דרשות על שבועות

כל ענייני החג

כל ענייני שבועות

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

חג השבועות

מתן תורה – שליטה בהלכותיה ובטבע [לק"ט חיים של תורה עם עריכה ותוספות]

1. "אמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' תהלים ח אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר וכו' אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' שמות כ אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה 'לא יהיה לך אלהים אחרים' בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גילולים? שוב מה כתיב בה 'זכור את יום השבת לקדשו' כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות שוב מה כתיב בה 'לא תשא' משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה 'כבד את אביך ואת אמך' אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנוב" קנאה יש ביניכם?יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר וכו'

 

א. הקשה מו"ר הגר"א לופיאן זצ"ל בספרו "לב אליהו" שמות עמ' קמ מדברי המלאכים משמע שהואיל והאדם עלול לחטוא אין הוא ראוי לקבל את התורה, וקשה הרי התורה היא תבלין כנגד יצר הרע אם כן אדרבה החוטאים זקוקים לה ביותר!

ב. עוד הקשה מה פשר הטענה "תנה הודך על השמים" וכי אם נקבל אנו את התורה יימנע מן המלאכים ללמדה בשמים?

ג.  וביותר קשה כיון שהמלאכים בודאי התכוונו לסודות התורה ולפנימיותה ולא ללבוש החיצוני שלה שניתן לנו אם כן מה אכפת להם אם הצורה החיצונית תנתן לנו והפנימית תשאר להם?  יש להם בעיה להשאיר להם עותק?

ד. הקושי העיקרי בענין הוא מה חידש משה למלאכים באמרו להם כלום למצרים ירדתם וכו' וכי לא ידעו המלאכים שאין להם חלק בכל הענינים שמנה שם, ואם כן מדוע וכיצד ניצחם באמרו דברים אלה?

2. "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" [פסחים סח] דברים אלה שאמר רב יוסף כאשר ביקש שיכינו לו עגל משולש בחג השבועות מהוים שיר מזמור לתורה וללומדיה. במלים פשוטות ונוקבות אלה מגדיר רב יוסף את תרומתה הכבירה של התורה להוגים בה.

ותמוה, שרב יוסף רואה במעלת התורה רק זאת שהוא 'רב יוסף' והם סתם יוסף? שהוא ראש ישיבה והם האנשים הפשוטים?

ובפרט רב יוסף שהיה עניו כפי שהגמ' אומרת שמשמת רבי בטלה ענוה אך יש את רב יוסף.

 

ה. עוד יש לשאול שבמסכת סנהדרין [קד ע"ב] מצאנו שחכמים רצו למנות את שלמה כי שאין לו חלק לעוה"ב

אמר רב יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד, באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם – ולא השגיחו עליה, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם – ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם +משלי כ"ב+ חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים, מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשוכים – ולא השגיח עליה. יצאה בת קול ואמרה [איוב ל"ד] המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו'.

ויש להבין מה איכפת להקב"ה מה תהיה ההכרעה בין החכמים, הרי בלאו הכי הביצוע הוא בידו ומי יאמר לו מה תעשה?

כדי להבין את הענין נקדים סיפור מדהים שסיפר הרב ואזנר

היה זה לפני שנים בודדות בשבת שובה השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים המכונה בשם זה, עקב ההוראה הברורה בה לשוב בתשובה ולשפר את המעשים טרם חתימת פסק הדין לשנה הבאה. מרן הרב שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, רבן של כל ישראל, עלה בגילו המופלג לדרוש בבית מדרשו לפני עשרות חסידיו את דרשת ההתעוררות שבין תפילת שחרית למוסף של שבת, ופתח הוא בסיפור מופלא שאירע עמו: ״שמעו נא רבותיי״, פתח ואמר, ״היה זה לפני כמה שנים. לבית הדין שברשותי הגיעה אשה הרה, כששאלה חמורה וקשה בפיה. נמצאת היא בשלבים מתקדמים של ההריון, וכעת הרופאים מודיעים לה אחר בדיקות יסודיות, כי ההריון אינו תקין והיא נמצא בסיכון, כך שרק אחד ישרוד את הלידה הזו – או היא – האמא או התינוק. על כן, הרופאים מציעים להפיל את העובר כעת טרם הלידה ואל לה להיכנס למצב סכנה, וכעת באה היא בבכי ובפחד לשאול את פי, האם עליה לציית לרופאים ולהמית את בנה העובר או לא. התעניינתי היטיב בכל התיק הרפואי שלה, ואחר בדיקה מעמיקה בכל כתבי וספרי ההלכה, הכרעתי אחר עמל רב כי אכן חובה עליה להפיל את התינוק וכי חייה קודמים לחיי העובר. אומנם,במקרים רבים שכאלה אומנם הורתי לערוך לידה רגילה והכל יהא בסדר, אך במקרה מיוחד זה, כל ההיבטים ההלכתיים הורו כי חובה עליה להפיל את העובר כעת.

האשה קיבלה את הוראתי ואכן הפילה את עוברה והמשיכה לחיות כרגיל. והגה, באותו לילה, כשעליתי על מיטתי, אני רואה בחלומי את אותו עובר בא אליי בחלום ואומר לי: ״רבי שמואל הלוי וואזנר- אני תובע אותך לבית דין של מעלה, על כך שהורת אמש להפיל אותי במעי אמי. דע לך, כי אף אם היתה נערכת לידה רגילה, הייתי שורד ומצליח לחיות כרגיל. אתה האחראי למותי, ועל כן אני מזמין אותך לבית דין של מעלה לדין תורה על הכרעתך״.

המשיך הרב וואזנר כשהוא מרתק את קהל חסידיו וסיפר: ״לא נבהלתי באותו רגע ולא חששתי, פניתי בחלומי בחזרה אל העובר ואמרתי לו: ״דע לך, כי אינני נבהל מדבריך, שכן הכרעת התורה ניתנה לחכמי וגדולי הדור להכריע, וכי כל מה שהם יאמרו ויפסקו כאן למטה, בעולם המעשה – כך גם התקבל ונפסק בעולם העליון למעלה. לכן, אחר שחקרתי רבות בכל ספרי ההלכה, ראיתי לנכון בצורה מפורשת כי יש להפסיק את ההריון. על כן, לך תאמר לבית דין של מעלה שכך פסקתי ואין לערער על כך״. כך פניתי לעובר ואז תם לו החלום. ומאז ועד היום, ב״ה לא קיבלתי זימון מיוחד לשמיים, שכן כך כבר הורתה התורה: ״ועשית ככל אשר יורוך״ – הבורא בעצמו מבקש מכל באי עולם לציית לגדולי הדור וחכמיו, שפיהם כפיו״.

ואז עצר הרב וואזנר זע׳׳ל את דבריו ואמר: ״ובטח תשאלו, מה זה קשור לשבת 'שובה' המורה על פשפוש המעשים, ומה לי לספר סיפורים על עצמי, דבר שאינו אופייני לי?!… אומר לכם דבר אחד ואיתו אסיים את דבריי לשבת זו – דעו לכם, כי בתקופה האחרונה שמעתי על התפשטות כוחות הטומאה והניאוף המסתובבת בכל המכשירים החדשים המכונים בשם ׳אייפון׳. ודעו לכם, כי רבים מחכמי ישראל ואף אני פסקנו פה אחד, כי אדם המחזיק מכשיר זה ולא מסלקו -״אין לו חלק לעולם הבא״. ובטח, רבים הם החושבים כי דברים אלו נאמרו בהגזמה, על כן, באתי בימים אלו, ימי הדין שלפני יום הכיפורים, לומר לכם את הסיפור הזה, כדי להבהיר כי מה שפסקו כאן החכמים וגדולי הדור ש׳אין חלק לעולם הבא' הוא פסק שלנו פה, והסכמה של בית דין של מעלה ולא גוזמא כלל. על כן, הצילו את נפשכם וכל עוד רוח אלוקים בכם, סלקו את הטומאה הנוראה הזו מביתכם, בי הדבר הגורם להרחקת השכינה מכל מעשיכם״, סיים הרב וירד מהבימה.

וכך הורו פה אחד מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל, הרב אלישיב זצ״ל, ועוד עשרות רבנים וגדולי הדור, בין שנפטרו, ולהבדיל רבים שעדיין חיים. (הרב ליאור גלזר שליט״א)

 

והדברים מפורשים בדברי הג"ר יעבץ

שביאר שמיום שניתנה תורה לישראל הם הבעלים על כל הבריאה. לפיכך אילו היו מונים את שלמה כמי שאין לו חלק לעולם הבא היה הקב"ה מחוייב כביכול לנהוג כך!

[אגב, מה היה כ"כ חשוב להם לחכמים להוציא את שלמה מהעוה"ב? אלא מבאר הבא"ח שחכמים חששו שלא ילעיזו ויאמרו הרי גם שלמה לא הלך בדרך ה' ונשיו הטו לבבו ובנה במה לכמוש וכו' ולא מנו אותו בין אלה שאין להם חלק לעוה"ב, בטח מפני שהוא היה 'מקורב' לחכמים, בן של דוד וכו' ויש איפה ואיפה. חכמים הוכיחו ללא ספק ששלמה אינו דומה לשאר, שהנה משמים השמיע קולו לפזר כינוסם ולבטל החלטתם, ובכך הוכח ששלמה צדיק היה וידיד-י'ה רק לא מיחה בנשיו ולכן העוון נזקף לו].

 

לאור זה מובן מדוע התנגדו מלאכי מעלה לנתינת התורה לישראל כי לא רצו שתהיה לבני אדם שליטה עליהם שהרי גם הם בכלל הבריאה ומקבלי התורה אמורים למשול גם בהם.

מעלת ישראל כפי המובא בחז"ל ששואלים מה"ש את הקב"ה מתי יחול פסח או סוכות וכדו' ואו' להם הקב"ה נרד למטה ונשמע מה אומרים בב"ד של מטה.

תורה לא בשמים או מנביא

גם אצל עתניאל בן קנז מצינו שהחזיר לתורה שנשתכחה בזמן יהושע בפלפולו, ולא אמרו שיהושע ישאל מן השמים שהרי הוא נביאו, וכך יורה לנו את התורה שנשתכחה! אלא תורה לא לומדים מפי הנביא, אלא מפי החכמים על פי גדרי הלימוד.

ולכן גם לא מסתמכים על "שו"ת מן השמים", היות וההוראות בו הן שמיימיות, ולא בשמים היא.

הנהגת הבריאה נמסרה לעם ישראל

 ״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי״ (שה״ש א, ט). מבאר ר״ח מוולאוז׳ין ז׳׳ל (נפה״ח ש״א פ״ט): ״כמו בסוסי פרעה שהיה הפך מנהגו של עולם — שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו, … כך דמיתיך והמשלתיך רעיתי ע״ז האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות, עכ״ז כביכול את מנהיגה אותי ע״י מעשיך, שענין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים״. רצונו של הקב״ה שהנהגת הבריאה תהיה תלויה בעם ישראל, ובעצם מסירת ההנהגה לעם ישראל גם מראה את גדולת עם ישראל. וכאמור, הנהגת הבריאה שנמסרה לעם ישראל התחילה מעת יצי״מ, במצוה הראשונה שנצטוו אז בני ישראל — ״החודש הזה לכם״, שאתם תהיו קובעים החודשים, ועל פיכם נקבעים המועדים והשנים.

וחז"ל אומרים שאם עיברו את השנה – קטנה פחות מבת ג' שנים – בתוליה חוזרין, ששינוי חז"ל הוא בטבע!

לאור זאת מבאר הרב מפונוביז' על פי קצות החושן שמבאר את המדרש שאומר שהקב"ה בא לברוא את האדם אמרה האמת אל יברא, שכולו מלא שקרים. השליך הקב"ה את האמת ארצה, וברא את האדם.

מדוע היה צריך להשליכה ולא די בכך שלא יתחשב בדעתה??

אלא טענה האמת מה טעם לברוא את האדם אם לאחר מכן יתרבו המחלוקות והדעות בתורה, והאדם כולו שקר, כיצד יגיע להכרעה אמיתית ונכונה בתורה? מה עשה הקב"ה השליך את האמת ארצה וכח ההכרעה נמסר לחכמים, וממילא מה שיאמרו הוא האמת וההכרעה בתורה!!

זהו "אשר נתן לנו את תורתו – תורת אמת"! נתן לנו את התורה, ממילא היא אמת!

על זה המלאכים לא יכלו לוותר. שהתורה תינתן להכרעת ישראל?? שהם יהיו ה"בעלי בתים" על התורה?

וזה שאמר בעל ההגדה ואילו לא "נתן לנו" את התורה, הדגש הוא על "לנו" שבאמת ה' היה מלמדנו תורה, אך לא מעניק לנו את המפתחות של התורה להיות פוסקים בה ומכריעים בה הכרעות שאף בבי"ד של מעלה יוכפפו להן. כגון בקביעות החודש ועוד, וכן ההלכה שלא בשמים היא ועוד. גם כן דיינו!

מדוע זכו ישראל לכזו מעלה, שהם הקובעים ופוסקים בתורה, ובשמים כפופים להם?

משום שהם קרוצי חומר ובכ"ז מתגברים על יצרם ועובדים לקב"ה נמצא א"כ שהחסרון שמצאו המלאכים במשה ובישראל הוא גופא היתרון שלהם, שהיות ומהם מסוגלים לחטוא ובכ"ז הם מתגברים על יצרם, בכך הם מרוממים מן המלאכים שהם בחינה של 'עומדים'.

הרב דסלר בביאור כוונת המלאכים

הרב דסלר מבאר שהמלאכים ראו חילול ה' בהורדת התורה לארץ. לדעתם עצם ההווה אמינא של האדם לחטוא – כבר יש בה חילול השם.

דומה הדבר לאשה שתאמר לבעלה שהתגברה על נסיון שהיה לה ושמרה לו אמונים… הרי על עצם ההו"א יזעם הבעל ובצדק, הגם ש"בסוף התגברה". כך גם סברו המלאכים שהגם שע"י התורה עמ"י יתגבר על יצרו, אבל עצם ההו"א לחטא – היא חילול ה' שמהוה סיבה לא לתת התורה לארץ.

המינוס של משה – ילוד אשה

אך המלאכים אמרו "מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים" משום כך גם התבטאו כלפי משה רבינו "מה לילוד אשה בינינו" כי המלאכים הם רוחניים לגמרי ואין להם כל שייכות לענינים הגשמיים. הם אינם מבינים על מה האדם מתגבר! [כעזא ועזאל שהושלכו ארצה משום שקטרגו על בנ"הא ולבסוף אף הם כשלו בבנות הארץ…]

אי לכך מצאו פגם אפילו במשה אף על פי שהזדכך עד שיכול לעלות בגופו לשמים והגיע למדרגתו של אדם הראשון קודם החטא.

