דרשות על פרשת זכור ומחיית עמלק

כל ענייני החג

כל ענייני פורים

 

 

דרשות, פרפראות, רעיונות, לפורים ופרשת זכור

 

גאולת מצרים וישראל בימי המן [אסופת מערכות גולדויכט חגים ב']

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד א

אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן. כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה, וסוסיה מיחד בידיה, מירתת. אמר להו לרבנן: האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי, זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו. בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו: במאי עסקיתו? – אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי. –

צ"ב מה הקשר בין הקרבת העומר לנצחון על עמלק?

חז"ל במכילתא שואלים מדוע לא נכתבו עשרת הדברות בתחילת התורה? הרי הם הבסיס לקיום המצוות?

ועוד מקשים הראשונים מדוע בי' הדברות פתח באנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי שמים וארץ וכל צבאם?

אומר המדרש בילקוט שמעוני תורה רמז רפו

למה לא [נכתבו] עשרת הדברות מתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמליך עלינו מה עשה בנה להם את החומה והכניס להם את המים עשה להם מלחמות א"ל אמלוך עליכם אמרו לו הן הן, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן הגיז להם את השלו העלה להם את הבאר עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן הן.

יציא"מ והנסים היו איפוא הקדמה הכרחית לקבלת עומ"ש באנכי ה' אלקיך.

אלא שצריך להבין, וכי המלכות מתקיימת בגין עשיית טובות? מלך במשפט יעמיד ארץ!

יש להבדיל בין שני סוגי קבלה מדעת. הסכמה, לעומת רצון.

הסכמה היא נכונות שכלית לקבל את הדבר, אולם לא בהכרח קבלה רגשית. לעומת זאת רצון מבטא כפיפות מלאה בה מתאחדים שכל ורגש יחדיו.

רצון מבוסס על הרגשת מחויבות. אדם יהסס הרבה אם לתת מתנה קטנה, ולעומת זאת יפרע ברצון חוב גדול.

מלכות היא כפיה, אולם כשהיא נעשית ברצון מחמת הכרת הטוב אזי מעלתה גבוהה ונשגבה. אין מציאות לשעבד אדם מרצונו אלא בעזרת הכרת הטוב.

לכן התורה פותחת באנכי אשר הוצאתיך כו' ולא באשר בראתיך.

ב.

עמ"י יצא ממצרים בהכרת הטוב עצומה לאחר קריע"ס ומכות מצרים, והוא ספוג הכרת הטוב. לאמבטי רותחת זו של ערגה וכמיהה לקרבת אלקים קפץ עמלק. אשר קרך, ציננך מרתיחתך. בכך קירר את הלהט שהיה הבסיס לקבלת התורה ברצון.

לכן נתכנה במדרש תנחומא בשלח כ"ה כפוי טובה. זה המאפיין את פגיעתו. פגיעה בהכרת הטוב של ישראל כלפי קוב"ה.

בס"ד הנצחון של ישראל על עמלק חזר וליבה את הלהט, ויצא הפסד המלחמה בשכרה.

ועוד למדנו כאן, שכלי המלחמה בעמלק הוא רענון והחייאת תחושות הכרת הטוב.

ג.

ראשית גויים עמלק. אומות רבות קמו עלינו, אך לא זכו ל'פרשת זכור'…

מדוע דוקא עמלק? ועוד – מהו 'ראשית גוים עמלק', מה הראשית שבו?

עמ"י היה בחיתוליו כשבא עמלק. בראשיתו. הראשית חשיבות רבה לה בבנית כל הקומה כולה. פגיעה בראשית ממוטטת את הבנין כולו.

בפרט כעת שפגע בבבניית ישראל בקבלת התורה. 'ראשית' של עמלק בא לקעקע את 'ראשית' של ישראל הקרויים ראשית. ומתי? בעת הראשית של האומה הישראלית. פגיעה בראשית אין לה כפרה ומחילה.

ד.

תחושת המחויבות שלנו כלפי שמיא נובעת א- כאמור הודאה על יציא"מ ופדותנו מעבדות לחרות, ב- הכרה עצומה ב'ניסיך שבכל יום עמנו'.

המדרש [בר"ר צז-ג] אומר בשם ר"א הקיש גאולה לפרנסה בפסוק הא' הרועה אותי מעודי כו' המלאך הגואל אותי כו' לומר מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים'.

קשים מזונותיו של אדם, וקושי גדול הוא להכיר בחסדי ה' שעמנו יום יום. לא אנו המפרנסים אלא מידו הרחבה.

אומר המדרש שם: קשים מזונותיו של אדם כקריע"ס, שנא' לגוזר ים סוף לגשרים כי לעולם חסדו, ואף בפרנסה נא' נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אותו חסד נצרך הן לגאולה והן לפרנסה. אותה הודאה נצרכת לשניהם.

נמצא שהמלחמה לה' בעמלק שואבת את כוחה מב' המקורות יחד, מפלאות הגאולה הנסית ממצרים, ומהפלאות הנסתרות  שבהשפעת הפרנסה היומיומית. בשניהם בא האדם להכרת הטוב, ונלחם ב'עמלקיות' של כפיות הטובה.

ד.

מכאן יאיר לנו הקשר הכורך את הנפת העומר במפלת המן.

אומר המדרש: ילקוט שמעוני תורה רמז תרמג

הבאתם את עומר זש"ה מה יתרון לאדם וגו' א"ר ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח לו ליטרא אחד של בשר מן השוק כמה הוא יגע כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא יבשלנה והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ואין אתה נותן לו את העומר, אמר ר' פנחס בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים כמה הוא יגע בה כמה צער הוא מצטער עד שינגבה והבריות ישנים על מטותיהם והקב"ה משיב רוחות וכו' ואי אתה נותן לו את העומר?

 

מבואר כאן, שמנחת העומר היא הביטוי להכרת טובה לקוב"ה על הפרנסה היומיומית.

עמלק והמן מבטאים קרירות ומקריות וכפיות טובה, הנשק של ישראל היא ההתאזרות בהכרת הטוב כלפי שמיא, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי במנחת העומר.

אתא קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים ככר כסף דידי!

ה.

ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו בן בנו של קרהו – עמלק שנא' בו אשר קרך בדרך בא עלינו. אסת"ר ח-ה.

אולם חלוקים היו במלחמתם. בימי משה כיוון עמלק את חיציו כנגד פלאות גאולת מצרים שהיו בנס גלוי. המן כיוון לפגוע בהכרה של ההשגחה הפרטית. שמאחורי הטבע עומד הקב"ה. שמאחרי הטבע א-ל מסתתר. הכל 'קרהו'. מקרה.

'אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתר פני ביום ההוא'. [חולין קלט:].

הנצחון על עמלק היה בדרך נסית גלויה. משה מרים ידו וגבר ישראל. ויבן מזבח ויקרא שמו ה' נסי'. מהלך על טבעי שהקנה נצחון על עמלק. בזה נתחזקו במה שבא לקררם. בהכרה הנסית של יציא"מ ומלחמת עמלק.

המלחמה של המן הייתה בנסים הנסתרים, קרהו. וכך גם טיב הנצחון עליו. צריך עיון גדול במגילה כדי לראות את השגחת ה' עד לנצחן הסופי על המן. בזה שאבו את הכח להלחם בעמלק של אותו הדור – להכיר שה' מתגלה גם בתוך ההסתר. ואנכי הסתר אסתיר.

ו.

שני הנצחונות על עמלק הניבו תנובה דומה. קבלת עומ"ש ותורה. קבלת התורה של ימי מרדכי היתה המכה בפטיש של קבלת התורה שבימי משה. קיימו וקיבלו היהודים קיימו את שכבר קיבלו. הדור קבלוה בימי אחשורוש.

הנצוח שבימי עמלק שבא להלחם בנסים שבגלוי – הניבו את התורה שבכתב, הגלויה לכל. היא מבטאת גלוי ובהירות, אספקלריא המאירה.

הנצוח שבימי המן שבא להלחם בנסים שבסתר, הניבו את התורה שבע"פ, המבטאת עמימות חשיכות והסתר, 'וחושך על פני תהום, זו תלמודה של בבל'.

 

ז.

לאור זאת נבין מדוע הסמיכה התורה מצוות הקרבת העומר לגאולת מצרים. יום ט"ז בניסן למחרת גאלת מצרים היא השעה שנצטוונו בהקרבת העומר. כאמור במדרש הנ"ל: הקיש גאולה לפרנסה, מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים.

פרנסה נראית לנו כטבע, אולם היא 'פלאים'. כדי להכיר בזה הסמיכוה לגאלת מצרים.

שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, ומן הנסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה! רמב"ן ס"פ בא.

 

יסוד התשובה- הכרת החטא [עיקרו מלק"ט]

כי ימצא חלל לא נודע מי הכהו [כא-א]

מדוע התורה מצווה להביא עגלה דוקא כאשר לא נודע מי הכהו ואילו כשנודע אין מביאין, והרי היה צריך להביא בק"ו, אם כשלא נודע כ"ש כשנודע?

אלא מה נאמר, שכאשר נודע מי הכהו, נעשה דין ברוצח, וזאת תהיה הכפרה, משא"כ כשלא נודע, אין זה נכון. היות ולרוב אין הרוצח מגיע לכדי מיתת ב"ד מחוסר עדים והתראה וכדו', וא"כ מה תהיה הכפרה במצב כזה?

הדבר יובן ע"פ דברי הנביא ירמיה האומר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. וצריך להבין, וכי עיקר המשפט על האמירה?  ועוד, מה עם המשפט על החטא עצמו?

יומא דף כב/ב

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת מאי היא מעשה דאגג והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. דוד בשתים מאי נינהו דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע? התם אפרעו מיניה דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

וצריך להבין וכי יש איפה ואיפה?

אלא כשבא שמואל להוכיח את דוד הוא מיד הודה ואמר חטאתי. אולם כשבא להוכיח את שאול הוא ניסה להצטדק. וזה עלה לו במלוכה. כשדוד הודה מיד אמר לו הנביא וגם חטאתך תכופר.

ההבדל בין בני התורה בימים נוראים לבע"ב הוא שבני"ת מתפללים מתוך אימה, בשברון לב, לעומת בע"ב שחשים שר"ה הוא עוד יום חג… מדוע? הכרת החטא. בני התורה יודעים מהו חטא. יודעים מה רב עונשו. יודעים היכן חטאו. אולם בע"ב רבים אינם יודעים כלל מהו חטא ואינם יודעים שחטאו ונראה להם שהם צדיקים ולכן קשה להם להודות ולחוש בחטאם. לרבים מהם ר"ה אינו יום דין אלא עוד יום חג. תשאלם והם יאמרו לך שהם צדיקים וישרים והלואי שהיו כולם כמוהם…

ולכן מעיקרי התשובה הוא הוידוי. שיאמר חטאתי עויתי פשעתי. בכוונת הלב.

ע"ז אנו מתוודים 'על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה', על כך שרק אמרנו בפינו חטאנו אולם לא חשנו כך באמת. לא הודינו באמת בחטאינו. על אמרך לא חטאתי. ומה גדולה הבושה שפעמים וגם את ה"על חטא" הזה אנו אומרים בלא כוונת הלב…

זהו כוונת הפסוק הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. אם היית מודה בחטא הייתה כאן כפרה. כמו אצל דוד. לא היה צריך משפט על החטא עצמו. אולם כשאמרת לא חטאתי ממילא לא שבת בתשובה, נמצא שהגורם הוא אי הכרת החטא, ולכן על זאת ה' נשפט את האדם.

ועפ"ז נבין את פרשתינו. כאשר נודע מי הכהו אנו מודעים לכך שיש שופכי דמים בישראל ומצטערים על כך ומנסים לתקן את הטעון תיקון. אולם כשלא נודע מי הכהו אזי אנו אומרים לעצמנו מי אמר שבכלל היה זה רצח, ואולי חטף שבץ, ואולי בכלל גוי הוא שהכהו נמצא שאיננו מכירים בחטא, וממילא רחוקים אנו מתיקון. לכן יש להביא עגלה ערופה כדי שבזאת נכיר שיש כאן עוון, ונבוא לתקן את אשר פגמנו ולהתעורר מכך שנשפך דם נקי ונתקן את החטא.

וע"ז אומרים כי זוכר כל הנשכחות אתה. כשאדם חטא ומיד שוכח ואינו חש בחטא ואינו מכיר בו הקב"ה זוכר בשבילו את החטא ואינו שוכח. אולם כשהאדם מקיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד אזי הקב"ה שוכח את אשר עשינו כביכול.

וע"ז מספרים שהיה פעם א' מגדולי ישראל שהקפיד כל ימיו שלא לאכול תפוזים. שאלוהו פעם וכי כ"כ הוא שונא תפוזים? השיבם הרב דוקא אני מאד אוהב תפוזים, אולם פ"א בהיותי ילד נכנסתי לפרדס ונטלתי תפוז בלא רשות ולאחמ"כ  כ"כ הצטערתי עד שהחלטתי שאני לא אוכל יותר תפוזים לעולם. זהו וחטאתי נגדי תמיד.

 

חשבונות שמים

משה חוטא במי מריבה. חז"ל מחפשים אחר החטא, והאוחה"ק מביא עשרה פירושים ודוחה את כולם. וכבר אמר א' מגדולי ישראל שאינו לומד את הפרשה הזו כיון שהוא חושש שמא יטפול עוד חטא על משה רבינו…

נאמר במדרש רבה [במדבר פרשה יט פסקה ט]

התחילו לומר יודע משה חק הסלע [יודע הוא סלע זה ומכיר טבעו שאם מכין עליו מיד מוציא מים ואינו בדרך נס. מתנו"כ] אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזה נמצא משה עומד בספק אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום. אמרו לו הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוצא מזו.

נמצא שמשה חשש מחילול ה' ולכן היכה בסלע אחר ולא בסלע שאמר לו ה'.

והקשה בספר מדרגת האדם מדוע איפוא נענשו משה ואהרון והרי עשו לשם שמים?

 

משה מתפלל תקט"ו תפילות אך לא נענה. וצ"ב מדוע? אפי' חטא העגל נמחל ע"י תפילת משה, ורק זה לא?

מצינו הבחנה נוספת בחז"ל בין שני חטאים שעל א' נתקבלה כפרה ועל השני לא.

יומא דף כב/ב

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת מאי היא מעשה דאגג והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. דוד בשתים מאי נינהו דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע? התם אפרעו מיניה דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

וצ"ב בדברי הגמ', והרי שאול חטא בכך שלא המתין לשמואל והקריב את העולה כאשר יצא למלחמת פלשתים?

ועוד מדוע האפליה לכאורה בין שאול לדוד?

 

כדי להבין זאת יש לקדים את המעשה המובא בגמ' ברכות י.

בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו אמר ליה כבר נגזרה עליך גזירה אמר ליה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים אתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) [אלעזר] דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים:

וצ"ב היכן מצינו שאדם יתחייב מיתה בעוה"ז ובעוה"ב על שלא עסק בפריה ורביה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שהעונש הוא לא על ביטול עשה גרידא, אלא הטעם שנתן לדבריו- שראה ברוה"ק שיצאו ממנו בנים רשעים. היות ותלה בזה את ביטול רצון ומצות ה' הרי שפרק עול העבדות מעליו שהרי אין לעבד אלא את מצוות רבו ותו לא. וברגע שיש חשבונות כבר אינו עבד.

וזה שהוכיחו ישעיה "בהדי כבשי רחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד" ואי משום כבוד שמים, אין זה חשבונך אלא לעשות רצון ה' כפשוטו.

 

כעת נבין את חטאו של שאול. הוא לא השמיד את עמלק משום "וירב בנחל"- על עסקי נחל,

אמר ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה בשביל כל הנפשות הללו לא כ"ש? ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה.

אותו העיקרון. אל תעשה חשבונות שמים. צדיק הוא עבד ה'. צדיק הרבה- הוא בבחינת פורק עול ה' ומחליט ע"פ הבנתו.

מעי"ז היה גם חטאו הראשון, כשלא המתין לשמואל.

"ראיתי כי העם נפוץ מעלי ואתה לא באת למועד, ואתאפק ואעל העולה".

פרש"י התחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר לי להמתין לך ועל כרחי העמדיתי את לבי ואעלה העולה. כלומר רצוני היה לעשות רצון ה', אולם גבר שכלי על רצוני מתוך שנפוץ העם.

גם כאן החטא זהה. תפקידו של האדם לעשות רצון ה' בלי חשבונות. והוא עשה חשבון שכדאי להקריב העולה.

נמצא שחטא זה הוא תחילת החטא של אי השמדת עמלק, ולכן לא נחשב לשתיים.

עפ"ז יובן מדוע שאול באחת ועלתה לו במלוכה, משום ששאול חטא בחטא שמקעקע את העבדות של האדם, ודבר זה לא ניתן למחילה. אולם אצל דוד היה זה מכשול מקומי, ולא מרידה ופריקת עול אדונו, ולכן לא שילם במלוכה.

 

וזה שאמר דוד אני עבדך בן אמתך, שכל עבד שהחל בעבדות מחפש כיצד לצאת לחופשי ולפרוק עול אדוניו, אולם אני עבד בן אמה, דור שני לעבדות, שאינו מחפש כלל לפרוק עבדותו, שאינו מכיר חיים אחרים אלא העבדות.

 

אומר הגרי"ס [איגרת יז, הובא בחיים של תורה ב' עמ' קנ]

אדם שעושה מה שקל לו וזונח את הדברים הדורשים עמל והתגברות אינו עובד ה', רק הטבע עושה את שלו. אדם כזה ראוי להיקרא פורק עול! יסוד העבדות הוא לשמור ולעשות גם מה שאין ליבו חפץ. כי אם לא ישים ליבו ונפשו לעשות נגד רצון לבבו, הוא עלול לעבור את כל העבירות שבתורה רח"ל.

אדם שעושה רק מה שנוח לו, עם הקושי הראשון יפרוק עול.

לכן חיילים בצבא עומדים באימונים מפרכים, כדי שיהיו מסוגלים לעמוד במשימות קשות שלא תמיד נוחות.

עפ"ז נבין את חטאו של משה.

משה חשש מחילול ה' ולכן היכה בסלע אחר ולא בסלע שאמר לו ה'.

וראינו את שהקשה בספר מדרגת האדם מדוע איפוא נענשו משה ואהרון והרי עשו לשם שמים?

אלא למה שנתבאר הדבר מובן. שהרי בזה שהיה להם חשבון מדוע לעשות כן, בזה עברו על דברי המקום והיה כאן פגם בעבדותו ית'. וזה לא נתכפר לו על אף כל תפילותיו.

המעשה בר' פרוגרמנסקי שהוצל מן הגטו וזכה להציל יהודי מנשואי גויה.

 

חשבונות נגד ה'

שאול נשלח למגר את עמלק. הוא נכשל ומותיר את אגג ואת הצאן. מדוע?

יש מפרשים שלשאול היו 'חשבונות', כדי שיהיה צאן ובקר להקריב זבחים לה', או כדי שיצא מעמלק המן הרשע, שמבני בניו ילמדו תורה בב"ב [רב שמואל בר שילת], או למען יזכו ל'קיימו וקיבלו' את התושב"ע בימי אחשורוש.

מרדכי ואסתר מצאצאי שאול ['בן קיש איש ימיני'] מתקנים את חטאו של שאול, בכך שמרדכי אינו נהנה מסעודתו של אותו רשע. היו רבים שטענו שכדאי להגיע לסעודה שהרי אלולי כן זהו מצב סכנה שיחשבו שאנו לא מקבלים מלכותו, ומרדכי אינו עושה חשבונות ומסרב להגיע ומוחה ביד העם שהלכו לסעודה.

כאשר המן עובר אין מרדכי משתחוה ואף כאן הוא אינו עושה חשבונות, שיכל לומר הרי אין מדובר בע"ז כפשוטה, אלא אנדרטי בלבד, ואולי לא כדאי להתגרות באומות וכדו' ובכל זאת אינו כורע ומשתחוה להמן.

גם אסתר מתקנת חטאו של שאול בכך שאינה עושה חשבונות, אלא 'את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו'. בלי חשבונות של כדאיות.

וכן מובא בתרגום שני שאמר לה מרדכי לאסתר 'ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע שמא לעת כזאת על אשר נפקדו עוונות בית אביך התקרבת למלכות כדי לתקן את חטאו של שאול אבי אביך שהחיה את אגג אבי אביו של המן הרשע.

ולכן הבחינה של אסתר הייתה ג"כ בתחום ה'חשבונות', האם תעשה חשבון שלא כדאי להכנס למלך היות ואחת דתו להמית, וא"כ חלילה אם אמות יגרם נזק רב שלא אוכל לפעול בעתיד למען אחי, או שבכ"ז אסמוך על הקב"ה ואכנס על אף הסיכון. [ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום, מה עניין לומר זאת? מבאר המלבי"ם שאמרה כדאי להמתין שהרי אם לא זימן אותי ל' יום מן הסתם יקראני בקרוב, ומה טעם להאיץ בי להכנס עכשיו ולסכן עצמי? ובפרט שהסכנה היא בעוד שנה!]

וע"ז רומז לה שאם לא תעשה כן אזי 'את ובית אביך תאבדו', שאז יפקד העון על בית אביך – שאול -שאף הוא עשה חשבונות- שיזכר עוונו שכעת לא בא לידי תיקונו.

בענין החשבונות בעבודת ה' ממשילים משל למלך ששלח שגריר למדינה השכנה והזהירו לבל יהין להוריד את חולצתו. כשהגיע השגריר הביטו מארחיו על גבו ואמרו מדוע שלחו שגריר גיבן? כל טענותיו שאינו גיבן נפלו על אזניים אטומות. הם ביקשו שיוכיח זאת ויפשוט את חולצתו. השגריר סירב, והם הבטיחו לו פרס של מליון דולר. חשב השגריר- הרי תמורת סכום כה עצום ניתן לכסות את כל חובות הממלכה, לזה בטח יסכים אף המלך. פשט חולצתו, הוכיח 'חפותו', וזכה בסכום העצום. כששב לממלכה, מיד שאלו המלך הורדת חולצתך? אכן, השיב השגריר אך הבאתי מליון דולר!!!

אוי! ספק המלך כפיו, שוטה שכמוך! התערבתי עם המלך של הממלכה השכנה שלא יצליח לגרום לשגריר שלי להוריד את חולצתו, על סכום של חמישה מליון דולר!!!

מסקנה: אין לאדם לעשות חשבונות של 'כדאיות' נגד מצוות ה', שלעולם רב ההפסד רב על הרווח!


 

פורים ומגילת אסתר

גאולת מצרים וישראל בימי המן [אסופת מערכות גולדויכט חגים ב']

 

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד א

אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן. כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה, וסוסיה מיחד בידיה, מירתת. אמר להו לרבנן: האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי, זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו. בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו: במאי עסקיתו? – אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי. –

 

צ"ב מה הקשר בין הקרבת העומר לנצחון על עמלק?

 

חז"ל במכילתא שואלים מדוע לא נכתבו עשרת הדברות בתחילת התורה? הרי הם הבסיס לקיום המצוות?

ועוד מקשים הראשונים מדוע בי' הדברות פתח באנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי שמים וארץ וכל צבאם?

 

אומר המדרש בילקוט שמעוני תורה רמז רפו

למה לא [נכתבו] עשרת הדברות מתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמליך עלינו מה עשה בנה להם את החומה והכניס להם את המים עשה להם מלחמות א"ל אמלוך עליכם אמרו לו הן הן, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן הגיז להם את השלו העלה להם את הבאר עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן הן.

 

יציא"מ והנסים היו איפוא הקדמה הכרחית לקבלת עומ"ש באנכי ה' אלקיך.

 

אלא שצריך להבין, וכי המלכות מתקיימת בגין עשיית טובות? מלך במשפט יעמיד ארץ!

 

יש להבדיל בין שני סוגי קבלה מדעת. הסכמה, לעומת רצון.

הסכמה היא נכונות שכלית לקבל את הדבר, אולם לא בהכרח קבלה רגשית. לעומת זאת רצון מבטא כפיפות מלאה בה מתאחדים שכל ורגש יחדיו.

רצון מבוסס על הרגשת מחויבות. אדם יהסס הרבה אם לתת מתנה קטנה, ולעומת זאת יפרע ברצון חוב גדול.

מלכות היא כפיה, אולם כשהיא נעשית ברצון מחמת הכרת הטוב אזי מעלתה גבוהה ונשגבה. אין מציאות לשעבד אדם מרצונו אלא בעזרת הכרת הטוב.

לכן התורה פותחת באנכי אשר הוצאתיך כו' ולא באשר בראתיך.

 

ב.

עמ"י יצא ממצרים בהכרת הטוב עצומה לאחר קריע"ס ומכות מצרים, והוא ספוג הכרת הטוב. לאמבטי רותחת זו של ערגה וכמיהה לקרבת אלקים קפץ עמלק. אשר קרך, ציננך מרתיחתך. בכך קירר את הלהט שהיה הבסיס לקבלת התורה ברצון.

לכן נתכנה במדרש תנחומא בשלח כ"ה כפוי טובה. זה המאפיין את פגיעתו. פגיעה בהכרת הטוב של ישראל כלפי קוב"ה.

בס"ד הנצחון של ישראל על עמלק חזר וליבה את הלהט, ויצא הפסד המלחמה בשכרה.

ועוד למדנו כאן, שכלי המלחמה בעמלק הוא רענון והחייאת תחושות הכרת הטוב.

 

ג.

ראשית גויים עמלק. אומות רבות קמו עלינו, אך לא זכו ל'פרשת זכור'…

מדוע דוקא עמלק? ועוד – מהו 'ראשית גוים עמלק', מה הראשית שבו?

עמ"י היה בחיתוליו כשבא עמלק. בראשיתו. הראשית חשיבות רבה לה בבנית כל הקומה כולה. פגיעה בראשית ממוטטת את הבנין כולו.

בפרט כעת שפגע בבבניית ישראל בקבלת התורה. 'ראשית' של עמלק בא לקעקע את 'ראשית' של ישראל הקרויים ראשית. ומתי? בעת הראשית של האומה הישראלית. פגיעה בראשית אין לה כפרה ומחילה.

 

ד.

תחושת המחויבות שלנו כלפי שמיא נובעת א- כאמור הודאה על יציא"מ ופדותנו מעבדות לחרות, ב- הכרה עצומה ב'ניסיך שבכל יום עמנו'.

המדרש [בר"ר צז-ג] אומר בשם ר"א הקיש גאולה לפרנסה בפסוק הא' הרועה אותי מעודי כו' המלאך הגואל אותי כו' לומר מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים'.

קשים מזונותיו של אדם, וקושי גדול הוא להכיר בחסדי ה' שעמנו יום יום. לא אנו המפרנסים אלא מידו הרחבה.

אומר המדרש שם: קשים מזונותיו של אדם כקריע"ס, שנא' לגוזר ים סוף לגשרים כי לעולם חסדו, ואף בפרנסה נא' נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אותו חסד נצרך הן לגאולה והן לפרנסה. אותה הודאה נצרכת לשניהם.

 

נמצא שהמלחמה לה' בעמלק שואבת את כוחה מב' המקורות יחד, מפלאות הגאולה הנסית ממצרים, ומהפלאות הנסתרות  שבהשפעת הפרנסה היומיומית. בשניהם בא האדם להכרת הטוב, ונלחם ב'עמלקיות' של כפיות הטובה.

 

ד.

מכאן יאיר לנו הקשר הכורך את הנפת העומר במפלת המן.

אומר המדרש: ילקוט שמעוני תורה רמז תרמג

הבאתם את עומר זש"ה מה יתרון לאדם וגו' א"ר ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח לו ליטרא אחד של בשר מן השוק כמה הוא יגע כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא יבשלנה והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ואין אתה נותן לו את העומר, אמר ר' פנחס בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים כמה הוא יגע בה כמה צער הוא מצטער עד שינגבה והבריות ישנים על מטותיהם והקב"ה משיב רוחות וכו' ואי אתה נותן לו את העומר?

 

מבואר כאן, שמנחת העומר היא הביטוי להכרת טובה לקוב"ה על הפרנסה היומיומית.

עמלק והמן מבטאים קרירות ומקריות וכפיות טובה, הנשק של ישראל היא ההתאזרות בהכרת הטוב כלפי שמיא, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי במנחת העומר.

אתא קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים ככר כסף דידי!

 

ה.

ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו בן בנו של קרהו – עמלק שנא' בו אשר קרך בדרך בא עלינו. אסת"ר ח-ה.

 

אולם חלוקים היו במלחמתם. בימי משה כיוון עמלק את חיציו כנגד פלאות גאולת מצרים שהיו בנס גלוי. המן כיוון לפגוע בהכרה של ההשגחה הפרטית. שמאחורי הטבע עומד הקב"ה. שמאחרי הטבע א-ל מסתתר. הכל 'קרהו'. מקרה.

'אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתר פני ביום ההוא'. [חולין קלט:].

הנצחון על עמלק היה בדרך נסית גלויה. משה מרים ידו וגבר ישראל. ויבן מזבח ויקרא שמו ה' נסי'. מהלך על טבעי שהקנה נצחון על עמלק. בזה נתחזקו במה שבא לקררם. בהכרה הנסית של יציא"מ ומלחמת עמלק.

 

המלחמה של המן הייתה בנסים הנסתרים, קרהו. וכך גם טיב הנצחון עליו. צריך עיון גדול במגילה כדי לראות את השגחת ה' עד לנצחן הסופי על המן. בזה שאבו את הכח להלחם בעמלק של אותו הדור – להכיר שה' מתגלה גם בתוך ההסתר. ואנכי הסתר אסתיר.

 

ו.

שני הנצחונות על עמלק הניבו תנובה דומה. קבלת עומ"ש ותורה. קבלת התורה של ימי מרדכי היתה המכה בפטיש של קבלת התורה שבימי משה. קיימו וקיבלו היהודים קיימו את שכבר קיבלו. הדור קבלוה בימי אחשורוש.

 

הנצוח שבימי עמלק שבא להלחם בנסים שבגלוי – הניבו את התורה שבכתב, הגלויה לכל. היא מבטאת גלוי ובהירות, אספקלריא המאירה.

הנצוח שבימי המן שבא להלחם בנסים שבסתר, הניבו את התורה שבע"פ, המבטאת עמימות חשיכות והסתר, 'וחושך על פני תהום, זו תלמודה של בבל'.

 

ז.

לאור זאת נבין מדוע הסמיכה התורה מצוות הקרבת העומר לגאולת מצרים. יום ט"ז בניסן למחרת גאלת מצרים היא השעה שנצטוונו בהקרבת העומר. כאמור במדרש הנ"ל: הקיש גאולה לפרנסה, מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים.

פרנסה נראית לנו כטבע, אולם היא 'פלאים'. כדי להכיר בזה הסמיכוה לגאלת מצרים.

שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, ומן הנסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה! רמב"ן ס"פ בא.

 

פורים ומגילת אסתר

יסוד התשובה- הכרת החטא [עיקרו מלק"ט]

כי ימצא חלל לא נודע מי הכהו [כא-א]

מדוע התורה מצווה להביא עגלה דוקא כאשר לא נודע מי הכהו ואילו כשנודע אין מביאין, והרי היה צריך להביא בק"ו, אם כשלא נודע כ"ש כשנודע?

אלא מה נאמר, שכאשר נודע מי הכהו, נעשה דין ברוצח, וזאת תהיה הכפרה, משא"כ כשלא נודע, אין זה נכון. היות ולרוב אין הרוצח מגיע לכדי מיתת ב"ד מחוסר עדים והתראה וכדו', וא"כ מה תהיה הכפרה במצב כזה?

הדבר יובן ע"פ דברי הנביא ירמיה האומר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. וצריך להבין, וכי עיקר המשפט על האמירהועוד, מה עם המשפט על החטא עצמו?

יומא דף כב/ב

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת מאי היא מעשה דאגג והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. דוד בשתים מאי נינהו דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע? התם אפרעו מיניה דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

וצריך להבין וכי יש איפה ואיפה?

אלא כשבא שמואל להוכיח את דוד הוא מיד הודה ואמר חטאתי. אולם כשבא להוכיח את שאול הוא ניסה להצטדק. וזה עלה לו במלוכה. כשדוד הודה מיד אמר לו הנביא וגם חטאתך תכופר.

ההבדל בין בני התורה בימים נוראים לבע"ב הוא שבני"ת מתפללים מתוך אימה, בשברון לב, לעומת בע"ב שחשים שר"ה הוא עוד יום חג… מדוע? הכרת החטא. בני התורה יודעים מהו חטא. יודעים מה רב עונשו. יודעים היכן חטאו. אולם בע"ב רבים אינם יודעים כלל מהו חטא ואינם יודעים שחטאו ונראה להם שהם צדיקים ולכן קשה להם להודות ולחוש בחטאם. לרבים מהם ר"ה אינו יום דין אלא עוד יום חג. תשאלם והם יאמרו לך שהם צדיקים וישרים והלואי שהיו כולם כמוהם…

ולכן מעיקרי התשובה הוא הוידוי. שיאמר חטאתי עויתי פשעתי. בכוונת הלב.

ע"ז אנו מתוודים 'על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה', על כך שרק אמרנו בפינו חטאנו אולם לא חשנו כך באמת. לא הודינו באמת בחטאינו. על אמרך לא חטאתי. ומה גדולה הבושה שפעמים וגם את ה"על חטא" הזה אנו אומרים בלא כוונת הלב…

זהו כוונת הפסוק הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. אם היית מודה בחטא הייתה כאן כפרה. כמו אצל דוד. לא היה צריך משפט על החטא עצמו. אולם כשאמרת לא חטאתי ממילא לא שבת בתשובה, נמצא שהגורם הוא אי הכרת החטא, ולכן על זאת ה' נשפט את האדם.

ועפ"ז נבין את פרשתינו. כאשר נודע מי הכהו אנו מודעים לכך שיש שופכי דמים בישראל ומצטערים על כך ומנסים לתקן את הטעון תיקון. אולם כשלא נודע מי הכהו אזי אנו אומרים לעצמנו מי אמר שבכלל היה זה רצח, ואולי חטף שבץ, ואולי בכלל גוי הוא שהכהו נמצא שאיננו מכירים בחטא, וממילא רחוקים אנו מתיקון. לכן יש להביא עגלה ערופה כדי שבזאת נכיר שיש כאן עוון, ונבוא לתקן את אשר פגמנו ולהתעורר מכך שנשפך דם נקי ונתקן את החטא.

וע"ז אומרים כי זוכר כל הנשכחות אתה. כשאדם חטא ומיד שוכח ואינו חש בחטא ואינו מכיר בו הקב"ה זוכר בשבילו את החטא ואינו שוכח. אולם כשהאדם מקיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד אזי הקב"ה שוכח את אשר עשינו כביכול.

וע"ז מספרים שהיה פעם א' מגדולי ישראל שהקפיד כל ימיו שלא לאכול תפוזים. שאלוהו פעם וכי כ"כ הוא שונא תפוזים? השיבם הרב דוקא אני מאד אוהב תפוזים, אולם פ"א בהיותי ילד נכנסתי לפרדס ונטלתי תפוז בלא רשות ולאחמ"כ  כ"כ הצטערתי עד שהחלטתי שאני לא אוכל יותר תפוזים לעולם. זהו וחטאתי נגדי תמיד.

 

 

חשבונות שמים

משה חוטא במי מריבה. חז"ל מחפשים אחר החטא, והאוחה"ק מביא עשרה פירושים ודוחה את כולם. וכבר אמר א' מגדולי ישראל שאינו לומד את הפרשה הזו כיון שהוא חושש שמא יטפול עוד חטא על משה רבינו…

נאמר במדרש רבה [במדבר פרשה יט פסקה ט]

התחילו לומר יודע משה חק הסלע [יודע הוא סלע זה ומכיר טבעו שאם מכין עליו מיד מוציא מים ואינו בדרך נס. מתנו"כ] אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזה נמצא משה עומד בספק אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום. אמרו לו הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוצא מזו.

נמצא שמשה חשש מחילול ה' ולכן היכה בסלע אחר ולא בסלע שאמר לו ה'.

והקשה בספר מדרגת האדם מדוע איפוא נענשו משה ואהרון והרי עשו לשם שמים?

 

משה מתפלל תקט"ו תפילות אך לא נענה. וצ"ב מדוע? אפי' חטא העגל נמחל ע"י תפילת משה, ורק זה לא?

מצינו הבחנה נוספת בחז"ל בין שני חטאים שעל א' נתקבלה כפרה ועל השני לא.

יומא דף כב/ב

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת מאי היא מעשה דאגג והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. דוד בשתים מאי נינהו דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע? התם אפרעו מיניה דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים.

וצ"ב בדברי הגמ', והרי שאול חטא בכך שלא המתין לשמואל והקריב את העולה כאשר יצא למלחמת פלשתים?

ועוד מדוע האפליה לכאורה בין שאול לדוד?

 

כדי להבין זאת יש לקדים את המעשה המובא בגמ' ברכות י.

בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו אמר ליה כבר נגזרה עליך גזירה אמר ליה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים אתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) [אלעזר] דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים:

וצ"ב היכן מצינו שאדם יתחייב מיתה בעוה"ז ובעוה"ב על שלא עסק בפריה ורביה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שהעונש הוא לא על ביטול עשה גרידא, אלא הטעם שנתן לדבריו- שראה ברוה"ק שיצאו ממנו בנים רשעים. היות ותלה בזה את ביטול רצון ומצות ה' הרי שפרק עול העבדות מעליו שהרי אין לעבד אלא את מצוות רבו ותו לא. וברגע שיש חשבונות כבר אינו עבד.

וזה שהוכיחו ישעיה "בהדי כבשי רחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד" ואי משום כבוד שמים, אין זה חשבונך אלא לעשות רצון ה' כפשוטו.

 

כעת נבין את חטאו של שאול. הוא לא השמיד את עמלק משום "וירב בנחל"- על עסקי נחל,

אמר ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה בשביל כל הנפשות הללו לא כ"ש? ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה.

אותו העיקרון. אל תעשה חשבונות שמים. צדיק הוא עבד ה'. צדיק הרבה- הוא בבחינת פורק עול ה' ומחליט ע"פ הבנתו.

מעי"ז היה גם חטאו הראשון, כשלא המתין לשמואל.

"ראיתי כי העם נפוץ מעלי ואתה לא באת למועד, ואתאפק ואעל העולה".

פרש"י התחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר לי להמתין לך ועל כרחי העמדיתי את לבי ואעלה העולה. כלומר רצוני היה לעשות רצון ה', אולם גבר שכלי על רצוני מתוך שנפוץ העם.

גם כאן החטא זהה. תפקידו של האדם לעשות רצון ה' בלי חשבונות. והוא עשה חשבון שכדאי להקריב העולה.

נמצא שחטא זה הוא תחילת החטא של אי השמדת עמלק, ולכן לא נחשב לשתיים.

עפ"ז יובן מדוע שאול באחת ועלתה לו במלוכה, משום ששאול חטא בחטא שמקעקע את העבדות של האדם, ודבר זה לא ניתן למחילה. אולם אצל דוד היה זה מכשול מקומי, ולא מרידה ופריקת עול אדונו, ולכן לא שילם במלוכה.

 

וזה שאמר דוד אני עבדך בן אמתך, שכל עבד שהחל בעבדות מחפש כיצד לצאת לחופשי ולפרוק עול אדוניו, אולם אני עבד בן אמה, דור שני לעבדות, שאינו מחפש כלל לפרוק עבדותו, שאינו מכיר חיים אחרים אלא העבדות.

 

אומר הגרי"ס [איגרת יז, הובא בחיים של תורה ב' עמ' קנ]

אדם שעושה מה שקל לו וזונח את הדברים הדורשים עמל והתגברות אינו עובד ה', רק הטבע עושה את שלו. אדם כזה ראוי להיקרא פורק עול! יסוד העבדות הוא לשמור ולעשות גם מה שאין ליבו חפץ. כי אם לא ישים ליבו ונפשו לעשות נגד רצון לבבו, הוא עלול לעבור את כל העבירות שבתורה רח"ל.

אדם שעושה רק מה שנוח לו, עם הקושי הראשון יפרוק עול.

 

לכן חיילים בצבא עומדים באימונים מפרכים, כדי שיהיו מסוגלים לעמוד במשימות קשות שלא תמיד נוחות.

 

עפ"ז נבין את חטאו של משה.

משה חשש מחילול ה' ולכן היכה בסלע אחר ולא בסלע שאמר לו ה'.

וראינו את שהקשה בספר מדרגת האדם מדוע איפוא נענשו משה ואהרון והרי עשו לשם שמים?

אלא למה שנתבאר הדבר מובן. שהרי בזה שהיה להם חשבון מדוע לעשות כן, בזה עברו על דברי המקום והיה כאן פגם בעבדותו ית'. וזה לא נתכפר לו על אף כל תפילותיו.

המעשה בר' פרוגרמנסקי שהוצל מן הגטו וזכה להציל יהודי מנשואי גויה.

 

 

חשבונות נגד ה'

שאול נשלח למגר את עמלק. הוא נכשל ומותיר את אגג ואת הצאן. מדוע?

יש מפרשים שלשאול היו 'חשבונות', כדי שיהיה צאן ובקר להקריב זבחים לה', או כדי שיצא מעמלק המן הרשע, שמבני בניו ילמדו תורה בב"ב [רב שמואל בר שילת], או למען יזכו ל'קיימו וקיבלו' את התושב"ע בימי אחשורוש.

מרדכי ואסתר מצאצאי שאול ['בן קיש איש ימיני'] מתקנים את חטאו של שאול, בכך שמרדכי אינו נהנה מסעודתו של אותו רשע. היו רבים שטענו שכדאי להגיע לסעודה שהרי אלולי כן זהו מצב סכנה שיחשבו שאנו לא מקבלים מלכותו, ומרדכי אינו עושה חשבונות ומסרב להגיע ומוחה ביד העם שהלכו לסעודה.

כאשר המן עובר אין מרדכי משתחוה ואף כאן הוא אינו עושה חשבונות, שיכל לומר הרי אין מדובר בע"ז כפשוטה, אלא אנדרטי בלבד, ואולי לא כדאי להתגרות באומות וכדו' ובכל זאת אינו כורע ומשתחוה להמן.

גם אסתר מתקנת חטאו של שאול בכך שאינה עושה חשבונות, אלא 'את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו'. בלי חשבונות של כדאיות.

וכן מובא בתרגום שני שאמר לה מרדכי לאסתר 'ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע שמא לעת כזאת על אשר נפקדו עוונות בית אביך התקרבת למלכות כדי לתקן את חטאו של שאול אבי אביך שהחיה את אגג אבי אביו של המן הרשע.

ולכן הבחינה של אסתר הייתה ג"כ בתחום ה'חשבונות', האם תעשה חשבון שלא כדאי להכנס למלך היות ואחת דתו להמית, וא"כ חלילה אם אמות יגרם נזק רב שלא אוכל לפעול בעתיד למען אחי, או שבכ"ז אסמוך על הקב"ה ואכנס על אף הסיכון. [ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום, מה עניין לומר זאת? מבאר המלבי"ם שאמרה כדאי להמתין שהרי אם לא זימן אותי ל' יום מן הסתם יקראני בקרוב, ומה טעם להאיץ בי להכנס עכשיו ולסכן עצמי? ובפרט שהסכנה היא בעוד שנה!]

וע"ז רומז לה שאם לא תעשה כן אזי 'את ובית אביך תאבדו', שאז יפקד העון על בית אביךשאול -שאף הוא עשה חשבונות- שיזכר עוונו שכעת לא בא לידי תיקונו.

בענין החשבונות בעבודת ה' ממשילים משל למלך ששלח שגריר למדינה השכנה והזהירו לבל יהין להוריד את חולצתו. כשהגיע השגריר הביטו מארחיו על גבו ואמרו מדוע שלחו שגריר גיבן? כל טענותיו שאינו גיבן נפלו על אזניים אטומות. הם ביקשו שיוכיח זאת ויפשוט את חולצתו. השגריר סירב, והם הבטיחו לו פרס של מליון דולר. חשב השגריר- הרי תמורת סכום כה עצום ניתן לכסות את כל חובות הממלכה, לזה בטח יסכים אף המלך. פשט חולצתו, הוכיח 'חפותו', וזכה בסכום העצום. כששב לממלכה, מיד שאלו המלך הורדת חולצתך? אכן, השיב השגריר אך הבאתי מליון דולר!!!

אוי! ספק המלך כפיו, שוטה שכמוך! התערבתי עם המלך של הממלכה השכנה שלא יצליח לגרום לשגריר שלי להוריד את חולצתו, על סכום של חמישה מליון דולר!!!

מסקנה: אין לאדם לעשות חשבונות של 'כדאיות' נגד מצוות ה', שלעולם רב ההפסד רב על הרווח!

 

בס"ד

מחלפי סעודתייהו

הגמ' במסכת מגילה [דף ז:] אומרת: "אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי".

פרש"י: מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו:

מקשה עליו הב"י [תרצ"ה אות ד] וקשה לי על דבריו דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו, [הא"ר שם הבין שהקושיה היא על שניהם, שאף נותן הסעודה לא קיים מצוות משלוח מנות, אולם מדברי הלח"מ שיובאו לקמן משמע שנותן הסעודה ודאי יצא, וקושית הב"י היא כיצד המקבל יצא]. וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו אם כן מאי אתא לאשמועינן?:

והביא הב"י את פירוש הר"ן שביאר שלא היה לאחד מהם די אוכל כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו, ולפיכך היו שולחים כל אחד סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות.

הדרכי משה מיישב את רש"י ואומר שאם קשה לב"י שצריך משלוח בדוקא ולא יוצאין באכילה זה אצל זה, א"כ מה הקשה אח"כ 'מאי קמ"ל', והרי יש כאן חידוש גדול, שהמארח יוצא ידי חובה עכ"פ?

הב"ח פירש כוונת רש"י שכיון שמטרת המשלוח מנות להשכין אהבה ואחוה ולשוש עם אוהביו ורעיו, א"כ כשסועדים יחד משיגים את אותה מטרה- ופטורים ממשלוח מנות.

ולפ"ז גם אם היה סועד האחד אצל חבירו שנה אחר שנה בלא להתחלף, ג"כ יצאו שניהם י"ח, ורש"י כתב ע"פ האמת שהיו מחלפי סעודתייהו, שנה אצל א' ושנה אצל חבירו, וקמ"ל שיוצאין שניהם.

ופירוש הב"ח צריך לי עיון, א. לפ"ז יוצא שהמזמין חבירו לסעודת פורים יצא יד"ח משלוח מנות, ומדוע לא כתבה הגמ' חידוש כה גדול להדיא? ב. מנ"ל לדרוש טעמא דקרא  ולומר שהעיקר הוא השמחה עם חבירו ואם שמח בכל דרך שהיא יצא, והרי המצוה היא משלוח מנות? ג. לכאורה הרי יש כאן משום מצוות חבילות חבילות, [וכמ"ש הכת"ס סי' לק"ט שאם נותן משלוח מנות ומתנות לאביונים בב"א יש בזה משום מצוות חבילות חבילות] שיוצא בסעודה אחת הן משום מצות סעודת פורים והן משום משלוח מנות. שהרי אין עושין מצות חבילות מב' טעמים. א'- שנראה עליו כמשוי, ב'- כדי שיהיה לבו פנוי לכל מצוה כדינה וכהלכתה.

וכאן הרי נראה עליו כמשוי שנפטר ממצות משלוח מנות ע"י האכילה המשותפת, וכן לטעם השני יש כאן מצוה לשמוח עם חבירו הגורם לכך שאין ליבו פנוי לקיום מצות סעודתו כהוגן.

ונראה לתרץ ע"פ המובא בשו"ת הר צבי [יו"ד סימן רנה] בשם ה'קהלת יעקב' (אלגזי), דהא דאין עושין מצות חבילות חבילות לא אמרו אלא בשתי מצות שנעשים ונגמרים שתיהם בבת אחת, אבל אם גמר קיום מצוה אחת נמשך גם אחרי גמר המצוה השניה לא אמרינן בכה"ג דאסור משום אין עושין מצות חבילות חבילות. ע"כ. וא"כ גם כאן יש לומר היות ומצות הסעודה נגמרת בכזית הראשון, ומצות השמחה עם חבירו אינה מסתיימת עד שיאכל ב' מנות כפי הדין של משלוח מנות, הרי שאינן מסתיימות כאחד, ולכן סובר הב"ח שאין כאן משום מצות חבילות חבילות.

הט"ז מבאר ברש"י שאכן היו שולחים סעודתם כמשלוח מנות איש לרעהו, וקמ"ל שאע"פ שהתנו ביניהם בפירוש שהשנה תאכל עמי ובשנה הבאה אוכל עמך, הו"א שנחשב כמו הלואה ולא יוצא יד"ח, קמ"ל שהמזמין יוצא י"ח.

ולכן מיאן רש"י בפי' הר"ן משום שס"ל שבכה"ג הוי הלואה גמורה, וכאילו התנו ביניהם. וכמו שמצינו בהל' רבית שאסור לומר לחבירו בא לאכול עמי כשם שהאכלתני [שהוא כפורע חובו], אולם מותר לומר בא אכול עמי ואוכל עמך בפעם אחרת, ואז מותר לו לאכול עמו בפעם אחרת אף סעודה גדולה ולא הוי רבית.

המג"א [סקי"ג] כתב להסתפק אם אדם אוכל על שולחן חבירו ולא הכין לעצמו כלום – האם פטור ממשלוח מנות. ולראיה הוא מביא את פרש"י הנ"ל, שממנו הוא לומד שהמתארח לא התחייב במשלוח מנות באותה שנה. ולפ"ז מיושבת קושיית הב"י כיצד קיים המתארח מצות משלוח מנות, שלפ"ז אין עליו כלל חובת משלוח מנות.

אולם בשו"ת חתם סופר [ח"א או"ח סימן קצו] כתב שספיקו של המג"א תלוי בטעם של המשלוח מנות, שבתה"ד [סי' קי"א] כתב כדי כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. אך בס' מנות הלוי [למוהר"ש אלקבץ על מגילת אסתר, ט' – י"ט] כתב שהטעם הוא כדי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו [לשוה"ר] של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות.

והנה אם הטעם הוא כדי למלאות חסרון סעודתו של חברו, כיון שהוא עצמו סמוך על שולחן אחרים, הרי הוא פטור מלמלאת חסרונם של אחרים, ואם הטעם הוא משום אהבת רעים, גם הסמוך על שולחן אחר חייב:

ובזה תולה החת"ס את הספק שנסתפקו האחרונים האם המקבל חייב ליטול את המשלוח מנות או שדי שיאמר 'מחלתי' והרי זה כאילו התקבל.

שלתרה"ד אפילו אין המקבל זקוק, כגון שהוא עשיר, מ"מ תיקנו שיקבל, שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ"ו ע"ב], וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום, כך אף ביש לו, מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש, אולם למנות הלוי שהטעם הוא משום להרבות השלום והריעות, א"כ י"ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו.

אלא שלפ"ז מקשה החת"ס שסתר הרמ"א את עצמו, שמחד מחייב אשה במשלוח מנות, משמע ששאר אדם הסמוך על שולחן חבירו- פטור, שסובר כתרה"ד שהעיקר משום מילוי חסרון חבירו בסעודה, וכשהוא עצמו נסמך- פטור מכך.

ומאידך פסק שאם אמר לו המקבל 'התקבלתי' יצא, הרי שסובר כמנות הלוי שהעיקר משום ריבוי החיבה והריעות, וכששלח והראה חיבתו – יצא.

ובמחלקת זו של התרה"ד ומנות הלוי תולה בשו"ת תורה לשמה [סימן קפח] את השאלה הבאה: מי ששלח לחבירו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים כדי שתגיע לידו ביום פורים, האם יצא י"ח בזה דאזלינן בתר המקבל שקבלם בפורים או"ד אזלינן בתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא י"ח.

והשיב שלתרומת הדשן ז"ל הסובר שמטרת המשלוח מנות הוא כדי שיהיה הרוחה לבעלי הסעודה נראה דיוצא י"ח דעיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו כדי שיהיה לו הרוחה בפורים וכבר הגיע לידו בפורים והייתה לו הרוחה לסעודה.

אולם לטעם שכתב במנות הלוי ז"ל והוא להרבות שלום וריעות הנה זה נוגע למשלח שצריך לשלוח כדי להראות אהבה וריעות ולפ"ז בעינן שיראה המשלח האהבה והריעות ביום הפורים עצמו ולא מהני ליה מה שעשה קודם פורים כי החבה הנראית מצידו היא בעת שיצא מידיו המנות. ודייק שכן פסק הרמ"א ז"ל בדין של המוחל על המשלוח מנות וכמ"ש החת"ס.

ועוד תולין במחלקת התרה"ד ומנות הלוי את הדין שהובא בבה"ל ד"ה חייב: החיי"א הוכיח מהירושלמי שאם שולח לעשיר דבר פחות אינו יוצא י"ח משלוח מנות. והנה לטעם התרה"ד שמשלוח מנות ענינו הרוחה לבעלי הסעודה, יש לילך אחר בעל הסעודה, ומה שנחשב אצלו ל'מנה חשובה' הוא הקובע, אולם אם הסיבה היא כמנות הלוי משום ריבוי אחוה וריעות א"כ אזלינן בתר המשלח, ולדידו חשוב דבר חשוב ויצא י"ח. ולשיטה זו, אם המשלח אדם עשיר ונתן דבר מועט שלא כפי עשרו, לא יצא ידי חובתו, שמגלה חיבה וריעות רק במתנה חשובה. וכתבו האחרונים שיש לצאת י"ח ב' הדעות [עי' בפסקי"ת ס' יח].

וכן תלוי במחלקת זו האם מותר לשלוח כמשלוח מנות מיני מתנות או ספרים וכדו' שהתרה"ד כתב במפורש בתשובה הנ"ל שאין יוצאין י"ח בזה היות ואין זה ראוי לסעודה. אולם לדעת מנות הלוי א"ש שהרי יש בזה משום אחוה וריעות. [ומקובל שאת ספרו כתב כמשלוח מנות לחמיו, היות ולא היה לו ממון ליתן לו כמשלוח מנות].

ועוד נ"מ מובאת בשו"ת כת"ס [קמ"א אות ב'] כאשר אדם שלח לחבירו משלוח מנות בעילום שם, לתרה"ד יצא שהעיקר שיהיה למקבל במה לסעוד, ואלו למנות הלוי לא יצא שהרי לא השיג בכך אחוה וריעות שאינו יודע מי שלחם.

וכן נ"מ בשולח לחבירו ואינו בביתו ומודיעו בפורים ששלח לו מנות, וחבירו יגיע לביתו רק לאחר הפורים, לתרה"ד לא קיים משלוח מנות שהרי לא יהנה בכך לצורך סעודתו, אולם למנות הלוי הרי יש בכך משום רבוי אחוה וריעות ויצא י"ח. [שלמי תודה עמ' רעח].

הדרינן לקמייתא, הלח"מ [הל' מגילה פ"ב הט"ו, וכ"כ הפעול"צ] מיישב קושית הב"י כיצד יצא האורח ידי חובת משלוח מנות, שאחד היה מזמין חבירו לסעוד אצלו ונותן לו סעודתו, והאורח היה מזמין את המתארח לאכול מהסעודה שזה עתה קיבל, ועי"ז יצאו שניהם.

השפת אמת מבאר ביאור אחר בגמ', שמחלפי סעודתייהו פירושו שהיו שניהם מתארחים אצל אדם שלישי והיו מחליפים המנות שנתן להם בעה"ב ביניהם, וקמ"ל שאף שאסור לאורח ליתן סעודתו לאחר, שבעה"ב נתנו לך ולא לו, מ"מ ב' אורחים שרי להו להחליף ביניהם.

השה"ג [בשם ר"נ שפירא] וכן בשו"ת ישמח לבב [סי' ח] [ובישמח לבב הקדים שרש"י מיאן בפירוש הר"ן משום שהוקשה לו, מדוע הוצרכו אביי ור' חנינא להחליף את כל סעודתן ולא היה די להם להחליף שני מיני מאכל כמו שנוהגים הרבה בעלי בתים עד היום, שודאי לשון סעודתייהו מוכח שהחליפו את כל הסעודה]. ולכן מבארים ביאור אחר בגמ', שהסוגיא כלל אינה עוסקת במשלוח מנות, אלא משמיעה לנו שיש לעשות סעודת פורים במריעות וידידות לשמחה עם חביריו.

הלכה למעשה:

בכל הנוגע למחלקת התרה"ד והמנות הלוי כתבו האחרונים [הובא בפסקי"ת] שראוי לצאת י"ח ב' הדיעות.

אם נתן לחבירו משלוח מנות והלה מחל לו, לרמ"א יוצא י"ח, ולפר"ח והחת"ס לא יצא.

לרמ"א אשה חייבת במשלוח מנות כאיש, אולם המג"א כתב שלא ראה שנזהרין בזה, ויתכן שבנשואה בעלה משלח בשבילה, ומ"מ מסיים שטוב שתחמיר לשלוח לחברותיה. [ומ"מ במתנות לאביונים כתב המ"ב סק"ב שאף האשה חייבת]

פסק השו"ע [ס"ד] שאם אין לו מחליף סעודתו עם חבירו, זה שולח סעודתו לזה, וזה שולח לזה כדי לקיים משלוח מנות איש לרעהו.

 

בשו"ת תורה לשמה [סימן קצב] את הספק האם נתינה בע"כ שמה נתינה לגבי משלוח מנות. כגון ראובן שלח מנות ביום פורים לשמעון ולא רצה לקבלם והניחם השליח אצל שמעון וברח אם יצא י"ח בזה דהא בעל כרחו קבלם כי הניחם השליח וברח והוא כבר סירב בתחילה. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.   תשובה אי נתינה בעל כרחו שמה נתינה או לאו הדבר הזה נזכר בגמרא דגיטין פרק מי שאחזו דף ע"ד ונחלקו הפוסקים הראשונים לענין פסק הלכה ודעת רבינו האי גאון ז"ל והרמב"ם ז"ל לפסוק כלישנא בתרא דנתינה בעל כרחו שמה נתינה ויש עוד פוסקים רבים שפסקו לחומרא ע"ש מיהו הם פסקו כן בדין תורה אבל נידון השאלה הוא מצוה דרבנן אפשר גם הם יודו דפסקינן לקולא ויוצא י"ח בזה אע"ג דבעל כרחו קבלם ועיין למרן בבית יוסף אה"ע סי' קמ"ג מ"ש רבו הריב"ר ז"ל דלכ"ע אם קבלם המקבל אפילו בעל כרחו שמה נתינה ופלוגתא דאמוראי מיירי בלא קבלם ע"ש מיהו כתב שם דברי החכם המשיג על זה שדברים אלו שכתב כל שקבלם המקבל אפילו בע"כ לכ"ע הוי נתינה הם דברים שקשה לשמען ע"ש ודברי המשיג נכונים בזה ועכ"ז לסניף יהיה ס' מהריב"ר ז"ל בנידון של השאלה שבאמת המנות נשארו אצל שמעון אלא שנשארו בע"כ על כן נראה דיצא י"ח הואיל והיא מצוה דרבנן ומ"מ המחמיר לעשות מנות אחרים כתקנן לאדם אחר תבא עליו ברכה. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

 

   שו"ת תורה לשמה סימן קצא  +שני עניים האם יכולים להחליף מתנות לאביונים זל"ז.+ שאלה במתנות לאביונים מצינו שחייבו הפוסקים גם את העני וכן הסברה נוטה והנה נסתפקנו אם שני עניים כל אחד נותן מתנות לאביונים לחבירו אם יוצאים שניהם ידי חובתם בזה דהא מצינו דמהני כהאי גוונא במשלוח מנות או"ד דיש לחלק בזה מדין משלוח מנות דהתם טעמא הוא משום שמחה שכך היתה תקנת חכמים זה שולח לזה וזה שולח לזה ולכך אי מחלפי סעודתייהו להדדי מהני משא"כ הכא בעינן שיהא זה נותן מתנה לעני ומהנהו בה ומאחר שזה העני חוזר ונותן לו כמו שנתן לו נמצא לא נהנה ממנו כלום וכן הוא להיפך גם עוד מצינו בדין משלוח מנות אם שלח ראובן מנות לרעהו שמעון והחזירם לו שא"ל הריני כאילו התקבלתי דיצא ראובן י"ח ואילו במתנות לאביונים כהאי גוונא לא מהני ולכן נסתפקנו בדין הנז'. ועוד נסתפקנו דאפשר לומר הא דאמרינן במשלוח מנות אי מחלפי סעודתייהו מהני היינו משום דכל אחד יש לו מין חדש בפני עצמו אבל היכא דנותן ראובן מתנות לאביונים מעות וחוזר הלה ונותן לו ג"כ מעות אין כאן חידוש ומה שנתן חזר ולקח. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.   תשובה גם במתנות לאביונים אם ב' עניים יתנו זה לזה יוצאים י"ח ומה שנסתפקתם בזה אין זה ספק דמסתבר ועכ"ז אפשוט לכם ספקות שלכם מדבר הדומה לנדון זה והוא דהכי איתא בירושלמי דפאה ופסקה הרמב"ם ז"ל להלכה בהל' מתנות עניים פרק וא"ו /ו'/ הל' י"ד וז"ל ב' עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו ע"כ ע"ש וא"כ ה"ה במתנות לאביונים דמהני לעשות כן. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

 

 

 

שו"ת ישמח לבב לקט תשובות סימן ח ד"ה עי' מ"ש  עי' מ"ש בסי' ק"ח על דברי רש"י ז"ל במה שפי' ההיא דמחלפי סעודתייהו אהדדי דהיינו שכל אחד היה אוכל עם חבירו בשנה אחת כבההיא דפ' אלו מגלחין, יע"ש. ולענ"ד נראה דמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפ' כן דאי כפי' הר"ן ז"ל אמאי הוצרכו להחליף כל סעודתן ולא הוה סגי ליהו בשני מיני מאכל כמו שנוהגים הרבה בעלי בתים עד היום, דודאי לשון סעודתייהו מוכח דקאי אכל הסעודה כההיא דפרק אלו מגלחין מפני שאסור לאכול מסעודתו משום הכי פירש מה שפירש, אלא דא"כ קשה קושית הב"י ז"ל דאיך לא היו מקיימים מצות משלוח מנות. וע"ק דאמאי באמת לא היו מחליפים רק שני מיני מאכל. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דכ"ז דחקו לרש"י ז"ל, משו"ה הבין כוונה אחרת בזה דודאי היו מקיימים מצות משלוח מנות בכל שנה, ומאי דהוו מחליפי סעודתייהו בכדי לקיים משפחה ומשפחה ובשביל עניותם היו מתחכמים לעשות רק סעודה אחת כל אחד בשנה אחת וכההיא דפ' אלו מגלחין אי נמי כדי שלא יצטרכו להכין סעודה בכל שנה ושנה עשו כן ולא בשביל משלוח מנות.

