דרשות על פסח

כל ענייני החג

כל ענייני פסח

 

 

נושאי הדרשות לפסח

גלות הדיבור במצרים

המאמר שלנו יעסוק בדברים שכתב הזוהר הקדוש, אודות "הדיבור", שהיה "בגלות", בעת גלות מצרים.

אנו ננסה להעמיק בדברים על פי דברי האחרונים, וננסה להבין מהו ענין גלות הדיבור ומהי גלות הדעת, במה בא הדבר לידי ביטוי, כיצד היא גאולתם, ומה הדבר מלמד אותנו לדורות.

נפתח בדברי הזהר.

כותב הזוהר הקדוש[1] :

תא חזי, כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים, והא בקדמיתא כתיב (שמות ד י) לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקודשא בריך הוא הא אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, סלקא דעתך דלא הוה כן? והשתא אמר 'ואני ערל שפתים', אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא? [האם ה' לא קיים לו הבטחתו 'ואני אהיה עם פיך'?].

אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא, והוה איהו אטים לפרשא מלין, ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה, בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה, דהא לית לי מלה, הא אנא קלא [בלבד, ו]מלה גרע, דאיהי בגלותא, ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה [ואהרון אחיך יהיה נביאך, מל' ניב שפתיים, ודיבורו לא היה בגלות].

תא חזי, כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה, ומלה הוה אטים בלא קול, [המלכות הייתה אטומה בלא קול, ולכן לא יכלה לדבר אל הנביאים. מתו"מ].

כד אתא משה אתא קול, [אבל עדיין – ] ומשה הוה קול בלא מלה [-דיבור], בגין דהוה בגלותא, וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור [היה משה הולך בשליחות המקום בבחינת קול בלא דיבור, שלא היה לו חתוך המלות בשפתיו, אלא היה אומר לאהרון והוא היה גומר הדבור לישראל או לפרעה. מתו"מ].

והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא, ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור, וכדין מלה מליל.

הדא הוא דכתיב (שמות כ א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות, קול ודבור כחדא בשלימו [ונרפא משה מכבדות הפה שהייתה לו. מתו"מ].

ועל דא משה אתרעים דמלה גרע מניה [שנסתלק ממנו הדיבור], בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי, בזמנא דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, מיד וידבר אלהים אל משה.

תא חזי דהכי הוא, דשרא מלה למללא ופסק לה, בגין דעד לא מטא זמנא, דכתיב וידבר אלהים וגו' ופסק, ואשלים קלא [הפסיק הדיבור, והקול השלימו. מתו"מ], הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני יהו"ה [אמירה ולא דיבור], בגין דדבור הוה בגלותא ולא מטא זמנא למללא, (ותא חזי)

בגיני כך משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא [-היה ערל שפתיים], דאיהו [-משה-] קול, ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא, כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי, ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו.

תא חזי, כל יומין דהוה משה במצרים, דבעא לאפקא מלה מן גלותא, לא מליל מלה דאיהו דבור, כיון דנפיק מן גלותא ואתחבר קול בדבור, ההוא מלה דאיהו דבור אנהיג ודבר לון לישראל, אבל לא מליל עד דקריבו לטורא דסיני ופתח באורייתא דהכי אתחזי, ואי תימא (שם יג יז) כי אמר אלהים פן ינחם העם [ואלקים זה מלכות – דיבור? התשובה היא – ], לא כתיב כי דבר, אלא כי אמר, דאיהו רעותא דלבא בחשאי, והא אוקימנא:

הדיבור בגלות

מה משמעות הדברים "הדיבור בגלות"? ומדוע רק דיבורו של משה[2], ולא של אהרון, שהוסמך לדבר במקומו?

מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין [פרי צדיק וארא על פי המובא בספרי מטות], כל הנביאים התנבאו ב"כה", מוסיף עליהם משה, שהתנבא ב"זה הדבר".

משמעות הדברים – כל הנביאים מתנסחים ב"כה אמר ה'" – ביטוי בו הם מספרים מה אמר להם ה' יתברך. לעומת זאת משה רבינו הייתה השכינה מדברת מגרונו ברגע זה – "זה הדבר"! וזו בחינת אספקלריה המאירה, דרגה יחודית בנבואה, לה זכה משה רבינו אבי הנביאים.

מדרגת אהרון לעומת זאת הייתה כמדרגת שאר הנביאים, במדרגת "כה אמר ה'".

חלקו של משה רבינו היה בתורה שבכתב, וזכה להורידה משמים וללמדה את בני ישראל. חלקו של אהרון – תורה שבעל פה.

ה"דיבור" – התורה שבכתב – הייתה עדיין בגלות מצרים, וטרם זכו לה. אלמלא כן – היו דברי משה נשמעים אף לאזניו הערלות של פרעה.

ולכן שיתף הקב"ה את אהרון עם משה – שאהרון הוא בבחינת תורה שבעל פה, והוא יהיה לך ל"פה". כפי שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו".

גאולת מצרים הינה גאולת הדיבור האלקי – התורה שבכתב, שעליה נאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", רכוש דקדושה, התורה שבכתב לה זכו במעמד הר סיני.

ולכן – כנגד התורה שבכתב – התאמצו החרטומים לעשות כשפים הפועלים מכח הקליפות, זה לעומת זה. שהכשפים מכחישים פמליא של מעלה וכביכול מורים שיש עוד מלבדו חלילה[3].

דיבור בבחינת הנהגה

פַן נוסף להיות הדיבור בגלות, מבואר בשפת אמת [ויגש תרמ"ד].

"הדיבור הוא הנהגת הבורא ית' את העולם שלא היה נגלה בתוך הטבע, עד שזכו בנ"י להוציא מכח אל הפועל. וזכו שיעשה להם השי"ת נסים ונפלאות להכיר כח מלכותו ית' בעולם. ואח"כ זכו יותר לתורה מן השמים".

דיבור הוא לשון הנהגה ופקודה. דיבור קשה, אמירה רכה. "דַבַּר [-מנהיג] אחד לדור ואין שני דַבַּרים לדור[4]". "וידבר אתם קשות" [ברא' מב-ז]. 'ידבר עמים תחתנו' להבדיל מאמירה – שהינה ברכּוּת ודרך בקשה. "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". בית יעקב אלו הנשים, ולהן יש לפנות באמירה רכה[5].

הדיבור – הנהגה ופקודה של בורא עולם – היה בגלות. בהתכסות. לא ניכרה הנהגתו העליונה של הבורא, ונדמה היה שהעולם פועל לפי טבע. ובמצרים החל הדיבור לצאת מן הגלות – החלה שרשרת של ניסים על טבעיים במכות מצרים, קריעת ים סוף, וגולת הכותרת – מעמד הר סיני. הדיבור וההנהגה האלקיים נגלו בניסים שמעל הטבע. ונדבר מענין זה עוד בהמשך.

שרשי גלות הדיבור

למעשה, גלות הדיבור החלה עוד בתקופה מוקדמת יותר, ובמצרים היה זה לקראת סוף גלותה.

כתב השפת אמת [פ' נח]:

מתחילת ספר בראשית לא מצאנו את הביטוי "וידבר", אלא אמירה בלבד. "ויאמר אלקים יהי אור" ודומיו.

הפעם הראשונה בה מופיע הביטוי "וידבר אלקים" מופיע אצל נח [ברא' ח-טו]:

 (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ:

במדרש [פ' לד –א] מביא על כך את הפסוק (תהלים קמב): 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי'.

הרמז בדברים, מבאר השפ"א, שהדיבור בזמן אדם ונח – היה אז בגלות – תחת 'מסגר', כפי שהיה בגלות מצרים. מסיבה זו לא התפלל נח על דורו.

שרש והתחלת יציאת הדיבור מהגלות – היה בעת יציאת נח מן התיבה. ואז "וידבר אלקים אל נח", וכפי שרמז המדרש – הוציאה ממסגר נפשי.  כשבא אברהם, החל הדיבור לצאת ממסגרו בפועל.

ולכן אברהם מדבר ומתפלל על דורו, ואף על הרשעים – אנשי סדום.

ומשום כן "אלפיים שנות תורה[6]" – החלו מאברהם אבינו. שממנו החל הדיבור שבקדושה – תורה ותפילה – לצאת ממסגרו[7]. ושתי כליותיו של אברהם כשני מעינות נובעים תורה.

 

גם אצל אברהם היה הדיבור עדיין בגלות

אומר רבינו בחיי [ברא' יב – יג]:

"לפי דעת חז"ל היה גלות מצרים בחטא שאמר במה אדע כי אירשנה, שכן אמרו במדרש (תנחומא קדושים יג) הוא אמר במה אדע והקב"ה אמר לו ידוע תדע [כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'], ונראה מזה שחשבוהו לחטא. ומכל מקום בין לדעת חז"ל ובין לדעת הרב [הרמב"ן, ע"ש בפנים] הכל היה חטא הדיבור, ועליו נענשו בגלות מצרים ארבע מאות ושלושים שנה[8]".

הרי לנו שגם בתקופת אברהם הדיבור עדיין לא יצא לחלוטין מן הגלות, ואף אצל אברהם אבינו מצאו חז"ל דיבור שיש בו פגם.

אצל יצחק ממשיך הדיבור ביציאה מן הגלות

יצחק מבקש לברך את עשו, ושולח אותו לצוד ציד. רבקה שומעת ושולחת את בנה יעקב להביא שני גדיים עזים על מנת להכין ליצחק מטעמים – אחד לקרבן פסח ואחד לקרבן חגיגה, שליל פסח היה.

יעקב נכנס ליצחק ונאלץ לקבל את הברכות דרך דיבור שאינו אמת. "אנכי עשו בכורך". הדיבור עדיין בגלות.

בבחינה נוספת מצאנו את גלות הדיבור אצל יעקב:

אנו אומרים בהגדה של פסח – "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב":

מבאר הרבי ר' העשיל יש לפרש על פי מה דאיתא בספר גליא רזיא' וז"ל בשביל שהביא יעקב אבינו לשון תרגום בתורה שלבן קראו 'יגר שהדותא' ויעקב קראו 'גלעד' בשביל כך באו ישראל בגלות מצרים דוקא וכו' עיין שם.

ויש לומר דזהו שאמר הכתוב בפרשת וישב: 'וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגו' להוריד מצרימה' ר"ל שראו שבאו מגלעד' הואיל שיעקב הביא את 'גלעד' לשון התרגום בתורה – ולכך הוכרח יוסף לרדת מצרימה!

וזהו שאמר הכתוב 'ארמי' דייקא 'אובד אבי וירד מצרימה' ר"ל בשביל שהביא אבי לשון ארמי בתורה זאת גרם שהוכרח לירד מצרימה!

ויש לפרש גם כן דזה שאמר בעל הגדה 'וירד מצרימה מלמד שהיה אנוס על פי ה'דיבור' דייקא ר"ל בשביל שדיבר יעקב אבינו לשון ארמי עם לבן לכך היה אנוס לירד למצרים! ע"כ.

הרי שהדיבור עדיין היה בגלות בזמן יעקב.

כמו כן מצאנו שיעקב בעצמו פגם בדיבור, בכך שקיבל לשון הרע ודיבת יוסף על אחיו [פרדס מנחם – יבואר בהמשך].

יצחק ממשש את יעקב ואומר [ברא' כז-כב] "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשו".

מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין [פרי צדיק ר"ח ניסן א']: שם ה' מורכב מאותיות יהו"ה. אות ו' מרמזת לספירת התפארת – תורה, והאות ה' מרמזת לספירת המלכות – תפילה.

יצחק רומז זאת באמר "הק"ל קו[9] יעקב" הדיבור של קול התורה [אות ו'] וקול התפילה [אות ה'] החלו לצאת מן הגלות.

והיה זה דוקא עכשיו, מפני שהזמן גורם, וכפי שבפסח – כפי שנראה בהמשך – יצא הדיבור מן הגלות, כן עתה בתאריך זה- מתחיל הדיבור לצאת מן הגלות אצל יצחק ויעקב.

וזה להבדיל מעשו, שאצלו הדיבור היה בגלות, דיבור של שקר וחנופה, ולכן השתמש בכח הדיבור על מנת לרמות את אביו. "כי ציד בפיו" – שהיה צד את יצחק בפיו בשאלות צדקניות – 'כיצד מעשרין את התבן'? 'כיצד מעשרין את המלח'?

המשך גלות הדיבור אצל יוסף ואחיו

גם אצל יוסף ואחיו מצאנו שהדיבור שבקדושה היה בגלות, והדיבור דקליפה וסטר"א הרים ראש.

פרשת וישב פותחת בלשון הרע והוצאת דיבה שהביאו לגלות מצרים [בראשית לז – ב]: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם… וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם":

וכתב בספר אור לשמים [רוטנברג פ' וארא] שזאת רמז יוסף לאחיו באמרו [ברא' לז-ז] "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה" שהדיבור דקדושה אצלנו בגלות, ולכן אנו בבחינת אִלמִי"ם, ושוררת בינינו שנאה ודיבה ולשון הרע.

ואכן בעת שנפגש יוסף עם אחיו, החל הדיבור קצת להתקן, ולכן נאמר [ברא' מה-טו] "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ": [שפ"א ויגש תרמ"ד].

וניתן להוסיף שאף דיבורו של יוסף החל להתקן, שאמר לאחיו "עיניכם הרואות, כי פי המדבר אליכם", והפעם זה דיבור של אחווה, חלף "ויבא יוסף את דיבתם רעה".

ירידת יעקב למצרים לגאול את הדיבור

אנו אומרים בהגדה של פסח "וירד יעקב מצרימה – אנוס על פי הדיבור". בפשוטו – ירד באונס, על פי דיבור וציווי השם.

לכאורה הדבר תמוה, שואל השפת אמת [פסח תרל"ב], שהרי מיד ששמע יעקב שיוסף חי במצרים, ירד לשם ברצונו, ורק בהיותו בדרך נגלה לו ה' ואמר לו 'אל תירא מרדה מצרימה'?

אלא מבאר השפ"א[10] היות וכל גלות מצרים הייתה כדי לתקן את גלות הדיבור כפי שנתבאר בזוהר, הרי שכל ירידתו הייתה באונס "על [מנת לתקן את] פי הדיבור".

זאת ועוד, יעקב בעצמו פגם בדיבור, בכך שקיבל לשון הרע ודיבת יוסף על אחיו, והוצרך לתקן זאת בגלות מצרים. זהו אנוס על פי הדיבור[11].

גלות מצרים – שלטון דיבור דקליפה

בני ישראל בגלות במצרים, ואף הדיבור דקדושה בגלות.

משה רבינו מציל איש עברי מיד איש מצרי המכהו. למחרת הוא מנסה להציל איש עברי מאיש עברי אחר המכהו. אומר לו הלה "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". משה שומע את הדברים ואומר "אכן נודע הדבר". בפשוטו – נתגלה ונתפרסם מה שהרגתי את המצרי, ואני כעת בסכנה.

אולם המדרש[12] מבאר –'היה משה מהרהר בלבו ואומר, מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו [שנתפרסם שמשה הרג את המצרי] אמר; לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה? לכך אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים':

והדברים טעונים ביאור – אמנם רק לשון הרע היה ביניהם? והרי עובדי עבודה זרה היו, והמספר לשוה"ר "כאילו" עובד עבודה זרה, ודוקא לשון הרע סיבת הגלות??

