דרשות על בין המצרים ותשעה באב

כל ענייני החג

כל ענייני תשעה באב

 

 

בין המצרים ותשעה באב

ימי החורבן- חיזוק בבין אדם לחבירו [מעיין השבוע עמ' ט']

משה מוכיח את ישראל בלשון רכה כדי שלא לפגוע בהם. אע"פ שהתוכחה נאמרה בלשון כללית, ולא באופן אישי, ולא באותה העת אלא לאחר ארבעים שנה, מ"מ חשש עדיין מהלבנת פניהם.

הגמ' אומרת על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. שהזמין את קמצא לסעודה והביא את בר קמצא כו'

מכאן הנלע"ד: ביהמ"ק כמוה כנשמה, ועמ"י כגוף. כאשר הגוף שלם, הנשמה פועלת כיאות. אולם אם הלב אינו מספק את הדם לשאר האברים ולכן גם הראות מחלטות לעשות שביתה, ואז הכליות נחות וכו' הנשמה לבסוף פורחת. גוף חי פירושו אחדות. זהירות בכבוד הזולת. ירושלים לא נתחלקה לשבטים. יחד שבטי ישראל. כי שם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה'. אם אין אחדות אין הנשמה- ביהמ"ק- יכולה לשרות.

וזהו קמצא ובר קמצא. מי שמקמץ בהארת פנים לזולתו. מקמץ בפרגון. מקמץ בעזרה לזולת ובסיוע לנזקק. מסמל הוא את הפירוד והחורבן.

ולכן דוקא לפני תשעה באב אנו קוראים שמשה מוכיח עמ"י ברמז. ללמדנו על כבוד הזולת שהימים הללו תובעים מאתנו.

המעשה [שלא היה ולא נברא, ואינו ממקורותינו כלל, הרב רצאבי האריך לעסוק בזה] עם שני האחים שירשו קרקע מאביהם שנפטר, והאחד הרווק והשני בעל משפחה וילדים, וקם הנשוי באמצע הלילה והעביר חלק מהיבול לאחיו שזקוק לכסף ע"מ להתחתן וכו' ואילו אחיו קם לשם אותה מטרה- אחי נשוי ויש לו משפחה וילדים לפרנס, וקם ע"מ לחלוק לאחיו יותר, ונפגשו באמצע הלילה והתחבקו באהבת אחים. [המעשה ביתר פירוט במדרש אור חדש על פ' שופטים עמ' 376]

מקום המקדש הוא מקום של אהבת רעים, בעת שאהבה וקרבה זאת נפסקה- המקדש חרב. ה' יבנהו מהרה אכי"ר. לא נמסר: המעשה ברב לובנצ'סקי שביקשוהו לפטר את השמש של ביהכ"נ שאינו עושה עבודתו נאמנה כו'

על מה אבדה הארץ [דרשות למועדים זכאי עמ' 306]

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה/א

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

השאלה זועקת, וכי משום שלא ברכו בתורה תחילה תחרב א"י ויחרב ביהמ"ק ומליוני בנ"א יפלו בשבי ובחרב ובביזה?

ועוד הרי הורונו חז"ל שביהמ"ק הראשון חרב משום שהיו בו ג' עבירות, וכאן מחדש דבר חדש?

מפרש הר"ן בנדרים [פא.] הם לא החשיבו את התורה עד שלא הייתה יקרה וחשובה בעיניהם לברך עליה, ומתוך שלא היו עסוקים בה לשמה היו מזלזלים בברכתה.

ותירוץ זה אף הוא תמוה, וכי משום כך ראויים הם לעונשים כ"כ כבדים? והרי אחז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה?

מבאר הגר"ח בשם הגר"א שכאשר הלימוד הוא שלא לשמה ע"מ להגיע לשמה זה חיובי, אולם אם השלא לשמה הוא המטרה, זה פסול.

כך היה גם באנשי ירושלים, שלא עסקו בתורה לשמה ע"מ להגיע ללשמה, אלא עסקו שלא לשמה כמטרה, וזה שאמר הפסוק על עזבם את תורתי, שלמדו "תורתם".

אולם עדיין תמוה מדוע עונש כה חמור?

הגר"י בלאזר מוסיף תמיה שישובה יבאר את הענין.

הגמ' בסוטה ממלמדת שהתורה מגינה מיסורים ומצילה מיצה"ר. וא"כ כיצד בכלל הגיע לכל השלש עבירות החמורות ומדוע לא הצילה אותם התורה?

הגמ' מספרת על דוד שהבגדים לא חממוהו. הטעם לכך משום שכרת כנף מעיל שאול. ואע"פ שהיה זה לאות לו שיכל להורגו ולא שלח ידו במשיח ה', מ"מ היה כאן בזיון של הבגדים וכלל בידנו שכל המבזה דבר אינו נהנה ממנו, ודוד שביזה הבגדים לכן לא חממוהו. ה' נוטל טבע הבגד ואינו מחמם.

עפ"ז מבאר הגר"י בלאזר את שאלת הגמ' על מה אבדה הארץ? והרי התורה הייתה צריכה להצילם מיצה"ר? ע"כ משיבה הגמ' על עזבם את תורתי שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם, ולכן אין בכח תורה כזאת להגין ולהציל.

בכי של חינם מול בכי של תקווה [ברוורמן יתד תשע"ג]

נאמר במגילת איכה: ״בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה״(איכה א׳ ב׳), ״במסתרים תבכה נפשי״. מובא בגמרא במסכת תענית דף כ״ט: ׳״ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא׳ (במדבר יד/ א׳) – אמר רבה אמר יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב״ה: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות״.

מהגמרא משמע שישנה זיקה מהותית בין הלילה שבו בכו ישראל בחטא המרגלים ובין הבכייה על חורבנות ביהמ״ק, ודבר זה טעון בירור: א. מהו הקו המקשר בין שתי הבכיות הנ״ל, כיצד גרם הבכי בחטא המרגלים לבכי בחורבנות בתי המקדש? ב. ואם יבכו בכי של אמת יכפר הוא על בכי של חינם ? ג. התורה פעמים רבות מתייחסת ל ״סוגית הבכייה״. אברהם בכה, יעקב אבינו בכה, עשיו הרשע בכה, יוסף בכה פעמים רבות, עם ישראל בוכה כמה פעמים וכר, מה פשרה של בכייה בהשקפה תורנית? מה מעלת הבכייה החיובית וחסרונה כשלילית?

מסברים המפרשים ששורש המילה בכי נגזר מהמושג – ״מבוכה״ כפי שאמר פרעה: ״נבוכים הם בארץ״, נמצאים הם בדרך ללא מוצא. ישנם כמה סוגי בכי. הבכי הנפוץ ביותר הוא בכי של כאב, אדם הנמצא במצוקה קשה בחייו, כל זמן שיש לו סיכוי כלשהו לצאת ממנה בדרך הטבע הוא עושה ככל שביכולתו לפתור את הבעיה. אך כאשר הוא עשה את כל שביכולתו לצאת מהסבך אולם לאסונו הוא במצב ביש ואין מוצא, אז עלול הוא לפרוץ בבכי המגלה חדלון, אין אונים, ייאוש,

וכאב אין קץ. כפי המסופר על הגר אם ישמעאל כאשר טיפת המים האחרונה כלתה ונשארה עם ילד מתייבש במדבר הצחיח, השליכה את הילד, ופרצה בבכי. בכי משדר מצב מצוקתי של אין מוצא על פי דרך הטבע. האדם הבוכה מתכנס בתוככי עצמו שוקע ביגונו.

את פשר הבכייה של עם ישראל בעקבות האינפורמציה השלילית של המרגלים, מבאר המהר״ל ב״נצח ישראל״ פרק ח׳ וזה לשונו: ״כל הדברים הטבעיים משתוקקים אל מקומם הטבעי, ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכייה של חינם ולא רצו לבוא אל הארץ, לכך מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכייה של חינם ומאסו בארץ חמדה, ודבר זה נקבע להם בכייה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכייה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי כי חן מקום על יושביה, וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאוד ודווקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה ־ נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי״.

