דרשות על סוכות

כל ענייני החג

כל ענייני סוכות

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

דרשות לסוכות

סוכות – ניתוק מרדיפת החומר

סוכות כנגד חובת גלות

בסוכות תשבו שבעת ימים כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים

אחז"ל שהסוכות שאנו עושים הם זכר לענני כבוד שליוו את בנ"י ביצי"מ.  7 עננים- 4 מכל צד, אחד מעליהם להגן עליהם משמש ושרב, ואחד מאחריהם לאסוף כל הנחשלים, ועמוד האש להאיר להם הדרך. לזכר זה אנו עושים סוכות.

א. צריך להבין כיצד הסוכה שאנו עושים קשורה לאותם ענני כבוד?

ב. מדוע אנו חוגגים את החג כעת ולא לאחר הפסח, שהרי ענני הכבוד החלו ללוותינו מיד ביציאתנו ממצרים?

ג. חז"ל הורונו טעם נוסף לסוכות- [ילקו"ש אמור רמז תרנג, וכ"ה בפסיקתא דר"כ  נספחים אות ב]

אמר רבי אליעזר בר מרוס למה אנו עושין סוכה אחר יום הכפורים [שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות?

ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב"ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל שנאמר חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך:

וצ"ב כיצד טעם זה משתלב עם הטעם של ענני הכבוד?

 

הביאור:

מעשה ברב שרצה להתרים עשיר והלה אטם אזנו, לקחו הרב לחלון ושאלו מה אתה רואה? אנשים, השיב. לקחו למראה ושאלו וכעת מה את רואה? את עצמי, השיב. מה ההבדל? שאל הרב, הרי שניהם זכוכית? פשוט, השיב העשיר מאחורי הראי מרוח כסף. אהה, השיב הרב, שמעו אוזניך? כשמרוח כסף- האדם רואה רק את עצמו…

האדם ביום יום שקוע כולו ברדיפת החומר. יש לו מנה רוצה מאתיים. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. שואף להצלחה כלכלית, להשגיות.

חג סוכות נקרא גם 'חג האסיף'. זהו הזמן שהאדם אוסף תבואת הגורן והיקב. כאשר האדם אוסף ממון ישנו חשש שישקע בתוך החומריות וישכח את אלקיו.

כפי שצפתה והזהירה התורה [דברים ח-יב] פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת: ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה: ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים:

כשמרוח כסף האדם רואה רק את עצמו. נסיון העושר קשה הוא.

 

המעשה בח"ח שחלם שנהיה עשיר ועשה תע"ח, שממ"נ אם מהרהורי ליבו- אין יאה לזקן כמוני להתאוות לעושר, ואם אמת- די לי בנסיון העוני שקשה דיו…

באה התורה להזכיר לו את ארעיות החיים, את זה שהכסף בסוף ישאר כאן והאדם ילך לבית עולמו, שעולם זה חולף הוא, ומכניסה אותו לסוכה.

 

בסוכה הוא יגיע להכרה שהעולם הזה זמני וחולף. הוא נוטש לשם כך את ביתו הוא מבצרו, עוזב את הג'קוזי והספות המפוארות, ומצטמצם בד"א של סוכה עשויה מבדים וקרשים ומעט ענפים מלמעלה. להדגיש בפניו שהעולם ארעי כסוכה הזו שהיא כהגדרת חז"ל 'דירת עראי'.

 

מספרים שהגיע פעם עשיר לח"ח וראה את הדלות והפשטות שבבית הרב ששנים ארוכות אף ריצפה לא הייתה בביתו, וחלונות ביתו היו ללא וילונות, ושאל לרב מדוע אינו משפץ את ביתו, ומדוע אין אפי' וילונות, ואף הציע להשקיע כספו בכך. שאלו הח"ח והכיצד ביתו של כבודו נראה? הו, השיב העשיר בגרמניה יש ארמון מפואר עם רצפת שיש וקריסטלים משתלשלים מהתקרה ווילונות בסגנון לואי ה14 כו' שאל אותו הח"ח והיכן כבודו מתגורר כעת? אה, עתה אני בנסיעה, אני מתגורר היכן שאמצא מנוח לראשי, באכסניה פשוטה כאן באיזור. האם יש שם וילונות- שאל הח"ח. לא, השיב העשיר, אולם זה אינו מפריע לי, זוהי רק נסיעה זמנית, בביתי הקבוע- שם יש לי את כל הנוחיות… גם אני השיב הח"ח בעוה"ז פה רק זמני ומסתדר עם מה שיש, שם למעלה נמצאת הווילה שלי, שם יש לי את כל הפאר וההדר…

 

הסוכה מרמזת על התנתקות מן החומר. וזהו הקשר לענני הכבוד. כשאדם דבק בחומר הוא חש גבהות ומרגיש אני ואפסי עוד. כוחי ועוצם ידי הביאוני לחיל הזה. ענני הכבוד במדבר הראו לעם ישראל את אפסות האדם, הראו להם שאם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. ואם ה' שומר- אין צריך חומות וגדר הפרדה, אלא די בעננים בלבד… הנך נתון להשגחה מתמדת של הבורא ואף עושרך והצלחתך ממנו הם.

 

ענני הכבוד מרמזין גם להתנתקות מן החומר בכך שעננים הם בעצם במקורם שיא החומר- מים,

המהר"ל אומר שהמים הם חומר ללא צורה. שיא החומר.

והמים הללו התאדו והפכו לרוח והתנשאו אל על. זוהי מהות ההתנתקות מן החומר- קידושו והפיכתו לרוח.

 

הבנו מדוע סוכות כעת- חג האסיף, והבנו את הקשר לענני הכבוד- הכל מאתו ית', הן השמירה והן העושר.

 

עדיין צ"ב מה הקשר בין סוכות לגלות?

גלות מצאנו בתורה לגבי רוצח בשגגה. מדוע הוא גולה, הרי שוגג הוא?

לימדונו בעלי המוסר ששגגה מורה על חסרון בזהירות באותו תחום בו כשל. הרוצח בשגגה הינו אדם ששקוע בענייניו העצמיים- ולא בטובת זולתו. האדם מאד זהיר לא לפגוע בעצמו, ופחות זהיר מלפגוע בזולתו. האדם הוא אנכי. ככל שישקע בחומר ובהשגיות- כך תפחת התעניינותו בשלום חבירו, ובמקרים רבים יהיה מוכן 'לדרוך על גוויות' בדרך לפסגה הכלכלית…

עונשו של אדם כזה- גלות. תתנתק ממרוץ החיים המטורף אחר העושר וההתקדמות הכלכלית. תעזוב את עסקיך וענייניך הפרטיים ותגלה לעיר מקלט. כשתתעניין פחות בחומר ותתרכז יותר ברוח- תהיה פחות אנכי ופחות תפגע בזולתך.

נמצא שהגלות הרי היא כסוכה- עוזרת לאדם להתנתק מן החומר ולהתחבר אל הרוח. לכן אם התחייבנו חובת גלות הרי אנו נכנסים לסוכה ובזה משיגים את מטרת הגלות- מתנתקים מן החומר ומכניסים לתודעתנו שהעולם הזה בר-חלוף.

 

על פי זה נבין את דברי הגמ' במסכת ע"ז ג.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: +ישעיהו מג+ כל הגוים נקבצו יחדו [וגו'], אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר: +ישעיהו מג+ ויאספו לאומים, ואין לאום אלא מלכות, שנאמר: +בראשית כה+ ולאום מלאום יאמץ. ומי איכא ערבוביא קמי הקב"ה? אלא, כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו. [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מ"ט? משום דחשיבא. ומנלן דחשיבא? דכתי': +דניאל ז+ ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה, אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה יצא בכל העולם. ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וצבור – מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: +מלכים א' ח+ לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו']. וטעמא מאי? איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי, ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף. אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר: +חגי ב+ לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מי בכם יגיד זאת], ואין זאת אלא תורה, שנאמר: +דברים ד+ וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו בפחי נפש. יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה. מ"ט? דהא חשיבא בתרה. ומנלן? דכתיב: +דניאל ז+ וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב, ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב. אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים – לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר: +שמות טו+ ה' איש מלחמה, כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: +ישעיהו מג+ מי בכם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו מלפניו בפחי נפש. וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן. וכן לכל אומה ואומה. וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מ"ט עיילי? סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל ואנן לא שעבדנו בישראל. מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו? משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא. אומרים לפניו: רבש"ע, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה? ומי מצי למימר הכי? והכתי': +דברים לג+ ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב: +חבקוק ג+ אלוה מתימן יבוא וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה! אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה? אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב: +שמות יט+ ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם! מיד אומר להם הקב"ה: הראשונות ישמיעונו, שנא': +ישעיהו מג+ וראשונות ישמיענו, שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף: +חבקוק ג+ עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה? ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. איתגורי איתגור? א"כ מצינו חוטא נשכר! אמר מר בריה דרבינא: לומר, שאף על פי שמקיימין אותן – אין מקבלין עליהם שכר. ולא? והתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: +ויקרא יח+ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה – הרי הוא ככהן גדול! אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה. [אלא כך] אומרים [העובדי כוכבים] לפני [הקב"ה]: רבש"ע, ישראל שקיבלוה היכן קיימוה? אמר להם הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה]. אומרים לפניו: רבש"ע, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב: +שמות ד+ בני בכורי ישראל! אמר להם הקב"ה: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו: רבש"ע, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמ': +ירמיהו לג+ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי! (דאר"ש) +מסורת הש"ס: [ואר"ש]+ בן לקיש, מאי דכתיב: +בראשית א+ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי – מוטב, ואם לאו – אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו; (והיינו דאמר חזקיה) +מסורת הש"ס: [ואמר חזקיה]+ מאי דכתיב: +תהלים עו+ משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה? אם יראה, למה שקטה? ואם שקטה, למה יראה? אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה! אמר להם הקב"ה: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים, יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה, יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה, יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי) ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה, שנאמר: +ישעיהו מג+ יתנו עידיהם ויצדקו. אמרו לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: +דברים ז+ אשר אנכי מצוך היום? היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – ולא היום ליטול שכר! אלא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: +תהלים ב+ ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. מקדיר, והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי. מיד, הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר:  +תהלים ב+ יושב בשמים ישחק וגו'. א"ר יצחק: אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד.  

במאמר המוסגר: כיצד הגויים חושבים לרמות את הקב"ה ולספר לו סיפורים? ביאור הגר"א לאפיין לאותו דיבוק שהיה מגלל קללות נוראות ושאלוהו מה הנאה יש לך, והשיב שאינו יכול לשלוט בעצמו אלא מצבו הוא כעין צילום מצב שהיה לו במותו ואז היה מנבל פיו ולכן אינו יכול לשלוט בעצמו. הגויים כל ימיהם שקרו- גם לעת"ל הם משקרים.

טעם נוסף- מבאר הגרי"ז ע"פ האמת אכן כל מה שקורה בעולם זה בשביל ישראל, ולעת"ל הגויים יווכחו בכך, וע"ז הם יסתמכו ויאמרו הרי כעת מוכח שהכל היה בשביל ישראל… אולם הקב"ה מוכיח להם שכל כוונתם היתה לטובת עצמם.

וצ"ב מדוע הקב"ה בוחן אותם דוקא במצוות סוכה?