אלא הביאור הוא[13] – היות והדיבור דקדושה היה בגלות, כדי להגאל היה עליהם להיות מובדלים מן הדיבור דקליפה – לשון הרע, ליצנות, שקר וכו' ומכח גאולת הדיבור תהיה גאולתם, ויזכו לדיבור דקדושהמתן תורה. אך אם הם בעלי לשון הרע, ורחקו מדיבור של קדושה – כיצד ייגאלו ויזכו למתן תורה??

גאולת בנ"י והדיבור  – בזכות ההינזרות מדיבור דקליפה

על אף שראינו שמשה חשש – במה יזכו לגאולה אם יש ביניהם דלטורין ובעלי לשון הרע, מכל מקום כלל בני ישראל היו גדורים מדיבור דקליפה.

דוד המלך אומר בתהלים[14]: ״בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז״. יציאת מצרים התאפשרה, בזכות שלא שינו את לשונם ללשון לע"ז – לשון האומות[15]. הם התנזרו מדיבור דקליפה, וזכו ל'צאת ישראל ממצרים'.

מובא בשם הרה״ק ר׳ מנחם מנדל מרימנוב זי״ע, שמי שנזהר מלדבר עם בני ביתו בלשון לע"ז – לשון המדינה – אינו מסור לשליטת שר המדינה, כי אם מושגח מהקב״ה בעצמו. ע״כ. ואם כן, אם היו ישראל מדברים בשפתם של המצרים, אזי היו נכנעים תחת שר מצרים, אבל כיון שלא שינו את לשונם זכו ל״לשונות״ של גאולה, שכנגד מה ששמרו על לשון הקודש במצרים[16].

וכפי שראינו לעיל – כבר מיוסף החל הענין לבוא לידי תיקון 'כי פי המדבר אליכם'[17].

קליפת פרעה – דיבור דסטרא אחרא

כפי שראינו, היה הדיבור דקדושה בגלות תחת קליפת פרע"ה.

פרע"ה – פה – רע[18]. היה פיו פגום בכפירה ובשקר. כמה פעמים הבטיח לשלח את ישראל, ותעתע במשה. פרעה מחציף כנגד משה בדברי כפירה ואומר [שמות פרק ה-ב] 'מִי[19] ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אשלח':

ולכן אלהי מצרים הוא "פי החירות". שנותנים לפיהם חירות ודרור לדבר כל אשר יחפצו[20] "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר, שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, מִי אָדוֹן לָנוּ":

וכשישראל יוצאים ממצרים אומר ה' למשה שיאמר לבני ישראל שישובו ויחנו לפני פי החירות – רמז להם לישראל[21] שכעת שהדיבור יוצא מן הגלות, 'וישובו ויחנו' – יש להתיישב ולחנות – לעצור ולהתבונן 'לפני' שאתן ל'פי' את 'החירות' לדבר כרצונו…

פרע"ה נאחז בעור"ף

האריז"ל מבאר באריכות את ענין אחיזת קליפת פרעה בספירות הקדושות [עי' בהערה[22]] ואנו ננסה לפשט את דבריו מבלי להכנס לעניינים קבליים עמוקים.

על מנת להבין את הדברים, נקדים הקדמה קטנה בענין מעמד הספירות בעולמות העליונים:

בנין הספירות בעולמות העליונים הינו כידוע בדמות אדם. וכמוכר לכולנו מפתיחת אליהו הנביא[23] המופיעה בסידורי עה"מ. הראש = מוחין – בו נמצאות שלש ספירות ראשונות – חכמה בינה ודעת. הגוף – תפארת. זרוע ימין – חסד, זרוע שמאל – גבורה, שני השוקיים – נצח והוד, אות ברית קודש – יסוד, עטרת היסוד – מלכות.

כל ירידת השפע מן העולמות העליונים – מן האין סוף ברוך הוא – הינו דרך השתלשלות הספירות. החל מן המוחין – החב"ד – ומשם אל שבע הספירות התחתונות המכונות בקצרה בר"ת "חג"ת נהי"ם" – ומן הספירה התחתונה – המלכות – יורד השפע לעולמנו.

זה לעומת זה עשה אלקים, והמרכבה הטמאה – הקליפות – גם להם יש ספירות, אך ההבדל הוא – שלהם אין מקור חיות עצמי, אלא הינן יונקות מן השפע השופע בקדושה, וממעטות בכך את יניקת הקדושה וירידת השפע לעולמות התחתונים.

דומה הדבר לצינור המזרים מים לגינה, אך מאן דהוא ניקב אותו באמצעו ונוטל את מימיו. המים הללו לא יגיעו לגינה. כך מקום שהקליפה נאחזת ויונקת – ממעט את השפע מן הקדושה.

האריז"ל מבאר שקליפת פרעה יונקת מן העורף. פרע"ה אותיות הער"ף, וכן גימטריה עור"ף עה"כ.

מיקום זה נחשב ל"אסטרטגי" היות ודרך הצואר יורד השפע מן הראש – המוחין – אל כל הגוף, והינו מקום צר [ולכן נקראו "מצרים" – לשון מצ"ר], ובעת שנחסם – אי אפשר לשפע לירד דרך מקום אחר. יניקת הקליפה ממקום זה יוצרת מצב בו השפע נמנע מלרדת אל הספירות התחתונות ובמקום זאת – נמשך אל הקליפות, דבר שמבטיח את היות ישראל משועבדים במצרים לעד.

 תוכניתו זו מרומזת בפסוק "הב"ן הילו"ד היאֹר"ה", גימטריה מצר. לרמז שרצה להשליך לחוץ אל הקליפות את כל הב"ן הילו"ד – השפע הנולד מן הספירות העליונות.

מה עשה הקב"ה? הוריד לשפע דרך הגרון – ולא דרך העורף, ממקום שאין לפרע"ה יניקה, ואלמלא עשה כן – עדיין היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים.

פרע"ה – הער"ף – גלות הדיבור

לאור הדברים הללו, אומר המאור ושמש[24], נבין את ענין היות הדיבור בגלות.

היות והדיבור יוצא מן הגרון, ושם האחזות קליפת פרעה – בעורף מול הגרון, לא ניתן היה להשתמש בפה לקדושה וגאולה כראוי. הדבר גרם ל'פ"ה – ר"ע'.

ולכן אומר משה לקב"ה הרי 'כבד פה וכבד לשון אנכי ואיך ישמעני פרעה?' שהרי הדיבור הינו בגלות תחת יד פרעה, וכיצד ישמע לדיבורי?

גלות מצרים – גלות הדעת

מובא בזוה"ק[25] שגלות מצרים מוגדרת כ"גלות הדעת" כמו שכתוב 'גלה עמי מבלי דעת'[26]. כדברי ה' לאברהם – 'ידוע תדע[27] כי גר יהיה וגו' – הדעת תהיה בגלות, וכך גם אמר פרעה "לא ידעתי את ה'", ואמרו לו חרטומיו – 'הטרם תדע כי אבדה מצרים'. ואף משה כשראה שדלטורין ביניהם אמר "אכן נודע הדבר" – הדעת בגלות, מפאת הדיבור הפגום ולשון הרע שביניהם.

וכנגד זה בגאולה נאמר: 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים', ועוד כתוב: 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה''. הרי לנו שעל ידי יציאת ישראל ממצרים בניסים ונפלאות יצאה הדעת מהגלות. גם מצרים יגיעו להכרה זו שלא ברצונם –  'וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים'. ובגאולה השלימה העתידה – 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'[28].

מה משמעות הדברים "גלות הדעת"?

ביאורים רבים נאמרו בזה. אנו נעיין בדברים לאור מה שביארנו עד עתה.

המאור עיניים[29] מבאר, כשלאדם אין דעת – אין הוא יכול לדבר. תינוק הינו חסר דעה, ולכן גם חסר כח הדיבור.

ואם הוא מדבר דברי חולין והבל – ודאי חסר דעת הוא. נמצא איפוא שהחסר דברי תפילה תורה וקדושה – חסר דע"ת הוא.

קליפת פרעה נאחזה בעורף ממול הגרון – כפי שביארנו, וכח הדיבור הינו מהתפשטות ספירת הדעת מן הגרון אל הפה[30]. נמצא שפרעה אחז את ישראל במקום המונע את גאולתם, שכן כיצד יתפללו וידברו – אם הדיבור – הדעת – הוא בגלות?

משה רבינו – סוד הדעת, כמו שכתוב 'אשר ידע"ו ה' פנים אל פנים'.  ולכן גם דיבורו הוא בגלות, כפי שהבאנו לעיל מן הזוהר. ולכן גאולת הדעת מן הגלות תלויה דוקא בו[31].

[וביתר עמקות – עם ישראל הינם משורשו של משה – בחינת הדע"ת, דור דע"ה, ולכן משה רואה צורך לתקנם שהם משורשו ובתיקונם – תלוי תיקונו. הארכנו בזה בספרנו משנת הגלגולים ע"ש].

ניתוק ההשפעות מהראש לגוף

כפי שנתבאר – פרע"ה אחיזתו בעורף. החלק העליון – המוחין – לא מורידים את שפעם כלפי מטה – אל הגוף.

שם יהו"ה מרמז לספירות. י- כתר וחכמה, ה'- בינה, [ו' – ו' קצוות הגוף – חסד גבורה תפארת נצח הוא יסוד, ה' – מלכות].

נמצא שפרעה מנע את הורדת השפע מאותיות י"ה – המוחין שבראש – חכמה ובינה – אל הספירות התחתונות.

פרעה לא השיג יהו"ה, אלא רק שם אלקים. פרעה מעיד על עצמו 'לא ידעתי את יהו-ה' ואומר ליוסף 'אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת', וחרטומי מצרים אומרים 'אצבע אלקים היא'.

נמצא שפגם בשם י"ה משם אלהי"ם וחיסרו, ומאלהי"ם נותר 'אל"ם'. כאל"ם לא יפתח פיו. נפגם כח הדיבור[32].

[ולכן כשבני ישראל יוצאים מן הגלות עדיין בטוח פרעה שהדיבור נותר אצלו בגלות, ואומר "נבוכים הם בארץ – סגר עליהם המדב"ר" – כח המדַבֵ"ר עדיין במסגר ולא יצא לחירות, ולכן אני יכול להם. סגר 'עליה"ם' – אותיות מע"ל י"ה – האותיות י"ה עדיין במסגר, ואוכל להם.

ולכן 'וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם": מצרים רודפים אחריה"ם – מאחר י"ה, לסגור את הדיבור. אך הכתוב מעיד "א"ל תוך הי"ם" השם אלהי"ם שלם ואין לו כבר כח לפגמו, שה"א"ל" הוא תוך ומחובר אל "הי"ם" – והושלם שם "אלהי"ם"!]

גלות הדעת – גלות הדיבור בתורה

כתב הזהר הקדוש[33] על הפסוק "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ":

"וימררו את חייהם בעבודה קשה, דא קושיא, בחומר, דא קל וחומר, ובלבנים, בליבון הלכה, בכל עבודה בשדה – ודאי דא ברייתא, את כל עבדתם זו משנה, אשר עבדו בהם בפרך, הכל תלוי עד שיבא אליהו וכו':

כתב בספר מאור עיניים[34] שכאן בא לידי ביטוי גלות הדעת. הדיבור בתורה, בחינה ה'דעת' – הייתה בגלות. ולכן חלקי הלימוד בתורה – קושיא, ק"ו, ליבון הלכה וכו' היו בגלות תחת קליפת פרעה. ובעצם שעבודם[35] הוציאו את אותם חלקים בתורה הקדושה לאור, מיד הקליפה.

ולכן כשאמר משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" – פרש"י – "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה" – פירוש הדבר שכאשר טען משה טענה זו בדרך קל וחומר, הוציא את הקל וחומר שבתורה מן הגלות.

יתרון האדם על הבהמה – דעת

מעלת האדם ויתרונו על הבהמה – הדעת וכח הדיבור בקדושה. כיוון שבנ"י במצרים היו ללא ה"דעת" והדיבור – שהיו בגלות ושבויים ביד קליפת פרעה, היו ירודים כבהמה נטולת דעת ודיבור.

מצרים נמשלה לתנין ונחש.  "קולה כנחש ילך" – מה נחש מלחש והורג, אף מלכות מצרים מלחשת והורגת. וכשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם וכו'[36]. פרעה גם מכונה תנין – "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים [-תנין] הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו"[37].

כשלאדם יש דעת – הוא מושל ורודה בכל החיות; "…וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְד"וּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ": וכשאבדו את הדעת – הרי הם משועבדים תחת החיההנחש – מלכות מצרים רד"ו שנה.

פגם הדיבור – הדיבה בין אחי יוסף, הדלטורין שהיו במצרים, גרמו להם להיות משועבדים תחת הנחש, שהוא הסמל ללשון הרע – "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"[38]:

ולכן מובא בספה"ק שהלילה הזה של גאולת הדיבור ממצרים – ליל הסדר – מסוגל לתיקון חטא הלשון. שהרי בלילה זה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וכל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. והמספר לשון הרע מתגלגל בכלב ככתוב 'ויקרא לה נבח בשמו' ל"ה – ר"ת ל'שון ה'רע, מתגלגל בנבחכלב.

לאור זאת נבין מדוע דוקא במכת ערוב הודגש בתורה "הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב… וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב… וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ וגו'.

שהדבר טעון ביאור – מדוע דוקא בערוב נאמר שיהיה הבדל בין ישראל למצרים, והרי בכל המכות לקו המצרים ולא ישראל?[39]

לאור האמור – הדברים נפלאים, שהרי בני ישראל היו ללא בחינת הדעת והדיבור, שהם המאפיינים של "אדם", וחז"ל אמרו[40]

"אמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו", ועוד אמרו

"אם זכה [-נזדכך במעשיו] – רודה בהם [בחיות ובבהמות], לא זכה – נעשה ירוד לפניהם[41]", ואם כן כעת שהינם חסרי הדעת והדיבור כבהמה, מן הדין שהחיות והבהמות אשר במכת ערוב ימשלו אף בבני ישראל! לכן הוצרכו להבטחה מיוחדת שאף על פי כן ה' יתן הפליה ופדות בינינו לבין המצרים[42].

[וניתן לומר שרמוז הדבר בס"ת "ושמתי פדות' בין' עמי' ובין' עמך" סופי תיבות תני"ן = נחש, לרמז שעל אף שראוים שהתנין והנחש ימשול בם בשל חסרון הדעת, בכל אופן אשים להם פדות].

ונכתב "ושמתי פדת" – חסר ו'. האות ו' מסמלת לספירת הדעת[43]. דעת משמעותו חיבור – "וידע אדם את חוה אשתו", ואף ה-ו' משמשת כ-ו' החיבור. פד"ת חסר ו' – לרמז שחסרה מהם הדעת. ולכן לקו המצרים בער"ב – חסר ו'. אך לעתיד נאמר "פדות שלח לעמו" "והרבה עמו פדות" מלא ב-ו', שיזכו לאור הדעת בשלימות [כפי שנבאר כאן בהמשך].

ורמז לזה באמרו "וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" שאם תשאל מדוע פד"ת חסר האות ו'? על זה משיב "למחר יהיה האות הזה" – האות ו'[44], היא תופיע רק בגאולה העתידה, שיש 'מחר' שהוא לאחר זמן.

