גלגולי שמשון-נדב ואביהוא, נפש אדה"ר, עשו שם ויפת

מאמרים-על-גלגולים
מאמרים-על-גלגולים


פרק מתוך הספר 'משנת הגלגולים' לרב בועז שלום שליט"א

פרק י"א

שמשון – נדב ואביהוא

א. שמשון – נדב ואביהוא ונפש אדה"ר

ב. שמשון – עשו – שם ויפת

א

שמשון – נדב ואביהוא ונפש אדה"ר

כתב האריז"ל:

שמשון הוא גלגול של נדב ואביהוא [שער הגלגולים הקדמה לו, ספר הליקוטים וישב פמ"ח ועל ספר שופטים פי"ד, לקוטי תורה על ספר שופטים ועל ספר שמואל א] ונדב ואביהוא נטלו נפש אדה"רתמג, נמצא שבשמשון נמצאת גם נפש אדם הראשוןתמד.

המקבילות

שמשון היה נזיר מרחם אמו, שפט את ישראל במשך עשרים שנה, והצילם בגבורתו מיד פלישתים. לבסוף נהה אחר דלילה הפלשתית וגילה לה שסוד כוחו בשערו, ונמסר בידיה לפלשתים. פלשתים מגלחים מחלפות ראשו ובכך סר ממנו כחו, ניקרו את עיניו, והביאוהו לצחק בפני פלשתים. שם נשען על עמודי הבית והפיל הבית עליהם והרג במותו יותר משבחייו [שופטים יג-טז].

לשמשון שם נוסף: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָןתמה וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם וגו' [שמואל א יב-יא].

דרשו חז"ל [ר"ה כה.] בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן – על שם שבא משבט דןתמו.

בשם בד"ן נרמז גלגולו מנד"בתמז שהן אותן אותיות [האריז"ל שםתמח].

אביו של שמשון מוזכר כמה פעמיםתמט בהטיה 'אביהו' ['וירדו אחיו וכל בית אביהו' שופטים טז] לרמז על גלגולו של שמשון מאביהוא [כרסייא דאליהו סתהון].

לא נשאו נשים

נדב ואביהוא מתו בהקריבם אש זרה לפני ה'. חז"ל מצאו בהם חטאים נוספים שגרמו אף הם לאותה מיתה.

נדב ואביהוא לא נשאו נשים, באמרם שאין בכל בנות ישראל אשה הגונה לנותנ, ולכן נענש שמשון ולא הייתה לו אשה מישראלתנא אלא לקח מבנות פלשתיםתנב. וכפי שהוכיחוֹ אביו 'האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה, כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים?'.

גם לאחר שנפל ביד פלשתים ונתנוהו טוחן בבית האסורים [שופטים טז-כא], דרשו חז"ל [סוטה י.] 'אין טחינה אלא לשון עבירהתנג, וכן הוא אומר: [איוב לא] 'תטחן לאחר אשתי', מלמד, שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו".

עונש זה בא לו משום שלא נשא אשה בגלגולו הקודם ומאס בבנות ישראל, האכילוהו מבנות הערלים [האריז"ל שם].

ומה שבגלגול הקודם נדב ואביהוא לא נשאו נשים היה זה משום שהם היו מרוח קין שהרג להבל בשל אשההתאומה היתירה שנולדה עם הבל [תהלה לדוד רבינוביץ' על תהלים פ"ג].

לפי זה יובנו דברי הגמרא [שם] האומרת על שמשון 'אמתו [-בריתו] כבני אדם'. רמזו בזה בדברי קדשם לגלגולו הקודם, שבא לתקן את נדב ואביהוא שהיו 'נפש אדם'תנד הראשון, אולם קלקלו באמָתם שלא נשאו נשים, ואף הוא קלקל בזה כמותם [בן יהוידע].

הגמרא שם ממשיכה [בענין שכל אחד הביא לו את אשתו שתתעבר ממנו]: "אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: קמי דשָתֵי חמרא – חמרא, קמי רפוקא גרידיא – דובלא". [תרגום: זהו שאומרים העולם, לפני השותה יין מביאים יין, ולפני עובד אדמה וחופר בגינות שרגיל לאכול ירק – מביאין סל מלא ירק. רש"י].

בפשוטו, כוונת רב פפא שהיות והיה רגיל בבנות הערלים, זִמנו לו משמים לבית האסורים מבנות הערליםתנה.

אולם בדברים עומק נוסף, המקשר את שמשון לאדה"ר, כפי שנבאר.

שמשון גלגול אדה"ר- עץ הדעת גפן היה

בשמשון היה גם נפש אדם הראשון [מנדב ואביהוא]. אדה"ר חטא בכך שאכל מעץ הדעת, ולדעת חז"ל ענבים סחטה לו ושתה.

לזה רמזו חז"ל באמרם שלפני כל אדם מביאים מה שהוא רגיל בו, ולפני שותי יין – מביאים יין, שהיה שמשון רגיל בעבירה מאדה"ר שחטא ביין, ולכן נכשל גם עתה.

כשלונו עתה משול אף הוא ליין, שהאשה נמשלה ל'גפן פוריה' [תהלים קכח], אולם אלה נשות פלשתים הרי הן 'סורי הגפן נוכריה', גפן של עבירה, שנגרמו כתוצאה מהגפן שסחטה חוה לאדה"ר [בן יהוידע].

עץ הדעת תאנה היה

בחטא אדם הראשון יש אומרים שעץ הדעת תאנה היה [ברכות מ.], וביקש שמשון לתקן את אותו החטא, והדבר נרמז בפסוק [שופטים יד-ד] "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים". כתוב תֹאֲנָה בכתיב חסר, כאילו כתוב 'תְאֵנָה', בא לרמז לחטאו בתאנה בגלגולו הקודם, וזאת רצה לתקן כעת [האריז"ל שם]. [ולעצם הענין שעה"ד תאנה היה מצאתי רמז ות'אמר הא'שה הנ'חש ה'שיאני ואוכל ר"ת תאנ"ה – בהחסיר אותיות הקישור- ו,ה].

עץ הדעת חיטה היה

בחטא אדם הראשון יש אומרים עץ הדעת חיטה היה [ברכות מ.], ויתכן שלכן הבעיר קמות פלשתים 'בימי קציר חטים'.

אשתו הראשונה נלקחה

אצל אדם הראשון מצינו שהייתה לו אשה קודם לחוה [ונקראה 'חוה ראשונה' עי' לעיל עמ' 85 שם פרטנו] ואותה חוה ראשונה נלקחה ממנו וניתנה לס"מ – היא לילי"ת, והנה אף אצל שמשון ארע כן בדיוק, שהאשה הראשונה שלו נִטלה ממנו ונתנה למרעהו הפלשתי.

חטא נוסף – פגם העיניים

בידי נדב ואביהוא חטא נוסף. לפני שעלה משה להר סיני הוא הוּתְרה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: [שמות יט]

לאחר מכן נאמר: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: [שמות כד].

פרשו חז"ל וברש"י 'נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן'.

מבלי להעמיק יתר על המדה, חטאם היה בכך שהסתכלו בשכינה הקדושה שלא כראוי.

שמשון כעת הולך אחר עיניו 'כי היא ישרה בעיני', ואף לבסוף לוקה בעיניו ופלשתים מנקרים את עיניו.

אף כאן היה זה בעקבות חטא אדה"ר שנכשל בעיניו בעץ הדעת שהיה 'נחמד למראה' ו'תאוה הוא לעינים' [האריז"ל שם].

חטא נוסף – שתויי יין

נדב ואביהוא נכנסו למקדש שתויי יין. היה זה המשך לחטא אדה"ר שאכל מעץ הדעת לאומרים שגפן היה וענבים סחטה לו.

כדי לתקן קלקולים אלה, היה שמשון נזיר מן הבטן, והוזהרה אמו [שופטים יג] 'אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ': [האריז"ל שם].

ולכן כאשר גילה שמשון לדלילה את סוד כוחו הנובע מן הנזירות, הוא אומר לה [שופטים טז] 'אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם': לרמז על 'האדם' הוא אדה"ר, שאם אחלל נזירותי אהיה כאדה"ר שכשל בחטא עץ הדעת [בים דרך ח"ד מא' פ', נשא].

שמשון היה נזיר כדי לתקן את חטאי נדב ואביהוא, ובמילה נזיר מרומזים חטאיהם: לא נ'שאו נשים, הקריבו אש ז'רה, נכנסו שתויי י'ין, הציצו ור'או בשכינה [מכתב לחזקיהו עמ"ס נזיר].

ועוד נרמז במלת נזיר במילוי נו"ן זיי"ן יו"ד רי"ש גימטריא 713, שהיא גימטריה "תקו"ן גלגו"ל נד"ב אביהו"א" עם ד' תיבות.

חטא נוסף – מחוסרי בגדים

נדב ואביהוא נכנסו למקדש מחוסרי בגדים. ולכן נתן שלושים חליפות בגדים למגידי החידה [האריז"ל שם].

חטא נוסף – שלא נטלו עצה

נדב ואביהוא לא נטלו עצה זה מזה, ואף כאן שמשון לא נטל עצה מהוריו ואמר לאביו 'אותה קח לי כי היא ישרה בעיני', חרף התנגדותם [האריז"ל שם].

[אף כאן יש המשך לחטא אדה"ר שלא שמע לעצת ה' ואכל מעץ הדעת, וכפי שטען הנחש נגדו ש'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?']. [האריז"ל שם]

חטא נוסף – לא רחצו

נדב ואביהוא נכנסו למקדש בלא רחיצת ידים. וכאן נרמז אצל שמשון שהוזקק למים [שופטים טו]. 'וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ' [האריז"ל שם].

רמזים לַקֶשר בין שמשון לנדב ואביהוא

שמשו"ן בגימטריא 'תיקן נדב הכהן' בדקדוק.

אותיות שמשון הן 'שמש נ״ו' כי נדב גימטריא נ״ו.

ובזה יובן מה שהתפלל שמשון בבית האסורים, ויאמר 'אדנ"י אלקים זכרני נא וחזקני נא' [שופטים ט״ז] שהכוונה זכרני נא מה שהלכתי לפניך ביושר לבב בגלגול ראשון – שהיה נדב צדיק גדול, וכמו שאמר משה רבינו לאהרן אחיו [ויקר"ר י״ב ב׳] 'עכשיו ידעתי שהם גדולים ממני וממך', ואם כן 'וחזקני נא' (כל הרמזים מהבא"ח ב'אדרת אליהו' הפטרת נשא).

שמשון היה גלגול נדב ואביהוא ונפש אדם הראשון שהיתה בנדב ואביהוא, נרמז בפסוק שאמר המלאך לאמו של שמשון 'כי נזיר אלהי"ם יהיה הנער מן הבטן' אלהי"ם בגימטריא 'נד"ב ואביהו"א' עה"כ.

'הנע"ר מ"ן הבט"ן' גימטריא 'נפ"ש האד"ם' עה"כ או 'נפ"ש אד"ם' עם האותיות ['כל הנקרא בשמי' מרגליות בסופו].

ב

שמשון – עשו – שם ויפת

כתב בספר גלי רזיאתנו:

שֵם ויפת נתגלגלו ביעקב ועשו, וכשנולדו, נפרד יעקב לסטרא דטהרה וקדושה, ועשו לסטרא דמסאבא וטומאה.

נשמת שם התחברה עם יעקב, לכן נדבק יעקב ללמוד י"ד שנה בבית מדרשו של שם ועבר, ונשמת יפת נדבקה בעשו. ועל כך התפלל נח ואמר 'יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם' – שיתגלגל יפת בזרעו של שם [-בעשו בן יצחק, מזרעו של שם].

וכתב רבינו שמשון מאוסטרופוליתנז:

לשמשון בן מנוח היה ניצוץ מנשמת עשו, וניצוץ מנשמת שם ויפת, ונתקיים ביפת בִרכּת נח 'יַפְתְ אלוקים ליפת, וישכון באהלי שם' שנתגלגל ושכן בגוף של ישראל מבני שם.

המקבילות

שם ויפת נשמה אחת היא, והרמז לזה בפסוק (בראשית ט-כג) 'ויקח שם ויפת את השמלה', הרי שקרא לשניהם בלשון יחיד, ולכן נתגלגלו ביעקב ועשו שהם גם כן בבחינת 'אחד' – תאומים.

ניצוץ מנשמתם היה בשמשון.

וכשכיסו לנח אביהם נאמר 'וילכו אחורנית' לרמז שישובו אחורנית בגלגול.