 

שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן עט ד"ה אמנם בטו"ז  אמנם בטו"ז (או"ח סי' תרצ"ה ס"ק ה'), נראה לחלק, בין אם הי' התשלומין תיכף, או בזמן מאוחר יותר, דהנה על מה דאיתא בש"ע שם, ואם אין לו מחליף עם חבירו, שולח זה סעודתו לזה, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו ע"כ, ומקורו, מדברי הש"ס (מגילה), באביי בר אבין, ור"ח בר אבין, דמחלפי סעודתייהו להדדי, ודברי הש"ע כפי' הר"ן שם, אבל רש"י פירש, דזה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשני סועד חבירו עמו, והקשה ב"י, דא"כ לא היו מקיימים משלוח מנות, וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו, א"כ מאי קמ"ל, ותי' שם הטו"ז, דלרש"י הוי רבותא בזה, שהיו אומרים בפירוש שזה יאכל עם זה, ואח"כ להיפוך, והו"א דהוי כמו הלואה, ואין כאן מנות, דהוא מתנה דוקא, קמ"ל דאפ"ה היו יוצאים, דהיינו שבשנה זו, יוצא זה שמזמין לחבירו וכו', ולמה לא פירש רש"י באמת הכל על שנה א', ושניהם יצאו, אפשר לומר, דבזה הוה באמת הלואה גמורה, כיון שנראה לכל שתיכף מקבל תשלומין, והי' תנאי ביניהם, משא"כ אם הי' בשנה שני', לא הי' נראה כמו תשלומין, ודוגמא לזה (בסי' ק"ע סעי' י"ב) בהגה לא יאמר אדם לחבירו וכו', הרי דבשעת אכילה השני', אסור להזכיר שהוא תשלומין, ה"נ כן, דאז הוי הלואה כלנענ"ד /כנלענ"ד/ נכון עכ"ל, – ר"ל, דבסעודה של שנה הבאה, לא הזכיר שהוא בשביל שנה שעברה, לא מקרי הלואה, אבל באותה שנה, הוה הלואה, אף דלא הזכיר, כיון שבפעם א' הם מחליפין, וכמ"ש בלבו"ש שם, – ולמדנו מדבריו, שהביא הדין (דסי' ק"ע) הנ"ל, לנדון דמשלוח מנות, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, דאף באומר בפירוש, שהוא למתנה, וכמו במשלוח מנות, מ"מ בתנאי מפורש, הוי כמו הלואה, אולם גם קולא ש"מ מהנ"ל, דאף בתנאי מפורש בתחילה, מ"מ היכא דנותן לו בחזרה במתנה בזמן מאוחר, צריך דוקא הזכרה בפירוש, שהוא לתשלומין, דבלא"ה ל"ה כמו הלואה. 

 

תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן קיא

 

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?

 

תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה

כדינא. כמשמע /כדמשמע/ בגמ' פ"ק /מגילה ז ע"ב/ דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים

סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא.

בס"ד                                                                 בדין מתנות לאביונים

א. נחלקו האחרונים הפר"ח ומנגד הב"ח וט"ז וא"ר וח"א האם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים.

הב"ח וט"ז וא"ר וח"א סוברים שאף עני המתפרנס מן הצדקה מחויב בכך. ודעתם צ"ב והרי מדובר בצדקה, וקי"ל בענין צדקה שעני כזה פטור חוץ מדבר מועט פעם בשנה?

הפר"ח פוטר את העני הזה, אולם מחייב אותו במשלוח מנות, וגם דעתו צריכה ביאור, דמאי שנא צדקה ממשלוח מנות?

ב. המג"א בר"ס תרצב כתב בשם השל"ה, דיכוין בברכת שהחיינו שמברך על המגילה ביום גם על משלוח מנות וסעודת פורים. ולא כתב שיכוין על מתנות לאביונים, וצ"ב למה השמיטו זאת. מכאן שוב רואים שיש לכאורה הבדל בין החיוב של המשלוח מנות לחיוב מתנות לאביונים, וצ"ב מהו.

ומאידך בפמ"ג (שם בא"א סק"א) וב"חיי אדם" (כלל קנ"ה דין כ"ה) ובקיצור שו"ע (סי' קמ"א דין י"ג) כתבו, דיכוין גם על מתנות לאביונים. הרי שלדעתם משלוח מנות ומתנות לאביונים שוים, וצ"ב במה נחלקו הני רברבי.

 

כדי לבוא לביאור הענין יש לחקור בדין מתנות לאביונים האם יסוד החיוב לתת מתנות לאביונים הוא כדי לשמח את לב העניים בפורים, ומדין מצות השמחה שנאמרה ביום זה, או שמא חיובו מדין מצות הצדקה שיש בכל השנה, וכעת חייבו בפורים את כל האדם לתת צדקה לב' עניים?

הרמב"ם כתב [פ"ב הי"ז] כתב וז"ל: מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנא' "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים", ע"כ. והעתיקו המ"ב שם בסק"ג.

ובביאור דבריו שכתב "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים". וגם שייכות זה הענין למצות מתנות לאביונים, נראה דיש לפרש, דהנה בדין שמחת יו"ט כתיב "ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' והגר והיתום והאלמנה", ומבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הי"ח) דבכלל מצות שמחה היא, להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, דמצות שמחה כוללת נמי לשמח לב העניים והיתומים הללו, ע"ש.

וא"כ י"ל, דהנה בפורים איכא נמי מצות שמחה, כדכתיב "ימי משתה ושמחה", וברמב"ם פ"ב ממגילה הי"ד כתב: "מצות יום י"ד כו' להיות יום שמחה ומשתה וכו'", ולכן חייב לאכול בשר ולשתות יין בסעודת פורים, כמבואר ברמב"ם שם בהלכה ט"ו, משום דדין שמחה הוא ע"י בשר ויין כדאיתא בפסחים (ק"ט.) אין שמחה אלא בבשר ויין.

נמצא שדעת הרמב"ם שגם שורש מצות מתנות לאביונים היא מדין שמחה, דמשום דין שמחה שיש בפורים תיקנו לשמח לב האומללים האלו, והוא מדיני היום דהוה יום שמחה, וזה מש"כ הרמב"ם "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים", דהיינו דחיוב זה הוא מעיקר מצות היום שהוא יום שמחה, ואין שמחה גדולה מזו כמש"נ.

ובזה מבואר היטב סדר הדברים ברמב"ם שם בפ"ב דמגילה, שבתחלה בהי"ד כתב, שפורים הוא יום שמחה, ואח"כ בהט"ו כתב, דצריך לאכול בו בשר ולשתות יין, והוא מדיני השמחה כמבואר בפסחים (שם) דאין שמחה אלא בבשר ויין, ואח"כ בהט"ז כתב, שיש עוד גדר של שמחה, והוא לחלק לעניים ביום הפורים, וגם זה הוא מדיני השמחה, ובהי"ז מפרש שמצוה זו לשמח לב עניים ויתומים אין שם שמחה גדולה ומפוארה ממנה, והיא היא שורש מצות מתנות לאביונים כמש"נ.

כדעת הרמב"ם מצאנו גם בספר "מנורת המאור" (עניני פורים נר ג' כלל ד' חלק ג' פרק ג') שכתב וז"ל: ימי הפורים קבעום להיות ימי משתה ושמחה לשם שמים, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים וכו', הא למדנו, כי סעודת פורים חיובה ביום, ושהשמחה הגדולה לשלוח מנות לרעהו, והמובחרת מתנות לאביונים, וכדי לשמוח שמחה יתירה שישתה עד שיבוסם, והני מילי בעושהו לשם מצוה, אבל עתה העילוי מהשמחה והמצוה המובחרת היא, להרבות במתנות לאביונים ולאכול ולשתות כראוי לו שירבה מעט לשם שמחת פורים, עכ"ל. ומבואר דמצות מתנות לאביונים יסודה מדין שמחה, ומהאי טעמא ראוי להרבות בה כמש"נ.

ויסוד זה בגדר מצות מתנות לאביונים, מבואר גם בריטב"א במגילה (ז' ע"א) ד"ה גרסינן בגמרא, ובשטמ"ק בב"מ ע"ח ב') בד"ה "ואין מדקדקים בדבר" בשם הריטב"א, דמצוה זו של מתנות לאביונים ביום זה אינה מדין צדקה בלבד, אלא מדין שמחה.

וכ"כ הב"ח בסי' תרצ"ד (והביאו הט"ז והאחר שם בסק"א) דאפילו עני המקבל צדקה חייב במתנות לאביונים בפורים, דאין דין מתנות לאביונים בפורים כשאר צדקה, והכשר מצות פורים כן הוא לתת מתנות לאביונים. והיינו דהוא מדין שמחה שהיא מצות היום דפורים, ולהכי אף העני חייב בו.

על פי זה נבין מדוע פסק ה"חיי אדם" (בכלל קנ"ה סכ"ח) שגם עני המקבל צדקה חייב במתנות לאביונים. ובמ"ב שם בסק"א פסק כן בשם כמה אחרונים שצריך לתת ממה שנתנו לו. ובסק"ב כתב בשם הפמ"ג (במשב"ז סק"א), דעני המתפרנס מן הצדקה יחליף סעודתו בשל חבירו, ויתן שתי מתנות לשני אביונים ויחזרו הם ויתנו לו.

וטעמם ברור, שרק במצות צדקה יש לעני 'פטור' משום שהוא מתפרנס מן הצדקה, אין לו חיוב למלא חסרון אחרים, שהוא עצמו חסר. אולם אם המצוה לשמח לב אומללים, בזה יש לו חובה לתת ממה שנתנו לו כדי לקיים את מצות השמחה שבפורים.

אולם הפר"ח בסי' תרצ"ד ססק"א כתב דעני המתפרנס מן הצדקה אינו חייב במתנות לאביונים, ודלא כב"ח וט"ז וא"ר וח"א הנ"ל, ונראה שהפר"ח סובר שגדר מצות מתנות לאביונים היא מדין צדקה, שחייבו חז"ל בפורים ליתן צדקה שתי מתנות לשני אביונים, ולא מדין שמחה, ומשו"ה ס"ל דכיון דעני אינו חייב במצות צדקה יותר מליתן פעם אחת בשנה דבר מועט, כך גם אינו חייב במצות מתנות לאביונים.

ועפ"ז נבין גם מדוע הפר"ח מחייב את העני המתפרנס מן הצדקה מאידך במשלוח מנות [סי' תרצ"ה סק"ד] כי מצוה זו היא יחודית לפורים והיא מדיני היום משום ריבוי אחוה וריעות, או משום צרכי סעודת פורים, כמש"כ הפוסקים [תרה"ד ומנות הלוי] ובזה גם העני חייב.

וא"כ לסיכום בזה תורצה השאלה הראשונה, מדוע יש המחייבים את העני במתנות לאביונים ויש הפוטרים אותו, אך מחייבים אותו במשלוח מנות.

ועל פי ביאור מחלקת הפר"ח ושאר האחרונים בגדר מתנות לאביונים נבין ג"כ את מחלקת האחרונים בדין שהחיינו על מתנות לאביונים.

המג"א בר"ס תרצב כתב בשם השל"ה, דיכוין בברכת שהחיינו שמברך על המגילה ביום גם על משלוח מנות וסעודת פורים. וכ"כ המ"ב שם בסק"א. ובפמ"ג (שם בא"א סק"א) וב"חיי אדם" (כלל קנ"ה דין כ"ה) ובקיצור שו"ע (סי' קמ"א דין י"ג) כתבו, דיכוין גם על מתנות לאביונים.

ואפשר שהמג"א סובר שדין מתנות לאביונים היא מדין צדקה, שחייבו בפורים ליתן שתי מתנות לשני אביונים מדין צדקה כשיטת הפר"ח, ומצות צדקה נוהגת בכל השנה, ולכן לא שייך לברך עליה שהחיינו, ולכן א"צ לכוין ע"ז בברכת שהחיינו.

אולם הפמ"ג ושאר הפוסקים סוברים כרמב"ם ודעמיה, שמצותה היא מדין שמחת היום ולא משום מצות צדקה, ולהכי שייך גם על זה ברכת שהחיינו, שמצוה זו יחודית לפורים ואינה שייכת כל השנה, ומשו"ה כתבו דיכוין גם על מתנות לאביונים בברכת שהחיינו.

ועוד יש לבאר באופן אחר, שגם אם נאמר שהמג"א מודה דמתנות לאביונים מצותה משום שמחת היום, ולא מדין צדקה גרידא, עדיין יש יסוד להבין מדוע א"צ ברכת שהחיינו גם על זה, שכיון שמצוה זו תליא בחסרון של אחרים העניים, ואי ליכא עניים אינו חייב במצוה זו, לכן לא שייך כל כך שמחה על זה ואינו צריך לכוין בשהחיינו גם על כך. [א.ה. ומעי"ז מצינו בכתובות ח. שאין מברכים בברית שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא. וראיתי טעם נוסף היות ואין מברכים על מצוות שבנ"א לחבירו כיון שקיום המצוה תלוי בזולתו ויתכן שלא ירצה לקבל].

אלא שיש להקשות על שיטת הרמב"ם שלכאורה סותר את עצמו. שהרמב"ם בפ"ב ממגילה הי"ד כתב, דבני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותם אלא ביום י"ד, ואם הקדימו לא יצאו. ואם נאמר בדעת הרמב"ם דמצות מתנות לאביונים יסודה מדין שמחת היום וכנ"ל, א"כ קשה למה יצאו ידי מתנות לאביונים אם חילקו ביום קריאתן, והרי שמחת היום אינה נוהגת אלא ביום י"ד כמש"כ הרמב"ם, ולכאורה מוכח מכאן שהרמב"ם סובר שמתנות לאביונים אינה מדין שמחה אלא מצות צדקה היא, ומשו"ה יוצאים בה ביום קריאתן אפילו קודם י"ד!

ואפשר דאף דעיקר דין שמחה הוא בי"ד ולא קודם לכן, מ"מ כיון דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, תיקנו חכמים שדין שמחה זו שיש ע"י המתנות לאביונים, אפשר יהיה לקיימו גם בזמן הקריאה קודם י"ד, וכן בפורים המשולש כשחל ט"ו להיות בשבת, הרי הסעודה היא לאחר השבת, ויום הפורים שהוא יום שמחה הוא בשבת, ואפ"ה, דין המתנות לאביונים הוא בערב שבת בזמן הקריאה כיון שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, א"כ הכי נמי בבני הכפרים י"ל הכי.

ואולם אם נפרש דמצות מתנות לאביונים היא מדין צדקה אתי שפיר טפי, שדין שמחה באמת אין להקדים קודם י"ד, אבל דין המתנות יכול להקדים קודם י"ד אם הקדימו הקריאה.

אולם עדיין אין הדבר ברור. שהנה יש לומר ב' הסברים בענין השמחה שבמתנות לאביונים. אפשר לומר שהשמחה היא לנותן בעצם זה שמח לב עניים, ואפשר לומר שהמצוה לסייע לעני שגם הוא ישמח בפורים.

והנה אם נפרש דמצות שמחה שיש ע"י המתנות יסודה כדי שיהיה שמחה לעני שיהא לו מה לאכול בסעודתו וישמח בזה, ואין זה מחמת מצות שמחה של הנותן שבכללה לשמח לב האומללים האלו, יהיה מובן תקנת חז"ל לחלק מתנות לאביונים ביום הכניסה, שגם אם יחלקו להם המתנות בזמן הקריאה קודם י"ד יצאו, שהרי גם בזה יכולים העניים לקיים שמחת היום דפורים אם ישארו אצלם עד פורים, וכיון דעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה למתנות תיקנו שיצאו יד"ח.

אבל מן הרמב"ם משתמע שיסוד המצוה היא מצד דין שמחה של הנותן, שבכללה לשמח ג"כ לב האומללים האלו, עדיין צריך להבין מה הטעם שיכול לקיימו גם קודם י"ד, והרי המצוה על הנותן לשמוח היא בי"ד ולא קודם לכן. וצ"ע.

# יש להסתפק האם יוצא במתנות לאביונים מכספי מעשר.

כתב המג"א בסי' תרצ"ד סק"א בשם השל"ה שהביא מתשובת מהרי"ל סי' נ"ו, שהשואלו נסתפק: "האם אדם יוצא מצות מתנה לאביונים במה שנותן להם מעות של מעשר. מי אמרינן כיון שהמעשר בלאו הכי שייכא להם לא יצא דהא נותן להם משלהם, או דלמא עיקר תקנה כדי לשמחן, אם כן יצא י"ח, כי אינם מקפידין אם נותן להם מעשר אם לאו, רק שהם שמחים וטובת הנאה של מעשר הוא של בעלים, וכשנותן לזה העני ולא לאחר אז הוי [ליה] שמחה".

ומהרי"ל השיב לו דאינו יוצא משום דדבר שבחובה אינו בא מן המעשר.

ובתשובת "כתב סופר" (או"ח סי' קל"ט) כתב לבאר סברת מהרי"ל בתשובתו, דס"ל דמתנות לאביונים יסודה משום מצות צדקה היא, ובפורים מצות היום היא לתת צדקה בו ביום, ולכן אינו יוצא בדבר שבחובה כמו ממעות מעשר, כיון שאינו נותן משלו כלום, ע"ש.

ולפ"ז מבואר שמצאנו חבר לפר"ח, שהמהרי"ל אף הוא סובר שעיקרה מדין צדקה, ועני המתפרנס מן הצדקה אינו חייב במתנות לאביונים.

אולם אין כאן הכרח, שאפשר שיש לדחות, שגם למהרי"ל עיקרה מדין שמחה כמש"כ קמאי, ואפ"ה סובר דכיון שמצות השמחה בנתינה לעניים היא חובה עליו, אינה בא מן המעשר.

עוד נחלקו בפוסקים האם יוצא ידי חובת מתנות לאביונים דוקא בדברי אכילה שיכול ליהנות בו בפורים, או מעות הראוי לקנות בו אוכל, ולא בגדים וכיו"ב, או אפילו בבגדים יוצאים בדיעבד, ולכאורה אם המצוה היא משום צדקה למה לא יקיים מצות צדקה גם בבגדים, ובשלמא אם המצוה היא משום שמחה, י"ל דטפי איכא שמחה כששולח לו דבר שיכול לאכול ולשמוח בו בפורים, אבל משום מצות צדקה מה לי אוכל או מעות או בגדים, וצ"ע.

עוד נחלקו הפוסקים למה אין יוצאים אם נותן המתנות קודם י"ד, אם הוא רק משום חשש שמא יאכל העני קודם פורים, או מדינא המצוה היא שיתן ביום הפורים דוקא.

ולכאורה תלוי הדבר במחלקת הנ"ל, שאם זהו מגדרי מצות צדקה י"ל דתיקנו ליתנו ביום הפורים דוקא.

וגם אם המצוה היא מצד דין שמחה של הנותן י"ל דצריך ליתנו בפורים שהוא זמן השמחה והמצוה.

אבל אם המצוה היא כדי לשמח את העני בפורים שיהא לו מה לאכול ולשמוח, א"כ אם נתן קודם פורים ולא אכלו העני עד פורים למה לא יצא מדינא?

וי"ל משום דעיקר שמחת העני היא בזמן הנתינה, ומצותו בפורים בזמן הסעודה. [וע"ע להלן סי' כ"ז אות ב' בזה].

 

בדין מחיית עמלק

מאת הרב פז מזרחי, מבוסס עה"ס שלמי תודה [אדר תשס"ה נמסר באור תורה]

שאול נשלח למחות את זכר עמלק. כשחזר אמר לשמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'. ויש להקשות:

א. הרי נצטווה להרוג את כל הבהמות וא"כ מהו טעמו של שאול שהביאם לזבוח לה'?

[בשיח יצחק בסידור הגר"א כ' ששאול סבר שזה גופא אופן ביעורם של עמלק, ע"י שיקריבו אותם. אולם זה צ"ע כיון שכדי להקריבם יש להקדישם, וכדי להקדישם יש לזכות בהם, וזה אסור שהרי צריך לבערם].

ב. יש להבין מדוע השאיר שאול את אגג חי, ואף שברור שרצה להרגו לבסוף כמ"ש 'ואביא את אגג מלך עמלק' מ"מ מדוע לא הרגו מיד?

ג. מדוע לבסוף כששיסף שמואל את גרונו של אגג לא הרג גם את הבהמות שהביאו מעמלק?

ד. את בית המן נתתי לאסתר– צ"ע שהרי נכסי עמלק אסורים ויש לכלותם, וכיצד נהנתה מזה אסתר?

ה. בדוד מצאנו [שמואל א פרק כז] ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגרזי {והגזרי} והעמלקי וגו' ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים וישב ויבא אל אכיש: וכיצד התיר לקחת גם מעמלק?

ו. עוד יש להבין מהו הלשון יען אשר 'מאסת' את דבר ה'?

 

1. בטעם המצוה למחות אף את בהמת עמלק ישנה לכאורה סתירה ברש"י.

רש"י בחומש מבאר זכר עמלק- שלא יהא שם עמלק נזכר אפי' על הבהמה לומר בהמה זו של עמלק הייתה. וכן איתא במדרש תהלים פ' ט', שלא יאמרו אילן/גמל זה של עמלק כו'.

אולם ברש"י על שמואל כתב לפי שהיו העמלקים הופכים עצמם לבהמות ע"י כשפים.

ויש לומר שב' הטעמים אמת, ויש נפקא מינה ביניהם, כפי שיתבאר:

 

א. לטעם הראשון שלא יהא שם עמלק נזכר– יש להבין מדוע לא השמיד שאול את הבהמות, כפי ששאלנו לעיל.

בשו"ת עונג יו"ט בהקדמה בהערה כתב לחדש שכל דין מחית 'זכר' עמלק הוא דוקא לאחר שנשלמה השמדת עמלק עצמו לגמרי, שכל עוד שישנו עמלקי בעולם אין דין להשמיד את זכרו- דהיינו הרכוש, שזהו שלב שני בנקיון העולם.

ולפ"ז תתורץ השאלה השניה- ויובן מדוע הותיר שאול את אגג, שהיות ורצו העם להקריב מהשלל לה', וזה לא ניתן אם כל עמלק הושמד, שאז חייבים גם להשמיד השלל, לכן התחכמו להותיר עמלקי אחד חי [ויכלו להותיר כ"א אחֵר ג"כ] עד שיזכו בבהמות לקרבן, ולאחמ"כ כשאותו עמלקי נהרג- אין צורך עוד להשמיד הבהמות שכבר זכה בהן ישראל, וז"פ.

ולפ"ז תורצה גם השאלה השלישית מדוע לא הרגו כעת את הבהמות, שהיות וכבר זכו בהן ישראל- אין הן של עמלקי ומותרות.

ותורצה גם השאלה הרביעית והחמישית כיצד זכתה אסתר בבית המן ודוד ברכוש עמלק, היות ובזמן מרדכי אמנם הרגו 75 אלף עמלקים, מ"מ נשארו עמלקים בעולם ולא חל דין לאבד 'זכר' עמלק, קרי רכושו, וכן בזמן דוד לא מוגרו כל העמלקים.

אלא שלפ"ז צ"ב מה הייתה הטענה על שאול, והרי לא עשה כל עוון?

מבאר העונג יו"ט שהטענה עליו הייתה ממין הטענה שהייתה על דורות האחרונים לעומת הראשונים, שהיו מכניסים דרך קרפיפות וכדו' שאמנם זה כהלכה, אולם הם מפקיעים בזה רצון ה' לתת המתנות לכהנים. כך אף כאן אין בזה איסור, אולם אין רצון ה' מתקיים בזה.

ולפ"ז תתורץ השאלה הששית, שלכן אמר לו שמואל 'מאסת את דבר ה'' שלא הוכיח על עבירה אלא על מאסו את דבר ה', שאין לה' חפץ בעולות וזבחים.

 

ב. לטעם השני – משום חשש כישוף, מדוע לא חשש לזה שאול?

מיישב בחנוכת התורה ע"פ מה דאיתא בספר חסידים דאותן המהפכין עצמם לבהמות אף שכל הגוף נתהפך אבל גלגל העין לא יתהפך וכן הנחש לא נשתנה עיניו וכו'. והנה איתא במסכת בכורות אלו המומין בבהמה לפסול להקרבה גלגל העין דומה לשל אדם הוה מום ופסול לקרבן עיין שם. והשתא יובן הדבר ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני הא מחויבים להרוג אף הצאן מטעם שמא יש בהם בני אדם כנזכר לעיל. לזה שפיר השיב שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה' ומדלקחו אותן הבהמות רק לקרבן אם כן מסתמא בדקו אותם שלא יהיה בהם מום ומוכרחים גם כן לבדוק שלא יהיה בהם בהמה שיהיה עיניה דומה לשל אדם דאם לא כן פסול לקרבן. ואם כן בודאי אין חשש שמא אדם הוא שהפך את עצמו לבהמה. ועל כן אין לך להתרעם על מה שהנחתי אלו הבהמות. (לקט שמואל)

ועוד כתב בחנוכת התורה:

"לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל". ויש לדקדק איך הדבר תלוי זה בזה?

 ויש לפרש על פי מה דאיתא בכמה דוכתי מפני מה בחר הקב"ה מלך ראשון על ישראל מן שבט בנימין שהוא צעירן של שבטים רק דבשעת השתחואה יעקב אל עשו השתחוו כל השבטים לפניו חוץ מן בנימין שעדיין לא נולד באותו הזמן. והנה כאן כתיב ששאל לו שמואל מה קול הצאן אשר באזני והשיב לו שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו'.

ויש לפרש שכך אמר לו שמואל יען כי מאסת את דבר ה' לקחת צאן ובקר וסמכת לתרץ זה שאמרת לזבוח לה' הבאתי אך עדיין נשאר חטא מראית עין דהרואה יסבור שלקחת לעצמך ומעלת בחרם.

ועל כרחך שאתה לא תחשוב מראית עין לשום חטא. אם כן גם אותך מאס ה' למלך. כי למה תמלוך אתה הלא אתה מצעירן של שבטים? אלא רק מחמת שהשתחוו כל השבטים לעשו כנזכר לעיל ואתה לא היית עמהם. והנה לשיטתך גם הם לא חטאו כלום כי באמת לא השתחו לעשו אלא לקב"ה, אלא שהיה מראית העין. א"כ לא לך יאתה המלוכה אלא ליהודה גבר באחיו יאתה המלוכה. [משתה יין במגילת רות]

 

2. ברבינו בחיי סו"פ שלח מוכח שחולק על שיטת העונג יו"ט, שכתב מדוע לא שלחו בביזה את ידם בזמן אסתר, משום שנכסי עמלק אסורים. הרי שסובר שנכסי עמלק אסורים הגם שיש עדיין עמלקים בעולם, ועדיין ישנו דין למחות 'זכר' עמלק.

ועוד מוכח מדבריו שסובר שכל הדין של מחיית 'זכר' עמלק הוא דוקא אם זוכה הישראל בנכסיו, אולם אם עדיין לא זכה בהן אין חיוב להשמידם. ולכן לא השמידו או שרפו ישראל את בתי העמלקים באש.

וא"כ עדיין צ"ב מה סבר שאול שלא השמיד את בהמות עמלק? [שאין לומר שהסתמך שיש עוד עמלקים בעולם, שאעפ"כ נכסיהם אסורים!]

מבאר בחידושי הגרי"ז [עה"ת אות קי] בשם מרן הגר"ח את סברת שאול ע"פ הגמ' בנדרים לד: האומרת שאדם העומד בתוך ד' אמות של ככר הפקר אע"ג שלא זכה בה יכול להקדישה, [היות ויכול לזכות בה ער"ן רא"ש ותוס' שם]. ובאר הגר"ח שכך אף עשו בזמן שאול, לא זכו בבהמות עמלק רק התקרבו אליהם והקדישו אותן וזה שאמר שאול שלקחו למען זבוח לה' ר"ל שהקדשנו אותם בלי לזכות בהם וכעת אינם נכסי עמלק ואין בהם חיובם למחותם. וע"ז השיבו שמואל שאין חפץ לה' בזבחים כאלה.

והנה בזה יושבה השאלה הראשונה מדוע הביאם שאול, וכן השאלה השלשית מדוע לא הרגו לאחמ"כ את בהמות עמלק, משום שלא זכו בהן כל עיקר, אין חיוב למחותם.

אולם הקושיה הרביעית עדיין לא יושבה- כיצד נטלו מרדכי ואסתר את בית המן? וכן הקשה בטעמא דקרא לגרח"ק.

וכתב ליישב שהרוגי מלכות נכסיהם למלך, וא"כ זכה כבר אחשורוש בבית המן, וכעת יכולה אסתר לזכות בנכסים היות והם נכסי אחשורוש ולא נכסי עמלק.

אלא שעדיין קשה הקושיה השניה- מדוע הותיר שאול את אגג בחיים?

ויש לישב זאת ששאול עשה כן משום שרצה להמיתו במיתה משונה כמובא בחז"ל שחתך ממנו כזית כזית והאכילו לנעמיות. [ומדוע המיתו כן- עי' שלמי תודה סי' ז' סע' ה' בשם הגרח"ק].

 

3. ולעצם השאלה השלשית ששאלנו מדוע לבסוף כששיסף שמואל את גרונו של אגג לא הרג גם את הבהמות שהביאו מעמלק? יש ליישב בדרך נוספת [כמדומה מהג"ר גולדוויכט שליט"א].

נאמר בספר שמואל ב' פרק א  (א) ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלק וישב דוד בצקלג ימים שנים: (ב) ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול ובגדיו קרעים ואדמה על ראשו ויהי בבאו אל דוד ויפל ארצה וישתחו: (ג) ויאמר לו דוד אי מזה תבוא ויאמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי: (ד) ויאמר אליו דוד מה היה הדבר הגד נא לי ויאמר אשר נס העם מן המלחמה וגם הרבה נפל מן העם וימתו וגם שאול ויהונתן בנו מתו: (ה) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו: (ו) ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדבקהו: (ז) ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואמר הנני: (ח) ויאמר לי מי אתה ויאמר {ואמר} אליו עמלקי אנכי: (ט) ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי: (י) ואעמד עליו ואמתתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרעו ואביאם אל אדני הנה: (יא) ויחזק דוד בבגדו {בבגדיו} ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו: (יב) ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם  ה'  ועל בית ישראל כי נפלו בחרב: (יג) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי: (יד) ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח  ה' : (טו) ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת: (טז) ויאמר אליו דוד דמיך {דמך} על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח  ה' : (יז) ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו:  

במכילתא ס"פ בשלח מבואר שבאותה שעה נזכר דוד את שנאמר למרע"ה שאין לקבל גרים מעמלק ולכן הרג לנער העמלקי.

והקשה המשך חכמה [ס"פ כי תצא] והרי בנביא מפורש שדוד הרג את הנער משום ששלח ידו במשיח ה' בהרגו את שאול, ולא מטעם המכילתא?

אלא מבאר המשך חכמה שאין כאן סתירה. דוד הרג את הנער ע"פ הודאתו שהרג לשאול, שבן נח נהרג ע"פ הודאתו כפי שנהרג ע"פ עד אחד [וכדברי החינוך במצוה כ"ו. או משום שקרוב כשר בב"נ, ואף הוא קרוב אצל עצמו וכשר, או משום הירושלמי (קידושין פ"א ה"א) שכתב שהוא גזה"כ ממש"כ 'שופך דם האדם באדם' אפי' מפי עצמו וכ"פ בקה"ע ע"ש].

ולא הרגו מדין עמלקי משום שלהרבה פוסקים כל חיוב מחיית עמלק הוא דוקא כאשר יש מלך על ישראל, ועתה שנהרג שאול, ודוד עדיין לא מולך בפועל על ישראל [הגם שנמשח כבר, וכפי שאמרה לו אביגיל בבואו להרוג את נבל- "עדיין לא יצא טבעך בעולם"] הרי שאין מלך, ולכן א"א להורגו מדין עמלקי.

אלא שהמכילתא נתקשתה בזה כיצד הרגו דוד ע"פ הודאתו מחמת שהחשיבו לבן נח, והרי הוא עצמו הצהיר שהוא גר עמלקי, וא"כ דין ישראל לו? ע"ז משיבה המכילתא שדוד נזכר שאין מקבלין גרים מעמלק, וא"כ עדיין גוי הוא, והרגו ע"פ הודאתו כדין רוצח. [ועי' שלמי"ת עמ' צד שפלפל בזה].

וא"כ אחר הקדמה זו תתורץ שאלה ג'- מדוע לא הרגו את הבהמות אחר שהביאום? שהיות ואמר שמואל לשאול 'קרע ה' את מלכות ישראל מעליך' הרי שנפסק ממנו כעת דין מלך, [עי' בהקדמת העונג יו"ט שמבאר שכבר מעת ששאול ירא מן העם הוריד מעצמו דין מלך, שהמלך צריך שתהא אימתו מוטלת על העם] וכעת שאין מלך אין דין של מחיית עמלק, ולכן לא הרג שמואל את הבהמות.

ומה שבכ"ז הרג שמואל את אגג – אין זה מדין עמלק, אלא מדין רוצח, ומדוקדק זה בלשון הכתוב: 'כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך' שלא תלה טעם הריגתו מדין מחיית עמלק.

ומ"מ אין מלשון זה פירכא לדרכים הקודמות בהן התבאר שהרגו מדין עמלק, שבמדרש נאמר שהיה שמואל מחתך בבשרו כזית כזית להאכילו לנעמיות ומבואר בגרח"ק שעשה כן כדי לקדש ש"ש ולקיים בו מדה כנגד מדה.

 

מגילת הסתר

כשאנו עוברים על המגילה אנו מופתעים מכך שאין אנו מוצאים שם שמים אפילו פעם אחת!

ואפילו במקומות בהם היה הדבר מתבקש מאליו כגון 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'- ולא מפורש מהשי"ת?

[אגב, מעניין להזכיר כאן את טעמו של האבן עזרא להעדר ש"ש מן המגילה: "והנכון בעיני שזאת המגילה חברה מרדכי וזה טעם וישלח ספרים וכולם מִשְנֶה ספר אחד שהוא המגילה כטעם פתשגן והעתיקוה הפרסיים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם והם היו עובדי עבודה זרה והיו כותבין תחת השם הנכבד והנורא שם תועבתם כאשר עשו הכותים שכתבו תחת בראשית ברא אלהים ברא אשימא והנה כבוד השם שלא יזכרנו מרדכי במגילה": ע"כ].

וכן 'ויצעק צעקה גדולה ומרה' ואין מפורש למי צעק.

 וכן 'מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם', סתם כך 'הגיע אליהם'?

חז"ל אומרים אסתר מן התורה מניין? שנא' ואנכי הסתר אסתר פני מהם ביום ההוא… וצריך באור וכי ההתאמה היא לשונית גרידא?

נצלול בעזהשי"ת בלימוד המגילה והדברים יתבהרו.

א.         (א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה: (ב) בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:

מה השמיענו בציון פרטים שוליים אלה?

אמרו חז"ל ביקש אחשורוש לישב על כסא שלמה אך הכישו הארי וביקש לעשות לו כסא כדמותו ושכר חרשים מומחים שהיו אז בשושן עיר קטנה ומרוחקת. החלו שם בבניית הכסא ובתום שלש שנים בקש אחשורוש להביא את הכסא לעיר הבירה אך דא עקא שמפאת כובדו וגודלו לא ניתן היה להוזיזו וכך נאלץ להעביר את כל מלכותו לשושן…

מדוע סובבו כך משמים?

התשובה נמצאת בהמשך המגילה בפ"ב פס' ה'- איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי… היה- שכבר היה שם מקודם, וה' סיבב כל זאת ע"מ להקדים תרופה למכה.

ב.         (ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו: (ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם: (ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ: (ו) חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת: (ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ: (ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ: (ט) גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

הוא מזמין למשתה גם את היהודים. מרדכי מפציר בהם שיצא מזה אסון והקירבה לגוי מעולם לא הטיבה עם ישראל, אולם הם מתעקשים שלא להקשיב למרדכי הפאנטי ולדעתם חייבים ללכת משום "דרכי שלום". העם נהנה מסעודת אחשורוש. מרדכי מודיע להם שהדבר אסור, אולם היו רבים שלא התחשבו בכך, ועוד טענו מה הזקן הזה מבין בפוליטיקה, הרי אם המלך עושה משתה לרגל שנת שלש למלכותו וכל העמים באים ורק היהודים שממילא מחפשים אותם לא יבואו- הרי זו סכנה. מרדכי טען להיפך, אולם רבים לא התחשבו בטענתו.

בעתונות שבחו את המשתתפים בסעודה ככאלה שמפנים עורף לסגירות ולגיטאות, ופתוחים לאפשרויות החדשות שהממלכה תציג בפניהם- קרי תפקידים, מעמד שויוני ועוד. הנה, הרבנים ניסו להלך עלינו אימים, ולא קרה כלום…

ג.          (י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יא) לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא: (יב) וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ:

המלך משתטה ביינו ומבקש להביא את וושתי תוך פגיעה בצניעותה. ביום השביעי- שבת הייתה, ונענשה ושתי מדה כנגד מידה על שהייתה משעבדת בנות ישראל ביום שבת תוך פגיעה בצניעותן.

ושתי לא הייתה צנועה גדולה, אלא שמשמים הצמיחו לה זנב וכן קרן במצחה…

המלכה או ושתי?

המלך קורא ל'ושתי המלכה' לבוא לפניו להראות יפיה. ותמאן 'המלכה ושתי' לבא בדבר המלך. אחשורוש כועס ושואל את שריו מה לעשות ב'מלכה ושתי'. ממוכן יועץ להרוג את 'ושתי המלכה', ממה נובעים כל שינויי הלשון הללו?

לאחשורוש היה ויכוח ישן מיהו העיקר כאן במלכות. אחשורוש טען אני המלך, ואת מכח נישואיך לי- מלכה. ושתי טענה- ההיפך הוא הנכון, אני בת-מלכים, בתו של בלשצר, ואתה שהיית שומר האורוות של אבי ביצעת הפיכה בחצר ונטלת את השלטון בכח, ומכח נישואיך לי- נהיית למלך. ולכן אחשורוש קורא ל'ושתי המלכה'. קודם כל ושתי, ורק מכוחי את מלכה. אולם היא ממאנת לקבל ממנו תכתיבים וטוענת בתוקף אני 'המלכה ושתי'. לבסוף מבקש המלך להעמידה לדין, וכיון שהוא יודע את האמת, שושתי צודקת, ואם היא תמות הוא יאבד את הלגיטימציה למלכותו, הוא מודה ואומר מה לעשות ב'מלכה ושתי'… כאשר ממוכן -הוא המן- שומע זאת הוא רוצה שיקחו את בתו למלכה, ולכן הוא ממהר להרגיע את אחשורוש באמרו אין לך לחשוש מהריגת ושתי, כיון שהיא רק 'ושתי המלכה' ומלכותך תישאר איתנה גם בלעדיה. [הגר"א].

ד.         (יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין: (יד) וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת: (טו) כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים:

 בשושן היה חוק שאין המלך יכול להרוג בעצמו אדם הפוגע בכבודו. מטרת החוק נועדה להעניק חסינות לשרים שלא יחששו להיות בקרבת המלך פן ברגע של זעם יצוה לערוף את ראשם. ולכן אחשורוש מגיש את משפטה לשבעת השרים היושבים ראשונה במלכות. ומ"מ רומז להם שלא יהרגוה.

1. כדת מה לעשות 'במלכה ושתי' הוא כבר מודה שהיא המלכה ומלכותי תלויה בה…

2. אשר לא עשתה את 'מאמר' המלך רק מאמר ולא 'ציווי'.

3. 'ביד הסריסים' וא"כ יתכן שלא הוסבר לה הציווי באופן נכון.

ה.         (טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה: (יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: (יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה: (כ) וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן: (כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן: (כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:

ממוכן זה המן. להמן היה אינטרס ברור להרוג את ושתי.

1. היה לו סכסוך ממושך עמה והיא ביזתה אותו בכל הזדמנות.

2. היתה לו בת שרצה לקדם אותה לתפקיד המלכה ועי"ז יתחזק מעמדו בארמון.

ולכן אמר למלך:

1. אתה יכול במקרה זה לדון בעצמך שהרי לא על המלך לבדו עוותה כו' וא"כ במקרה זה אינך מנוע מלדון אותה שהרי הפגיעה כאן היא בכלל האזרחים ולא אישית בך בלבד.

2. אפילו אם נחשיב זאת כפגיעה פרטית בכבודך, מכל מקום ניתן לשנות חוק ולקבוע שמעתה יהיה למלך כח להרוג אף כשפגעו בו באופן אישי וז"ש ויכתב בדתי פרס ומדי כו' והדבר המפליא שהשרים הסכימו לחוק שיפגע במעמדם!

בלית ברירה ומתוך ענן של אידי אלכוהול שהציפו את האזור שבו אמור להיות המח של אחשורוש הוא נתרצה והורה להוציאה להורג.

ו.          (א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ: (ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: (ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: (ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן:

אחשורוש מתפכח מיינו ומגלה שנותר בלא אשה…

[חכמי ישראל מסיבה זו לא רצו לייעץ לו היות ולקחו בחשבון שכאשר יתפכח מיינו יצטער על מיתת אשתו ויחפש אשמים…]

רצונו להתיעץ עם שריו מה לעשות כעת אולם אף שר לא לוקח סיכון לבוא לפני אחשורוש לאחר שינוי החוק וביטול החסינות… ולכן רק נעריו ומשרתיו נותריו עמו. והם יועצים למלך כפי הבנת "נערים" שיחפש לו אשה טובת מראה גרידא, ללא כל קריטריונים מלכותיים.

לו היו השרים יועצים הם היו מחפשים ממשפחה ההגונה למלכות, משכילה ובת מלכים, ואז לא היו לאסתר סיכויים רבים שהרי "אינה מגדת את עמה ואת מולדתה…"

נשים לב כיצד לכל אורך המגילה המן כורה לעצמו את הבור העמוק אותו יכיר בקרוב מבפנים…

1. הרג את ושתי וקיבל את אסתר. [בתו חלתה בחולי מעים ל"ע ונפסלה במוקדמות…]

2. יעץ שלמלך יהיה כח להרוג בלא החלטת השרים- ועי"ז ברחו השרים ונותרו הנערים ונבחרה אסתר. ואף מכח חוק זה הרגו אותו בעצמו…

ז.          (ה) אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי:

מרדכי – פתחיה

אמרו חז"ל [מנחות דף סה.] "פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון". נאמר באיוב [ח-ז] 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד'.

מבאר ה'אוהב ישראל': בפסוק זה רמוז מרדכי. ראשיתך מצער- ה'ראשית' של שמו של מרדכי – האותיות 'מרד' [244] הן מצער- קטנות, חצי בערכן מערך הראשית של פתחיה האותיות 'פתח' [488]. אולם אחריתך- החלק האחרון של שמו של מרדכי, האותיות 'כי' [30] ישגו מאד, שהן כפולות בערכן המספרי מן האותיות האחרונות של פתחיה, 'י-ה' [15].

ח.         (ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת:

לקחה מרדכי לו לבת

דרשו חז"ל שנשאה מרדכי לאשה, ואל תקרי לבת אלא 'לבית' [מגילה יג.]. וקשה מדוע איפוא לא נכתב במפורש 'לבית'?

מבאר השער בת רבים בשם בחירת אברהם, אשתו של האדם נקראת 'בית' כמ"ש 'וכיפר בעדו ובעד ביתו' ואחז"ל 'ביתו' זו אשתו [יומא ב.].

מדוע אכן האשה נקראת בית? הגמ' [כתובות נט:] מבארת: תני ר' חייא אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לתכשיטי אשה. וזהו 'בי"ת' בר"ת, בנים, יופי, תכשיטין.

והנה אצל אסתר נאמר במסכת מגילה [יג.] שהייתה ירקרוקת, אלא שחוט של חסד היה משוך עליה, וא"כ נחסר ממנה היופי, ולכן לקחה מרדכי לו ל'בת' ולא ל'בית' שנחסר ממנה היו"ד.

ט.         (ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים: (ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים: (י) לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד: (טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ: (יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי: (יח) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ:

אף זה נגד ההגיון, שהרי היא נשואה, ירקרוקת, לא כ"כ צעירה, ללא יחוס, ואפילו אינה מוכנה להתאפר ששה חודשים בשמן המור כו'

י.          (כא) בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ: (כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי: (כג) וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

מרדכי שומע במקרה את התיעצותם, ובמקרה שוחחו ליד אדם זר על נסיון התנקשות במלך, ומרדכי שמספר זאת לאסתר במקרה אינו מקבל שכר על זה…

ויתלו שניהם על עץ

מה ראה מרדכי לדווח על תוכניותיהם של בגתן ותרש, וכי היה רע בעיניו שגוי ימות?

אלא מרדכי עשה חשבון שאם אדווח על כך, על ידי זה ימותו שני גויים…

לימוד שפות

שאל השר מונטיפיורי את בעל חידושי הרי"ם מדוע אינכם לומדים שפות, והרי מן המגילה מוכח שהיהודים בעבר היו לומדים שפות זרות, שהרי מרדכי הבין את שפתם של בגתן ותרש שדיברו ב'טורסית'.

חייך הרב ואמר- אדרבא, מכאן מוכח שגם בעבר לא היו היהודים לומדים שפות זרות, שהרי בשל כך שוחחו ביניהם בגתן ותרש ותכננו את הריגת המלך בלא חשש, על אף שמרדכי ישב לצידם, היות והיו בטוחים שהיהודי הזה בודאי אינו מכיר את שפתינו… ומה שמרדכי ידע שפות היה זה משום שהיה בסנהדרין שהיו בקיאין בשבעים לשון. חזר השר ושאל – על כל פנים צריך מישהו שיהיה בקי בלשונות העמים, כבזמנם?! השיב לו הרב- בשביל כך- די לנו בכבודו הבקי בלשונות זרות…

יא.       (א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ:

אחר שה' הקדים תרופה למכה, הארמון בשושן עיר מרדכי, אסתר מוכנה לעזור בבית המלך,

מרדכי הציל את המלך ממות- אז גידל…

יב.        (ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה: (ג) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ: (ד) וַיְהִי באמרם כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי: (ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה: (ו) וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי: (ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:

מדוע? והרי הוא מסכן את כל היהודים שבממלכה?

מרדכי גלגול יעקב.

יג.        (ח) וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: (ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ: (י) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים: (יא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ: (יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: (יג) וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: (יד) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה:

המן מדבר לשוה"ר ומוציא שם רע על ישראל. אחז"ל שלא היה אדם שידע לדבר לשוה"ר על ישראל כהמן.

אמר לו הם פארזיטים תמיד כשקוראים להם לעבוד יענו לך בשה"י פה"י, ר"ת שבת היום פסח היום…

המעשה עם היהודי שברח מהפריץ וכשראהו הצטדק שיש לנו חג הנקרא 'יום פליטתנו'…

הם מבזים את המלך ואינך שווה בעיניהם אפילו לזבוב! שהרי אם יפול זבוב לכוסם יוציאוהו וישתו, ואם כבודו יגע במשקה שלהם ישליכוהו.

 

יד.        (טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה:

חולפות תשע שנים. המן מתגדל, ומרדכי לא משתחוה. המן כועס.

נחזור לכותרות העתונים: מרדכי הפאנט, הקיצוני, שוב גורם לצרות. הפעם זה מסכן את כל קיומו של העם היהודי. הקשרים שקשרנו עם הממלכה לפני תשע שנים עומדים לרדת לטמיון!

מרדכי מסביר להם שהכל משום אותו משתה קדום. כעת משלמים את המחיר של הסעודה ההיא.

בעתונות האשימוהו בהסתה כנגד יהודים תמימים שבסה"כ יצאו לבילוי בסעודה בארמון המלך לפני תשע שנים משום דרכי שלום ומזרח תיכון חדש… ובכלל מדוע הוא נכנס להם "בצלחת"?

טו.       (א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה: (ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק: (ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:

מרדכי יודע שהסיבה האמתית לגזירה היא שנהנו מסעודתו של אותו רשע, כיצד ידע? י"א אליהו הנביא גילה לו, ויש אומרים שבעל החלום גילה לו. הוא מבקש מהם לצום כדי לכפר על אותו החטא.

גדולתם של ישראל שהם קיבלו את דברי מרדכי ואכן צמו ושבו בתשובה מהחטא הקדום.

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה – אומר המדרש [אסת"ר ז-יד] שמשה שלח את אליהו הנביא שיאמר למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם וניתן לבטלה, ויעמוד להתפלל בעד ישראל.

בפורים אחד שאל הלך אחד לגר"ח מוולוז'ין היכן דבר זה רמוז במגילה? והשיבו הרמז הוא שנכתב "לאבדם" והוא אותיות לא-בדם. נהנה הגר"ח מהפירוש וסיפרו לרבו- הגר"א. אמר לו הגר"א אמרת לו שלום? אם כן זכית לאשרי מי שאמר לו שלום והשיב לו שלום… היה זה אותו אחד שאמר זאת למרדכי…

מהו בטיט או בדם?

מבאר המהר"ל [אור חדש עמ' קמד] שאלת משה הייתה האם העבירה שישראל עברו כשנהנו מסעודת אותו רשע הייתה בבחינת "טיט" שהלכו אחר יצרם ותאוותם החומרית, אזי יש סיכוי לבטלה כשם שניתן להתגבר על התאוות החומריות. אולם אם היא בבחינת "דם" והדם הוא הנפש, ואינו מצד התאוה החומרית אלא שעושים במרד ובמעל ופגם הוא בתוכככי נפשם- אזי לא ניתן לבטלה. דעות נפסדות הן פגם בנפש שקשה לבטלו. לך תנסה להחזיר מזרוחני'ק בתשובה…

וזה הביאור בדברי חז"ל [מגילה דף יב/א] שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו אמור אתה. אמר להם מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר [רש"י:

איך זכו לנס]? אמר להם הם לא עשו אלא לפנים [רש"י: מיראה] אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו:

מה כוונתם באמרם אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, וכי הגזירה הייתה בכאילו?

אלא היות ומעשיהם חותמים את הגזירה, וכפי חומרת המעשה כך חומרת הגזירה, והיות ומעשיהם היו בבחינת "טיט", תאוה בלבד בלא "נפש", לכן הקב"ה עשה עמהם לפנים ונחתמה הגזירה בבחינת "טיט" שניתן לבטלה. [שפת"ח מועדים ב' קעו]

טז.       (ד) וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:

מבאר הגר"א שאסתר רצתה לדון עם מרדכי בעצמו במצב ולזמנו לארמון אולם מרדכי התקשר עמה דרך שליחים, ולכן שלחה להסיר שקו מעליו שיוכל לבוא לשער המלך, שאין לבוא שם בלבוש שק, אך הוא לא קיבל שלא רצה לבדול משקו אף לא שעה אחת! ללמדנו שכח התפילה הוא המגן ולא ההשתדלות הגשמית!

יז.        (ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה: (ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ: (ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:

אמר לה מרדכי בן בנו של קרהו בא עלינו, זהו המן בן המדתא האגגי שעליו נא' אשר קרך בדרך. הוא הוא המן שמספר לאשתו את כל אשר קרהו. הכל מקרה ותו לא.

מך ורש

נאמר במדרש פליאה: "מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה? מפני שנעשו ישראל מך ורש, מיד פתחה אסתר ואמרה 'אלי אלי למה עזבתני'". 

מבאר מוהר"ש מאסטרפולי: בשמות מיכאל וישראל ישנן את האותיות 'אלי' וממנו מקבלים ישראל והמלאכים עוז ותוקף. בשעת הגזירה ירדו מישראל ומיכאל [-סניגורן של ישראל] האותיות 'אלי' ומישראל נותר 'רש', וממיכאל נותר 'מך', עד שחזרה אסתר והתפללה 'אלי אלי למה עזבתני', וחזרו האותיות 'אלי' לישראל ומיכאל, וניצלו מן הגזירה.

 

יח.        (ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ: (ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי: (י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי: (יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם: (יב) וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר:

הוא מסביר לה שכדי לתקן את הלשוה"ר של "מפוזר ומפורד" יש להפגין מסירות נפש של הפרט למען הכלל!

יט.       (יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: (יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:

שאול כידוע נכשל כשהותיר לעמלק ולא הרג את אגג וממנו יצא המן. אסתר מצאצאי שאול והיא כעת באה לתקן את החטא של סבה- שאול, והיא תמגר את עמלק= המן. וזה שאמר לה מרדכי ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות על מנת לתקן את חטא שאול ואם כעת לא תתקני אזי את ובית אביך- שאול – תאבדו ח"ו.

ותשובת אסתר אינה מאחרת לבוא. צו השעה- אחדות!

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: (טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: (יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:

כ.         (א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת: (ב) וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט:

ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט

אחז"ל שהשרביט היה אמה, ומפני כבודה של אסתר השתרבב עד נ' אמה וי"א ק' כו' שלא להטריחה, נמצא שהשרביט הגיע אליה ומדוע קרבה ונגעה בראשו, שמשתמע מזה שהייתה צריכה עוד להלך לקראתו, והיה לו לומר רק 'ותגע בראש השרביט'?

ונראה לבאר ע"פ המובא באריז"ל עה"פ 'ויאמר משה כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי את היאור', שלכאורה המילים 'אשר בידי' מיותרות, שהרי בודאי שיהיה המטה בידו כשיכה היאור? ובפרשת בשלח כתיב 'ואת המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך' וגם כאן יש לתמוה שהמילה 'בידך' מיותרת.

ויישב האריז"ל ע"פ הידוע שעל מטה משה היה רשום שם הוי"ה ב"ה, וידוע ששם הוי"ה כשהוא רשום כסדר הוא רחמים, ואם הוא בהיפוך הסדר הוא דין. כגון י'בוא ה'מלך ו'המן ה'יום, רחמים. וכל זה' איננו' שוה' לי' –דין.

נמצא שכאשר היה צריך משה להכות את היאור [-דין] היה עליו להפוך את המטה שיהיה שם הוי"ה בהיפוך. וכשהיה צריך להכות בסלע להשקות ישראל [-רחמים] אחז המטה ביושר.

ולכן אמר משה בהכאת היאור – הנה אנכי מכה במטה אשר בידי- בחלק המטה שתמיד בידי- הפעם אכה בו = דין.

אולם בהכאת הצור שהיה רחמים היה עליו לטול המטה ביושר. ולכן אמר ה' למשה את המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך, רצה לומר את החלק במטה שבו הכית את היאור הפעם תאחז בידך, על מנת שהמטה יהיה ביושר.

והנה גם כאן יש להקשות מדוע הוזכר אצל אחשורוש 'ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו' – המלים 'אשר בידו' מיותרות? אלא דרכו של אחשורוש להושיט את השרביט למי שברצונו להחיותו. אולם אסתר הייתה חשובה בעיניו ולא הושיט לה השרביט כדרכו, אלא היפך ונתן לה את החלק שתמיד היה נתון בידו, וזהו 'אשר בידו'.

אולם אסתר סברה אם המלך כך עושה לי כבוד, אני לא אגע בחלק זה שנתון תמיד ביד המלך, שלא יראה הדבר כזלזול בכבודו, אלא 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט' דהיינו בחלק השני הסמוך אצלו, כפי שכולם עושים, ומשום כן הוצרכה להלוך את כל אורך השרביט, ובזה מדוקדק הפסוק 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט'. [לקוטי שושנים מהר"ש מאוסטרופולי]

עד כאן תשס"ט

כא.       (ג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ: (ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ: (ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר: (ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ: (ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי:  (ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ: (ט) וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה: (י) וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ: (יא) וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: (יב) וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ: (יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

המן מן התורה

אחז"ל [חולין קלט:] המן מן התורה מנין? המִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. ודבר פלא הוא, וכי משום שמצינו כאן אותיות 'המן', ניתן להוכיח שהמן נרמז כאן בתורה? ובפרט שכאן אמר 'המִן' בחיריק?

ביאור הדבר, חז"ל שאלו היכן מצאנו את מידתו של המן – בעל תאוה שאינו שבע לעולם ממה שיש לו, "וכל זה איננו שווה לי" כאשר רק יהודי אחד אינו כורע ואינו משתחוה לו, היכן מצאנו מידה כזו בתורה?

על כך משיבה הגמ' שאכן כבר מצאנו מעין זה אצל אדם הראשון. הקב"ה התיר לו לאכול מכל עץ הגן, ואסר לו רק את עץ הדעת, אולם האיסור המועט הזה לא נתן לו ליהנות מכל אשר יש לו, וחש שאין לו מאומה ונכשל באכלו מהעץ…

כב.       (יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ:

למה צריך עץ כ"כ גבוה?

אמרה לו זרש תעשה עץ גבוה חמשים אמה כדי שניתן יהיה לראותו אפילו מארמון המלוכה, וכך בעת שתשב לשתות טאקילה עם המלך במרפסת תוכל לראות את מרדכי מתנופף ברוח… ולבסוף עצה זו גרמה למפלתו של המן שהרי בכך יכל חרבונה להצביע על העץ ולומר למלך הנה העץ אשר הכין למרדכי אוהבך…

כג.        (א) בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

מדוע שנתו נודדת, יש לו חובות?…

אלא הוא חושש שמא אסתר מקרבת את המן ומזמינה אותו למשתה על מנת לעשות קנוניה נגדו.

כיצד יתכן שאף לא אחד מגלה לי, חושב אחשורוש לעצמו, אולי זה משום שאיני יודע להשיב טובה תחת טובה?

לכן הוא מבקש את ספר הזכרונות לבדוק האם יש מאן דהו שעשה לו טובה ולא השיב לו.

כד.       (ב) וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר:

[אגב- מי הוא התנא הגדול ביותר במגילה? ביג-תנא… ובאותו הקשר איך אומרים בית גדול בלועזית? מגהבייט…]

*מדוע כעת קראו לו 'בגתנא', והרי בתחילה היה שמו בגתן, ממה נובע השינוי?

מובא בחז"ל שסופר המלך היה שמשי שהיה מבני המן, והוא בעורמתו החליט לכתוב את שבחו של מרדכי בצורה כזו שלא די שלא יקבל שכר אלא עוד יענש על מעשהו.

כתב שמשי שמרדכי גילה והסגיר את "בגתן או תרש" שרצו להרוג את המלך. בזה רצה שמשי שמרדכי יענש על כך שבגללו נהרגו גם בגתן וגם תרש אע"פ שאחד מהם היה חף מכל פשע.

אחז"ל [מגילה טז.] שהיה 'שמשי מוחק וגבריאל כותב', ופירוש הדבר שגבריאל בא והרחיק את הא' מן הו' ובמקום "או" נכתב 'בגתנא-ותרש' וממילא מגיע למרדכי שכר. [ליקוטי אברהם]

כה.       (ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ:

הכין לו- אומרים חז"ל לו לעצמו הכין…

כו.        (ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא:

בתזמון מדויק מגיע המן ששחצנותו לא מותירה לו ספיקות ביחס לזהות האדם שהמלך חפץ ביקרו.

כז.        (ו) וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי: (ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: (ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:

ההצעה המופרזת שהוא מציע רק מאששת את חששותיו של המלך שאכן המן מעונין בלא פחות מאשר כיסא המלוכה… ולכן הוא מאיץ בו מהר קח את הלבוש כו' שוב ראינו כיצד בהתמדה ובנחישות המן כורה את הבור של עצמו…

כח.       (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ:

בתו של המן רואה את התהלוכה והיא בטוחה שהאב הוא המובל ומרדכי הוא המוביל. מדוע?

* מבאר ה'תפארת ציון' שכאשר מרדכי בא ללבוש את בגדי המלך חשב המן להקטין את בושתו ועלבונו ע"י שילבש את בגדי מרדכי כדי שכולם יחשבו שהמוליך את הסוס הוא מרדכי. מרדכי אכן נתן לו את בגדיו לבד מהציצית- הטלית קטן. העם ראו אדם בלבוש מרדכי מוביל את הסוס ונצטערו, אולם כשראו את היושב על הסוס לבוש בגדי מלכות ופתיל תכלת משתלשל מהן הבינו שהוא מרדכי, ורק אז צהלו ושמחו. ועל זה אנו אומרים שושנת עקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. כעת נבין מדוע צהלו רק כשראו את 'תכלת מרדכי'!

בתו של המן לא הבחינה בלבוש מרדכי, וחשבה שאכן מוליך הסוס הוא מרדכי, ושפכה מהגג שופכין על ראשו. הרים המן ראשו וראתה שזהו אביה, קפצה מן הגג ומתה. המן שב לביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו שמתה, וחפוי ראש על ה'חפיפה' לה זכה מבתו ברגעיה האחרונים…

ויש אומרים שבשל התחפושת הזו שעשה המן, מנהג ישראל להתחפש בפורים.

* מדוע אמר אבל  וחפוי ראש ולא חפוי ראש ואבל, כפי שהיה באמת סדר הדברים?

ישנו דין של הזורק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו שהשובר פטור היות ומנא תבירא תבר, והשבירה מונחת בכלי כבר מעת שהיה באויר. וא"כ כששפכה בת המן את השופכין מיד קפצה, והיא נחשבת למתה באופן מיידי, אולם אין המן נחשב לחפוי ראש עד שיקבלם על ראשו…

כט.       (יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו: (יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:

ניתן לתאר את המן לבוש כמו ליצן בבגדי מרדכי, כשאדי הריח הנורא של סיר הלילה של בתו עדיין נודפים ממנו, כך הוא מובהל אל המשתה.

ל.         (א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ: (ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי: (ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ: (ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן: (ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה:

הגמ' במגילה טז. אומרת שהצביעה על אחשורוש באמרה "איש צר ואויב" ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן.

ודבר זה תמוה, שמדוע תעשה מעשה כ"כ לא הגיוני בעת הזאת, שהגם שצודקת, מה תועלת יש בזה, והאם זו הדרך לפלס נתיבות ללבו של אחשורוש?

מבאר הגר"א הצדיקים גם כשפועלים לפני מלך ב"ו כוונתם ודיבורם בפנימיותם הוא לפני ממ"ה הקב"ה. דוגמא לכך: כשחלם נ"נ חלום רע פתר לו דניאל "פתרון החלום יחול על שונאיך" וביארו חז"ל [שמו"ר פ"ל כד] שפנה לקב"ה באמרו כן, שהפתרון יחול על שונאך זה… כך היה גם עם אסתר, שפיה היה עם אחשורוש אולם ליבה עם הקב"ה, ומתוך כך אמרה להשי"ת איש צר ואויב כשהיא מצביעה על אחשורוש [ומבלי משים שכעת היא מדברת גם עם אחשוורוש בעצמו…]. [שפת"ח מועדים ח"ב עמ' קפד]

ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן: [ז-ה]

תמיהתו וצביעותו של אחשורוש זועקות לשמים. וכי הוא לא היה שותף בכיר ופעיל במכירת העם? וכי לא הסיר את טבעתו באמרו 'והעם לעשות בו כטוב בעיניך'?

מבאר החתם סופר בהקדים תמיה נוספת, כיצד אומר אחשורוש 'הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך', והרי אוהב כסף לא ישבע כסף, וכיצד הוא מוותר כל כך בקלות על עשרת אלפים ככר כסף?

אלא ברור שאחשורוש כלל לא ויתר על הסכום העצום הזה, אלא ביקש המלך מהמן שלא יוודע ברבים ענין הכסף, ולאחר תום 'העבודה' תתן לי את הכסף 'מתחת השולחן'.

ומדוע? חשש המלך שאם יתגלה שהוא מכר את היהודים תמורת בצע כסף יוכל הדבר לגרום למרד ולנפילתו, שיאמרו שאר העמים הנתונים למרותו שהיום הוא מוכר את היהודים, מחר ישלמו לו והוא יהיה מוכן למכור אף אותנו… ולכן העדיף המלך שענין הכסף לא יתגלה, והוא יסביר את ענין השמדת היהודים כענין 'אידיאולוגי', מפני שהם מזיקים וטפילים וכו', וטיעון זה יתקבל יותר על לב ההמונים הנבערים.

'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה' אחז"ל שאליהו הנביא שח לו, וי"א שבעל החלום גילה לו. מרדכי שולח להודיע זאת לאסתר ע"י התך- 'ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן וגו'". והנה מגיעה אסתר לאחשורוש ואומרת לו הסוד נתגלה, 'כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד'.

