דרשות על בין המצרים ותשעה באב

כל ענייני החג

כל ענייני תשעה באב

 

בין המצרים ותשעה באב

חורבן בין המקדש – מאי וויתור מפסידים!!

תשעה באב – מויתור לא מפסידים

הגמ' אומרת [ירושלמי שקלים פ"א ה"ז] "רבי חונה ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים על מאסם בתורה לא וויתר". [שנאמר על מה אבדה הארץ – על עזבם את תורתי].

אם כן מדוע בבית שני שהיו עוסקים בתורה – נחרב הבית?

הגמ' במסכת יומא דף ט עמוד ב שואלת זאת ועונה:

אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.

אבל עדיין זה תמוה – שהרי הגמרא אומרת ששקולה שנאת חינם כשלש עבירות, ואם על שלש עבירות – ה' היה מוותר אם היה לימוד תורה, מדוע שלא ייוותר גם על שנאת חינם השקולה לה? הרי יש בידם תלמוד תורה!!

סיבות החורבן בפועל לכאורה היו שונות:

הבן יהוידע

שואל הגמ' אומרת על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים – כמפורסם.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד א

אשקא דריספק חריב ביתר, דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא – שתלי תורניתא, וכי הוו מינסבי, קייצי להו ועבדו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה, אתו נפול עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! אתא עלייהו.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד א

אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא, דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר, פרו ורבו כתרנגולים. יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי, שקלינהו מינייהו, נפלו עלייהו מחונהו, אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! אתא עלייהו.

לכאורה נראה שהחורבן היה בשל דברים קטנים??

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב

אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

לכאורה זו כבר סיבה שלישית – א. שנאת חינם, ב. אשקא דריספק כו', ג. דרשו על כל דבר דין תורה. [דבר שקצת תמוה מצד עצמו כסיבה מספקת לחורבן??].

התשובה היא – שהדברים משלימים.

הנהג שהרג 25 תיירים רוסיים בדרכו לאילת, [דצמבר 2008, כסליו תשסט] היה זה בעקבות שאוטובוס אחר עקף אותו במחסום והוא כל הדרך ניסה להשיג אותו ובסיבוב  מסוכן יצא לעקיפה והתדרדר לתהום והרג 25 בנ"א. לא מוכן לוותר! זה עתה הסתיים משפטו והוא נידון לשמונה שנות מאסר!

כשלא יודעים לוותר – זה הרסני!

זה שנאת חינם. זו נקימה ומדות רעות. זה חוסר נכונות להבליג.

זה סוג האדם שיידרוש תמיד דין תורה!! אין אפשרות להתגמש, לספוג, להבליג, דינו לי דין!!

מעשה בבנין שבנו ארבעה שכנים על הגג, וכשהגיש הקבלן את החשבון התברר שלא שולם עדיין על קיר אחד, שכל שכן טען שהוא לא הזמין את הקיר הזה והחלו ויכוחים, עד שקם אחד השכנים ואמר נאבד שכנות טובה בשביל הקיר הזה? אני צריך לשלם לקבלן 15 אלף ₪, אוסיף לו עוד חמשת אלפים ₪. הוא חשב שלאחמ"כ יבואו וישתתפו עמו, אך אף אחד לא התנדב… לאחר חדש וחדשיים ושלשה שהשיק לא נפדה, הוא פנה לקבלן וביקש שיפדה את השיק שלא יוכל להשאיר תמיד כסף בחשבון. א"ל הקבלן שהעביר את השיק למנהל העבודה הערבי. לאחר עוד זמן הוא פנה לבנק לבטל את השיק, בהנחה שכשירצו לגבות אותו יפנו אליו. כשהגיע לבנק הפקידה ביקשה שיגש למנהל, הוא רוצה לפגוש אותו. המנהל הגיש לו מעטפה ובה השיק קרוע, וסיפר לו שהגיע ערבי על מנת לפדות את השיק, והיה כתוב עליו מאתיים אלף ₪! רק שהיה זה זיוף בולט, והפקידה זיהתה זאת מיד, ואמרה לו שהיא צריכה אישור מנהל על החתימה שהוא הוסיף ליד האפס… הוא נבהל ולקח מיד את השיק וקרע אותו מיהר לצאת… הנה השיק… ואז הוא קולט שמוויתור על חמשת אלפים ₪, הקב"ה זימן לך ויתור על החוב שלך ע"ס 15 אלף ₪!!

כשיודעים לוותר – לא מעמידים דבריהם על דין תורה!!

זה המכנה המשותף של שלשת הסיפורים הנ"ל – כולם ביטאו חוסר נכונות לויתור!!

אמר אחד מגדולי ישראל – מי שרשע בסיפור של קמצא ובר קמצא – הוא דוקא בר קמצא – וכי בגלל שפגעו בך – אתה הולך לשרוף את בית המקדש??

זו התשובה – אומר הילקוט הגרשוני – לשאלה מדוע התורה לא הצילה אותם? הרי ויתר הקב"ה על שלש עבירות ולא ויתר על ביטול תורה, והתורה הייתה אמור להציל אותם??

אלא ויתור על ג' עבירות – זה לפנים משורת הדין, מי שלא יודע לעשות לפנים משורת הדין והכל אצלו דין – לכן נענשו והקב"ה לא עשה עמהם לפנים משורת הדין!!

השידוך של הח"ח

סיפר מרן הגראי״ל כי השידוך הראשון של מרן החפץ חיים זצוק״ל נוצר עם טהרה של ויתור וגדלות בבין אדם לחברו, כי כידוע החפץ חיים התייתם מאביו עוד בהיותו נער בן שתים עשרה. בהיותו בן שש עשרה אמו נשאה בזיווג שני. לבעל אמו מהזיווג החדש, הייתה בת מבוגרת מהחפץ חיים בעשר שנים.

פעם אחת כאשר הח״ח הגיע הביתה לבקר את אמו ראה כי היא עצובה מאד, ואף בכתה. היא סיפרה לו כי בעלה אמר לה כי אם לא תצוה את בנה לשאת את בתו הוא יגרשנה. הח"ח השיב לעומתה, כי הוא מוותר ומסכים להנשא לבת ישראל זו [ועשה כן גם מחמת מצוות כבוד אם] ואכן נשא אותה לאשה בזיווגו הראשון, ורוב הילדים שלו ממנה. [ואמר שאלמלי אשה זו לא היה זוכה לעסוק בתורה כראוי, מפני שבפשטותה היתה מסוגלת לחיות בדלות נוראה על מנת להקדיש את חייה ללימוד התורה של בעלה].

זיווגו השני של הח"ח

מרן המשיך מעניין לעניין באותו עניין, אודות זווג השני של החפץ חיים. כי אפשר לראות את דרכי שמים וחסדי ה׳, כי לימים כאשר החפץ חיים התאלמן הוא לא רצה לישא אשה שניה, ולכן שיגר מכתב לבנו שהתגורר בוורשא, ובקש ממנו אולי יבוא לדור לצידו בראדין. ואכן הם באו לראדין אך כעבור תקופה קצרה ראה בנו כי קשה מאד לאשתו שהתרגלה לחיי העיר הגדולה וורשא, שהייתה עיר מסודרת, ואילו ראדין הייתה עיירה קטנה עם בוץ, ללא תשתית של מים וחשמל וכיו״ב. כיון שכך, נאלץ החפץ חיים לשאת אישה בזיווג שני. [מן הסתם יכל להתעקש עם בנו שישאר, ואני מכיר הרבה הורים בגיל הזה שהיו אומרים לבן – מה כך אתה זורק את אבא שלך? ומכ"ש שמדובר בגדול הדור! אך הוא ויתר].

הוא היה אז בשנת ס"ח לחייו אך אמר שאם כבר לישא אישה בזיווג שני רצונו דוקא בבת בנים. ואכן התקיים בו ממש מה שאמרו חז״ל ביבמות דף ס״ב ״נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה״.

בסופו של דבר בצוק העיתים בעקבות המהפכות ברוסיה, גזירות הדת ומלחמות העולם,

דווקא ממה שנאלץ לשאת אישה זו בזקנותו, זכה לזרע ברך ה׳ מבתו ע״ה פייגא חיה שנשאה להרב זקס זצ״ל.

האבא והאמא שזכו

רגיל היה מרן הגראי״ל לספר על אישה אחת בוואלזין כבת 30 שלא נישאה והציעו לה אלמן בן 60 שכבר השיא את כל יוצאי חלציו מזיווג ראשון, ולא חסה על כבודה ונישאה לו וזכתה לבן ובת. הבן תלמיד חכם גדול והבת גם זכתה להינשא ליהודי תלמיד חכם.

לאחר הסתלקות של מרן רה״י הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל, פורסמה העובדה אודותיו, ונודע כי הכוונה לאמו…

הגמ' מסכת ראש השנה דף יז עמוד א

אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – למי שעובר על פשע.

רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו [ר' פפא]: צביתו ליה זוודתא [תכריכין]. לסוף איתפח [-החלים], הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה [שכבר "הרג אותו"…]. אמרו ליה: מאי חזית? אמר להו: אין, הכי הוה. ואמר להו הקדוש ברוך הוא: הואיל ולא מוקים במיליה – לא תקומו בהדיה [אל תדקדקו אחריו], שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – לעובר פשע.

עד כדי כך לוותר?!

כאשר דיברו אודות וויתור, ת״ח שאל פעם את מרן הגראי״ל: נתאר שיש לי ישיבה, ומגיד שיעור מהרמי״ם השתלב יפה והוא מוכיח את עצמו כמוצלח ממני וברבות הימים השתלט על הישיבה. האם גם אז יש לי לשתוק. הוא השיב: כן. וסיפר: מרן הגאון הסבא מסלבודקא הזמין את מרן הגאון רבי איסר זלמן שיהא ראש ישיבה, אבל רבי איסר זלמן חשש שחמותו תצטער שלגיסו מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין אין משרה, ולו הצעיר כבר יש משרה, אז הציע שגם הוא יבוא עמו, ושניהם הגיעו, אבל אח״כ ראה שזה שיטות לימוד שונות וממילא שניהם אינם יכולים לתפקד יחד, ועזב הוא והלך לסלוצק. ובסופו של דבר הרוויח כי ה״אבן האזל״ הוא ספר יסוד של עולם התורה וכן זכה לחתנו מרן הגאון רבי אהרון קוטלר – כל ליקווד.

 

ומפורש בחז"ל – שבכח זה מאריכים לו ימיו ושנותיו ומוסיפים לו חיים:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד עמוד ב

כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה: אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך! – אמר ליה: אי הכי אהדרה! – אמר ליה: הואיל ואייתיתה – ליהוי למניינא. אלא היכי יכלת לה? הות נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה. אמר ליה רב ביבי בר אביי: אית לכו רשותא למיעבד הכי? – אמר ליה: ולא כתיב ויש נספה בלא משפט? – אמר ליה: והכתיב דור הלך ודור בא! – אמר: דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה. – אמר ליה: סוף סוף, שניה מאי עבדת? – אמר: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה.

ולא מפסידים מאומה –

מרן הגראי״ל אמר לא פעם 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד'.

ואמר עוד כי הרגיל לוותר חוסך מעצמו שנאה ומחלוקת, ומונע צרות אישיות במשפחתו וסביבתו הפרטית. והאמת, כי בדרך הכלל, רוב הצרות, אדם עושה לעצמו. והדוגמא לכך היא בעת קפידה ומחלוקת, שבמעט שתיקה או ויתור, היה חוסך הרבה צרות אלא שהוא ממשיך במעשי ניצוח ונקמה, ומזיק בעיקר לעצמו ללא שיעור, הרבה יותר מהרווח.

המצוה, ושכרה

סיפר הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, ראש ישיבת ״מחנה אברהם״ ורב חוג חתם סופר בבני ברק: יום אחד הופיע אצלו אחד מבני הקהילה, נרעש כולו. היה בפיו סיפור מרעיש, אבל רקעו התרחש כשלושים שנה לפני כן, במחנה המוות אושויץ.

יהודי הונגריה הגיעו לאושויץ בשלהי מלחמת העולם. ממש בשנה האחרונה. כשהצוררים נחלו מפלה אחרי מפלה בשדה הקרב וממשלת הונגריה בקשה לפרוק עול הגרמנים שהפכוה לבת חסותם, השתלטו הגרמנים על הונגריה, תחמו את הגטאות ותוך כחדשים ימים שלחו כמיליון יהודים להשמדה, ה׳ יקום דמם. אותו יהודי היה ביניהם. הפרידו בינו לבין אשתו ואת ילדיו שלחו למשרפות. הטביעו מספר כחול על זרועו וחייו נתנו לו לשלל תמורת עבודת פרך. התקיים על פרוסת לחם ופנכת מרק ליום. שכנו לדרגש היה בנש"ק – 'בנן של קדושים', צאצא לגזע צדיקים, שושלת מפוארת עתירת יחוס. חיזקו בלא הרף באמונה ובטחון, וניצל כל שעת פנאי ללמוד תורה ואמרות צדיקים. יום אחד פנה אליו בהתרגשות עצורה: חג הפסח מתקרב, ׳מרור׳ יש בשפע, אובער אוו נעמט מען א ׳כזית׳ מצה, מאין ישיגו ולו כזית מצה?!

וברוך השם, אין מעצור לה׳ מהושיע, ברב או במעט. בעלות הברית הפציצו ממגורת מזון. היו שם שקי תבואה מבוקעים, אוצר בלום במחנה הריכוז, אבל מי שינסה לשים בכליו מתחייב בנפשו. סיפר לחברו, שהמריצו למסור נפשו. החביא במקום מסתור כמה גרגירים. בהפסקה הקצרה שהיתה להם מדי יום שייף שתי אבנים וטחן באמצעותן את הגרגרים.

ליבן פסת מתכת, ערב את הקמח במעט מים, נקב במסמר ואפה על טס המתכת המלובן. יצא רקיק עבה ונוקשה, גדלו כפסת יד. מחמת עביו היו בו שני ׳כזיתים׳, אחד עבורו ואחד עבור חברו. עכשיו צריך להגניבו למחנה. אם יתפס, אחת דתו… הניח את הרקיק בין כתנתו לבשרו, והצמיד זרועו לגופו. עבר את הבקרה בשער המחנה, והמשיך אל הבלוק. בפתח הביתן עמד שומר גרמני שהבחין בתנוחה המאולצת של ידו. ״מה אתה מחביא שם״, נבח. משך את ידו, והרקיק נפל. דרך עליו בעקב מגפו בחמת זעם, ואלו הצלפות הצליף בפרגולו! היהודי נפל מעלף, והזקיף כבר מצא קורבן חדש. בשארית כחותיו אסף היהודי את הפרורים שסביבו, שעבורם מסר נפשו. גרר עצמו לדרגשו, והתעלף.

חברו עוררו, רחץ פניו במים. הגיר מעט לגרונו. השיב נפשו. פתח ידו, והראה לחברו את האוצר. אלו היה בכף ידו חופן יהלומים, לא היה החבר מתרגש יותר. אח, הייליגע מצה, מצה קדושה בעמק הבכא, בגיא צלמות, קרן אור בחשכה! אבל, כמה חבל, בכל הפרורים, אין יותר מכזית אחד?

התחנן החבר: ״בבקשה ממך, תן לי את ה׳כזית׳, מימי לא עבר עלי ליל סדר בלי ׳כזית׳ מצה!״

ענהו: ״מה פתאום, ה׳כזית׳ שלי הוא. מסרתי עליו נפשי, הוכיתי עליו מכות נמרצות, לא אותר עליו!״

והלה מתחנן: ״אנא ממך, אני אקריא לך את ההגדה – אני יודע אותה בעל פה – מ״הא לחמא עניא״ עד ״חד גדיא״. גם את ״שיר השירים״ אמר, תאמר אחרי מילה במילה. רק את ה׳כזית׳ תתן״. והשני מסרב.

״את כל חלקי לעולם הבא אתן עבור ה׳כזית׳! ראה״, התיפח, ״את משפחתי אבדתי, כל מה שהיה לי אבד. מה נשאר לי! לפחות, ׳כזית׳ מצה!״

וחברו מתייפח לעומתו: ״הלא כמוני כמוך, והמצה שלי היא! סוף דבר, לא עמד בהפצרותיו, והגיעו לפשרה: חברו יאמר את ההגדה, ויזכה בשכר זאת למצה.

אבל את שכר המצוה יקבל המסתכן. ולפום צערא אגרא, וכמה הסתכן והצטער בגינה, מגיע לו. וכך היה. בערב לחש לו חברו את ההגדה, יחדו בכו ב״השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין״, שוררו את ההלל וקראו ״לשנה הבאה בירושלים״. את המצה, אכל החבר, בנן של קדושים.

למחרת יצאו לעבודה. החבר התפלל בלחש. זמזם ב״הקל בתעצומות״, עצם עיניו בקריאת שמע, גחן בכריעות תפלת העמידה, ובהגיעו להלל לא עצר כח להבליג. הזדקף ושאג את הברכה, ובאותו רגע השיגו כדור המרצחים ונפל שדוד. השם יקום דמו.

חברו שרד, והגיע ליום השחרור. עלה ארצה ובנה את חייו מחדש. הקים משפחה לתפארת ונמנה על בני קהלת ״חוג חתם סופר״ בבני ברק.

כל זה סיפר בבואו, כהקדמה – כי הלילה הופיע החבר בחלומו.

עטור בגדי לבן, פניו מאירות כזהר הרקיע, ובקשה בפיו: ״הזוכר אתה שנתת לי את המצה, בתנאי שאתה תקבל את שכר המצוה?״ זוכר, ודאי זוכר. ״אז באתי לבקשך. אנא, ותר לי על שכר המצוה – כל המצוות שעשיתי, קבלתי עליהן שכר. חוץ ממצוה זו. המעשה היחיד, עליו לא קבלתי שכר. אנא בטובך, הענק לי גם את שכר המעשה

נדהם לבקשה. לעזות שבה. הזכיר לחברו: ״הלא המצה שלי היתה. אני סכנתי נפשי בלקיחת הגרגרים, בטחינתם ואפייתם, ובהגנבתם למחנה. אני הוכיתי עבורם, כמעט שילמתי בחיי. התחננת, בכית, ויתרתי על המצה. לפחות, אזכה בשכר!״

והחבר ידע, הסכים, אבל הזכיר שהוא זה ששמר חשבון הלוח וסיפר שהלילה ליל החג, והוא זה שזירז להשיג המצה, והוא שהקריא את ההגדה, ומבקש בתמורה את שכר המצוה. עבורו, ירד מהעולם העליון. עבורו התגלה, זה חשוב עבורו כל כך –

והחבר סירב. פני חבירו הקדוש התכרכמו בפחי נפש, באכזבה עמוקה, ונעלם.

קם, והנה חלום. התפעמה רוחו. לא ידע האם טוב עשה. מצד אחד, ״חייך קודמים״. ואין שום הצדקה. ממש עזות מצדו. מצד שני, בכל זאת. אין מתגרים בנשמה קדושה, ובקשתו של נפטר

״והגיע אלי״, ספר הרב אונגר. ״בקש אישור לסרובו, או הוראה לויתור. אמרתי לו שאין זו שאלה עבור רב, זה ענין עבור רבי. שלחתי אותו לרבי ממכנובקה, ובקשתי שיחזור ויספר מה אמר לו״.

״הוא חזר למחרת״, ספר הרב אונגר, ״ובפיו ספור מפלא״ בקצר רוח חכה לערב, לשעות קבלת הקהל של הרבי. נכנס אל הקודש פנימה, וסיפר את ספורו.

שמע הרבי, והפטיר: ״על פי יושר, עליך לוותר״… התקומם: על פי יושר?! על פי יושר וודאי אינו צריך לוותר! כל שאלתו, האם לנהוג לפנים משורת הדין!

הסביר הרבי: ״הלא תבין, חברך נפטר. מה שיש לו, יש לו זה המצוות שסיגל עומדות לזכותו, יותר מהן, אינו יכול להשיג. מצוה אחת קיים ולא קבל עליה שכר, והיא חסרה לו – אבל אתה חי!

אתה מניח תפלין, מתעטף בטלית, מתפלל שלוש תפלות ומברך מאה ברכות ליום. ושבתות, וחגים, מצוות לאין ספור! ובנים לך, ואתה מחנכם למצוות, וכל מצוה שהם מקיימים נזקפת גם לזכותך, לזכות החינוך שהענקת

האין זה מן היושר, שתוותר למענו על שכר מצוה אחת?!״ ״טוב, אם הרבי אומר, אוותר״ ־

״לא כך. לוותר צריך בלב שלם״, פסק הרבי. הוציא מכיסו צרור מפתחות. ״הכנס לבית המדרש הסמוך״ אין שם איש עתה. תפתח את הדלת במפתח הזה. תדליק את האורות, ותפתח את ארון הקדש, במפתח הזה. תכניס את הראש לארון הקדש, ותשפך לבך לפני הקדוש ברוך הוא.

תספר על הכרותכם, על האחוה הנפלאה ששררה ביניכם, על החזוק שקבלת ממנו. על ההמרצה שהמריץ אותך לאפות את המצה.

על ליל הסדר ההוא, בעלטה, על הדרגש. תחיה את הלילה ההוא, הלילה האחרון לחייו, ואז תאמר שאתה מוותר לו בלב שלם על שכר המצוה, לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם העליון אחר כך, תחזור אלי״…

עשה כן, והמראות והמארעות שבו והציפוהו, הכל חי מחדש, והמעמד סחט ממנו את כל כוחותיו. בקושי גרר רגליו משם. סגר את ארון הקדש ונשק לפרכת, כבה את האור ונעל את בית הכנסת. החזיר את המפתחות לגבאי, לא היה לו כח להכנס אל הרבי. ביקש מהגבאי להודיע שיבוא למחרת. התנהל באפס כח לביתו, וקרס למיטתו.

וחברו הופיע בחלומו. פניו מאירות וזוהרות, בא להודות על הענותו לבקשתו.

בבקר הלך להתפלל במנינו של הרבי. לאחר התפלה ספר על ההתגלות השניה. הרבי לא הפתע, אבל פתח ואמר: ״ראה נא –

חברך היה בנן של קדושים, גדל בבית מלא תורה ויראה. אין ספק, שסיגל מצוות ומעשים טובים לאין שעור. וזכה למות על קדוש השם, ואם היו עליו תביעות נמחקו בכך כליל. מצוות כה רבות ואפס עברות וחז״ל העידו בהרוגים אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן העליון ־ וכדאי היה לו לעזוב את העידון הנפלא, ההנאה העלאית מזיו השכינה, ולרדת לכאן, כדי להתחנן ולהעתיר, ממש לפשוט יד, כדי לזכות בשכר מצוה אחת

ואנו, כמה מצוות מתגלגלות למרגלותינו, ואין אנו גוחנים לאספן! כל פרשה בתורה, כל משנה, כל עמוד גמרא. בכל שעור תורה, כה הרבה מצוות. ובאיזו קלות ראש אנו מבזבזים את השעות!

כל עזרה לזולת, כל עדוד ומחמאה. וכמה אנו אטומים, כמה מתעלמים – איזה שעור מוסר הוא!״

״ואת כל זה״ – סיים הרב אונגר זצ״ל – ״חזר לספר״… אכן, איזה שעור מוסר!

כשיודעים מה היא שכר המצווה – שאין די בכל טוב העולם בכדי לשלם שכרה – ובדקה אפשר לומר מאתים מלים, ובחמש דקות אלף שוה ערך ליותר מששים רבוא מצוות!

הרב שטיינמן והיהודי שאביו בא אליו בחלום

לבקש שילמד בעבור נשמתו, ונאנח הרב ואמר למשמשו, אתה שומע, צריך לנצל את הזמן בעוה"ז, שלא נבוא לאחר המאה ועשרים לילדים שלנו כדל שואל על פתח ונבקש שילמדו משהו בעבורנו…

הצלם והכסף

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א:

"לפניכם מעשה מדהים ומרגש שאירע לאחרונה בבית הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, כשלצידו, הצלם שצילם את חתונתו. מה קרה? הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, אין החתן מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.

החתן, מצד שני טוען, כי אין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים שהגיעו לחתונה לא צולמו, ובכך אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו עד למאד ואינו מוכן לשלם לו את כל הסכום.

הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את מלאכתו נאמנה, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, הוא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, על כן, לא הספיק הוא להגיע לכולם ולצלמם.

בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.

מכיון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר היתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך, הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".

אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה השנה עם כלתך לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו למשמע תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה,

החתן נעמד לעיני כולם ואמר: "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול שנוצר לי".

כל הנוכחים בבית הדין היו המומים – לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין החשוב אל אחד הצדדים בברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, יזכה הוא בפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

אך הנה לפתע, באותו רגע, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, היה הוא נרגש עד למאד ואמר: "כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים". תדהמה הוכתה בבית הדין. לא בכל יום מתרחשים מקרים נדירים שכאלה. החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה היא הרבה, ומיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי!. אני מוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו, ובלבד שאב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן". איזה אקשן!. "זה כבר מאוחר מידי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא וויתר והחל להתחנן על נפשו: "לא, אני באמת מוותר לו", אמר והוציא מיד מכיסו צ'ק בכדי לשלם לצלם, "ובלבד שיתן לי הרב את ברכתו היקרה". אב בית הדין שתק לכמה רגעים והרהר מעט.

"אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך שתזכה לפרי בטן.

אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד שיזכה בפרי בטן, אני אברך שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

הכל היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.

רבותיי היקרים, שמעו ותחי נפשכם מה אירע בסופו של יום. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים של ציפייה ארוכה וקשה. )בטאון 'קול ברמה', רמת אלחנן( היה זה מעשה אדיר של קידוש שם שמיים בגודלו ומעלתו של המוותר לרעהו ואינו מעמיד דבריו על פי הדין. הגאון הגדול ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שהיה עד לכל הפרשה חיזק את כוחו של הויתור של האברך המתלמד, שלמרות שבסופו של דבר לא היה צריך לשלם לצלם את הכסף, אך כיוון שהיה רק מוכן לשלם בשביל השלום, והאמין בברכת הרב, זכה לראות במו עיניו את הנס – בת ראשונה לאחותו לאחר עשר שנים!. תוותרו אחד לשני! – לא מפסידים מכך! הקב"ה המנהל את העולם לא שוכח את מי שוויתר ועשה רבות למען השלום, והוא משיב לו כפליים בישועות גדולות. כך זכה גם אליעזר להיכנס חי לגן עדן!.

 

לפעמים אנו לא מוותרים – מסיבות אידאולוגיות

א. כי צריך לחנך אותו. אסור לוותר לו!

האדם שלא ויתר וחסם אותי – ועשה תאונה עם רכב שלפניו…

ב. לא בגללי, פשוט כבוד התורה!  המעשה עם הרב שטיינמן: האברך וכבוד התורה

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית. אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו״מ, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות.

מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון. אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ. לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר. הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.

האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה…׳ האברך נסע לב״ב, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור ושאל לעצתו.

מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח״כ לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!…

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?…׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן. ׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳ – ׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך.

הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו…כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

המעשה עם הדירה והדייר שלא רצה ששכנו יתקרב אליו ולבסוף זה שבא לקנות את הדירה – התאים לו הענין כי רצה לסגור את המרפסת…

שכני שרצה לבנות

המעשה בשכני שרצה לבנות למטה, ושכן אחד שאל לרב שטיינמן, שחושש שבעתיד זה יכול לגרום למריבה, אמר לו הרב יוצרים מריבה היום מחשש שמא יצטרכו לריב מחר…

ראש הישיבה שבנו מעליו והחשיכו ביתו וכשנשאל מדוע הסכים? השיב – לא שאלו… ומדוע אינך מוחה? השיב הרב הנושא הזה כבר נשחק ודובר בלי סוף בביתנו, ואת המרפסת הזאת אני לוקח אתי יחד לעוה"ב… בלי ספק שהיא תכריע את הכף בבי"ד של מעלה…

התנגד לסורגים שהצילו את חיי בנו

המעשה עם השכן מלמעלה שהתנגד נחרצות לסורגים בבית השכן מלמטה, היות וזה יקל על הגנבים לעלות ולפרוץ לדירתו, ולבסוף פרצה דליקה בביתו והנס היה שניתן היה לטפס דרך הסורגים של השכן כדי להציל את משפחתו!

הרב חיים שמולביץ – אל תמנעי קולך מבכי

ידוע הסיפור המרטיט אודות ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שבנסיעתו לקבר רחל דיבר עם רחל אמנו וביקש ממנה: "הקב"ה מבקש ממך מנעי קולך מבכי, אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך אל תפסיקי לבכות".

רבינו נתן צבי פינקל ר"י מיר היה מרבה בשיחותיו להביא סיפור זה, אולם תמיד היה אומר שצריך להתחיל את הסיפור מתחילתו. רבי חיים שהה באירוע מסוים, בא מישהו והציע לקחת אותו ברכבו לקבר רחל. הוא רצה מאד ללכת, אולם תגובתו הראשונה היתה שצריך בראש ובראשונה לשאול את הרבנית. צריך היה לחפש טלפון ציבורי וכן אסימון (מטבע מיוחד שאיתו השתמשו כדי להתקשר בטלפון ציבורי), כדי להתקשר אליה, לבקש את רשותה ולוודא שלא תדאג מכך שהוא מאחר.

היה רבינו אומר: "כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך שביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק לב, אבל אני מתפעל יותר, מכך שלא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך, להתקשר לרבנית, שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו… למה זה יותר גדול בעיני, כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות.

גדלותו של רבי אבהו

הגמרא (סוטה מ ע״א): נהוג היה שהרב אומר את שעורו קטעים קטעים, וה׳אמורא׳ היה חוזר על כל קטע בקול רם שיגיע לאזני העם. אשת רבי אבהו מהשוק כשהיא נסערת: ״עליך לפטר את האמורא״ החוזר על השעור בפני התלמידים. ״מדוע, עושה הוא מלאכתו נאמנה!״

״כי פגשתי באשתו, ואמרה לי: האמת, שבעלי לא אומר כלל מה שבעלך אומר באזניו, מה שהוא משמיע הם חדושיו שלו!

אמרתי לה: מה את מדברת?! הלא הכל יודעים שחוזר הוא על דברי בעלי! הכל רואים שמתכופף הוא ושומע קטע, מזדקף וחוזר עליו!

והיודע אתה מה ענתה, החצופה? אמרה שזה רק מוכיח שבעלה אינו גאון אדיר בלבד אלא גם צדיק וענו. הוא מתכופף וכאלו מאזין רק כדי לחלק לך כבוד לעיני כלם״…

הרגיעה רבי אבהו: ״ומה אכפת לך? הדברים נכונים, והתורה נלמדת, מה זה משנה מפי מי – ממני וממנו יתקלס עלאה ישתבח שמו!״

כמה ענוה נצרכת, כמה הדחקת האנוכיות והעמדת כבוד שמים בראש!

ויתורה של רחל – וריווחה

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה (שוכב) עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

חומת אנך ירמיהו פרק לא מנעי קולך מבכי. רמז הרב עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל מנע"י ר"ת מקבץ נדחי עמו ישראל:

עלי תמר תענית פרק ד – בבראשית רבתי של ר"מ הדרשן עפ"י פסי"ר פ"ג, וממנו שאב רש"י, זה לשונו, ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בדרך, התחיל יוסף שואלו על עסקי רחל למה לא נכנסה לקבורה במערת המכפלה, שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד, והוא משיבו ואני וגו'. אינו אומר אני אלא ואני, א"ל חייך כשם שהיית מבקש שאמך תכנס במערת המכפלה כך אני הייתי מבקש וכו'. א"ל יוסף גוזר אני עכשיו ומעלה אותה למערה, א"ל אין אתה יכול לעשות בני, שלא קברתיה בדרך אלא עפ"י הדיבור וכו'. ולמה, גלוי וידוע לפניו שסוף ביהמ"ק ליחרב ובניו עתידין לצאת בגולה והם הולכין אצל האבות שיתפללו עליהם ואינן מועילים להם. וכיון שהם הולכים בדרך הם באים ומחבקים קבורת רחל והיא מבקשת עליהם רחמים וכו' ומיד הקדוש ברוך הוא שומע קול בכייתה ותפלתה, שכן כתיב בירמיה ל"א, כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וכו' ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם, ע"כ בהוספה מפס"ר.

ובמדרש לקח טוב יש נימוק נוסף מיעקב, על אם הדרך קברתיה שיהיו בניה עולים לא"י ועומדים על קבורתה וזוכרין אותה, כלומר בקשת רחמים של רחל שישובו בנים לגבולם. ומסיים בפס"ר, הרי פייס ליוסף למה לא קברה במכפלה ולא נכנסה עמו לקבורה, ועיי"ש עוד בתיב"ע וברמב"ן וברד"ק על התורה.

מה המיוחד במעשה של רחל?

צריכים לדעת שרחל לא העלתה על הדעת שיעקב ישא ב' נשים, ובפרט אחיות שע"פ התורה הדבר אסור.

במעשה שלה היא בעצם ויתרה על הזכות העצומה להיות אם עם ישראל. והכל כדאי כדי שלא לבייש אדם!

חז"ל אומרים שהקרבתה של רחל לא הייתה עד פעמית. כל ימיה הקריבה בשביל אחותה.

כאשר ראובן מביא את הדודאים אומרת לאה לרחל המעט קחתך את אישי ולקחת את דודאי בני. והדבר מתמיה. אישי??? וכי שכחת שרחל ויתרה בשבילך? והרי היא הייתה אמורה להיות עקרת הבית! אלא מכאן אנו למדים שרחל נתנה ללאה כל ימיה את ההרגשה שלאה היא העיקר ואני רק טפילה לך.

עדיין צ"ב וכי לאה אינה זוכרת את עניין הסימנים?

אלא מבאר הגר"ש שבדרון שנשים לב לדבר מענין, חז"ל תמיד נוקטים בלשונם "מסירה" ביחס לסימנים. מדוע לא אמרו 'גילתה'?

אלא אומר הגר"ש שבאמת רחל התעלתה במעשה החסד שלה עד שעשתה זאת בצורה כזאת שלא היה הדבר ניכר כלל לעיני אחותה שהיא עושה חסד עמה. הסימנים ע"פ חז"ל היו ההלכות של חנ"ה. חלה נדה הדלקת הנר. אמר לה יעקב כשאשאך אבחנך על ההלכות ואז אדע שאת רחל. הלכה רחל ולימדה את לאה את ההלכות כמשיחה לפי תומה. לאה כלל לא הבינה שבזה היא מוסרת לה את המפתח לנישואיה עם יעקב. ולכן כלל לא ידעה כל ימיה מחסדה של רחל!!!

והאם היא הפסידה מזה? הרב שך זצ"ל והרב שטיינמן להבהחל"ח שגור על לשונם תמיד – מעולם לא ראיתי מי שויתר והפסיד!

א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם.

אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור א' את רחל ויפתח את רחמה. אחז"ל זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. הרי שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

לעומת זאת, לבן, שיא השקר והרמאות. עושה עושר ולא במשפט, החליף את משכורתו מאה פעמים, אולם אין הדבר עוזר לו כלל. אם עקודים יהיה שכרך- וילדו כל הצאן עקודים כו' ולא זאת בלבד,

אלא מלאך ה' היה מעביר את הצאן שגנב מיעקב ומשיבם לו. מחסד- רק מרויחים. מרשעות- רק מפסידים.

 

חטאי הראשונים וחטאי האחרונים [שפת"ח לגר"ח פרידלנדר]

(הסיבות שגרמו לחורבן הבית)

״כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא החריבו״ (ירושלמי יומא פ״א ה״א) – חז״ל הטילו את אחריות החורבן על כל דור שלא נבנה ביהמ״ק בימיו, שכן אותן הסיבות שגרמו לחורבן, תיקונן יגרום לבנינו מחדש. וכך אנו מתפללים  (תפילת מוסף דרגלים): ״ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות מפני היד השלוחה במקדשך״ [יש גירס׳: ״מפני היד שנשתלחה במקדשך״], ״שלוחה״ – לשון הווה, כלומר, אותה היד שנשתלחה בעבר היא גם שלוחה כעת בהווה, ומונעת את בניינו – מפני חטאינו. ההשלכות שגרמו לחורבן עדיין קיימות בעינן, לפיכך הצער אינו רק על חורבן הבית בעבר, אלא גם על אזלת ידינו שלא זכינו לחזור ולבנותו.