כשאברהם הלך עם נעריו להר המוריה הוא אומר להם 'שבו לכם פה עם החמור' דרשו חז"ל – 'עם הדומה לחמור'. ברור לכל שחז"ל לא התכוונו לאפיןן כאן דמיון ויזואלי. מהו אם כן הדמיון לחמור?

על המשיח נאמר שיבוא 'עני ורוכב על חמור', וגם חשים אנו שהחמור אינו מבטא כלי תחבורה בלבד אלא סמל כלשהו.

חמור בלשון התורה מבטא חומר. גשמיות. המשיח יהיה אדם הרוכב ושולט על החומר. כולו ברוחניות. עם הדומה לחמור מבטא עם שכולו משוקע ומחובר לחומריות ללא נקודה רוחנית. זוהי מהותו של הגוי.

הגמ' בבבא בתרא [י:] אומרת: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים. ופרש"י: ה"ז צדיק גמור – על דבר זה ומחשבה זו: כאן בישראל וכאן בעובד כוכבים – ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט:

אצל גוי אין לשם שמים. אין כח למציאות רוחנית. הכל אינטרס. לכן שלמה מבקש שה' יענה לגוי שבא מארץ רחוקה היות ואינו מבין שהדבר נובע מחטאיו כמו שפרש"י [דהי"ב ו-לג] ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי – בישראל אני מתפלל לתת לו כדרכיו אבל לעו"ג ככל אשר יקרא לך לפי שישראל מכירין בהקב"ה ויודעין שהיכולת בידו לעשות אם אין תפלתו נשמעת תולה בעצמו בחטאיו ומפשפש במעשיו אבל העו"ג קורא תגר ואומר שמעתי שמעו בכל העולם ונתיגעתי בדרכים הרבה עד שבאתי והתפללתי במקום הזה ולא מצאתי בו ממש כשאר אלהות לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי:

וכן אנו מוצאים בדמא בן נתינה שלשנה האחרת כשבאו החכמים לקנות ממנו פרה אדומה ביקש את הסכום שאותו הפסיד בשנה שעברה כשלא מכר להם את האבן של החושן. הרי שאצל גוי הכל עניין של ביזנ'ס, של כדאיות, לא של מעשה רוחני שכולו לש"ש.

לכן הקב"ה בוחן את הגוי בסוכה. הסוכה היא הסמל שיוכיח שאתם הגויים עם הדומה לחמור. שאיפתכם לחומר ולגשמיות. והראיה- הסוכה. היא שמסמלת את ההתנתקות מהחומר והכניסה לצילא דמהימנותא- אל הרוחניות, היא זו שתוכיח על גשמיותכם וחומריותכם.

הקב"ה מוציא חמה, והגוי יוצא ומבעט. כפי שנתבאר- הגוי עושה מה שכדאי לו. לא לש"ש. היכן הוא המבחן? כשקצת קשה. עם ישראל מעולם לא נרתע מקשיים. הוא עבר שואות, אינקוויזציות, שמדות, פוגרומים, רציחות, ויכל להם. כשיש אמונה ברוח- הכל אפשרי. אולם הגויים מגושמים הם. כשקצת קשה- מבעטים ויוצאים. הביזנ'ס הזה לא משתלם. הם פורשים ובכעס.

 

עפ"ז נבין את המשנה במסכת סוכה [ב-א]  אמר רבי שמעון, מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים, ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסכה, לפיכך ישן הוא תחת המטה. ולפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המטה, לא יצא ידי חובתו:

וצריך ביאור- מהי החכמה הגדולה לידע שהישן תחת המיטה לא יוצא י"ח?

ועוד, וכי משום שפטור ישן בדוקא מתחת למיטה, והרי לכה"פ היה לו לקבל שכר כאינו מצווה ועושה?

 

בהפטרה שאנו מפטירים בשבת סוכות נאמר (זכריה יד-טז):

והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ידוד צבאות ולחג את חג הסכות: והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות למלך ידוד צבאות ולא עליהם יהיה הגשם: ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגף ידוד את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות: זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות:

מדוע מצרים לא יעלו לחוג את חג הסוכות?

מצרים מבטאים חומר. הם מבני בניו של חם, עבד עבדים, עם הדומה לחמור. מצרים אותיות מצר- ים. ים מבטא את החומר הגמור, חומר ללא צורה, אומר המהר"ל. מצרים היא במיצר החומריות. אין לה כל זיקה לסוכה שמבטאת התנתקות מן החומר. ולכן לא תעלה לחוג את חג הסוכות.

 

כתב הרמ"ע מפאנו [גלגולי נשמות אות ח]

[ו] חם הוא טבי עבדו של רבן גמליאל וזה תיקונו, ובמספר קטן עולה ח"ם כמו טב"י, וידוע כי חם עבד עבדים, ואמרו במ"ר הרבה עבדים היה לחם אבי כנען דראוי לסמוך כטבי עבדו של רבן גמליאל:

לפ"ז ייושבו השאלות ששאלנו לעיל. ר"ג מתפעל מטבי עבדו שיודע שאין מקומו של עבד משרש חם בסוכה. עבד ככלל הוא האנטיתיזה לסוכה, שכן העבדים שטופים בחומר ובזימה ובגזל. אין מקומם בצילא דמהימנותא. ולכן הוא הולך וישן תחת המיטה, כדי לא לישב בסוכה- שמסמלת על התפשטות מהחומר.

וכך גם נאמר בזוהר (ח"ג קג.):

אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה"ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא.

(בראשית י-ו): ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען:

 

סוכות – סודם של ארבעת המינים

אנו נוטלים ד' מינים המסמלים על חלקים בעמ"י.

הלולב הוא כנגד חוט השדרה. הערבה כנגד השפתיים, ההדס כנגד העיניים והערבה כנגד השפתיים.

הם גם מרמזים על ד' כתות שיש בעמ"י. אתרוג מרמז על הצדיקים. יש בהם גם טעם וגם ריח. גם תורה וגם מע"ט. ההדס ריח ולא טעם, מרמז לאלה שיש בהם מע"ט ולא תורה.

הלולב הוא התמר מרמז לאלה שיש בהם תורה ולא מע"ט.

לעומת זאת הערבה מרמזת לאלה שאין בהם לא תורה ולא מע"ט. לא טעם ולא ריח.

אמרה תורה שיקחו אלה עם אלה כדי שיכפרו אלה על אלה.

 

יש דבר תמוה, שהנה אנו נוטלים את הערבה שהיא מרמזת לריקנים שבישראל ומצרפים אותה עמנו, ואפילו את האתרוג מדבקים לשאר המינים וללא זאת לא יצא ידי חובה. וההדס מימין והערבה משמאל ונמצא שמדבקים את האתרוג הצדיק דוקא לערבה שמסמלת את הריק ואולי אף הרשע.

גם אל הסוכה אנו מכניסים את כלל עמ"י וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מכאן שראויה סוכות לישב בה כלל ישראל בלא לבדוק בציציותיהם,

אף ביוה"כ אנו נוהגים בפתיחות ומזמינים את העבריינים להצטרף אלינו ואנו מתירין להתפלל עמהם.

והנה בליל הסדר כשמקריבים קרבן פסח אנו מקהים את שיניו של הרשע, וכן בן נכר לא יאכל בו, מי שהתנכר לאביו שבשמים. מדוע?

התשובה היא כשאנו רואים שהרשע בא להסתופף בצילנו ביוה"כ ובא להתענות עמנו, כשהוא בא להיות עמנו בנענועים ובטלטולים של הלולב, כשהוא יוצא מדירת קבע ובא להסתופף עמנו בדירת עראי, אנו מחבקים אותו ומצרפים אותו לסוכה.

כתוב בספרי המקובלים שהסוכה שתיים כהלכתם ושלישית אפילו טפח, כצורת ף', שהיא הצורה של 'ימינו תחבקני'. אנו מחבקים את הרשע ומכניסים אותו עמנו לסוכה.

לעומת זאת כשהעבריין מגיע בפסח אין הדבר נובע מרצון התקרבות, משאיפה קדושה, אלא מתוך שריח הצלי עלה באפו, מיצי הקיבה החלו לפעול, ובמנגלים הוא חזק, והוא בא להשתתף בערב ברביקיו… כאן אנו משלחים את העבריין ואומרים לו כל בן נכר לא יאכל בו, זה שהתנכר לאביו שבשמיים.

אולם פעמים לא די בכך, והנה אנו רואים שהערבה לאחר שבוע ימים בחיק הצדיק וקרבתו אינה משתנה והיא נשארת אותה ערבה ללא טעם וריח. אם לא די בכך, ביום האחרון של החג –בהושענא רבה- הערבה 'מזמינה את החבר'ה' ועושה לה חג בפני עצמה… היא אינה צריכה את האתרוג לצידה, היא כבר 'מסתדרת לבד'…

במצב כזה כבר אין ברירה אלא לקחת את הערבה ולחבוט אותה לקרקע… חביט חביט ולא בריך… לברך עליה זו ברכה לבטלה… כלום כבר לא יצא ממנה…

 

ובזה תיושב לנו תמיהה.

אנו נוטלים את ד' המינים ומברכים על נטילת לולב. לא על נטילת אתרוג, הגם שלכאורה הוא טוב מכולם?

הגמ' אומרת מפני שהוא גבוה מכולם. וזה תמוה, גבוה זה יתרון חיצוני, היתכן לבחור ראש ממשלה או שר רק מפני שהוא גבוה?…

הדבר יבואר ע"פ מה שמצינו דבר פלא, שהנה ישם ב' הרים קדושים לעמ"י. הר הבית, והר סיני. והנה הר הבית עודנו בקדושתו הגם שאין היום ביהמ"ק, והנכנס לשם היום חייב כרת רח"ל, ולעומת זאת הר סיני שעליו ירדה תורה לעמ"י, וה' ירד עליו בענן, והנה אדם העולה על הר סיני לא עבר שום עבירה, ואם בו שום קדושה. מה ההבדל?

אלא יש לדעת שהר הבית לא בכדי נתקדש לעמ"י. בהר זה עקד אאע"ה את בנו לפני ה'. זהו הר של מסי"נ שקנה את מעלתו ביזע ומאמץ. לעומת זאת הר סיני זכה מן ההפקר. לא נעשתה בהר זה שום מסירות נפש, הוא פשוט זכה מן ההפקר. ה' החליט להתגלות עליו ומאז יש בו קדושה. ברגע שה' הסתלק מעליו הסתלקה מעליו הקדושה. הוא לא התאמץ מאומה כדי לזכות באותה קדושה. כשם שבאה כך הסתלקה.

לאור זאת נבין את ההבדל בין האתרוג לבין הלולב. האתרוג הוא פרי 'מאותרג'. שומרים עליו מכל משמר, כבר מעת גידולו מרבים בהשקאתו, את קוציו קוצצים, את ענפיו מרחיקים אלה מאלה כדי לשמר את הפרי שלא יסרט חלילה, את העץ מדשנים ומרססים ובקיצור הוא מושקע ולכן יצא כזה יופי והדר.

לעומת זאת הלולב הינו אמנם דק וללא ריח, אך הוא קנה את מעלתו המועטה אמנם – אך ברוב מאמץ. ללא טיפוח מיוחד, ללא שמירה, ללא גידול קפדני, ולפני ה' חביב א' בצער ממאה שלא בצער. טוב הלולב עם מעלתו המועטה מן האתרוג על אף מעלתו המרובה.

אשרי איש שלא ישכחך. ומי הוא זה? 'ובן אדם יתאמץ בך'. רק אם יתאמץ בך, יגיע למדרגה שלא ישכחך. ללא מאמץ לא קונים שום מעלה אמיתית.