הס"מ ביקש לעשות רעה לבני יעקב על ידי שבני יפת ילחמו בהם. סיבב הקב"ה שיפת והס"מ [-עשו] יתגלגלו בשמשון ושמשון יעשה עמהם מלחמה ונקמה, כך שנקמתם וחורבנם יהא מכוחם בעצמם [יפת והס"מ הנתונים בשמשון], בבחינת 'מהרסיך ומחריביך ממך יצאו' [גלי רזיא].

הכה את הארי

לפי זה יובן מדוע הכה שמשון את הארי 'וישסעהו כשסע הגדי' (שופטים יד-ו), משום שבגלגול הקודם הכה הארי את אביו- נח (עי' בר"ר ל-ו) כשיצא מן התיבה.

ולכן בגלגול זה נקרא 'שמשון בן מנוח' לרמוז שהוא בן מִ-נוח. ואף 'שם' רמוז בתחילת שמו, וסוף שמו – שו"ן במילוי שי"ן וי"ו נו"ן עה"כ של האותיות גימטריה 491, וזו גימטריה יפ"ת עה"כ (רמז זה מ'חי אלף עולמות'). [ו'שׂו' של עשו רמוז בסוף שמו של שמשון].

[גלגול יפת בשמשון נרמז בפסוק (שופטים טז) וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ וגו' וילפ"ת ש"מ[שון]' אותיות 'ל"ו יפ"ת ש"ם', ועוד 'שני עמודי התווך' באים לרמז על ב' הנשמות שבו – שם ויפת].

ניצוץ מעשו – הנחש

בשמשון, כאמור, יש גם ניצוץ מעשו. לכן היה שמשון מכה בפלשתים (שופטים טו-ח) 'שוק על ירך' לתקן ירך עשו שנקרא 'נחשירכן' (ברא' כה-כז באונקלוס ות"י. עי' במה שכתבנו לעיל עשו-המן אות ה').

ולכן מצינו שגם שמשון נקרא 'נחש' על צד הקדושה, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק (בראשית מט-יז) 'יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור' על שמשון, שהוא משבט דן.

[ומצאתי שדבר זה נרמז בפסוק (תהלים נח-ה) 'כדמות חמת נחש כמו פתן חרש יאטם אזנו' סופי תיבות 'שמשון'.

וכן בפסוק (שופטים טז-כא) 'ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתים', נחשתים = נחש-שתים, לרמז על שני 'נחשים', שמשון-נחש דקדושה, וניצוץ עשו– נחש דסטרא אחרא.

ועוד נרמז בפסוק (משלי ל) 'דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּ'שָּׁמַיִם דֶּ'רֶךְ נָ'חָשׁ עֲלֵי צוּר' ר"ת בד"ן הוא שמשון].

הקשר בין שמשון לנחש

על הפסוק 'יהי דן נחש עלי דרך וגו'' הנ"ל מבאר רבינו בחיי שהמשיל הכתוב את שמשון לנחש לכמה טעמים:

האחד שלא היה שמשון נלחם כנגד אויביו כשאר המלכים או השופטים בצבא רב, אלא לבדו היה יוצא עליהם בפתע פתאום כנחש צפעוני המגיח ממאורתו.

ומה הנחש מקבל לחש כך שמשון קבל לחש שנאמר (שופטים טז) 'ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות ויגד לה את כל לבו' ובהמשך נאמר (שם) 'אם גֻלחתי וסר ממני כֹחי וחליתי והייתי ככל האדם'.

ומה נחש נקרא שרף על שם שהארס שורף, כך שמשון שרף באש קמות פלשתים דכתיב (שופטים טו) ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים ויבער מגדיש ועד קמה.

ועוד ומה נחש אין לו רגלים כך שמשון חיגר בשתי רגליו היה.

ומה נחש אינו מכה אלא במקום נמוך מפני קללת נחש הקדמוני 'על גחונך תלך' וכתיב (בראשית ג) 'ואתה תשופנו עקב', כך שמשון 'הנושך עקבי סוס' – רמז לשני העמודים אשר הבית נכון עליהם, ואמר 'ויפול רוכבו אחור' על שלשת אלפים אשר נפלו מהגג, וכינה אותם 'רוכב הנופל אחור' מפני שבעת שישך הנחש בעקבי הסוס יגביה הסוס ראשו ורגליו הקדמיות ויפול רוכבו אחור.

ומה נחש מכה בלא חרב כך הרוגי שמשון בלא חרב שנאמר (שופטים טז) ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו.

ועוד מובא במדרש (בר"ר צט-י) מה נחש נוקם ונוטר אף שמשון נוקם ונוטר כנחש כפי שביקש מה' ברגעיו האחרונים (שופטים טז-כח) 'זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים ואנקמה נקםתנח אחת משתי עיני מפלשתים', ואף בעשו מצינו את מדת הנקמה, שנאמר (בראשית כז-מא) 'ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי' [ע"כ מרבינו בחיי].

יעקב שולח מלאכים 'אל עש"ו אחי"ו ארצ"ה שעיר שדה אדום' (בראשית לב) גימטריה שמשון עה"כ 697. [ובא לרמז שעשו אחיו כנחש ההולך על גחונו – 'ארצה'].

במדרש (בר"ר צח-יד) מובא דמיון נוסף בין שמשון לנחש: 'מה נחש זה כל כחו אינו אלא בראשו, כך שמשון'.

לעיל (עמ' 166), כזכור, למדנו לדעת שאף עשו כחו היה בראשו, ומשום כך אף נקבר ראשו במערת המכפלה.

צער העיבור

עשו ציער את אמו עוד בהיותו בבטן אמו כמ"ש (בראשית כה-כב) 'ויתרוצצו הבנים בקרבה', ואף אחר כך ציערה במעשיו, גם שמשון ציער לאמו בהיותו נזיר מבטן ונאסרה אמו בהריונה לשתות יין כו', [אך הפעם היה זה צער לטובה…].

חסרון יין

עשו לא הביא לאביו יין כשבא להתברך מפיו [-להבדיל מיעקב], ולכן שמשון היה נזיר אלוקים מן היין.

ניתן להוסיף שכיון שבשמשון היה ניצוץ משם ויפת שראו את נח בקלקולו בעקבות ששתה ונשתכר מן היין, לכך עתה הזיר עצמו מן היין, בבחינת 'כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (ברכות סג.).

גרם עיוורון

עשו גרם לאביו שיהיה סומא 'ותכהינה עיניו מראות' (בראשית כז-א) מהעשן שהיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה (תנחומא תולדות פ"ח), ולכן נקרו הפלשתים את עיני שמשון.

[ועוד יש להוסיף, שרו של עשו הוא סמא"ל, וביאר בכלי יקרתנט שנקרא כן משום שמסמא עיני האדם מלראות את הא-ל, ובזה יובן מדוע סימא עשו עיני אביו, ואף יובן מדוע נסתמאו עיני שכלו של שמשון והלך אחר עיניו הגשמיות, שיש בו ניצוץ עשו- סמא"ל. ונרמז הדבר בפסוק 'כי י"י ס'ר מ'עליו' ר"ת ס"מתס].

נשים נוכריות

עשו לקח נשים נכריות וציער להוריו כדברי רבקה ליצחק (בראשית כו-לד) 'קצתי בחיי מפני בנות חת', ואף שמשון לקח נשים נכריות וציער להוריו ששאלוהו (שופטים יד-ג) 'האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים?'.. ועתה ציערוהו נשיו, חלף שציער עשו להוריו על ידי נשיו.

[הדבר נרמז בפסוק (שופטים יד-ב) '…מבנות פלשתים ועתה קחו-אותה לי לאשה', 'לי לאשה' בגימטריה 'עשו' (376)].

ועוד יש לציין שהנשים שנשא עשו גרמו לכך שנסתלקה השכינה מיצחק (תנחומא שם), ואף אצל שמשון הנשים גרמו לכך (שופטים טז-כ) 'כי ה' סר מעליו'].

שעיר ושיער

עשו היה איש שעיר (בראשית כה-כה) 'כולו כאדרת שיער' ואף שמשון היה כחו בשערו.

כבוד אב ואם

עוד נראה לומר, שם ויפת כבדו את אביהם וכסו ערוותו, עשו כיבד את אביו כמפורסם, ואף שמשון מכבד את אביו ואינו נושא אשה מבלי הסכמתו – "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".

הדבר רמוז בפסוק (מלאכי א-ו) בן' יכבד' אב' סופי תיבות בד"ן, שמו הנוסף של שמשון.

מראה עיניים

שם ויפת כסו ערוות אביהם "וערות אביהם לא ראו" [בראשית ט-כג], ולכן נתגלגלו בשמשון על מנת להדריכו בדרך ישרהתסא, אולם שמשון לא הלך בדרכם והוא ביקש לישא אשה אשר היא "ישרה בעיני", ו'הלך אחר עיניו' (משנה סוטה א-ח) ולכן כשהחל לסטות מן הדרך בגיל עשרים פרח ממנו אותו ניצוץ קדוש של שם ויפת ונותר בו הניצוץ של עשו – סמא"ל ומאדי"ם, וירד מדחי אל דחי.

[יש לבאר שנותר בו הניצוץ של עשו, שגם עשו עינו שלילית כמובא במדרש [אגדה (בובר) ברא' פמ"ט] שהחביא יוסף את רחל אמו מפני עשו הרשע, 'שלא יתן עיניו בה'].

רוח ה' מפעמו

בשמשון היה שם ויפת מחד, ועשו מאידך, וזה מסביר את הנאמר בשמשון [יג-כה] 'וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל': וביאר ברלב"ג 'לפעמו – שפעם היה חושב להלחם עם פלשתים, ופעם חושב להמנע מזה, כפעמון זה שמכה אילך ואילך':

שתי הכוחות המנוגדים הללו – שם ויפת לעומת עשיו, היו מקשקשות במעיו ופעם מעודדות אותו לצאת לקרב [שם ויפת], ומאידך מקררות אותו מלצאת [עשו] [מדרש תלפיות ערך גלגול בשם גלי רזיא].

וסיים בספר גלי רזיא:

שמשון עשה נקמה באויבי ה׳ והקב"ה יתן שכרו ויתגלגל בימי משיח בן יוסף ויהיה שר צבא על חיילותיו. ושמו יהיה 'שיר״ה' ויתקיים בו הפסוק (במדבר כד יח) 'וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו' [ר"ל ששר הצבא 'שירה' – אותיות ירש"ה – יירש את שעיר אויבו] ועליו נאמר 'ויפול רוכבו אחור'.

[אפשר גם לפרש ששר הצבא 'שירה' שהוא גלגול שמשון בו ניצוץ משעיר – הוא עשו – כעת ירשנו ויכריתנו, ואז 'ויפול רוכבו אחור' – שבזה יפול עשו שניצוץ שלו רוכב על שמשון – אחור].

במהרה בימינו אמן!

מקורות והערות


שנז כתב הר"ש ויטאל בהערה: א"ש, לא תיקשי לי כי כל בעילות הגוים הם בנדות, מאחר שאינם טובלים לנדותם ומאי אולמיה דהאי ביאה? כי יש לתרץ שאע"פ שאינם טובלים עכ"ז בימי הנדה עצמה הם פורשים מנשותיהם, וזו הביאה היתה בעת נדותה עצמה, כנלע"ד:

שנח 'ובגין דא חובא דאדם עבר על (בראשית ב) ויצו יי' אלקים ואוקמוה אין צו אלא ע"ז אעבר עליה, ארכיב ליה בטפת תרח דביה רתח לקודשא בריך הוא' [רעיא מהימנא פרשת בהר דף קיא:].

שנט זוהר פרשת וירא דף קב:

שס התלמוד במסכת בבא בתרא [טו.] אומר ביחס לספר איוב – 'איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה'.

כתב בבניהו בן יהוידע [שם]: נ"ל בס"ד הוא היה גלגול ראשון שנתגלגל בו תרח, ולא היה בעולם הזה בסוד הגלגול קודם זה הגלגול, ולא נברא, כלומר לא נימול, כי האדם נשלמה בריאה שלו על ידי המילה, כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק [בראשית א' כ"ו] נעשה אדם לשון רבים, פירוש נעשה אני והמוהל, כי קודם שנימול האדם עדיין הוא חסר, דאמרו רז"ל [נדרים ל"א ע"ב] לא נקרא אברהם אבינו ע"ה שלם אלא עד שמל, דכתיב התהלך לפני והיה תמים, וארז"ל איוב נולד מהול ולא הטיף דם ברית, ואף על פי שנולד האדם מהול אם לא יטיף דם ברית נחשב כאלו עדיין הוא ערל.