[לאור האמור נוכל להסביר שמסיבה זו, לאחר שיצאו מגלות הדעת וזכו למתן תורה, נאמר בהם "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וגו'. היות וזכו לדיבור דקדושה וצורת אדם, היו שמורים מן הנחשים והעקרבים. ורק כאשר שבו לקלקל ופגמו שוב בדיבור – "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר וגו' מיד נעשו שוב ירודים בפני הנחש – וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"].

ולכן בגאולה העתידה שתתוקן הדעת בשלימות ככתוב[45] "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה, (ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'", ואז יתוקן הדיבור דקדושה בשלימות – "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע", והדעת תמלא את הארץ –  "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" – ממילא לא ישלוט הנחש ושאר חיות השדה באדם, ולהיפך – וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם [-ירדה בהם], וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו, יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי [תינוק ה]גָּמוּל [משדי אמו] יָדוֹ הָדָה [-יושיט, ללא חשש מנזק], לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ [החיה והבהמה] בְּכָל הַר קָדְשִׁי"!

בני ישראל נאנחים נאנקים משועים וצועקים במקום 'לדבר'

בהיות בני ישראל בגלות, אין אנו מוצאים אצלם לשון תפילה ודיבור אל ה', שהדיבור היה בגלות. "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים":

מבאר בספר אגרא דפרקא[46] "ויאנחו" – האנחה היא בלב, בלא חיתוך שפתיים ובלא מילים. "ותעל שוועתם" – גם כן בלא חיתוך אותיות ודיבור. כמו כן לא מוזכר כאן שזעקו ושוועו לה', אלא "מן העבודה". 'כאדם הצועק אוי וי מגודל הכאב'.

ורק כשיצאו ממצרים וגלות הדיבור, ומצרים רודפים אחריהם אז נאמר "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:

שרק היום תזכו לישועה שלימה, ולא קודם לכן, היות ורק היום יצאתם מגלות הדיבור והחילותם להתפלל לה'[47].

אולם נשים לב –אמנם החלה גאולת הדיבור – הם צועקים לה' – אך עדיין מדובר ב'צעקה'. לא ב'דיבור'.

מבאר הבני יששכר[48] הגאולה טרם הושלמה. עדיין היה כח לשר של מצרים לקטרג הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה[49].

לכן הקב"ה פונה למשה ואומר 'מה תצעק אלי', למה הם משתמש ב'צעקה' בלא ב'דבור'? דבר אל בני ישראל ויסעו, היינו יומשך להם הדבר מן הלב, וז"ש במדרש 'יסיעו דבר מליבן'[50]. שיהיה זה בבחינת תפילה היוצאת מן הלב, שהדיבור כעת יוצא מן הגלות.

למדנו שמיד שיוצאים מן הגלות וזוכים לגאולה – יש לפתוח את הפה בתפילה.

מבאר השפת אמת[51] שבזה נבין את הענין לסמוך גאולה לתפילה. מיד כשאנו מברכים 'גאל ישראל' – אומרים 'ה' שפתי תפתח' – יצא הדיבור מן הגלות לגאולה ויש לדבר דיבורים של תפילה וקדושה. [ולכן הבקשה הראשונה היא על הדעת – שהיא יצאה מן הגלות לגאולה ומכחה הדיבור בתפילה ותורה, כפי שביארנו].

לקראת מתן תורה – ספירת העומר

עם ישראל יוצאים ממצרים ומצווים במצוה של דיבור פה. ספירת העומר.

ה' מצווה – 'וספר – תם לכם' האירו כספיר בשלימות לעצמכם, מיום הביאכם את עומר התנופה.
עומ"ר כמו אומ"ר [שאותיות אחה"ע – הגרון מתחלפות]. אומ"ר התנופ"ה – אותיות תנ״ו  פ"ה -שתוציאו אמרי"ם מאירים בפ"ה – דיבורים של בקדושה[52]. שהדיבור כעת נתקן.

בפסח הקרבנו את העומר – משעורים. אנו סופרים עד מתן תורה – חג השבועות – ואז כבר נקריב מנחת חיטים. קרבן שתי הלחם.

חט"ה בגימטריה כ"ב. לרמז על כ"ב אותיות התורה שבהם מדבר האדם. עד עתה – הקרבנו שעורים, מאכל בהמה. לרמז שללא תורה – טוב יותר אם לא ישתמש האדם כלל בכח הדיבור. אך לאחר מתן תורה – יש לאדם זכות וחובה לעסוק בדיבור של קדושה – עסק התורה[53].

[וניתן לרמוז זאת במה שאמרו חז"ל שתינוק שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וכו' דכתיב 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. הדיבור – מכח הדעת, כפי שבארנו לעיל. בעת שהחלנו להקריב חיטה – נתווספה בנו הדעת וקיבלנו תורה].

עשרה מאמרות – עשר המכות – עשרת הדברות – עשר לשונות של תפילה

אומר בעל החידושי הרי"ם מגור: "על ידי עשר המכות – הפכו העשרה מאמרות לעשרת הדברות".

כבר דיברנו לעיל על כך שהקב"ה ברא את העולם ב'מאמר' ולא ב'דיבור', שעדיין לא נתפרסם שמו בעולם כמנהיג, והרוצה להכחיש ולומר שאין מנהיג לבירה שברא העולם – יכול. ה'דיבור' היה בגלות.

עד שבאו עשר המכות והוכיחו את שלטונו יתברך בכל תחומי החיים והעולם, ואף על חיי האדם, ובכך ניכרת הנהגת הבורא, ומ'אמירה' הפכה הנהגתו ל'דיבור' – כמנהיג ודַבַּר בעולמו וצווה את עשרת ה'דברות'[54]. ולכן הן פותחות ב"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, אָנֹכִי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"[55]: מכאן ואילך הדיבור יופיע באופן קבוע – וידבר ה' אל משה לאמר וגו'.

כנגד זה יצאו לאור ממסגר הגלות עשר הלשונות של תפילה[56] – "א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה פגיעה ביצור קריאה ניפול ופילול ותחנונים"[57].

פגם ישראל בדיבור בתקופת המדבר

אהרון היה בחינת פה למשה. הדיבור אצלו היה מתוקן יותר, כפי שמדויק מן הזהר שהבאנו בראשית המאמר.

כשעשה אהרון את העגל, חזר מעט הפגם של פרע"ה – פה רע, ולכן שם נאמר 'כי פרע"ה אהרן לשמצה בקמיהם'. אחר כך משה טחן את העגל ל'עפ"ר' – הוציא את ה'עפ"ר' ונותרה ה-ה"א. שהאות ה"א מרמזת לתשובה[58]. ולכן ההגדה בליל הסדר פותחת בה"א – ה"א לחמא עניא כו'.

גם פטירת משה יצרה נסיגה בדיבור – אין עוד 'פה אל פה אדבר בו', ומרומז הדבר במקום קבורתו מול בית פעו"ר – פרע"ה בגימטריה עה"כ[59].

פסח – פ"ה – ס"ח

לאור זאת נבין את המצוה לספר בליל פסח ביציאת מצרים. מצרים העבידו אותנו ב"פ"ה ר"ך" לא היה לפה כח דקדושה, והיה רך[60]. קליפת הפ"ה – ר"ע של פרעה חפפה עליו, וכנגד זה אנו מציבים את הפ"ה – ס"ח שלנו. ס"ח גימטריה חיי"ם. שיחו בכל נפלאותיו. הדיבור יצא מן הגלות, ממות לחיים, וכעת עלינו לחברו אל הקדושה כראוי לו – ולספר ביציאת מצרים.

ואם נשאל – והרי הדיבור כבר יצא מן הגלות מתחת יד פרעה, ומדוע עלינו לספר בכל דור ודור ביציאת מצרים?

מבאר המאור ושמש: "ומטעם זה סיפור יציאת מצרים נוהג לדורות, מפני שמתעורר העת שיצא אז הדיבור מהגלות, לדבר דיבורים באמת. ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא, ולהביאו אל הקדושה כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור".

ואלמלא גאלנו ה' – עדיין היה דיבורנו משועבד לקליפת מצרים – לדיבורים של טומאה, לשון הרע ורכילות, כפירה והתרסה.

וממשיך ומבאר – שלכן אפילו כולנו חכמים כו' "מצוה עלינו לספ"ר" – מלשון אבן המאירה – אבן ספי"ר, "פירוש שאפילו מי שהוא חכם גדול ונבון ויודע את התורה, לא יחזיק עצמו במעלה זו שכבר דיבוריו הם ברורים ונקיים וקדושים, רק המצוה לספ"ר פירוש להאיר ולברר הדיבור ולקדשו על ידי סיפור יציאת מצרים, שהסיפור הזה מועיל לטהר הדיבור כנזכר, שאז הזמן גורם לפעול זה, מפני שנגאל הדיבור בעת הזאת[61]".

ולכן אנו שותים ארבע כוסות – מבאר השפת אמת – כנגד ארבע לשונות של גאולה. ולפה ישנם ה' מוצאות – אותיות השיניים, חיך, גרון, שפתיים ולשון. כנגד השיניים – אנו אוכלים מצה, וכנגד הארבעה הנותרים – אנו שותים ד' כוסות. לרמז על תיקון הפה והדיבור. ומרבים לספר ביציאת מצרים ככתוב 'אָנֹכִי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ' שלאחר שיצא הדיבור מן הגלות יש להרחיב את פיו בשיר ושבחה לבורא עולם ויהיה הפה-סח בכל נפלאותיו.

דבר נוסף – תכונת היין להוציא ולגלות הפנימיות לחוץ, נכנס יין – יצא סוד. ואמרו חז"ל "אפילו לב אטום – יין מפקחו".[62] והשותה יין נפתח דיבורו, ולכן שותים ארבע כוסות יין בליל פסח.

ולרמז לזה נתקנה לנו ההגד"ה – ר"ת ה'וא ג'לות ה'ד'יבור.[63] ועוד – ה'גדה ש'ל פ'סח ר"ת שפ"ה. לרמז שיש להרחיב בשפ"ה כעת שיצא הדיבור מן הגלות. ובגימטריה שכינ"ה – שהייתה בגלות. וכן מצרי"ם עם האותיות בגימטריה שפ"ה, וניתן בלילה הזה לתקן את כל הדיבורים האסורים של כל השנה שנפלו ביד הקליפות – 'ביד מצרים'.[64]

[לאור זאת תיושב התמיה מדוע לבן הרשע מן ההגדה אנו מקהים את שיניו – ולא כל פעולה אחרת? ומדוע אומרים אנו לו אילו היה שם לא היה נגאל, ולא פונים בצורה ישירה – לא היית נגאל?

מפני שבעצם אנו אומרים לבן הרשע – הרי אתה חוזר כעת לחסרון שהיה לנו במצרים – שהיה הדיבור דקדושה בגלות, והדיבור של הטומאה לשוה"ר וליצנות – נשא ראש, כך אתה נוהג כעת בהתרסתך. אנו מקהים את שיניו – לרמז על פגם הדיבור, ולרמז על כך שעושה מעשה נחש אשר ארסו בין שיניו. ומוסיפים אנו ואומרים שאילו היה רשע זה  המדבר דברי בלע – שם במצרים– לא היה הדיבור נגאל!]

אך אנו לעומתו – לא די שאיננו מתריסים, אלא אף מודים על הרעה –

אוכלים את המרור ומברכים עליו בשמחה, ובזה מודים גם על הרעה שעברנו, כשם שמברכים על הטובה. כעת הדיבור מתוקן.

הלל הזקן כורכן ואוכלן כאחת – מדרגתו גבוהה אף יותר – הלל הזקן שהיה שומע קול צווחה בעיר היה אומר 'מובטח אני שאין זה מביתי'[65] – מפני שבביתו לא צועקים, אלא מקבלים את הכל בשמחה, מלמד אותנו שיש לאכול את המרור כמו אכילת המצה המרמזת לגאולה, ולהודות גם בעת הרעה כפי שאנו מודים בעת הטובה.

והגם שאיננו במדרגתו, אנו עושים "זכר" למקדש כהלל, שהיה בדרגה זו.[66]

 

יה"ר שיגאלנו ה' גאולת עולמים, ותרבה הדעת כמים לים מכסים, אכי"ר.

 

 

 

 


[1]  [חלק ב דף כה:]:

 

[2] כלשון הזהר: "משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא, והוה איהו אטים לפרשא מלין".

 

[3] וכתב עוד שם בהמשך דבריו: "והנה גלות מצרים היה הכנה לתורה שבכתב שהגיע זמנה להגלות וכנגד זה היה חכמת מצרים שהיה בכישוף והתגלות מצד הקליפות בזה לעומת זה. ונצרכו להיות בגלות מצרים להוציא הניצוצין קדישין השייכים לתורה שבכתב ועל זה נאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הרכוש גדול דקדושה. ובגלות בבל שהיו אז עוד נביאים אחרונים יחזקאל חגי זכריה ומלאכי ודניאל ובעלי רוח הקודש. והיה אז בזה לעומת זה חרטומים ופותרי חלומות ומודיעים עתידות מצד הקליפה. ואחר כך שפסקה הנבואה והגיע זמן התגלות תורה שבעל פה וכמו שאמרו בסדר עולם זוטא מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים. והיינו חכמים המחדשים בשכלם בתורה שבעל פה דאף שהוא גם כן דברי אלהים חיים מכל מקום מופיע בלבם של חכמי ישראל. אז התחילה חכמת יונית על ידי ארסטו שכפרו בכישוף והתגלות וסמכו על שכלם והבנתם הגרועה להכחיש דברי אלהים חיים התורה שבעל פה. ואז היה התורה שבעל פה בגלות עד שהוציאו הניצוצין קדישין ואז התפשטה התורה שבעל פה": עכ"ל.

 

[4] סנהדרין ח.

 

[5] לכן אנו מוצאים את הביטוי "ויאמר… בליבו" ולעולם לא נמצא לשון דיבור, מפני שלעצמו לעולם פונה האדם בלשון רכה…

 

[6] עי' רש"י סנהדרין דף צז. "ושני אלפים תורה – מן הנפש אשר עשו בחרן עד [אלפים] שנות משיח".

 

[7] והוא המשך הפסוק המובא במדרש "בי יכתירו צדיקים" – שזה היה כתר וראש להתגלות דיבור תורה ותפילה לצדיקים. [שפ"א שם].

 

[8] וממשיך שם: ומפני שהחטא – הוא סיבת הגלות והפורענות – נחלק לשלושה חלקים, חלקי חטא המחשבה, וחטא הדיבור, וחטא המעשה, לכך יש על המשכיל להתעורר על קץ גלותנו זה שראוי להיות שלושה חלקים יותר על גלות מצרים, כי מתוך שעמדו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה על חטא הדיבור, קל וחומר בבית ראשון שעבדנו עבודה זרה וחטאנו בשלושה חלקי החטא, במחשבה בדיבור ובמעשה, נגזר עלינו ארבע מאות ושלושים שנה כנגד הדיבור, ארבע מאות ושלושים כנגד המחשבה, ארבע מאות ושלושים כנגד המעשה.