אחשורוש ששומע זאת – נדהם. מהיכן היא יודעת על המכירה הסודית? מי-גילה [יש אומרים שלכן היא נקראת 'מִגִילה'…] לה פרט חסוי זה? הוא ממהר לשאול- 'מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן'- להדליף את ענין הכסף? ואסתר מצביעה על המן אומרת 'המן הרע הזה'.

ענין זה מצטרף אצל המלך לחשדות כבדים שהיו לו כבר קודם, שהמן רוצה לרשת את מלכותו. תחילה המן מוזמן למשתה ע"י אסתר, אח"כ הוא מבקש בגדי מלכות וסוס מלכות, ועתה הוא מגלה את סודי בענין המכירה כדי להבאישני בעיני העם. מיד והמלך קם בחמתו ממשתה היין וגו'.

ביאור נוסף מבאר האלשיך הקדוש: כשהמן ביקש לקנות את היהודים הוא אמר 'אם על המלך טוב יכתב לעבדם' -לעשותם עבדים- ולזה הסכים המלך, אולם המן כתב 'לאבדם'. ועל זאת אמרה אסתר 'ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי' שאילו היה עושה רק כפי שסיכם עמך, ומוכר אותנו לעבדים- החרשתי. ועל זה תמה המלך 'מי הוא זה ואי זה הוא שמלאו לבו לעשות כן' ולזייף את איגרת המלך ולכתוב 'לאבדם' במקום 'לעבדם'?

ביאור נוסף מבאר הראב"ע: ומקדים שאלה, למה כתב מרדכי להרוג את שונאי היהודים, האין די בהצלת ישראל?

אחשורוש אמר למרדכי שיעשה כל אשר לאל ידו על מנת להציל את עמו, היות ואת האגרות הראשונות לא ניתן לבטל כי כתב אשר נכתב… אין להשיב. נאלץ מרדכי לכתוב כך: דעו שהמלך ציוה להמן שהיה משנהו שיכתוב בשמו שיהרגו היהודים אויביהם בי"ג באדר. והמן ברשעו עיוות צו המלך וכתב שציוה המלך שיהרגו את היהודים אויביהם בי"ג באדר. וכשנודע למלך מחשבתו הרעה ציוה ותלוהו על העץ. לכך הוכרח לצוות שיהרגו כעת היהודים באויבהם כצו הראשון של המלך כביכול. [אבן עזרא]

 

לא.       (ז) וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: (ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ:

אחז"ל שראה שם מלאכים בדמות בני המן קוצצים את האילנות שבבוסתנו. הוא שאל אותם למעשיהם והם השיבוהו שהמן ציוה להם…

הוא שב מגינת הביתן אל משתה היין ורואה את המן נופל על המטה אשר אסתר עליה הגם לכבוש את המלכה עמי בבית???…

כאן נתקיימה "נבואת" זרש אשתו, שכן חז"ל דרשו שרצה לקום אך מלאך דחפו, ונתקיים בו אשר החילות לנפול לפניו נפול תפול…

לב.       (ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:

כאן המן מקבל את המסמר האחרון בארונו. אין עוד ספק שרצונו לרשת את המלך, שהרי הכין עץ לתלות עליו את אוהב ומציל המלך, כדי שיוכל לבצע הפיכה ולעשות כל אשר יחפוץ בלא חשש להלשנה…

מדוע אמר אשר דיבר טוב על המלך ולא אמר במפורש אשר הציל את המלך ממות?

אלא מבארים שיש לפסק את דברי חרבונה אחרת, וכך לעמוד על כוונתו. הוא אומר לאחשורוש הנה העץ אשר עשה המן למרדכי. נקודה. אשר דיבר -המן כשעשה העץ- טוב על המלך, דהיינו עץ גבוה זה טוב גם למלך… ולכן אין פלא שמיד "ויאמר המלך תלוהו עליו"… [שמעתי מהגר"ש לוינשטיין].

וגם חרבונה זכור לטוב [תשסח]

שואל הגר"ח קנייבסקי שליט"א מדוע בתחילה קראהו חרבונא בא' ולבסוף בה'?

ומיישב ע"פ התרגום שחרבונא הוא מלשון חורבן, שכל מקום שהיה צריך להחריב הוא היה ממונה על זה. ומבואר בהל' גיטין [אהע"ז ס"ס קכט] ששמות בלע"ז נכתבין בא' בסוף [כגון אוסטריא], ובלשון הקדש נכתבין בה' [כגון נתניה]. ולכן בתחילה נכתב בא' הוא לשון חורבן בלע"ז, אולם לבסוף שע"י החורבן שלו [את המן] בנה ועשה תשועה לישראל שינוהו מלע"ז ללשון ישראל וכינוהו חרבונה [שמצורף בו המילה 'בונה']. ולכן בסוף המגילה אנו אומרים 'וגם חרבונה זכור לטוב' שהשתנה לטובה מא' לה'. [דרך שיחה].

 

עד כאן פורים תש"ע

לג.        (י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה:

כאן אחשורוש משתמש בסמכות שהוענקה לו ע"י המן לפני תשע שנים שיוכל להרוג בלא להתייעץ בשרים…

 

אסתר פרק ט

(א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם:

שואל המגיד מדובנא מהו ענין ה'ונהפוך הוא'?

הנה יש לשאול כיצד הצליחו האגרות האחרונות לבטל את הראשונות, והרי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב?

אלא באגרות האחרונות נכתב שבעצם כל מטרת האגרות הראשונות הוא לצורך האחרונות, היות והמלך רצה להטיב ליהודים ולאפשר להם להנקם משונאיהם, אך דא עקא שאין הם יודעים מי הם כל שונאיהם, שרבים מעמידים פני אוהבים ושונאים בלבם, לכן שלח המלך את האגרות הראשונות בערמה ובהם כתב שהגויים ינקמו מהיהודים, בעקבות זאת היו רבים מהגויים מתגרים ביהודים שדמם עוד מעט ויהיה הפקר, וכך נודע ליהודים מי הם באמת שונאיהם, כדי שבאגרות האחרונות יוכלו היהודים להנקם מכל שונאיהם ויכירום. [וכפי שעשה יהוא בן נמשי בערמה ואמר לעובדי הבעל שהוא יעבדנו הרבה, וכולם נתקבצו אצלו וכך זיהה אותם והרג את כולם].

וזהו שאמר 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם' כלומר שהודיעום באגרות האחרונות שכל מטרת הראשונות הייתה 'ונהפוך הוא' – במטרה שישלטו היהודים המה בשונאיהם. [קול רנה]

לפ"ז נבין מה ראתה אסתר לבקש שבשושן ינתן גם מחר ליהודים להרוג בשונאיהם, היות והם ידעו היטב מי הם השונאים [ע"פ האגרות הראשונות] ושמו לב שלא הרגו את כולם, לכן בקשה אסתר שינתן לאנשי שושן לסיים את המלאכה… [טעמא דקרא]

ומשתה ויום טוב

'שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו [ט-יט] כאן לא הוזכר מתנות לאביונים, ואילו להלן נאמר 'ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים'?

מבאר הגרח"ק מעיקרא חפץ מרדכי לקובעו ליום טוב ולאיסור מלאכה, אולם הם לא רצו לקבלו ליו"ט, ולכן חזר ואמר להם שיעשוהו בלא יו"ט כמבואר בגמ', ולכן מעיקרא שקראו יו"ט לא תיקן מתנות לאביונים שאי אפשר ליתן מעות ביו"ט. ורק להלן שלא הוזכר יו"ט הוסיף מתנות לאביונים.

עפ"ז נבין מדוע להלן נאמר 'משלח מנות' בכתיב חסר, וכאן בכתיב מלא, היות ובתחילה תיקן רק משלוח מנות נכתב מלא, אך לבסוף שתיקן אף מתנות לאביונים, וכתב הרמב"ם שמוטב להרבות במתנות לאביונים ממשלוח מנות, לכן כתבו חסר. [טעמא דקרא. עי' מנחת שי שמביא גרסאות בזה, אצלנו הכל מלא]

מתנות לאביונים

מדוע תקנו בפורים מתנות לאביונים? משום שמרדכי ציוה שבבזה לא ישלחו ידם, והדבר הזה קשה ביותר לאביון שרואה מעות לפניו ואינו נוטל, לכך ישולם שכרם לדורות שיתנו להם בפורים מתנות לאביונים. [שמעתי מהר' לוינשטיין]

שמחה ומשתה ושמחה

על כן היהודים הפרזים… עושים את יום י"ד לחדש אדר שמחה ומשתה… ולהלן הוא אומר לעשות אותם ימי משתה ושמחה?

מבאר המגיד מדובנא- הפסוק הראשון מתאר את שעבר על אנשי הפרזות שחוו את הנס וההצלה ואין לך שמחה גדולה מזו, ולכן הוקדמה השמחה והיא הסיבה למשתה, לעומת זאת הפסוק השני מדבר על הדורות הבאים שתוקן להם לעשותם ימי משתה ושמחה, היות והם לא חוו את שמחת הנס, וכדי להגיע לשמחה עליהם לערוך משתה, ולכן הוקדם המשתה לשמחה. [קול רנה]

לסיכום:

מגילת אסתר מגלה את ההסתר שבתוך הבריאה, ומלמדתנו שאף כשנראה שהדברים קורים מעצמם יש להם מתכנן וזה שאמרה הגמ' אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתר פני כו' שאף כשיש הסתר הקב"ה עדיין משגיח על ברואיו.

אומרים בשם ר' בונם מפשיסחא "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" רבים חושבים בטעות שהכונה שעל אף כל המחשבות לבסוף עצת ה' תקום, אולם אין זה הפשט, אלא רבות מחשבות בלב איש להפר עצת ה', אך אינו יודע שלבסוף כל תוכניותיו המתנגדות לרצון ה' רק יקדמו את עצת ה'… כך היה אצל המן וכך גם אצל פרעה בגזירת כל הבן הילוד שעי"ז גידל בעצמו את משה בביתו…

 

יעקב- מרדכי, עשו- המן

כתב הרמ"ז (בערכי הכינויים, וכן מובא בהגה"ה לספר הגלגולים פ' סד): מרדכי היהודי הינו גלגול של יעקב אבינו, והמן הרשע הינו גלגול של עשו.                         המקבילות:

א.         יעקב אבינו פגם בכך שהשתחוה לעשו כמ"ש (בראשית לג-ג) 'והוא עבר לפניהם וישתחוּ ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו', ומשום כך הוא מתגלגל במרדכי, וסירב הפעם להשתחות להמן [-עשו] כמ"ש (אסתר ג-ב) וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה'. (הרמ"ז  וספה"ג שם).

ולכן מרדכי היה 'איש ימיני' -משבט בנימין, שהוא כעת ראוי לתקן פגם זה כיון שבנימין הוא היחיד שלא היה בעולם בעת שאביו ואֶחיו השתחוו לעשו, ומצאצאיו- מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה להמן. (לקוטי תורה שמואל א', וע"ע בהמשך דברינו).

ב.         גילגול יעקב-במרדכי והמן-בעשו רמוז במדרש (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו):

"אמר ר' חנינא… צעקה אחת הצעיק יעקב לעשו [כשנטל ממנו ברכותיו, שנאמר (בראשית כז-לד) 'ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי'. והיה בזה סרך רמאות], והיכן נפרע לו? בשושן הבירה (אסתר ד-א) 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'". [רמז לדבר: 'ויזעק זעקה' עה"כ בגימטריה 'עשו' (375)].

ומוסיף המדרש שמרדכי אף פונה בטרוניא לאביו- יצחק [!]:

"וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח? וכי אין הקב"ה שומע לחישות אלא לצווחות? …אלא מרדכי היה צווח ואומר יצחק אבי! מה עשית לו, הצווחה שצווח עשו לפניך ושמעת קולו וברכת אותו ['על חרבך תחיה'], והרי אנו מכורים להריגת חרב, לפיכך ויזעק":

ועל זה התפללה אסתר כשאמרה 'הצילה מחרב נפשי'- מהמן שהוא עשו שנתברך 'על חרבך תחיה'. (רמז זה הובא בשער הפסוקים- תהלים).

ג.          עוד נאמר במדרש (בר"ר פד-כ): 'א"ר איבו לפי שתפס יעקב אבינו את השק [שנאמר (בראשית לז-לד) 'ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו'] לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות… שבמרדכי נאמר (אסתר ד-א) 'ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר'.

ד.         עשו מכר את מעמדו כבכור ליעקב תמורת (בראשית כה-לד) 'לחם ונזיד עדשים', ובגלגולם כעת שוב המן מוכר את עצמו למרדכי תמורת לחם, כמובא במדרש (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו, ההוספות בסוגריים מאוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' נא, וערש"י מגילה טו.):

'פעם אחת נתן המלך ממון [למרדכי והמן] ושִׁגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה [שנקראת הינדיקא, וצרו עליה שלש שנים]. נטל המן ממון שלו ואכלו [תוך שנה אחת] ולא נשתייר לו ממון, כשבא להוציא על בעלי מלחמה לא היה בידו כלום. אבל מרדכי חצי של ממון היה בידו, בא המן אצל מרדכי אמר לו: הלויני ממון זה שבידך. אמר לו אין אני מלווך אלא אם כן תמכור נפשך לעבד לי, קבל על נפשו והלוהו, וכתב לו [מרדכי על ירכו של המן בקעקע, וכן כתב שטר והניחו על יריכו שלו] 'הרי המן עבדו של מרדכי', ומכר עצמו למרדכי בכיכר לחם'. (השלה"ק מגילה פ' תורה אור א').

נשים לב לדבר נוסף. מפלתו של עשו הייתה בגין הסעודה שהכין לו יעקב, ואף מפלת המן הייתה בסעודה שהכינה לו אסתר. ודבר זה רמוז בסעודת עשו שביקש (בראשית כה-ל) 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה' 'נא מן האדום' ר"ת למפרע- המן. (השלה"ק שער האותיות  עמק ברכה י').

ה.         יעקב השתחוה לעשו וקראו 'אדוני' ולכן כעת מרדכי מתקן זאת וקונה להמן לעבד, ויעקב הופך להיות אדון לעשו. (ספה"ג שם).

ו.          במדרש הקודם שמנו לב שמרדכי כותב בקעקע על ירך המן את היותו לעבד, ומניח שטר נוסף וקושרו על יריכו שלו. מובא בזוהר (ח"ב דף קיב:, וכ"ה בתרגום שני על אסתר) שכאשר היה המן עובר לפניו, היה מרדכי מצביע על ירכו כדי לרמז לו – אתה עבדי, וכיצד הנך דורש שאני אשתחוה לך?…

וצריך להבין מה עניינה של הירך בדוקא?

את הירך מצאנו במקום נוסף. יעקב השתחוה כאמור לעשו, ופגם ביריכו, ומשום כך יכל לו הס"מ- שרו של עשו והכהו בירך (בראשית לב-כה) 'וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו'. מידה כנגד מידה. (השלה"ק בראשית אור תורה ו').

מעלת יעקב ב'ירך' שהיא מרמזת לקדושה, כמו שמצינו כשהשביע יעקב ליוסף אמר (בראשית מז-כט) 'אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי' ופרשו רז"ל (תנחומא חיי שרה ו') שהשביעו בברית המילה. יעקב הייתה יריכו בקדושה, ולכן נאמר בו (שמות א-ה) 'ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש' שכולם קדושים היות ולא פגם בירכו, וכפי שהעיד יעקב על עצמו (בראשית מט-ג) 'ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני' וביארו רז"ל (יבמות עו. ילקו"ש בראשית רמז קנז) שלא ראה קרי מימיו.

'זה לעומת זה עשה אלוקים', וכוחו של עשו ב'ירך' – בטומאה, ומשום כך כתבו המקובלים שהיה חקוק לו לעשו נחש על ירכו. ודבר זה נרמז האונקלוס שתירגם (בראשית כה-כז) את הנאמר על עשו 'יודע ציד' – 'נחשירכן' שהוא 'נחש – ירכן' נחש על יריכו. (הציוני פ' תולדות. וע"ע תיקו"ז תקונא נ"ט, דף צג. ובפתיחתות לאסת"ר ה'). ועוד 'עשו' בגימטריה 'והוא נחש' (376).

והדבר אף רמוז בדילוגי-אותיות בתורה- (בראשית כה-לד) בדילוג 3-: 'ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים'. ובדילוג 5 (שם כז-יא): 'הן עשו אחי איש שעיר'. ובדילוג 9 (שם לב-יח): 'מנחה היא שלוחה לאדני לעשו'.

לאור האמור נבין מה ראה מרדכי לחקוק את קניית המן לעבד דוקא על ירך המן – היה זה במטרה להכניע את כח הסטרא-אחרא, את כח הנחש, כחו של עשו, ומשום כן הניח מרדכי את השטר גם בירכו שלו והיה מצביע עליו כל אימת שהיה עשו עובר לפניו כדי לרמז לו שהפעם אינו פוגם ביריכו ואינו כורע ומשתחוה כפי שעשה בגלגולו הקודם, והפעם לא יוכל הסטרא-אחרא להכותו בירך, שאדרבה- עתה הסטרא אחרא -המן- כנוע לו מעצם היותו לו לעבד. (ע"ע בשלה"ק מגילה פרק תורה אור א, י, ובבראשית פ' וישב תורה אור ו, בתפארת שלמה עה"ת פ' תרומה, ובתורת חיים [שור] עמ"ס חולין).

ז.          שופכי בוז: נאמר במדרש (אסת"ר ז-י) על הפסוק (אסתר ג-ו): 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו' "בזוי בן בזוי, אצל עשו כתיב (בראשית כה-לד) 'ויבז עשו את הבכורה' וכאן כתיב ויבז בעיניו" ע"כ.

רמז לדבר, הנאמר במלאכי (א-ו): 'בּוֹזֵי שְׁמִי' בגימטריה 'עשו' עה"כ.

ח.         כאשר נפגשו יעקב ועשו, נותן לו יעקב מנחה כדי להשקיט רוגזו. עשו בתחילה מסרב, בטענה (בראשית לג-ט) 'יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך'. יעקב מפציר בו ואומר (שם יא) 'קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל'. עשו אומר יש לי רב- אך עדיין לא הכל, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ואילו יעקב מסתפק במה שיש לו; 'יש לי כל', לא חסר אני מאומה.

גם אצל מרדכי והמן מצאנו את אותם מטבעות לשון. על המן נאמר (אסתר ה-יא) 'ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו' לעומת מרדכי (שם י-ג) 'ודובר שלום לכל זרעו'. (ר' צדוק ברסיסי לילה אות נח).

זאת ועוד, לעשו אין די במה שיש לו, והוא מבקש עוד ועוד, יש לו רק 'רב' עדיין לא הגיע לכל. ומשכך- אין הוא מסתפק בפחות מהכל.

כך גם בגלגולו בהמן. הוא אינו מסתפק שכל העולם כורע ומשתחוה לו: (אסתר ה-יג) 'וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך'. הוא רוצה הכל!

ט.         עשו אמר בלבו יקרבו ימי אבל אבי, הדבר נשאר בליבו ולא הצליח להוציא לפועל את זממו. בגלגולו בהמן הוא מתקדם שלב נוסף ומצליח להוציא את תוכניתו לפועל בגזירת שמד על כל היהודים, אלא שבחסדי ה' הפר זממו. (רבי צדוק הכהן 'אור זרוע לצדיק' אות ד').

ואפשר לומר שההצלה הייתה בזכות תפילתו של יעקב (בראשית לב-יא); 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו'' 'הצילני נא מיד' ר"ת המן. ועוד, 'מיד' גימטריה 54, כמספר הפעמים שמוזכר שמו של המן במגילה. (הרמזים מפע"ח שער פורים פ"ו). ועוד, 'מיד' אותיות 'מָדַי' לרמז להמן שהיה ממָדַי. (דגל מחנה אפרים פ' וישלח).

ועוד נרמזה ההצלה בפסוק (ירמיה ל-ז) 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע'. 'ממנ"ה' אותיות 'מהמן' יוושע. (הרוקח). ונקט עת צרה ליעקב- שהוא כאמור מרדכי (דבש לפי, אות פ').

על יעקב אבינו אמרו חז"ל (תענית ה:) 'יעקב אבינו לא מת', שיעקב 'איש ת"ם' שהוא הפך אותיות מ"ת, וזה שנרמז אצל מרדכי שהוא נשמת יעקב (אסתר ב-יא) 'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים' 'מתהלך' בא לרמז אצל מרדכי בחינת ה'מת' 'הָלַך' מאתו כמו אצל יעקב. (תפארת שלמה רמזי פורים). לעיין רעיונות יפים בבא"ח בספרו קרן ישועה המצורף עם אילה שלוחה באוצה"ח

צרה ורווחה [תשסח]

ויהי בימי אחשורוש – אומר המדרש "דא עקתא"- זו צרה. המולך מהודו ועד

כוש- "דא רווחה". והדברים סתומים.

ונראה לפרש ע"פ מה שכתבו המפרשים על מאמר חז"ל "כל המיצר לישראל נעשה ראש", שהקב"ה מרומם את המיצר לישראל כדי לשלול ממנו את הבחירה החופשית, שאם יפעל מתוך בחירה יוכל להזיק לישראל נזק רב, ולכן הקב"ה הופכו לראש, ולב מלכים ושרים ביד ה' ואינם פועלים על פי בחירתם החופשית, וכך נמצא ששלשלת הכלב ביד ה' ולא יוכל לנשוך…

ועל פי זה יובן הפסוק "עבדים משלו בנו פורק אין מידם", היות והמושלים בנו הם עבדים הם בעלי בחירה חופשית ונזקם רב, ופורק אין מידם. וזה שאומר המדרש ויהי בימי אחשורוש- דא עקתא- זו באמת צרה היות ובתחילה היה עבד ופורק אין מידו, אולם לבסוף שהיצר לישראל ונעשה ראש – המולך מהודו ועד כוש- דא רווחה, כאן נהיית הרווחה והצלה, ש"לב מלכים ביד ה"'… [נלע"ד ע"פ יסוד של ה'ישועה גדולה']

עשה משתה לכל שריו ועבדיו[תשסח]

נאמר במדרש [אסתר פ"א י'] ; "בימום ההם התחילו מלאכי השרת לשדר פיתקין [לשלוח פתקים לקב"ה בהם כתוב] בית המקדש חרב ורשע זה עוסק במרזוחין [משתאות] אמר הקב"ה הביאו ימים כנגד ימים, וזה שנאמר [נחמיה יג] 'בימום ההם ראיתי והנה דורכין גתות בשבת"': מדרש זה פלאי וסתום, מהי תשובת הקב"ה למלאכים?

מובא בפסוק [שמות יב-מ] "ומושב בני ושראל בארץ מצרים ארבע מאות ושלשים שנה", וכבך תמהו המפרשים מהיכן נוספו עוד שלשים שנה, והרי מהולדת יצחק חלפו רק ארבע מאות שנה?

אלא הביאור הוא שעל ישראל נגזר שעבוד ועבודה בימות החול ולא בשבת, ומצרים קלקלו השורה והיו משתעבדים בישראל גם בשבת, ושעבדו בישראל בפועל בסה"כ 210 שנים, אם ננכה את השבתות מתוכם, [נפחית שביעית מ-210] נקבל שלשים שנה, ואלו הן השלשים שנה שנוספו לארבע מאות שנה של השעבוד, ונחשב להם כאילו היו בגלות 430 שנה, והנה גלות בבל נגזרה בשביל שביטלו ישראל שמיטות [עי' ויקרא כ"ו ל"ה וברש"י] ועבדו את האדמה 70 שמיטות, ולכן נגזר עליהם להיות בגלות בבל 70 שנה, והנה לכאורה היה עליהם לגלות פחות מ-70 שנה. שהגם שעבדו את האדמה בשמיטה מכל מקום לכל הפחות בשבתות הרי שבתו ממלאכה ולא עבדו את האדמה. ואם כן יש להפחית שביעית מהעונש וכנגד השבתות ששבתו, ועליהם לגלות רק 60 שנה! וזה שטענו מלאכי השרת. הרי עברו עד עתה ששים שנה מהגלות [המשתה היה בשנת ד' למלכו. והגאולה בשנת י"ד. נמצא שהם בשנת הששים לגלותן והגיע זמן הקץ והגאולה, ורשע זה עושה משתאות?

השיבם הקב"ה למלאכים טענתכם נכונה לו באמת היו ישראל שומרים שבת ולא מעבדים את הארץ בשבתות השמיטה. אולם למעשה לא כן הוא. אלא ישראל עבדו אף בשבת ומגיע להם לגלות שבעים שנה מלאות. וזה שאמר המדרש ; "אמר הקב"ה הביאו ימים כנגד ימים"- עליהם להשאר בגלות ימים נוספים כנגד הימים שחיללו שבת במלאכת הארץ. וזאת הוכיח להם מן הפסוק האומר בימים ההם ראיתי והנה דורכין גתות בשבת"', [יערות דבש ח"ב דרוש ח]

בהראותו… שמונים ומאת יום [תשסח]

מדוע היה צריך להאריך במשתה 180 יום?

א, מבאר הגר"א ע"פ המבואר בתרגום, שלנבוכדנצר היו תתר"פ אוצרות ,1080 גימטריא 'תפארת' יתיר חד) וטמנם בנהר פרת, וגילה אותם הקב"ה לכורש משום שציוה לבנות את ביהמ"ק, וממנו ירש אותם אחשורוש, מטרת המשתה הייתה למצוא חן בעיני העם על ידי שיראה להם את עשרו, ובכל יום היה מראה להם ששה אוצרות כפי שדרשו חז"ל והם מפורטים בפסוק: עושר, כבוד, מלכותו, יקר, תפארת, גדולתו, הרי ששה. נמצא שבכדי להראות 1080 אוצרות נזקק הוא למאה ושמונים יום 180 = 6: 1080.

ב, מבאר היערות דבש על פי המבואר בחז"ל שאחשורוש הראה להם את כלי ביהמ"ק ובכל יום הראם ששה אוצרות, וכידוע סתם אוצר הוא חמישה כלים [עי' שבת קכו:-קכז] נמצא שהראה להם במאה שמונים יום סה"כ 5400 כלים, ומבואר בעזרא (א-יא) "כל כלים לזהב ולכסף חמשת אלפים וארבע מאות" ולכך הוצרך למאה ושמונים יום.

 

והשתיה כדת אין אונס [תשסז]

מובא במס' מגילה יב, אמר ר' חנן משום ר' מאיר; כדת של תורה – אכילה מרובה משתיה [מאכל קרב על המזבח יותר ממשקה-נסכים], אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה".

וצריך ביאור מה בא להשמיענו בזה שאכילתם הייתה מרובה משתייתם?

כתבו המפרשים שהמן ציוה שהסעודה תהיה בלא אונס, אלא יאכלו מרצון כדי שלא יהיה לישראל טענה שהיו אנוסים ויפטרו מעונש. לפי זה מובן מדוע הוצרך להרבות באכילה יותר מן השתיה, שלו הייתה השתיה מרובה היו משתכרים והיו נפטרים מעונש שהרי הם אנוסים, לכן הירבה להם את האכילה יותר מן השתיה שאמרו חז"ל ששתיה בשעת האוכל אינה משכרת. וזה שאמר והשתיה כדת אין אונס, שמאחר שהשתיה כדת של תורה – שהאכילה מרובה מן השתיה, ממילא אין סיבה להשתכרות ולטענת 'אונס' [דברי שאול]

ולפי זה יובן מה שדרשו חז"ל "והשתיה כדת אין אונס.. לעשות כרצון איש ואיש"- כרצון מרדכי והמן [מגילה יב.], שגם מרדכי וגם המן חפצו שלא לאנוס על השתיה, מרדכי כדי שלא יוכרחו ליהנות מסעודת אחשורוש, והמן כדי שהיהודים לא ישתכרו ויטענו טענת שיכרות ואונס ויפטרו, אלא יאכלו יותר משתייתם כך יתחייבו על מעשיהם משמים ויענשו.

ביום השביעי כטוב לב המלך ביין[תשסז]

חז"ל דרשו ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, וכל מטרתם הייתה להחטיא את ישראל ולהבטיח שלא ישובו לארצם, בידעם שאלקיהם של אלה שונא זימה, ואם כן תמוה הדבר- מדוע סירבה ושתי להגיע?

ועוד יש להבין את שדרשו חז"ל "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, וכי עד עתה לא היה ליבו טוב ביין? אלא השביעי- שבת היה", ועדיין לא מובן- כיצד תרצו שאלתם באמרם ששבת היה? כתב בספר סודי רזיא שישראל לא היו הולכים למשתה בשבת שלא יכשלו בחילול שבת. ולכן נתקשו חז"ל מדוע רק כטוב לב המלך ביין [משמע מחמת שנשתכר] צוה להביא את ושתי, והרי גם בלא זה היה מצוה כן שהרי כל כוונתו להחטיאם?

על כך עונים חז"ל השביעי- שבת היה, ואם אכן היה בצלילות דעתו לא היה מצוה להביאה שהרי ישראל לא נמצאים היום במשתה ואין טעם בדבר, ולא עשה כן אלא מתוך שכרות. ולפי זה יובן מדוע באמת מיאנה ושתי על אף שכוונתה הייתה ג"כ לרעה כאחשורוש, היות וידעה שהיום שבת ואין ישראל במשתה, ממילא אין טעם לבוא היום. [יערות דבש ח"ב דרוש ח]

ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים[תשסח]

תנא- זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן לפורענות. א"ר כהנא ; מכאן שהדיוט קופץ בראש. וצ"ב מניין לנו שהדיוט קופץ בראש, והרי ידוע שבדיני נפשות שומעים את דעת הדיין הקטן תחילה, ואולי משום כן דיבר המן בראש?

אמנם אם היה שר אחר אומר כן, היה ניתן לומר שפתח תחילה משום שהיה קטן, אך לאחר שהקדים שממוכן הוא המן, והמן הרי טען "ודתיהם שונות מכל עם", שאין דיננו כדיניהם, ואצלם אין שומעין דעת הקטן תחילה, א"כ מדוע דיבר ראשונה? אלא בעל כרחך שמכאן שהדיוט קופץ בראש. [שער בת רבים]

הגר"א מבאר גם הוא מנין לחז"ל שהדיוט קופץ בראש, אולי דעתו של ממוכן נתקבלה על דעת כולם ולכן הוזכרה בפסוק? אלא דיוקם הוא מהמילים "לפני המלך והשרים" שהן מיותרות, שודאי אמר זאת לפניהם, אלא ללמדנו שאמר זאת "לפני" שהם כלל פתחו את פיהם, ומכאן שהדיוט קופץ בראש…

וישנה לטוב בית הנשים

"אמר רב שהאכילה מאכל יהודי. ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי. ורבי יוחנן אמך זרעונים, וכן הוא אומר (דניאל א-טז) 'ויהי המלצר נושא את פתבגם [לוקחו לעצמו. רש"י] ונותן להם זרעונים"' [מגילה יג].

מחלוקתם תבואר ע"פ מחלוקתם של ר"ע ור' ישמעאל בפירוש הפסוק 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'. ר' ישמעאל סובר שמשלם המזיק כמיטב של הניזק, ור"ע סובר שמשלם כמיטב של מזיק.

ואפשר שבזה חלוקים רב ושמואל ור' יוחנן. שרב סובר שמה שכתוב 'וישנה לטוב' פירושו לטוב של המקבל, דהיינו אסתר, ולכן פירש שהאכילה מאכל יהודי, ושמואל סובר שלטוב פירושו של הנותן- דהיינו אחשורוש, ולכן פירש שהאכילה קדלי דחזירי. ור' יוחנן הכריע שלטוב היינו טוב של שניהם, ולכן הסביר שהמלצר היה נוטל חלקה משולחן המלך לעצמו, שזה טוב לו, ונותן לה במקום זאת זרעונים, שזה טוב לה… [שו"ת 'עמודי אור']

לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה[תשסז]

להלן בפסוק כ נאמר אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה וגו', וצ"ב מדוע כאן הקדים עמה למולדתה ושם הקדים מולדתה לעמה?

הדבך יובן בהקדים הטעם לאיסור גילוי עמה ומולדתה. טעם א': ושתי נהרגה בעקבות סירובה להגיע במשתה להראות יפיה. הכל התחיל מכך שהללו אומרים פרסיות נאות כו' אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו כשדי הוא כו' ואם תגלה את עמה ישנו חשש שיאמר במשתה כלי שאני משתמש בו יהודית היא ויבקש שתבוא להראות העמים את יפיה ובודאי שהיא תסרב ועי"ז תהרג. לכן אמר לה לא לגלות, וכך נראתה לכל שר כאילו היא מאומתו.

טעם ב': מובא בילקוט שאחשורוש ביקש לידע מאיזה משפחה היא ע"מ שיעשה אותם שרים. מרדכי חשש מזה שעי"ז תתעורר קנאת האומות. והנה לטעם הראשון כל החשש הוא רק במשתה, אולם לאחר המשתה אין מניעה שתגלה את עמה. אולם לטעם השני אף לאחר המשתה עדיין החשש קיים שיעשה אותם שרים ותתעורר קנאת האומות.לפ"ז יבואר השינוי בין הפסוקים. הפסוק הראשון מדבר קודם משתה אסתר ואז עיקר החשש היה מן הטעם הראשון שיבקש שתבוא להראות יפיה במשתה, ולכן אז הדגש הוא שלא הגידה את עמה [וגם את מולדתה שעי"ז יוודע עמה], אולם הפסוק השני מדבר לאחר המשתה, ואז כל החשש הוא לטעם השני שמא ימנה ממשפחתה לשרים, ולכן אמר תחילה שאינה מגדת מולדתה נ-משפחתה] ולא הגידה אף את עמה שמא יחקרם וידע עי"ז את מולדתה. [שער בת רבים]

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה[תשסז]

יש להתבונן מה ראה מרדכי להתגרות בהמן, והרי הוא רשע שהשעה משחקת לו? ועכ"פ היה לו להתרחק משושן ע"מ שלא יפגוש בו, ועוד צ"ב 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי', וכי משום שיודע את עם מרדכי בזיון הוא לו לשלוח בו יד לבדו, אדרבה, יהרגהו תחילה ואחר כך את כל עמו?'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה' אחז"ל שידע ע"י רוח הקודש וע"י מלאך שהמן מבקש להשמיד את כל היהודים. ולכן הגה מרדכי רעיון שיסכל עצתו, הוא לא יכרע ולא ישתחוה לו, והמן יבקש מהמלך להמיתו, ולאחר שיהרגהו לא תתקבל עצתו אצל המלך להרוג את כל היהודים, שהמלך יאמר לו שהוא מדבר משנאה לעם מרדכי שלא השתחוה לו. וכך מסר מרדכי עצמו למיתה בעבור הצלת כלל ישראל. אולם המן הבין זאת, ולכן 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי' וידע שאם ישלח בו יד לא יוכל לבצע את זממו בעם מרדכי, ולכן בבואו אל המלך לא קבל כלל על מרדכי אלא רק על עם ישראל. [יערות דבש]

ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי[תשסז]

מדוע לא רצה לשלוח יד במרדכי לאחר שהודיעו לו את עם מרדכי? ועוד למה במרדכי לבדו לא ובכל עמ"י כן? אלא כידוע המן היה קנוי למרדכי לעבד בככר לחם, ורצה להרוג אותו כדי להשתחרר מן העבדות הזו, אולם הגידו לא את עם מרדכי שאצל ישראל יש דין ירושה, נמצא שאף אם יהרגהו יהיה עדיין עבד ליורשו, ואף אם יהרוג ליורשו ישאר ליורשי יורשו וכעזה"ד. הרי איפוא שהדרך היחידה להשתחרר מן העבדות היא ע"י שיהרוג את כל היהודים, ולכן ויבז.. לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי. [קונטרס ימי הפורים]

הפיל פור הוא הגורל… מיום ליום ומחודש לחודש[תשסז]

מהו "מיום ליום" ומהו "מחודש לחודש"? ועוד מדוע נקרא החג "פורים" בלשון רבים ולא "פור"?

המן רצה לנסות בגורל לראות התצליח דרכו, אך על גורל אחד אין לסמוך, שכיון שמונח בקלפי י"ב חודשים בודאי שיעלה לו אחד מהם. ולכן עשה שני גורלות. בקלפי אחד כתב י"ב חודשים, ובקלפי שני 365 פתקים שעל כל אחד רשום יום מימי השנה. ואז הוציא מהקלפי הראשון ויצא לו חדש אדר, והוציא מהקלפי השני ויצא לו יום י"ג באדר וא"כ שני הגורלות הורו פה אחד שיצליח. וזהו "מיום ליום ומחדש לחדש", ובזה יובן מדוע נקרא החג "פורים" בל' רבים. [יערות דבש]

חשב על היהודים לאבדם

מרדכי ידע את כל אשר נעשה – אומר המדרש (אסת"ר ז-יד] שמשה שלח את אליהו הנביא שיאמר למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם וניתן לבטלה. בפורים אחד ביקש זקן אחד נדבה מאת הגר"ח מוולוז'ין בהבטיחו לו חידוש מעניינא דיומא אם יעתר לו. נתן לו הגר"ח, והזקן שאלו על המדרש הנ"ל היכן דבר זה רמוז במגילה? והשיב שהרמז הוא במילה "לאבדם" שהיא אותיות לא-בדם. נהנה הגר"ח מהפירוש וסיפרו לרבו- הגר"א. אמר לו הגר"א אמרת לזקן שלום? אם כן זכית לאשרי מי שאמר לו שלום והשיב לו שלום… היה זה אותו אחד שאמר זאת למרדכי… [פנינים משלחן הגר"א]

 

מהו בטיט או בדם? [ער"ש זכור תשסח]

 מבאר המהר"ל [אור חדש עמ' קמו] שאלת משה הייתה האם העבירה שישראל עברו כשנהנו מסעודת אותו רשע הייתה בבחינת "טיט" שהלכו אחר יצרם ותאוותם החומרית, אזי יש סיכוי לבטלה כשם שניתן להתגבר על התאוות החומריות. אולם אם היא בבחינת "דם" והדם הוא הנפש, ואינו מצד התאוה החומרית אלא שעושים במרד ובמעל ופגם הוא בתוככי נפשם- אזי לא ניתן לבטלה. דעות נפסדות הן פגם בנפש שקשה לבטלו. שומרי מצוות בעלי דעות משובשות יותר קשה להחזיר בתשובה מאשר אדם חילוני.

וזה הביאור בדברי חז"ל (מגילה דף יב.] "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מר נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו אמור אתה. אמר להם מפני שהשתתוו לצלם. אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר [רש"י: איך זכו לנס? אמר להם הם לא עשו אלא לפנים [רש"י : מיראה] אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו": מה כוונתם באמרם אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, וכי הגזירה הייתה 'בכאילו' ?אלא היות ומעשיהם חותמים את הגזירה, וכפי חומרת המעשה כד חומרת הגזירה, והיות ומעשיהם היו בבחינת "טיט", תאוה בלבד בלא "נפש", לכן הקב"ה עשה עמהם לפנים ונחתמה הגזירה בבחינת "טיט" שניתן לבטלה. [שפתי חיים מועדים ב' קעו]

הנאה מסעודת אחשורוש

נאמר בתלמוד: שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם: אם כן, שבשושן יהרגו (שהם נהנו) שבכל העולם כולו שלא היו באותה סעודה אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים (דהיינו רק למראית העין להנצל מנבוכדנצר), אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, דהיינו למראית העין בלבד נגזרה הגזירה ולא הוציאו אותה לפועל (מגילה יב).

ויש להבין את המאמר הנ"ל, והרי תלמידי רבי שמעון בר יוחאי שאלו שאלה גדולה ועמוקה, למה נגזרה גזירה איומה ומחרידה כזו, ומה הם משיבים: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והדבר מתמיה: האם תשובה זו מספיקה לאותה שאלה גדולה? והרי אכילת נבילות וטריפות או חלב אינו אלא בלאו או בכרת, והאם בגלל זה מגיע להם השמדה כללית? וגם רבי שמעון בר יוחאי כמעט שהסכים עמהם, אלא שהיתה לו שאלה, אם כן רק אלו שבשושן יהרגו, משמע שליהודי שושן היה מגיע עונש כזה, ואם כן כיצד יתכן להענישם בעונש נורא כזה?

ונראה להסביר על פי המסופר בתלמוד (ע"ז דף סה.): רבא הוליך מתנה לגוי אחד ששמו בר ששך ביום חגם, אמר רבא מכירו אני שהוא לא עובד עבודה זרה ולכן מותר לתת לו מתנה ביום חגם. כשהגיע אליו רבא, ראה שהגוי יושב עד צוארו במי ורדים, ומתענג מאד בכל התענוגים שאפשר להשיגם בעולם הזה. אמר לו בר ששך לרבא: האם יש לכם עונג כזה לעולם הבא? אמר לו רבא: יש לנו יותר מזה, אמר לו בר ששך: מה יוכל להיות יותר מזה? אמר לו רבא: כשאתה מתענג, יש לך עדיין פחד מהמלכות, אבל לנו יהיו תענוגים מבלי פחדים. אמר לו: איזה פחד יש לי והרי אני שר? באותו רגע בא שליח המלך ואמר לו שהמלך רוצה אותו. עזב את כל התענוגים והלך. באותה שעה אמר לו בר ששך לרבא: עין שרוצה את רעתכם תיפקע. אמר רבא: אמן, ופקעה עינו של בר ששך.

למדנו מכאן שאם אדם נמצא בתכלית העונג, עם כל זה אם יש לו אימת מלכות אין זה נחשב הנאה שלימה. ומעתה בענין סעודתו של אחשורוש לא אמרו: "מפני שאכלו מסעודתו של אותו רשע", אלא מפני "שנהנו", משמע שנהנו ממש הנאה שלימה, ובכן אם היה להם קצת אימת מלכות שמים, כיצד יתכן שיוכלו להנות? והגם שלא יכלו להתגבר על תאות האכילה, מכל מקום לא היו נהנים מאכילה זו.

נתאר לעצמינו אדם שהרופא מצוהו שלא לאכול דבר פלוני כי תיכף יזיק לו ויסבול כאבים, והוא אינו יכול להתגבר על תאוותו ואוכל, האם תערב לו אכילתו? והרי הוא יודע שתיכף יסבול כאבים? ואם בכל זאת הוא נהנה מאכילתו, הרי זה מורה שאינו מאמין בדברי הרופא. וכן גם כאן, אם היו רק "אוכלים" ניחא, אבל אם גם "נהנו", הרי זה מראה שפגעו חלילה באמונה.

ואם כן, תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי התכוונו לומר שחוסר האמונה גרמה לעונש כליה, כי אם היה להם אמונה כיצד יחנכו את בניהם וכיצד יתקיימו בתור יהודים, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי וסתר את טענתם: אם כן הוא, רק שבשושן יהרגו ולא בכל העולם, לכן אמר מפני שהשתחוו לצלם. [קול יהודה]

איש צר ואויב

הגמ' (מגילה טז.] אומרת שכאשר אמרה "איש צר ואויב" הצביעה על אחשורוש, ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן.ודבר זה תמוה, מדוע שתעשה מעשה כל כך לא הגיוני בעת הזאת, האם זו הדרך לפלס נתיבות ללבו של אחשורוש? מבאר הגר"א הצדיקים גם כשפועלים לפני מלך בשר ודם כוונתם ודיבורם בפנימיותם הוא לפני ממ"ה הקב"ה.

דוגמא לכך: כשחלם נבוכנצר חלום רע פתר לו דניאל "פתרון החלום יחול על שונאיך" וביארו חז"ל (שמו"ר פל כד] שפנה לקב"ה באמרו כן, שהפתרון יחול על שונאך זה [נבוכדנצר]… כך גם היה עם אסתר, פיה היה עם אחשורוש אולם ליבה עם הקב"ה, ומתוך כך אמרה להשי"ת 'איש צר ואויב' כשהיא מצביעה על אחשורוש [ומבלי משים שכעת היא מדברת גם עם אחשוורוש בעצמו…]. [שפת"ח מועדים ח"ב עמ' קפד]

גם אני ונערותי אצום כן

יש להבין מה ראתה לומר למרדכי שגם היא תצום? ביאר הראב"ע שאסתר התענתה מתוך בטחון בה', שהרי פני ישתנו לרעה. ביאר הגר"י רוזובסקי שאסתר חששה שמא בטחונה בה' לא יהיה מוחלט, ותסתמך גם על יפיה וחינה בבואה אל המלך, ולכן צמה ועי"ז יהיה בטחונה מושלם רק על ה'. ולכן גם מצאה לנכון להודיע זאת למרדכי כדי לחזק בטחונם הם, שלא יסמכו על חינה ויפיה אלא רק על ה'. על פי זה יובן מה שבארו חז"ל שכשנכנסה לבית הצלמים [ע"ז] נסתלקה ממנה שכינה, אמרה שמא על שקראתיו לאחשורוש 'כלב' שנא' 'הצילה מיד כלב יחידתי', חזרה וקראתו 'אריה' שנא' 'הושיעני מפי אריה'. וצ"ב מה החטא בכך שקראתו כלב? אלא אסתר חששה שמא עדיין היא בוטחת על עצמה ולכן קראתו כלב, שהנלחם בכלב מסתמך גס על כוחו, לכן חזרה וקראתו אריה, והנלחם באריה יודע שאין לו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים… [דרכי מוסר]

אשר דיבר טוב על המלך… [תשסח]

יאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עומד בבית המן גבה חמשים אמה ויאמר המלך תלהו עליו: מדוע אמר אשר דיבר טוב על המלך ולא אמר במפורש אשר הציל את המלך ממות? אלא מבארים שיש לפסק את דברי חרבונה אחרת, וכך לעמוד על כוונתו. הוא אומר לאחשורוש הנה העץ אשר עשה המן למרדכי. נקודה. אשר דבר המן כשעשה העץ- טוב על המלך, דהיינו עץ גבוה זה טוב גם למלך… ולכן אין פלא שמיד "ויאמר המלך תלוהו עליו"… [מר' שלמה לוינשטייין]

וגם חרבונה זכור לטוב[תשסח]

שואל הגר"ח קנייבסקי שליט"א מדוע בתחילה קראהו חרבונא בא' ובסוף המגילה הוא נכתב בה'?ומיישב ע"פ התרגום שחרבונא הוא מלשון חורבן, שכל מקום שהיה צריך להחריב הוא היה ממונה על זה. ומבואו בהל' גיטין [אהע"ז ס"ס קכט] ששמות בלע"ז נכתבין בא' בסוף [כגון אוסטריא], ובלשון הקדש נכתביןבה' [כגון נתניה]. ולכן בתחילה נכתב בא' הוא לשון חורבן בלע"ז, אולם לבסוף שע"י החורבן שלו [את המן] בנה ועשה תשועה לישראל שינוהו מלע"ז ללשון ישראל וכינוהו חרבונה [שמצורף בו המילה 'בונה']. ולכן בסוף המגילה אנו אומרים 'וגם חרבונה זכור לטוב' שהשתנה לטובה מא' לה'. [דרך שיחה לגר"ח קנייבסקי]

ורצוי לרוב אחיו[תשסח]

פרש"י: "ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו".

ולכאורה מה הטענה עליו הרי היה מוכרת להתעסק בעניני המלוכה? מעשה היה בבחור ישיבה אחד שיצא לטייל ברחובה של עיר בקרבת הנהר וראה ילד יהודי טובע, הוא מיהר לקפוץ המימה ולהצילו. הלך הבחור וסיפר זאת בהתפעלות לרבו- המשגיח של ישיבת פונוביז' הרב יחזקאל לוינשטיין. לקחו המשגיח לאולם הישיבה והראה לו את הבחורים העמלים בלימודם והפטיר : "הם עושים מצוה גדולה יותר". אחז"ל (מגילה טז:] "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", נמצא שעל אף שהיה כאן הכרח למרדכי לעסוק בענייני המלוכה, מכל מקום היה כאן חסרון גדול בכך שלא עסק בתורה כדבעי. [דרך שיחה לגר"ח קנייבסקי]

אבל וחפוי ראש[תשסח]

"וישב מרדכי- ששב לשקו ולתעניתו. והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, אבל- על בתו, וחפוי ראש- על שאירע לו. [מגילה טו.]

לכאורה יש לדקדק מניין לגמ' לדרוש שהיה חפוי ראש על שאירע לו [מחמת שבתו השליכה עליו שופכין, וכשראתה שזה אביה קפצה מהגג ומתה], אולי הביאור כפשוטו שהיה עצוב על שהוצרך לכבד את שונאו את מרדכי?

אלא ידוע שיש חיוב על שליח לשוב למשלח לומר לו שהשלים את שליחותו, וכאן קשה מדוע המן לא שב לומר למלך עשיתי שליחותך? אלא על כורחך שלא היה יכול ללכת למלך כיון שהיה חפוי ראש מהשופכין של בתו.

אולם עדיין ניתן לדחות ולומר שמה שלא השיב למלך תשובה היה משום שמרדכי שב לשער המלך בלבוש מלכות, וממילא היה ניכר שהמן מילא שליחותו. אולם הרי הגמ' דורשת שמרדכי שב לשקו ולתעניתו ולא היה ניכר שהרכיבוהו על הסוס, וא"כ תחזור השאלה מדוע לא שב המן להשיב תשובה למלך? אלא בעל כרחך משום שהיה חפוי ראש על השופכין של בתו ולא יכל לבוא כך אל המלך.

ויתכן שזו הסיבה ש"ויבהילו להביא את המן" כדי שישיב תשובה למלך אם עשה שליחותו מאחר שראו את מרדכי יושב בשער המלך בלבוש שק ולא בלבוש מלכות כראוי.

[גרש כרמל]

"אבל וחפוי ראש" [תשסח]

תנא, אבל – מבתו, דשקלא עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה, וכשראתה מה עשתה לאביה קפצה מהגג ומתה [מגילה טז.] צריך להבין וכי משום שטעתה בחשבה שזה מרדכי הייתה צריכה לאבד עצמה?

יש שפירשו משום שזרע עמלק הם נכדי עשיו שדקדקו מאד בכיבוד אב.

ולהטעים הדבר יש להוסיף על פי המובא בספרים שכל כוחו של עמלק הוא בשל זכות המצוה של כבוד אב ואם שהיה עשו סבו מיוחד בו.

על פי זה יובן מדוע משה בחר דוקא ביהושע שהיה משבטו של יוסף ללחום בעמלק כמובא בילקוט [פרשת בשלח], משום שכל השבטים ציערו לאביהם במכירת יוסף, ועל כן שטנו של עשיו היה מיוסף שלא ציערו בזה.

בילקוט שם נאמר "ביד בניה של רחל עשיו נופל", שיוסף ובנימין לא ציערו לאביהם במכירת יוסף.

והנה ה"משך חכמה" [פרשת תרומה] כתב שאף על פי שיוסף לא ציער לאביו במכירתו, מכל מקום הרי לא גילה לאביו שחי וציערו על ידי זה, אולם בנימין כיבד את אביו ללא פגם.

ולפי זה יש לומר שבנימין הוא הראוי ביותר ללחום בעמלק, ולכן שאול ומרדכי שבאו מבנימין, ואסתר שלא היה לה אב ואם ומעולם לא ציערה אותם, הם היו המתאימים ביותר להתגבר על עמלק.

והנה המהר"ל כתב על עניין העציץ שהשליכה בתו של המן על אביה לא היה בדרך מקרה, שכך היה מתוכנן משמים שבזה יהיה ההתחלה של הפורענות המוכנת לו.

ולפי המבואר נראה שבמעשה זה היה ביטול כחו של עשיו הנובע מכבוד אב – בזה שהיא בזתה את אביה, והיא הגורמת לנפילתו של המן והתחלת פורענותו, ולכן קפצה מהגג ומתה. [רנת יצחק]

 

נפול תפול לפניו[תשסח]

חכמיו וזרש אשתו אומרים להמן "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל כי נפול תפול לפניו".

צריך להבין מדוע קראם "חכמיו" ומהו דבר החכמה שאמרו לו בזה? ועוד, וכי זה מה שהמן צריך עתה לאחר מפלתו, שייאשוהו ויאמרו לו שהוא רק בתחילת מפלתו?…

אלא המן סיפר להם את כל אשר 'קרהו' הגם שהעובדות היו ידועות להם, שסיפר להם שבעצם מה שהיה היום הוא בגדר "קרהו", מקרה ותו לא, ועדיין מזלו בריא וחזק והוא ישוב לאיתנו. [בן איש חיל].

אולם הם תיקנוהו ואמרו לו שזו תחילת מפלתו ואינו במקרה רק היום, אלא מפלתו תימשך הלאה, ולכן יעצוהו שאם רצונו לתקן המעוות עליו ליפול לפני מרדכי ולהתחנן לו שיצילהו ויסלח לו ויוציאהו מצרתו.

וזה שאמרו: "אם מזרע היהודים מרדכי" – שהם רחמנים בני רחמנים, "אשר החילות לפול לפניו" אל תחשוב שזהו מקרה אלא באמת זה רק ההתחלה וזה עוד ימשך, אלא אם כן "נפול תפול לפניו" ותתחנן לו שיצילך, כמו שסבו חמל על אגג סבך. וכדי שמרדכי לא יפותה מהכנעת המן כפי שהתפתה שאול, לכן עשה ה' למרדכי נס ו"עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה וגו' ונטרפה השעה ולא היה לו פנאי להפיל עצמו לפני מרדכי. [שער בת רבים]

וחשבתי להוסיף- שעל פי זה יבוארו המשך הפסוקים כפתור ופרח- "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמלך" הנה מתגשמים דברי חכמיו שהנפילה הגדולה עוד לפניו והנה היא באה, ונזכר לקיים את דברי חכמיו להתחנן על נפשו, אולם כעת היה הדבר מאוחר מדי ולא הועיל במאום.

אם מזרע היהודים מרדכי[תשסח]

מהו אם?

הגוים מיוחסים לאמותיהם, משום שהאבא לא ודאי, שמזנות נשותיהם. הם יודעים שהעם היהודי מיוחס לאבותיהם, אך הם סבורים שגם אצלנו יש אנדרלמוסיא כמו אצלהם, ולכן הם אומרים 'אם' מזרע היהודים מרדכי, לא בטוח…

 

מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן?

ויכתב בשם המלך אחשורש ויחתם בטבעת המלך וישלח ספרים ביד הרצים… אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז: (ח-י)

יש להבין למה כתב מרדכי להרוג את שונאי היהודים?

אחשורוש אמר למרדכי שיעשה כל אשר לאל ידו על מנת להציל את עמו, היות ואת האגרות הראשונות לא ניתן לבטל כי כתב אשר נכתב… אין להשיב. נאלץ מרדכי לכתוב כך: דעו שהמלך ציוה להמן שהיה משנהו שיכתוב בשמו שיהרגו היהודים אויביהם בי"ג באדר. והמן ברשעו עיוות צו המלך וכתב שציוה המלך שיהרגו את היהודים אויביהם בי"ג באדר. וכשנודע למלך מחשבתו הרעה ציוה ותלוהו על העץ. לכך הוכרח לצוות שיהרגו כעת היהודים באויבהם כצו הראשון של המלך כביכול. [אבן עזרא]

ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט

אחז"ל שהשרביט היה אמה, ומפני כבודה של אסתר השתרבב עד נ' אמה וי"א ק' כו' שלא להטריחה, נמצא שהשרביט הגיע אליה ומדוע קרבה ונגעה בראשו, שמשתמע מזה שהייתה צריכה עוד להלך לקראתו, והיה לו לומר רק 'ותגע בראש השרביט'?

ונראה לבאר ע"פ המובא באריז"ל עה"פ 'ויאמר משה כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי את היאור', שלכאורה המילים 'אשר בידי' מיותרות, שהרי בודאי שיהיה המטה בידו כשיכה היאור? ובפרשת בשלח כתיב 'ואת המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך' וגם כאן יש לתמוה שהמילה 'בידך' מיותרת.

ויישב האריז"ל ע"פ הידוע שעל מטה משה היה רשום שם הוי"ה ב"ה, וידוע ששם הוי"ה כשהוא רשום כסדר הוא רחמים, ואם הוא בהיפוך הסדר הוא דין. כגון י'בוא ה'מלך ו'המן ה'יום, רחמים. וכל זה' איננו' שוה' לי'דין.

נמצא שכאשר היה צריך משה להכות את היאור [-דין] היה עליו להפוך את המטה שיהיה שם הוי"ה בהיפוך. וכשהיה צריך להכות בסלע להשקות ישראל [-רחמים] אחז המטה ביושר. ולכן אמר משה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי– בחלק המטה שתמיד בידי– הפעם אכה בו. אולם אצל הצור שהיה רחמים היה עליו לטול המטה ביושר. ולכן אמר ה' למשה את המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך, רצה לומר את החלק במטה שבו הכית את היאור הפעם תאחז בידך, על מנת שהמטה יהיה ביושר.

והנה גם כאן יש להקשות מדוע הוזכר אצל אחשורוש 'ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו' – המלים 'אשר בידו' מיותרות? אלא דרכו של אחשורוש להושיט את השרביט למי שברצונו להחיותו. אולם אסתר הייתה חשובה בעיניו ולא הושיט לה השרביט כדרכו, אלא היפך ונתן לה את החלק שתמיד היה נתון בידו, וזהו 'אשר בידו'.

אולם אסתר סברה אם המלך כך עושה לי כבוד, אני לא אגע בחלק זה שנתון תמיד ביד המלך, שלא יראה הדבר כזלזול בכבודו, אלא 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט' דהיינו בחלק השני הסמוך אצלו, כפי שכולם עושים, ומשום כן הוצרכה להלוך את כל אורך השרביט, ובזה מדוקדק הפסוק 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט'. [לקוטי שושנים מהר"ש מאוסטרופולי]

אבל וחפוי ראש [תשסז-ח]

מדוע הקדימו את האבל לחפוי ראש והרי הסדר היה הפוך? אלא ניתן לבאר ע"פ הדין בזורק כלי מהגג וחבירו קדם ושברו שהזורק חייב, ואילו אם ירה חץ וחבירו הקדים ושברו- חבירו חייב.

ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים…

שואל המגיד מדובנא מהו ענין ה'ונהפוך הוא'?

הנה יש לשאול כיצד הצליחו האגרות האחרונות לבטל את הראשונות, והרי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב?

אלא באגרות האחרונות נכתב שבעצם כל מטרת האגרות הראשונות הוא לצורך האחרונות, היות והמלך רצה להטיב ליהודים ולאפשר להם להנקם משונאיהם, אך דא עקא שאין הם יודעים מי הם כל שונאיהם, שרבים מעמידים פני אוהבים ושונאים בלבם, לכן שלח המלך את האגרות הראשונות בערמה ובהם כתב שהגויים ינקמו מהיהודים, בעקבות זאת היו רבים מהגויים מתגרים ביהודים שדמם עוד מעט ויהיה הפקר, וכך נודע ליהודים מי הם באמת שונאיהם, כדי שבאגרות האחרונות יוכלו היהודים להנקם מכל שונאיהם ויכירום. [וכפי שעשה יהוא בן נמשי בערמה ואמר לעובדי הבעל שהוא יעבדנו הרבה, וכולם נתקבצו אצלו וכך זיהה אותם והרג את כולם].

וזהו שאמר 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם' כלומר שהודיעום באגרות האחרונות שכל מטרת הראשונות הייתה 'ונהפוך הוא' – במטרה שישלטו היהודים המה בשונאיהם. [קול רנה]

לפ"ז נבין מה ראתה אסתר לבקש שבשושן ינתן גם מחר ליהודים להרוג בשונאיהם, היות והם ידעו היטב מי הם השונאים [ע"פ האגרות הראשונות] ושמו לב שלא הרגו את כולם, לכן בקשה אסתר שינתן לאנשי שושן לסיים את המלאכה… [טעמא דקרא]

ומשתה ויום טוב

'שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו [ט-יט] כאן לא הוזכר מתנות לאביונים, ואילו להלן נאמר 'ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים'?

מבאר הגרח"ק מעיקרא חפץ מרדכי לקובעו ליום טוב ולאיסור מלאכה, אולם הם לא רצו לקבלו ליו"ט, ולכן חזר ואמר להם שיעשוהו בלא יו"ט כמבואר בגמ', ולכן מעיקרא שקראו יו"ט לא תיקן מתנות לאביונים שאי אפשר ליתן מעות ביו"ט. ורק להלן שלא הוזכר יו"ט הוסיף מתנות לאביונים.

עפ"ז נבין מדוע להלן נאמר 'משלח מנות' בכתיב חסר, וכאן בכתיב מלא, היות ובתחילה תיקן רק משלוח מנות נכתב מלא, אך לבסוף שתיקן אף מתנות לאביונים, וכתב הרמב"ם שמוטב להרבות במתנות לאביונים ממשלוח מנות, לכן כתבו חסר. [טעמא דקרא. עי' מנחת שי שמביא גרסאות בזה, אצלנו הכל מלא]

שמחה ומשתה ושמחה

על כן היהודים הפרזים… עושים את יום י"ד לחדש אדר שמחה ומשתה… ולהלן הוא אומר לעשות אותם ימי משתה ושמחה?

מבאר המגיד מדובנא– הפסוק הראשון מתאר את שעבר על אנשי הפרזות שחוו את הנס וההצלה ואין לך שמחה גדולה מזו, ולכן הוקדמה השמחה והיא הסיבה למשתה, לעומת זאת הפסוק השני מדבר על הדורות הבאים שתוקן להם לעשותם ימי משתה ושמחה, היות והם לא חוו את שמחת הנס, וכדי להגיע לשמחה עליהם לערוך משתה, ולכן הוקדם המשתה לשמחה. [קול רנה]

בסייעתא דשמיא!

ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע "ימי הפורים – מגילת אסתר"

יום כפורים – כפורים!

בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצוה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת?…

הרה"ק בעל האמרי נועם זי"ע אמר: שאת "יום כפורים – כפורים" למדנו מן התורה! והוא, ע"פ מה שכתוב בתורה (שמות ל. י) "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם". ולכאורה יש לדקדק על כפל הלשון בתיבות "אחת בשנה"? אלא נראה ע"פ המבואר בתיקוני זוהר ובספרים הק' כי יום כיפורים היינו כמו פורים, שלעתיד יהיה מן יום הכיפורים יום חדוה שיהיה פורים, על כן י"ל דבפורים נמחל לנו חטאתינו והיא יום כפרת עונותינו. והנה בפורים אנו קוראים בתורה "מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

וזהו א"כ הפשט: "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים" – היינו ביוה"כ היא כפרת עוונות, ו"גם אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם" – היינו עוד יום אחד בשנה שאז קורין "מדר דר". ומכאן למדים כי יום הכיפורים כפורים!…

בספר דברי יחזקאל להרה"ק משנאווא זי"ע מובא דיום הכיפורים היא רק כ-פורים, כי ביום הכיפורים רק הכהן הגדול השיג את הקדושה הזאת, ובפורים יוכל כל איש מישראל להשיג הקדושה הזאת…

עוד אומרים בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים – כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת…

הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע היה קורא את הפסוק "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" על פורים ויום הכיפורים. כי בפורים קודם מתענים ואחר כך משתה ושמחה, וביום הכיפורים להיפך, קודם בערב יום הכיפורים מצוה להרבות באכילה ושתיה, ואחר כך מתענים. וזה פשוטו של מקרא: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". כי בערב יוהכ"פ השטן מקטרג על ישראל שעסוקים באכילה ושתיה, מראים לו על "מאחרינו", שיביט על יום המחרת שהיהודים יתענו ויתקדשו מחר, מערב עד ערב. בפורים שוב בא השטן לקטרג על ישראל שהם שמחים, אז מראים לו את "ומלפנינו", שיסתכל על התענית של יום האתמול…

הרה"ק רבי ישראל מרוזיין זי"ע אמר: בפורים אפשר לפעול הכל, כי כבר מבואר בשו"ע ש"כל הפושט יד נותנים לו"!