מהו הפגם שמצאו? "ילוד אשה" בזה הוא נבדל מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה ובזה כבר היתה להם עילה לטעון "מה לילוד אשה בינינו"

מעתה נבין מדוע נתיירא משה להשיב להם ואמר "מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם" שהרי המלאכים קדושים וטהורים הם ופותחים את פיהם בקדושה ובטהרה ולכן נתיירא להתווכח עמהם.

תשובת משה – אדם מסוגל להתעלות!

כתגובה על טענת המלאכים אמר הקב"ה למשה "אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה" בכך ביטא ה' יתברך את מעלת האדם על המלאכים ורצה לומר לו ולהם שדוקא משום שהוא ילוד אשה וזיכך את עצמו עד שהוכשר לעלות השמימה זכה לקדושה זו והראיה לכך "אחוז בכסא כבודי" למלאכים אין רשות לגעת בכסא הכבוד משום שמדרגת קדושתם וטהרתם לא הושגה מתוך עמל ויגיעה אלא כך נבראו מלכתחילה.

לנברא מסוג זה אין רשות לגעת בכסא הכבוד גם אם מדרגת קדושתו היא גדולה ונישאה עד מאד.

לעומת זאת ילוד אשה שעמל ויגע לכבוש את יצרו ונתעלה מעלה אחר מעלה נחשב בבחינה זו גדול ממלאכי מרום לפיכך הוא ראוי לאחוז בכסא הכבוד והוא הראוי לקבל את התורה.

יתכן להוסיף שזוהי גם הסיבה מדוע ניתנה התורה למשה בשמים ולא הורדה אליו לארץ כי עלייתו בגופו לשמים מסמלת את המדרגה שאליה יכול אדם להגיע על ידי התורה על כן ניתנה התורה דוקא בדרך זו ויש בזה הוראה כפולה

א] להצביע על המטרה שאליה יכול האדם ואף חייב הוא להגיע

ב] להמחיש מה מסוגלת התורה לעשות מילוד אשה שהרי להגיע למדרגה זו אפשר אך ורק על ידי תורה

חסרונו של האדם זה יתרונו

זהו היסוד שגילה משה רבינו למלאכי השרת הואיל והם בעלי השגה רוחנית מופלגת אין ביכולתם לרדת לעומקם של דברים ולהעלות על דעתם הרחבה אפשרות שהאדם עדיף עליהם. לדעתם לא יתכן שהאדם השקוע בעולם החומר יוכל להגיע לגבהים שהם אינם מסוגלים להגיע אליהם ועל כן אמרו "תנה הודך על השמים".

לעומת זאת האמת היתה בפיו של משה רבינו כי נשמת אדם החצובה מתחת כסא הכבוד מעורה עם הגוף.  הקשר ההדוק של רמ"ח האיברים הגשמיים עם רמ"ח האיברים הרוחניים של הנשמה מעמיד אותה בפני נסיונות של קנאה ותאוה וכבוד ותולדותיהם הרבים כמו כן יש לה קשיים הנובעים מחמריות הגוף וממגבלותיו וכאשר האדם כובש את יצרו ועומד בנסיונות הוא עולה ומתעלה ודבר זה מעמיד אותו במעלה גבוהה יותר מהמלאכים זאת היתה תשובת משה רבינו למלאכים זוהי הסיבה מדוע ראויים אנו לקבל את התורה!

 

שעבוד מצרים – זיכוך

וזה שאמר להם משה למצרים נשתעבדתם – רצונו לומר הרי כל המטרה לירידה למצרים הייתה כדי לזכך את החומר, האם לכם יש אפשרות כזו? האם אתם זקוקים לכך? האם יש לכנם נסינות של תאווה, כיבוד אב ואם, גזל עריות, קנאה ותחרות? התורה משמעותה הוראה, התורה היא המזככת את האדם, ולכך היא שייכת דוקא לאדם החומרי!

נמצא שדוקא החסרון שמצאתם בנו הוא היתרון הגדול שלנו, שדוקא עצם זה שאנו מסוגלים לחטא, זו מעלתנו שאנו מתגברים על יצרנו ועולים יותר מן המלאכים!

אמנם המלאכים אינם יכולים להשיג ידיעה זו בשכלם הנבדל כי חסרים להם החושים החמריים כשם שאנו בעלי שכל איננו יכולים להבין את מהות החשיבה של בעלי חיים כך אין המלאכים יכולים לרדת לסוף דעתנו. אולם כאשר ראו במציאות את משה רבינו ילוד אשה אוחז בכסא הכבוד הוכחה להם בעליל האמת שבתשובת משה והם נשתתקו.

אילו קרבנו לפני הר סיני

לאור זאת נבין את שאנו אומרים בליל הסדר אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, היתכן? אלא לא מסר את התורה להכרעתינו. ועל זה יצא עיקר קצפם של המלאכים. אולם ה' א"ל שדוקא ישראל מפני שקרוצי חומר ומתגברים על נסיונותיהם זוכים לקבל תורה ולהכריע בה!

רצון ה' שהפנימיות תושג תוך יגיעה בתורה

מתשובת משה רבינו אנו למדים שאמנם אנו תופסים את הלבוש החיצוני של התורה בעוד שהמלאכים יורדים לעומק פנימיותה אולם רצון נותן התורה היה שפנימיות התורה תושג על ידי יגיעה ומתוך התגברות הרוח על החומר והתאוות. בדרך זו יוכל הלומד להגיע אל פנימיות התורה חרף היותו ילוד אשה קרוץ מחומר כאשר מגיעים אל הפנימיות בדרך זו אפשר להתעלות ולהגיע עד כסא הכבוד וכדי להגיע לתכלית זו ניתנה תורה לישראל רק על ידי התורה אפשר לזכך את הגוף העכור אשר רבים הפיתויים העומדים בדרכו.

הגר"א סירב למגיד – ואף אמר לגר"ח וולוז'ין שיציעו לו משמים מגיד – והמליץ לו לסרב, שיזכה לתורה רק מתוך עמל!

על עניין עמל התורה, יש בנותן טעם להביא את שסיפר הגר"א קוטלר:

אל הגאון ובי משולם איגרא זצ"ל באו לדין תורה שני בעלי בתים מאחת העיירות הענין היה קשה ומסובך ביותר ונאלץ לדחות את פסיקת הדין ליום המחרת לבעלי הדין ירט הדרך ולא יכלו לשהות עוד בטיסמניץ אמרו אחד לשני הרי יש לנו רב בעיירתנו נלך אליו ויפסוק לנו הדין וכך עשו רבם היה ת"ח אבל לא התמצא כל כך בד"ת מסובך כזה וביקש מהם להמתין מעט נכנס לחדר שני לבדו ואחר ומן מועט יצא ופסק להם הדין כך וכך הפסק נראה בעיניהם השביע את רצונם ובאו על סיפוקם כעבור זמן מסויים כשהזדמן להם שוב להיות בטיסמניץ אמרו זה לזה הבה וניכנס אל הרב מטיסמניץ אשר בשעתו אמר לנו שיכול לפסוק את הדין רק למחרת ונראה איך הוא פסק את דיננו נכנסו אל רבי משולם לשמוע את פסק דינו השמיעו דברי התנצלות על שלא באו לשמוע את פסק הדין למחרת אמר להם רבי משולם כך וכך פסקתי בעלי הדין התפלאו לשמוע כי פסיקתו של רבי משולם דומה ממש לפסק שפסק הרב שלהם בשמעם זאת הביטו זה אל זה כאילו בקורטוב של תמיהה הבין רבי משולם שדברים בגו ושאלם מה לכם תמהים לא יכלו להתאפק וסיפרו לו את כל המעשה כפי שהיה אמת לאמיתה וכי גם הרב שלהם פסק כך לאחר שהות של מחצית השעה בלבד כששמע רבי משולם כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על ענין כה קשה אמר בלבו הלא זה גאון נפלא בדורנו וצריך להכירו ולדעת ממנו לא היסס רבי משולם ומיד נסע אל אותו רב בבואו לביתו התעטף ונכנס בחרדה ועמד לפניו בהכנעה רבה כתלמיד בפני רבו ושאל אותו כיצד ידע כבוד הרב לפתור כמעט ללא שהיות ענין כה מסובך שאני בעצמי נאלצתי לדחות את בעלי הדין עד ליום המחרת השיב לו הרב האמת לא אכחד אמנם לא ידעתי כלל מה להשיב בענין ונעשה לי קשה על הלב בצר לי נכנסתי לחדר השני התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים ואמרתי לפני השי"ת הלא אני רב העיירה והבע"ב לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל ואם לא אדע להשיב להם תשובה הרי זה יגרום חילול ה' ח"ו כנראה נתקבלה תפילתי כי כאשר ניגשתי לארון הספרים מיד מצאתי ספר ישן שבו מבואר היטיב כל הענין הזה וכך פסקתי מששמע זאת רבי משולם איגרא פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון לבכות? לבכות גם אני יודע אבל על התורה צריך לעמול ולהתייגע ולהשתוקק השתוקקות עצומה לכוון אל האמת והלך לו ["שאל אביך ויגדך" ח"א עמוד קמז]

 

עסק התורה והיגיעה בה עבודת המידות ודקדוק במצוות משליטים את הנשמה על הגוף ומטהרים אותו.

בדרך זו מגיע האדם לדבקות בה' ולמידת הקדושה במסילה שסלל מסילת ישרים על פי הברייתא של ר' פנחס בן יאיר. שיא הזיכוך יהיה לעתיד לבוא אחרי תחיית המתים שאז יכנס האדם בגופו לעולם הבא.

 בנבואת בלעם נאמר "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" [במדבר כג] אומר רש"י "עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תיגלה חיבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל א-ל" כל זה מכח אפשרות העלייה העומדת בפני האדם שבזה הוא עדיף על המלאכים.

 

כמה יוסף איכא בשוקא

לאור זאת יובנו דברי רב יוסף, אך נקדים להם שאלה.

הגמרא במסכת פסחים דף סח אומרת "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה" ומקשים העולם אדרבה ביום שניתנה בו תורה היה ניתן לצפות שיושם דגש על הרוחניות מדוע דוקא ביום זה הכל מודים שיש לדאוג לצרכי הגוף?

אלא לפי מה שבארנו יובן נפלא, שהרי עצרת זמן מתן תורה, וכל מה שזכינו לקבל את התורה ולנצח את המלאכים הוא משום שאנו קרוצי חומר ובכ"ז מרוממים אותו. לכן אנו צריכים לעשות חציו לכם, כדי לבטא בזה שבכך כל מעלתנו, בקידוש החומר, ולא כתפיסת הגוי שהחומר הוא מאוס ואין אפשרות אלא לבטלו. לפי התורה עלינו לקדשו ובזה גדלה מעלת האדם ממעלת מלאכי מרום!

 

וזה שאמר רב יוסף אי לאו האי יומא כו' רצה לומר ההבדל בין אדם עם תורה לאדם בלי תורה, הוא כהבדל בין חומר לרוח, בין בהמה למלאך.

על ידי התורה יוסף הפך לרב יוסף, שהרי מבלי תורה – ב'חומר' הוא שווה ליוסף הגשמי והבהמי מן השוק, מה הפך אותו למרומם? האי יומא.

ודברי רש"י שם מחדדים עוד יותר את הדברים "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה ששמן יוסף ומה ביני לבינם" כלומר מה מבדיל בין כל יוסף שבשוק לבין רב יוסף שבבית המדרש "שלמדתי תורה" ומהי התוצאה "ונתרוממתי" ואותה רוממות אשר אליה הגיע רבי יוסף יסודה ב"האי יומא" יום שניתנה בו תורה לישראל על כן יאה לכבד יום זה בעגל משולש!

לא רק את רב יוסף בלבד מבדיל לימוד התורה מאנשי השוק אלא את כל איש ישראל הנמנה על עמלי התורה ולומדיה לכולם נועדה התרוממות שהיא פועל יוצא מהלימוד "סלסלה ותרוממך" נאמר במשלי ד על התורה ומבאר מצודת דוד "תהא ממשמש בה בקביעות ותרומם אותך" ככל שירבה הסלסול כן תגבה ותלך ההתרוממות. האי יומא גרם שאיני סתם יוסף, שאין מרחק גדול בינו לבהמה, אלא רב יוסף, זה שהתרומם ממדרגת אדם למדרגת קדושה שהחומר הפך לרוח, וזאת ע"י התורה. ונתרוממתי.

מכאן החובה לכל אשר יקרב אל הקודש לברר לעצמו את פישרה ואת מהותה של הרוממות המצפה לעולים בהר ה' שכן אינו דומה הלומד מתוך ראיית המטרה הנעלה הזו לעד עיניו לבין מי שאינו שת לבו כלל לרוממות שאליה מביאה התורה את לומדיה גם אם שיאה של הרוממות נשגבה מהשגתנו מן הראוי הוא שנתוודע אליה כי עצם הידיעה שבכח לימוד התורה וקיום המצוות להביא לרוממות מרוממת ומפיחה רוח חיים בלומד ובנוסף לכך גם אם הדרך אל השלימות ארוכה היא ורבת שלבים מכל מקום החתירה לקראתה תביא אותנו לכל הפחות אל אחד השלבים שבדרך.