וזה חשבון דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ומאתים ותשעים (דניאל יב, יב), שהם שלש פעמים ארבע מאות ושלושים, ולכך אמר הנביא (מיכה ז, כ) תתן אמ"ת ליעקב, התפלל על הקץ הזה ואמר תתקיים אלף ומאתים ותשעים ליעקב, כלומר לזרעו של יעקב, ואם תעשה זה במדת אמת, ואם לאו במדת החסד שלך שהחזיק בה אברהם, זהו חסד לאברהם אשר נשבעת, כלומר שבועה יש בדבר שנשבעת לאבותינו מצד החסד, והשבועה היא מה שכתוב (דברים לב, מ) כי אשא אל שמים ידי, ובדניאל כתיב (דניאל יב, ז) וישבע בחי העולם:

 

[9] ניתן עוד לרמוז שהק"ל נרשם בכתיב חסר, לרמוז לגאולה שתתחיל ממשה רבינו שנולד לק"ל שנה לגלות מצרים, בהיות יוכבד בת ק"ל שנים. [ענין ק"ל שנים כנגד הק"ל שנים שפרש אדה"ר מחוה והוליד לילין ורוחין, כפי שביארנו בארוכה בספרנו 'משנת הגלגולים' במאמר סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר].

 

[10] וכן מובא בשם האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל.

 

[11] פרדס מנחם – מועדים קל"ה.

 

[12] מדרש רבה שמות פרשה א פסקה ל

 

[13] עי' שם עולם הרצברג סי' טז.

 

[14] פרק קיד, פס' א.

 

[15] ויקר"ר לב – ה.

 

[16] הגש"פ נחלת שדה, ומעי"ז במאור ושמש – רמזי פסח ד"ה ולכן אבותינו.

 

[17] כתב בספר משכיל לדוד [בראשית פרק מא פסוק יב] רש"י הסביר עה"פ ושם אתנו נער עברי –  "עברי – אפילו לשוננו אינו מכיר": וקשה היכי הוה מצי שר המשקים לומר כן, דהרי יאמר לו פרעה א"כ היכי היה מדבר עמך, ופותר לך החלום, והלא לא היה שם עברי אחר להיות מליץ?

והיה נראה לומר דמשו"ה לא קאמר 'אינו יודע' אלא 'אינו מכיר' כלומר יודע הוא לדבר בלשון מצרי על צד ההרגל, אבל אינו מכיר בטיב הלשון לדבר על בוריו בדקדוק.

אלא דבין כך ובין כך קשה מנ"ל לרש"י הך פירושא, והלא בב"ר לא אמרו אלא 'נער שוטה, עברי שונא' לכך נראה לפרש כוונת רש"י  

 כמו שפירשו גבי מה שאמרו רז"ל ש'אין מלה"ש מכירין בלשון ארמי' דאין הכוונה שאינם יודעים, אלא ששונאים אותו ואין רוצים ליזקק לו, ה"נ רצה לומר אפילו לשוננו אינו מכיר – כלומר הוא שונא אפילו לדבר בלשון מצרי, לפי ששונא אותנו, וזה היה באמת דרכם של ישראל וכמ"ש רבותינו ז"ל שלא שינו את לשונם והשתא עולה פירוש רש"י בקנה אחד עם מה שכתוב במדרש: עכ"ל ודפח"ח.

וע"ע בפירוש הרא"ש עה"ת עה"פ [במדבר כה-א] 'וישב ישראל בשיטים'; ילמדנו רבינו בזכות כמה דברים נגאלו אבותינו ממצרים? בשביל שלא שינו את שמותם ולא שינו את לשונם שנאמר כי פי המדבר אליכם שהיו מספרים בלה"ק ולא גילו מסתורים שלהם שנא' ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה  [הציווי ושאלה אשה וכו'] מופקד אצלם מפי משה י"ב חדשים ולא נפרצו בעריות. לא שינו שמותם ראובן שמעון ירדו ראובן שמעון עלו… כל מקום שנא' העם לשון גנאי הוא וכל מקום שנא' ישראל לשון שבח הוא. ויהי העם כמתאוננים. וידבר העם באלהים ובמשה מה אעשה לעם הזה. וירא משה את העם כי פרוע הוא:

 

[18] מאור ושמש – רמזי פסח, ובעוד ספרים.

 

[19] לא אמנע טוב מבעליו, ואביא כאן פרפרת נאה בהקשר לדברי פרעה הללו, מהר"ש מאוסטרופלי והשפ"א [ויגש תרמ"ד]:

וירדו כל עבדיך אלה אלי (ד׳א ח׳) איתא בלימודי האר״י זלה״ה הביאו הרב מהר״ש מאסטרפולי. פרעה פגם באותיות מ״י של אלהים עליון בסוד מי ה׳ אשר אשמע בקולו וגו׳ ואח"כ פגם באותיות מ״ה של אלהי"ם התחתון באומרו מה זאת עשינו (שם י״ד ה׳) עכל״ה.
ולדעתי – אומר השפ"א – הוא סוד, שבתחילה כאשר פגם באותיות מ״י של אלהי"ם, נשאר אותיות אל״ה מאותיות אלהים, ואח״כ כאשר פגם באותיות מ״ה של אלהים, נשאר אותיות אל״י, וזהו סוד (י״א ח׳) וירדו כל עבדיך אל״ה אל״י, ר״ל צריך אתה לתקן במה שפגמת באותיות אל״ה אל"י, לכן כאשר נטבע בים סוף כתיב וישובו המי"ם ר״ל מ״י של אלהים עליון, ומ״ה מאלהים התחתון, וזה המי"ם – מ״ה מ״י, ששבו למקומם כאשר בתחילה, ונמצא שתיקן מה שקלקל. [א.ה. ענין אלהי"ם עליון ותחתון – הוא בחינת ה' עילאה ותתאה, עי' שערי אורה גיקטיליא שער ה' ד"ה 'ואם תבין'].

ובאגרא דכלה ע"הפ "הנה יוצא המימ"ה" יש לפרש באותיות מ"י מ"ה – שפגם בהם פרעה. ע"כ. עכ"ל השפ"א ודפח"ח.

ונראה להוסיף בענין – גלות הדיבור – כמובא בספרים – היא בחינת גלות השכינה, ספירת המלכות [עי' מבוא לחכמת הקבלה – ח"א ש"ו פ"ג, ובספר קהלת יעקב – ערך למ ועוד]. שם אלהי"ם הוא מבחינת המלכות. ולכן מובן שפגמו של פרעה – גלות הדיבור – היה דוקא בשם אלהי"ם, כדברי הר"ש מאוסטרופולי. הדבר רמוז בכך שפרע"ה נקרא פ"ה רע, פ"ה = 86 עה"כ, כמספר אלהי"ם.

אך אצל משה נתקן הדיבור במעמד הר סיני, ופ"ה אל פ"ה אדבר בו – פעמיים 86 [עה"כ], כנגד שתי בחינות של אלהי"ם עליון ותחתון.

 

[20] זרע קודש שמות יד-יב.

 

[21] ר' צדוק בפרי צדיק – קונטרס עמלה של תורה – אות א.

 

[22] ספר פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז, וז"ל:

"דע, כי פרעה אחיזתו בעורף ולא בפנים, והיא באחור הגרון דא"א, ששם בבינה דא"א, הנקרא גרון, ושם סוד מקום צר, לכן נקרא מצרים – מצ"ר ים, ושם היה מעכב הטפה, היורד לחוט השדרה, ויורד משם השפע לז"א הנקרא ישראל, ופרעה עיכב השפע ההוא, והיינו משועבדים תחת ידו, בהיות כי אחיזתו בב' אותיות מ"י דאלהי"ם, וזה בעורף. ושאר אותיות אלהים שהם אל"ה, הם בפנים, כידוע הוא כי אל בפנים, ושם נאחזין ישראל. וכל זה הוא, קודם אצילות אבא ואמא, והתפשטות בז"א בזרועות שלו, ופרעה היה בעורף הגרון שהוא בינה של א"א, קודם שיתפשטו הזרועות שלו באו"א:

ומה עשה א"א, הפסיק ותיקן העולם באופן (שיצאו ישראל, ס"א) שהכל בא מן הפנים ולא מן העורף, שהיא מקום אחיזת פרעה. לכן אמר עבדים היינו לפרעה במצרים, ר"ל בהיותו במקום צר שהוא חוט השדרה, והוא מצרים. ויוציאנו ה' אלהינו משם, הם או"א הוציאנו מן העורף, בסבת התפשטות ביד חזקה ובזרועה נטויה, ב' זרועות דא"א:

ואלו לא הוציא הקב"ה שהוא א"א את אבותינו ממצרים, פי' – שהוציא לאו"א בגרון א"א, והשפע שהיה הולך מצד האחור חזר לפנים בסוד או"א, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים, שהוא סוד המלך הראשון, בלע בן בעור, בסוד בית הבליעה שהוא הגרון, ששם אחיזתו, והיה מעכב השפע היורד לישראל שהוא ז"א, לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, והרי זה משובח:

וכדי שתבין כוונת פרעה הרשע, דע, כי הוא רמוז בעורף, וממול ערפו שהוא הגרון, בפנים שם ה"ג מוחין דקטנות, כשהוא בבטן המלאה בינה שהוא אלהים, ובהיפך מליאה, ומשם יונק הז"א בקטנות, ג' אלהים כמנין גרון (א) וזהו הגרון הוא מקום צר, ולזה רמז הכתוב, מן המצר קראתי יה, וכוונת פרעה היה, לעכב המוחין שלא יצאו לחוץ ולא לפנים, ויתהפך השפע לאחור, אמר כל הבן הילוד, פי' – לעכבו במצר, וכן תמצא הב"ן הילו"ד היאור"ה, גי' מצר, פי' כי היאורה חסר ו', ואלו ג' מלות עולין שג"ל, וכן מצר עם שלש אותיותיו גי' שלג":

 

 

[23] "אַנְתְּ הוּא דְּאַפַּקְתְּ עֶשֶׂר תִּקּוּנִין וְקָרֵינָן לוֹן עֶשֶׂר סְפִירָן לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָן וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָן. וּבְהוֹן אִתְכַּסִּיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא… וְאִלֵּין עֶשֶׂר סְפִירָן אִנּוּן אַזְלִין כְּסִדְרָן… וְכַמָּה גוּפִין תַּקַּנְתְּ לוֹן דְּאִתְקְרִיאוּ גוּפָא לְגַבֵּי לְבוּשִׁין דִּמְכַסְיָן עֲלֵיהוֹן וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִקּוּנָא דָא. חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא. גְּבוּרָה דְרוֹעָא שְׂמָאלָא. תִּפְאֶרֶת גּוּפָא. נֶצַח וְהוֹד תְּרֵין שׁוֹקִין. יְסוֹד סִיּוּמָא דְּגוּפָא אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. מַלְכוּת פֶּה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ. חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו. בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין וכו':

 

[24] רמזי פסח ד"ה והנה. והוסיף עוד: "ובחינת הגאולה היה על ידי שהאיר הקב"ה על הדיבור אור המוחין עילאין שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גימטריא ס"ח ונתבטל אחיזת החיצונים מהדיבור. [הרמז הנלע"ד בזה – בשליחות משה יש שלש פעמים אנכי – כשלכל אחד צמוד פה – ספר שמות פרק ד, פעמיים עם אהי"ה ופעם עם הוי"ה; (יא) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְדֹוָד: (יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: (טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:]

 

 

[25] זוה"ק תרומה קסא. וע"ע באריז"ל פרע"ח שער כ"א פ"א, שעה"כ דרוש א' לפסח, ספר הליקוטים שמות פ"ב.

 

[26] ישעיה ה-יג.

 

[27] והחל הדבר ממאמר אברהם 'במה אדע כי אירשנה' – ובזה היה פגם בבחינת הדעת, ואז תיכף נגזר גלות מצרים – גלות הדעת [ששון ושמחה ויסברג ח"ג פסח עמ' סד].

 

[28] ישעיה יא-ט.

 

[29] פ' בא

 

[30] עי' ע"ח שער דרושי הצלם דרוש א'.

 

[31] אגרא דכלה פ' בשלח. על פי זה מסבירים מדוע נקרא הלילה הזה "ליל שימורים", שכן דברים הצריכים שימור נפסלים בהיסח ה"דעת", ולכן לילה זה שהוא גאולת הדעת צריך שימור מיוחד. [הסדר הערוך ח"ב עמ' כט בשם הגר"מ שפירא].

 

[32] מבוא לחכמת הקבלה – חלק א שער ו פרק ג.

 

[33] ח"ג רכט:, ובתקונים דף קמז.

 

[34] שם.

 

[35] עי' נהרות איתן [רובין ח"א עמ' לב] שמקשה שלכאורה אין לזה שייכות לעבודה הפיזית של החומר אשר השתעבדו להוציא את המדרגה הרוחנית של גלות הדעת והתורה, בחומר שזה ק״ו? ומבאר שיתכן שכוונתו שע״י שיעבוד הגוף נעשה החומר שלהם מזוקק שבעתיים, עד שלא נשאר בהם כל שייכות לתאווה גשמית, וזיכוך החומריות הוא מה שכתב שע״י שיעבודם הוציאו את הדעת שהיא התורה מן הגלות, וכל זיכוך ע״י עבודה גשמית אחרת, הוציאה ג״כ מדרגה רוחנית אחרת מעומק הגלות שלה, וזהו ק״ו ליבון הלכה וכו' ודו״ק.

 

[36] שמו"ר ט-ג.

 

[37] יחזקאל פרק כט-ג.

 

[38] קהלת פרק י – יא.

 

[39] למעט מכת חושך שבה לקו רשעי ישראל. ועי' במפרשים שנתנו כמה טעמים בענין ההפליה והפדות דוקא במכה זו.

 

[40] מסכת שבת דף קנא.

 

[41] ב"ר ח-יב.

 

[42] שם עולם הרצברג סי' טז.

 

[43] שם יה"ו – חכמה בינה דעת, ו' מרמז לו"ק הנשרשים בדעת – קו האמצע.

 

[44] והוסיף שם שאל תתפלא שמבאר אות מלשון אותיות ולא כפשוטו – מופת, שאף בחז"ל מצינו כן שדרשו עה"פ וישם ה' לקין אות – מבואר בילקוט ובמדרש שה' שם לו את האות ו'.

 

[45] ישעיה פרק יא.

 

[46] אות שז.

 

[47] עש"ע שמוסיף לבאר את ההבדל בין ישועה לעזרה: 'אם כן לא היתה נקראת הגאולה רק עזר"ה, אבל בכאן אצל הים נאמר [שם יד י] ויצעקו בני ישראל אל ה', הנה אחר הבקשה נקרא השי"ת מושיע, וז"ש משה התיצבו וראו את ישוע"ת ה' אשר יעשה לכם היו"ם דייקא, שעד היום לא היתה ישוע"ה רק עז"ר, וזהו ויוש"ע י"י ביו"ם ההו"א דייקא, וז"ש דוד חושה לעזרת"י (ר"ל מהר והחישה נפלאותיך להיות לי לעזר גם קודם התפלה) ה' תשועתי (כי תשועתי תמיד אתה אחר התפלה כי אתה שומע תפלה, הנה גם באיני מתפלל עדיין) חושה לי לעזרה. וזה פירוש הפסוק [תהלים קמה יט] רצון יראיו יעשה (גם כשהוא אצלם רק ברצון, אבל לא נקרא ישועה, אבל) ואת שועתם ישמע ויושיעם.