לכן ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, אך נותרה שפחה. היא לא התאמצה עבור כן. היא לא שינתה מאומה בעצמה. קיבלה גילוי אלוקי בחינם, וכשהלך הגילוי נשארה אותו הדבר…

סיפר זקן בתקופתו של הח"ח שראה את הדיבוק שהיה בראדין. רבים נהרו מכל עבר לבוא לחזות בפלא. והוא סיפר שהיה בטוח שלאחר מה שראה הוא לא יחזור להיות שוב אותו אדם. אולם סיים – הנך יודע כיצד הדבר השפיע עלי? כמו על הקיר הזה! אמר ודפק בחוזקה על הקיר שלידו. ללא מאמץ אין השפעה.

גם רבי ירוחם ממיר שהיה המשגיח אז בישיבה ודבר הדיבוק הגיע אליהם התפלא על זאת מדוע לא חל 'שינוי מהותי' בישיבה בעקבות המעשה. והתשובה היא אותה התשובה.

א"א להשתנות בלי מאמץ. הערבה נחבטת בקרקע כיון שנותרה כלעומת שהייתה.

האתרוג לא זוכה לברכה היות ולא השקיע מאמץ לשנות את עצמו אלא זכה מן ההפקר.

ללמדנו כדי לרכוש מעלה יש להשקיע!!!

ר' פסח פרוסקין [מח"ס 'חידושי ר' פסח מקוברין' רבו של ר' משה פיינשטיין] כתב הר וולבה ב'עלי שור ח"ב עמ' קכז. ' בצעירותו לא היה מן המבריקים ופ"א אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והלך לביהכ"נ סמוך ופתח את ההיכל ובכה ובכה על כך שה' לא חנן אותו בדעת, ונפל באפיסת כחות על הכסא והניח ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו לו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת ב"ק ויתנו לו ס"ד להצליח, וכך הוה והחל מבריק בסברותיו, עד שגדל להיות אחד מגדולי הדור, רבו של רבי משה פיינשטיין – מגדולי הפוסקים של יהדות ארה"ב.

כתוב במדרש (ויקרא רבה ל, ט) על הפסוק (משלי ל, יה) '׳שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים" – שלושה המה נפלאו ממני, פסח מצה ומרור, וארבעה לא ידעתים, אלו ד׳ מינים בלולב. ופירש רבינו אליהו מבגדאד זצ״ל (אביו של הבן איש חי):

הן ידוע, שפסח מצה ומרור רומזים על גאולת מצרים. פסח – על שום שפסח הקב״ה ודילג על הקץ להחיש. מצה, על שם שמיהר לגואלינו עד שלא הספיק בצקנו להחמיץ. ומרור – רמז למרירות שמרר למצרים בעשר המכות להכריחם לשלחנו.

ואמר הכתוב (מיכה ז, ט): ״כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

והיינו, שהגאולה העתידה במהרה תהיה כעין גאולת מצרים, "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג, א) ויכה את הגויים מכה רבה ונאמנה.

הרי ששלושת אלו רומזים גם לגאולה העתידה, ולפיכך נצטווינו לומר את משמעותם בליל הסדר. וידוע, שארבעת המינים שבלולב רומזים לסל חלקי העם. שיש בהם בעלי תורה ומצוות המשולים לאתרוג, בעלי תורה לחוד ומצוות לחוד, הרמוזים בלולב והדס, וריקנים שבישראל הרמוזים בערבה, וכולם מאוגדים יחדיו ומגינים זה על זה. והאחדות בעם היא התנאי לגאולה! לפיכך, אם ה״ארבעה לא ידעתים" אם העם אינו באחדות, אז גם "השלושה נפלאו ממני" והגאולה מתמהמהת.

 

 

סוכות – שרביט הנצחון ביד מי?

הלקח הכפול של ארבעת המינים [והגדת גלינסקי עם תוספות]

סיימנו את יוה"כ ואנו בחג הסוכות, בתוס' סוכה לח כתוב אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט הארץ הודו לה' וגו' ואמרו הנטיענו שנים שנכנסו לדין ויצאו מלפני הדיין מי ניצח מי שנתן לו הדיין את השרביט הוי אומר ישראל ואומות העולם נכנסים לדין שהם משעבדים חותנו ואנו יוצחים אחר הדין שהוא ראש השנה ובירנו לולב שנתן לנו ה' ובזאת מודיע המלך הקב"ה שאנו נצחנו בדין וכשמנענע מתקיים הפסוק אז ירננו עצי היער:

צריך ביאור מה הרעיון במטה – השרביט, שכביכול עמו יצאנו מן הדין?

במדרש (ויקרא רבה ל, ט) דרשו את ארבעת המינים כלפי הקדוש ברוך הוא:

״פרי עץ הדר״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בר: ״הוד והדר לבשת״ (תהלים קד, א). ״כפת תמרים״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״צדיק כתמר יפרח״ (תהלים צב, יג). ״וענף עץ עבת״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: והוא עמד בין ההדסים״ (זכך:ה א, ח). ״וערבי נחל״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״סולו לרכב בערבות ביה שמו״ (ףוהלים סח, ה).

ובספרים הקדושים מבאר, שארבעת המינים כנגד ארבע אותיות שם הוי״ה ברוך הוא (״שער הכתות״ דרוש ד לסכות) ועשר הספירות (לכאו' רק ז' ספירות, חג"ת נהי"ם – זהר ח״ג רעיא מהימנא פנחס דף רנו ע"א מביא שארבעת המינים הם כנגד הספירות שלושת בדי ההדס כנגד חסד גבורה ותפארת שני בדי הערבה כנגד נצח והוד הלולב כנגד היסוד והאתרוג מלכות).

וה״בית יוסף״ (ארח חיים תתא, יא) הביא מעשה נפלא מחבורו של רבנו מנחם רקנאטי זצ״ל (פרשת אמר, ד״ה ולקחתם), וזה לשונו: צריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים, שלא להפרידה מן הבנין. וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסכות, בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי ושמו הרב רבי יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו״ד ה״א, והיה מרחיק הה״א האחרונה מן השלוש אותיות הראשונות. ואמרתי לו:

מה זה עשית, והשיב: כך נוהגים במקומינו. ואני מחיתי בו, וכתבתי אותו שלם. ואשתומם על המראה, ואין מבין.

למחר, בעת נטילת לולב, ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג, והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו.

ורז״ל רמזו סוד זה במדרש, שכל המינים האלו רומזים בהשם יתברך.

וה״חזון איש״ זצ״ל התפעל מן הדברים, וקבעם בהקדמת ספרו על ארח חיים.

ומה הענין, שנצטוינו לקחת כביכול ארבע אותיות השם ברוך הוא, כל העשר ספירות, ולנענע לפנים ולאחור, לימין ולשמאל, מעלה ומטה, לעצור רוחות רעות וטללים רעים? (סכה לח ע״א).

שמעתי, שלאחר שערכנו חשבון נפש ושבנו בתשובה בימים הנוראים, זכינו במחילת עוונות והיינו לצדיקים, הרי ״צדיק מושל ביראת אליקים״ (שמואל ב מ, ג), שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והצדיק מבטלה (מועד ?!טן טז ע׳׳ב), הצדיק גוזר גזרה מלמטה והקדוש ברוך הוא מקים מאמרו מלמעלה, ככתוב (איוב כב, כח): ״ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור״ (תענית כג ע״א),

וכמו שאמרה מרים לאביה: ״אתה צדיק, וגזרתך ודאי מתקימת״ (סוטה יב ע״א),

וכביכול אנו נוטלים את הנהגות הקדוש ברוך הוא וספירותיו הקדושות בידינו ומנענעים אותם לכל רוח שנרצה, לעצר רוחות רעות וכל מיני פגעים.

שמעתי, ואמרתי: אספר לכם ספור.

רבי לייב, בנו של ה״חפץ חיים״, נסע ברכבת מורשה בירת פולין. ישבו עמו כמה יהודים חסידיים, שהכירוהו וידעו ששומר הוא פיו ולשונו ולא יוציאו ממנו דבר אודות אביו הגדול שנודע כגאון וצדיק ואף פועל ישועות. התחכמו ואמרו: כל אחד מאתנו יספר דבר מופת מרבו.

זה היה חסיד גור וזה חסיד אלכסנדר, זה חסיד פיאסצנע וזה ביאלע, וכל אחד ספר ספור אישי, כיצד נושע בעצת והדרכת רבו, ״צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים״.

הגיעו לרבי ליב. נו, אל תפרש מן הצבור. כלם סיפרו, עכשו תורך.

נענה ואמר: ״כלם ספרו מופתים מרבותיהם, כיצד צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים. המופת של אבי הוא, שהקדוש ברוך הוא גוזר ואבי מקים״

אבל הוספתי מיד ואמרת ודאי שאתם צודקים, אבל הא בהא תליא:

מי שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מקים, אזי הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקים. ומשנה מפרשת היא: ״עשה רצונו יתברך כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו יתברך, כדי שיבטל רצונו כביכול מפני רצונך״ (אמת פ״ב מ״ד, ויעץ מ־ע״ב).

וראיה, מה״חפץ חיים״ עצמו –

בסערת מלחמת העולם הראשונה אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני, אפרים מממל, והאשימוהו ברגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק. הטריח עצמו ה״חפץ חיים״ ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו, אך השופטים לא התרשמו ודנו את הצעיר למות בעוון רגול בעת מלחמה. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.

שמע ה״חפץ חיים״, והפטיר: ״שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שלטונם בטוח לעשרה חדשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!״

היה זה בכ״ב טבת, תרע״ז. ספר הגאון רבי ברוך בער מקאמניץ זצ״ל. שהיה נוכח כשספרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל על גזר הדין ותגובת ח״חפץ חיים״, ועל אתר נענה ואמר: ״ה״חפץ חיים״ הדיח את הצאר ניקולאי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו!״

וכעבר חדשים, בכ״ב אדר תרע״ז, הודח הצאר ניקוליי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!

הנה כי כן, כשהאדם מקיים מאמר הבורא, מקיים הבורא מאמר אותו אדם!

ולכן, נלמד קטע נוסף במדרש (ויקרא ופה ל, יח: ״רבי מני פתח: כל עצמתי תאמרנה, ה׳ מי כמוך׳ (תהליס לה, י), לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב

השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהם שקולים ככל הגוף, הוי: כל עצמותי תאמרנה״.

ומה זה אומר, על מה זה מורה, על מה שאמרנו: הימים הנוראים עברו עלינו לטובה, והקדוש ברוך הוא אמר לנו: ״מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, שובה אלי כי גאלתיך״ (ישעיה מד, כב).

עכשו ״קח עצמך בידים״. הראה שיש בכחך ״לנענע עצמך לכל רוח״, כי לבך ברשותך (בראשית ובה לד, י), ואתה בעלים על עיניך, על פיך, על חוט השדרה [ שלכאורה מרמז על היסוד] על רצונותיך להניעם קדימה או אחורה, ימינה ושמאלה, מעלה או מטה, אתה הקובע!

עם ישראל במצרים היה בשפל המדרגה.

עבדו עבודה זרה (יחזקאל כ, ח) ושקעו במ״ט שערי טמאה ולא היתה בידם זכות להגאל בה (רש״י שמות ג, יב). לא נגאלו אלא בזכות העתיד, התורה שעתידים לקבל. הראה הקדוש ברוך הוא למשה מה גרם לדרדורם מפסגת מעלתם תוך זמן כה קצר, ובמה תלויה התעלותם המקוה –

״ויאמר אליו ה׳ מה זה בידך, ויאמר מטה. וייאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה׳ אל משה שלח ידך ואחז בזנבו. וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו״ (שמות ד, ב ד).