'להיות בן אדם' [שמעתי מהרב לוינשטיין] לא נמסר

מעשה באדם שטעה ביער, ופגש בקוף. אמר לו האדם אתה יודע שאנחנו אחים! כיצד תמה הלה. על פי דרוין! נו, שיהיה, אמר הקוף. מה אני יכול לעזור לך? תעזור לי לצאת מהיער. החל הקוף מוליך אותו והנה לפתע למולם אריה. מיד עזר הקוף לאדם וטפסו על עץ. מקום שאליו האריה לא יכול להגיע. עמד האריה למטה ואמר תשמעו חבר'ה בלי אחד מכם אינני זז מכאן. אין חשש, אמר הקוף לאדם, הוא יתייאש וילך. לאחר זמן החליטו שילכו לישון ואחד ישמור. תישן ראשון אמר האדם לקוף ובעוד שעתיים אעיר אותך. הלך הקוף לישון, והאדם נותר לשמור. לאחר חצי שעה הוא חושב לעצמו, הרי האריה יסתפק באחד, והוא קוף ואני אדם, לאחר לבטים הוא נתן בעיטה רצינית לקוף לכיון מטה… הקוף עף בבהלה ולא הצליח להאחז בידיו, אך בזנבו אחז בענף וניצל. הוא חזר למעלה. איזה בושות! חשב האדם לעצמו. הקוף עלה על ענף גבוה ודק יותר, מקום שלא יוכל להגיע אליו האדם, והלך לישון, וגם האדם הלך לישון. לאחר שעתיים מעיר הקוף את האדם ואומר לו בוא נלך האריה נרדם. הם הולכים בזריזות עד שהקוף מוציאו מן היער, ומראה לו אתה רואה שם – יש בתים וגרים בנ"א, משם תוכל למצוא את דרכך. הודה לו האדם ונפרד ממנו לשלום. לאחר כמה צעדים הוא מרגיש טפיחה על השכם, הוא מסתובב והקוף אומר לו – 'אה, שכחתי לבקש ממך משהו, כשאתה מגיע לשם, אל תספר שאתה אחי'…הקוף מתבייש להיות חיה כזו…

ומסופר על המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל אשר פעם הגיע לעיירה שלא היו בה תלמידי חכמים כלל אלא רק אנשי כפר יראים ושלמים וכששמעו אנשי העיירה על בואו השתוקקו כולם לשמוע דברי מוסר מהמשגיח המפורסם בתחילה הוא סרב אבל משהפצירו בו נענה לבקשתם כשהגיעה זמן מסירת השיחה התמלא בית הכנסת כולו ואפילו החצר נתמלאה בהמון אנשים אשר לא היה להם מקום בתוך בית הכנסת אנשים טיפסו על החלונות כולם ציפו בדריכות לשיחה המוסרית אך כאשר החל רבי ירוחם בדבריו החלו האנשים לעזוב את המקום אט אט נתרוקנה החצר אנשים עזבו את בית הכנסת עד שכמעט נשאר רבי ירוחם לבדו בבית הכנסת הדברים שנאמרו להם והתאימו להם לא נעמו לחכם אמנם הם לא ציפו לשמוע תשבחות אבל ביקורת ותביעה נוקבת קוממה והכעיסה אותם ביקש רבי ירוחם להבין מדוע בני ישיבתו שהם נעלים מאותם יהודים כפריים לאין שיעור כמהים ומשתוקקים לשמוע ביקורת נוקבת עשרת מונים ואילו יהודי הכפר אטמו אוזנם מלשמוע ביקורת וענה על כך רבי ירוחם במשל כשהגיעו הפולשים הספרדים ליבשת אמריקה הביאו עמם סוסים הילידים האינדיאנים לא ראו מעודם פרש רוכב על סוס וכשיצאו הפולשים ללחום בהם ראו מולם מפלצות נוראות מחציה ולמטה מהלכת על ארבע ואילו חציה העליון דמות אדם לה מבוהלים ומבועתים נמלטו על נפשם והספרדים נחלו ניצחון מוחץ רק מאוחר יותר מאוחר מדי ראו הילידים שהחיה המשונה נעצרת חציה האנושי מחליק מעליה והיא נפרדת לשנים סוס ורוכבו.

הנמשל – בישיבה הקדושה משרישים את ההכרה שהגוף וכוחותיו הנפש הבהמית ומאוייה אינם האדם "האדם" הוא הנשמה ואילו הגוף אינו אלא הסוס שהאדם רוכב עליו אבל אותם אנשי הכפר טעו וחשבו שהאדם וסוסו אחד הם מפלצת מורכבת לכן כשהוכחתי אותם אזי הצלפתי עם שוט על סוסם שילך בדרך הישר אזי חשבו שאני מצליף בהם אבל האמת מי לא ישמח כאשר עוזרים לו לרסן את סוסו המשתולל ומעלים אותו לדרך הישרה עכ"ד.

 

חג שבועות

נעשה ונשמע – להיות מוכנים להקריב את השיטה

עומק נסיון העקידה [והגדת לגר"י גלינסקי עמ' 264 עם תוספת מהרב פינקוס שבועות]

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ה

ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר, אלו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנ' +דברים לג ב+ ויאמר ה' מסיני בא וגו'. נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם עליכ' את התורה, אמרו לו, מה כתיב בה, אמר להם: לא תרצח. אמרו לו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר +בראשית כז מ+ ועל חרבך תחיה. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף. אמרו לו, כלנו מניאוף דכתיב +שם /בראשית/ יט לו+ ותהרין שתי בנות לוט מאביהם, והיאך נקבלה. נגלה על בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, אל תגנוב. אמרו לו, בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב +שם /בראשית/ טז יב+ והוא יהיה פרא אדם, וכתיב +שם /בראשית/ מ טו+ כי גנב גנבתי. וכשבא אצל ישראל, +דברים לג ב+ מימינו אש דת למו, פתחו כלם פיהם ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, וכן הוא אומר +חבקוק ג ו+ עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים.

צריך להבין –

שואל הרב פינקוס – לכאורה מדוע ה' אומר להם את הדבר הכי קשה להם? מדוע לא אומר להם שאר מצוות, וגם את הלא תרצח ישתדלו בהמשך איכשהו לקיים?

[הגרא"ז גורביץ' שואל -אילו שאלו ישראל מה כתיב בה – מה היה ה' משיב להם? ה' היה משיב להם לא תלך רכיל בעמך…

והנה לצערנו אכן כולם באבק לשוה"ר. ויתכן מאד שהיינו מסרבים לקבל תורה, ומה שבכל זאת קיבלנו – כי לא קלטנו מה זה כולל… שהרי בפועל רובם נכשלים!]

רבותינו הגדירו את העולם הזה בשם ״עולם הנסיון" (״כתר שם טוב״ ח״ב, יג ב). וזו עיקר מציאות האדם בעולם, לעמד בנסיון (״מסילת ישרים״ פרק א). ולפום צערו שכרו (אבות פ״ה מכ״ג), כי בכך יגדל נסיונו ותרבה מעלתו. על מה גדלה חיבת אברהם אבינו בעיני בוראו? במה שנתנסה בעשרה נסיעות ועמד בכולם (אבות פ״ה מ״ג).

והנסיון הגדול ביותר היה נסיון העקדה, עד שיבקשו הקדוש ברוך הוא: ״קח נא את בנך״ [בראשית כב, ב] אין ״נא״ אלא לשון בקשה. משל למלך שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גיבור אחד וניצחם. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לגבור: בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו, שלא ייאמרו ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: נסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלם, עכשו עמד לי בנסיון זה, שלא ייאמרו אין ממש בראשונים (סנהדרין פט ע״ב).

מה היה הקשי הנורא בנסיון העקדה, שאל הסבא מנובהרדוק,הלא אברהם אבינו ידע שהחיים והמות ביד ה׳, וידע שאין מרויחים מעבירה. ואם לא יעמוד בנסיון, הייבצר מהבורא לקחת את נפשו של יצחק? איך יכול נברא לעבור על דעת בוראו.

ועוד: הלא כל לידת יצחק היתה בנס, אברהם ושרה זקנים באים בימים. מתנה היא שהבורא זיכהו בה, ועתה מבקש ליטלה. הרי לא שלו היא, האם רשאי הוא לסרב, וכלום יכול הוא לסרב?!

ברם, יש לנו לרומם מושגינו בענין נסיון העקידה. שנאמר בה: ״ויקח את המאכלת״, שישראל אוכלים שכרה בכל דור ודור.

איש החסד – מוכן למסור את השיטה

כידוע היה אברהם אבינו עמוד החסד, ״חסד לאברהם״ (מיכה ז, כ). ידע שדור המבול נכחד בעוון הגזל וההשחתה שבין האדם לחברו (סנהדרין קח ע״א). ו״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט, ג). נח ובניו נתבעו לגמל חסד עם כל בעלי החיים שבעולם, ושם בן נח העיד לפני אליעזר עבד אברהם: ״צער גדול היה לנו בתבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה״ (סנהדרין קח ע״ב), ופעם אחת ויחידה איחר נח לזון את הארי ופגע בו ועשאו בעל מום, ועליו נאמר (משלי יא, לא) ״הן צדיק בארץ ישולם״ (תנחומא נח, ט). כזו שלמות נדרשת במעשי החסד.

הבין אברהם אבינו שזו תביעתו העקרית של הקדוש ברוך הוא אשר חסדו מלאה הארץ (תהלים לג, ה) ו״חסד אל כל היום״ (תהלים נב, ג), והיה לעמוד גמילות החסד בעולם, והורה לכל שזה רצונו של בורא עולם.

באותה תקופה היו האנשים מקריבים לאליהיהם קרבנות אדם, ולא למולך בלבד, וכמישע מלך מואב שהעלה בנו בכורו לעולה על החומה (מלכים ב ג, מ. סנהדרין לט ע״כ). ואברהם אבינו לימדם שה׳ אלקי חסד ורחמים, ואינו חפץ בקרבנות כאלו. וככתוב: ״האתן בכורי פשעי, פר בטני חטאת נפשי, הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד״ (מיכה ו, ז-ח).

וכתב הרמב״ם (הלכות עבורת כוכבים פ״א ה״ג) שהתחיל אברהם לעמוד ולקרא בקול גדול לכל העולם ולהודיע שיש אלוק אחד ולו ראוי לעבד. והיו מתקבצים אצלו ושואלים על דבריו והיה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שהחזירו לדרך האמת. ונתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרם.

ואחרי ששמעו לקולו, ודבקו באמונתו. והרבו במעשי חסד בהנחייתו וכרצון הבורא, וחדלו מקורבנות האדם, מצטוה נביאם ומורה דרכם לקחת את בנו יחידו ולהעלותו לעולה?! איך יעמוד בפני התקפותיהם ומה ישיב לשאלותיהם, הן ינטשוהו וישובו חלילה לסורם! ועבודת חייו מה יהא עליה. כל הנפש אשר עשו בחרן, והרבבות שדבקו בו בארץ ישראל!

״אחות לנו קטנה״ (שיר השירים ח, ח), זה אברהם שאיחה וחבר כל באי עולם לקדוש ברוך הוא (שיר השירים רבה ח, י. ב״ר לט, ג), והקנה לקדוש ברוך הוא שמים וארץ (בראשית ובה מג, ז), וכל זה יעלה בתוהו, חלילה?! וכמה חלול שם שמים עלול להגרם!

עומק נסיון העקידה

ואברהם אבינו, עמוד החסד, שהטיף לחסד והרבה חסד ולמד שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד, כבש רחמיו לעשות רצונו יתברך בלבב שלם. ללמדך, שכאשר נדרשים, חייבים למסור עבור אהבת ה׳ גם את השיטה!

זה היה עמק נסיון העקדה. כי אברהם אבינו היה עמוד החסד, ״חסד לאברהם״ ( מיכה ז, כ), ובעקידה מסר מדתו לרצון בוראו ואחז במדת היראה: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ (בראשית כב, יב). וכבר כתבו בספרים (״אוהב ישראל״, ״זרע קדש״, ועוד) שזהו שתמה יצחק אבינו, עמוד היראה: ״ויאמר יצחק אל אברהם, אבי! ״ הלא אתה בחינת החסד, ואיך אתה הולך לקיים ציווי העקידה! ״ויאמר, הנני בני״ (בראשית כב, ז), כעת התאזרתי במדתך, מדת הגבורה!

ונסביר יותר. במדרש (בראשית רבה לד, י) אמרו, מה בין הצדיק לרשע, הצדיקים לבם ברשותם והרשעים הם ברשות לבם. וההבנה השגורה, והיא נכונה, שהצדיקים הם כעץ שתול, החלטתם נחושה והסכמתם נחרצת, ואילו הרשעים – הם כמוץ אשר תדפנו רוח, כל תאוה סוחפתם ואין מעצור לרוחם.

אבל יש עומק רב יותר. לכל אחד ו״ליבו״, הינו שיטתו ודרכו היחודית.

ועל דרך זו יובן מה שאמר רבי יוחנן (ערובין נג ע״א): שנים עשר תלמידים היו לו לרבי אושעיא, ושמונה עשר ימים גדלתי ביניהם, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד. ועל דרך שאמרו (אבות פי"ב מ״ח) שחמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי והיה מונה שבחם, על אחד ומעלתו היחודית, כל אחד ואפיונו. והרשעים – הם ברשות ״לבם״, נטייתם שולטת בהם ואינם מסוגלים להתנתק ממנה. והצדיקים ״ליבם״ ברשותם, למוסרו לבוראם!

אני צפרדע…

מעשה בצפרדע שהייתה על שפת הנהר, ופנה אליה העקרב וביקש לעבור לגדה השניה, על גבה. גיחכה הצפרדע- וכי למה שאסכים? וכי לא ברור שאתה תעקוץ אותי, כדרכך?

אני? שאל העקרב בתדהמה, והרי את לוקחת אותי על הגב, ואם אעקצך את תטבעי, ואז אטבע גם אני, מה ההגיון שאעקוץ אותך ואטביע את עצמי? אכן, הגיון בריא, הצפרדע מסכימה, והיא שוחה כשהוא על גבה. באמצע הנהר פתאום חשה הצפרדע עקיצה עזה בגבה. בפירפוריה האחרונים היא שואלת את העקרב אבל למה??? מה ההגיון??? והעקרב משיב לה מה אעשה, אני עקרב…

הרשעים נשלטים על ידי טבעיהם. אין אפשרות לדרוש מהם להשתנות. ביקשו ממני פעם להשכין שלום בית בין זוג שרחוקים ממצוות. אמרתי להם שאין סיכוי וחבל על הזמן שלי ושלהם. הם התפלאו מדוע? והשבתי, כשאתה אומר לאדם שיש לו תורה שהתורה מצוה כך, ומי שעושה כך צפוי לעונש, ויש דין ויש דיין כו' יש עם מי לדבר. אולם כשאתה מדבר עם אדם ללא אלוקים- מה לעשות, אני עקרב. זהו אני, קבלי אותי כמו שאני.

עשו נשלט על ידי תאוותיו. אין עם מי לדבר. אבל זה נוגד את האינטרס שלך עצמך!? נכון, אבל זהו אני. ללא שינוי. כך בא לי.

המצרים רואים צפרדע גדולה, מכים בה ויוצאים נחילים, אבל זה מנוגד לאינטרס שלכם? נכון, אומר הסטייפלר, אך כך פועלים כשמנותבים מכח שנאה! ללא רציונאל!

