאת אמר הנה ילדה מלכה גם היא וגו' את עוץ בכורו כו': עכ"ל.

 

 

שעה שמות פרשת תרומה דף קסו.

 

 

שעו במדבר רבה פרשה יז.

 

 

שעז שעה"פ איוב.

 

 

שעח נוסף בענין זה עוד בספר באר מים חיים [פ' וירא פכ"ב] וז"ל: מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל (בתיקון חצות בפסוק אבותינו חטאו וגו' בסוד פוקד עוון אבות על בנים) שנשמת האבות מתלבשים בבנים והם עצמם סובלין עוונותיהם וכו'. והנה אברהם אבינו הבין במה שנצטוה מאתו יתברך להעלות את יצחק לעולה כי יצחק הוא מסוד גבורות הקשות החזקים הצריכים להיות נעקדים ונכבשים תחת החסדים, והיה סבור שיצחק מוכרח להשחט דוקא להוציא דמו ממנו ולהמתיקו בסוד שחיטת הקרבנות כידוע מכוונת העקידה בקבלת האר"י ז"ל, והיה בדעת אברהם כי יצחק גלגול תרח אביו והוא בסוד פוקד עוון אבות הנ"ל כי בני בנים הרי הם כבנים, וכשראה שלא נשחט סבר כי ודאי לא יצא מן היסורין מצד עוונות תרח כי פוקד עוון אבות על בנים. וזה שהיה אברהם מתירא אחר העקידה בראותו שיצא יצחק שלם משם.

 

 

ולזה אמר לו הקב"ה שכבר נולד מי שיקבלם וכו' זה איוב. כנודע שאיוב היה גלגול תרח ממש ועבורו סבל מה שסבל כמו שמובא בליקוטי תורה (בכמה מקומות ובפרט בריש איוב) שעל כן היה איוב תחילה מתרעם מאוד על היסורים לאחר שידע כי הוא צדיק גמור ולא חטא מעודו, והתחיל ללכת אל דעת הטבעים חלילה לומר שהכל נמשך ממקרה המזל ויש יסורין בלא עוון, ועל כן אירר וקילל יום הלידה וליל הריונו שאמר בלבו לאשר שנולד במזל רע כזה על כן הוא סובל יסורים האלה. וכל השלושה ריעיו בנחומיהם לא הועילו לו, כי הם הוכיחו שבודאי חטא על כל פנים ועל זה באו לו היסורין והוא ידע כי זך הוא מעודו חף בלי פשע ולא נכנסו דבריהם באזנו עד שבא אליהוא בן ברכאל הבוזי וגילה לו סוד זה שהיה חדש בעיניו כי להם לא נתגלו עדיין והודיע לו כי זה אמת שעתה זך ונקי הוא, ואך הוא גילגול רשע וצריך לתקן מה שחטא הכל כנודע. ובזה ודאי כבר נולד מי שיקבלם ולא יהיו חלים על אברהם ולא על יצחק:

ותראה שעם כל זה, היה יצחק מעט ביסורין, לגודל גבורות הקשות שנולד בהם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט') יצחק חידש היסורין וכו', ואך לא יסורי איוב כי לא היה צריך אליהם. ואמנם כי עבור זה נולד איוב בעת לידת יצחק כי בפקידת שרה נפקדה גם מלכה כנזכר למעלה, כי מה שהיה צריך תרח להתגלגל ביצחק סיבב הקב"ה ופקד עקרות אחרות עמה ונפקדה גם מלכה בכדי שיתגלגל תרח שם בבן נחור שגם הוא בנו הוא ולא באברהם, ולזה אמר לו כבר נולד וכו' כלומר באותו העת ממש שנולד יצחק, נולד אחר על זה שיקבלם כאמור. ואפשר שלזה פתח הכתוב כאן באורות מאופל, שאמר ויהי שהוא לשון צרה שאין כאן מקומו, ואכן לפי שהוזכר לו כאן יסורי איוב שהוא תרח אביו אמר לו ויהי כי תכאב נפש הבן ביסורי האב:

שעט תנחומא שמות פי"ח, פרדר"א לג. שבישרו שיבוא אל אבותיו בשלום ויקבר בשיבה טובה עם אבותיו, ובהכרח זה יתכן רק אם אבותיו ישובו בתשובה.

 

 

שפ אמנם בתלמוד [סוטה יא. וסנהדרין קו.] איתא שאיוב שתק, אך בזוה"ק מובא שיעץ שלא להמיתם אלא לייסרם וליטול ממונם וז"ל: 'כמה דאיהו דן הכי אתדן בגין דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, אמר ליה לא אלא טול ממונהון ושלוט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון, אמר ליה קודשא בריך הוא חייך בההוא דינא ממש תהא דאין מה כתיב (איוב ב) אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו', במה דאיהו דן ביה אתדן': עכ"ל.

 

 

וכנגד העצה של טול ממונם – וישימו עליו שרי מיסים – נטלו ממונו של איוב, וכנגד העצה של כל הבן הילוד כו' – נטלו מאיוב את בניו, וכנגד העצה של עבודה קשה וענותו בסבלותם – נתייסר איוב בגופו, וכנגד 'לא תקטול לון' – הוזהר השטן 'אך את נפשו שמור'.

שפא תוספת זו מספר אבקת רוכל ליכטנשטיין עמ' 315. והוסיף שרכוש גדול בע"כ קאי אביזת הים ולא אביזת מצרים שנחשבה לקטנה ביחס לביזת הים.

 

 

שפב לאור הדברים תיושב התמיהה שתמהו רבים מדוע ה' לא נטל מאיוב גם את אשתו כשם שנטל את בניו? התשובה היא שאשתו הייתה חלק מן הנסיון שלו כשאמרה לו ברך אלקים כו'. ועוד לדברי האריז"ל היות והיא עצמה הייתה גלגול וזקוקה לתיקון זה עם איוב, לכן נותרה בחיים.

 

 

ומצאתי שעניין זה שלא מתה אשת איוב רמוז במקרא בפסוק [שמות כא-ג] אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו: איו"ב בדילוג 6.

שפג וכפי שאמרו במסכת בבא בתרא דף טו: 'ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב התם כי נבלה עשה בישראל':

 

 

שפד ובזה מבאר שם את הריבוי של המילה 'גם' וכן 'האלוקים', שאמנם אלקים זה דין ומשפט, ומן הדין והמשפט נובע שזה ישפיל וזה ירים, הרי שגם טוב נובע מכך, וזהו 'גם את הטוב נקבל' כמו שקבלנו את הרע, ובזה את הרע לא נקבל לעוה"ב, שקלקלתינו – תקנתנו.

 

 

שפה וביאור זה אינו כפשוטו של מקרא, שע"פ הפשט 'את הרע לא נקבל'? הוא בתמיהה.

 

 

שפו בספר בני יצחק חנין כתב לבאר ע"פ מה שמצא בכתבי א' מתלמידי האריז"ל שהסיבה שהשטן קיטרג בעוברם בים היה משום שתמה זכות אבות, והטעם לכך משום שתרח היה רשע, שאם היה צדיק זכותו הייתה מצטרפת לאברהם יצחק ויעקב ולא היה קטרוג עליהם. והיות ותרח היה הגורם לכן שיסה ה' בו את השטן והציל לישראל.

 

 

ולאור זאת יובנו דברי חז"ל [ב"ב טז.] ששטן ופנינה לש"ש התכוונו, שחשש השטן שיִטֶה ה' אחר איוב וישכח לאהבתו את אברהם. וצ"ב הקשר, וכי א"א לו לקב"ה לאהוב לשניהם? אלא הביאור הוא שהא בהא תליא, שאם איוב יושב בהשקט א"כ בהכרח ישראל לוקין מפני הקטרוג, ואם ילקה איוב ישראל ניצולין.

וע"ע בחיד"א במראית העין [עמ"ס ב"ב טז.] שכתב טעם אחר לשכחת אהבת אברהם, משום שאם יזכר איוב יאמרו בתפילת י"ח 'אלהי איוב' ויחתמו 'מגן איוב' ולא מגן אברהם.