ושנינו (פרקי דרבי אליעזר לט): אותו המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך וחנוך לנח ונח לשם, ושם מסרו לאברהם שמסרו ליצחק שמסרו ליעקב. יעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף, וכשמת יוסף שללו ביתו וניתן בפלטרין של פרעה. יתרו היה ויועצי פרעה וחמדו, ונטעו בגנתו ולא היה אדם יכול להתקרב אליו. וכשבא משה וקרא האותות שעליו דצ״ך עד״ש באח״ב שלח ידו ולקחו. ראה יתרו ואמר: זה עתיד לגאל את ישראל ממצרים!

לא היה זה אפוא סתם מטה, אלא מטה שנברא בין השמשות, ומקורו מגן העדן, וקרוי ״מטה האליקים״ (שמות ד, ב. יז, ט). שחקוק בו השם המפרש (תרגום יונתן שם)!

ומטה כה קדוש שהיה ביד גדולי וקדושי עולם מדור דור [ויעין בירושלמי ונדרים פ״ט ה״א) שהיה נדר שלא מצאו לו פתח עד שבאו לאחד מזקני גליל והתירו. שאלוהו מנין חכמתו, ואמר: ״מקלו של רבי מאיר היה בידי, והיא מלמדת לי דעה״. וב״בן יהוידע״ (ערובין יג ע״א) הסמיך לכך שאלישע ביקש להחיות הנער בהנחת משענתו על פניו (לים ב ד, כט), יעוין בהסברו] –

מה המסר?

אם משליכים אותו ארצה, אם עוזבים אותו, מוציאים משליטה, וכבר הופך לנחש שיש לנוס מפניו! אוחזים בזנבו, ושב להיות מטה האלקים. בתנאי אחד: ״ויהי למטה – בכפו״, כשאוחזים בו.

מעשה היה בר' אריה לוין זצ"ל שהלך לדרוש בביה"ס ובאו אליו תלמיד שפכר את ידיו ושאל את הרב – האם הפרפר שבידי חי או מת? כונתו הייתה שאם הרב יגיד חי – ימחצנו, ויוכיח שמת, ואם יגיד מת – יפתח ידו ויוכיח שחי. הרב שמיד קלט זאת השיב בחכמה – "בידך הדבר"…

עלינו לזכור – בידינו הדבר!

זה הקשר בין המטה – השרביט לסוכות. אנו יוצאים מנצחים מן הדין והשרביט בידינו. לרמז – בידינו הדבר ליצור שינוי! המטה של המנצחים בידינו! אם "ויהי למטה בכפו" – אזי בכחנו לשנות, ואם נשליכו ארצה – אבוי, ניוותר כאשתקד!

זה הלקח הכפול של ארבעת המינים: אם ״נקח עצמנו בידים״, ונוכיח שאנו מסגלים לכפות רצוננו על עצמנו, להוליך עצמנו לכל עבר שנחליט,

נוכל גם לפעיל במרום כעתירתנו ובקשתנו, לעציר רוחות רעות וטללים רעים, ולהוריד גשמי ברכה, שפע רב מכל העולמות!

 

סוכות

השלמת טהרת הכפרה

ברוכים הנכנסים ל׳ספר הזכויות׳! [כמוצא שלל רב – סוכות עמ' לג עם תוספת מרובה]

מאמר נפלא של הגה״צ רבי מתתיהו סלומון שליט״א, מנהל רוחני לישיבת ליקווד בארה׳׳ב, על פי מאמרו בקובץ ״קול התורה״ — תשרי תשמ״ז (חוברת כ׳), עמוד נ׳:

צריך להבין מדוע נסמך חג הסוכות לימים הנוראים?

ובפרט שסדר המאורעות לכאורה הוא שבסוכות ה' הושיב את בנ"י כשיצאו ממצרים, וזה היה בניסן?

לאחר שיצאנו מהימים הנוראים, אנו נכנסים מיד ל׳זמן שמחתנו׳, שבו אנו מצווים לשמוח לפני ה׳ במצות ארבע מינים בחג הסוכות. ויש להבין: מה טיבה של שמחה זו? ובכלל, למה תלו חז״ל את השמחה בגורם הזמן וקראו לו 'זמן שמחתנו'?

התינח ׳זמן חרותנו׳ ו'זמן מתן תורתנו׳ – הלא הם זמנים שבהם יצאו ישראל לחרות וקבלו את התורה, ולכן בכל שנה ושנה כשחוזר הזמן ההוא שוב נפגשים באותה ההשפעה, כמבואר בספרים, וברור מדוע תלו את תוכן היום בזמן,

אבל בסוכות לא קרה לישראל, למיטב ידיעתנו, שום שמחה גדולה שהיה ראוי בגללה לקרוא חג זה 'זמן שמחתנו׳ לדורות, וכל ענין השמחה בו היא אחת ממצות היום, כמו סוכה ולולב, ומה למצות השמחה אצל הזמן יותר משאר המצוות?

שמחת מחילת עונות

משגיח ישיבת ליקווד מבאר את הענין על פי דברי הגר״א בפירושו לשיר השירים (א, ד), שיישב את קושיית הטור על שאנו עושים סוכות בתשרי והלא מאחר והסוכה היא כנגד היקף ענני הכבוד – היה ראוי לעשותה בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף עננים? ומתרץ הגר׳׳א (להלן הובאו דבריו במלואם), שכאשר עשו ישראל את העגל הסתלקו העננים, ולא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכיפורים, ולמחרת יוה׳׳כ נאמר ׳ויקהל משה', וציוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי׳׳א תשרי, ונאמר ׳והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר׳ – שני ימים, הרי י״ג בתשרי, ובי״ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובט״ו התחילו לעשות ואז חזרו ענני הכבוד, ולכך אנו עושים סוכות בט״ו בתשרי.

הרי חידוש גדול חידש לנו הגר״א: שמה שעושים סוכה זכר לענני הכבוד, אינו סתם זכר לחסד של העננים שהקיפו אותנו במדבר, אלא זכר לאותה שמחה שהיתה לנו כאשר אחרי התשובה והתפילה מחל הקב״ה לישראל על חטא העגל והראה זאת להם על ידי שהחזיר את ענני הכבוד להקיפם כבתחילה.

ומאז ועד עתה חוזרת שמחה זו מיד לאחר הזמן שנקבע לדורות כזמן סליחה ומחילה וכפרה – שמחת מחילת העוונות.

שמחת בית השואבה

ואף הגה״צ רבי ירוחם לייבוביץ׳, משגיח ישיבת מיר, בספרו ״דעת חכמה ומוסר״ (מאמר צד), ביאר שעיקר השמחה של ׳זמן שמחתנו׳ היא השמחה של סליחה וכפרה, וזה היה גם כן טיב השמחה בביהמ"ק.

טיב השמחה – לפי השירים

כשאדם נכנס לאולם שמחות ורואה שמחה גדולה ואינו יודע על מה השמחה – יאזין לשירים, אם שרים 'ענבי הגפן' כו' יודע שכאן יש חתונה. אם שרים 'בסימן טוב בן בא לנו' – יודע שזו ברית אם מנגנים ניגון לדרשת בר-מצוה – יודעים שילד נכנס למצוות וכעזה"ד. כדי להבין על מה השמחת בית השואבה – נאזין למזמרים –

חז"ל אומרים במשנה על שמחת בית השואבה כי מי שלא ראה אותה – לא ראה שמחה מימיו וכו', חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות וכו', יש מהן אומרים: אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים: אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו״,

הרי ברור שגם במקדש עיקר השמחה של כלל ישראל בחג הסוכות היתה על שזכו לנקות ולטהר עצמם מן החטא -וזהו ׳זמן שמחתינו׳.

מדוע לא חוגגים מיד בתום יוה"כ?

ועדיין עלינו לברר: מדוע באמת לא חזרו העננים מיד ביום הכיפורים, כאשר אמר הקב״ה למשה ״סלחתי כדבריך״, אלא המתין עוד ארבעה ימים, עד שהתחילו במלאכת המשכן? ממה-נפשך, אם כדי לשמחם בשמחת מחילת העוונות באו העננים, למה המתין ארבעה ימים?

ואפילו אם העננים חזרו בשביל דבר אחר, צריך היה ׳זמן שמחתנו׳, שבא על שמחת מחילת העוונות, להתחיל מיום הכיפורים, שהרי בו התבשרו על מחילת עוונם, ובודאי מיד שמחו על כך, כי למה ימתינו עד התחלת מלאכת המשכן לשמוח על הסליחה אשר עליה הודיע אותם מכבר?

השמחה – היותינו רצויים ולה' חֶפץ בנו

כדי להבין זאת, עלינו להעמיק עוד בהבנת סוד ענני הכבוד וטעם זמן שמחתינו.

נמשיל משל – מעשה באדם שעבד במקום עבודה מסוים והיה בידידות גדולה עם בעה"ב, בשלב מסוים הוא החל להתסיס את העובדים נגדו מאחרי גבו, ודיבר על כך שהוא מנצל אותם ולא משלם כמו שצריך וכו' עד שיום אחד בעה"ב קרא לו למשרד, והוא הבין שזה הסוף. הוא החל להתחנן על פרנסתו וביקש שוב ושוב מחילה על שעשה ופגע בו. בעה"ב מחל לו והוציאו אותו מהמשרד בפניו זועפות. מעתה הוא הבין שהוא תחת זכוכית מגדלת והבוס כועס עליו. לאחר תקופה שהשתדל מאד בעבודתו יום אחד בעה"ב קורא ותוך כדי חיבוק חברי אמר לו יש לי משרת אמון בשבילך. אני צריך מישהו שאני סומך עליו ויש לי ידידות ונאמנות איתו, זו משרה בכירה של סמנכ"ל ואני רוצה אותך בתפקיד הזה! אין מה לדבר על השדרוג במעמדו הכלכלי, אך מה יש להשוות לעומת השמחה על כך שההדורים יושבו! שאין כאן עוד קפידא!

הרי אנו יודעים שאדם שפגע בזולתו, הגם שביקש מחילה, עדיין הקפידא לא סרה, עדיין ישנם משקעים שאולי רק הזמן ירפא. עדין הוא מרגיש פגוע הגם שמחל לו.

הבה נתבונן של רבינו יונה ב״שערי תשובה" (שער א, מב): ״ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם וכו'״,

ותמצית דבריו היא: שאף אם נסלח עוון החוטא, עדיין אין הכרח שיהיה לו סייעתא דשמיא ברוחניות, שיזדמנו לו מצוות ושיוכל לקיימם כראוי, כי ׳אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו', ועל זה צריך הרבה תפילה,

וכנראה שלא נגמרה כפרתו עד שמראה תשוקתו וחביבותו למצות ה׳ – על ידי שגם אחרי שהעוון נסלח לו ונפדה מן היסורים הוא מתפלל שיראה לו השם יתברך הארת פניו, ויעזרהו להוציא אל הפועל את רצונו הטוב לעבדו בלבב שלם.

למדנו מדברי רבינו יונה, שאף אם היו מודיעים לבעל תשובה על ידי בת קול שנסלח עוונו ושנפדה מן היסורים – עדיין לא היתה שמחתו שלמה, עד שיודיעוהו גם שהוא מפיק רצון מה׳ וכי הקב״ה חפץ שוב בעבודתו.