כשמאן דהו הזכיר זאת בשולחנו של הרה"ק רבי יצחק מסיקווירא זי"ע, נענה רבי יצחק ואמר: אם כן, היום זה גם זמן תשובה! כי הרי הקב"ה הוא מפושטי יד, שימינו פשוטה לקבל שבים!… בימי הפורים אפשר להביא את גאולתנו!… אמר הכותב: ראיתי להביא בפניכם את דבריו הק' של מרן החיד"א זי"ע (יומא דהילולא חל י"א אדר) אשר הובא בספרו לב דוד (פרק כ"ט) בגודל קדושת ימי הפורים, וכך כותב בלשונו המליצית: ומאחר שכן, במקום גילה שם תהא רעדה, לעשות מצוות היום, באימה רבה, ושמחת עולם שמחה של מצוה ולא תהיה עדת ה' אל גיל כעמים 'השוטים' במזרקי יין, ושחוק וקלות ראש מאד מבלי משים יראת ה', וח"ו עלה על לבם כי ביום הפורים הותרו האיסורים. ואיך נישא פנינו לשלם רעה תחת טובה.

וכאן ממשיך החיד"א זי"ע ומסיים בדברים נחרצים: ובעיני הדבר פשוט. שאם כל ישראל, ביום הזה, אשר זרע עמלק לטבח יובל, ונפל המן הרע הזה, היו נוהגים בסדר קדושה, והשמחה היתה מקודשת לשמים ויתר היום היו עוסקים בתורה כל אחד כפי שיעורו. היינו נגאלים בשכר זה גאולת עולם וימחה זכר עמלק, כי היום הזה אשר החל לנפול ונפל ממנו עם רב, אם היינו מתאמצים בתורה ובמצוות כהיום הזה, רעה תבוא עליהם על זרע עמלק, עד כלות אותם, ובא לציון גואל. ובכח הצדקה שמרבים היום, ובכח עבודותינו להשי"ת היום, אין ספק שהיתה מפלת עמלק גמורה ותפרה ישע גאולה שלימה! – עד כאן לשונו הקי…

וכבר פירש הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע את הכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – דלכאורה אינו מובן מהו "ויקר"? אלא הכוונה שהשמחה היתה 'יקרה' בעיניהם, נצלו אותה כראוי, ונזהרו לבל תצא מן הגדר הראוי והרצוי. וכן עלינו להשתדל לשמור על השמחה השורה בפורים, שתהא יקרה בעיננו, ובל לבזבזה בדברים זולים!…

ימי הפורים הם ימי רצון נשגבים שחייבים לנצלם כראוי! בספר "מעיין המועד" מובא טעמו של הרה"ק בעל החידושי הרי"ם מגור זי"ע (מובא בשפתי צדיק לפורים, נג), שנתן לכל הענין של "חייב איניש לבסומי בפוריא" – טעם זה מראה לנו עד כמה גדולים הם ימי הפורים הבעל"ט ועד כמה הם ימי רצון!… ופתח הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע ואמר את טעמו בהקדם מעשה שהיה: פעם באו ושיוועו לפני הבעל שם טוב הק' זי"ע להעביר רוע גזירה נוראה. התפלל, ולא נענה. ראה שהגזירה נחתמה ושערי שמים נעולים. ואמר: יש רק דרך אחת. סעו למקום פלוני ותפנו לאדם ששמו כך וכך, ברכתו ברכה והבטחתו הבטחה! נסעו, ושאלו היכן מתגורר רבי פלוני.

משהבינו אנשי המקום את שאלתם, פרצו בצחוק גדול: "רבי?! הן אינו יודע צורת אות! מה לכם ולו?"

"באנו, שיברכנו וניוושע!"

הצחוק הפך ללעג: "הוא, שיברך?! הן בעצמו אינו מברך, ואינו מתפלל!"

הם נבוכו ואמרו: "הניחונו ונשוחח עימו, מי יודע"… "אך איך תשוחחו עימו" – המשיכו בני המקום להקשות, "הרי הוא תמיד בגילופין שיכור מועד, שאינו יודע בין ימינו ושמאלו!?"

מבוכתם גברה, אך חזקה עליהם פקודת רבם! הראום אנשי המקום את ביקתתו, וצחנת שיכורים קידמה פניהם. מצאוהו מתגולל בקיאו, בעירפול חושים. המתינו עד שיתעורר.

אך פקח עיניו, הושיט ידו אל הקנקן. והם אמר לו: "באנו לקבל ברכה"!

צחק וגיחך, פיהק וגיהק. מה לו ולהם, לשתות הוא רוצה!… הם ראו עם מי יש להם עסק, והרחיקו ממנו את הבקבוק. נתן בהם עיניים מתחננות, יבב ופעה, גנח ונאנק, לשתות… אמרו האנשים: "ניתן לך, ונקנה עבורך יין ישן וטוב, רק תברך! בירך אותם בלהיטות, ובלבד שישקוהו. שלחו והביאו קנקן חדש מלא ישן, שתה עד שנרדם, ועזבוהו ברחמים. והנה, ראה זה פלא, ברכתו עזרה והגזירה שבשלה באו אכן התבטלה…

שבו האנשים אל הבעל שם טוב הק', מלאים פליאה. מה קורה כאן, לאן שלחתנו?

אמר להם הבעש"ט, בואו ואגלה לכם את סוד הענין: האמת שצדקו הם יהודי המקום. יהודי זה בור ועם הארץ, בלא תורה ולא מצוות. הולל ופוחז היה, יצרו כבד ודעתו קלה. יום אחד הוא שמע, שבעיר הגדולה יש מקום פריצות והוללות, ונותנים בו פורקן לכל יצר, אלא שההוללות עולה כסף רב, לבזבזו באין מעצור. ולכן, נטל עימו את צרור הכסף, ונסע לשם. בדרכו, עבר במקום יישוב ושמע קולות שוועה, זעקות וקריאות קורעות לב. תמה לפשרן, וסיפרו לו שהעיירה שבה הוא כעת עובר חייבת הון לפריץ, דמי מיסים וחכירה. אסר הפריץ את ראשיה וגזר עליהם עינויים מרים ממוות, והם זועקים בייסוריהם. נכמרו רחמיו, ונועד עם הפריץ. מסר לו את כל כספו, ופדה את השבויים. וויתר על כל חלומות ההתהוללות וציפיות הנאות השווא, ושב על עקבותיו.

וכאן סיים הבעל שם טוב ואמר להם: אין אנו יכולים לשער באיזה ניסיון עצום עמד, לאור תהום התדרדרותו, מעשהו עורר התרגשות במרום, וקצבו שכרו משמים: שכל אשר יגזור, יקום! קיטרג המקטרג: ואם יגזור להחיות מתים, ואם יגזור להביא הגאולה, להחישה קודם זמנה? האיך אפשר לתת לו כזה 'נשק' יעיל ללא שום הבחנה, הוא הרי יוכל לשנות עם כך סדרי בראשית?

החליטו להטילו לשכרות, שתנתקו מהעולם. יהא טרוד ביינו, מעורפל בגילופיו, ולא יידע מאומה. וכך לא יוכל לנצל כראוי את האפשרות שניתנה לו.

עד כאן המעשה שהיה עם הבעל שם טוב זי"ע.

כיוצא בכך – אמר הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע – ימי

הפורים גבוהים ונעלים אף מיום הכיפורים כמובא בתיקוני זוהר (תיקון כא), יום כיפורים – כפורים. והפורים הם ימי רצון אף יותר מיום הכיפורים. והראיה, שביום הכיפורים אנו משוועים ומעתירים, ולא תמיד נענים, ולא בכל. אבל בפורים, "כל הפושט יד, נותנים לו", וכל אחד יכול לפעול כל רצונו, למילוי כל משאלותיו!

חששו א"כ חכמים פן ישאלו שלא כהוגן ויבקשו יותר מדי, ו'כיבדנו' בשיכרות… עד כאן דברי קדשו.

מכאן ואילך, התמיהה. שהרי אין אנו משתכרים מהשכמת השחר. בתחילה מתפללים אנו שחרית. ומבקשים על הדעת ועבודת ה', תורה ותשובה. רפואה ופרנסה, ישועה וגאולה. וטרם נושענו!? אך אין זו קושיא, שכן התפילה מקובלת כמידת הכוונה בה, ופתיחת הלב. ואם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר (תהילים כז. יד) "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'". וכן אמרו בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) על מה שנאמר על חנה (שמואל א. יב) "ויהי כי הרבתה להתפלל ובכה תבכה", מכאן שכל המרבה בתפילה נענה. וכתב הרלב"ג שם: "שריבוי התפילה והבכיה, עוזרים שתהיה בכוונה יותר. ולכן אמרו ששערי דמעה לא ננעלו. וריבוי התפילה גורם שתתחזק הדביקות בין המתפלל ובין ה' יתברך, ולכן נתן לה ה' שאלתה". לפיכך, לאחר שקוראים המגילה, ונפעמים מהנס, ומטיבים לב

בסעודה, ופותחים בשירות ותשבחות – אילו היינו שופכים לב בעתירות

במקום לשפוך יין כמים, מי יודע מה מסוגלים היינו לפעול! לכן ראוי לכל אדם למרות כל הקשיים שבכך, להפציר ולהתחנן גם בשעות אלו להקב"ה בכדי שיתקבלו תפילותינו…

ברם, החידושי הרי"ם זי"ע סיים דבריו באמרה נחרצת: "אין שום צד, שנפסיד חלילה על ידי תקנת חז"ל, מסתמא עולה יותר נחת רוח ממי שמבטל רצונו לציית לפקודת לחז"ל, מאשר יכוון לבקש עבור עצמו טובות, אף שיפעל!…

בפורים אומר הקב"ה לאדם: מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך 'עוד' ותעש!

על הפסוק "ויאמר המלך לאסתר המלכה וכו' מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש" (אסתר ט. יב), אמר הרדדק בעל המראה יחזקאל זי"ע – שכאן רומזים לנו על ההשפעות הגדולות שיכול האדם לזכות ולקבל משמים בימי הפורים!

בהקדם מאמר הכתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיה סה. כד). דהכוונה בזה: שכאשר ישראל מבקשים מה' כדי חיותם, אזי "והיה טרם יקראו ואני אענה" – ה' עונה אותם מיד וממלא בקשתם, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני (תענית ח:). אולם "עוד הם מדברים", כאשר מדברים ומבקשים 'עוד ועוד', היינו תוספת טובה – יותר מכדי הצטרכותם. אזי "ואני אשמע" – ה' שומע ומעיין בדבר אם ראוי ונכון למלאות את בקשתם.

ובידוע ש"המלך" הנזכר במגילה לבד, ללא הצמד 'המלך אחשורוש', הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה.

ובזה נשכיל כאן, שבפורים, הקב"ה אומר לישראל: "מה שאלתך" – לא רק מה שהנך שואלת ומבקשת תוך כדי חיותך, "וינתן לך". אלא, "ומה בקשתך 'עודי" – גם מה שאת מבקשת "עוד" ו"עוד" תוספת טובה, "ותעש" – הנני לעשות בקשתך ולמלאות משאלות לבך לטובה, כי ביום זה, כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו!…

פורים מסוגל לרפואה ולפקידת עקרות!

מסופר, כי פעם נכנס יהודי אל הרה"ק בעל האהבת ישראל זי"ע בפורים וביקשו שיעורר רחמים עבור חולה מסוכן ר"ל, ענה לו הרבי: פורים זה סגולה לרפואה! שהרי אמרו חז"ל (שבת פ"ח) שאע"פ שבקבלת התורה היה צריך הקב"ה לכפות הר כגיגית לבני ישראל בכדי שיקבלו את התורה, אבל "הדר קבלוה באהבה בימי אחשורוש מאהבת הנס", והרי איתא (תנחומא יתרו) שבקבלת התורה נרפאו כל החולים, ממילא גם פורים על אחת כמה וכמה שזהו זמן המסוגל לרפואה…

בספר תורת אמת מובא: בפורים נמצא סגולת פקידת ישועה בזרע של קיימא, כי תיבת פורים יורה על פריה ורביה, ובגמרא מצינו על פורים כלשון פריא שבוודאי מורה על זה, וזהו מה שמסיימת המגילה (ט. כח) "וימי הפורים

האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" – לא ישכח מזרעם, וכאן היא הבטחה לזרע של קיימא…

בספר עטרת ישועה להרה"ק מדדיקוב זי"ע מובא: בפורים יש כח להמשיך בנים, כי יש לנו ב' מצוות, מצות מגילה ומצוות צדקה, וכן "מגלה" עם "צדקה" עולה כמנין "זרע", וזהו שמסתיימת לה המגילה "ודובר שלום לכל זרעו – היינו להמשיך זרע של קיימא… פורים מן התורה מניין?

מסופר, כי בשנה אחת עת ישב הרה"ק רבי ברוך ממזיבוז' זי"ע

לשולחנו בסעודת פורים, אמר: כי פורים מרומז בתורה בפסוק (בראשית כא. ח) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק בנו" – "הגמל" אותיות "מגלה", שעשה משתה ביום שקוראים את המגילה בפורים…

שאל אותו הפורים-רב שם: נ ו, ומה עם סוף הפסוק? מה הפירוש בתיבת "את יצחק בנו"?

השיב לו הרבי: נ ו, אתה הרי הפורים-רב א"כ תאמר אתה! והלה אכן ענה ואמר: שהוא ע"ד מאמרם ז"ל (סוכה מ"ג.) "היינו טעמא דשופר היינו טעמא דמגילה". הגמ' מסבירה שם שהטעם שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת הוא משום חששם שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים, וזהו גם אותה סיבה שלא קוראים את המגילה בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

וידוע דשופר מרמז על אילו של יצחק. וזהו א"כ הסברו של הפסוק: "משתה גדול ביום הגמל" – משתה גדול עורכים ביום שקוראים את המגילה, "את יצחק בנו" – שאותה מגילה גזרו חכמים שלא לקרות בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות, שעל זה אומרת הגמ' שזהו גם הסיבה שלא תוקעים בשופר המרומז ביצחק בנו…

נהנה הרבי ואמר: עכשיו כוונת לפשט האמיתי!…

גודל מעלת וקדושת הזמן של קריאת המגילה.

שמעתי מהגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א את הסיפור הבא – סיפור נורא, בו רואים את גודל מעלת הזמן של קריאת המגילה: הרה"ק בעל החקל יצחק מספינקא זי"ע היה מספר בכל שנה אחר שגמר עריכת הסדר בליל ב' של פסח, שאביו הרה"ק בעל האמרי יוסף זי"ע היה רגיל לספר אחר שגמר העריכת הסדר בליל ב', מעשה שהיה עם אברך אחד שערך את הסדר בליל השני ואמר שיר השירים והאריך בסיפורי יציאת מצרים, ועדיין לא חטפתו שינה ולא רצה ללכת לישון, התיישב בדעתו שהיות שביום ב' דפסח הוא זמן של "סעודת אסתר" (אז ישבה אסתר ואחשורוש למשתה היין, ואז התחננה לפניו שיבטל את הגזירה). לכן יקרא עכשיו את המגילה.

והנה כשסיים לקרות את המגילה, ראה שבאה אליו "רוח" וביקשה "תיקון" לעצמה. שאל אותה האברך, איזו שייכות יש לך אלי ומה רצונך ממני? התחילה הנפש לספר כי ישנן נשמות שהירבו לחטוא כ"כ בזה העולם, שאף אחרי שקיבלו את העונש שלהם בשמים, בכל זאת, אין ביכולתם להיכנס לגן עדן עד שתהיה להם זכות מיוחדת. אבל בכל שנה בשעת קריאת המגילה פותחין שערי גן עדן, ואז יכול כל אחד להיכנס. וחדשים רבים לפני זמן הקריאה עומדות אלפים ורבבות נשמות בשער ומחכות לפתיחתו, ואולם מכיון שקריאת המגילה אינה אלא שעה שעתיים או שלוש, על כן מי שמספיק להיכנס קנה עולמו, ומי שנשאר בחוץ נאלץ לחכות עד שעת הקריאה של השנה הבאה.

והנה, זה כמה שנים הנני עומד על שערי גן עדן ובגלל הדוחק הרב לא הצלחתי להיכנס, ובשנה האחרונה סגרו את השער בדיוק כשהגיע תורי להיכנס, והתיישבתי בדעתי שלא אזוז ממקומי עד שיקראו את המגילה בשנה הבאה. ויהי לפתע בעמדי שם ומחכה שיגיע הזמן להיכנס, שמעתי שקוראים את המגילה בליל פסח, מיד התחלתי לדפוק על שערי גן עדן שינחוני להיכנס שהרי קוראים את המגילה, יצא אלי שומר הפתח ואמר: הן אמת שקוראים כעת את המגילה אבל אין זה זמן קריאתה! השבתי לו, מאי נפקא מינה אם זמן קריאה הוא עכשיו או לא, הרי מכיון שקוראים את המגילה מחוייב אתה להכניסני. עוד אנו מתווכחים, יצא הקול מבית דין של מעלה לאמר: האמת היא כדברי השומר שקריאת המגילה אינה מועלת אלא בזמנה, אבל אם יפסוק האברך שקורא כעת את המגילה, שהנך יכולה להיכנס, אזי יפתחו לך השער ותכנסי!

ועכשיו אני מתחננת אליך אנא! הצילני מרדת שחת!… ומיד פסק האברך לתת לה להיכנס, ותיקן את נשמתה כדי שתוכל לנוח בשלום ובשלווה בגן עדן. עד כאן סיפור המעשה!… כשהיו "זקני החסידים" מספרים את הסיפור הנ"ל, היו רגילים לומר: כי רבנו בעל האמרי יוסף זי"ע היה דייקן גדול בסיפורי עובדות, ולא היה מדרכו לספר שום סיפור מבלי שיזכיר את שם בעל העובדא, או שיגיד בשם תלמידי הבעש''ט. ובסיפור זה, שסתם ולא פירש מי היה "האברך" הזה כנראה שכוונתו היה על עצמו, אך מפאת ענוותונתו לא הזכיר מי היה אותו אברך!… זמן קריאת המגילה מסוגל לפרנסה ולהשפעות טובות! בספר עטרת ישועה להרה"ק מדדיקוב זי"ע מובא שקריאת המגילה היא סגולה לפרנסה! ומסביר זאת על פי הסבר נפלא על מה דאמרו חז"ל (מגילה ד:) "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה" (הפשט הפשוט הוא: שהעניים מחכים כבר לזמן מקרא המגילה בכדי שעם ישראל יתן להם צדקה כמנהג יום זה) אבל שם הוא מסביר על פי מה שכתוב בספרי הקבלה: שראשי התיבות וסופי התיבות של הפסוק אשר אנו אומרים מידי יום באשרי יושבי ביתך וכו' "פותח את ידך", הם ב' שמות של המלאכים הממונים על הפרנסה, שהם: "פא"י" "חת"ך", (ואף כתוב שסגולה לפרנסה לכוין בהם בפסוק זה מידי יום), והמילים בברכה "על מקרא מגלה" גם יוצאים כאותם מספר שני שמות, וזהו "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה" – העניים יכולים להתנשא בעשירות ולצאת מהעניות על ידי מקרא מגילה, כי על ידי מקרא מגלה נשפע שפע פרנסה וכל טוב, ע"י שני השמות הנ"ל המרומזים שם!…

הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע ג"כ הסביר כנ"ל את דברי הגמ' "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה" – שעל ידי קריאת המגילה יורד השפעות בבני חיי ומזוני לכנסת ישראל, ומוסיף: "ומפני כן המצוה לפשוט את המגלה כאגרת כמובא (או"ח סימן תר"צ סע' י"ז) כדי שיתפשט השפעות טובות לכל העולם אמן!… בזמן קריאת המגילה יכולים לפעול גדולות ונצורות! מסופר, שבפורים האחרון לימי חייו של הרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע, בשנת תרצ"ז, היה חלוש מאוד באין אונים, אבל כשבא לקרוא את המגילה התגבר כארי לקרוא את המגילה, ואז סיפר סיפור נורא זה:

פעם היתה מלשינות ומסירה נגד כמה צדיקים, ובעקבות זאת הושיבו את הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע במאסר קשה. אחר השתדלות מרובה פעלו שינתן רשות להביא לו לשם כל מה שרוצה. כשנכנסו אליו לשאלו במה חפץ, השיב הרבי שמבקש שיובא לו את ה"מגילת אסתר"…

הדבר היה פלא גדול כי היה אז חודש תמוז. אך כששמע זאת תלמידו הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע צעק והתחנן שח"ו לא ימלאו את חפצו ולא יתנו לו את המגילה, דאם יקרא את המגילה עכשיו בעידן ריתחא, עלול להחריב את העולם!…

וסיים הרה"ק בעל המנחת אלעזר זי"ע: מעתה בואו וראו כח קריאת המגילה בפורים, דהלא אמרו חז"ל (סוטה יא.) "מרובה מדה טובה ממדת פורעניות" וכו', וגם אמרו (פסחים סח:) "גדולה מצוה בשעתה". ובכן, אם יכולים להחריב את העולם בחודש תמוז ע"י קריאת המגילה, על אחת כמה וכמה בפורים שאז שעת המצוה לקרוא את המגילה, ואין באים להחריב את העולם אלא אדרבה להביא השפעות טובות לעולם, ובודאי יכולים לפעול גדולות ונצורות בעת קריאת המגילה…

הטעם שלא מוזכר שם ה' במגלת אסתר.

באבן עזרא כתב בפשיטות, מכיון שגם הגויים העתיקו את המגילה ללשונתם, וכדכתיב מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו. וחששו מרדכי ואסתר, שלא יכניסו דדו שם ע"ז במקום שם הקדוש, ע''כ לא כתבו שם הקב"ה.

אך בספר קדושת לוי להרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע

(קדושה א' ד"ה ועתה) תירץ, שכל מהלך המגילה היה נס נסתר, איך שהרג את ושתי, ואהב את אסתר, ורק המתבונן היטב רואה איך הכל בהשגחה עליונה, כי באותו רגע שנדדה שנתו, ושאל המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי, בא המן למלך לבקש לתלות את מרדכי ועוד. ולכן מוזכר שם ה' רק בראשי תיבות כמו: "יבוא המלך והמן היום" – ר"ת שם הויה, או וכל "זה איננו שוה לי" – סופי תיבות 'הויה', שרק למתבונן מתגלה שהכל ניסים מאת ה'…

רמז לקריאת המגילה מן התורה!

בספר תורת חמד מובא רמז נאה לקריאת המגילה מן התורה. דהאותיות של מגילת אסתר הם שנים עשר אלפים מאה ועשר, ואם נספור כמנין זה מן האל"ף דבראשית נגיע לאות סמ"ך, ואם נמשיך ונספור מהסמ"ך הזה עוד הפעם כמנין אותם אותיות, נגיע לאות תי"ו, ואם נמשיך ונספור אותם מנין אותיות נגיע לאות רי"ש – אותיות "אסתר".

ובגמרא (חולין קל"ט) אמרינן מרדכי מן התורה מנין, שנאמר (שמות ל. כג) "מר דרר". ואם נספור מן המ"ם של "מר דרור", כמנין אותיות שבמגילה הנ"ל, נגיע לאור רי"ש, ואם נמשיך משם לספור כאותם מנין אותיות נגיע לאות דל"ת, ועוד פעם כל כך אותיות נגיע לאות כ"ף, ועוד פעם כ"כ אותיות נגיע ליו"ד – אותיות "מרדכי"….

שריפת המן בפורים או בל"ג בעומר?

אמר הכותב: – בספר הערוך מובא: מנהג בבל ובעילם, שהבחורים היו עושים צורה בדמות המן ותולים אותה על גגותיהן ארבעה וחמשה ימים, וביום הפורים עושים מדורה גדולה ומשליכים אותה באש, ומשליכים עליה הרבה מלח, כדי לעשות לה קול. והבחורים עומדים סביבה ומזמרים בכל מיני זמר ושמחים, וגם יש טבעת תלויה באש שתולים בה המן וקופצים מצד האש לצד האחר. והוזכר בפירוש רש"י (סנהדרין סד.ב) "כדרך שהתינוקות קופצין בימי פורים". עד כאן דברי בעל הערוך.

ובעת למדתי עם תלמידים מקשיבים את ענייני הפורים, עלה ברעיוני לתת הסבר – למה היום לא נתפשט אותו מנהג יפה לקחת צורת המן בפורים ולשורפה במדורה גדולה לקיים מצוות מחיית עמלק, ואילו בל"ג בעומר שלכאורה אין שום ענין בכך, נוהגים כולם ביתר שאת ובדביקות רבה לתת דמות המן בתוך המדורה?

אלא ידוע הגמרא (מגילה יג:) "הפיל פור הוא הגורל" – תנא, כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח המן שמחה גדולה. אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר גם נולד. לכן המנהג דווקא לשרוף בל"ג בעומר את צורת המן, כי בל"ג בעומר יומא דהילולא של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זי"ע הוא גם יום לידתו כדמצינו במדרש. וידוע שנשמתו הוא ניצוץ מנשמת משה רבינו ע"ה, וביומא דהילולא שלו אנו שמחים ומרקדים מכיון שדווקא ביום זה הוא גילה את כל הסתרי תורה, ובכך אנו מראים להמן הרשע, מה חשבת? שבחודש אדר חל יום פטירת משה רבינו ע"ה ולכן הוא עת טוב לכלות את עם ישראל ח"ו כי חלילה אבדה תקוותם? אדרבה! יום זה הוא יום שמחה והמשך לכלל ישראל יום בו נשמתו ממשיכה הלאה והלאה – אתפשטותיה דמשה בכל דור ודור, וכך גם אצל ניצוץ נשמתו רבי שמעון בר יוחאי שדווקא

בעת פטירתו שזהו גם יום לידתו, אנו קבלנו את סודות התורה ממנו, לכן כאן באותו יום תישרף ותיראה את מפלתך לעיני כל…

 

 

חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

וכבר יגעו המפרשים מהו דווקא הענין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"?

על כך ישנם הרבה תשובות ומהלכים מעניינים, ואנו נביא כמה אחדים מהם:

בספר "תורת משה נתן" מובא: דהנה מבואר במגילה את גודל הפחד אשר נפל על יושבי המדינות עד שכתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". ולכן, מרדכי רצה לבחון מי הוא אשר מתגייר באמת לשם שמים ומי שעושה כן רק לפנים מפחד ובאמת שנאתו בלבו נגד ישראל. ובמה יוכל לבחון זאת? נזכר מרדכי בדברי חז"ל "נכנס יין יצא סוד", לכן גזר גזירה על כל היהודים שיקהלו וישתו יין רב ועל ידי כך ישתו יותר מכדי צורכם וישתכרו, וכך מי שהיה באמת יהודי בלב ונפש אז גם בעת שהיה שיכור צעק "ברוך מרדכי" "ארור המן", אבל מי שנתגייר ולבו בל עמו, אז כשהיה שיכור "יצא הסוד" כי נשכח ממנו כל אשר נעשה, והוציא מפיו מה שהוא בלבבו וקילל את מרדכי ובירך את המן ואז מיד הרגוהו, והיה זה עצה נכונה מאוד. וכיון שהוקבע כן בגזירת מרדכי בעת ההוא לא זז המנהג ממקומו ומנהגן של ישראל תורה הוא בכדי להזכיר את גודל החכמה והנס של מרדכי בעת ההיא!…

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר את מה שאמרו חז"ל (מגילה ז:) "מיחיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". דהרי עיניהם של עניים נשואות ליום פורים על שום מצוות מתנות לאביונים שמצווים ישראל ביום זה. ובהגיע היום, כאשר ידם של ישראל פתוחה לרווחה, מברכים העניים ואומרים "ברוך מרדכי", שבזכותו זכינו ליום מבורך זה. לעומתם, העשירים נמצאים מן העבר השני של המתרס, כל ימות השנה ידם קפוצה והם רואים בעניים מטרד. רק פעם אחת בשנה, ביום פורים, הם פותחים את דלתם ואת ידם ומפזרים ממונם לעניים. ואולם אז כל אימת שנאלצים להיפרד ממונם הם מקללים ואומרים "ארור המן", שבגללו נקבע יום זה לדורות ונתקנה בו מצוות מתנות לאביונים. על כך אמרו חז"ל, שחייב אדם לשתות ולשמוח ביום פורים עד שלא ידע אם הוא עשיר האומר "ארור המן" או עני האומר "ברוך מרדכי"…

בספר ערך ש"י מובא טעם מעניין: כי שורש הנס של פורים במפלת המן והצלת מרדכי היה ע"י יעקב אבינו ע"ה. על ידי שיעקב עשה סעודה ליצחק והביא לו יין ולקח את הברכות של עשו, בכך היה מפלת המן שבא מזרעו של עשו והצלת מרדכי שבא מזרעו של יעקב. וזה נזרק בפיו של יצחק באומרו ליעקב: "שא נא תליך" – דכוונתו שע"י כך אני אצילך (את מרדכי שבא מזרעך) מהעץ שרוצה המן נכדו של עשו לתלותו.

ולכן בפורים עושים סעודה ומשתה ומבסמין עד דלא ידע בין "ברוך מרדכי" שהוא יעקב, ל"ארור המן" שהוא עשו, כמו שלא ידע יצחק אבינו ע"ה כשבירך ליעקב, ועל כן לובשים פרצופים בפורים כאשר עשה יעקב אז כשהתחפש בבגדי עשו ובעורות גדיי עזים…

טעם נוסף ראיתי לכך שקבעו חז"ל שחייב האדם להתבסם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי "ארור המן" – עולה בגימטריא: 502 ו"ברוך מרדכי" – אף הוא עולה בגימטריא כך 502 , וזהו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" דכיון ששתה האדם עד דלא ידע לחשב חשבון זה של גימטריא, דיו…

אמר הכותב: חשבתי לעצמי, מהו באמת הענין הנ"ל, וכי במשחקי מתמטיקה עסקינן? האם לחז"ל איכפת האם כן יידע האדם לחשב גימטריא זו או לא יידע? אלא בודאי מונח כאן מסר יותר עמוק! והמסר הוא (אפשר לומר אותו רק ב'פורים' כי אחרת יאמרו שאני מטיף לחומריות יתר…),

שבפורים רוצה הקב"ה לומר לנו – עזבו עצמכם מהכסף הקטן 502, דברו על כסף גדול! אלפים! רבבות! לכל הפחות כמו שהמן הרשע חשב להשקיע על דבר אחד שרצה – להשמיד ולהרוג את כל היהודים 'עשרת אלפים שקלים', כך נדע גם אנו לדבר מכספים גדולים מאלפים ומעשרות אלפים!… וזו היא הכוונה שחייב האדם להגיע למצב שהוא לא יודע כלל מהו "ארור המן" – 502 "ברוך מרדכי" 502 שזהו כסף כ"כ קטן ודחוק לאדם שרוצה לכלכל את משפחתו בהרחבה וביראה ולתת להם כל צרכם בכדי שיגדלו בדרך התורה. כי אם האדם ידבר מכסף גדול וישאף להגיע לכך, הוא יגיע! ואם הוא מדבר מכסף קטן, הוא ישאר כך! כי בשמים רואים שמספיק לו כך…

וכמו שהסביר הרה"ק רבי ישראל מרוזיין זי"ע שכשאלוהו על עניני גינוני המלכות ועשירות שנוהג, והסביר, שהצדיק הוא המשפיע והסולל את הדרך להשפעות של כל הציבור, ואם הצדיק מתנהג ברחבות, ממילא לכולם יושפע שפע ברכה והצלחה.

ובכך היה מפרש את דברי "הבת קול" שנאמרה על רבי חנינא בן דוסא "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין" – דכל העולם ניזון 'בשביל' – בדרך שסולל לעצמו רבי חנינא, אך הבעיה שר' חנינא בני די לו בקב חרובין, ולכן יש לו ולכולם רק קב חרובין, אך אם היה סולל דהיינו מצפה ורוצה ושואף ליותר, (ושוב, אנו מדברים כאן בכדי שנוכל להגיע לרחבות ברוחניות לכלכל את משפחתנו לגדל אותם בצורה בריאה וטובה) הוא היה מגיע ליותר! ולכן מכאן תצא הקריאה: להפסיק להתעסק בזוטות – בקליינ'ע געלט! עסקו עם גרויס'ע געלט! והקב"ה ישלח לנו ולכולם שפע ברכה והצלחה עד בלי די!…