שפז נוסף שם בשעה"פ עוד דברים נפלאים בביאור הפסוקים בשירת הים עפ"ז. וז"ל: 'הנה אותיות תרע"ץ אוי"ב, הם אותיות צרעת איוב בהפוך אתון, כי בהיות ימינו יתברך נאדרי בכח, להציל את ישראל מיד השטן המקטרג על ישראל, הצילם, ע"י שמסר בידו את איוב, שלקה בצרעת, והוא השחין, שהוא אחד ממיני הצרעת. (מזולתו):

 

 

והענין הוא כמ"ש בספר הזוהר, כי ג' יועצים היו לפרעה, וא' מהם היה איוב, ונתן עצה לפרעה, וא"ל, תשלוט בגופם ובממונם, אבל לא תמיתם. ולכך פרע לו השי"ת מדה כנגד מדה, שנתן רשות לשטן לאבד את כל ממונו, ולהלקות גופו בשחין, אך לא המיתו:

עוד אמרו בזוהר, כי בעוד שהיה איוב עם פרעה, היה [איוב] מגין עליו, ולכן מה עשה הקב"ה, הלקה לאיוב לסבה הנזכר, ואחר שלקה לאיוב, אז לא היה יכולת בו להגין על פרעה, ואז הביא הקב"ה המכות על פרעה:

ועם ב' המאמרים הנז', יובן פסוק זה, והענין הוא, כי הקב"ה ימינו 'תרעץ אויב', הוא איוב, על שנתן עצה לפרעה, והכהו בשחין שהוא אחד ממיני הצרע"ת, אותיות תרע"ץ, ואחר שהכה את איוב, ולא היה יכול להגין על פרעה ועמו, אז אח"כ וברב גאונך תהרס קמיך, הם פרעה והמצריים:

ואח"כ נתן טעם למה הוכה איוב על חנם כדי להכות את מצרים? וביאר, כי גם איוב לא על חנם הוכה, כי אם בדין, והטעם הוא, כי הלא 'אמר אויב' הוא אותיות 'איוב', ארדוף אשיג, ואקח שללם ולא נפשם כנזכר, ולכן הוכה בצרעת. ואח"כ 'נשפת ברוחך' על המצריים, ו'כסמו ים', כיון שכבר איוב לא היה יכול להגין עליהם:

ובזה יובן, שינוי אלו הפסוקים, שפעם אחת הזכיר בלשון יחיד תרעץ אויב. ואח"כ אמר בלשון רבים, תהרס 'קמיך'. ואח"כ חזר בלשון יחיד, 'אמר אויב'. ואח"כ חזר ואמר בלשון רבים, כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים [ר"ל שכל הנא' בלשון יחיד קאי אאיוב, וכל הנא' בלשון רבים קאי אמצרים]:

וז"ש איוב בספרו, (איוב י"ג כ"ד) תחשבני לאויב לך [ודרשו חז"ל בנדה נב. ששאל איוב רבש"ע שמא נתחלף לך איוב באויב?] כי שני פעמים החלפת שמי, מאיוב לאויב, כנזכר בפסוק תרעץ אויב, אמר אויב.

גם ירמוז תרעץ אויב, אל מ"ש בס"ה בפרשת בא כי כשעברו ישראל בים ואמרו שירה, אז מסר הקב"ה לאיוב ביד השטן, כדי שלא יקטרג על ישראל. לכן נזכר רמז זה בפסוק הזה, בתוך השירה': עכ"ל.

שפח ביאור זה ע"ד הרמז, שודאי פשט הכתוב לא עוסק בזה ע"ש.

 

 

שפט כן כתב הר"ש מאוסטרופולי בשם המקובלים בספרו דן ידין מאמר יג. עוד כתב בספר 'קרניים' [מאמר י"ב]: 'איוב היה נשמת יהודה בן יעקב בסוד והלילה אמר הורה גבר, ויהודה נקרא גבר כמו שאמר (דהי"א ה' ב') יהודה גבר באחיו (בראשית רבה פרשה פ"ד אות כ"א), ואמו של איוב נקרא מדוה, ואביו ברים והוא בא בגלגול יצירה ובגלגול בריאה, איוב ראשי תיבות א'שר י'צר ו'גם ב'רא.

 

 

שצ הביטוי 'תם' מופיע פעמים רבות באיוב, ה' מעיד עליו 'תם וישר', ואף איוב מתבטא ביחס לעצמו: 'הן אל לא ימאס תם', 'תם אני ויעקשני', 'תם ורשע הוא מכלה'.

 

 

שצא ערש"י על איוב [לח-כה] מי פלג לשטף תעלה – בערביא קורין לשערה שיטפא, כל שיער ושיער שבראש פלגתי לו תעלה -גומא לינק ממנה, שאילו שנים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם, והם לא נתחלפו לי, בין איוב לאויב נתחלף לי? וזהו מן הסערה.

 

 

שצב כתב בספר קהלת יעקב [ערך 'אל']: 'אליהו מבחינת שערות ראש דאדם הראשון וכן איוב, ולפי שהשערות של אדם אין נהנין מאכילתו, לכן אליהו לא מת שלא נהנה מאכילת עץ הדעת, ואיוב היה קליפתו של אליהו וכל חלק זוהמת הנחש הנמשך אל השער נמשכו בו, לכן לקה ביסורים ומיתה, כן כתב במאמר הפתיחה למספרים תהלות ה'': עכ"ד.

 

 

ומצאתי בזהר חדש רות מאמר ויען ה' את איוב מן הסערה: 'כיון שנגלה הקב"ה לאיוב, בההוא סערה נגלה אליו. דכתיב, מן הסערה, הנו"ן כפופה, ולא פשוטה. כפף אותו הקב"ה כנחש הולך על גחון, ודבר עמו. מה אמר ליה לאיוב. איפה היית ביסדי ארץ. מיד שתק, ולא יכול לעמוד בתוכחתו. להורות שמעשיו של הקב"ה אמת':

שצג פירש הערוך 'העיקר והשורש שלך'.

 

 

שצד וכאן רמז לב' נשי יעקב, האחת אהובה והאחת שנואה כמ"ש ויאהב יעקב את רחל… וירא ה' כי שנואה לאה.

 

 

שצה רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רטז:

 

 

שצו כתב בספר 'דרכי שלום' [כהן על פרשת ויגש] ויגש אליו יהודה ויאמר בי ר"ת איו"ב כ"כ הרב כרם חמדה ז"ל ואפ"ל עפמ"ש השלו"ד ח"א ז"ל דאיוב גלגול יעקב אבינו ע"ה שלקח שתי אחיות ולכן באו עליו יסורים לכפר עוון שתי אחיות עכ"ל. והנה הטעם שמכרו השבטים את יוסף משום שבא מאיסור שתי אחיות, וזהו שרמז לו יהודה בר"ת איו"ב לאמר לו בדין מכרנוך משום שבאת מאיסור שתי אחיות ואיוב יוכיח.

 

 

שצז ע"פ ילקוט ישר ערך א"י בשם ספר עמודיה שבעה פי"א, ושם מנה ה', והששי הוספתי.

 

 

שצח רמז נוסף בעניינו של איוב כתב בעט"ז משם ילקוט ראובני שאיוב היה שמו יואל ונקרא איוב ע"ש הכינוי כאילו התגר בו ה' מלחמה ואף יד ה' היתה בו לשרשו מארץ גזעו ונרמז זאת בפסוק 'כי אז יעשן אף יוקנאתו באיש ההוא' ראשי תיבות איוב ואחר כך כששב ה' את שבות איוב וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו רמז אותה גם כן בתהלים בפסוק 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' ראשי תיבות איוב ולכן כופלין פסוק זה בערבית של מוצאי שבת על כי ברך השם את איוב הכל למשנה.

 

 

ומצאתי שהשם יוא"ל רמוז בספר איוב [מב-יא] 'ויבואו אליו כל אחיו וכל אחיותיו וכל ידעיו לפני'ם ו'יאל'ו עמו לחם' ר"ת יוא"ל, לרמז ש'לפנים' – בעבר, לפני שנתייסר היה שמו יואל. וכן רמוז כאן י'ו'א'ל בדילוג 2 אותיות. ועוד רמוז בפסוק [א-יב] 'כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך' אותיות יוא"ל, וכן המילה 'אליו' אותיות יוא"ל.

שצט הובא בחוברת מקבציאל חברת אהבת שלום שנה כה כרך לה עמ' תקלג.