וע"ז אנו מתפללים בכל יום – ואתה ברחמיך הרבים "תחפוץ בנו ותרצנו" – שזו עיקר השאיפה!

כיצד נדע שסרה הקפידה?

תמה הגאון רבי דניאל מובשוביץ הי׳׳ד, ראש בית התלמוד דקעלם, בתפילת אבינו מלכנו אנו אומרים ״אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות״ – מה כוונת תפילה זו? ממה-נפשך, אם עשינו מעשים טובים ויש לנו זכויות, הרי הם כתובים ועומדים, ואם חלילה אין לנו זכויות, איך נעז לבקש שהקב״ה יכתוב על חשבוננו זכויות שלא עשינו?

הגר״ד מובשוביץ השיב, כי הבקשה היא על להבא: שיתן לנו השם יתברך זכויות על פי הכלל ש׳מגלגלין זכות על ידי זכאי', ואנו אומרים לפני הקב״ה: אם יש לך איזו שליחות לדבר טוב, דע לך שאני תמיד מוכן ומזומן להיות שליח, ואני מבקש שתטריחני לדבר זה, כדי להיות מאותם שמגלגלים זכות על ידם.

אין הכוונה דוקא על זכות הרבים. כל מצוה ומצוה זכות היא לאדם, וכל הזדמנות של זכות היא טובה וחסד מעם ה', אשר ראוי וכדאי לנו לבקש עליהם בימי הדין. למעשה, כל העתיד שלנו לנצח נצחים כלול בתפילה קצרה זו, אשר בה אנו מתחננים לפניו יתברך שיכתוב אותנו בספר להרבה הזדמנויות של זכות, שבלעדיהם אין שום תוכן ותכלית לחיינו.

המעשה בח"ח ושרה שנירר שאמרו לרב שהיא עוברת על מאחז"ל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, והרב נאנח על כך שזכות כזו גדולה יש כאן ואין לי חלק בה! ובנוגע לכאלו מלמדה תפלות – עדיף כאלו מאשר תפלות ממש שעד עתה למדו בגמנסיה אצל הגויים!

הסרת הקפידה – יש לה' תפקיד בשבילנו!

מעתה יזרח לנו אור חדש בהבנת מהות זמן שמחתינו וסדר המאורעות המובאים בביאור הגר״א הנ״ל:

 כי אמנם ודאי כששמעו ישראל ביום הכיפורים ממשה רבינו שנסלח להם עוון העגל, שמחו על סליחת עוונם, אך עדיין לא היתה שמחתם שלימה, כי עדיין לא נודע להם שמצאו חן בעיניו יתברך.

כיצד יתברר הדבר שאכן מצאו חן וסרה הקפידה?

הקב"ה מניח ידו על כתפינו ואומר לנו – יש לי תפקיד בשבילכם! אני רוצה שתבנו לי משכן! בית לה'. מקום שאשכון בתוככם.

ועוד: שרצה הקב״ה לגמור להם הכפרה בתכלית השלמות, על ידי המצאת הזדמנות להראות עד כמה גדלה תשוקתם וחביבותם למצות, על כן בחן אותם במצות מלאכת המשכן, ומיד למחרת יום הכיפורים – ״ויקהל משה״, וציוה על מלאכת המשכן, והיה זה בי״א בתשרי, ונאמר שם: ״ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה ויבואו כל איש אשר נשאו לבו״ – בזריזות עצומה, ״והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר ב׳ ימים״ – הרי י״ג תשרי, עד כי היו מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, מרוב תשוקתם וחביבותם למצות ה׳, ויעבירו קול במחנה שלא יביאו עוד, ובי׳׳ד בתשרי נטלו חכמי הלב ממשה את הזהב, ובט״ו התחילו לעשות, ואז חזרו ענני הכבוד. 

העננים – לא ראיה לסליחת עוון, אלא להפקת רצון!

למדנו מכל זאת, שהעננים לא היו רק סימן לסליחת עוונם, כי לזה לא היו צריכים ראיה, שהרי שמעו ממשה רבינו מפורש מפי הגבורה שאמר ה׳ ״סלחתי״,

 אלא חזרת העננים היתה לאות לכל עדת ישראל, שהנה זכו להפק רצון מה׳ ושהוא חפץ בם, והשמחה ששמחו אז היתה שמחה שלמה על שהזמין להם השי״ת מצוה זו, כי זו היתה כל תאותם: לזכות שיקבל ה׳ את עבודתם.

עתה נבין היטב מדוע קראו לחג הסוכות ׳זמן שמחתינו'

כי אותו זמן שמחה שהיה לישראל כשחזרו להם ענני הכבוד – הוא החוזר אלינו בכל שנה ושנה אחרי ימים הנוראים, שבהם אנו מפחדים שמא לא [ניכתב חלילה בספר זכויות שיגלגלו זכויות על ידינו, ושמא] נאבד חלילה את הזכות לעשות מצוות, ואחרי יוה׳׳כ נותן לנו הקב״ה הזדמנות להכין עצמנו לכמה מצות המקרבות אותנו אליו, כמו סוכה וארבע מינים,

ה' מצוה אותנו – אני רוצה שתבנו לי סוכה. צילא דמהימנותא. בית לה' יתברך. ה' אומר לנו יש לי תפקיד בשבילכם!

שבניית הסוכה מעין משכן לשכינה – צילא דמהמנותא, והזוהר אומר שהסוכה היא כמו אדם המחבק את חבירו ויש לו שני פרקי יד שלימים – מהכתף למרפק ומהמרפק לפס היד – שניים כהלכתן – ועוד כף ידו – שלישית אפילו טפח – הנה לנו סוכה – חיבוק של בורא עולם! סוכ"ה – שם הויה אדנות – 9ו.

 ואם נחבב אותם ונהדר בהם כפי יכולתינו – נזכה לקיימם כראוי. כאשר אנו זוכים לכל זה – הרי אנו שמחים באותה שמחה ששמחו ישראל במדבר, וכאז כן עתה אנו ממש מרגישים שמה שזכינו לקיים מצות חביבות אלו הוא סימן מן השמים – שלא רק נסלח עוונינו, אלא זכינו להפק רצון מהשם ונתקבלה תפילתינו להיות נכתבים ב׳ספר זכויות׳ לשנה זו. זהו – 'זמן שמחתינו׳!

* * *

לאור זאת נשאל – מילא אז – הציווי היה הוכחה לקבלת התשובה, אך בזמננו – ישנו ציווי קבוע בכל שנה לבנות סוכה, מהי איפוא הראיה שאנו רצויים לפניו ית', והוא נותן לנו תפקיד וכו' הרי בכל מצב אנו חייבים בכך!?

רגע המבחן: האם התקבלה התשובה?

מבאר משגיח ישיבת ליקווד כמה מדברי חז״ל באופן חדש ונפלא:                          

ידועים דברי המשנה (סוכה כח:), שירידת גשמים בחג דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ופירש רש״י: ״כלומר: גשמים היורדים בחג סימן קללה הם״, ועלינו להבין: למה יש בזה סימן קללה יותר ממצוות אחרות? והלא פעמים רבות קורה שאדם מישראל רוצה לעשות מצוה ולא מסתייע הדבר מן השמים, וטרדות ומניעות שונות מפריעות לו לקיים את המצוה, ולמה דוקא מניעת מצוה זו נמשלת לעבד שרבו שפך לו קיתון על פניו?

לדברינו – הדברים מאירים, כי דוקא במצות סוכה, הבאה אחרי יום הכיפורים, כאשר ישראל יושבים ומצפים לסימן מן השמים שהקב״ה חפץ בם ורוצה במצוותם – אם חלילה ירדו גשמים לעכב ישיבתם בסוכה, האכזבה אינה רק על חסרון מצוה אחת,

אלא על שבכך הראו להם מן השמים שלא מצאו עדיין חן בתשובתם, ואין לך סימן קללה יותר מזה המעיד שכנראה לא זכו בשלימות להיות כתובים ב׳ספר זכויות׳. [א"כ ההוכחה שה' נתן לנו תפקיד – היא בתנאי שה' קיבל השתדלותינו ברצון, ואם לא כן – נמצא שעדיין אינו חפץ בנו!].

לאור הדברים, אומר המשגיח, יובן מדרש נוסף

מצות ד׳ מינים – במדרש תנחומא (פרשת אמור, סימן כ) הובא על הפסוק במשלי ״וארבעה מטיבי לכת״ – אלו ארבע מינים שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקב״ה שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו״.

ועל כך יש לתמוה שתי תמיהות:

ראשית – יוצא לפי המדרש, שאף שעברו ישראל את יוה״כ, עדיין לא נגמרה הכפרה עד שיתרצה הקב״ה על ידי ארבעת המינים בסוכות, וזהו דבר חידוש. הרי בפשטות "ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" ומה צורך עוד בחג סוכות ומיניו לכפרה?

ושנית – שלכאורה מדברי הילקוט שמעוני (פרשת אמור) משתמע לא כך:

״משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן יודעין הידין נצוחיא (אין אנו יודעים מי מהם ניצח בדין), אלא מאן מסיב ביין בידיה (מי שיוצא עם כף תמר בידיו) אנן יודעין דהוא נצח, כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקב״ה בראש השנה, לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן, אנן יודעין דישראל אינון נצוחיא״,

הרי לנו מדברי הילקוט שארבעת המינים הם סימן שיצא דינם של ישראל לזכות בימים הנוראים, ולא שהם סיבה חדשה לכפרה כדברי המדרש תנחומא!

אולם כאשר נדייק בדבריהם, נמצא שהכל עולה כפתור ופרח, שהרי לשון התנחומא היא: ׳שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח המצות', וכוונתם היא להראות בזה את חיבוב המצוה ותאוותם שיחפוץ בהם ה׳, וכדברינו, כי אף שעבר יוה״כ עדיין אינם יודעים אם התכפר להם לגמרי, ועל כן ׳הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקב״ה שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו', כי אם יזכו – יידעו מתוך כך שנכתבו ב׳ספר זכויות׳.          

הילקוט, לעומת זאת, אינו מדבר על הריצה לקראת המצוה, אלא על מה שישראל יוצאים בקיום המצוה עם לולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן בחג עצמו, כאשר זכו לקיים את המצוה, ומזה אנו יודעים שישראל נצחו בדין ונכתבו ב׳ספר זכויות׳ – ועל כך אנו שמחים ב׳זמן שמחתינו׳.

ואכן כפי שראינו בשמחת בית השואבה השמחה היא על כפרת העוונות, כמובא בברייתא: "יש מהם אומרים: אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו וכו', ויש מהם אומרים: אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו בעלי תשובה וכו'״,

אך באמת הדבר טעון ביאור, שהרי הגמרא מביאה ברייתא זו כפירוש על דברי המשנה האומרת כי ״חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות׳׳, אך לכאורה מדברים אלו אין אנו שומעים שירות ותשבחות לה', אלא רק כאילו משבחים את עצמם על השגותיהם?

אולם רש״י כבר האיר את עינינו (שם, נג.), ופירש: ״יש מהם אומרים – היינו תושבחתא דמתניתין שמשבחין להקב״ה על כך״! ומפירושו עולה בבירור שרש״י הבין שכונתם לשבח לה׳ ולהכיר טובתו על הזכויות שהזמין להם, כי הבינו שכל מה שהשיגו היה על ידי הפקת רצון מה', ועל זאת התאחדו ושרו כמובא שם: ״אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו״, כי הרבה רווח והצלה לפניו יתברך לכל מי שיעתר אל אלוקיו וירצהו, שעוד יכתב בספר זכויות ויזכה למצות ושיחפוץ בו ה׳.