מדוע לא רצו לבוא אל הארץ כשהם נמצאים במדבר הצחיח ? התשובה נעוצה במבט השקפתי של עם ישראל שבארץ ישראל ההתנהלות תהיה על פי דרך הטבע בלבד. ובעקבות האינפורמציה השלילית על הארץ שמסרו המרגלים, פרצו עם ישראל בבכייה הקולקטיבית. בבכי של ייאוש, בכי של חוסר אמון בהבטחת הקב״ה.על ארץ חמדה ארץ שעיני ד׳ א־ לוקיך בה, שההנהגה בה היא מעל הטבע. העם חיפש טבע וגלה זרות לחיים מעל הטבע למרות ארבעים שנות ניסים ונפלאות. זהו בכי של חינם, של כפיות טובה. חיים אתם בדרך נס כל קיומכם ועתידכם הוא לא על פי דרך הטבע! מדוע א״כ בוכים אתם! אלא הוכיחו הם שהארץ הזו לא ראויה לאלה אשר בכו. אז מה א״כ אשמים הילדים שלא בכו והם עתידים לבכות בכי של אמת?״

התשובה היא שיש עוד סוג של בכי והוא בכי של בקשה, כמיהה וכיסופין, כמו הבכי של ישמעאל עצמו כפי הנאמר בתורה: ״וישמע א־לוקים את קול הנער״, מדוע לא לקול אמו הגר שבכתה ? התשובה היא שאמו התייאשה ממנו לגמרי ולכן השליכה אותו ואמרה: ״אל אראה במות הנער״, היא התייאשה לגמרי והבינה שהוא הולך למות. אך הוא לא התייאש, הוא בכה על עצמו וביקש רחמים על עצמו, כפי שרש״י במקום אומר: ״מכאן שיפה תפילת החולה״. זה בכי של תקווה ואמונה.

הבכיה על חורבן הבית הוא בבחינת תשובת המשקל, ״בכי של תקווה״. הנביא אומר: ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה״ (ישעיה סו׳ י). המתאבלים על ירושלים, מראים שהיא חיה בלבם, אינם מתייאשים ממנה ומבניינה. מכיוון שבמדבר בכו בני ישראל בכי של מיואשים, בכי של חינם, לכן קבע להם הקב״ה את הבכי של תשעה באב. בכי על ירושלים מורה על

דבר השמור בלב וממאן להיפרד מירושלים כפי הנאמר: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״. בכי חיובי זה של געגועים הוא בכי המאפשר ליטול חבל בבניין ירושלים, לכן הבכי שנקבע לדורות הוא בכי של תיקון מהבכי השלילי שהיה במדבר. הבכי על ירושלים הוא תפילה וזעקה על העבר, ההווה והעתיד. בכי על ירושלים הנצחית, על עברה המפואר על ההווה העגום, ועל העתיד הזוהר(מתוך הספר הנפלא: ״שבח הנחמה״).

ישנו כאב נורא המוגדר ברפואה כאב ״פאנטום״. זהו כאב של אדם ר״ל שנקטע לו איבר כמו רגל או יד ה״י. אדם זה בתקופה הראשונה מרגיש כאבים עצומים באיבר שאינו קיים! ההסבר לכאב זה מוסבר מכיוון שמוח האדם עדיין אינו קולט שהאיבר נקטע מהאדם, לכן הוא משדר כאבים כאילו האיבר קיים.,המעניין בכאב זה שאם ח״ו נקטע איבר לאדם בתאונה והאיבר נמצא בידי הצוות הרפואי, אם עדיין יש לו כאבי פאנטום ניתן לחבר את האיבר, אך אם פסקו כאבים אלו, אות היא שהמוח ׳הבין׳ שאין איבר, אזי הוא התנתק עצבית מהאיבר הקטוע והרגל לא תתחבר. כך הוא בחורבן ירושלים, כל עוד יש לנו ״כאבי פנטום״ על ירושלים, אות היא שהמוח נשאר בירושלים המשדר עצבית כי שייכים אנו לירושלים. ועל זה נאמר כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה כשהדגש הוא על ״הזוכה״ בהווה, שהמוח ממאן לקבל ולהשלים עם חורבן הבית. יהי רצון שנזכה השנה בתשעה באב להיות בין אלה שיזכו לשמוח את שמחת ירושלים בבנינה.

ט' באב – יום אבל או יום שמחה?

מצויים אנו בתקופה של אבילות וצער. בית אלקינו היה לשריפת אש, העם יצא לגלות שממנה לא נגאלנו עד עתה, והפרוץ מרובה על העומד בכל הרבדים.

האם זו סיבה ליאוש?

הבה נתבונן ונתעמק באבילות זו, וממנה נסיק מסקנות מחודשות.

*  *  *

אבילות הימים הללו מתחילה מבין המצרים, והיא מתעצמת ככל שהזמן עובר.

מי"ז בתמוז עד ר"ח אב – אין שומעים מוזיקה, לא מברכים שהחיינו, יש הנוהגים לומר תיקון חצות ביום.

מר"ח אב – ממעטים בשמחה, לא ידון הישראל עם הגוי דריע מזליה, אין בונים בנין של שמחה, לאשכנזים מתחילים דיני אבילות.

שבוע שחל בו ט' באב– האבלות מתעצמת, אין מכבסים, אין מתגלחים, אין מתקלחים, אין אוכלים בשר ויין.

ערב ט' באב– בסעודה המפסקת אוכל תבשיל אחד, לא מזמנין, מטבל פיתו באפר ואוכל על הארץ כמי שמתו מוטל לפניו.

תשעה באב– האבילות בעיצומה, יושבין על הקרקע, בוכים ומקוננים קינות על החורבן. ואכן ראוי יום זה לקינה ונהי. צרות רבות אפפונו ביום זה. בט' באב ניגזר על אבותינו למות במדבר, חרב ביהמ"ק הראשון והשני, נחרבה ביתר, נחרשה העיר, גירוש ספרד, גירוש אנגליה, מלחה"ע הראשונה, ועוד צרות ואסונות שונים כדברי חז"ל – 'מגלגלין חובה ליום חייב'.

והנה ראה זה פלא –

בעיצומו של צום ט' באב – בחצות היום – הצום מתפוגג קמעא, קמים מן הארץ, אומרים פיוטי נחמה, מניחין תפילין.

והדבר מתמיה- שהרי עיקר שריפת בית ה' היה בעשירי! כעת? בעיצומה של האבלות – התרופפות האבל?

*  *  *

הפרדוכס של אבל ושמחה מוביל אותנו בכל המוטיבים של ענין החורבן

'קרא עלי מועד' קונן ירמיה, ט' באב נקרא מועד, עם השלכות הלכתיות. אין נופלין בו נפילת אפיים, כפי שאין נופלין במועד.

'מועד' – אתמהה?! 'מועד' מתקשר עם יום שמחה ולא עם אבלות???

*  *  *

ירמיה מקונן במגילת איכה על שבר בת עמי, ובוכה עימם:

'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים'. האם יכולים אנו לשער מה היה 'מצב רוחו' באותו הזמן? מן הסתם נאמר – בצער, בעצבות, בעגמת נפש מרובה, כמשתקף מן הכתובים.

אולם עד כמה שהדבר מפתיע – מוכרחים אנו לומר שירמיהו שרוי היה בשמחה!

מהיכן לנו זאת? היות 'ואין השכינה שורה מתוך 'עצבות' רק מתוך שמחה'. לא יתכן שיתנבא הנביא והוא בצער.

שוב פרדוכס – כיצד יתכן לראות את ישראל מזי רעב ונפוחי כפן, כדומן ע"פ השדה, נשים רחמניות בשלו ילדיהן, ביהמ"ק למאכולת אש, הנביא דמעתו על לחיו, והוא שמח???

*  *  *

חז"ל אומרים במדרש על הפסוק (מלכים א ז-לו) 'וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב' – מה הפירוש 'כמער איש ולויות'?

אמר רבא בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו. ומבאר ריש לקיש; 'בשעה שנכנסו אויבים להיכל מצאו כרובים המעורים זה בזה [-כמחובקים], הוציאום לשוק ואמרו; ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? [שהיה בזיון בעיניהם לראות דמות של ילד וילדה מחובקים במקום הקדוש ביותר לעם ישראל – בקודש הקדשים] מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה' [ילקו"ש מלכים א רמז קפח].

הגמ' [בבא בתרא צט.] מבארת את סדר עמידת הכרובים:

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית [-מפנים גב זה לזה]. מקשה הגמרא: ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: [דברי הימים ב' ג'] 'ופניהם לבית'!

והגמ' משיבה – לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

כשעם ישראל עושים רצונו של מקום – אזי מפנים הכרובים פניהם איש לאחיו, ומסמל הדבר שה' מאיר פניו אלינו. כשאין עושים ישראל רצונו של מקום – אזי מפנים הכרובים פניהם אל הבית, ומפנים גב איש לאחיו, ומסמל הדבר שה' כביכול מסתיר פניו מאתנו ומפנה לנו עורף.