 

 

ת שם כרך כד עמ' שטז בשם הגרי"מ שכטר.

 

 

תא כדאיתא ברעיא מהימנא ויקרא דף קי"א ע"ב. ועי' בפרק י"ג עמ' 312.

 

 

תב לפי זה יוצא שאהרן הוא משרש הבל, ומאידך במקורות אחרים מופיע שהוא משורש קין, ועי' בהערה רל"ב שכבר עמדנו על סתירה זו וישבנוה ע"פ שעה"ג.

 

 

תג בספה"ג מדגיש את הנקודה שבאו לתקן את חטא אדה"ר שעבד ע"ז, משא"כ בשעה"ג מתייחס בעיקר לתיקון של נחור והרן ולא מזכיר את אדה"ר. אנו בדברינו כאן משלבים בין השניים.

 

 

תד אפשר גם לומר שה'אב' מרמז לשתי האותיות הראשונות של אברהם.

 

 

תה בספה"ג פל"ז מבאר את טעותו של אהרן – 'שהניצוצות הם נפרדים, וצריך כל אחד לתקן חלקו המתגלגל בו'.

 

 

תו הוסיף החיד"א בפני דוד פ' ואתחנן: 'ובזה אפשר לרמוז את האמור בפ' עקב 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא' דייק לומר 'בעת ההיא' שהתפלה הועילה לאותו זמן, אך יצטרך לבא בגלגול עלי. ואפשר שר"ת 'בעת ההיא' הוא א'הרן י'בא ב'גלגול ע'לי ה'כהן ת'שבר ה'מפרקת. ע"כ.

 

 

תז הגם שאין כוונתנו חלילה להשוות בין החטאים להבדיל אא"ה.

 

 

תח נוסף מספר הגלגולים פל"ז.

 

 

תט ועוד נרמז שא' וע' מתחלפות ואל תקרי 'פואה' אלא 'פועה' לשון דיבור [מקבציאל כרך כד עמ' שטז. אלא שהכותב שם סבר ששמו היה פועה, ואינו, דשמו היה פואה בא' ומ"מ ראויה הדרשה שתידרש ב'אל תקרי'].

 

 

תי לא מצאתי כזה מאמחז"ל, אלא רק לגבי בני שמואל במס' שבת דף נו.

 

 

והנה בספה"ג פל"ז אמר כן לא על תולע בן פואה אלא על יעבץ. וגם עליו לא מצאתי כן, ואדרבה, מצאתי במדרש 'אליהו רבה' [פרשה ו] 'ומפני מה זכה יעבץ לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה ממה שעתיד ליתן לצדיקים לעתיד לבא? מפני שהיה מחזר בכל ישראל ומלמד תורה ברבים לשם שמים, וכל המלמד את חבירו פסוק אחד או הלכה אחת או דבר אחד כאילו הוא נותן לפניו חיים, שנאמר כי הוא חייך וכו' ע"כ. הרי מפורש שהיה מחזר ללמד תורה לרבים. וצ"ע.

שו"ר בפסיקתא זוטרתא [בהעלותך צט:] וז"ל: 'ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. וכתיב (דה"א ב) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב. מלמד שהניחו את יריחו בארץ ישראל והלכו להם אצל יעבץ ללמוד תורה ממנו שנאמר כו'. ע"כ. מכאן יש רמז לכך שלא היה יעבץ מחזר בעיירות, אלא היו באים אצלו.

וכן בספרי זוטא [פרק י] 'ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים הלכו ומצאו את יעבץ יושב בבית המדרש וכהנים ולוים ומלכים יושבין עמו וכל ישראל יושבין שם אמרו אנו גֵרים איך נשב עם אלו? מה עשו, ישבו על שערי בית המדרש והיו שומעין ולומדין שנ' 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים' שהיו יושבין על השער 'שמעתים' שהיו שומעין ולומדין 'סוכתים' שהיו ישראל מסכין להם: ע"כ. ויש לדחות.

ועוד יתכן שהדבר רמוז בכך שהיה יעבץ מתפלל שה' ירבה גבולו בתלמידים, מכאן משמע שלא היה מחזר בעיירות, אלא הם היו באים בגבולו.

תיא בספה"ג פל"ז הוסיף שנדב הסתלק ממנו ונשאר בו אביהוא, וזה שנאמר [ש"א ח-ב] 'ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה שופטים בבאר שבע', משנהו אביה– כיון שהראשון שהוא נדב הסתלק ממנו. אח"כ התגלגל אביהוא באביה בנו של ירבעם בן נבט, שעליו נאמר [מ"א יד-יח] 'ויספדו לו כל ישראל' כעין מה שנא' בשמואל [ש"א כה-א] 'כל ישראל ויספדו לו', לרמז ששניהם אותו גלגול. באביה בן ירבעם נא' [מ"א יד-יג] 'וספדו לו כל ישראל וקברו אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם': מהו אותו דבר טוב שנמצא בו? מבארת הגמ' במו"ק [כח:] שביטל פרדסאות [-משמרות] שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. אמנם זהו הפשט, אך הסוד הוא מפני שעתיד להיות ממנו משיח בן אפרים מפני שבא משרש שמואל כנ"ל.

 

 

תיב מבאר הזוהר [שמיני לח: ע"פ הסולם] כשנתחברה בת שבע בדוד היא בבחינת דין לעשות מלחמות ולשפוך דם, ואילו אלישבע שנתחברה באהרן היא לשלום לשמחה להארת פנים להתברך ממנו, וע"כ נקראת שם 'בת שבע' וכאן 'אלישבע' נתחברה בחסדו כי היא אותיות אלי שבע ואל הוא חסד [מלשה"כ 'חסד א-ל כל היום'] בת שבע היא לדין [א.ה. יתכן שכוונתו ש'בת' מרמזת לנוקבא שהיא דין, והיא ספירת המלכות] לרשת המלכות ולהתחזק. ע"כ.

 

 

ביאור הדבר שהגם שספירת ה'מלכות' היא הספירה העשירית, אולם נקראת גם השביעית כאשר סופרים בנפרד את פרצופי זו"נ – זעיר אנפין [-ו' קצוות] ונוקביה [-מלכות], והם 'חג"ת נהי"ם' – ח'סד ג'בורה ת'פארת נ'צח ה'וד י'סוד מ'לכות, והם נקראים גם ז"ת – ז' תחתונות, שבע הספירות האחרונות. וידוע שספירת ה'מלכות' היא דין, ולכן בת שבע [שלא הומתקה בא"ל כ'אלי-שבע'] נחשבת לדינים כספירה השביעית.

תיג "אמר שמואל [בן מהרח"ו], קשיא לי טובא, כי אין עון זה נוהג אלא במיתת בניו של אדם כשהם קטנים, שמתים בעון אביהם, ולא כשהם גדולים. ודוחק הוא לומר, שנדב ואביהוא גם שניהם היו עדיין קטנים. ואפשר לומר, דלאו דוקא קטנים פחותים מבן י"ג שנה, אלא פחותי עשרים שנה, שעדיין לא הגיעו לידי עונשין של מעלה. דייקא נמי קרא, איש מחתתו, מלמד שנקראו איש, ועכ"ז קרא אותם בני אהרן, שעדיין נקראים בשם בני אהרן, כנלע"ד": עכ"ל שם.

 

 

תיד בספה"ג פל"ז הוסיף בהג"ה בשם 'נתן' שחטאו של אהרן היה בע"ז חטא העגל, וחטאם של נדב ואביהוא ג"כ מעין ע"ז שהביאו אש זרה ע"ג המזבח, ולכן היה כח בסמא"ל להתגבר על אוריה החתי ונהרג בחרב בני עמון שהיה חקוק עליו דמות דרקון שהיה עבודה זרה שלהם. וכל זה נגרם לו משום שבגלגוליו הראשונים גבר עליו ע"ז שהוא הס"מ. ולכן לא נתקנו אהרן ונדב ואביהוא עד שנהרגו פעם אחרת ע"י יהויקים המלך.