אופן נוסף בפירוש חייב איניש לבסומי בפוריא…

מסופר, ששנה אחת בעת משתה היין אצל הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע נדחק בחור אחד בכל כוחו כדי לקבל משקה. פנה ואמר לו הרבי: מדוע אתה דוחף את האחרים ולא תקיים "ואהבת לרעך כמוך"? והיות שאותו בחור היה בגילופין, שינס מתניו והשיב: אמנם ואהבת לרעך כמוך אקיים טוב מאד, אך איככה אקיים "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" אם לא אדחק לקבל משקה, וכי מתוך שתיית חבירי אשתכר אנכי? ענה לו הרבי: שמע נא, וכי כתיב חייב איניש "להשתכר" בפוריא, והלא כתיב "לבסומי", להיות מבושם ולהתעלות, וממצות ואהבת לרעך כמוך יכולין להתבשם ולהתרומם לדרגא עלאה מאד מאד, עד שמתוך דביקות עצומה בהקב"ה בתשוקה נפלאה שוכחין כליל מעולם הזה ואין יודעין בין ארור לברוך…

~~~ מגילת אסתר ~~~

ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה (א. א)

מסופר על הגה"ק רבי אייזל חריף זי"ע רבה של העיר סלונים שנכנס פעם לבית הכנסת וראה שאחד פותח הסידור לתפילת שחרית ומעלעל בדפים במהירות ומנשק את הסידור והוא כבר יוצא…

היה זה בשבוע שלפני פורים, קרא לו רבי אייזל והוכיחו ברוח הימים הללו: "עתה מתורץ לי ספק של הגמרא, דהרי הגמרא במגילה מסתפקת במה שכתוב שאחשורוש מלך מהודו ועד כוש, האם הודו וכוש רחוקות אחד מהשני או סמוכות? והנה מהתנהגותך רואה אני כאן, שסמוכים אהדדי בסך הכל דקה אחת! כי הודו ומיד קוש – נשיקת הסידור   

עשה משתה לכל שריו ועבדיו (א. ג)

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל (בלשון סגי נהור…) שבאותו הדור כליה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב'). ולכאורה לשון זה אינו מובן? דהרי חטאם היה, ש"אכלו" בסעודתו של אותו רשע, ומהו הלשון ש"נהנו"? אלא מסבירים בעלי המוסר – שלעולם, על החטא ש"אכלו", אי אפשר לחייבם, מכיוון שעל כך הם יכולים למצוא הצדקה, שלא היתה להם ברירה, שהיו אנוסים לדבר מפני מוראם מן המלכות. אבל באמת, העונש נגזר עליהם רק מפני ש"נהנו", מפני שהיו מרוצים והיו שמחים באותה שמחה. והרי באותו שמחה נאמר בגמ': "שהיה אחשורוש מוציא לפניהם את הכלים שנשדדו מבית המקדש והיה משמש בהם בבזיון". ועל כך הם התחייבו כליה, כי נכון שאכלתם מחמת אונס! אבל לכל הפחות תהיו אבלים ודואבים על שנזקקתם לאכול ולהיגעל במאכלי טרפות! – ועוד בכאלו כלים! ומה "ההנאה" הזאת לכם?!…

זה ממש מזכיר לנו את מה ש"העולם" מספר: על ילד שחזר הביתה בתום שנת הלימודים ובידו ה"תעודה". נגש אליו אביו ובקש לפתוח את התעודה, ולעיין בציונים. פותח האב את התעודה, ומתחיל לקרוא: גמ' – גרוע! חומש- בקושי! נביא – טוב פחות! תפילה – בחוסר חשק! התנהגות – גרועה! וכן הלאה!.. והילד עומד ונבוך 

ממשיך האב לקרוא, והנה הוא עובר ציון ציון והדברים נהיים רק גרועים יותר…

כשמגיע לציון האחרון בתעודה, הוא קורא: "זמרה" – מצוין!… לא יכל האב להתאפק וסתר על לחיו של הילד וגער בו! בכה הילד ושאל את אביו אינני מבין? כשקראת את כל הציונים הגרועים לא גערת בי, ואילו דווקא במקצוע שקבלתי ציון "מצוין" אז נזכרת לגעור בי? ענה לו האב ואמר: היא הנותנת! לא ללמוד! לא להתפלל! התנהגות גרועה! ויש לך עוד חשק ליהנות לשיר ולזמר?       

ואילו המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זי"ע היה מספר כאן את המעשה ששמע מאחד מתלמידי הגה"ק בעל החפץ חיים זי"ע, אותו תלמיד היה רב בעיירה. ויהי היום, הוא נכנס לחדרו של החפץ חיים. שאל אותו החפץ חיים: נו, מה נשמע בעיר שלך? הוא הבין שהחפץ חיים לא שואל על רכישת לחם וחלב בעיר או קניית דבש וסוכר, אלא שאלתו מה נשמע – הוא מתכוין ברוחניות, ולכן נאנח התלמיד…

מה נשמע בענין שבת? – פירט הח"ח את שאלתו. או וי או וי הספרים לא סוגרים את החנויות בערב שבת רק בלילה. ועוד בעיות בשמירת שבת… נו מה עשית בשביל זה?

מה אני יכול לעשות, תושבי העיר לא שומעים, לא רוצים לשמוע, מה אני יכול לעשות?

ומה נשמע עם טהרת המשפחה? או וי, או וי גרוע, רע עד מאד. נו מה עשית בשביל זה? מה אני יכול לעשות, ממאנים לשמוע, לא רוצים להאזין.

אמר לו החפץ חיים: ומה אתה עושה בשביל חינוך הילדים? גרוע לי מאד, רע, הילדים נשלחים לבתי ספר של גויים ואפילו בבתי ספר של יהודים מה כבר לומדים, מצב ביש. ומה אני יכול לעשות, לא שומעים לא מעוניינים לשמוע!

אמר לו החפץ חיים: למען שבת לא יכולת לעשות, בשביל טהרת המשפחה לא היתה לך אפשרות לפעול, להעמדת החינוך לא היית מסוגל לעשות, אבל להתעלף יכולת! למה לא התעלפת?… שמעתם – אמר רבי שלום – פלאי פלאים! יהודים יושבים ורואים שממלאים יין במזרקי הקרבנות! והיכן? בבית המשוקץ של אחשורוש, בסעודה של שיכורים שפלים, שם אצל אחשורוש מוזגים יין בכלי המקדש, ולא מתעלפים. על כך נגזרה הגזירה!..

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

דורשים חז"ל (מגילה יב.) "והשתיה כדת" – כדת של תורה. דהיהודים במשתה אחשורוש הקפידו לא לשתות מיינו בהיותו יין נסך. ולכאורה צריכים להבין – מה לגבי מאכלות אסורות, וכי בהם אין צורך להקפיד שיהיו "כדת של תורה"? אלא מובא בספר הנחמד "ומתוק האור" הסבר חזק מאד! דהרי ידועים דברי חז"ל (שבת פח.) "ויתיצבו תחת ההר" – מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. וממשיכה הגמרא שם: "מכאן מודעא רבה לאורייתא". ומפרש רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה מאונס.

ומקשה בעל הפרשת דרכים: הלא דינא דמלכותא – דינא! כלומר, אם המלך מחוקק חק, כל בני המדינה חייבים לציית לו. והרי ה' הוא מלך העולם ואם ציוונו לקבל את התורה מחויבים אנו להשמע לו, ואם כן איך יכולים ישראל לפטור עצמם בטענה שקבלוה באונס? ומתרץ: לפי שיטת רבנו תם, 'דינא דמלכותא' קיים בתנאי שהוא חל על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מהכלל. ולפי זה יש לומר, שכיון שה' נתן את התורה רק לישראל ולא לכלל בריות תבל, ממילא לא חל הכלל של 'דינא דמלכותא', ועל כן טענת האונס בעינה עומדת. ברם, הסבר זה אינו תקף על כלל תרי"ג המצוות, שכן שבע מצוות מתוכן, ובראשן איסור עבודה זרה, אף בני נח נתחייבו בהן, ואם כן לגביהן אכן תופס הכלל של 'דינא דמלכותא דינא'. ולפי זה נמצא כי לגבי איסור יין נסך שיסודו הוא עבודה זרה – לא עומדת להם לישראל ה'מודעא רבה לאוריתא' ולא יכולים לפטור עצמם בטענת שקבלוה באונס! ולכן, בעוד שלגבי מאכלות אסורות היו ישראל יכולים לפטור עצמם מכח ה'מודעא רבה לאוריתא', הרי לענין שתיה היו חייבים להקפיד שתהא 'כדת של תורה' ולהמנע מיין נסך.

ודבר זה מדויק בלשון הפסוק באופן נפלא: "והשתיה כדת" – כדת של תורה, שלא טעמו מן היין. ומדוע? "אין אונס" – לגבי איסור יין נסך אין את התירוץ של אונס. ומדוע? "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו" – הקב"ה, מלכו של עולם, צוה איסור זה של עבודה זרה על כל בריות תבל, וממילא חל על כל ישראל הכלל של 'דינא דמלכותא דינא' ואין הם יכולים להשתמט מן האיסור בטענה שקבלוה באונס… הפלא ופלא!..

ואילו הרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע פירש "והשתיה כדת אין אונס" – דהנה מצינו בגמרא (שבת פח.) מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. וממשיכה הגמרא בעת קבלת התורה – "מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אבל הדר – אח"כ, קבלוה באהבה בימי אחשורוש מאהבת הנס – דכתיב "קיימו וקבלו היהודים" – ודרשינן קיימו מה שקיבלו כבר. וזהו הרמז כאן: "והשתיה" – אבן "השתיה" שממנה הושתת העולם (יומא נד:), נעשתה בימי אחשורוש "כדת" וכהלכה, והיא כבר לא מאוימת, כי ישראל חזרו וקבלו את התורה "אין אונס" – מרצון, כנ"ל…

והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך (א. ז)

שאל הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע מדוע לא נענש אחשורוש על שחילל את כלי המקדש כמו שנענש בלשאצר כמובא בספר דניאל (פרק ה' א'-ד'), שבו מתואר משתה בלשאצר, בו הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר ככלי שתייה עבורו ועבור שריו, ועונשו היה, שפתאום ראה יד עלומה (משמים) כותבת על הטיח שבקיר, שמלכותו תתפרק ותימסר לידי הפרסיים, ואכן, באותו הלילה נהרג. וא"כ למה אחשורוש לא נענש כך?

אלא ההסבר הוא: כי עונשו של אחשורוש היתה עצם השתכרותו באותם כלים, כי אז צוה בשכרותו להרוג את ושתי, וכידוע, מיד שנתפקח מינו הביע חרטה וצער על כך, ולכן עונשו היה יותר גדול מבלשאצר, כי אצל אחשורוש העונש בא באותו כלי עצמו שעבר עבירה בה, משא"כ אצל בלשאצר. וזהו שמרומז כאן בפסוק: "וכלים מכלים שונים" – מדוע הכלים הללו שונים מהכלים של בלשאצר, שזה נענש על ידיהם ואחשורוש לא נענש? התירוץ הוא: "ויין מלכות רב" – היין הסב לו עונש רב, "כיד המלך" – כאותה "יד" שנראתה לבלשאצר המלך…

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

כתוב במדרש רבה (אסתר פ"ג.י) שכל מקום במגילה שנאמר "מלך" סתם, (ולא מלך אחשורוש), הכוונה למלכו של עולם! ולפי זה, הסביר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע את דברי הפסוק: "והשתיה כדת" – הרי "התורה" נקראת בשם "אבן שתיה", שעליהם – שניהם, מושתת העולם כידוע, ולכן, אם אדם לומד תורה באהבה ובחשק, "כדת" – כפי שצריך להיות, "אין אונס" – ללא שום הרגשת כפיה, אז "כן יסד המלך" – מלכו שלעולם, "לעשות כרצון איש ואיש" – למלא רצונו של זה!…

כי הקב"ה התנה עם כל מעשי בראשית שיהיו כפופים ללומדי התורה ולומדיה, ולעשות כל מה שיגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא"!… (כדברי האור החיים הק', שמות פר' בשלח – "וישב הים לאיתנו")

הוא שאמר הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע על דברי חז"ל: "כל השותה מים לצמאו אומר: שהכל נהיה בדברו", (ברכות ל.ח) "מים" – אין מים אלא "תורה", ומי שלומד תורה לחשקו ולצמאו – הקב"ה אומר עליו: "שהכל נהיה בדברו" – כאשר יאמר כן יקום וכן יהיה!!!…

הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע אמר: הרי בגמ' (מגילה יב.) מוסבר: "לעשות כרצון איש ואיש" – לעשות כרצון מרדכי והמן. ולפי זה נבין את דברי הכתוב: "כי כן יסד המלך" – מלכו של עולם, דהיינו שראשית ייסוד העולם היה, לעשות "כרצון איש ואיש" – כרצון מרדכי והמן, שהבחירה היא בידי האדם, להיות צדיק כמרדכי, או ח"ו להיות רשע כהמן, וזהו הבחירה של האדם…

גם יושתי המלכה' עשתה משתה נשים וכו' ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר וכו' להביא את 'ושתי המלכה', ותמאן 'המלכה ושתי' וכו', ויאמר המלך לחכמים וכו' כדת מה לעשות 'במלכה ושתי' וכו' ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו עותה 'ושתי המלכה' (א. ט-יט)

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר מהלך נפלא עד למאוד – מדוע פעמים נכתבה ושתי בשם 'ושתי המלכה', ופעמים 'המלכה ושתי'. דהנה ידוע שאחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וושתי אשתו היא היתה ה'כסוי המלכותי' שלו, שהרי היא היתה הדור הרביעי לנבוכדנצר הרשע, ולכן כשקרא לה אחשורוש, אמר להביא את 'ושתי המלכה' דהינו היא סתם ושתי, בזכותי היא מלכה. אך כשהיא מאנה לבוא נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", לומר לך שהיא מלכה בזכות עצמה ורק אחרי שהיתה מלכה נקראה ושתי. והנה, בשעה שמבקש אחשורוש לדעת איך להגיב לסירובה המבזה של ושתי לבוא על פי הזמנתו, שואל אחשורוש "מה לעשות במלכה ושתי" וממוכן עונה: "אשר לא תבוא ושתי", ולכאורה למה שינה כאן אחשורוש וכיבדה קודם בתואר המלכה ואח"כ בשמה – מה שלא עשה עד כה? אלא שכנראה המלך תפס את עצמו, ופחד שיהרגו

אותה ולכן שאל מה לעשות ב'מלכה ושתי' ובכך רצה לרמז להם שלא יפסקו את דינה למוות, אך המן שהיה לו חשבון ארוך עמה, חפץ במותה ולכן אמר "אשר לא תבוא ושתי" – היא סתם ושתי, ואם תהיה אחרת במקומה היא תהיה לא פחות טובה. וממשיך הגר"א זי"ע ואומר, שכל המהלך הנ"ל מרומז בטעמי המקרא באופן מיוחד על המילים ושתי: שכן אם נתבונן, נראה, שבפעם הראשונה בה מוזכרת ושתי המלכה – "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", מטעמות המלים "ושתי המלכה" בטעם 'זקף קטן', שכן אחשורוש אמנם טען בדיוק כך, שהוא זה שזקף את ושתי שהיתה קטנה ופשוטה עד לנישואיה עמו. לאחר מכן מוזכרת ושתי בפסוק: "להביא את ושתי המלכה", כאשר כאן הטעמים על המילים "ושתי המלכה" – 'דרגה תביר', והמשמעות – שצעד זה, נועד לשבור את דרגתה ואת מעמדה של המלכה ושתי. אולם המלכה אינה נענית בקלות, ובפסוק נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", והטעמים במילים אלו 'מונח רביעי', שכן ושתי היתה דור רביעי לנבוכדנצר המלך, וכרגע היא עומדת להסתלק מן המלוכה, דהיינו מונח רביעי. וכאן מגיע אחשורוש ומבקש מהשרים עצה "כדת מה לעשות במלכה ושתי", כאשר הפעם הטעמים הם 'טפחא אתנחתא', כביכול מבקש המלך משריו מעט אתנחתא… רגיעה ושיקול הדעת, לפני שהם חורצים משפט בנושא אשר יש לו השלכות כל כך משמעותיות בשל מעמדה המיוחד של המלכה. אבל המן לא מוותר והוא אומר: "לא על המלך לבדו עותה 'ושתי המלכה'", והטעמים הם" 'מנח אתנחתא'. כלומר: המן ממליץ להניח לאתנחתא, לשקול הדעת ולרגיעה, אלא להעניש את המלכה תיכף ומיד במלוא חומר הדין! וההצעה שלו הנה: "אשר לא תבוא ושתי" – והטעם הוא" 'קדמא ואזלא רביעי', כביכול אומר הוא: תקדים ותלך מכאן אותה ושתי שהיא דור רביעי לנבוכדנצר…

אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה (ב. א)

אמרו חז"ל (מגילה יב. ב) "במדה שאדם מודד מודדין לו מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל וכו' ועושה בהן מלאכה בשבת, היינו דכתיב אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה – כשם שעשתה כך נגזר עליה". בספר "גלגולי נשמות" (ו. אות ב') גילה המקובל האלקי הרמ"ע מפאנו זי"ע סוד גדול! שתיקונה של ושתי גם היתה מדה כנגד מדה! והוא על פי המעשה הידוע שמובא במדרש (פסיקתא פ' יד): "אמרו רבותינו מעשה היה בישראל: אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול, הוציאה גם בשבת שתחרוש עמו, אבל רבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו בא טול פרתך, תראה כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין שבשביל שהיתה למודה לנוח בשבת אצלו, לכן היא לא רוצה לעבוד. אמר לו: בא ואני מעמידה. כיון שבא, אמר לה באזנה: פרה פרה! את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול ובשבת היית שובתת כמוני, עכשיו שאת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי! וראה זה פלא! מיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית באזנה, אני נתייגעתי בה והכתי אותה ולא עמדה, והנה אתה רק לחשת לה וכבר היא קמה? התחיל אותו ישראל מפייסו ואמר לו: לא כישוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה. מיד נתיירא הגוי ואמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת, בכל זאת הכירה את בוראה, אז ק"ו אני, שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי!? מיד בא ונתגייר ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה… וגילה הרמ"ע מפאנו – שתיקונה של ושתי היתה, שהמלכה ושתי נתגלגלה באותה פרה שמכר אותו חסיד, ולא היתה רוצה לחרוש בשבת כתיקון על כך שהיא היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה בשבת. ואותו גוי שנתגייר על ידי זה הוא אחשורוש, ואז היה תיקונה…

הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (ב. ט)

מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי הוא שבת (מגילה י"ג.). שאל הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד שהוצרכה לסימניהן של הנערות? אלא – אסתר היתה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז"ל: בטלה מביאה לידי שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם אינה עוסקת במלאכה…

אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה (ב.כ) מסופר על הגאון רבי איזיל חריף זי"ע שישב שנה אחת בפורים עם בני עירו וכאשר ליבו היה מבוסם עליו, שאל-ואמר: האם יודעים אתם מה היה הנס והפלא הגדול ביותר בפורים? אומר לכם: "אין אסתר מגדת מולדתה" – הדבר הזה, שאשה יכלה לשמור סוד! זה היה הפלא והנס הגדול ביותר בנס פורים!…

בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש וכו' ויבקשו לשלחו יד במלך אחשורוש. ויודע הדבר למרדכי ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (ב. כא- כב)

המשנה (אבות ו.ו) אומרת: גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. והמשנה מונה ומפרטת את אותם ארבעים ושמונה דברים, ואחת מהן הוא: "האומר דבר בשם אומרו", ממשיכה המשנה: הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב) "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", את כל הסיפור עם בגתן ותרש, וזה היה הפתיחה לגאולת ישראל מהצרה הקשה.

תמה הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע, לכאורה מה השבח העצום בכך שהאדם אומר דבר בשם אומרו, כלומר, שאינו רוצה להתלבש בטליתו של חבירו, האם משום כך זכותו רבה כל כך עד שדבר זה גורם לו להביא גאולה לעולם וכן שדבר זה הוא מן הדברים שהתורה נקנית בהם?

אלא מובא בגמרא (מגילה ז. א) ר"א אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר "ויודע הדבר למרדכי". ומבואר בגמרא (סנהדרין פט. ב) כי מה שמתגלה לנביא ברוח הקודש מתגלה גם לנביאים אחרים. אם כן כמו שנודע ברוח הקודש למרדכי, כן נודע מיד לאסתר שנחשבת בין שבע הנביאות (מגילה יד.א). על כן היתה אסתר יכולה לומר בשם עצמה למלך, אבל בכל זאת היא נהגה טובת עין למרדכי ואמרה את הדבר בשמו. וזו העין הטובה הוא השבח הגדול: אדם היודע דבר בעצמו וטובה עינו שיהיה דבר זה נקרא על שם חבירו ראוי שיביא גאולה לעולם וראוי שהתורה תהיה נקנית על ידי זה…

הגה"ק רבי שמעון סופר רבה של קראקא זי"ע אמר, שזהו גם הפשט בסוף המגילה (ט. לב) "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה", ולכאורה על איזה מאמר מדובר? אולם הכוונה על "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" שעל כך דורשת הגמרא שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אם כן "מאמר אסתר" בשם מרדכי גרם הפורים…

ויעש המלך כדבר ממוכן (ב. כא)

אמר הרה"ק רבי אהרון מקרלין זי"ע נרמזנו מזה הכתוב: "כדבר ממוכן" – כפי שעושים ההכנה בזה העולם, ברוחניות בתורה ובמצוות, כך עושה המלך – מלך העולם, כרצון יראיו ומשפיע חיותו וטובו מלמעלה!…

ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר וכו' ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם על עץ וכו' (ב. כג)

"היו בגתן ותרש מספרים דבריהם לפניו בלשון טרסי, ואין יודעים שהיה מרדכי מכיר בשבעים לשונות, שהיה מיושבי לשכת הגזית" (רש"י).

מסופר שפעם בא השר והנגיד משה מונטיפיורי (שעזר רבות ליהודי ירושלים בפרט, וליהודי העולם בכלל, בנדיבותו הרבה) לורשא, אל מעונו של הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע ושאל אותו: מדוע אין יהודי המדינה מלמדים את בניהם לשונות העמים, (שפות זרות) שהרי מצינו, כי גם הסנהדרין ידעו שבעים לשון, וכן נגרם נס פורים בשל מרדכי, אשר הבין לשון טרסיים של בגתן ותרש?

השיבו הרבי: אדרבא! מזה מוכח שאין ללמד ילדי ישראל לשונות העמים, שאילו למדו ישראל שבימי אחשורוש את לשונות העמים, היו נזהרים בגתן ותרש מלדבר לפני מרדכי מחשש שיבין דבריהם ויספר למלך, אבל מחמת שהיו יודעים, כי יהודים אינם מכירים בלשון העמים העיזו לדבר – ומכאן צמחה הישועה… (רק מרדכי שהיה מיושבי לשכת הגזית וכל הסנהדרין – היו יודעים שבעים לשון, מגזירת הכתוב שלא ישמעו הסנהדרין מפי המתורגמן).

ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי (ג. ו) שאל האלשיך הקדוש זי"ע – אם המן רצה משנאתו להרוג את מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני, "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי" – ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי, לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי" – כי אם כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי…

ואילו הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע – אמר: ויבז בעינו לשלוח יד במרדכי לבדו, "כי הגידו לו את עם מרדכי" – סיפרו לו כי העם הוא של מרדכי, עם שיש בכוחו להוציא מתוכו הרבה מרדכי!… ואם כך הדבר, מה תועלת תצמח לו מזה שיאבד את מרדכי זה האחד, והרי מיד יעלה ויצמח במקומו מרדכי אחר…

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים (ג. ח) הרה"ק מווארקא זי"ע היה מפרש: "יש- "נוי", היינו יש איזה מן יופי מיוחד בזה, שהם "עם אחד" – באחדות באהבה והתחברות האחד עם השני!…

הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע אמר: – זאת הייתה הטענה של המן: "ישנו" – הוא קיים! משום – "עם אחד", משום שהייתה ביניהם עד עתה אחדות, ואולם כהיום הזה – "מפוזר ומפורד בין העמים", מחולק ומפולג עם עצמו, ולכן קל להתגבר עליו… ואילו הרה"ק רבי משה מסאמבור זי"ע אמר דכך הוא הפשט: "ישנו עם אחד" – דכל זמן ועת שישראל המה עם אחד! אז "מפוזר ומפורד בין העמים" – מזה בא פיזור ופירוד בין העמים!… ואילו באופן אחר אפשר לפרש שזה היה טענת המן למלך: "מפוזר ומפורד בין העמים" – אין הם חסים עוד על כבודם, את כל המחלוקות הפנימיות שביניהם, את כל הפיזור והפירוד שלהם, הם נושאים ומוציאים החוצה אל רשות הרבים, אל "בין העמים", והודות לכך גלויים וידועים לנו כל חסרונותיהם וכל חולשותיהם, וכבר אנו יודעים, איפוא, איך להילחם בהם ולנצחם…

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם, אם על המלך טוב יכתב לאבדם (ג. ח-ט)

שנה אחת בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק לנו חג נוסף, והראיה היא! – ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו' ודתיהם שונות מכל עם" – כל החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות, ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!… כך יש להם – "פסח" מפרעה, "חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים", ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן – "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" וסופך לנחול סוף מר… וממילא יהיה להם חג פורים שמח!… ונשלוח ספרים ביד הרצים… להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד (ג. יג) מפני מה דווקא ביום אחד? וכי לא היה טוב יותר בשביל התוכנית השטנית הזאת לערוך שחיטה של ימים רבים? אלא אומר על כך הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע בדרך צחות: המן, צורר היהודים, יודע היה שיש לו עסק עם היהודים, שהם עם המלומד בניסים, וביקש להבטיח עצמו, שאם לא תצליח תכניתו והיא תיגמר במפלה, אל יהיה להם היהודים אלא יום אחד של חג, ולא כמה ימים רצופים…

ותחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו וכו' (ד. ד)

מה טעם שלחה אסתר בגדים למרדכי, הרי לא מחסרון בגד לבש שק, הלא הוא – מדעת קרע את בגדיו, משום סיגוף וצער, וגם את הבגדים האחרים יקרע? אלא מסביר הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע – רמזה אסתר בשליחת הבגדים כי היא חולקת על דרכו של מרדכי! מרדכי קיוה להצמיח ישועה לעם ישראל ע"י סיגופים מחמת צער גלות השכינה, לפיכך סבר שראוי לכל אחד ללבוש שק ולעלות אפר. אך אסתר, רוח אחרת היתה עמה: היא סברה כי יש לעורר את הרחמים ע"י שמחה. כי השכינה אינה שורה מתוך עצבות, ככתוב: "עבדו את ה' בשמחה", ועוד כתוב: "עוז וחדוה במקומו". ובשליחת בגדי המלכות למרדכי, לכך נתכוונה! וזה היה חלק מתפילתה שמרדכי ילך בדרך השמחה! וכמובא במדרש: שכאשר הרכיבו את מרדכי ברחובות העיר והילבשהו בגדי מלכות, שלחה אסתר והביאה שבעה אלפים נושאי כלי זמר. וכאשר בא מרדכי לכלל שמחה, היה בכוחו לעורר רחמים וחסדים!…

כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות (ד. יד)

ידוע ומפורסם עד כמה השתדל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע להקל את סבלם של יהודי רוסיה בתקופת שלטון הצאר ניקולאי ימ"ש. פעם הפנה מבטו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם! "אם החרש תחרישי בעת הזאת", מסתבר כי "ריוח והצלה יעמוד ליהודים", אבל הנני מפחד מאד שהריוח והצלה יעמוד ליהודים "ממקום אחר", מהסטרא אחרא רח"ל, כיון שהם רואים שדרך רשעים צלחה, לכן יפרקו מעצמם עול מלכות שמים ויחפשו להם ישועות ממקום אחר, על ידי שיהפכו לרופאים עורכי דין ומלומדים בחכמות חיצוניות, ואז הלא "ואת ובית אביך תאבדון", התורה והתפילה ילכו לאבדון, ("את" רומז על התורה

שהיא מא' עד ת', "ובית אביך" על התפילה כי תפלות אבות תקנום.) ואל תאמר, נראה אז מה יהיה המצב, בינתיים אין מה לדאוג, לא ולא רבונו של עולם! "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – מי יודע אם יהיה עוד מי שירצה לקבל עליו עול מלכותך עליו, וכידוע אין מלך בלא עם, לכן לא עת לחשות ויפה שעה אחת קודם!…

לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכו' (ד. טז) ביאר זאת הגר"א זי"ע – אמרה אסתר: אתם, "צומו עלי שלושת ימים תמימים לילה ויום" – שהם שבעים ושתיים שעות, ואילו "אני ונערותי אצום כן" – כמנין "כן" – שהם שבעים שעות בלבד. כי אם "ובכן" – אצום שבעים ושתיים שעות כמנין "בכן" – שהם שלושת ימים, "אבוא אל המלך אשר לא כדת" – אהיה נגד הנימוס, שידוע כי מי שצם שלושה ימים ריח פיו נודף, כמו שמובא ברבי אליעזר בן הורקנוס. (פרקי דר' אליעזר). ואילו הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע אמר: אסתר לא היתה יכולה להתענות אז, כי הרי הסעודה שהכינה לאחשורוש ולהמן היתה בימי התענית שלושת הימים, ואם כן, למה התכוונה אסתר באמרה למרדכי: "וגם אני ונערותי אצום כן"? אלא ענה ואמר: אמרה אסתר: "וגם אני ונערותי אצום כן" – אני ונערותי נצום בדרך הזאת של אכילה ושתיה!.. כי צדיקים יכולים לאכול סעודה של ממש ושיהיה נחשב להם כתענית! כי תלוי מה מתכוונים באכילה ולאיזה מטרה!..

לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי וכו', ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר (ד. טז-יז) "ויעבור מרדכי" – כתוב בגמ' מגילה, אמר רב ש"העביר" יו"ט הראשון של פסח בתענית. וקשה, וכי לא היה יכול מרדכי לתקן תענית ביום חול, כדי שלא יצטרך להתענות דווקא ביום טוב? אלא הסביר זאת הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע על פי מה שמסופר על הרה"ק רבי יצחק מדרוהוביטש זי"ע שטרם שנתפרסם היה עני גדול ועסק במלמדות אצל כפרי אחד, פעם חלה הכפרי מאוד ואמרו לו שיתן צדקה לעשרה עניים שיתענו יום שלם ויבקשו רחמים עליו, מובן שהראשון מהעשרה היה ר' יצחק, אך הוא לא התענה כלל כמו התשעה האחרים, אלא קנה בשר ודגים ומטעמים וסעד עם בני ביתו והטיבו לבם יחד. לאחר זמן מה, הכפרי הבריא, וכשנודע לו איך שר' יצחק 'התענה'… חרה לו מאוד, וישאלהו: איך מלאו לבו לעבור על דברי משלחו, אשר נתן לו הכסף על מנת שיתענה? השיבו ר' יצחק: דע, כי בתחילה חשבתי לעשות כדבריך, אבל חשבתי בלבי איזו פעולה תהיה מתעניתי, הלא בשמים רגילים למדי בתעניותיי, לכן התבוננתי שיותר טוב לעשות בממונך סעודה יפה לי ולמשפחתי, שבזה תתקיים התעוררות בשמים וישאלו מה יום מיומים, היכן לקח העני המרוד הזה סעודה שלמה כזו לו ולמשפחתו, ויימצא הדבר כי אתה החיית אותנו בכספך, ובזכות זו תזכה לרפואה.

ועל פי זה אפשר לומר שזו היתה מחשבת מרדכי, שחשב לעצמו, כי אם יתקן תענית ביום חול, כבר רגילים בשמים שישראל מתענים על כל צרה שלא תבוא, אבל תענית בפסח לא אירעה עדיין, כי ביום טוב הכל שמחים וסועדים לבן, ומזה תתעורר בשמים התמיהה מה קרה? ויוודע למעלה כי עת צרה ליעקב, ואז ממנה יוושע.

 ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב (ה. ט) וי, וי! – צעק פעם הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע כשהגיע אל הפסוק הזה – מהיכן באה ומגיעה אליו, אל המן הרשע, מידה חשובה כל כך, היא מידת השמחה?…

וי וי! רק משום כך גבר תחילה על מרדכי, שהיה שרוי אז בעצבות ובתענית…

ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך (ה. יא)

וכמה רוב בניו? אמר רב: "שלושים" (מגילה טז'). היכן מרומז וכיצד מסתבר מן הפסוק הזה, שהיו לו להמן שלושים בנים? ביאר הגר"א מוילנא זי"ע – זה מסתבר מן התיבה "ורוב". שכן במסכת פסחים, על המשנה "הפסח נשחט בשלוש כיתות" (פסחים ס"ד) אומרת שם הגמרא: "בג' כיתות של שלשים שלושים בני אדם", והגמרא מסיקה: "ברוב עם הדרת מלך", מתברר איפוא כי ב"רוב" הכוונה לשלושים… המן מן התורה מניין?

הגמרא (חולין קלט:) שואלת: "המן מן התורה מנין? ותשובתה היא, שנאמר (בראשית ג. יא) "'המן העץ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". ולכאורה צריכים להבין מדוע כה חשוב לדעת היכן מוזכר המן בתורה? הסבר לכך מובא בשם הגה"ק בעל החזון איש זי"ע – דבפרשת משפטים (שמות כג. יג) נאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", ומבארת הגמרא (סנהדרין סג:) "שלא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית" – ואסור להזכיר שם עבודה זרה כלל, חוץ מעבודה זרה שהוזכרה בתורה, כגון אותה שאומר משה רבינו (דברים ג. כט) "ונשב בגיא מול בית פעור". על פי זה יש לומר, כי לגמרא היה קשה, הלא המן עשה עצמו עבודה זרה – ומסיבה זו מרדכי לא כרע ולא השתחוה לו. אם כן, היאך מותר להזכיר את שמו של המן? על כרחנו, ששמו מוזכר בכתוב, ועל כן מותר להזכירו. על כך שואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין"? – היכן מוזכר שמו של המן בתורה? ותשובתה היא: "המן העץ" – וממילא מותר להזכיר את שמו…

ואילו המגיד הירושלמי הנודע הגה"צ רבי שלום שבדרון זי"ע הסביר בדרכו המיוחדת את שאלת הגמרא באופן אחר: דהנה המגלה מתארת את המן כשהוא נמצא בשיא תפארתו – המלך נשאו על כל שריו ועבדיו, כל עבדי המלך כורעים ומשתחווים לו, בכל מאה ועשרים ושבע מדינות המלך אין איש נכבד ממנו, המלכה עושה משתה רק לכבודו – ובכל זאת כשהוא יוצא מן המשתה ורואה שמרדכי לא קם ולא זע מפניו, הוא מתמלא חמה. המן בא לביתו, אוסף את כל אוהביו ומכיריו, מפרט באזניהם את "כבוד עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך", ומיד אחר כך מכריז: "וכל זה איננו שוה לי"… ולמקרא הדברים מתעוררת פליאה – כיצד המן יכול לחוש, שכל הכבוד והיקר שיש לו אינם שווים מאומה, רק בגלל יהודי אחד שאינו משתחוה לו? האם על מעט הכבוד שנגרע ממנו יקום או יפול כל הכבוד שחולקים לו האנשים במאה עשרים ושבע מדינות?! וזו השאלה ששואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין? – היכן רמוזה בתורה תכונה משונה שכזו? ותשובת הגמרא היא: שנאמר "המן העץ" – שורש תכונה זו שמצינו אצל המן, התגלה כבר בהנהגת אדם הראשון, וממילא הוא קיים בטבע בני האדם בכלל. ומה מצינו אצל אדם הראשון? בגן עדן נטע ה' "כל עץ נחמד למאכל וטוב למראה", אפילו "עץ החיים" נמצא בתוך הגן, והקב"ה מתיר לאדם הראשון לאכול מכל עצי הגן, מלבד מעץ אחד – עץ הדעת טוב ורע. איסור זה גורם לאדם הראשון לחוש ש"כל זה איננו שוה לו" – הוא מתאוה לאכול דווקא מעץ הדעת. למה? כי זהו תפקידו של היצר הרע – לטעת בלב האדם את התחושה כי מה שחסר לו הוא העיקר. האדם אינו מסתפק במה שיש לו, אלא משתוקק דווקא למה שעדיין לא השיג. לא די לו במותר לו, והוא מתאוה דווקא למה שנאסר עליו…

ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבוה חמישים אמה (ה. יד)

מפני מה דווקא בחרו בגובה הזה, של "חמישים" אמה? אלא הסביר הגה"ק רבי יהונתן אבישיץ זי"ע – הם חשבו עצמם ללמדנים!… כי בגמרא (בבא בתרא כח) "מרחיקים את הקברות מן העיר חמישים אמה, משום ריח רע". ריח הרע של מת שולט במרחק חמישים אמה,

ומשום כך, בשביל שיקבל את הרשות להקים את עץ התלייה באמצע העיר, הם יעצו לו איפוא: "יעשו עץ גבוה חמישים אמה", שאם לא כן, לא ירשו השלטונות להקימו בעיר… ורבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום!

ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבוה חמישים אמה ובבוקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו וכו' (ה. יד)

במדרש מובא "בבוקר" – בזמן קריאת שמע של שחרית. שואל הגה"ק רבי יהונתן אבישיץ זי"ע – מה בער להם לקום כל כך מוקדם בבוקר, האם ממשכימי קום היו?… אלא הסביר זאת: כי במחשבה תחילה הציעו זרש ואוהביו להמן, שיתלה את מרדכי בבוקר, שכן אם יקראו ישראל קריאת שמע בעונתה וגם יסמכו גאולה לתפילה כראוי בותיקין, אינם ניזוקים כל היום! (עיין ברכות ט.ב), ותהיה התאמצותו של המן לשוא… לפיכך יעצו להקדים, לבטל את מרדכי מקריאת שמע, ושלא יבוא לסמוך גאולה לתפילה, ואמנם השכים המן לבוא בלילה לחצר המלך וכוונתו שיהיה מרדכי נתלה עם נץ החמה, אך הקב"ה הפר עצתו וקלקל מחשבתו!…

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (ו. יג) אמר הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע – בא וראה, כמה שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את צרותיו, הם קרוים "אוהביו", ולאחר מכן כששמעו את הדברים, והם רוצים לענות לו, הם קרואים "חכמיו". למה? מה קרה? אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את "אשר קרהו", הוא עוד הגיע בתור "המן" משנה למלך. ולכן כולם רצו להחניף לו ולהסתובב סביבו, והיתה זו "אהבה התלויה בדבר", לכן הם נקראים – "אוהביו". אבל כשרק החלו להריח ולהבין שהאדם העומד לפניהם בצרות – "נפול יפול", בטלה אהבתם וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים "חכמיו"…

ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו, אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו (ו. יד)

שאל הגה"ק בעל הנודע ביהודה זי"ע – הרי המן כינס את החכמים, בשביל שיעוצו לו איזה עצה טובה, ומה עצה היא: "אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו"? אלא הפשט הוא – ענה ואמר: שהם הסבירו לו, כי ברעה וברשעות לא יוכל להשיג עוד דבר ממרדכי, שכן "אשר החילות לנפול לפניו – לא תוכל לו". אלא מה? "אם מזרע היהודים מרדכי", אם מרדכי זה יהודי הוא, עוד ישנה עצה אחת ותקווה אחת, והיא: "כי נפול תפול לפניו", שימחל ויסלח לך. שכן כיהודי בוודאי בעל רחמים הוא, ובוודאי ירחם עליך…

ותען אסתר המלכה ותאמר וכו' כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי וכו', ויאמר המלך אחשורוש לאסתר המלכה מי הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן (ז. ג-ה) שאל הרה"ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי"ע – והנה קשה הלשון "נמכרנו" שאמרה אסתר, כי היאך שייך לשון מכירה אצל הריגה. והיה צריך לומר כי נגזר עלינו. ועוד, למה הוסיפה אסתר לומר ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי אשר לא נאמר עד הנה שום זכר מן מכירות לעבדים. ועוד, מה אמר אחשורוש מי הוא זה וגו', הלא הוא בעצמו חתם את עצמו על הגזירה כמו שאמר הכתוב ויכתוב בשם טבעת המלך וגו'. ותירץ ע"ז הסבר נפלא ע"פ מה ששמע בשם רבי שרירא גאון זי"ע ע"פ מעשה שהיה אז בימיו. עשיר מופלג אחד היה לו ספר תורה שהיה כתוב בכתב ידו של עזרא הסופר. ולהעשיר הזה היו לו שני בנים. ולאחר פטירתו היה מחלוקת גדולה בין הבנים

היורשים, מחמת שכל אחד מהם חפץ לקחת את הס"ת הזה, מאשר לקחת כל כסף וזהב שבעולם. והציעו טענותיהם לפני יודעי דת ודין, ויצא הפסק דין שהחלוקה תהיה ביניהם ע"פ הגורל ומי שיזכה ע"פ הגורל, שייך לו הס"ת הזה. והטילו גורל ביניהם, וזכה האחד בהס"ת הנ"ל ושמח מאד שמחה גדולה. והיה בעיניו כמוצא שלל רב. ולהשני היה יסורים גדולים, כי אף שלקח כנגדו הרבה כסף וזהב, כל זה אינו שווה לו מגודל תשוקתו להס"ת הזה.

בהעיר הנ"ל היה שם מומר אחד ובראותו כל זאת מאוד חרה אפו על היורש הזה שאיבד הון רב בעד ס"ת אחד. והחליט לעשות ברשעו מעשה בכדי ללעוג עליו. החליף את מלבושיו כדי שלא יכירהו. והלך לבית הכנסת אשר היה שם הס"ת הזה. והתחבא שם באיזה זווית עד הערב, וכאשר הלכו כל האנשים לביתם לקח המומר הזה את הס"ת מנרתיקו ומצא כתוב (שמות נג. כ) "ועבדתם את ה' אלוקיכם ובירך את לחמך". ועשה הרשע הזה ברשעותו ומחק את הע' מן ועבדתם וכתב א' במקומו ופיסל את הס"ת בחירוף וגידוף גדול ר"ל. ודבר זה לא נתוודע לשום אדם. ולאחר כמה ימים נודע הדבר שיש טעות כזה בהס"ת הזה. והנה היורש הזה שהס"ת נפל בגורלו היה לו צער גדול בשמעו מזה. ומגודל היסורים ודאגה, נחלה מאד, כי אמר אף שיכולין לתקן הטעות הזה אבל לא יהיה נקרא ס"ת של עזרא הסופר. בא אליו אביו בחלום הלילה, וסיפר לו בנו היורש את כל המאורע וצוה לחפש תחת השולחן ושם ימצא את עינו של המומר אשר יקוים בו "עין תחת עין"… ועוד אמר לו אביו שאת הס"ת לא יתקן שום אדם, כי כן יצא הפסק מהב"ד של מעלה אשר עזרא הסופר בעצמו יתקן את הס"ת שלו! וכן היה כאשר אמר אביו. עד כאן סיפור המעשה.

ולפי זה אפשר להבין על נכון את דברי הפסוקים: כי המן הרשע עשה ג"כ כדבר הזה. היינו מתחילה כאשר בא לפני המלך לא גילה לו תוכן כוונתו הרע, רק אמר שרצונו לקנות את היהודים לעבוד בהם. ונותן בעד זה עשרת אלפים ככר כסף. וכתב באמת בשטר מכירה "לעבדם". ואח"כ עשה המן הרשע ברשעותו ומחק את הע' וכתב א' במקומו בלשון "לאבדם". ואחרי זה כאשר ראו סופרי המלך את השטר מכירה שהיה נכתב לאבדם, אז כתבו הם פירוש הדבר להשמיד להרוג ולאבד. וזהו שאמרה אסתר: "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו" – היינו כאשר אמר לפניך בתחילה. החרשתי. ולכן כעס המלך אחשורוש ואמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, פירוש כי אני לא מכרתי אותם אלא לעבדים…

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (ח. טז) על הרה"ק רבי מאיר'ל מפרימשלאן זי"ע מסופר, שבעיצומו של "יום הפורים" נקלעו שני סוחרים לביתו, ונפשם בשאלתם בבכי ובתחנונים, שבאו עכשיו לעיר עם מלאי גדול של עורות כבשים שהשקיעו בזה מרבית רכושם, ולדאבונם ירד לפתע מחיר העורות וקרובים הם להפסד מרובה ולפשיטת רגל. ציווה רבי מאיר לבני ביתו להביא להם יין לרוב ולהשקותם עד שנתבסמו והיו בגילופין וקמו לרקוד ברוב שמחה וחדוה בשכחם את כל מחסרם ודאגתם. כיון שכן, נם להם רבי מאיר -מובטחני שעכשיו יעלה המחיר ויתייקרו העורות ותצליחו למכרם ברווח הגון! שכן פסוק מפורש הוא "במגילת אסתר" "ליהודים היתה אורה" – ליהודים היו עורות, ולכן דאגו מאד על ירידת השערים, אמנם מכיון שקיימו מצות היום להיות ב"שמחה וששון" – אזי "ויקר" – נתייקרו העורות….

וכדבריו כן היה, מיד למחרת עלו השערים ומכרו את סחורתם במחיר הגון…

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (ח. טז)

שנה אחת בעת סעודת פורים הסביר הרה"ק בעל הבית ישראל מגור זי"ע את הכתוב הנ"ל על פי הפשט שפירש הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע על הפסוק "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". שאם "ואדם ביקר" – בא לאדם איזה 'יקר' היינו השגה והארה ו"בל ילין" – ואין היא לנה אצלו ונשארת חקוקה אצלו הלאה, הרי אין זה דבר של קיימא ונמשל 'כבהמות נדמו' על שלא הצליח לשמרה אצלו.

ועל פי זה פירש "ליהודים היתה אורה וגו' ויקר" היינו שהחזיקו אז עם ישראל באותה הארה ונשאר זאת אצלם הלאה…

ונהפוך היא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם (ט. א)

אמרה נפלאה ואמיתית אמר הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע

פעם בעת סעודת פורים: שאפשר לפרש את דברי פסוק זה, על פי הפסוק (בתהילים ק"כ) "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה", דהנה מי שמקנא קנאת ד' צבאות באמת, הוא אינו מפחד לומר את האמת, ולוחם מלחמת ה' בעוז, וגם אומר דברים ברורים מבלי שיוכלו לטעות ולטשטש את דבריו ולפרשו באופן אחר. אבל מי שהוא מבקש שלום ואין בידו העוז לצאת וללחום מלחמתה של תורה בלי פחד, הוא מדבר בלשון המשמע לשני אופנים, בכדי שכל אחד יוכל לפרש את דבריו כפי שירצה. והנה חז"ל אמרו (ר"ה ג.) דתיבת "כי" משמש בארבע לשונות. אי, דילמא, אלא, דהא. וזהו שכתוב: "אני שלום" – אם מדובר באדם שמבקש שלום, רוצה להיות טוב עם "כולם"… אז "וכי אדבר" – הוא מדבר בלשון שמשתמע לכמה לשונות, וכל אחד יוכל לפרשו כמו שירצה, ועושה נחת רוח ליוצרו וליצרו… אבל "המה למלחמה" – איש מלחמה מדבר בלשון המה, שבאיזה שהוא דרך ואופן שתהפוך תיבה זו, ישאר תמיד תיבת המה!… ועל פי זה, נבין את הפסוק: "אשר ישלטו היהודים המה" – אם ישלטו בני ישראל בעצמם ולא יפחדו משום איש, וילכו בדרך אדיבה אך תקיפה נגד כל הצוררים הקמים עליהם להרגם ולהשמידם רוחנית וגופנית ללא שום גמגום ופחד! אז יזכו לשלוט גם "בשונאיהם"…

ואת עשרת בני המן תלו (ט.יד)

מסופר על הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע שהיה כידוע נודד בעולם בכדי לגייס כספים למען ישיבתו המפורסמת, יום אחד הוא מגיע לאיזה גביר גדול שהיה ידוע כקמצן לא קטן… נכנס אליו רבי מאיר ומתיישב אצלו ומסביר לו את סיבת בואו. היה זה ערב פורים, מתחיל אותו גביר – קמצן להתל ברב ולומר לו, אני אשאל אותך שאלה מסוימת שכבר נחה אצלי בראש כמה וכמה שנים, ולפי תשובתך אראה כמה מגיע לך: שאל – אומר לו הרב: ואז ב'למדנותו הרבה', הוא שואל: מדוע היו צריכים לתלות את עשרת בני המן הרי הם היו עשרה בנים, ויכלו לתת להם ולכבדם בעשרת המכות שכבר כובדו בהם מקדמת דנא המצרים? ראה הרב עם מי יש לו עסק ונענה ואמר על אתר: שאלה מצוינת שאלת! אענה לך תשובה, פשוט מאד! אם היו מחלקים את המכות לפי הסדר, כל מכה לכל ילד לפי התור, היה יוצא שאת "ערוב" היה מקבל "דלפון", והרי קיימא לן ש"דלפון" אינו יכול להיות "ערב"… נהנה אותו קמצן- דלפון, מתשובתו החריפה של הרב ומעקיצתו הרמוזה, והעניק לו מיד סכום נכבד!…

כי המן בן המדתא צורר כל היהודים וכו' (ט. כד) אמר הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע – "צורר כל היהודים" לא כפי שהעולם חושב! אלא "צורר" פירושו "כורך וקושר", כמו: "לצרור מעות", המן היה "צורר כל היהודים", מי שעזר בגזרותיו לקשור את כל היהודים ולעורר בהם את רגש האחדות ולהביא לידי המצב של "לך כנוס את כל היהודים"… וכן בכל דור ודור קמים עלינו כל מיני סוגי המן, משטינים צוררים ומסיתים, שבעצם, לא רק שבסוף אין בידם להזיק, אלא הם בעצמם "צוררים ומלכדים" את כל היהודים להיות באגודה אחת, ואל לנו לפחד מהם!…

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור (ט.כו)

משום מה נקרא החג הזה על שם "הגזירה", שקבע המן על פי הגורל, – על "שם הפור", ולא כמו שאר ימים טובים, הנקראים על שם "הנס" שביטל את הגזירה ההיא?, (כגון "פסח" – על שפסח ה' על בתי אבותינו, "חנוכה" – על שחנו-כ"ה, וכו') אלא ההסבר הוא: כי המתבונן יראה, שהנס הגדול ביותר נעשה באמת ב"פור!" בכך שעלה בדעתו של המן הרעיון האווילי להפיל פור, שלפיו נקבע המועד "להשמיד ולהרוג" רק בעוד אחד עשר חודש, אלמלא הגורל הזה, אילו החליט המן, חלילה, לאחר שקיבל את הסכמתו של אחשורוש, להוציא לפועל את פעולת ההשמדה תיכף ומיד – מי יודע, מה היה גורלנו…

ולפיכך נקרא החג הזה "על שם הפור"…

קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכו' (ט. כז)

בגמ' (שבת פח') בענין קבלת התורה כתיב: "ויתיצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, פה תהא קבורתכם, ממשיכה הגמ' ואומרת: אף על פי כן הדר קיבלוה (אחרי הרבה שנים קיבלו שוב את התורה) בימי אחשורוש, מרצון ומאהבה, דכתיב "קיימו וקבלו עליהם"

  • ודורשים: "קיימו" מה ש"קיבלו" כבר.

ונשאלת השאלה: במה היתה הקבלה הזאת חזקה ושרירה יותר מן ההיא, בשעת מתן תורה? הרי גם הפעם היתה הקבלה על ידי אונס, משום שהיו מתייראים מפני המן? אלא הסביר זאת הגר"א מוילנא זי"ע בדרך הפלפול: המשנה בבא בתרא (פרק א' משנה ג') אומרת: "המקיף את חבירו משלוש רוחותיו, גדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית – אין מחייבין אותו" (מי שמקיף את שדהו של חבירו בגדר משלושה צדדים, אין מחייבים את המוקף להשתתף בהוצאות הגדר, אף על פי שהוא נהנה ממנה, מפני שהוא יכול לטעון, שאין הגדר נחוצה לו). "רבי יוסי אומר – אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל" (אם עמד המוקף וגדר בעצמו את הצד הרביעי של השדה, מחייבין אותו בתשלום מחצית הגדר מכל שלושת הצדדים הקודמים, משום שבגידור הצד הרביעי גילה דעתו שהוא זקוק לגדר והוא נהנה משלוש הגדרות שהקים המקיף…) ממשיך הגר"א ואומר: והוא הדין כאן: הואיל ו"קיימו וקיבלו היהודים", הואיל ומלבד תרי"ג המצוות קמו עכשיו היהודים וקיבלו עליהם לקיים עוד מצוה נוספת – קריאת המגילה, גילו בזה את דעתם שהם מרוצים מכל המצוות הקודמות מהר סיני, ולפיכך – "מגלגלין עליו את הכל"….

כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו (י. ג) "רצוי לרוב אחד ולא לכל אחיו" (רש"י). הייתכן? מפני מה באמת היה מרדכי, גואלו ומצילו של העם היהודי, "רצוי לרוב אחיו" בלבד ולא "לכל אחיו"? אלא אומרים בדרך צחות: כי הוא היה "דורש טוב לעמו"

  • כי בטוב לבו תיקן שיהיו נותנים בפורים מתנות לאביונים, לכן היה "רצוי לרוב אחיו" אבל לא היה "רצוי לכל אחיו" – הגבירים לא היו מרוצים מזה…

הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע אמר כי מן הפסוק הנ"ל, אפשר לראות מהו נקרא "עסקן" אמיתי! כי אצל מרדכי הצדיק אנו רואים שהיה מתנהג בהיפך מה'עסקנים' למיניהם… שעל פי רוב עסקן הוא "דובר שלום לעמו" – לעמו הוא מדבר שלום, מבטיח הבטחות. אבל לזרעו הוא "דורש טוב לכל זרעו" – שיהיו לילדים עסקים טובים ומשרה טובה… אבל מרדכי היה בהיפך: "דורש טוב לעמו" – עסקים ופרנסות טובות היה דורש לכל העם. "ודובר שלום לכל זרעו" – לדבר דברי שלום ו'הבטחות', הוא דיבר לזרעו!…

על הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע מסופר, שכאשר התלונן בפני אחד מתלמידיו הגדולים, שזה שבועות מספר, עקב טרדות הקהילה והישיבה, נבצר הימנו הזמן והיכולת לבחון את בניו, ולעמוד מקרוב על סדר לימודם, הרגיעו התלמיד באומרו: הנה דוד המלך, נעים זמירות ישראל, בספר תהילים שלו (פרק לז) אומר: "כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה". פסוק זה מדובר באותם אנשים – עסקנים יקרים, שמלווים מזמניהם היקר עבור הכלל והציבור, ואילו לבני משפחתם ולילדיהם כמעט ולא נשאר להם זמן להסתכל עליהם. אבל אל להם

לדאוג על טיב בניהם! כי ההבטחה מסורה בידיהם "וזרעו לברכה" – הם ממילא יתברכו מן השמים ויצליחו בתלמודם והתנהגותם…

נחה רוחו של החתם סופר זי"ע בזה, ובשבת הבאה, מגודל התפעלות, השמיע ברבים בשעת סעודה שלישית, את חידושו של התלמיד…

בשם הגה"ק הגרי"ז מבריסק זי"ע אומרים, שפירש בדרך צחות: שבא הכתוב לומר, שאפילו ש"מרדכי היה משנה למלך וגדול ליהודים", עם כל זה הוא לא הסתנוור… אלא היה "ודובר שלום" – היה אומר "שלום" "לכל זרעו" – היינו לכל אחד אפילו לילד! ולא הרגיש בזה שום פחיתות כבוד!…

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. על איזה תכלת מדובר כאן? הפשט הפשוט הוא: שראו את מרדכי לבוש בבגדי תכלת ונהיה משנה למלך, מכך שמחו – "שושנת יעקב"…

אבל בדרך צחות אפשר לומר, שהפשט הוא: כי יהודי שושן לא ידעו לקבוע מרחוק, מי יושב על הסוס ומי מנהיגו, כיון ששניהם היו מלובשים בבגדי מלכות, (כמו שבתו של המן לא ידעה להבחין וחשבה שמי שגורר את הסוס זה מרדכי, ולכן שפכה עליו את המים מלמעלה, כמבואר במדרש). אך כשראו שהאיש שיושב על הסוס יש לו "ציצית הכנף פתיל תכלת" – מיד הבחינו שזה מרדכי שעלה לגדולה, ואז רבתה השמחה בין היהודים – "שושנת יעקב צהלה ושמחה"… מתי כבר יקראו את המגילה?!…

לסיום! – נכנס פעם הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע לבית מדרשו ביום הפורים, ושאל את קהל חסידיו: מתי יכתבו כבר את המגילה? לא הבינו השומעים על מה יסובבו דבריו, אך חרדו לשאול ממנו כוונתו. שלחו את בנו הרה"ק רבי דוד להיוודע כוונתו. הסביר הרבי: הנה ממגילת אסתר אנו רואים כי לאחר כל הצרות והגזירות שעברו על ישראל, נצמחה הישועה לבסוף – כן לעתיד לבוא יכתבו מגילה מכל הצרות שסבלו ישראל בשנות גלותם, ויוכלו לראות גם אז – איך שנצמחה ישועה מהצרות, וזהו ששאל "מתי כבר יכתבו אותה מגילה"…

מחיית עמלק – כל הפושט יד נותנין לו! אמר הרה"ק מוארקא זי"ע – בפורים נפסק להלכה "כל הפושט יד נותנין לו", דהיינו מי שפושט את עצמו מבחינת ה'יד', היינו בחינת כוחי ועוצם "ידי" (דברים ח. יז), ויודע שבן אדם לא לוקח לעצמו כלום רק הכל מה', אז "נותנין לו" משמים וממשיך השפעות גדולות וכל טוב. וזהו ההיפך מבחינת עמלק, שלחם עם ישראל ברפידים (שמות יז. ח), ואמרו חז"ל (בכורות ה:) למה נקרא שמה רפידים שרפו ידיהם. והיה עמלק לוחם לחזק את בחינת ידיים "ידי עשו" – כוחי ועוצם ידי, ולכאלו אנשים אומר ה': אם יש לך ידיים – תקח לך לבד!… מתנות לאביונים!

אביא כאן מספר "פרפראות" עבור הת"ת שעוסקים בגיוס צדקה למען תהיה בעדם לעת הצורך…

הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע נכנס לביתו של קמצן גדול ובקש להתרימו, אולם מיד כאשר הבחין בו אותו אדם הכריז בקול: "אינני תורם!" רבי מאיר לא נרתע מהצהרה זו והשיב לו: "תנוח דעתך, מטרת בקורי כאן אינה על מנת לקבל כסף, אלא כדי לבקר חולים". התקומם האיש והכריז: "אינני חולה!", אולם הרב טען כנגדו: שלמה המלך אומר שהנך חולה, שנאמר (קהלת ה. יב): "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו", ומכיון שאתה שומר באדיקות על רכושך, אין זאת אלא שחולה אתה"…

"ומדוע הגיע הרב דווקא לביתי?", המשיך העשיר להתפלפל, "הלא בסמוך לביתי יש בית חולים, וגם שם אפשר לקיים את מצוות בקור חולים, ואפילו בהידור רב יותר מכאן"? רבי מאיר חייך ואמר: נאמר (נדרים לט:) "אמר רבי אחא בר חנינא, כל המבקר חולה נוטל אחד משישים בצערו", ואם כן, אם אלך לבקר את חולי הקדחת אטול אחד משישים ממחלתם – ואקבל גם אני קדחת, אולם אם אטול אחד משישים ממחלת העושר שלך – יהיה הדבר טוב מאוד עבורי…

עוד מסופר על רב שבא לעשיר קמצן אחד לבקש ממנו תרומה. ועד שנאות העשיר להוציא את ארנקו, הוא העביר את הרב שבעה מדורי גיהנום… לבסוף, כשכבר הגיע לכך, אמר לרב: "רגע, יש לי חידה לרב! אם הרב ידע לענות, אתן לרב את התרומה. איזוהי המילה שיש בה ארבע פעמים קמץ בזה אחר זה?" ענה לו הרב: "המלה היא 'הרחמה'" (דברים יד. יז). נאלץ העשיר למגינת לבו לתת את תרומתו, אך נתן בקמצנות רבה… אבל בקש מכבוד הרב לשמור את החידה לעצמו ולא לגלותה לאחרים, יען כי עתיד הוא להשתמש בחידה גם להבא. פנה הרב אל העשיר הקמצן ואמר לו: "אף אני אחוד לך חידה: מהי המלה שמופיעה בה ארבע פעמים התנועה פתח בזה אחר זה? לא ידע העשיר לענות. אמר לו הרב: כתוב בקללות "ואת הקדחת", וגם את זה תשמור לעצמך…

טיפ קטן בנושא הצדקה!

כשחזר פעם הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע התבטא ואמר, שהוא קוה שכאשר יסע לאמריקה יעניקו לו הגבירים תרומה הגונה, ומסע ההתרמה יסתיים במהירות. אולם התברר לו כי דווקא תרומתם המצומצמת של אנשים שאינם במצב כלכלי משופר – המעניקים איש כפי יכולתו, היא זו שסיעה לו. ובזה הוא הבין את הנאמר בפסוק (תהילים קמו.ג) "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה". "אל תבטחו בנדיבים" – מהם לא תמיד יצא לכם הרבה, "בבן אדם שאין לו" – "תשועה"… כלומר: מהיכן מגיעה הישועה? מאדם שאין לו, ואילו בנדיבים הגדולים אין לבטוח כלל…

בפורים צריכים לשתות עד עלות השחר… בספר "הישיבה ומייסדה" – תולדות חייו ופועליו של הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע, מובא תיאור מלהיב מאווירת הפורים בימים ההם בישיבת חכמי לובלין:

לשיא השמחה "למעלה מן הכלים" הגיעה הישיבה ביום הפורים. ביום נעלה זה שבו נפעלים כל עניני הקדושה תחת מעטה "בדיחותא", בא לידי ביטוי עילאי קשר האהבה העז ששרר בין הרב לתלמידים. כמנהג ישראל תורה הועבר כביכול ביום זה "השלטון" לידי התלמידים. במשך כמה שנים כיהן כ"רב של פורים" אחד התלמידים שהיה ממובחרי תלמידי הישיבה, והיה מוכיח כל שנה מחדש את כוחו בשזירת דברי תורה ואגדה בחריפות ופלפול, גימטריאות ופרפראות לחכמה להנאת כל תלמידי הישיבה.

אחד מרגעי השיא בסעודת הפורים היה כאשר ראש הישיבה הזכיר עצמו לפני ה"רב של פורים" "יהודה מאיר בן מרגלה להוושע בכל הטוב". ואף נתן לו "פדיון", כשהוא מאריך בספורי צדיקים על כוחו של "הרב של פורים" באותה שעה שהוא יושב על כסא מלכותו. תלמיד הישיבה הגאון רבי נתן לוברט זצ"ל היה רגיל לספר על ה"רב של פורים" בישיבה שהביא רמז למנהג שצריך לשתות בליל פורים עד עלות השחר, ממשנה מפורשת בתחילת מסכת ברכות, שכן במסכת פסחים (פו:) שנינו: "השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שניים – דרך ארץ". ולפי זה ראוי לחלק את שתית הכוס לחצי. והרי המשנה בברכות אומרת בפירוש – כל מה שאמרו חכמים עד חצו"ת מצותו עד שיעלה עמוד השחר… מדוע לא קבעו את פורים ליום טוב?

בפורים שנת תרצ"ו אחר השתיה כדת טוב לב המלך ביין אמר הרה"ק בעל הדברי יואל מסאטמר זי"ע לפרש בדרך צחות את הפסוק הנאמר בפרשת נח "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" על פי המעשה הידוע שפעם נזדמן הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע שהיה ידוע בפיקחותו ובחכמתו לעיר ראווע, והתאספו קהל רב לקבל את פניו ולקבל את ברכתו.

בין האנשים בא איש כפרי פשוט ואמר להרב מראפשיץ: רבי ברכנו בברכת הדיוט כמו שאמרו ז"ל "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעינך"…

כמובן שכולם צחקו מאופן אמירתו של הכפרי… אמר להם הרה"ק מראפשיץ זי"ע למה תצחקו ממנו הלא בצדק אמר דברים אלה כי ברכת הדיוט הכוונה על "בני" "חיי" ו"מזוני" דהיינו דברים פשוטים שצריך כל איש שיהיה לו וזהו ברכת הדיוט…

ועל דרך זה המשיך הרה"ק מסאטמר זי"ע – אפשר לומר דהנה כתבו הספרים הק' שעל כן לא קבעו את פורים ליו"ט כדי שמקדושת היום יושפע דברים גשמיים שהאדם צריך להם. והנה רש"י ז"ל כתב על הפסוק "ויחל נח" – שעשה עצמו חולין. ונח הוא מלשון יו"ט שהוא מנוחה, וזה הכוונה "ויחל נח" – שיו"ט זה נקבע בימי החול בכדי "איש האדמה" – שישפיע דברים ארציים גשמיות לכל אחד, ואיזה יו"ט זה ומסיים "ויטע כרם" היו"ט ששותין יין לבסומי…

פרשת כי תשא

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וכו' ולא יהיה בהם נגף זה יתנו וכו' מחצית השקל וכו' (ל. יב)

מסופר על הגאון רבי יושע בער מבריסק זי"ע שנסע פעם אחת לאסוף כספים לצורך צדקה חשובה. השמועה על דבר בואו עשתה לה כנפיים, ומקרוב ומרחוק באו רבים, לקבל את פני אחד מגדולי הדור. אלפי אנשים נדחקו לראותו ולתת לו ברכת שלום.

ראה הרב כי גדול הדחק ויש חשש של סכנת נפשות, אמר לקהל בצחות: כתוב בפרשתנו "כי תשא… ונתנו איש כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף וכו' זה יתנו מחצית השקל וכו". ולכאורה הדבר תמוה: למה היה צורך במחצית השקל כשרצו למנות את ישראל כתריס בפני הנגף, הרי יכול היה כל אחד להביא אבן או שבר חרס וכדומה כמו שמצינו אצל שאול (שמואל א' יא. ח) "ויפקדם בבזק", שכל אחד נטל חרס והשליך לפניו וכך מנאם. ולמה היה צורך כאן במחצית השקל דווקא? אלא כך הוא הדבר: כיון שציוה הקב"ה למשה למנות את ישראל, הרי היה בזה משום מצוה, וכל אחד בקש בוודאי להקדים את חבירו במצוה זו, כדי להימנות תחילה. אבל בזריזות זו היתה גם משום סכנה, היו נוגפים איש את רעהו בזריזותם. וכל אחד רצה להקדים את חבירו להיות ראשון. משום כך נצטוו בני ישראל שיתן כל אחד מחצית השקל, יהיה קיומה של מצוה זו תלוי בממון, וממילא "ולא יהיה בהם נגף" – איש לא ידחק את רעהו, ואדרבה כל אחד יחשוב, עדיין יש שהות בידי, ואין לי מה למהר ולדחוק את עצמי….

אף אני אומר לכם: ידוע תדעו כי באתי לכאן לשם "מחצית השקל", בשביל צדקה חשובה! ולא רק לשם קבלת שלום, מעתה סמוך ובטוח כי לא תדחקו איש את רעהו ולא יהיה בכם נגף… מסופר, כי אותו רעיון מצאה חן בעיני האנשים שם, ומיד תוך זמן מועט נאסף כל הסכום הדרוש לצדקה זו…

זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקודש (ל. יג)

מסביר הרה"ק בעל הבאר מים חיים זי"ע – בדרך מוסר על פי הגמ' (קידושין מ') חייב אדם לדמות בנפשו שהעולם שרוי במצב של "מחצה על מחצה" ושהוא מסוגל במעשיו להכריע את הכף לטובה או לרעה: עשה מצוה – מכריע את כל העולם לכף זכות. עבר עבירה – מכריע את כל העולם לכף חובה. ואזהרה זו מרומזת בפסוק: "כל העובר על הפקודים" – שעה שאדם עומד לעבור על אחד מפיקודי ה' וממצותיו, הריהו חייב לשקול ולתת בדעתו על "מחצית" – להיות מודע לכך, שהעולם כמו שרוי באיזון של מחצית על מחצית, ושעוונותיו עלולים להכריע חלילה לטובה… וכך מסופר על הרה"ק בעל הנועם אלימלך מליעזנסק זי"ע שיום אחד פנה אל בנו ואמר לו: התדע בני, מפני מה באים אלי הבריות יום יום ותובעים ממני בריאות ופרנסה? – משום שמן הסתם הם יודעים, שאני האשם במצבם הרע, שבעוונותי הכרעתי את העולם לכף חובה…

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני הי מקדשכם

(לא. יג)

הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע אמר: פסוק זה מלמד אותנו כיצד על האדם להתכונן לכבוד שבת קודש. בחומש במדבר (לא. כב) נאמר: "אך את הזהב ואת הכסף", ודרשו חז"ל מהמילה: "אך", כי בשעה שבאים להכשיר כלי כסף וזהב, יש להעביר תחילה את החלודה והפסולת הדבוקים בהם, ורק אחר כך ניתן להכשירם. גם כאן נאמר: "אך" את שבתותי תשמורו. דבר זה מלמד אותנו, כי לפני שנכנסים לשבת קדש יש להעביר תחילה את כל ה"פסולת" הדבוקה בנו מעבירות שבידנו, רק אז יתקיים בנו: "את שבתותי תשמרו" – אדם אשר ידאג להכנס לשבת קדש נקי וטהור מעבירות שבידו, יזכה לשמור על קדושת השבת כהלכה!

 

פרשת ויקרא וענין זכור

פרשת ויקרא

טעם הקרבנות

המפרשים נתחבטו בהבנת טעם הקרבנות.

בבריאה ד' דרגות. דומם צומח חי ומדבר. כ"א שואף להתעלות מעל מדרגתו. ולהגיע למטרה הנשגבה ביותר- להיות כלי לעבודת ה'.

ספר ישעיה פרק מג (ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו:

הוא עושה זאת ע"י שמשמש ככלי למדריגה שמעליו, נטמע בה, ומתעלה עמה.

הדומם– עפר, מנרלים, מים, אויר = חמצן, מהווים אמצעי החיות לצומח.

הצומח– מהווה אמצעי החיות לחי- הבהמות אוכלות עשב.

החי– מהוה אמצעי החיות לאדם הן במאכלו והן לשרותו בעבודות השדה, העור משמש לבגדים ומנעלים, ובימינו- גם למחקר.

האדם– נברא לשרת את קונו.

כשהאדם חוטא- נמצא שקילקל בכל הד' דרגות שעלו עד למדרגתו ע"מ להגיע אל נקודת הסיום- עבודת ה', ואלו הוא בשלב האחרון מנע את סיומו ולא עבד בזה את ה'.

לכן עליו להביא קרבן.קרבן מלשון קירוב והתקרבות חזרה לה', להחזיר את כל אשר הרחיק בעוונו- את הדומם הצומח והחי- בחזרה לתכליתם- עבודת ה'. כיצד? על ידי קרבן. ולכן משתף האדם בקרבנו את כל הדצח"ם.

המזבח– אדמה ואבן. כנגד הדומם.

העצים לבעירה- כנגד הצומח.

הבהמה– מן החי.

האדם– המתוודה, הסומך ידיו, השוחט, המזה, וכל שאר העבודות מחזירים את המצב לקדמותו באופן ישיר.

על פי זה יובן מדוע מתגלגל האדם בדצח"ם, היות ולא הביאם להשלמת מטרתם בבריאה שהוא כחוליה האחרונה חיבל בתהליך ולא הביאו לסיומו, לכן עונשו שיתגלגל בדצח"ם ע"מ לתקן זאת.

וראו זה פלא! כתב האריז"ל שכדי לתקן ולעלות מדומם האדם חייב לעבור את כל התהליך ולהתגלגל בצומח ומשם לחי ולבסוף  באדם.

ע"ה אסור באכילת בשר– ונרמז בפסוק 'והבשר- כל טהור יאכל בשר' והסיבה לכך מבאר האריז"ל משום שאין הוא מעלה את נצוה"ק כיוון שהוא גשמי כבהמה.

 

כיום אין לנו מזבח. הקרבן הוא ההתקרבות ביננו לבין השי"ת. על האדם להקריב את עצמו ומעצמו להשי"ת ובכך מושלם תיקונו. על מי שמפספס זאת אומר הבא"ח את המשל הבא:

אדם כי יקריב מכם קרבן לה'- באחד הכפרים חי איכר פשוט שלא הבין מאומה בענינים אחרים  מלבד העיסוק במשק שאותו הוא ירש מאבותיו. במשק היו צאן,  בקר ועופות שאותם גידל האיכר כפי שהוא ראה מאביו. מעולם הוא לא ראה את העיר הגדולה, את ארמונות המלכים, וכל שכן שלא הזין את עיניו בסגולות המלכים ובאוצרותיהם.

באחד הימים התגלה לאותו איכר פתח של מערה והוא נכנס לתוכה. במערה היה טמון אוצר גדול של אחד המלכים הקדומים. האוצר היה יקר מאד, אולם אותו איכר לא הבין, לפי מושגיו הקטנים, את חשיבותו של האוצר שנפל לידיו. הוא הבין ופירש דברים רק לפי מושגיו הפשוטים והנמוכים. באחד הימים הוא העלה מהמערה תיבה גדולה עשויה מזהב שהיו קבועות בה אבני חן ומרגליות. לפי ראות עיניו תיבה זו התאימה לשמש כאיבוס לבהמות, ואמנם מאותו יום ואילך הבהמות אכלו מאיבוס של זהב.                      

לאחר מכן הוציא האיכר כוסות משובצות במרגליות, ומהן הוא השקה את העופות שבחצרו. הוא מצא במערה גם פסל של אדם עשויה זהב, ובה הוא השתמש כדחליל באחד משדותיו כדי להבריח את הצפורים.                     

באחד הימים נשמע בבית המלך שאחד האיכרים משתמש בכלי מלוכה יקרים לשימושים פחותי-ערך. המלך שלח את אחד השרים לאותו כפר, וכאשר הוא נוכח לדעת שאמנם הדברים נכונים, הוא לקח עמו את כל הכלים שנמצאו במערה.              

בארמון המלוכה ידעו להעריך את הכלים הללו. הפסל של האדם שימשה כקישוט בהיכל המלך, הכוסות שימשו להגשת משקאות לאורחים רמי מעלה, ובתיבה השתמשו לאיכסון חפצים יקרים.                               

לאחר מכן הוזמן האיכר לבית המלך ובראותו כיצד משתמשים בכלים שהוא מצא, הוא התבייש מאד וחילה את פני המלך באומרו: לא ידעתי ולא הבנתי שמדובר באוצרות יקרים וחשובים, בסכלות נהגתי עד הנה, ועתה ימחל לי המלך, כי לא בזדון אלא בשגגה לא החשבתי את הכלים היקרים.                           

הבן איש חי מסביר שהקב"ה העניק לכל אחד מבני האדם כלים  יקרים מאד והם רמ"ח האיברים שבגופו. ה' הכין איברים אלו כדי שהאדם יעסוק בהם בעניני מצוה וקדושה, יגמול עמם חסד וישתמש בהם אן ורק למטרות נעלות. אולם האדם נוהג כאותו איכר נבער מדעת ומשתמש באיבריו לעניני הבל ואף למטרות שליליות.               

והנה, אותו איכר עשה את מעשיו בשגגה ומתוך חוסר ידיעה. לעומת זאת, האדם נוהג באיבריו בדרך בזיון לעתים מתוך ידיעה ברורה. הוא ממיר את כבודם בבזיון, ועליו לחלות את פני מלכו של עולם שיסלח לו ולא יעניש אותו על כך שהוא מזלזל בצלם האלקים שבו נברא האדם. [אוצר המשלים על התורה]

מסקנה: על האדם להקדיש כל כוחותיו וכל אשר העניק לו ה' לעבודת ה',

והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה [א-ו]

כיצד היא הדרך בה ינצל האדם מן הגאוה? יבדוק עצמו בעיניים בלתי משוחדות וימצא שאכן אין בו כל מדה טובה. כפי שמסופר על א' מגדו"י שבא אליו אדם ושאל עיצה כיצד להתגבר על גאוה?

ורבו א"ל המתן. וכשנכנס א' ליטול עצה בענייני מסחר הפנהו אליו וכן כשנכנס א' לשאול שאלה על כשרות העוף, וכן ליטול עצה על בנותיו שאין לו פרוטה לפורטה להשיאן הפנה אליו הרב שיתן הלוואה ועל הכל ענהו הלה שאין בו הכלים לסייע בכ"ז. לכשיצא הלה פנה הרב לתלמידו- חכם המבין בהלכה אינך, גם לא עשיר, וגם לא סוחר, במה אפוא לך להתגאות אתמהה… מסקנה- הגאוה מקורה בדמיון אצל האדם.

הגרי"ס יעץ לחזן ששאלו על כך שיש בו גאוה כשמסלסל בקולו וכיצד להתגבר, א"ל הרב פשוט תפנה ראשך לאחריך ותראה כמה מגחכים עליך, וכל גאוותך תפרח…

הגאוה- מקורה בדמיונות. אדם מדמה שהוא חכם, שהוא בעל מידו"ט שהוא יר"ש שהוא איש חסד כו' לא רק היה רואה עצמו ללא כחל וסרק הייתה כל גאוותו פוקעת ממנו…

החת"ס ושמשו שהיה מתגאה על שזכה לשמש את החת"ס ועל עשרו הרב של דודו והוכיחו הרב לו היית עשיר כדודך וחכם כרבך- ניחא, אולם אתה הרי עשיר כרבך וחכם כדודך ובמה אפוא יש לך להתגאות?

וזו כוונת הפסוק- אם רצונך להפשיט ממך את העולה– הגאוה, וניתח אותה לנתחיה, תנתח את מעלותיך שהן הסיבות לגאוה, ותמצא שאין לך במה להתגאות…

אם לא יגיד ונשא עוונו [ה-א]

נאמר אם לוא עם ו'. ניתן להבין לו, וניתן להבין לא. ונשא עוונו. ניתן להבין שהאדם ישא עוונו, וניתן להבין שהקב"ה ישא עוונו. וביאורו כך הוא: אם לו יגיד- אם יתודה לה' חטאו- ונשא הקב"ה את עוונו, אולם אם לא יגיד ויתודה- אזי ונשא האדם עוונו… [בתי הנפש במעיש"ת]

 

 

'וזאת תורת זבח השלמים'

המעשה בנהר גינאי שנקרע הן לרפב"י והן לאדם שהלך לטחון חטים לפסח והן לגוי בן לוויתם. משמע שחלק עצמו בנפרד לכ"א. וצריך להבין מדוע זכו האחרונים שנשתנו להם סדרי הטבע?

יש ג' אופני מצוות. ב"א למקום. ב"א לחבירו. ודבר הרשות, שבעשייתו לש"ש הופך למצווה.

ונתחדש כעת שבשביל כ"א ראוי הוא ליקרע. ב"א לחבירו- פדיון שבויים, ב"א למקום- לא אמרינן אונס רחמנא פטריה מקיום המצווה, אלא נקרע לו הנהר, ואף לדבר הרשות- שכאשר הגוף נועד לשרת את הנשמה הריהו בבחינת בן לוויה וחייב הנהר להקרע בפניו!

שלמים בא להורות שניתן לשעבד את כל גופו ואף עניני החולין והחומר כאכילה ושתיה- לש"ש, ועצם האכילה החומרית והגשמית מיחשבא למצוה! [אלה הדברים-ט]

 

 

זכור

 (א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה':

יש מפרשים מהו "אותי שלח ה'" ומהו שאמר שאול כששב- ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה' וגו' ומה עניינו האישי של שמואל כאן?

אלא כידוע שה' קיצר ימי שמואל כדי שלא יראה את מעשי ידיו מתבטלים בחייו, וז"ש אותי שלח ה' למשחך, ותשמור שלא יקצרו ימי בשבילך! ולכן כששב שאול א"ל ברוך אתה לה' ר"ל אתה תחיה ולא תמות כי 'הקימותי את דבר ה''. [תוה"פ על ההפטרות]

 

(כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:

מלבי"ם [ע"פ א'] כתב העקרים (פכ"ו מאמר ד') כי לא קבל ה' תשובת שאול ולקח המלכות ממנו, ולא כן דוד שחטא ג"כ ונמחל לו,

א] כי חטא שאול היה בעניני המלוכה וחטא דוד לא היה בענין המלוכה, ונסביר ע"י משל, שני סופרים שחטאו א' זייף שטרות והשני עבר על חוקי התנועה. שהדין הוא שזה השני ילקה וחוזר לאומנתו, והראשון שחטא באומנתו יפסל מלהיות סופר, וכן דוד חטא באשר הוא אדם לא באשר הוא מלך, ושאול חטא במצוה שנצטוה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתלקח המלכות ממנו, כמו ששלמה שחטא ברבוי נשים שהיא מצות המלך נקרע מלכותו, ויהוא ששמר מה שנצטוה בעניני המלכות להשמיד בית ירבעם, בני רבעים ישבו לו על כסא ישראל אע"פ שחטא בשאר עבירות.

ב] לפי שבתחילה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר  שחטא, לעומת דוד שמיד הודה.

אלא שעדיין צ"ב, שנאמר בפרשתינו- [ויקרא א-ד]- 'וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו', וביאר הרמב"ם שיש לו לסמוך עליו ולהתודות 'חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי'.

שואל הגר"א מדוע איפוא כשבא נתן הנביא לדוד והמשיל את מהמשל של כבשת הרש אמר לו דוד 'חטאתי' בלבד ולא 'חטאתי עויתי פשעתי'?

מבאר הגר"א שכאשר אמר לו דוד חטאתי לה' מיד הפסיקו הנביא באמרו 'ה' העביר חטאתך', ולא הספיק דוד להשלים את דבריו.

הדבר רמוז בדברי דוד בתהלים [לב ה]: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי, אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לה', וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלה: חטאתי אודיעך באמרי 'חטאתי', אמרתי אודה עלי פשעי לה', ורציתי להודות ולומר פשעתי, אולם אתה מיד נשאת עוון חטאתי סלה.

 

הגרי"ז הלוי על דברים פרק כה פסוק יח

[יח] אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים:

וצ"ב מה היה חטאו הגדול של עמלק יותר מכל העמים שנלחמו עם ישראל, ושעליו נאמר "מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (בשלח י"ז ט"ז). ובאמת כאן בפסוק מבואר טעם הדבר. דעמלק לא היה ירא אלקים, "ולא ירא אלקים" וזהו גופא צ"ב במה לא היה ירא אלקים:

ונראה דהנה איתא בב"ק ע"ט ע"ב מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה עבד לקונו, אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ואילו בשל מעלה לא נזהר עכ"ל. ולכאורה בענינו הדבר תמוה, דאדרבה, אדם שלא ירא כבר גם מבני אדם היה צריך להיות עונשו יותר גדול. אכן כד דייקינן חזינן עומקו של הדבר, גזלן לא עושה חשבונות, איננו מחשב בדבר, מה שנראה לו עושה, גנב כבר עושה חשבונות הוא ירא מבני אדם, ומחשב בדבר, איך לעשות שלא יראוהו בעשותו העבירה, ואדם שמחשב ועושה חשבונות, ואעפ"כ איננו ירא מאלקים במעשיו רואים דבחשבון ומחשבה הוא מעלים עין מיראת אלקים. אבל אדם שלא מחשב כלום, אין במעשיו לא יראת אלקים. דאדם זה לא מחשב, ולא בחשבון עשה מעשיו:

והנה גם כאן איתא "ואתה עיף ויגע" עמלק לא התנפל על היהודים בלי חשבון, הוא עשה חשבון, חפש ומצא זמן שישראל היו עייפים ויגעים, וחשב שזה הזמן להשמידם, ומכיון שעשה חשבון ואת השי"ת לא הכניס כלל בחשבונו, הרי הוא "ולא ירא אלקים". עמים אחרים לא עשו חשבונות, מה שנראה להם לטוב עשו, אבל עמלק במחשבה ובדעת בחשבון שבשעת חולשת ישראל יוכל להתגבר עליהם, ולא השי"ת הוא העושה להם חיל, ממנו לא ירא כלל, ולכן הוא אשר היה "ולא ירא אלקים" והמדה כנגד מדה היה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור:

עמלק ו'אנשי המחר'

נפתח במעשה אותו סיפר הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

בצעירותו, גרו הוריו בשכונת 'נחלת צדוק' שבירושלים. באותה דירה דרו בצוק העיתים גם 'חלוץ' ורעייתו, שלא בדיוק היו 'שומרי מצוות'… הרבנית אוירבך דיברה על ליבם שישתדלו להתחשב ברגשותיהם ולא לחלל שבת. הם הסכימו, אולם כבר בשבת הראשונה הפרו את הבטחתם. הרבנית שלחה את בנה – רבי שלמה זלמן שיפעל כחכמתו לסדר את הענין… בבירור קצר התברר שהללו כלל לא ידעו מה נקרא 'לחלל שבת', ולתומם חשבו שמותר לכתוב בשבת.

תוך כדי הדברים נתגלגלה השיחה בין בעל הבית לבין הבחור שלמה זלמן, והחלוץ החל לספר על עצמו. 'אל תסתכל עלי ככה, אני יהודי מאמין'! פתח את דבריו. גדלתי בבית של רפורמים ולא ידעתי מאומה על יהדות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסתי לצבא. תוך זמן קצר מצאתי עצמי שוכב בתוך שוחה, ויורה ללא הפוגה לעבר קוי האויב. היו לידי יהודים שומרי מצוות, ושמתי לב לדבר מענין. הם מדי פעם היו מוציאים ספר קטן ממלמלים בהתלהבות, ולאחר מכן נראים הרבה יותר רגועים… שאלתי יום אחד את אחד מחברי – מה זה הספר הזה שאתם ממלמלים מתוכו? והלה פתח בהרצאה שלימה על יהדות. הוא דיבר על הקב"ה ועל השגחה פרטית, ועל כך שאיננו כאן במקרה, ושהוא מדבר עם אבא שבשמיים ומוצא בכך נוחם.

שעות רבות הרהרתי בדברים, עד שהתחלתי לבכות – מדוע אבי לא למדני כל זאת? וכך תוך כדי שאני יורה לעבר קוי האויב אני פונה לרבש"ע ואומר: ריבונו של עולם, אם אתה אכן קיים, אני מתחנן אליך, אנא תן לי סימן לכך! ואז חשבתי לעצמי איזה דבר יכול להוות סימן? ואמרתי – אם אתה קיים, אנא תדאג שאצא מהמלחמה חסרת הפשר הזאת, שיפגע בי כדור בדיוק באצבע כך שלא אוכל לירות יותר, וישחררו אותי מהתופת הזאת!

איך שסיימתי את דברי, הלא יאמן קרה! פגע בי רסיס בדיוק באצבע, ומיד פינו אותי משם ולא חזרתי יותר לקרב. החלוץ הציג את אצבעו עליה נכרו סימני החבלה כאומר 'אצבע אלקים היא'!

באותו רגע גמלה החלטה בלבי, מיד בסיום המלחמה אני הולך ללמוד יהדות ולהכיר את בורא העולם! כשנסתיימה המלחמה נותרו לי עוד שלשה חודשים כדי להשלים את התואר שלי באגרונומיה, אמרתי לעצמי רק אסיים את התואר – ומיד לישיבה! ואכן סיימתי את לימודי, אך מה אומר – אותם רגשות קודש שאפפוני אז, אותה התלהבות רוחנית – הצטננה, ושוב כבר לא בער לי ללכת ללמוד יהדות, והנה אתה רואה אותי היום – לא מבין אפילו מה זה 'חילול שבת'…

*  *  *

זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך… חז"ל אומרים קרך – קיררך. במה דרך היצר הרע הוא עמלק לקרר את האדם?

מצאנו ביטוי מענין הקשור לעמלק. 'מחר'.

'ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק מחר'. 'ויכם דוד [-את העמלקי] מהנשף ועד הערב למחרתם'. חז"ל אומרים למודים הם העמלקים ללקות ביום מחר' [רש"י ש"א ל-יז]. גם אסתר מזמינה את המלך והמן 'אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך'. ולבסוף היא מבקשת להשלים את המכה לעמלק 'אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ'.

מה הרעיון המונח בקשר בין עמלק ל'מחר'?

אדם רוצה לקבל על עצמו קבלה טובה. דרך היצה"ר שלא 'לתקוף חזיתית'. הוא מאגף. 'אכן, קבלה טובה היא', יאמר לך. 'אבל ממחר בעזרת השם'… אתה רוצה להתחיל להצטרף לדף היומי. בודאי! מהמחזור הבא… תתחיל כבר מהתחלה, ממסכת ברכות… אתה רוצה להתחיל להקפיד על 'מעשר כספים' – מהמשכורת הבאה… גם הדיאטה – מיד אחרי החגים הבעל"ט…

אשר קרך. קררך. ההתלהבות מתפוגגת, הרגש קהה, ואנו בכלל שוכחים שרצינו לקבל איזושהי קבלה טובה….

זו שיטתו של עמלק. 'מחר'. יש אנשים שלעולם לא ידחו דבר למחר כל עוד באפשרותם לדחותו למחרתיים

אומרת לנו התורה 'צא הלחם בעמלק מחר'. תלחם בעמלק הזה, ביצה"ר הזה, הקרוי 'מחר'. אל תאבה לו!

מעין זאת מבארים את מאמר חז"ל שכאשר קיבלו ישראל את התורה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית. אמר להם אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם! 'שם'? הרי נכון יותר היה לומר 'כאן' תהא קבורתכם?

אלא מרמזים לנו חז"ל אתה יודע מה 'קובר' את הבנאדם? ה-'שם'… כשאגיע לשם – אסדר את זה, כשאסיים את התלמוד תורה, בישיבה קטנה – שם אשתנה… כשרק אעלה לישיבה גדולה – זהו, התחלה חדשה, שם אהיה אדם אחר, כשרק אתחתן בעז"ה שם אני מתחיל דף חדש… 'כשאסיים את לימודי האגרונומיה'… 'שם'… – תהא קבורתכם!

אז מה כן? 'היום אם בקולו תשמעו'! 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם' – רצונכם להידבק בה' אלקיכם?- 'חיים כולכם – היום'! לא דוחים למחר, לא 'שם', אלא כאן ועכשיו.

ונסיים בברכת יעקב לבניו – 'ויברכם ביום ההוא לאמר' ביאר הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע: ברכם יעקב שלא ידחו דברים למחר, כי אם יפעלו ויעשו 'ביום ההוא' דווקא… וזו הברכה הגדולה ביותר!

 

 

פרשת זכור

תמחה זכר עמלק

מדוע נצטוינו למחוק את זכר עמלק בצורה כ"כ טוטאלית, והרי עמים אחרים יסרונו יותר- כדוגמת מצרים?

לעם היוצא למלחמה ישנן מספר סיבות:

  1. טריטוריה- לכבוש אדמה.
  2. מפחד שיכבשנו האויב.
  3. משנאה מוקדמת בעבר ולנקמה.
  4. להראות גבורתו.
  5. לכפות דתו ולבער הכופרים.

לעמלק לא הייתה אף לא אחת מהסיבות הללו.

דברים פרק כה

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים: (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

בדרך- אין לך קרקע לכובשה.

בצאתכם ממצרים- לא באתם לכובשו ולא באתם בגבולו שהרי נאמר ויבא עמלק- ממרחק!

קרך בדרך- בדרך מקרה ולא ע"י שנאה מוקדמת.

ויזנב בך כל הנחשלים– ואין בכך הוכחת גבורה.

ולא ירא אלקים- ולא בא מסיבות דתיות.

אז מדוע הוא בא?

שמעו עמים ירגזון וגו' העולם נבהל. משל לאמבטי רותחת. נכווה אבל צינן.

עמלק הוא יצה"ר אינו סובל התחזקות באמונה. הוא מוכן לבטלה ולשלם מחיר כבד. עמלק הוא התגשמות הרוע בעולם. רוע לשמו ולא לשום אינטרס. לעומת מצרים ששעבדונו כי רצו כח עבודה זול.

 

כדי לנהוג כך צריך להיות בעל עקמומיות מחשבתית,  עמלק– אותיות מעֻקל לעומת ישראל אותיות ישר-אל.

זה המן שאינו מסוגל לראות יהודי שורשי שעומד על דתו ואמונתו. הכל אינו שווה לו. מוכן לעקור לעצמו עין ובלבד שיעקרו לחבירו שתיים.

 

אין לנו היום עמלק וודאי למחותו. אולם אומרים בעלי המוסר ששרש עמלק יכול להיות בכל אחד, וחובתנו כיום היא למחות שרש זה מתוכנו.

עמלק הוא המקרר את האמבטי. קרך בדרך. אינו סובל עליה רוחנית. לפעמים גם האדם רואה מישהו מחמיר באיזו חומרה וזה מציק לו. הוא מנסה להלעיג עליו. לבטלו מאותו עניין. לקרר את האחרים שלא ימשכו אחריו. 'רק המצוה הזאת חסרה לך'? 'זה בא ע"ח מצוות אחרות'! וכדו'. 'ומה נהיית פאנאט?'

מי שמעלי הוא פרומר, ומי שמתחתי הוא פרוסטר…

אדם מסיים תפילת שמונה עשרה, ומסתכל סביבו, אלה שסימו הרבה לפניו הוא מתייחס אליהם כלא רציניים שכלל לא מתפללים, ואלה שמאריכים- מה יש להם כ"כ הרבה להאריך, סתם מיותר…

עמלק בגימטריא 'ספק' שמעורר ספקות באמונה.

 

מהי התרופה נגד עמלקיות?

אדם צריך להכניס בליבו חום לכל דבר שבקדושה.

הנהר הקפוא שעליו היה חרוט צלב- אמר הרב מים מקור טהרה אולם אם הם קפואים אפשר לחרוט עליהם ע"ז!

 

דרכו של עמלק – מחר

לעמלק יש עוד דרך לקרר התלהבות של קדושה. לדחות אותה למחר.

אולי תקבל על עצמך להתחזק בתפילה? ממחר… אולי התחזקות בהתמדה? ממחר… אולי בהקפדה בהלכה? ממחר… מזמן הבא, משיעור הבא, וכדו' אולי תתחיל להפריש מעשר כספים? מהמשכרת הבאה… וכעזה"ד.

ולכן אומר לו משה 'צא הלחם בעמלק מחר' תלחם בעמלק שמדתו מחר!

 

'ויכם דוד למחרתם' 'למודים הם העמלקים ללקות ביום מחר' [רש"י ש"א ל'יז] וכן במגילת אסתר מזמינה אותו אל המשתה שאעשה מחר וכן זרש אומרת להמן לעשות עץ ומחר לבא אל המלך. וגם אסתר מבקשת מן המלך ינתן גם מחר ליהודים לעשות כדת היום.

המעשה עם ר' שלום שבדרון וא' מבאי השיעור שלא יכל להגיע למחרת בגלל שיש 'משחק מכריע'…

שם תהא קבורתכם- מדוע לא כאן? אדם כל ימיו דוחה דברים, מחר ילמד, במבחן הבא יתאמץ, בכיתה הבאה ישקיע, בעבודה הבאה, בזמן הבא, עם הילד הבא יצליח, ומחר יתחיל בדיאטה, ובשבוע הבא יתחיל ללכת קבוע לשיעור, ובחדש הבא יפריש מעשרות… אם אינכם מקבלים את התורה מיד, ותמיד תדחו הכל ל"שם", אזי "תהא קבורתכם". מי שלא עושה היום לא יעשה גם מחר.

הכרתי אדם שבמשפחתו הייתה אלמנה, וסייעו לה בני המשפחה בשיפוץ ביתה, וביקשו גם ממנו שהוא בעל נכסים, והוא השיב שלא יתן עכשיו, אבל הוא יתן את החלונות. עד היום מחכים לכסף.

הכרתי אדם שקיבל פיצויים של מאה אלף שקל על תאונה שעבר, וידע שעליו להפריש מעשר כספים, אולם הוא אמר שכעת הוא צריך לכסף לדירה, והוא בעתיד יתן בתשלומים. מיותר לציין שקופת המעשר עדיין ממתינה להבטחה…

המסקנה- ועתה ישראל מה ה' דורש מעמך. ועתה.

מסכת סוכה דף מד: אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק אתא לקמיה ההוא גברא אמר ליה קרייתא אית לי כרמיא אית לי זיתיא אית לי ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ואוכלין בזיתיא אריך או לא אריך אמר ליה לא אריך הוה קא שביק ליה ואזיל אמר כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעין שנין ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין הדר ואתי ואמר ליה מאי מיעבד אמר ליה אפקר זיתיא לחשוכיא ותן פריטיא לקשקושי כרמים.

רש"י קרייתא אית לי – כפרים ויושביהם: ומקשקשין בכרמיא – עודרין את הכרמים בשביעית: ואכלי זיתיא – בשכר חפירת הכרמים, ואינן מפקירין לעניים: אריך או לא אריך – טוב לעשות כן או לא, אריך לשון דבר הגון, ובעזרא יש לו דומה וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי: אמר ליה לא אריך – לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה, אבל הקשקוש מותר, כדלקמן: אמר רבי אלעזר בר צדוק כדו הויתי דאיר – כבר עברו ארבעים שנה שאני דר בארץ הזאת: ולא חמיתי בר אינש – לא ראיתי בן אדם: דמהלך באורחא דתקנן כדין – שמהלך בדרך ישר כאדם זה: אפקר זיתיא לחשוכיא – לעניים: והב פריטיא – ותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים: ומי שרי – קשקוש בשביעית:

 

דיברנו בעבר על החסרון ב'עבד ה'' המובא בשיחות מוסר שבזה הי' החטאו של שאול ושל חזקיה כו' עי"ש.

וניתן להוסיף לענ"ד שזוהי מידת עמלק 'ולא ירא אלקים' שאינו מקבל ע"ע עבדות כל שהיא אלא בהפקירא הוא.

ודורו של מרדכי תיקן את העוון ע"י שנכנעו לדברי מרדכי וצמו ושבו בתשובה אע"פ שבהגיון הגזירה בגלל מרדכי, בכ"ז קיבלו לדברי שמים שהעוון בנהנו מסעודת אותו רשע.

וזהו ג"כ פורים – עד דלא ידע- ביטול ההבנה העצמית שלי [מכח השתיה] לרבש"ע. עד שכבר אינני חושב מעצמי כדאי או לא כדאי– אלא כל כולי עבד לרצון ה'.

 

רעיונות ופרפראות לפורים

[ראה עוד רעיונות יפים בבא"ח בספרו קרן ישועה המצורף עם אילה שלוחה באוצה"ח]

חשבונות נגד ה'

שאול נשלח למגר את עמלק. הוא נכשל ומותיר את אגג ואת הצאן. מדוע?

יש מפרשים [אלה הדברים] שלשאול היו 'חשבונות', כדי שיהיה צאן ובקר להקריב זבחים לה', או כדי שיצא מעמלק המן הרשע, שמבני בניו ילמדו תורה בב"ב [רב שמואל בר שילת], או למען יזכו ל'קיימו וקיבלו' את התושב"ע בימי אחשורוש.

מרדכי ואסתר מצאצאי שאול ['בן קיש איש ימיני'] מתקנים את חטאו של שאול, בכך שמרדכי אינו נהנה מסעודתו של אותו רשע. היו רבים שטענו שכדאי להגיע לסעודה שהרי אלולי כן זהו מצב סכנה שיחשבו שאנו לא מקבלים מלכותו, ומרדכי אינו עושה חשבונות ומסרב להגיע ומוחה ביד העם שהלכו לסעודה.

כאשר המן עובר אין מרדכי משתחוה ואף כאן הוא אינו עושה חשבונות, שיכל לומר הרי אין מדובר בע"ז כפשוטה, אלא אנדרטי בלבד, ואולי לא כדאי להתגרות באומות וכדו' ובכל זאת אינו כורע ומשתחוה להמן.

גם אסתר מתקנת חטאו של שאול בכך שאינה עושה חשבונות, אלא 'את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו'. בלי חשבונות של כדאיות.

וכן מובא בתרגום שני שאמר לה מרדכי לאסתר 'ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע שמא לעת כזאת על אשר נפקדו עוונות בית אביך התקרבת למלכות כדי לתקן את חטאו של שאול אבי אביך שהחיה את אגג אבי אביו של המן הרשע.

ולכן הבחינה של אסתר הייתה ג"כ בתחום ה'חשבונות', האם תעשה חשבון שלא כדאי להכנס למלך היות ואחת דתו להמית, וא"כ חלילה אם אמות יגרם נזק רב שלא אוכל לפעול בעתיד למען אחי, או שבכ"ז אסמוך על הקב"ה ואכנס על אף הסיכון.

וע"ז רומז לה שאם לא תעשה כן אזי 'את ובית אביך תאבדו', שאז יפקד העון על בית אביךשאול -שאף הוא עשה חשבונות- שיזכר עוונו שכעת לא בא לידי תיקונו.

בענין החשבונות בעבודת ה' ממשילים משל למלך ששלח שגריר למדינה השכנה והזהירו לבל יהין להוריד את חולצתו. כשהגיע השגריר הביטו מארחיו על גבו ואמרו מדוע שלחו שגריר גיבן? כל טענותיו שאינו גיבן נפלו על אזניים אטומות. הם ביקשו שיוכיח זאת ויפשוט את חולצתו. השגריר סירב, והם הבטיחו לו פרס של מליון דולר. חשב השגריר- הרי תמורת סכום כה עצום ניתן לכסות את כל חובות הממלכה, לזה בטח יסכים אף המלך. פשט חולצתו, הוכיח 'חפותו', וזכה בסכום העצום. כששב לממלכה, מיד שאלו המלך הורדת חולצתך? אכן, השיב השגריר אך הבאתי מליון דולר!!!

אוי! ספק המלך כפיו, שוטה שכמוך! התערבתי עם המלך של הממלכה השכנה שלא יצליח לגרום לשגריר שלי להוריד את חולצתו, על סכום של חמישה מליון דולר!!!

מסקנה: אין לו לאדם לעשות חשבונות של 'כדאיות' נגד מצוות ה', שלעולם רב ההפסד רב על הרווח!

בראותם יחד תכלת מרדכי [תשסח]

מדוע צהלו רק כשראו את 'תכלת מרדכי'?

מבאר ה'תפארת ציון' שכאשר מרדכי בא ללבוש את בגדי המלך חשב המן להקטין את בושתו ועלבונו ע"י שילבש את בגדי מרדכי כדי שכולם יחשבו שהמוליך את הסוס הוא מרדכי. מרדכי אכן נתן לו את בגדיו לבד מהציצית- הטלית קטן. העם ראו אדם בלבוש מרדכי מוביל את הסוס ונצטערו, אולם כשראו את היושב על הסוס לבוש בגדי מלכות ופתיל תכלת משתלשל מהן הבינו שהוא מרדכי, ורק אז צהלו ושמחו- בראותם 'תכלת מרדכי'.

בתו של המן לא הבחינה בלבוש מרדכי, וחשבה שאכן מוליך הסוס הוא מרדכי, ושפכה מהגג שופכין על ראשו. הרים המן ראשו וראתה שזהו אביה, קפצה מן הגג ומתה. המן שב לביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו שמתה, וחפוי ראש על ה'חפיפה' לה זכה מבתו ברגעיה האחרונים…

ויש אומרים שבשל התחפושת הזו שעשה המן, מנהג ישראל להתחפש בפורים.

מך ורש

נאמר במדרש פליאה: "מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה? מפני שנעשו ישראל מך ורש, מיד פתחה אסתר ואמרה 'אלי אלי למה עזבתני'". 

מבאר מוהר"ש מאסטרפולי: בשמות מיכאל וישראל ישנן את האותיות 'אלי' וממנו מקבלים ישראל והמלאכים עוז ותוקף. בשעת הגזירה ירדו מישראל ומיכאל [-סניגורן של ישראל] האותיות 'אלי' ומישראל נותר 'רש', וממיכאל נותר 'מך', עד שחזרה אסתר והתפללה 'אלי אלי למה עזבתני', וחזרו האותיות 'אלי' לישראל ומיכאל, וניצלו מן הגזירה.

בגתן או בגתנא? [תשסז]

בתחילה נאמר במגילה 'בגתן ותרש', ולבסוף כשהזכירו סופרי המלך את שמותם לפניו קראו להם 'בגתנא ותרש', ממה נובע השינוי?

מובא בחז"ל שסופר המלך היה שמשי שהיה מבני המן, והוא בעורמתו החליט לכתוב את שבחו של מרדכי בצורה כזו שלא די שלא יקבל שכר אלא עוד יענש על מעשהו.

כתב שמשי שמרדכי גילה והסגיר את "בגתן או תרש" שרצו להרוג את המלך. בזה רצה שמשי שמרדכי יענש על כך שבגללו נהרגו גם בגתן וגם תרש אע"פ שאחד מהם היה חף מכל פשע.

אחז"ל [מגילה טז.] שהיה 'שמשי מוחק וגבריאל כותב', ופירוש הדבר שגבריאל בא והרחיק את הא' מן הו' ובמקום "או" נכתב 'בגתנא-ותרש' וממילא מגיע למרדכי שכר. [ליקוטי אברהם]

פרשת הכסף

ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן: [ז-ה]

תמיהתו וצביעותו של אחשורוש זועקות לשמים. וכי הוא לא היה שותף בכיר ופעיל במכירת העם? וכי לא הסיר את טבעתו באמרו 'והעם לעשות בו כטוב בעיניך'?

מבאר החתם סופר בהקדים תמיה נוספת, כיצד אומר אחשורוש 'הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך', והרי אוהב כסף לא ישבע כסף, וכיצד הוא מוותר כל כך בקלות על עשרת אלפים ככר כסף?

אלא ברור שאחשורוש כלל לא ויתר על הסכום העצום הזה, אלא ביקש המלך מהמן שלא יוודע ברבים ענין הכסף, ולאחר תום 'העבודה' תתן לי את הכסף 'מתחת השולחן'.

ומדוע? חשש המלך שאם יתגלה שהוא מכר את היהודים תמורת בצע כסף יוכל הדבר לגרום למרד ולנפילתו, שיאמרו שאר העמים הנתונים למרותו שהיום הוא מוכר את היהודים, מחר ישלמו לו והוא יהיה מוכן למכור אף אותנו… ולכן העדיף המלך שענין הכסף לא יתגלה, והוא יסביר את ענין השמדת היהודים כענין 'אידיאולוגי', מפני שהם מזיקים וטפילים וכו', וטיעון זה יתקבל יותר על לב ההמונים הנבערים.

'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה' אחז"ל שאליהו הנביא שח לו, וי"א שבעל החלום גילה לו. מרדכי שולח להודיע זאת לאסתר ע"י התך- 'ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן וגו'". והנה מגיעה אסתר לאחשורוש ואומרת לו הסוד נתגלה, 'כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד'.

אחשורוש ששומע זאת – נדהם. מהיכן היא יודעת על המכירה הסודית? מי-גילה [יש אומרים שלכן היא נקראת 'מִגִילה'…] לה פרט חסוי זה? הוא ממהר לשאול- 'מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן'- להדליף את ענין הכסף? ואסתר מצביעה על המן אומרת 'המן הרע הזה'.

ענין זה מצטרף אצל המלך לחשדות כבדים שהיו לו כבר קודם, שהמן רוצה לרשת את מלכותו. תחילה המן מוזמן למשתה ע"י אסתר, אח"כ הוא מבקש בגדי מלכות וסוס מלכות, ועתה הוא מגלה את סודי בענין המכירה כדי להבאישני בעיני העם. מיד והמלך קם בחמתו ממשתה היין וגו'.

ביאור נוסף מבאר האלשיך הקדוש: כשהמן ביקש לקנות את היהודים הוא אמר 'אם על המלך טוב יכתב לעבדם' -לעשותם עבדים- ולזה הסכים המלך, אולם המן כתב 'לאבדם'. ועל זאת אמרה אסתר 'ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי' שאילו היה עושה רק כפי שסיכם עמך, ומוכר אותנו לעבדים- החרשתי. ועל זה תמה המלך 'מי הוא זה ואי זה הוא שמלאו לבו לעשות כן' ולזייף את איגרת המלך ולכתוב 'לאבדם' במקום 'לעבדם'?

המן מן התורה

אחז"ל [חולין קלט:] המן מן התורה מנין? המִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. ודבר פלא הוא, וכי משום שמצינו כאן אותיות 'המן', ניתן להוכיח שהמן נרמז כאן בתורה? ובפרט שכאן אמר 'המִן' בחיריק?

ביאור הדבר, חז"ל שאלו היכן מצאנו את מידתו של המן – בעל תאוה שאינו שבע לעולם ממה שיש לו, "וכל זה איננו שווה לי" כאשר רק יהודי אחד אינו כורע ואינו משתחוה לו, היכן מצאנו מידה כזו בתורה?

על כך משיבה הגמ' שאכן כבר מצאנו מעין זה אצל אדם הראשון. הקב"ה התיר לו לאכול מכל עץ הגן, ואסר לו רק את עץ הדעת, אולם האיסור המועט הזה לא נתן לו ליהנות מכל אשר יש לו, וחש שאין לו מאומה ונכשל באכלו מהעץ…

המלכה או ושתי?

המלך קורא ל'ושתי המלכה' לבוא לפניו להראות יפיה. ותמאן 'המלכה ושתי' לבא בדבר המלך. אחשורוש כועס ושואל את שריו מה לעשות ב'מלכה ושתי'. ממוכן יועץ להרוג את 'ושתי המלכה', ממה נובעים כל שינויי הלשון הללו?

לאחשורוש היה ויכוח ישן מיהו העיקר כאן במלכות. אחשורוש טען אני המלך, ואת מכח נישואיך לי- מלכה. ושתי טענה- ההיפך הוא הנכון, אני בת-מלכים, בתו של בלשצר, ואתה שהיית שומר האורוות של אבי ביצעת הפיכה בחצר ונטלת את השלטון בכח, ומכח נישואיך לי- נהיית למלך. ולכן אחשורוש קורא ל'ושתי המלכה'. קודם כל ושתי, ורק מכוחי את מלכה. אולם היא ממאנת לקבל ממנו תכתיבים וטוענת בתוקף אני 'המלכה ושתי'. לבסוף מבקש המלך להעמידה לדין, וכיון שהוא יודע את האמת, שושתי צודקת, ואם היא תמות הוא יאבד את הלגיטימציה למלכותו, הוא מודה ואומר מה לעשות ב'מלכה ושתי'… כאשר ממוכן -הוא המן- שומע זאת הוא רוצה שיקחו את בתו למלכה, ולכן הוא ממהר להרגיע את אחשורוש באמרו אין לך לחשוש מהריגת ושתי, כיון שהיא רק 'ושתי המלכה' ומלכותך תישאר איתנה גם בלעדיה. [הגר"א].

מרדכי – פתחיה

אמרו חז"ל [מנחות דף סה.] "פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון". נאמר באיוב [ח-ז] 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד'.

מבאר ה'אוהב ישראל': בפסוק זה רמוז מרדכי. ראשיתך מצער- ה'ראשית' של שמו של מרדכי – האותיות 'מרד' [244] הן מצער– קטנות, חצי בערכן מערך הראשית של פתחיה האותיות 'פתח' [488]. אולם אחריתך– החלק האחרון של שמו של מרדכי, האותיות 'כי' [30] ישגו מאד, שהן כפולות בערכן המספרי מן האותיות האחרונות של פתחיה, 'י-ה' [15].

'חובת' לימוד שפות זרות

שאל השר מונטיפיורי את בעל חידושי הרי"ם מדוע אינכם לומדים שפות, והרי מן המגילה מוכח שהיהודים בעבר היו לומדים שפות זרות, שהרי מרדכי הבין את שפתם של בגתן ותרש שדיברו ב'טורסית'.

חייך הרב ואמר- אדרבא, מכאן מוכח שגם בעבר לא היו היהודים לומדים שפות זרות, שהרי בשל כך שוחחו ביניהם בגתן ותרש ותכננו את הריגת המלך בלא חשש, על אף שמרדכי ישב לצידם, היות והיו בטוחים שהיהודי הזה בודאי אינו מכיר את שפתינו… ומה שמרדכי ידע שפות היה זה משום שהיה בסנהדרין שהיו בקיאין בשבעים לשון. חזר השר ושאל – על כל פנים צריך מישהו שיהיה בקי בלשונות העמים, כבזמנם?! השיב לו הרב- בשביל כך- די לנו בכבודו הבקי בלשונות זרות…

ישנו עם אחד

אמר המן לאחשורוש כלה את ישראל מבלי לחשוש מאלהיהם, היות ו"'ישנו' עם אחד", פירוש- יָשְׁנוּ מן המצוות. [מגילה יג:].

אמרתי לפרש בדרך צחות, שעל זה מצהירה כנסת ישראל ואומרת [תהלים קט"ו] "לא לנו, ה', לא לנו… למה יאמרו בגויים איה נא אלהיהם". 'לא לנּוּ'– בנו"ן דגושה, שמשמעותו לשון לינה, כמו 'מים שלנּוּ', ואנו חוזרים ומדגישים שלא ישננו מן המצוות, וא"כ עוזרנו ה', שלא יאמרו הגויים 'איה אלהיהם' ואין לחשוש ממנו ח"ו. ואף אם נראה ש'אני ישנה', מכל מקום 'לבי ער'. ואף אם חלילה אכן 'לנּו' מן המצוות בזמן מן הזמנים, אנו מבקשים [שם עט] 'אל תזכור 'לנּוּ' עוונות ראשונים'…

לקחה מרדכי לו לבת

דרשו חז"ל שנשאה מרדכי לאשה, ואל תקרי לבת אלא 'לבית' [מגילה יג.]. וקשה מדוע איפוא לא נכתב במפורש 'לבית'?

מבאר השער בת רבים בשם בחירת אברהם, אשתו של האדם נקראת 'בית' כמ"ש 'וכיפר בעדו ובעד ביתו' ואחז"ל 'ביתו' זו אשתו [יומא ב.]. ומדוע אכן האשה נקראת בית? הגמ' [כתובות נט:] מבארת: תני ר' חייא אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לתכשיטי אשה. וזהו 'בי"ת' בר"ת, בנים, יופי, תכשיטין.

והנה אצל אסתר נאמר במסכת מגילה [יג.] שהייתה ירקרוקת, אלא שחוט של חסד היה משוך עליה, וא"כ נחסר ממנה היופי, ולכן לקחה מרדכי לו ל'בת' ולא ל'בית' שנחסר ממנה היו"ד.

המן מן התורה מנין [בדרך פילפול]

אחז"ל [חולין קלט:] המן מן התורה מנין? המִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. וכבר הקשינו לעיל שהדבר תמוה.

ביאר בספר 'מדרש פליאה- חידוד ופלפול', שנחלקו השבטים ויוסף האם יש להם קודם מתן תורה דין של 'בן נח' או דין של 'ישראל'. יוסף טען שיש להם דין של ישראל, והשבטים טענו שהם נחשבים כבני נח. עפ"ז יובן מדוע מכרו השבטים את יוסף ולא הסכימו שימלוך עליהם, שכיון שנשא יעקב את לאה ראשונה, וקידשה בביאה כדין בני נח, הרי רחל נישאת לו באיסור ואין בנה – יוסף – ראוי למלוך, שנא' 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' ולא פסול. ולכן מכרוהו אחיו, שרצה למלוך שלא כדין. אולם יוסף סבר שיש לאבות דין של ישראל, והרי יעקב קידש את רחל ראשונה בכסף קידושין עוד בטרם בא על לאה, וקידושי כסף תופסין בישראל, ונמצא שהוא ראוי למלוך, ואחיו חטאו במכירתו. וכך גם סבר המן, ולכן מכר את ישראל להריגה על שמכרו את יוסף.

והנה בעת ששאל הקב"ה לאדה"ר 'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת' השיבו אדה"ר 'אכלתי, ואוכל עוד' [בר"ר פי"ט]. וביאר השל"ה שטען אדה"ר שכיון שציוהו הקב"ה על האכילה, וסתם אכילה בכזית, והוא אכל פחות מכזית, לכן אין בזה איסור אף אם יאכל עוד, שסבר שחצי שיעור מותר מן התורה. וצ"ב לפ"ז מדוע אכן נענש? אלא בע"כ שהאבות קודם מת"ת דין של בן נח היה להם, ובן נח אסור ב'כלשהו' ולא נאמרו שיעורין לבני נח.

ולפי זה יבוארו דברי הגמ'- 'המן מן התורה מנין?' פירושו- מנין נסתרה טענת המכירה של המן בגין מכירת יוסף?

התשובה: שנאמר 'המן העץ..' מתביעת הקב"ה את אדה"ר אף על אכילת פחות מכזית. משם מוכח שדין בן נח להם, וצדקו איפוא אחיו במכירת יוסף, שאין הוא ראוי למלוך, שהרי לאה נתקדשה ראשונה בביאה, והוא נולד מרחל.

קיימו וקיבלו

הגמ' במסכת שבת [פח.] אומרת: "אמר רבא, אף על פי כן [שקיבלו התורה בכפיה במתן תורה-] חזרו וקבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו" מקשה הגאון מהמבורג מדוע רק כעת חזרו וקיבלו ישראל את התורה מרצון?

בעת מת"ת קיבלו ישראל את התורה בפיהם מחמת היראה וליבם בל עמם, כמ"ש [תהילים עח] "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו". מכל מקום יש לומר שדי בקבלה בפה, היות ודברים שבלב אינם דברים, ואכן עד דורו של המן זה הספיק. בדורו של מרדכי בא המן-עמלק להשמיד את ישראל בזכות אבי אביו- עשו, שהיה מכבד את יצחק בכל כוחו. אולם זכות זו חלשה היא היות והיה זה רק בפיו כמ"ש 'כי ציד בפיו' וליבו בל נכון עמו. אולם אם נלך אחר 'הפה' – כפי שבמעמד הר סיני הסתפקנו במאמר פינו 'נעשה ונשמע', הרי שדי לעמלק בזכות של כיבוד אב כדי להכרית את ישראל, לכן הבין מרדכי שעתה יש לקבל את התורה מחדש בלב ובפה, כדי לבטל זכות עמלק שאינה אלא בפה בלבד. וזהו שנאמר 'קיימו למעלה מה שקיבלו למטה', שמשמים העידו שהפעם קבלתם אמיתית אף בליבם. [גאון יעקב בע"י מגילה ז].

חידודים באוירה 'פורימית'

חמת המלך

ישנה סתירה במגילה: פעם אחת נאמר וחמת המלך 'שככה', ופעם אחת נאמר 'וחמתו בערה בו'. מהו איפוא שמה של חמות המלך [-אֵם ושתי], 'שככה' או 'בערה'?

התשובה נמצאת בפסוק הבא: 'גם ושתי המלכה נעשתה משתי נשים' כעת הכל ברור. ושתי נעשתה משתי נשים, ולכך אין פלא שלאחשורוש היו שתי חמות…

לבסומי בפוריא

כתב הרמב"ם [ה' מגילה פ"ב הט"ו] 'ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות'. וצ"ב מנין למד הרמב"ם שחובת השתיה היא עד שירדם?

ויש לומר שהרמב"ם הסיק זאת מלשון הגמ' 'חייב אדם לבסומי בפוריא' וידוע ש'פוריא' הוא גם תרגום של 'מיטה', משמע מכאן שעל האדם להשתכר ולהגיע לבסוף למיטה… ומעי"ז ביאר המהרש"א את המובא בגמ' [ב"מ כג:] שמותר לת"ח לשנות מן האמת ב'פוריא' [ע"ש ברש"י שמבאר 'מיטה'] וביאר שמותר לו בפורים להראות עצמו כאילו השתכר אע"פ שעדיין לא הגיע לשיכרות.

ומובא במשנ"ב שיבוא לביתו ותהיה המיטה מוצעת, ואף לזה יש מקור- שהרי אמרו חז"ל בסנהדרין "ברור לו מיטה יפה"…

ויתלו שניהם על עץ

מה ראה מרדכי לדווח על תוכניותיהם של בגתן ותרש, וכי היה רע בעיניו שגוי ימות?

אלא מרדכי עשה חשבון שאם אדווח על כך, על ידי זה ימותו שני גויים

וגם חרבונה זכור לטוב [תשסח]

שואל הגר"ח קנייבסקי שליט"א מדוע בתחילה קראהו חרבונא בא' ולבסוף בה'?

ומיישב ע"פ התרגום שחרבונא הוא מלשון חורבן, שכל מקום שהיה צריך להחריב הוא היה ממונה על זה. ומבואר בהל' גיטין [אהע"ז ס"ס קכט] ששמות בלע"ז נכתבין בא' בסוף [כגון אוסטריא], ובלשון הקדש נכתבין בה' [כגון נתניה]. ולכן בתחילה נכתב בא' הוא לשון חורבן בלע"ז, אולם לבסוף שע"י החורבן שלו [את המן] בנה ועשה תשועה לישראל שינוהו מלע"ז ללשון ישראל וכינוהו חרבונה [שמצורף בו המילה 'בונה']. ולכן בסוף המגילה אנו אומרים 'וגם חרבונה זכור לטוב' שהשתנה לטובה מא' לה'. [דרך שיחה].

ורצוי לרוב אחיו

פרש"י: "ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו".

ולכאורה מה הטענה עליו הרי היה מוכרח להתעסק בעניני המלוכה?

מעשה היה בבבחור ישיבה אחד שיצא לטייל ברחובה של עיר בקרבת הנהר וראה ילד יהודי טובע, הוא מיהר לקפוץ המימה ולהצילו. הלך הבחור וסיפר זאת בהתפעלות לרבו- המשגיח של ישיבת פונוביז' הרב יחזקאל לוינשטיין. לקחו המשגיח לאולם הישיבה והראה לו את הבחורים העמלים בלימודם והפטיר: "הם עושים מצוה גדולה יותר".

אחז"ל [מגילה טז:] "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", נמצא שעל אף שהיה כאן הכרח למרדכי לעסוק בענייני המלוכה, מכל מקום היה כאן חסרון גדול בכך שלא עסק בתורה כדבעי. [דרך שיחה לגר"ח קנייבסקי].

 

אשר דיבר טוב על המלך… [תשסח]

(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:

מדוע אמר אשר דיבר טוב על המלך ולא אמר במפורש אשר הציל את המלך ממות?

חז"ל אומרים שמכאן שחרבונא פעל מתוך שנאת המן ולא אהבת מרדכי, ומכאן הראיה, שהרי היה לו לומר שהציל את המלך.

ועוד יש לבאר שיש לפסק את דברי חרבונה אחרת, וכך לעמוד על כוונתו. הוא אומר לאחשורוש הנה העץ אשר עשה המן למרדכי. נקודה. אשר דיבר -המן כשעשה העץ- טוב על המלך, דהיינו עץ גבוה זה טוב גם למלך… ולכן אין פלא שמיד "ויאמר המלך תלוהו עליו"… [בשם הגר"א].

 

פרשת זכור

(כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

כתב בחנוכת התורה:

"לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל". ויש לדקדק איך הדבר תלוי זה בזה?

 ויש לפרש על פי מה דאיתא בכמה דוכתי מפני מה בחר הקב"ה מלך ראשון על ישראל מן שבט בנימין שהוא צעירן של שבטים רק דבשעת השתחואה יעקב אל עשו השתחוו כל השבטים לפניו חוץ מן בנימין שעדיין לא נולד באותו הזמן. והנה כאן כתיב ששאל לו שמואל מה קול הצאן אשר באזני והשיב לו שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו'. ויש לפרש דכך אמר לו שמואל יען כי מאסת את דבר ה' ולקחת צאן ובקר וסמכת לתרץ זה שאמרת לזבוח לה' הבאתי אך עדיין נשאר חטא מראית עין דהרואה יסבור שלקחת לעצמך ומעלת בחרם. ועל כרחך שאתה לא תחשוב מראית עין לשום חטא. אם כן גם אותך מאס ה' למלך. כי למה תמלוך אתה הלא אתה מצעירן של שבטים אלא רק מחמת שהשתחוו כל השבטים לעשו כנזכר לעיל. והנה לשיטתך גם הם לא חטאו כלום כי באמת לא השתחוו לעשו אלא לקב"ה, אלא שהיה מראית העין. א"כ לא לך יאתה המלוכה אלא ליהודה גבר באחיו יאתה המלוכה. [משתה יין במגילת רות]

 

:(יד)וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:(טו)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אלקיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ:

 כתב בחנוכת התורה:

הנה בפסוק הזה רבו הדקדוקים. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש [הובא בבעל הטורים בפסוק מכשפה לא תחיה עיין שם] דמקשה אם אדם חטא בהמה מה חטאה ולמה צוה להרגם ומתרץ המדרש לפי שהעמלקים היו מכשפים והיו מהפכים את עצמן לבהמות למען ינצלו לכך צוה להרוג אף הבהמות. והנה איתא בספר חסידים דאותן המהפכין עצמם לבהמות אף שכל הגוף נתהפך אבל גלגל העין לא יתהפך וכן הנחש לא נשתנה עיניו וכו'. והנה איתא במסכת בכורות אלו המומין בבהמה לפסול להקרבה גלגל העין דומה לשל אדם הוה מום ופסול לקרבן עיין שם. והשתא יובן הדבר ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני הא מחויבים להרוג אף הצאן מטעם שמא יש בהם בני אדם כנזכר לעיל. לזה שפיר השיב שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה' ומדלקחו אותן הבהמות רק לקרבן אם כן מסתמא בדקו אותם שלא יהיה' בהם מום אם כן היו מוכרחים גם כן לבדוק שלא יהיה בהם בהמה שיהיה עיניה דומה לשל אדם דאם לא כן פסול לקרבן. ואם כן בודאי לאו אדם הוא שהפך את עצמו. אם כן אין לך להתרעם על מה שהנחתי אלו הבהמות. (לקט שמואל)

עשה כן למרדכי- כ'פר נ'הר.

"לאבדם"

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה – אומר המדרש [אסת"ר ז-יד] שמשה שלח את אליהו הנביא שיאמר למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם וניתן לבטלה.

בפורים אחד שאל הלך אחד לגר"ח מוולוז'ין היכן דבר זה רמוז במגילה? והשיבו הרמז הוא שנכתב "לאבדם" והוא אותיות לא-בדם. נהנה הגר"ח מהפירוש וסיפרו לרבו- הגר"א. אמר לו הגר"א אמרת לו שלום? אם כן זכית לאשרי מי שאמר לו שלום והשיב לו שלום… היה זה אותו אחד שאמר זאת למרדכי…

איש צר ואויב

הגמ' במגילה טז. אומרת שהצביעה על אחשורוש באמרה "איש צר ואויב" ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן.

ודבר זה תמוה, שמדוע תעשה מעשה כ"כ לא הגיוני בעת הזאת, שהגם שצודקת, מה תועלת יש בזה, והאם זו הדרך לפלס נתיבות ללבו של אחשורוש?

מבאר הגר"א הצדיקים גם כשפועלים לפני מלך ב"ו כוונתם ודיבורם בפנימיותם הוא לפני ממ"ה הקב"ה. דוגמא לכך: כשחלם נ"נ חלום רע פתר לו דניאל "פתרון החלום יחול על שונאיך" וביארו חז"ל [שמו"ר פ"ל כד] שפנה לקב"ה באמרו כן, שהפתרון יחול על שונאך זה… כך היה גם עם אסתר, שפיה היה עם אחשורוש אולם ליבה עם הקב"ה, ומתוך כך אמרה להשי"ת איש צר ואויב כשהיא מצביעה על אחשורוש [ומבלי משים שכעת היא מדברת גם עם אחשוורוש בעצמו…]. [שפת"ח מועדים ח"ב עמ' קפד]

 

פורים ומגילת אסתר

פורים צריך הכנה

ר' חיים וולקין משגיח עטרת ישראל, מוסף יתד פ' צו תשס"ה

ואם ילך אדם הדרך זו בלא ידיעה על מה ולמה אזי עלול הוא לפספס יום זה של מתן תורה מאהבה ושמחה, ומהו הפתרון היחידי הכנה ! התבוננות !

הנה אמרו ז"ל במס' תענית "כשם שנכנס אב ממעטין בשמחה כן משנכנס אדר מרבין בשמחה", ולכאו' מהו הדימיון וההיקש בין אב לאדר, הלא שונים מועדים אלה בתכלית, מנהגי ודיני אבלות אל שמחה ואהבת הנס, מהו ה"כשם" וכי דימיון יש בין הדברים. ולהבנת הענין נביא בזה מה ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל ששמע ממרן הסבא מסלבודקא זצוק"ל בלומדו בישיבה דשם. וביאר מרן הסבא זצוק"ל דהנה אומרים אנו בנוסח שבתפילת מעריב "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור" דלכא' מהו לשון זה של גלילה ולכא' היה מקום לומר לשון "מעביר" כשם שאומרים בהמשך "מעביר יום ומביא לילה", מהו הלשון המיוחדת הלזו של "גולל".

אלא ביאר מרן הסבא זצוק"ל דבאים אני להורות בתפילה זו לא רק על היום והלילה אלא על דרך המעבר שביניהם. דהנה בחסדי הבורא ית' המעבר מיום ללילה אינו פתאומי אלא מגיע בהדרגה, אם היה המעבר פתאומי מאור לחושך היה עלול הדבר להזיק לחושי האדם ואף להשפיע לרעה על בריאותו והבורא בחסדו כי רב סידר זאת באופן שכזה שהאור עובר ע"י זמנים שונים מהצרת היום והלאה נטיו צלילי ערב ומתחיל בין הערבים וכך לאט לאט שוקעת השמש ואף השקיעה כשלעצמה אינה קורת ברגע זמן מה עובר מתחילת השקיעה עד סופה ועד לצאת הכוכבים כמו שגוללים ספר תורה אט אט כך גולל הקב"ה אור מפני חושך וחושך מפני אור.

ועד"ז כך הוא גם ברוחניות. כאשר נכנס האדם פתע פתאום ליום של קדושה ומועד אז הפגישה הנה שטחית ואינה פועלת לעומק. ומכאן כל דיני ההכנה לשב"ק ויו"ט שמצינו "והכינו את אשר יביאו" וכד' דמי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת ולא רק בהכנת מטעמי הגשם אלא על אחת כמה וכמה ברוחניות צריך האדם להתקונן לקבל את האור והקודש הנכנסים לקרבו בשבת וכן בכל מועד אחר יהיה אשר יהיה.

והנה, ת"ב יום הזכרון הוא, יום שבו זוכרים ונזכרים אנו בחורבן ביהמ"ק יום שבו צריך כל אחד ואחד לישב להתאבל ולקונן על על ישראל שיצאו לגולה ועל חורבן בית המקדש. וביום זה דינו כאבל מתענה בחמישה עינויים אך לא די בדינים ומנהגים חיצוניים אלא על האדם להכניס את עצמו למצב של אבילות, בכל נפשו ומאודו, אבל יחיד בו הוא שותף באבלם של כלל ישראל, ואם לא עשה זאת אם לא חדרה האבלות לכל נימי נפשו אזי החמיץ הוא את מהות היום, הפסיד את סגולת הזמן.

אך האם ניתן לעשות זאת במעבר של יום אחד בלבד, ודאי שלא. ולכך חז"ל ברוב חכמתם ותבונתם השכילו להכין את לבו ונפשו של האדם לדבר זה, כדי שיסתגל הוא בהכנת נפשו כראוי כל שיוכל להחדיר מהות היום בליבו פנימה כך שכל המועד שקבוע ז"ל יקויים בו, בפנימיותו, ועל זה קבעו הזמנים בהדרגה- ימי המיצרים, ר"ח אב, תשעת הימים ולאחר מכן שבוע שחל בו ואח"כ ערב ת"ב ומחצות ואילך וכל ההדרגה על זה הדרך להביא את האדם בהכנת נפשו ליום בו ישב ויתאבל על חורבן ביהמ"ק בהרגשה אמיתית וכנה, עמוקה ומלאה כאחד מאבלי ציון וירושלים המייחל ומצפה לנחמה שיראנו הקב"ה בקרוב ויחוש בגאולתנו בב"א.

ועפ"ז היא אאמו"ר זצ"ל מבאר ומפרש לדברי הגמ' בברכות (לצטט דברי הגמ' ופרש"י שם). והנה קשה להעלות על הדעת שר' יוחנן היה משתמש בצרתו שלו לנחם אחרים. והרי אין אדם מתנחם ע"ז ששומע שגם לאחרים קרה אסון כבד וכידוע אין דרכם של רבותינו לנחם בצורה כזו. אלא ביאר האמו"ר זצ"ל דר' יוחנן טרם בואו לנחם היה רוצה לחוש בנפשו פנימה את צרת האחר להיות שותף מלא באותה סערת רגשות האופפות את רעהו ולכך היה מוציא את העצם, אותה עצם קטנה שנשארה לו מבנו הקטן, ונזכר בצער וביגון שהיו מנת חלקו כשאיבד את אחד מבניו עד האחרון שבהם וכך היה מכין את עצמו להיכנס בהדרגה לרגשות הזולת כך להגיע למצב של נושא בעול ולכל זאת היה שייך להגיע כאמור רק ע"י ההכנה הראויה והנכונה. [פי' זה תמוה, שמהגמ' משמע שהיה מוציא את העצם ומראה אותה לאבל וא"ל דין גרמא של בני העשירי, ולאמור לא היה צריך כלל להוציאה ולהראותה לאבל!]

ובזה נבואה לפרש ללשון חז"ל בתענית "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה", דהכוונה היא דכשם שבאב עשו חז"ל מערכה של דרגות בכדי שיוכל האדם לסגל נפשו אט אט ולעלות במעלות המובילות לנושא בעול של כלל ישראל על החורבן והצרות שעברו במשך שנות הגלות ולאבלות אמיתי על חורבן ביהמ"ק המגיעה בת"ב כך גם צריך האדם להתכונן ולהכין עצמו מר"ח אדר לפורים, כך שביום הפורים יום של שמחה עצומה והתעלות רגשית כדי ממצים של "עד דלא ידע" יוכל לעלות ולנצלה בפנימיותה האמיתית.

ואכן כדי לנצל את ימי הפורים כראוי צריך האדם להתכונן כראוי כבר מר"ח אדר עבור דרך שבת זכור ותענית אסתר, כך שהכל יתאחד לחטיבה אחת של התכוננות התבוננות והכנה בגודל הנס וגודל אהבת ד' את עמו.

המורם מהדברים דמשימה העומדת בפנינו בניצול ימי הפורים ימים של ששון ושמחה, שמחה שהיא נכס ואינה רק מצב נפשי, איננה קלה כלל ועיקר אך אפשרית היא אם רק נתישב בדעתנו להתכונן כראוי. שהרי כאמור כדי שהשמחה תשפיע בפנימיות ובעמקות צריכה להיות הכנה ראויה ואמנם עיקר ההכנה היא כבר משנכנס אדם אך גם אותו אשר החמיץ את הימים הללו יאחז בידיו ככל אשר יספיק ולא יאמר נואש שהרי יום זה מסוגל הוא וכל הפושט יד בתפילה נותנין לו ולכך יתפלל ויתאמץ לנצל יום נפלא זה, יום שהוא יום נתינת התורה וקבלתה מאהבה.

וזאת אשר נדע דהדבר החשוב ביותר הוא כיצד יראה יום הפורים עצמו והיום שמחתו דעיקר השאלה היא מה ישאר לו מהפורים, לאיזה יסודות של אמת הגיע, מה קבל על עצמו בקשר לימים הבאים, כיצד תראה התפילה, כיצד יראו הימים הבאים עד לסיום הזמן, וביותר כיצד ישמר את השפעת הפורים לאורך ימים.

וזכיתי לשמוע פ"א מאחד מצדיקי הדור הקודם ז"ל שהמליץ על מה שאומרים אנו הבוחר בשירי זמרה – הבוחר בשיירי זמרה. וביאר דהקב"ה בוחר לעצמו דווקא משיירי זמרה- ממה שנשאר לאחר הזמרה, דרבים אמנם זוכים להתעלות אך ההתעלות אינה משתמרת לאורך זמן וזהו הבוחר משיירי זמרה- באותם שיירים שנשארו לאחר ההתעלות והזמרה שהרי הם האמיתיים והפנימיים הם המראים על הלב והנשמה האמיתית הפנימית ואל החיצונית. שנזכה כולנו לנצל את הימים הנפלאים הללו ולהיות הימים נזכרים ונעשים ונשמרים אצלנו למשך כל ימות השנה.

 

פורים ומגילת אסתר

אמונת חכמים [מקורו מהגרא"א דסלר]

שאול נשלח למגר את עמלק. הוא נכשל ומותיר את אגג ואת הצאן. מדוע?

יש מפרשים שלשאול היו 'חשבונות', כדי שיהיה צאן ובקר להקריב זבחים לה', או כדי שיצא מעמלק המן הרשע, שמבני בניו ילמדו תורה בב"ב [רב שמואל בר שילת], או למען יזכו ל'קיימו וקיבלו' את התושב"ע בימי אחשורוש. חשבון זה היה מוטעה כמו שאמר לו שמואל הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים.

הבה נראה כיצד כ"ז מתקשר למגילת אסתר.

העם נהנה מסעודת אחשורוש. מרדכי מודיע להם שהדבר אסור, אולם היו רבים שלא התחשבו בכך, ועוד טענו מה הזקן הזה מבין בפוליטיקה, הרי אם המלך עושה משתה לרגל שנת שלש למלכותו וכל העמים באים ורק היהודים שממילא מחפשים אותם לא יבואו- הרי זו סכנה. מרדכי טען להיפך, אולם רבים לא התחשבו בטענתו.

חלפו שנים שלוות. בעתונות שבחו את המשתתפים בסעודה ככאלה שמפנים עורף לסגירות ולגיטאות, ופתוחים לאפשרויות החדשות שהממלכה תציג בפניהם- קרי תפקידים, מעמד שויוני ועוד. הנה, הרבנים ניסו להלך עלינו אימים, ולא קרה כלום…

חולפות תשע שנים. המן מתגדל, ומרדכי לא משתחוה. המן כועס. נחזור לכותרות העתונים: מרדכי הפאנט, הקיצוני, שוב גורם לצרות. הפעם זה מסכן את כל קיומו של העם היהודי. הקשרים שקשרנו עם הממלכה לפני תשע שנים עומדים לרדת לטמיון!

 

מרדכי מסביר להם שהכל משום אותו משתה קדום. כעת משלמים את המחיר של הסעודה ההיא. הוא מבקש מהם לצום כדי לכפר על אותו החטא. גדולתם של ישראל שהם קיבלו את דברי מרדכי ואכן צמו ושבו בתשובה מהחטא הקדום.

המסר של מגילת אסתר- אמונת חכמים ללא סייג. לתיקון החטא של שאול שהביא את עמלק.

התפיסה ברחוב היא שפרופסור גדול אין דעתו נחשבת בנוגע להחזרת שטחים וכן להבדיל רב גדול. גם נהג מונית יכול להתוכח עמו, שהרי מה הוא מבין בזה יותר ממני? בעניני רפואה אני לא מתוכח עמו. וכך יש שטועים לחשוב שגם אם גדוה"ד אומרים משהו הנוגע למדיניות- מה הם מבינים יותר מאתנו. וזו טעות. אדם גדול בתורה הוא אדם שבבכל תחום הדע"ת מנחה אותו ולא רק בתחום התורני.

 

משנה מסכת אבות פרק ו

(א) רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה".

העצה והבינה לה' בלבד. החכמים מקבלים שכל אלוקי בעסק התורה.

 

המעשה בר' שאול אלישר ור' שמואל סלאנט רבני ירושלים

המעשה בר' שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבי-ם ישנם ב' שהעידו בוורשא שחמשה גויים רצחו א' מפקידי הממשלה, ונידונו החמשה להורג, וכעת אם ימומש פסה"ד יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חשובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח ע"י משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לר' שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי י-ם הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

מרדכי ואסתר מצאצאי שאול ['בן קיש איש ימיני'] מתקנים את חטאו של שאול, בכך שמרדכי אינו נהנה מסעודתו של אותו רשע. הוא אינו עושה חשבונות של כדאיות. נאמן לדע"ת צרופה.

 

כאשר המן עובר אין מרדכי משתחוה ואף כאן הוא אינו עושה חשבונות, שיכל לומר הרי אין מדובר בע"ז כפשוטה, אלא אנדרטי בלבד, ואולי לא כדאי להתגרות באומות וכדו' ובכל זאת אינו כורע ומשתחוה להמן.

 

גם אסתר מתקנת חטאו של שאול בכך שאינה עושה חשבונות, אלא 'את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו'. בלי חשבונות של כדאיות. כך גדול הדור ציוה- כך אני עושה.

 