ולמעשה – זה היה המבחן של כל האבות הקדושים

אברהם אבינו כאמור – איש החסד שמכניס ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם בעת חוליו ושוחט להם ג' שוורים ומאכילם לשון בחרדל ורץ לאפות עוגות ולהביא מים, נבחן אם יגרש בן האמה עם חום למדבר בלא מים מספיקים.

נבחן האם יהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא שמתנגד עד היום לקרבנות אדם, הוא שלא מסוגל להרע לזבוב.

יצחק שמידתו גבורה נבחן האם יהיה מוכן לפשוט צווארו להשחט, בעל הגבורה אינו מתכופף לפני אחרים ודאי לא לשחיטה…

יעקב שמידתו אמת נבחן האם ישקר לאביו ע"פ צו אמו מאת ה'. כיצד יתמודד עם אדם שכולו שקר כלבן.

למסור את השיטה!

 

הרב מבריסק – מידות לא ידועות

שמעתי מהרב אברמסקי זצ״ל, שאצל רבי חיים מבריסק זצ״ל אי אפשר היה לדעת מה הן מדותיו, כי הכל עשה על פי התורה וההלכה, הכיל היה כפוף לרצון השם יתברך. כשצריך היה רחום מאין כמותו וכשצריך הקשה לבו. כשצריך היה ותרן מאין כמותו וכשצריך עמד על קוצו של יו״ד. מעין מה שאמרו (מועד קטן טז ע״ב) על דוד המלך, שכשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיצא למלחמה היה קשה כעץ.

אסתר – שתיקה – מסוגלת לדבר??

ובידענו זאת, יפקחו עינינו להבין –

בגמרא (מגלה יג ע״ב) פרשו הכתוב: ״לא יגרע מצדיק עיניו [הקדוש ברוך הוא נותן עיניו במעשה הצדיקים, לשלם להם אף לימים רבים מידה במידה (רש״י) עד אשר] ואת מלכים לכסא״ [עם מלכים יושיבם (רש״י)] (איוב לו, ז). בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, שמסרה הסימנים ללאה [והוא צניעות, שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנים (רש״י)] זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול, שנאמר [לאחר ששמואל בישרו שנבחר למלך, ופגש בדודו] ״ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אשר אמר שמואל״ (שמואל א י, טז). [וכתב מהרש״א: מכלל צניעות הוא, שלא יודיע אדם מעלתו. כנאמר: ״יהללך זר, ולא פיך״ (משלי מ, ב)]. וזכה שאול, ויצאה ממנו אסתר [שהיתה צנועה כמפורש בכמה ענינים: ״ובהגיע תור אסתר לא בקשה דבר״, ו״אין אסתר מגדת״, שכל זה בכלל הצניעות כעין שאמרו בשאול (מהרש״א)].

בראש ובראשונה, ובמאמר מסגר: יעקב אבינו היה בן שבעים ושבע בבואו לחרן (רש״י בראשית נח, ט), ועבד ברחל שבע שנים, ואין זו צניעות אם ידעו שדיבר אתה ולו פעם אחת במשך כל תקופת הארוסין אודות החתונה! אבל זה רק בדרך אגב.

הצניעות והשתיקה הם הדרך והשיטה, האפיון של שבט בנימין. כמו שאמרו במדרש (אסתר ובה ו, יב): ״אין אסתר מגדת מולדתה״, מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה, שתפסה פלך השתיקה ולא ספרה ליעקב שמכניסים את לאה לחופה במקומה], עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה. רחל תפסה פלך השתיקה, ראתה סבלונותיה [מתנותיה] ביד אחותה, ושתקה, בנימין בנה תפס בשתיקה. תדע. שאבנו שבחשן היתה ישפה, לומר שיודע היה במכירת יוסף ושותק. ישפה [נוטריקון] יש פה, ושותק. שאול בן בנה, ״ואת דבר המלוכה לא הגיד לו״. אסתר, ״אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה״.

וכתב מרן ה״חתם סופר״ (בדרשותיו ח״א קצד, ג) שכמה צדיקים היו ראויים להצלת ישראל בימי אחשורוש. אבל כדי להשפיל את המן, שהלשין בלשנא בישא (מגלה יג ע׳׳ב), הצרכו לזכות בנימין דוקא, יש פה ושותק. ובכך, התיחדה אסתר.

ובידענו זאת, מתחדשת לנו הבנה בדברי מרדכי לאסתר: ״כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״ ( אסתר ד, יח).

הפסוק מוקשה. מהו כפל המלים: ״החרש תחרישי״. ידועה דרשת הגמרא (בבא מציעא לא ע״א) ״השב תשיבם״ (דברים כב, א), ״שלח תשלח״ (דברים כב, ז), ״הוכח תוכיח״ (ויקרא יט, יז), ״עזב תעזוב״ (שמות כג, ה), ״הקם תקים״ (דברים כב, ח, ״נתון תתך (דברים טו, י), אפלו מאה פעמים. ומדוע כפל כאן?

ומהו: ״ואת ובית אביך תאבדו״, מילא היא, אך מיהו בית אביה ומדוע יאבד?

אבל עכשו, הכל מובן – השתיקה היתה שיטתה של אסתר, ושיטת בית אביה מדורי דורות.

רחל אחזה בפלך השתיקה, הגם שאמרה לה אחותה "המעט קחתך את אישי"!!

ואחריה בנימין שלא סיפר לאחיו שזהו יוסף, ושאול שאת דבר המלוכה לא הגיד לאביו, ואסתר – ״לא בקשה דבר – אין אסתר מגדת״ –

ואמר לה מרדכי: כעת, צריך לבוא ולדבר! זה הנסיון שלך, למסר את השיטה לרצון הבורא יתברך –

״כי אם החרש תחרישי בעת הזאת״, החרש תחרישי אפלו מאה פעמים, תמשיכי להחריש כהרגלך דרכך, ״רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר״, אבל ״את ובית אביך תאבדו״, כי יתברר למפרע שזו תכונה וטבע, ולא הנהגה לכבוד שמים שנמסרת כשנצרך לכבוד שמים. והלא נתבאר, שבזכות תכונה זו זכתה למלכות, ככתוב: ״לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא״. אבל אם זו תכונה טבעית גרידא אין מגיע עליה שכר, ״ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״!

עמדה אסתר בנסיון, שברה שתיקתה, והצילה את ישראל! כמה מחייבים הם – אברהם אבינו, יעקב אבינו, אסתר המלכה, אותנו. גם זה בכלל: ״חייב כל אדם לומר, אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״ (תנא דבי אליהו רבה, כה).

החפץ חיים – אתה לא צמת, אתה פשוט לא אכלת…

השר שלום מבלז אוכל שרויה

פעם אכל השר שלום מבעלזא זי"ע מרק בחג הפסח בקערה אחת עם אמו ושכחה אמו והכניסה חתיכות מצה בתוך המרק ואע"פ שרבינו הקפיד שלא לאכול מצה שרויה כנהוג עם כל זה לא הפסיק לאכול את המרק אלא סילק את פירורי המצה לצדדין ואכל מהרוטב שבצד אחר וטעמא דמילתא כי אם היה מפסיק לאכול היתה אמו מצטערת ולא אתי מצה שרויה שאינה אלא חומרא ודחי כיבוד אם דאורייתא שמעתי מפי מ"ח זצ"ל כ"ק אדמו"ר רבי יעקב מפשעווארסק זצוק"ל. [ספר עזרי מעם ה']

ואהבת – בכל מאדך

חז"ל דורשים – בכל ממונך, הקרוי מאד, כי בו חפץ האדם מאד. ומדוע לא כתבו במפורש – ממונך??

למען ניהול ישיבה מותר לוותר על לימוד התורה

מספרים שבראדין הייתה מדי פעם ביקורת מצד הממשלה האם מלמדים שם מספר שעות לימודי חול כפי הקבוע בחוק. כיון שלא למדו לימודי חול בראדין, היה מנהל הישיבה מארח את המבקר מטעם הממשלה בכבוד במשרדו, ומוזג לו כמה כוסיות הגונות, ונותן לו מעטפה דמי "לא יחרץ", וסוגר בכך את הביקורת לשנה הקרובה.

שנה אחת הגיע המבקר וראש הישיבה – רבי צבי הירש לוינסון לא התפנה "לתת לו יחס", מרוב עסקו בתורה בהתמדה, ולא פסק מלימודו לשלם לו ולהשקותו כמקובל, ובאותה שנה נרשם דו"ח לישיבה על העדר לימודי החול בישיבה. החפץ חיים הוכיח את חתנו ואמר לו:

הרמב״ן מפרש תיבת: ״מאודך״ מהשורש ״מאוד״ כלומר, שהאדם חייב לאהוב את ה׳ בכל דבר החביב עליו מאוד מאוד, מתוך כך פירשו חז״ל שהכוונה היא ״בכל ממונו״ כי יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו.

והיה ה״חפץ חיים״ מוסיף, שכשם שהממון נקרא ״מאודך״ לגבי מי שאוהב מאוד מאוד את הממון, כך לגבי מי שאוהב מאוד מאוד את לימוד התורה, הרי זה נקרא אצלו ״מאודך״.
מכאן שיש חיוב על האדם לוותר על לימוד התורה לשם אהבת ה׳ וקידוש שם שמים, כשהשעה צריכה לו.

הוא היה אומר לחתנו רבי צבי לוינסון, מנהל ישיבת ראדין: ״אם רוצים לנהל ישיבה, צריכים לפעמים לוותר על לימוד התורה״.

זהו  ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך״ (דברים ו, ה), בכל מה שהוא ״מאוד״ בעיניך, עקרון ויסוד, דרך ושיטה, למסור הכל לכבוד שמים!

ההבדל בין ישראל לאומות

אומר הרב פינקוס – התורה כוללת בתוכה תרי״ג מצוות: רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת, שהן כנגד רמ״ח איברים ושס״ה גידים שבאדם. כי התורה אינה רק לימוד תורה וקיום מצוות, אלא היא תפיסת חיים כוללת המשפיעה על כל חיי היהודי.

ההבדל בין יהודי לגוי, ההבדל בין מי ששומר תורה ומצוות למי שאינו שומר תומ״צ וההבדל בין בן תורה לבין מי שאינו בן תורה, אינו  רק הבדל בקיום מצוה זו אחרת, אלא שינוי בכל תפיסת החיים.

כאשר בא הקב״ה לבני עשו ושאלם אם רוצים הם לקבל את התורה, שאלוהו בני עשו: ״מה כתוב בה״? תשובת הקב״ה היתה: ״לא תרצח״!

במבט שטחי נדמה לנו כי כוונת הקב״ה היתה כביכול לתת להם ״דקירה״ בלב, אך זה אינו. כוונת בני עשו בשאלה ״מה כתוב בה״ לא היתה על מצות תפילין או מצות מזוזה וכיוצ״ב. אלו הן מצוות מהתורה, אך לא התורה בעצמותה.

השאלה היתה מהי תפיסת החיים של תורה.

וענה להם הקב״ה כי אם ברצונם לקבל את התורה, עליהם לשנות את כל תפיסת החיים שלהם ־ להפסיק לחיות במהלך של ״לא תרצח״.

ועל זה ענו לו: ״רבש״ע, לקיים מצוות כמו תפילין, ציצית, מזוזה ואפילו ליל הסדר הננו יכולים, אך לשנות את תפיסת החיים שלנו איננו יכולים, כי יצחק אבינו בירך את עשו ״על חרבך תחיה״, וזוהי, אפוא, עצם המציאות שלנו אשר איננה ניתנת לשינוי כלל.

וכך היה גם עם שאר אומות העולם. עד שלבסוף הגיע הקב״ה לכלל ישראל, והם אכן נענו ואמרו ״נעשה ונשמע״.

והינו שלכל אומה יש דרך, אפיון ושיטה. הם מוכנים לקבל כל התורה ולקים כל המצוות, אבל לא לותר על השיטה, המהות והאפיון. ועם ישראל אמר ״נעשה תשמע״, ככל שידרש.

ובאמת זה הדבר הקשה ביותר –

אומרים לנו שצריך חיזוק, כל אדם מוכן להתחזק קמעא בכל תחום, אך בודדים מוכנים להתהפך…

הרב ירוחם ממיר קונן בצער בשיחתו בישיבה שלאחר הדיבוק שהיה בראדין ועשה רעש גדול בעולם הוא היה בטוח שבישיבה יהיה מהפך… אבל כלום…

הרב שטיינמן והבננה

בהספד ככלות השלושים סופר שהגראי"ל נהג כידוע לעשר כל מאכל, פעם היו אצלו בבית בננות והוא עישרם וכך נשארה חצי בננה על השולחן ביקש מרן מנכדו שיאכלנה כדי שלא תשחיר ויהי' בל תשחית. הוא עצמו הקפיד כל השנים לא לאכול פרי זה גם מספק ברכה וגם ספק ערלה וגם בגלל מותרות, הנכד סירב ומרן נסה לשכנעו אומרים שזה טעים ומה איכפת לך וכו' אך משראה שהנכד עומד בסירובו לאכול נטל הוא עצמו את הפרי בירך עליו ואכלו כדי למנוע בל תשחית. הפטיר האי ספדנא: וגדולה הייתה בעיני אותה אכילה עשרות מונים מאי האכילה במשך עשרות שנים…

הרב שטיינמן והמים בפסח

ועל אותו הדרך ישנו גם סיפור בקשר להעמדת מים לפני פסח, ואי רצונו לפגוע ברבנית כפי שהוכח מחידוש המנהג לאחר פטירתה. המסר בשניהם ובעוד הרבה סיפורים שכאלה היחודיים להגראי"ל זצוק"ל הוא הבהירות וישוב הדעת מה רצון ה' בכל רגע ורגע בלי להיות שבוי באנוכיות וחשבונות צדדיים. אוי מי יתן לנו תמורתו…

 

חג השבועות

אל תחיה בדמיונות

אל תרמה את עצמך

מדוע הצטווינו ביום זה 'חציו לכם' לכו"ע, הגם שלגבי המועדים האחרים נחלקו ר"א וחכמים האם חצי לכם חציו לה', או כר"א – או כולו לכם או כולו לה'

מובא בשם האדמו"ר מגור-

בעינן ״לכם״ – כדי שיכיר האדם את דרגתו האמיתית!