אבילות על ירושלים תובעת מעמנו את תיקון הפגמים שגרמו לחורבנה. בודאי שאנו בוכים ומצטערים באבלנו, אבל אין די בזה, האבילות צריכה להיות מצוה פעילה המביאה לידי תוצאות חיוביות, וזה ייעשה, כאמור, ע״י התעמקות

בסיבות החורבן ואריכות הגלות, שתוצאותיהן נמצאות וקיימות בנו עד היום, וע״י כך נדע להסיק את המסקנות במה וכיצד לתקנן.

חטאי דור מקדש ראשון לעומת חטאי דור מקדש שני

״מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג׳ דברים שהיו בו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמ״ח מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג׳ עבירות ע״ז ג״ע שפ״ד, רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב״ה אתאן למקדש ראשון, דכתיב ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו על ה' ישענו לאמר הלא ה׳ בקרבנו לא תבוא עלינו רעה״  (יומא ט:).

בתקופת חורבן מקדש ראשון, למרות חומר עבירותיהם, הרגישו שהשכינה שורה בקרבם, ומידת הבטחון היתה מושרשת בהם – ״על ה׳ ישענו״. מידה זו הביאה אותם לידי אמונה ודביקות בה׳ – ״הלא ה׳ בקרבנו״, וכסבורים היו שדי בדביקות זו, שתכסה על חטאיהם ולא תבוא עליהם רעה.

״ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם״ – חטאי הראשונים היו גלוים וברורים לעין כל, ומכיון שעוונם היה גלוי להם, ומתוך שהכירו חטאם, גברו בהם השאיפות לתיקון הפגמים, וע״כ היו יותר קרובים לתשובה.

לעומת דור האחרונים – דור שהיתה בו שנאת חנם, מעשיהם חיצוניים היו, מחופים בתורה מצוות וגמ״ח, לא הכירו כלל את חומר חטאם, וממילא היו רחוקים מתשובה, ועל כן לא נתגלה קיצם.

״אמר ר״י טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים״ – הציפורן היא איבר חסר חיות וטפל לגוף ומיותר, שהרי נחתך ומושלך, לעומת הכרס המכילה איברים חיוגים באדם, ואעפ״כ טובה ציפורנן של ראשונים.

דור מקדש ראשון – עבודת ה׳ בפנימיות

הגר״א ז״ל  (ביאורי אגדות רבב״ח) מבאר בדרך אחרת את ההבדל בין ראשונים לאחרונים. ״והטעם כי הראשונים היו מעשיהם הטובים טמונים, ועוונתיהם גלוים, כי לבם היה טוב, ואחרונים להיפך, ורחמנא לבא בעי״.

ומביא סימוכין לכך מהגמ׳  (סנהדרין קו:) ״בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין, וכי הוה מטי רב יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה וכו' אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא  (שלא היה יודע רב יהודה למה הן סהורין) [רש"י ברכות כ. כתב ״טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמי״.] ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא  ("׳ג ישיבות היו עוסקין בעוקצין והיו יודעין אותן יפה, ואפיה דורו של ר׳ יהודה היו חסידים יותר) ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן  (ר״י רק חלץ נעלו וירדו גשמים ואילו אנו מתפללים וצועקים ואין הקב״ה משגיח בנו) אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב והי יראה ללבב׳.

הקב״ה חופש כל חדרי בטן, אמת המידה של הקב"ה היא יראה פנימית בתוך הלב, ולא כבשר ודם שמודדים ערך האדם לפי מעשים חיצוניים. הפרשי הדורות ומדרגותיהם, בין דורו של רב יהודה לדורות שאחריו, נמדדים בטוהר הלב, עד כמה יש יראה פנימית – רחמנא ליבא בעי.

לאור זה מבאר הגר״א ז״ל את ההבדל בין דור מקדש ראשון – לדור מקדש־ שני.־ מעלתם של דור מקדש ראשון, למרות גודל חומר עבירותיהם, לבם   (פנימיותם) שהיה מלא באמונה ובטחון, ורחמנא ליבא בעי, משא״כ דור מקדש שני לבם היה פגום – שנאת חנם, ורק את חיצוניותם חיפו בתורה ומצוות וגמ״ח.

הקנאה והשנאה נובעות מחוסר אמונה

מוסיף הגר״א: ״ואמרו ראשונים שהיה בהם ע״ז וג״ע וש״ד אלא שתלו בטחונם בהקב״ה, נמצא כי מעשיהם רע מאוד שכולן ביהרג ואל יעבור, ולבם היה טוב מאוד שמעלת הבטחון על כולם כנ״ל, והאחרונים עסקו בתורה ובגמ״ח ומפני מה חרבה, מפני שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם וכו׳ כמ״ש  (ברכות סג.) איזה פרשה קטנה וכו׳ ואהבת לרעך, והוא מחוסר הבטחון שכל הקנאה והשנאה ממנו״.

האבן עזרא  (שמות כ, יד) מבאר את חומרת איסור ״לא תחמוד״. האיך יתכן שאדם לא יחמוד דבר יפה בלבו מה שהוא נחמד לעיניו, וביאר זאת ״כמו הכפרי לא יחמוד את בת המלך כי יודע שזה לא יתכן, כך כל משכיל צריך שידע כי ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו רק כאשר חלק לו השם״.

ביאור הדברים: כל נברא מקבל תפקיד מיוחד בעבודת ה׳, וזהו חלקו מתוך כלל העבודה שנמסרה לכלל ישראל, ולכל אחד נותן ה׳ את כל האמצעים והכלים הדרושים לו – הן בכשרונות, והן בתכונות נפש, והן ברכוש – כדי שיוכל למלא את תפקידו המיוחד לו – בשלימות, לכן אין לאדם לחמוד את חלק חברו, כי כל האמצעים והכלים שקיבל חברו, מתאימים אך ורק לחברו לאור תפקירו בעבודת ה׳, ואין חלק חברו מתאים לו כלל לפי חלקו שלו בעבודת ה׳, כמו שאין אדם חומד בגד חברו שאינו מתאים לפי גיזרת מדתו.

וכך יש לבאר את המשנה  (אבות פ״ד מ״א) ״איזהו עשיר השמח בחלקו״, אין הכוונה לציין רק את מעלת המסתפק במועט, אלא מעלת ״השמח בחלקו״ היא כמשמעותה – ששמח בחלק אותו קיבל מאת השי״ת, לפי צורך תפקידו בעבודת ה׳.

דור מקדש שני – עבודת ה׳ בחיצוניות

דור מקדש ראשון, אמנם עברו על ג׳ עבירות חמורות שהן ביהרג ואל יעבור, עם כל זאת בפנימיותם היו חדורי בטחון ואמונה בה' ובטחון זה הוא גם שהוליך אותם שולל שסברו שבגלל מידה טובה זו שיש בהם לא יענשו על העבירות שבידם. ומאידך כיון שהפנימיות היתה טובה, וגם הכירו את חומרת עוונותיהם, הדרך לחזור בתשובה היתה סלולה וקלה יותר.

לעומתם דור מקדש שני, על אף שהיו עסוקין בתורה ומצוות, אבל תלמודם וקיום המצוות היו חיצוניים בלבד, בו בזמן שחטאיהם נבעו מפנימיותם, שהיו שקועים בשנאת חנם, הנובעת, כאמור, מחוסר אמונה ובטחון בה' ששקלוה חז״ל כנגד ג׳ עבירות שהן ביהרג ואל יעבור, כי אילו היו יודעין שאלו הכלים הניתנים להם לצורך חלקם ותפקידם בעבודת ה' לא היו באים לחטא של שנאת חנם, לדחוק את רגלי חבריהם. אך חוסר האמונה ובטחון בה' הוא שהביא אותם לחטא חמור זה, שכתוצאה מכך נחרב בית מקדש שני.

הקב"ה לא נמצא אצלנו בתמונה!

על אמונה יש לעבוד – החזו"א

כשר' אלעזר צדוק טורצ'ין – המנהל הרוחני של הת"ת תשב"ר, היה בחור צעיר, הוא למד בחברון, והיה מרבה לפקוד את ביתו של החזו"א. ופעם אחת אמר לו החזון איש יש אנשים שכל חייהם עוסקים בתו"מ ובטוחים בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו לגלות שעדיין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!

ר' צדוק סיפר זאת לחבירו בישיבה, והם שאלוהו מדוע לא ביקש הסברים? הוא חזר לרב והרב הסביר לו רציתי רק לעורר אותך על הנקודה שאם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ביומו מטבעו האמונה נחלשת ומתפוגגת ולכן לא להיות שאנן ולחשוב אני הרי מאמין, אלא לעבוד על האמונה!

כיצד? על ידי שירגיל את עצמו לבקש מהקב"ה על כל דבר ופרט ולאחר שתתמלא הבקשה להודות לו על כך, כך תתחזק בו האמונה הפשוטה!

סיפר הרב נחום ברנשטיין

משגיח של ישיבת גאון יעקב שבצעירותו הלך עם הרב שטיינמן בדרך, וילד ביקש מהרב שיעביר אותו את הכביש. הרגשתי לא נעים שגדול הדור יעשה כן, ומיד הצעתי אני אעביר אותו. הרב הסכים ואני ניגשתי להעביר אותו את הכביש ואז אמר לי הרב – נחום – לפני שאתה עובר את הכביש תגיד אנא ה' תעזור לי שאעבור את הכביש בשלום ואחזור בשלום. כך עשיתי וחזרתי, ושאלתי את הרב – מה הפשט במה שהרב אמר לי? אמר לי הרב שאדם צריך לבקש מהקב"ה בכל דבר ועניין, ולו הפעוט ביותר. אין אצל הקב"ה דבר גדול ודבר קטן, ואין אצל הקב"ה "טרחה"… אחרי שקיבלת והצלחת – תגיד תודה לקב"ה. גם אם לא הצלחת. תגיד תודה רבש"ע, הגם שלא מילאת את שאלתי. כך יש לדבר עם הקב"ה על כל ענין ולא לחשוב שצריך לקרוא פרקי תהלים ולעמוד בתפילה ארוכה. פשוט לדבר עם הקב"ה.

הייתי צריך ביום ו' לסוע לסבי לירושלים. בזמנו היה צריך להזמין תור מראש וכו'. הגעתי ומצאתי שלא רשמו אותי. הצטערתי מאד, וכבר חשבתי שאאלץ לחזור לביתי, אך אז נזכרתי במה שלימד אותי החזו"א. והתפללתי לקב"ה שיעזור לי להגיע לירושלים. לאחר שכולם עלו לאוטובוס והרכב הותנע פתאום קורא לי הסדרן ואומר לי – ילד, בוא הנה, נשאר כאן מקום פנוי שבעליו לא הגיע… שמחתי לראות שזה עובד! חששתי שבחזור שוב לא יהיה לי מקום, היות והיה מדובר ברכב הלוך וחזור, אז כבר בהלוך התפללתי שה' יעזור לי שאמצא גם מקום בחזור. כשהגעתי במוצ"ש לאוטובוס מצאתי שכולם הגיעו וכל המקומות תפוסים אך רגע לפני שהאוטובוס יצא פנה אלי הנהג ואמר לי – "ילד – בוא הנה, אתה צנום, תוכל לשבת כאן עם עוד שניים שיושבים בכיסא הכפול הזה" הנהג הוסיף, "אני אף פעם לא עושה את זה, אבל הפעם אני מתחשב בך"…

לא אומר שבכל פעם שהתפללתי נעניתי כך, אבל זה ליווה אותי בקביעות!

סיבות החטא של תקופת דור מקדש ראשון

יש להבין, אם לבם של ראשונים – דור חורבן מקדש ראשון – בפנימיותם היה טוב, חדורי אמונה ובטחון, הכיצד נכשלו בעוונות כה חמורים כע״ז ג״ע ושפ"ד?

המפתח להבנת מהות תקופת דור חורבן מקדש ראשון, נבין עפ״י הגמ'  (סנהדרין קב:).

מהות של גברא רבה מהגראי"ל שטינמן מוסף סוכות יתד תשס"ה [נמסר באזכרה מצרפי אדר תשעו ותימנים ב"ב כי תשא תשעו]

שלשה מלכים אין להם חלק לעולם הבא משנה בסנהדרין פרק חלק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואח"כ כתוב ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכ' שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא יש אנשים שהם היו מלכים ואיבדו את החלק לעולם הבא ומי הם השלשה מלכים ירבעם בן נבט אחאב ומנשה

עם ישראל עושים את העגל. צריך להבין כיצד הדבר יתכן – הרי ראו מעמד הר סיני? ישנה גמרא מוכרת לכל, יש בה תשובה לשאלתינו [שאינה אלא לשם פתיחה מתוך הפרשה…]

רב אשי אוקי אשלשה מלכים ופרש"י שסיים פרק חלק עד שהגיע למשנה של ג' מלכים

אמר למחר נפתח בחברין מחר נדרוש בחבירינו שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואין להם חלק לעולם הבא

אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה בא מנשה בחלום לרב אשי אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן? וכי סבור אתה שנהי' חבירך וחבירי דאבוך [רש"י] זאת אומרת שבא בטענה האיך אתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה לי [חברא דאבוך אינו כמו שמדברים היום ברחוב "חבר שלאבש'ך"… אלא גם אביך שהיה דור קודם, לא היה ראוי להקרא חבר שלי

מהיכא בעית למישרא המוציא תאמר לי מאיזה מקום צריך לבצוע את הפת כשמברכים המוציא לחם מן הארץ אמר ליה לא ידענא רב אשי אומר לו בחלום אני לא יודע

אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן מאיזה מקום בפת צריך לבצוע אתה לא יודע ואתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה אלי

אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אדרבה תלמד אותי את הדין ומחר בשיעור אני יזכיר את זה בשמך אמר ליה מהיכא דקרים בישולא ויש גורסין מהיכא דקדים בישולא והם שני פירושים מה שהוא ענה לו אם מהמקום שנקרם פני הלחם או מהמקום שמקדים הלחם לאפות והשאלה היא אם הכונה למעלה במקום שנקרם פניו או למטה במקום שמונח על השולים של התנור ונחלקו בזה הפוסקים להלכה כמובא בשו"ע

אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה רב אשי שאל את מנשה מאחר שאתם כ"כ חכמים למה השתחויתם לעבודה זרה

אמר ליה מנשה לרב אשי אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי היית מגביה את שפת חלוקך כדי שיהי' קל לך לרוץ והיית רץ אחרי לעבוד עבודה זרה

למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא למחרת כשהתחיל לומר את השיעור הוא כבר לא אמר שנדבר מהחברים שלי אלא ברבותינו כאילו מנשה הוא הרבי שלו.

וצריך להבין כמה דברים :

א. ראשית הרי בלי שום ספק שרב אשי היה תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו רב אשי א"כ בודאי יודע הכל ומנין ידע מנשה לבחור בדיוק את ההלכה הזאת שרב אשי לא יודע? האם מן השמים גילו לו למנשה בנבואה תדע לך אתה יכול לבחון את רב אשי בהלכה הזאת בדיוק?

ב. עוד צריך להבין הרי רב אשי אמר נפתח בחברין רק שחשב שמנשה לא יותר גדול ממנו ובא מנשה ואמר לו שהוא גדול ממנו א"כ רב אשי ידע שמנשה הוא תלמיד חכם ובכל זאת לא היה קשה לו האיך עבדו ע"ז אלא הבין שאפי' שהוא תלמיד חכם שייך שיכשל בעבודה זרה,

ולפתע אחרי שמנשה שאל אותו מהיכא בעית למישרא המוציא ורב אשי לא ידע לענות וראה שיש הבדל ביניהם בדין אחד שמנשה יודע יותר ממנו לפתע התעורר לו הקושיא מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה?

נמצא שזה שמנשה יודע כל התורה כולה לא הי' קשה לו האיך עבד ע"ז וא"כ מה קרה אחרי שנתחדש לו שמנשה יודע דין שהוא לא יודע עד שהתעוררה לו הקושיא מאחר חכמיתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה, מה נתחדש לו עכשיו כל כך?

ומה ה"חכמיתו כוליה האי" שמצא בהלכה הזו?

ג. ויש להוסיף הנה בדורותינו יכול להיות בחור בישיבה שהוא לא למדן מאד גדול ולומד משנה ברורה ויודע את ההלכה שצריך לבצוע במקום דקדים בישולא או דקרים בישולא לפי ב' הגירסאות ומצד שני יכול להיות למדן גדול שלא למד את המשנה ברורה הזה והוא לא יודע שיש כזה דין האם זה שיודע את הדין הזה הוא כבר יותר למדן? הרי בסך הכל הוא למד את המשנה ברורה הזה, וההוא לא למד, האם זה כל כך מכריע עד שרב אשי אומר כיון שהוא יודע את הדין הזה סימן שהיו חכמים כל כך וממילא הוא מתפלא האיך עבדתם עבודה זרה? מה זה קובע כ"כ? מה ההבדל כ"כ בחסרון יריעת הלכה אחת?

ובכלל צריך להבין מה רוצה מנשה בזה האם הוא רוצה להתפאר שהוא יודע איזה דין יותר מרב אשי הרי רב אשי יכול לומר לו מה אתה רוצה ממני לך יש ראש גאוני ולאחרים אין כזה ראש כמוך. האם בשביל זה הוא כבר מופרך עד שאי אפשר להיות גברא רבה?

ד. ועוד נשאל – אם יש הלכה כלשהי – רב אשי כפי שאמרנו אמור לדעתה. מישהו יכול לחדש לו הלכות? ואם הוא סובר לחדש לו – מדוע רב אשי לא ישאל אותו – מהיכן לך? יש לך ראיות מהתורה להלכה זו שאני לא קיבלתי מרבותי? מה, נשתכחה תורה ח"ו? ואם זו הלכה מסברא – כבר יש פירכא על כך שרב אשי אדם גדול?

דבר שאדם משתוקק אליו הוא משקיע בו מחשבה

ואפשר לומר כך הנה בעצם מאי נפקא מינא מהיכן לבצוע את הלחם אם למטה או למעלה אלא מבואר במ"ב שזה מכבוד הברכה לבצוע במקום חשוב כי ברכה לא אומרים סתם על איזה דבר אלא צריך להיות על דבר חשוב, ולכן כשיש אפשרות לברך על דבר חשוב ועל דבר פחות חשוב צריך לברך על החשוב.

והרי כתוב בשו"ע או"ח סעיף א' שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו ולכן גם בחדרי חדרים צריך להתנהג כראוי לפני מלך מלכי המלכים כך מביא הרמ"א, והרי הכלל הוא שדבר שאדם רוצה מאד הוא משתדל ומתעניין בזה האיך שיוכל לעשותו באופן הטוב ביותר וכן כל דבר שאדם רוצה דבר שזה נוגע אליו הוא עושה הכל ומשקיע מחשבות האיך לעשותו באופן שיהי' מרוצה ביותר, א"כ כשיש לאדם אהבת ה' ומרגיש שויתי ה' לנגדי תמיד בודאי הוא מבין שכשעושים דבר צריך לעשותו חשוב,

וכשעושים ברכה צריך לעשותו באופן חשוב ואם יעשה ברכה על דבר לא כ"כ חשוב במקום על דבר חשוב זה סימן שהוא לא מרגיש כבוד שמים, כי אם הוא מרגיש כבוד שמים הוא צריך לדעת שהדבר הכי טוב עושים בשביל הקב"ה,

ואם כשמנשה שאל את רב אשי מנין בוצעים על המוציא היה עונה לו זו לי באמת שאלה שעמלתי עליה ואינני יודע מה צריך לעשות, לא היה לו שום טענות אליו, כי אם עמלת על זה ורצית לקדש שם שמים, חפשת האיך לראות שיצא יותר כבוד שמים, רק שלא יכולת להכריע, בסדר.

אבל רב אשי ענה לו 'לא ידענא' זאת אומרת שהוא לא חשב על זה, ואז היתה לו טענה אליו כי בדור שלנו של מנשה התלמידי חכמים ידעו שדבר כזה שנוגע לכבוד שמים לא החרישו, אלא עמלו על זה לדעת האיך יצא כבוד שמים, וחפשו את כל העצות לראות האיך שיצא כבוד שמים,

נמצא שלא בא אליו בטענה על שהוא לא יודע דין, זה לא טענה עליו, אבל למה לא חשב האיך להרבות כבוד שמים?

ומזה הוא הוכיח לו שהם היו יותר גדולים. והסכים לזה רב אשי שזה דבר גדול מאד שאדם לא מחסיר שום מקום מלחשוב האיך שיצא מזה כבוד שמים ובכל פעולה חושב האיך יצא מזה כבוד שמים ובדור של מנשה משמע שכך היה.

ואמר לו רב אשי אתה צודק וא"כ אתה הרבי שלי ולא הרבי שלו במה שלמד אותו את הדין, אלא לימד אותו שכשיש נושא שנוגע לכבוד המקום צריך לחשוב בכל דבר שיצא מה שיותר כבוד שמים, ומי שלא נעצר לחשוב את זה – הוא קטן, ואתם קטנים מאתנו!

ולכן מתחילה לא היה קשה לרב אשי האיך זה שהוא תלמיד חכם ועובד עבודה זרה, אבל מאחר דחכמיתו כולי האי השקיעו את כל הראש לחשוב האיך יצא כבוד שמים א"כ האיך קורה כזה דבר שתעבדו עבודה זרה?

תלמיד חכם שעבד עבודה זרה יכול להיות, אבל להיות כל כך חזק בכבוד שמים, שבכל פעולה מקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד, ומחפש עצות רק שיצא מה שיותר כבוד שמים, א"כ האיך פלחיתו לעבודה זרה?

[ע"כ מהרב שטיינמן, ולענ"ד יותר מתאים למהלך כאן, מאשר מה שקישר הגרח"פ בשפת"ח].

המהר״ל  (נצח ישראל פרק ג׳) מבאר: ״רב אשי היה סובר כי היו טועים אחרי הע״ז, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בהם, רק בשביל שלא היו חכמים כ״כ ולכך טעו אחרי הע״ז. והשיב לו כי דבר זה אינו, כי חכמים רק בשביל שהיה יצה״ר גובר בם היו עובדים ע"ז ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה והוה נקיט בשפולי דגלימא״.

שני סוגי יצר הרע – הרוחני והטבעי

נבאר את דברי המהר״ל עפ״י דברי הגר״י סלנטר ז״ל ב״אגרת המוסר" בכל אדם טבועים שני סוגי יצרים, יצר הרע – טבעי, ויצר הרע – רוחני,

ומביא שתי דעות הסוברות מהו יצר הרע: האחת, הוא כח טומאה – מלאך או שטן, המפתים את האדם לעשות עבירות, דהיינו יצר הרע רוחני• והדעה השניה, יצה׳׳ר הטבעי, הוא כח תאוות האדם הטבועות בו.

וכתב הגרי״ס זצ"ל, כי שתי השיטות נכונות המה. ישנו יצר טבעי – שהן המידות הטבועות באדם הן לטוב והן למוטב, ועל האדם לכוון את כל תכונותיו ומידותיו לאפיק טוב, ויש באדם גם יצר רוחני, מלאך רע המפריעו בעבודת ה' ולעומת זאת מלאך טוב המסייעו. ומביא הוכחה לכך, שאילו היצר היה רק רוחני – מלאך, אזי נסיונות בני אדם היו צריכים להיות שווים, והרי רואים שכל אחד נדבק לעבירה אחרת, וכן בכלל העבירות אין עבירה דומה לחברתה, ומדוע לא ילפף את כל בני האדם בשוה?

אכן באדם טמון גם יצה״ר הטבעי, לפי כוחות התאוה הטבועים באדם, ואין כל מידות ותכונות בני אדם שוות המה. ומאידך אנו רואים גם בני אדם שעושים עבירות חמורות, שאדרבה העבירות מנוגדות לתאוותן, אין זאת כי אם כח הטומאה – יצה׳׳ר הרוחני – המפתהו להרע גם כנגד טבע מידותיו.

נסיונות דור מקדש ראשון – יצה״ר רוחני, נסיונות דור מקדש שני – יצה״ר טבעי

לאור זאת נבין את חטאי הראשונים, אשר לבם היה טוב, הם עקרו מלבם את יצר הרע הטבעי וכל מלחמתם היתה עם יצה״ר הרוחני. דוד המלך אמר ״ולבי חלל בקרבי״  (תהלים קט, כב) ואמרו חז״ל שהרג את יצר הרע שבלבבו  (ע" ירושלמי ברכות פ׳׳ט ה״ה ע״ז ד:), וכיצד נכשל בחטא בת שבע למדות שהרג את יצה"ר בלבבו?

״ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת מעל הגג"  (שמואל־ב, יא, ב), ואמרו חז"ל  (סנהדרין קז.) בא שטן – יצה״ר רוחני בדמות ציפור, דוד שלח בו חץ כדי להורגו, והחץ שבר מחיצה ונתקלו עיניו בבת שבע, מיד ״וישלח דוד וידרוש לאשה״  (שם). זהו יצה״ר רוחני שמביא לאדם נסיונות, והנסיונות הם קשים, ההתמודדות כין מלאך לאדם זו דרגא גבוהה מאוד! אותנו אין היצה״ר צריך להכשיל בנסיונות כה גדולים, אצלינו המערכה היא נגד יצה״ר הטבעי שבלבנו. וזה לעומת זה, ככל שהנסיונות גדולים יותר כך גם העונש קטן יותר, ומאידך גם השכר לבחירה לטוב גדול יותר.

על כן אנו משתוממים על חטאי הראשונים ואין אנו מבינים כיצד יתכן הדבר? אם בפנימיותם היו חדורי אמונה ובטחון, הכיצד נכשלו בחטאים חמורים אלו?

שהרי אין לנו כל מושג במאבקים נגד היצה׳׳ר הרוחני – מלאך. הם שטיהרו את לבם מיצה"ר הטבעי, ואילו מעשיהם הרעים נבעו מהסתת היצה"ר הרוחני החזק לפי ערך גודל מדרגתם  (כמש׳׳א כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו – סוכה גב.), ולכן גם כשנסתלק מהם יצה׳׳ר הטבעי, היו יותר קרובים לתשובה, כי העבירה היתה רק בחיצוניות ולא קלקלה את פנימיותם, בפנימיותם עקרו את יצה״ר הטבעי.

אולם בדורות האחרונים, נבעו העבירות מיצה״ר הטבעי, קלקול הפנימיות – ״שנאת חנם", כתוצאה מחסרון אמונה ובטחון בהשי"ת, מעשיהם הטובים היו רק חיצוניות, ולכן לא יכלו לעמוד ולהתגונן כנגד יצה״ר הטבעי שהיה טבוע בפנימיותם, ולפיכך דורות האחרונים גם היו רחוקים יותר מתשובה.

ההבדל בין יצה"ר רוחני לטבעי הוא בתשוקה לעשות עבירה

זו היתה תשובת מנשה לרב אשי – לאור דברי המהר״ל – ״אי הוית התם הוית נקטית בשפולי גלימא ורהטת אבתראי״, כלומר, אצלכם התשוקה לעבירה כה עזה היא, מתוך תשוקה פנימית – יצה״ר הטבעי, עד שהייתם חפצים להסיר את כל המכשולים המונעים מבעד עשיית העבירה, והייתם עושים את כל המאמצים וכל הפעולות כדי שתהיה האפשרות לרוץ אחרי העבירה ולהשיגה.

ואולם, בדורו של מנשה אמנם ההשפעה לעבירה היתה גדולה ונוראה, אלא שהיתה זו השפעתו של יצה׳׳ר הרוחני – יצה׳׳ר החיצוני, אבל בפנימיותם לא היתה כל תשוקה לעשיית העבירה. ויתירה מזאת, היו שמחים על כל גורם המפריע להם בעשיית העבירה, כי בפנימיותם היו חדורי אמונה ובטחון בהשי״ת.

אנשי כנסת הגדולה התפללו על ביטול יצה״ר דעבודה זרה  (עיי יומא סט:), כיון שחזו מראש שדורות הבאים לא יוכלו להתמודד עמו.

בתקופת דור מקדש ראשון אם אמנם נכשלו במאבק עם יצה״ר הרוחני, מ"מ היה הדבר כרוך במאבק תמידי.

ברם דורות האחרונים שהיו שקועים ביצה"ר הטבעי, היו רצים אחרי הע"ז ללא שום מאבק והתמודדות, מתוך דחיפה פנימית עזה לעשות עבירה. זהו ההבדל המהותי בין דורו של מנשה דור תקופת מקדש ראשון – יצה״ר רוחני, לדורות האחרונים דורו של רב אשי – יצה״ר הטבעי.

המהר״ל מוסיף לבאר את שאלת מנשה מהיכן אומרים המוציא, והשיב מנשה מהיכן שנאפה הפת ראשונה שהוא מקום חשיבות של הלחם. וביאור הדבר, מנשה ביקש לומר שלמרות היותם כרוכים אחרי הע״ז, מ״מ הם ידעו והאמינו כי לבריאה יש שורש וראשית; בפנימיותם – אמונתם היתה כבטחון מוחלט בהשי״ת, וכל שאיפתם לעבוד ע״ז היתה מיצה׳׳ר הרוחני.

החמדה והתאוה היפך האמונה

הגר׳׳א זצ"ל מבאר עוד את חומר חטאם של דורות האחרונים, ונרחיב את דבריו:

שורש כל העבירות והחטאים הוא – החמדה. [עי' שערי קדושה לר״׳ח ויטאל ז״ל  (ח׳׳ב ש״ד) ׳״החמדה אב הטומאה כי היא מביאה לשנאה וקנאה. ומביאה לידי גזל ושבועת שקר ולידי רציחה והיא העשירית שבדברות ששקולה ככולן … והוא כופר בהשגחה שאינו מאמין שהכל ע׳" השגחתו יתברך … אבל הבטחון אין מעלה כמוה׳׳. וע" עוד באבן שלמה פ׳׳ג אות ג׳ מש׳׳כ ע׳׳ד הגר״א הנ״ל] ״בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה״  (מכות כד.) אמונה היא היפך החמדה, היא מידת ההסתפקות; המאמין ובוטח בה' יודע כי כל אשר נדרש לצורכו ולעבודת ה׳ שלו הוא מקבל משמים, ואשר לא ניתן לו – אין כלים אלו מחלקו כלל.

וכן הם גם סימני הטריפה והטהרה בבהמה ובעופות, עוף הטורף אסור באכילה, סימן שאין בו מידת ההסתפקות אלא אדרבה יש בו מידת החמדה והתאוה.

סימני הטהרה בבהמה מפרסת פרסה, סימן שאינה דורסת וטורפת אלא גדלה על אבוסה, וכך הוא גם הסימן של מעלה גרה שמסתפקת באוכל שבקרבה. כי ודאי מי שיש לו הרבה מאוד יותר על מידת סיפוקו והוא מסתפק בכך, בודאי שאין זו ממידת ההסתפקות, רק מי שמסתפק כדי סיפוקו זוהי ממידת ההסתפקות  (וגם ״גרה״ הוא מעה ד׳ איסרין, שהוא מידת מזונו בצמצום של העני ביום אחד כמ״ש בפאה פ״ח).

ועל כן דורות הראשונים שבפנימיותם היו חדורי אמונה ובטחון, ורק במעשיהם החיצוניים נכשלו בעבירות,

גלו לג' מלכויות שנמשלו לג׳ בהמות שסימן טומאה שלהם מבחוץ שאינן מפריסות פרסה, וסימן טהרה שלהם בפנים שמעלות גרה  (ע" ויק״ר פר׳ יג,ה, את הגמל זו בבל, את השפן זו מדי, ואת הארנבת זו יון), שכאמור סימן זה הוא ממידת ההסתפקות – אמונה.

אבל דורות האחרונים שנתקלקלו בשורש האמונה – בפנימיות, מעשיהם הטובים היו רק בחיצוניות,

גלו למלכות אדום, המשולה לחזיר, שאמנם סימן טהרתו הוא מבחוץ, אבל בפנימיותו יש בו את סימן הטומאה, היפך ממידת הסתפקות – כפירה.

עקבתא דמשיחא – דור של חיצוניות

מוסיף הגר׳׳א זצ"ל ״וכן הוא בגלות הזה מדתן של ערב רב ונעשה לנר שם״

–           מעשים חיצוניים רק לשם התפארות ללא שום תוכן פנימי. מו׳׳ר הגר׳׳א דסלר זצ״ל אמר בשם הגר"א שדור עקבתא דמשיחא הוא דור של חיצוניות, דור שרחוק מהערכים הפנימיים של אמונה ובטחון, יראת שמים צרופה, טהרת הלב ואהבת הבריות זכה  (ע" ממ״א ח״ג עמי 137).

            אין צורך להעמיק חקר כדי להיווכח כי דורנו – דור של מותרות, היפך האמונה ובטחון – כפירה.

הרצון ליותר נובע מתוך חוסר אמונה, אם כל מאויי האדם הם ריבוי נכסים, סימן שהפנים כולו רקוב. רח״ל בחצרותינו פשט נגע האי הסתפקות, ולכאורה מה בכך אם האדם יחיה ביותר הרחבה, אך אין זה כך, לשאיפה שכזו ישנם שורשים עמוקים בנפש האדם אשר אינם הולכים בד בבד עם הבטחון והאמונה.

״וגם הנפש לא תמלא״ – הנפש תובעת פנימיות אמיתית. האדם הריק מפנימיות רוצה למלא את נפשו בחיצוניות – מתוך חסרון אמונה, ובכך הוא בא על סיפוקו.

אין תימה איפוא שלא זכינו עדיין לבנות ע״י מעשינו את בית המקדש. אם אנו במעשינו דבקים בעוונות אבותינו, ומעשינו רק חיצוניים לשם התפארות ללא תוכן של פנימיות, אזי אנו גורמים גם עכשיו לחורבן הבית ולהמשך גלותנו – בגלות אדום, גלות של כפירה וחוצפא יסגי.

חובתנו לערוך חשבון נפש לבירור הפנימיות, עד כמה יש בפנימיות האדם שאיפה לתורה ויר״ש אמיתית וטהורה. אמנם, החיצוניות מסייעת לפנימיות, תנועת האיברים החיצוניים מעוררת את הפנימיות, אך יש לידע את המטרה

–           חיזוק הפנימיות, ועלינו לבחון עד כמה חיצוניות זו חודרת לפנימיות.

דוגמא – אם יציעו לאדם שידוך של בחור יר"ש ממשפחה של אברך בן תורה, בית של עבודת ה' אמתית, ומאידך בית של גדולה וכסף ומשפחה 'חשובה' – הרי ללא ספק יאמר 'נו, המשפחה ההיא לא ממש 'חשובה', 'אברך פשוט'…

זה לא דור של שקר?? של חיצוניות??

פעם נכנס אדם לרב שטיינמן לברר על שידוך בנוגע לב' הצעות שלא ידע מה לבחור מביניהן. ובא לשאול מה פחות חשוב ומה יותר חשוב – והשיבו הרב שבשידוכין הכל חשוב – חוץ מ"מה יאמרו"!! ובזה יישב לי הרב את כל השאלות…

פעמים רבות מה שחשוב – זה השם של הישיבה, ולא כמה באמת הוא ילמד שם!

פעם אמר לי אדם שאחד הדברים שהביאו אותו להתנתק מביהכ"נ היו שכאשר החל להחסיר – אמר לו אביו תבוא רק כדי שלא יהיה לי בושות!! זאת אומרת שלא מענין את אבא אם אתפלל, אלא שלא יהיה  ל ו  בושות!!

פעמים אנו משקיעים יותר מדי בחיצוניות של המצוות – תפילין ואתרוג מהודר – ופחות בלב ובכוונת המצווה!

יותר בחליפה ובכובע – ופחות בלב ובכוונה!

בודקים ילד איך הוא לומד – אומר הרב פינקוס – ע"י מבחן מקיף, אך איך הוא מתפלל? לפי ההתנדנדות ועצימת העיניים… אולי תשאל אותו מה הוא מכוין בשם ה'? בשמע ישראל? כמה הוא מרוכז? הכל חיצוניות!!

אין להסתפק במעשים חיצוניים בלבד אלא יש לשפר ולעדן את מידות הפנימיות,  אמרו חז״ל  (פסחים נ:) מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אולם גם בזאת יש לאדם לזכור כי מטרתו – הלשמה •

[דוגמא אופיינית למעשים חיצוניים, רואים בלויית גדולי תורה, לשאת את הנפטר ודאי זו גמ״זז גדולה מאוד, אבל כשדורסים ורומסים איש את רעהו הלזאת יקרא גמ״ח של אמת?

הן אלו רק מעשים חיצוניים – לחטוף מצוה בשבילי, ואין זו גמ״ח לכבוד המת. ולדאבוננו פרט זה מאפיין על הכלל, כאשר חוטפים מצוות על חשבון חברו, כדברי הגר׳׳א ז״ל ונעשה לנו שם – מעשים לשם התפארות].