והדברים מפליאים– התקופה המדוברת במדרש – תקופת החורבן. חרון אף יורד מן השמים. עם ישראל ממרים פי ה' וה' שורף את ביתו ומגלה את עמו. הרי ללא ספק הייתה  זו תקופה של 'אין עושין רצונו של מקום', כיצד איפוא היו פני הכרובים 'איש אל אחיו'?

*  *  *

אסף מקונן בתהלים: 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ. שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר… תבוא לפניך אנקת אסיר… והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'… : [תהלים פרק עט].

אף כאן תמוה- היה לו לומר קינה לאסף, האם התיאור שבפרק מאפשר לו עוד לזמר?! וכפי שניסח זאת בעל המדרש [איכ"ר ד] 'בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף היה לו לומר'!

*  *  *

נבוא לביאור הדבר, ונפתח במשל פינו:

משל למלך ולו בן שמירר את חייו. פרא אדם, שאין מי שיוכל לו. היה האב מייסרו וגוער בו ומאיים עליו שיגרשו מארמון המלוכה- ולבלי הועיל. כל פעם היה האב מקבל דשי"ם – הבן שלך שבר, כאן הוא השתולל, כאן השתכר והכה, ועוד.

בשלב מסוים הגיעו מים עד נפש וכשל כח הסבל, והמלך החליט לממש את איומו. הוא קרא לבנו ואמר לו; בני מחמדי, מעתה לא אייסרך עוד, הנך חופשי לעצמך לעשות ככל העולה על רוחך… קח לך תרמיל וכסף, ולך באשר תאווה נפשך, איני רוצה לראות אותך יותר או לשמוע אודותיך. מכאן ואילך אינך בני ואני לא אביך. שלום ולא להתראות!

שמע זאת הבן ויצא מלא עליצות את הארמון. בדרכו, פגש בו מחנכו ושאל אותו – לשמחה מה זו עושה?

אמר לו בן המלך – 'אבא הבטיח לי חגיגית שלא ייסרני! חסל סדר צעקות תוכחות והלקאות'…

-מדוע, תהה המחנך?

-מפני שהוא גרש אותי מן הארמון…

אוי ואבוי! זעק מחנכו. ואתה עוד שמח??? איבדת את כתר הירושה ואת הסכויים להיות מלך, ואתה עוד שמח?!

*  *  *

ונעבור לנמשל.

הגויים טוענין נגד ישראל שה' זנח את עמו ישראל, ובחר לו אותם לנחלה. מאס בבריתו הישנה, ועשה לו חדשה… אך כל זה היה נכון לו לא היינו חוטפין מכות מבורא עולם. אותן מכות מוכיחות שהקשר בינינו עדיין קיים, וה' לא איבד מאתנו תקוה!

הגע בעצמך, אב שנתבשר שבנו ובן השכן סרחו יחד. את מי יוכיח ויעניש? ודאי שאת בנו. ומה עם בן השכן- ישאל הבן, גם הוא פשע! בן השכן? שאבא שלו יטפל בו… הוא אינו מענייני. לי חשוב שאתה בני תהיה מחונך! כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה [משלי ג-יב].

אם היינו שקטים ושלווים, אין פרץ ואין יוצאת, ללא רדיפות פרעות ואינקוויזיציות, פוגרומים ומסעות צלב, או-טו-דה-פה גירושים ושואות, אזי ראוי היה לנו לדאוג. אך אם הקב"ה ממשיך לייסרנו – אות היא שבניו אנו, ויש לו תקוה מאתנו!

נמצא שבעצם קבלת המכות מאת ה'  – ישנה הארת פנים של בורא עולם אלינו, כאומר- אתם עדיין בני!

שרש זה ניתן למצוא במילה 'חֻרבן'. המילה חֻרבן מורכבת משתי מילים- 'חר'– המסמלת חרון אף וכעס, ו'בנ' שהן ב' האותיות הראשונות של המילה 'בניה' או 'בנין'. לאמור: בחֻרבן עצמו טמונים זרעי הבניה, בנין המוכיח על קשר בינינו לבורא עולם. 

עשרת השבטים אינם מיוסרים ע"י בורא עולם. הוא השליכם לחלח וחבור ונהר גוזן והרי הם נתונים לפגעי העולם בלא השגחה.

*  *  *

כעת מיושבות כל השאלות בהן פתחנו.

בעיצומו של יום ט' באב אנו קמים מן הארץ ויושבים על כסא, ומתחילים לומר פרקי נחמה. היות והמכות הן לטובתנו, ומוכיחות שיש עוד תקוה לחדש ימינו כקדם. הנחמה בוא תבוא. אין אלה מכות שנועדו לשבור, אלא לבנות!

לכן ביום ט"ב נולד המשיח. לומר לך זהו יום של תקוה. אם נפנים את הצער על החורבן ואת החרטה על מעשינו הרעים – המשיח כבר כאן ומוכן לגאלנו. הוא כבר נולד!

ולכן ט"ב נקרא מועד. אכן יום טוב ויום בשורה הוא לנו. אני אביכם ואתם בני! ואלולי הנסיבות המצערות בהן נאמרים הדברים, היה ראוי אפילו לשמוח.

ולכן מסוגל ירמיה לראות כל זאת ולהיות בשמחה. אמנם הצער על שבר בת עמי גדול הוא, אך השמחה על הקשר שלנו עם בורא העולם – מאפילה עליו!

ומשום כן בעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, כדי להראות לנו – זו סטירה של אבא! היא באה מלב אוהב! אין זו מכה של מיאוס ותיעוב, ביזוי וריחוק, אלא מכה שנועדה להחזיר אתכם לאבא שעדיין חפץ בכם!

ועל זה שר ומזמר אסף במזמור שלו. שהגם שבאו גויים בנחלתך וטמאו את מקדשך ושמו את ירושלים לעיים, מכל מקום אות היא לטובה שרצונך בנו ולא אבדת מאתנו תקוה.

*  *  *

אם הבנו את הדברים עד עתה, תיושב לנו תמיהה.

הגויים מכעיסים את הקב"ה במעשיהם. הם אינם מקיימים אפילו את מעט המצוות שקיבלו, והנה הם אינם מקבלים מכות! הם שקטים ושאננים, יושבים בארצם ללא רדיפות וגלויות, ואם כבר מקבלים הגויים מכות- הרי זה בשבילנו! ללמדנו מוסר.

מעשה היה ביהודי תושב סין שהגיע לראדין לחפץ חיים להתברך מפיו. שאלו הרב מה נשמע בסין? סיפר היהודי שסכר ענק נפרץ והציף שטחים רבים, הטביע כפרים והשחית יבולם. אלפים מתו, ומאות אלפים אבדו בתיהם.

הזדעזע הח"ח ואמר 'אוי, מידת הדין מתוחה'.

העיז הלה ושאל; רבינו, מה לנו ולהם?

השיב לו הח"ח במשל. אילו היה מישהו עולה על בימה בכיכר העיר בורשה בירת פולין והיה מתחיל לנאום באידיש, למי היו מכוונות מיליו?

ליהודים בודאי, השיב הלה.

ליהודים? תמה הח"ח, והרי הם מיעוט קטן בורשה?

אכן אישר האיש, אולם רק הם מבינים את השפה…

בדיוק כך אמר הח"ח, אסונות הם איתות מן השמים, הם 'דרשה' של בורא עולם, אולם למי הם באו לאותת? לסיני הנבער? לכושי חסר הדעה בניו אורלינס? האיתות הוא רק למי שמבין את השפה, הם מיעודים אלינו. אולם כיצד כלל נדע עליהם? [-בעידן הטרום תקשורתי] מסבבים משמים שיהודי מסין יגיע לאירופה לראדין ויספר, כדי שנפיק את הלקח ונשוב מבעוד מועד.

על זה אמר הנביא צפניה (ג ו) "הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם, הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר, נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ, מֵאֵין יוֹשֵׁב" מדוע כל זאת? "אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר!".

התוכחה נקודת אור בה. הקב"ה אומר לנו – אתכם – יש עם מי לדבר… עם הגוי?… מה התועלת?

משום כך אין הקב"ה מביא יסורין על הגויים [-לשם תוכחה]. הם פשוט לא מבינים את השפה. אין תקוה מהם!

*  *  *

נשוב למשל בו פתחנו – אודות בן המלך המגורש מן הארמון, יש לו המשך:

הלך הבן והחל להסתובב בעיירות ובכפרים, עד שסיים את הכסף אותו קיבל מאבא כ'מענק פרישה'…

הרעב החל להציק לו, והוא הבין שעליו לחפש עבודה ממנה יוכל להתפרנס. הוא הציע עצמו אצל האיכרים שבסביבה, עד שהתקבל לעבודה אצל רפתן מקומי. הלה סיפק לו מזונות ומקום לינה ברפתו, תמורת חליבת הפרות וניקוי הרפת.