ולזה אמר 'לא נברא', רצה לומר גמר הבריאה שיהיה לאדם על ידי המילה לא היה לאיוב, מאחר שלא נימול ולא הטיף דם ברית, ואמר 'אלא משל היה', דידוע מ"ש במקום אחר, שהאדם מצוייר אותיות שלום בגופו, כיצד השי"ן בסוף החוטם, שיש בו ג' קוין, ומ"ם סתומה דשלום מצויירת בפה האדם, כאשר יפתח פיו נראה פיו מ"ם סתומה, ואות ל' מצוייר בזקיפת היד מן הזרוע, דאז פרק הזרוע הוא ראש אות ל', ופרק הסמוך לזרוע הוא אמצע אות ל', ושאר הגוף הוא רגל אות ל', ואות ו' דשלום הוא אות ברית קודש, וכיון דאיוב לא הטיף דם ברית לא נשלם אצלו אות ו' דשלום, ורק האירו בו אותיות שלם דשלום, שהם אותיות משל, ולזה אמר לא נברא אלא משל היה:

ועוד נ"ל בס"ד, על פי מ"ש הרב הקדוש מורנו הרב שמשון מאסטרופולי זלה"ה, דאיוב היה בסוד העשיה, לכך שלט בו השטן יותר, כי שם יש תגבורת הקליפות יותר, כי המשל הוא בעשיה, וידוע דהיצירה היא בסוד שם הוי"ה, ובבריאה היא בסוד שם אהי"ה, וזהו שאמר לא היה בסוד היצירה ששם סוד שם הוי"ה, ולא נברא בסוד הבריאה, אלא משל היה בסוד העשיה, ששם הוא סוד משל: עכ"ד.

ובספר מגן אברהם [טברסקי פ' שלח] הביא את דברי הר"ש מאוסטרופולי ביתר ביאור, שאיוב לא היה בעולם היצירה ולא נברא בעולם הבריאה אלא מש"ל היה, היינו בעולם העשיה שיש שם ש"ל קליפות. שהיה בעולם העשיה וסבל היורים כדי לבטל הכח של הש"ל קליפות הללו.

והרמב"ם במורה נבוכים [ח"ג פכ"ב] ביאר את הכוונה במאמר 'משל היה' פירושו של דבר שלא היה ולא נברא, אלא בשביל משל שילמדו ממנו בני אדם, והיה ל'משל' לקבל ממנו יסורין באהבה, ואין הפירוש 'לא היה ולא נברא' במציאות.

הגר"א כתב [בביאורו לתיקונים מזו"ח דף כ"ז בד"ה ואיוב מה דאמר כו'] בביאור הנמשל וז"ל: שקובל על גודל יסוריו וכן מה שסיפר גדולתו שהיה לו מקדם ואיך היה עכשיו שפל עד מאד כמ"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמוריה כו' וכן כל הענין של איוב הכל רמז על הגלות וז"ש איוב כו' אלא משל היה עכ"ל.

וכ"כ באהבת יהונתן פ' כי תבוא שענין איוב הינו משל על ישראל בגלותם כו' ע"ש.

שסא בספר בניהו בן יהוידע [בבא בתרא דף טו.] כתב: 'בשער מאמרי רז"ל בבראשית רבה, על מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה, כתוב שם בדף י"א, כי דינה בת לאה שרשה מן הגבורה דינא קשיא, ולכן לקחה שמעון שהוא גבורה, ולהיותה שעדיין לא נטהרה, ומה גם אחר שנכשלה לכנעני, לכן יצא ממנה שאול בן הכנענית, והוא עצמו שלומיאל בן צורי שדי, והוא עצמו זמרי בן סלוא, כמו שאמרו רז"ל בגמרא דסנהדרין פרק בן סורר ומורה ע"ש, ולפי זה צריך לומר בתחלה נשאת לשמעון, ואחר שנפטר שמעון נשאת לאיוב שהיה תם וישר ירא אלקים וסר מרע, ותמיהא לי שלא זכר רבינו ז"ל בשער הפסוקים הנזכר מענין נשואיה לשמעון כלל, ובספר מאמרי רז"ל הנזכר לא נזכר מענין גלגול אמתלאי אמיה דאברהם בדינה.

ומכל מקום דע דמ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים שבספר איוב הנזכר, דשכם בן חמור נשא עליו באותה בעילה כל הטומאה ההיא של דינה, בענין הנדה, ונשארה היא טהורה ומתוקנת, היינו שנטהרה מטומאה הראשונה של אמתלאי, אבל אין הכי נמי מצד בעילת שכם נעשה בה צד טומאה מחדש, אך טומאה זו היא סוג אחר ומדרגה אחרת, ומכח טומאה זו החדשה שבא לה מצד בעילת שכם, יצא שאול בן הכנענית כאשר נשאת לשמעון': עכ"ל.

שסב מובא באוצר המדרשים [אייזנשטיין ילמדנו עמוד 225] 'שלשה לקו בצרעת קין ואיוב ועזיהו'. הגם שבאיוב מפורש בכתובים (ב-ז) שלקה 'בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו', ביאר בספר הליקוטים [איוב ב] שהשחין הוא ממין הצרעת.

שסג רעיא מהימנא כרך ג פרשת צו דף לג עמוד ב. וכן איתא במדרש ויק"ר פט"ו סימן ה'.

שסד והוסיף בשם ספר קרניים מא' י"ב, ששם אביו של איוב היה ברי"ם, ושם אמו מדו"ה עש"ב, והנה על המילים וחרה אף יבכם שר"ת שלהם איוב, נרשם עליהם ד' שמות הקדושים משם בן ע"ב, והם השמות מי"ה, וה"ו, דנ"י, הח"ש. והנה שם מי"ה יוצא מהפסוק אודה ה' מאד בפי ובתוך רבי"ם אהללנו, רבי"ם אותיות ברי"ם הוא שם אבי איוב, והשם מי"ה גימטריה נ"ה, כמספר מדו"ה אם איוב, וכן הר"ת של ד' שמות הללו מ'יה ו'הו ד'ני ה'חש הן אותיות מדו"ה, והמילים 'וחרה אף י"י' בגימטריה שכ"ו, כמספר איו"ב ברי"ם מדו"ה במדויק. ע"כ.

וראה עוד בספר 'דן ידין' לרבי שמשון מאוסטרופולי [בביאורו לספר קרניים מאמר יב אות כט] שבאר את המאמר 'ואב ואם תמצא בקללה' – פירוש קאי על מה שפירשתי למעלה שאביו של איוב הנקרא ברים ואמו מדוה פירוש ראה בקללה של איוב שקילל את עצמו ששם תמצא מרומז בו אביו ואמו, והיינו 'יאבד יו'ם אול'ד ב'ו והליל'ה' ס"ת מדוה, ואביו מרומז בזה 'אמ'ר הר'ה גב'ר הי'ום' אותיות שניות ברים וק"ל: ע"כ.

א.ה. אמרתי להוסיף ששם אם איוב מדו"ה מרמז על התיקון של איוב ושל אשתו בעוה"ז, על תיקון אשת איוב- הגמ' במסכת מכות [יד:] אומרת 'ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו', מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה'. הרי שמדוה הוא דם נידות, וזהו תיקונה של אמתלאי בת כרנבו שנבעלה לתרח בנידותה ונתגלגלה באשת איוב כלתה של מדו"ה. [ועוד ניתן למצוא רמז לשמה של מדו"ה בילקוט שמעוני [איוב רמז תתצד] א"ר מרינוס בר אושעיא אמר איוב הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבי להזקק לה שתאמר לו 'הורה גבר' אין עכשו עת הריון מגבר'].

שמה מרמז גם על תיקון איוב בנה, שהמילה מדו"ה מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בפסוק [דברים כח-נט] 'והפלא י"י את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים: והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך' ופירש האונקלוס מדוה- נגעים, וזה מה שקיבל איוב, חליים רעים ונאמנים ודוה מצרים' שהוא השחין הרע שפשה בכל בשרו.

וכן נרמז בפסוק זה עניינו של איוב – 'אשר יגורת מפניהם ודבקו בך' כפי שהתבטא איוב על עצמו [ג-כה] 'כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי'. ועוד א'שר י'גורת ו'דבקו ב'ך – ר"ת איו"ב.

שסה רמז זה מהנלע"ד.

שסו וע"ש עוד שהביא מברכת שמואל [בתוספת מדיליה] שפי' שאאע"ה חשש שמא יאמרו 'אלהי איוב' ויהיו חותמין בו כי באיוב כלולים כולם בר"ת כמשנ"ת, ובִשרו השי"ת והיה ברכה, בך חותמין ולא בו, היות ואיוב יקרא תגר [או לשון תיגרה, או לשון מסחר כסוחר הטוען שאין זה משתלם] ולא יזכה שיחתמו בו. וזהו ו'ירא א'ליו י''י ב'אלוני ממרא ר"ת איוב, ואותיות אבי"ו, וא"ל שלא תסבור שאיוב יזכה שיאמרו אלהי איוב, דע שהוא ממר"א וקורא תגר, ובך חותמין והיה ברכה, וכן אברה"ם גימטריה 'היה ברכה'.

שסז רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רטז:

שסח בספר לקוטי תורה ע"ס איוב ביאר מעט בשינוי, שהיות ובוז אחיו הוליד את איוב מאשת עוץ, נקט 'בארץ עוץ' ר"ל באשת עוץ כי האשה נקראת ארץ. [כמובא בחז"ל 'אשה קרקע עולם'].

שסט ע"ש עוד אריכות דברים בענין איוב ותפילת משה ואתחנן כו' רמזים נפלאים.

שע ונרמז הדבר בפסוק ביחזקאל ב ג: 'ואבותם פשעו בי' איו"ב באתב"ש עולה תמפ"ש.

שעא והוסיף עוד: ולזה נאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו, וארז"ל אחד לרפאות את אברהם, כי אחר שיוצאה הנשמה מגיהנם, היא צריכה רפואה מהיסורים שסבלה שם:

שעב במקור החשבון שונה ואינו עולה יפה, ושיניתי כאן כדי שיתאים לגימטריה.

שעג והוסיף בעץ הדעת טוב: 'אח"כ ביאר כי כל הטובות הנז' היו בזכות שקיים אברהם מצות המילה שהיא בסוד יסוד הוא יוסף הצדיק שנאמר בו ויהי יוסף יפה תואר וגם הוא בסוד הדרת פנים זקן כי הסריס אין לו יופי לכן בר"ת ו'הוא י'ושב פ'תח ה'אהל נרמז 'ויפ"ה':

שעד ז"ל הזוה"ק: ות"ח בשעתא דאמר משוט בארץ בעא מיניה למעבד דינא בישראל דהא דינא הוה ליה על אברהם למתבע מקודשא בריך הוא בגין דלא אתעביד דינא ביצחק כד אתקריב ע"ג מדבחא דהא לא הוה ליה לאחלפא קרבנא דאזמין על מדבחא באחרא כמה דאת אמר (ויקרא כז) 'לא יחליפנו' והכא קאים יצחק על גבי מדבחא ולא אשתלים מניה קרבנא ולא אתעביד ביה דינא, ובעא דא מעם קודשא בריך הוא כמה דבעא דיניה דיוסף לכמה דרין, וכל מה דבעא באורח דינא בעא, ומההוא זמנא דאשתזיב יצחק ואתחלף קרבניה זמין ליה קודשא בריך הוא לההוא מקטרגא האי [-את איוב] לחולקיה כמה דאת אמר הנה ילדה מלכה גם היא וגו' את עוץ בכורו כו': עכ"ל.

שעה שמות פרשת תרומה דף קסו.

שעו במדבר רבה פרשה יז.

שעז שעה"פ איוב.