וזה פירוש הגמרא [ברכות ו ע"ב] כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב [בראשית יט כז] וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' עכ"ל, והנה לכאורה הדברים תמוהים מהיכן דייקו שבשביל מצוה זאת לחודה יהיה השי"ת בעזר כדרך שהיה עוזר לאברהם, דלמא מה שהיה השי"ת עוזר לאברהם היה בעד המון מצוות הרבים שעשה לפניו עד שקראו אברהם אוהבי, והנראה דדייק, דהנה המעשה דהצלת לוט נאמרה באריכות סיפור המעשה בתורה, ואחר כך כתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום וכו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וכו' ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וכו', דהנה קשה הרי זה כבר נאמר באריכות לעיל, ע"כ לומר דמשמיענו דהשי"ת היה עוז"ר לאברהם היינו דעשה רצונו גם מבלי תפלה, כי לא התפלל אברהם על לוט, ואף על פי כן ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט וכו', הנה נשמע שהשי"ת היה בעז"ר דייקא לאברהם, היינו שהיה עוז"ר לו אפילו על הדברים שלא התפלל רק היה בלבו במחשבה, והנה מדסמך בכאן דייקא אל המקו"ם אשר עמ"ד שם וכו', שהיה קובע מקום לתפלתו, משמע דזאת המצוה דייקא גורמת לזאת המעלה, והוא מדה כנגד מדה, כיון שקובע מקום לתפלתו, קודם שמתפלל, הנה המקום הזה הוא דמיון חקיקת התפלה במחשבה, וכדמיון השרטוט בס"ת שהוא המקום המוכן לסבול האותיות טרם הכתיבה, כן המקום הנקבע לתפלה, הבן הדבר, על כן והיה זה שכרו, שהשי"ת עוז"ר לו מעת עלה הדבר במחשבתו גם בטרם התפללו:

וכתובים הדברים אצלינו באריכות בנוסח ברכות קריאת שמע עזר"ת אבותינו אתה הוא מעולם, מגן ומושי"ע לבניהם אחריהם וכו'. ובפסוק [תהלים קכא א] אשא עיני אל ההרי"ם מאין יבא עזר"י, ובאת התשובה עזר"י מעם ה' עושה שמים וארץ, שגם בעת עשיית שמים וארץ, הנה ישראל עלו במחשבה הגם שלא סיגלו עדיין מצוות ומעשים טובים:

ולפי זה תבין הדבר אשר כל אחד מהתנאים הנ"ל דיבר לפי סוד שמו, שהתנא ר' אליעזר דיבר כפי סוד שמו לשון עז"ר, על כן אמר בתשרי נברא העולם סוד המחשבה, ור' יהוש"ע שמו גורם לשון ישוע"ה על כן דיבר מהמעשה, ואמר בניסן נברא העולם. ואתה המעיין לטוש עיני שכלך ותשכיל דברים נעלמים בחכמה':

 

[48] מאמרי חדשי תמוז אב – מאמר ה.

 

[49] ילקו"ש שמות רמז רל"ד.

 

[50] עש"ע שהוסיף בענין.

 

[51] שמות תרנג.

 

[52] מטה משה על הגש"פ לר' משה אליקים בריעה מגיד מישרים דקוזניץ. ענין העומ"ר – אומ"ר – מובא גם בנועם אלימלך פ' אמור.

 

[53] אלה הדברים שלזינגר, פ' אמור, מהגר"פ פרידמן.

 

[54] כתב בספר שבת למטרה: השפת אמת כתב שעשרת הדברות הם שורשים של תרי"ג מצוות כידוע, כפי שאומר הרס׳׳ג, ובאמת יש בהם תרי״ג אותיות ועוד שבע כנגד שבע מצוות דרבנן. מסתבר איפוא שגם עשרת המכות במצרים. הם שרשים למכות נוספות. וראה זה פלא, בהגדה של פסח מובאות ג׳ דעות כמה מכות הוכו המצרים במצרים וכמה בים-סוף. דעה א׳ במצרים 10 ובים 50 (אצבע מול יד). דעה ב, במצרים 40 ובים 200. דעה ג׳ 50 ו־250. לפנ׳יכ מציינים חכמים כי 10 מכות היו. ור׳ יהודה סימנם בשלש מילים: דצך עדש באחב =3. סך כל הנאמר הוא 613 בדיוק! תרי"ג!  (באגדה איו מחלוקת עקרונית בין דעות שונות, אומר הרב דסלר, אלא כל אחת מתייחסת לבחינה סויימת או לזוית שונה)

 

[55] שיח יהודה רפפורט – שבועות.

 

[56] תולדות יעקב יוסף פרשת קדושים – אות ח.

 

[57] מדרש רבה דברים פרשה ב פסקה א.

 

[58] כדברי הגמ' במנחות דף כט: 'ומפני מה נברא העולם הזה בה"י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך? לא מסתייעא מילתא כו'.

תשוב"ה – מובא בקבלה שהוא אותיות תשוב-ה' שמה שפגם במלכות – אות ה' – ישוב למקומו.

 

[59] הכל מפני מנחם מאמרים בשלח תשנג מ"ב.

 

[60] אמרי פנחס – שער ד – שבת ומועדים. והוסיף עוד שם באות רפג: בין יושבין בין מסובין, כי כשהיו במצרים היה הדיבור בגלות, וזה שנאמר בפרך בפה רך, והביא הקב"ה אור גדול לעולם ונגאלו, ויצא הדיבור מהגלות וזה פה סח, והדיבור הוא בחי' מקיפין וזה מסובין לשון סביב והוא מקיפין:

 

[61] ומוסיף שם עוד: "וזה רומז גם כן באמרו מעשה ברבי אליעזר וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם וכו', שידוע מאמר חז"ל שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך שעיקר קבלת עול מלכות שמים הוא בדיבור הקריאת שמע, והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובדחילו ורחימו צריך שישמור שלא יפגום ברית הלשון ושיהיה דיבורו ברור ונקי כדי שלא יתאחזו החיצונים לבלבלו בעת שמקבל עליו עול מלכות שמים וכנ"ל. והנה אותן החכמים המשיכו קדושה גדולה כל כך בדיבורם על ידי סיפור יציאת מצרים עד שגם תלמידיהם הרגישו קדושה ההיא וגם עליהם נמשך קדושה על ידי רבותיהם, ועל כן באו ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע פירוש שאנו מרגישין גודל קדושה העליונה שנמשך לדיבורכם שעל ידי דיבור קדוש כזה שנתקדש על ידי הסיפור יציאת מצרים ראוי לקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובדחילו ורחימו":

 

[62] ב"ב יב:

 

[63] הגדש"פ ד"ת גרוס, בשינוי.

 

[64] הגש"פ שואל כענין, ע"פ כתבי ר' צדוק הכהן מלובלין.

 

[65] ברכות ס.

 

[66] שמן ראש אנשיל כץ – פסח. וממשיך שם שע"ז אנו אומרים במזמור של פסח – [תהילים פרק קז-כח] וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: שהגם שהם שמחים בישועת ה', עם כל זה עיקר שמחתם היא על כך ששתקו בעת הצרה ולא התרעמו ולא התריסו!

 

במצות ״החודש הזה לכם״ עם תוספות

שפתי חיים לרב פרידלנדר – פסח

אילו הוציאנו ממצרים ולא נתן לנו את התורה – דיינו היעלה על הדעת לצאת ממצרים ולא לקבל תורה – ועוד לומר דיינו? ועוד – הרי ללא קבלת התורה היה עולם חוזר לתוהו?

עוד קשה על הגמ' [שבת פח] המספרת שמלאכי השרת לא רצו שתינתן התורה לעמ"י. מה הבעיה שלהם אם יתנו לנו תורה ויישאר להם העתק? ועוד משה טוען בצדק – המצוות לא שייכות במלאכים אלא בבנ"א! אז מה הם רוצים??

בראשית ברא אלוקים״ — ״אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ׳החודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שניצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קיא. ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב״ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״ (רש״י בראשית א, א). על דברי רש״י אלו הקשה הרמב״ן (שם), הרי צורך גדול לפתוח את התורה במעשי בראשית, שהוא משורשי האמונה ומסורות הבריאה שנתגלו בו. עוד יש להבין, הרי בספר בראשית נזכרו מספר מצוות, וגם עיקר הספר הוא על מעשי אבות שעליהם אמרו חז״ל: ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים״ (בר״ר פר״ס, ח). וחז״ל הגדירו את ספר בראשית ״ספר הישר״ (ע״ז כה.), ומפרש ר' יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים. והאם כל זה נכתב רק מפני התשובה לאומות העולם שלא יאמרו ליסטים אתם, שהוא נתנה לכם והוא נטלה מכם?

שתי התחלות לתורה

אכן, שאלת רבי יצחק לא היתה שספר בראשית ח״ו מיותר, אלא שהיה צריך לפתוח את התורה ב״החודש הזה״, ורק לאחר כן לכתוב על מעשי בראשית ומעשי האבות. ברם יש להבין, מה החשיבות לפתוח את התורה דוקא ב״החודש הזה״?

ביאור הדברים, התורה ניתנה לעם ישראל רק לאחר שנעשו לעם של שישים ריבוא, כמבואר במהר״ל (תפארת ישראל פי״ז), אברהם יצחק ויעקב שהיו ״יחידים״ לא קיבלו את התורה, התורה ניתנה לכלל ישראל רק לאחר שיצאו ממצרים ומנו שישים ריבוא, שהוא הכלל השלם.1 והואיל ועיקר התורה הן המצוות שנצטוו ישראל, היה צריך להתחיל את התורה ב"החודש הזה״ שהיא מצוה הראשונה שנצטוו, לאחר שנעשו עם של שישים ריבוא. אף שמבחינת הזמן ודאי בריאת העולם קדמה, הרי אמרו חז״ל ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״ (פסחים ו:), כלומר הסדר בתורה אינו בהכרח לפי סדר המאורעות אלא לפי סדר הענינים (כדוגמת: ציווי המשכן שקדם בתורה לחטא העגל), וא״כ לפי סדר העניני היה צריך להקדים ולפתוח את התורה במצוה הראשונה של תורת עם ישראל — ״החודש הזה לכם" ועל כך באה התשובה כי התחיל במעשי בראשית, ללמדנו תיכף בפתיחת התורה, כי הקב״ה הוא השליט היחידי על הבריאה, ״ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״.

שתי הנהגות בהנהגת הבריאה

נמצינו למדים כי ישנן שתי התחלות לתורה: האחת ״בראשית ברא״ — בריאת העולם וכל המשתלשל מכך, והשניה ״החודש הזה לכם״ — המצוה הראשונה שניתנה לעם ישראל לאחר שמנו שישים ריבוא. יתר על כן, שתי התחלות הללו לתורה, הן שתי בריאות נפרדות, שבמהלך הנהגתן שונות הן במהותן לגמרי. האחת היא של מעשי בראשית, הנהגה הכוללת את התקופה הראשונה שמבריאת העולם עד עת יציאת מצרים, שבתקופה זו הבריאה הונהגה אך ורק ע״י חסדי השי״ת. תקופה זו נקראת ״אלפים תוהו״ כי עם ישראל היה ללא תורה, ואז הנהיג הקב״ה את העולם בהשפעתו מצידו בלבד. כפי שאמרו חז״ל: ״הני עשרים וששה הודו (תהלים קלו) כנגד מי? כנגד כ״ו דורות שברא הקב״ה בעולמו (מאדה״ר עד יצא״מ) ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו״ (פסחים קיח.). בתקופה זו היתה השפעת הקב״ה מלמעלה למטה, כלומר בלתי תלויה במעשי התחתונים.

הבריאה השניה היא המתחילה מר״ח ניסן במצרים, כשבני ישראל נצטוו במצות ״החודש הזה לכם״, בה קבעה ההנהגה העליונה מהלך חדש לגמרי — השפעה מלמטה למעלה. כלל ישראל הוא המנהיג כביכול את הבריאה, דהיינו, כשעם ישראל מקיים תורה ומצוות למטה, כנגד זה באה השפעת הקב״ה מלמעלה למטה. הנהגה זו תלויה במעשינו, שאנחנו ע״פ מעשינו קובעים את ההנהגה בשמים.

מצות קביעת החדשים מלמדת על הנהגת הבריאה ע׳יפ ישראל

במצוה הראשונה שנצטוו ישראל בתחילת הבריאה השניה ע״פ התורה — מצות ״החודש הזה לכם" כבר בזה נקבע כח הנהגת הבריאה עפ״י ישראל. וכך אחז״ל (שמו״ר טו, ב): ״אמרו מלאכי השרת לפניי הקב״ה ריבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתוב (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא״ – העשיה באה מלמעלה בגזירת המלאכים. ״אמר להם אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה שנאמר (תהלים נז, ג) אקרא לאלוקים עליון לאל גומר עלי״ — קביעות המועדים אין היא בגזירת עירין אלא ע״פ מה שישראל גומרין.

״וכן הוא אומר (ויקרא כג, ד) אלה מועדי הי מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם וכו' אתם בין בזמנן ובין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו״ – כפי קביעות הב״ד כך יחולו ראשי החודשים, המועדים והשנים. ״אמר להם הקב״ה לישראל לשעבר היה בידי שנא' (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים״ – בתחילה נקבעו החודשים עפ״י המהלך האסטרונומי שנקבע בבריאה ע״י הירח, ״אבל מכאן ואילך הרי היא מסורה בידכם ברשותכם, אם אמרתם הן הן ואם אמרתם לאו לאו, מכל מקום יהא החודש הזה לכם״ – עכשיו ב״ד הם הקובעים את החודשים ע"פ פסק שלהם, וכפי שפסקו כך קובעים גם בשמים,

ויש שהב׳יד היו מעוניינים מאיזו סיבה לעבר את החודש, והיו מטעים את העדים לצורך זה כמבואר (ר״ה כ.). ״ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם, לכך כתיב החודש הזה לכם״. ויתירה מזאת, לא רק קביעות הנהגת המועדים והחודשים ע״פ ישראל, גם שינוי חוקי הטבע הוא לפי קביעות ישראל, כמבואר בירושלמי (כתובות פ״א ה״ב) שר׳ אבין לומד מהפסוק ״אקרא לאלוקים עליון לאל גומר עלי" שאם עיברו ב״ד את השנה, אזי קטנה בת ג׳ שנים חוזרים בתוליה לאחר עיבור השנה, ותהא כקטנה הפחותה מג׳ שנים, שאף הטבע מסכים עם הנהגת ישראל בהסכמתו יתברך.

עוד אמרו במדרש (שמו״ר טו, כד): ״הרואה את הלבנה האיר צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החודש … ויש מהם אומרים מקדש ישראל, שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קידוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב״ה קדש את ישראל שנא׳ (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש״ – קדושת עם ישראל ודאי היא מהשי״ת, אולם לאחר שמסר להם הקדושה, הרי עכשיו הם הקובעים את הקדושה. ״רצונך לידע צא ולמוד מכלי השרת … ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש״ – קדושת ישראל היא המעניקה להם את הכח לקדש את החודש. ״אמר הקב״ה אני קדוש אני ולעצמי אני מקדש? אלא הריני מקדש את ישראל והן מקדשין אותי״ – מקדש ישראל והזמנים, ״לכך כתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ מקדשכם, וכן דוד אומר (תהלים כב, יד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל״ — כביכול הקב״ה יושב על מה שישראל מהללים ומשבחים אותו בבריאה, ״ומתי התחילו ישראל לקדש את החודש? במצרים! הדא הוא דכתיב החודש הזה לכם״.