[ונקדים לכך הקדמה:

משל משלו מושלים הבעש"ט כך מספרת האגדה החסידית היה רגיל בקפיצת הדרך בשעה הכשרה היה מטפס עם כמה מבני חבורתא קדישתא שלו לעגלה הרתומה מצוה את אלכסיי סיימו להפנות גב אל הסוסים ולהניחם לדהור כרצונם ויותר משדהרו הסוסים התכווצה וקפצה להם הארץ תחתיהם ובשעות מעטות גמעו מרחקים לא ישוערו עד שהיו מוצאים עצמם לפתע בעיירות ומרינות מרוחקות מאוד הבה ננסה להמחיש את תחושתו של אלכסיי הסייס הגוי שעון לא היה לו וגם אילו היה לא היה מבין בו שהשכלתו כולה הצטמצמה לעסקי סוסים והנה הוא יושב על מושבו בניחותא וצופה כדרך וראה זה פלא הנה ה'סטנציה' המרוחקת בה הוא נותן תדיר נופש לסוסיו היגעים ולגופו שלו המיוזע נכנס לפונדק סועד לשובע נפשו ומוסיף ומפצה עצמו על טרחתו היגעה בכמה כוסות שיכר גדולות אבל הפעם הזו שונה אין עצמותיו מקומטות הוא חש עצמו עירני ודרוך כמעט כשעת צאתו למסע בטנו שבעה ואין גרונו ניחר ולא תובע כוסית הוא תמה איפוא בנפשו הכיצד ומסביר לעצמו שאך מקרה הוא אולי שנת הצהריים המתוקה גרמה או שמא כוס הוודקה הגדולה שהריק טרם נסיעה

אבל הנה הם שבים וחולפים 'סטנציה' מרוחקת עוד יותר ועוד אחת ועוד אחרת בלתי מוכרת לו כלל וטרם הכריעוהו טלטולי הדרך הוא מתמיה על עצמו הכיצד וביותר הוא תמה על סוסיו היאך גמאו הם בזמן קצר כל כך מדינה שלימה הוא כלל לא עולה על דעתו לתלות את המאורעות המפליאים בנוסעיו הקדושים

הן הסוס והעגלה שלו הם והוא המופקד עליהם לסייס פשיטא לו איפוא שרק ידו שלו לבד בדבר

תמיהתו מתעצמת איפוא עד שבאין מוצא אחר הוא מחליט בנפשו שהערב ארע פלא והערו לו מן השמים כחות מחודשים מופלאים מהיום אין הוא עוד סתם אדם בין אנשים בעל מופת הוא עושה להטים אף סוסיו אינם עוד סתם בהמות והנס המפתיע הזה הכופל שונה ומשלש עצמו לאורך המסע המופלא

הולך ומשכנע את אלכסיי בוודאות בוטחת שאכן כך אין הוא כלל בשר ודם הוא משקיף מעתה על האנשים היגעים המתהלכים מתנשפים לצד הדרך כעל נמושות ברי לו שהוא שונה מהם נעלה מהם בהגיעם ליעד הצפון עמדו הסוסים מלכת אלכסיי בהיותו משוכנע בעליונותו המלאכית היה סמוך שצמחו לו כנפיים עובדה הן אפילו סוסיו טסו בעטיו פרש איפוא את זרועותיו לצדדים וניתר בקלילות מעל עגלתו בקפיצה דוהרת כמעט ריסק עצמותיו אלמלא נוסעיו שהושיטו לו כפיהם שקלטוהו והצילוהו ואנו מהיכן אכן נדע בעקבות מי התרחש הפלא? האם הנוסעים הלא שגרתיים הישובים בעגלה או שמא אכן אלכסיי הגוי הבור הוא האחראי להתרחשות המופלאה?

לא יכולנו להכריע בדבר עד שראינו אותם כולם מתכנסים לאכסניא הבעש"ט וחבורתו הקדושה נתיישבו לעסוק בתורה וסתריה ולערוך את ה'תקונים' הנדרשים אותה שעה באותו מקום הסוסים הוכנסו לאורוה והתנפלו ברעבתנות על החציר ואלכסיי אף הוא התיישב ליד הדלפק והחל ללגום בשקיקה כוסית ועוד כוסית]

לפעמים נמצא אדם בהתעלות רוחנית מסויימת, אם מפני שעשה מעשה טוב כלשהו, ואם מכל סיבה אחרת, ואותה התרוממות הנפש מביאה אותו לשגות בדמיונות כאילו הוא כבר מושלם בכל דרכיו ומתוקן בכל מעשיו, עד כדי כך שהוא מסוגל ליפול לידי גאווה מאוסה של ׳אני ואפסי עוד'.

ועוד לחשוב שהוא "איש קדוש" ו"בבא" שגם מחלק ברכות….

מהי העצה במצב כגון זה? שיסתכל האדם סביבו ויראה כי עדיין יש לו קשר עם מעשים גשמיים, הוא עדיין צריך לאוכל ולמשקה וכיוצא בזה, ומתוך כך הוא ישכיל כי הוא אינו מלאך, אלא אדם מן השורה שעדיין מחובר להוויות העולם הזה, ונמצא כי אין לו במה להתגאות.

מסופר שר' זושא שאל פעם את אחיו ר' אלימלך, אתה הרי היית באדה"ר, כמו כל נשמות ישראל שהיו חלק מאדה"ר, כיצד אם כן נתת לו לחטוא??

השיב לו ר' אלימלך – הנחש אמר לאדה"ר שאם יאכל יהיה כאלקים יודעי טוב ורע ובונה עולמות. אם הוא היה מתגבר, כל ימיו הוא היה במחשבת כפירה – אולי אם הייתי אוכל בכל זאת הייתי כאלקים והנחש צדק??… העדפתי שיאכל ויראה שהוא מגושם, ולא יחיה כל ימיו בדמיונות של כפירה…

[מעין מה שמבארים שביוה"כ קוראים פ' עריות כדי לומר לנו אתה מרגיש מלאך – אך דע לך שאתה מסוגל להתדרדר עד לתועבת ארץ מצרים!]

מסופר שפעם היה איזה חסיד שרצה לזכות לגילוי אליהו, ועשה תענית מ' יום רצופים, וגם גלגולי שלג, וחיכה עד שיבוא אליהו, ואליהו לא בא… כנראה היו הרבה בריתות… הוא פנה לרבו ושאלו, ורבו לקח אותו לחלון והראה לו – אתה רואה את הצדיק הזה? הוא לא אוכל בשר כלל, כל היום מתענה ואוכל רק בלילה, ועושה גלגולי שלג וגם לא זכה עדיין לגילוי אליהו… והצביע לו על הסוס שרעה בחוץ…

אתה מתענה – אמר האדמו"ר – אך איך אתה ניגש לאוכל אחרי כן?? אם בהתנפלות – סימן שנשארת סוס…

העיקר – לא לחיות בדמיונות! שלא ידמיין שהוא גדול והוא צדיק והוא 'רוחני' – תאכל, ותבין היכן אתה עומד!

מה היה החיידר של נובהרדוק?

ענין אחד עיקרי ומרכזי היה בו – שהאדם לא ירמה את עצמו.

ראה לעיל תוספת: הנהגתו של הגראי"ל שטיינמן:

החפץ חיים שאל פעם כתיב ״לא תונו איש את עמיתו״ מילת ״את" באה לרבות משהו, כידוע למי שלומד גמרא, א״כ, מה הריבוי במקרא זה?, הוא שאל והוא השיב: לא תונו איש את עמיתו – לרבות את עצמו… הפלא ופלא.

כן רבותי. כאן, באנו לבקר בעולם השקר אבל כאשר באים שם, כל דבר נבדק אם הוא אמיתי. אפילו שמואל הנביא איש האלוקים אמר שכאשר היה בעולם איתנו, הוא הרגיש שהוא בעולם שקר.

כאשר שאול היה בצרה גדולה, וביקש מהאשה שתעלה את שמואל הנביא באוב (מסכת חגיגה דף די, מובא בארוכה מדרש תנחומא פרשת אמור),

אמר לו שמואל הנביא: ״כד הוינא גבך, הוינא בעולם דשקר והוית שמיע מיני מילין שקרין דהוינא דחיל מינך דלא תקטילונני וכדון דאנא בעולם דקושטא לית את שמיע מיני אלא מילין דקשוט״.

מעשה ברבי אליהו לאפיאן ו'נודע בשערים בעלה'

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה עם הרבנית תחי' בכפר חסידים, והנה באחד מלילות שבת תוך כדי אומרו וזמרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר מהרהר כאילו נעצב ובעיניו מנצנצת דמעה.

הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים. מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו, התחיל וסיים את סעודתו. אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחי' כי תמצא פשר דבר.

רבינו אליהו זצ"ל, ברוב הכרת טובתו לרבנית, לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם לשיטתו. משביקשה והפצירה – לרוב שמעה מפיו מענה.

אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה "ילמדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש?" "מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה?"

משהפצירה פתח ואמר "אסביר לכם פשר הדבר. הנה אנוכי אליהו לאפיאן נכנס לישיבה, הכל קמים לקראתי, מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה? אני ממשיך להתקדם אל מקומי, מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך. מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה?

מתחילים להתפלל – מגיעים לקריאת שמע, הכל מסיימים, והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור. מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות באיצטלא שאינה הולמת אותי.

הסכנה היא עצומה. מהר מאוד ובקלות ח"ו מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי, כך נאה כך יאה.

והרי אנוכי יודע, אליהו לאפיאן, שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני,

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע.

והנה כעת באמרי 'אשת חיל' בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק.

הלא הכוונה הברורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת הכל אינו אמת, אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך, אכל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ', האם אותם מצוקי ארץ יסתכלו עליו? הידברו עמו? הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד?

שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה', וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי, מה מאור נעצבתי, כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי, ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני".

כך דיבר הצדיק לנו ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו, אז אמנם נורע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט אבל הצדיק חשב כך חשש כך חי חינך.

מספר אברך: [מסש"ק יתד פ' במדבר תשעז]

טיסה 007 של אל-על לניו יורק, המריאה.

עוד לפני כן שמתי לב שהולך להיות מעניין. אני ואשתי ישבנו בשורה השמאלית, ובקצה השורה האמצעית – במקביל אלינו – התיישב יהודי כבן חמישים. זקנו האפור – זקן אהרן שיורד על פי מידותיו – מציץ מתוך ה׳גלבייה׳. אפו יורד פני דמשק, ועיניו השחורות- חולמניות מתגלגלות. בשולחן שמולו הונחו כמה ספרים, ומעליהם הזוהר הקדוש. (בהמשך הטיסה ניצלתי את הזמן שהוא נרדם כדי לצלם את דמותו ההרואית). אברך חוצניק שישב כסא לפני, התעניין אצלו ישירות: מי אתם? הוא נקב רק בשמו הפרטי, ובשם הקהילה המסוימת בניו- יורק בה הוא עומד לשהות. מהר מאוד החל להחכים את כל סביבותיו בדברי חיזוק עממיים, שדווקא היו נחמדים. נוסעת, חילונית במקרה או לא, העירה לו שהרעש מפריע לה (היה לו קול של ׳בובקט׳) ״מותר לי לדבר״ הגיב ונענה ״אבל אסור לך לצעוק!״ לטיסה התלוו אלי תינוקות תאומים, כאשר אני ואשתי מחזיקים כל אחד תינוק אחד. בשלב מסוים נעץ ״המקובל״ את עיניו בתינוק שהחזקתי ואמר: ״זה הגדול. אה? נולד ראשון!…״ קבע בוודאות יוקדת. השבתי בחיוב. שתקתי חצי דקה ושאלתי: ״אבל איך כבודו יודע?!״ הוא חייך כממתיק סוד, ובידו עשה תנועה של ״אל תשאל – אתה בכל מקרה לא תבין״…

החלק המענין היה בהמשך…

תיקנתי אותו: ״זו הגדולה – לא הגדול…״ ולעצמי חשבתי: אם את מה שגלוי וידוע (לפי הצבע הוורוד, או לפי תווי הפנים) הוא לא יודע, אז איך הוא מתיימר לדעת את מה שנסתר (מי הגדול מבין השניים)?!

מעין מה שנאמר לבלעם – יודע דעת עליון ומחזה שדי יחזה אמרת על עצמך, בא וראה שאפילו מה שאתונך רואה אינך מסוגל לראות…

בעצם, מי מאתנו לא לוקה בתסמונת זו? אלפי בני אדם יודעים לומר לך בוודאות אם עשיר פלוני הוא ׳מיליונר׳ או ׳מיליארדר׳, אך כאשר תשאל אותם: וכמה ילדים יש לו? ימלאו פיהם מים. נשאלת השאלה: אם את מה שהוא לא מסתיר אינכם יודעים – כיצד תתיימרו לדעת את מה שהוא כן מסתיר? כשמדובר בענייני ציבור זו כבר ממש קטסטרופה משעשעת. אנשים ״יודעים״ לנתח ״דקה מן הדקה״ של כל נושא, אך כאשר תשאל אותם אודות נתונים בסיסיים של הנושא – אין להם אפילו קצה של מושג…

לאחר המלחמה הנוראה נאספנו, ״עם שרידי חרב״ (ירמיה לא, א), במחנה פליטים בגרמניה. האוירה היתה מדכדכת וקשה, וקיימנו בעצמנו הוראת אחרון הנביאים: ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו, ויקשב ה׳ וישמע״ (מלאכי ג, טז). וכמו שפרש האלשיך הקדוש זצ״ל (ויקרא טז, ג), שהביטוי ״נדברו״ מורה שהכונה בדבורים לא היתה רק לחזק את הזולת, אלא להתחזק בעצמנו.

ואני זוכר, ישבנו שלושה: הרבי מקלויזנבורג זצ״ל, ורבי גרשון ליבמן זצ״ל, ואבדל לחיים ארוכים.

אמרתי: שמעתי בשם ה״חפץ חיים״ זצ״ל שאמר, ׳העולם׳ סבור שכל טיפש, פקח הוא בעניניו [והראיה מדיני ׳מיגו', שהואיל ויכול היה לטען טענה טובה יותר נאמן הוא בטענתו. ומי יאמר, אולי לא עלתה הטענה הנצחת על דעתו. והראיה, שכל טפש חכם מחכם הוא בעניניו].

ועינינו הרואות, איך שכל חכם טפש מטפש הוא בעניניו, שמניח לנגיעותיו ומאויו לשחד דעתו ולסמא עיניו.

והוסיף: הכתוב אומר: ״ולא תונו איש את עמיתו״ (ויקרא כה, יו), שאסור לאדם לרמות את רעהו. וידוע, שבכל מקום דרשו ״את״, לרבות (פסחים כב). אף כאן: ״את״, לרבות שלא ירמה את עצמו!