וכאשר נזכה בעז״ה לבנות את פנימיותנו, אזי נזכה לצאת במהרה מתוך גלות אדום המשולה לחזיר, שסימן טומאתו בפנים היפך ממידת ההסתפקות – כפירה, ונזכה לראות בבנין בית המקדש.

חורבן בית המקדש – באין תוכחת [מכמה מקורות]

אנו בימים בהם מבקשים ללמוד את נושא החרבן, להבין את סיבותיו, וכך נזכה שבזה ייבנה ביהמ"ק במהרה בימינו אמן.

הגמרא במסכת שבת דף קיט עמוד ב אומרת דבר שלא הרבה מכירים, כסיבה לחורבן:

אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה – אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.

הגמרא מביאה טעם נוסף, האם הוא קשור?

כיצד מבקרים

מסופר על רב גדול בארה״ב שהגיע לביקור אצל רופאו, במהלך הביקור נאלץ הרופא להזריק לו זריקה מורכבת. הוא עקב בדריכות על שלבי ההכנות ושם לב לכמה פרטים:

א. הרופא הכין אותו נפשית לכאב הדקירה. ב. הרופא עצמו חיטא את ידיו בחומר מיוחד.

ג. לקח את המחט מאריזה סטרילית. ד. ניקה את המקום באלכוהול.

ה. בגמר הטיפול חבש את הדקירה בצמר גפן רך ומלטף… וביקשו שינוח להתאוששות.

תלמידו ששהה לצדו, תמה, מדוע רבו כה עוקב בדריכות על ביצוע הפעולה, בתגובה ענה הרב לשמשו שניתן ללמוד מפעולה זו מוסר השכל חשוב מאוד לחיים:

כשעומדים ״לדקור״ את זולתנו כלומר, כשבאים להעביר ביקורת על הזולת, צריך:

א. שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שאם לא כן עלולים דברי התוכחה להזיק יותר מאשר להועיל!

ב. צריך לבדוק שמעביר הביקורת יהיה נקי ומתוקן לפחות בנושא זה.

 ג. לבדוק שמקבל הביקורת יהיה במצב רגשי קשוב, ולא, הוא עלול לקבל זאת בצורה שלילית שרק תחמיר את המצב. [אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, כ"ש שאין מוכיחין…]

ד. להכין אותו מראש, שיהיה במצב של ״כוננות ספיגה״… לא להנחית עליו ביקורת בהפתעה.

ה. עם סיום הדברים יש לתת למבוקר תחושה נעימה ע״י מחמאה וכדומה שיחוש מוערך ולא מושפל.

תוכחה מוסתרת על קימה לתפילה

סיפר הרב יגן – בישיבה שלי היה אברך חשוב מאוד, למדן גדול. היה לו חסרון אחד – הוא אהב מאוד לישון, ותמיד היה מגיע לסוף התפילה. התפילה היתה נמשכת משבע עד שמונה, והוא היה מגיע ברבע לשמונה ומתפלל בפינה מאחורי קיר, וכך היה מקלקל הרבה הבחורים.

חשבתי כיצד להעיר לו על כך. אם סתם אומר לו: ״אתה לא מתפלל׳ ־ הוא יענה לי: ״מה פתאום, אני כן מתפללי, תתפתח מריבה, ובסופו של דבר איאלץ לזרוק אותו מהישיבה, וזו אינה דרך. חולה לא זורקים מבית חולים, בחולה מנסים לטפל.

במשך שבועיים ימים חשבתי איך להעיר לאברך הזה להתפלל כראוי בלי לפגוע בו. בסוף מצאתי'פטנט׳. הרי כל אדם אוהב כבוד. הכבוד כל כך זול לזה הנותנו, וכל כך יקר לזה המקבלו, ואנחנו בעולם משונה: כולם משוגעים, לא אוהבים לתת כבוד, רוצים רק לקבל כבוד…

ובכן, תפסתי את אותו אברך ולפני הכל השפעתי עליו שפע של כבוד. אמרתי לו: "יש לי הרבה תלמידים בעלי תשובה מתחילים ואין לי זמן לטפל בהם, אתה צריך לעזור לי".

״במה אני יכול לעזור לך״? שאל. אמרתי לו: ״יש כמה תלמידים שאינם יודעים להתפלל [לא אמרתי לו זאת על עצמו וברצוני שתלמד אותם כל יום במשך שעה איך להתפלל׳.

אמר לי: ״אני לא יודע ללמד״.

"יהיה בסדר״, הרגעתי אותו, ״אני אלמד אותך. נקנה לך ספרים, ואתה תמסור להם שיעורים בענין מעלות התפילה וכו'. כך כל יום במשך שעה תלמד אותם, ואשלם לך על כך״.

אמר האברך: "טוב, באיזה שעה אלמד אותם״?

אמרתי לו: ״כל יום משש עד שבע בבוקר, כדי שיהיו מוכנים לתפילה, שיתפללו מיד אחרי השיעור שלך״״. והלב שלי היה נתון רק לו, שהוא יגיע לתפילה״ בזמן, מיד בתום שיעורו…

אחרי שקיבלתי את הסכמתו, הלכתי וחיפשתי מחוץ לעיר תלמידים שאינם יודעים להתפלל, עשיתי ייבוא של שני תלמידים…

והוא, בחמש וחצי בבוקר קם, הגיע לבית המדרש כשבאמתחתו חמישה ספרים, והתחיל דורש לפניהם: ״תשמעו, צריך לקום מוקדם לתפילה, לכוון בתפילה״ וכו'. כך במשך שנה שלימה היה מלמד אותם איך להתפלל.

עד היום, במשך שתים-עשרה שנה, הוא אף פעם לא החסיר תפילה בישיבה! ואין לו מושג עד היום שאת כל זה עשיתי כדי שהוא יתפלל…

רבי אריה לוין והמעשן בשבת

כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

אור דניאל שמות תע"ג: וכשנתבונן באורחות חייו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל נלמד כיצד לקרב רחוקים פעם כשגמר תפילתו בערב שכת לאחר שיצא מבית הכנסת לביתו ופניו כמלאך ה' צבאות בדרך ניגש אליו איש שאינו שומר תורה ומצוות ובידו סיגריה דלוקה ושאל את הרב איפה מלון "המלך דוד" בירושלים למרות שאותו איש התנהג בחוצפה שביקש טובה מהרב בעוד שבידו סיגריה דלוקה בכל זאת נענה הרב בסבר פנים יפות ואמר "לא אוכל להסביר לך מהמקום הזה היכן המלון לכן אני בעצמי אבוא עימך " כשהלכו בדרך אותו האיש החצוף המשיך לעשן כרגיל והרב כדרכו בקודש התנהג עם היהודי בארך אפיים לאחר כרבע שעה כשניתן היה לראות את המקום אמר לו הרב "זהו המלון שביקשת " כשראה אותו אדם את התנהגותו של הרב עמו אמר לו "דע לך שיש לי לב קשה מאוד אף אחד לא שבר לי את הלב היחידי זה אתה כי למרות שהנהגתי לא הייתה רצויה מכל מקום לא כעסת עלי ועל כן אני מבטיח לך אם יש אנשים כמוך בעולם אני לא מעשן יותר בשבת!

ומה רע בביקורת ישירה?

היא מעוררת את האדם לסתור את דברי המבקר, כי האדם רואה את עצמו בד״כ כאדם מושלם לפחות כלפי הזולת… וכאשר מוטחת בו ביקורת, הוא יעשה כל שביכולתו להגן על עצמו ולתרץ את מעשיו בק״ן טעמים כדי לצאת נקי. אך ביקורת עקיפה בכוחה לעקוף את מנגנוני ההגנה הטבעיים של האדם ולהגיע ישר ללבו.

משה רבינו בתוכחתו העדינה והפנימית מלמדנו שמלבד ה״מה״ – המסר עצמו החשוב, חשוב לא פחות ה״איך״, כיצד לכבד את המבוקר. כי כאשר האדם חש מכובד כלפי המבקר, הוא מבין שהוא רוצה רק בטובתו. אזי. יש בכוחו להרהר לגופם של דברים ולתקן את: מעשיו.

רבי אריה לוין מביא אדם לבית הכנסת

וגם בספר ״איש צדיק היה״ מסופר על ר׳ אריה לוין זצ״ל איך השפיע על אדם רחוק מיהדות בלי להוכיחו. ר׳ אריה לוין בא להתפלל בבית הסוהר כתמיד, ואמרו לו שיש אסיר אחד קומוניסטי שאומר שאינו מאמין, לכן לא בא לביהכ״נ, ביקש מהמפקד ׳שיובילו אל תאו של האסיר, ניגש אליו הרב בחביבות לחץ את ידו ושאל לשלומו, ושאל לשמו ענה האסיר ששמו ״ליפקיןק אמר לו הרב אולי אתה צאצא לר' ישראל סלנטר ליפקין זצ״ל שהיה גדול בעלי המוסר והמידות, ענה לו האסיר, כן הוא היה אבי סבי, אמר לו הרב זו זכות גדולה מאוד, האם אוכל לעזור לך במשהו, ענה לו האסיר מוכרח אני להודות שכבר עזרת לי ע״י ביקורך ודבריך אלו הטיבו לי, מאז אותו אסיר התייצב בביהכי׳נ תמיד. [אימרי דניאל חומש דברים עמ' רנה]

צריך גם לדעת אין להוכיח!

בשום אופן לא להשתמש באמצעות של קינטור או תקיפות, או דיבורים של השמצות והשפלות, וכדומה. צריך לזכור שדורינו זה הוא דור שהתרגל לחיות על ״כפפות משי״! דור ׳צעיר׳ שחייבים ללכת איתו ״בין הטיפות״! בנועם, בסבלנות, בהרבה חום והרבה אהבה! ואפילו משה רבינו שהיכה על הסלע ־ נענש על כך! ולמה? בגלל שהקב״ה רצה ללמד אותו, שיש להשתמש בשפת ה״דיבורים״ ־ יותר מאשר בשפת ה״מקל״! לקרב את היהודים ע״י נועם הדיבור ולא ע״י שבט המקל!

[וכבר אמרו – כדור לאחר שמנפחים אותו היטב – אפשר לבעוט בו כמו שצריך! כך יש לנפח את האגו של השומע, ואז לומר בעדינות את דברי התוכחה…]

תוספת: הוכח תוכיח את עמיתך, מדוע הכפילות? ואם כפל, מדוע לא אמר הוכח הוכח, או תוכיח תוכיח?

כדי להבין זאת עלינו להבין תחילה מהו ההבדל בין לשון הוכחה ללשון תוכחה נשאל רבינו יצחק בר ששת הריב"ש והשיב שו"ת הריב"ש סי' תלא "הוכחה כאשר יש מחלוקת בדיעות בין שנים ובא שלישי והכריע ביניהם" כלומר כאשר ישנו ספק מהי הדרך הנכונה או מהם הדין וההלכה אזי חייב החפץ להצדיק את דרכו להוכיח את אמיתות דבריו

ראיה לדבר מדברי יעקב אבינו ע"ה שאמר ללבן "ויוכיחו בין שנינו" לבן טען שהצדק אתו ויעקב אבינו דחה את דבריו וביקש להוכיח צדקת מעשיו לכן אמר ללבן הבה ניגש יחד לאדם שלישי שיוכיח ויכריע מי משנינו הוא הצודק

לעומת זאת "תוכחה" היא כינוי לדברים הנאמרים כדי להוכיח אדם על מעשיו שאינם כשורה כמו שנאמר "הוכח תוכיח" או "מוכיח לרשע מומו". דהיינו במקרה שאין שום מקום להסתפק בזה שהאיש תועה בדרכו ומעשיו הם בודאי אינם ישרים והגונים ובא מישהו לישר את דרכו ולהראות לו טעותו לזה ייקרא "תוכחה"

כללו של דבר "הוכחה" באה במצב של ספיקות וחוסר בהירות לעומת זאת "תוכחה" פירושה חשיפת חטאי האדם באופן ברור ונחרץ ודרישה לתיקון המעשים

מדברים אלה של הריב"ש למד החיד"א ואומר שבדברי הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך" ישנו רמז נפלא המלמדנו כי במצוות התוכחה קיימים שני אופנים א "הוכח" לאדם שאינו חכם אמיתי האוהב לשמוע תוכחות אצל איש כזה הדרך היחידה היא "הוכח" רק לעורר ספיקות על טוהר מעשיו כדי שלא לפגוע בכבודו ב"תוכיח" לחכם האוהב את התוכחות והיינו חכם אמיתי אשר אליו אפשר לדבר בלשון "תוכחה" גלה לו את האמת ללא כחל וללא שרק שהרי מאנשי החכמה והמוסר הוא, החפצים לישר דרכם ובודאי יקבל את חיצי הביקורת בשמחה אף שנאמרים לו ללא גינוני כבוד. לפיכך מסיים הפסוק "תוכיח את עמיתך" לעמיתך על פי דרשת חז"ל "עם שאתך בתורה" אותו "תוכיח" אבל אדם אחר רק "הוכח" [על פי ספר "אלופינו מסובלים"]:

קריבה הוגנת לעומת קריבה גרועה [כלי יקר]

כדי לדעת כיצד נכון להעביר ביקורת, את זאת מלמדנו משה רבינו בחטא זה ממש. בספר דברים טרם פרידתו מעמו פונה משה רבנו אל העם בדברי מוסר צפונים על הדרך לתקן את מעשיהם. ושם מתאר את הרקע והסיבה שהובילה לחטא המרגלים ותוצאותיו הקשות: ״ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ״ (דברים א, כב). מהי מהותה של אותה קרבה? ומדוע מדגיש משה ״ותקרבון אלי כולכם״ והוא לא מסתפק במשפט ״ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו״, הרי ברור הדבר, שאם בני ישראל ביקשו ממשה לשלוח מרגלים, הם התקרבו אליו כדי לדבר עמו.

מבאר רש״י שמילים אלו טומנות בחובן תוכחה נוספת לעם ישראל: ״ותקרבון אלי כולכם – בערבוביה, ילדים דוחפים את הזקנים, הקנים דוחפים את הראשים״. כלומר, בני ישראל היו כל כך להוטים לשלוח מרגלים, עד כדי כך שהם שעטו לעבר משה בחוסר דרך ארץ מופגן, כשהצעירים חמי המזג דוחפים את הזקנים. אך גם הזקנים לא טמנו את ידיהם והם דחפו את ראשי העדה.

מדוע מתייחס משה רבנו לצורת הבקשה ולא לעצם הבקשה לשלוח מרגלים? הרי אף אם בדרך לא נהגו בכבוד הראוי, ודאי הוא שעצם החטא היה בשליחת המרגלים ולא בדרך בה הם התקרבו אל משה?

רש״י בהמשך דבריו מביא פסוק נוסף בו נאמרו המילים ״ותקרבון אלי״, אך דווקא מהפן החיובי. היכן זה קרה? במתן תורה (שם ה, כ־כא): ״ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ד׳ א־לוקינו את כבדו״׳. בני ישראל ניגשו למשה וביקשו שהוא זה שישמע את דברי התורה ישירות מנותן התורה – מהקב״ה, ולאחר מכן יעביר אליהם את הדברים.

על קירבה זו, משה מתבטא בחיוב על הנימוס והדרך ארץ שאפיין קרבה זו: ״אותה קירבה הייתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם״.

מבאר בעל ה ״כלי יקר״ את ההבדל שבין שתי קירבות אלו: ״אלא לפי שכל זה מעניין התוכחה, לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מתן תורה, וכך אמר להם, במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות, וכשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי ייתן והיה זה לבבם כל הימים.

האמנם, כשבאתם לשלוח מרגלים באתם בעירבוביא וילדים דוחפים זקנים אגלי מילתא למפרע (נודע הדבר למפרע) שגם הקריבה של מתן תורה לא הייתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפצכם קנייני הגוף״.

פלאי פלאים, לשם מה צריך לדון לכף זכות כשמתנהגים בנימוס, מה כוונה במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות״?

נראה מדברי בעל ה״כלי יקר״ שיש כאן מוסר השכל נוקב. בשעה שקיבלו עם ישראל את התורה, היינו מצפים שהעם יתלהב בשעה שישמע את דבר השי״ת בעולם, שתהיה התרגשות וההתלהבות עד כדי שבירת מחיצות העלולה להוביל לחוסר נימוס המתבטא בדחיפות של צעירים שעלולים להתעלם ולדחוק את הזקנים לקרן זווית. אך שם דווקא העם הגיב בנימוס ובנכבדות… היה נראה שזו תכונה חיובית המלמדת ומעידה על יראת הרוממות.

אך הנה בשעה שהתחננו על הצורך במרגלים, שם הייתה סערת רוחות שגרמה לדחיקתם ודחיפתם של הזקנים… התסיסה שליוותה את חטא המרגלים מלמדת שכאשר העם רוצה להשיג מטרה מסוימת הוא יודע גם יודע לתסוס. זו עדות נאמנה שהשקט הנפשי שליווה את אותם תוססים במעמד הר סיני, לא בדיוק שיקף את יראת הרוממות, אלא שיקף אדישות. כולם נותרו אדישים, וכל אחד התחסד ונתן את הכבוד למבוגר ממנו…

התלהבתם מספיק באותו המעמד לפחות כמו בחטא המרגלים?!

אך היופי שבדברי המוסר הוא הדרך שמשה רבינו מעבירם. הוא לא אמר את דברי ה״כלי יקר״ מפורשות לעם, אלא בדרך עקיפה הוא העביר מסרים אלו לכל יהודי שמוחו מחשב וליבו פועם, הוא ידע להפנים זאת נכון.

יתרו ותוכחתו

מפרשת יתרו ״שיתר פרשה בתורה״ לדעת איך להוכיח! [והגדת, 325]

״וישמע יתרו״  (שמות יח, א) שבע שמות נקראו לו, רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל  (רש״י). לא מובן, לשם מה לו לאדם שבע שמות?

ואמרתי בדרך צחות, שהרי היו לו שבע בנות  (שמות ב, טז) – על כל אחת התחיב ׳סדור מלא׳, ולוה כספים, וחתם על שטרות, וחזרו, ופשט את הרגל, והנושים נסבו, ונאלץ לבריח, ולהחליף זהות שלא יגלוהו -ונמצא, שעל שבע בנות החליף שבעה שמות…

וממשיך רש״י: ״יתר״, על שם שיתר פרשה אחת בתורה, ״ואתה תחזה ומכל העם אנשי חיל… ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי המשים ושרי עשרת ושפטו את העם בכל עת… והקל מעליך ונשאו אתך׳!. ״יתרו״, לכשנתגייר וקיים המצוות הוסיפו לו אות אחת על שמו.

ואני שואל: ודאי, להוסיף פרשה בתורה זכות היא, וראוי שיקבע עליה שם, אבל הפרשה שהוסיף מתחילה ארבעה פסוקים לפני כן: ״ויאמר חותן משה אליו, לא טוב הדבר אשר אתה עשה, נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך״  (שמות יח, יד-יח), הפרשה פותחת בבקרת שהשמיע על הנהגת משה רבנו לשפוט לבדו את העם. ומדוע כתב  (רש״י) שיתר בתורה פרשת ״ואתה תחזה״, מדוע לא כתב שתחלת הפרשה בהצעה שהציע?

ולמדנו מכאן יסוד. שהבעת בקרת גרידא, האבחון מה אינו כשורה, אינו נחשב לכלום. ״אורח לרגע רואה כל פגע״. התכונה הנדרשת היא היכולת להציע הצעות שפור ויעיל, להצביע מה לתקן ומה לעשות!

התוכחה היא מצוה מן התורה [ויקרא יט, י], וככל מצוותיה יש בה דינים מפורטים. ואלו דברי הרמב״ם  (הלכות דעות פ״ו ה״ז): ״הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו״!

וכמדומה שמקור דבריו בפסוקים מפרשים  (משלי יט, יט-כ): ״גדל חמה [פרש האלשיך: מי שמוכיח בריב כעס] נושא עונש [יקבל ענשו על תוכחה כזו. כי אין להוכיח בכעס, אלא בנחת ובלשה רכה. שאסור שהתוכחה תהיה פורקן כעס,] כי אם תציל, [רק בנחת תהיה לתועלת] ועוד תוסיף [ותאמר] שמע עצה וקבל מוסר [לטובתך,] למען תחכם באחריתך״ –

אסור שהדגש יהיה על הבקורת לשעבר, אלא על התקון לעתיד!

ועל זה אמרו (ערכין טז ע״ב) תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. פרש רש״י: בדרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנות – אם התוכחה היא הבעת בקרת, ודאי יפגע, ויקפיד, ויאטם.

אם כונתה לשפור ולתועלת, תתקבל. וכמו שכתב הגר״א זצ״ל  (משלי י, כ): ״המוכיח בדברים קשים, ומבזה, ואומר מפני מה אתה עושה כך, ומחרף אותו, על ידי זה אינו מקבל ממנו. אך הצדיק שיודע להוכיח בא בדברים טובים ונחומים, והכל נכספים אליו״!

[אל תוכח לץ – אל תאמר לאדם "אתה לץ" – פן ישנאך, הוכח לחכם – אמור לו – לאדם חכם כמוך לא מתאים לעשות כן! ויאהבך!]

הרב מבריסק והעכברים

וכבר אמרו: שנים רודפים אחר העכברים ומבערים אותם, עקרת הבית והחתול. אלא שעקרת הבית רוצה שלא יהיו עכברים. והחתול רוצה שיהיו, ויטרפם, וישביעוהו…

כך, יש שני סוגי מוכיחים. האחד, צר לו באמת ובתמים על המעשה, ורוצה לתקן ולשפר עד שלא יהיה לו על מה להוכיח. והשני מחפש מומין ועוותים כדי שיהיה לו על מה ועל מי להתנפל ולשפך זעמו, להוקיע ולחגוג. והוא בבחינת ״יצר הרע דומה לזבוב״  (ברכות סא ע״א) שהוא להוט על המכה  (תנחומא תצא י) ומטיל בה רמתו… [כפי שאמר הרב בא"ח לאותו אחד שבא לפניו והחל לקטרג על יהודי אירופה והעבירות אשר ראה בם, א"ל הרב הנך כזבוב המחפש את הפגם והלכלוך, לא ראית בם שום דברים טובים??].

ובכלל, יש אנשים שמתמחים בבקורת. בכל דבר מוצאים את השלילה והחסרון. ולא זו הדרך –

בוא וראה, כשפרט החסיד בעל ״חובות הלבבות״  (בשער הפרישות פרק ח) את מעלות הפרוש, כתב: ״ולא מספר בגנות, ולא מדבר מאדם״. נקט: ״לא מדבר מאדם״, גם לא לשבח, כמו שאמרו (בבא בתרא קסד ע״ב, ערכין טז ע׳׳א) שלעולם אל יספר אדם בשבח חברו, שמתוך שבחו בא לידי גנותו. ואם כן, מהו שהקדים: ״ואינו מספר בגנות״, פירושו־ שאינו מתמקד בחסרונות כלל. בכל דבר, מאתר את המעלות.

וכמו שכתב ב״חובות הלבבות״  (שער הכניעה): ״ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זו! אמר להם: כמה לבנות שניה, והתחרטו על מה שספרו בגנותה!״

ונוסיף ונאמר, שרבם הוכיחם בתשובתו זו. אבל לא הביע בקרת גלויה, אלא הורה כיצד ראוי היה שיתבוננו – כך מוכיחים!

הבחור שהיה חזק ב"לסתור"

ואני זוכר, שבחירי הישיבה הצטיינו בשפעת חדושיהם, מי בעמקות מי בחריפות ופלפול ומי בבקיאות נרחבת. אבל היה אחד שכל כחו בסתירה ובקרת, בהפרכה ובערעור. אמרת כך, ואולי אחרת. הבאת ראיה, יש לחלק. חקרת חקירה, כבר קדמוך. הצבת יסוד, נסתר מגמרא מפרשת. לפעמים צדק, ולרוב לא. אבל מעולם לא השמיע חדוש משלו. כמה שהשתוקקו לכך, כדי לסתרו…

וחשבתי לעצמי: הרי המדרש  (מדרש משלי י) אומר: בוא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון את כל העולם כלו. וכיון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו: כלום עסקת בתורה. אמר: הן, אומר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל יהודית, אמר לפני מה שקרית ומה ששנית – כל בני הישיבה יאמרו מחדושיהם, יחזרו על ה׳חבורה׳ שאמרו. יגיע תורו של אותו בחור, יאמר: רבינו של עולם, אין לי חדושים משלי ־ אבל תאמר אתה דבר חדוש, ואני אפרכנו… זו, אמנותי…

השמיעונו, שלא זו הדרך ־ ״לא טוב הדבר אשר אתה עושה״, אין זו הפרשה שיתר, שעליה נקרא שמו. אלא: ״ואתה תחזה״!

בדרך זו נהג גם ה"חפץ חיים" זצ"ל במעשה המובא בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" ח"א עמ' קעד וז"ל בתקופה שהח"ח היה נודד למכור את ספריו ראה פעם באכסניא שבוילנא יהודי חסון ומגושם עושה רושם של סבל הנכנס מתישב ליד השולחן ופוקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף בלי ברכה חוטף הוא בתאוותנות את נתח האווז מקנח במשקה ומתיחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת הח"ח עומד בפינה אחרת של הבית כשהוא נדהם ממש מהמחזה ועומד לעשות נסיון לגשת אל הזולל כדי להעיר לו על קלות דעתו ברם בעל האכסניה מקדים את עצמו מתקרב חרש אל אורחו החשוב החפץ חיים כדי למונעו מצעד זה פשוט חושש הוא מפני שערוריה המדובר בחייל ניקולאיני לשעבר הדיוט הוא יחרפהו ועלול אף להרים ידו על הצדיק "אנא רבי הנח לו אין אל מי לדבר הריהו מגושם מדי בור ממש לא למד אחרת משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים ונסחב לסיביר עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואחר עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה ב"חדרים" כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב היש פלא שגדל כה מגושם פרא והדיוט לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית לא למד אות אחת מן התורה יהדות היתה זרה לו לא ראה פרצוף יהודי מוטב רבי שלא תתחיל עמו כבודך יקר מדי בעיני "חיוך שליו מסביר וחביב נגלה על פניו המאירים של החפץ חיים ואז אמר "כך יהודי שכזה אל תחשוב כבר אדע היאך לשוחח עמו ומקוויני שתצמח מכך טובה " החפץ חיים ניגש אליו הושיט לו "שלום עליכם" ובנעימה לבבית וידידותית פתח "האמת הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה גדלת בין גויים לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה עברת את הגהינום בעולם הזה סיוט צרות רדיפות איומות עינויים נוראים הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך אלצוך לאכול חזיר בילות וטריפות ואף על פי כן נשארת יהודי לא השתמדת מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמותך מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין הצדיקים וגאוני עולם אטו מילתא זוטרתא היא מסירות נפש שכוו לסבול יסורים שכאלה למען היהדות למען כבוד שמים שלשים וכמה שנים רצופות הרי זה נסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה " דמעות נתקשרו בעיניו האפורות של החייל הניקולאיני לשעבר הוא נזדעזע מהמלים הרציניות הלבביות והחמות שזרמו ממעין טהור חי שליטפו והחיו את נשמתו המייגעת משנודע לו מיהו העומד בפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את החפץ חיים והחפץ חיים מוסיף לדבר אליו "אדם שכמותך שזכה להחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת השם לו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר לא היה מאושר כמוך בארץ" היהודי שוב לא עזב את החפץ חיים עד שהפך בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור.

תוכחת הרבי מסלונים

גבאי בית המדרש בסלונים באו לפני ה״ברכת אברהם״ זצ״ל וגוללו בפניו מעללי פלוני, תצילנה האזנים משמע, יש להרחיקו מבית המדרש!

נענה ויאמר: ״אכן הגיעה השעה לבער את הקוצים מן הכרם, ולהרחיק את העברינים. אבל לא בבת אחת, נעשה זאת בהדרגה. קודם כל, אעזוב אני. כי אין חוטא ופושע כמוני, מכיר את בוראו ומורד בו. אחר כך, אולי יגיע תורו״

מובן שויתרו על הרעיון, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אמר: ״קראו לו, ואדבר עמו״.

הלה הגיע, וה״ברכת אברהם״ אמר לו: ״שמעתי עליך כך וכך״ – מחה: ״והרבי מאמין למוציאי הדיבה?!״

הרגיעו: ׳:וכי מה זה משנה – נניח שזה נכון, אז מה. וכי אני הוא שראוי להוכיח? הרי אני גרוע ממך! אלא מאי, בכל יום אומר אני לעצמי: גרוע ככל שהנני, מהיום אפתח דף חדש. בוא ותאמר גם אתה כך: מה שהיה היה ומה שהייתי הייתי, מהיום נפתח דף חדש״

[מכאן מאמר נוסף בהמשך עמ' 394]:

סיפר הרב גלינסקי – בישיבת חדרה התמודדנו בבעיות לא פשוטות. הבאנו נערים ילדי עולים ללא רקע תורני, והיה שם למשל בחור שלא היתה לו שום בעיה לפתוח עם החברותא בשיחת חולין באמצע הסדר. אני יודע, זה נשמע מזעזע, לעבר על דין מפרש בשלחן ערוך  (יורה דעה רמו. יז): ״אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה״. אבל, פאקט, כך היה!

השאלה, מה עושים. הוא חוטא בעצמו, ומחטיא את החברותא, ויוצר אוירת רפיון בבית המדרש, וקצבו דינו לנדוי (ירושלמי תענית פ״ג ה״י). אבל קבלנו מרבותינו שלא זי הדרך ־

קראתי לבחור. אמרתי לו: ״ביום חמישי בערב אני חוזר לבני ברק. אני מזמין אותך להיות אורחי לשבת״ כמה שמח!

נסענו, ואמרתי לו: ״אם תסכים, אני מתפלל ביום ששי בצהרים ׳מנחה גדולה׳ בבית ה״חזון איש״. לאחר התפלה אציג אותך, ותבקש ברכה״. כמה התרגש.

הוספתי ואמרתי: ״ראה, לפעמים מתענין ה״חזון איש״, שואל מה לומדים, ומה חדשת. אל תבהל, הוא לא מכשיל. לא הורס, אלא בונה. אבל אנחנו נשב ונכין טוב את התוספות בענין שלומדים כעת בישיבה. יש לי שם הערה נפלאה, ואם ישאל תהיה מוכן״.

הסכים, בחשש. ישבנו שלוש שעות נפלאות. הוא שנן את הענין, ברוך כשרון היה, הבין את מהלך התוספות, את הקושיא המתעוררת והתרוץ המוצע, וכבר היה להוט להשמיע.

עלינו לבית ה״חזון איש״, ולאחר התפלה הצגתיו. ה״חזון איש״ האיר אליו פניו, התענין מאיפה הוא, והאם הוא לומד טוב, ומרוצה בישיבה. לא חקר מה לומדים ומה חדש.

אמרתי: ״הוא מבקש ברכה״.

ה״חזון איש״ חייך, וברך. כשחזרנו, אי אפשר היה לדבר עם הבחור, כה נרגש היה. הוא פגש ברב הדומה למלאך, וקבל ממנו ברכה!

עברה שבת מרוממת, וביום ראשון בבקר חזרנו לישיבה. בדרך, אמרתי לו: ״אתה יודע, מלכתחלה חשבתי להזמין לשבת אותך ואת החברותא. חשבתי שיהיה לכם יותר מענין יחד. ראיתי שאתם מוצאים שפה משותפת אבל אחר כך חשבתי, ודאי תרצו להתפלל במחיצת ה״חזון איש״ ולקבל ממנו ברכה. ואז, כשתעמדו לפניו, והוא יושיט את ידו לברך אותך, בדיוק אז תזכר באיזה ענין ותפנה אל החברותא לספר לו. וזה לא נעים, לבייש כך את גדול הדור, בדיוק כשהוא רוצה לברך אותך״…

הביט בי בעיניים קמות, מזועזע: במה שאני חושד בו!

מהרתי להפיס דעתי: ״לא התכונתי ברצינות. אני יודע שאין לחשד בך בזה־

אבל, הלא תבין: כשאני רואה אותך יושב ליד הגמרא, ולומד. וברוך השם, יש לך כלים ראויים. איך למדנו ביום ששי! ולפתע אתה פונה אל החברותא ומשוחח –

ואני נזכר בדברי המשנה  (אמת פ״ג), מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, שנאמר  (שמות כ, כא): ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״, ופרש מהרש״א  (ברכות כא ע״א) בשם המדרשים, שכל התורה שמותיו ופעלותיו של הקדוש ברוך הוא –

הגע עצמך, אתה לומד, ובלמודך מושך כביכול את השכינה אליך, כמו שאמרו  (תנא דבי אליהו רבה יח) שכל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר  (איכה ב, יט): ״שפכי כמים לבך – ואין מים אלא תורה (בבא קמא יז ע״א) נוכח פני ה׳״, ואז: ״אבוא אליך, וברכתיך״ –

והקדוש ברוך הוא רוצה לברכך, ואתה פונה אל החברותא לשוחח! איי, ל״חזון איש״ לא היית עושה זאת, ולקדוש ברוך הוא כן?!״…

ממי למדתי שזו הדרך לשכנע ולהשפיע? מהגמרא – שכאשר ספרו  (שבת קיט ע״א) על הכנת רבותינו לכבוד שבת המלכה, אמרו שרב נחמן בר יצחק היה טורח בעצמו לשאת משאות, כלים מאכלים ומיני מגדים. אמר: אלו היו רבותי, רבי אמי ורבי אסי מתארחים בביתי, האם לא הייתי חרד לכבודם ונושא משאות עבורם.

ותמה הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א, מאמר קסג), האם יש להביא ראיה לכבוד השבת מרבי אמי ורבי אסי? הרי זה בזיון שבת שיש ללמד לכבדה מכבוד הרבנים?

והתשובה, שכבוד השבת ערטילאי ואינו מוחש. ואין ברירה אלא להשתמש ב״כח הציור״, בדבר שהוא מוחשי וממשי. וכשם שרבן יוחנן בן זכאי הסביר (ברכות כח) את חרדתו מפני המשפט במרום, בחרדת האנשים מפני מלך בשר ודם ומשפטו. כך נסביר גם לעצמנו: אם גאון וצדיק היה מבקש לברכנו, האם היינו פונים לשוחח שיחת חלין?! והלומד תורה, בא הקדוש ברוך הוא לברכו!

נתמיד בלימודנו, ונתברך מפי עליון. ושלא יתקים בנו חלילה הכתוב  (תהלים קט, יז): ״ולא חפץ בברכה, ותרחק ממנו״!

לימדנו כאן הרב גלינסקי איך הדרך להוכיח… לא בצעקות ולא בשפיכת מרורות, אלא בדרך של משל, בעדינות ואחר שהתאמצת בעבורו, אז הוא פתוח לקבל!

הצייר והציור שהוזקק לתיקון

הצייר שהציב ציור בכיכר העיר וכתב שכל מי שיש לו הערה – שיעיר ומילאו למטה את הציור בהערות… נפגע הצייר, ושאל את מורהו – מה הוא אומר? אמר לו המורה תניח שוב את הציור בככר העיר, אך תניח לידו מכחול וצבעים, ותכתוב – כל מי שחושב שמשהו חסר או לא מושלם בציור – מוזמן לתקן… למותר לציין שהציור נותר בשלימות כפי שהניחו… להעיר? קל מאד, נראה אותך מתקן!

הבחור וגביע הכסף הנזקק לתיקון

המעשה בבן הגביר שהיה עצלן ואביו לחץ עליו שילך ללמוד מקצוע, והוא מאס בכל עבודה מחמת קשייה. יום אחד שלח אותו אבא לצורף שיתן לו את הגביע כסף ויצרוף אותו ויעשה חדש. הבן הגיע מסר לצורף את גביע הכסף, הלה חבט בו ומעך אותו וזרק אותו לבין הגרוטאות ואמר "תבוא בעוד שבועיים". חזר הבן לאבא ואמר – אבא ! מצאתי עבודה! האב שמח ופתח לבן בית מלאכה לצורפות. כל מי שהגיע הוא חבט בפמוטו ובגביעו – ואמר תבוא בעוד שבועיים… הקליינטים הגיעו אחרי שבועיים ונחרדו שהלה הוציא להם את הפמוט החבוט ומגיש להם אותו… לשבור זה קל, החכמה זה לתקן!!

הדרך להוכיח – קשוט עצמך תחילה

כשאדם מוכיח את חבירו הוא אומר לו עד שאתה אומר לי טול קיסם מבין שיניך, טול אתה קורה מבין עיניך. מהי איפוא הדרך להוכיח והשומע יקבל?