שעח נוסף בענין זה עוד בספר באר מים חיים [פ' וירא פכ"ב] וז"ל: מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל (בתיקון חצות בפסוק אבותינו חטאו וגו' בסוד פוקד עוון אבות על בנים) שנשמת האבות מתלבשים בבנים והם עצמם סובלין עוונותיהם וכו'. והנה אברהם אבינו הבין במה שנצטוה מאתו יתברך להעלות את יצחק לעולה כי יצחק הוא מסוד גבורות הקשות החזקים הצריכים להיות נעקדים ונכבשים תחת החסדים, והיה סבור שיצחק מוכרח להשחט דוקא להוציא דמו ממנו ולהמתיקו בסוד שחיטת הקרבנות כידוע מכוונת העקידה בקבלת האר"י ז"ל, והיה בדעת אברהם כי יצחק גלגול תרח אביו והוא בסוד פוקד עוון אבות הנ"ל כי בני בנים הרי הם כבנים, וכשראה שלא נשחט סבר כי ודאי לא יצא מן היסורין מצד עוונות תרח כי פוקד עוון אבות על בנים. וזה שהיה אברהם מתירא אחר העקידה בראותו שיצא יצחק שלם משם.

ולזה אמר לו הקב"ה שכבר נולד מי שיקבלם וכו' זה איוב. כנודע שאיוב היה גלגול תרח ממש ועבורו סבל מה שסבל כמו שמובא בליקוטי תורה (בכמה מקומות ובפרט בריש איוב) שעל כן היה איוב תחילה מתרעם מאוד על היסורים לאחר שידע כי הוא צדיק גמור ולא חטא מעודו, והתחיל ללכת אל דעת הטבעים חלילה לומר שהכל נמשך ממקרה המזל ויש יסורין בלא עוון, ועל כן אירר וקילל יום הלידה וליל הריונו שאמר בלבו לאשר שנולד במזל רע כזה על כן הוא סובל יסורים האלה. וכל השלושה ריעיו בנחומיהם לא הועילו לו, כי הם הוכיחו שבודאי חטא על כל פנים ועל זה באו לו היסורין והוא ידע כי זך הוא מעודו חף בלי פשע ולא נכנסו דבריהם באזנו עד שבא אליהוא בן ברכאל הבוזי וגילה לו סוד זה שהיה חדש בעיניו כי להם לא נתגלו עדיין והודיע לו כי זה אמת שעתה זך ונקי הוא, ואך הוא גילגול רשע וצריך לתקן מה שחטא הכל כנודע. ובזה ודאי כבר נולד מי שיקבלם ולא יהיו חלים על אברהם ולא על יצחק:

ותראה שעם כל זה, היה יצחק מעט ביסורין, לגודל גבורות הקשות שנולד בהם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט') יצחק חידש היסורין וכו', ואך לא יסורי איוב כי לא היה צריך אליהם. ואמנם כי עבור זה נולד איוב בעת לידת יצחק כי בפקידת שרה נפקדה גם מלכה כנזכר למעלה, כי מה שהיה צריך תרח להתגלגל ביצחק סיבב הקב"ה ופקד עקרות אחרות עמה ונפקדה גם מלכה בכדי שיתגלגל תרח שם בבן נחור שגם הוא בנו הוא ולא באברהם, ולזה אמר לו כבר נולד וכו' כלומר באותו העת ממש שנולד יצחק, נולד אחר על זה שיקבלם כאמור. ואפשר שלזה פתח הכתוב כאן באורות מאופל, שאמר ויהי שהוא לשון צרה שאין כאן מקומו, ואכן לפי שהוזכר לו כאן יסורי איוב שהוא תרח אביו אמר לו ויהי כי תכאב נפש הבן ביסורי האב:

שעט תנחומא שמות פי"ח, פרדר"א לג. שבישרו שיבוא אל אבותיו בשלום ויקבר בשיבה טובה עם אבותיו, ובהכרח זה יתכן רק אם אבותיו ישובו בתשובה.

שפ אמנם בתלמוד [סוטה יא. וסנהדרין קו.] איתא שאיוב שתק, אך בזוה"ק מובא שיעץ שלא להמיתם אלא לייסרם וליטול ממונם וז"ל: 'כמה דאיהו דן הכי אתדן בגין דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, אמר ליה לא אלא טול ממונהון ושלוט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון, אמר ליה קודשא בריך הוא חייך בההוא דינא ממש תהא דאין מה כתיב (איוב ב) אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו', במה דאיהו דן ביה אתדן': עכ"ל.

וכנגד העצה של טול ממונם – וישימו עליו שרי מיסים – נטלו ממונו של איוב, וכנגד העצה של כל הבן הילוד כו' – נטלו מאיוב את בניו, וכנגד העצה של עבודה קשה וענותו בסבלותם – נתייסר איוב בגופו, וכנגד 'לא תקטול לון' – הוזהר השטן 'אך את נפשו שמור'.

שפא תוספת זו מספר אבקת רוכל ליכטנשטיין עמ' 315. והוסיף שרכוש גדול בע"כ קאי אביזת הים ולא אביזת מצרים שנחשבה לקטנה ביחס לביזת הים.

שפב לאור הדברים תיושב התמיהה שתמהו רבים מדוע ה' לא נטל מאיוב גם את אשתו כשם שנטל את בניו? התשובה היא שאשתו הייתה חלק מן הנסיון שלו כשאמרה לו ברך אלקים כו'. ועוד לדברי האריז"ל היות והיא עצמה הייתה גלגול וזקוקה לתיקון זה עם איוב, לכן נותרה בחיים.

ומצאתי שעניין זה שלא מתה אשת איוב רמוז במקרא בפסוק [שמות כא-ג] אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו: איו"ב בדילוג 6.

שפג וכפי שאמרו במסכת בבא בתרא דף טו: 'ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב התם כי נבלה עשה בישראל':

שפד ובזה מבאר שם את הריבוי של המילה 'גם' וכן 'האלוקים', שאמנם אלקים זה דין ומשפט, ומן הדין והמשפט נובע שזה ישפיל וזה ירים, הרי שגם טוב נובע מכך, וזהו 'גם את הטוב נקבל' כמו שקבלנו את הרע, ובזה את הרע לא נקבל לעוה"ב, שקלקלתינו – תקנתנו.

שפה וביאור זה אינו כפשוטו של מקרא, שע"פ הפשט 'את הרע לא נקבל'? הוא בתמיהה.

שפו בספר בני יצחק חנין כתב לבאר ע"פ מה שמצא בכתבי א' מתלמידי האריז"ל שהסיבה שהשטן קיטרג בעוברם בים היה משום שתמה זכות אבות, והטעם לכך משום שתרח היה רשע, שאם היה צדיק זכותו הייתה מצטרפת לאברהם יצחק ויעקב ולא היה קטרוג עליהם. והיות ותרח היה הגורם לכן שיסה ה' בו את השטן והציל לישראל.

ולאור זאת יובנו דברי חז"ל [ב"ב טז.] ששטן ופנינה לש"ש התכוונו, שחשש השטן שיִטֶה ה' אחר איוב וישכח לאהבתו את אברהם. וצ"ב הקשר, וכי א"א לו לקב"ה לאהוב לשניהם? אלא הביאור הוא שהא בהא תליא, שאם איוב יושב בהשקט א"כ בהכרח ישראל לוקין מפני הקטרוג, ואם ילקה איוב ישראל ניצולין.

וע"ע בחיד"א במראית העין [עמ"ס ב"ב טז.] שכתב טעם אחר לשכחת אהבת אברהם, משום שאם יזכר איוב יאמרו בתפילת י"ח 'אלהי איוב' ויחתמו 'מגן איוב' ולא מגן אברהם.

שפז נוסף שם בשעה"פ עוד דברים נפלאים בביאור הפסוקים בשירת הים עפ"ז. וז"ל: 'הנה אותיות תרע"ץ אוי"ב, הם אותיות צרעת איוב בהפוך אתון, כי בהיות ימינו יתברך נאדרי בכח, להציל את ישראל מיד השטן המקטרג על ישראל, הצילם, ע"י שמסר בידו את איוב, שלקה בצרעת, והוא השחין, שהוא אחד ממיני הצרעת. (מזולתו):

והענין הוא כמ"ש בספר הזוהר, כי ג' יועצים היו לפרעה, וא' מהם היה איוב, ונתן עצה לפרעה, וא"ל, תשלוט בגופם ובממונם, אבל לא תמיתם. ולכך פרע לו השי"ת מדה כנגד מדה, שנתן רשות לשטן לאבד את כל ממונו, ולהלקות גופו בשחין, אך לא המיתו:

עוד אמרו בזוהר, כי בעוד שהיה איוב עם פרעה, היה [איוב] מגין עליו, ולכן מה עשה הקב"ה, הלקה לאיוב לסבה הנזכר, ואחר שלקה לאיוב, אז לא היה יכולת בו להגין על פרעה, ואז הביא הקב"ה המכות על פרעה:

ועם ב' המאמרים הנז', יובן פסוק זה, והענין הוא, כי הקב"ה ימינו 'תרעץ אויב', הוא איוב, על שנתן עצה לפרעה, והכהו בשחין שהוא אחד ממיני הצרע"ת, אותיות תרע"ץ, ואחר שהכה את איוב, ולא היה יכול להגין על פרעה ועמו, אז אח"כ וברב גאונך תהרס קמיך, הם פרעה והמצריים:

ואח"כ נתן טעם למה הוכה איוב על חנם כדי להכות את מצרים? וביאר, כי גם איוב לא על חנם הוכה, כי אם בדין, והטעם הוא, כי הלא 'אמר אויב' הוא אותיות 'איוב', ארדוף אשיג, ואקח שללם ולא נפשם כנזכר, ולכן הוכה בצרעת. ואח"כ 'נשפת ברוחך' על המצריים, ו'כסמו ים', כיון שכבר איוב לא היה יכול להגין עליהם:

ובזה יובן, שינוי אלו הפסוקים, שפעם אחת הזכיר בלשון יחיד תרעץ אויב. ואח"כ אמר בלשון רבים, תהרס 'קמיך'. ואח"כ חזר בלשון יחיד, 'אמר אויב'. ואח"כ חזר ואמר בלשון רבים, כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים [ר"ל שכל הנא' בלשון יחיד קאי אאיוב, וכל הנא' בלשון רבים קאי אמצרים]:

וז"ש איוב בספרו, (איוב י"ג כ"ד) תחשבני לאויב לך [ודרשו חז"ל בנדה נב. ששאל איוב רבש"ע שמא נתחלף לך איוב באויב?] כי שני פעמים החלפת שמי, מאיוב לאויב, כנזכר בפסוק תרעץ אויב, אמר אויב.

גם ירמוז תרעץ אויב, אל מ"ש בס"ה בפרשת בא כי כשעברו ישראל בים ואמרו שירה, אז מסר הקב"ה לאיוב ביד השטן, כדי שלא יקטרג על ישראל. לכן נזכר רמז זה בפסוק הזה, בתוך השירה': עכ"ל.

שפח ביאור זה ע"ד הרמז, שודאי פשט הכתוב לא עוסק בזה ע"ש.

שפט כן כתב הר"ש מאוסטרופולי בשם המקובלים בספרו דן ידין מאמר יג. עוד כתב בספר 'קרניים' [מאמר י"ב]: 'איוב היה נשמת יהודה בן יעקב בסוד והלילה אמר הורה גבר, ויהודה נקרא גבר כמו שאמר (דהי"א ה' ב') יהודה גבר באחיו (בראשית רבה פרשה פ"ד אות כ"א), ואמו של איוב נקרא מדוה, ואביו ברים והוא בא בגלגול יצירה ובגלגול בריאה, איוב ראשי תיבות א'שר י'צר ו'גם ב'רא.

שצ הביטוי 'תם' מופיע פעמים רבות באיוב, ה' מעיד עליו 'תם וישר', ואף איוב מתבטא ביחס לעצמו: 'הן אל לא ימאס תם', 'תם אני ויעקשני', 'תם ורשע הוא מכלה'.

שצא ערש"י על איוב [לח-כה] מי פלג לשטף תעלה – בערביא קורין לשערה שיטפא, כל שיער ושיער שבראש פלגתי לו תעלה -גומא לינק ממנה, שאילו שנים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם, והם לא נתחלפו לי, בין איוב לאויב נתחלף לי? וזהו מן הסערה.

שצב כתב בספר קהלת יעקב [ערך 'אל']: 'אליהו מבחינת שערות ראש דאדם הראשון וכן איוב, ולפי שהשערות של אדם אין נהנין מאכילתו, לכן אליהו לא מת שלא נהנה מאכילת עץ הדעת, ואיוב היה קליפתו של אליהו וכל חלק זוהמת הנחש הנמשך אל השער נמשכו בו, לכן לקה ביסורים ומיתה, כן כתב במאמר הפתיחה למספרים תהלות ה'': עכ"ד.