בתחילה נמאס בן המלך המפונק מן הגועל והריח הרע, הוא שאפילו את מנעליו לא הרים בעצמו, את הכל קיבל בעזרת משרתים שרצו לקול ציוץ היוצא מפיו ונחפזו למלא כל גחמותיו. הוא נאלץ כעת לעבוד עבודה פיזית קשה ומפרכת מבוקר עד ערב, כש'ניחוח' הפרות וגלליהן עולה באפו, ועדת זבובים טורדניים מכים בו ללא רחם.

אך הזמן עשה את שלו, עד שלאט לאט החל הבן להתרגל למצבו. הוא ארגן לעצמו מקום לינה מסודר יותר, גרף קצת את הזבל, סידר לו קרטונים כקירות… והחל 'לחוש טוב' שם ברפת…

מה שאותו הבן לא ידע הוא, שהמלך עוקב אחריו כל העת, ובולש לראות מה מצבו ומה קורה אתו. האם למד את 'השיעור'? האם הפנים את הלקח? לב של אבא. הוא עדיין מתגעגע.

והנה כשראה המלך שבנו החל מסתדר לו, אבא והארמון כבר לא חסרים לו, והוא מוצא עצמו כבן בית שם ברפת, הוא מזמן את הרפתן אליו לארמון.

'האם יודע אתה מדוע קראתי לך'? שואל המלך.

לא! השיב הרפתן הנפחד, שזה לו לראשונה שמגיע הוא אל ארמון המלוכה.

'בני נמצא אצלך!' אמר לו המלך.

'בנך???' תמה הכפרי. 'הזהו בנך???' 'אני מתנצל! לא ידעתי! עוד היום אשלח אותו אליך בחזרה לארמון!'

לא לא, השיב לו המלך. לא לשם כך קראתי לך. יש לי תפקיד בשבילך. אני מעונין שאתה תתחיל להכות את בני מכות נאמנות. תקח מקל ופשוט תתחיל לחבוט בו!

אבל… מדוע? תהה הכפרי, הוא דווקא עובד מצוין!

אל תשאל שאלות. בלי כל סיבה. למה? ככה. ותזהר! שבני לא ידע שדיברתי אתך!

וכך אכן היה. למחרת השכים הבן לעבודת יומו, והנה ממתין לו הכפרי והשוט בידו, והחל מצליף בו.

'למה' נאנק הבן, 'מה עשיתי?' יבב. 'תשתוק ותתחיל לעבוד!' צווח עליו הרפתן כצו המלך.

החל הבן לעבוד כשגבו שותת דם, ודמעתו על לחיו. ואז לא יכל נשוא. הוא פרץ בבכי קורע לב. 'אוי! אבא! איפה אתה, אבא! תראה מה עושים לי! איזה טיפש אני. עזבתי ארמון מלוכה בשביל רפת סרוחה. זנחתי כל טוב בשביל מכות נוראות על לא עוול בכפי!'

*  *  *

עם ישראל מקבל מכות בשביל סיבה אחת- שכחנו מה הפסדנו בגלותינו, התחלנו להתרגל לגלות, ואפילו היא די נעמה לנו…

שמעתי מהרב פינקוס זצ"ל – גזירות הגזע של הגרמנים ימש"ו שגזרו בנירנברג, נשמעות כאלו הן יוצאות מפיהם של גדו"י להבדיל:

"על היהודי להתבדל מן הגוי ולדור בגיטאות משלו בלבד. אין ליהודי ללמוד באוניברסטאות של גויים, אלא רק בבתי כנסיות שלהם את התורה שלהם. אין ליהודי להנשא לגויה, עליו להבדיל עצמו מן הגוי בלבושו- קרי טלאי צהוב. אסור ליהודי להכנס לבתי תיאטראות של גויים, או להתערב בהם, ועוד ועוד.

כדברי הרב מבריסק שאמר; כשיהודי שוכח את יהדותו ונדמה לגוי, וכבר אינו עושה קידוש בערב שבת, הגוי כבר יעשה בשבילו את ה'הבדלה'…

כל הרדיפות נועדו להזכירנו מה חסרנו, ולגרום לנו לבקש מה' שישיבנו אליו!

בני יקירי, פונה אלינו הרבונו של עולם, עזבת ארמון! אל תסתפק ברפת סרוחה. זה תחליף עלוב!

לכן באות המכות. להזכירנו את הידיעה הפשוטה הזו.

וכלשונו המופלאה של היעב"ץ:

'והיא בעיני הסיבה היותר גלויה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות והמבהילות אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורינו, על צווארינו נרדפנו ולא הונח לנו, לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים בארץ [העמים], שכחנו את ירושלים, על כן כמת מלב נשכחנו' עכ"ל.

כדרשה הידועה על הפסוק – 'למה לא בא בן ישי? אל הלחם'… מדוע מתעכב דוד בן ישי משיחנו? כי איננו באמת חשים בחסרונו, אלא כל תפילותינו לגאולה הם 'אל הלחם'… מבקשים אנו גאולה כדי שתהיה לנו פרנסה יותר טובה, ולא מתוך תחושת חסרון בית המקדש, או צער על גלות השכינה.

*  *  *

על פי זה מבאר המגיד מדובנא את הפסוק: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות'.

שואל המגיד מדובנא מדוע כפל הפסוק 'משכן משכן' פעמים?

והמגיד מדובנא מבאר כדרכו בעזרת משל.

משל לשני אנשים שהשתדכו ביניהם, והיו צריכין להניח משכון שיבטיח שאכן יפרעו התחייבויותיהם. האחד היה גנן במקצועו, וחבירו היה משכיר לו את כלי הגננות. הוחלט להפקיד ביד צד שלישי את כלי הגננות כמשכון, כדי שהדבר יכריח את שניהם לפרוע את חובם. הגנן יתאמץ לפרוע חובו כדי שיקבל את כליו על מנת שיוכל להמשיך לעבוד, והמשכיר יתאמץ לפרוע חובו כדי שיוכל אף הוא להמשיך לקבל דמי שכירות בעבור כליו.

חלפה תקופה והנה הגנן עבר הסבה מקצועית לתחום ה'הי-טק'…

נמצא שכעת רק המשכיר משועבד. הגנן כבר לא 'לחוץ' לקבל את הכלים. אין לו כבר צורך בהם.

לעומתו המשכיר יכל להשכירם לאחרים, וכעת ממושכנים הם, נמצא שרק הוא נפסד מכך.

כך גם היה בעת שנחרב הבית. המשכן נתמשכן, וגם הקב"ה וגם עמ"י כביכול התמשכנו עמו. לשני הצדדים אינטרס להשיב את המשכן. לקב"ה- שהרי זהו ביתו, והשכינה בגלות, והוא הרי התחייב להשיבו ולגאלנו.

אף עמ"י התמשכנו, היות ובלי המשכן אין לנו קורבנות ואין כפרה ואין קירבת ה'.

כל זה היה נכון כל עוד ציפינו לביהמ"ק והינו קרובים לעבודת ה'.

אולם כאשר 'עברנו הסבה מקצועית' וחדלנו לעבוד את ה' ולצפות לו- נמצא שרק הקב"ה נותר ממושכן, ואנו כבר איננו זקוקים ל'כלי העבודה' הללו, ועל כן איננו חשים בחסרונם.

וזה שאמר הכתוב (נחמיה פרק א) 'חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ':

'חבול חבלנו' – לשון משכון [כמו לא תחבול שלמת רעך] אולם רק לך ה' נחשב הדבר כמשכון, לנו אין הדבר נחשב לחבלה, ואיננו ממושכנים, ומדוע? היות 'ולא שמרנו את החוקים והמצות והמשפטים' וגו'. וכשרחק ה' מכליותינו, אף משכנו אינו חסר לנו.

וזה שאמר הכתוב 'אלה פקודי המשכן' פקודי לשון חסרון [נפקד ממקומו] וכן לשון פקדון. בתחילה 'משכן משכן' – שהיה זה משכון כפול, שהן לרבש"ע והן לנו נפקד ונחסר המשכן, שנתמשכן תחילה לשני הצדדים. אך לבסוף – חבול חבלנו – לך בלבד.

לאור זאת תיושב לנו תמיהה – כיצד ניתן היה לקחת את המשכן כמשכון- והרי נאמר 'לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל'. אסור למשכן ריחיים המשמשים לאוכל נפש.

האם יש לך חבלת נפש יותר גדולה מנטילת המשכן? והרי אפילו על מלבוש נאמר 'עד בא השמש תשיבנו לו', כיצד איפוא ניטל ממנוּ בית חיינו ונשמת רוח אפינו ולא הושב לנו עד עתה?