יש להוכיח בצורה כזו שהשומע ישוכנע שאני רוצה בטובתו. זה ניתן להעשות רק אם באמת אני משתדל מאוד במה שאני מבקש ממנו. אם אני מזלזל ולא עושה מאמץ ורק דורש מאחרים, ללא ספק הוא יחוש שאני מחפש להיבנות על הריסותיו ולהוכיח צדקתי בפניו. ולכן על האדם להוכיח את עצמו תחילה, ורק לאחמ"כ את חבירו. וזשה"כ נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה'. אם אנו נחפשה את דרכנו תחילה, אזי- ונח – קורה. תנוח טענת ה'טול קורה'…

הקשה ר' ישראל מסלנט זצ"ל על הפסוק 'הוכח תוכיח את עמיתך' הרי כל אתין וגמין שבתורה באים לרבות מה א"כ בא לרבות "את" עמיתך?

ותירץ הוכח תוכיח "את" עמיתך בא לרבות את עצמך קשוט את עצמך ואחר כך קשוט את אחרים סנהדרין יט.

הגר"א מבקש תוכחה מהמגיד מדובנא

גדו"י היו מבקשים שיוכיחו אותם, לדוגמא הגר"א שהיה מביא את המגיד מדובנא שיוכיחו, וא"ל שאין זה קונץ להסתגר ולהיות צדיק כו' וא"ל שקוב"ה לא מחפש קונצים, הוא רוצה שתהיה צדיק…

בעל התניא

וכן הבעל התניא שא"ל אותו המגיד שהוזמן שהמרחק בין מה שאני יודע למה שכבודו יודע רב ועצום, אך עצום ממנו לאין שיעור המרחק בין מה שכבודו יודע למה שכבודו עדיין אינו יודע… וגעה הרב בבכיה.

וכן מספרים על הסאטמרוב שפ"א ביקש ממנו הבדחן בפורים שפיל רשות לחקותו והרב הסכים. ולאחר מס' דקות החל הרב לבכות. שאלו הבדחן אבל הרב הסכים? השיבו הרב איני בוכה על החיקוי, אלא שראיתי אותך מחקה אותי והתחלתי לחשוב אולי גם מה שאני בעצם עושה זה סתם משחק וחיקוי? וע"ז בכיתי.

גדו"י ידעו שהשאיפה היא להגיע להשלימות ולכן אהבו את התוכחות.

יש בנותן טעם להביא את משלו של ה"בן איש חי" משל למה הדבר דומה גנב מפורסם גזר עליו המלך עונש מות בתליה על העץ אמר הגנב הריני מקבל על עצמי את פסק דינו של המלך אך יודע אני חכמה אחת נפלאה שאיש זולתי אינו יודע ואם אמות תמות עמי חכמתי על כן מבקש אני ללמדה למלך כדי שתשאר החכמה בעולם ולא תאבד לשאלת המלך מהי אותה חכמה השיב הגנב יודע אני כיצד לשתול גרעין בקרקע לאחר הכנה מסוימת וכעבור חצי שעה יגדל ממנו אילן לתפארת שישא פירות למכביר התפלאו המלך ושריו ויצאו עם הגנב אל הגן הביאו לו תפוח לקחו והוציא את חרצניו והורה להביא לפניו כלי מלא מים וסממנים שנקב בשמם כשהובאו המים עירב בהם את הסממנים והניח בתוכם את הגרעינים כעבור חצי שעה אמר כעת הגרעינים מוכנים לזריעה ויש לשימם בקרקע ובתוך חצי שעה יצמח כאן עץ עבות אך תנאי אחד צריך שהאדם אשר יתחב את הגרעין בקרקע יהיו ידיו נקיות מכל גניבה וגזל אני איני יכול לשותלו כי הרי גנבתי בחיי פנה הגנב אל המשנה למלך ואמר לו מכובד אתה לתחוב את הגרעין בקרקע אמר המשנה למלך לא אסתיר מכם כי בהיותי נער הייתי הולך בשליחות אבי לקניות והייתי אומר לו שהדברים עלו יותר מכפי שעלו באמת והעודף לקחתי לעצמי אמנם צעיר הייתי לימים אך חוששני שהסגולה לא תפעל שהרי ידי אינן נקיות לגמרי פנה הגנב לשר האוצר בבקשה הנך מכובד לתחוב את הגרעין בקרקע ענה השר ואמר אני ממונה על האוצרות וכל חשבונות הממלכה בידי ושגיאות מייביןו יתכן וטעיתי בחשבון וחייבתי את אוצר המלך אשר לא כדת פנה הגנב למלך ואמר כבוד המלך בכבוד הואל נא אתה לתחוב את הגרעין לקרקע השיב המלך עתה נזכרתי שבהיותי ילד קטן ראיתי אצל אבי המלך מחרוזת מרגליות יקרה חמדתי אותה ונטליה לכן גם ידי אינן נקיות יביאו אדם אחר אז טפח הגנב על ראשו נפל לרגלי המלך ואמר אדוני המלך שר האוצר שלך הודה כי ידיו אינן נקיות והמשנה למלך אמר שגנב מאביו ואף אתה אדוני המלך אמרת שגנבת מאביך אם כן למה זה תחרוץ את משפטי למיתה על אשר גנבתי מפאת העניות שלחצה אותי ושלחתי את ידי למלא את נפשי הרעבה?

ויבוש המלך ויבל כי עשה הגנב כל זאת בחכמה ויחון אותו וישלחהו לחפשי "הוכח תוכיח את עמיתך" לרבות את עצמך…

לאור זאת נבין את שפתחנו – חורבן ירושלים מפני שלא הוכיחו. מדוע? כדי שלא תמצא בי מומים.

ואם תאמר הרי היו גם צדיקים? התשובה היא –

א"ר יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד [לאין] מרפא. מאי עד לאין מרפא? – אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.

הסיבה למניעת תוכחה – אי כבוד לזקנים.

משל ללסטים מזוין שפגע ברופא ולקח כלי רפואתו. ולאחמ"כ בא אליו עם בנו שהיה חולה אנוש והרופא זיהה שזהו הלסטים ההוא – א"ל יכלתי לרפאותו, אך לפני מספר ימים איזה לסטים מזוין גנב ממני כל כלי רפואתי…

כך כשאנו לא מקבלים מרות גדו"י ממילא אין כח בתוכחתם לרפאותנו!

וזהו ירהבו הנער בזקן שנא' בקללות ולא קיבלו תוכחה.

סיפור נפלא ומסר מיוחד לחפצים להגיע למצב גבוה מכך שכלל לא נראה פגמי זולתנו.

באחת מארצות העולם היה מלך אהוב על נתיניו. אך חיסרון מסוים היה בו. הוא היה בעל רגל אחת, ובנוסף סבל מגיבנת בגבו, וכדי להשלים את מראהו אחת מעיניו הייתה סגורה באופן תמידי… ויהי היום, המלך החליט לתלות על קיר טרקלינו את דיוקנו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה, וביקש ממנו לצייר את דיוקנו, ובתמורה יקבל שכר רב. הצייר קיבל את ההצעה בשמחה וניגש היישר לעבודה. לאחר מספר חודשי עבודה הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האמנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור, ובמקום להתלהב מהדיוק הרב, הוא כעס, פניו האדימו והוא נזף בצייר: ״אתה לא מתבייש?, ככה אתה מבזה אותי?, אתה מצייר אותי בעל מום ?… ״ הצייר נדהם: ״אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זה מה שעשיתי… ״ המלך לא נרגע והורה להשליך את הצייר לכלא בעוון ביזוי כבוד המלך. קרא המלך לצייר נוסף, והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר, והיה ״חכם״ יותר. החליט ״לשפץ״ את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון להראות למלך את יצירת המופת. והנה שוב, המלך כעס: ״מדוע אתה משנה את המראה שלי?״ נזף בו, ״האם אני לא מושלם במראה הנוכחי שלי?״ הוא הורה להשליכו לכלא, שישמש כחברה לצייר הראשון… קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר נכנס לדילמה. מה יעשה? כיצד יצייר את המלך? חשב וחשב, ולבסוף ״הבריק״ במוחו רעיון. הוא צייר את המלך מהצד כשהוא יורה בחץ וקשת, תוך כדי רכיבה על סוס. וכך, ראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם שיורה תוך כדי רכיבה. ועין אחת עצומה, כמנהג היורים, כדי למקד את הפגיעה… מיותר לציין שהמלך נהנה מאד ונתן לצייר את שכרו המושלם…

אתה מביט בחברך, מזהה בו חסרון כלשהו אתה רואה אדם מתנהג בצורה שנראית לך לא ראויה. דע לך, שהכול תלוי איך אתה מצייר את הדברים. בידך, או יותר נכון בדעתך, היכולת לצייר את המציאות, כך שתראה יפה יותר. חכמינו במשנה קוראים לתכונה זו: ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״. זה לא מובן מאליו אך זה אפשרי בהחלט. ״אדרבא שנראה מעלת חברנו ולא חסרונו״ (נועם אלימלך).

הנהגת המשפט והנהגת הייחוד (רבי שלום מאיר ולך שליט״א 'דורש טוב' על בין המצרים, עם תוספות)

דברים פרק א – (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם:

(כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: (כח) אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם:

(כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם:

(לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם:

בפרשתינו – משה מתאר את המסת לב העם על ידי המרגלים. ולכאורה צריך ביאור, מה רצו מהעם?

הרי המרגלים תיארו את אשר ראו, והמציאות אכן קשה! וגם אם נבין שהם התייחסו לעבירות שבידם שאינם ראוים, שהרי הכעיסו את ה', בודאי שהם רואים נכון, ומה הקובלנה כנגדם?

אנו מצפים לגאולה, אך עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו. זה מייאש ושובר, בפרט כשאנו רואים בחז"ל שמשיח יבוא בדור שכולו זכאי או כולו חייב – ומתי יהיה דור כזה אם בכלל??

האם אי פעם נהיה ראויים לגאולה?

הצער על הארמון שנשרף

שאלה נשאלה בבית המדרש: בתפלת מוסף של שבת, וכן בתפלת מוסף של ראש חדש, לא מובעת קינה על חרבן המקדש. והנה בשבת שחל בה ראש חדש, בה אמורה השמחה לרבות, מקוננים אנו: ״ולפי שחטאנו לפניה אנחנו ואבותינו, חרבה עירנו, ושמם בית מקדשנו וגלה יקרנו ונטל כבוד מבית חיינו״ – הכיצד?

התשובה תובן במשל:

במרכז העיר פרצה שרפה וארמון גדול עולה בלהבות. עוברי אירח שרואים את השרפה, מצטערים על הודו והדרו של הארמון, על המבנה הגדול הקורם, השיש הנופל והחלונות המתנפצים.

ברם, אלו שזכו לבקר בארמון – הם אבלים שבעתים, כי יודעים הם אלו שכיות חמדה היו בו, אלו שטיחים יקךים, תמונות מרהיבות, נברשות בדילח ויצירות אמנות שערכן לא יטלא בפז – וכל זה כעת עולה באש.

אבל בעלי הארמון, היודעים מה ערכם של שטרי החוב שהיו במגרות שבשידה העולה עתה בלהבות – שטרות שנתן היה לרכש תמורתם כמה וכמה ארמונות – רק הם יודעים אל נכון מה עולה כאן בלהבות!״.

כיוצא בכך האבל על חרבו בית המקדש. אין לך יהודי שאינו אבל, אבל היהודי הפשוט מבקש על ביאת הגואל כדי שצרות הגלות תפסקנה, וישוב השפע הגשמי שהיה אז. היהודי המרומם יותר יודע על ההשפעות הרוחניות והאור הגנוז שהיה נגלה בבית המקדש, וככל שהשגתו של האדם גבוהה יותר, מבין הוא יותר את גידל האבדה.

לפיכך, בשבת ראש חדש, שהוא יום מרומם יותר, ומשפעת בו יותר השגה – גדול יותר הצער על החרבו. ביום זה מתעלה האדם יותר, וחש יותר בחסרונו של בית המקדש.

ואנו רואים זאת בעליל, שהאנשים הגדולים יותר – מתאבלים יותר על ירושלים, ועל כן יש להם יותר כלים רוחניים לזכות ולראות בבנינה, כאמור: ״שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה״.

מקל שקד וסיר נפוח

הנביא ירמיהו, בתחלת ספרו, מתנבא כך:

״ויהי דבר ה׳ אלי לאמר, מה אתה ראה ירמיהו. ואמר, מקל שקד אני ראה.

ויאמר ה׳ אלי, היטבת לראות, כי שקד אני על דברי לעשותו״. פרש רש״י: השקד הזה ממהר להוציא פרח קדם לכל האילנות, אף אני ממהר לעשות דברי.

ממשיך הנביא: ״ויהי דבר הי אלי שנית לאמיר, מה אתה רואה. ואמר, סיר נפוח [רותח ומבעבע ומעלה הבל] אני ריאה, ופניו מפני צפונה. וייאמר ה׳ אלי, מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ״. פירש רש״י: בבל, לצפונה של ארץ ישראל היא.

רבו הפרושים בענין שני המראות – של מקל השקד ושל הסיר הנפוח, ומדוע נאמר בראשון: ״היטבת לראות״. ניתן אף אנו חלקנו, בעקבות דברי רבותינו.

ידו של אלקינו נטויה עלינו לשמרנו

נפתח בספור מעשה מן הגמרא (חגיגה ה ע״ב), שכידוע אינה ספר מעשים, והמעשים המזכרים בה נועדו להפקת דינים ולקחים.

התנא האלקי, רבי יהושע בו חנניה, היה בא כחם של חכמי ישראל בדור החרבן בחצר הקיסר, לבטל גזרות ולשכך חמה. להערכה רבה זכה מין חכמתו המופלגת.

פעם עלה לארמון הקיסר. באי הארמון ידעו כי עליהם לשמר על דממה מחלטת. זכות הדבור שמורה לקיסר לבדו. יועציו, היו נדברים בשפת תנועות. מפעם לפעם היה הקיסר עורך נירון פתע, לראות המבינים הם איש רמזי רעהו. ואם לאו – היה ראש היועץ נערף. כאלו היו ארחות הארמון.

עלה רבי יהושע לארמון להעתיר לבטול גזרה, וצורר מיועצי המלך, שבקש לקטרג על ישראל, הסב ממנו את פניו במופגן, כרמז.

ראה רבי יהושע, נשא ידו והניחה על ראשו. אף זאת כרמז.

הסתקרן הקיסר להבין את פשר הרמזים הללו. הח־ה לאותו צורו לצאת מן הטרקלין, ושאל את רבי יהושע: ״מה רמז לך?״

ענה רבי יהושע: ״בקש לרמז, הן אתם העם שאלקיו הסב ממנו פניו, ומדוע תרצה שהקיסר יאיר לכם פנים, אם אלקיכם נטשכם?…

״ומה ענית לו?׳" שאל הקיסר. ״הראיתי לו, שעדין ידו של אלקינו נטויה עלינו לשמרנו״.

שמע הקיסר, והורה להכניס את הצורר. שאלו: ״מה בקשת להראות לו?״ ענה: ״רמזתי לו, שהאלקים שלהם החזיר מהם פניו!״ רבי יהושע הבין אפוא את הרמז לאשורו.

הוסיף הקיסר ושאל: ״ומה ענה לך?״ הודה: ״זאת לא הבנתי״.

לא הבנת? הוציאוהו והרגוהו. כן ייאבדו כל אויביך ה'. עד כאן סיפור הגמרא.

והספור מעורר תמיהה. בדרך כלל, הקושי הוא בהבנת כונתו של היוזם והפותח, מי יודע למה התכון, הלא איו אדם יודע מה בלבו של חברו, אבל את התשובה קל יותר לנחש ולפענח רמיזתה, שהרי ממין השאלה והפניה היא. וכיון שהצורר אותת שהבורא הסב פניו מעם ישראל, והניח שיבינו את רמיזתו, לא היה קושי להבין שרבי יהושע ענהו באותה מטבע בהניחו ידו על ראשו, לומר שעדין ידו נטויה עלינו.

והתמיהה מתעצמת, בידענו שאותו צורר לא היה טיפש, כפי הנראה, שהרי יש חכמה בגויים, והיה מיועצי המלך וחכמיו, וידע שאם לא יענה ויודה בחסרון הבנת הרמז – אחת דתו להמית. היה לו אפוא לנחש, והניחוש כה קל.

ומדוע לא עלה בדעתו הפתרון הפשוט כל כך, ולו כהשערה בעלמא, כספק?

והתשובה, שחכמתו הכשילתו. בשכל הישר, לא נתפסת תשובתו של רבי יהושע. עלינו לזכור, שהיה זה דור החורבן, בו נשרף בית אלקינו וגלה יקרנו ונטל כבוד מבית חיינו. דור בו מתו מליונים מבני עמנו ברעב ובחרב, במגפות ובשבי. בנוסף, נטבחו מליון ומאתים אלף יהודים באלכסנדריה של מצרים, וארבעה מליונים מתו בדכוי מרד בר כוכבא, ״והיו הורגים בהם עד שהסוס שקע עד חטמו בדם, ונהר הדם דרדר סלעים!״

ובכך לא די. החלה תקופת דכוי וגזרות נוראות: ״מה לך יוצא להסקל? על שמלתי את בני. מה לך יוצא להשרף? על ששמרתי את השבת. מה לך יוצא להרג? על שאכלתי מצה. מה לך לוקה בפרגול? על שעשיתי סכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפלין, על שעשיתי רצון אבי שבשמים!״ (ויקרא רבה לב, א).

את בשרו של רבי עקיבא סרקו במסרקות של ברזל, את רבי חנינא בן תרדיון כרכו בספר תורה והציתו תחתיו את האש, והניחו ספוגי צמר על לבו שלא ימות במהרה. את עורו של רבי ישמעאל כהן גדול פשטו מעליו בחייו.

על אותו דור אמר רבי חיא בר אבא: "אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדשת שמו של הקדוש ברוך הוא, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד, איני יכול לסבל. מה היו עושים? היו מביאים כדוריות של ברזל ומלבנים אותם באש ונותנים אותם תחת בית שחים, ומוציאים נפשם מהם״ (שיר השירים רבה ב, ז).

היש הסתר פנים נורא יותר. היפלא שאותו צורר הסב פניו במופגן, לבטא את הסתר הפנים המוחלט: העם, שאלקיו הסב ממנו פניו.

והרי כך הוזהרנו מראש: ״והסתרתי פני מהם, והיה לאכיל. ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ־ ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה״.

לא יפלא, אפוא, שנשגב מבינתו של היועץ הרשע מה רצה רבי יהושע להראות בהניחו ידו על ראשו. הן לא יתכן שהוא מחוה בכך ש״עוד ידו נטויה עלינו״. מה נטויה, היכן נטויה, הלא הצרות באות כגלי הים בלא הפוגה, ברוחניות ובגשמיות, בהסתר פנים מוחלט!

ואכן, מה השיבו רבי יהושע, איך יתכנו הסתר פנים ויד נטויה כאחד, ובמה מתבטאת אותה יד נטויה, אם נתנה רשות למשחית וצרה רודפת צרה!

הנהגת היחוד – השמירה על קיומנו

כדי להבין זאת, עלינו להזדקק לחכמת האמת ולפתח צוהר לתורת הרז, להשתמש במונחיה של תורת הקבלה.

רבנו הרמח״ל זצ״ל השמיענו, שיש לבורא יתברך שתי הנהגות בעולמו, זו לפנים מזו, והגדרתן: ״הנהגת המשפט״ ו״הנהגת הייחוד״. נסבירן, ונבהיר גדריהן ותחומי פעולתן.

ההנהגה האחת, הכללית, היא ״הנהגת המשפט״, לפיה פועל העולם בגדרי שכר ועינש, והיא יסוד האמונה, וכלשון הרמב״ן זצ״ל (סוף פרשת בא): ״שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד. אלא, אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעביר עליהן יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון״.

כשנעיין בדבר נראה, שלמעשה מפתח הנהגה זו הוא ביד האדם ובחירתו.

יבחר בטוב ויכריע עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות, או להפך, כפי שאנשי דור המבול ואנשי סדום המיטו על עצמם כליה, וכאשר מלאה סאת האמורי הגיעו ל״לא תחיה כל נשמה״.

זהו שנאמר (איכה ג, לח): ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״, רק הכל כתגובה למעשי האדם.

ברם, להנהגה זו יש סיג, והיא: ״הנהגת הייחוד״. ועקרה, שעם היות הבחירה נתונה ביד האדם והעם להרשיע עד אבדנם, לא יניח הבורא יתברך לאדם בעולם להפר עצתו ולקלקל מחשבתו. וכשעל פי ״הנהגת המשפט״ עלול להחרץ עונש גורף, שיימנע את הגשמת המטרה הכללית של הבריאה, תתערב ״הנהגת הייחוד״ ותפעל שלא לפי גדרי השכר והענש הקבועים.

לפיכך קרויה הנהגה זו בשם ״הנהגת הייחוד״, משום ש״הנהגת המשפט״ מפעלת על פי כללים שקבע הבורא יתברך, וכביכול מחייב להם, וב״הנהגת היחוד״ מוכיח הבורא שהוא יחיד בעולמו, ואינו מחויב אף לאותם כללים, אלא פועל בעולמו כרצונו, ומי ייאמר לו מה תעשה ומה תפעל.

מפאת ״הנהגת הייחוד״ מצינו, שאחז מלך יהודה היה רשע גמור, שהקריב בנו למלך והקים בבית המקדש מזבח לעבודה זרה. אך אלו היה הקב״ה מכריתו כמעלליו, היתה נפסקת שלשלת הזהב של בית דוד ומלך המשיח, ועל כן לא הפעיל הקב״ה כלפיו את ״הנהגת המשפט״ בעולם הזה, אלא ״הנהגת הייחוד״ עכבה את הפרענות, כדי שיולד חזקיהו, המלך הצדיק. ומאמון, נולד יאשייהו הצדיק, ומשמעי, מרדכי הייהודי.

הנהגה זו, היא שעומדת לעם ישראל בשעותיו הקשות. כמו שאמר מלאכי, אחרון הנביאים: ״כי אני ה׳ לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם״ (מלאכי ג, ו). ופרשוהו בזיהר הקדוש: אני ה׳ לא אשנה את מטרותי בעולם, ולפיכך לא אתן לבני ישראל לכלות, גם אם ירעו דרכם, חלילה.

הדברים מבארים בתורה הקדושה, בסוף התוכחה האימה: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה׳ אלקיהם״. ולירמיהו, נביא החרבן נאמר ונשנה: ״כי כה אמר ה׳, שממה תהיה כל הארץ, וכלה לא אעשה״ (ד, כז); ״בניך ובנותיך ייאכל והאויב].״ וגם בימים ההמה נאם ה׳ לא אעשה אתכם כלה״ (ה, יז-יח).

ודברים אלה מפורשים ברמח"ל בספר דעת תבונות – א – מב

ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח"ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב (ישעיה מה, ז), "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה"; שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שום שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה.

ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל; אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה.

ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק – כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל.

הנה כשרוצה – משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני האדם, כענין ששנינו (אבות פ"ג, יט), "והכל לפי רוב המעשה";

וכשהוא רוצה – אינו חושש לכל המעשים, ומטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו ע"ה (ברכות ז ע"א), "וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו הגון". וכבר נאמר (איוב לה, ו), "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו";

ואז נאמר (ירמיהו נ, כ), "יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו' כי אסלח לאשר אשאיר";

וכן נאמר (ישעיה מח, יא), "למעני למעני אעשה לי ואיך יחל"; (שם מג, כה), "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור".

וכן נאמר (זכריה ג, ט), "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". זאת נחמתנו בעניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפינו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת.

וממה שצריך להאמין, הוא קרוב למה שהזכרנו עתה, והיינו שבהיות שהוא ית"ש אינו מוכרח במעשיו, על כן לא יוכל שום נברא להתחזק ולעשות נגדו, אפילו שישתמש מן החוקים והסדרים עצמם שהוא ית' חקק, כי הרי הוא עשאם, והוא יכול לשנותם ולבטלם כרצונו; והיינו (סנהדרין סז ע"א), "אין עוד מלבדו – ואפילו כשפים", שזכרנו למעלה. שאף על פי שלפי סדרי המערכה העליונה שרצה הקב"ה וערך, הנה כשפים מכחישים פמליא של מעלה (סנהדרין שם), הנה כשהוא רוצה – מושל בכוחו ומבטלם, והיו כלא היו, ולא כשחשבו הפתאים שיוכלו להשתמש מכליו עצמם כנגדו ח"ו. הרי ראו כי שקר נסכם, לא לעזר ולא להועיל בם, הוא אדון כל, ואין זולתו:

נס השרדות עם ישראל

הרי לנו הבנה מחדשת בנס המפלא של השררות עם ישראל במהלך הדורות, עליו כתב היעב״ץ זצ״ל:

״רבות צררונו, גם לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותנו. וכל האמות הקדומות העצומות בטל קברם, סר צלם, ואנו הדבקים בה׳ אלקינו סיים היום. מה יענה בזה פילוסוף חריף, האם מקרה עשה כל אלה? חי נפשי, כי בהתבונני בנפלאות אלו, גדלו אצלי יותר מכל הנסים והנפלאות שעשה השם יתברך לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכל מה שארך הגלות, יותר נתאמת הנס ונודע מעשה תקפו וגבורתו״.

ובהגדרת אנשי כנסת הגדולה: ״אלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, איך אמה אחת יכולה להתקיים בין האמות״ (יומא סט ע״ב).

ודאי שזה נס מפלא. אבל אלו היו ישראל ראויים לו, לא היה מרעיש כל כך, שהרי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט, ואין פלא בכך שהצדיק נושע. תקפו של הנס הוא, שבגדרי ׳הנהגת המשפט׳ יתכן והיתה להם שליטה עלינו, וקרובים היו לבצע זממם, אלא ש׳הנהגת היחוד׳ התערבה ולא נתנה לכבות נר ישראל.

והדברים מבארים במדרש בתשובת רבי יהושע לאדרינוס קיסר שאמר לו:

״כמה גדולה כבשה [עם ישראל], שעומדת בין שבעים זאבים״. אמר לו: ״כמה גדול הרועה שמצילה״.

מה היתה כונת הקיסר, וכי מה כוחה של כבשה לגונן על עצמה ולו מפני זאב אחד?

ולדברינו, שבח הקיסר את עם ישראל, שבזכייותיו מונע הוא מהאמות לבצע זממן. וענהו רבי יהושע, שאין כאן אלא כוחו של הרועה שמצילה. כלומר: לא ״הנהגת המשפט״, אלא ״הנהגת הייחוד״.

דעותיהם של ההסטוריונים על שרידותו של עמ"י

היסטוריון ארנולד טוינבי, מגדולי היסטוריונים של המאה ה-20, סוקר בספרו את עלייתן ושקיעתן של 21 תרבויות: המצרית, האינדית, הסינית הקדומה, הכרתית, השומרית, המאיה, הסורית, ההודית הקדומה, החיתית, ההלנית, הערבית, הפרסית, ההינדואית, המקסיקנית, היוקטונית, הבבלית, הנוצרית-אורטודוכסית ברוסיה, הנוצרית-אורטודוכסית מחוץ לרוסיה, תרבות המזרח הרחוק ביפן וקוריאה, תרבות המזרח מחוץ ליפן ותרבות המערב. אבל…

'שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת, איחדה אומה שאינה מרוכזת, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, ומול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא רציונלית, שמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה'.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי ההוא משהו מעבר לזמן".

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כשניסיתי לאמץ את השיטה המטריאליסטית (החומרנית) ההיסטורית על ידי הצבתה מול גורל העמים, היא התנפצה אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין. לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".

הסופר האמריקני הרמן ווק: 'עם זה התגבר העם על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שעל פי דרך הטבע אין לעמוד בהם. התקיימות ממושכת זו בניגוד להיגיון ההיסטורי, היא הדבר המופלא ביותר והמצריך הסבר, אף כי גם אריכות הימים כשלעצמה מפליאה היא למדי".

פרופ' ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי: "יש לעם היהודי היסטוריה שאינה כשל כל העמים. כתבתי פעם שהיהודים הם 'תאונה של ההיסטוריה', משהו שאינו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה".

הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז' פסקל': "מוצא אני בקרן זווית של העולם עם מיוחד, נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק בכולם. עם שקורותיו קודמות במאות שנים רבות לקורות העתיקות ביותר שישנן. עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי, ונראה לי שכדאי וראוי לתת עליה את הדעת".

הסופר האמריקני מרק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים, עלו ומילאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?".

ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר: "רבים מאד, יהודים ונוכרים, ידידים ואויבים, חזרו ושאלו גם בעת החדשה: מהו סוד התמדתם, קיומם והתחדשותם של היהודים? מדוע קבוצות גדולות יותר, תרבויות וציווליזציות חזקות לא פחות, אבדו מן העולם, נעלמו או נטמעו – הפרסים בתרבות המוסלמית, היוונים בתרבות הרומית ביזנטית. ואילו היהודים נשארו יהודים? בתודעתם ובתודעת הסביבה הם בני אברהם, יצחק ויעקב. עצם התמדת קיום זה שימשה נושא לתמיהה ולהערצה, לקנאה ושנאה כאחת".

אברהם לבני, כומר שהתגייר: "עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים עבור העולם הנוצרי 'מסתורין', מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה יותר ממה שניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להיפטר מהעם הטרדן: רדיפות, טביחות, שינון הבוז, השמצות וכל סוגי האלימות, אלא שהעם שרד, והישרדותו העל טבעית הקנתה ממד נוסף למסתורין הזה".

בפתח המאה העשרים הבחין הסופר הרוסי לב טולסטוי בתופעה ההיסטורית המיוחדת. מבלי דעת, הוא חזר כמעט מילה במילה על מילות ההגדה:

'היהודי הוא סמל הנצחיות, הוא, שלא השחיטות ולא העינויים לא יכלו להשמידו, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא מחו אותו מעל פני האדמה, הוא שהיה הראשון להכריז על דברי אלוקים, הוא שהיה זמן רב כל כך שומר הנבואה ומסר אותה ליתר האנושות, אומה כזאת אינה יכולה לכהות, היהודי הוא נצחי, סמל הנצחיות'

מלקות כן, מיתה – לא!

על ענין זה נשא אחד מגדולי זשראל משלו, ואמר:

מעשה במושל, שבנו הסתפח לחברה רעה, התהולל והדרדר, ופרק על ורסן. לא עזרו התוכחות ולא הועילו האיומים. הכל רננו על מעשיו, ואין קץ לבושה שהעשה על אביו ומעמדו. לא ארכו הימים, ונתפס עם חבריו בעבה. העיר רגשה וסערה, נשאה עינים למשפט העתיד להערך למחרת.

בליל המשפט חמק השופט לארמון המושל. ״לא נעים״, התנצל בפני המושל, ״אבל בנך…״ ״אני יודע״, קטע המושל דבריו, ״גדולה החרפה״!

״באתי לשאול, מה אגזור עליו״. המושל השתאה, ענה בהקפדה: ״אתה השופט! אין משוא פנים בדין!

אדרבה, משום שבן המושל הוא, ומכיון שהץהר והתרה פעמים אין ספור, חמור מעשהו בכפלים!״

אבן נגלה מעל לבו של השופט. אף שתמה מה ראה המושל להתאכזר לבנו, והלא בכל זאת בן הוא, אבל שמח שלא הגבל, ושהצדק ימוצה עד תם. למחרת, גזר על בני החבורה מאסר שנה וארבעים מלקות כל אחד, ועל בן המושל גזר ששים מלקות, לאחר תוכחה ארכה ונוקבת. הכל סחו בשבחו של השופט שלא נשא פנים, והמושל שגר לו אות הצטיינות, כהוקרה על אימץ לבו ושפיטתו בלא מורא וחת.

הנדונים ספגו את המלקות ורצו את תקופת מאסרם. שחררו, וכעבר שבוע נעצרו בשנית. הפעם, באשמת שוד מזוין שבמהלכו נהרג בעל החנות. הפעם, היה צפוי גזר דין מות לכל הנאשמים.

העיר היתה כמרקחה, והשופט נחרץ: מחר יחרץ דינם. הן יד חפשית לו, למצות הדין עד תם.

באישון לילה התדפק על דלתו שלישו של המושל. הודיע בשמו: לא אכפת לו כיצד, בנו ישחרר!

–           אבל… – אין 'אבל׳! כך דורש המושל וכך יהיה!

השופט קם ובקר בבית הסהר, לתחקר את חברי הכנפיה. ביהסח הדעת׳ שכח לנעל אחריו את השער. בבקר סערו הרוחות: הנערים חמקו בעד השער שלא ננעל. השופט ננזף, ונשא עלבונו בדומיה.

בלילה, זכה המושל לבקורו.

״איני מבין״, התמרמר השופט המשפל. ״בפעם שעברה באתי מיוזמתי, שאלתי האם לפעל לזכוי, וננזפתי. הודעת שאין משוא פנים, אף תמהת לבואי. מה נשתנה עתה, שלפתע נמוג הדין והתפוגג המשפט, ונצטויתי לשחרר את בנך בכל מחיר?״

והמושל ענה: ״איך לא תבין! בני זה סורר ומורה, מדרדר לתהום, וכל נסיונותי לבלמו ולעצרו, להשיבו לדרך הישר, כשלו. משנתפס בגנבתו, שמחתי. אמרתי: אולי המלקות ילמדוהו לקח, אולי המאסר ישפיע לטובה. אולי יתן אל לבו, יערך חשבון נפשו, יתנתק מחבריו הרעים וישוב לנהג כשוךה. לפיכך, הוריתי לך לנהג בו בכל חמרת הדין. אולם תקותי נכזבה. אך שחרר, וחזר לסורו. אלו היה צפוי לענש מלקות כפול, למאסר ממשך שבעתים, החרשתי. אולי בכך יתעשת. אבל הוא חבר לשד מזין והרג את הנפש. צפוי הוא למיתה. בכל זאת, בני הוא! מוכן אני ליסרו, כדי להיטיבו. אך איני מוכן – לאבדו״…

הוא שנאמר: ״ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך (ירמיהו ל, יא).

הנהגה זו החלה משחר ימי האומה.

ארבע מאות שנות גלות נגזרו עלינו, וחלצנו ממצרים כעבור מאתים ועשר. ואכן, ״אמרו לו למשה: משה רבנו, איך אנו נגאלין, והלא אין בידנו אלא מאתים ועשר שנים. אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאלתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על החשבונות ועל הקצים״ (שיר השירים רבה ב, א).

ומדוע באמת דלג על הקצים וחלצם בטרם עת? משום שהגיעו למ״ט שערי טמאה ולא יכלו להתמהמה, פן ישקעו בשער ההמשים ולא תהיה להם תקומה, חלילה. לכן: ״בחפזון ;צאת מארץ מצרים״. התערבה ׳הנהגת היחוד׳ וחלצה אותם בטרם יטמעו ויאבדו חלילה.

ואמנם ביציאת מצרים הקדמה הגאלה משום ״הנהגת היחיד״ והצלת העם, אך מצינו שבגללה הקדמה גם פרענות.

הזהרנו בתורה (דברים ד, כה-כו): ״כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם, ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלקיך להכעיסו, העידית, בכם היום כי אבד תיאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכן;מים עליה, כי השמד תשמדון״.

הכתוב צופה תהליך הדרדרות רציף, הגלום במנח: ״ונושנתם״, שכחת נסי יציאת מצרים והנחלת הארץ, והתנתקות מהבורא עד להשחתה גמורה שתגזר עליהם כליה. ומתי מגמיק התהליך עד כדי כך? כמנין ״ונושנתם״: כעבור שמונה מאות חמשים ושתים שנה.

אך בפועל, הקדם החרבן בשנתים, ואמרו על כך בגמרא (גטין פח ע״א): ״מאי דכתיב: ׳!*שקד הי על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלקינו׳, משום דצדיק ה׳ אלקינו – וישקיד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו? אלא, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהגלה גלות צדקיהו ועדין גלות יכניה קיימת… וכמה? עולא אמר: שהקדים שתי שנים ל׳ונושנתם׳״.

פרש רש״י: ״ואם שהו עד ונושנתם׳, היה מתקיים בהם ׳כי אבד תאבדון׳״. התערבה ׳הנהגת הייחוד׳ והקדימה גלותם כדי להצילם.

לפיכך, כאשר הראה הקב״ה לירמיהו מטה, והבין שהוא רואה מקל שקד, אמר לו: ״היטבת לראות, כי שקד אני על דברי לעשיתו״. ופרש המלבי״ם: שקידה ומהירות זו, טובה הם. לטובת ישראל והצלתם, כדי שלא תתמלא סאתם ויאבדו.