ומצאתי בזהר חדש רות מאמר ויען ה' את איוב מן הסערה: 'כיון שנגלה הקב"ה לאיוב, בההוא סערה נגלה אליו. דכתיב, מן הסערה, הנו"ן כפופה, ולא פשוטה. כפף אותו הקב"ה כנחש הולך על גחון, ודבר עמו. מה אמר ליה לאיוב. איפה היית ביסדי ארץ. מיד שתק, ולא יכול לעמוד בתוכחתו. להורות שמעשיו של הקב"ה אמת':

שצג פירש הערוך 'העיקר והשורש שלך'.

שצד וכאן רמז לב' נשי יעקב, האחת אהובה והאחת שנואה כמ"ש ויאהב יעקב את רחל… וירא ה' כי שנואה לאה.

שצה רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רטז:

שצו כתב בספר 'דרכי שלום' [כהן על פרשת ויגש] ויגש אליו יהודה ויאמר בי ר"ת איו"ב כ"כ הרב כרם חמדה ז"ל ואפ"ל עפמ"ש השלו"ד ח"א ז"ל דאיוב גלגול יעקב אבינו ע"ה שלקח שתי אחיות ולכן באו עליו יסורים לכפר עוון שתי אחיות עכ"ל. והנה הטעם שמכרו השבטים את יוסף משום שבא מאיסור שתי אחיות, וזהו שרמז לו יהודה בר"ת איו"ב לאמר לו בדין מכרנוך משום שבאת מאיסור שתי אחיות ואיוב יוכיח.

שצז ע"פ ילקוט ישר ערך א"י בשם ספר עמודיה שבעה פי"א, ושם מנה ה', והששי הוספתי.

שצח רמז נוסף בעניינו של איוב כתב בעט"ז משם ילקוט ראובני שאיוב היה שמו יואל ונקרא איוב ע"ש הכינוי כאילו התגר בו ה' מלחמה ואף יד ה' היתה בו לשרשו מארץ גזעו ונרמז זאת בפסוק 'כי אז יעשן אף יוקנאתו באיש ההוא' ראשי תיבות איוב ואחר כך כששב ה' את שבות איוב וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו רמז אותה גם כן בתהלים בפסוק 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי' ראשי תיבות איוב ולכן כופלין פסוק זה בערבית של מוצאי שבת על כי ברך השם את איוב הכל למשנה.

ומצאתי שהשם יוא"ל רמוז בספר איוב [מב-יא] 'ויבואו אליו כל אחיו וכל אחיותיו וכל ידעיו לפני'ם ו'יאל'ו עמו לחם' ר"ת יוא"ל, לרמז ש'לפנים' – בעבר, לפני שנתייסר היה שמו יואל. וכן רמוז כאן י'ו'א'ל בדילוג 2 אותיות. ועוד רמוז בפסוק [א-יב] 'כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך' אותיות יוא"ל, וכן המילה 'אליו' אותיות יוא"ל.

שצט הובא בחוברת מקבציאל חברת אהבת שלום שנה כה כרך לה עמ' תקלג.

ת שם כרך כד עמ' שטז בשם הגרי"מ שכטר.

תא כדאיתא ברעיא מהימנא ויקרא דף קי"א ע"ב. ועי' בפרק י"ג עמ' 312.

תב לפי זה יוצא שאהרן הוא משרש הבל, ומאידך במקורות אחרים מופיע שהוא משורש קין, ועי' בהערה רל"ב שכבר עמדנו על סתירה זו וישבנוה ע"פ שעה"ג.

תג בספה"ג מדגיש את הנקודה שבאו לתקן את חטא אדה"ר שעבד ע"ז, משא"כ בשעה"ג מתייחס בעיקר לתיקון של נחור והרן ולא מזכיר את אדה"ר. אנו בדברינו כאן משלבים בין השניים.

תד אפשר גם לומר שה'אב' מרמז לשתי האותיות הראשונות של אברהם.

תה בספה"ג פל"ז מבאר את טעותו של אהרן – 'שהניצוצות הם נפרדים, וצריך כל אחד לתקן חלקו המתגלגל בו'.

תו הוסיף החיד"א בפני דוד פ' ואתחנן: 'ובזה אפשר לרמוז את האמור בפ' עקב 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא' דייק לומר 'בעת ההיא' שהתפלה הועילה לאותו זמן, אך יצטרך לבא בגלגול עלי. ואפשר שר"ת 'בעת ההיא' הוא א'הרן י'בא ב'גלגול ע'לי ה'כהן ת'שבר ה'מפרקת. ע"כ.

תז הגם שאין כוונתנו חלילה להשוות בין החטאים להבדיל אא"ה.

תח נוסף מספר הגלגולים פל"ז.

תט ועוד נרמז שא' וע' מתחלפות ואל תקרי 'פואה' אלא 'פועה' לשון דיבור [מקבציאל כרך כד עמ' שטז. אלא שהכותב שם סבר ששמו היה פועה, ואינו, דשמו היה פואה בא' ומ"מ ראויה הדרשה שתידרש ב'אל תקרי'].

תי לא מצאתי כזה מאמחז"ל, אלא רק לגבי בני שמואל במס' שבת דף נו.

והנה בספה"ג פל"ז אמר כן לא על תולע בן פואה אלא על יעבץ. וגם עליו לא מצאתי כן, ואדרבה, מצאתי במדרש 'אליהו רבה' [פרשה ו] 'ומפני מה זכה יעבץ לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה ממה שעתיד ליתן לצדיקים לעתיד לבא? מפני שהיה מחזר בכל ישראל ומלמד תורה ברבים לשם שמים, וכל המלמד את חבירו פסוק אחד או הלכה אחת או דבר אחד כאילו הוא נותן לפניו חיים, שנאמר כי הוא חייך וכו' ע"כ. הרי מפורש שהיה מחזר ללמד תורה לרבים. וצ"ע.

שו"ר בפסיקתא זוטרתא [בהעלותך צט:] וז"ל: 'ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. וכתיב (דה"א ב) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב. מלמד שהניחו את יריחו בארץ ישראל והלכו להם אצל יעבץ ללמוד תורה ממנו שנאמר כו'. ע"כ. מכאן יש רמז לכך שלא היה יעבץ מחזר בעיירות, אלא היו באים אצלו.

וכן בספרי זוטא [פרק י] 'ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים הלכו ומצאו את יעבץ יושב בבית המדרש וכהנים ולוים ומלכים יושבין עמו וכל ישראל יושבין שם אמרו אנו גֵרים איך נשב עם אלו? מה עשו, ישבו על שערי בית המדרש והיו שומעין ולומדין שנ' 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים' שהיו יושבין על השער 'שמעתים' שהיו שומעין ולומדין 'סוכתים' שהיו ישראל מסכין להם: ע"כ. ויש לדחות.

ועוד יתכן שהדבר רמוז בכך שהיה יעבץ מתפלל שה' ירבה גבולו בתלמידים, מכאן משמע שלא היה מחזר בעיירות, אלא הם היו באים בגבולו.

תיא בספה"ג פל"ז הוסיף שנדב הסתלק ממנו ונשאר בו אביהוא, וזה שנאמר [ש"א ח-ב] 'ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה שופטים בבאר שבע', משנהו אביה– כיון שהראשון שהוא נדב הסתלק ממנו. אח"כ התגלגל אביהוא באביה בנו של ירבעם בן נבט, שעליו נאמר [מ"א יד-יח] 'ויספדו לו כל ישראל' כעין מה שנא' בשמואל [ש"א כה-א] 'כל ישראל ויספדו לו', לרמז ששניהם אותו גלגול. באביה בן ירבעם נא' [מ"א יד-יג] 'וספדו לו כל ישראל וקברו אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם': מהו אותו דבר טוב שנמצא בו? מבארת הגמ' במו"ק [כח:] שביטל פרדסאות [-משמרות] שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. אמנם זהו הפשט, אך הסוד הוא מפני שעתיד להיות ממנו משיח בן אפרים מפני שבא משרש שמואל כנ"ל.

תיב מבאר הזוהר [שמיני לח: ע"פ הסולם] כשנתחברה בת שבע בדוד היא בבחינת דין לעשות מלחמות ולשפוך דם, ואילו אלישבע שנתחברה באהרן היא לשלום לשמחה להארת פנים להתברך ממנו, וע"כ נקראת שם 'בת שבע' וכאן 'אלישבע' נתחברה בחסדו כי היא אותיות אלי שבע ואל הוא חסד [מלשה"כ 'חסד א-ל כל היום'] בת שבע היא לדין [א.ה. יתכן שכוונתו ש'בת' מרמזת לנוקבא שהיא דין, והיא ספירת המלכות] לרשת המלכות ולהתחזק. ע"כ.

ביאור הדבר שהגם שספירת ה'מלכות' היא הספירה העשירית, אולם נקראת גם השביעית כאשר סופרים בנפרד את פרצופי זו"נ – זעיר אנפין [-ו' קצוות] ונוקביה [-מלכות], והם 'חג"ת נהי"ם' – ח'סד ג'בורה ת'פארת נ'צח ה'וד י'סוד מ'לכות, והם נקראים גם ז"ת – ז' תחתונות, שבע הספירות האחרונות. וידוע שספירת ה'מלכות' היא דין, ולכן בת שבע [שלא הומתקה בא"ל כ'אלי-שבע'] נחשבת לדינים כספירה השביעית.

תיג "אמר שמואל [בן מהרח"ו], קשיא לי טובא, כי אין עון זה נוהג אלא במיתת בניו של אדם כשהם קטנים, שמתים בעון אביהם, ולא כשהם גדולים. ודוחק הוא לומר, שנדב ואביהוא גם שניהם היו עדיין קטנים. ואפשר לומר, דלאו דוקא קטנים פחותים מבן י"ג שנה, אלא פחותי עשרים שנה, שעדיין לא הגיעו לידי עונשין של מעלה. דייקא נמי קרא, איש מחתתו, מלמד שנקראו איש, ועכ"ז קרא אותם בני אהרן, שעדיין נקראים בשם בני אהרן, כנלע"ד": עכ"ל שם.

תיד בספה"ג פל"ז הוסיף בהג"ה בשם 'נתן' שחטאו של אהרן היה בע"ז חטא העגל, וחטאם של נדב ואביהוא ג"כ מעין ע"ז שהביאו אש זרה ע"ג המזבח, ולכן היה כח בסמא"ל להתגבר על אוריה החתי ונהרג בחרב בני עמון שהיה חקוק עליו דמות דרקון שהיה עבודה זרה שלהם. וכל זה נגרם לו משום שבגלגוליו הראשונים גבר עליו ע"ז שהוא הס"מ. ולכן לא נתקנו אהרן ונדב ואביהוא עד שנהרגו פעם אחרת ע"י יהויקים המלך.

וכל זה נגרם לו [-לאוריה] על ידי דוד המלך מאחר שכשל בבת שבע [-סרך עריות] הדבר גרם לו לעוון שפיכות דמים של אוריה, ובהריגת הצדיק שהיה דם נקי גרם לו לעוון ע"ז ע"י חרב בני עמון כנ"ל, וכל זה משום שדוד היה גלגול אדה"ר שר"ת אד"ם א'דם ד'וד מ'שיח, ולכן אירע לדוד כל אלה הקלקולים מעין מה שהיה לאדה"ר שחטא בע"ז ג"ע ושפיכות דמים. ע"כ.

תטו הו' לא נחשבת היות ואהרן לעולם נכתב בתנ"ך בכתיב חסר ו'.

תטז ואמנם הצורך בהתחברות נדב ואביהוא עם אהרון שם היה, לפי שכיון שהוא גרם מיתתם, נמצא שגם לסבתו לא תקנו עצמם בענין מעשה המצות ואי נשיאת נשים כנז"ל, ולכן הוכרח הוא לתקנם על ידו, ולכן נתחברו אז עמו שם [שעה"פ שם].

תיז ולפי שבהיותו באוריהו, לא היה נתקן לגמרי, לכן ניבא על חרבן הבית, ציון שדה תחרש וכו'. ובהיותו בזכריה נתקן לגמרי, לכן נבא על שלותה ובנינה, וכמ"ש רז"ל על פסוק הנזכר, והובא בגמרא מסכת מכות [שעה"פ שם].

תיח עי' זוהר ח"ג לח:

תיט ביאור זה הובא גם ברמ"ז ופתח במילים 'קיבלתי כו'' [בהגהתו לס' שמן ששון בסופו עמ' קמ"ז הביאו החיד"א בפני דוד פ' ואתחנן, והובא אף במדרש תלפיות בשם זקן אהרון].