 

 

וכל זה נגרם לו [-לאוריה] על ידי דוד המלך מאחר שכשל בבת שבע [-סרך עריות] הדבר גרם לו לעוון שפיכות דמים של אוריה, ובהריגת הצדיק שהיה דם נקי גרם לו לעוון ע"ז ע"י חרב בני עמון כנ"ל, וכל זה משום שדוד היה גלגול אדה"ר שר"ת אד"ם א'דם ד'וד מ'שיח, ולכן אירע לדוד כל אלה הקלקולים מעין מה שהיה לאדה"ר שחטא בע"ז ג"ע ושפיכות דמים. ע"כ.

תטו הו' לא נחשבת היות ואהרן לעולם נכתב בתנ"ך בכתיב חסר ו'.

 

 

תטז ואמנם הצורך בהתחברות נדב ואביהוא עם אהרון שם היה, לפי שכיון שהוא גרם מיתתם, נמצא שגם לסבתו לא תקנו עצמם בענין מעשה המצות ואי נשיאת נשים כנז"ל, ולכן הוכרח הוא לתקנם על ידו, ולכן נתחברו אז עמו שם [שעה"פ שם].

 

 

תיז ולפי שבהיותו באוריהו, לא היה נתקן לגמרי, לכן ניבא על חרבן הבית, ציון שדה תחרש וכו'. ובהיותו בזכריה נתקן לגמרי, לכן נבא על שלותה ובנינה, וכמ"ש רז"ל על פסוק הנזכר, והובא בגמרא מסכת מכות [שעה"פ שם].

 

 

תיח עי' זוהר ח"ג לח:

 

 

תיט ביאור זה הובא גם ברמ"ז ופתח במילים 'קיבלתי כו'' [בהגהתו לס' שמן ששון בסופו עמ' קמ"ז הביאו החיד"א בפני דוד פ' ואתחנן, והובא אף במדרש תלפיות בשם זקן אהרון].

 

 

תכ מצאתי שכבר במדרש נרמז הדבר, שמובא במשנת רבי אליעזר פרשה ו [הנקרא גם מדרש ל"ב מידות או מדרש אגור]: 'סמך הכתוב 'אהרן הכהן הראש הוא עזרא'. מלמד שהיה עזרא שקול כאהרן בשעתו'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכא בחיד"א בפני דוד פ' ואתחנן פירש את תשובת ה' למשה בדרך שונה, 'כלומר אתה אמרת שאהרן עתיד ליכנס לא"י כשיבא בגלגול עזרא, ואתה כל ת"ח יש לו ניצוץ ממך והם [הת"ח] באי הארץ, וזהו 'רב לך' שלך גדול משלו, שבכל ת"ח מופלא יש ניצוץ ממך! ודו"ק' [ר"ל ואינך כאהרן שרק בעזרא שיכנס לארץ יהיה ניצוץ ממנו].

 

 

 

 

 

 

 

תכב הנה במגלה עמוקות שם אופן אחד עשר הרחיב יותר בענין גלגולי משה ורמזיהם בפסוק, שאמר 'אתה החלות להראות את עבדך את גדלך', זהו גילגול ראשון מצד אברהם בימי הבל, שאמר קין עליו כשהרג את הבל גדול עוני מנשוא (בראשית ד יג).

ואת ידך החזקה על גלגול שת, שהוא מצד הדין בגלגול שני יצחק. ורמז על גלגול שת דאתמר גביה (שם שם בראשית ד כה) שת לי אלהים זרע אחר. אלהים דייקא שהוא מדת יצחק.

ועתה על גלגול שלישי שהוא משה בעצמו, אמר אשר מי אל בשמים ובארץ שהוא כנגד יעקב, על שהוא בריח התכון מקצה אל קצה אחיד בשמיא ובארעא [א.ה. שמדתו תפארת שהיא ממוצעת בין גבורה לחסד. ובאופן כ"ח הוסיף לבאר את הקשר בין משה לבין 'מי אל בשמים' – שבגלגול משה אמר 'אתם ראיתם כי מן השמים וגו' (שמות כ כב), ובימיו אכלו ישראל לחם מן השמים, מי עלה שמים (משלי ל ד) זה משה (ילקו"ש משלי רמז תתקס"ב)].

והנה התפלל משה אעברה נא מלשון אשה עוברה, שרצה עוד לצאת בגלגול ולהתעבר ולבא לעולם הזה פעם רביעית, ויודע היה משה שיהיו ימיו מאה ועשרים שנה… ועל זה אמר בעת ההיא לאמר כשהייתי בן ק"ך שנה, ויודע אני שכבר נשלם הזמן שקצב לי הקב"ה להיות בזה העולם, כי כבר גילה הקב"ה למשה במראה הסנה שיהיו ימיו כמניין הסנ"ה שהוא ק"ך שנה, ואם כן יודע היה משה שמוכרח עתה למות. לכן אמר אתה החלות להראות את עבדך, כבר גלית לי מספר ימי חיי, אבל תפלתי היא על סוד הגלגול שהוא חסד אל, שכן חס"ד בגימטריא גלגו"ל, לכן אמר מי אל בשמים ובארץ אני מתפלל לו עוד פעם אחרת, לכן אמר אעברה נא, בפעם הזאת אבא בסוד העבור והגלגול.

השיב לו הקב"ה רב לך, כבר נשלם גלגולך, וכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל"ג), ובמלת גב"ר נרמזין ג' גלגולים שזכר משה, גלגול ראשון את גדלך, מסטרא דאברהם שהוא ג'ומל חסדים – ג' של גב"ר.

ואת ידך החזקה, הוא יצחק – גלגול שני ב' של גבביישנים.

אשר מי אל – גלגול שלישי, הוא יעקב ר' של גבר ר'חמנים. נמצא שהשלמתָ ג' גלגולים של ג' אבות, לכן אל תוסף דבר אלי עוד לבקש שתתגלגל עוד בפעם רביעית: עכ"ד.

 

 

 

 

 

 

 

תכג מס' ברכות כב.

 

 

 

 

 

 

 

תכד קובץ נחלת צבי ח"ז איתא בשם הרה"ק ר' פנחס מקוריץ זי"ע שהאריך בענין האבן עזרא והיה מספר אודותיו ומכוון לגדלו ולרוממו ופ"א סיפר ממנו איזה מעשה וסיים שמזה מוכח שהאבן עזרא היה גלגול של האי רביא הנזכר בזהר פ' תרומה שלא רצה לומר תורה ב' חדשים. ואמר שבזה יש לימוד זכות עליו שחולק לפעמים על חז"ל כי אותו הרביא היה בימי התנאים ויש לו כח לחלוק על התנאים. ובשם ר' ישעי' מדינאוויץ היה אומר שהאבן עזרא אמר על עצמו תנא הוא ופליג.

 

 

 

 

 

 

 

תכה לא מצאתי מקור לכך שעזרא חי נ"ב שנים. וראיתי שהביאו 'מסורת וקבלה' שחי מאה ועשרים שנה ללא ראיה מוסמכת ממקורותינו [ר' באר התלמוד ח"ב עמ' 275, 'והאר עינינו' עמ"ס סוטה מ"ח:, אוצר השמות ח"ד ערך עזרא ונחמיה בשם יוסיפוס פלאביוס, ו'בשער המלך' לגרח"ק שליט"א עמ' י"ז, וכן המלבי"ם בדהי"א ג-כד סובר שהאריך ימים].

 

 

 

 

 

 

 

תכו החיד"א באהבת דוד דרוש ט"ו לשבת הגדול כתב רעיון זה בשם האריז"ל אך במקום על עזרא – על שמואל הרמתי שחי נ"ב שנה. וכ"כ בחסדי דוד פארדו על התוספתא מס' ברכות בשם ספה"ג בלא לציין מקור, וכן בגולל אור כתב כן מבלי לציין מקור. אולם לא מצאתי זאת מפורש בדברי האריז"ל אלא בספה"ג הוצאת הרב לנדמן [ב"ב תשמ"ו] פל"ה ב'ליקוטים'. ויתכן שלמדו כן מכך שאהרן – כמבואר לעיל – התגלגל בשמואל הרמתי, ואח"כ התגלגל בעזרא ואח"כ בר' אלעזר בן עזריה, וא"כ נמצא שראב"ע הוא גלגול של שמואל.