ההסתתרות וההתערבות

ויש לנו לדעת, ששתי ההנהגות האלו פועלות במשלב, כמו שנאמר (שיר השירים ב, ט): ״הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלנות, מציץ מן החרכים״. ובאורו, שלפעמים רואים השגחתו עין בעין, חסדיו ונסיו, כפי שהמשגיח העומד בחלון נראה לעין המושגח. אך לפעמים מסתיר הוא פניו ואינו רוצה שיראו את השגחתו. ולפיכך, אף לא יתערב אם יציקו וירעו למושגח. אבל מציץ הוא מן החרכים, בלא להראות, ונכון להתערב באם תהיה סכנת חיים.

והמלבי״ם פירש בכך את דברי הכתוב ישעיהו מה, סו): ״אכן אתה א-ל מסתתר, אלקי ישראל מושיע״. כלומר: גם כשאתה מסתתר, נכון אתה להתערב ולהושיע את ישראל. ההסתתרות, ב״הנהגת המשפט״. וההתערבות, ב״הנהגת הייחוד״.

וזו היתה תשובתו של רבי יהושע בן חנניה לאותו צורר, שאף שבוראנו הסתיר פניו מעמנו, עוד ידו נטויה עלינו!

ונוסיף, שייתכן ושתי ההנהגות תשמשנה בה בעת. שבגלות מצרים מצאנו הסתר פנים נורא, עבודת פרך המפרכת כל הגוף, והשלכת ילדים ליאור, מכמוכם בחומה ורחיצה בדמם. ובה בעת היו יולדות תחת התפוח, ומלאכי מרום משפרים את הולדות ומעיקים אותם שמן ודבש, וכשהמצרים באים להרגם נבלעים בקרקע עד שגדלים, ומבצבצים כעשב השדה ושבים לביתם עדרים עדרים – לעבודת הפרך הנוראה!

מה היתה אפוא ההנהגה, הארת פנים מפלאה, או הסתרה מחלטת?

והתשובה, שלצורך קיום העם התערבה ״הנהגת הייחוד״ בדרכים מפלאות ונסים גלויים, ומשהובטח קיומם – נמסרו להסתר פניה של ״הנהגת המשפט״.

הסיר והמקל ־ המשפט והידזוד ועתה, נשוב לנבואת ירמיהו ומחזותיה.

בתחלה ראה מקל שקד והתבשר: ״היטבת לראות״. ופרשו רבותינו שיש משענת, והיא לטובה, ויש מקל, והוא לרעה. וישנה דרגת בינים, והוא המטה, שאפשר להטותו למשענת או למקל חובלים.

וכשנשאל משה רבנו מה בידו, אמר: ״מטה״, והינו שהורה בכך שהבחירה מסורה ביד פרעה אם להשליכו לארציות ולהיות לנחש, או לאחזו כמשענת ולטובה.

אבל ירמיהו היטיב לראות שהראוהו מטה זעם בלבד, ״לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס״. והרי זו פעלת ״הנהגת המשפט״ בכל חומרתה.

אבל הבטח הבטחנו: ״בניך ובנותיך יאכל [האויב], וגם בימים ההמה נאם ה׳ לא אעשה אתכם כלה״, ״ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקךָּ ו״הנהגת היחוד״ תחלץ לשמור שארית ישראל ואל ייאבד ישראל.

אשר על כן, ראה שני מחזות תכופים. המקל, בחינת קו, הרומז על ״הנהגת המשפט״, וסיר נפוח, בחינת עגול, הרומז על ״הנהגת היחיד״.

ושלובים הם יחדיו, ופועלים במשתף. המקל, מקל שקד הוא, כי שקד ה׳ על הרעה להקדים שנתים ל״ונושנתם״ כדי שלא תהיה כליה, והעגול סיר נפוחהוא המורה על הרעה ומדת המשפט. כי שתי ההנהגות פועלות במשלב.

[הנהגת היחוד מסומנת בעיגול – כמבואר בדעת תפילה [רקובסקי] שבהתגלות הזו מונח כל המהלך של היקף הבריאה מבראשית ועד תחיית המתים. קיומו של עמ"י ואי הכחדתו לעולם.

לעומת הנהגת המשפט – [לענ"ד] שהמשפט הינו קו היושר, ללא סטיה, יקוב הדין את ההר, אם ראוי – יקבל, ואם לאו – לאו, וזהו מקל – חובלים – שחובל ללא רחם למי שמגיע לו כן על פי המשפט!]

לאור זאת נבין את אשר פתחנו –

שאלנו –  מה רצו מהעם? הרי המרגלים תיארו את אשר ראו, והמציאות אכן קשה! וגם אם נבין שהם התייחסו לעבירות שבידם שאינם ראוים, שהרי הכעיסו את ה', בודאי שהם רואים נכון, ומה הקובלנה כנגדם?

התשובה היא – מעם שראה יציאת מצרים וקריעת ים סוף – זה היה בהנהגת המשפט?? מגיע היה לכם על פי דין?? הרי הייתם עע"ז, ואף הים לא רצה להקרע! שתי מצוות של דם פסח ודם מילה – וחוץ מזה את ערום ועריה!!

כיצד נגאלתם? בהנהגת היחוד! מעל הטבע!

קריע"ס הייתה בהנהגת היחוד, ולכן אז אומרים שירה – שיר מלשון עיגול. כך אמרו בקריע"ס. ה' מרמזת לעולם הבא, שיר לעוה"ב שאז "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ומדוע אתם חוששים מהענקים?? גם אם אין לכם זכויות – הנהגת היחוד כפי שכבר ראיתם – אינם משגחת בזכות או חובה!

וזה בדיוק מה שאמר להם משה:

(כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם:

(לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם:

כך גם בגאולה העתידה –

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

– גם אם ישראל אינם ראוים – ה' מביא את הגאולה – ברעותיה, ברצונו, בלא להשגיח על זכויות וחובות, כגאולה אז כן גם עתה.

וזה שאומר שם הרמח"ל:

"הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל – כשיגיע עת מועד, יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי, כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה":

שנאת חינם – הגדרתה נזקה ותיקונה

שקולה שנאת חנם כנגד ג׳ עברות [הרב אלקריף + הרב שושן + הרב ארלנגר]

השנאה מורה על חסרון באמונה

בית המקדש הראשון חרב בגלל ג׳ עברות חמורות שהיו בו: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים.

״אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסרים – מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עברות, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים״ (יומא ט ע״ב).

לכאורה תמוה הדבר: וכי רק בגלל עוון אחד, של שנאת חנם, מחריבים בית מקדש? רק בגלל שנאת חנם מסתלקת השכינה?

שמעתי תשובה נפלאה על תמיהה זו. נקדים ונבהיר – מהי, בעצם, שנאת חנם.

הגרי"ח זוננפלד אמר פעם שבירושלים אין שנאת חינם. כל המריבות הן על כסף… כששאלוהו והרי יש גם מריבות לשם שמים?? השיבם – השמים "כיסי"…

אדם שונא את חברו, אבל הוא מסביר בטוב טעם ודעת: לא סתם אני כועס עליו, ולא סתם אני שונא אותו. הוא פגע בי והזיק לי. הוא גרם לי רעה! בגלל זה אני שונא אותו.

השנאה הזו היא בגלל סבה, לא ׳לחנם,. אם כן, למה קוראים לזה שנאת חנם?

התורה מזהירה אותנו: ״לא תשנא את אחיך בלבבך… ואהבת לרעך כמוך אני ה׳״ (ויקרא יט, יז-יח).

מה הקשר בין ״אני ה׳" לענין ״לא תשנא״?

התשובה היא פשוטה, אבל מנח בה יסוד חשוב מאד באמונה: אתה יודע שמי שעושה את הכל, זה הקב״ה. אם אתה כועס על חבר שלך, אתה כועס עליו לחנם. הוא לא עשה לך כלום!

יהודי חי עם האמונה ש״אני ה׳״. הוא יודע ומבין שהקב״ה מנהל את העולם, הכל ממנו ואין בלתו. יהודי יודע שאם בא עליו נסיון – הנסיון הזה שלוח מאת הקב״ה, והריהו בצדק מחלט, ולטובתו של האדם.

הוא יודע גם, שאם חברו פגע בו, החבר היה רק שליח. לשום אדם אין יכלת להזיק או להועיל במה שלא נגזר מן השמים. האדם הפוגע לא ׳מחותן׳ פה במה שמתרחש.

האדם המביט על הענינים באפן נכון שבזה – לא שונא אף אחד. אין טעם לכעס על בן אדם בגלל נזק שלא הוא עשה.

אם ישנה שנאת חנם, יש בכר סימן מבהק של פגם באמונה ר״ל.

העבודה שלנו היא להתחזק באמונה ובהכרה כי ״אני ה״. כשיש אמונה, אתה חי עם הקב״ה. הקב״ה הוא חלק מהחיים שלך.

לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם…

בנביא (שופטים פרק י) מספר על מצבם השפל של בני ישראל לאחר מותו של יאיר הגלעדי. ישראל עבדו עבודה זרה. הם עבדו לבעלים ולעשתרות, לאלהי ארם ולאלהי צידון, לאלהי מואב לאלהי בני עמון ולאלהי פלשתים… ואת בורא העולם עזבו, ולא עבדוהו.

״שלש מאות וששים וחמשה בתי עבודת כוכבים היו בדמשק, וכל אחת ואחת היו עובדיו אותה יום אחד, והיה להם יום אחד, והיו כלן עובדין באותו היום. וכלן עשו ישראל הגמוניא ועבדו אותן… ויעזבו את ה', ולא עבדוהו אפלו בשותפות״ (איכה רבה פתיחתא י).

כל כך הרבה סוגים של עבודה זרה הם עבדו, לפחות היו מיחדים מעט זמן גם – להבדיל – לעבודת בורא עולם… אך הם לא אבו לעשות אפלו מעט בעבודת הי. ״ויעזבו את ה׳״. רק לאלילים עבדו, רח״ל.

כיון שכך, ״ויחר אף ה־ בישראל" ונתנם הי ביד פלשתים וביד בני עמון, ״וירעצו וירצצו את בני ישראל… אשר בעבר הירדן, בארץ האמרי, אשר בגלעד״.

בני עמון עברו את הירדן, להרג ולהשמיד גם את יהודה ובנימין ובית אפרים.

בצר להם, כאשר הגיעו מים עד נפש, נזכרו ישראל בבוראם, וצעקו אליו: רבונו של עולם, תציל אותנו!

אמר להם הקב״ה: ״לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם, המה יושיעו לכם בעת צרתכם…״ – לכו התפללו לכל העבודות הזרות, שכל כך סגדתם להם, שהם יצילו אתכם..״

בני ישראל שבו אל ה׳, ״ויסירו את אלהי הנכר מקרבם, ויעבדו את ה׳״, ומאותה שעה שמע ה׳ את שועתם, ושלח להם את יפתח שהצילם מאויביהם.

הקב״ה שומע תפלתו של אדם רק לאחר שהאדם מסיר את אלהי הנכר מקרבו.

אדם מבקש ומתפלל, אבל כשיש עבודה זרה בתוך הבית, הקב״ה לא משרה את שכינתו עליו. הקב״ה אומר, כביכול: אני רוצה להכנס, אבל אני לא יכול להכנס…

בתקופת החרבן שררה שנאת חנם, היה חוסר אמונה. היתה מעין כפירה. וכיון שכך, הקב״ה לא השרה את שכינתו, וחרב המקדש.

טעם נוסף לחורבן – העמידו על הדין

בגמרא (בבא מציעא ל ע״ב) מובא, שלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא נהגו לפנים משורת הדין.

הדבר תמוה- מה ההקפדה הגדולה עליהם? בסדר, הם לא היו ותרנים… אבל עד כדי כך? בגלל זה נחרב בית המקדש, ובאו כל האסונות הנוראים?! ובפרט – האם זה טעם נוסף על הטעם של שנאת חינם?

אחת התשובות המקובלות היא, שהעולם מתנהל בהנהגה של מדה כנגד מדה.

אם בני האדם מעמידים דברים על הדיו, ולא מרחמים ולא מותרים על קוצו של יריד – גם הקב״ה מתנהג עם בני האדם על פי מדת הדין, ללא רחמים. הארם נענש בדיוק כפי שמגיע לו, ואז המצב קשה מאד, ה׳ ישמרנו.

הוסיף על כך גיסי, הרב אריאלי שליט״א, רעיון מאד מענין:

מדוע אדם דבק בשורת הדין, ולא מסכים לנהג לפנים משורת הדין? כי הוא מרגיש שיפסיד אם יותר. יקב הדין את ההר – הוא אומר – הוא לקח לי, הוא עשה לי… אני מכרח לעמד בתקף על שלי. כי אם לא, לא יהיה לי!

אבל אדם שחי עם הקב״ה, עם האמונה, מסגל לנהג לפנים משורת הדין.

הוא מבין שכך הקב״ה רוצה שינהג.

אנחנו מצוים: ״הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום״ (שבת קלג ע״ב). הקב״ה הוא חנון, עושה לפנים משורת הרין ונותן בחנם. אף אתה היה חנון, תן בחנם, תעשה חסד.

כשאדם לא נוהג לפנים משורת הדין, הוא לא מכניס את הקב״ה לתוך החיים שלו. כשהקב״ה לא נמצא אתו, בתוך החיים שלו, זה מצב של חרבן.

האברך והדירה

גיסי ספר לי, שבא אליו השבוע אברך ובפיו המעשה הבא שארע עמו:

הוא התגורר בדירה קטנה מאד, בת חדר וחצי בלבד. המשפחה גדלה, והצפיפות התחילה להעיק. הוא רצה לקנות דירה גדולה, אבל לא היתה לו אפשרות, ולכן התפשר על דירה שיש בה אופציה להרחבה. בדירה היו רק שני

חדרים וחצי, אבל כבר היו מוכנים כל הרשיונות והאשורים הנחוצים לבניה. כמובן, מחיר הדירה היה יקר יותר בגלל האופציה ובגלל הרשיונות, אבל שוה היה לו לשלם את ההפרש כדי שיוכל לבנות.

בינתום, השכן מהבנין ממול בנה, ופתח חלונות מול המקום שהאברך שלנו אמור לבנות בו.

זמן מה חלף, עד שהאברך השיג סוף סוף את הכספים לבניה. הוא ברר על קבלן טוב ואמין, הוכנה תכנית בניה, והעבודה עמדה להתחיל, בשעה טובה.

פתאום דפק על דלתו השכן מהבנין ממול.

״אם אתה בונה, אתה הורס לי את כל הבית״, התלונן השכן. ״אתה מאפיל לי את הבית, ואפשר יהיה להסתכל לי לתוך הבית. בקצור, אני לא מוכן שתבנה״.

״מה פרושי״ אומר האברך. ״אני קניתי את הדירה עם כל הרשיונות, ויש לי היתר בניה. קניתי את הדירה רק בגלל האפשרות להרחיב, כי כמו שהיא עכשו היא קטנה מדי עבורי. אתה זה שלא היית בסדר, פתחת חלונות שלא כדיו״.

״אני מודיע לך דבר אחד – אם אתה תבנה, אני אעמד פה מול הטרקטור… אני אשכב מתחת לגלגלים, ולא אתן לך לבנות. אתה פה לא תבנה!״

״אבל זאת זכותי", חוזר האברך ואומר. ״זאת זכותי על פי דין, ולהבדיל – על פי החק״.

את השכן ממול זה לא ענין.

האברך היה נסער. ספר לאשתו את כל הספור.

״אם הוא כזה מין בן אדם קשה, קח אותו לדין תורה״, אומרת האשה. ״אני לא רוצה לריב״, עונה האברך בשקט. ״מי מרבר על לריב? דברתי על דין תורה״.

״ראיתי עם מי יש לנו עסק פה. גם אם נלך אתו לדין תורה, יהיו מריבות גדולות ובלגן גדול. אני לא רוצה לריב״.

״אני לא מבינה אותך״. היא באמת לא מבינה. "צפוף וקשה לנו עכשו. עברנו לדירה הזאת רק בגלל האפשרות להרחיב, ומה יהיה? הכל ישאר ככה תקוע?״

״זה באמת נסיון, הוא הסכים אתה.

במשך חצי שנה המתין האברך, והתלבט. יש לו רשיונות מוכנים, הכסף שהשיג בעמל וביזע שמור אצלו, והבניה מקפאת. המשפחה גדלה בינתים, והצפיפות מכבידה יותר ויותר.

מה יהיה, איך נסתדר? מה נכון לעשות, לבנות או לא לבנות?

האשה בעד. היא לוחצת. היא רוצה שבעלה לא יהיה בטלן, ויריץ כבר את תהליך הבניה.

אבל הוא מתלבט. ״נכון, את צודקת. מצד מדת הדין אנחנו צודקים במיליון אחוז, אבל אולי נלך לפנים משורת הרין?״

״אל תהיה צדיק הרבה״, אומרת האשה. ״אל תשכח שאתה צדיק כאן על חשבוני ועל חשבון הילדים. ואת העקשנים ההם צריך ללמד לקח, פעם אחת ולתמיד, ואדרבא – עם עקש תתעקש עם נבר תתברר״.

״את צודקת לגמרי, אבל בואי נסכה עוד קצת. אני לא רוצה לריב״.

במשך חצי שנה היא צדקה, והוא לא רצה לריב.

בחצי השנה הזאת הוא המשיך ללמד כרגיל בכולל. יום אחד הגיע לכולל יהודי לא צעיר, והתחיל ללמד. לאחר זמן מה הוא קבע חברותא עם האברך. כאשר כבר הרגישו עצמם כידידים ותיקים, שאל ססברותא את האברך, ״כמה ילדים יש לך?״

״ששה ילדים, בלי עין הרע״. ״וכמה חדרים יש לכם?״ ״שנים וחצי״.

״שנים וחצי? איך אתם מסתדרים עם ששה ילדים בשני סדרים וחצי?״

״באמת מאד קשה לנו. בעקרון, קניתי את סדירה סזיאת במטרה להרחיב ולבנות עוד חדרים. יש לנו כל האשורים, וכבר הזמנו בשעתו קבלן, אבל השכן מהבנין ממול מתנגד״. ״למה מתנגד?״

״הוא פתח חלונות מול הדירה שלי, ועכשו הוא טוען שהבניה שלי תחסום לו את האור, ותפגע בפרטיות שלו״.

״שמע״, אומר החברותא, ״אתה רואה שאני בן אדם לא צעיר. את רוב השנים הקודמות שלי העברתי במסחר, אבל השנים שלי מעכשו הן קידש לתורה ומצוות. הייתי סוחר לא רע, הרוחתי הרבה מאיד כסף, אבל את הכסף שלי אני לא אקח אתי לקבר, נכון?"

האברך מביט בו בשתיקה, לא מבין את פשר ההשתפכות הפתאומית. החברותא מבחין בתמיהה שלו, ומחייך.

״אני מבקש ממך, שאתה תקנה עכשו דירה חדשה, חמשה חדרים. מסדרת, יפה. לא טלאי על טלאי ולא תוספות בנייה. רנמכיר את הרירה של שנים וחצי החדרים שלך, ואת הפער בין שתי הדירות – אני משלים״.

״מה פתאום?! מדבר בסכום ענק!״

״הכיל יחסי״, קורץ לו החברותא. ״שמעת מה אמרתי לך ־ עבדתי כל החיים שלי, ואני צריך להגיע עם משהו אל הקב״ה. כל רגע שאתם תגורו בדירה החדשה והמרוחת, יהיה מצוה שלי. מה אתה אומר על עסק משתלם כזה?״

הדירה נקנתה. גדולה, מתחת, יפה, ובאזור מצין.

הוא הכניס את הקב״ה לחיים שלו, והקב״ה גמל לו במאור פנים. במשך חצי שנה הוא היה נתון בנסיון קשה. הוא סבל בכל יום, ראה את השכן מנצל את לבו הטוב, ושתק.

מעין המובא על הבית המנוגע שמחריבים אותו על מנת שלבסוף ימצא אוצר. מדוע להחריב ולא שיתנו משמים אוצר מיד? אלא אוצר נותנים רק אחרי נסיון… התגברת והרסת ביתך לכבוד הבורא, כעת תמצא אוצר!

כאשר יש שנאת חנם – יש חרבן וצער וסבל. כאשר חיים באמונה, עם הקב״ה – זוכים להצלחה ולשמחה.

מיני ומיניה יתקלס עילאה (רבי פינחס ארלנגר שליט״א)

שנאת חנם משקפת את דרגת האדם

נרצה להעמיק עוד בדברים:

אמרנו, כי בית שני, שעסקו בו בתורה ובגמילות חסדים, חרב מפני שנאת חנם.

במבט ראשון נראה, כי כונת הגמרא לומר, שלבני אותו דור היו זכיות וחובות. על כף הזכיות היו תורה וגמילות חסדים, ועל כף החובות היתה שנאת חנם, ובבית הדין של מעלה פסקו, כי חומרתה של שנאת חנם תכריע את הדין לכף חובה.

אולם הגאון מוילנא, בספרו ״אבן שלמה״ (פרק ג, ב) מבאר, כי לא כן הוא. שנאת חנם אינה בגדר חטא פרטי, שנזקף לחובתם של בני אותו דור בדינם.

שנאת חנם היא מצב נורא המשקף את גריעות כלל עבודת ה׳ של השונא. כאשר אדם נגוע בשנאת חנם, נתן להסיק מכר על כל מצבו הרוחני, שאינו פנימי ואמתי אלא חיצוני ומזייף. לא לשם שמים ולא לכבודו יתברך, כי אם לשם מטרות זרות, ולכבוד העובד.

ומדוע?

משום שאם היה האדם עובד את בוראו לשם שמים, מתוך אהבת ה׳, ומתוך רצון להרבות בכבודו יתברך, מה היה מקום אצלו לשנאת חנם? הלא היה לו לאהב את סובביו, עבדי ה׳ כמותו, ולקוות שכלם יצליחו בעבודתם הקדושה,

ויתעלו לכבודו יתברך, שהרי בכך תגרם נחת רוח גדולה יותר לקב״ה.

אלא מאי, מדוע נגוע האדם בשנאת חנם, שאין לה כל סבה הנראית לעין?

מדוע צרה עינו בהצלחת הסובבים אותו בלמוד התורה וביראת שמים, כאשר הם מצליחים בכן יותר ממנו? אין זאת אלא משום שלמודו אינו מכון כלל ועקר לכבודו יתברך, כי אם לכבוד עצמו גרידא.

זו היתה אפוא הסבה להכרעת דינם של בני דור בית שני לחובה. שנאת החנם שהיתה ביניהם לא הכריעה את הדין לחובה, כחובה נגד זכיות. שנאת החנם שהיתה ביניהם, רוקנה מכל תכן את הזכיות שהיו להם!

שנאת החנם גלתה שהתורה אינה תורה, וגמילות החסד אינה גמילות חסד. אין זו עבודה פנימית, הנובעת מרצון לעשות נחת רוח לפניו יתברר, כי אם עבודה חיצונית, הנובעת מנגיעות אישיות ותו לא.

שנאת חנם וגמילות חסד כאחד?

אחר העיון נראה, כי באורו של הגר״א כמעט מפרש בדברי הגמרא. שכן, הגמרא מציגה את מצבם של בני אותו דור כסתירה מוחלטת. מצד אחד, היו בידיהם תורה וגמילות חסדים, ומצד שני היתה ביניהם שנאת חנם.

הא כיצד? כיצד יתכן שבני אדם יגמלו חסד זה עם זה, ובד בבד ירחשו שנאה זה לזה?

אלא מאי, מוכרחים אנו לבאר כבאות של הגר״א, כי אין הכונה שבני אותו דור עסקו בגמילות חסד מפנימיות לבבם, שאלו כן – לא היה מקום לשנאת חנם ביניהם. אלא הכוונה, שעסקו בעבודה חיצונית של גמילות חסד, מתוך נגיעות אישיות גרידא, מתוך רצון להתכבד ולזכות בתמורה כל שהיא.

במצב כזה, אפשר ואפשר שגמילות חסד ושנאת חנם ידורו בכפיפה אחת.

שנאת חנם – בפנימיות הלב, וגמילות חסדים – כעבודה חיצונית.

[מעשה באשה האלמנה שהתרימו לה, וכשרצתה להרחיב הלשין עליה אדם, שלאחמ"כ התברר שהיה זה אחד מן העסקנים הבכירים שעסק רבות לטובתה, וכשנשאל השיב שהיה קשה לראות שההתרמה הצליחה מעל ומעבר, וצרה עינו…]

ממני וממנו ישתבח שמו של הבורא

הדרך לבחון אם למודו של האדם נעשה מתוך עבודה פנימית, מתוך רצון לגרום נחת רוח לבורא יתברך, או שמא, חלילה וחם, מתוך נגיעות אישיות ולא לשם שמים – היא ביחסו להצלחת זולתו.

אם האדם אינו שמח בהצלחת הזולת – אות הוא שלמודו אינו אלא מתוך רצון להיטיב עם עצמו. ואם האדם שמח ומאשר בעליית חברו – סימן ברור הוא, שלמודו נעשה לשם שמים, ומתוך רצון לגרים נחת רוח לבוראו.

על כך עומדים אנו גם מן המספר בגמרא (סוטה מ ע״א) אודות רבי אבהו ומתרגמנו. הגמרא עזם מספרת, כי רבי אבהו עמד בראשות ישיבה גדולה, בה למדו בחורים רבים. הנהג באותם ימים היה, כי בעת שראש הישיבה היה מוסר את שעורו, היה עומד לצדו מתרגמו, דהינו, אדם בעל קול גבוה וחזק, ולארך כל השעור היה המתרגמן חוזר על דבריו של ראש הישיבה בקול רם וברור, לאחר כל כמה משפטים, כדי שיגיעו לאזני כלם.

יום אחד, מספרת הגמרא, הגיעה אשתו של רבי אבהו לביתו כשהיא בוכה בכי מר. רבי אבהו חרד לקראתה ושאל לסבת בכיה. תשובתה היתה, כי זה עתה פגשה באשתו של המתרגמן, ששחה לה, כי בעלה, המתרגמן, הנו חכם גדול ומפלג, שאינו זקוק כלל להקשיב לדבריו של רבי אבהו, על מנת למסרם בפני השומעים. למעשה, כך ספרה אשת המתרגמן, בעלה מתכופף לעברו של רבי אבהו כל כמה רגעים, רק משהם כבודו, ולא כדי לקלט את דבריו…

מובן מאליו שדברים אלו גרמו צער אדיר לאשתו של רבי אבהו. עד עתה סברה כי היא מוסרת את נפשה עבור למוד תורתו של בעלה, המרביץ תורה לעדרים. והנה התברר לה, כי לא בעלה הוא החכם המפלג, אלא אותו מתרגמן העומד לצדו במהלך השעור.

רבי אבהו הבחין בצערה הגדול של אשתו, ותשובתו היתה קצרה ונוקבת: ״מאי נפקא ליך מינה? מיני ומיניה יתקלס עילאה״. כלומר, מה ההבדל עבורך בענין זהי ממני וממנו ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא.

רבי אבהו לא נסה להסביר לאשתו כי באמת גדול הוא בתורה, וכי לא המתרגמן אלא הוא, מעביר את השעור בפני הבחורים. תשובתו היתה אחרת לגמרי. מה ההבדל, שאל, וכי עבור כבודי אני מוסר את השעור? הלא כל זה לא נעשה אלא לכבודו של הבורא יתברוז, וכיון שכך, מה זה משנה מי מגדיל את כבודו של הבורא? באמת, אין זה משנה כלל ועקר. אין כאן מקום לבכי, וגם לא למרמור.

רבי אבהו, בתשובתו הקצרה, המחיש היטב מהו המבט הנכון והאמתי על למוד התורה הקדושה. התורה אינה קרדים לחפר בה על מנת להשיג כבוד ומעמד. למוד התורה נועד לשבח בו את הבורא, לקלס לשמו הגדול, ולעשות נחת רוח לפניו.

הלומד כן, אינו מבין כלל מה מקום יש לתרעימת, אם פלוני טוען כי הוא גדול יותר, מבין יותר ומרביץ תורה יותר. הלא העקר הוא, ששמי הגדול מתעלה ומתקלס.

הרב מפוניבז' נרתם לטובת סלבודקאי

הרב מפוניבז׳, רבי יוסף שלמה כהנמן!צ״ל, היה ידוע בכח הדבור המרתק שלו. ואם בכל פעם שפצה את פיו היו הנוכחים מרתקים לדבריו, הרי שכאשר הפליג הרב כהנמן לאחור, אל הימים שקדם החרבן הנורא שפקד את אירופה, היו הנוכחים מרתקים לדבריו שבעתים.

את כשרונו הברוך נצל הרב כהנמן לטובת ישיבת פוניבז', אותה הקים ובראשה עמד. הוא היה יוצא מדי תקופה לחוץ לארץ, לחלות פני מ־יבי עם, ושם ה^ה מכנם, אותם ומספר להם על עולם התורה שפרח ושגשג באירופה שקידם החרבן. הוא היה מספר על תלאות המלחמה, על האחיזה האיתנה ביהדות בכל מחיר, ועל אסוף השברים בשנים שלאחר השואה.

בשלב זה, כאשר עיני הנוכחים היו רטבות לגמרי מדמעות, היה הרב כהנמן עובר לדבר על ישיבת פוניבז', מעוז התורה, שהיא התשובה הנצחת לצוררי ישראל, המבקשים להשמידנו ולכלותנו. ״כי לא תשכח מפי זרעו״ היה זועק מנהמת לבו, ״התורה לא תשכח לעולם ועדי״

הדברים היוצאים מן הלב היו נכנסים אל הלבבות החמים, והנדיבים היו פותחים את ידיהם ואת כיסיהם ותורמים סכומים נכבדים לטובת ישיבת פוניבז.

המעשה הבא ארע באחד מבקוריו של הרב מפוניבז׳ באחת מקהלות אמריקה. בשבתו בבית הכנסת׳ הבחין בו אחד המשלחים ששהה שם, ופניו נפלו.

אותו רב נשלח בידי ישיבת סלבורקא שבבני ברק, לאסיף כספים עבור הישיבה הנתונה במצוקה. אולם בראות המשלח שהרב מפוניבז' נמצא במקום,

הבין כי אפסה תקותו להתרים אפלו סנט אחד. אין כל ספק שהרב כהנמן, בדבורו הסוחף והכריזמטי, ישבה את לב הנוכחים, וימצה את כל יכלת תרומתם. עבורו, המשלח דסלבודקא, לא יותר דבר.

אולם לאחר שנסתיימה התפלה, לא מהר המשלח לעזוב את בית הכנסת. ״אם לא אצליח לאסיף כאן כסף, לפחות אשמע דרשה טובה מפי הרב כהנמן״, הרהר בעגמימות .והתיעוב בקצה בית הכנסת.

ואכן, הרב מפוניבז׳ לא אכזב. הוא נשא דרשה סוחפת ומרתקת, בה ספר על אימי השואה, והרצה אודות רושיבותם של בני העם היהודי, לשמר את הגחלת ולתמוך בלומדי התורה.

ואז, כאשר לא נותרה עין יבשה בבית הכנסת, הרים לפתע הרב מפוניבז' את קולו וזעק: ״יושב עמנו כאן באולם שלוחא דרבנן, מישיבת סלבודקא שבבני ברק. האם יורעים אתם אלו גדולי עולם חבשו את ספסלי ישיבת סלבודקא באירופה?״

ובטרם התאושש המשלח של ישיבת סלבודקא מן ההלם ומן התדהמה, עבר הרב כהנמו לדבר על מצוקתה הקשה של ישיבת סלבודקא, ועל החובה הקדושה לתמיך בה ולהחזיק אותה, שלא תסגר, חלילה.

וכאלו בכל זאת לא די, הרב מפוניבז׳ ירד מן הבמה ונגש אל המשלח, הניח ידו על כתפו ואמר לו בקול רם: ״שנינו• יחד נעבור כאן, ונאסף כספים עבור ישיבת סלבודקא! רק עבורה!״

ואכן, במשך דקות ארכות צעדו השנים בין המתפללים האמידים, והללו הרימו את תרומתם הנדיבה במיחד. הסכום שנאסף עלה על כל הצפיות.

המשולח של ישיבת סלבורקא לא תכנן לאסף בכל בקורו בחוץ לארץ, אפלו את מחציתו של הסכום הגדול, וגם עיניו של הרב מפוניבז׳ זהרו נכח ההצלחה הכבירה.

לאחר שיצאו השנים מבית הכנסת, מצא המשלח מקום להציג את תמיהתו.

״ילמדני כבודו, מה ראה על ככה? מדוע החליט להתרים את המתפללים עבור ישיבת סלבודקא, ולא עבור ישיבת פוניבז; הזקוקה גם היא למזמנים?״

הסביר הרב מפוניבז׳ בפשטות: ״הבט, מתפללי בית הכנסת יודעים כי גם אני מחזיק ישיבה, ועל כן הנחתי כי בראותם שאיני אוסף כספים עבור עצמי, אלא עבור ישיבה אחרת, הם ישערו כי מצבה של אותה ישיבה אכן קשה עד אנוש, שאם לא כן, מדוע אני מזנירו את ישיבתי עבור ישיבה אחרת?

מתוף כף, שערתי, יגדילו הנדיבים את סכום התרומה, ויתרמו סכומים גדולים יותר מאשר אלו הייתי מתרים אותם עבור ישיבת פוניבז,", הסביר הרב כהנמן, ״וכיון ששנינו באנו לכאן לאותה מטרה, להגדיל תורה ולהאדירה, מה זה משנה לאיזו ישיבה מגיע הכסף בסופו של יום? מיני ומיניה יתקלס עילאה, ואם אפשר להשיג סכום מסים עבור ישיבת פוניבז׳ – או סכום כפול עבור ישיבה אחרת, דומני, כי הבררה בין שתי האפשריות אינה קשה״…

בימים אלו, בהם אנו אבלים על חרבן בתי המקדש, אם רצוננו להחיש את בנין בית הבחירה ואת גאלתנו השלמה, שומה עלינו לחזק עצמנו בכף, לעורר את לבנו לעבודה בפנימיות הלב, ולקשר את רוחנו ונפשנו עם הבורא יתברך שמו.

הרב שמח בישיבתו

ואספר: הגאון רבי אליעזר גורדון זצ״ל, ראש ישיבת טלז, היה אוהב תורה מאין כמותו. לא רק גאון אדיר, מענקי דורו, אלא קיים בעצמו את הכתוב: ״באהבתה תשגה תמיד״ (משלי ה, יט).

כשהיה משוחח עם אדם, יהיה מי שיהיה, ואוזנו קלטה קושיא, מיד הסתער וענה, סתר ובנה, הפריך וישב.

 פעם עבר ליד בית המדרש ושמע שני לומדים מתנצחים בהלכה, ורץ. לא פנה לחפש את הפתח, בעד החלון דילג להודיעם שטעות בידם, והפשט אחר הוא.

התורה נמשלה ליין (תענית ז, ע״א), והוא לאדם המכור ליין, שהיין כל עולמו, ואינו יכול להישאר שוה נפש לידו!

בדמותו וכצלמו עיצב את ישיבתו, בריתחא דאוריתא וסערת לימוד.

דאג לרוחניותה אך גם לקיומה הגשמי. לקמח, ולא רק לתורה. ושיכנע את הגביר האדיר הברון דוד גינצבורג לבקר בישיבה, להתרשם ולהרים תרומה.

כדי להחשיב וליקר את הביקור ולתרים להצלחתו, בקש מרבו הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ״ל להצטרף לביקור.

עלו השלושה לישיבה, האוזנים צללו מקול התורה, מאות בחורים המתנצחים ומתפלפלים בחום ובלהט, בהתמדה והתלהבות, בריתחא דאוריתא. שמחה רבה כל כך אפפה את ראש הישיבה, עד שפצח בריקוד.

הסתכל בו הברון גינצבורג בתימהון. הסביר ראש הישיבה: ״איך אפשר שלא לרקוד, כשרואים מאות בחורים השוקדים על תלמודם! כמה שמחה יש מכך לבורא עולם, נותן התורה! איך אפשר שלא להצטרף לשמחתו?!״

שמע רבי ישראל סלאנטר והפטיר: ״אילו היה מר רוקד כך בפתח ישיבת סלבודקה או על מפתנה של ישיבת מיר, היתה זו שמחה על כבוד התורה. עכשיו, כשהוא רוקד על מפתן ישיבתו שלו, מי יודע האין זה ריקוד על שמפעל חייו מצליח ומשגשג, ותו לא!״

לא! איך אפשר לחשוד?! ומדוע לחשוד?!

והלא מצוה לדון לכף זכות!

אמת ־ אבל צריך, ומחייבים, לחנך את האדם לחשוד בעצמו ובמניעיו! [והגדת פ' נח. עוד בענין זה, להלן בפרשת ויקהל]

שנאת חנם שרשה עין רעה (רבי ישראל מאיר שושן שליט״א)

למעשה – איך נתרחק משנאת חינם?