וכן מובא בתרגום שני שאמר לה מרדכי לאסתר 'ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע שמא לעת כזאת על אשר נפקדו עוונות בית אביך התקרבת למלכות כדי לתקן את חטאו של שאול אבי אביך שהחיה את אגג אבי אביו של המן הרשע.

ולכן הבחינה של אסתר הייתה ג"כ בתחום ה'חשבונות', האם תעשה חשבון שלא כדאי להכנס למלך היות ואחת דתו להמית, וא"כ חלילה אם אמות יגרם נזק רב שלא אוכל לפעול בעתיד למען אחי, או שבכ"ז אסמוך על דברי גדול הדור ואכנס על אף הסיכון. ועוד להכנס אחר תענית ג' ימים- כיצד יקבלני אחשורוש?

וע"ז רומז לה שאם לא תעשה כן אזי 'את ובית אביך תאבדו', שאז יפקד העון על בית אביךשאול -שאף הוא עשה חשבונות- ולא שמע לדברי גדול הדור, שיזכר עוונו שכעת לא בא לידי תיקונו.

הרב מבריסק שלא הסכים שידביקו את המודעות המפרסמות את דעתו בענין הבחירות זמן קצר לפני שבת מחשש לחילול שבת, והעסקנים לא הבינו ולא הסכימו עימו, ולבסוף ראו שדעתו הביאה להצלחה עצומה כשהציונים הדביקו מודעות ארסיות נגד הרב, והציבור לא הבין מדוע כך תוקפים את הרב בלא עוול בכפו, ועוד בלשון כזו, והצביע בהמוניו למפלגה החרדית. הנוטל עצה מן הזקנים לא נכשל!

המהרי"ל דיסקין שהסתכל במכתב ארוך שתי דקות ומיהר להכריע, ולבעל המכתב היה נראה שלא עיין די הצורך וחזר אליו שוב, והרגיעו הרב באמרו עיינתי די הצורך, תנוח דעתך, יש במכתבך שבע מאות ששים וארבע מילים… הלה שב לביתו ומצא בדיוק כדברי הרב…

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאלמהמקום בו אתה עומד זה נראה לך שמאל, החלף מקום שנה את נקודת המבט- ותראה דברים אחרים.

 

שאל הרב מבריסק את ר"מ שינפלד כיצד הוא יודע לכוין לדע"ת? השיבו ר"מ שינפלד- אני יוצא לרחוב, שומע מהי דעת ההמונים, דע"ת היפך דעת בע"ב

פעם שאל מנהיג מפלגה דתית את מרן ר' ירוחם המשגיח של מיר איך יתכל שבישיבת מיר אין אף אחד המשתייך לתנועתנו, האם כבודו מדבר כנגדנו? השיב לו ר' ירוחם אין אנו מדברים בישיבה כנגד מפלגות. אנו רק אומרם מהי תורה אם התוצאה היא שבני הישיבה אינם שייכים למלפלגה משמע שהמלגה הזאת זרה לתורה… [הגר"ש וולבה האדם ביקר]

הר"י קמינצקי ובעל הסופר מרקט שציפה למשיח לאחר מלחמת העולם השניה כשדיברו הרבה על משיח וגאולה, פנה אליו בעל סופר מרקט א' ושאלו האם לסגור את העסק מפני שממילא משיח בפתח. השיבו הרב, אין סימנים מובהקים שהמשיח עתה קרוב יותר מבעוד חמשים שנה. תמשיך במעשיך. אשתו שאלתו כיצד אתה מקרר את האמונה שלו בציפיה לביאת המשיח? אמר לה בעלה יש עבירות רבות שאם אדם חוטא בהם אין הוא נחשב למוציא עצמו מכלל ישראל, אולם אם אצל האדם הזה תחלש האמונה בביאת המשיח- הרי זה כופר בא' מי"ג עיקרים. ואם יסגור חנותו ולא יבוא המשיח תוך שנה, הרי הוא יכפור כלל בביאת המשיח. לכן עדיף לומר לו שימשיך במעשיו מאשר שיגיע לכפירה באמונה במשיח בכלל.

 

התורה מחכימה את האדם, ונותנת לו עצה ותושיה כנאמר באבות, והחכם מקבל סייעתא דשמיא, ועוזרים לו שלא תצא תקלה מתחת ידו. אולי ההגיון שלך אומר הפוך, אולם כאן זהו הגיונה של התורה שבחכם, ההולך בעצת חכמים אינו מפסיד. החכם נקי מתאוות ושכלו טהור וממילא עצתו אמונה. האלקים עשה את האדם ישר. החכם יישר את שכלו ע"פ התורה וממילא השואל בעצתו כשואל באורים ותומים.

 

המעשה במומר שביקש מן הקהילה שיקברוהו קבורת חמור ודברי הגר"מ פיינשטיין כדי לכפר לו על עוונותיו, והגר"מ פיינשטין התנגד שאסור לעשות כן ע"פ ההלכה שזה בזיון לנפטר. קברוהו כציווי הרב. למחרת באו הנ.ק.ו.ד. ודרשו לפתוח קברו הסתכלו והלכו. התברר שהכל היה פרי תכנונו הזדוני של המוסר שרצה שיאשימו את היהודים בכך שנקמו בו אחר מותו וקברוהו בבזיון.

 

לאחר מלחמת ששת הימים העם היה באופוריה. ישראל הגדולה והכובשת. הערבים ברחו ואפי' את נעליהם הותירו מאחריהם. גדולי ישראל לא נסחפו אחר ההתלהבות.

הרב שך אז טען אנו עוד נסבול מהם. ישמעאל פרא אדם. מהיכן הוא הכיר את האופי הישמעאלי? מהמכלת בה היה קונה היה פלסטיני, ומההיכרות הקצרה הוא הבין זאת. כשכולם רקדו ואמרו הלל ביתר שאת. הוא ראה בצורה מפוכחת ותורנית את המצב.

ישנם ציבורים בעלי כיפונת קטנה ולא מחייבת, שאומרים מפורשות– הרבנים יחוו דעתם בעניני פוליטיקה, ואנו נחליט האם להתחשב בדעתם אם לא…

החזו"א מכנה את ההציבור הד"ל אנשי הדת והחיים. האנשים שהדת היא אצלם חלק נפרד מן החיים. צריך דת, אולם צריך גם לחיות…

המשל למלך ששלח שגריר למדינה השכנה והזהירו שלא יוריד חולצתו והזהירו לבל יהין להוריד את חולצתו. כשהגיע השגריר הביטו מארחיו על גבו ואמרו מדוע שלחו שגריר גיבן? כל טענותיו שאינו גיבן נפלו על אזניים אטומות. הם ביקשו שיוכיח זאת ויפשוט את חולצתו. השגריר סירב, והם הבטיחו לו פרס של מליון דולר. חשב השגריר- הרי תמורת סכום כה עצום ניתן לכסות את כל חובות הממלכה, לזה בטח יסכים אף המלך. פשט חולצתו, הוכיח 'חפותו', וזכה בסכום העצום. כששב לממלכה, מיד שאלו המלך הורדת חולצתך? אכן, השיב השגריר אך הבאתי מליון דולר!!! אוי! ספק המלך כפיו, שוטה שכמוך! התערבתי עם המלך של הממלכה השכנה שלא יצליח לגרום לשגריר שלי להוריד את חולצתו, על סכום של חמישה מליון דולר!!!

 

השפת אמת אומר שהמן ניסה לעורר רחמי אסתר כשנפל על המיטה כפי שאגג ועמלק ניסו לעורר רחמים בלב שאול, אולם היא לא הלכה אחר מראה עיניה ותיקנה חטאו של שאול.

הדור קבלוה בימי אחשורוש- את התורה שבע"פ. שרבים דקדוקיה ומצוותיה. שלכך יש צורך באמונת חכמים בכל דבריהם ודרשותיהם.

ועוד נלע"ד ששאול נכנע לדעת העם ונלחץ מהם הן בהקרבת הקרבן לפני בוא שמואל והן בהותירו את הצאן ואילו מרדכי מתקן זאת ע"י שאינו נלחץ מהעם שאומרים לו לבוא למשתה והן כשאמרו לו שהן מפילו בחרבו של המן בעת שאינו כורע ואינו משתחוה. הוא אינו עושה מה ש'פופולארי' אלא מה שהתורה מצוה. ו

הרב מבריסק שהתמנה לרב בן עשרים ושלש שהתנגד להתוודות עם הנידון למוות וחלקו עליו מבאי ביהכ"נ והלך זקן א' להתוודות עמו ולבסוף נהרג ולאחר זמן קצר הגיע מסר בהול מהממשלה שהוא ניחון לחיים אך היה מאוחר מדי.

פורים ומגילת אסתר

אמונת חכמים [מקורו מהגרא"א דסלר]

שאול נשלח למגר את עמלק. הוא נכשל ומותיר את אגג ואת הצאן. מדוע?

יש מפרשים שלשאול היו 'חשבונות', כדי שיהיה צאן ובקר להקריב זבחים לה', או כדי שיצא מעמלק המן הרשע, שמבני בניו ילמדו תורה בב"ב [רב שמואל בר שילת], או למען יזכו ל'קיימו וקיבלו' את התושב"ע בימי אחשורוש. חשבון זה היה מוטעה כמו שאמר לו שמואל הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים.

הבה נראה כיצד כ"ז מתקשר למגילת אסתר.

העם נהנה מסעודת אחשורוש. מרדכי מודיע להם שהדבר אסור, אולם היו רבים שלא התחשבו בכך, ועוד טענו מה הזקן הזה מבין בפוליטיקה, הרי אם המלך עושה משתה לרגל שנת שלש למלכותו וכל העמים באים ורק היהודים שממילא מחפשים אותם לא יבואו- הרי זו סכנה. מרדכי טען להיפך, אולם רבים לא התחשבו בטענתו.

חלפו שנים שלוות. בעתונות שבחו את המשתתפים בסעודה ככאלה שמפנים עורף לסגירות ולגיטאות, ופתוחים לאפשרויות החדשות שהממלכה תציג בפניהם- קרי תפקידים, מעמד שויוני ועוד. הנה, הרבנים ניסו להלך עלינו אימים, ולא קרה כלום…

חולפות תשע שנים. המן מתגדל, ומרדכי לא משתחוה. המן כועס. נחזור לכותרות העתונים: מרדכי הפאנט, הקיצוני, שוב גורם לצרות. הפעם זה מסכן את כל קיומו של העם היהודי. הקשרים שקשרנו עם הממלכה לפני תשע שנים עומדים לרדת לטמיון!

 

מרדכי מסביר להם שהכל משום אותו משתה קדום. כעת משלמים את המחיר של הסעודה ההיא. הוא מבקש מהם לצום כדי לכפר על אותו החטא. גדולתם של ישראל שהם קיבלו את דברי מרדכי ואכן צמו ושבו בתשובה מהחטא הקדום.

המסר של מגילת אסתר- אמונת חכמים ללא סייג. לתיקון החטא של שאול שהביא את עמלק.

התפיסה ברחוב היא שפרופסור גדול אין דעתו נחשבת בנוגע להחזרת שטחים וכן להבדיל רב גדול. גם נהג מונית יכול להתוכח עמו, שהרי מה הוא מבין בזה יותר ממני? בעניני רפואה אני לא מתוכח עמו. וכך יש שטועים לחשוב שגם אם גדוה"ד אומרים משהו הנוגע למדיניות- מה הם מבינים יותר מאתנו. וזו טעות. אדם גדול בתורה הוא אדם שבבכל תחום הדע"ת מנחה אותו ולא רק בתחום התורני.

 

משנה מסכת אבות פרק ו

(א) רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה".

העצה והבינה לה' בלבד. החכמים מקבלים שכל אלוקי בעסק התורה.

 

המעשה בר' שאול אלישר ור' שמואל סלאנט רבני ירושלים

המעשה בר' שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבי-ם ישנם ב' שהעידו בוורשא שחמשה גויים רצחו א' מפקידי הממשלה, ונידונו החמשה להורג, וכעת אם ימומש פסה"ד יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חשובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח ע"י משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לר' שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי י-ם הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

מרדכי ואסתר מצאצאי שאול ['בן קיש איש ימיני'] מתקנים את חטאו של שאול, בכך שמרדכי אינו נהנה מסעודתו של אותו רשע. הוא אינו עושה חשבונות של כדאיות. נאמן לדע"ת צרופה.

 

כאשר המן עובר אין מרדכי משתחוה ואף כאן הוא אינו עושה חשבונות, שיכל לומר הרי אין מדובר בע"ז כפשוטה, אלא אנדרטי בלבד, ואולי לא כדאי להתגרות באומות וכדו' ובכל זאת אינו כורע ומשתחוה להמן.

 

גם אסתר מתקנת חטאו של שאול בכך שאינה עושה חשבונות, אלא 'את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו'. בלי חשבונות של כדאיות. כך גדול הדור ציוה- כך אני עושה.

 

וכן מובא בתרגום שני שאמר לה מרדכי לאסתר 'ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע שמא לעת כזאת על אשר נפקדו עוונות בית אביך התקרבת למלכות כדי לתקן את חטאו של שאול אבי אביך שהחיה את אגג אבי אביו של המן הרשע.

ולכן הבחינה של אסתר הייתה ג"כ בתחום ה'חשבונות', האם תעשה חשבון שלא כדאי להכנס למלך היות ואחת דתו להמית, וא"כ חלילה אם אמות יגרם נזק רב שלא אוכל לפעול בעתיד למען אחי, או שבכ"ז אסמוך על דברי גדול הדור ואכנס על אף הסיכון. ועוד להכנס אחר תענית ג' ימים- כיצד יקבלני אחשורוש?

וע"ז רומז לה שאם לא תעשה כן אזי 'את ובית אביך תאבדו', שאז יפקד העון על בית אביךשאול -שאף הוא עשה חשבונות- ולא שמע לדברי גדול הדור, שיזכר עוונו שכעת לא בא לידי תיקונו.

הרב מבריסק שלא הסכים שידביקו את המודעות המפרסמות את דעתו בענין הבחירות זמן קצר לפני שבת מחשש לחילול שבת, והעסקנים לא הבינו ולא הסכימו עימו, ולבסוף ראו שדעתו הביאה להצלחה עצומה כשהציונים הדביקו מודעות ארסיות נגד הרב, והציבור לא הבין מדוע כך תוקפים את הרב בלא עוול בכפו, ועוד בלשון כזו, והצביע בהמוניו למפלגה החרדית. הנוטל עצה מן הזקנים לא נכשל!

המהרי"ל דיסקין שהסתכל במכתב ארוך שתי דקות ומיהר להכריע, ולבעל המכתב היה נראה שלא עיין די הצורך וחזר אליו שוב, והרגיעו הרב באמרו עיינתי די הצורך, תנוח דעתך, יש במכתבך שבע מאות ששים וארבע מילים… הלה שב לביתו ומצא בדיוק כדברי הרב…

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאלמהמקום בו אתה עומד זה נראה לך שמאל, החלף מקום שנה את נקודת המבט- ותראה דברים אחרים.

 

שאל הרב מבריסק את ר"מ שינפלד כיצד הוא יודע לכוין לדע"ת? השיבו ר"מ שינפלד- אני יוצא לרחוב, שומע מהי דעת ההמונים, דע"ת היפך דעת בע"ב

פעם שאל מנהיג מפלגה דתית את מרן ר' ירוחם המשגיח של מיר איך יתכל שבישיבת מיר אין אף אחד המשתייך לתנועתנו, האם כבודו מדבר כנגדנו? השיב לו ר' ירוחם אין אנו מדברים בישיבה כנגד מפלגות. אנו רק אומרם מהי תורה אם התוצאה היא שבני הישיבה אינם שייכים למלפלגה משמע שהמלגה הזאת זרה לתורה… [הגר"ש וולבה האדם ביקר]

הר"י קמינצקי ובעל הסופר מרקט שציפה למשיח לאחר מלחמת העולם השניה כשדיברו הרבה על משיח וגאולה, פנה אליו בעל סופר מרקט א' ושאלו האם לסגור את העסק מפני שממילא משיח בפתח. השיבו הרב, אין סימנים מובהקים שהמשיח עתה קרוב יותר מבעוד חמשים שנה. תמשיך במעשיך. אשתו שאלתו כיצד אתה מקרר את האמונה שלו בציפיה לביאת המשיח? אמר לה בעלה יש עבירות רבות שאם אדם חוטא בהם אין הוא נחשב למוציא עצמו מכלל ישראל, אולם אם אצל האדם הזה תחלש האמונה בביאת המשיח- הרי זה כופר בא' מי"ג עיקרים. ואם יסגור חנותו ולא יבוא המשיח תוך שנה, הרי הוא יכפור כלל בביאת המשיח. לכן עדיף לומר לו שימשיך במעשיו מאשר שיגיע לכפירה באמונה במשיח בכלל.

 

התורה מחכימה את האדם, ונותנת לו עצה ותושיה כנאמר באבות, והחכם מקבל סייעתא דשמיא, ועוזרים לו שלא תצא תקלה מתחת ידו. אולי ההגיון שלך אומר הפוך, אולם כאן זהו הגיונה של התורה שבחכם, ההולך בעצת חכמים אינו מפסיד. החכם נקי מתאוות ושכלו טהור וממילא עצתו אמונה. האלקים עשה את האדם ישר. החכם יישר את שכלו ע"פ התורה וממילא השואל בעצתו כשואל באורים ותומים.

 

המעשה במומר שביקש מן הקהילה שיקברוהו קבורת חמור ודברי הגר"מ פיינשטיין כדי לכפר לו על עוונותיו, והגר"מ פיינשטין התנגד שאסור לעשות כן ע"פ ההלכה שזה בזיון לנפטר. קברוהו כציווי הרב. למחרת באו הנ.ק.ו.ד. ודרשו לפתוח קברו הסתכלו והלכו. התברר שהכל היה פרי תכנונו הזדוני של המוסר שרצה שיאשימו את היהודים בכך שנקמו בו אחר מותו וקברוהו בבזיון.

 

לאחר מלחמת ששת הימים העם היה באופוריה. ישראל הגדולה והכובשת. הערבים ברחו ואפי' את נעליהם הותירו מאחריהם. גדולי ישראל לא נסחפו אחר ההתלהבות.

הרב שך אז טען אנו עוד נסבול מהם. ישמעאל פרא אדם. מהיכן הוא הכיר את האופי הישמעאלי? מהמכלת בה היה קונה היה פלסטיני, ומההיכרות הקצרה הוא הבין זאת. כשכולם רקדו ואמרו הלל ביתר שאת. הוא ראה בצורה מפוכחת ותורנית את המצב.

ישנם ציבורים בעלי כיפונת קטנה ולא מחייבת, שאומרים מפורשות– הרבנים יחוו דעתם בעניני פוליטיקה, ואנו נחליט האם להתחשב בדעתם אם לא…

החזו"א מכנה את ההציבור הד"ל אנשי הדת והחיים. האנשים שהדת היא אצלם חלק נפרד מן החיים. צריך דת, אולם צריך גם לחיות…

המשל למלך ששלח שגריר למדינה השכנה והזהירו שלא יוריד חולצתו והזהירו לבל יהין להוריד את חולצתו. כשהגיע השגריר הביטו מארחיו על גבו ואמרו מדוע שלחו שגריר גיבן? כל טענותיו שאינו גיבן נפלו על אזניים אטומות. הם ביקשו שיוכיח זאת ויפשוט את חולצתו. השגריר סירב, והם הבטיחו לו פרס של מליון דולר. חשב השגריר- הרי תמורת סכום כה עצום ניתן לכסות את כל חובות הממלכה, לזה בטח יסכים אף המלך. פשט חולצתו, הוכיח 'חפותו', וזכה בסכום העצום. כששב לממלכה, מיד שאלו המלך הורדת חולצתך? אכן, השיב השגריר אך הבאתי מליון דולר!!! אוי! ספק המלך כפיו, שוטה שכמוך! התערבתי עם המלך של הממלכה השכנה שלא יצליח לגרום לשגריר שלי להוריד את חולצתו, על סכום של חמישה מליון דולר!!!

 

השפת אמת אומר שהמן ניסה לעורר רחמי אסתר כשנפל על המיטה כפי שאגג ועמלק ניסו לעורר רחמים בלב שאול, אולם היא לא הלכה אחר מראה עיניה ותיקנה חטאו של שאול.

הדור קבלוה בימי אחשורוש- את התורה שבע"פ. שרבים דקדוקיה ומצוותיה. שלכך יש צורך באמונת חכמים בכל דבריהם ודרשותיהם.

ועוד נלע"ד ששאול נכנע לדעת העם ונלחץ מהם הן בהקרבת הקרבן לפני בוא שמואל והן בהותירו את הצאן ואילו מרדכי מתקן זאת ע"י שאינו נלחץ מהעם שאומרים לו לבוא למשתה והן כשאמרו לו שהן מפילו בחרבו של המן בעת שאינו כורע ואינו משתחוה. הוא אינו עושה מה ש'פופולארי' אלא מה שהתורה מצוה. ו

הרב מבריסק שהתמנה לרב בן עשרים ושלש שהתנגד להתוודות עם הנידון למוות וחלקו עליו מבאי ביהכ"נ והלך זקן א' להתוודות עמו ולבסוף נהרג ולאחר זמן קצר הגיע מסר בהול מהממשלה שהוא ניחון לחיים אך היה מאוחר מדי.

 

עשה לך רב- מגילת אסתר

ועשית ככל אשר יורוך

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל

אפי' יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

וצ"ב והרי אני רואה שזה שמאל ולא ימין, ומדוע עלי לשמוע לחכם שלכאורה טועה?

הדוגמא לאדם העומד מול חבירו וימינו הוא שמאל. כך מהמקום שאתה מתבונן נראה לך שזה ימין, אם תעמוד ממקום הרב תראה שזה בעצם שמאל.

המעשה במומר שביקש מן הקהילה שיקברוהו קבורת חמור כדי לכפר לו על עוונותיו, והגר"מ פיינשטין התנגד שאסור לעשות כן ע"פ ההלכה שזה בזיון לנפטר. קברוהו כציווי הרב. למחרת באו הנ.ק.ו.ד. ודרשו לפתוח קברו הסתכלו והלכו. התברר שהכל היה פרי תכנונו הזדוני של המוסר שרצה שיאשימו את היהודים בכך שנקמו בו אחר מותו וקברוהו בבזיון.

התורה מחכימה את האדם, ונותנת לו עצה ותושיה כנאמר באבות, והחכם מקבל סייעתא דשמיא, ועוזרים לו שלא תצא תקלה מתחת ידו. אולי ההגיון שלך אומר הפוך, אולם כאן זהו הגיונה של התורה שבחכם, ההולך בעצת חכמים אינו מפסיד. החכם נקי מתאוות ושכלו טהור וממילא עצתו אמונה. האלקים עשה את האדם ישר. החכם יישר את שכלו ע"פ התורה וממילא השואל בעצתו כשואל באורים ותומים.

הרב מבריסק שהתמנה לרב בן עשרים ושלש שהתנגד להתוודות עם הנידון למוות וחלקו עליו מבאי ביהכ"נ והלך זקן א' להתוודות עמו ולבסוף נהרג ולאחר זמן קצר הגיע מסר בהול מהממשלה שהוא ניחון לחיים אך היה מאוחר מדי.

כל הנוטל עצה מן הזקנים

ספר בראשית פרק מט

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

פרש"י :

(ו) בסודם אל תבא נפשי – (ב"ר) זה מעשה זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו זו אסורה או מותרת אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך אל יזכר שמי בדבר שנא' זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב:

 בקהלם – כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן:

 אל תחד כבודי – שם אל יתיחד עמהם שמי שנא' בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נא' בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נא' (דה"א ו) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:

והדבר צ"ב, מה משנה ליעקב אם יוזכר שמו במחלקת קרח או במעשה זמרי בן סלוא? ועוד, וכי כעת איננו יודעים שקרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב???

מבאר הגרי"פ גולדווסר שכאשר שמו מוזכר פירושו שהפגם מתחיל ממנו במשהו. כדוגמא לאותו אדם שנינו היה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חדושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

אמר יעקב בי אין את אותו הפגם של שמעון ולוי, ואין הוא מתחיל ממני, ולכן שלא יוזכר שמי עליהם.

 מהיכן אכן מתחיל אותו הפגם?  הפגם מתחיל משמעון ולוי. ולכן במעשה קרח הוא מיוחס ללוי, וזמרי ל'שמעוני'. מהו הפגם? כאשר שמעון ולוי יצאו לעשות דין בשכם היה להם גדול הדור שיכלו ליטול ממנו דע"ת ולשמוע האם המעשה שלהם הוא נצרך ורצוי או שמא נוגד את דע"ת. הם פעלו ע"ד עצמם, והיה כאן נטילת סמכויות שלא כדין וזלזול בדע"ת.  עוון זה הולך ומחלחל ודורות מאוחר יותר הוא צץ כקרח ועדתו. קרח אינו מסתפק בזלזול בדע"ת תורה ולא די שאינו נוטל עצה מן הזקנים אלא עוד קם וחולק עליהם ומקהיל עליהם את עדת ישראל.

זמרי בן סלוא אף הוא משכלל את השיטה וקם ומתריס בפני משה 'בת יתרו המדיינית מי התירה לך' מהיכן העוז לחלוק על משה- שהוא  דבר ה' צבקות? מהיכן נעוצים שורשי מעשה זה? בשמעון ולוי. ולכן בקהלם אל תחד כבודי.

ההבדל בין בן הת"ח לבן הבעה"ב, שהראשון ביקר גדו"ת, והשני תמיד העריצם.

מסקנה- הנוטל עיצה מן הזקנים אינו נכשל. המעשה בר' שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבי-ם ישנם ב' שהעידו בוורשא שחמשה גויים רצחו א' מפקידי הממשלה, ונידונו החמשה להורג, וכעת אם ימומש פסה"ד יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חשובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח ע"י משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לר' שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי י-ם הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

פורים

חשבונות נגד ה'

שאול נשלח למגר את עמלק. הוא נכשל ומותיר את אגג ואת הצאן. מדוע?

יש מפרשים שלשאול היו 'חשבונות', כדי שיהיה צאן ובקר להקריב זבחים לה', או כדי שיצא מעמלק המן הרשע, שמבני בניו ילמדו תורה בב"ב [רב שמואל בר שילת], או למען יזכו ל'קיימו וקיבלו' את התושב"ע בימי אחשורוש. חשבון זה היה מוטעה כמו שאמר לו שמואל הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים.

מרדכי ואסתר מצאצאי שאול ['בן קיש איש ימיני'] מתקנים את חטאו של שאול, בכך שמרדכי אינו נהנה מסעודתו של אותו רשע. היו רבים שטענו שכדאי להגיע לסעודה שהרי אלולי כן זהו מצב סכנה שיחשבו שאנו לא מקבלים מלכותו, ומרדכי אינו עושה חשבונות ומסרב להגיע ומוחה ביד העם שהלכו לסעודה.

כאשר המן עובר אין מרדכי משתחוה ואף כאן הוא אינו עושה חשבונות, שיכל לומר הרי אין מדובר בע"ז כפשוטה, אלא אנדרטי בלבד, ואולי לא כדאי להתגרות באומות וכדו' ובכל זאת אינו כורע ומשתחוה להמן.

גם אסתר מתקנת חטאו של שאול בכך שאינה עושה חשבונות, אלא 'את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו'. בלי חשבונות של כדאיות.

וכן מובא בתרגום שני שאמר לה מרדכי לאסתר 'ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע שמא לעת כזאת על אשר נפקדו עוונות בית אביך התקרבת למלכות כדי לתקן את חטאו של שאול אבי אביך שהחיה את אגג אבי אביו של המן הרשע.

ולכן הבחינה של אסתר הייתה ג"כ בתחום ה'חשבונות', האם תעשה חשבון שלא כדאי להכנס למלך היות ואחת דתו להמית, וא"כ חלילה אם אמות יגרם נזק רב שלא אוכל לפעול בעתיד למען אחי, או שבכ"ז אסמוך על הקב"ה ואכנס על אף הסיכון.

וע"ז רומז לה שאם לא תעשה כן אזי 'את ובית אביך תאבדו', שאז יפקד העון על בית אביךשאול -שאף הוא עשה חשבונות- שיזכר עוונו שכעת לא בא לידי תיקונו.

בענין החשבונות בעבודת ה' ממשילים משל למלך ששלח שגריר למדינה השכנה והזהירו לבל יהין להוריד את חולצתו. כשהגיע השגריר הביטו מארחיו על גבו ואמרו מדוע שלחו שגריר גיבן? כל טענותיו שאינו גיבן נפלו על אזניים אטומות. הם ביקשו שיוכיח זאת ויפשוט את חולצתו. השגריר סירב, והם הבטיחו לו פרס של מליון דולר. חשב השגריר- הרי תמורת סכום כה עצום ניתן לכסות את כל חובות הממלכה, לזה בטח יסכים אף המלך. פשט חולצתו, הוכיח 'חפותו', וזכה בסכום העצום. כששב לממלכה, מיד שאלו המלך הורדת חולצתך? אכן, השיב השגריר אך הבאתי מליון דולר!!! אוי! ספק המלך כפיו, שוטה שכמוך! התערבתי עם המלך של הממלכה השכנה שלא יצליח לגרום לשגריר שלי להוריד את חולצתו, על סכום של חמישה מליון דולר!!!

מסקנה: אין לו לאדם לעשות חשבונות של 'כדאיות' נגד מצוות ה', שלעולם רב ההפסד רב על הרווח! חזקיה המלך – בהדי כבשי רחמנא למה לך.

החזו"א מכנה את ההציבור הד"ל אנשי הדת והחיים. האנשים שהדת היא אצלם חלק נפרד מן החיים. צריך דת, אולם צריך גם לחיות…

הגר"ח שמולביץ שואל שמצינו שפ"א ר' אליעזר אומר על עצמו שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו, ומאידך מובא בגמ' אחרת שעמד ר"א ודרש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם? אלא מבאר הגר"ח שהוא היה כ"כ תלמיד אמיתי שמיד היה יודע מה היה אומר הרב'ה כאן.

 

ומסופר על ר' ירוחם ממיר ששאלו א' מהמפלגה הדל"ה מדוע אין אף א' במיר שמצביע לנו, וכי אתם מדברים נגדנו בישיבה? השיבו ר"י ח"ו איננו מדברים כלל על מפלגות או פוליטיקה, אנו אומרים מהי דעת תורה, ואם הם לא מצביעים לכם- כנראה שהמפלגה שלכם מנוגדת לדע"ת…

 

א' מראשי אותה מפלגה שאל פעם את החזו"א היכן כתוב שאסור לגייס בנות, חיפשתי בכל ד' חלקי השו"ע ולא מצאתי… [זה היה פעם ששר שם היה יודע שלשו"ע יש ד' חלקים…] נכון השיבו החזו"א, זה נמצא בחלק החמישי שנמסר רק לת"ח.

 

וכנראה זו כוונת חז"ל באמרם חכם עדיף מנביא, שנביא תמיד צריך לקבל נבואה כדי לדעת את רצון ה', ולא תמיד השעה כשרה לכך, כגון חו"ל וכדו' אולם החכם תמיד יודע מה היא הדע"ת בכל ענין.

 

דע"ת היפך דעת בע"ב, שאל הרב מבריסק את ר"מ שינפלד כיצד הוא יודע לכוין לדע"ת? השיבו ר"מ שינפלד- אני יוצא לרחוב, שומע מהי דעת ההמונים, ודע"ת היפך דעת בע"ב…

 

הר"י קמינצקי לאחר מלחמת העולם השניה כשדיברו הרבה על משיח וגאולה, פנה אליו בעל סופר מרקט א' ושאלו האם לסגור את העסק מפני שממילא משיח בפתח. השיבו הרב, אין סימנים מובהקים שהמשיח עתה קרוב יותר מבעוד חמשים שנה. תמשיך במעשיך. אשתו שאלתו כיצד אתה מקרר את האמונה שלו בציפיה לביאת המשיח? אמר לה בעלה יש עבירות רבות שאם אדם חוטא בהם אין הוא נחשב למוציא עצמו מכלל ישראל, אולם אם אצל האדם הזה תחלש האמונה בביאת המשיח- הרי זה כופר בא' מי"ג עיקרים. ואם יסגור חנותו ולא יבוא המשיח תוך שנה, הרי הוא יכפור כלל בביאת המשיח. לכן עדיף לומר לו שימשיך במעשיו מאשר שיגיע לכפירה באמונה במשיח בכלל.

 

פורים

עשה לך רב

לכל אומה יש מאורי האומה, גדוליה, חשוביה, מצביאיה, אומניה, והם מחשיבים ומפארים את מעשיהם ויצירותיהם. גם לעמ"י להאא"ה- יש את גדולי ישראל. אותם אנו מעריצים. האם אכן הערצתינו שווה?

הבה נבחן את מקור ההערצה של האומות ומקור ההערצה שלנו, והדבר יקל עלינו להבין את ההבדל התהומי.

מצינו במקומות רבים בחז"ל עד כמה יש לכבד את החכמים, לירוא מהם ולהעריך אותם.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. דרשו חז"ל אף אם יאמר לך על הימין שהוא שמאל או על השמאל שהוא ימין תשמע לו.

פרק ד מאבות: רבי [אלעזר] אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים. למדנו מכאן שהבדילם רבי אלעזר, של חברו קראו 'כבוד' ולרבו קראו 'מורא'.

משנה מסכת אבות פרק ב

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

המעשה עם המהר"י בן לב

 

אמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר: 'שפתותיו שושנים נטפות מור עבר' (שיר השירים ה, יג), אל תקרי 'מור עבר', אלא, 'מר עבר'; אל תקרי 'שושנים', אלא ששונים:

אם הרב כמלאך ה' תורה יבקשו מפיהו, מלאכים הם בחינת עומדים, שאינם זזים ממקום למקום, הם עיקביים. כך אם הרב הוא עקבי, מקפיד לקיים את שאומר- אזי תורה יבקשו מפיהו. לא ללמוד תורה מפי אנשים שירא"ש שלהם מוטלת בספק.

טור יורה דעה סימן רמב

וכל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי/א אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלקים ובמשה.

מדוע כל כך הקפידו על כבודם של החכמים?

אולי אפי' יש שיאמרו בציניות החכמים דרשו את כבודם ח"ו?

תורה אינה כשאר חכמות. יש לה תנאים לקבלתה. תורה אינה עוד חכמה. מי שלומד תורה כחכמה נהפך לחמור נושא ספרים. דוקטור לתלמוד. לא תלמיד חכם ולא ירא שמים. הדרך לקניית התורה ולמסיכתה בעצמותינו היא על ידי התבטלות למלמד. אם אני לומד ממי שאיני מעריך אותו, לא אוכל לקבל ממנו.

אחת הטעויות של הורים שהם מבקרים את המורה של הילד.

כדי שאתה תתפתח נכון, תיישר את שכלך, תייסד את מידותיך, אתה נדרש להוקיר את המלמד אותך תורה.

 

כל עוד אתה לא מתכופף ומבטל דעתך, לעולם לא תוכל לעמוד על דעת התורה של רבך, שהרי אתה ממשיך לחשוב בהגיון שלך. רק בהתבטלות ניתן להגיע לקבלה מוחלטת של דעת התורה של רבי.

יהושע זכה למה שזכה בזכות התבטלותו למשה.

 

אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבנ"א, אנו כחמורים ולא כחמורו של רפב"י. ביאר הרב מבריסק, שאם אנו מתבוננים על הראשונים כמלאכים, ראוים אנו להקרא בנ"א, אולם אם הם בעינינו בסה"כ בנ"א, סימן שאיננו אלא חמורים ולא כחמורו של רפב"י שידע להבחין בין מעושר ללא מעושר…

כשיש לנו ספק אנו פונים לאדם גדול ומתייעצים

מדוע? במה הוא מבין יותר מאתנו? הוא לא שומע חדשות, לא מעורה בעניני העוה"ז, מדוע שלא אכריע לבד?

כדי להכריע בשאלות גורליות אנו שואלים את החכם. החכמים נקראים מאורי העדה. מדוע?

כדי לייעץ עיצה לאדם יש צורך בחמש מעלות:

א. שיהיה בר דעת.

ב. שלא יהיו לו נגיעות ואינטרסים אישיים.

ג. שיהיה בעל שכל ישר, ולא בעל תאוות המעקמות את השכל.

ד. גם לשכל האדם יש גבול, ולכן צריך שיהיה לו דעת תורה שאינה מוגבלת.

ה. וכל זה אינו שווה מאומה אם אין לו סייעתא דשמיא.

ונבאר אחד לאחד.

א. שיהיה בר דעת. אם אינו בר דעת אינו מבין העניין היטב, ואינו יכול להחליט נכונה. לפעמים במושכל ראשון נדמה א, ובמושכל שני מתברר ב'.

המעשה עם הרב אלישר ור' שמואל מסלנט רבני י-ם.

ב. שלא יהיו לו נגיעות. כשאנו באים להכריע בשאלה, אנו נוגעים בדבר, בעלי אנטרסים. אנו רוצים מאד שיהיה דבר מסוים, ולכן אנו נוטים להכריע כצד זה. החכם אינו נוגע בדבר בעניין שאנו שואלים ולכן הכרעתו אמיתית.

המעשה עם הרב מבריסק והשוחט שרצו להעבירו ממשרתו. עצה ההוגנת לו.

ג. שכל ישר ולא תאוות. התאוות מעקמות את השכל. אדם בעל תאוה יצדיק תמיד את תאוותו באלף ואחד טעמי היתר. הדבר גורם לכך שהוא מתרגל לרמות את עצמו ולעוות את שכלו הישר.

לדוגמא אם יש לו ספק האם לאכול כאן, הוא יאכל, היות ו"באלי" לאכול, וכעת הוא ינפיק לך כמה וכמה טעמים מדוע אפשר לסמוך במקרה דנן על ההכשר המפוקפק…

החכם כל ימיו מתגבר על תאוותיו, ולכן שכלו ישר!

איינשטיין מצולם עם הלשון בחוץ!

פוליטיקאי מקבל החלטות ע"פ הכדאיות. יתכן שיחליט שלא לצאת למלחמה כדי להציל את מניותיו… או שיחליט להתנתק כדי שלא יפתחו כנגדו תיק…

גדולי ישראל כולם נתפרסמו במידותיהם הטובות והמתוקנות. הם לא נבחרו בבחירות, אלא העם המליך אותם כשהכיר במעלותיהם.

ד. שיהיה לו דעת תורה, שאינה מוגבלת.

כדוגמת המעשה עם הגרי"ז מבריסק והמוצא להורג. רק צמידות לדע"ת יכולה להביא לידי כך!

המעשה במומר שביקש מן הקהילה שיקברוהו קבורת חמור כדי לכפר לו על עוונותיו, והגר"מ פיינשטין התנגד שאסור לעשות כן ע"פ ההלכה שזה בזיון לנפטר. קברוהו כציווי הרב. למחרת באו הנ.ק.ו.ד. ודרשו לפתוח קברו הסתכלו והלכו. התברר שהכל היה פרי תכנונו הזדוני של המוסר שרצה שיאשימו את היהודים בכך שנקמו בו אחר מותו וקברוהו בבזיון.

 

ה. שיהיה לו סיעתא דשמיא. בלא עזר משמים אין סיכוי שיצליח, והיות ולחכם יש ירא"ש, לכן יסייעו בידו שלא יצא מכשול מתחת ידו. ובספרי משנת החלומות אני מביא סיפורים רבים כיצד אפי' בחלום הזהירו את החכם כדי שלא יכשל.

ולכן גם אם ב"ד הוציאו מישהו להורג והתברר שטעו, אין הם נחשבים לטועים היות וא' ניצב בעדת קל, וברי לנו שנגזר כך עליו משמים על עוון אחר.

 

לאור האמור נקל עלינו להבין מדוע אנו ניטה אחר דעת החכם אף במקום שרבים אחרים אומרים הפוך, היות ולחכם ישנם כלים שאין לאף אחד אחר! מאה אנשים הזקוקים למשקפים מס' 6, לא יראו טוב יותר ולרחוק יותר ממי שאינו זקוק למשקפיים, אף שהם רבים!

מאה בסטאים לא יקבעו האם לערוך ניתוח לחולה, אף שהם הרוב, אם לעומתם יעמוד רופא פשוט ויאמר שאין לערוך את הניתוח!

השפעת החברה

אנו נמצאים בחברה שאין לה פרות קדושות, כולם מבוקרים, רה"מ, הנשיא, השופטים כו' בקיצור אין פרות קדושות. וזה גורם לאנשים להבין שאין מי שחסין מביקורת, וכך באים גם לבקר ת"ח וגדולי תורה.

הח"ח כותב שאסור לצאת משיעור ולהתחיל לעורר ביקורת על המרצה או הרב. אם לא מצא חן בעיניך תלך לשיעור אחר, אך ביקורת כזו היא לשה"ר. מותר לבקר רק אם שמעת ממנו דברי אפיקורסות.

 

כל הנוטל עצה מן הזקנים

ספר בראשית פרק מט

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

פרש"י :

(ו) בסודם אל תבא נפשי – (ב"ר) זה מעשה זמרי כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו זו אסורה או מותרת אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך אל יזכר שמי בדבר שנא' זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב:

 בקהלם – כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן:

 אל תחד כבודי – שם אל יתיחד עמהם שמי שנא' בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נא' בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נא' (דה"א ו) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:

והדבר צ"ב, מה משנה ליעקב אם יוזכר שמו במחלקת קרח או במעשה זמרי בן סלוא? ועוד, וכי כעת איננו יודעים שקרח הוא בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב???

מבאר הגרי"פ גולדווסר שכאשר שמו מוזכר פירושו שהפגם מתחיל ממנו במשהו. כדוגמא לאותו אדם שנינו היה גנב, ואמרו שאביו היה מרמה במשקל, וסבו היה גונב חדושי תורה, ואבי סבו היה גונב דעת הבריות ביושבו מאחורי הבימה כשעשה עצמו ענוותן… נמצא שהגניבה החלה כבר ממנו, והלכה ו'השתכללה' עד לנין…

אמר יעקב בי אין את אותו הפגם של שמעון ולוי, ואין הוא מתחיל ממני, ולכן שלא יוזכר שמי עליהם.

 מהיכן אכן מתחיל אותו הפגם?  הפגם מתחיל משמעון ולוי. ולכן במעשה קרח הוא מיוחס ללוי, וזמרי ל'שמעוני'. מהו הפגם? כאשר שמעון ולוי יצאו לעשות דין בשכם היה להם גדול הדור שיכלו ליטול ממנו דע"ת ולשמוע האם המעשה שלהם הוא נצרך ורצוי או שמא נוגד את דע"ת. הם פעלו ע"ד עצמם, והיה כאן נטילת סמכויות שלא כדין וזלזול בדע"ת.  עוון זה הולך ומחלחל ודורות מאוחר יותר הוא צץ כקרח ועדתו. קרח אינו מסתפק בזלזול בדע"ת תורה ולא די שאינו נוטל עצה מן הזקנים אלא עוד קם וחולק עליהם ומקהיל עליהם את עדת ישראל.

זמרי בן סלוא אף הוא משכלל את השיטה וקם ומתריס בפני משה 'בת יתרו המדיינית מי התירה לך' מהיכן העוז לחלוק על משה- שהוא  דבר ה' צבקות? מהיכן נעוצים שורשי מעשה זה? בשמעון ולוי. ולכן בקהלם אל תחד כבודי.

מסקנה- הנוטל עיצה מן הזקנים אינו נכשל. המעשה בר' שאול אלישר שקיבל בשנת תרס"ו מברק מנובומינסק שבוורשא מאת הרב רבינוביץ שמספר שבי-ם ישנם ב' שהעידו בוורשא שחמשה גויים רצחו א' מפקידי הממשלה, ונידונו החמשה להורג, וכעת אם ימומש פסה"ד יהיו פוגרומים כנגד היהודים, ולכן הוא מבקש שהרב יגבה מהם עדות מחדש ויחזרו בהם כי יש בזה סכנת נפשות, ואת העדות החדשה יחתמו בפני הקונסול הרוסי שבי-ם. כונסה התייעצות של חזובי העדה שדנו בסכנה ומה כדאי לעשות, וזאת לנוכח העדים שהתייצבו אחר עדותם ועמדו על כך שהיא אמת לאמיתה. זה אומר בכה וזה בכה, והרב שותק. לאחר דיון ממושך ביקש הרב את רשות הדיבור ואמר לענ"ד נראה שכל המברק מזויף, ונשלח ע"י משפחות הנאשמים כדי להצילם, ואדרבה, אם יחזרו בהם נשקפת סכנה ליהודים שם שיאמרו הגויים שהתברר שהעלילו כזב. ולכן או שלא נגיב למברק, או שנכתוב שכיון שאין אני תושב המדינה אני מנוע להתערב בנעשה שם. הדבר לא לגמרי שכנע, והרב הציע לשלוח שליח לר' שמואל סלאנטר בן התשעים שיחווה דעתו. הרב שמע, וענה בדיוק כדברי הרב אלישר. וכך אכן עשו, ובדדיעבד התברר שאכן עיניהם צפו למרחוק והמברק אכן זויף בידי משפחת הנידונים, ופקחותם של חכמי י-ם הצילה את יהודי וורשא מפוגרום.

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמ' ר"י] לא נמסר כלל:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להרשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרזז״ק רבי איציקל מפשווארסק זע״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. המנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להרשם. ובאשר לעונש ולהגלייה — מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם. היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ — ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה — וחורף סיבירי נורא — ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים — היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

 

פרפראות לפורים תשע"ג [ליקוט ממתוק האור, פנינים ועוד]

מפוזר ומפורד – ואת דתי המלך אינם עושים

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: [ג ח].

 

פורסם ביום ג' שעבר במכתבים למערכת יתד, מכתב ע"י אחד הרבנים אודות המחלוקות שיש בציבור החרדי שבעטיין הרדיפות על עולם התורה.

הסכמתי איתו לחלוטין, ואף בס"ד מצאתי שהדברים מבוארים באר היטב במגילה.

'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' – מחלוקות פנימיות, ספרדים נגד ספרדים, חסידים נגד חסידים, ליטאים נגד ליטאים, כולם בפיזור ובפירוד.

מה גורמת המחלוקת?

שבעקבות כך מיד מגיעות הטענות של שונאינו:

'ואת דתי המלך אינם עושים' – אין שיוויון בנטל… הם לא ממלאים את 'דת המלך' – חוק גיוס חובה…

ואחר כך מגיעה הטענה על ה'נטל הכלכלי' שהם גורמים:

'ולמלך אין שווה להניחם' – כלכלית לא כדאי להשאיר אותם. הם לא 'פרודוקטיביים'… 'לא יתכן שנפרנס אותם'…

והשלב הבא:

'אם על המלך טוב יכתב לאבדם' – לסגור את הישיבות, לגייס את כולם, לחייב אותם לעבוד, ובקיצור – להשתיק את קול התורה וכך הם כלים מאליהם. [י"א שאחשוורוש כתב 'לעבדם' והמן שינה 'לאבדם', ואפש"ל שלפ"ז הם אומרים יכתב 'לעבדם' – להוציא אותם ל'מעגל העבודה', אך בליבם הם מכוונים 'לאבדם' משני העולמות].

למעשה הם יודעים שלא יצליחו, אך הם חפצים למוטט אותנו כלכלית, לסגור ברזים, ולייבש את הישיבות.

ונרמז – 'יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף' – שעיקר התכנית לאבד את ממונם של בני התורה ועולם הישיבות.

לאבד"ם – ל'פיד א'ת ב'נט ד'ורשים מ'מוננו… או מ'בקשים ד'מינו [-תרתי משמע…]

יבוא המלך והמן

הגמרא מביאה י"ב טעמים מדוע הזמינה אסתר את המן אל המשתה, ומוסיפה הגמ' שאליהו הנביא אמר שאכן אסתר חשבה על כל הטעמים.

הגר"א אמר שאילו היה שם היה אומר טעם נוסף:

נאמר על אסתר 'ותתחלחל המלכה' – אמר רב – שפרסה נידה' והנה אחז"ל ששני אנשים שעוברת ביניהם אשה נדה אם היא בתחילת נדתה – הורגת את אחד מהם, ואם היא בסוף נידתה – מריבה עושה ביניהם.

והגמ' בתענית כט. אומרת שאם מת אחד משרי האומות הם מבטלים גזירותיהם, מחשש שמחמת גזירתם הוא מת.

כעת מובן מדוע הזמינה אסתר את המלך והמן למשתה, כדי שתעבור ביניהם ואז ממ"נ, אם בתחילת נידתה – ימות אחד מהם, ואם בסוף – תתבטל גזירתם בעקבות מריבה שתפרוץ ביניהם!

בזה נבין כיצד היה מסוגל המן לקחת את מרדכי שנוא נפשו ברחוב העיר ולהכריז 'ככה יעשה לאיש כו'' ולא התאבד לפני כן?

אלא מבאר השפת אמת שידע המן שאם ישלח יד בנפשו תתבטל הגזירה, ולכן העדיף 'לבלוע את הצפרדע' ובלבד שלבסוף תוכניתו תצא לפועל.

וזה מעורר שאלה –

אם ראינו כל כך הרבה סיבות הגיוניות להזמנת המן והמלך למשתה ולהביא בכך לביטול הגזירה, היכן כאן הנס?

כתוב בספרים ששם הוי"ה רמוז במגילה בר"ת י'בא ה'מלך ו'המן ה'יום אל המשתה… מדוע נרמז שם ה' דוקא במלך והמן ודוקא בפסוק זה?

אלא מבאר הגרי"פ גולדווסר שרמזו לנו שאף בשעה שעשתה אסתר השתדלות טבעית בכל זאת היא ידעה שהכל מה' ואין לתלות דבר במעשיה אלא בהשגחה.

ראיה לכך –שהנה בשעת המשתה שואל אותה המלך 'מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן'? והיא עונה 'איש צר ואויב' ומכוונת בידה אל אחשוורוש! לומר לך שבאמת כל פנייתה הייתה לקוב"ה ולא לב"ו ח"ו.

אם רעב שונאך

אחד הטעמים המבוארים בחז"ל לזימון המן אל המשתה הוא משום שלמדה מבית אביה ש'אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו'.

פרש"י שמעה מבית אביה – שמעה תינוקות אומרים כך ומכאן למדה לעשות זאת.

וצ"ב מדוע על רש"י נדחק לפרש כן, ולא פי' כפשוטו שאביה לימדה?

היות ושנינו שכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, ולכן לא יתכן שמרדכי עצמו לימדה כן.

סיפר ר' מיכל שורקין אודו אביו רבי יעקב משה שורקין שפ"א ביקשה אחותו הגדולה מאביו שילמדה פעם קצת גמרא. פני אבי החוירו והוא שלף עשרה דולרים ונתן לאחותי ואמר לה ואמר לך קני לך שמלה. התפלאתי, ואבי סיפר לי שפגש בבחרותו איש גדול בתורה שהיה זקן מופלג ותוך כדי דיבורנו בלימוד שלף הרב חיבור ענק על המנח"ח והראה לו את האמור שם בענין. הכת"י הזה הוא של בתי… כשהגעתי לכאן לא היה לי עם מי ללמוד ולמדתי חברותא עם בתי, תוכ"ד בתו באה ושערה מלבין והיא שעונה על מקלה, הרב החל בוכה. כשהגיעה לפרקה החלו בישיבות להריץ את טובי הלומדים, אך בפגישה הראשונה היא שאלה – נו – איך למדת פשט ברמב"ם בענין טומאת התהום? והבחור לא ידע מה זה בכלל… וברח. וכן היה עם כולם והיא כעת רווקה זקנה…

כל המלמד את בתו תורה…

בעל 'קצירת האומר' תמה על עיקר הפירוש – והרי מותר ללמד בתו מוסר, ומה לנו מוסר גדול מ'אם רעב שונאך כו'?

ולכן הוא מבאר שכיון שאסתר הייתה יתומה מאב ואם עוד בטרם נולדה, ממילא לא יתכן ששמעה מאביה!

אך הרב אלישיב תמה – ולמה לא נבאר שאביה הוא מרדכי שגידלה [א.ה. כפי שאמר אביי 'אמרה לי אם' וכוונתו לאמו מגדלתו]?

ולכן מבאר שהגמ' בסוכה אומרת שיש שבעה שמות ליצה"ר, ואחד מהם הוא שונא, כדברי שלמה 'אם רעב שונאך האכילהו לחם'. נמצא שהפשט האמתי בפסוק הוא שהשונא הכתוב שם הוא היצה"ר, וה'לחם' היא התורה כמ"ש 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי', והמים שמשקים אותו הם התורה ככתוב 'הוי כל צמא לכו למים' ואין מים אלא תורה, ואם נפרש ששמעה מבית אביה מרדכי, הרי בודאי הייתה שומעת את הפשט ששונא זה יצה"ר ולחם ומים היינו תורה, ואם בכ"ז שמעה מבית אביה בע"כ ששמעה מן התינוקות שהם הבינו כפשוטו ששונא היינו שונא ממש, ולחם היינו לחם ממש….

טעם נוסף להזמנת המן אל המשתה

בספר לחם לפי הטף מבאר ע"פ המבואר באריז"ל שהמן הוא ניצוץ סיסרא ואסתר גלגול יעל אשת חבר הקיני, וכמו שסיסרא נפל ביד יעל, כן נפל המן ביד אסתר. וזהו שנאמר במלחמת סיסרא ה'כוכבים נ'לחמו מ'מסילותם ר"ת המ"ן.

לפי זה יובן מדוע הזמינה אסתר את המן אל המשתה, מפני שרצתה להביא למיתתו כפי שעשתה בגלגול הקודם, ע"י משקה, וכפי שבגלגול הקודם מים שאל – חלב נתנה, כך גם עתה הביאה למותו ע"י משקה – משתה היין.

לא נעשה עמו דבר

כשהמלך שואל מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה – הם משיבים לו 'לא נעשה עמו דבר', בפשטות ניתן לומר שהוא לא קיבל מאומה. אך רבי מאיר שפירא מלובלין ביאר אחרת:

כידוע סופרי המלך היו מבניו של המן, וכאשר הם אומרים על יהודי לא נעשה עמו דבר – הם מתכוונים שהוא כבר קיבל את שכרו… כיצד? הרי עצם זה שהוא עדיין יושב בשער המלך בהשקט ובטחה, ואין אנו מציקים לו ורודפים אותו, זה כבר השכר הכי גדול…

מעין זה מבארים את הפסוקים הבאים [בראשית כו כז] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: (כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְקֹוָק עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְקֹוָק: הם אומרים לו 'עשינו עמך רק טוב' מהו? 'כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום'… כשהגוי לא חובט ביהודי, הוא מרגיש שהוא צריך לקבל צל"ש כחסיד אומות העולם…

כמשל על הארי שהחסידה נתבקשה להסיר משינו עצם שנתקעה, ולבסוף אמר לה את עוד מבקשת שכר? די לך שלא טרפתי אותך בהיותך בלועי…

נו – אז למרדכי מגיע עוד שכר? די לו שאין אנו מציקים לו…

ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשתי

מדוע הייתה מחרישה? האם אין בכך סיבה מספקת לפנות למלך?

מבאר הדעת סופר שמרדכי טען לאחשורוש שיש להרוג את היהודים מפני שהם חלאת המין האנושי, והם מזיקים למלך וחסרונם עדיף על המצאותם, בנזקים שהם גורמים… ואת דתי המלך אינם עושים!

אמרה לו אסתר אוכיח לך המלך מתוך דברי המן עצמו ששקר ענה. שאילו היינו כל כך גרועים הרי אתה היית צריך לשלם לו על כך שהוא פוטר אותך מצרתם, ומדוע בא הוא בהצעה נדיבה של 10.000 כיכר כסף?

מילא אם בא למכרנו לעבדים ולשפחות – החרשתי, אכן יש כאן מקום לשלם למלך, אך היות ונמכרנו להשמיד להרוג ולאבד – יש בכך הוכחה שהמן שיקר ואכן אנו שווים המון, וא"כ כל הגזירה מעיקרא מוטעית!

 

והמן נופל על המטה

נופל? נפל מבעי ליה? אמר ר' אלעזר מלמד שבא מלאך והפילו עליה [כך שהיה המן הולך ונופל שוב ושוב].

וצ"ב מדוע לא התנצל המן ואמר לך שכח עליון דחף אותו? שיאמר את האמת ולא יסתכן בנפשו?

מבואר במדרש שנשלחה איגרת ל-127 מדינות, מעיון באגרת תבואר התשובה. וכך כתב להם:

אסתר רבה פרשה ז

 שלום לכם עד אין חקר, יודע לכם שאדם אחד יש בינינו, ולא ממקומנו הוא, אלא מזרע המלוכה הוא ומזרעו של עמלק ומגדולי הדור הוא והמן שמו, ושאל ממנו שאלה קטנה וקלה על עם אחד אשר יש בינינו, נבזה מכל העמים ודעתם גסה עליהם, חפצים ברעתנו וקללת המלך שגורה בפיהם ומהו קללה שמקללין אותנו (שם /תהלים/ י') ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ועוד אומרים (שם /תהלים/ קמט) לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים וכופרים במי שעשה להם טובה,

באו וראו מאותו עני פרעה מה עשו כשירדו למצרים קבלם בסבר פנים יפות והושיבם במיטב הארץ וזן אותן בשני רעבון והאכילם כל טוב שבארצו, פלטרים היו לו לבנות והיו בונין שם, בכל זאת לא היה יכול להם ולא עוד אלא שבאו בעלילה ואמרו לו (שמות ה') לזבוח לאלהינו נלך דרך שלשת ימים אח"כ נשוב, אם רצונך השאילנו כלי כסף וכלי זהב ושמלות והשאילום כספם וזהבם וכל הבגדים הטובים שלהם, וטענו כל אחד כמה חמורים שלהם לאין מספר, עד שנצלו את מצרים הה"ד (שם /שמות/ י"ב) וינצלו את מצרים וברחו להם, כיון ששמע פרעה שהיו בורחים הלך אחריהם להשיב את ממונו מה עשו לו היה עמהם אדם אחד ושמו משה בן עמרם ובכשפיו נטל מקל אחד ולחש עליו והכה בו את הים עד שנחרב ונכנסו כולם ביבשה בתוך הים ועברו כולם, ואיני יודע במה עברו, ובמה יבשו המים כיון שראה פרעה נכנס אחריהם להחזיר את ממונו, ואיני יודע במה דחפוהו בתוך הים, ונטבע הוא וכל חילו בים, ולא זכרו הטובה שעשה להם הלא תשמעו שהם כפויי טובה,

ועוד מה עשו לעמלק אבי אבא, בשעה שבא עליהם למלחמה, שנאמר (שם /שמות/ י"ז) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ומהיכן בא עמלק, א"ר כרוספדאי בשם ר' יוחנן שבא מאצל בלעם הרשע, שבא ליטול עצה ממנו, ואמר לו יודע אני שבעל עצה אתה, וגם בעל מחשבות רעות וכל הנוטל עצה ממך אינו נכשל, אמר לו ראה מה עשו אומה זו למצרים, שעשו להם כמה טובות, ומה למצרים שעשו להם כמה טובות עשו להם כך לשאר אומות עאכ"ו, היאך אתה יועצני, אמר לו בלעם לך ועשה עמהם מלחמה ואם אין אתה עושה עמהם מלחמה אין אתה יכול להם מפני שהן תלויין בזכותו של אברהם אביהם ואף אתה שהוא בן בנו של אברהם תלוי בזכותו של אברהם, מיד בא עליהם למלחמה מה עשה אותו משה פרנס שלהם, היה לו תלמיד אחד יהושע בן נון שמו והיה אכזרי עד מאד ולא היה לו רחמים אמר לו אותו משה (שם /שמות י"ז/) בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק איני יודע אותן אנשים שבחר אם בעלי כשפים הם או אם גבורי מלחמה מה עשה אותו משה נטל מקל בידו ואיני יודע מה עשה בו וכיון שבא עליהם איני יודע מה לחש עליהם ורפו ידיהם ונפלו לפניהם הה"ד (שם /שמות י"ז/) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב,

באו על סיחון ועוג גבורי ארצנו, שאין כל בריה היתה יכולה לעמוד בפניהם ואיני יודע במה הרגום,

באו עליהם מלכי מדין ואיני יודע במה הרגן,

ועוד מה עשה תלמיד של אותו האיש משה הכניס את ישראל לארץ כנען ולא די שנטל את ארצם אלא שהרג מהם שלשים ואחד מלכים וחלק את ארצם לישראל ולא חמל עליהן ואותן שלא בקש להרוג היו לו לעבדים,

באו עליהם סיסרא והמונו ואיני יודע מה עשו לו לנחל קישון שגרפם ושטפם והשליכם לים הגדול, שנאמר (שופטים ה') נחל קישון גרפם, והיה להם מלך ראשון שאול שמו והלך ונלחם בארץ אבי אבא עמלק והרג מהם מאה אלפים פרשים ביום אחד וגם לא חמל על איש ועל אשה ולא על עולל ויונק ואיני יודע במה הרגם,

ועוד מה עשה לאגג זקני שחמלו עליו תחלה, לסוף בא אדם מהם ושמו שמואל חתכו ונתן בשרו מאכל לעוף השמים כדכתיב (ש"א =שמואל א'= ט"ו) וישסף שמואל את אגג ואיני יודע במה הרגו מיתה משונה כזאת ששמעתם,

ואחר זאת היה להם מלך אחד דוד בן ישי שמו, והיה משחית ומכלה את כל הממלכות ולא היה חומל עליהם שנאמר (שם /שמואל א'/ כ"ז) ואיש ואשה לא יחיה דוד, ועמד אחריו שלמה בנו ובנה להן לישראל בית אחד וקרא לו ביהמ"ק ואיני יודע מה היה להם בתוכו, כשבאין למלחמה נכנסין בתוכו ומכשפים בתוכו וכשהן יוצאים ממנו הורגים ומחריבים את העולם, ומרוב טובה שהיה להם מרדו באלהיהם ועוד שהזקין אותו אלוה שלהם, ובא נבוכדנצר ושרף אותו בית שלהם, והגלם מעל אדמתם והביאם בינינו, ועדיין לא שנו מעשיהם המכוערין, ואע"פ שהם בגלות בינינו מלעיגין אותנו, ואת אמונת אלהינו, ועכשיו הסכמנו כולנו לדעה אחת, והפלנו גורלות לאבדן מן העולם, ובאיזה זמן יתכן לנו לכלותם, ונפל עליהם הגורל בחדש אדר בשלשה עשר בו, ועכשיו כשיגיעו אליכם האגרות הללו תהיו מזומנים לאותו היום, להשמיד להרוג את כל היהודים שביניכם מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ולא תשארו מהם שריד ופליט, ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו".

שתי מילים חוזרות שוב ושוב- 'איני יודע'… המן מכיר את כל מאורועותיו של עמ"י לפרטי פרטיהן, רק דבר אחד אינו יודע – כיצד זה קרה…

מזכיר הדבר את שסיפר הגרא"מ ש"ך זלה"ה שפ"א הגיעו עובדים לעיירה רחוקה שלא שמעו ולא ראו מהי רכבת. כשסללו את הדרך ופיזרו חצץ והניחו פסי פלדה ארוכים הביט הכפריים הנבערים בתדהמה ושאלו מה זה? אנו סוללים דרך השיבו העובדים. אולם הכפריים לא הסתפקו בכך ושאלו הרי זה כל כך צר והסוסים לא יצליחו לעבור… כאן לא נצטרך לסוסים כלל השיבו העובדים בביטול. ואיך היא תיסע הקשו הכפריים. ללא סוסים. השיבו. לא יתכן התעקשו הכפריים. הושלמה העבודה והנה הם רואים רכבת הדוהרת במהירות אדירה. היכן הסוסים תמהו כולם, אך לא היה מי שידע להשיב. [א.ה. דבר זה מזכיר לי שבאפריקה רצו פעם לסלול כביש שיעבור בין ההרים, ונלאו למצוא תוואי מתאים, והזמינו חוקרים מאנגליה שמיפו את כל האזור עד שהצליחו להרכיב תוואי מתאים. להפתעתם גילו שבתוואי זה כבר קיים שביל מקדמת דנא… כששאלו את הכפריים היאך ידעו לסלול שביל זה כך, מבלי אוניברסיטה ולימודים גבוהים? השיבו שהם לוקחים חמור מרעיבים אותו ואח"כ משחררים אותו לכפר שלו, הוא הולך בדרך הקצרה והנוחה ביותר לכפרו, לפי זה אנו מסמנים. 'ואם לא היה לכם חמור, מה הייתם עושים?' הקשו החוקרים. 'אזי היינו מביאים חמורים מהאוניברסיטה מאנגליה שישרטטו עד שימצאו את התוואי הנכון…']

החליטו בני הכפר לשכור שירותיהם של שני 'מבינים' מהכפר, שיחקרו ויבררו היכן הם מחביאים את הסוסים של הרכבת הזו ויעלו על הרמאות… הללו שבו לאחר מחקר מעמיק והשיבו שיש להם תשעים אחוזים של התשובה לשאלה המציקה. עקבנו אחר הקרון האחרון ומצאנו שפשוט מאד – הוא נוסע מפני שהוא מחובר לקרון שלפניו! והקרון שלפניו כיצד נוסע? אף הוא מחובר לקרון שלפניו! ושלפניו – לשלפני פניו! וכך עברנו תשעה קרונות ומצאנו כן. א"כ תשעים אחוזים של החידה פתרנו. אך נותר לנו להבין את העשרה אחוזים הנותרים – כיצד נוסע הקטר? אך מה הם עשרה אחוזים 'בלתי מובנים' לעומת תשעים אחוזים שפתרנו חידתם?

מי שאומר שהגשם יורד כי יש עננים, ועננים יש כי הים מתאדה, והים מתאדה מן השמש, פתר תשעים אחוזים של החידה. עדין העשרה אחוזים הקשים ביותר לפניו – מי מסובב הסיבות לכל הנמצאים?

המן יודע הכל, רק יש נקודה קטנה שעדיין אין לו עליה תשובה – איך – לכל הרוחות – הם עשו את כל הנסים הללו?….

אבל בכל אופן מפליא, כאדם שמתיימר לדעת הכל – איך זה שאינו מתיימר גם לדעת כיצד קרו הדברים?

ויותר מזה קשה – אם אינו יודע, לא טוב יותר היה אם היה שותק? וכי איש אמת וענוותן הוא המן שאינו בוש לומר 'איני יודע'?…

התשובה פשוטה –

ה'איני יודע' אצל עמלק אינה ביטוי לחוסר ידיעה, אלא ביטוי ל'שיטה'. ישנה שיטה שנקראת 'סקפטיזם'. אדם זה נקרא בביאורו של המלבי"ם על ספר משלי 'אויל'. האדם שעל כל דבר אומר 'אולי'? אולי אין עוה"ב? אולי אין אלוקים? אולי אין בכלל עולם והכל דמיון?

וזהו עמל"ק בגי' ספק. קרך בדרך. הכל מקרה. איך זה קרה בדיוק כך בכזה תזמון מדויק? איני יודע, אך אין מכאן ראיה לכלום… הכל מקרי…

לאור זאת תתורץ השאלה מדוע המן לא התנצל בפני אחשורוש שהוא נופל ב'כח עליון'? שזה לא בכוונה?

התשובה היא שהמן מרגיש שמישהו דוחף אותו, והכח המסתורי הזה חזק ממנו, אך המן שכל מהותו 'איני יודע' יודה שיש כח עליון? המן שכל מהותו הטלת הקירור והספק יספר סיפורים על 'מלאכים'???

גבוה חמשים אמה

ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמשים אמה ויאמר המלך תלוהו עליו:

שואל ב'אגרת הטיול' מה ראה מן לעשות את העץ גבוה כל כך? ומבאר שראה המן בחלומו את מרדכי פורח באויר למעלה מעל גג ביתו, וביתו היה גבוה כבתי השרים, ואמרה לו אשתו שיקיים את מאמר החלום ע"י שיעשה עץ גבוה נ' אמה שהוא יותר גבוה מביתו, ויתלה בו את מרדכי, וכך יפתר החלום על דרך זו. [א.ה. דוגמא לזה מצינו בגמרא (גיטין לה א) בההוא אתתא דקללה לרבה בר רב הונא ואמרה 'כבי תרי עבדא לי תתהפך כורסיך', כלומר שיהיה אבל על בניו, צוה מיד להפוך את הכסא כדי שתחול דיבור הקללה על זה וינצל אחר כך. וכן מצינו בילקוט (ח"ב רמז ל"א; מועד קטן ט א – ב) בענין ששלח לבנו ואמר לו האנשים האלה אנשי צורה הם, זיל לגבייהו דלברכינך כו', והם אמרו יהא רעוא דתזרע ולא תחצד כו' יתבלבל פתורך. בא ואמר לאביו שקללהו, אמר לו אביו, כלהו ברכתא ננהו. ומקשה מהר"ם פאדווה בהגה"ה שם, למה באמת אמר להם בלשון קללה, עיין שם מה שכתב. אבל אני פירשתי הענין, כי הם ראו בגזירה שנגזר עליו מצד המערכת דברים רעים, על כן הוציאו הברכות בלשון קללה שיספיק גזירת המערכת על דיבור לשון קללה, אבל כוונתו לברכה. עכ"ד של"ה פרשת וישלח הגה תורה אור. וכ"כ החת"ס שהחולם חלום רע כדוגמת הרואה שנפלה דלת ביתו, יעקרנה ויתקיים הדבר בזה].

אולם החלום הורה על כך שעתידה שתשים אסתר את מרדכי על בית המן.

ומוסיף ואומר שי"א שהמן חישב את הגי' של תחילת וסוף מרדכי ונתקבל מספר נ'. [והוספתי שבאמצע נותר דר"ך שרצה בזה לרומסו ולדורכו, אך ב'דבר אשר זדו עליהם' ועל דאטפת אטפוך ונתקיים בו 'ואתה על במותימו תדרו"ך… כשעלה מרדכי על הסוס]. אך לא ידע שיתקיים בעצמו היות וסופו הוא נ', לומר לך שזה מה שיעלה לו בסופו…

[והוספתי שבילקוט (אסתר פרק ה רמז תתרנה) הובא שהיה המן חוזר ומבקש קורה של חמשים אמה, ולא מצא אלא קורה שהיתה בתוך ביתו, לפי שהיה בנו פרשנדתא הגמון בקרדוניא, ונטל נסר אחד מתיבותא של נח שהיה ארכו של נסר חמשים אמה, שעשה הקב"ה זכרון בעולם שידעו דורות העולם שבא מבול לעולם, שכן כתיב זכר עשה לנפלאותיו. ע"כ. ותמוה הדבר, מה ראה המן להרוס ביתו רק בשביל להשיג נסר באורך 50 אמה?

ולפי מה שנתבאר הרי בזה ביאור נפלא, שרצה בזה לקיים דבר החלום שראה את מרדכי מרחף מעל ביתו, ובזה כביכול השליטו על ביתו, ובזה יקוים החלום ודו"ק.

ובזה ביארתי 'וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו':

ותמוה מאד זה מה שאומרים לו אוהביו? עם כאלה אוהבים לא צריך שונאים…

אלא הם באמת יעצו לו עצה טובה, הם אמרו לו אם לא הצלחת בבנית העץ לתת פתרון טוב לחלומך, והכיוון אינו נכון, שהנה מרדכי הולך ועולה, ואתה הולך ויורד, בדיוק כפי שראית בחלום, אם כן – אדרבה, תתן קיום לחלום בזה שאתה תפול לפניו, ותשפיל עצמך לנגדו, ובזה יהיה הוא מעליך כמחזה החלום, ובכך יהיה די לקיים החלום באופן זה, ולא יתקיים באופן שישלוט על ביתך באופן מוחלט!

וזה שאמרו היות 'והחילות לנפול לפניו' – והחלום החל להתקיים על דרך זה, 'לא תוכל לו' בדרך בה פעלת, 'כי (אם) נפול תפול לפניו' וכך תתן קיום לחלומך.

חרבונה מגלה לאחשורוש על העץ, חרבונה – אותיות חרב- נ', לרמז על העץ הגבוה נ' אמה שהוא החרב להרוג בו את מרדכי. ומה הם הו"ה הנוספים?

חז"ל אומרים שחרבונה הוא אליהו הנביא ז"ל, והרי בא הדבר ללמדנו שהקב"ה עומד מאחורי האירועים, והנה בחרבונה יש ו"ה מיותרים ובאליהו י"ה וביחד יהו"ה].

קיימו וקבלו

קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכו' (ט. כז)

בגמ' (שבת פח') בענין קבלת התורה כתיב: "ויתיצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, פה תהא קבורתכם, ממשיכה הגמ' ואומרת: אף על פי כן הדר קיבלוה (אחרי הרבה שנים קיבלו שוב את התורה) בימי אחשורוש, מרצון ומאהבה, דכתיב "קיימו וקבלו עליהם"

ודורשים: "קיימו" מה ש"קיבלו" כבר.

ונשאלת השאלה: במה היתה הקבלה הזאת חזקה ושרירה יותר מן ההיא, בשעת מתן תורה? הרי גם הפעם היתה הקבלה על ידי אונס, משום שהיו מתייראים מפני המן?