כמה נפלא לגלות שהרמב״ם, בלשונו הזהב, כלל כל זאת במילים ספורות (סוף הלכות לולב), שאחרי שהביא את הלכות הנוגעות לשמחה בחג הסוכות במקדש, הוסיף וכתב: ״השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן – עבודה גדולה היא״, הרי שכן הוא לומד בפירוש שכל עיקר השמחה של זמן שמחתינו היא במה שמזכה ה׳ אותנו לקיים מצוותיו!

לאור זאת מובן מדוע בסוף חג הסוכות יש הושענא רבה – היות והדין עדיין לא הסתיים, ובשמים בודקים האם אנו שמחים להיות כתובים בספר זכויות? האם אנו עושים זאת בשמחה כמו המתנדבים אז שהשכימו בבוקר בבוקר להביא הנדבה, או שאנו מבקשים להתפטר מהזכויות שה' זימן לנו ואז כל בקשתינו הייתה מן הפה ולחוץ! לכן צריך דין נוסף שבו ייבדק הדבר ויוכרע הדין סופית.

יג מידות – מובא במקובלים שבין יוה"כ לשמ"ע יש י"ג יום כנגד י"ג מידות. היום האחרון הוא כנגד ונקה – כדי לרמז שאנו זקוקים עדין לנקיון, שהגם שהחטא נמחל, ניקוי מוחלט הוא ניקוי בו אין שום רושם לחטא הקדום, זה סוכות, לאחר שאנו רצנו לקיים מצוות ה' בשמחה זוכים אנו ביום האחרון לניקוי האחרון – המוחק כל רושם לריחוק ומהוה קירבה אמתית שבה חפץ ה' בו!

לאור הדברים נבין את דברי הגמ' במס' עבודה זרה דף ג/א

אמרו לפניו רבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה ומי מצית אמרת הכי והא אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכר אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ואמאי קרי ליה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו מקדיר והא אמרת אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, משום דישראל נמי זמנין דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן שנאמר יושב בשמים ישחק וגו' אמר רבי יצחק אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד .

מדוע ה' בודק אותם דוקא במצות סוכה? ומדוע אכן הם מבעטים ויוצאים?

הגוי אינו שמח במצוות. הזוה"ק אומר שגוים כל דעבדי לגרמייהו עבדי. גוי לא מחפש קירבת ה'. כל עניינו עם אלוהיו מבוסס על "קח ותן". אני אעבוד אותך ואקריב לפניך, אתה תספק את צרכי.

 אין הם באמת מבקשים להכתב בספר זכויות. זה רק מפה ולחוץ. ולכן מיד כשמקבלים תפקיד וזכות – הם מבעטים ויוצאים.

דבר נוסף – השמחה אצל ישראל היא לאחר יוה"כ. לאחר הכפרה, השמחה על החזרה והקרבה בינינו לבורא יתברך. לגוים לא היה יוה"כ ולא כפרה, ולכן אין מקום לחזרה.

זה רצה הקב"ה ללמדם, והסוכה היא רק משל, לומר להם איך אפשר לבוא בסוף ולחשוב שתשיג את כל מה שישראל השיגו לאחר עמל של שנים? כמו שאי אפשר לבוא בסוכות ולהשיג את מה שהשיג זה ששב כבר מאלול ועבר יוה"כ ומחילה גמורה!

ענין השבעים פרים שמקריבין על האומות

לאור זאת נבין מדוע בסוכות מקריבין ע' פרים כנגד האומות ולא בפסח או בשבועות?

מפני שכשיש אתך כמה בעבודה באותה דרגה שלך, אינך מפרגן להם, שעד שיקודמו הם – אקודם אני… וכפי שאמרו השמים והארץ לר"א בן דורדיא – עד שנבקש רחמים עליך נבקש עלינו תחילה…

אך מי שכבר השיג והגיע לדרגה בכירה, אין לו בעיה כעת לפרגן לאלה שלמטה. כך אנו כעת השגנו אהבת ה' וקרבתו, אין לנו בעיה להיות רחבי לב ומפרגנים גם לאומות שגם להם יהיה גשם ופרנסה ושפע כלכלי.

מדוע אושפיזין באים כעת?

עפ"ז גם נבין מדוע האושפיזין באים אלינו דוקא בסוכות ולא בפסח, עת אנו ישובים בביתינו כבני מלכים, לבושים מחלצות והשולחנות ערוכים ונוכל לכבדם כראוי? היות והצדיק אינו סובל עוברי עבירה בבחינת "משנאיך ה' אשנא, בתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". כפי שלא נוכל לקרב מישהו שגידף את אבינו.

כפי שסיפר הרב גליס שהוא היה עתונאי והפסיק באחת. גם אביו הפסיק באחת. הוא היה כותב מאמרים מעמיקים, ויום אחד ראה את המאמר שלו שוכב תחת דג ע"ג המשקל בחנות מכולת, ואמר אני כותב כדי שיעטפו במאמרי דגים?? והפסיק לכתוב. גם אני הפסקתי לכתוב בעקבות מפגש עם הגרש"ז אוירבך בשמחה כלשהי וכולם הלכו ללחוץ לרב יד אך הרב התחמק ממני. ניסיתי שוב, אך הוא שוב הרחיק את ידו ולא היה מוכן ללחוץ לי יד. נפגעתי מאד. בפרט הרב שהיה ידוע באהבת ישראל שלו ללא מצרים עד שפ"א סיפר בנו של הרב שא' מן המזרחי שאל אותו איך אתם יצאתם ככה, אבא שלכם הרי היה משלנו… כך נתן לכל אחד הרגשה טובה, וכאן – מרחיק ידו? הלכתי למחרת לביתו ושאלתיו על מה ראה הרב ככה, והרב השיב לי יד שכותבת כ"כ הרבה לשה"ר רכילות מחלוקת וכו' אך אוכל ללוחצה? קיבלתי על עצמי מיידית שאני מפסיק לכתוב בהמודיע בו הייתי כותב אז.

הבננו שלצדיק כשמישהו עושה דבר לא ראוי – זה מפריע ומציק, מישהו מצער את אבא שבשמים!

כל השנה אין אנו מנוקים מחטא, ואיך יכבדונו הצדיקים ויתארחו בבית עוברי עבירה? אך ביוה"כ זכינו למחילה, ובסוכות לקרבת אלוקים ושמחת ה' בנו, אם ה' מקרבנו אז גם האבות הקדושים מקרבים אותנו ובאים אלינו לביקור! ואפילו אז – להכנס אלינו הביתה? וכי הבית שלנו מזוכך ונקי וראוי לקבל פני קדושי עליון אלו? אכן משום כך הם מגיעים לביתו של הקב"ה – צילא דמהמנותא, מקיפין דבינה, מקום מקודש ומטוהר שאף קדירות אין להכניס בו, ולשם הם מוכנים להכנס! כשאנו מזוככים וסוכתינו מזוככת – אז מגיעים האושפיזין!

סיפר הגרא"מ שך מעשה שהיה עם אחיו של הגר"א שהיה מגיע מדי פעם לגר"א ללמוד עמו, ופ"א בעת שנעדר נקש גוי בביתו והציע לאשתו לקנות ממנו אתרוג מרהיב ביופיו במחיר גבוה. האשה בקשה שימתין מס' ימים עד שתשיג את הכסף, ובמהירות מכרה את הבית שבו התגוררו. במקומו רכשה חורבה כשבהפרש קנתה את האתרוג. הרי בזמנם הגר"א ויתר על שכר נטילת ד' מינים בשביל לזכות להדסים מהודרים. בערב סוכות כששב בעלה גילה את ביתם החדש, שמח והסכים למעשה שעשתה. ואמר: רבש"ע, מודה אני לך על שזיכית אותי באשה כה חכמה שהבינה שבשביל מצוות אתרוג צריך למכור את הבית! חלפו שנים, בני הזוג הזדקנו וילדיהם הציעו להם לעבור ולהתגורר בסמיכות לביתם, כדי שיקל להם לסייע להם בזקנותם. האב הסכים, אך האם התנגדה בכל תוקף. אם אעבור יתקצרו ימי, טענה. בכל יום ויום אני מאריכה את דרכי ועוברת דרך ביתינו הישן שאוו מכרתי בעבור המצווה. באותם רגעים אני מתמלאת באושר עצום על שמכרתי עולם חולף בעולם קיים לנצח, עד שמזה אני שואבת חיותי לאותו היום.

זכתה ונכתבה בספר זכויות!

 

סוכות – לשמחה מה זו עושה?

השמחה בעבודת ה' [רובו מהמחנה החרדי לסוכות תשס"ו גליון 1246]

ושמחת בחגך והיית אך שמח- כתב הרמב"ם:

הלכות לולב (פרק ח-יב): אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה:

(יג) והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו ומי שיודע בפה בפה ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב:

(יד) מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע:

(טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' בריך רחמנא דסייען:

הדבר מעורר שלש שאלות:

א. מדוע דוקא בסוכות נצטינו על השמחה היתירה?

ב. ומדוע דוקא לאחר סוכות אנו מסיימים את התורה ורוקדים עמה?

ג. מדוע לא הורשו פשוטי העם להצטרף אל השמחה הגדולה אלא כצופים בלבד?

הסיבה לעצב ולדכאון שאנשים שרויים בהם היא העבירה. בלא עבירה יש לאדם שמחה טבעית. אולם העבירה מטמטמת את ליבו, מדכאת את רעיוניו, וסותמת את התלהבותו הרוחנית.

אמר ר' אהרון מקרלין- שמחה אינה מצוה מתרי"ג מצוות, אולם למה ששמחה יכולה להביא- שום מצווה אין בכוחה להביא.

עצבות אינה עבירה, אולם למה שעצבות יכולה לגרום- שום עבירה אינה יכולה לגרום…

וכבר אמרו בדרך צחות – תורתו של "דואג" מן הפה ולחוץ…

לפי"ז מבאר המגיד ממזריטש "והיה אם שכח תשכח את ה"א". והרי "והיה" לשון שמחה הוא, וכיצד נוקט לשון שמחה על שכחת השי"ת? אלא הביאור הוא "והיה – אם שכח"- אם שכֹח את ה"והיה"- את השמחה, עי"ז "תשכח את ה"א"…

מה שמדכא את האדם ומביא עליו עצבות ומרה שחורה הם העבירות המטמטות ליבו. לאחר עבירה האדם חש לא יוצלח, חדל אונים, חדל אישים, חסר חוט שדרה. לעומת זאת מצווה ממלאת את האדם.

סיפר לי חבר שידידו עובד במסעדה ונכנסה פעם אשה מבוגרת שנראתה מסכנה וביקשה לאכול, בעה"ב גירש אותה בבושת פנים, "כאן לא בית תמחוי". לחברי זה חרה. הוא גער בבעה"ב וא"ל מדוע אתה כך פוגע בה, בואי תכנסי הוא אמר לה, אני אאכיל אותך על חשבוני. היא ישבה והוא הגיש לה לאכול, והוא סיפר שהייתה לו הנאה עצומה וסיפוק לראות אותה אוכלת. מצווה זה דבר שמטעין וממלא את האדם באושר.