כידוע, כל דור שלא נבנה בו בית המקדש, כאלו כחרב בימיו. אם כן, אלו היה עכשו בית מקדש, הוא היה נחרב בגלל שנאת חנם שלנו, ה׳ ישמר.

למה? המצב שלנו לא טוב? תראו כמה גמ״חים יש היום, כמה ארגוני חסד, וכמה עסקנים מאד פעילים…

אבל, גם בזמן בית המקדש השני היו גמ״חים, שהרי כתוב בפרוש שהיו עוסקים בגמילות חסרים.

ללמדנו, שיכולים להיות גמ׳׳חים ממש מרשימים, ויכול להיות הרבה חסד ממסד ולא ממסד, אבל יחד עם זאת בוערת שנאת חנם. ובית המקדש חרב.

שרש שנאת חנם הוא עין רעה. עין רעה הנה מקור להרבה מדות רעות ומעשים מגנים.

העין הרעה היא, בין השאר, שרש העון המר של לשון הרע. לכאורה, על פי כללי הדקדוק, היינו אמורים לומר ׳לשון רעה׳, שהרי לשון ־ לשון נקבה היא. כך, למשל, אנחנו אומרים ׳לשון נקיה׳ וכדומה.

בכתבי המהר״ל מובא, ש״לשון הרע״ פרושה – לשון של האיש הרע. הלשון היא קלמוס הלב, על ידי הלשון בא לבטוי, האדם. אדם שמדבר לשון הרע הוא אדם רע, שמרגל לראות את הרע בכל דבר [חוץ מאשר בעצמו, כמובן!.

אדם רע מביט מיד בעין בקורתית על זולתו, ומיד מסמן עליו איקס… אחר כך נכנסת השנאה ללב, והלשון מתחילה לפעיל.

איך נתן למנע שנאת חנם ולשון הרע? – על ידי טפול בשרש, באפן ההסתכלות. אדם טוב רואה טוב. ככל שנשתדל יותר להביט בעין טובה על זולתנו, להבחין במעלותיו ולדון אותו לכף זכות ־ כך תתמעט שנאת חנם.

חשבתם פעם, מה בעצם היתה התביעה על המרגלים? וכי הם דברו לשון הרע על אדם כלשהו?! הלא הם רברו רק על הארץ.

אם יבוא ארם לביתי, ויאמר: ״המזגן הזה מקלקל" – זה לשון הרע?!

אלא, שאדם רע רואה את הרע שבכל דבר, ואלו אדם טוב רואה את המעלות.

היה על המרגלים להביט על המעלות הטובות שבארץ, ולא על החסרונות, שלאמתו של דבר לא היו חסרונות.

ישנם אנשים שתמיד מלאים טענות כרמון. כאשר הם זוכים, בשעה טובה, לחתן את הבת או לעשות בר מצוה לבן ־ הם מלאי שמחה והודיה? לאי !.ולוא, שוכחים את העקר ומתלוננים על הטפל. כועסים על פרטי פרטים, שלא היו בדיוק לשביעות רצונם במהלך הארוע. נכון, האכל היה טרי ובשפע, והמלצרים היו אדיבים,

אבל הם זועפים – למה מפה אחת, בקצה שלחן אחד, היתה קצת מקמטת?!

למה הם מתעלמים מהמעלות, ומבחינים רק בחסרונות? – כי מצוי בהם החסרון של להרגיש את הרע.

לעמת זאת, בעלי שמחה אחרים זוכים לשמרו, ולהודות לבורא על הבת שנשאת, בשעה טובה, ועל הבן שזוכה להגיע לעיל מצוות.

הם גם יגשו ויודו לבעלי האולם. אמנם היתה תקלה בלתי צפויה, המזגנים לא עבדו והיה חים אימים, ושתים שלש מפות היו מקמטות, אבל בעלי השמחה הללו מודים לבעלי האולם בסבר פנים יפות – ״האכל היה טרי ובשפע, והמלצרים היו אדיבים, תודה רבה לכם על כל המאמצים שעשיתם להצלחת הארוע״.

אנשים טובים – אם יש שמונים אחוז רע, הם יראו רק את עשרים האחוזים הטובים.

אפן ראית המציאות תלוי יותר בפנימיות של האדם, מאשר במציאות האוביקטיבית. כאשר אוהבים אדם, רואים בו את הטוב.

מכאן נובע ההבדל בין דעתה של אם על ילדיה, לדעתם של אנשים אחרים עליהם•

העבודה שלנו היא להשריש בעצמנו אהבת ישראל, שיתקיים בנו: ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״, שתהיה לנו עין טובה על כל אדם.

עין טובה משפיעה לטובה

ספור ידוע מספרים על העין הטובה של רבי שלמה זלמן אויערבך זצ״ל: רבי שלמה זלמן היה בעל מדות מפלג, גאון במדות. תלמיד אחד שלו בישיבת קול תורה, ששמו היה הרב דינקל, עמד לעביר דירה, לאחר שנים ארכות שבהן נאלץ להתגורר בשכונה חלונית.

התלמיד בא אל רבי שלמה זלמן בשמחה גדולה, ובשר לו שביום המחרת עומדים הם להכנס לדירתם החדשה.

רבי שלמה זלמן ברך אותו במאור פנים, ולתדהמת התלמיד הוסיף: ״נו, בשורה טובה כזו, אני חיב לבוא לשתות אתכם לחיים…״

הרב דינקל התרגש. ראש הישיבה, הפוסק הגדול, שכל דקה חשובה לו ומנצלת ללמוד תורה, יבוא לביתו, ואפלו הסכים לקבע אצלו מזוזה. הבקור המיחד נקבע לשעה ארבע.

כמובן, כל בני המשפחה המתינו לבואו של ראש הישיבה בהתרגשות רבה.

ארגזים עדין נערמים זה על גבי זה בסלון, אך על השלחן מפה לבנה לכבוד הרב, בקבוק יין ועוגות.

רבי שלמה !למן נכנס בדיוק בשעה ארבע. לכל דקה שלו יש חשיבות כשלעצמה.

לתדהמתו של התלמיד, ראש הישיבה בקש לראות את המטבח, הביע את שמחתו על המרפסת הצמודה לפנת האכל, ושבח את הרצוף…

הרב נכנס גם לחדרים, כמעט עשה בדיקת חמץ, ובכל חדר הוא משבח את מה שרואות עיניו – האיכות, כווני האויר והנוף…

מה קורה כאן?

הרב דינקל שומר את תמיהתו העצומה, עד שהם מתישבים לשתות לחיים בסלון.

ואז הוא שואל: ״ילמדנו רבנו, מדוע טרח הרב – שכל דקה כל כך יקרה לו – לעביר בין חדרי הבית השונים? מה בקש הרב למציא בביתי?״

אמר לו רבי שלמה זלמן: ״וכי אינך יודע? אנחנו, הורושלמים, חוששים מעין הרע, שלא כמו יהודי ליטא, שמנהגם היה להתעלם מעין הרע ומהשלכותיה.

ואם גברים ירושלמים חוששים, מה נאמר על נשות ירושלים, שיש בהן פחד של ממש – כל דבר מבקשים להסתיר, שלא .ידעו ולא ידברו…

״אכן, אם ארם מסתכל על השני ומקנא, ועינו צרה בו, העין הרעה עלולה, לפעמים, להשפיע ולהזיק.

״ואם בכרוה של עין הרע להשפיע לרעה, תאר לעצמך כמה גדול כחה של עין טובה להשפיע לטובה! כבר למדנו, שמדה סובה מרבה ממדת פרענות פי וחמש מאות״.

״הסיור הקטן שעשיתי בביתך״ – סים רבי שלמה זלמן זצ״ל את רבריו – ״היה כדי להשפיע עין טובה. להשפיע טובה במטבח ובמרפסת, בכל חדר ובכל פנה, שתראו רק ברכה, ורק טוב ילוה אתכם תמיד״.

אף אנו צריכים להתחזק ב״עין טובה״, ובאהבת חנם כנגד שנאת חנם, שגורמת לחרבן בית המקדש.

הגאון מוילנא כותב באגרתו המפרסמת: ״ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסגופים רק ברסן פיו ובתאותו…״, ובסוף תפלת שמונה עשרה, הננו מתפללים תפלה מיחדת על כך: "אלקי, נצר לשוני מרע…"

והעיר מרן ראש הישיבה רבי אהרן ליב שטיינמן שליט״א, שלא מצאנו תפלה כגון ׳אלקי, נצר פי מאכילת מאכלות אסורים, ונבלות וטרפות׳. אנחנו מצוים לעשות כל שביכלתנו כדי להנצל מהאסור, אך לא מתפללים על כך.

אף בעניו לשון הרע עלינו לעשות כל שביכלתנו כדי להשמר, אלא שלשון הרע עומד ממש בפתח. ״לפתח חטאת רבץ״, ובנקל עלולים ח״ו להכשל, ועל כך תפלתנו המיוחדת – ״אלקי, נצר לשוני מרע…״.

יהי רצון שנזכה לשמר פינו, ואת מקום שנאת החנם תתפיס אהבת חנם, ונזכה במהרה לגאלה השלמה.

בצאתי ממצרים – בצאתי מי-ם – קוטביות מעמדם של ישראל [שפת"ח לגר"ח פרידלנדר]

השאלות

על תשעה באב נאמר – קרא עלי מועד לשבור בחורי, וחז"ל אומרים שהוא נקרא מועד, ולא אומרים תחנון, הכיצד?

אמרו חז״ל (תענית ל:) ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״. לא אמרו חז״ל ״יזכה ויראה בשמחתה״ אלא בלשון הווה ״זוכה ורואה – עתה – בשמחתה״, הא כיצד? הרי עדיין ישראל בגלות, והעיר חרבה ושוממה??

אנו אומרים בסוף הקינות – דברי נחמה. לאחר תשעה באב – שבעא דנחמתא, נחמו נחמו עמי. כיצד נתנחם – כשהבית עדיין חרב, וטרם נגאלנו?

בצאתי ממצרים – בצאתי מירושלים

בקינה לתשעה באב מקביל המקונן בין היציאה ממצרים אל החרות, ובין היציאה מירושלים אל הגלות:

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי.      

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      קִינִים אָעִירָה, לְמַעַן אַזְכִּירָה

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָה, וְנָהָה נְהִי נִהְיָה

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָן

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

גַּלֵּי יָם הָמוּ, וְכַחוֹמָה קָמוּ

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      זְדוֹנִים שָׁטָפוּ, וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

דָּגָן מִשָּׁמַיִם, וְצוּר יָזוּב מַיִם

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים, וּמַיִם הַמָּרִים

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

וּמַרְאֶה כְּבוֹד יְיָ, כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      וְחֶרֶב לְטוּשָׁה, לַטֶּבַח נְטוּשָׁה

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

זֶבַח וּמִנְחָה, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה, כַּצּאֹן לַטִּבְחָה

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת, וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      תַּעֲנִית וָאֵבֶל, וּרְדֹף הַהֶבֶל

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

טוֹבוּ אֹהָלִים, לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים, וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה, וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      מָכוּר לִצְמִיתוּת, וְכָתוּב לִכְרִיתוּת

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן, וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      וְאַבְנֵי הַקֶּלַע, וּכְלֵי הַבֶּלַע

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים, וְשִׁבְעִים זְקֵנִים

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים, מוֹכְרִים וְקוֹנִים

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

מֹשֶׁה יִרְעֵנִי, וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע, וְטִיטוּס הָרָשָׁע

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, וַייָ שָׁמָּה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      רָחַק מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

סִתְרֵי פָרֹכֶת, וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      חֵמָה נִתֶּכֶת, עָלַי סוֹבֶכֶת

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

עוֹלוֹת וּזְבָחִים, וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים, בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת, לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת, לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

צִיצַת הַזָּהָב, וְהַמְשַׁל וָרַהַב

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      אָפֵס הָעֵזֶר, וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה, וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה, וְדָוָה וּטְמֵאָה

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

רִנָּה וִישׁוּעָה, וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      זַעֲקַת עוֹלָל, עִם נַאֲקַת חָלָל

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, וְכָלִיל וּקְטוֹרָה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה, וּפֶסֶל מַצֵּבָה

      בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

תּוֹרָה וּתְעוּדָה, וּכְלֵי הַחֶמְדָה

בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

      שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה,

      בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם

וכך ממשיך המקונן להקביל את ניסי ה׳ ונפלאות המדבר והמשכן – בצאתי ממצרים, אל מול החורבן והאבל והנגישות – בצאתי מירושלים. קינה זו המבוססת על דברי הילקו״ש איכה (רמז תתרכו), מיוסדת ע״פ רעיון יסודי המכיל בו את מהות האבל על חורבן ירושלים וגלות ישראל.

השליך משמים תפארת ישראל – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

ירמיה במגילת איכה מקונן: ״איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון, השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו״ (איכה ב, א). – השי״ת השליך משמים את ישראל שהיו התפארת – ברום המעלה – אל הארץ, והגמ׳ (חגיגה ה:) אומרת על פסוק זה ״רבי הוה נקים ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מן ידיה, אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא״ – מהגג הגבוה לבור עמוק.

״מאיגרא רמא לבירא עמיקתא״ מייחדת את נפילת עם ישראל. מה רצו לומר בזה? מדוע זה ענין עקרי בנושא הקינות?

מעשה ברבי יוחנן

מצינו בגמ׳ (כתובות סו:): ״ת״ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו, ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בת מי את, אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני… אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה, בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה״.

שואל המהר״ל (נצח ישראל פי״ד) מהו שאמר ריב״ז ״אשריכם ישראל״ וכי בשעה קשה זו שנגלה לעיני ריב״ז מחזה נורא, לאיזו שפלות המדרגה הגיעה בת עשירים זו, שהיתה אוספת מבין גללי בהמה של אומה שפלה, שאין אומה שפלה ופחותה יותר מערביים, ולא זאת בלבד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה, שאין בהמה פחותה יותר מהחמור, ומבין גללי בהמה פחותה זו, אספה שעורים אלו שהבהמה לא עיכלה אותן.

וכי על מחזה זה שייך לומר אשריכם ישראל?

אין דרגת בינוניות בעם ישראל

ומבאר המהר״ל: ״וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה כאילו היא נעדרת לגמרי, והשפל אם הוא פחות ושפל אינו נחשב נעדר ויש לו מציאות מה הן רב הן מעט, אבל זה [עם ישראל] נחשב נעדר לגמרי… שאין לישראל שום מדרגה בינונית, או שהם מושלים על הכל או שהכל מושלים עליהם״.

אין שלימות ומעלה עליונה כמו זו של עם ישראל, אולם שלימות וו היא כל כך נעלית עד שבשעה שהיא נחסרת מעט, שוב אין עם ישראל יורד אל המדרגה שתחת השלימות – אל הבינוניות, אלא היא ״כאילו נעדרת לגמרי״ – ירידה אל שפל המדרגה.

ככל שהדבר מזוכך יותר – כל פגם קטן מחסר בו.

בחומר – שייך מעלה גם אם הוא לא שלם. כוס ללא ידית – היא כוס. אבל אדם עם "סריטה קלה" – כבר לא אדם…

כמו שגדולת ישראל היתה ברום המדרגה, כך נפילתם היתה לשפל המדרגה. עם ישראל אין בו מצב בינוני, מציאותו התמידית היא או ברום המעלה או בשפל המדרגה: ברום המעלה – בצאתי ממצרים, בשפל המדרגה – בצאתי מירושלים. אלו הם שני הניגודים של עם ישראל".

וכך גם אומר המדרש:

1 עי׳ מדרש שוחר טוב (תהילים קכ) ״שיר המעלות, שיר המעלה אין כתיב כאן אלא שיר המעלות, כשישראל עולין אינם עולין מעלה אחת אלא למעלות הרבה הן עולין וכוי, וכשהם יורדין אינם יורדין ירידה אחת, אלא ואתה תרד מטה מטה, וכה׳׳א השליך משמים ארץ תפארת וגו׳״. ואי׳ בגמ' (מגילה טז.) אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים.

ביאור דברי מהר"ל

ונבאר את דבריו. ר׳ יהודה הלוי בספר הכוזרי מסווג את הבריאה לחמישה סוגים: דומם: צומח: חי: מדבר: עם ישראל. וכלשונו במאמר הראשון (לה) ״התייחד המדבר מכל החיים״, כך במאמר החמישי (כ, ההקדמה הרביעית) מוסיף בהגדרת הסוג של עם ישראל ״וכן הפחות שבבני תורת האלוקים, יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות שאין להם תורת אלוקים, כי התורה שהיא מאת האלוקים מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם״.

אמר מרן הרב מבריסק זצ״ל, כל סוג הוא מדרגה בכח עצמו. הצומח, כשמפסיקה צמיחתו אינו יורד בדרגה אל סוג הדומם, וכן החי – הבהמה – כשנפסקה חיותו אינה יורדת אל סוג הצומח, אלא נעשה נבלה והופך לאין ואפס, וכן המדבר – גוי כשמת אינו יורד מדרגה אל סוג החי. כך עם ישראל כשיורדין ממדרגתן כאשר אינם ממלאים את תפקידם בבריאה, אין הם יורדין לדרגת ״מדבר״ – גוי, אם אינו יהודי הרי הוא כגוי, אלא הם מאבדים בכלל את קיומם המיוחד.

שפלות עם ישראל היא המעידה על רום מעלתם

את ההתדרדרות והנפילה הגדולה של עם ישראל ומאידך את רום מעלתם, ראה ריב״ז במעשה זה של בת ישראל, לאיזו שפלות המדרגה הגיעה, כשליקטה את השעורים הפחותות מבין גללי בהמתן של אומה שפלה כערביים. כשראה את עוצם השפלות הזאת, אמנם בכה, אך בשעה זו גם אמר ״אשריכם ישראל״: מתוך הירידה העצומה אל שיא השפלות, גילה ריב״ז את המידה המיוחדת של עם ישראל, שאין בהם מצב בינוני. בעת שאינם ממלאים תפקידם יורדים הם לשיא השפלות, והיא המעידה על רום מעלתם בעת שממלאים תפקידם, שהיא הדרגה האמיתית של עם ישראל.

את רום מעלת עם ישראל ראה ריב״ז לא רק בשעת מעלתם וגדולתם, אלא גם בעת שפלותם כאשר התדרדרו מטה מטה. הוא ראה את ההשגחה הפרטית המיוחדת לעם ישראל, עם שלא יכול להיות במצב של בינוניות. כשהם בשיא שלמותם הרי הם שולטים מכח מדרגתם הרוחנית על אומות העולם, ואם ח״ו מתכחשים לתפקידם הרי מתדרדרים אל שיא השפלות, והקב״ה מוסרן ביד האומות, וגם במצב זה יש להתפעל ממדרגתם המיוחדת – ״אשריכם ישראל״.

רעיון זה הוא העומד ביסודה של הקינה הנזכרת.

מצד אחד – ״בצאתי ממצרים״, זהו המצב שבו היו עם ישראל ברום מעלתם, ומאידך – ״בצאתי מירושלים״, כפי גדלותנו ״בצאתי ממצרים״ היתה ג״כ הנפילה הנוראה ״בצאתי מירושלים״, לא ירידה אל הבינוניות אלא לשפל המדרגה, ואותה ירידה עצומה היא היא המעידה על גדלותו ויחודו של עם ישראל.

בצאתי מירושלים – גילוי שכינה בבחינת הסתר פנים

ביסודה של קינה זו עומד רעיון נוסף מיסודי אמונת ה׳ בכל עת, כפי ששמעתי ממו״ר רבי אבא גרוסברד זצ״ל (משגיח הראשון דישיבת פוניבז׳).

״ביתי התכונן ושכן הענן בצאתי ממצרים, וחמת א־ל שכנה עלי כעננה בצאתי מירושלים״ (מתוך הקינה).

עם ישראל בצאתם ממצרים ראו גילוי שכינה, וזכו להשגחה מיוחדת מהשי״ת כל ארבעים השנים ששהו במדבר למעלה מדרך הטבע, כפי שביאר הרמב״ן תחלת פר׳ מסעי את טעם אריכות סיפור התורה על מ״ב המסעות במדבר, ״והוסיף הרב במורה נבוכים תועלת בידיעתם לומר, הצורך להזכיר המסעים גדול מאוד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזבם השומע מאותות התורה ונפלאותיה העצומות, עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה, ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקים מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם… וכל אלה אותות במעשה נס נראות לעין, וכאשר ידע הבורא ית׳ כי יעבור על אלה האותות, מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו בהם השומעים, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב… או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר… על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה וחזק האותות כולם בזכרון המסעות כדי שיראו אותם הדורות הבאים, וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה״.

עם ישראל הונהג בצאתו ממצרים ובמשך כל מ׳ שנות המדבר, בהנהגה על טבעית, משכן־מן־באר, והשגחת ה׳ הזו היתה גלויה לעין כל. כל זה היה ״בצאתי ממצרים״.

אך מאידך ״בצאתי מירושלים״ לא שכן הענן בגלוי, אלא ״וחמת א־ל שכנה עלי כעננה״ – עננה של הסתר פנים, היה גילוי שכינה אבל בבחינה אחרת של הסתר פנים, כמש״כ ״והסתרתי פני מהם והיה לאכול״ (דברים לא, יז). אמנם על אף הסתר פנים הזה, רואים הנהגה מיוחדת של הקב״ה עם עם ישראל, גם במצבים אלו כשהם בשפל המדרגה.

״גבורת גבורתו – שנותן ארן אפיים לרשעים״

ונבאר זאת ע״פ הגמי (יומא סט:): ״דאמר ריב׳׳ל למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה אמר הא־ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא, אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור, אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב״ה האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות״.

בתקופת ירמיה – תקופת חורבן בית ראשון, הסתובבו נכרים בביהמ״ק ועשו בו כחפצם, א״כ לא נתגלו לכאורה נוראותיו של השי״ת הנראות לעין כל, כאשר ה׳ מעניש את הרשעים ונותן שכר טוב לצדיקים, לכן ירמיה אמר רק ״הגדול והגבור״ – נורא לא אמר (ירמיה לב, יח).

בתקופת דניאל – תקופת גלות בבל, ששיעבדו הגוים את ישראל, ולכאורה לא נראו גבורותיו של ה׳ הנראות לעין כל, כאשר פודה הוא את הנרדף מיד עושקו, לכן דניאל אמר רק ״הגדול והנורא״ – גבור לא אמר (דניאל ט, ד).

אח״כ כשחזרו לארץ ישראל, אמרו אנשי כנסת הגדולה: אדרבה! גבורותיו של ה׳ נראות לעין כל כאשר ה׳ כובש את כעסו ומאריך אפו לרשעים, כשנכרים מרקדין בהיכל הי, באותו היכל שזר הנכנס אליו היה חייב מיתה, ואין הקב״ה מפסיק מעשיהם. שוב אין מקום לשאלת ״איה גבורותיו״, שהרי אין גבורה למעלה מזו!

גבורת ה׳ היא נתינת הכח לרשע להדשיע

הרמ״ק (תומר דבורה פ״א) אומר: ״הקב״ה מלך נעלב סובל עלבון… אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע עליו שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב״ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והאדם מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס, והקב״ה סובל!״.

קיומו של האדם וחיותו ניתנים בכל רגע ממש מחדש כמתנה מהשי״ת, וכמאמר רז״ל (ילק״ש תהלים רמז תתפט) ״על כל נשימה ונשימה שהוא נושם צריך לקלס להקב״ה שנא׳ כל הנשמה תהלל י־ה״, והכיצד יכול האדם להעז ולנצל את חייו נגד רצון נותן החיים? ואדרבה! במקום לשלול את זכות החיות והקיום, הקב׳׳ה נותן עוד נשימה ועוד נשימה, כדי שיוכלו להוסיף ולקרקר בהיכלו – זו היא גבורתו.2

וכזאת מצינו במעשה ירבעם ואיש האלוקים (מלכים א, יג, ד): ״וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשהו ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו״, ואמרו רז״ל (תנחומא תולדות יב) ״ר׳ הונא בש״ר אידי אמר חס הקב״ה על כבודם של צדיקים יותר מכבודו, שעומד ומקריב לע״ז ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו״.

זוהי גבורת ה׳, לתת את הכח לרשע להרשיע תוך שהוא כובש את עלבונו. כהן גדול שלא היה ראוי להכנס ביוהכ״ם לקודש הקדשים היה מת, ומאידך עומדים נוכרים ומקרקרין בהיכלו.

אמנם אותה העת – עת של הסתר פנים, הקב״ה כבש את כעסו ושתק, אבל משתיקה זו למדים אנו את גבורת ה׳. גבורה איננה נמדדת בכח לשלוט על אחרים, אלא בכה לשלוט על עצמו לכבוש את כעסו, כך כביכול הקב״ה באותה העת כבש את כעסו, זוהי גבורת גבורתו שכובש את כעסו ונותן ארך אפיים לרשעים.

קיום עם ישראל הן נוראותיו

״ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב״ה האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות״ – עצם קיומו של עם ישראל ככבשה בין שבעים זאבים, הוא עדות כי אין זה אלא מכח מוראו של הקב״ה והשגחתו הפרטית. אומות גדולות שעמדו פעם במרכז ההיסטוריה, רומאים־פרסים־בבלים־אשורים, כולן אינן, נמחקו מהעולם, ועם ישראל החלש שבין האומות חי וקיים לנצח.

חז״ל מדמים את עם ישראל ליונה ״כל העופות כשהן יגיעין נינוחין ע״ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת״ (מד״ר בראשית פל״ט, ע״פ גירס׳ תוס׳ שבת מט. ד״ה כנפיה).

סגולת הקיום של עם ישראל היא בכך שבשעה שבחלק אחד של העולם מרעים לישראל, הרי שבחלק האחר של העולם מתקיימים הם בהשקט ובשלוה. וכך חזינו בימי השואה האיומה, כאשר בחלקים אחרים של העולם לא אירע פגע, ואף מזימת הרשע לכבוש את ארץ ישראל נתבטלה מאליה בחסדי השי״ת. אלו הן נוראותיו, שה אחת פזורה בין שבעים זאבים ואין אף אומה יכולה לכלותם. (עי׳ פסחים פז: צדקה עשה הקב״ה שפיזרן וכר שלא יוכלו לכלותן). אנשי כנסת הגדולה הם שהחזירו עטרה ליושנה, הם הראו כיצד מתגלות גבורותיו ונוראותיו של ה׳ בכל המצבים, גם כשנוכרים מקרקרין בהיכלו, וגם כשזרים משתעבדים בבניו.

תקופת ירמיה ודניאל – הסתר פנים

הגמ׳ שואלת: ״ורבנן [ירמיה ודניאל] היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה, אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב״ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו״ (יומא סט:).

ירמיה ודניאל ידעו שהקב״ה חותמו אמת ושונא את השקר, ואם הם לא חשים בפועל את גבורותיו ונוראותיו, גם כשנוכרים מקרקרין בהיכלו וזרים משתעבדים בבניו, אם יאמרו ״הגבור והנורא״ הרי זו סתירה לאמת.

שאל מו״ר הגר׳׳א רסלר זצ״ל (מכתב מאליהו ח״ג עמי 276) האם ירמיה ודניאל לא ידעו שהן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, כמו שאמרו אנשי כנה״ג. וביאר, ודאי שגם ירמיה ודניאל ידעו את הלימוד של אנשי כנסת הגדולה, שגבורותיו ונוראותיו של ה׳ מתגלות אף ע״י מעשי הרשעים, ברם עבודת ה׳ צריכה להיות אמת לאמיתה, להרגיש זאת בעומק הלב, ולא די בידיעה בלבד. והם שחיו בתוך תקופת הצרות והסתר פנים, ודאי שהאמינו שהקב״ה הוא גיבור ונורא, אבל היה קשה להם להרגיש בידיעה חושית את גבורותיו ונוראותיו, לפיכך לא כיזבו בו, אם הם יאמרו ״הגבור והנורא״ הרי זו סתירה לאמיתיות פנימיותם.נ

אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה כעבור שבעים שנה, הם הסתכלו על תקופת ירמיה ודניאל במבט אחר לאחר שחלפו ועברו, והם ראו איך השי״ת נותן לרשע את הכח והאפשרות להרשיע, נוכרים מקרקרין בהיכלו הן הן גבורותיו, זרים משתעבדים בבניו הן הן גבורותיו.

לאור זאת נבין את דברי הפייטן בקינה ״בצאתי ממצרים – בצאתי מירושלים״, כשם שזכו בני ישראל לראות גילוי שכינה והשגחה פרטית בצאתי ממצרים כשהם בשיא תפארתם, כך גם ראו את אותה ההשגחה הפרטית בצאתי מירושלים כשהם בשיא שפלותם, ומתוך החורבן האיום והנורא וגילוי שכינה של הסתר פנים, ניכרות גבורותיו ונוראותיו של השי״ת.

קיום עם ישראל בגלות נס יותר גדול מניסי יציא״מ

ויתירה מזאת, אפשר שמתוך החורבן ניכרות גבורת ה׳ ונוראותיו יותר מאשר היתה ניכרת גבורת ה׳ בצאתי ממצרים.

וכך כתב הגאון ר׳ יעקב עמדין (בהקדמה לסידור בית יעקב): ״ומי העיור שאינו רואה קישור עולם התחתון בעליון הסומך ומעמיד, ועיני השגחתו עליהם תמיד, ואיך לא יבוש הכופר בהשגחה ויעמוד נכלם, מי שיעיין ביחוד עניננו ומעמדינו בעולם, אנחנו האומה הגולה, שה פזורה, אחרי כל מה שעבר עלינו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים, ואין אומה בעולם נרדפת כמונו, מה רבים היו צרינו, מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו להשמידנו, לעקרנו,

3 כעין וה אמרו בברכות נד. על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב על שמועות רעות אומר דיין האמת, ואמרו בפסחים נ. שלעתיד לבוא יברכו על הכל הטוב והמטיב. ונשאלת השאלה, וכי היום איננו מאמינים בכך שגם רעותיו של הקב״ה הן רק טובות, דכל מה דעביד רחמנא לטב עביר? אמנם כן, ישראל מאמינים שכל מעשי הקב׳׳ה הן הטובות והן הרעות מטרתם ותכליתם אך לטובה המה, ברם עתה זה רק באמונה בלבד. כדי לברך ברכת הטוב והמטיב לא די בידיעה של אמונה שאף הרע הוא ״הטוב והמטיב״, אלא צריכים לחוש דאת מתוך ידיעה והכרה פנימית. והכרה וו איך שכל הרעות מטרה אחת היתה להן רק לטוב, זאת יחושו וירגישו רק לעתיד לבוא.

לשרשנו… רבת צררונו גם לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותנו, כל האומות הקדומות העצומות אבד זכרם… ואנו הדבקים בה׳ כולנו חיים היום, לא ניפקד ממנו בכל תוקף אריכות גלותינו, אפילו אות וניקוד אחד מהתורה שבכתב, וכל דברי חכמים קיימים… מה יענה בזה פילוסוף חריף, היד המקרה עשתה כל אלה, חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצל• יותר מכל נסים ונפלאות שעשה הש״י לאבותינו במצרים ובמדבר ובא״י, וכל מה שארך הגלות יותר, נתאמת הנם יותר ונודע מעשה תקפו וגבורתו, בשגם כל הנביאים כבר ראו עומקו והתאוננו והתלוננו על אריכותו… והנה לא נפל מכל דבריהם ארצה, איה איפה פי המכחיש…״.

נס השגחת ה׳ בחורבן ובגלות, גדול הוא מנס ההשגחה בעת צאתנו ממצרים. דוקא ה״בצאתי מירושלים״ עם כל הנהגת הסתר הפנים, הוא המוכיח לכל את חסד ה׳ החופף על עם ישראל.

היעב״ץ בדבריו עומד על כך שקיומו של עם ישראל חורג ונוגד לחוקיות ההיסטוריה. א״א לכנות את מהלך קיומו של עם ישראל בכל דור ודור כמקרי, וכבר אמר החכם (אברבנאל, יהושע כג, יד) ״המקרה לא יתמיד״. אין זאת אלא שנס אחד ארוך מלוה את עם ישראל במשך אלפי שנים, וזהו גילוי ההשגחה שלמדים מ״בצאתי מירושלים״.

אבילות על החורבן – עדות על הקיום הרוחני של עם ישראל

הנס הזה שנקרא ״גלות״ יש בו כדי לנסוך עידוד ונחמה לישראל, שהרי כמו שנתגשמו בגלות כל נבואות החורבן, כך ודאי יתגשמו נבואות הנחמה, וכמו שאמרו בגמ׳ (מכות כד:) ״פעם אחת היו עולין לירושלים… כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור׳ עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק… אמר להן לכך אני מצחק… באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו״.

כשם שעם ישראל שואב עידוד מניסי הגלות, כך יש בעצם עובדת הצער והאבילות על החורבן מדי שנה בשנה, עדות נאמנה על הקיום הרוחני של עם ישראל, שהרי לא מצאנו עם בין העמים שיציין יום זכרון לזכר מפלותיו. אדרבה, כל העמים מציינים רק את ימי נצחונותיהם, ועם ישראל מציין את יום החורבן מדי שנה, ולא כסתם יום, אלא כיום מועד, וכמו שנפסק בשו״ע (סי׳ תקנט ס״ד) ״אין אומרים תחנון בתשעה באב״, והטעם שקבעו הכתוב למועד שנא׳ ״קרא עלי מועד לשבור בחורי״(איכה א, טו). ובמה מתבטא יום זה כיום מועד? כיון שלעתיד לבוא יהפוך הקב״ה יום זה לימי ששון ושמחה.

ט׳ באב – מועד – גורם לחיזוק הקשרים עם הקב״ה

אך לא זאת בלבד, גם כיום ט׳ באב הוא יום מועד בשבילנו, לשאוב ביום זה חיזוק ועידוד מתוך התבוננות בניסי הגלות, כיצד השי״ת משגיח עלינו דוקא בהסתר הפנים, ועם ישראל חי וקיים, וכל שאיפותיו ותפילותיו הן לבנין ביהמ״ק ולהשראת השכינה בתוכנו. כ״ז נותן לנו נחמה ועידוד כי בתום הגלות יבוא יום הגדול והנורא – נס הגאולה.

אמרו חז״ל (תענית ל:) ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״. לא אמרו חז״ל ״יזכה ויראה בשמחתה״ אלא בלשון הווה ״זוכה ורואה – עתה – בשמחתה״, הא כיצד? עצם האבילות נותנת לנו כבר עתה את הזכות להשראת השמחה: הידיעה הזאת שאנחנו חיים וקיימים בתוך הגלות, לראות את גבורת ה׳ ונוראותיו, גם כשנוכרים מקרקרין בהיכלו וזרים משתעבדים בבניו.

עובדה זו שעם ישראל מתמיד באבלו יש בה כדי לגרום שמחה ונחמה כבר עכשיו, לראות את גילוי השגחת ה׳ ״בצאתי מירושלים״, יותר מאשר ״בצאתי ממצרים״.

★ ★ ★

החורבן – חורבן הלב

״כי נגע עד לבך״ [והגדת גלינסקי בין המצרים]

נעמוד על נקודה בספור החורבן, שכמדמני שלא שמים אליה לב. נזכיר את ספור הגמרא (גטין נה ע״ב): על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. שאותו אדם שאוהבו קמצא ואיש ריבו בר קמצא עשה סעודה, אמר למשרתו: קרא לקמצא. הלך והביא את בר קמצא.

בא, ומצאו יושב. אמר לו: ״הואיל ואתה איש ריבי, מה מעשיך כאן, קום צא״. אמר לו: ״הואיל ובאתי הניחני, ואתן לך דמי סעודתי״. אמר לו: ״לאו״. אמר לו: ״אתן לך דמי מחצית הסעודה״. אמר לו: ״לאו״. אמר לו: ״אתן לך דמי כל הסעודה״. אמר לו: ״לאו״, אחזו בידו הקימו והוציאו.

אמר בר קמצא: ״הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בו, מוכח שהסכימו עמו. אלך ואלשין עליהם״. הלך ואמר לקיסר: ״היהודים מרדו בך״ – כך התגלגל הדבר, ונחרב הבית. וסיימו (שם נז ע״א): תניא, אמר רבי אלעזר, בוא וראה כמה גדול כוחה של בושה. שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו.

ידוע, וכתב מהרש״א (יומא ט ע״א) שהיא היא שנאת החנם שבעוונה חרב הבית. אבל המעיין יראה, שבדברי בר קמצא אין הדגש על הבושה שבישוהו, אלא על כך שחכמים שתקו ולא מחו. ומדוע שתקו, כתב מהרש״א: ״שלא מחו מפני שלא היה בידם למחות״. ועם כל זה, מפני העדר מחאתם נסתבב חרבן בית אלוקינו!