לפ״ז מובן היטב מדוע המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, בתחילת הבריאה השניה שבה מסר את הנהגת הבריאה לישראל, היתה דוקא ״החודש הזה לכם ראש חדשים״. מצוה זו קדמה לכל מצוה אחרת הקשורה ביצי״מ, כיון שמצוה זו מראה יותר מכל את ההנהגה החדשה בבריאה, בה מסר הקב״ה את הנהגת הבריאה לעם ישראל, והם שיקבעו מהו קודש ומהו חול, מתי קדוש הזמן ומתי אינו קדוש. ומכאן ואילך התחילה תקופה חדשה ע״י הנהגת עם ישראל, שההנהגה היא מלמטה למעלה כיון שהיא תלויה במעשיהם של ישראל, ולאור מעשיהם מנהיג הקב׳׳ה את הבריאה בכללותה ואת עם ישראל בפרט.

תנורו של עכנאי תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. – מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות. – אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? – אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? – אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים וכו'.

מה הפירוש ניצחוני בני נצחוני? מבארים המפרשים שאמר הקב"ה בני ניצחוני, שרציתי לבחנם האם יטעו אחר הניסים שעשה ר"א ויסטו מן ההלכה הקובעת שאחרי רבים להטות? והם נשארו דבקים בעיקרון ש"לא בשמים היא" והתורה ניתנה להכרעת הארץ, ולא התרשמו מהאותות שעשה ר"א. הרי לנו שתורה "לא בשמים היא".

גם אצל עתניאל בן קנז מצינו שהחזיר לתורה שנשתכחה בזמן יהושע בפלפולו, ולא אמרו שיהושע ישאל מן השמים שהרי הוא נביאו, וכך יורה לנו את התורה שנשתכחה! אלא תורה לא לומדים מפי הנביא, אלא מפי החכמים על פי גדרי הלימוד.

ולכן גם לא מסתמכים על "שו"ת מן השמים", היות וההוראות בו הן שמיימיות, ולא בשמים היא.

הנהגת הבריאה נמסרה לעם ישראל

 ״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי״ (שה״ש א, ט). מבאר ר״ח מוולאוז׳ין ז׳׳ל (נפה״ח ש״א פ״ט): ״כמו בסוסי פרעה שהיה הפך מנהגו של עולם — שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו, … כך דמיתיך והמשלתיך רעיתי ע״ז האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות, עכ״ז כביכול את מנהיגה אותי ע״י מעשיך, שענין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים״. רצונו של הקב״ה שהנהגת הבריאה תהיה תלויה בעם ישראל, ובעצם מסירת ההנהגה לעם ישראל גם מראה את גדולת עם ישראל. וכאמור, הנהגת הבריאה שנמסרה לעם ישראל התחילה מעת יצי״מ, במצוה הראשונה שנצטוו אז בני ישראל — ״החודש הזה לכם״, שאתם תהיו קובעים החודשים, ועל פיכם נקבעים המועדים והשנים.

לאור זאת מבאר הרב מפונוביז' על פי קצות החושן שמבאר את המדרש שאומר שהקב"ה בא לברוא את האדם אמרה האמת אל יברא, שכולו מלא שקרים. השליך הקב"ה את האמת ארצה, וברא את האדם.

מדוע היה צריך להשליכה ולא די בכך שלא יתחשב בדעתה??

אלא טענה האמת מה טעם לברוא את האדם אם לאחר מכן יתרבו המחלוקות והדעות בתורה, והאדם כולו שקר, כיצד יגיע להכרעה אמיתית ונכונה בתורה? מה עשה הקב"ה השליך את האמת ארצה וכח ההכרעה נמסר לחכמים, וממילא מה שיאמרו הוא האמת וההכרעה בתורה!!

זהו "אשר נתן לנו את תורתו – תורת אמת"! נתן לנו את התורה, ממילא היא אמת!

על זה המלאכים לא יכלו לוותר. שהתורה תינתן להכרעת ישראל?? שהם יהיו ה"בעלי בתים" על התורה?

וזה שאמר בעל ההגדה ואילו לא "נתן לנו" את התורה, הדגש הוא על "לנו" שבאמת ה' היה מלמדנו תורה, אך לא מעניק לנו את המפתחות של התורה להיות פוסקים בה ומכריעים בה הכרעות שאף בבי"ד של מעלה יוכפפו להן. כגון בקביעות החודש ועוד, וכן ההלכה שלא בשמים היא ועוד. גם כן דיינו!

התחלת התורה — במצות ״החודש הזה״

לאור זאת, אפשר לומר הסבר נוסף בקושית ר׳ יצחק למה לא פתחה התורה במצות ״החודש הזה״, כי מצוה זו היא היא בעצם התחלת התורה — הנהגת הקב"ה לפי התורה, דהיינו לפי מעשיהם של ישראל למטה בקיום תורה ומצוות נקבעת ההנהגה למעלה. הנהגה זו מלמטה למעלה שהיא הנהגת התורה, שונה מהנהגת שמים מעת תחילת הבריאה עד יצי״מ, שההנהגה היתה ע״פ חסדו ית'.

א״כ היה ראוי להתחיל את התורה במצוה זו שהיא תכלית הבריאה — מסירת הנהגת הבריאה לישראל. רק בשביל שלא יטענו הגויים ליסטים אתם פתחה התורה ב״בראשית ברא אלוקים״, להודיע שברצונו נתנה לכם וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו. לימוד זה לגויים הוא ג״כ נוגע לישראל, שלמרות שבידם חלק בהנהגת הבריאה, עליהם לזכור שהקב״ה הוא השליט היחידי על הבריאה.

חודש ניסן תחילת ההנהגה

לאור זאת נבין גם מה שמצינו כמה דברים התלויים בחודש ניסן. אחד בניסן נקבע כראש השנה למלכי ישראל (ר״ה ג.). המלכים הם שלוחי עם ישראל להנהיג את עם ישראל, ותפקידם הנובע מכח מלכותם הוא להמליך את הקב״ה על הבריאה, ולחזק בה מלכות שמים. ולכן מונים את מלכותם מהחודש בו החלה בריאת עם ישראל, דהיינו בו התחילה ההנהגה של הבריאה לפי מעשיהם של ישראל.                גם חנוכת המשכן אף היא היתה באחד בניסן, אף שבניית המשכן הסתיימה כבר בכסלו, והמתין השי״ת לחנוכת המשכן עד ר״ח ניסן, כיון שתכלית המשכן היא להשראת השכינה בעם ישראל, והשראת השכינה במשכן תלויה במעשיהם של ישראל (כשעם ישראל חטא לא היו ראויים להשראת השכינה בישראל וממילא נחרב המקדש, (עי' נפה״ח ש״א פ״ד).

לכן היום שנבחר לחנוכת המשכן הוא ר״ח ניסן, יום שבו נתחדש הענין שהשראת השכינה בישראל בפרט, והנהגת הבריאה בכלל, תלויה בעם ישראל.

ולא זו בלבד, אלא כל מה שקשור בעם ישראל וקדושתו, מתחיל מניסן, כמו מנין שלשת הרגלים, וכן ר״ח ניסן הוא ראש השנה לתרומת השקלים (ר״ה ז.), שמתחילים בו להקריב קרבנות מהשקלים של תרומה חדשה, בו מתחיל מחזור חדש לעבודת ביהמ״ק — שכאמור ע״י עבודת ביהמ״ק השרה הקב״ה שכינתו למטה — כי זו תקופה שבה מתחילה שוב התחדשות הקשר בין הקב״ה לישראל, ע״י מעשיהם של ישראל.

ישראל נמשלו ללבנה

יש להסביר עוד, מדוע נמסרה מצוה זו של קידוש החודש ע״פ הלבנה. מעשי הקב״ה בהנהגת הבריאה נקבעים לפי מעשיהם של עם ישראל. אמנם הנהגה זו אינה אחידה ויש בה עליות וירידות, כפי מעשיהם של ישראל בקיום תורה ומצוות. לפי ההשפעה שיש מלמטה למעלה כך לעומת זאת באה ההשפעה מלמעלה למטה. וכך גם מהלך הלבנה יש בו עליות וירידות, בתחילת החודש היא מועטת ומתמלאת עד לאמצע החודש, ואח״כ חוזרת ומתמעטת. עם ישראל נמשלו ללבנה (עי, שמו״ר טו, כו), כדי לרמז על ההנהגה התלויה בעם ישראל שיש בה עליות וירידות.

וכך מברכים בברכת הלבנה ״שהם (ישראל) עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו — כשם שהקב״ה יחזיר לעתיד לבוא את אור הלבנה כאור החמה, כפי שהיתה בתחילת בריאתה, כך יהיו ישראל לעת״ל כשיתגלה יחודו, ובכך תבוא הבריאה אל תכליתה. ברם עתה כשהנהגת הבריאה נמסרה לעם ישראל, יש בה עליות וירידות, כדוגמת הלבנה במצב העכשוי שלה.

הנהגה הראשונה — הנהגת הטבע — מתחילת הבריאה עד יצי"מ, שהיא ההנהגה מצדו ית׳ בלבד, אין בה שינוי. הנהגה זו דומה למהלך השמש, שאין בו שינוי כלל מאז ששת ימי בראשית, עולה במזרח ושוקעת במערב, והיא ההנהגה שלא לפי מעשי בני אדם.

לכן ההנהגה התלויה במעשיהם של ישראל, נמסרה להם דוקא במצות קידוש החודש, שקביעות החודשים והזמנים והשנים, תלויה ע״פ ישראל, ע״פ מהלך הלבנה, שעם ישראל נמשלו לה.

אומות העולם נמשלו לחמה (ע" סוכה כט. ליקוי חמה – סימן רע להם. לבנה – לישראל) וגם מנינן הוא לפי שנת חמה. ההשפעה עם האומות אין היא לפי מעשיהם, כי אין מעשיהם משפיעים מאומה בשרשי הבריאה. ההשפעה עמם היא ע״י השגחה כללית, השפעה ללא שינוי. ולכן נמשלו לחמה, כדוגמת החמה שהשפעתה ללא שינוי, שלא כמו ההנהגה עם ישראל שההשפעה מלמעלה למטה היא לפי השפעת מעשיהם.

[א.ה. יתכן, ולכן הקב"ה בוחן אותם במצות סוכה ומזריח להם חמה, לרמז להם שהם קבועים כחמה ללא שינוי, ואין מעשיהם משפיעים למעלה, ורק ישראל הם בחינת לבנה שמעשיהם משפיעים למעלה].

יום הדין נקבע בתשרי

יום הדין נקבע בתשרי, שהוא תחילת בריאת הטבע לכל הנבראים. אמנם כאמור, השלב השני של הבריאה שהוא מסירת הנהגת הבריאה לישראל הוא בניסן, אבל תשרי הוא התחלה לכל באי העולם — ישראל ואומות העולם עוברים לפניו כבני מרון, ״ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לרעב״, בריאת העולם מחייבת את כל הנבראים לבוא בדין אם מילאו תפקידם בתור נבראים פרטיים. לכן הדין נקבע בא׳ בתשרי, ״בכסה ליום חגינו״, (תהילים פא, ד) ביום שהלבנה מכוסה, כי אין הדין רק ביחס לעם ישראל, אלא לכל הבריאה כולה.

אמנם שונה היא הנהגת המשפט עם אומות העולם מהנהגת המשפט עם ישראל. אף שאין הקב״ה מנהיג את הבריאה לפי מעשי הגויים, מ״מ דן כל גוי וגוי אם יש לו זכות קיום בבריאה, דהיינו אם מילא את תפקידו ככלי סיוע לעם ישראל.

מו״ר הגרא״א דסלר זצ״ל אמר, אין הקב״ה משתמש בכלים שבורים, יש דין על הכלי אם הוא ראוי לשימוש, וזאת לאור אם עשה את מה שהיה מוטל עליו לעשות בתור כלי. ולכן כל תיקון וקלקול של אומות העולם אין הם פוגמים בבריאה מאומה אלא רק ביחס לעצמם, כיון שאין הנהגת הבריאה לפי מעשיהם, ממילא אין מעשיהם פועלים מאומה בשורשי הבריאה.

שונה היא הנהגת המשפט עם ישראל, שהיא לפי מעשיהם, דהיינו הם נדונים במה שהם גרמו ועשו תיקון בבריאה ע״פ מעשיהם, או ח״ו קלקול בבריאה. ולא רק מעשים פועלים לתקן או לקלקל, אלא גם ע״י מחשבה אפשר לבנות עולמות או ח״ו להרוס שורשי הבריאה, כמבואר בנפש החיים (ש״א פ״ד).

ברכת הלבנה בכל חודש

כשרואים את המחזור החדש של הלבנה, מודים ומברכים על חידוש הלבנה, וע״י כך זוכים לקבל את פני השכינה. כמו שאמרו (סנהדרין מב.): ״כל המברך את החודש בזמנו כאילו מקבל פני השכינה״. כשרואים את מחזוריות הלבנה הנתונה לשינויים, מתעוררים בזה לראות את הנהגת הקב״ה בבריאה. ״חודש״ הוא מלשון ״חידוש׳׳, על חידושה של לבנה תיקנו ברכת הלבנה, כי על דבר שהוא תמידי ללא שינוי אין מתעוררים על ידו לראות את הנהגת הקב״ה.

הנה מהלך השנה הוא לפי ימות החמה, בה יש מחזוריות קבועה ללא שינוי — ״שנה״ הוא מלשון ״שינה״ ללא התחדשות וחיות (ע"י שפ״א ח״ג עמי 20). לכן על החמה שהיא במחזוריות קבועה ללא שינוי לא תיקנו עליה ברכה, כי לא רואים בה שום התחדשות ושינוי. כמו שנאמר ״אין כל חדש תחת השמש״ (קהלת א, ט), מהלכה הטבעי והקבוע של השמש מונע מלהרגיש ולראות את ההתחדשות שבה.

ברכת החמה אחת לכ״ח שנה חוזרת ועומדת החמה באותו מצב ובאותו הזמן שנתלתה ברקיע לעומת הכוכבים ביום הרביעי מששת ימי בראשית. וכשהחמה חוזרת לנקודת מוצאה שהחלה ביום הרביעי הנ״ל, מחייב אותנו דבר זה להתעורר, שהקב״ה הוא שברא מעשה בראשית, ואף שהבריאה מתנהלת ללא שינוי, מ״מ מצב זה שהחמה חוזרת לנקודת מוצאה, מעורר אותנו לברך ״ברוך … עושה מעשה בראשית״. ברכה זו תעורר אותנו להכיר שגם הטבע הוא חלק מהבריאה והמחזוריות הקבועה שלו המתנהלת ללא שינוי. הכל הוא מאת השי״ת, שהוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וע״כ אומרים ״עושה מעשה בראשית״, ״עושה״ בלשון הוה, ולא בל׳ עבר. ודאי שקבלה זו של פני השכינה היא קשה יותר, כי אין רואים בחמה שום סימן חיצוני ובולט על תחילת מחזוריותה, לעומת הלבנה ששם ניכרת חידושה. אמנם כאן צריכה לבוא ההתעוררות מצד האדם, לראות ולהכיר שאף שאין נראה כל שינוי, מתנהלת הבריאה על ידי הקב״ה, ובכללה כל הנהגת הטבע.