אושר מלשון אישור. כשאדם עושה את שהוא מצווה הוא חש סיפוק ואושר. כשהוא עובר על רצון קונו הוא מרגיש "זיפט"…

ביאר ר' הניך מאלכסנדר את הדברים בעזרת משל:

מעשה בכפרי אחד שהיה לו בן שלא רצה ללמוד תורה, ולא ידע צורת אות. נסע הכפרי לעיר ומצא שם מלמד שניאות ללמד בנו תורה. טרח המלמד ולימדו את הא"ב ואף את הניקוד. לימים בא האב לבחון את בנו והראה לו המלמד לבן את האותיות ושאל מה זה? והנער השיב כהוגן. לאחמ"כ הראהו הניקוד והשיב כהוגן. שאלו מה יש מתחת לבי"ת כו' מה יש מתחת לדל"ת? והנער שותק. שאל שוב, והנער שותק.כיון שראה האב את סירובו מיד לקח מקל בידו ועמד להפליא בו מכותיו, בלית ברירה אמר הבן- אבא, אם אתה מכריח אותי לגלות אני נאלץ לחשוף את סודך, מתחת לדל"ת נמצא העגל הגנוב…

התברר שהאב גנב עגל והחביא אותו מתחת לדלת ששכבה בחצר, והזהיר את בנו שלא לחשוף את הסוד, ולכן לא רצה הבן לגלות מה יש מתחת לדלת.

סיים הרבי מאלכסנדר ואמר אפשר שבעצם אי עבודת ה' בשמחה אינך ראוי לעונש, אולם ראוי אתה לעונש על המעשה שהביא אותך לכך שלא היית בשמחה… וזהו תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה, יש לבדוק איזה "עגל" מתחבא מתחת לכך שלא עבדת בשמחה, שאם היית טהור, לא היית לך שום סיבה להיות בעצבות.

ובאמת קיים היזון חוזר בין העצבות לעבירה. מבאר בעל התניא בעל העבירה שרוי בעצבות. וכשהוא בעצבות אין לו חשק לקיים מצוות, הוא שרוי בכבידות, בתחושה של חוסר חשק לכלום. כמוהו כמתאבק הנאבק בזירה כנגד מתאבק אחר חלש ממנו, אולם הוא עצמו כבד גוף ותנועה. אין לו סיכוי לנצח על אף גבורתו המרובה. כך אדם זה השרוי בעצבות עופרת נמסכת בבשרו, בעקבות כך הוא מזלזל במצות, ונכשל שוב בעבירות, ובעקבות העבירות הוא נכנס יותר לעצבות…

בא הקב"ה והביא לנו את יום ר"ה ויוה"כ. ימים של כפרה. לא היו ימים טובים לעמ"י כיוה"כ. יום שבו אנו זוכים להטהר מיד הקב"ה בעצמו.

ואנו מאמינים שהקב"ה מוחל כל עוונותינו ואנו כעת זכים וטהורים. בסיום היום הקדוש בת קול יוצאת ואומרת "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה הא' את מעשיך".

לאחר שהזדככנו ביוה"כ ובימים הנוראים, כעת אנו ראויים לשמחה. שמחה שלימה ולא הוללות. שמחה בהשי"ת ובקרבה אליו, ולא שמחה בקנייני החומר. לכן דוקא כעת מצווה התורה על השמחה, זהו זמנה!

ולכן כעת אנו מסיימים את התורה כדי לצרף אל השמחה הגדולה את השמחה של המצווה בסיום התוה"ק שהיא שמחה גדולה.

[וניתן עוד להוסיף לענ"ד לאחר שהאדם התנתק מהעבירות, כעת הוא באמת חש שמחה בתורה הקדושה, אולם כל עוד שהוא היה מחובר לעבירה לא יכל לחוש שמחה בהשי"ת שהרי הוא היה "מסוכסך" עם הקב"ה, וכיצד יכל לשמוח בתוה"ק שאותה הוא לא שומר כדבעי? ולכן דוקא עתה ראוי לו לשמוח את שמחת התורה!]

ולכן רק חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין היות והם באמת הגיעו לדרגה גבוהה של תשובה מאהבה, וזכו שזדונותיהם נהפכו לזכויות, הם מגיעים לשמחה על מחילת העבירות בדרגה הגבוהה ביותר, הם אכן אלו שמבטאים את השמחה האמתית הנובעת מן הזיכוך.

 

 

סוכות – יבואו אלו ויכפרו על אלו

ארבעת המינים באגודה אחת [אלה הדברים שלזינגר ח"ב עמ' פד עם תוספות]

אילפונו חכמינו זכרונם לברכה בינה וגילו את אוזנינו לדעת כי כל אחד מארבעת המינים אתרוג לולב הדס וערבה מרמז על סוג אחד מסוגי בני האדם הקיימים בעם ישראל. צירופם של ארבעת המינים למצווה אחת בחג הסוכות בא לרמז על הצורך לאחד את העם ולאגד את כל סוגי בני האדם הקיימים בו לחטיבה אחת כי אז יכפרו אלו על אלו ובכך תתעלה כביכול מלכות שמים לעילא ולעילא.

וכאלו הם דברי קודשם במדרש ויקרא רבה ל' "מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הדא הוא דכתיב עמוס ט 'הבונה בשמים מעלותיו' ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר שם 'ואגודתו על ארץ יסדה"':

"יחסי הגומלין" שבין הלולב וההדס קרובים אל ההבנה יותר מן האחרים.

הלולב עם כל הכבוד ל'יש' שבו סוף כל סוף לוקה הוא גם בחסר יש בו אמנם טעם יש בו תורה אולם הריח הרי אינו. מקומם של המעשים הטובים נפקד.

ההדס מאידך גיסא עם כל הכאב לנוכח ה'אין' שבו שהרי אין בו טעם אין בו תורה אך אי אפשר לזלזל ב'יש' שבו יש בו ריח יש בו מעשים טובים.

כדי להביא את שניהם אל השלימות חייבים שניהם להתאחד להתאגד באגודה אחת ואז הם מכפרים זה על זה משלימים זה את זה ונעשים שניהם ליחידה אחת אשר גם טעם וגם ריח יש בה.

כיצד הם משלימים זה את זה?

כמה הולם להסמיך הלום את ביאורו של הצדיק הקדוש הרבי רבי זישא מאניפולי זיע"א [מנורת זהב פרשת פקודי הערה ל"ב על מאמר הגמרא במסכת חולין ז ב] "ישראל קדושים הם יש רוצה לתת צדקה ולהכניס אורחים ואין לו ויש שיש לו ואינה רוצה"

 

וקשה דבשלמא זה שרוצה ואין לו בדין הוא שייקרא 'קדוש' אבל זה ש'יש לו ואינו רוצה' במה זכה לאותה עטרה להיקרא 'קדוש'? והתוספות שם ביארו "ואפילו הכי איקרו נקראים 'קדושים' שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת" כלומר בעל כורחו שלא בטובתו מוכרח גם זה ש'אינו רוצה' להזמין פעם אורח ולו רק משום שמתבייש שלא להזמין.

המעשה עם הרב והעשיר הקמצן בעל הארבעה קמצים רודפים – הרחמה, ותשובת הרב על ד' פתחים רודפים ואת הקדחת…

 אלא שעדיין הקושיא עומדת בעינה יש לו ואינו רוצה אלא שמוכרח הוא להזמין פעם אחת 'מפני הבושת' וכדברי רש"י ז"ל במקום "ואף על פי שאומר 'בוא וסעוד' אין לבו חפץ" האיך יתכן אפוא כי בגין 'הכנסת אורחים' מפוקפקת שכזו 'קדוש' יאמרו לו?

 בא הרבי רבי זישא וביאר את הדברים כך שנינו במסכת אבות ד' "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד" כנגד כל מצוה שמקיים אדם מישראל נברא מלאך המלמד עליו זכות גם למלאכים יש בחינת 'גוף' במושג רוחני ויש בחינת 'נשמה' [ראה מדרש הנעלם זח"א קלו ב.]

לכל בריאה פועלת יש גוף ונשמה. המעשה עם רבי ואנטונינוס על הגוף והנשמה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צא/א

אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף:

נמצא שלכל גוף חי יש נשמה המקיימת אותו. כך גם למלאך הנברא ממצוה שעשינו, יש גוף מלאכי ונשמה רוחנית המחיה אותו.

 על ידי קיום מעשה המצווה בפועל נברא 'גוף' המלאך ואילו בכוונה הנכונה המתלווה למצווה נבראת 'נשמתו' נמצא כי כאשר מקיים אדם מצווה בפועל בלבד אך ללא כוונה ולבו בל עמו נוצר 'גוף' מלאך ללא נשמה לעומת זאת כאשר משתוקק אדם לקיים מצווה וכוונתו שלימה וטהורה אלא שמכל סיבה שהיא לא איסתייע מילתא ונבצר ממנו לעשות את הדבר בפועל הרי שנוצרת מכך 'נשמת' מלאך ללא 'גוף' מה עושה הקדוש ברוך הוא הלא נאמר שבועות לט א "כל ישראל ערבים זה בזה" ויש במשמעות הלשון ש'מעורבים' הם זה בזה כלומר מאוחדים ומלוכדים לכעין גוף אחד נוטל אפוא הקדוש ברוך הוא את כוונתו הטובה של הלזה ואת 'נשמת' המלאך שנוצרה ממנה ומצרפה למעשהו הטוב אך חַסר הכוונה של האדם האחר אשר ממנו נוצר 'גוף' מלאך ועושה משניהם מלאך שלם חי וקיים

הוא ששנינו קידושין מ א "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" כלומר מצרפה למעשה של מישהו אחר ועושה משניהם יחד מצווה שלימה ומלאך שלם.

מעתה תובן כבר היטב כוונת הגמרא בחולין "ישראל קדושים הם" כלומר כל ישראל ביחד קדושים הם "יש רוצה ואין לו" הרי לנו מחשבה טובה כוונה ללא מעש "ויש שיש לו ואינו רוצה" אלא שכדברי התוספות "מזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת" הרי לנו מעשה טוב ללא כוונה כאשר שניהם מצטרפים יחדו יוצאת מביניהם מצווה שלימה ונוצר מלאך שלם זה שדיקדקו התוספות לומר "ואפילו הכי איקרו קדושים" בלשון רבים למרות שהמשך המשפט נאמר בלשון יחיד "שמזמן את חבירו וכו"' שכן אותו היה מזמן את חבירו מפני הבושת' הוא כשלעצמו ודאי אינו נקרא קדוש אבל כשמצטרפים שני האנשים הללו יחדו מעשהו הטוב של זה לצד מחשבתו הטובה של זה או אז שניהם יחדו נקראים קדושים.

על פי דרכו זו של הרבי רבי זישא שוב מובנת לנו היטב ה'שותפות' שבין הלולב וההדס שכן מכוח העובדה ש'כל ישראל ערבים זה בזה' מצטרף ה"יש בו" של בעל התורה בלבד עם ה'יש בו' של בעל המעשים טובים בלבד ומשני ה'ישים' יחדיו צצה ועולה שלימות המחפה על ה'אין בו' של שניהם ומסתירה אותו כלא היה זוהי כוחה של 'אגודה אחת'.

* * *

אלא שעדין פליאה דעת נשגבה היא מהו הקשר המאגד בין האתרוג והערבה? מהו הדבר המאחד את הללו ש'אין בהם' כלום עם הללו שיש בהם' הכל אתמהה?

אתרוג מפואר זה אשר גם טעם ערב וגם ריח ניחוח יש בו מה לו ולצרה הזאת לכפר על אותה ערבה עלובה אשר לא טעם ולא ריח יש בה?