תכ מצאתי שכבר במדרש נרמז הדבר, שמובא במשנת רבי אליעזר פרשה ו [הנקרא גם מדרש ל"ב מידות או מדרש אגור]: 'סמך הכתוב 'אהרן הכהן הראש הוא עזרא'. מלמד שהיה עזרא שקול כאהרן בשעתו'.

תכא בחיד"א בפני דוד פ' ואתחנן פירש את תשובת ה' למשה בדרך שונה, 'כלומר אתה אמרת שאהרן עתיד ליכנס לא"י כשיבא בגלגול עזרא, ואתה כל ת"ח יש לו ניצוץ ממך והם [הת"ח] באי הארץ, וזהו 'רב לך' שלך גדול משלו, שבכל ת"ח מופלא יש ניצוץ ממך! ודו"ק' [ר"ל ואינך כאהרן שרק בעזרא שיכנס לארץ יהיה ניצוץ ממנו].

תכב הנה במגלה עמוקות שם אופן אחד עשר הרחיב יותר בענין גלגולי משה ורמזיהם בפסוק, שאמר 'אתה החלות להראות את עבדך את גדלך', זהו גילגול ראשון מצד אברהם בימי הבל, שאמר קין עליו כשהרג את הבל גדול עוני מנשוא (בראשית ד יג).

ואת ידך החזקה על גלגול שת, שהוא מצד הדין בגלגול שני יצחק. ורמז על גלגול שת דאתמר גביה (שם שם בראשית ד כה) שת לי אלהים זרע אחר. אלהים דייקא שהוא מדת יצחק.

ועתה על גלגול שלישי שהוא משה בעצמו, אמר אשר מי אל בשמים ובארץ שהוא כנגד יעקב, על שהוא בריח התכון מקצה אל קצה אחיד בשמיא ובארעא [א.ה. שמדתו תפארת שהיא ממוצעת בין גבורה לחסד. ובאופן כ"ח הוסיף לבאר את הקשר בין משה לבין 'מי אל בשמים' – שבגלגול משה אמר 'אתם ראיתם כי מן השמים וגו' (שמות כ כב), ובימיו אכלו ישראל לחם מן השמים, מי עלה שמים (משלי ל ד) זה משה (ילקו"ש משלי רמז תתקס"ב)].

והנה התפלל משה אעברה נא מלשון אשה עוברה, שרצה עוד לצאת בגלגול ולהתעבר ולבא לעולם הזה פעם רביעית, ויודע היה משה שיהיו ימיו מאה ועשרים שנה… ועל זה אמר בעת ההיא לאמר כשהייתי בן ק"ך שנה, ויודע אני שכבר נשלם הזמן שקצב לי הקב"ה להיות בזה העולם, כי כבר גילה הקב"ה למשה במראה הסנה שיהיו ימיו כמניין הסנ"ה שהוא ק"ך שנה, ואם כן יודע היה משה שמוכרח עתה למות. לכן אמר אתה החלות להראות את עבדך, כבר גלית לי מספר ימי חיי, אבל תפלתי היא על סוד הגלגול שהוא חסד אל, שכן חס"ד בגימטריא גלגו"ל, לכן אמר מי אל בשמים ובארץ אני מתפלל לו עוד פעם אחרת, לכן אמר אעברה נא, בפעם הזאת אבא בסוד העבור והגלגול.

השיב לו הקב"ה רב לך, כבר נשלם גלגולך, וכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל"ג), ובמלת גב"ר נרמזין ג' גלגולים שזכר משה, גלגול ראשון את גדלך, מסטרא דאברהם שהוא ג'ומל חסדים – ג' של גב"ר.

ואת ידך החזקה, הוא יצחק – גלגול שני ב' של גבביישנים.

אשר מי אל – גלגול שלישי, הוא יעקב ר' של גבר ר'חמנים. נמצא שהשלמתָ ג' גלגולים של ג' אבות, לכן אל תוסף דבר אלי עוד לבקש שתתגלגל עוד בפעם רביעית: עכ"ד.

תכג מס' ברכות כב.

תכד קובץ נחלת צבי ח"ז איתא בשם הרה"ק ר' פנחס מקוריץ זי"ע שהאריך בענין האבן עזרא והיה מספר אודותיו ומכוון לגדלו ולרוממו ופ"א סיפר ממנו איזה מעשה וסיים שמזה מוכח שהאבן עזרא היה גלגול של האי רביא הנזכר בזהר פ' תרומה שלא רצה לומר תורה ב' חדשים. ואמר שבזה יש לימוד זכות עליו שחולק לפעמים על חז"ל כי אותו הרביא היה בימי התנאים ויש לו כח לחלוק על התנאים. ובשם ר' ישעי' מדינאוויץ היה אומר שהאבן עזרא אמר על עצמו תנא הוא ופליג.

תכה לא מצאתי מקור לכך שעזרא חי נ"ב שנים. וראיתי שהביאו 'מסורת וקבלה' שחי מאה ועשרים שנה ללא ראיה מוסמכת ממקורותינו [ר' באר התלמוד ח"ב עמ' 275, 'והאר עינינו' עמ"ס סוטה מ"ח:, אוצר השמות ח"ד ערך עזרא ונחמיה בשם יוסיפוס פלאביוס, ו'בשער המלך' לגרח"ק שליט"א עמ' י"ז, וכן המלבי"ם בדהי"א ג-כד סובר שהאריך ימים].

תכו החיד"א באהבת דוד דרוש ט"ו לשבת הגדול כתב רעיון זה בשם האריז"ל אך במקום על עזרא – על שמואל הרמתי שחי נ"ב שנה. וכ"כ בחסדי דוד פארדו על התוספתא מס' ברכות בשם ספה"ג בלא לציין מקור, וכן בגולל אור כתב כן מבלי לציין מקור. אולם לא מצאתי זאת מפורש בדברי האריז"ל אלא בספה"ג הוצאת הרב לנדמן [ב"ב תשמ"ו] פל"ה ב'ליקוטים'. ויתכן שלמדו כן מכך שאהרן – כמבואר לעיל – התגלגל בשמואל הרמתי, ואח"כ התגלגל בעזרא ואח"כ בר' אלעזר בן עזריה, וא"כ נמצא שראב"ע הוא גלגול של שמואל.

ובספה"ג [מהד' הרגילה] בס"פ ס"ה הובא שראב"ע גלגול עזרא, והושלמו אצלו שנותיו של עזרא, שנא' ימינו בהם ע' שנה. ע"כ. ולא הביא שעזרא חי נ"ב שנים. ונוסף שם הג"ה מ'נתן' ששולח לעיין בדרוש הגש"פ 'ותמצא זה יותר מפורש בענין יפה מאד' עכ"ל.

הסבר נאה מצאתי על דרך זו בהגש"פ 'מגיד דבריו ליעקב' למהר"י אלגאזי [בהוצאת בנו מהרי"ט אלגאזי אזמיר תקכ"ו] וז"ל:

'אמר רבי אלעזר בו עזריה הרי אני כבן שבעים שנה' האיש אדוני הארץ האר"י זלה"ה פירש בטעם אומרו כבן שבעים שנה ולא אמר שבעים שנה גלה סודו שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול שמואל הנביא שחי חמשים ושתים שנה ועם שמונה עשרה שהיה לו עתה לרבי אלעזר בן עזריה הם שבעים שנה.

ועל פי דברי קדשו ירצה להמתיק מה טעם להקדמה זו לענין שהוא בא לומר 'ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות'?

והענין בהקדים מה שמבואר בפרק קמא דתענית 'ויהי כי זקן שמואל' 'ומי סיב כולי האי וכו' אלא אמר הקב"ה היכי אעביד לימות שאול לא שבק שמואל, לימות שמואל אדזוטר מרננו אבתריה, אמר הקב"ה תקפוץ עליו זקנה.

ודבריהם קשים להולמן, דמי לנו גדול משמואל כי נאמן שמואל נביא לה' ואיך יכון אומרו 'שכיב אדזוטר מרננו אבתריה' והלא צדיק גמור כוותיה כולא עלמא ידעי כי יגע בנ"ב שנה והשלים שלימותו? והיותר קשה אומרו 'תקפוץ עליו זקנה' וכי זקנים שבאותו דור לא היו יודעין ומכירין אותו כי עוד רך בשנים הוה ואיך יבוטל עליו הרינון בקפוץ עליו זקנה?

אמנם שמעתי מפי הרב כמהרר"י הכהן נר"ו דורשו כמין חומר עם מה שפירש הרב כמהר"ש פרימו ז"ל במקרא שכתוב בגזרת עֵלי 'ולא יהיה זקן בביתך וכו' וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' דקשה תרתי למה לי?

ופירש הרב ז"ל ששתי גזרות נגזרו על בית עֵלי א. שימותו בקצרות שנים ב. גם שלא יזכו לשער לבן, לפי שיש בנמצא במזגי בני אדם אף כי יהיו רכים בשנים שערם הפך לבן אשר כל רואיהם יאמרו שהם מכת הזקנים שבדור.

ועל זאת נמי מרתח רתח לומר 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' כלומר בל יראה ובל ימצא מי שילבין ראשו באופן שיהיו ניכרים במיתתם שמתו 'אנשים' עודם באיבם.

ובכן יתבאר המאמר כי הנה בנבואת שמואל שנתנבא על בית עֵלי שם נאמרה גזרה זו 'ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה' והנה עֵלי [כשהבין שהנער שמואל קיבל נבואה כלשהי בנוגע אליו] אמר לו 'כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר'. וכלפי זאת הוא דקאמר אם שכיב שמואל אדזוטר מרננו אבתריה כלומר שיהיו מרננים לומר כי כִיחֵד מעלי איזה דבר מנבואתו ועל כן היגיעתו קללת רבו – 'כה יעשה לך אלקים' למות בקצרות שנים כאנשי בית עלי, על כן אמר אלקים אקפיץ עליו זקנה שיתלבן ראשו וזקנו כדמות אנשים זקנים וישישים, ובכן יתבטלו המעוררים, שהרי הגזרה היתה לבית עלי לבל יראה וימצא בהם אפילו דמות זקנה, ועֵלי קלל לשמואל 'כה יעשה אלהים אם תכחד ממני' ואילו היה בו בשמואל שמץ מנהו שכִחד לו לא היה זוכה להדמות בתואר זקנה! אלו דבריו ודפח"ח.

ויתכן כי זהו טעם שנעשה לו נס לרבי אלעזר בן עזריה שהיה ניצוץ דיליה שקפץ עליו זקנה עודינו נער, והיינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה שהיה טעמו על היותו ניצוץ של שמואל וקפץ עליו זקנה כמו שקפץ לשמואל לבטל מעליו את המעוררין.

והנה בפרק קמא דסנהדרין דף יד ע"א אמרו דבית עלי אינן זוכין להיות נסמכין שנאמר 'ולא יהיה זקן בביתך' – זו סמיכה. ועל זה היה תמיה הרי אני כבן שבעים שנה אם כן פלטי לי מקללת עלי, ואיך לא זכיתי למצוא און לי שתאמר יציאת מצרים בלילות? דבשלמא אם לא היה נעשה לי נס זה ללבו'ן את הלבני'ם כב'ן שבעים שנה היה מקום ערעור לומר דרביע עלי קללת עלי שאמר 'כה יעשה לך אלקים' ובכללה גם כן שלא יהיו נסמכים דנפסוק הלכתא כוותייהו, אבל אחר שהרי אני כבן שבעים שנה ולא נתקיימה בי, תמיה אנכי שלא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות ושתקבע הלכה כמותי עד שדרשה בן זומא. ע"כ. [וע"ע אבן ישפה קצנלבוגן דרוש א' בשם אגודת אזוב].

מהרא"ל צינץ בהגש"פ 'ברכת השיר' כתב לרמוז זאת במלים כבן שבעים 'שנ"ה' ר"ת נ'שמת ש'מואל ה'נביא. והיה נשי"א ישראל, ר"ת נ'שמת ש'מואל י'ליד א'לקנה.

תכז 'זכרון מאיר' ועקנין ח"ב, מהרא"ל צינץ בהגש"פ 'ברכת השיר', 'זעקת מרדכי' סגרון דרוש ט"ל.

תכח עי' חיד"א בשה"ג מע' עובדיה שהביא מחלוקת האם היה עזרא כה"ג, ור' במעם לועז חגי א-א.

תכט מלשה"כ בכל עת יהיו בגדיך לבנים.

תל ע"ש עוד דברים מתוקים על כל הסוגיה דברכות כח. העוסקת בהסרת ר"ג מנשיאותו וגלגולים נוספים – נחמיה בר"ג, ויהושע בן יהוצדק בר' יהושע, ועוד.