אלו היו קמים, ומוחים, גם אם לא היו מועילים, יתכן וירושלים לא היתה נחרבת!

ונוסיף בענין זה: בגמרא (שבת י ע״ב) אמרו: לעולם אל ישנה אדם בנו בילן הבנים, שבשביל [משקל] שני סלעים מילת [משי] שנתן !עקיב ליוסף יותר משאר בניו [בתוספת פס אריג סביב פס ידו, היא כתנת הפסים שעשה ל1 (_רש״י)] נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר ומ־דו אבותינו למצרים. והקשו בתוספו־ת, שהרי עוד קידם לכן נגזר עליהם שעבוד ארבע מאות שנה בארץ לא להם (בראשית טו, יג). ובאר מהר״ל (״נתיבחז עולם״, נתיב השלום פרק ג), שמכל מקום צריך ה?ה שתהיה סבה גדולה שעל ידה תצא הגזרה אל הפעל, ״כי דבר קטן אינו נעשה סבה לדבר גדול״

ואם שתיקת החכמים היתה סבה לדבר גדול כחרבן הבית, כמה נוראה ואימה היא!

כיוצא בכך, שנינו (שבת נה ע״א) שבחו־בן בית המקדש הראשון פגעה מדת הדין גם באלו שהקדוש ברוך הוא העיד בהם שהם צדיקים גמורים יקימו כל התורה כלה מאל״ף ועד תי״ו, רק משום שלא מחו, למרות שמחאתם לא היתה מועילה!

ושנינו <שבת קיט ע״ב), שלא דורבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה. שנאמר (איכה א, 0: ״היו שריה כאילים״, מה איל ראשו של זה בצד זבפר של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ול'א ה1כיחו זה את זה.

וידועים דברי הרב מבריסק זצ״ל כבאור דברי הגמרא <םו?1ה יא ע״א, סנהרךין קו ע״א) שלושה היו באותה עצה ן של ״הבה נתחכמה לו פן ירבה״], בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נדון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגדת.

ושאל: בלעם שיעץ להרג ילדי ישראל נהרג, הרי זו מדה כנגד מדה. יתרו שברח כי התנגד לפעל לרעת ישראל זכה ומבני בניו פעלו לטובת עם ישראל, מדה כנגד מדה.

אבל איוב ששתק נדון ביסורין, היכן כאן ה?הגת מרה מגד מרה. ובאר: מדוע שתק איוב, כי ראה שדעת פרעה נוטה לעצת בלעם, ולא יועיל במחאתו. אם כך, מה ל1 למחות, שתק.

מה עשה הקדוש ברוך הוא, הביא עליו יסווים וזעק במכאוביו. לא מובן: וכי מה תועיל בזעקותיף. אבל כשכואב, צועקים! אז איך יכול

היית לשתק בגזרת ״כל הבן הילוד היאירה תשליכהו״? כי לא כאב לך!

וב״זה לעמת זה״ –

בן שמונים שנה היה משה רבעו בעמדו לפני פרעיה (שמות ז, ז). שמונים שנה, הן תקופת חיים! ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורת שמונים שנה״ (תהלים צ, י). מה עשה משה רבעו שמונים שנה? במדרש (ריש !לקוט שמעוני שמות) מבאר שהיה משנה למלך מצרים, ומלך כוש, וכלוא עשר שנים במרין, ומכל זה אין התורה מספרת מאומה מה מספרת היא, שיצא אל אחיו לראות בסכלותם וראה איש מצרי מכה איש עבה מ)וחיו, והרגו ־ וראה שני אנשים עברים נצים, וגער בהם וראה רועים המציקים לבנ1ת יתרו, והושיען –

זוטות, לכאורה.

אבל, אמר רבי ירוחם ממיר זצ״ל, כל ה״משה רבינו״ צפון בזוטות אלו! בהן מגלה התורה במה זכה להיות מושיען של ישראל ומנחיל התורה

וכי במה יועיל לעמו, אם יראה בסכלותם. ״שהיה בוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהם״ (שמות רבה א, מ). לכמה היה יכ1ל לסיע י ומה הועיל כשהכה את המצרי, הלא רק סכן עצמו. וכשהתערב בריב דתן ואבירם וקוממם עליו והלשינוהו –

ברם, היא גופא: לא שקולי כדאיות ותועלת היו כאן, אלא התקוממות רגשית, שנאת עול קצונית, אי השלמה תהומית עם ההשחתה והריע. אי יכלת להבליג ולשתיקי

ונספר –

רב עירה בקר אצל ה״חפץ חיים״ זצ״ל, לבקש עצתו וברכתו. ?הרגלו, חקרו: ״מה מצב הדת בעירתכם״. נאנח ה_רב. המצב אינו משובב נפש. ה״חפץ חיים״ לא הרפה: ״החנוך הטהור נשמר?״ ספר ה_רב: ״המשכילים פתחו בית ספר ׳תרבות׳ כפתי, הלמודים בו חנם אין כסף, וההורים הלניים נפתו לשלח לשם את ילדיהם, ומה בכיחי לעשות?!״ ״והכשרות, נשמרת?״

ספר הרב: ״הקצב אינו מקבל מרות. ׳פוסק׳ בעצמו ומכשיר נבלות וטרפות. ו־הקהל מקבל דבריו, ומה ?כחי לעשות?״ המשיך ח״חפץ חיים״ ושאל: ״והטהרה, נשמרת?״ ספר הרב: ״סדקים נתגלו בקירות המקוה והבנין עומד לפיל. סכנה להכנס אליו. נסיתי להתרים לבדק הבית, ולא עלה בידי. ומה ניכחי לעשות?״

התרגש ה״חפץ חיים״: ״מה בכיחו לעשות?! אבער חלש׳ין, קוענט׳ איר דאך! להתעלף הרי אתה יכול!״… לא מובן – יתעלף, ומה?

מאומה, אבל איך אפשר להבליג?! ו?םפר –

מי לנו גדול ממהו״י״ל דיסקין זצ״ל, השרף מבריסק. והיה אומר: אני לגבי אבי – הגאון רבי בנימין מוולק1ביםק זצ״ל כחמץ לגבי !ין. עד כדי כך!

מובן שתמהו, לא הבינו ולא קבלו. אמר: אספר לכם, ותבינו.

ספר שבבחרותו נהג לשבת בדורר החיצון בעוד אביו הוגה בתלמודו בחדר הפנימי. כשהיו באים עם שאלות בהלכה או דיני תורה היה מעכבם לשמע דבריהם ותוך כדי דבור גבש עמדתו, תכנס עמם לחדר הפנימי לראות האם קלע אל המטרה או שמא דעת אביו אינה ?דעתו. ויהי היום, ושרפה פרצה בישוב הסמוך. בתי העץ היו למאכלת אש, ובין הבתים גם בית המסת. כששקעה האש לקטו היהודים את שרידי יריעות ספר התורה המפחמות והביאון לו1לקוביסק הסמוכה, לשאיל מה דינן•

כשהגיעו, שמע הנער את שאלתם ומיד יירע את דין השלחן ערוך (יורה דעה רפב, י) בנד1ן. קם, תכנס עמם אל אביו – והאב לא פסק כמוהו. גם לא פסק אח.רת• כשראה את הגוילים המפחמים, התעלף!

ובנו, הגאון הקדוש, עודנו נער, יסר עצמו: למה אני לא התעל?תי –

חמץ בן !ין אני!

ועכשו, הכיל מובן –

ירמיהו הנביא קונן: ״רךכך ומעלליך עשו אלה לך. זאת רעתך כי מר, כי נגע עד לבך״ (ירמיה ד, יח) זה בית המקדש, ש!:אמר (מלכים א ט, ג): ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״ (פתיחת איכה רבתי טז). שבית המקדש היה לבם של ישראל. והלב שלנו הוא בבחינת בית המקדש שבקרבנו מהר ח״א קסא, א). וכמו שכתב בספר ״חרדים״ (פרק כא אות יז): ״הנה הלב היכל לשכינה רכתיב (תהלים עח, ס): ״אהל שכן, באדם״, וכתיב (רב!־ים מ, טו): ״כי ה׳ אליקיך מתהלך בקרב מחנך״. ופרש רבי שמעון בר יוחאי (זהר ח׳׳א עו, א): ״מחנך״ רמ״ח איברים, וב״קרב מחנך״ זה הלב״. וחאלשיך הקדוש זצ״ל כתב: ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו, ס, [מלשון נרה] אבנה לו בית מקדש (כתרגומ0, בלבי. שהוא ענין: ״ושכנתי ?תוכם״ (שמות כה, ח), כי ״היכל ה׳ המה״ (יו־מיה ז, ד) –

ומשלא מחו, משגלו אדישות, גם אם לא היה בידם לפעיל, אבל איך אפשר לשתק כשרואים כזה עול, שאוחזים בידו של אדם, מקימים אותו ומסלקים אותו –

אם הלב אטום, נאטם גם בית המקדש, לבם של ישראל! ומבאר בגמרא (יומא ט ע״ב), שכל זמן שלא יסלק גורם החרבן, לא תבוא הגאלה – ומה על לבנו. הלא קהו רגשותינו, דבר אינו מזעוענו! האם יש ראיה גדולה יותר, משויון נפשנו באלו הימים!

ימי החורבן- חיזוק בבין אדם לחבירו [מעיין השבוע עמ' ט']

משה מוכיח את ישראל בלשון רכה כדי שלא לפגוע בהם. אע"פ שהתוכחה נאמרה בלשון כללית, ולא באופן אישי, ולא באותה העת אלא לאחר ארבעים שנה, מ"מ חשש עדיין מהלבנת פניהם.

הגמ' אומרת על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. שהזמין את קמצא לסעודה והביא את בר קמצא כו'

מכאן הנלע"ד: ביהמ"ק כמוה כנשמה, ועמ"י כגוף. כאשר הגוף שלם, הנשמה פועלת כיאות. אולם אם הלב אינו מספק את הדם לשאר האברים ולכן גם הראות מחלטות לעשות שביתה, ואז הכליות נחות וכו' הנשמה לבסוף פורחת. גוף חי פירושו אחדות. זהירות בכבוד הזולת. ירושלים לא נתחלקה לשבטים. יחד שבטי ישראל. כי שם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה'. אם אין אחדות אין הנשמה- ביהמ"ק- יכולה לשרות.

וזהו קמצא ובר קמצא. מי שמקמץ בהארת פנים לזולתו. מקמץ בפרגון. מקמץ בעזרה לזולת ובסיוע לנזקק. מסמל הוא את הפירוד והחורבן.

ולכן דוקא לפני תשעה באב אנו קוראים שמשה מוכיח עמ"י ברמז. ללמדנו על כבוד הזולת שהימים הללו תובעים מאתנו.

המעשה [שלא היה ולא נברא, ואינו ממקורותינו כלל, הרב רצאבי האריך לעסוק בזה] עם שני האחים שירשו קרקע מאביהם שנפטר, והאחד הרווק והשני בעל משפחה וילדים, וקם הנשוי באמצע הלילה והעביר חלק מהיבול לאחיו שזקוק לכסף ע"מ להתחתן וכו' ואילו אחיו קם לשם אותה מטרה- אחי נשוי ויש לו משפחה וילדים לפרנס, וקם ע"מ לחלוק לאחיו יותר, ונפגשו באמצע הלילה והתחבקו באהבת אחים. [המעשה ביתר פירוט במדרש אור חדש על פ' שופטים עמ' 376]

מקום המקדש הוא מקום של אהבת רעים, בעת שאהבה וקרבה זאת נפסקה- המקדש חרב. ה' יבנהו מהרה אכי"ר. לא נמסר: המעשה ברב לובנצ'סקי שביקשוהו לפטר את השמש של ביהכ"נ שאינו עושה עבודתו נאמנה כו'

על מה אבדה הארץ

שלא ברכו בתורה תחילה [דרשות למועדים זכאי עמ' 306]

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה/א

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

השאלה זועקת, וכי משום שלא ברכו בתורה תחילה תחרב א"י ויחרב ביהמ"ק ומליוני בנ"א יפלו בשבי ובחרב ובביזה?

ועוד הרי הורונו חז"ל שביהמ"ק הראשון חרב משום שהיו בו ג' עבירות, וכאן מחדש דבר חדש?

מפרש הר"ן בנדרים [פא.] הם לא החשיבו את התורה עד שלא הייתה יקרה וחשובה בעיניהם לברך עליה, ומתוך שלא היו עסוקים בה לשמה היו מזלזלים בברכתה.

ותירוץ זה אף הוא תמוה, וכי משום כך ראויים הם לעונשים כ"כ כבדים? והרי אחז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה?

מבאר הגר"ח בשם הגר"א שכאשר הלימוד הוא שלא לשמה ע"מ להגיע לשמה זה חיובי, אולם אם השלא לשמה הוא המטרה, זה פסול.

כך היה גם באנשי ירושלים, שלא עסקו בתורה לשמה ע"מ להגיע ללשמה, אלא עסקו שלא לשמה כמטרה, וזה שאמר הפסוק על עזבם את תורתי, שלמדו "תורתם".

אולם עדיין תמוה מדוע עונש כה חמור?

הגר"י בלאזר מוסיף תמיה שישובה יבאר את הענין.

הגמ' בסוטה ממלמדת שהתורה מגינה מיסורים ומצילה מיצה"ר. וא"כ כיצד בכלל הגיע לכל השלש עבירות החמורות ומדוע לא הצילה אותם התורה?

הגמ' מספרת על דוד שהבגדים לא חממוהו. הטעם לכך משום שכרת כנף מעיל שאול. ואע"פ שהיה זה לאות לו שיכל להורגו ולא שלח ידו במשיח ה', מ"מ היה כאן בזיון של הבגדים וכלל בידנו שכל המבזה דבר אינו נהנה ממנו, ודוד שביזה הבגדים לכן לא חממוהו. ה' נוטל טבע הבגד ואינו מחמם.

עפ"ז מבאר הגר"י בלאזר את שאלת הגמ' על מה אבדה הארץ? והרי התורה הייתה צריכה להצילם מיצה"ר? ע"כ משיבה הגמ' על עזבם את תורתי שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם, ולכן אין בכח תורה כזאת להגין ולהציל.

פארדוכס האבל והשמחה

ט' באב – יום אבל או יום שמחה?

מצויים אנו בתקופה של אבילות וצער. בית אלקינו היה לשריפת אש, העם יצא לגלות שממנה לא נגאלנו עד עתה, והפרוץ מרובה על העומד בכל הרבדים.

האם זו סיבה ליאוש?

הבה נתבונן ונתעמק באבילות זו, וממנה נסיק מסקנות מחודשות.

*  *  *

אבילות הימים הללו מתחילה מבין המצרים, והיא מתעצמת ככל שהזמן עובר.

מי"ז בתמוז עד ר"ח אב – אין שומעים מוזיקה, לא מברכים שהחיינו, יש הנוהגים לומר תיקון חצות ביום.

מר"ח אב – ממעטים בשמחה, לא ידון הישראל עם הגוי דריע מזליה, אין בונים בנין של שמחה, לאשכנזים מתחילים דיני אבילות.

שבוע שחל בו ט' באב– האבלות מתעצמת, אין מכבסים, אין מתגלחים, אין מתקלחים, אין אוכלים בשר ויין.

ערב ט' באב– בסעודה המפסקת אוכל תבשיל אחד, לא מזמנין, מטבל פיתו באפר ואוכל על הארץ כמי שמתו מוטל לפניו.

תשעה באב– האבילות בעיצומה, יושבין על הקרקע, בוכים ומקוננים קינות על החורבן. ואכן ראוי יום זה לקינה ונהי. צרות רבות אפפונו ביום זה. בט' באב ניגזר על אבותינו למות במדבר, חרב ביהמ"ק הראשון והשני, נחרבה ביתר, נחרשה העיר, גירוש ספרד, גירוש אנגליה, מלחה"ע הראשונה, ועוד צרות ואסונות שונים כדברי חז"ל – 'מגלגלין חובה ליום חייב'.

והנה ראה זה פלא –

בעיצומו של צום ט' באב – בחצות היום – הצום מתפוגג קמעא, קמים מן הארץ, אומרים פיוטי נחמה, מניחין תפילין.

והדבר מתמיה- שהרי עיקר שריפת בית ה' היה בעשירי! כעת? בעיצומה של האבלות – התרופפות האבל?

*  *  *

הפרדוכס של אבל ושמחה מוביל אותנו בכל המוטיבים של ענין החורבן

'קרא עלי מועד' קונן ירמיה, ט' באב נקרא מועד, עם השלכות הלכתיות. אין נופלין בו נפילת אפיים, כפי שאין נופלין במועד.

'מועד' – אתמהה?! 'מועד' מתקשר עם יום שמחה ולא עם אבלות???

*  *  *

ירמיה מקונן במגילת איכה על שבר בת עמי, ובוכה עימם:

'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים'. האם יכולים אנו לשער מה היה 'מצב רוחו' באותו הזמן? מן הסתם נאמר – בצער, בעצבות, בעגמת נפש מרובה, כמשתקף מן הכתובים.

אולם עד כמה שהדבר מפתיע – מוכרחים אנו לומר שירמיהו שרוי היה בשמחה!

מהיכן לנו זאת? היות 'ואין השכינה שורה מתוך 'עצבות' רק מתוך שמחה'. לא יתכן שיתנבא הנביא והוא בצער.

שוב פרדוכס – כיצד יתכן לראות את ישראל מזי רעב ונפוחי כפן, כדומן ע"פ השדה, נשים רחמניות בשלו ילדיהן, ביהמ"ק למאכולת אש, הנביא דמעתו על לחיו, והוא שמח???

*  *  *

חז"ל אומרים במדרש על הפסוק (מלכים א ז-לו) 'וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב' – מה הפירוש 'כמער איש ולויות'?

אמר רבא בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו. ומבאר ריש לקיש; 'בשעה שנכנסו אויבים להיכל מצאו כרובים המעורים זה בזה [-כמחובקים], הוציאום לשוק ואמרו; ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? [שהיה בזיון בעיניהם לראות דמות של ילד וילדה מחובקים במקום הקדוש ביותר לעם ישראל – בקודש הקדשים] מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה' [ילקו"ש מלכים א רמז קפח].

הגמ' [בבא בתרא צט.] מבארת את סדר עמידת הכרובים:

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית [-מפנים גב זה לזה]. מקשה הגמרא: ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: [דברי הימים ב' ג'] 'ופניהם לבית'!

והגמ' משיבה – לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

כשעם ישראל עושים רצונו של מקום – אזי מפנים הכרובים פניהם איש לאחיו, ומסמל הדבר שה' מאיר פניו אלינו. כשאין עושים ישראל רצונו של מקום – אזי מפנים הכרובים פניהם אל הבית, ומפנים גב איש לאחיו, ומסמל הדבר שה' כביכול מסתיר פניו מאתנו ומפנה לנו עורף.

והדברים מפליאים– התקופה המדוברת במדרש – תקופת החורבן. חרון אף יורד מן השמים. עם ישראל ממרים פי ה' וה' שורף את ביתו ומגלה את עמו. הרי ללא ספק הייתה  זו תקופה של 'אין עושין רצונו של מקום', כיצד איפוא היו פני הכרובים 'איש אל אחיו'?

*  *  *

אסף מקונן בתהלים: 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ. שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר… תבוא לפניך אנקת אסיר… והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'… : [תהלים פרק עט].

אף כאן תמוה- היה לו לומר קינה לאסף, האם התיאור שבפרק מאפשר לו עוד לזמר?! וכפי שניסח זאת בעל המדרש [איכ"ר ד] 'בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף היה לו לומר'!

*  *  *

נבוא לביאור הדבר, ונפתח במשל פינו:

משל למלך ולו בן שמירר את חייו. פרא אדם, שאין מי שיוכל לו. היה האב מייסרו וגוער בו ומאיים עליו שיגרשו מארמון המלוכה- ולבלי הועיל. כל פעם היה האב מקבל דשי"ם – הבן שלך שבר, כאן הוא השתולל, כאן השתכר והכה, ועוד.

בשלב מסוים הגיעו מים עד נפש וכשל כח הסבל, והמלך החליט לממש את איומו. הוא קרא לבנו ואמר לו; בני מחמדי, מעתה לא אייסרך עוד, הנך חופשי לעצמך לעשות ככל העולה על רוחך… קח לך תרמיל וכסף, ולך באשר תאווה נפשך, איני רוצה לראות אותך יותר או לשמוע אודותיך. מכאן ואילך אינך בני ואני לא אביך. שלום ולא להתראות!

שמע זאת הבן ויצא מלא עליצות את הארמון. בדרכו, פגש בו מחנכו ושאל אותו – לשמחה מה זו עושה?

אמר לו בן המלך – 'אבא הבטיח לי חגיגית שלא ייסרני! חסל סדר צעקות תוכחות והלקאות'…

-מדוע, תהה המחנך?

-מפני שהוא גרש אותי מן הארמון…

אוי ואבוי! זעק מחנכו. ואתה עוד שמח??? איבדת את כתר הירושה ואת הסכויים להיות מלך, ואתה עוד שמח?!

*  *  *

ונעבור לנמשל.

הגויים טוענין נגד ישראל שה' זנח את עמו ישראל, ובחר לו אותם לנחלה. מאס בבריתו הישנה, ועשה לו חדשה… אך כל זה היה נכון לו לא היינו חוטפין מכות מבורא עולם. אותן מכות מוכיחות שהקשר בינינו עדיין קיים, וה' לא איבד מאתנו תקוה!

הגע בעצמך, אב שנתבשר שבנו ובן השכן סרחו יחד. את מי יוכיח ויעניש? ודאי שאת בנו. ומה עם בן השכן- ישאל הבן, גם הוא פשע! בן השכן? שאבא שלו יטפל בו… הוא אינו מענייני. לי חשוב שאתה בני תהיה מחונך! כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה [משלי ג-יב].

אם היינו שקטים ושלווים, אין פרץ ואין יוצאת, ללא רדיפות פרעות ואינקוויזיציות, פוגרומים ומסעות צלב, או-טו-דה-פה גירושים ושואות, אזי ראוי היה לנו לדאוג. אך אם הקב"ה ממשיך לייסרנו – אות היא שבניו אנו, ויש לו תקוה מאתנו!

נמצא שבעצם קבלת המכות מאת ה'  – ישנה הארת פנים של בורא עולם אלינו, כאומר- אתם עדיין בני!

שרש זה ניתן למצוא במילה 'חֻרבן'. המילה חֻרבן מורכבת משתי מילים- 'חר'– המסמלת חרון אף וכעס, ו'בנ' שהן ב' האותיות הראשונות של המילה 'בניה' או 'בנין'. לאמור: בחֻרבן עצמו טמונים זרעי הבניה, בנין המוכיח על קשר בינינו לבורא עולם.

עשרת השבטים אינם מיוסרים ע"י בורא עולם. הוא השליכם לחלח וחבור ונהר גוזן והרי הם נתונים לפגעי העולם בלא השגחה.

*  *  *

כעת מיושבות כל השאלות בהן פתחנו.

בעיצומו של יום ט' באב אנו קמים מן הארץ ויושבים על כסא, ומתחילים לומר פרקי נחמה. היות והמכות הן לטובתנו, ומוכיחות שיש עוד תקוה לחדש ימינו כקדם. הנחמה בוא תבוא. אין אלה מכות שנועדו לשבור, אלא לבנות!

לכן ביום ט"ב נולד המשיח. לומר לך זהו יום של תקוה. אם נפנים את הצער על החורבן ואת החרטה על מעשינו הרעים – המשיח כבר כאן ומוכן לגאלנו. הוא כבר נולד!

ולכן ט"ב נקרא מועד. אכן יום טוב ויום בשורה הוא לנו. אני אביכם ואתם בני! ואלולי הנסיבות המצערות בהן נאמרים הדברים, היה ראוי אפילו לשמוח.

ולכן מסוגל ירמיה לראות כל זאת ולהיות בשמחה. אמנם הצער על שבר בת עמי גדול הוא, אך השמחה על הקשר שלנו עם בורא העולם – מאפילה עליו!

ומשום כן בעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, כדי להראות לנו – זו סטירה של אבא! היא באה מלב אוהב! אין זו מכה של מיאוס ותיעוב, ביזוי וריחוק, אלא מכה שנועדה להחזיר אתכם לאבא שעדיין חפץ בכם!

ועל זה שר ומזמר אסף במזמור שלו. שהגם שבאו גויים בנחלתך וטמאו את מקדשך ושמו את ירושלים לעיים, מכל מקום אות היא לטובה שרצונך בנו ולא אבדת מאתנו תקוה.

*  *  *

אם הבנו את הדברים עד עתה, תיושב לנו תמיהה.

הגויים מכעיסים את הקב"ה במעשיהם. הם אינם מקיימים אפילו את מעט המצוות שקיבלו, והנה הם אינם מקבלים מכות! הם שקטים ושאננים, יושבים בארצם ללא רדיפות וגלויות, ואם כבר מקבלים הגויים מכות- הרי זה בשבילנו! ללמדנו מוסר.

מעשה היה ביהודי תושב סין שהגיע לראדין לחפץ חיים להתברך מפיו. שאלו הרב מה נשמע בסין? סיפר היהודי שסכר ענק נפרץ והציף שטחים רבים, הטביע כפרים והשחית יבולם. אלפים מתו, ומאות אלפים אבדו בתיהם.

הזדעזע הח"ח ואמר 'אוי, מידת הדין מתוחה'.

העיז הלה ושאל; רבינו, מה לנו ולהם?

השיב לו הח"ח במשל. אילו היה מישהו עולה על בימה בכיכר העיר בורשה בירת פולין והיה מתחיל לנאום באידיש, למי היו מכוונות מיליו?

ליהודים בודאי, השיב הלה.

ליהודים? תמה הח"ח, והרי הם מיעוט קטן בורשה?

אכן אישר האיש, אולם רק הם מבינים את השפה…

בדיוק כך אמר הח"ח, אסונות הם איתות מן השמים, הם 'דרשה' של בורא עולם, אולם למי הם באו לאותת? לסיני הנבער? לכושי חסר הדעה בניו אורלינס? האיתות הוא רק למי שמבין את השפה, הם מיעודים אלינו. אולם כיצד כלל נדע עליהם? [-בעידן הטרום תקשורתי] מסבבים משמים שיהודי מסין יגיע לאירופה לראדין ויספר, כדי שנפיק את הלקח ונשוב מבעוד מועד.

על זה אמר הנביא צפניה (ג ו) "הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם, הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר, נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ, מֵאֵין יוֹשֵׁב" מדוע כל זאת? "אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר!".

התוכחה נקודת אור בה. הקב"ה אומר לנו – אתכם – יש עם מי לדבר… עם הגוי?… מה התועלת?

משום כך אין הקב"ה מביא יסורין על הגויים [-לשם תוכחה]. הם פשוט לא מבינים את השפה. אין תקוה מהם!

*  *  *

נשוב למשל בו פתחנו – אודות בן המלך המגורש מן הארמון, יש לו המשך:

הלך הבן והחל להסתובב בעיירות ובכפרים, עד שסיים את הכסף אותו קיבל מאבא כ'מענק פרישה'…

הרעב החל להציק לו, והוא הבין שעליו לחפש עבודה ממנה יוכל להתפרנס. הוא הציע עצמו אצל האיכרים שבסביבה, עד שהתקבל לעבודה אצל רפתן מקומי. הלה סיפק לו מזונות ומקום לינה ברפתו, תמורת חליבת הפרות וניקוי הרפת.

בתחילה נמאס בן המלך המפונק מן הגועל והריח הרע, הוא שאפילו את מנעליו לא הרים בעצמו, את הכל קיבל בעזרת משרתים שרצו לקול ציוץ היוצא מפיו ונחפזו למלא כל גחמותיו. הוא נאלץ כעת לעבוד עבודה פיזית קשה ומפרכת מבוקר עד ערב, כש'ניחוח' הפרות וגלליהן עולה באפו, ועדת זבובים טורדניים מכים בו ללא רחם.

אך הזמן עשה את שלו, עד שלאט לאט החל הבן להתרגל למצבו. הוא ארגן לעצמו מקום לינה מסודר יותר, גרף קצת את הזבל, סידר לו קרטונים כקירות… והחל 'לחוש טוב' שם ברפת…

מה שאותו הבן לא ידע הוא, שהמלך עוקב אחריו כל העת, ובולש לראות מה מצבו ומה קורה אתו. האם למד את 'השיעור'? האם הפנים את הלקח? לב של אבא. הוא עדיין מתגעגע.

והנה כשראה המלך שבנו החל מסתדר לו, אבא והארמון כבר לא חסרים לו, והוא מוצא עצמו כבן בית שם ברפת, הוא מזמן את הרפתן אליו לארמון.

'האם יודע אתה מדוע קראתי לך'? שואל המלך.

לא! השיב הרפתן הנפחד, שזה לו לראשונה שמגיע הוא אל ארמון המלוכה.

'בני נמצא אצלך!' אמר לו המלך.

'בנך???' תמה הכפרי. 'הזהו בנך???' 'אני מתנצל! לא ידעתי! עוד היום אשלח אותו אליך בחזרה לארמון!'

לא לא, השיב לו המלך. לא לשם כך קראתי לך. יש לי תפקיד בשבילך. אני מעונין שאתה תתחיל להכות את בני מכות נאמנות. תקח מקל ופשוט תתחיל לחבוט בו!

אבל… מדוע? תהה הכפרי, הוא דווקא עובד מצוין!

אל תשאל שאלות. בלי כל סיבה. למה? ככה. ותזהר! שבני לא ידע שדיברתי אתך!

וכך אכן היה. למחרת השכים הבן לעבודת יומו, והנה ממתין לו הכפרי והשוט בידו, והחל מצליף בו.

'למה' נאנק הבן, 'מה עשיתי?' יבב. 'תשתוק ותתחיל לעבוד!' צווח עליו הרפתן כצו המלך.

החל הבן לעבוד כשגבו שותת דם, ודמעתו על לחיו. ואז לא יכל נשוא. הוא פרץ בבכי קורע לב. 'אוי! אבא! איפה אתה, אבא! תראה מה עושים לי! איזה טיפש אני. עזבתי ארמון מלוכה בשביל רפת סרוחה. זנחתי כל טוב בשביל מכות נוראות על לא עוול בכפי!'

*  *  *

עם ישראל מקבל מכות בשביל סיבה אחת- שכחנו מה הפסדנו בגלותינו, התחלנו להתרגל לגלות, ואפילו היא די נעמה לנו…

שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל – גזירות הגזע של הגרמנים ימש"ו שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדו"י להבדיל:

"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגיטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להנשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו- קרי טלאי צהוב. אסור ליהודי להכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, ועוד ועוד.

כדברי הרב מבריסק שאמר; כשיהודי שוכח את יהדותו ונדמה לגוי, וכבר אינו עושה קידוש בערב שבת, הגוי כבר יעשה בשבילו את ה'הבדלה'…

כל הרדיפות נועדו להזכירנו מה חסרנו, ולגרום לנו לבקש מה' שישיבנו אליו!

בני יקירי, פונה אלינו הרבונו של עולם, עזבת ארמון! אל תסתפק ברפת סרוחה. זה תחליף עלוב!

לכן באות המכות. להזכירנו את הידיעה הפשוטה הזו.

וכלשונו המופלאה של היעב"ץ:

'והיא בעיני הסיבה היותר גלויה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות והמבהילות אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורינו, על צווארינו נרדפנו ולא הונח לנו, לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים בארץ [העמים], שכחנו את ירושלים, על כן כמת מלב נשכחנו' עכ"ל.

כדרשה הידועה על הפסוק – 'למה לא בא בן ישי? אל הלחם'… מדוע מתעכב דוד בן ישי משיחנו? כי איננו באמת חשים בחסרונו, אלא כל תפילותינו לגאולה הם 'אל הלחם'… מבקשים אנו גאולה כדי שתהיה לנו פרנסה יותר טובה, ולא מתוך תחושת חסרון בית המקדש, או צער על גלות השכינה.

*  *  *

על פי זה מבאר המגיד מדובנא את הפסוק: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות'.

שואל המגיד מדובנא מדוע כפל הפסוק 'משכן משכן' פעמים?

והמגיד מדובנא מבאר כדרכו בעזרת משל.

משל לשני אנשים שהשתדכו ביניהם, והיו צריכין להניח משכון שיבטיח שאכן יפרעו התחייבויותיהם. האחד היה גנן במקצועו, וחבירו היה משכיר לו את כלי הגננות. הוחלט להפקיד ביד צד שלישי את כלי הגננות כמשכון, כדי שהדבר יכריח את שניהם לפרוע את חובם. הגנן יתאמץ לפרוע חובו כדי שיקבל את כליו על מנת שיוכל להמשיך לעבוד, והמשכיר יתאמץ לפרוע חובו כדי שיוכל אף הוא להמשיך לקבל דמי שכירות בעבור כליו.

חלפה תקופה והנה הגנן עבר הסבה מקצועית לתחום ה'הי-טק'…

נמצא שכעת רק המשכיר משועבד. הגנן כבר לא 'לחוץ' לקבל את הכלים. אין לו כבר צורך בהם.

לעומתו המשכיר יכל להשכירם לאחרים, וכעת ממושכנים הם, נמצא שרק הוא נפסד מכך.

כך גם היה בעת שנחרב הבית. המשכן נתמשכן, וגם הקב"ה וגם עמ"י כביכול התמשכנו עמו. לשני הצדדים אינטרס להשיב את המשכן. לקב"ה- שהרי זהו ביתו, והשכינה בגלות, והוא הרי התחייב להשיבו ולגאלנו.

אף עמ"י התמשכנו, היות ובלי המשכן אין לנו קורבנות ואין כפרה ואין קירבת ה'.

כל זה היה נכון כל עוד ציפינו לביהמ"ק והינו קרובים לעבודת ה'.

אולם כאשר 'עברנו הסבה מקצועית' וחדלנו לעבוד את ה' ולצפות לו- נמצא שרק הקב"ה נותר ממושכן, ואנו כבר איננו זקוקים ל'כלי העבודה' הללו, ועל כן איננו חשים בחסרונם.

וזה שאמר הכתוב (נחמיה פרק א) 'חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ':

'חבול חבלנו' – לשון משכון [כמו לא תחבול שלמת רעך] אולם רק לך ה' נחשב הדבר כמשכון, לנו אין הדבר נחשב לחבלה, ואיננו ממושכנים, ומדוע? היות 'ולא שמרנו את החוקים והמצות והמשפטים' וגו'. וכשרחק ה' מכליותינו, אף משכנו אינו חסר לנו.

וזה שאמר הכתוב 'אלה פקודי המשכן' פקודי לשון חסרון [נפקד ממקומו] וכן לשון פקדון. בתחילה 'משכן משכן' – שהיה זה משכון כפול, שהן לרבש"ע והן לנו נפקד ונחסר המשכן, שנתמשכן תחילה לשני הצדדים. אך לבסוף – חבול חבלנו – לך בלבד.

לאור זאת תיושב לנו תמיהה – כיצד ניתן היה לקחת את המשכן כמשכון- והרי נאמר 'לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל'. אסור למשכן ריחיים המשמשים לאוכל נפש.

האם יש לך חבלת נפש יותר גדולה מנטילת המשכן? והרי אפילו על מלבוש נאמר 'עד בא השמש תשיבנו לו', כיצד איפוא ניטל ממנוּ בית חיינו ונשמת רוח אפינו ולא הושב לנו עד עתה?

אלא מבאר ר' זלמל'ה מוילנא שיש בתורה הגדרה אימתי נחשב הדבר ל'חיי נפש', 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' כיון שהחייב צועק במר ליבו על חסרון כסותו הרי זה חסרון ממשי בשבילו, ועליך להשיבו לו. אולם אם הוא אינו חש בחסרון הדבר- אות הוא כי אין חיי נפשו תלויים בכך… אם הדבר היה חסר לנו – היינו צועקים!

לכן עדיין המשכון לא הושב לנו בעוונותינו…

*  *  *

נסיים במעשה הממחיש זאת.

מסופר על רבי נחום מצ׳רנוביל שהתאכסן פעם אצל יהודי כפרי באחד הכפרים הנדחים. בחצות הלילה קם ר׳ נחום ממשכבו, התיישב על הארץ, והחל אומר תיקון חצות בבכי גדול.

 בעל האכסניה שהתעורר לקול הבכי סבר לתומו שדבר מה קרה לאורחו, ורץ בבהלה לדרוש בשלומו. כאשר שאל בעל האכסניה את ר׳ נחום לפשר בכיותיו, אמר לו שהוא עסוק בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם שישלח מהרה את משיח צדקנו.