אלא מבאר ר' זלמל'ה מוילנא שיש בתורה הגדרה אימתי נחשב הדבר ל'חיי נפש', 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' כיון שהחייב צועק במר ליבו על חסרון כסותו הרי זה חסרון ממשי בשבילו, ועליך להשיבו לו. אולם אם הוא אינו חש בחסרון הדבר- אות הוא כי אין חיי נפשו תלויים בכך… אם הדבר היה חסר לנו – היינו צועקים!

לכן עדיין המשכון לא הושב לנו בעוונותינו…

*  *  *

נסיים במעשה הממחיש זאת.

מסופר על רבי נחום מצ׳רנוביל שהתאכסן פעם אצל יהודי כפרי באחד הכפרים הנדחים. בחצות הלילה קם ר׳ נחום ממשכבו, התיישב על הארץ, והחל אומר תיקון חצות בבכי גדול.

 בעל האכסניה שהתעורר לקול הבכי סבר לתומו שדבר מה קרה לאורחו, ורץ בבהלה לדרוש בשלומו. כאשר שאל בעל האכסניה את ר׳ נחום לפשר בכיותיו, אמר לו שהוא עסוק בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם שישלח מהרה את משיח צדקנו.

בראותו שהיהודי עדיין מסתכל עליו בתמהון, שאל אותו ר׳ נחום; 'וכי אינך רוצה שהמשיח יבוא ונעלה כולנו לירושלים'?

'איני יודע' השיב היהודי 'עלי להיוועץ עם אשתי'…

כעבור רגעים מספר שב ואמר בשם אשתו כי אין הם יכולים להזניח את הברווזים והתרנגולים שהם מגדלים, וזה עתה השקיעו בפרות חולבות, ולפיכך אין הם מעונינים לעקור מכאן לירושלים…

חזר ר׳ נחום ושאל ומה תעשו לכשיבואו הקוזאקים ויגזלו מכם את רכושכם, עם הברווזים והתרנגולים והפרות החולבות, ואולי אף חייכם יהיו אז בסכנה!?

הרהר האיש ואמר 'אשאל את אשתי'…

חזר הכפרי והשיב לרבי נחום – אשתי אומרת 'תגיד לרב שיתפלל שיבוא המשיח, ויקח את הקוזקים לירושלים…'

*  *  *

נחזור ונשנן את דברי היעב"ץ ובזה ניתֵן ליבנו לחוש מה חסרנו:

'והיא בעיני הסיבה היותר גלויה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות והמבהילות אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורינו, על צווארינו נרדפנו ולא הונח לנו, לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים בארץ [העמים], שכחנו את ירושלים, על כן כמת מלב נשכחנו'.

יה"ר שיחיש ה' לגאלנו גאולת עולמים, וישוב ירחמנו, וישיב נדחנו לארצנו, וארמון על מכונו ישב,

וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!

תשעה באב

מנזקי החורבן, והציפיה לגאולה

אנו מתקרבים לתשעה באב, יום של צרות לאורך הדורות ולצערינו איננו חשים שום צער. בעבר, גדו"י היו בוכים ומתפלשים בעפר על חורבן בית ה', ולנו המושג הזה זר לחלוטין.

משל [בשם האלשיך?] לאם שהסתכנה בלידתה והעדיפה מותה מפני מות בנה העובר, ורק ביקשה שכשיגיע לגיל י"ג יספרו לו שאמו מסרה נפשה בעבורו וביקשה שיאמר קדיש בהרבה רגש ומכל הלב לעלוי נשמתה. כשהגיע הבן לגיל יג ואמר קדיש הוא עשה זאת באדישות וללא רגש אמיתי. כששאלוהו הכיצד הוא יכול להיות אטום כל כך, הוא השיב- איך אפתח רגש לאם שמעולם לא ראיתי?

לח"ח היה מעיל שהיה מוכן לקראת ביאת המשיח.

ובאמת לא ניתן לתפוס מה הפסדנו בגלותינו ולהתאבל על חורבנו מבלי ללמוד מה היה מצבם של ישראל בזמן ביהמ"ק,

לעומת מצבינו היום.

גילוי השכינה והקרבה אליו יתברך. 

א. בכל חג היו עולים כולם לרגל ובכ"ז לא הזיקו הגויים ולא נטלו את ארצנו כמ"ש

[שמות פרק לד כד] כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:

מדרש רבה שיר השירים פרשה ז פסקה ג

א"ר ברכיה כך דרשו שני הרי עולם ר' אליעזר ור' יהושע אמרו מה יפו פעמיך בנעלים מה היה יפיין לפעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולתיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם.

שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל וכשבא מצא אריות מקיפין לחטים.

אמר רבי פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם והוון אמרין אימתי אילין יהודאין סלקין למצלייה בירושלם ואנן עלין מקפחין ביתיהון ומחרבין להון. מטא זמנא וסלקין זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותן והוו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם. מן דאתיין מן ירושלם פלגין מן מה דאייתון עמהון לכל מגיריהון. אמרון לון אן הויתון. אמרון לון בירושלם. אימת סליקתון. ביום פלן. ואימת אתיתון. ביום פלן. אמרין בריך אלההון דיהודאין דלא שבקון ולא שבק יתהון. אינון גבריא סבירין אימת יסקון אלין יהודאין למצלייה בירושלם דאינון עלין ומקפחין לביתיהון ומחרבין להון, ושלח אלההון מלאכים כדמותהון דהוו נפקין ועללין בגו בתיהון בגין דאתרחיצו ביה לקיים מה שנא' מה יפו פעמיך:

ב. הורגש גילוי שכינה בביהמ"ק.

העם ראה את האש יורדת מן השמים ואוכלת את הקרבן. "והייתה ברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן". [יומא כא:]

והיו רואים בעיניהם כיצד כל רוחות שבעולם אינן שולטות בענן הקטרת.

היו הכהנים מראין לעולי הרגלים את לחם הפנים לאחר שבוע והוא חם כיום השימו.

בבית ראשון ראו כיצד עוף לא עופף מעל ביהמ"ק.

פרקי דרבי אליעזר פרק נ

(יחזקאל פרק מד א) וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר:וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִֹהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגור:

(יחזקאל פרק מו א) כֹּה אָמַר ה' א-לוקים שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ:

ר' יהודה אומ' בחדשים ובשבתות ישראל יושבים שם ורואין את הדלתות נפתחין מאליהם ויודעין ששכינתו של הב"ה שם, שנ' כי ה' אלהי ישראל בא בו מיד כורעים ומשתחוים לפני האלהים, וכן לשעבר וכן לעתיד, שנ' והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים:

ג. בית המקדש היה בבחינת חי ולא דומם.

לא שלטו בו חוקי הטבע. השערים סירבו להכניס את הארון בימי שלמה עד שהזכיר זכות דוד אביו.

כשביקש נ"נ להכנס לקה"ק ננעלו שערי ההיכל עד שיצאה בת קול ואמרה פתח לבנון דלתיך ונפתחו הדלתות מאליהן. [תרגום שני אסתר א-ג]

מ' שנה קודם החורבן היו דלתות היכל נפתחות מאליהן כסימן לאויבים להכנס עד שגער בהן ריב"ז. [יומא לט:]

הפסח היה נשחט בג' כיתות ולאחר שהיתה העזרה מתמלאת היו דלתותיה ננעלות מאליהן.

הכרובים היו פונים איש אל אחיו כשהיו עושין רצונו של מקום וכשלא- פניהן אל הבית.

ריצפת העזרה הייתה בולעת כלי חרס שנתבשל בו קדשי קדשים, והיו זורקין הכלים לארץ והעזרה הייתה בולעת אותו במקומו! [אדר"נ פל"ה]

היו עומדין צפופין ומשתחוין רווחין, עד שהיה ד' אמות בין א' לחבירו שלא ישמע א' וידוי חבירו.

ד' צווחות צווחה העזרה– צאו מכאן בני עלי שטימאו את היכל ה' וכו' [פסחים נז.]

ביהמ"ק היה נקרא יער הלבנון ע"ש שמלבלב כיער, כדאמר ר' הושעיא בשעה שבנה שלמה את ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות [של זהב] בזמניהן, ומהן היתה פרנסה לכהונה. והשהרוח מנשבת בהן היו נושרים פירותים שנא' ירעש כלבנון פריו. וכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יבשו שנא' ופרח לבנון אומלל. וזהו שנאמר זהב פרוים זהב שעושה פירות [יומא לט:] וזה הגפן של זהב המזכר במס' מידות פ"ג שהיו צריכים ג' מאות כהנים לפנותה.