ראה לעיל תוספת: הנהגתו של הגראי"ל שטיינמן:

 

נענה רבי גרשון ליבמן זצ״ל ואמר: גם בלי לדרוש הבת ״את״, הלא אמר (שבועות ל ע״א), ״עמיתך״ נוטריקון ״עם שאתך״, והיא הנשמה [כיוון לדברי ה״שפתי כהן״ (בראשית ח], שאין להונותה ולרמותה בכחש ובכזב…

אמר הרבי מקלויזנבורג זצ״ל: ואצלנו ידועה אמרת רבי הירש מרימנוב זצ״ל, שאותיות א׳ וע׳ מתחלפות כידוע וכמו שדרשו (יבמות כב ע״ב) ״אין לו״, עיין עליו (יד רמ׳׳ה סנהדרין סח ע״א, ויעוין סמ"ע רעו. א)]. ואם כך, הוזהרנו: ״ולא תונו איש את אמיתו״, את האמת הפנימית שלו. וכן: ״ולא תשקרו איש באמיתו״ (ויקרא יט, יא).״

 

יום חג השבועות הוא יום גבוה ונשגב, בהיותו יום בו קבלו בני ישראל את התורה והשיגו בו מעלות עליונות ורמות. ידעו חכמים כי יכול אדם לבוא לידי טעות, ומתוך התרוממות רוחו ונפשו הוא מסוגל לבוא לידי גאווה כאילו הוא כבר בא לשלימות רוחנית.

לפיכך הסכימו חכמים כי בעצרת הכל מודים דבעינן נמי ״לכם" – כדי שיתן האדם אל ליבו כי אין הוא אלא אדם. עדיין צריך הוא לאכילה ולשתייה, והוא אף עלול להכשל בהם, ועל ידי זה יתרחק מן הגאווה וישגיח על עצמו היטב בשמירה מעולה.

לא ניתנה תורה למלאכים, אתה מסוגל לנפילות

יתירה על זאת: יש בתובנה זו גם לחזק ידים רפות ולאמץ ברכיים כושלות של אדם שנתעלה במעלות רוחניות, וקרה מקרה והוא נפל ממדרגותיו אחורנית ל׳׳ע, שכמובן שיש בכך משום שברון לב עצום לאדם הסובר כי מעלין בקודש ואין מורידין, וכיצד אירע לו דבר שכזה.

על זה יש לו לאדם להתחזק ולדעת כי בזאת בחר ה', שהרי כבר אמרו חז״ל (ברכות כה:): ״לא ניתנה תורה למלאכי השרת״ – התורה ניתנה לאנשי העולם הזה, ומהיותם בשר ודם יש להם קשר לגשמיות, ומשכך אכן סדר עבודתם מורכב מעליות וירידות, מהצלחות ומכשלונות.

לכן, אל לו לאדם ליפול ברוחו עקב ירידתו, כי אם לראות לעשות זאת ל׳ירידה לצורך עליה׳ ושבע יפול צדיק וקם לעבודת הבורא ביתר שאת וביתר עוז.

משום כך דוקא ביום מתן תורה יום בו הגיעו בנ"י לפסגת עלייתם הרוחנית והתנשאו לספירות רמות, הזכירו להם חכמים ואמרו להם כי ׳בעינן נמי לכם׳ – דעו לכם כי יש לכם עדיין קשר לגשמיות, ועל ידי כך תשכילו להבין כי סדר עבודת ה׳ הנדרשת ממכם היא דווקא באופן זה, כך שאל תתגאו בהצלחותיכם מחד, ואל תפלו ברוחכם מכישלונותיכם מאידך! [אמרות קודש להאדמו״ר מגור שליט״א – שבועות תשס״ח]

נקודה נוספת:

ה׳לכם׳ מוכיח כי אנו מקבלים את התורה מתוך שמחה!

ביאור נפלא על כך, אמר הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ״כתב סופר״:

בסוף פרשת משפטים (שמות כד, יא) אומר הפסוק: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו״.

מי הם אותם ׳אצילים׳? רש״י (על פי מדרש תנחומא) מפרש: ״אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים. לא שלח ידו – מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד. ויחזו את האלוקים – היו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה״.

בלי ספק הענין תמוה: הכיצד יתכן שנדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל, שהכתוב מכתיר בתואר הנכבד ״אצילי בני ישראל״, אכלו אכילה גסה עד שהיו ראויים להיענש?

ואכן, הרמב״ן הפך את פירוש הפסוק לטובה, וכתב שאצילי בני ישראל ששו ושמחו בקבלת התורה והקריבו קרבנות. אולם אם כך, יהיה קשה המשך הפסוק: ״לא שלח ידו״ – וכי למה ישלח בהם יד, הרי נתכוונו למצוה ומעשיהם רצויים לה'?

אשר על כן, נקט ה״כתב סופר״ (בשולי אחת מתשובותיו), ביאור חדש ונפלא בפסוק זה:

ידוע מה שאמרו חז״ל (שבת פח.) על הפסוק (שמות יט, יז) ״ויתייצבו בתחתית ההר״ – מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם״. והנה, מי שיש צער בליבו, לא תערב לו אכילה ושתיה, כך גם מי שהוא אנוס לקבל עליו ולעשות דברים בעל כרחו, וכל שכן אם הוא נאלץ לקבל על עצמו התחייבות שתחול לא רק עליו אלא אף על זרעו לדורותיו.

אשר על כן, ישראל שנאנסו לקבל את עול התורה עליהם ועל זרעם אחריהם, לא ערב להם לאכול ולשתות, כי עגמה עליהם נפשם וכל לבב דווי.

אולם עגמת הנפש שרתה רק על המון העם, ואילו אצילי בני ישראל קיבלו את התורה בשמחה ועמדו בדבריהם שאמרו בתחילה ״נעשה ונשמע״, ולא חזרו על ידי האש והקול הגדול. וכך, על ידי אכילתם ושתייתם, הראו לכל את שמחתם בקבלת התורה, ומהם ילמדו וכן יעשו.

זהו פירוש הפסוק באמרו ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו״, כלומר: הקב״ה לא היה צריך להתרות בהם על ידי מראה ושליחות יד שאם לא יקבלו שם תהא קבורתם, משום שאצילי בני ישראל קיבלו את התורה בשמחה, ״ויחזו את הא-לוקים ויאכלו וישתו״ – ואכילה ושתייה זו נועדה להפגין את שמחתם על שזכו לחזות א-לוקים ולקבל את התורה!

עתה נשוב לדברי הגמרא, המתבארים לאור זאת להפליא: מי שעושה את חג השבועות כולו לה', הרי משתמע מכך שנפשו עגומה עליו ולא יערב לו אכול ושתה מפני שקיבלו בו עול תורה, ואף שאין פורק את עול התורה ממנו – מכל מקום נפשו מתאבלת על מעשה אבות שכך עשו מחמת האונס.

כדי להראות שלא כך פני הדברים, מצווה כל יהודי שיהיה חציו ״לכם״ – שיאכל וישתה ויוכיח כי שמח הוא בקבלת התורה! [שו"ת ״כתב סופר״ – אורח חיים, סימן עח]

 

חג השבועות

עצרת – תעצור את עצמך!

סוד ה׳עצרת׳: התנאי לקבלת התורה – לעצור, להתגבר, לרסן! [כמוצא שלל רב עמ' נח ועוד רעיונות מההמשך עם תוספות]

חג שבועות נקרא בלשון חז"ל 'עצרת'. התורה לא קראה לו בשם זה. "אמר ר' טוביה ב"ר אליעזר חזרתי על כל ענייני המועדים ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת ורבותינו קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון התרגום שאמר אונקלוס הגר 'בעצרתכון' עכ"ל.

ביאור נפלא ׳על דרך הרעיון׳, לפשר השם ׳עצרת׳ שנתנו חז״ל לחג השבועות, אמר הגאון דבי שמואל דוד וואלקין, אב״ד לאקאטש, ואנו נקדים לו מעשה:

הרב קובלסקי והמרק.

… בכלל, אכל מעט מאד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסויים, ולא שיבח מעדן.

[אגב, סיפר הרב פינקוס שהתארח אצל חמותו ובסיום האוכל שיבח את האוכל ומעשה ידיה. חמותו מיד העירה לו שאצלם בבית לא מדברים בכלל על אוכל, מטוב עד רע! [אכילה היא כורח. כמו שאדם לא ישב לספר חוויות על ההתפנות שלו להבדיל, כך גם כאן!

רק מאכל אחד יצא מן הכלל, עקב מעשה שהיה.

פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום ששי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול, שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם , הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם…

לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אלו מאכלים הוא אוהב. אומר לך את האמת, אמרה האם, מעולם לא הביע דעה על מאכל, מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת.

היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז, ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה. רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו, נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח…

לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב.

הוא הציל את חיל הנישואין שלי, כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים היא בישלה כך הוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם.

ואז אמר לו הרב קובלסקי : בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה, אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף, ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא, טעמו היה נורא, ואז שאלה אותי אמא איך המרק? נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו, האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה. שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות. היה כדאי לאכול את כל המרק, עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה. ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה,

חיכה לי המרק, ולא היתה ברירה. אמא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה? ! תקוה אחת היתה לי, קרן אור בחשכה. ברצות ה', אתחתן, ואפטר מעונשו של המרק. אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאד, את המרק הנורא… אשתי התפלאה לטעמי, אבל כאשה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אמא, כך לא יכולתי לאכזב אותה. הלוא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק, ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת – כדי לשמחה…

כך סיפר וסיים , ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים ?

מיני אז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי בכל פה, והשלום והשלוה שוררים במעוננו…

הרבנית קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער . מדוע, מדוע לא אמר מאומה ! ואני כל כך לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתי אותו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מלה?

אבל היתה זו שאלה, שידעה את תשובתה… (אנא עבדא)

 

 

אמר הגאון דבי שמואל דוד וואלקין –

׳עצרת׳ היא מלשון עצירה, שהיא תנאי קודם לקבלת התורה, כי לא יתכן לקבל תורה אם חסר לאדם הכוח לעצור את עצמו, לכבוש את יצרו ולרסן את תאוותיו. ראשית חכמה היא שלא יהיה האדם נמשך אחר שרירות הלב, אלא להתגבר על רצונותיו.

הכח לדחות סיפוקים. לעצור את עצמו!

המגיד מקוז׳ניץ המליץ על כך את הנאמר בזמירות לשבת קודש: ׳חפציך אסורים׳, כלומר: כל מה שהאדם חפץ – הרי הוא אסור [על האדם לעשות רק את אשר חפץ קונו!].

ולכן מיד כשניגשו ישראל לתחתית ההר נאמרה להם מצות הגבלה, וכן נצטוו ״אל תגשו אל אשה", כי בטרם קבלת התורה יש לעצור ולגבור על הרצונות העצמיים ותאוות הגוף.

ומאחר והתבאר לנו שכל תוקפו של יום מתן תורה הוא להתלמד ולהכין את עצמו במידת דרך ארץ זו שקדמה לתורה, לכן נקרא החג בשם ׳עצרת׳.

ה' חיזר על האומות

ילקוט שמעוני שמות – פרק כ – רמז רפו

 ויאמר ה' מסיני בא נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם עליכם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לו הוא ירושה שהוריש לנו אבינו ועל חרבך תחיה. נגלה על בני עמון ומואב אמר להם מקבלים את תורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תנאף אמרו לו והלא כולן בני מנאפים הן שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. נגלה על בני ישמעאל אמר להם מקבלין אתם עליכם התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לו זו ברכה שנתן לנו אבינו שנאמר והוא יהיה פרא אדם וכתיב כי גונב גונבתי. וכשבא אצל ישראל מימינו אש דת למו פתחו כלם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכן הוא אומר עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים. ר' (ישמעאל) [שמעון] בן אלעזר אומר ומה בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהן על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה.

מבאר מרן הגר״ז סורוצקין זצוק״ל, כשבא הקב״ה לאומות העולם להציע להם את התורה, הם סירבו בטענה שאין אפשרות אנושית לקיים את מצוות התורה, וזאת מפני שההתגברות על יצרי אנוש היא נגד הטבע האנושי! בני אדם אינם יכולים להתגבר על טבעם ותאוותם!

טענה זו עשתה רושם מסוים על כלל ישראל בזמנים של חולשה ורפיון.

ולכן בעת יציאת מצרים באו עצמות יוסף וטפחו על פניהם. כשהביטו על שני הארונות שהיו מהלכים זה לצד זה ארבעים שנה והכריזו: ״קיים זה מה שכתוב בזה״ הורו לכל, שאפשר לו לאדם לפטפט ביצרו הרע! התורה לא בשמים היא! כי אם ״בפיך ובלבבך לעשותו״.

מעשה באדם שהיה גבאי של ביהכ"נ ולפני חג השבועות נסע עם רכבו בין המתפללים כדי לאסוף את עוגות הגבינה שהנשים עשו לצורך התיקון של ליל חג השבועות. הוא נוסע ברכבו וניחוח העוגות עולה בנחיריו והוא מרגיש שהוא חייב רק לטעום מכל עוגה… אבל הוא בדיאטה חריפה כבר מספר חודשים, וחבל היה לו לשבור את הדיאטה, הוא התקשר לדיאטנית לקבל עצה… היא נתנה לו מוסר על דחיית סיפוקים והסבירה לו שזה רעל והרסני לגוף וחבל לאחר שכל כך הרבה זה הוא מתאמץ וכו' ושבכלל ידע שאכילת עוגות היא בבחינת עבירות שאדם עובר בסתר אבל נפרעים ממנו בגלוי… שכל הקילוגרמים ניכרים אחר כך היטב…

לאחר החג הוא בא לביקור הקבוע אצל הדיאטנית והיא שאלה נו- התגברת בסוף?? והוא השיב בטח! נו, אני שמחה שהדברים שלי שכנעו אותך – אמרה בזחיחות… איפה – השיב לה הלה, מיד כשסיימתי לדבר איתך פשוט נסעתי קודם הביתה, טעמתי חתיכת בשר ממה שאשתי הכינה לחג, וחסל סדר נסיונות…

מהיכן זה אם לא מהתורה? האם למעשן יש נסיון לעשן בשבת? רק במוצ"ש הוא ראשון במנין המעשנים… להדליק הסיגריה מנר ההבדלה, שלא יהיה הפסק…

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב – בלי גבול וללא שוטרים

רבי לוי יצחק מברדיטשב יצא פעם אחת ערב־פסח לאחר ביעור־חמץ אל השוק. מצא גוי אחד, שהיה עוסק בהברחת סחורות מעבר לגבול. –    יש לך משי מחוץ לארץ? – שואלו רבי לוי יצחק. יש לי – עונה הגוי. מה הכמות שבידך? – מוסיף הרבי ושואל. הריני יכול להשיג לך – משיב הגוי – כל כמה שתר$ה. עוזב הרבי לוי יצחק את הגוי וניגש אל היהודי: יש לך – שואל הרבי – משהו חמץ אצלך? חמץ ? – נרעד היהודי ונבהל – חלילה, רבי! הכל ביערתי. עומד רבי לוי יצחק ״סניגורם של ישראל״, נושא עיניו לשמים ואומר:

ראה, רבונו־של־עולם, איזה עם־הנבחר הוא עמך ישראל. הקיסר של רוסיה הוא מלך אדיר ויש לו חיילות וכלי־זיין ובתי־סוהר להושיב בהם את העוברים על רצונו והוא אסר להכניס סחורה מן־החוץ והעמיד בגבול משמר, ואף־על*פי־כן, מכניסים כל מיני סחורות ומוכרים אותם בריש גלי. ואתה, רבונו של עולם, כתבת בתורתך: ״לא יראה לך חמץ״ – בלי גבול ובלי שומרים וערב־פסח לאחר הזמן הקבוע אין
למצוא פירור של חמץ בכל גבול ישראל.   (מאוצרינו חישן)

אי לאו האי יומא

לפי זה, יישב הגרש״ד וואלקין את תמיהתו של ה״באר היטב״ (סימן תצד) על המסופר בגמרא (פסחים סח:): ״רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא (=היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה – רש״י), אמר: אי לאו האי יומא (־שלמדתי תורה ונתרוממתי) – כמה יוסף איכא בשוקא?״ (=הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם?), והפליאה גדולה : הלא רב יוסף עניו גדול היה (כמבואר בסוף מסכת סוטה), ואיך יתפאר בגדלותו בתורה?