ובספה"ג [מהד' הרגילה] בס"פ ס"ה הובא שראב"ע גלגול עזרא, והושלמו אצלו שנותיו של עזרא, שנא' ימינו בהם ע' שנה. ע"כ. ולא הביא שעזרא חי נ"ב שנים. ונוסף שם הג"ה מ'נתן' ששולח לעיין בדרוש הגש"פ 'ותמצא זה יותר מפורש בענין יפה מאד' עכ"ל.

הסבר נאה מצאתי על דרך זו בהגש"פ 'מגיד דבריו ליעקב' למהר"י אלגאזי [בהוצאת בנו מהרי"ט אלגאזי אזמיר תקכ"ו] וז"ל:

'אמר רבי אלעזר בו עזריה הרי אני כבן שבעים שנה' האיש אדוני הארץ האר"י זלה"ה פירש בטעם אומרו כבן שבעים שנה ולא אמר שבעים שנה גלה סודו שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול שמואל הנביא שחי חמשים ושתים שנה ועם שמונה עשרה שהיה לו עתה לרבי אלעזר בן עזריה הם שבעים שנה.

ועל פי דברי קדשו ירצה להמתיק מה טעם להקדמה זו לענין שהוא בא לומר 'ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות'?

והענין בהקדים מה שמבואר בפרק קמא דתענית 'ויהי כי זקן שמואל' 'ומי סיב כולי האי וכו' אלא אמר הקב"ה היכי אעביד לימות שאול לא שבק שמואל, לימות שמואל אדזוטר מרננו אבתריה, אמר הקב"ה תקפוץ עליו זקנה.

ודבריהם קשים להולמן, דמי לנו גדול משמואל כי נאמן שמואל נביא לה' ואיך יכון אומרו 'שכיב אדזוטר מרננו אבתריה' והלא צדיק גמור כוותיה כולא עלמא ידעי כי יגע בנ"ב שנה והשלים שלימותו? והיותר קשה אומרו 'תקפוץ עליו זקנה' וכי זקנים שבאותו דור לא היו יודעין ומכירין אותו כי עוד רך בשנים הוה ואיך יבוטל עליו הרינון בקפוץ עליו זקנה?

אמנם שמעתי מפי הרב כמהרר"י הכהן נר"ו דורשו כמין חומר עם מה שפירש הרב כמהר"ש פרימו ז"ל במקרא שכתוב בגזרת עֵלי 'ולא יהיה זקן בביתך וכו' וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' דקשה תרתי למה לי?

ופירש הרב ז"ל ששתי גזרות נגזרו על בית עֵלי א. שימותו בקצרות שנים ב. גם שלא יזכו לשער לבן, לפי שיש בנמצא במזגי בני אדם אף כי יהיו רכים בשנים שערם הפך לבן אשר כל רואיהם יאמרו שהם מכת הזקנים שבדור.

ועל זאת נמי מרתח רתח לומר 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' כלומר בל יראה ובל ימצא מי שילבין ראשו באופן שיהיו ניכרים במיתתם שמתו 'אנשים' עודם באיבם.

ובכן יתבאר המאמר כי הנה בנבואת שמואל שנתנבא על בית עֵלי שם נאמרה גזרה זו 'ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה' והנה עֵלי [כשהבין שהנער שמואל קיבל נבואה כלשהי בנוגע אליו] אמר לו 'כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר'. וכלפי זאת הוא דקאמר אם שכיב שמואל אדזוטר מרננו אבתריה כלומר שיהיו מרננים לומר כי כִיחֵד מעלי איזה דבר מנבואתו ועל כן היגיעתו קללת רבו – 'כה יעשה לך אלקים' למות בקצרות שנים כאנשי בית עלי, על כן אמר אלקים אקפיץ עליו זקנה שיתלבן ראשו וזקנו כדמות אנשים זקנים וישישים, ובכן יתבטלו המעוררים, שהרי הגזרה היתה לבית עלי לבל יראה וימצא בהם אפילו דמות זקנה, ועֵלי קלל לשמואל 'כה יעשה אלהים אם תכחד ממני' ואילו היה בו בשמואל שמץ מנהו שכִחד לו לא היה זוכה להדמות בתואר זקנה! אלו דבריו ודפח"ח.

ויתכן כי זהו טעם שנעשה לו נס לרבי אלעזר בן עזריה שהיה ניצוץ דיליה שקפץ עליו זקנה עודינו נער, והיינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה שהיה טעמו על היותו ניצוץ של שמואל וקפץ עליו זקנה כמו שקפץ לשמואל לבטל מעליו את המעוררין.

והנה בפרק קמא דסנהדרין דף יד ע"א אמרו דבית עלי אינן זוכין להיות נסמכין שנאמר 'ולא יהיה זקן בביתך' – זו סמיכה. ועל זה היה תמיה הרי אני כבן שבעים שנה אם כן פלטי לי מקללת עלי, ואיך לא זכיתי למצוא און לי שתאמר יציאת מצרים בלילות? דבשלמא אם לא היה נעשה לי נס זה ללבו'ן את הלבני'ם כב'ן שבעים שנה היה מקום ערעור לומר דרביע עלי קללת עלי שאמר 'כה יעשה לך אלקים' ובכללה גם כן שלא יהיו נסמכים דנפסוק הלכתא כוותייהו, אבל אחר שהרי אני כבן שבעים שנה ולא נתקיימה בי, תמיה אנכי שלא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות ושתקבע הלכה כמותי עד שדרשה בן זומא. ע"כ. [וע"ע אבן ישפה קצנלבוגן דרוש א' בשם אגודת אזוב].

מהרא"ל צינץ בהגש"פ 'ברכת השיר' כתב לרמוז זאת במלים כבן שבעים 'שנ"ה' ר"ת נ'שמת ש'מואל ה'נביא. והיה נשי"א ישראל, ר"ת נ'שמת ש'מואל י'ליד א'לקנה.

 

 

 

 

 

 

 

תכז 'זכרון מאיר' ועקנין ח"ב, מהרא"ל צינץ בהגש"פ 'ברכת השיר', 'זעקת מרדכי' סגרון דרוש ט"ל.

 

 

 

 

 

 

 

תכח עי' חיד"א בשה"ג מע' עובדיה שהביא מחלוקת האם היה עזרא כה"ג, ור' במעם לועז חגי א-א.

 

 

 

 

 

 

 

תכט מלשה"כ בכל עת יהיו בגדיך לבנים.

 

 

 

 

 

 

 

תל ע"ש עוד דברים מתוקים על כל הסוגיה דברכות כח. העוסקת בהסרת ר"ג מנשיאותו וגלגולים נוספים – נחמיה בר"ג, ויהושע בן יהוצדק בר' יהושע, ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

תלא לדעת הרמב"ם בהקדמתו לס' זרעים ר' דוסא האריך ימים כארבע מאות שנה וראה את עזרא הסופר. אולם רב שרירא גאון וכן אחרונים רבים חלוקים על הרמב"ם בזה ומבארים הירושלמי אחרת, ע' ספר 'ונצדק קדש' עמ' רכ"א ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

תלב ע"פ האריז"ל כשכתוב 'בן' פירושו גלגולו של כו' ועפ"ז מבארים צדיק ורע לו צדיק 'בן' רשע ודו"ק.

 

 

 

 

 

 

 

תלג ע"פ מה דאיתא בבית שמואל באה"ע בשמות גיטין בשם הט"ז שכותבין עזרא עם א' בסוף היות ונתגדל בבבל [ושמות לועזים מסתיימים בא' כגון חנינא רבינא חייא, ועבריים בה' כגון עזריה ירמיה וכד' עי' טעמא דקרא לגרח"ק שמבאר כן ההבדל בין חרבונא לחרבונה] נמצא א"כ שבלשה"ק נכתב עזרה בה"א [מקבציאל כרך כד עמ' שכד].

 

 

 

 

 

 

 

 

תלד מצאתי רמז לזה בדילוגי אותיות [6], פעמיים באותו פסוק העוסק בשכיבת הצעירה, ממנה יצאה נעמה שממנה יצא רבא [בראשית פרק יט לד-לה]: "ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל-הצעירה הן-שכבתי אמש את-אבי נשקנו יין גם-הלילה, ותשקין גם בלילה ההוא את-אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא-ידע בשכבה ובקומה".