הנכנס לביהמ"ק היה שואב קדושה מלא חופניים.

מדרש רבה בראשית פרשה סה פסקה כב

וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו א"ר פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו אמר לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי!

שואל הגר"ח שמולביץ וכי מה נשתנה אצל בוגד זה מתחילה?

אלא הוא היה לרגע בבית המקדש. די היה בזה להחיל עליו הרהורי תשובה וקדושה ולהמנע ממעשהו.

ד. קדושת ירושלים.

אבות דרבי נתן נו"א פרק לה

עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם. ולא נפגע אדם בירושלים. ולא נכשל אדם בירושלים מעולם. ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם. ולא היתה מפולת בירושלים מעולם. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים:

ה. קדושת ארץ ישראל.

הפירות היו מיוחדין ביותר עד ש"מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם שנאמר עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש והיו יורדין גשמים בלילה למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן וידעו שמלאכת שמים בידיהם": [תענית דף כג.]

היו רואין בעין כיצד התבואה גדילה פי שלש בשנת השמיטה.

ארץ הצבי- שהייתה מתמתחת כצבי כשישראל יושבין עליה, עד שבהר המלך היו ששים ריבוא עיירות שבכל אחת מהן היו כיוצאי מצרים, ושאל צדוקי א' והרי אינה מחזקת אפי' כששים רבוא קנים? והשיבו לו ארץ צבי כו'.

א"י אינה מקבלת אוייבינו.

כתב הרמב"ן [ויקרא פרק כו פסוק טז]:

וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם:

כל האומות חפצו בא"י אולם אף אומה לא הצליחה ליישב את הארץ. עד שבאו לכאן עמ"י ונתקיים בהם דברי הגמ' בסנהדרין [דף צח.]

ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר [יחזקאל פרק לו] וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנושְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם:

רש"י: כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר:

רבי [אלעזר] אומר אף מזה שנאמר "כי לפני הימים [ההם] שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה וליוצא ולבא אין שלום מן הצר" מאי ליוצא ולבא אין שלום מן הצר? רב אמר אף תלמידי חכמים שכתוב בהם שלום דכתיב "שלום רב לאהבי תורתך" אין שלום מפני צר. רש"י: והיינו וליוצא ולבא אלו תלמידי חכמים אותם שהיה דינם לצאת ולבא בשלום, כדכתיב שלום רב לאוהבי תורתך אפילו להנהו אין שלום: מן הצר – מרוב הצרות, לישנא אחרינא מיצר הרע:

ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים כולן שקולין: רש"י: שקולין- לישנא אחרינא שקולין שוין, שכולן יקרין:

ה. קרבת א-לוקים.

נבואה.

הנבואה הייתה גילוי פנים של הקב"ה, והיו הנביאים אומרים להם חטאיהם ואת שעשו בסתר, ומגלים להם נסתרות כגון האתונות של שאול, והיו משיבין אותם בתשובה. ק"ו מהאריז"ל.

הכהן הגדול היה יודע עוונות כל שבט ושבט, והיו נותן לכל אחד עצה למילה ישרה לעבוד את ה' ולכן היה גם יכול להתוודות בשבילם. [גר"א משלי כז, ט]

האריז"ל כתב שכל כהן יכל להסתכל בפני החוטא ולהכיר בו במה פגם והמה מכוין בקרבן לנקותו מחטאו.

מי שהיה צריך רופא היה דורש בנביא במקום ברופא. והנביא היה אומר לו על איזה עניין רוחני קיבל את החולי.

הייתה צרעת שעל ידה ידעו במה פגמו.

היו מתפללין ונענין, עד שהיה צריך הכה"ג ביוה"כ להתפלל שלא יכנס לפניו תפילת עוברי דרכים.

משחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפילה, שנאמר "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי". ומשחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. [ברכות לב.]

ו. חכמה.

כשהפילוסוף היווני אפלטון פגש את ירמיה ו הנביא מקונן על ביהמ"ק א"ל אין זה יאה לחכם כמוך לקונן על בית שחרב. אמר לו שאל אותי כל שאלה ואענה לך. שאל אותו כל ספיקותיו והשיבו. התפעל אפלטון מחכמתו העצומה. א"ל כל זאת שאבתי מן הבית הזה. [לב אליהו סוף ח"א שביבי לב קנ"ה, בשם תורת העולה לרמ"א]

במדרש על איכה מובא על חכמתם של בני ירושלים שלכל מקום שהיו מגיעים היו מושיבין אותן בקתדרא כדי שישמעו כולם את חכמתו! וזאת משום ש"ביהמ"ק היה מקום מוכן לחול שפע נבואה וחכמה עד שבאמצעותו היה שפע לכל ישראל" [דרשות הר"ן ח.]

מאז החרבן אנו בהסתר פנים, התגברו הצרות, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, הפרנסה והשפע התמעטו בעולם, ניטל הטעם מן הבשר והפירות,  ניטלה הברכה מן העיסה,

צער השכינה מאז החורבן – דברי השכינה לב"י שאלו הייתם יודעים אחד מאלף מצערי לא היה ערב לכם לאכול ולשתות כו'

למה לא בא בן ישי? אל הלחם… משום שמבקשים כל הזמן על הפרנסה ולא על גלות וצער השכינה.

הגוים ידעו וחששו מקרבת ה' לישראל-  עמ' 31

ביטול השפע הגשמי בעקבות החורבן- עמ' 40

ובאמת צערם של הגולים היה על ההפסד הרוחני והריחוק מאיתו יתברך, ולא על סבלם הגשמי בגלות.

שאמרו חז"ל יותר משהרג בהם נבוכדנצר הרג בהם פרת, ששתו מימיו ומתו. ועכ"ז על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו –לא על כאבינו הפרטי- אלא בזוכרינו את ציון! את הקדושה של א"י!

מלהד"ד?

לבחור שנפגע כל גופו בתאונה-כולו מרוסק, וכשהתעורר החל לבכות- על שאינו יכול ללמוד כהוגן עתה…

ולצערינו אין אנו חשים כלל, וכמשל לאותו כפרי שראה לאורחו הקורא תיקון חצות כו' אז שהרב יתפלל שהמשיח יעלה את הקוזקים לארץ….

מעשה בנפוליאון והיהודים בביהכ"נ שבכו על חורבן הבית.

ט' באב

שיחה של הרב פינקוס

השפע הגדול שיש לנו הוא משום שלאחר השואה ה' הוריד שפע גדול לעולם, אולם אנו לא נצלנו אותו לקדושה וכל שפע שאינו מנוצל לקדושה הסטר"א חוטפת אותו ומנצלת אותו לצרכיה. לכן מזווינו מלאים מפיקים מזן אל זן דבר שלא היה מעולם, וכל דלפון היום חי כגביר של פעם. מהיכן השפע? מהשפע הרוחני שהתגשם מפני שלא נצלנו אותו!

מעשה בבעל הדואר שהיה גוי אלים והזמין את היהודי לחתום על טופס ונתן לו עשרה רובל שנשלחו אליו. היהודי הלך שמח, אך לא ידע שהלה לקח תשעים רובל ונתן לו רק עשר רובל מהמאה שנשלחו בעבורו… כך אנו שמחים בעבודת ה' שלנו, ובלימוד התורה וכו' ואיננו יודעים שאנו שמחים בעשר רובל כשמגיע לנו כל המאה! אם היינו זכאים היינו זוכים לדוד המלך בביאתנו לארץ אך אנו לא נצלנו זאת לקדושה וקיבלנו דוד בן גוריון…

חיבור לבית המקדש – מציל מכליה

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

וצ"ב שהרי ביד משה ואהרון מיותר, שידוע כן וברור ומפורש לכל אורך המסעות שהיו הם בידיהם של משה ואהרון?

מבארים המפרשים משלהד"ד, לשר שהיה סניגורו של בן המלך שבכל פעם שסרח היה השר מלמד סנגוריא עליו. פ"א הגדיל בן המלך לפשוע, וביקש השר מהמלך שיפטרו מעבודתו. שאלו המלך והרי אתה בסדר, ובני הוא שאינו מתנהג כשורה? א"ל השר בנך ממשיך במעשיו הנלוזים כל עוד הוא סומך ויודע שיש מי שילמד עליו סנגוריא, אולם אם אני לא אהיה כאן- הוא יאלץ לשפר דרכיו.

ולנמשל- בגין חטאי בנ"י נגזר עליהם שיסתובבו במסעות במדבר מ' שנה. אלולי חטאו היו נכנסין לארץ מיד. וזשה"כ אלה מסעי בנ"י, מדוע? משום שיצאו ממצרים ביד משה ואהרון, וסמכו עליהם יותר מדי.