 ר׳ -יוסף שהיה ׳סיני׳ חלה ושכח תלמודו (נדרים מא:), ולכן אמר ׳אלמלא האי יומא׳ שנתנו בו הלוחות, ואף שנשתברו אחר כך מכל מקום הרי אמרו שזקן ששכח תלמודו חייבים בכבודו, שהרי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

ולכאורה מה המעלה המיוחדת בו לאחר ששכח תלמודו? מדוע יש לנהוג בו עדיין כבוד?

אך לדברינו מבואר היטב, כי מידותיו הטובות שרכש על ידי התורה לא אבדו לו, ולכך התכוון באמרו כי אלמלא ההוא יומא, הרי היה שווה במידותיו לכל יוסף אחר מן השוק – אך כעת המידות הטובות שמכוחן גדל בדרך ארץ שקדמה לתורתו, עדיין נותרו חקוקות בו.

(מעין מה שמסופר על רבי יוזל מנובהרדוק שנהג לומר כי מי שנגע בידית דלתו – כבר לא יוכל ליהנות כל כך ממנעמי העולם הזה),

ומשום כך בחג העצרת, כאשר התבונן במעלת היום הרומז לדרך ארץ שהאדם רוכש לעצמו מלבד עצם התורה, אמר: ׳עבדי לי עגלא תלתא׳, כי אילולי תוקפו של יום זה, שלמדתי לעצור את עצמי ולהתגבר על רצונות הגוף ותאוותיו, ׳כמה יוסף איכא בשוקא', כי לולא זה הייתי כאיש מן השוק הנוהה אחר תאוות ליבו ללא מעצורים…

 [״כתבי אבא מרי׳ עמודים רנג-רנד]

האדם בסמינר ערכים שהחליט לחזור בתשובה בעקבות בן המרצה שלא היה מוכן לקבל ממתק ללא הכשר

וזה אחד הטעמים לכך שאוכלים מאכלי חלב בחג השבועות – כשמלאכי השרת קטרגו שאין לתת תורה לעמ"י שהרי לא ישמרוה, השיב להם משה – הרי אתם אצל אברהם אכלתם בשר וחלב, ואצלנו ילד!! לא נכשל בכגון דא! ילד שסיים ארוחה בשרית ומבקש ממתק – אומרים לו "זה חלבי"! וזה מספיק…

מכח התורה – אדם יכול לבלום עצמו – גם בקושי גדול ביותר!

על מי שבולם פיו מלשה"ר כתוב שזוכה לאור הגנוז אין מלאך ובריה יכולים לשער, בגלל כח הבלימה!

תולה ארץ על בלימה – על מי שמסוגל לבלום!

הח"ח ביאר את הפסוק "אם ישוך הנחש בלא לחש אין יתרון לבעל הלשון" – אין יתרון פירושו אין הנאה, שמה הנאה יש לספר לשוה"ר על חבירו?

אמר החזו"א שמכאן הוכחה שהח"ח בחיים לא דיבר לשוה"ר, שאם היה מדבר היה מבין היטב איזו הנאה זו…

עצרת חציו לכם

לכאורה אם כן הדבר תמוה – מדוע דוקא בעצרת נצטווינו חציו לכם וחציו להשם? אדרבה, נעצור עצמנו מכל תאוה ויהיה כולו להשם?

שהרי כך שנינו: תניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביו"ט טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר (דברים טז) ׳עצרת לה׳ אלוקיך; וכתוב אחד אומר (במדבר כט) ׳עצרת תהיה לכם׳. רבי אליעזר סבר: או כולו לה׳ או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה׳ וחציו לכם. אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם (כלומר: שישמח בו במאכל ובמשתה ולא רק בתורה ותפילה – רש״י). מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא״ (פסחים סח:)

ואכן כך שואל בעל ה״כתב סופר״:

וכי כך שורת ההיגיון? אדרבה, אנו היינו אומרים בודאי שביום שבו ניתנה תורה ובו קדשנו הקב״ה במצוותיו – יקדשו ישראל את עצמם אף במותר להם ויעסקו אך בתורה וברוחניות וישמחו את הנשמה, ואיך הסיק רבי אלעזר את ההיפך, שקבלת התורה היא המחייבת לאכול ולשתות ולשמח דוקא את הגוף?

[תוספת מהנלע"ד:

ונראה לבאר על פי שאלה – הרי האדם המתנזר ממאכל ומשתה ומאשה ומתאוה – קדוש ייאמר לו, מדוע איפוא לא נאמר שישנם הרבה קדושים – אתם יודעים כמה קדושים יש בבתי אבות? מתנזרים מכל תאוה!!!

לאכול – אין לו שיניים, וכל מה שטעים הרופא אוסר עליו, לשתות אלכוהול – אין על מה לדבר, נשים – כבר מזמן הוא לא בפרשה…

זה מגוחך, "כשהגנב לא מוצא לגנוב – הוא טוען אני אדם ישר"… הזקן כבר אינו חש בטעם בכלום, וממילא אין זה נקרא "להתגבר". רק כשיש אפשרות ונסיון – אז זו התגברות.

מעין מה שחז"ל אומרים שאדם שלא אוכל חזיר אינו מקבל שכר, אך אם היה לו נסיון והתגבר – אזי אכן יקבל שכר!

כך גם בענייננו. אם היו אומרים לנו כולו לה'היכן ניכר ה"עצרת"? העצירה מהתאווה? הרי בעת צום אין איזה התגברות מיוחדת על האכילה!

לעומת זאת אדם שאוכל, אך מפסיק באמצע – זו אכן מעלה גדולה ונקראת "תענית הראב"ד" וחשיבא ככמה תעניות!!

מסופר על הבבא סאלי שפ"א הגישה לו הרבנית דייסא, והחל לאכול והפסיק. שאלה הרבנית – זה לא טעים? השיב לה הרב – זה טעים מדי…

אנחנו – לפחות שנוכל להיות מסוגלים לוותר על הביס האחרון…

לא חכמה להיות מלאך, החכמה זה להיות עם גוף, ועם כל זה חציו לכם וחציו לה'. לדעת לבלום! לא לתת לחצי של ה"לכם" להתפרס ולהשתלט גם על החצי של ה"להשם"…

דברי הדובנע'ר לגר"א שאין זה קונץ להיות ספון בחדרו עם נר ולהיות דבוק בתורה, החכמה שאדם יהיה "מדיני" ובכ"ז ישאר נאמן לדתו ויימנע מגזל, מלשוה"ר, מאונאה במסחר או איסורי ריבית. הגר"א הפסיקו מיד וא"ל הקב"ה לא מחפש "קונצים". תהיה יר"ש!

המעשה בדיבוק שהיה בוילנא ואמר שהגר"א מתקן באכילתו מה שצדיקים גדולים אינם מתקנים בתעניותיהם וסיגופיהן!

 

 

 

חג שבועות

רות – כל מה שהאדם עושה לעצמו הוא עושה

רות וגמ"ח [מתוק האור נשא עם תוספות]

אומרת הגמרא (שבת קד ע״א): ״אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: באו היום תינוקות של בית רבן לבית המדרש ואמרו דברים שאפלו בימי יהושע בן נון לא נאמרו כמותם״.

מה אמרו תינוקות אלו? – הם דרשו את ה-א״ב.

א׳-ב׳, אלף בינה, תלמד תורה. ג׳-ד׳, גמל דלים. הגי נראית כרודפת אחר האות ד׳ משום שכך דרכו של גומל חסךים לרוץ אחר דלים ואין הוא מבקש שיבואו לבקש ממנו. ה׳-ר, זה שמו של הקב״ה. כמו שאנחנו אומרים בסכות: ״אני והו הושיעה נא״. ז׳-ח׳-ט׳-י׳-כ׳-ל׳: אם אתה עושה כן – אם אתה גומל דלים, הקב״ה זן אותך וחן אותן ומיטיב לך בעולם הזה, ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא.

וכי יכול אדם לבקש לעצמו וליחל לטובה גדולה יותר מן ההבטחות הללו שניתנות לו על היותו גומל חסדים?!

נמצא, אפוא, שהחסד – שנראה לכאורה כנתינה לאחרים, אינו אלא נתינה עצומה לאדם הנותן!

להודיעך, שכרם של גומלי חסדים!

חסדה של רות

מגילת רות הנה דוגמא מובהקת לנתינה שאינה אלא לקיחה – דרשו חז"ל (רות רבה ב, יד): ״מגילה זו אין בה לא טמאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה?" – אין במגילת רות הלכות, אם כן לשם מה נכתבה? אלא- ״ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים״.

 [אמנם, מעיר רבי חיים שמואלביץ, לומדים משם קנין חליפין כמו שכתוב: ״…שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל" (רות ד׳, ז')].

גומלת החסדים הראשונה במגילה זו הנה רות. כאשר התחתנה עם מחלון היא נשאה לעשיר מופלג, אך לאחר מות אלימלך אביו ״וימותו גם שניהם מחלון וכליון״ (רות א, ה) ומבאר רש״י: גם – לרבות רכושם, כלומר: תחלה מתו בהמותיהם וכלה רכושם של מחלון וכליון, ולבסוף מתו גם הם.

כאשר נעמי מחליטה ללכת לארץ ישראל רוצה רות להצטרף אליה אך ורק משום רצונה לגמל אתה חסד.

כסף לא תוכל לקבל משום שחמותה עניה מרודה, מעמד גם לא יהיה לה, משום הדין של ״לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה״ (דברים כג, ד). מה היא מחפשת בארץ ישראל? מדוע לא תלך, ותתחתן עם מואבי עשיר? הלא היא 'צעירה עליו'…

היא לא רק מלוה את נעמי לארץ ישראל, אלא כאשר הן מגיעות לבית לחם הולכת רות ללקט חטים ואינה מתביישת בכך, וכל זאת ־ כדי לגמל חסד עם חמותה!

גמל החסד – בועז

גומל החסדים השני שאודותיו מספר במגילה הוא בעז.

בעז היה יהודי בן ארבע מאות שנה ודודו היה אלימלך, מנהיג הדור, שנטש את העם כלו בעת צרה, ובמקום לדאוג לעניים הנאנקים ברעב ששרר בבית לחם, חשש על כספו שלו וקם ועזב את הכל.

נקל לשער את הבושה הגדולה שנגרמה לבעז בשל מעשהו של דודו.

לא זו בלבד, אלא שאלימלך בוחר לברוח למואב, למקום שבו גרו אנשים שהקב״ה הרחיק אותם עד עולם מעם ישראל!

וכאלו בכל זאת לא די, והנה מגיעה שמועה משדה מואב, שמחלון וכליון, בני אלימלך, התחתנו עם נשים נכריות מואביות.

כלום יש לך בושה גדולה מזו?!…

אך למרות התיק הכבד שהפיל עליו אלימלך, בעז אינו נוטש את המערכה אלא לוקח על עצמו את העול ומתפלל עד שהקב״ה מושיע את ישראל ונותן להם לחם.

בין כך ובין כך מגיעה השמועה אודות מותם של מחלון וכליון, ובטרם נתן לשמח על הבזיון שנגמר, כבר מגיעה שמועה חדשה – נעמי שמעה שיש לחם והיא מגיעה חזרה… אך אין היא שבה לבדה, אלא הביאה אתה את רות המואביה…

לא חולף זמן רב ורות מופיעה בשדה של בעז… בשביל מה היא באה?! ־ יכול הה בעז לומר – בשביל להנציח את הבזיון?!

אדם אחר היה מגרש אותה בבושת פנים ומזהיר אותה שלא תעז להתקרב, אך בעז גומל דלים, קורא לה ואומר (רות ב, ח-ט): ״הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי; עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבו הנערים״.

ואינו מסתפק רק בכך, אלא ״ויאמר לה בעז… גשי הלם״ (שם, יד) ומגלה לה בכך שהיא יכולה לבוא בקהל, משום שהטענה כנגד מואב שלא קדמו אתכם בלחם ובמים היא נגד האנשים ולא הנשים, שהן אינן צריכות לקדם בלחם ובמים, שהרי ״כל כבודה בת מלך פנימה״ (תהלים מה, יד).

קרבה זו מתבטאת במעשהו של בעז (רות ב, יד) ״ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר״ – נותן לרות לאכול שתי חטים קלויות טבולות בחמץ ומקרב אותה.

ערכו של מעשה החסד

המדרש אומר (ויקרא רבה לד, ט. רות רבה ה, ו): ״אלו היה ראובן יודע שהקב״ה מכתיב עליו (בראשית ל״ז) וישמע .ראובן ויצילהו מידם – בכתפו היה מוליכו אצל אביו, ואלו היה יודע אהרן שהקב״ה מכתיב עליו (שמות די) הנה הוא יוצא לקראתך – בתפים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בעז שהקב״ה מכתיב עליו ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר – עגלות מפטמות היה מאכילה״.