תלא לדעת הרמב"ם בהקדמתו לס' זרעים ר' דוסא האריך ימים כארבע מאות שנה וראה את עזרא הסופר. אולם רב שרירא גאון וכן אחרונים רבים חלוקים על הרמב"ם בזה ומבארים הירושלמי אחרת, ע' ספר 'ונצדק קדש' עמ' רכ"א ועוד.

תלב ע"פ האריז"ל כשכתוב 'בן' פירושו גלגולו של כו' ועפ"ז מבארים צדיק ורע לו צדיק 'בן' רשע ודו"ק.

תלג ע"פ מה דאיתא בבית שמואל באה"ע בשמות גיטין בשם הט"ז שכותבין עזרא עם א' בסוף היות ונתגדל בבבל [ושמות לועזים מסתיימים בא' כגון חנינא רבינא חייא, ועבריים בה' כגון עזריה ירמיה וכד' עי' טעמא דקרא לגרח"ק שמבאר כן ההבדל בין חרבונא לחרבונה] נמצא א"כ שבלשה"ק נכתב עזרה בה"א [מקבציאל כרך כד עמ' שכד].

תלד מצאתי רמז לזה בדילוגי אותיות [6], פעמיים באותו פסוק העוסק בשכיבת הצעירה, ממנה יצאה נעמה שממנה יצא רבא [בראשית פרק יט לד-לה]: "ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל-הצעירה הן-שכבתי אמש את-אבי נשקנו יין גם-הלילה, ותשקין גם בלילה ההוא את-אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא-ידע בשכבה ובקומה".

תלה מצאתי רמז לזה בפסוק המובא ברות [רות ג ז] "ויאכל בעז וישת וייטב לבו ויבא לשכב בקצה הערמה ותבא בלט ותגל מרגלתיו ותשכב" בל"ט ותג"ל מרגלותי"ו ס"ת לו"ט. ואף נרמז כאן שהיה זה מעין מעשה בנות לוט שבאו בלט. ועוד 'בלט ותגל' יוצר רצף אותיות לו"ט.

תלו הדבר רמוז לענ"ד בפסוק [בראשית פרק יט לד-לה] "ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין וגו'. זר ותשקי ג בליל"ה – ס"ת נעמ"ה, לרמז שכששכב עם בנותיו נפרדה ממנו נשמתה ועברה לעמון. [ולפ"ז מדויק הדבר שהס"ת נרמזו דוקא במעשה הצעירה שממנה יצאה נעמה ולא במעשה הבכירה!].

תלז מצאתי רמז נחמד למעשה לוט ששכב עם בנותיו בלא דעת בפסוק [משלי יט-ב] "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא": ל"א טו"ב וא"ץ ר"ת לו"ט.

ועוד יש כאן רמז שבלילה הראשון עם הבכירה היה זה "בלא דעת" [כמובא ב'משנת רבי אליעזר' (המכונה גם מדרש ל"ב מדות או מדרש אגור) פרשה יח 'בני שכרות, לפי שאין שם דעת, שנ' גם בלא דעת נפש לא טוב' עכ"ל], ובגדר "לא טוב", אך בלילה השני היה זה בבחינת "ואץ ברגלים חוטא" כפי שדרשו חז"ל ש'אץ ברגלים חוטא' נאמר על 'הבועל ושונה' [ערובין ק:].

תלח ובזה תתורץ הקושיא על חוסר הסדר בפסוק, שהיה לו לומר "ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת כל רכושו", אלא שהוצרך לומר כן מפני הר"ת הנ"ל, וגם לרמוז כי רבא עצמו הוא בן אחי אברם [לקוטי תורה ושעה"פ שם].

ועיין בשל"ה הקדוש [בראשית ויצא תורה אור אות ד] שביאר הר"ת בענין אחר, וכתב שכל הסכנות שסיכן אברהם עצמו לרדוף אחר הארבעה מלכים להציל את לוט, כתב הזוהר שזה היה בשביל שצפה ברוח הקודש שעתיד ליצא ממנו מלכות דוד ומשיח, ואז יהיה שמיה 'רבא'. נמצא עשה אברהם זה בשביל שם-יה 'רבא'.

תלט אמר רבא: צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא – ליגמע גמועי (ישתה בלגימות גסות. רש"י). רבא, אכסא דברכתא אגמע גמועי (דרך שביעה משום חיבוב מצוה. רש"י) [ סוכה דף מט:].

רבא ביומא דעבד מילתא (-הקיז דם) מהדר אחמרא בר תלתא טרפי (-בן שלש שנים, שטענה אמו משנקלט שלשה עלים חדשים. רש"י). [שבת קכט.].

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חמרא למריה טיבותא לשקייה? (היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך. רש"י) אמר ליה, דכתיב וכו' [בבא קמא צב:].

רבא אייתו ליה חמרא מחנותא, מזגיה, טעמיה, לא הוה בסים, שדריה לחנותא [בבא מציעא ס.].

אמר רבא: אל תרא יין כי יתאדם – אל תרא יין שאחריתו דם [סנהדרין ע.].

אוי לו לבית (-גוף) שהלפת עוברת בתוכו, שקשה היא. אביי משבר כוחה בבישול עם בשר שמן, ורבא היה שותה אחריה יין [ברכות מד:].

תמ היינות שלהם היו חזקים וחריפים, והיה צורך למוזגן במים, ודרכו של רבא היה למזוג בהרבה מים – על חד תלת, ורב יוסף היה סגי נהור, ולכן לא ראה את רבא.

תמא מצאתי רמז לזה בפסוק [ויקרא כו לו] "ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף"- ר"ת נחו"ם. וכן בפסוק [ש"א יג-כב] "והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם" ר"ת נחו"ם.

תמב מדי דברי בעניין לוט נצטט כאן את שכתב הרמ"ע מפאנו [בספר גלגולי נשמות אות ב] אודות גלגולי בנותיו של לוט:

בנות דרב נחמן הם שתי בנות לוט, וז"ש במסכת גיטין פרק השולח [מ"ה א'] בנתיה דרב נחמן הוי בחשן קדרא בידייהו, קשיא [ליה] לרב עיליש כתיב אדם אחד מאלף מצאתי וגו' הא איכא בנתיה דרב נחמן, גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי איהו [נמי] בהדייהו, יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, [אמר ליה] עיליש [ברח] עיליש ברח כו', והענין כי בנות רב נחמן הם שתי בנות לוט הנשארות בסדם, כמו שאמר הכתוב וידבר אל חתניו וגו' ויהי כמצחק, ובודאי כי בנותיו היו צוחקות ממנו, ונשארו מתאות המשגל והזמה שם בסדם בהפיכה [א.ה. ללוט היו ד' בנות, ב' נשואות לב' חתניו, וב' רווקות 'אשר לא ידעו איש', והרב כאן קאי בב' הנשואות], כן עתה מעשיהן של אלו, ורב עיליש הוא תיקון 'ברע מלך סדם', והיו שבויים ביד המלכים וניצול בזכות אברהם דמתיל ליונה, וחבריו נטבעו ולא ניצולו, וכן גם כן רב עיליש דהוה תיקונו ניצול ואחרים לא ניצולו, והואיל והתחתן לאברהם עשה התעוררות ולכן נתקן עתה ברב עיליש:

ועוד כתב הרמ"ע מפאנו [שם אות ע] בעניין אשת לוט: עידית אשתו של לוט אין לה גלגול, דכתיב 'עד היום הזה' ובמשנה ג"כ הרואה אשתו של לוט מברך כו', כי נשמתה היא דוממת, וכל מה שמלחכים ממנו הבהמות חוזרת לקדמותה הראשון, ותיקונה הוא על כל קרבנך תקריב מלח, וכן על השלחן שהוא מזבח צריך מל"ח מח"ל לח"ם:

ובקונטרס יגל יעקב [פיש אות כד] כתב לפרש על פי מה שמובא באור יקר [לרמ"ק זצ"ל שיעור קומה דף ל"א] שכל זמן שהמת אינו נקבר אינו יכול לבוא בגלגול עי"ש ומה מאד מובן לפי זה הא דאשת לוט אינה באה בגלגול כי לא באה אף פעם לקבורה [וכן כתב בשו"ת רדב"ז אלף קע"ט דהמת אינו מתגלגל רק אחרי שנקבר]. ע"כ.

ובעצם מה שכתב הרמ"ע 'דכתיב עד היום הזה' אינו מובן, דאין כתיב כזה. וראיתי שבהערות לגלגולי נשמות חש בזה וכתב 'צריך עיון, וכפי הנראה העתיק כן מספר הישר (וירא). אבל לפי התרגום ירושלמי (בראשית יט כו) ״והא היא קיימא עמוד דמלח עד זמן דתיתי תחיה דייחון מתיא״ דברי רבנו ״דכתיב עד היום הזה״ נכונים ופשוטים'. ע"כ.

תמג כמו שמובא בגמ' סוכה [דף כה] 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו'' אותם אנשים מי היו?… רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא [-שמתו] כו'. וכתב האריז"ל בשער הגלגולים [הקדמה לא] ובמקומות נוספים שאותם מישאל ואלצפן נטמאו ל'נפש אדם' הם נדב ואביהוא שהם בחינת נפש דאצילות דאדם הראשון.

תמד עוד בענין גלגולי שמשון:

כתב הרמ"ע בגלגולי נשמות [אות ח] חֻשים [בן דן] הוא שמשון, זה היה חרש וזה היה חגר שפיפֹן, וזהו וישלח [ה' את ירבעל ואת] בדן, קרי ביה בן דן דוקא, ותראה כי חֻשים הרג לעשו כן שמשון שפיפן עלי ארח: ע"כ.

והוסיף שם בהערה: "בלקוטי תורה (ויחי) יששכר חמר גרם רבץ (בראשית מט יד), ראשי תיבות חיגר, דהוא שמשון חיגר היה, רבץ בין המשפתים, ראשי תיבות רבה [א.ה. לא נתבררה לי כוונתו, ומספר ערך ש"י פ' אח"מ משתמע שר"ל שנתגלגל ברבה], וירא מנחה כי טוב, זו אשה ושמה דלילה, שראה שיש בה ניצוץ קדושה מתמנע, ויט שכמו לסבל (שם טו), שלפת שמשון את שני עמודי התווך בין כתפיו, וכל מעשה שמשון רמוז בכאן. ובלקוטי מהר״ש מגיד כתב שמשון גלגול שֵם, וניצוץ מן עשו.

ובגלי רזיא וילקוט ראובני (נח, וערך גלגולים סימן י׳׳ח, וי״ט, ול״ט, וערך סמא״ל) שמשון היה גלגול יפת, ניצוץ אחד מיפת, וניצוץ אחד מעשו, וכשיצא שמשון לתרבות רעה פרח ממנו ניצוץ יפת. ועיין ילקוט ראובני (נח ל"ג ב, ותולדות מ״ט ג׳ וד׳) באריכות גדול". עכ"ל.

ועי' בספר מנחת יהודה [פתייה, פ' אמור] שכתב "וראיתי בחלום כי "המגדף" בן האיש המצרי והאשה הישראלית נתגלגל אח"כ בשמשון בן מנוח, ואח"כ באותו האיש יש"ו שהיה הוגה את השם באותיותיו ואומר על עצמו "וממצרים קראתי לבני" [הושע יא א] על שעיקרו היה בן איש מצרי וגם הוא היה בן אישה זונה [א.ה. מרים מגדלא שיער נשייא, וע"מ שלא יבזוהו בדו הנוצרים את הסיפור של רוח הקדש…] ולכן גם הוא וגם שמשון לא מתו מיתת עצמם. עכ"ל.

תמה הגמ' בראש השנה כה: אומרת "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו – כמשה בדורו, בדן בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים כו'". וכתב ב'חסדי דוד' על התוספתא [ר"ה פ"א הי"ז] שבא הדבר לרמז על קשר בין שורש נשמת גדעון למשה, ושמשון לאהרון ויפתח לשמואל ע"ש, ואזכיר את ביאורו בקשר שבין שמשון לאהרון הנוגע לענייננו, שהנה ידוע הוא כי בן הבכור הוא עיקר "ההוא רוחא דשביק בעלה בגווה" [ר"ל הרוח שנותן הבעל באשה בזווג הראשון עמה, ויוצא ממנה וניתן בבן הבכור] ועל זה דרשו חז"ל כבד את אביך ואת אמך [שמות כ יב] לרבות אחיך הגדול [כתובות דף ק"ג.] א"כ שמשון הוא נשמת נדב והרי הוא במקום אהרן. ע"כ.