כתוב בחז"ל על חורבן ביהמ"ק "כילה חמתו על העצים ועל האבנים". אין פשוטו כמשתמע שהקב"ה כעס על עמ"י והכה בשוט ע"ג השולחן ולא על גבם וכך "שיחרר קיטור" שדבר זה אינו שייך בקוב"ה,

אלא משל למהד"ד, אומר הרב פינקוס, לצייר גדול שעשה תמונה אומנותית ביותר שהשקיע בה את כל חייו ומירצו, ולאחר שהתמונה הושלמה הוא הסתכל עליה בסיפוק עצום והחל ללכת לאחוריו תוך שעיניו נעוצות בתמונה כמהופנט, מנסה לקלוט אותה מזוית רחוקה יותר, אולם מאחריו הייתה תהום פעורה, צעק לו אדם הי! אתה עומד לפול לתהום! אולם מאומה לא יכל לנתקו מהתמונה. לאחר שהצעקות לא הועילו, בלית ברירה ניגש הלה וקרע את התמונה היקרה לגזרים, או אז התעורר הלה והחל זועק זעקות שבר- אתה הרסת את יצירת חיי!!! אמר לו הלה, לא הותרת לי ברירה, אלולי עשיתי כן היית כבר מרוסק למטה! כך גם בענין ביהמ"ק, הקב"ה הרס אותו משום שאלולי כן ההתדרדרות של עמ"י הייתה עצומה וללא תקנה, כך העם התעורר מעצם המכה אותה לא האמינו שילקו, והחלו בוכים על נהרות בבל.

החורבן היה כדי לעורר אותנו, ואם אנו איננו מתעוררים, היה זה אך לשווא!

עפ"ז [התחדש לי בשנת תשסח] חשבתי לבאר דבר תמוה שמצינו בעניין עשרת השבטים, שכאשר מלך עליהם הושע בן אלה נחתם גזר דינם לגלות. הגם שהושע בן אלה ביטל את הפרוזדאות והתיר לעלות לרגל, כיון שעד עתה היה להם תירוץ שהם לא עולים לרגל משום מלכיהם שמונעים מהם את העליה לרגל, אולם כעת שהתיר להם ובכ"ז לא עלו – הוכח שהדבר היה בזדון ליבם.

והתקשתי וכי משום שלא עלו לרגל נחתם גזר דינם לגלות ולהאבד לחלוטין? והרי היה בידם עבירות חמורות ביותר, ע"ז ג"ע וש"ד, ומה עוד הוסיף עניין העליה לרגל לחתום גזר דינם?

ולפי האמור, הדבר יובן, שהקב"ה דאג לפני גלותם לאפשר להם להתחבר לביהמ"ק, אולי עי"ז לא יאבדו, שהקב"ה יחריב את ביהמ"ק והם יחרדו וישובו בתשובה כפי שהיה עם יהודה ובנימין, אולם הם לא התחברו לביהמ"ק וא"כ לא ניתן היה לעוררם ע"י חורבן ביהמ"ק, ולא הייתה ברירה לא ניתן היה לכלות חימה על העצים והאבנים וה' נאלץ להביא עליהם את החימה כפי המגיע להם. וזה העומק בדברי חז"ל שאמרו שבשל ביטול הפרוזדאות נחתם גזר דינם. כנלע"ד בעזהשי"ת והוא נכון ת"ל.

כמים הפנים לפנים [מהרב שלמה אסולין]

ספר דברים פרק ב

(כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:(כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול:(כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי:(כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:(לא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:(לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה:(לג) וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ:

מדוע סיחון מוזכר תמיד בלי ו' ואילו כאן מזכירו בו'? [16 פעם מוזכר בתורה חסר, ו-4 פעמים מלא].

מדוע כתב ולא אבה מלך סיחון כי הקשה ה"א את רוחו ואימץ את לבבו, וכי הוא מעצמו היה כ"כ צדיק שהיה מסכים?

מה הפירוש שמשה שלח דברי שלום, וכי דברי שלום יעזרו כששני הצדדים שונאים?

שלמה המלך אומר [משלי פרק כז יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדם:

פרש"י: (יט) כמים – הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך. כן לב האדם לאדם – חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:

כך גם ישראל טענו בפרשתינו:

ספר דברים פרק א (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:

פרש"י: בשנאת ה' אתנו – והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך:

הטעות שלהם שהם חשבו אם אנו שונאים את ה' בודאי ה' שונאינו. ואינם יודעים שזה נאמר רק ב'לב האדם לאדם' ולא באדם לאלוקים.

מעשה בר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ומה שסיפר על הרב משאדיק קבוצת בריונים התפרצה פעם לביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואיימה לרוצחו נפש בתחילה הגיב הרב בשלוות נפש ובקור רוח להשתוללותם של הבריונים משהגיעה ההשתוללות לשיא פרם הרב את חולצתו וגילה את לבו וכך הזדקר לפתע בתנועה זריזה מעל כסאו והתיצב מולם ואמר להם בקול תקיף "הנני מוכן לקדש שם שמים ירו בי ורצחוני אני מהאמת לא אזוז כמלוא הנימה " והמשיך לבאר בקצרה את עיקרי השקפתו בתגובה על הצעד המפתיע הזה נסוגו המתקיפים ויצאו את הבית מאוחר ייתר ביאר הרב זוננפלד את פשר התנהגותו ואת הסיבה שניצל מהם עפ"י מעשה שהיה בעיירה שאדיק שבפולין באותה עיירה התגורר מלשין יהודי שהפיל את חיתתו על יהודי העיירה צרות רבות היסב המלשין לתושבי העיירה וכולם פחדו ממנו בחוצפתו היה דורש שיתנו לו בכל שבת לשבת ב"מזרח" של ביהכנ"ס הגדול בעיירה ולהעלותו לתורה ל"ששי" באהד הימים נפטר רב העיירה ובמקומו נתמנה אחד מגדולי התורה מששמע הרב החדש על מעללי המלשין ועל חוצפתו לבוא לביהכנ"ס וליטול לעצמו עליה השובה החליט לקיים את מצות "לא תגורו מפני איש" ולשים קץ להתקלסותו של האיש בבאי בית הכנסת באחת השבתות הופיע הרב בביהכנ"ס הגדול וכאשר קרא הגבאי למלשין לעלות לתורה הכה הרב בחזקה על העמוד שלפניו וזעק "מה לך ולתורה הקדושה מה לפה טמא ומשוקץ שמוסר ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות לברך על התורה צא טמא" המלשין המופתע ניסה תהילה להכות את המרא דאתרא אך המתפללים מנעו ואת ממנו בחרי אף פנה המלשין הנעלב והזועף לעבר דלת היציאה ועזב את המקום לא לפני ששלח אצבע מאיימת כלפי הקהל כאומר "עוד אלמדכם לקח".לאחר כמה חודשים הוזמן הרב להיות מוהל באחד מכפרי הסביבה כאשר עשה דרכו בלויית שנים מתלמידיו אל עבר הכפר הבחינו התלמידים במלשין הדוהר על סוסו לקראתם פחד גדול תקפם אר הרב נשאר שליו ושאנן הסוס הדוהר קרב אליהם המלשין קפץ ממנו בזריזות וניגש בצעדים מהירים אל הרב לתדהמת התלמידים נעמד ה"מוסר" ע"י הרב ובהתכופפו כלפיו בהכנעה התחנן ואמר "מורנו ורבנו סלח לי מחל לי על כל מה שעוללתי וחטאתי כנגדך" משכילה את דבריו קפץ בחזרה על סוסו ונעלם כשהמשיכו התלמידים הנדהמים את דרכם בליווי רבם אל מחוז חפצם פתח הרב ואמר להם אסביר לכם את פשר המאורע כאשר ראיתי את המוסר דוהר על סוסו ומתקרב לקראתנו חפשתי מפלט והצלה באחד מפסוקי התורה והקדושה והנה נזדמן לי הפסוק "כמים הפנים לפנים בן לב האדם לאדם" משלי כ"ז י"ט מיד התחלתי להרהר ולהפך בזכויותיו של אותו ברנש במה אומלל הוא וכמה זקוק הוא לרחמים על שפל התהום המוסרי שאליו התדרדר ומי יודע אולי אם היה מקבל חינוך נכון בילדותו לא היה מגיע למה שהגיע המשכתי במחשבתי להפך בזכותו עד שנכמרו רחמי עליו ונעקרה מלבי כל טינא נגדו ומכיון שכך פעל כאן הכלל של "כמים הפנים לפנים" נכנסה בו מחשבה טובה והחל להרהר "אולי הרב צודק כי הלא ודאי עשה מה שעשה מתוך כוונה טהורה לשם שמים ולא לשם קינטור" מתוך מחשבות אלה נתרכך לבו והגיע לרגע של חרטה ובקשת סליחה משגמר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל את סיפורו אמר כדברים האלה הרהרתי גם אני בשעה שעמדה מולי קבוצת הבריונים והניפו באגרופיהם מולי את הרעיון הזה למדתי מרבה של שאדיק. [אורחות מוסר לרב יהושע גולד, מהאיש על החומה ח"ג]