 

 

 

 

 

 

 

תלה מצאתי רמז לזה בפסוק המובא ברות [רות ג ז] "ויאכל בעז וישת וייטב לבו ויבא לשכב בקצה הערמה ותבא בלט ותגל מרגלתיו ותשכב" בל"ט ותג"ל מרגלותי"ו ס"ת לו"ט. ואף נרמז כאן שהיה זה מעין מעשה בנות לוט שבאו בלט. ועוד 'בלט ותגל' יוצר רצף אותיות לו"ט.

 

 

 

 

 

 

 

תלו הדבר רמוז לענ"ד בפסוק [בראשית פרק יט לד-לה] "ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין וגו'. זר ותשקי ג בליל"ה – ס"ת נעמ"ה, לרמז שכששכב עם בנותיו נפרדה ממנו נשמתה ועברה לעמון. [ולפ"ז מדויק הדבר שהס"ת נרמזו דוקא במעשה הצעירה שממנה יצאה נעמה ולא במעשה הבכירה!].

 

 

 

 

 

 

 

תלז מצאתי רמז נחמד למעשה לוט ששכב עם בנותיו בלא דעת בפסוק [משלי יט-ב] "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא": ל"א טו"ב וא"ץ ר"ת לו"ט.

ועוד יש כאן רמז שבלילה הראשון עם הבכירה היה זה "בלא דעת" [כמובא ב'משנת רבי אליעזר' (המכונה גם מדרש ל"ב מדות או מדרש אגור) פרשה יח 'בני שכרות, לפי שאין שם דעת, שנ' גם בלא דעת נפש לא טוב' עכ"ל], ובגדר "לא טוב", אך בלילה השני היה זה בבחינת "ואץ ברגלים חוטא" כפי שדרשו חז"ל ש'אץ ברגלים חוטא' נאמר על 'הבועל ושונה' [ערובין ק:].

 

 

 

 

 

 

 

תלח ובזה תתורץ הקושיא על חוסר הסדר בפסוק, שהיה לו לומר "ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת כל רכושו", אלא שהוצרך לומר כן מפני הר"ת הנ"ל, וגם לרמוז כי רבא עצמו הוא בן אחי אברם [לקוטי תורה ושעה"פ שם].

ועיין בשל"ה הקדוש [בראשית ויצא תורה אור אות ד] שביאר הר"ת בענין אחר, וכתב שכל הסכנות שסיכן אברהם עצמו לרדוף אחר הארבעה מלכים להציל את לוט, כתב הזוהר שזה היה בשביל שצפה ברוח הקודש שעתיד ליצא ממנו מלכות דוד ומשיח, ואז יהיה שמיה 'רבא'. נמצא עשה אברהם זה בשביל שם-יה 'רבא'.

 

 

 

 

 

 

 

תלט אמר רבא: צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא – ליגמע גמועי (ישתה בלגימות גסות. רש"י). רבא, אכסא דברכתא אגמע גמועי (דרך שביעה משום חיבוב מצוה. רש"י) [ סוכה דף מט:].

רבא ביומא דעבד מילתא (-הקיז דם) מהדר אחמרא בר תלתא טרפי (-בן שלש שנים, שטענה אמו משנקלט שלשה עלים חדשים. רש"י). [שבת קכט.].

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חמרא למריה טיבותא לשקייה? (היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך. רש"י) אמר ליה, דכתיב וכו' [בבא קמא צב:].

רבא אייתו ליה חמרא מחנותא, מזגיה, טעמיה, לא הוה בסים, שדריה לחנותא [בבא מציעא ס.].

אמר רבא: אל תרא יין כי יתאדם – אל תרא יין שאחריתו דם [סנהדרין ע.].

אוי לו לבית (-גוף) שהלפת עוברת בתוכו, שקשה היא. אביי משבר כוחה בבישול עם בשר שמן, ורבא היה שותה אחריה יין [ברכות מד:].

 

 

 

 

 

 

 

תמ היינות שלהם היו חזקים וחריפים, והיה צורך למוזגן במים, ודרכו של רבא היה למזוג בהרבה מים – על חד תלת, ורב יוסף היה סגי נהור, ולכן לא ראה את רבא.

 

 

 

 

 

 

 

תמא מצאתי רמז לזה בפסוק [ויקרא כו לו] "ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף"- ר"ת נחו"ם. וכן בפסוק [ש"א יג-כב] "והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם" ר"ת נחו"ם.

 

 

 

 

 

 

 

תמב מדי דברי בעניין לוט נצטט כאן את שכתב הרמ"ע מפאנו [בספר גלגולי נשמות אות ב] אודות גלגולי בנותיו של לוט:

בנות דרב נחמן הם שתי בנות לוט, וז"ש במסכת גיטין פרק השולח [מ"ה א'] בנתיה דרב נחמן הוי בחשן קדרא בידייהו, קשיא [ליה] לרב עיליש כתיב אדם אחד מאלף מצאתי וגו' הא איכא בנתיה דרב נחמן, גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי איהו [נמי] בהדייהו, יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, [אמר ליה] עיליש [ברח] עיליש ברח כו', והענין כי בנות רב נחמן הם שתי בנות לוט הנשארות בסדם, כמו שאמר הכתוב וידבר אל חתניו וגו' ויהי כמצחק, ובודאי כי בנותיו היו צוחקות ממנו, ונשארו מתאות המשגל והזמה שם בסדם בהפיכה [א.ה. ללוט היו ד' בנות, ב' נשואות לב' חתניו, וב' רווקות 'אשר לא ידעו איש', והרב כאן קאי בב' הנשואות], כן עתה מעשיהן של אלו, ורב עיליש הוא תיקון 'ברע מלך סדם', והיו שבויים ביד המלכים וניצול בזכות אברהם דמתיל ליונה, וחבריו נטבעו ולא ניצולו, וכן גם כן רב עיליש דהוה תיקונו ניצול ואחרים לא ניצולו, והואיל והתחתן לאברהם עשה התעוררות ולכן נתקן עתה ברב עיליש:

ועוד כתב הרמ"ע מפאנו [שם אות ע] בעניין אשת לוט: עידית אשתו של לוט אין לה גלגול, דכתיב 'עד היום הזה' ובמשנה ג"כ הרואה אשתו של לוט מברך כו', כי נשמתה היא דוממת, וכל מה שמלחכים ממנו הבהמות חוזרת לקדמותה הראשון, ותיקונה הוא על כל קרבנך תקריב מלח, וכן על השלחן שהוא מזבח צריך מל"ח מח"ל לח"ם:

ובקונטרס יגל יעקב [פיש אות כד] כתב לפרש על פי מה שמובא באור יקר [לרמ"ק זצ"ל שיעור קומה דף ל"א] שכל זמן שהמת אינו נקבר אינו יכול לבוא בגלגול עי"ש ומה מאד מובן לפי זה הא דאשת לוט אינה באה בגלגול כי לא באה אף פעם לקבורה [וכן כתב בשו"ת רדב"ז אלף קע"ט דהמת אינו מתגלגל רק אחרי שנקבר]. ע"כ.

ובעצם מה שכתב הרמ"ע 'דכתיב עד היום הזה' אינו מובן, דאין כתיב כזה. וראיתי שבהערות לגלגולי נשמות חש בזה וכתב 'צריך עיון, וכפי הנראה העתיק כן מספר הישר (וירא). אבל לפי התרגום ירושלמי (בראשית יט כו) ״והא היא קיימא עמוד דמלח עד זמן דתיתי תחיה דייחון מתיא״ דברי רבנו ״דכתיב עד היום הזה״ נכונים ופשוטים'. ע"כ.

 

 

 

 

 

 

 

 

תמג כמו שמובא בגמ' סוכה [דף כה] 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו'' אותם אנשים מי היו?… רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא [-שמתו] כו'. וכתב האריז"ל בשער הגלגולים [הקדמה לא] ובמקומות נוספים שאותם מישאל ואלצפן נטמאו ל'נפש אדם' הם נדב ואביהוא שהם בחינת נפש דאצילות דאדם הראשון.

 

 

 

 

 

 

 

תמד עוד בענין גלגולי שמשון:

כתב הרמ"ע בגלגולי נשמות [אות ח] חֻשים [בן דן] הוא שמשון, זה היה חרש וזה היה חגר שפיפֹן, וזהו וישלח [ה' את ירבעל ואת] בדן, קרי ביה בן דן דוקא, ותראה כי חֻשים הרג לעשו כן שמשון שפיפן עלי ארח: ע"כ.