 אלא הסביר זאת הגר"א מוילנא זי"ע בדרך הפלפול: המשנה בבא בתרא (פרק א' משנה ג') אומרת: "המקיף את חבירו משלוש רוחותיו, גדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית – אין מחייבין אותו" (מי שמקיף את שדהו של חבירו בגדר משלושה צדדים, אין מחייבים את המוקף להשתתף בהוצאות הגדר, אף על פי שהוא נהנה ממנה, מפני שהוא יכול לטעון, שאין הגדר נחוצה לו). "רבי יוסי אומר – אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל" (אם עמד המוקף וגדר בעצמו את הצד הרביעי של השדה, מחייבין אותו בתשלום מחצית הגדר מכל שלושת הצדדים הקודמים, משום שבגידור הצד הרביעי גילה דעתו שהוא זקוק לגדר והוא נהנה משלוש הגדרות שהקים המקיף…) ממשיך הגר"א ואומר: והוא הדין כאן: הואיל ו"קיימו וקיבלו היהודים", הואיל ומלבד תרי"ג המצוות קיבלו היהודים עליהם לקיים עוד מצוה נוספת – קריאת המגילה, גילו בזה את דעתם שהם מרוצים מכל המצוות הקודמות מהר סיני, ולפיכך – "מגלגלין עליו את הכל"….

רצוי לרוב אחיו

כי מרדכי  היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו (י. ג) "רצוי לרוב אחד ולא לכל אחיו" (רש"י). הייתכן? מפני מה באמת היה מרדכי, גואלו ומצילו של העם היהודי, "רצוי לרוב אחיו" בלבד ולא "לכל אחיו"?

אלא אומרים בדרך צחות: כי הוא היה "דורש טוב לעמו" כי בטוב לבו תיקן שיהיו נותנים בפורים מתנות לאביונים, לכן היה "רצוי לרוב אחיו" אבל לא היה "רצוי לכל אחיו" – הגבירים לא היו מרוצים מזה…

על פי זה מבארים את מאמחז"ל 'חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'.

וכבר יגעו המפרשים מהו דווקא הענין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"?

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר את מה שאמרו חז"ל (מגילה ז:) "מיחיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". דהרי עיניהם של עניים נשואות ליום פורים על שום מצוות מתנות לאביונים שמצווים ישראל ביום זה. ובהגיע היום, כאשר ידם של ישראל פתוחה לרווחה, מברכים העניים ואומרים "ברוך מרדכי", שבזכותו זכינו ליום מבורך זה. לעומתם, העשירים נמצאים מן העבר השני של המתרס, כל ימות השנה ידם קפוצה והם רואים בעניים מטרד. רק פעם אחת בשנה, ביום פורים, הם פותחים את דלתם ואת ידם ומפזרים ממונם לעניים. ואולם אז כל אימת שנאלצים להיפרד ממונם הם מקללים ואומרים "ארור המן", שבגללו נקבע יום זה לדורות ונתקנה בו מצוות מתנות לאביונים. על כך אמרו חז"ל, שחייב אדם לשתות ולשמוח ביום פורים עד שלא ידע אם הוא עשיר האומר "ארור המן" או עני האומר "ברוך מרדכי"…

נכנס יין יצא סוד

בספר "תורת משה נתן" מובא: דהנה מבואר במגילה את גודל הפחד אשר נפל על יושבי המדינות עד שכתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". ולכן, מרדכי רצה לבחון מי הוא אשר מתגייר באמת לשם שמים ומי שעושה כן רק לפנים מפחד ובאמת שנאתו בלבו נגד ישראל. ובמה יוכל לבחון זאת? נזכר מרדכי בדברי חז"ל "נכנס יין יצא סוד", לכן גזר גזירה על כל היהודים שיקהלו וישתו יין רב ועל ידי כך ישתו יותר מכדי צורכם וישתכרו, וכך מי שהיה באמת יהודי בלב ונפש אז גם בעת שהיה שיכור צעק "ברוך מרדכי" "ארור המן", אבל מי שנתגייר ולבו בל עמו, אז כשהיה שיכור "יצא הסוד" כי נשכח ממנו כל אשר נעשה, והוציא מפיו מה שהוא בלבבו וקילל את מרדכי ובירך את המן ואז מיד הרגוהו, והיה זה עצה נכונה מאוד. וכיון שהוקבע כן בגזירת מרדכי בעת ההוא לא זז המנהג ממקומו ומנהגן של ישראל תורה הוא בכדי להזכיר את גודל החכמה והנס של מרדכי בעת ההיא!…

לדמותו של עסקן

הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע אמר כי מן הפסוק הנ"ל, אפשר לראות מהו נקרא "עסקן" אמיתי! כי אצל מרדכי הצדיק אנו רואים שהיה מתנהג בהיפך מה'עסקנים' למיניהם… שעל פי רוב עסקן הוא "דובר שלום לעמו" – לעמו הוא מדבר שלום, מבטיח הבטחות. אבל לזרעו הוא "דורש טוב לכל זרעו" – שיהיו לילדים עסקים טובים ומשרה טובה… אבל מרדכי היה בהיפך: "דורש טוב לעמו" – עסקים ופרנסות טובות היה דורש לכל העם. "ודובר שלום לכל זרעו" – לדבר דברי שלום ו'הבטחות', הוא דיבר לזרעו!…

הרב חיד"א בנחל אשכול

(יל) כי אם החרש תחרישי גו׳ ואת ובית אביך תאבדו גר. יש להעיר דהא דאמרינן קללת חכם אפי׳ על תנאי היא באה כמ״ש פ ״ב דמכות דף י״ א ואיך מרדכי ישלח דבר כזאת על בתו וביתו. אמנם יראה תה אינו קללה רק מודיע לה שאם תחריש כך יארע לה. ואינו בסוג קללה בשנא׳ דאפי׳ על תנאי באה אך אכתי יש לפקפק דהא אמר פ״ק דמ״ק דברית כרותה לשפתים ואמרו הוי כשגגה שיוצאת מלפני השליט וכן בשאר דוכתי והיה נראה דברית כרותה לשפתים על תנאי לא שייך. והכה הוא על תנאי אם החרש תחרישי כר. אכן ק׳ ממ״ש רז״ל דלפי מרע״ה מסר נפשו על ישראל ואמר אם תשא חטאתם ואם אץ מחני לכך לא נזכר שמו בפי תצוה והרי התם היה על תנאי. וי״ל דהתם היה קללה דאמר מחני. ומשו״ה אפי׳ על תנאי נתקיימה איזה דבר. אבל ברית כרותה על תנאי לא שייך. גם מ״ש אסתר וכאשר אבדתי אבדתי אבדתי היה בספק. ועוד י״ל דברית כרותה לשפתים אפשר לומר דבעינן פיו ולבו שוץ או לפחות שלא יהא לבו חלוק והפך מה שמוציא מפיו וכתבנו במ״א דזה דעת רבא בסנהדרין דף ק״ב דיהוא לא גרמא לי׳ מה שאמר והוא יעבדנו הרבה דלא הי׳ פיו ולבו שוין אלא חותמו של אחי׳ השלוני ראה וטעה. וא״כ ה״נ מרדכי היתה חביבה עליו ביותר והגזים אבל לבבו לא כן יחשוב. וגם אסתר שאמרת וכאשר אבדתי אבדתי לבה נוטה שה׳ יושיענה ואין פיה ולבה שוין. ואומרו ואת ובית אביך תאבדו פי׳ דשאול שלא מחה זכר עמלק וגרם כל הרעה לשעתה ולעתיד ואת מזרעו ובא לידך לתקן קצת ואם החרש תחרישי מנעך מכבוד ובמקום לתקן אשר עיות שאול המלך את ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כואת הגעת למלכות כדי לתקן שאול אביך והכי ודאי מה תעשה ואפשר לרמוז כי עמלק במילוי עין מם למד קוף גימ׳ עת וז״ש אם לעת כזאת למחות עמלק הגעת למלכות דקודם בנין הבית צריך מלך ולמחות עמלק ולכן לעשות הכנה לבנין ביהמ״ק נעשית את מלכה וצריך שתמחה עמלק ואז יבנה ביהמ״ק ואפשר דזה טעם שקבלו תורה שבע״פ דהי׳ עלי׳ מודעא כמ״ש בתנחומא דתורה שבע״פ כנגד השכינה הנקראת עת לבטל עמלק שהוא במלוי גי׳ עת לבטל מילוייו ולאבדו וישאר מ״ר גי׳ עמלק פשוט. וזה רמז א״ם לע״ת כזא״ת. וזה רמז המסרה לך כנוס את כל היהודים ועת כנוס אבנים ופירשנו על תורה שבע״פ דאמרו רז״ל על פסוק שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה וכר. וע״פ דרכינו רמז וע״ת לרעה שהיא עמלק לבטלו צריך כנוס אבנים לחבר תורה שבכתב עם תורה שבע״פ. ויען התורה נקראת לחם כשאינם עוסקים בתורה יבא מלחמה הלא מראש ויבא עמלק וילחם ברפידים שרפו ידיהם מהתורה כמשז׳׳ל ולפי שהתורה נקראת לחם ורפו ידיהם וילחם נמשך לזה יתבאר טעם למה שפירשנו במ״ש רז״ל שרוי בלא אשה שרוי בלא תורה שנאמר אם אין עזרתי בי וגו׳ כי תורה שבע״פ כנגד השכינה ומי שאינו נושא אשה פוגם בה ח״ו לכך שרוי בלא תורה שנא׳ מצא אשה דמכניע מצ״א גי׳ שר עמלק ע׳׳י נשואי אשה ואז מצא טוב התורה. ואפשר שזה רמז כונת הב׳ כתוב זאת זכרון בספר ואמרו ז״ל בס׳ זו מגילה והיתה ישועה ע״י קבלת התורה וז״ש כתוב זאת זכרון תורה שבע״פ אז בספר תזכו בם׳ לקריאת המגילה ודוק כי קצרתי: 

הרב סורוצקין במגילת אסתר חוט של חסד

וכאשר אבדתי אגדתי למה פתחה  פה לשטן לאמר דברים כאלה והנה כבר  הזכרנו את דברי חז"ל שקללת חכם אפילו  על תנאי היא באה נמכות י"א ברכות  נ"ו וכשאמר מרדכי הצדיק והחכם ואת  ובית אביך תאבדו היתה יודעת שדבריו  יתקיימו אע"פ שאמרם על תנאי ובאמת  נתקיימה קללתו שהרי אסתר היתה  אומללה בעיניה ומלכותה והיותה אשת  המלר אחשורוש היו רק כקרקע עולם  סנהדרין ע"א ולבה היה לעמה  ובמסתרים בכתה נפשה על שהיא נבעלך  לנכרי ושיהיו לה זרץ ממנו והיתה מצפה  ומקוה ליום אשר תשוב אל עמה וזה  שאמרה כאשר אבדתי אבדתי וכדרשת  חז"ל שעד עכשיו הלכה אל אחשורוש  באונס ועתה היא הולכת אליו ברצון  היינו שתשאר מלכה למלך נכרי עד  עולם כאשר אבדתי אבדתה ובזה נתקיימה  קללתו של מרדכי שחיחה על תנאי  והצדקת הזו היתה אבודה בעיניה אף  שכל העולם קנא בה 

להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.

כיצד ה'מדבר בלשון עמו' מתקשר למעשה וושתי?

מבאר האלשיך הקדוש שללא ספק השליחים לא היו מעבירים למלך את דברי ושתי אם היו מבינים אותם, דא עקא, שהשליחים דיברו פרסית ואילו ושתי דברה בשפת האם שלה – כשדית, וממילא השליחים העבירו תשובת ושתי גם מבלי להבינה, כצורתה… אך המלך והשרים הבינו, והבזיון היה גדול… לכן חוקק המלך חוק חדש להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו שלא ישנו מקרים דומים… [מתוק האור]

 

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

דורשים חז"ל (מגילה יב.) "והשתיה כדת" – כדת של תורה. דהיהודים במשתה אחשורוש הקפידו לא לשתות מיינו בהיותו יין נסך. ולכאורה צריכים להבין – מה לגבי מאכלות אסורות, וכי בהם אין צורך להקפיד שיהיו "כדת של תורה"?

ידועים דברי חז"ל (שבת פח.) "ויתיצבו תחת ההר" – מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. וממשיכה הגמרא שם: "מכאן מודעא רבה לאורייתא". ומפרש רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה מאונס.

ומקשה בעל הפרשת דרכים: הלא דינא דמלכותא – דינא! כלומר, אם המלך מחוקק חק, כל בני המדינה חייבים לציית לו. והרי ה׳ הוא מלך העולם ואם ציוונו לקבל את התורה מחויבים אנו להשמע לו, ואם כן איך יכולים ישראל לפטור עצמם בטענה שקבלוה באונס? ומתרץ: לפי שיטת רבנו תם, ׳דינא דמלכותא׳ קיים בתנאי שהוא חל על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מהכלל.

ולפי זה יש לומר, שכיון שה׳ נתן את התורה רק לישראל ולא לכלל בריות תבל, ממילא לא חל הכלל של ׳דינא דמלכותא׳, ועל כן טענת האונס בעינה עומדת. ברם, הסבר זה אינו תקף על כלל תרי"ג המצוות, שכן שבע מצוות מתוכן, ובראשן איסור עבודה זרה, אף בני נח נתחייבו בהן, ואם כן לגביהן אכן תופס הכלל של ׳דינא דמלכותא דינא׳. ולפי זה נמצא כי לגבי איסור יין נסך שיסודו הוא עבודה זרה – לא עומדת להם לישראל ה׳מודעא רבה לאוריתא׳ ולא יכולים לפטור עצמם בטענת שקבלוה באונס! ולכן, בעוד שלגבי מאכלות אסורות היו ישראל יכולים לפטור עצמם מכח ה׳מודעא רבה לאוריתא׳, הרי לענין שתיה היו חייבים להקפיד שתהא ׳כדת של תורה׳ ולהמנע מיין נסך.

ודבר זה מדויק בלשון הפסוק באופן נפלא: "והשתיה כדת" – כדת של תורה, שלא טעמו מן היין. ומדוע? "אין אונס" – לגבי איסור יין נסך אין את התירוץ של אונס. ומדוע? "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו" – הקב"ה, מלכו של עולם, צוה איסור זה של עבודה זרה על כל בריות תבל, וממילא חל על כל ישראל הכלל של ׳דינא דמלכותא דינא׳ ואין הם יכולים להשתמט מן האיסור בטענה שקבלוה באונס… הפלא ופלא!..

ואילו הרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע פירש "והשתיה כדת אין אונס" – דהנה מצינו בגמרא (שבת פח.) מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. וממשיכה הגמרא בעת קבלת התורה – "מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אבל הדר – אח"כ, קבלוה באהבה בימי אחשורוש מאהבת הנס – דכתיב "קיימו וקבלו היהודים" – ודרשינן קיימו מה שקיבלו כבר. וזהו הרמז כאן: "והשתיה" – אבן "השתיה" שממנה הושתת העולם (יומא נד:), נעשתה בימי אחשורוש "כדת" וכהלכה, והיא כבר לא מאוימת, כי ישראל חזרו וקבלו את התורה "אין אונס" – מרצון, כנ"ל…

 

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

כתוב במדרש רבה (אסתר פ"ג.י) שכל מקום במגילה שנאמר "מלך" סתם, (ולא מלך אחשורוש), הכוונה למלכו של עולם! ולפי זה, הסביר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע את דברי הפסוק: "והשתיה כדת" – הרי "התורה" נקראת בשם "אבן שתיה", שעליהם – שניהם, מושתת העולם כידוע, ולכן, אם אדם לומד תורה באהבה ובחשק, "כדת" – כפי שצריך להיות, "אין אונס" – ללא שום הרגשת כפיה, אז "כן יסד המלך" – מלכו שלעולם, "לעשות כרצון איש ואיש" – למלא רצונו של זה!…

כי הקב"ה התנה עם כל מעשי בראשית שיהיו כפופים ללומדי התורה ולומדיה, ולעשות כל מה שיגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא"!… (כדברי האור החיים הק׳, שמות פר׳ בשלח – "וישב הים לאיתנו")

הוא שאמר הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע על דברי חז"ל: "כל השותה מים לצמאו אומר: שהכל נהיה בדברו", (ברכות ל.ח) "מים" – אין מים אלא "תורה", ומי שלומד תורה לחשקו ולצמאו – הקב"ה אומר עליו: "שהכל נהיה בדברו" – כאשר יאמר כן יקום וכן יהיה!!!…

 

והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך (א. ז)

שאל הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע מדוע לא נענש אחשורוש על שחילל את כלי המקדש כמו שנענש בלשאצר כמובא בספר דניאל (פרק ה׳ א׳-ד׳), שבו מתואר משתה בלשאצר, בו הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר ככלי שתייה עבורו ועבור שריו, ועונשו היה, שפתאום ראה יד עלומה (משמים) כותבת על הטיח שבקיר, שמלכותו תתפרק ותימסר לידי הפרסיים, ואכן, באותו הלילה נהרג. וא"כ למה אחשורוש לא נענש כך?

אלא ההסבר הוא: כי עונשו של אחשורוש היתה עצם השתכרותו באותם כלים, כי אז צוה בשכרותו להרוג את ושתי, וכידוע, מיד שנתפקח מינו הביע חרטה וצער על כך, ולכן עונשו היה יותר גדול מבלשאצר, כי אצל אחשורוש העונש בא באותו כלי עצמו שעבר עבירה בה, משא"כ אצל בלשאצר.

וזהו שמרומז כאן בפסוק: "וכלים מכלים שונים" – מדוע הכלים הללו שונים מהכלים של בלשאצר, שזה נענש על ידיהם ואחשורוש לא נענש? התירוץ הוא: "ויין מלכות רב" – היין הסב לו עונש רב, "כיד המלך" – כאותה "יד" שנראתה לבלשאצר המלך

 

גם 'ושתי המלכה׳ עשתה משתה נשים וכו' ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר וכו' להביא את 'ושתי המלכה׳, ותמאן 'המלכה ושתי' וכו', ויאמר המלך לחכמים וכו' כדת מה לעשות 'במלכה ושתי' וכו' ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו עותה 'ושתי המלכה׳ (א. ט-יט)

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר מהלך נפלא עד למאוד – מדוע פעמים נכתבה ושתי בשם ׳ושתי המלכה׳, ופעמים ׳המלכה ושתי׳. דהנה ידוע שאחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וושתי אשתו היא היתה ה׳כסוי המלכותי׳ שלו, שהרי היא היתה הדור הרביעי לנבוכדנצר הרשע, ולכן כשקרא לה אחשורוש, אמר להביא את ׳ושתי המלכה׳ דהינו היא סתם ושתי, בזכותי היא מלכה. אך כשהיא מאנה לבוא נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", לומר לך שהיא מלכה בזכות עצמה ורק אחרי שהיתה מלכה נקראה ושתי. והנה, בשעה שמבקש אחשורוש לדעת איך להגיב לסירובה המבזה של ושתי לבוא על פי הזמנתו, שואל אחשורוש "מה לעשות במלכה ושתי" וממוכן עונה: "אשר לא תבוא ושתי", ולכאורה למה שינה כאן אחשורוש וכיבדה קודם בתואר המלכה ואח"כ בשמה – מה שלא עשה עד כה? אלא שכנראה המלך תפס את עצמו, ופחד שיהרגו אותה ולכן שאל מה לעשות ב׳מלכה ושתי׳ ובכך רצה לרמז להם שלא יפסקו את דינה למוות, אך המן שהיה לו חשבון ארוך עמה, חפץ במותה ולכן אמר "אשר לא תבוא ושתי" – היא סתם ושתי, ואם תהיה אחרת במקומה היא תהיה לא פחות טובה.

וממשיך הגר"א זי"ע ואומר, שכל המהלך הנ"ל מרומז בטעמי המקרא באופן מיוחד על המילים ושתי: שכן אם נתבונן, נראה, שבפעם הראשונה בה מוזכרת ושתי המלכה – "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", מטעמות המלים "ושתי המלכה" בטעם ׳זקף קטן׳, שכן אחשורוש אמנם טען בדיוק כך, שהוא זה שזקף את ושתי שהיתה קטנה ופשוטה עד לנישואיה עמו. לאחר מכן מוזכרת ושתי בפסוק: "להביא את ושתי המלכה", כאשר כאן הטעמים על המילים "ושתי המלכה" – ׳דרגה תביר׳, והמשמעות – שצעד זה, נועד לשבור את דרגתה ואת מעמדה של המלכה ושתי. אולם המלכה אינה נענית בקלות, ובפסוק נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", והטעמים במילים אלו ׳מונח רביעי׳, שכן ושתי היתה דור רביעי לנבוכדנצר המלך, וכרגע היא עומדת להסתלק מן המלוכה, דהיינו מונח רביעי. וכאן מגיע אחשורוש ומבקש מהשרים עצה "כדת מה לעשות במלכה ושתי", כאשר הפעם הטעמים הם ׳טפחא אתנחתא׳, כביכול מבקש המלך משריו מעט אתנחתא… רגיעה ושיקול הדעת, לפני שהם חורצים משפט בנושא אשר יש לו השלכות כל כך משמעותיות בשל מעמדה המיוחד של המלכה. אבל המן לא מוותר והוא אומר: "לא על המלך לבדו עותה ׳ושתי המלכה׳", והטעמים הם" ׳מנח אתנחתא׳. כלומר: המן ממליץ להניח לאתנחתא, לשקול הדעת ולרגיעה, אלא להעניש את המלכה תיכף ומיד במלוא חומר הדין! וההצעה שלו הנה: "אשר לא תבוא ושתי" – והטעם הוא" ׳קדמא ואזלא רביעי׳, כביכול אומר הוא: תקדים ותלך מכאן אותה ושתי שהיא דור רביעי לנבוכדנצר…

 

הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (ב. ט)

מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי הוא שבת (מגילה י"ג.). שאל הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד שהוצרכה לסימניהן של הנערות?

אלא – אסתר היתה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז"ל: בטלה מביאה לידי שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם אינה עוסקת במלאכה…

 

ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי (ג. ו) שאל האלשיך הקדוש זי"ע – אם המן רצה משנאתו להרוג את מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני, "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי" – ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי, לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי" – כי אם כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי…

ואילו הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע – אמר: ויבז בעינו לשלוח יד במרדכי לבדו, "כי הגידו לו את עם מרדכי" – סיפרו לו כי העם הוא של מרדכי, עם שיש בכוחו להוציא מתוכו הרבה מרדכי!… ואם כך הדבר, מה תועלת תצמח לו מזה שיאבד את מרדכי זה האחד, והרי מיד יעלה ויצמח במקומו מרדכי אחר…

 

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים (ג. ח) הרה"ק מווארקא זי"ע היה מפרש: "יש- "נוי", היינו יש איזה מן יופי מיוחד בזה, שהם "עם אחד" – באחדות באהבה והתחברות האחד עם השני!…

הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע אמר: – זאת הייתה הטענה של המן: "ישנו" – הוא קיים! משום – "עם אחד", משום שהייתה ביניהם עד עתה אחדות, ואולם כהיום הזה – "מפוזר ומפורד בין העמים", מחולק ומפולג עם עצמו, ולכן קל להתגבר עליו…

ואילו הרה"ק רבי משה מסאמבור זי"ע אמר דכך הוא הפשט: "ישנו עם אחד" – דכל זמן ועת שישראל המה עם אחד! אז "מפוזר ומפורד בין העמים" – מזה בא פיזור ופירוד בין העמים!…

ואילו באופן אחר אפשר לפרש שזה היה טענת המן למלך: "מפוזר ומפורד בין העמים" – אין הם חסים עוד על כבודם, את כל המחלוקות הפנימיות שביניהם, את כל הפיזור והפירוד שלהם, הם נושאים ומוציאים החוצה אל רשות הרבים, אל "בין העמים", והודות לכך גלויים וידועים לנו כל חסרונותיהם וכל חולשותיהם, וכבר אנו יודעים, איפוא, איך להילחם בהם ולנצחם…

 

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם, אם על המלך טוב יכתב לאבדם (ג. ח-ט)

שנה אחת בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק לנו חג נוסף, והראיה היא! – ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו׳ ודתיהם שונות מכל עם" – כל החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות, ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!… כך יש להם – "פסח" מפרעה, "חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים", ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן – "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" וסופך לנחול סוף מר… וממילא יהיה להם חג פורים שמח!…

ונשלוח ספרים ביד הרצים… להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד (ג. יג) מפני מה דווקא ביום אחד? וכי לא היה טוב יותר בשביל התוכנית השטנית הזאת לערוך שחיטה של ימים רבים? אלא אומר על כך הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע בדרך צחות: המן, צורר היהודים, יודע היה שיש לו עסק עם היהודים, שהם עם המלומד בניסים, וביקש להבטיח עצמו, שאם לא תצליח תכניתו והיא תיגמר במפלה, אל יהיה להם היהודים אלא יום אחד של חג, ולא כמה ימים רצופים…

 

ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה

שואל הגר"א המן התחייב לשלם למלך עשרת אלפים ככר כסף בעבור היהודים, מדוע איפוא בעת שנהפכה הגזירה לא הוצרך מרדכי לשלם הרבה יותר בעבור כל הגויים שישמידו ישראל?

מבאר הגר"א שכאשר לקח המלך את אסתר הוא נתן הנחה למדינות ופטר אותן מתשלום המסים. ולכן הריגתם של האזרחים אינה גורמת הפסד לקופת המדינה [חסרון תשלומי מיסיהם, שאינם משלמים מס], ולכן מרדכי לא היה צריך לפצות את המלך על כך.

אולם אם כן מדוע המן לא נהנה מפטור זה והוא כן היה צריך לשלם למלך פיצוי על הפסד המסים?

מבאר הגר"א שהמלך נתן הנחה למדינות, אך מכיון שליהודים לא הייתה מדינה הם היו היחידים שנדרשו להמשיך ולשלם מסים, ובהריגתם היה הפסד של ממש לקופת המדינה… [מתוק האור 285]

 

והעם לעשות בו כטוב בעיניך

לכאורה כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, כיצד איפוא הושבו כתבי המלך וגזירתו?

אלא הדבר יובן בהקדם מעשה שהיה עם א' שהיה לו עבד ושכב על ערש דוי וכתב לעבדו צוואה בה נאמר: "כל מה שירצה העבד יתן לבני, והשאר יהיה של העבד". נפטר האדון והלך העבד לביה"ד עם הצואה. חשבו הדיינים – היתכן שאדם ינשל כך את בנו לטובת עבדו? הרהרו בדבר ושאלוהו מה אתה מעונין לתת לבן? והעבד השיב מאה זהובים… אמרו לו א"כ אתה תקבל מאה זהובים וכל השאר תתן לבן… היכן הצדק? – זעק העבד! הרי זה מה שכתב האדון השיבוהו הדיינים – "כל מה שירצה העבד" לעצמו, "יתן לבני, והשאר יהיה של העבד"…

כך גם בנידון דידן, המלך כתב והעם לעשות בו "כטוב בעיניך". מה שנחשב לטוב בעיני המן והיה מאחל לעצמו, כן תעשה לעם…

כך נתקיים בו פעם נוספת – כשא"ל אחשורוש מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו? ויאמר המן בלו למי חיפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני? ואז כל מה שחפץ המן לעצמו – כטוב בעיניו – נאלץ לעשות למרדכי… [מתוק האור עמ' 316]

 

ושללם לבוז

מה התוספת בזה? וכי אחר שיושמדו היהודים, ישנה נ"מ האם שללם לבוז או לא?

מבאר החת"ס ע"פ הגמ' המספרת שכאשר טיטוס הרשע נכנס לא"י הוא ציוה לקחת את כספי היהודים לאוצר המלכוה לולא התיר לחיילים לבוז השלל. כיון שכך, נפתחה בפני היהודים אפשרות לשחדם בכסף ולהשאר עי"כ בחיים. המן לא רצה שכך יהיה, ולכן הבטיח ששללם יהיה לבוז וכך לא יהיה טעם לשחדם…

מסופר על הגר"ח וולוז'ין שפ"א תכננו כמה שרים לגרש את היהודים, והלך הרב לשחדם. רק א' היה רשע גדול שלא היה מוכן אף לראות פני יהודי. אמר הרב לעוזר השר אמור לו שאומר לו רק שתי מלים, ניאות השר, והרב נכנס אליו והניח ערימת שטרות ואמר שתי מלים: 'קח ושתוק'!… למחרת בישיבת השרים דיברו כולם בעד היהודים ורק השר הנ"ל שתק. המלך הבין שהתפנית חלה בעקבות שוחד שקבלו השרים. הוא פנה לשר השותק ושאל לפשר שתיקתו. ענה הלה ואמר אני חושב לעצמי אם אני קיבלתי סכום כה גדול רק כדי לשתוק, כמה קיבלו האחרים על מנת לדבר…?

מסופר על האדמו"ר מסאטמר שפ"א התלוננו בפניו על מצב הביש לו נקלעו שנתמנה שופט גוי רשע אנטישמי ארור. אמר להם הרב זה לא כ"כ נורא כמו שאתם חושבים, אני ראיתיו, הוא בסדר גמור… בסדר גמור? תמהו. אכן השיב הרב, ראיתיו והוא לא בעל מום, אינו גידם ב"ה, יש לו שתי ידיים… תנו לו שוחד והכל יסתדר… וזה שאנו אומרים שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו – כיצד – 'מידם' על ידי הממון שאנו דוחפים לידם… [מתוק האור 324]

 

לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכו' (ד. טז) ביאר זאת הגר"א זי"ע – אמרה אסתר: אתם, "צומו עלי שלושת ימים תמימים לילה ויום" – שהם שבעים ושתיים שעות, ואילו "אני ונערותי אצום כן" – כמנין "כן" – שהם שבעים שעות בלבד. כי אם "ובכן" – אצום שבעים ושתיים שעות כמנין "בכן" – שהם שלושת ימים, "אבוא אל המלך אשר לא כדת" – אהיה נגד הנימוס, שידוע כי מי שצם שלושה ימים ריח פיו נודף, כמו שמובא ברבי אליעזר בן הורקנוס. (פרקי דר' אליעזר).

המן מן התורה מניין?

הגמרא (חולין קלט:) שואלת: "המן מן התורה מנין? ותשובתה היא, שנאמר (בראשית ג. יא) "'המן העץ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". ולכאורה צריכים להבין מדוע כה חשוב לדעת היכן מוזכר המן בתורה?

הסבר לכך מובא בשם הגה"ק בעל החזון איש זי"ע – דבפרשת משפטים (שמות כג. יג) נאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", ומבארת הגמרא (סנהדרין סג:) "שלא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית" – ואסור להזכיר שם עבודה זרה כלל, חוץ מעבודה זרה שהוזכרה בתורה, כגון אותה שאומר משה רבינו (דברים ג. כט) "ונשב בגיא מול בית פעור". [וכמובא במסכת סנהדרין דף סג: כי אתא עולא בת בקלנבו. אמר ליה רבא: והיכא בת מר? – אמר ליה: בקלנבו. – אמר ליה: והכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו! – אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: כל עבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה. – והא היכא כתיבא? – דכתיב +ישעיהו מ"ו+ כרע בל קרס נבו. ואי לא כתיבא – לא? מתיב רב משרשיא: ראה אחת מרובה כשלש, שהיא כמגדיון לשילה, שהן שתי טבילות ושני ספוגין – הרי זה זב גמור! – אמר רבינא: גד נמי מכתב כתיב, דכתיב +ישעיהו ס"ה+ העורכים לגד שלחן].

על פי זה יש לומר, כי לגמרא היה קשה, הלא המן עשה עצמו עבודה זרה – ומסיבה זו מרדכי לא כרע ולא השתחוה לו. אם כן, היאך מותר להזכיר את שמו של המן?

על כרחנו, ששמו מוזכר בכתוב, ועל כן מותר להזכירו. על כך שואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין"? – היכן מוזכר שמו של המן בתורה? ותשובתה היא: "המן העץ" – וממילא מותר להזכיר את שמו…

 

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (ו. יג)

אמר הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע – בא וראה, כמה שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את צרותיו, הם קרוים "אוהביו", ולאחר מכן כששמעו את הדברים, והם רוצים לענות לו, הם קרואים "חכמיו". למה? מה קרה?

אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את "אשר קרהו", הוא עוד הגיע בתור "המן" משנה למלך. ולכן כולם רצו להחניף לו ולהסתובב סביבו, והיתה זו "אהבה התלויה בדבר", לכן הם נקראים – "אוהביו". אבל כשרק החלו להריח ולהבין שהאדם העומד לפניהם בצרות – "נפול יפול", בטלה אהבתם וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים "חכמיו"…

 

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (ח. טז)

על הרה"ק רבי מאיר'ל מפרימשלאן זי"ע מסופר, שבעיצומו של "יום הפורים" נקלעו שני סוחרים לביתו, ונפשם בשאלתם בבכי ובתחנונים, שבאו עכשיו לעיר עם מלאי גדול של עורות כבשים שהשקיעו בזה מרבית רכושם, ולדאבונם ירד לפתע מחיר העורות וקרובים הם להפסד מרובה ולפשיטת רגל. ציווה רבי מאיר לבני ביתו להביא להם יין לרוב ולהשקותם עד שנתבסמו והיו בגילופין וקמו לרקוד ברוב שמחה וחדוה בשכחם את כל מחסרם ודאגתם. כיון שכן, נם להם רבי מאיר -מובטחני שעכשיו יעלה המחיר ויתייקרו העורות ותצליחו למכרם ברווח הגון! שכן פסוק מפורש הוא "במגילת אסתר" "ליהודים היתה אורה" – ליהודים היו עורות, ולכן דאגו מאד על ירידת השערים, אמנם מכיון שקיימו מצות היום להיות ב"שמחה וששון" – אזי "ויקר" – נתייקרו העורות….

וכדבריו כן היה, מיד למחרת עלו השערים ומכרו את סחורתם במחיר הגון…

 

חבורה בדין מחלפי סעודתייהו

הגמ' במסכת מגילה [דף ז:] אומרת: "אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי".

פרש"י: מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו:

מקשה עליו הב"י [תרצ"ה אות ד] וקשה לי על דבריו דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו, [הא"ר שם הבין שהקושיה היא על שניהם, שאף נותן הסעודה לא קיים מצוות משלוח מנות, אולם מדברי הלח"מ שיובאו לקמן משמע שנותן הסעודה ודאי יצא, וקושית הב"י היא כיצד המקבל יצא]. וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו אם כן מאי אתא לאשמועינן?:

והביא הב"י את פירוש הר"ן שביאר שלא היה לאחד מהם די אוכל כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו, ולפיכך היו שולחים כל אחד סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות.

הדרכי משה מיישב את רש"י ואומר שאם קשה לב"י שצריך משלוח בדוקא ולא יוצאין באכילה זה אצל זה, א"כ מה הקשה אח"כ 'מאי קמ"ל', והרי יש כאן חידוש גדול, שהמארח יוצא ידי חובה עכ"פ?

הב"ח פירש כוונת רש"י שכיון שמטרת המשלוח מנות להשכין אהבה ואחוה ולשוש עם אוהביו ורעיו, א"כ כשסועדים יחד משיגים את אותה מטרה- ופטורים ממשלוח מנות.

ולפ"ז גם אם היה סועד האחד אצל חבירו שנה אחר שנה בלא להתחלף, ג"כ יצאו שניהם י"ח, ורש"י כתב ע"פ האמת שהיו מחלפי סעודתייהו, שנה אצל א' ושנה אצל חבירו, וקמ"ל שיוצאין שניהם.

ופירוש הב"ח צריך לי עיון, א. לפ"ז יוצא שהמזמין חבירו לסעודת פורים יצא יד"ח משלוח מנות, ומדוע לא כתבה הגמ' חידוש כה גדול להדיא? ב. מנ"ל לדרוש טעמא דקרא  ולומר שהעיקר הוא השמחה עם חבירו ואם שמח בכל דרך שהיא יצא, והרי המצוה היא משלוח מנות? ג. לכאורה הרי יש כאן משום מצוות חבילות חבילות, [וכמ"ש הכת"ס סי' לק"ט שאם נותן משלוח מנות ומתנות לאביונים בב"א יש בזה משום מצוות חבילות חבילות] שיוצא בסעודה אחת הן משום מצות סעודת פורים והן משום משלוח מנות. שהרי אין עושין מצות חבילות מב' טעמים. א'- שנראה עליו כמשוי, ב'- כדי שיהיה לבו פנוי לכל מצוה כדינה וכהלכתה.

וכאן הרי נראה עליו כמשוי שנפטר ממצות משלוח מנות ע"י האכילה המשותפת, וכן לטעם השני יש כאן מצוה לשמוח עם חבירו הגורם לכך שאין ליבו פנוי לקיום מצות סעודתו כהוגן.

ונראה לתרץ ע"פ המובא בשו"ת הר צבי [יו"ד סימן רנה] בשם ה'קהלת יעקב' (אלגזי), דהא דאין עושין מצות חבילות חבילות לא אמרו אלא בשתי מצות שנעשים ונגמרים שתיהם בבת אחת, אבל אם גמר קיום מצוה אחת נמשך גם אחרי גמר המצוה השניה לא אמרינן בכה"ג דאסור משום אין עושין מצות חבילות חבילות. ע"כ. וא"כ גם כאן יש לומר היות ומצות הסעודה נגמרת בכזית הראשון, ומצות השמחה עם חבירו אינה מסתיימת עד שיאכל ב' מנות כפי הדין של משלוח מנות, הרי שאינן מסתיימות כאחד, ולכן סובר הב"ח שאין כאן משום מצות חבילות חבילות.

הט"ז מבאר ברש"י שאכן היו שולחים סעודתם כמשלוח מנות איש לרעהו, וקמ"ל שאע"פ שהתנו ביניהם בפירוש שהשנה תאכל עמי ובשנה הבאה אוכל עמך, הו"א שנחשב כמו הלואה ולא יוצא יד"ח, קמ"ל שהמזמין יוצא י"ח.

ולכן מיאן רש"י בפי' הר"ן משום שס"ל שבכה"ג הוי הלואה גמורה, וכאילו התנו ביניהם. וכמו שמצינו בהל' רבית שאסור לומר לחבירו בא לאכול עמי כשם שהאכלתני [שהוא כפורע חובו], אולם מותר לומר בא אכול עמי ואוכל עמך בפעם אחרת, ואז מותר לו לאכול עמו בפעם אחרת אף סעודה גדולה ולא הוי רבית.

המג"א [סקי"ג] כתב להסתפק אם אדם אוכל על שולחן חבירו ולא הכין לעצמו כלום – האם פטור ממשלוח מנות. ולראיה הוא מביא את פרש"י הנ"ל, שממנו הוא לומד שהמתארח לא התחייב במשלוח מנות באותה שנה. ולפ"ז מיושבת קושיית הב"י כיצד קיים המתארח מצות משלוח מנות, שלפ"ז אין עליו כלל חובת משלוח מנות.

אולם בשו"ת חתם סופר [ח"א או"ח סימן קצו] כתב שספיקו של המג"א תלוי בטעם של המשלוח מנות, שבתה"ד [סי' קי"א] כתב כדי כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. אך בס' מנות הלוי [למוהר"ש אלקבץ על מגילת אסתר, ט' – י"ט] כתב שהטעם הוא כדי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו [לשוה"ר] של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות.

והנה אם הטעם הוא כדי למלאות חסרון סעודתו של חברו, כיון שהוא עצמו סמוך על שולחן אחרים, הרי הוא פטור מלמלאת חסרונם של אחרים, ואם הטעם הוא משום אהבת רעים, גם הסמוך על שולחן אחר חייב:

ובזה תולה החת"ס את הספק שנסתפקו האחרונים האם המקבל חייב ליטול את המשלוח מנות או שדי שיאמר 'מחלתי' והרי זה כאילו התקבל.

שלתרה"ד אפילו אין המקבל זקוק, כגון שהוא עשיר, מ"מ תיקנו שיקבל, שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ"ו ע"ב], וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום, כך אף ביש לו, מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש, אולם למנות הלוי שהטעם הוא משום להרבות השלום והריעות, א"כ י"ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו.

אלא שלפ"ז מקשה החת"ס שסתר הרמ"א את עצמו, שמחד מחייב אשה במשלוח מנות, משמע ששאר אדם הסמוך על שולחן חבירו- פטור, שסובר כתרה"ד שהעיקר משום מילוי חסרון חבירו בסעודה, וכשהוא עצמו נסמך- פטור מכך.

ומאידך פסק שאם אמר לו המקבל 'התקבלתי' יצא, הרי שסובר כמנות הלוי שהעיקר משום ריבוי החיבה והריעות, וכששלח והראה חיבתו – יצא.

ובמחלקת זו של התרה"ד ומנות הלוי תולה בשו"ת תורה לשמה [סימן קפח] את השאלה הבאה: מי ששלח לחבירו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים כדי שתגיע לידו ביום פורים, האם יצא י"ח בזה דאזלינן בתר המקבל שקבלם בפורים או"ד אזלינן בתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא י"ח.

והשיב שלתרומת הדשן ז"ל הסובר שמטרת המשלוח מנות הוא כדי שיהיה הרוחה לבעלי הסעודה נראה דיוצא י"ח דעיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו כדי שיהיה לו הרוחה בפורים וכבר הגיע לידו בפורים והייתה לו הרוחה לסעודה.

אולם לטעם שכתב במנות הלוי ז"ל והוא להרבות שלום וריעות הנה זה נוגע למשלח שצריך לשלוח כדי להראות אהבה וריעות ולפ"ז בעינן שיראה המשלח האהבה והריעות ביום הפורים עצמו ולא מהני ליה מה שעשה קודם פורים כי החבה הנראית מצידו היא בעת שיצא מידיו המנות. ודייק שכן פסק הרמ"א ז"ל בדין של המוחל על המשלוח מנות וכמ"ש החת"ס.

ועוד תולין במחלקת התרה"ד ומנות הלוי את הדין שהובא בבה"ל ד"ה חייב: החיי"א הוכיח מהירושלמי שאם שולח לעשיר דבר פחות אינו יוצא י"ח משלוח מנות. והנה לטעם התרה"ד שמשלוח מנות ענינו הרוחה לבעלי הסעודה, יש לילך אחר בעל הסעודה, ומה שנחשב אצלו ל'מנה חשובה' הוא הקובע, אולם אם הסיבה היא כמנות הלוי משום ריבוי אחוה וריעות א"כ אזלינן בתר המשלח, ולדידו חשוב דבר חשוב ויצא י"ח. ולשיטה זו, אם המשלח אדם עשיר ונתן דבר מועט שלא כפי עשרו, לא יצא ידי חובתו, שמגלה חיבה וריעות רק במתנה חשובה. וכתבו האחרונים שיש לצאת י"ח ב' הדעות [עי' בפסקי"ת ס' יח].

וכן תלוי במחלקת זו האם מותר לשלוח כמשלוח מנות מיני מתנות או ספרים וכדו' שהתרה"ד כתב במפורש בתשובה הנ"ל שאין יוצאין י"ח בזה היות ואין זה ראוי לסעודה. אולם לדעת מנות הלוי א"ש שהרי יש בזה משום אחוה וריעות. [ומקובל שאת ספרו כתב כמשלוח מנות לחמיו, היות ולא היה לו ממון ליתן לו כמשלוח מנות].

ועוד נ"מ מובאת בשו"ת כת"ס [קמ"א אות ב'] כאשר אדם שלח לחבירו משלוח מנות בעילום שם, לתרה"ד יצא שהעיקר שיהיה למקבל במה לסעוד, ואלו למנות הלוי לא יצא שהרי לא השיג בכך אחוה וריעות שאינו יודע מי שלחם.

וכן נ"מ בשולח לחבירו ואינו בביתו ומודיעו בפורים ששלח לו מנות, וחבירו יגיע לביתו רק לאחר הפורים, לתרה"ד לא קיים משלוח מנות שהרי לא יהנה בכך לצורך סעודתו, אולם למנות הלוי הרי יש בכך משום רבוי אחוה וריעות ויצא י"ח. [שלמי תודה עמ' רעח].

הדרינן לקמייתא, הלח"מ [הל' מגילה פ"ב הט"ו, וכ"כ הפעול"צ] מיישב קושית הב"י כיצד יצא האורח ידי חובת משלוח מנות, שאחד היה מזמין חבירו לסעוד אצלו ונותן לו סעודתו, והאורח היה מזמין את המתארח לאכול מהסעודה שזה עתה קיבל, ועי"ז יצאו שניהם.

השפת אמת מבאר ביאור אחר בגמ', שמחלפי סעודתייהו פירושו שהיו שניהם מתארחים אצל אדם שלישי והיו מחליפים המנות שנתן להם בעה"ב ביניהם, וקמ"ל שאף שאסור לאורח ליתן סעודתו לאחר, שבעה"ב נתנו לך ולא לו, מ"מ ב' אורחים שרי להו להחליף ביניהם.

השה"ג [בשם ר"נ שפירא] וכן בשו"ת ישמח לבב [סי' ח] [ובישמח לבב הקדים שרש"י מיאן בפירוש הר"ן משום שהוקשה לו, מדוע הוצרכו אביי ור' חנינא להחליף את כל סעודתן ולא היה די להם להחליף שני מיני מאכל כמו שנוהגים הרבה בעלי בתים עד היום, שודאי לשון סעודתייהו מוכח שהחליפו את כל הסעודה]. ולכן מבארים ביאור אחר בגמ', שהסוגיא כלל אינה עוסקת במשלוח מנות, אלא משמיעה לנו שיש לעשות סעודת פורים במריעות וידידות לשמחה עם חביריו.

הלכה למעשה:

בכל הנוגע למחלקת התרה"ד והמנות הלוי כתבו האחרונים [הובא בפסקי"ת] שראוי לצאת י"ח ב' הדיעות.

אם נתן לחבירו משלוח מנות והלה מחל לו, לרמ"א יוצא י"ח, ולפר"ח והחת"ס לא יצא.

לרמ"א אשה חייבת במשלוח מנות כאיש, אולם המג"א כתב שלא ראה שנזהרין בזה, ויתכן שבנשואה בעלה משלח בשבילה, ומ"מ מסיים שטוב שתחמיר לשלוח לחברותיה. [ומ"מ במתנות לאביונים כתב המ"ב סק"ב שאף האשה חייבת]

פסק השו"ע [ס"ד] שאם אין לו מחליף סעודתו עם חבירו, זה שולח סעודתו לזה, וזה שולח לזה כדי לקיים משלוח מנות איש לרעהו.

בשו"ת תורה לשמה [סימן קצב] את הספק האם נתינה בע"כ שמה נתינה לגבי משלוח מנות. כגון ראובן שלח מנות ביום פורים לשמעון ולא רצה לקבלם והניחם השליח אצל שמעון וברח אם יצא י"ח בזה דהא בעל כרחו קבלם כי הניחם השליח וברח והוא כבר סירב בתחילה. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.   תשובה אי נתינה בעל כרחו שמה נתינה או לאו הדבר הזה נזכר בגמרא דגיטין פרק מי שאחזו דף ע"ד ונחלקו הפוסקים הראשונים לענין פסק הלכה ודעת רבינו האי גאון ז"ל והרמב"ם ז"ל לפסוק כלישנא בתרא דנתינה בעל כרחו שמה נתינה ויש עוד פוסקים רבים שפסקו לחומרא ע"ש מיהו הם פסקו כן בדין תורה אבל נידון השאלה הוא מצוה דרבנן אפשר גם הם יודו דפסקינן לקולא ויוצא י"ח בזה אע"ג דבעל כרחו קבלם ועיין למרן בבית יוסף אה"ע סי' קמ"ג מ"ש רבו הריב"ר ז"ל דלכ"ע אם קבלם המקבל אפילו בעל כרחו שמה נתינה ופלוגתא דאמוראי מיירי בלא קבלם ע"ש מיהו כתב שם דברי החכם המשיג על זה שדברים אלו שכתב כל שקבלם המקבל אפילו בע"כ לכ"ע הוי נתינה הם דברים שקשה לשמען ע"ש ודברי המשיג נכונים בזה ועכ"ז לסניף יהיה ס' מהריב"ר ז"ל בנידון של השאלה שבאמת המנות נשארו אצל שמעון אלא שנשארו בע"כ על כן נראה דיצא י"ח הואיל והיא מצוה דרבנן ומ"מ המחמיר לעשות מנות אחרים כתקנן לאדם אחר תבא עליו ברכה. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

   שו"ת תורה לשמה סימן קצא  +שני עניים האם יכולים להחליף מתנות לאביונים זל"ז.+ שאלה במתנות לאביונים מצינו שחייבו הפוסקים גם את העני וכן הסברה נוטה והנה נסתפקנו אם שני עניים כל אחד נותן מתנות לאביונים לחבירו אם יוצאים שניהם ידי חובתם בזה דהא מצינו דמהני כהאי גוונא במשלוח מנות או"ד דיש לחלק בזה מדין משלוח מנות דהתם טעמא הוא משום שמחה שכך היתה תקנת חכמים זה שולח לזה וזה שולח לזה ולכך אי מחלפי סעודתייהו להדדי מהני משא"כ הכא בעינן שיהא זה נותן מתנה לעני ומהנהו בה ומאחר שזה העני חוזר ונותן לו כמו שנתן לו נמצא לא נהנה ממנו כלום וכן הוא להיפך גם עוד מצינו בדין משלוח מנות אם שלח ראובן מנות לרעהו שמעון והחזירם לו שא"ל הריני כאילו התקבלתי דיצא ראובן י"ח ואילו במתנות לאביונים כהאי גוונא לא מהני ולכן נסתפקנו בדין הנז'. ועוד נסתפקנו דאפשר לומר הא דאמרינן במשלוח מנות אי מחלפי סעודתייהו מהני היינו משום דכל אחד יש לו מין חדש בפני עצמו אבל היכא דנותן ראובן מתנות לאביונים מעות וחוזר הלה ונותן לו ג"כ מעות אין כאן חידוש ומה שנתן חזר ולקח. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.   תשובה גם במתנות לאביונים אם ב' עניים יתנו זה לזה יוצאים י"ח ומה שנסתפקתם בזה אין זה ספק דמסתבר ועכ"ז אפשוט לכם ספקות שלכם מדבר הדומה לנדון זה והוא דהכי איתא בירושלמי דפאה ופסקה הרמב"ם ז"ל להלכה בהל' מתנות עניים פרק וא"ו /ו'/ הל' י"ד וז"ל ב' עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו ע"כ ע"ש וא"כ ה"ה במתנות לאביונים דמהני לעשות כן. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

שו"ת ישמח לבב לקט תשובות סימן ח ד"ה עי' מ"ש  עי' מ"ש בסי' ק"ח על דברי רש"י ז"ל במה שפי' ההיא דמחלפי סעודתייהו אהדדי דהיינו שכל אחד היה אוכל עם חבירו בשנה אחת כבההיא דפ' אלו מגלחין, יע"ש. ולענ"ד נראה דמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפ' כן דאי כפי' הר"ן ז"ל אמאי הוצרכו להחליף כל סעודתן ולא הוה סגי ליהו בשני מיני מאכל כמו שנוהגים הרבה בעלי בתים עד היום, דודאי לשון סעודתייהו מוכח דקאי אכל הסעודה כההיא דפרק אלו מגלחין מפני שאסור לאכול מסעודתו משום הכי פירש מה שפירש, אלא דא"כ קשה קושית הב"י ז"ל דאיך לא היו מקיימים מצות משלוח מנות. וע"ק דאמאי באמת לא היו מחליפים רק שני מיני מאכל. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דכ"ז דחקו לרש"י ז"ל, משו"ה הבין כוונה אחרת בזה דודאי היו מקיימים מצות משלוח מנות בכל שנה, ומאי דהוו מחליפי סעודתייהו בכדי לקיים משפחה ומשפחה ובשביל עניותם היו מתחכמים לעשות רק סעודה אחת כל אחד בשנה אחת וכההיא דפ' אלו מגלחין אי נמי כדי שלא יצטרכו להכין סעודה בכל שנה ושנה עשו כן ולא בשביל משלוח מנות.

שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן עט ד"ה אמנם בטו"ז  אמנם בטו"ז (או"ח סי' תרצ"ה ס"ק ה'), נראה לחלק, בין אם הי' התשלומין תיכף, או בזמן מאוחר יותר, דהנה על מה דאיתא בש"ע שם, ואם אין לו מחליף עם חבירו, שולח זה סעודתו לזה, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו ע"כ, ומקורו, מדברי הש"ס (מגילה), באביי בר אבין, ור"ח בר אבין, דמחלפי סעודתייהו להדדי, ודברי הש"ע כפי' הר"ן שם, אבל רש"י פירש, דזה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשני סועד חבירו עמו, והקשה ב"י, דא"כ לא היו מקיימים משלוח מנות, וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו, א"כ מאי קמ"ל, ותי' שם הטו"ז, דלרש"י הוי רבותא בזה, שהיו אומרים בפירוש שזה יאכל עם זה, ואח"כ להיפוך, והו"א דהוי כמו הלואה, ואין כאן מנות, דהוא מתנה דוקא, קמ"ל דאפ"ה היו יוצאים, דהיינו שבשנה זו, יוצא זה שמזמין לחבירו וכו', ולמה לא פירש רש"י באמת הכל על שנה א', ושניהם יצאו, אפשר לומר, דבזה הוה באמת הלואה גמורה, כיון שנראה לכל שתיכף מקבל תשלומין, והי' תנאי ביניהם, משא"כ אם הי' בשנה שני', לא הי' נראה כמו תשלומין, ודוגמא לזה (בסי' ק"ע סעי' י"ב) בהגה לא יאמר אדם לחבירו וכו', הרי דבשעת אכילה השני', אסור להזכיר שהוא תשלומין, ה"נ כן, דאז הוי הלואה כלנענ"ד /כנלענ"ד/ נכון עכ"ל, – ר"ל, דבסעודה של שנה הבאה, לא הזכיר שהוא בשביל שנה שעברה, לא מקרי הלואה, אבל באותה שנה, הוה הלואה, אף דלא הזכיר, כיון שבפעם א' הם מחליפין, וכמ"ש בלבו"ש שם, – ולמדנו מדבריו, שהביא הדין (דסי' ק"ע) הנ"ל, לנדון דמשלוח מנות, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, דאף באומר בפירוש, שהוא למתנה, וכמו במשלוח מנות, מ"מ בתנאי מפורש, הוי כמו הלואה, אולם גם קולא ש"מ מהנ"ל, דאף בתנאי מפורש בתחילה, מ"מ היכא דנותן לו בחזרה במתנה בזמן מאוחר, צריך דוקא הזכרה בפירוש, שהוא לתשלומין, דבלא"ה ל"ה כמו הלואה. 

תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן קיא

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?

תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה

כדינא. כמשמע /כדמשמע/ בגמ' פ"ק /מגילה ז ע"ב/ דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים

סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא.

חבורה בדין מתנות לאביונים

א. נחלקו האחרונים הפר"ח ומנגד הב"ח וט"ז וא"ר וח"א האם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים.

הב"ח וט"ז וא"ר וח"א סוברים שאף עני המתפרנס מן הצדקה מחויב בכך. ודעתם צ"ב והרי מדובר בצדקה, וקי"ל בענין צדקה שעני כזה פטור חוץ מדבר מועט פעם בשנה?

הפר"ח פוטר את העני הזה, אולם מחייב אותו במשלוח מנות, וגם דעתו צריכה ביאור, דמאי שנא צדקה ממשלוח מנות?

ב. המג"א בר"ס תרצב כתב בשם השל"ה, דיכוין בברכת שהחיינו שמברך על המגילה ביום גם על משלוח מנות וסעודת פורים. ולא כתב שיכוין על מתנות לאביונים, וצ"ב למה השמיטו זאת. מכאן שוב רואים שיש לכאורה הבדל בין החיוב של המשלוח מנות לחיוב מתנות לאביונים, וצ"ב מהו.

ומאידך בפמ"ג (שם בא"א סק"א) וב"חיי אדם" (כלל קנ"ה דין כ"ה) ובקיצור שו"ע (סי' קמ"א דין י"ג) כתבו, דיכוין גם על מתנות לאביונים. הרי שלדעתם משלוח מנות ומתנות לאביונים שוים, וצ"ב במה נחלקו הני רברבי.

 

כדי לבוא לביאור הענין יש לחקור בדין מתנות לאביונים האם יסוד החיוב לתת מתנות לאביונים הוא כדי לשמח את לב העניים בפורים, ומדין מצות השמחה שנאמרה ביום זה, או שמא חיובו מדין מצות הצדקה שיש בכל השנה, וכעת חייבו בפורים את כל האדם לתת צדקה לב' עניים?

הרמב"ם כתב [פ"ב הי"ז] כתב וז"ל: מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנא' "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים", ע"כ. והעתיקו המ"ב שם בסק"ג.

ובביאור דבריו שכתב "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים". וגם שייכות זה הענין למצות מתנות לאביונים, נראה דיש לפרש, דהנה בדין שמחת יו"ט כתיב "ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' והגר והיתום והאלמנה", ומבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הי"ח) דבכלל מצות שמחה היא, להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, דמצות שמחה כוללת נמי לשמח לב העניים והיתומים הללו, ע"ש.

וא"כ י"ל, דהנה בפורים איכא נמי מצות שמחה, כדכתיב "ימי משתה ושמחה", וברמב"ם פ"ב ממגילה הי"ד כתב: "מצות יום י"ד כו' להיות יום שמחה ומשתה וכו'", ולכן חייב לאכול בשר ולשתות יין בסעודת פורים, כמבואר ברמב"ם שם בהלכה ט"ו, משום דדין שמחה הוא ע"י בשר ויין כדאיתא בפסחים (ק"ט.) אין שמחה אלא בבשר ויין.

נמצא שדעת הרמב"ם שגם שורש מצות מתנות לאביונים היא מדין שמחה, דמשום דין שמחה שיש בפורים תיקנו לשמח לב האומללים האלו, והוא מדיני היום דהוה יום שמחה, וזה מש"כ הרמב"ם "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים", דהיינו דחיוב זה הוא מעיקר מצות היום שהוא יום שמחה, ואין שמחה גדולה מזו כמש"נ.

ובזה מבואר היטב סדר הדברים ברמב"ם שם בפ"ב דמגילה, שבתחלה בהי"ד כתב, שפורים הוא יום שמחה, ואח"כ בהט"ו כתב, דצריך לאכול בו בשר ולשתות יין, והוא מדיני השמחה כמבואר בפסחים (שם) דאין שמחה אלא בבשר ויין, ואח"כ בהט"ז כתב, שיש עוד גדר של שמחה, והוא לחלק לעניים ביום הפורים, וגם זה הוא מדיני השמחה, ובהי"ז מפרש שמצוה זו לשמח לב עניים ויתומים אין שם שמחה גדולה ומפוארה ממנה, והיא היא שורש מצות מתנות לאביונים כמש"נ.

כדעת הרמב"ם מצאנו גם בספר "מנורת המאור" (עניני פורים נר ג' כלל ד' חלק ג' פרק ג') שכתב וז"ל: ימי הפורים קבעום להיות ימי משתה ושמחה לשם שמים, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים וכו', הא למדנו, כי סעודת פורים חיובה ביום, ושהשמחה הגדולה לשלוח מנות לרעהו, והמובחרת מתנות לאביונים, וכדי לשמוח שמחה יתירה שישתה עד שיבוסם, והני מילי בעושהו לשם מצוה, אבל עתה העילוי מהשמחה והמצוה המובחרת היא, להרבות במתנות לאביונים ולאכול ולשתות כראוי לו שירבה מעט לשם שמחת פורים, עכ"ל. ומבואר דמצות מתנות לאביונים יסודה מדין שמחה, ומהאי טעמא ראוי להרבות בה כמש"נ.

ויסוד זה בגדר מצות מתנות לאביונים, מבואר גם בריטב"א במגילה (ז' ע"א) ד"ה גרסינן בגמרא, ובשטמ"ק בב"מ ע"ח ב') בד"ה "ואין מדקדקים בדבר" בשם הריטב"א, דמצוה זו של מתנות לאביונים ביום זה אינה מדין צדקה בלבד, אלא מדין שמחה.

וכ"כ הב"ח בסי' תרצ"ד (והביאו הט"ז והאחר שם בסק"א) דאפילו עני המקבל צדקה חייב במתנות לאביונים בפורים, דאין דין מתנות לאביונים בפורים כשאר צדקה, והכשר מצות פורים כן הוא לתת מתנות לאביונים. והיינו דהוא מדין שמחה שהיא מצות היום דפורים, ולהכי אף העני חייב בו.

על פי זה נבין מדוע פסק ה"חיי אדם" (בכלל קנ"ה סכ"ח) שגם עני המקבל צדקה חייב במתנות לאביונים. ובמ"ב שם בסק"א פסק כן בשם כמה אחרונים שצריך לתת ממה שנתנו לו. ובסק"ב כתב בשם הפמ"ג (במשב"ז סק"א), דעני המתפרנס מן הצדקה יחליף סעודתו בשל חבירו, ויתן שתי מתנות לשני אביונים ויחזרו הם ויתנו לו.

וטעמם ברור, שרק במצות צדקה יש לעני 'פטור' משום שהוא מתפרנס מן הצדקה, אין לו חיוב למלא חסרון אחרים, שהוא עצמו חסר. אולם אם המצוה לשמח לב אומללים, בזה יש לו חובה לתת ממה שנתנו לו כדי לקיים את מצות השמחה שבפורים.

אולם הפר"ח בסי' תרצ"ד ססק"א כתב דעני המתפרנס מן הצדקה אינו חייב במתנות לאביונים, ודלא כב"ח וט"ז וא"ר וח"א הנ"ל, ונראה שהפר"ח סובר שגדר מצות מתנות לאביונים היא מדין צדקה, שחייבו חז"ל בפורים ליתן צדקה שתי מתנות לשני אביונים, ולא מדין שמחה, ומשו"ה ס"ל דכיון דעני אינו חייב במצות צדקה יותר מליתן פעם אחת בשנה דבר מועט, כך גם אינו חייב במצות מתנות לאביונים.

ועפ"ז נבין גם מדוע הפר"ח מחייב את העני המתפרנס מן הצדקה מאידך במשלוח מנות [סי' תרצ"ה סק"ד] כי מצוה זו היא יחודית לפורים והיא מדיני היום משום ריבוי אחוה וריעות, או משום צרכי סעודת פורים, כמש"כ הפוסקים [תרה"ד ומנות הלוי] ובזה גם העני חייב.

וא"כ לסיכום בזה תורצה השאלה הראשונה, מדוע יש המחייבים את העני במתנות לאביונים ויש הפוטרים אותו, אך מחייבים אותו במשלוח מנות.

ועל פי ביאור מחלקת הפר"ח ושאר האחרונים בגדר מתנות לאביונים נבין ג"כ את מחלקת האחרונים בדין שהחיינו על מתנות לאביונים.

המג"א בר"ס תרצב כתב בשם השל"ה, דיכוין בברכת שהחיינו שמברך על המגילה ביום גם על משלוח מנות וסעודת פורים. וכ"כ המ"ב שם בסק"א. ובפמ"ג (שם בא"א סק"א) וב"חיי אדם" (כלל קנ"ה דין כ"ה) ובקיצור שו"ע (סי' קמ"א דין י"ג) כתבו, דיכוין גם על מתנות לאביונים.

ואפשר שהמג"א סובר שדין מתנות לאביונים היא מדין צדקה, שחייבו בפורים ליתן שתי מתנות לשני אביונים מדין צדקה כשיטת הפר"ח, ומצות צדקה נוהגת בכל השנה, ולכן לא שייך לברך עליה שהחיינו, ולכן א"צ לכוין ע"ז בברכת שהחיינו.

אולם הפמ"ג ושאר הפוסקים סוברים כרמב"ם ודעמיה, שמצותה היא מדין שמחת היום ולא משום מצות צדקה, ולהכי שייך גם על זה ברכת שהחיינו, שמצוה זו יחודית לפורים ואינה שייכת כל השנה, ומשו"ה כתבו דיכוין גם על מתנות לאביונים בברכת שהחיינו.

ועוד יש לבאר באופן אחר, שגם אם נאמר שהמג"א מודה דמתנות לאביונים מצותה משום שמחת היום, ולא מדין צדקה גרידא, עדיין יש יסוד להבין מדוע א"צ ברכת שהחיינו גם על זה, שכיון שמצוה זו תליא בחסרון של אחרים העניים, ואי ליכא עניים אינו חייב במצוה זו, לכן לא שייך כל כך שמחה על זה ואינו צריך לכוין בשהחיינו גם על כך. [א.ה. ומעי"ז מצינו בכתובות ח. שאין מברכים בברית שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא. וראיתי טעם נוסף היות ואין מברכים על מצוות שבנ"א לחבירו כיון שקיום המצוה תלוי בזולתו ויתכן שלא ירצה לקבל].

אלא שיש להקשות על שיטת הרמב"ם שלכאורה סותר את עצמו. שהרמב"ם בפ"ב ממגילה הי"ד כתב, דבני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותם אלא ביום י"ד, ואם הקדימו לא יצאו. ואם נאמר בדעת הרמב"ם דמצות מתנות לאביונים יסודה מדין שמחת היום וכנ"ל, א"כ קשה למה יצאו ידי מתנות לאביונים אם חילקו ביום קריאתן, והרי שמחת היום אינה נוהגת אלא ביום י"ד כמש"כ הרמב"ם, ולכאורה מוכח מכאן שהרמב"ם סובר שמתנות לאביונים אינה מדין שמחה אלא מצות צדקה היא, ומשו"ה יוצאים בה ביום קריאתן אפילו קודם י"ד!

ואפשר דאף דעיקר דין שמחה הוא בי"ד ולא קודם לכן, מ"מ כיון דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, תיקנו חכמים שדין שמחה זו שיש ע"י המתנות לאביונים, אפשר יהיה לקיימו גם בזמן הקריאה קודם י"ד, וכן בפורים המשולש כשחל ט"ו להיות בשבת, הרי הסעודה היא לאחר השבת, ויום הפורים שהוא יום שמחה הוא בשבת, ואפ"ה, דין המתנות לאביונים הוא בערב שבת בזמן הקריאה כיון שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, א"כ הכי נמי בבני הכפרים י"ל הכי.

ואולם אם נפרש דמצות מתנות לאביונים היא מדין צדקה אתי שפיר טפי, שדין שמחה באמת אין להקדים קודם י"ד, אבל דין המתנות יכול להקדים קודם י"ד אם הקדימו הקריאה.

אולם עדיין אין הדבר ברור. שהנה יש לומר ב' הסברים בענין השמחה שבמתנות לאביונים. אפשר לומר שהשמחה היא לנותן בעצם זה שמח לב עניים, ואפשר לומר שהמצוה לסייע לעני שגם הוא ישמח בפורים.

והנה אם נפרש דמצות שמחה שיש ע"י המתנות יסודה כדי שיהיה שמחה לעני שיהא לו מה לאכול בסעודתו וישמח בזה, ואין זה מחמת מצות שמחה של הנותן שבכללה לשמח לב האומללים האלו, יהיה מובן תקנת חז"ל לחלק מתנות לאביונים ביום הכניסה, שגם אם יחלקו להם המתנות בזמן הקריאה קודם י"ד יצאו, שהרי גם בזה יכולים העניים לקיים שמחת היום דפורים אם ישארו אצלם עד פורים, וכיון דעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה למתנות תיקנו שיצאו יד"ח.

אבל מן הרמב"ם משתמע שיסוד המצוה היא מצד דין שמחה של הנותן, שבכללה לשמח ג"כ לב האומללים האלו, עדיין צריך להבין מה הטעם שיכול לקיימו גם קודם י"ד, והרי המצוה על הנותן לשמוח היא בי"ד ולא קודם לכן. וצ"ע.

# יש להסתפק האם יוצא במתנות לאביונים מכספי מעשר.

כתב המג"א בסי' תרצ"ד סק"א בשם השל"ה שהביא מתשובת מהרי"ל סי' נ"ו, שהשואלו נסתפק: "האם אדם יוצא מצות מתנה לאביונים במה שנותן להם מעות של מעשר. מי אמרינן כיון שהמעשר בלאו הכי שייכא להם לא יצא דהא נותן להם משלהם, או דלמא עיקר תקנה כדי לשמחן, אם כן יצא י"ח, כי אינם מקפידין אם נותן להם מעשר אם לאו, רק שהם שמחים וטובת הנאה של מעשר הוא של בעלים, וכשנותן לזה העני ולא לאחר אז הוי [ליה] שמחה".

ומהרי"ל השיב לו דאינו יוצא משום דדבר שבחובה אינו בא מן המעשר.

ובתשובת "כתב סופר" (או"ח סי' קל"ט) כתב לבאר סברת מהרי"ל בתשובתו, דס"ל דמתנות לאביונים יסודה משום מצות צדקה היא, ובפורים מצות היום היא לתת צדקה בו ביום, ולכן אינו יוצא בדבר שבחובה כמו ממעות מעשר, כיון שאינו נותן משלו כלום, ע"ש.

ולפ"ז מבואר שמצאנו חבר לפר"ח, שהמהרי"ל אף הוא סובר שעיקרה מדין צדקה, ועני המתפרנס מן הצדקה אינו חייב במתנות לאביונים.

אולם אין כאן הכרח, שאפשר שיש לדחות, שגם למהרי"ל עיקרה מדין שמחה כמש"כ קמאי, ואפ"ה סובר דכיון שמצות השמחה בנתינה לעניים היא חובה עליו, אינה בא מן המעשר.

עוד נחלקו בפוסקים האם יוצא ידי חובת מתנות לאביונים דוקא בדברי אכילה שיכול ליהנות בו בפורים, או מעות הראוי לקנות בו אוכל, ולא בגדים וכיו"ב, או אפילו בבגדים יוצאים בדיעבד, ולכאורה אם המצוה היא משום צדקה למה לא יקיים מצות צדקה גם בבגדים, ובשלמא אם המצוה היא משום שמחה, י"ל דטפי איכא שמחה כששולח לו דבר שיכול לאכול ולשמוח בו בפורים, אבל משום מצות צדקה מה לי אוכל או מעות או בגדים, וצ"ע.

עוד נחלקו הפוסקים למה אין יוצאים אם נותן המתנות קודם י"ד, אם הוא רק משום חשש שמא יאכל העני קודם פורים, או מדינא המצוה היא שיתן ביום הפורים דוקא.

ולכאורה תלוי הדבר במחלקת הנ"ל, שאם זהו מגדרי מצות צדקה י"ל דתיקנו ליתנו ביום הפורים דוקא.

וגם אם המצוה היא מצד דין שמחה של הנותן י"ל דצריך ליתנו בפורים שהוא זמן השמחה והמצוה.

אבל אם המצוה היא כדי לשמח את העני בפורים שיהא לו מה לאכול ולשמוח, א"כ אם נתן קודם פורים ולא אכלו העני עד פורים למה לא יצא מדינא?

וי"ל משום דעיקר שמחת העני היא בזמן הנתינה, ומצותו בפורים בזמן הסעודה. [וע"ע להלן סי' כ"ז אות ב' בזה].

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

תגיות

0 תגובות על “דרשות על פרשת זכור ומחיית עמלק”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'