זאת ועוד לכאורה ברור כי מי שזקוק לכפרה הרי הם אלו ש'אין בהם' אלו שחסרה להם תורה, אלו שחסרים להם מעשים טובים, ובוודאי אלו אשר גם שניהם אין בהם ואז הטוב יותר מכפר על הטוב פחות.

ברם הלשון הסתמית והכוללנית "והן מכפרין אלו על אלו" יכולה לשאת גם משמעות נוספת מעילא לתתא ומתתא לעילא כלומר גם הטובים מכפרים על הרעים וגם הרעים על הטובים נשאלת אם כן השאלה היתכן כיצד אתמהה?

כדי להבין שמץ מושג בענין נעלה זה באנו לכלל דבריו של הגאון הקדוש מאפטא בספרו "אוהב ישראל" ופרשת קרח המבאר כיצד יכול הצדיק להיבנות מן הרשע.

זה ודאי כי כאשר מוכיח הצדיק את הרשע והלזה מטה לבו למוסר מקבל את התוכחה מיטיב את דרכיו ומשפר את מעשיו כי אז ודאי צמחה מכך תועלת עצומה לשניהם לרשע על אשר שב ולצדיק על אשר השיב וגדול המעשה יותר מן העושה הוא הדין כאשר מכניע הרשע את עצמו תחת כפות רגליו של הצדיק תומך בו מסייע לו מיטיב עמו בגשמיות ועושה שרות כלשהו למענו כי אז תיקון גדול עשה הרשע לנפשו והעלה בכך את נשמתו מן הדיוטה הנחותה בה היה שרוי כלפי מעלה חזקה עליה על 'ערבה' כזו המתקשרת אל האתרוג בדרך של הכנעה והתבטלות כי תגיע בסופו של דבר לתיקונה השלם ותתייצב על מדריגה נאותה בסולם עבדי ה'. מעשי רב בסיפורת היהודית המקורית מלמדים על עובדות כאלו למכביר

אלא שבא הצדיק מאפטא ומחדש כי גם כאשר קץ הרשע בתוכחתו של הצדיק ואינו מקבלה או אף יתירה מזו כאשר הרשע מציק לצדיק ומסב לו יסורים גם אז יוצא הצדיק מורווח ונשכר מכך. הכיצד?

 שכן בכל צדיק טרם בואו אל מדרגתו המושלמת שהיא ביטול הרע עקירתו משורשו והפיכתו לטוב המוחלט טמון גם "ניצוץ רע" הלא המה אותם שורשים ונטיות לרע אשר עמהם שומה עליו להתמודד ללא הרף לגבור עליהם ולנצחם כי כך מתוך התמודדותו המתמדת והתגברותו העקבית יגיע בסופו של דבר אל המדריגה העליונה הנכספת

מאידך גיסא בכל רשע להבדיל טמון "ניצוץ טוב" שהרי הרע כשלעצמו איננו בר קיום כלל ועיקר הרע המוחלט מתייחס אל ה"סיטרא דמותא" אשר שום שמץ של חיות וקיום אינו בנמצא שם ולכן כאשר מגיע הרשע לדרגה כזו הריהו בטל מאליו ונעקר מן העולם זכות הקיום של הרשע נובעת מאותם מצוות קלות ומעשים טובים המזדמנים לפניו באקראי וכאשר הוא מקיים אחד מהם ולוא אף בשוגג ובהיסח הדעת הריהו מתקיים והולך ימים ארוכים מכוחו של אותו ניצוץ קדוש שנדבק בו עקב אותו מעשה טוב.

מעטים הם הרשעים שכיבו כמעט כל זיק יהודי.

המעשה עם הדובנ'ר שמסר דרשה ולאחריה אמר לו פוקר א' שאין לרב ירא"ש… מנין לך? שאל הרב. מדברי חז"ל השיב הלה… חז"ל הרי אומרים שכל שיש בו ירא"ש דבריו נשמעים ועושים רושם, ואילו דבריך לא עשו עלי שום רושם… א"ל הרב אמשול לך משל למהד"ד… משל לא' כפרי נבער שראה בעיר הגדולה מפוח, והחליט לקנות כמויות גדולות כדי למכור בעירו. הוא קבע יום שבו יראה לכולם את ההמצאה החדשנית הפוטרת את כולם מעול שפשוף האבנים עד להוצאת הניצוץ והבערת האש. כשהגיעו כולם לקח גחלים מן השק והניח על הקרקע והחל לנפוח במרץ… המפוח עשה רוח, הפיץ אבק, אך אש לא נדלקה… רק רגע, לא להתפזר, זה כנראה מקולקל, לקח אחר והחל שוב… וכך גם את השלישי והרביעי, אולי נגמרו להם הבטריות, עד שלבסוף הגיע למסקנה שהעירוני ראה כפרי נבער ו'דחף' לו את כל המקולקלים. הוא שב בזעם לעיר וקבל על כך שרימו אותו! כיצד נהגת? שאל המוכר. והוא הסביר לו. מה? לא הבערת אש? כיצד המפוח יפעל? צריך קודם ניצוץ, אזי יש כח למפוח לפעול ולהופכו לאש להבה. בלי ניצוץ גם שבוע לא יעזור…

כך גם בעניינך, דברי חז"ל נכונים באדם שלא כיבה את הניצוץ היהודי האחרון שבו, אך אתה כיבת אף את הזיק היהודי האחרון, כיצד דברי יפעלו עליך?

נחזור לענין. לכל יהודי יש זיק וניצוץ קדוש המושכו לעשות רצון ה'. אצל הרשע הוא כלוא ואינו מסוגל לפעול.

 גם כאשר אדם מצד הקדושה נכשל חלילה בחטא הריהו גורם לנפילת ניצוצות קדושים אל ה"קליפה" ומשם יניקתה וחיותה ועל זה ידוו כל הדוויים כידוע ה"ניצוץ הרע" השוכן בקרבו של הצדיק נתון בו כביכול כבתוך צינוק וחש את עצמו באי נוחות מתמדת שכן כל אימת שמבקש הוא להתעורר ולתפקד מיד מתגבר הצדיק כנגדו דוחקו לקרן זווית כופה אותו ומכניעו כך בדיוק חש גם ה"ניצוץ הטוב" אשר בקרב הרשע כאשר נפגשים הצדיק עם הרשע ובאים לכלל חיכוך באחת מן הדרכים הנזכרות אם על ידי תוכחה שאינה מתקבלת או על ידי רדיפת הצדיק והצקה לו מיד מוצאים לפניהם שני ה"ניצוצות" הנגדיים הזדמנות למילוט ה"ניצוץ הטוב" שבקרב הרשע מוצא לפניו צדיק שכולו קודש והוא תאב ומשתוקק להידבק בו הריהו פורח אפוא מקרבו של הרשע ועובר לשכון כבוד בחיקו של הצדיק את אותה הפעולה עושה גם ה"ניצוץ הרע" שבקרב הצדיק בעוברו לשכון בחיק הרשע הוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא חגיגה טו א "ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנום כל אחד ואחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום אמר רב משרשיא מאי קראהו היכן נרמז הדבר בפסוקו גבי צדיקים כתיב ישעיה סא 'לכן בארצם משנה יירשו' גבי רשעים כתיב ירמיה יז ומשנה שברון שברם"' מילים מפורשות 'משנה יירשו' לזה וימשנה שברון' לזה

מעתה יובן היטב גם "יחס הגומלין" המופלא שבין האתרוג והערבה יכולה הערבה שתיבנה מן האתרוג וייבנה גס הוא ממנה כי אז יתעלו שניהם במדרגותיהם יעפילו מעלה מעלה במעלות קדושים וטהורים וינחלו שניהם גן עדן אך אפשר כי תסרב חלילה הערבה להיבנות כפי שקורה לה בהיפרדה מעל האתרוג ביום הושענה רבה ואז שווה היא להטחה נמרצת וחביטה ארצה כי אז ייבנה האתרוג מעצמו ויטול חלקו וחלקה גם יחד בגן עדן לכן כדאית לו לאתרוג ההקרבה העצומה המתבקשת הימנו להתאגד יחדו באגודה אחת עם ערבה חסרת טעם וריח שהרי בסופו של דבר אמור הוא לצאת מורווח ונשכר מכך בכל אופן ובכל מצב זה שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו " 'אלו על אלו' ממש באורח דו סיטרי במשמע לא רק האתרוג מכפר על הערבה אלא גם הערבה מכפרת על האתרוג אף אחד מארבעת המינים אינו נוטל אם כן מבלי לקבל

ומכיון שהצדיק מתעלה גם השכינה הקדושה כביכול מתעלה יחד עמו שהרי הצדיקים "מרכבה לשכינה" הם כמו שאמרו בראשית רבה מז "האבות הן הן המרכבה" הוא שהקדוש ברוך הוא אומר עוד "ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הדא הוא דכתיב עומד ט 'הבונה בשמים מעלותיו' ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר שם 'ואגודתו על ארץ יסדה"' ללמדנו עד היכן מגיע כוחה של אחדות וכל הדברים הללו מבוססים על מה שראיתי מפרי עטו של הסופר הדגול הרב מ גרליץ נ"י בתוספת נופך

 

 

 

הקשר לשמחת תורה:

 

אחז"ל יש ששים ריבוא אותיות בתורה. כל אחד מישראל הוא אות בתוה"ק. קב"ה ואורייתא וישראל חד הם.

 ס"ת חסר אות אחת הרי הוא פסול. כך ישראל ערבים זב"ז, וקשורים זל"ז, וזקוקים זל"ז.

אחרי שהגענו לאחדות בחג הסוכות, כפי שאחז"ל שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, עתה אנו ראויים לחגוג עם התורה הקדושה, שכעת הושלמה על ידי כלל ישראל.

 

זאת ועוד, לאחר האחדות שהפגנו בחג הסוכות בכך שכל המינים הצטרפו יחד, אנו חוגגים עם התורה הקדושה כדי לרמז שכל האחדות יש לה תוקף אם היא בכפוף לתורה"ק. אולם אם בשל האחדות צריך לוותר על מצוות התורה ושלימותה, הרי זה קשר רשעים ואינו מן המנין.

 

לזה בא לרמז שמחת תורה. בשמחת תורה אנו רוקדים מסביב לס"ת. למעגל אנו מצרפים את כלל ישראל, מבלי לבדוק בציציות. מעגל– אומר המהר"ל – מבטא שלימות. אחדות. אנו מעגל אחד.

אולם כמה סמלי, במרכז המעגל – התורה הקדושה. לומר לך – שלימות ואחדות – כן, אך במרכז חייבת להיות התורה הקדושה.

אחדות מתוך 'ויתורים' ו'התגמשות' בנושאים הלכתיים אינו אחדות ושלימות אלא חורבן.

 

הערבה חייבת לבוא ולהתחבר לשאר המינים ואז להיות מושפעת. לא כ'מאן דאמר' בפני עצמו. אין כאן 'צו פיוס', שמשמעותו טשטוש גבולות ותחומים, הסתרת המפריד, תוך רצון להבליט את השווה, אלא מקום השפעה מהשלם על החסר. מבחינת האתרוג על בחינת הערבה.

לרחוק ממצוות אין מה להשפיע ולתת לשומר התורה והמצוות. אם יש דבר טוב – הוא כבר ישנו בתורה, והתורה מצוה עליו. אין אין ציווי כזה בתורה- אזי אין הוא דבר טוב. כך שהשפעה יכולה להיות חד סטרית בלבד.

התורה במרכז – וכולנו סביבה!

פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז.) ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן. פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״. ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל, כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

תגיות

0 תגובות על “דרשות על סוכות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'