והוסיף שם בהערה: "בלקוטי תורה (ויחי) יששכר חמר גרם רבץ (בראשית מט יד), ראשי תיבות חיגר, דהוא שמשון חיגר היה, רבץ בין המשפתים, ראשי תיבות רבה [א.ה. לא נתבררה לי כוונתו, ומספר ערך ש"י פ' אח"מ משתמע שר"ל שנתגלגל ברבה], וירא מנחה כי טוב, זו אשה ושמה דלילה, שראה שיש בה ניצוץ קדושה מתמנע, ויט שכמו לסבל (שם טו), שלפת שמשון את שני עמודי התווך בין כתפיו, וכל מעשה שמשון רמוז בכאן. ובלקוטי מהר״ש מגיד כתב שמשון גלגול שֵם, וניצוץ מן עשו.

ובגלי רזיא וילקוט ראובני (נח, וערך גלגולים סימן י׳׳ח, וי״ט, ול״ט, וערך סמא״ל) שמשון היה גלגול יפת, ניצוץ אחד מיפת, וניצוץ אחד מעשו, וכשיצא שמשון לתרבות רעה פרח ממנו ניצוץ יפת. ועיין ילקוט ראובני (נח ל"ג ב, ותולדות מ״ט ג׳ וד׳) באריכות גדול". עכ"ל.

ועי' בספר מנחת יהודה [פתייה, פ' אמור] שכתב "וראיתי בחלום כי "המגדף" בן האיש המצרי והאשה הישראלית נתגלגל אח"כ בשמשון בן מנוח, ואח"כ באותו האיש יש"ו שהיה הוגה את השם באותיותיו ואומר על עצמו "וממצרים קראתי לבני" [הושע יא א] על שעיקרו היה בן איש מצרי וגם הוא היה בן אישה זונה [א.ה. מרים מגדלא שיער נשייא, וע"מ שלא יבזוהו בדו הנוצרים את הסיפור של רוח הקדש…] ולכן גם הוא וגם שמשון לא מתו מיתת עצמם. עכ"ל.

 

 

 

 

 

 

 

תמה הגמ' בראש השנה כה: אומרת "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו – כמשה בדורו, בדן בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים כו'". וכתב ב'חסדי דוד' על התוספתא [ר"ה פ"א הי"ז] שבא הדבר לרמז על קשר בין שורש נשמת גדעון למשה, ושמשון לאהרון ויפתח לשמואל ע"ש, ואזכיר את ביאורו בקשר שבין שמשון לאהרון הנוגע לענייננו, שהנה ידוע הוא כי בן הבכור הוא עיקר "ההוא רוחא דשביק בעלה בגווה" [ר"ל הרוח שנותן הבעל באשה בזווג הראשון עמה, ויוצא ממנה וניתן בבן הבכור] ועל זה דרשו חז"ל כבד את אביך ואת אמך [שמות כ יב] לרבות אחיך הגדול [כתובות דף ק"ג.] א"כ שמשון הוא נשמת נדב והרי הוא במקום אהרן. ע"כ.

 

 

 

 

 

 

 

תמו תמה הגרי"ח שלפ"ז היה לו ליקרא מִד"ן ולמה קראו בד"ן? ומיישב 'ונראה לי בס״ד לרמוז שעליו נתנבא יעקב אבינו ע״ה לשון כפול שאמר דן ידין עמו [בראשית מ׳׳ט ט״ז], וזהו "ב׳ דן". ע"כ.

ומצאתי ש'בד"ן' מרומז גם בשמשון בפסוק וישכב' שמשון' עד' חצי הלילה' ס"ת בד"ן.

 

 

 

 

 

 

 

תמז כתב בספר 'הקשורים ליעקב' עמדין שאגת אריה להקשות היכן רמוז אביהוא? [וממה שהבאנו מהרב סתהון מיושב]. וכתב ליישב וז"ל: "וצ"ל שחשובים כאחד לפי שנדב הבכור הוא העיקר ואחיו נכלל בו וכן מצינו בחטא הדבור הנ"ל [שאמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו כו'] לנדב בלבד והוטל על שניהם. מכל מקום לדבר הזה נחשבים שנים, להתקיים בהם דבר הכתוב 'בקרובי אקדש', מאחר שעכ"פ סבלו שניהם צער מיתה. וזהו על דעתי רמזו חז"ל במ"ש [סנהדרין נב.] 'שני חוטי של אש יצאו מבית קה"ק ונחלקו לשנים' קשה מ"ט בזה? אלא ללמדנו שאע"פ ששנים הם וכאחד נחשבו מחמת שהיו בלתי נשואים, מ"מ לענין המיתה נדונו כשנים, לפיכך יצאו שני חוטין וכל אחד נתחלק לשנים, לומר שכל אחד מהם היה צריך לקבל יסורי מיתה כפולה פי שנים, כאילו היה נשוי והיה דו פרצופין. נמצא א"כ יפה אמרנו שלענין העונש ודאי נחשבו לשני גופין מחולקין לכן אמר הכתוב אחרי מות שני בני אהרן דייקא ודאי שנים הם במותם. עכ"ל.

 

 

 

 

 

 

 

תמח כל מקום שאכתוב בפרק זה 'האריז"ל שם' פירושו באחד או בחלק או בכל המקורות שהבאתי בתחילת המאמר מכתבי האריז"ל.

 

 

 

 

 

 

 

תמט יש לציין שההטיה 'אביהו' נדירה בתנ"ך, ובסה"כ מופיעה שבע פעמים בלבד בכל התנ"ך, מתוכם שלש פעמים בשמשון ['וירד אביהו' 'ויעל בית אביהו' 'וכל בית אביהו'].

 

 

 

 

 

 

 

תנ מדרש תנחומא (בובר, פרשת אחרי מות סימן ז) "שחצים [-לשון שחץ וגאוה] היו הרבה, והיו אומרים איזו אשה הוגנת לנו? הרבה נשים היו יושבות עגונות וממתינות להם. והיו [נדב ואביהוא] אומרים אחִי אבינו- מלך, אבינו- כהן גדול, אחִי אמנו- נשיא, אנחנו סגני כהונה, איזו אשה הוגנת לנו?".

 

 

 

 

 

 

 

תנא כתב בספר 'בני חנין' [פ' כי תצא] בשם האריז"ל שמחלון וכליון שנשאו להם נשים מואביות משום שהם היו גלגול נדב ואביהו שלא הכריזו עליהם בת זוג בשמים, ומי שבא בגלגול משום שלא נשא אשה ולא הוליד בנים אין קוראים לו ויצאה אשתו עמו ואין לו בת זוגו, ושמשון ומחלון וכליון שהיו ניצוץ נדב ואביהו לא רצו לקחת להם בת זוג של אחרים משום שיראו שמא בהגיע הזמן של אותו האיש שהוא בן זוגה ידחה אותו וימות ח"ו, ולכן נשאו להם נשים גויות שאין בהן חשש זה. ע"כ תורף דברי האריז"ל. [א.ה. לא מצאתים].

 

 

 

 

 

 

 

תנב אגב אורחין שהבאנו כאן ענין שמשון וחטאו, יש בנותן טעם להביא את דברי הרב בא"ח בספרו 'בניהו בן יהוידע' על סוטה דף ט:, לבאר כיצד הלך שמשון שהיה שופט את ישראל וגדול הדור אחר נשים נכריות, וז"ל:

'כי אזל מיהא בתר ישרות עיניו אזל'. קשיא איך שמשון שהיה גדול הדור, והיה גלגול נדב בן אהרן הכהן ע"ה, יכשל בכך לילך אחר ישרות עיניו לישא בת אל נכר? גם אומרו כי מה' הוא, איך יהיה רצון מאת ה' שיבעול בת אל נכר, ואם כדי להתגרות בפלשתים לטובת ישראל יהיה ע"י סיבה אחרת, ולמה נעשית הסיבה באופן זה שהוא מגונה מאד?

ונ"ל בס"ד, דמצינו בדברי המקובלים ז"ל שהביא הגאון חיד"א בחומת אנך, בענין שלמה המלך ע"ה, איך עלה על לבו לישא נשים נכריות?