הוסיף על כך הגרי"ח זוננפלד: ואילו אני מצאתי רעיון זה בתורתנו "כשבאו המלאכים אל יעקב וסיפרו לו "באנו אל אחיך אל עשו" שהיית אומר אחי הוא אבל נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו רש"י שם ואמנם עשו שונא הוא ליעקב אבל גם יעקב שונא את עשו כי "משנאיך ה' אשנא" והנה אח"כ "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא לקראתו וארבע מאות איש וכו"' כשיעקב ראה שהסכנה מתקרבת מה עשה "וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" יעקב השתחווה וכפה את מחשבותיו והפך בזכותו של עשו "עד אחיו" עד שנהיה כאחיו ממש ע"י מחשבות זכות אלה נתעוררה בו האחוה אחרי שחיפש את הנקודה הטובה מתוך הרע ומה היו התוצאות? "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו" "נתגלגלו רחמיו ונשקו בכל לבו".

כעת נבוא לביאור הפסוקים:

משה ביקש שסיחון יסכים למעבר בנ"י. כדי שדברי השלום יועילו הוא היה חייב להפוך את ליבו של סיחון לאהבת עמ"י. לכן הוא חיפש איזושהי נקודת זכות וחיבור עם סיחון. ולכן כאן הוא כתוב מלא בו', שכאשר התורה מחסרת אדם אות מורה הדבר על חיסרונו, כמו הנשיאם, עפרן, ועוד. אך כאן משה היפך בזכותו ולכן מלא בו', כצדיק. כשמשה מהפך בזכותו של אדם ללא ספק הדבר משפיע עליו, ולכן סיחון כבר היה מוכן לשלחם, אך ה' היה חפץ לתתו בידינו, ולכן היה צריך שה' יחזק את לבו כמ"ש (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: ה' רצה לתת לנו את ארצו ולכן הקשה את לבו.

[תוספת שלי: ולכן נשים לב לשינוי שבספר במדבר פכ"א נאמר (כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: שם ה'סיחן' חסר, היות ושם קאי אבנ"י שהם לא פעלו כמשה, אולם כאן לא נא' 'וישלח ישראל' אלא 'ואשלח מלאכים' דקאי אמשה, ולכן כתוב סיחון מלא בו'].

המסקנה בעבורנו שאדם שחפץ להדבק באהבת חבירו ישפיע עליו מאהבתו, יחשוב עליו טוב, וכף זכות, ודבר זה ישפיע עליו לאהוב אותך. אותה אהבת חינם תשפיע עליך שיאהבך.

על פי זה נוכל להבין דבר תמוה בגמ' בגיטין דף נה/ב

 אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן כו'…

הדבר תמוה מאד, וכי שמענו שאדם שונא צריך פלפולים כדי לגרש את שונאו? מה כאן כל האריכות 'הרי האדם הזה הוא שונא שלי, וא"כ מה מעשיך כאן'? וכי לא ניתן היה לקצר ולומר שראה את שונאו וגרשו?

אלא בודאי כשראה בר קמצא שהזמינו שונאו התמלא אהבה כלפיו, ובא בלב חפץ להשלים עם שונאו. ממילא גם רגש השנאה של בעה"ב אזלה לה, אך הוא בכ"ז –שכלית- אינו חפץ לראותו כאן, ולכן כדי לגרשו הוא חייב לעוררה מחדש, ולכן הוא אומר 'הרי עד עכשיו הוא היה שונא שלי, אז מה הוא עושה כאן' שבלא לעורר השנאה הקדומה לא היה לו סיבה עכשוית לשנאותו!

ודפח"ח.

ימי חורבן הבית ואבלות, בשל שנאת חינם. נוסיף אהבה לזולתנו, וכמים הפנים לפנים כן יוסיף אהבה לנו. ובזה נזכה לבנין ביהמ"ק במהרה אכי"ר.

[נוסף –

ראיתי בספר דרוש מהדרשנים הליטאים שאומר שאדם עומד ממול חברו אז הימין שלי מול השמאל של חברי והשמאל שלי מול הימין של חברי והתוכן של זה הוא שהטבע של הבן אדם שהוא מדגיש בימין ימין זה לשון חוזק הימין מדגיש את השמאל של השני אני רואה אצלו חסרון אני מדגיש אותו אני רואה אותו טוב, חזק, בהיר, ברור לא חוסך בראיה להדבר הכי קטן מהחסרונות שלו והשמאל שלי נגד הימין שלו אם הוא אומר, מדבר או עושה מעלות, דברים טובים אז אני עם השמאל שלי זה נכון הוא אומר טוב הוא עשה מעשה לא מתייחס בכל העוצמה של הימין שלי אצלי זה שמאל והתורה דורשת אומר המגיד הזה התורה אומרת כמים הפנים לפנים צריך להיות בדיוק כמו שאתה מסתכל בראי הימין שלך נגד הימין שלך והשמאל שלך נגד השמאל שלך [תסתכל בראי אז תראה שזה ככה] זאת אומרת שהימין שלך בעוצמת העיון שלך וההבנה והערכה לראות ולהבליט את המעלות של השני את החסרונות להוריד כמים הפנים לפנים הימין נגד הימין כן לב האדם לאדם כך צריך להיות לב האדם. [אוהב ימים טשיגל עמ' ט]

המעשה בגנב שביקש מהמלך לזרוע זרע שצומח באותו היום ובתנאי שהזורע נקי מגזל… [מתוק האור שופטים עמ' ריב]

[פנינים לג בעומר תשעד] א"ל רשב"י לר"א בנו די לעולם אני ואתה –

בספר ״נפשות חסידיו״ מובא את פה שפירש הגה״צ רבי מרדכי אריה הלוי דורביץ רבה של באנילא זי״ע על פי מה שמובא בספרים הק׳ שצריך האדם לראות חסרונותיו ומעלות אחרים. כפי המסופר שפעם אחת אמר הבעל שב טוב הק׳ זי״ע לאהד מתלמידיו שילך לאיש פלוני בכפר פלוני כדי ללמוד ממנו מדות. הדבר היה לפלא בעיני התלמיד, כי מי לנו גדול במדות מהבעש״ט ותלמידיו. אבל לא הרהר אחר רבו, והלך לכפר ההוא. כאשר בא לשם, פנה לבית אותו אדם וביקים להתאכסן אצלו. בעל הבית קיבלו בסבר פנים יפות, ונתן לו כל מחסורו. ביקש התלמיד ללמוד את דרכי בעל הבית כאשר ציוהו רבו, וראה שהוא תלמיד חכם וחסיד ובעל מדות טובות, ועוסק תמיד במצוות ובמעשים טובים. אך לא מצא בו דבר מיוחד שיצריכו לבוא לכאן ללמדו ממנו. תוך כדי שהייתו בביתו, ראה התלמיד שבבית מתאכסן אינש דלא מעלי, והיה קשה בעיניו למה מרשה בעל הבית לאדם כזה להתגורר בביתו. אבל לא העת לומר לו מאומה. כשנפרד התלמיד מבעל הבית, הודה לו בכל לבו על הכנסת האורחים הלבבית שזכה לו בביתו. ובתוך דבריו העיר לבעל הבית למה מהזיק אדם רשע בתוך ביתו. ענהו בעל הבית, ״לא ידעתי שהוא אדם רשע, ועתה אצוה למשרתי להודיעו שעליו לעזוב את ביתי. אבל תמה אני עליך מתי מצאת זמן לעיין במעשי השני. האם כבר גמרת לבדוק את מעשיך׳… הבין התלמיד שלכן שלחו הבעשי׳ט לכפר הזה, כדי שילמד מבעל הבית, שהעיקר צריך לפקח על מעשיו שיהיו כולם טובים בלי נדנוד חטא, ולא כאותם שדואגים על מעשי אחרים ולא על מעשיהם. וזה שאמר רבי שמעון לבנו: ״בני די לעולם" אל לך להתבונן במעשי העולם, ״אני ואתה,, בוא ונתבונן כל אחד במעשיו שלו עצמו…

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

תגיות

0 תגובות על “דרשות על בין המצרים ותשעה באב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א