בראותו שהיהודי עדיין מסתכל עליו בתמהון, שאל אותו ר׳ נחום; 'וכי אינך רוצה שהמשיח יבוא ונעלה כולנו לירושלים'?

'איני יודע' השיב היהודי 'עלי להיוועץ עם אשתי'…

כעבור רגעים מספר שב ואמר בשם אשתו כי אין הם יכולים להזניח את הברווזים והתרנגולים שהם מגדלים, וזה עתה השקיעו בפרות חולבות, ולפיכך אין הם מעונינים לעקור מכאן לירושלים…

חזר ר׳ נחום ושאל ומה תעשו לכשיבואו הקוזאקים ויגזלו מכם את רכושכם, עם הברווזים והתרנגולים והפרות החולבות, ואולי אף חייכם יהיו אז בסכנה!?

הרהר האיש ואמר 'אשאל את אשתי'…

חזר הכפרי והשיב לרבי נחום – אשתי אומרת 'תגיד לרב שיתפלל שיבוא המשיח, ויקח את הקוזקים לירושלים…'

*  *  *

נחזור ונשנן את דברי היעב"ץ ובזה ניתֵן ליבנו לחוש מה חסרנו:

'והיא בעיני הסיבה היותר גלויה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות והמבהילות אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורינו, על צווארינו נרדפנו ולא הונח לנו, לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים בארץ [העמים], שכחנו את ירושלים, על כן כמת מלב נשכחנו'.

יה"ר שיחיש ה' לגאלנו גאולת עולמים, וישוב ירחמנו, וישיב נדחנו לארצנו, וארמון על מכונו ישב,

וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!

תשעה באב ובכיו

בכי של חינם מול בכי של תקווה [ברוורמן יתד תשע"ג]

נאמר במגילת איכה: ״בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה״(איכה א׳ ב׳), ״במסתרים תבכה נפשי״. מובא בגמרא במסכת תענית דף כ״ט: ׳״ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא׳ (במדבר יד/ א׳) – אמר רבה אמר יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב״ה: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות״.

מהגמרא משמע שישנה זיקה מהותית בין הלילה שבו בכו ישראל בחטא המרגלים ובין הבכייה על חורבנות ביהמ״ק, ודבר זה טעון בירור: א. מהו הקו המקשר בין שתי הבכיות הנ״ל, כיצד גרם הבכי בחטא המרגלים לבכי בחורבנות בתי המקדש? ב. ואם יבכו בכי של אמת יכפר הוא על בכי של חינם ? ג. התורה פעמים רבות מתייחסת ל ״סוגית הבכייה״. אברהם בכה, יעקב אבינו בכה, עשיו הרשע בכה, יוסף בכה פעמים רבות, עם ישראל בוכה כמה פעמים וכר, מה פשרה של בכייה בהשקפה תורנית? מה מעלת הבכייה החיובית וחסרונה כשלילית?

מסברים המפרשים ששורש המילה בכי נגזר מהמושג – ״מבוכה״ כפי שאמר פרעה: ״נבוכים הם בארץ״, נמצאים הם בדרך ללא מוצא. ישנם כמה סוגי בכי. הבכי הנפוץ ביותר הוא בכי של כאב, אדם הנמצא במצוקה קשה בחייו, כל זמן שיש לו סיכוי כלשהו לצאת ממנה בדרך הטבע הוא עושה ככל שביכולתו לפתור את הבעיה. אך כאשר הוא עשה את כל שביכולתו לצאת מהסבך אולם לאסונו הוא במצב ביש ואין מוצא, אז עלול הוא לפרוץ בבכי המגלה חדלון, אין אונים, ייאוש,

וכאב אין קץ. כפי המסופר על הגר אם ישמעאל כאשר טיפת המים האחרונה כלתה ונשארה עם ילד מתייבש במדבר הצחיח, השליכה את הילד, ופרצה בבכי. בכי משדר מצב מצוקתי של אין מוצא על פי דרך הטבע. האדם הבוכה מתכנס בתוככי עצמו שוקע ביגונו.

את פשר הבכייה של עם ישראל בעקבות האינפורמציה השלילית של המרגלים, מבאר המהר״ל ב״נצח ישראל״ פרק ח׳ וזה לשונו: ״כל הדברים הטבעיים משתוקקים אל מקומם הטבעי, ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכייה של חינם ולא רצו לבוא אל הארץ, לכך מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכייה של חינם ומאסו בארץ חמדה, ודבר זה נקבע להם בכייה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכייה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי כי חן מקום על יושביה, וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאוד ודווקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה ־ נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי״.

מדוע לא רצו לבוא אל הארץ כשהם נמצאים במדבר הצחיח ? התשובה נעוצה במבט השקפתי של עם ישראל שבארץ ישראל ההתנהלות תהיה על פי דרך הטבע בלבד. ובעקבות האינפורמציה השלילית על הארץ שמסרו המרגלים, פרצו עם ישראל בבכייה הקולקטיבית. בבכי של ייאוש, בכי של חוסר אמון בהבטחת הקב״ה.על ארץ חמדה ארץ שעיני ד׳ א־ לוקיך בה, שההנהגה בה היא מעל הטבע. העם חיפש טבע וגלה זרות לחיים מעל הטבע למרות ארבעים שנות ניסים ונפלאות. זהו בכי של חינם, של כפיות טובה. חיים אתם בדרך נס כל קיומכם ועתידכם הוא לא על פי דרך הטבע! מדוע א״כ בוכים אתם! אלא הוכיחו הם שהארץ הזו לא ראויה לאלה אשר בכו. אז מה א״כ אשמים הילדים שלא בכו והם עתידים לבכות בכי של אמת?״

התשובה היא שיש עוד סוג של בכי והוא בכי של בקשה, כמיהה וכיסופין, כמו הבכי של ישמעאל עצמו כפי הנאמר בתורה: ״וישמע א־לוקים את קול הנער״, מדוע לא לקול אמו הגר שבכתה ? התשובה היא שאמו התייאשה ממנו לגמרי ולכן השליכה אותו ואמרה: ״אל אראה במות הנער״, היא התייאשה לגמרי והבינה שהוא הולך למות. אך הוא לא התייאש, הוא בכה על עצמו וביקש רחמים על עצמו, כפי שרש״י במקום אומר: ״מכאן שיפה תפילת החולה״. זה בכי של תקווה ואמונה.

הבכיה על חורבן הבית הוא בבחינת תשובת המשקל, ״בכי של תקווה״. הנביא אומר: ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה״ (ישעיה סו׳ י). המתאבלים על ירושלים, מראים שהיא חיה בלבם, אינם מתייאשים ממנה ומבניינה. מכיוון שבמדבר בכו בני ישראל בכי של מיואשים, בכי של חינם, לכן קבע להם הקב״ה את הבכי של תשעה באב. בכי על ירושלים מורה על

דבר השמור בלב וממאן להיפרד מירושלים כפי הנאמר: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״. בכי חיובי זה של געגועים הוא בכי המאפשר ליטול חבל בבניין ירושלים, לכן הבכי שנקבע לדורות הוא בכי של תיקון מהבכי השלילי שהיה במדבר. הבכי על ירושלים הוא תפילה וזעקה על העבר, ההווה והעתיד. בכי על ירושלים הנצחית, על עברה המפואר על ההווה העגום, ועל העתיד הזוהר(מתוך הספר הנפלא: ״שבח הנחמה״).

ישנו כאב נורא המוגדר ברפואה כאב ״פאנטום״. זהו כאב של אדם ר״ל שנקטע לו איבר כמו רגל או יד ה״י. אדם זה בתקופה הראשונה מרגיש כאבים עצומים באיבר שאינו קיים! ההסבר לכאב זה מוסבר מכיוון שמוח האדם עדיין אינו קולט שהאיבר נקטע מהאדם, לכן הוא משדר כאבים כאילו האיבר קיים.,המעניין בכאב זה שאם ח״ו נקטע איבר לאדם בתאונה והאיבר נמצא בידי הצוות הרפואי, אם עדיין יש לו כאבי פאנטום ניתן לחבר את האיבר, אך אם פסקו כאבים אלו, אות היא שהמוח ׳הבין׳ שאין איבר, אזי הוא התנתק עצבית מהאיבר הקטוע והרגל לא תתחבר. כך הוא בחורבן ירושלים, כל עוד יש לנו ״כאבי פנטום״ על ירושלים, אות היא שהמוח נשאר בירושלים המשדר עצבית כי שייכים אנו לירושלים. ועל זה נאמר כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה כשהדגש הוא על ״הזוכה״ בהווה, שהמוח ממאן לקבל ולהשלים עם חורבן הבית. יהי רצון שנזכה השנה בתשעה באב להיות בין אלה שיזכו לשמוח את שמחת ירושלים בבנינה.

לדעת מה הפסדנו

מנזקי החורבן, והציפיה לגאולה

אנו מתקרבים לתשעה באב, יום של צרות לאורך הדורות ולצערינו איננו חשים שום צער. בעבר, גדו"י היו בוכים ומתפלשים בעפר על חורבן בית ה', ולנו המושג הזה זר לחלוטין.

משל [בשם האלשיך?] לאם שהסתכנה בלידתה והעדיפה מותה מפני מות בנה העובר, ורק ביקשה שכשיגיע לגיל י"ג יספרו לו שאמו מסרה נפשה בעבורו וביקשה שיאמר קדיש בהרבה רגש ומכל הלב לעלוי נשמתה. כשהגיע הבן לגיל יג ואמר קדיש הוא עשה זאת באדישות וללא רגש אמיתי. כששאלוהו הכיצד הוא יכול להיות אטום כל כך, הוא השיב- איך אפתח רגש לאם שמעולם לא ראיתי?

לח"ח היה מעיל שהיה מוכן לקראת ביאת המשיח.

ובאמת לא ניתן לתפוס מה הפסדנו בגלותינו ולהתאבל על חורבנו מבלי ללמוד מה היה מצבם של ישראל בזמן ביהמ"ק,

לעומת מצבינו היום.

גילוי השכינה והקרבה אליו יתברך. 

א. בכל חג היו עולים כולם לרגל ובכ"ז לא הזיקו הגויים ולא נטלו את ארצנו כמ"ש

[שמות פרק לד כד] כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:

מדרש רבה שיר השירים פרשה ז פסקה ג

א"ר ברכיה כך דרשו שני הרי עולם ר' אליעזר ור' יהושע אמרו מה יפו פעמיך בנעלים מה היה יפיין לפעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולתיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם.

שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל וכשבא מצא אריות מקיפין לחטים.

אמר רבי פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם והוון אמרין אימתי אילין יהודאין סלקין למצלייה בירושלם ואנן עלין מקפחין ביתיהון ומחרבין להון. מטא זמנא וסלקין זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותן והוו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם. מן דאתיין מן ירושלם פלגין מן מה דאייתון עמהון לכל מגיריהון. אמרון לון אן הויתון. אמרון לון בירושלם. אימת סליקתון. ביום פלן. ואימת אתיתון. ביום פלן. אמרין בריך אלההון דיהודאין דלא שבקון ולא שבק יתהון. אינון גבריא סבירין אימת יסקון אלין יהודאין למצלייה בירושלם דאינון עלין ומקפחין לביתיהון ומחרבין להון, ושלח אלההון מלאכים כדמותהון דהוו נפקין ועללין בגו בתיהון בגין דאתרחיצו ביה לקיים מה שנא' מה יפו פעמיך:

ב. הורגש גילוי שכינה בביהמ"ק.

העם ראה את האש יורדת מן השמים ואוכלת את הקרבן. "והייתה ברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן". [יומא כא:]

והיו רואים בעיניהם כיצד כל רוחות שבעולם אינן שולטות בענן הקטרת.

היו הכהנים מראין לעולי הרגלים את לחם הפנים לאחר שבוע והוא חם כיום השימו.

בבית ראשון ראו כיצד עוף לא עופף מעל ביהמ"ק.

פרקי דרבי אליעזר פרק נ

(יחזקאל פרק מד א) וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר:וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִֹהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגור:

(יחזקאל פרק מו א) כֹּה אָמַר ה' א-לוקים שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ:

ר' יהודה אומ' בחדשים ובשבתות ישראל יושבים שם ורואין את הדלתות נפתחין מאליהם ויודעין ששכינתו של הב"ה שם, שנ' כי ה' אלהי ישראל בא בו מיד כורעים ומשתחוים לפני האלהים, וכן לשעבר וכן לעתיד, שנ' והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים:

ג. בית המקדש היה בבחינת חי ולא דומם.

לא שלטו בו חוקי הטבע. השערים סירבו להכניס את הארון בימי שלמה עד שהזכיר זכות דוד אביו.

כשביקש נ"נ להכנס לקה"ק ננעלו שערי ההיכל עד שיצאה בת קול ואמרה פתח לבנון דלתיך ונפתחו הדלתות מאליהן. [תרגום שני אסתר א-ג]

מ' שנה קודם החורבן היו דלתות היכל נפתחות מאליהן כסימן לאויבים להכנס עד שגער בהן ריב"ז. [יומא לט:]

הפסח היה נשחט בג' כיתות ולאחר שהיתה העזרה מתמלאת היו דלתותיה ננעלות מאליהן.

הכרובים היו פונים איש אל אחיו כשהיו עושין רצונו של מקום וכשלא- פניהן אל הבית.

ריצפת העזרה הייתה בולעת כלי חרס שנתבשל בו קדשי קדשים, והיו זורקין הכלים לארץ והעזרה הייתה בולעת אותו במקומו! [אדר"נ פל"ה]

היו עומדין צפופין ומשתחוין רווחין, עד שהיה ד' אמות בין א' לחבירו שלא ישמע א' וידוי חבירו.

ד' צווחות צווחה העזרה– צאו מכאן בני עלי שטימאו את היכל ה' וכו' [פסחים נז.]

ביהמ"ק היה נקרא יער הלבנון ע"ש שמלבלב כיער, כדאמר ר' הושעיא בשעה שבנה שלמה את ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות [של זהב] בזמניהן, ומהן היתה פרנסה לכהונה. והשהרוח מנשבת בהן היו נושרים פירותים שנא' ירעש כלבנון פריו. וכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יבשו שנא' ופרח לבנון אומלל. וזהו שנאמר זהב פרוים זהב שעושה פירות [יומא לט:] וזה הגפן של זהב המזכר במס' מידות פ"ג שהיו צריכים ג' מאות כהנים לפנותה.

הנכנס לביהמ"ק היה שואב קדושה מלא חופניים.

מדרש רבה בראשית פרשה סה פסקה כב

וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו א"ר פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו אמר לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי!

שואל הגר"ח שמולביץ וכי מה נשתנה אצל בוגד זה מתחילה?

אלא הוא היה לרגע בבית המקדש. די היה בזה להחיל עליו הרהורי תשובה וקדושה ולהמנע ממעשהו.

ד. קדושת ירושלים.

אבות דרבי נתן נו"א פרק לה

עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם. ולא נפגע אדם בירושלים. ולא נכשל אדם בירושלים מעולם. ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם. ולא היתה מפולת בירושלים מעולם. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים:

ה. קדושת ארץ ישראל.

הפירות היו מיוחדין ביותר עד ש"מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם שנאמר עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש והיו יורדין גשמים בלילה למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן וידעו שמלאכת שמים בידיהם": [תענית דף כג.]

היו רואין בעין כיצד התבואה גדילה פי שלש בשנת השמיטה.

ארץ הצבי- שהייתה מתמתחת כצבי כשישראל יושבין עליה, עד שבהר המלך היו ששים ריבוא עיירות שבכל אחת מהן היו כיוצאי מצרים, ושאל צדוקי א' והרי אינה מחזקת אפי' כששים רבוא קנים? והשיבו לו ארץ צבי כו'.

א"י אינה מקבלת אוייבינו.

כתב הרמב"ן [ויקרא פרק כו פסוק טז]:

וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם:

כל האומות חפצו בא"י אולם אף אומה לא הצליחה ליישב את הארץ. עד שבאו לכאן עמ"י ונתקיים בהם דברי הגמ' בסנהדרין [דף צח.]

ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר [יחזקאל פרק לו] וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנושְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם:

רש"י: כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר:

רבי [אלעזר] אומר אף מזה שנאמר "כי לפני הימים [ההם] שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה וליוצא ולבא אין שלום מן הצר" מאי ליוצא ולבא אין שלום מן הצר? רב אמר אף תלמידי חכמים שכתוב בהם שלום דכתיב "שלום רב לאהבי תורתך" אין שלום מפני צר. רש"י: והיינו וליוצא ולבא אלו תלמידי חכמים אותם שהיה דינם לצאת ולבא בשלום, כדכתיב שלום רב לאוהבי תורתך אפילו להנהו אין שלום: מן הצר – מרוב הצרות, לישנא אחרינא מיצר הרע:

ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים כולן שקולין: רש"י: שקולין- לישנא אחרינא שקולין שוין, שכולן יקרין:

ה. קרבת א-לוקים.

נבואה.

הנבואה הייתה גילוי פנים של הקב"ה, והיו הנביאים אומרים להם חטאיהם ואת שעשו בסתר, ומגלים להם נסתרות כגון האתונות של שאול, והיו משיבין אותם בתשובה. ק"ו מהאריז"ל.

הכהן הגדול היה יודע עוונות כל שבט ושבט, והיו נותן לכל אחד עצה למילה ישרה לעבוד את ה' ולכן היה גם יכול להתוודות בשבילם. [גר"א משלי כז, ט]

האריז"ל כתב שכל כהן יכל להסתכל בפני החוטא ולהכיר בו במה פגם והמה מכוין בקרבן לנקותו מחטאו.

מי שהיה צריך רופא היה דורש בנביא במקום ברופא. והנביא היה אומר לו על איזה עניין רוחני קיבל את החולי.

הייתה צרעת שעל ידה ידעו במה פגמו.

היו מתפללין ונענין, עד שהיה צריך הכה"ג ביוה"כ להתפלל שלא יכנס לפניו תפילת עוברי דרכים.

משחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפילה, שנאמר "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי". ומשחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. [ברכות לב.]

ו. חכמה.

כשהפילוסוף היווני אפלטון פגש את ירמיה ו הנביא מקונן על ביהמ"ק א"ל אין זה יאה לחכם כמוך לקונן על בית שחרב. אמר לו שאל אותי כל שאלה ואענה לך. שאל אותו כל ספיקותיו והשיבו. התפעל אפלטון מחכמתו העצומה. א"ל כל זאת שאבתי מן הבית הזה. [לב אליהו סוף ח"א שביבי לב קנ"ה, בשם תורת העולה לרמ"א]

במדרש על איכה מובא על חכמתם של בני ירושלים שלכל מקום שהיו מגיעים היו מושיבין אותן בקתדרא כדי שישמעו כולם את חכמתו! וזאת משום ש"ביהמ"ק היה מקום מוכן לחול שפע נבואה וחכמה עד שבאמצעותו היה שפע לכל ישראל" [דרשות הר"ן ח.]

מאז החרבן אנו בהסתר פנים, התגברו הצרות, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, הפרנסה והשפע התמעטו בעולם, ניטל הטעם מן הבשר והפירות,  ניטלה הברכה מן העיסה,

צער השכינה מאז החורבן – דברי השכינה לב"י שאלו הייתם יודעים אחד מאלף מצערי לא היה ערב לכם לאכול ולשתות כו'

למה לא בא בן ישי? אל הלחם… משום שמבקשים כל הזמן על הפרנסה ולא על גלות וצער השכינה.

הגוים ידעו וחששו מקרבת ה' לישראל-  עמ' 31

ביטול השפע הגשמי בעקבות החורבן- עמ' 40

ובאמת צערם של הגולים היה על ההפסד הרוחני והריחוק מאיתו יתברך, ולא על סבלם הגשמי בגלות.

שאמרו חז"ל יותר משהרג בהם נבוכדנצר הרג בהם פרת, ששתו מימיו ומתו. ועכ"ז על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו –לא על כאבינו הפרטי- אלא בזוכרינו את ציון! את הקדושה של א"י!

מלהד"ד?

לבחור שנפגע כל גופו בתאונה-כולו מרוסק, וכשהתעורר החל לבכות- על שאינו יכול ללמוד כהוגן עתה…

ולצערינו אין אנו חשים כלל, וכמשל לאותו כפרי שראה לאורחו הקורא תיקון חצות כו' אז שהרב יתפלל שהמשיח יעלה את הקוזקים לארץ….

מעשה בנפוליאון והיהודים בביהכ"נ שבכו על חורבן הבית.

תוספת: ט' באב – שיחה של הרב פינקוס

השפע הגדול שיש לנו הוא משום שלאחר השואה ה' הוריד שפע גדול לעולם, אולם אנו לא נצלנו אותו לקדושה וכל שפע שאינו מנוצל לקדושה הסטר"א חוטפת אותו ומנצלת אותו לצרכיה. לכן מזווינו מלאים מפיקים מזן אל זן דבר שלא היה מעולם, וכל דלפון היום חי כגביר של פעם. מהיכן השפע? מהשפע הרוחני שהתגשם מפני שלא נצלנו אותו!

מעשה בבעל הדואר שהיה גוי אלים והזמין את היהודי לחתום על טופס ונתן לו עשרה רובל שנשלחו אליו. היהודי הלך שמח, אך לא ידע שהלה לקח תשעים רובל ונתן לו רק עשר רובל מהמאה שנשלחו בעבורו… כך אנו שמחים בעבודת ה' שלנו, ובלימוד התורה וכו' ואיננו יודעים שאנו שמחים בעשר רובל כשמגיע לנו כל המאה! אם היינו זכאים היינו זוכים לדוד המלך בביאתנו לארץ אך אנו לא נצלנו זאת לקדושה וקיבלנו דוד בן גוריון…

כמים הפנים לפנים [מהרב שלמה אסולין]

ספר דברים פרק ב

(כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:(כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול:(כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי:(כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:(לא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:(לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה:(לג) וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ:

מדוע סיחון מוזכר תמיד בלי ו' ואילו כאן מזכירו בו'? [16 פעם מוזכר בתורה חסר, ו-4 פעמים מלא].

מדוע כתב ולא אבה מלך סיחון כי הקשה ה"א את רוחו ואימץ את לבבו, וכי הוא מעצמו היה כ"כ צדיק שהיה מסכים?

מה הפירוש שמשה שלח דברי שלום, וכי דברי שלום יעזרו כששני הצדדים שונאים?

שלמה המלך אומר [משלי פרק כז יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדם:

פרש"י: (יט) כמים – הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך. כן לב האדם לאדם – חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:

כך גם ישראל טענו בפרשתינו:

ספר דברים פרק א (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:

פרש"י: בשנאת ה' אתנו – והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך:

הטעות שלהם שהם חשבו אם אנו שונאים את ה' בודאי ה' שונאינו. ואינם יודעים שזה נאמר רק ב'לב האדם לאדם' ולא באדם לאלוקים.

מעשה בר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ומה שסיפר על הרב משאדיק קבוצת בריונים התפרצה פעם לביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואיימה לרוצחו נפש בתחילה הגיב הרב בשלוות נפש ובקור רוח להשתוללותם של הבריונים משהגיעה ההשתוללות לשיא פרם הרב את חולצתו וגילה את לבו וכך הזדקר לפתע בתנועה זריזה מעל כסאו והתיצב מולם ואמר להם בקול תקיף "הנני מוכן לקדש שם שמים ירו בי ורצחוני אני מהאמת לא אזוז כמלוא הנימה " והמשיך לבאר בקצרה את עיקרי השקפתו בתגובה על הצעד המפתיע הזה נסוגו המתקיפים ויצאו את הבית מאוחר ייתר ביאר הרב זוננפלד את פשר התנהגותו ואת הסיבה שניצל מהם עפ"י מעשה שהיה בעיירה שאדיק שבפולין באותה עיירה התגורר מלשין יהודי שהפיל את חיתתו על יהודי העיירה צרות רבות היסב המלשין לתושבי העיירה וכולם פחדו ממנו בחוצפתו היה דורש שיתנו לו בכל שבת לשבת ב"מזרח" של ביהכנ"ס הגדול בעיירה ולהעלותו לתורה ל"ששי" באהד הימים נפטר רב העיירה ובמקומו נתמנה אחד מגדולי התורה מששמע הרב החדש על מעללי המלשין ועל חוצפתו לבוא לביהכנ"ס וליטול לעצמו עליה השובה החליט לקיים את מצות "לא תגורו מפני איש" ולשים קץ להתקלסותו של האיש בבאי בית הכנסת באחת השבתות הופיע הרב בביהכנ"ס הגדול וכאשר קרא הגבאי למלשין לעלות לתורה הכה הרב בחזקה על העמוד שלפניו וזעק "מה לך ולתורה הקדושה מה לפה טמא ומשוקץ שמוסר ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות לברך על התורה צא טמא" המלשין המופתע ניסה תהילה להכות את המרא דאתרא אך המתפללים מנעו ואת ממנו בחרי אף פנה המלשין הנעלב והזועף לעבר דלת היציאה ועזב את המקום לא לפני ששלח אצבע מאיימת כלפי הקהל כאומר "עוד אלמדכם לקח".לאחר כמה חודשים הוזמן הרב להיות מוהל באחד מכפרי הסביבה כאשר עשה דרכו בלויית שנים מתלמידיו אל עבר הכפר הבחינו התלמידים במלשין הדוהר על סוסו לקראתם פחד גדול תקפם אר הרב נשאר שליו ושאנן הסוס הדוהר קרב אליהם המלשין קפץ ממנו בזריזות וניגש בצעדים מהירים אל הרב לתדהמת התלמידים נעמד ה"מוסר" ע"י הרב ובהתכופפו כלפיו בהכנעה התחנן ואמר "מורנו ורבנו סלח לי מחל לי על כל מה שעוללתי וחטאתי כנגדך" משכילה את דבריו קפץ בחזרה על סוסו ונעלם כשהמשיכו התלמידים הנדהמים את דרכם בליווי רבם אל מחוז חפצם פתח הרב ואמר להם אסביר לכם את פשר המאורע כאשר ראיתי את המוסר דוהר על סוסו ומתקרב לקראתנו חפשתי מפלט והצלה באחד מפסוקי התורה והקדושה והנה נזדמן לי הפסוק "כמים הפנים לפנים בן לב האדם לאדם" משלי כ"ז י"ט מיד התחלתי להרהר ולהפך בזכויותיו של אותו ברנש במה אומלל הוא וכמה זקוק הוא לרחמים על שפל התהום המוסרי שאליו התדרדר ומי יודע אולי אם היה מקבל חינוך נכון בילדותו לא היה מגיע למה שהגיע המשכתי במחשבתי להפך בזכותו עד שנכמרו רחמי עליו ונעקרה מלבי כל טינא נגדו ומכיון שכך פעל כאן הכלל של "כמים הפנים לפנים" נכנסה בו מחשבה טובה והחל להרהר "אולי הרב צודק כי הלא ודאי עשה מה שעשה מתוך כוונה טהורה לשם שמים ולא לשם קינטור" מתוך מחשבות אלה נתרכך לבו והגיע לרגע של חרטה ובקשת סליחה משגמר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל את סיפורו אמר כדברים האלה הרהרתי גם אני בשעה שעמדה מולי קבוצת הבריונים והניפו באגרופיהם מולי את הרעיון הזה למדתי מרבה של שאדיק. [אורחות מוסר לרב יהושע גולד, מהאיש על החומה ח"ג]

הוסיף על כך הגרי"ח זוננפלד: ואילו אני מצאתי רעיון זה בתורתנו "כשבאו המלאכים אל יעקב וסיפרו לו "באנו אל אחיך אל עשו" שהיית אומר אחי הוא אבל נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו רש"י שם ואמנם עשו שונא הוא ליעקב אבל גם יעקב שונא את עשו כי "משנאיך ה' אשנא" והנה אח"כ "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא לקראתו וארבע מאות איש וכו"' כשיעקב ראה שהסכנה מתקרבת מה עשה "וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" יעקב השתחווה וכפה את מחשבותיו והפך בזכותו של עשו "עד אחיו" עד שנהיה כאחיו ממש ע"י מחשבות זכות אלה נתעוררה בו האחוה אחרי שחיפש את הנקודה הטובה מתוך הרע ומה היו התוצאות? "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו" "נתגלגלו רחמיו ונשקו בכל לבו".

כעת נבוא לביאור הפסוקים:

משה ביקש שסיחון יסכים למעבר בנ"י. כדי שדברי השלום יועילו הוא היה חייב להפוך את ליבו של סיחון לאהבת עמ"י. לכן הוא חיפש איזושהי נקודת זכות וחיבור עם סיחון. ולכן כאן הוא כתוב מלא בו', שכאשר התורה מחסרת אדם אות מורה הדבר על חיסרונו, כמו הנשיאם, עפרן, ועוד. אך כאן משה היפך בזכותו ולכן מלא בו', כצדיק. כשמשה מהפך בזכותו של אדם ללא ספק הדבר משפיע עליו, ולכן סיחון כבר היה מוכן לשלחם, אך ה' היה חפץ לתתו בידינו, ולכן היה צריך שה' יחזק את לבו כמ"ש (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: ה' רצה לתת לנו את ארצו ולכן הקשה את לבו.

[תוספת שלי: ולכן נשים לב לשינוי שבספר במדבר פכ"א נאמר (כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: שם ה'סיחן' חסר, היות ושם קאי אבנ"י שהם לא פעלו כמשה, אולם כאן לא נא' 'וישלח ישראל' אלא 'ואשלח מלאכים' דקאי אמשה, ולכן כתוב סיחון מלא בו'].

המסקנה בעבורנו שאדם שחפץ להדבק באהבת חבירו ישפיע עליו מאהבתו, יחשוב עליו טוב, וכף זכות, ודבר זה ישפיע עליו לאהוב אותך. אותה אהבת חינם תשפיע עליך שיאהבך.

על פי זה נוכל להבין דבר תמוה בגמ' בגיטין דף נה/ב

 אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן כו'…

הדבר תמוה מאד, וכי שמענו שאדם שונא צריך פלפולים כדי לגרש את שונאו? מה כאן כל האריכות 'הרי האדם הזה הוא שונא שלי, וא"כ מה מעשיך כאן'? וכי לא ניתן היה לקצר ולומר שראה את שונאו וגרשו?

אלא בודאי כשראה בר קמצא שהזמינו שונאו התמלא אהבה כלפיו, ובא בלב חפץ להשלים עם שונאו. ממילא גם רגש השנאה של בעה"ב אזלה לה, אך הוא בכ"ז –שכלית- אינו חפץ לראותו כאן, ולכן כדי לגרשו הוא חייב לעוררה מחדש, ולכן הוא אומר 'הרי עד עכשיו הוא היה שונא שלי, אז מה הוא עושה כאן' שבלא לעורר השנאה הקדומה לא היה לו סיבה עכשוית לשנאותו!

ודפח"ח.

ימי חורבן הבית ואבלות, בשל שנאת חינם. נוסיף אהבה לזולתנו, וכמים הפנים לפנים כן יוסיף אהבה לנו. ובזה נזכה לבנין ביהמ"ק במהרה אכי"ר.

[נוסף –

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאדם עומד ממול חברו אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי והתוכן של זה הוא שהטבע של הבן אדם שהוא מדגיש בימין ימין זה לשון חוזק הימין מדגיש את השמאל של השני אני רואה אצלו חסרון אני מדגיש אותו אני רואה אותו טוב, חזק, בהיר, ברור לא חוסך בראיה להדבר הכי קטן מהחסרונות שלו והשמאל שלי נגד הימין שלו אם הוא אומר, מדבר או עושה מעלות, דברים טובים אז אני עם השמאל שלי זה נכון הוא אומר טוב הוא עשה מעשה לא מתייחס בכל העוצמה של הימין שלי אצלי זה שמאל והתורה דורשת אומר המגיד הזה התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך [תסתכל בראי אז תראה שזה ככה] זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני את החסרונות להוריד כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] א"ל רשב"י לר"א בנו די לעולם אני ואתה –

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הק׳ שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים. כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הק׳ זי״ע לאהד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מדות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במדות מהבעש״ט ותלמידיו. אבל לא הרהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקים להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו. תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העת לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל לבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מהזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך׳… הבין התלמיד שלכן שלחו הבעשי׳ט לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם. וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה,, בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

חיבור לבית המקדש – מציל מכליה

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

וצ"ב שהרי ביד משה ואהרון מיותר, שידוע כן וברור ומפורש לכל אורך המסעות שהיו הם בידיהם של משה ואהרון?

מבארים המפרשים משלהד"ד, לשר שהיה סניגורו של בן המלך שבכל פעם שסרח היה השר מלמד סנגוריא עליו. פ"א הגדיל בן המלך לפשוע, וביקש השר מהמלך שיפטרו מעבודתו. שאלו המלך והרי אתה בסדר, ובני הוא שאינו מתנהג כשורה? א"ל השר בנך ממשיך במעשיו הנלוזים כל עוד הוא סומך ויודע שיש מי שילמד עליו סנגוריא, אולם אם אני לא אהיה כאן- הוא יאלץ לשפר דרכיו.

ולנמשל- בגין חטאי בנ"י נגזר עליהם שיסתובבו במסעות במדבר מ' שנה. אלולי חטאו היו נכנסין לארץ מיד. וזשה"כ אלה מסעי בנ"י, מדוע? משום שיצאו ממצרים ביד משה ואהרון, וסמכו עליהם יותר מדי.

כתוב בחז"ל על חורבן ביהמ"ק "כילה חמתו על העצים ועל האבנים". אין פשוטו כמשתמע שהקב"ה כעס על עמ"י והכה בשוט ע"ג השולחן ולא על גבם וכך "שיחרר קיטור" שדבר זה אינו שייך בקוב"ה,

אלא משל למהד"ד, אומר הרב פינקוס, לצייר גדול שעשה תמונה אומנותית ביותר שהשקיע בה את כל חייו ומירצו, ולאחר שהתמונה הושלמה הוא הסתכל עליה בסיפוק עצום והחל ללכת לאחוריו תוך שעיניו נעוצות בתמונה כמהופנט, מנסה לקלוט אותה מזוית רחוקה יותר, אולם מאחריו הייתה תהום פעורה, צעק לו אדם הי! אתה עומד לפול לתהום! אולם מאומה לא יכל לנתקו מהתמונה. לאחר שהצעקות לא הועילו, בלית ברירה ניגש הלה וקרע את התמונה היקרה לגזרים, או אז התעורר הלה והחל זועק זעקות שבר- אתה הרסת את יצירת חיי!!! אמר לו הלה, לא הותרת לי ברירה, אלולי עשיתי כן היית כבר מרוסק למטה! כך גם בענין ביהמ"ק, הקב"ה הרס אותו משום שאלולי כן ההתדרדרות של עמ"י הייתה עצומה וללא תקנה, כך העם התעורר מעצם המכה אותה לא האמינו שילקו, והחלו בוכים על נהרות בבל.

החורבן היה כדי לעורר אותנו, ואם אנו איננו מתעוררים, היה זה אך לשווא!

עפ"ז [התחדש לי בשנת תשסח] חשבתי לבאר דבר תמוה שמצינו בעניין עשרת השבטים, שכאשר מלך עליהם הושע בן אלה נחתם גזר דינם לגלות. הגם שהושע בן אלה ביטל את הפרוזדאות והתיר לעלות לרגל, כיון שעד עתה היה להם תירוץ שהם לא עולים לרגל משום מלכיהם שמונעים מהם את העליה לרגל, אולם כעת שהתיר להם ובכ"ז לא עלו – הוכח שהדבר היה בזדון ליבם.

והתקשתי וכי משום שלא עלו לרגל נחתם גזר דינם לגלות ולהאבד לחלוטין? והרי היה בידם עבירות חמורות ביותר, ע"ז ג"ע וש"ד, ומה עוד הוסיף עניין העליה לרגל לחתום גזר דינם?

ולפי האמור, הדבר יובן, שהקב"ה דאג לפני גלותם לאפשר להם להתחבר לביהמ"ק, אולי עי"ז לא יאבדו, שהקב"ה יחריב את ביהמ"ק והם יחרדו וישובו בתשובה כפי שהיה עם יהודה ובנימין, אולם הם לא התחברו לביהמ"ק וא"כ לא ניתן היה לעוררם ע"י חורבן ביהמ"ק, ולא הייתה ברירה לא ניתן היה לכלות חימה על העצים והאבנים וה' נאלץ להביא עליהם את החימה כפי המגיע להם. וזה העומק בדברי חז"ל שאמרו שבשל ביטול הפרוזדאות נחתם גזר דינם. כנלע"ד בעזהשי"ת והוא נכון ת"ל.

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

תגיות

0 תגובות על “דרשות על בין המצרים ותשעה באב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א