 ואמרו דכונתו היתה כדי לברר ניצוצי קדושה אשר באומות ההם, ע"י ביאתו עליהם. אך [-שלמה] לא כיון בזה על האמת, כי בירור ניצוצי הקדושה שנעשה בנפילת אפים, הוא שישלח נפשו למדור הקליפות לברר משם ניצוצי הקדושה, אך הוא הביא אותם נכריות לביתו ועשאם מלָכות, ועל ידי כך נתגברו ולא נעשה הבירור ע"ש.

וכן הענין כאן שיש ניצוצי קדושה בקליפת פלשתים, שאי אפשר לבררם מהם אלא ע"י ביאה שיבא עליהם בתשמיש המטה, וגם שמשון ע"ה נתכוון לכך, כדי לברר ניצוצי קדושה מקליפת פלשתים על ידי ביאתו שיבא על בנותיהם, ונתחכם גם כן בדבר זה שהוא ילך אצלם כדוגמת נפילת אפים, ולא יביאם אצלו, ועל זה נאמר כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים, והתואנה הוא על ניצוצי קדושה להוציא מקליפת פלשתים, אך חסרון אחר היה בזה מצד שמשון, כי לא היתה כל כוונתו לשמה, כאשר היה אצל יעל עם סיסרא בביאתו עליה, אלא היה מעורב עם כוונתו כונה של תאוה גשמית וזרה, ומחמת שהיתה תאוה זרה משותפת עם כונתו הטובה, לכך נענש בעיניו:

ובזה יובן הטעם דאמר לקמן [דף י' ע"א] שברכו באמתו שיהיה זרעו כנחל שוטף, והיינו להורות כי מן השמים היה רצון בדבר זה בשביל הבירור.

ובזה מובן דברי רז"ל במדרש שאמר שמשון בעת שצמא למים, רבונו של עולם אם אין ביני לבינם אלא המילה, כדאי הוא שלא אפול בידם. ויש לדעת למה נקיט מילה, והלא כמה מצות יש בינו לבינם. ובזה ניחא שזכר אבר המילה אשר שם ברכו ה' שיהיה זרעו כנחל שוטף [כדברי הגמ' שם], ואם לא היה רצון מן השמים שיקח בתם, למה סייעו ברבוי הזרע שלו, ועל כן אין פתחון פה למקטרג לקטרג עליו בשעת סכנה ההיא, מצד שלקח בתם. ואמר מליצה זו שרמז בה על רבוי הזרע שלו, שנקרא מים, שנתברך בו להיות כנחל שוטף לעת עתה שהוא צמא למים, כדי לסתום פה המקטרג:

 

 

 

 

 

 

 

תנג ולומדים ג"כ מהמילה בית 'האסורים' – כמו האיסורים [מפרשים].

 

 

 

 

 

 

 

תנד ראה עמ' 277 ובהערה  תמ"ג בענין נדב ואביהוא נפש אדה"ר.

 

 

 

 

 

 

 

תנה אגב אורחין, אמרתי להביא דבר חידוש מפליא שמצאתי ממרנא החת"ס זיע"א [תורת משה הפטרת נשא] בענין שמשון ואצטטנו בלשונו [בתוספת ביאור בסוגר מרובע]:

"שמשון היה כנחש [ככתוב 'יהי דן נחש…' דקאי על שמשון] הנושך האילה שרחמה צר ותלד [מס' ב"ב טז:] כידוע, וה'אילה' היא מלכות בית דוד [נמצא כי שמשון מזרז לידת מלכות בית דוד, כיצד?].

ואתה דע לך כי ערפה ורות היו נשואות לשרי יהודה מחלון וכליון והם [כנגד] שני עמודי הבית "יכין" "ובועז", 'יכין' הוא הקדושה שנקלטה קצת בערפה [מבעלה מחלון] שהיתה [בערפה] "הכנה" למלכות בית דוד [שמחלון בעלה צאצא לפרץ בן יהודה – שושלת מלכות בית דוד], ו'בועז' היא רות 'בו-עז' וגבורה [שגם בה הכנה למלכות בית דוד – שממנה הרי יצא דוד].

ובהיפך עורף ערפה כשפירשה מעם חמותה, [ר"ל שערפה הפכה עורף לחמותה והלכה לה] יצא ממנה עיקר קדושה שקלטה, ויצא ממנה ס"ה גמטריא אדנ"י, ונשאר מ'ערפה' 'הרפה' [ערפ"ה פחות ס"ה = הרפ"ה] (כשמואל ב' כ"א כ"ב 'יולדו להרפה' ואיתא במדרש דהיינו ערפה היינו הרפה).

והיא [ערפה] נבעלה לשמשון בבית האסורים וילדה [משמשון את] גליָת וכל ילידי הרפה שנפלו ביד דוד המלך ע"ה, ומגליָת צמיחת מלכות בית דוד [שכשהרג אותו דוד נתפרסם ונהיה חתן המלך שאול ונסללה דרכו למלוכה] על ידי בעילת שמשון את הרפה שהיה בה קצת מוֹתְרוֹת קדושה מ[מה שהניח בה] בעלה מחלון שר יהודה, ושמשון [בבואו עליה] שאב ממנה קדושה זו לרע לה [שהפסידה קדושה זו].

והיינו [שהתפלל יעקב וביקש] 'לישועתך קיויתי ה" – שתצמיח מלכות בית דוד אחר נשיכת הנחש הלז [דהיינו שמשון שבא על ערפה ושאב ממנה הכנתה, וכעת מלכות ב"ד הינה בקדושה בלבד], והיינו 'והוא יחל להושיע את ישראל' שממנו תצמח קרן דוד המלך עליו השלום'. עכ"ל החת"ס.

ועי' הדר יעקב [לגרי"ח סופר שליט"א – ח"ח סי' טז] שתמה מהיכן זאת לחת"ס ומה מקורו? ואמר לו הגר"ח קנייבסקי שליט"א שפעם ראה ספר שכתוב שם תוספתא על תרגום יונתן והגרח"ק העתיק את התוספתא והראה לו זאת, ושם כתוב במפורש כדברי החתם סופר ז"ל. ועוד הוסיף הגרח"ק שליט"א שמסתמא החתם סופר ז"ל לא ראה את התוספתא אבל אולי הוא מצא זאת באברבנאל או במפרשים אחרים על התורה. ואחר כך הדפיס הגרח"ק שליט"א את ספרו היקר למכסה עתיק ושם למלכים א' י"ז דף ל"ג הביא את התוספתא לתרגום שהיה גלית גם מזרע שמשון ע"ש.

 

 

 

 

 

 

 

תנו הובא בילקוט ראובני פ' תולדות.

 

 

 

 

 

 

 

תנז בליקוטי שושנים, הביאו גם החיד"א ב'דבש לפי' אות ש' בשם ספר 'קרנים', 'גלי רזיא' לר"א מגרמייזא, מוהילוב תקע"ב עמ' מ' ע"ש באריכות גדולה.

 

 

 

 

 

 

 

 

תנח ונרמזה הנקמה בדלוגי אותיות (3) בפסוק (ירמיה ה) 'העל אלה לא אפקד נאם ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, שמה ושערורה נהיתה בארץ: ו'נפשי' רומז לשמשון שאמר (שופטים טז-ל) 'תמות נפשי עם פלשתים'.

 

 

 

 

 

 

 

תנט בראשית לב-כה.

 

 

 

 

 

 

 

תס ואם נוסיף את ה'כ' של י' וה'י' של השם, נקבל בר"ת גימטריא סמא"ל עה"כ.

 

 

 

 

 

 

 

תסא והקב"ה פרע ליפת על אותן עשרים שנה ונתגלגל בכורש והיה לו חלק בבנין ביהמ"ק שנבנה על ידו [שם].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

תגיות

תגובה אחת על הפוסט “גלגוליו של תרח ואיוב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. שרה הגיב:

    אין מילים בפי על הכתבה המדהימה והעבודה המסורה!  כל הכבוד לכם. הלל ושבח. חזקו ואמצו. כולי נרגשת ממה שקראתי. לא יכולתי להפסיק בקריאה. מרוב התלהבות והתפעלות.. מאוד מקצועי.. מדהים…  

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'