בתשרי עלה במחשבה – בניסן נברא בפועל

יש לשאול, הרי בתשרי נברא העולם א״כ מדוע מברכים את ברכת החמה בניסן ולא בתשרי? קושיה זו הקשו התוס׳ (ר״ה כז.) על דברי הגמ', ״כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן? כר׳ אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם״ — שלר׳ יהושע בריאת העולם היא בניסן. והקשר התוס' הרי קיי״ל כר׳ יהושע (ר״ה יב.) לחישובי התקופה ומולדות מונין מניסן, כלומר שמניסן נבראו, ובתחילת ליל רביעי שמשה חמה בניסן, והוסיפו עוד שר״א הקליר יסד בפיוט גשם דשמיני עצרת כר״א שאמר בתשרי נברא העולם, ובפיוט של פסח כר׳ יהושע שבניסן נברא העולם. ותירצו: ״דאלו ואלו דברי אלוקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן״.

ויש להבין, מה שייך אצל הקב״ה שעלה במחשבה לברוא ולא ברא? הלוא רק בבני אדם קיימת האפשרות שמכין תכנית ואח״כ נוצרת הסיבה שאינו יכול להוציאה לפועל, ומוציאה רק לאחר זמן, אבל אצל הקב״ה אם ״עלה במחשבה לברוא״ הלא אין מי שימנע ממנו להוציא את מחשבתו ומדוע באמת לא ברא?

ועוד, מכיון שלא ברא בפועל בתשרי, א״כ מה הוסיפה ״מחשבת הבריאה״ לבריאה, שהיא נחשבת כתחילת הבריאה. כפי שאומרים בתפילת ר״ה ״זה היום תחילת מעשיך״?

שני שלבי הבריאה: בריאה ״בכח״ ובריאה ״בפועל"

ביאור הדברים, יש שני שלבים לבריאה: ״עלה במחשבה״ — ו״בריאה בפועל״.

״עלה במחשבה״ היא עצמה מציאות של בריאה, ואינה דומה למחשבה של אדם החולפת והולכת לה. אצל הקב״ה מחשבה זוהי מציאות קיימה, ״חיים ברצונו״ (תהילים ל) — רצון הקב״ה הוא חיים!

בריאה אין פירושה רק בריאה גשמית, אלא ״בריאה״ כולל גם יצירת התשתית של שורשי הבריאה — הנהגותיו ית׳, חוקי הבריאה והכוחות הרוחניים. השלב הראשון של הבריאה בתשרי הוא מה ש״עלה במחשבה״ — היא בריאת ה״בכח״, כל החוקים הרוחניים של הבריאה בשביל העתיד. השלב השני של הבריאה היא הבריאה ״בפועל״ בניסן, בו ברא הקב״ה את כל הבריאה לפי חוקי הבריאה שברא כבר בשלב הראשון בתשרי.

ושני שלבים אלו — הבריאה ״בכח״ והבריאה ״בפועל״ — הם השתיתו שני מהלכים בבריאה. הבריאה בכח — בריאת חוקים הרוחניים של הבריאה, ע״פ הנהגת הקב״ה מצדו ית׳ שקבע את חוקי הבריאה אשר אינם תלוים במעשינו.

הבריאה בפועל — כפי מה שמסר הקב״ה את הנהגת הבריאה בפועל לעם ישראל. אמנם בתקופה הראשונה של הבריאה בפועל — באלפים תוהו — היתה הנהגת הבריאה ע״י הקב״ה מצדו בלבד, אבל כאמור התכלית של הבריאה בפועל היתה מיועדת להימסר להנהגת ישראל.

בריאת העולם בדין וברחמים – תשרי וניסן

״בראשית ברא אלוקים״ — ״ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין״ (רש״י בראשית א, א) — אין הכוונה שהקב״ה חזר בו מהנהגה בראשונה לברוא העולם במידת הדין, והחליט לברוא בשיתוף עם מידת הרחמים, אלא אלו הם שני שלבים במהלך הבריאה: ״דין״ — היינו הנהגת צימצום מה שמגיע לאדם רק על פי מעשיו, ״רחמים״ — היינו הנהגת השפע.

שני שלבים אלו הם שני שלבי הבריאה שהוזכרו: הבריאה בכח — והבריאה בפועל. בתשרי נברא העולם במהלך הטבעי שלו במידת הדין, דהיינו הנהגת הצימצום, [יסוד הדברים מבואר בפרי עץ חיים שער שופר (פרק ה) עיי״ש. רע" עוד בהגדת הגרי״א חבר דצ״ל: ״ומבואר בכתבי האריז״ל שבמחשבה היה בריאת העולם בתשרי ובלידה בניסן, ויש כאן ג״כ כוונה אחרת שתשרי הוא התחלת סידור העולם בניהוג הטבעי וניסן התחלת סידורו למעלה מן הטבע״].

הקב״ה מצדו אינו זקוק לשלבים שלבים בבריאה, אלא רק למעננו ברא בצורה זו. כדי שעל ידי ההדרגה יקל עלינו להכיר את הסיבההבורא ית׳ ורוממותו, וע" דע״ת ס"מ עמי כא־כב. בחוקים הקבועים מראש שאינם ניתנים לשליטה ע״י התחתונים, אשר זו בחינה של דין. בניסן נברא העולם בשלב השני, בריאה בפועל, בריאה של רחמים. הנהגת בריאה זו לפי מעשי התחתונים היא הנהגה של חסד. רצונו של הקב״ה היה שהנהגת הבריאה לא תהיה רק הנהגת הדיןבצימצום, כבשלב הראשון של הבריאה, לפי החוקים הרוחניים שהטביע בבריאה, אלא שהנהגת הבריאה תהיה תלויה לפי מעשיהם של ישראל, כבשלב שני של הבריאה. מכיון שוו היא תכלית הבריאה. שקיום הבריאה יהיה לפי מעשי האדם.

יום הדין של הבריאה כולה נקבע בתשרי. כי בתשרי היה השלב הראשון של הבריאה במגמה של דין כפי ש״עלה במחשבה״, וזהו גם ״זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון״.

גאולת מצרים וכן גאולה העתידה נקבעו בניסן — חודש הגאולה. כי ניסן הוא השלב השני של הבריאה — ברחמים. בחודש שבו התחילה הנהגת הבריאה לפי מעשיהם של ישראל.

ואף האבות נולדו בניסן (ר״ה יא.), שמהאבות התחיל שורש הנהגת הבריאה כפי מעשיהם של ישראל. ולכן גם ברכת החמה נקבעה ביום הרביעי בניסן כפי השלב השני של הבריאה — בריאה ״בפועל״. ביום שבו ניתלו המאורות. הערה: מו״ר מרן הרב מפוניבז׳ זצ״ל אמר בשם הגר״י סלנטר ז״ל ״עלה במחשבה לברוא בדין״ — לכן היא שעת הדין, אולם בפועל שיתף בדין ורחמים, היינו אשראי ע״ש העתיד — לשם תכלית הבריאה, כמו ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה״ (שמות ג, יב), יצי״מ ע״ש העתיד

בניסן נקבעה ההנהגה – עם ישראל מעל המזל

מזל חודש ניסן הוא ״טלה״. המצרים שהיו חכמים גדולים עבדו למזל טלה שהוא ראשון למזלות ובכור לכולם. והיו סבורים שהמזל שלהם הוא הנותן להם את הכוח, וע"כ הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים דוקא במזל טלה.

ומבאר הגרי״א חבר זצ״ל (בפרושו להגדש׳יפ), דוקא בתוקפו של המזל, באמצע גדולתו. ציוה הקב״ה לשחוט טלה לקרבן פסח כדי לשבור את כוחו של המזל. אילו היה עושה זאת בחודש אחר, עדיין היה למצרים פתחון פה לטעון שבחודש ניסן לא היתה היכולת ביד הקב״ה להוציאם, לשבור את כוח מזלם. וזאת היתה המכה הגדולה. שדוקא בזמן שהיו צריכים להתחזק בכוחם. שבר השי״ת את כוחו של המזל.

ויתירה מזאת, ״מזל״ היינו הנהגת הבריאה מלמעלה למטה. שאינה תלויה במעשי בני אדם (״מזל״ מלשון נוזל). הקב״ה הוציא את ישראל ממצרים בזמן שליטת המזל. ובתקפו של מזל, להראות לעין כל שמעתה אין העולם מתנהג ומתנהל על פי המזלות, אלא על פי מעשיהם של ישראל. כל ההנהגה עם עם ישראל הוא בניגוד למזל, ומעתה עם ישראל הם הקובעים את הנהגת הבריאה.

״אין מזל לישראל״ (שבת קנו.), דהיינו אין המזלות משתלטים על עם ישראל, אדרבא עם ישראל הוא השולט על הבריאה וקובע את הנהגתה ע״פ מעשיו. הלימוד המעשי מחודש ניסן יסודות אלו מחייבים אותנו באחריות רבה לבריאה. מאז יציאת מצרים עם ישראל הם הם מנהיגי הבריאה, וממילא כל אחד ואחד חייב להיות מודע לאחריות ולתוצאות של כל מעשה.

[א.ה. וכיון ששורשי האומה הם באבות ובאברהם, לכן כבר אצלו החילונו לצאת ממשלת המזלות – כפי שציין הרב לעיל שנולדו בניסן, לכן פונה אליו הדיבור ואומר לו צא מאצטגנינות שלך!]

אינו דומה מעשה שעושה אדם לעצמו בתוך ד' אמותיו, למעשיו של שר בממשלה — המבין ויודע את ערך כל מעשה, שיש לו השלכות ישירות על כל העם, ע״כ יודע הוא ומרגיש את האחריות הרובצת עליו. כך עם ישראל — בני מלכים, כל אחד הוא מלך על כל הבריאה כולה, כי הנהגת הבריאה מסורה ביד כל אחד ואחד. זהו הלימוד הגדול של חודש ניסן, בו התחילה הנהגת הבריאה לפי מעשיהם של ישראל. גם ברכת החמה אף היא זקוקה להכנה ולהתבוננות!.

אפשרות של חיזוק המופיעה רק אחת לכ״ח שנה יש לנצלה במלואה. להבין — שאף שאין רואים בשמים כל שינוי בחידושה של חמה, בכל אופן זאת ברור שהכל עושה הקב״ה, הוא העושה והמפעיל והוא ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. אף שאין נראה לעין כל חידוש הבריאה, ״לעושה (ל׳ הווה) אורים גדולים״ — מ"מ מעשי בראשית מקבלים בכל רגע ורגע השפעה מחדש (עי' נפה״ח ש״א פ״ב).

עבור בן ישיבה, חודש ניסן הוא חודש משופע בנסיונות בהם יבחן אם אכן יצליח להתמודד עמם ולעמוד בהם. לאמיתו של דבר, בחודש זה היה נחוץ חיזוק גדול יותר משאר כל השנה, מלאכה גדולה עומדת לפנינו — להפיק תועלת מעניני פסח ויציאת מצרים, לדעת את חלקנו ואת אחריותנו בהנהגת הבריאה. אולם למעשה דוקא בימים אלו יוצאים מכתלי הישיבה. כיצד עומדים בנסיון? התנאי הראשון לדעת מראש שהנה עומדים אנו בפני נסיון ולהערך ולהתכונן לכך כראוי, ורק כך נדע לנצל את הימים האלו לחיזוק באמונה ויר״ש. והחיזוק המיוחד של חודש ניסן: הידיעה שכל הבריאה ניתנה בידינו. ואחריות כל מעשה ממעשינו מוטלת על כל הבריאה בכללותה.

נסיים במעשה – סיפור מדהים שסיפר הרב ואזנר היה זה לפני שנים בודדות בשבת שובה השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים המכונה בשם זה, עקב ההוראה הברורה בה לשוב בתשובה ולשפר את המעשים טרם חתימת פסק הדין לשנה הבאה. מרן הרב שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, רבן של כל ישראל, עלה בגילו המופלג לדרוש בבית מדרשו לפני עשרות חסידיו את דרשת ההתעוררות שבין תפילת שחרית למוסף של שבת, ופתח הוא בסיפור מופלא שאירע עמו: ״שמעו נא רבותיי״, פתח ואמר, ״היה זה לפני כמה שנים. לבית הדין שברשותי הגיעה אשה הרה, כששאלה חמורה וקשה בפיה. נמצאת היא בשלבים מתקדמים של ההריון, וכעת הרופאים מודיעים לה אחר בדיקות יסודיות, כי ההריון אינו תקין והיא נמצא בסיכון, כך שרק אחד ישרוד את הלידה הזו – או היא – האמא או התינוק. על כן, הרופאים מציעים להפיל את העובר כעת טרם הלידה ואל לה להיכנס למצב סכנה, וכעת באה היא בבכי ובפחד לשאול את פי, האם עליה לציית לרופאים ולהמית את בנה העובר או לא. התעניינתי היטיב בכל התיק הרפואי שלה, ואחר בדיקה מעמיקה בכל כתבי וספרי ההלכה, הכרעתי אחר עמל רב כי אכן חובה עליה להפיל את התינוק וכי חייה קודמים לחיי העובר. אומנם,במקרים רבים שכאלה אומנם הורתי לערוך לידה רגילה והכל יהא בסדר, אך במקרה מיוחד זה, כל ההיבטים ההלכתיים הורו כי חובה עליה להפיל את העובר כעת.
האשה קיבלה את הוראתי ואכן הפילה את עוברה והמשיכה לחיות כרגיל. והגה, באותו לילה, כשעליתי על מיטתי, אני רואה בחלומי את אותו עובר בא אליי בחלום ואומר לי: ״רבי שמואל הלוי וואזנר- אני תובע אותך לבית דין של מעלה, על כך שהורת אמש להפיל אותי במעי אמי. דע לך, כי אף אם היתה נערכת לידה רגילה, הייתי שורד ומצליח לחיות כרגיל. אתה האחראי למותי, ועל כן אני מזמין אותך לבית דין של מעלה לדין תורה על הכרעתך״. המשיך הרב וואזנר כשהוא מרתק את קהל חסידיו וסיפר: ״לא נבהלתי באותו רגע ולא חששתי, פניתי בחלומי בחזרה אל העובר ואמרתי לו: ״דע לך, כי אינני נבהל מדבריך, שכן הכרעת התורה ניתנה לחכמי וגדולי הדור להכריע, וכי כל מה שהם יאמרו ויפסקו כאן למטה, בעולם המעשה – כך גם התקבל ונפסק בעולם העליון למעלה. לכן, אחר שחקרתי רבות בכל ספרי ההלכה, ראיתי לנכון בצורה מפורשת כי יש להפסיק את ההריון. על כן, לך תאמר לבית דין של מעלה שכך פסקתי ואין לערער על כך״. כך פניתי לעובר ואז תם לו החלום. ומאז ועד היום, ב״ה לא קיבלתי זימון מיוחד לשמיים, שכן כך כבר הורתה התורה: ״ועשית ככל אשר יורוך״ – הבורא בעצמו מבקש מכל באי עולם לציית לגדולי הדור וחכמיו, שפיהם כפיו״.
ואז עצר הרב וואזנר זצ׳׳ל את דבריו ואמר: ״ובטח תשאלו, מה זה קשור לשבת 'שובה' המורה על פשפוש המעשים, ומה לי לספר סיפורים על עצמי, דבר שאינו אופייני לי?!… אומר לכם דבר אחד ואיתו אסיים את דבריי לשבת זו – דעו לכם, כי בתקופה האחרונה שמעתי על התפשטות כוחות הטומאה והניאוף המסתובבת בכל המכשירים החדשים המכונים בשם ׳אייפון׳. ודעו לכם, כי רבים מחכמי ישראל ואף אני פסקנו פה אחד, כי אדם המחזיק מכשיר זה ולא מסלקו -״אין לו חלק לעולם הבא״. ובטח, רבים הם החושבים כי דברים אלו נאמרו בהגזמה, על כן, באתי בימים אלו, ימי הדין שלפני יום הכיפורים, לומר לכם את הסיפור הזה, כדי להבהיר כי מה שפסקו כאן החכמים וגדולי הדור ש׳אין חלק לעולם הבא/ הוא פסק שלנו פה, והסכמה של בית דין של מעלה ולא גוזמא כלל. על כן, הצילו את נפשכם וכל עוד רוח אלוקים בכם, סלקו את הטומאה הנוראה הזו מביתכם, בי הדבר הגורם להרחקת השכינה מכל מעשיכם״, סיים הרב וירד מהבימה.