תמו תמה הגרי"ח שלפ"ז היה לו ליקרא מִד"ן ולמה קראו בד"ן? ומיישב 'ונראה לי בס״ד לרמוז שעליו נתנבא יעקב אבינו ע״ה לשון כפול שאמר דן ידין עמו [בראשית מ׳׳ט ט״ז], וזהו "ב׳ דן". ע"כ.

ומצאתי ש'בד"ן' מרומז גם בשמשון בפסוק וישכב' שמשון' עד' חצי הלילה' ס"ת בד"ן.

תמז כתב בספר 'הקשורים ליעקב' עמדין שאגת אריה להקשות היכן רמוז אביהוא? [וממה שהבאנו מהרב סתהון מיושב]. וכתב ליישב וז"ל: "וצ"ל שחשובים כאחד לפי שנדב הבכור הוא העיקר ואחיו נכלל בו וכן מצינו בחטא הדבור הנ"ל [שאמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו כו'] לנדב בלבד והוטל על שניהם. מכל מקום לדבר הזה נחשבים שנים, להתקיים בהם דבר הכתוב 'בקרובי אקדש', מאחר שעכ"פ סבלו שניהם צער מיתה. וזהו על דעתי רמזו חז"ל במ"ש [סנהדרין נב.] 'שני חוטי של אש יצאו מבית קה"ק ונחלקו לשנים' קשה מ"ט בזה? אלא ללמדנו שאע"פ ששנים הם וכאחד נחשבו מחמת שהיו בלתי נשואים, מ"מ לענין המיתה נדונו כשנים, לפיכך יצאו שני חוטין וכל אחד נתחלק לשנים, לומר שכל אחד מהם היה צריך לקבל יסורי מיתה כפולה פי שנים, כאילו היה נשוי והיה דו פרצופין. נמצא א"כ יפה אמרנו שלענין העונש ודאי נחשבו לשני גופין מחולקין לכן אמר הכתוב אחרי מות שני בני אהרן דייקא ודאי שנים הם במותם. עכ"ל.

תמח כל מקום שאכתוב בפרק זה 'האריז"ל שם' פירושו באחד או בחלק או בכל המקורות שהבאתי בתחילת המאמר מכתבי האריז"ל.

תמט יש לציין שההטיה 'אביהו' נדירה בתנ"ך, ובסה"כ מופיעה שבע פעמים בלבד בכל התנ"ך, מתוכם שלש פעמים בשמשון ['וירד אביהו' 'ויעל בית אביהו' 'וכל בית אביהו'].

תנ מדרש תנחומא (בובר, פרשת אחרי מות סימן ז) "שחצים [-לשון שחץ וגאוה] היו הרבה, והיו אומרים איזו אשה הוגנת לנו? הרבה נשים היו יושבות עגונות וממתינות להם. והיו [נדב ואביהוא] אומרים אחִי אבינו- מלך, אבינו- כהן גדול, אחִי אמנו- נשיא, אנחנו סגני כהונה, איזו אשה הוגנת לנו?".

תנא כתב בספר 'בני חנין' [פ' כי תצא] בשם האריז"ל שמחלון וכליון שנשאו להם נשים מואביות משום שהם היו גלגול נדב ואביהו שלא הכריזו עליהם בת זוג בשמים, ומי שבא בגלגול משום שלא נשא אשה ולא הוליד בנים אין קוראים לו ויצאה אשתו עמו ואין לו בת זוגו, ושמשון ומחלון וכליון שהיו ניצוץ נדב ואביהו לא רצו לקחת להם בת זוג של אחרים משום שיראו שמא בהגיע הזמן של אותו האיש שהוא בן זוגה ידחה אותו וימות ח"ו, ולכן נשאו להם נשים גויות שאין בהן חשש זה. ע"כ תורף דברי האריז"ל. [א.ה. לא מצאתים].

תנב אגב אורחין שהבאנו כאן ענין שמשון וחטאו, יש בנותן טעם להביא את דברי הרב בא"ח בספרו 'בניהו בן יהוידע' על סוטה דף ט:, לבאר כיצד הלך שמשון שהיה שופט את ישראל וגדול הדור אחר נשים נכריות, וז"ל:

'כי אזל מיהא בתר ישרות עיניו אזל'. קשיא איך שמשון שהיה גדול הדור, והיה גלגול נדב בן אהרן הכהן ע"ה, יכשל בכך לילך אחר ישרות עיניו לישא בת אל נכר? גם אומרו כי מה' הוא, איך יהיה רצון מאת ה' שיבעול בת אל נכר, ואם כדי להתגרות בפלשתים לטובת ישראל יהיה ע"י סיבה אחרת, ולמה נעשית הסיבה באופן זה שהוא מגונה מאד?

ונ"ל בס"ד, דמצינו בדברי המקובלים ז"ל שהביא הגאון חיד"א בחומת אנך, בענין שלמה המלך ע"ה, איך עלה על לבו לישא נשים נכריות?

ואמרו דכונתו היתה כדי לברר ניצוצי קדושה אשר באומות ההם, ע"י ביאתו עליהם. אך [-שלמה] לא כיון בזה על האמת, כי בירור ניצוצי הקדושה שנעשה בנפילת אפים, הוא שישלח נפשו למדור הקליפות לברר משם ניצוצי הקדושה, אך הוא הביא אותם נכריות לביתו ועשאם מלָכות, ועל ידי כך נתגברו ולא נעשה הבירור ע"ש.

וכן הענין כאן שיש ניצוצי קדושה בקליפת פלשתים, שאי אפשר לבררם מהם אלא ע"י ביאה שיבא עליהם בתשמיש המטה, וגם שמשון ע"ה נתכוון לכך, כדי לברר ניצוצי קדושה מקליפת פלשתים על ידי ביאתו שיבא על בנותיהם, ונתחכם גם כן בדבר זה שהוא ילך אצלם כדוגמת נפילת אפים, ולא יביאם אצלו, ועל זה נאמר כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים, והתואנה הוא על ניצוצי קדושה להוציא מקליפת פלשתים, אך חסרון אחר היה בזה מצד שמשון, כי לא היתה כל כוונתו לשמה, כאשר היה אצל יעל עם סיסרא בביאתו עליה, אלא היה מעורב עם כוונתו כונה של תאוה גשמית וזרה, ומחמת שהיתה תאוה זרה משותפת עם כונתו הטובה, לכך נענש בעיניו:

ובזה יובן הטעם דאמר לקמן [דף י' ע"א] שברכו באמתו שיהיה זרעו כנחל שוטף, והיינו להורות כי מן השמים היה רצון בדבר זה בשביל הבירור.

ובזה מובן דברי רז"ל במדרש שאמר שמשון בעת שצמא למים, רבונו של עולם אם אין ביני לבינם אלא המילה, כדאי הוא שלא אפול בידם. ויש לדעת למה נקיט מילה, והלא כמה מצות יש בינו לבינם. ובזה ניחא שזכר אבר המילה אשר שם ברכו ה' שיהיה זרעו כנחל שוטף [כדברי הגמ' שם], ואם לא היה רצון מן השמים שיקח בתם, למה סייעו ברבוי הזרע שלו, ועל כן אין פתחון פה למקטרג לקטרג עליו בשעת סכנה ההיא, מצד שלקח בתם. ואמר מליצה זו שרמז בה על רבוי הזרע שלו, שנקרא מים, שנתברך בו להיות כנחל שוטף לעת עתה שהוא צמא למים, כדי לסתום פה המקטרג:

תנג ולומדים ג"כ מהמילה בית 'האסורים' – כמו האיסורים [מפרשים].

תנד ראה עמ' 277 ובהערה תמ"ג בענין נדב ואביהוא נפש אדה"ר.

תנה אגב אורחין, אמרתי להביא דבר חידוש מפליא שמצאתי ממרנא החת"ס זיע"א [תורת משה הפטרת נשא] בענין שמשון ואצטטנו בלשונו [בתוספת ביאור בסוגר מרובע]:

"שמשון היה כנחש [ככתוב 'יהי דן נחש…' דקאי על שמשון] הנושך האילה שרחמה צר ותלד [מס' ב"ב טז:] כידוע, וה'אילה' היא מלכות בית דוד [נמצא כי שמשון מזרז לידת מלכות בית דוד, כיצד?].

ואתה דע לך כי ערפה ורות היו נשואות לשרי יהודה מחלון וכליון והם [כנגד] שני עמודי הבית "יכין" "ובועז", 'יכין' הוא הקדושה שנקלטה קצת בערפה [מבעלה מחלון] שהיתה [בערפה] "הכנה" למלכות בית דוד [שמחלון בעלה צאצא לפרץ בן יהודה – שושלת מלכות בית דוד], ו'בועז' היא רות 'בו-עז' וגבורה [שגם בה הכנה למלכות בית דוד – שממנה הרי יצא דוד].

ובהיפך עורף ערפה כשפירשה מעם חמותה, [ר"ל שערפה הפכה עורף לחמותה והלכה לה] יצא ממנה עיקר קדושה שקלטה, ויצא ממנה ס"ה גמטריא אדנ"י, ונשאר מ'ערפה' 'הרפה' [ערפ"ה פחות ס"ה = הרפ"ה] (כשמואל ב' כ"א כ"ב 'יולדו להרפה' ואיתא במדרש דהיינו ערפה היינו הרפה).

והיא [ערפה] נבעלה לשמשון בבית האסורים וילדה [משמשון את] גליָת וכל ילידי הרפה שנפלו ביד דוד המלך ע"ה, ומגליָת צמיחת מלכות בית דוד [שכשהרג אותו דוד נתפרסם ונהיה חתן המלך שאול ונסללה דרכו למלוכה] על ידי בעילת שמשון את הרפה שהיה בה קצת מוֹתְרוֹת קדושה מ[מה שהניח בה] בעלה מחלון שר יהודה, ושמשון [בבואו עליה] שאב ממנה קדושה זו לרע לה [שהפסידה קדושה זו].

והיינו [שהתפלל יעקב וביקש] 'לישועתך קיויתי ה" – שתצמיח מלכות בית דוד אחר נשיכת הנחש הלז [דהיינו שמשון שבא על ערפה ושאב ממנה הכנתה, וכעת מלכות ב"ד הינה בקדושה בלבד], והיינו 'והוא יחל להושיע את ישראל' שממנו תצמח קרן דוד המלך עליו השלום'. עכ"ל החת"ס.

ועי' הדר יעקב [לגרי"ח סופר שליט"א – ח"ח סי' טז] שתמה מהיכן זאת לחת"ס ומה מקורו? ואמר לו הגר"ח קנייבסקי שליט"א שפעם ראה ספר שכתוב שם תוספתא על תרגום יונתן והגרח"ק העתיק את התוספתא והראה לו זאת, ושם כתוב במפורש כדברי החתם סופר ז"ל. ועוד הוסיף הגרח"ק שליט"א שמסתמא החתם סופר ז"ל לא ראה את התוספתא אבל אולי הוא מצא זאת באברבנאל או במפרשים אחרים על התורה. ואחר כך הדפיס הגרח"ק שליט"א את ספרו היקר למכסה עתיק ושם למלכים א' י"ז דף ל"ג הביא את התוספתא לתרגום שהיה גלית גם מזרע שמשון ע"ש.

תנו הובא בילקוט ראובני פ' תולדות.

תנז בליקוטי שושנים, הביאו גם החיד"א ב'דבש לפי' אות ש' בשם ספר 'קרנים', 'גלי רזיא' לר"א מגרמייזא, מוהילוב תקע"ב עמ' מ' ע"ש באריכות גדולה.

תנח ונרמזה הנקמה בדלוגי אותיות (3) בפסוק (ירמיה ה) 'העל אלה לא אפקד נאם ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, שמה ושערורה נהיתה בארץ: ו'נפשי' רומז לשמשון שאמר (שופטים טז-ל) 'תמות נפשי עם פלשתים'.

תנט בראשית לב-כה.

תס ואם נוסיף את ה'כ' של י' וה'י' של השם, נקבל בר"ת גימטריא סמא"ל עה"כ.

תסא והקב"ה פרע ליפת על אותן עשרים שנה ונתגלגל בכורש והיה לו חלק בבנין ביהמ"ק שנבנה על ידו [שם].


Print Friendly, PDF & Email

תגיות

מצטערים, לא ניתן להגיב בעמוד זה

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א