 

סגולה נפלאה לאמרה בערב פסח

המוכרת בשם 'סגולת רבינו שמשון – הר"ש – מאוסטרופולי'

 

הַעְתָּקָה מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ הַמְקֻבָּל רַבֵּנוּ שִׁמְשׁוֹן מַגִּיד מֵאוֹסְטְרוֹפַּלְיָא, ה' יִקֹּם דָּמוֹ, סוֹד גָּדוֹל וְנוֹרָא כָּתוּב שָׁם, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּעַיֵּן הַסּוֹד הַנִּפְלָא הַזֶּה עַל מְכוֹנוֹ, אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וּבִפְרָט בְּעֶרֶב פֶּסַח, מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּנָּצֵל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִכָּל מִכְשׁוֹל וּמִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, וְשׁוּם אָדָם לֹא יִמְשֹׁל בּוֹ, וְכָל אוֹיְבָיו יִפְּלוּ תַּחְתָּיו, וְהוּא עַל בָּמוֹתֵימוֹ יִדְרֹךְ, וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִיחַ וּבְכָל עֲסָקָיו יַרְוִיחַ, עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל אָמֵן, סֶלָה 

 

שָׁלוֹם לְרַבָּנֵי אֶרֶץ, גּוֹדְרֵי גָּדֵר וְעוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ, יַצִּילֵם ה' מִכִּלָּיוֹן וָחֶרֶץ, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר הֵמָּה בָּאָרֶץ, כָּל חַד לְפוּם חוּרְפֵהּ מַקְשֶׁה וּמְתָרֵץ. אָמֵן סֶלָה. בְּתַכְלִית הָעִנְיָן מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל בַּקּוּנְטְרֵס שֶׁלּוֹ הַנִּקְרָא פְּלָאוֹת רַבּוֹת. בְּשַׁעַר הַנִּקְרָא יְצִיאַת מִצְרַיִם, פֶּרֶק ג' דַּף מ''ב ע''א וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 

 

הִנֵּה כְּבָר הוֹדַעְתִּיךָ שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַיִם בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֵלּוּ עַל יְדֵי שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, הַמְמֻנִּים בִּשְׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, הָאֶחָד נִקְרָא שרע. וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא תמוך. וְהַשְּׁלִישִׁי נִקְרָא בישהא. וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר הַנִּקְרָאדלפקט וַעֲלֵיהֶם וְעַל כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקאבְּרֵאשִׁית חַסֵר מִן הַשְּׁלִישִׁי עֲשָׂרָה וְחָסֵר מִן הָרְבִיעִי שִׁשָּׁה, וְחָסֵר מִן הַתְּשִׁיעִי שִׁשָּׁה כַּכָּתוּב: 

 

וְהִנֵּה מַה שֶּׁלָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וּבְמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת. מַה פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ וּמָה הַמַּעַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, לִהְיוֹת בְּכוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה, עַד שֶׁגְּאָלָם בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ דעב צדא כשחב עַד כָּאן לְשׁוֹן הָאֲרִ''י זַ''ל. 

 

וְהִנֵּה מוֹרַי וְרַבּוֹתַי קְדוֹשֵׁי יִשְׂרָאֵל, הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה פְּלָאִים הֵם, סְתוּמִים וַחֲתוּמִים וְאֵין פּוֹרֵשׁ אוֹתָם. וּכְבָר שְׁאָלוּנִי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל לְבָאֵר לָהֶם דִּבְרֵי הָאֲרִ''י זַ''ל וְלֹא הִגַּדְתִּי. וּמִגֹּדֶל אַהֲבַת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי אֲגַלֶּה רָז זֶה שֶׁנִּתְגַּלָּה לִי בַּחֲלוֹם לַיְלָה, וְעַכְשָׁו אֲגַלֶּה הַדָּבָר בְּרֶמֶז לִפְנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתָם וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר: 

 

וְזֹאת הָעִנְיָן מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל, שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְכוּ' כַּוָּנָתוֹ כָּךְ, כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי קַבָּלָה מַעֲשִׂית, שֶׁיֵּשׁ שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וּלְהַעֲנִישָׁם בַּגֵּיהִנֹּם וּלְטַהֲרָם מֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע'', כִּי אֶגְרֹף, רֶמֶז שְׁלשָׁה אֲלָפִים מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים וְעַל יָדָם נִלְקָה גַּם פַּרְעֹה הָרָשָׁע. וְאוֹמֵר אֲנִי הַכּוֹתֵב שֶׁזֶּהוּ סוֹד נִפְלָא כַּאֲשֶׁר הוּא נִכְתָּב בְּמִנְיָן וּבְמִסְפָּר: 

 

דָּם צְפַרְדֵּעַ כִּנִּם עָרֹב דֶּבֶר שְׁחִין בָּרָד אַרְבֶּה חשֶׁךְ מַכַּת בְּכֹרוֹת

 

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אוֹת בְּאוֹת. עֲלֵיהֶם שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְטַהֵר אֶת הָרְשָׁעִים וְהוּא פְּשָׁט נִפְלָא עַיִן לֹא רָאָתָה: 

 

וְהִנֵּה הַחֶשְׁבּוֹן מְכֻוָּן כַּאֲשֶׁר נִכְתָּב כִּנִּם חָסֵר יוּ''ד. גַּם עָרֹב חָסֵר וָא''ו. גַּם חשֶׁךְ חָסֵר וָא''ו. וְאָז הַחֶשְׁבּוֹן מַמָּשׁ. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁמַּעֲנִישִׁים אֶת הָרְשָׁעִים. וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל ''כַּכָּתוּב'', פֵּרוּשׁ: כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסִּדּוּרִים וּבַעַל הַהַגָּדָה. כִּי שָׁם נִכְתְּבוּ כֻּלָּם מְלֵאִים. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת חָסֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְגַם רַבִּי יְהוּדָה לֹא כָּתַב סִימָנִים כֻּלָּם רַק רָאשֵׁי תֵּבוֹת. דְּצַ''ךְ עַדַ''שׁ בְּאַחַ''ב כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב יִצְחָק אַבַּרְבָּנֵאל וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל: 

 

וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל. בְּרֵאשִׁית חַסֵר מִן הַשְּׁלִישִׁי עֲשָׂרָה. פֵּרוּשׁ: מַכָּה שְׁלִישִׁית שֶׁהִיא כִּנִּם חָסֵר יוּ''ד. מִן הָרְבִיעִי שִׁשָּׁה, שֶׁהִיא מַכַּת עָרֹב גַּם חָסֵר וָא''ו. וְחַסֵר מִן הַתְּשִׁיעִי שִׁשָּׁה, שֶׁהִיא מַכַּת חשֶׁךְ גַּם כֵּן חָסֵר וָא''ו: וּמַה שֶּׁאָמַר ''כַּכָּתוּב'', רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: 

 

וְזֶהוּ סוֹד אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם מְכֻוָּן מַמָּשׁ שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם. הַמְמֻנִּים בְּאֵלּוּ שְׁלשָׁה רְקִיעִים אֶחָד נִקְרָא שרע וְאֶחָד נִקְרָא תמוך וְאֶחָד נִקְרָאבישהא גַּם בָּזֶה יֵשׁ סוֹד גָּדוֹל וְנִפְלָא, אֵלּוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַחֲנוֹת שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם כָּאָמוּר, שֶׁמִּמֶּנּוּ בְּאֵלּוּ שְׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, אָמַר לָנוּ הַכָּתוּב סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא. וְתִקֵּן הַמַּגִּיד כְּמוֹ שֶׁשָּׁנָה. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא שֶׁבְּאֵלּוּ שָׁלשׁ תֵּבוֹת נִרְמָזִים הַשְּׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה. וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם כְּמִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת: דְּהַיְנוּ עשר אוֹתִיּוֹת שרע מכות אוֹתִיּוֹת תמוך שֶׁהֵבִיא אוֹתִיּוֹתבישהא רֶמֶז לְאֵלּוּ שְׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה. שֶׁבָּהֶם יֵשׁ מְמֻנִּים כְּמִנְיַן שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מַמָּשׁ, כְּמִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת דָּם צְפַרְדְּעַ וְכוּ', וְהֵם שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, כִּי מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת הָרְשָׁעִים לְטַהֲרָם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם כָּאָמוּר, וְעַל יָדָן הִכָּה אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם מִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת אֵלּוּ, וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל: 

 

וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר דלפקט כַּוָּנָתוֹ הוּא שֶׁשֵּׁם זֶה, שָׁרְשׁוֹ יוֹצֵא מִמִּלַּת הַמִּצְרִיִּים וְהַיְנוּ שֶׁשְּׁלשָׁה רְקִיעִים הֵם, עשר מכות שהביא וּכְפֵרוּשׁ הַגָּאוֹן וְנִמְשָׁךְ עַל הַמִּצְרִיִּים הוּא שֵׁם דלפקטבָּאוֹתִיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת לְאוֹתִיּוֹת הַמִּצְרִיִּים. וְהַמֵּ''ם אַחֲרוֹנָה, הִיא מֵ''ם הָרִבּוּי וְאֵינָהּ מִן הַשֹּׁרֶשׁ. וְרָמַז לָזֶה הַמַּגִּיד בְּמַאֲמָר ''אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם'', כְּלוֹמַר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם קוֹדְמוֹת עַל אוֹתִיּוֹת הַמִּצְרִיִּים: 

 

וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל וַעֲלֵיהֶם וְעַל כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקא כַּוָּנָתוֹ כִּי רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת דצ''ך עד''ש באח''ב בְּגִימַטְרִיָּא תקא כְּמִנְיַן הַשַּׂר מַמָּשׁ וּכְמִנְיַן אשר וְזֶהוּ סוֹד כַּוָּנַת הַכָּתוּב בְּסֵדֶר בֹּא, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֶתאשר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, אשר דַּיְקָא שֶׁהוּא כְּמִסְפַּר תקא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַרְבֵּה פְּסוּקִים אֶלֶף, שֶׁמּוֹרִים עַל זֶה לְסוֹד אשר כְּמִנְיַן רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל עֶשֶׂר מַכּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְיֵשׁ לָנוּ בָּזֶה סוֹדוֹת נִפְלָאִים וּכְבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר: 

 

וּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ''י זַ''ל הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִיד בֶּן יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. וְהַשֵּׁםתקל אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת. וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם אשצה אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת כַּוָּנָתוֹ לְסוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא: 

 

פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא הַמֻּזְכָּר בַּהַגָּדָה רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר מִנַּיִן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִנַּיִן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִנַּיִן וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל וְהַשֵּׁם שפו אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת רָמַז לְרַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי. כִּי רַבִּ''י יוֹסֵ''י הַגְּלִילִ''י בְּגִימַטְרִיָּא שפו וּמַה שֶּׁכָּתַב שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן יִשַׁי רָמַז גַּם, דָּוִ''ד בֶּ''ן יִשַׁ''י. גִּימַטְרִיָּא שֵׁם שפושֶׁבְּאוֹתוֹ הַשֵּׁם דַּוְקָא בָּא דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וְרָמַז גַּם כֵּן מַה שֶּׁכָּתַב בַּסֵּפֶר סוֹדֵי רָזָא שֶׁרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי נִיצוֹץ דָּוִד בֶּן יִשַׁי. וְזֶה הַשֵּׁם הִכָּה אוֹתָם. וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת, רָמַז לְסוֹד רַבִּ''י אֱלִיעֶזֶר. בְּגִימַטְרִיָּא תקל וְהַיְנוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דַּוְקָא שֶׁהוּא שֵׁם תקל לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת וּמַה שֶּׁכָּתַב הַשֵּׁם אשצה לָקוּ בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת רָמַז לְסוֹד רַבִּ''י עֲקִיבָ''א שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא אשצה עִם הַכּוֹלֵל שֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה אָמַר שֶׁיֻּכּוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת הֲרֵי מְרֻמָּזִים אֵלּוּ שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת שפו תקל אשצה בְּאֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה תַּנָּאִים רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּגִימַטְרִיָּא אשצהוְהוּא סוֹד נִפְלָא רָזָא דְּרָזִין סִתְרָא דְּסִתְרִין הַיְנוּ כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְמַעֲלַת כְּבוֹדָם וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן: 

 

וּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ''י זַ''ל בְּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה, בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת, מַה פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ' כַּוָּנָתוֹ, בְּאֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵם דצך עדש באחב נִרְמָזִים בְּאֵלּוּ אוֹתִיּוֹת סוֹד וְטַעַם יְרִידַת אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתַּבְתִי לְמַעֲלַת כְּבוֹדָם וְהִנֵּה בְּאֵלּוּ הַמַּכּוֹת הִכָּה אוֹתָם וִירַפֵּא אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִכָּה בָּהֶם מַכָּה רַבָּה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, וּמִן הַמַּכָּה עַצְמָהּ בָּאָה רְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁגְּאָלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. וּמַה שֶּׁכָּתַב, מַה פָּשְׁעוּ וְכוּ' רוֹצֶה לוֹמַר בְּאֵלּוּ הַמַּכּוֹת נִרְמַז הַחֵטְא שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁגָּרַם יְרִידַת מִצְרַיִם וְיֵשׁ לָנוּ סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא לְתָרֵץ קֻשְׁיָא זוֹ מַה שֶּׁהִקְשׁוּ מַעֲלַת כְּבוֹדָם עָלַי, אֲבָל גַּם זֶה נִיחָא כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְמַעֲלָתָם, נִפְלָאִים מִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּאַל אוֹתָנוּ בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ דעב צדא כשחב כַּוָּנָתוֹ כִּי הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל דצך עדש באחב הֵם דע''ב וְהָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁנִיּוֹת הֵם צד''א וְהָאוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת הֵם כשח''ב וְנִרְמָזִים בְּאֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה שֵׁמוֹת הָרְפוּאָה שֶׁרִפֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּאַל אוֹתָנוּ בָּהֶם, הֲרֵי בְּאוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהֻכּוּ בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים נִרְמָזִים הַגְּאֻלָּה וְהָרְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל. וִיהֵא רַעֲוָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּרְאֵנוּ בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, עִם הַמַּלְאָכִים הַשַּׁיָּכִים לַגְּאֻלָּה. וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, אָמֵן נֶצַח סֶלָה: [באדיבות הרב דניאל אוחיון – הגדת אור דניאל, מאתר תורת אמת]

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “דרשות על פסח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א