מדרש זה תמוה מאד –

להבדיל אלף אלפי הבדלות אצל פוליטיקאים רווח הכלל של ״אם לא פרסמת לא עשית״, ולכן כשיש עתונאים בסביבה, הפוליטיקאי מתאמץ הרבה יותר משום תאוות הפרסום שלו.

אך כיצד זה יעלה על הדעת שכאן, כשעוסקים בגדולי הגדולים שבעם ישראל אומרים כך??!…

הרב צבי קושלבסקי הסביר את הדברים באופן הבא:

אלו פונים היינו אל בעז ואומרים לו: חיית חיים ארוכים. מה עושים במשך זמן ארוך כזה? האם אתה מוכן לכתוב את הביוגרפיה שלך?

ללא ספק היה בעז מצין בביוגרפיה הזו את הדברים החשובים שעשה במשך חייו: למד בחדר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, התחתן, למד בכולל, היה תלמיד חכם, מסר שעורים, לימד תלמידים… אחר כך התפרסם, החלו לבוא אליו עם בעיות… עד שהגיע לתפקידו כמנהיג.

האם בכל הביוגרפיה הזו היה רואה צרך לצין שפעם אחת הגיעה אליו לשדה אשה אחת שהתגירה, והוא נתן לה שתי חטים קלויות טבולות בחמץ?… לכל הדעות, מדבר בארוע שולי וזניח לחלוטין, שספק רב אם היה זוכר אותו.

כיוצא בכך, אם היינו פונים לאהרן הכהן ומבקשים ממנו לכתב את קורות חייו, היה משיב: פתחו בבקשה את מסכת אבות ותדעו – אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

כמה שלום בית עשה אהרן בעולם! חז״ל אומרים (מסכת כלה רבתי פרק ג) ששמונים אלף ילדים ששמם אהרן הלכו אחרי מטתו של אהרן הכהן, וכלם נקראו על שמו משום שנולדו לארור שעשה שלום בית אצל הוריהם! שמונים אלף מקרי הצלחה של שלום בית – הם עשרות ביום! מלבד זאת השיב אהרן בעלי תשובה רבים ופתח ישיבות רבות, היתה לו פעילות ענפה מאד, ולא בטוח שבתולדות חייו היה גם מספר שכאשר הקב״ה החליט שאח שלו יהיה המנהיג שיוציא את ישראל ממצרים שמח אתו…

אבל – ממשיך הרב קושלבסקי – כאשר אנו עומדים ומתבוננים כמה אלפי שנים מאוחר יותר על התנהגותו של אהרן, המשקל שאנו נותנים לאותו מעשה הוא עצום.

משה רבנו עומד בסנה, והקב״ה אומר לו ללכת ולהוציא את ישראל ממצרים. ״איני הולך״, משיב משה, ״מי אנכי כי אלך אל פרעה״ (שמות ג, יא). ״אהיה עמך״ (שם, יב), אומר הקב״ה, אך משה אינו מסכים ללכת – ״כבד פה וכבד לשון אנכי״ (שם ד, יי), איך אלך אל פרעה?

"אהרן אחיך ילך אתך״ – מרגיע הקב״ה – ״בסדר?״.

״לא, רבונו של עולם, אין אני רוצה לפגע באהרן אחי״.

״שמע נא, משה, אתה נועדת להיות גואל, אם אתה לא תהיה גואל, לא תהיה גאלת מצרים, אתה מוכן שבגללך לא תהיה גאולה?״.

״אבל איני מוכן לפגוע באחי״.

״אינך צריך לחשש, אהרן אחיך ישמח בשמחתך – וראך ושמח בלבו״ (שם, יד). הרי שמבחינתנו התנהגות אהרן של ״וראך ושמח בלבו״ שוה את כל גאלת מצרים, שכן היא זו שעמדה מנגד.

נקל לשער, אם כן, שאלו היה אהרן הכהן יודע עד כמה תלויה במעשה שלו כל גאולת מצרים, לא היה מסתפק רק בשמחה בלבו, אלא היה רוקד ומכרכר בתופים ובמחולות ומראה את השמחה הגדולה ביותר בעולם!

כיוצא בכך נתן לומר על בעז –

לאחר שבעז נתן לרות שתי חטים קלויות טבולות בחמץ, הגיעה רות הביתה וחמותה שאלה אותה היכן היתה היום. רות מספרת לנעמי שבעז קרב אותה ואמר לה לבוא רק לשדה שלו, ואף התיר אותה לבוא בקהל.

כשנעמי שומעת כל זאת היא אומרת לרות: אם הנך יכולה לבוא בקהל, יש לי בשבילך שידוך מצוין – תתחתני עם בעז. השידוך מתאים מאד, הולכת רות ומקבלת את הצעת השידוך הזו, ונולד מהם עובד הוא אבי ישי אבי דוד.

כמה שוות היו, אפוא, שתי חטים קלויות טבולות בחמץ?? – ספר התהלים של דוד המלך…

האם נוכל לתאר את עם ישראל עובר את הגליות ללא ספר התהלים ונהרות הדמעות שנשפכו עליו? וכי יכולים היינו לעבור את כל הצרות והייסורים בגלות ללא התקוה שמשיח בן דוד יבוא ויגאל אותנו?!

אם כן, כמה שוה לנו המעשה של בעז? מליונים!! מילארדים!!! אין מחיר לשתי החטים הקלויות הללו, הטבולות בחמץ!

בעז לא ידע כמה שוה המעשה שלו, אבל אלו היה יודע שבזה תלויים מלכות ישראל, ספר התהלים וכל הגאולה העתידה – היה מביא עגלים מפטמים!

גומל נפשו איש חסד

לכאורה שני גומלי החסד שבמגילת רות – בעז ורות – גמלו חסד עם זולתם, אך הבה ונראה מי היו המרויחים העקריים של אותם מעשי חסד:

[ונקדים לכך מעשה שסיפר הבעש"ט:

מובא בספר ״גאולת ישראל״ בסופו משל בשם הבעש"ט:

מעשה באשה אחת שהיתה עניה מרודה, ומרוב ענייה היתה יושבת בבית קטן וצר, נוטה ליפול בקצה העיר על יד היער. והיתה מתפרנסת מזה שהייתה מחזרת על הפתחים. והיה מנהגה של אותה אשה, שאם נתן לה אדם נדבה, לא היתה משיבה לו שום תודה וברכה כנהוג אצל עניים המקבלים נדבות שאומרים ״תודה רבה, אדוני״, או שבח והודיה וכיוצא בדברים אלה, אלא מרגלא בפומה לומר תמיד למי שהיה מהנה אותה בכל דבר או בצדקה בלשון זו, ״כל מה שאדם פועל, לא למען אחרים הוא פועל אלא לעצמו״, ויותר לא היתה משיבה שום דבר. והיו הכל מתמיהים על דברים אלה ועל מנהג משונה זה ולא היו מבינים את דבריה. אולם איש לא שת לבו לשאול אותה לפשר מנהג תמוה זה.

לימים נזדמן לה לעבור על פתח ביתה של אשת המלך, וביקשה מהמלכה נדבה כדרכה. והמלכה, שהיתה טובת לב מאוד, נתנה לה נדבה הגונה כאשר יאות למלכה. לקחה האשה הלזו את הנדבה הגדולה ואמרה למלכה אותם הדברים שהיתה רגילה לומר לכל אדם, היינו: שכל מה שהאדם פועל אינו פועל אלא לעצמו. וכך קרה כמה פעמים, שהמלכה נתנה לה נדבות הגונות והיא לא הודתה לה, אלא השיבה לה כנ׳׳ל.

ויהי היום והאשה העניה הנ״ל קיבלה משאת מאת המלכה והשיבה לה כדרכה. נתמלאה המלכה חימה על החוצפה הזאת, שאשה עניה פשוטה תעיז להגיד דברים כאלה ולא להודות אפילו על טוב לבה של המלכה. מה עשתה?

ציוותה לאפות בשביל האשה העניה חלת סולת נקיה ולשים בתוך החלה סם המות.

מילא שר האופים של המלכה את פקודתה ונתן את החלה לאשה העניה. בשעה שזו חזרה ובאה לבקש נדבה, ושוב לא הודתה, אלא אמרה כדרכה את פתגמה.

הלכה האשה לביתה ונתיישבה כדעתה שלא לאכול את העוגה הזאת מפאת חשיבותה המרובה, שהרי מסולת נקיה נאפתה וניתנה לה מאת המלכה בעצמה. גמרה כלבה להחזיקה עוד כמה ימים ולהשתעשע כה וכן עשתה.

כימים ההם הלך כן המלכה ליער לצוד ציד בלווית עבדיו ומשרתיו, וכשחזר מצידו והוא עייף ויגע מאוד וראה ביקתה כקצה היער — נכנס לתוכה להינפש קצת.

והאשה העניה הזאת הכירה את בן המלכה ומרוב שמחתה על הכבוד הזה שבן המלכה בכבודו ובעצמו בא אל כיתה, שאלה אותו האם הוא רוצה לאכול משהו, נתרצה בן המלכה לטעום משהו בבית האשה העניה, ונתנה לו האשה הלזו את העוגה שקבלה מאת המלכה אשר בה סם המות. אכל כן המלכה את העוגה ומיד נפל מת.

נתחלחלה האשה העניה הזאת וגם עבדי ומשרתי כן המלכה יצאה נפשם מפחד, ורצה האשה אל המלכה בצעקה גדולה והתנפלה לרגליה וסיפרה לה את הדבר, כיצד היא לא רצתה לאכול את העוגה הטובה, באשר כרצונה היה להשתעשע כמה ימים עם מתנת המלכה, כי כבוד גדול הוא לה, וכאשר בא בן המלכה לביתה לא מצאה כיבוד יותר טוב מאשר לתת לו את העוגה שהמלכה בעצמה נתנה לה. ומיד כשאכל את העוגה נפל ומת. אז אמרה ובמלכה, עכשיו אני רואה שצדקת כאומרך, כי  מה שהאדם פועל אינו עושה את זאת אלא לעצמו, כי מעשי ידי הם שגרמו למיתת בני. ונלמד מזה, כי על האדם ללמוד מכל דבר, כי כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה!]

לא נמסר:

גירת הצדק ימימה קרין משדכת את אחיה עבור מי שדאג עבורה… [יתד נאמן י"ט מרחשון תשע"ז]

לכבוד עורך המדור, שלום רב. את הסיפור המופלא והנדיר שאספר לך, אני כותב כעת, בתאריך ב׳ מר חשוון, יום השנה לפטירתה של הקדושה, הגיורת, ימימה בת אברהם אבינו הי״ד, שנפצעה אנושות בפיגוע נורא שאירע בירושלים לפני שנתיים, לאחד חג הסוכות, וכעבור זמן קצר נפטרה מפצעיה.

כשתמשיך לקרוא, תבין מדוע אני כותב את הסיפור בדמעות מלוחות. לא בדיו, אלא, בדם של כאב. ויחד עם זאת בשירות ותשבחות לד׳ יתברך על החסד המופלא והעצום שנתגלגל מכך. אך בל נקדים את המאוחר, ויהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה.

באותו פיגוע דריסה נורא, המחבל ימ״ש עלה עם רכבו לתחנת הרכבת הקלה ודרס את העוברים ושבים. הוא ניסה להימלט רגלית ונורה למוות. תינוקת שהייתה בעגלה נהרגה במקום, הי״ד, והבחורה הגיורת ספגה פגיעת ראש קשה ובהמשך נפטרה מפצעיה, הי״ד.

לאחר שנפטרה, פורסמה כתבה מרגשת מאוד ב״יתד נאמן״, עם הדיין שגייר אותה. הוא תיאר את סיפור חייה והליך כניסתה לחיק העם היהודי בי׳ אדר ב׳ תשע״ד, כאשר היא בוחרת להשאיר את שמה ״ימימה״, על שם בתו של איוב.

הגיורת, בחורה צעירה, ואמה, התגוררו באזור אקוודור שבדרום אמריקה, בו אין יהודים כלל. הן החלו להתעניין ביהדות והאם סיפרה ליהודי שפגש אותה, כי משפחתה משתייכת לאנוסי ספרד אך בעתות הזמן הפכה משפחתה לנוצרית. היא אישית לא מאמינה בנצרות, אלא מאמינה ומתפללת לבורא עולם, וכך גם חינכה את בתה.

האם ביקשה מהיהודי שיעלה את בתה לישראל כדי לגיירה. הבת, קרין ימימה, שנקראה בשמותיהן של בנות איוב [קרן הפוך, וימימה], עלתה לארה״ק והחלה בלימודי יהדות במדרשה לבנות שעל־ידי ישיבת התפוצות בעיר העתיקה בירושלים, שם למדה יחד עם בנות ממדינות שונות בדרום אמריקה.

בשעת הפיגוע הייתה בדרכה לשיעור בסמינר ״איילת השחר״ בשכונת רמת אשכול הסמוכה למקום הפיגוע. הדיין שגייר אותה הפליג בספרו על אצילות מידותיה, על ירא״ש המופלגת שלה, כיצד הצטיינה בזהירות מלשה״ר והיותה בעלת חסד גדולה. הקפידה על קלה כבחמורה והתמסרה לסייע ולטפל בזקנים, מהם למדה יהדות.

אמה הגויה, הוזעקה למיטתה בביה״ח, שם ישבה ומלמלה תפילה בספרדית, בבכי ובצער. לאחר שנפטרה, אמרה: ״הבת שלי מתה על קידוש ד׳. אני לא רוצה שהמוות שלה יהיה לחינם. איך יכול להיות שהורגים ילדה יהודייה? החלום של הבת שלי היה להגיע לארץ ישראל ולבנות את החיים שלה כאן, אבל קטעו את החיים שלה. הלב שלי נשבר מצער. אף אחד לא יכול לרפא את הכאב שלי״. הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, זכתה לחיי נצח עם כניסתה לחיק העם היהודי ולהיקבר בקבורת ישראל בהשתתפות המונים שהלכו אחר מיטתה דומעים ומבכים את האסון הנורא.

קראתי את הכתבה, וליבי נמלא צער. באותם רגעים החלטתי: אני מאמץ את הגיורת הקדושה הזו.

במשך שנה תמימה מאז הסתלקותה אמרתי עליה קדיש שלוש תפילות ביום! אנשים בביהכ״נ תהו מדוע אני אומר קדיש יתום והרי אמי נפטרה לפני מספר שנים, ואבי שיבלחט״א חי ומתפקד. השבתי שאני אומר על גיורת. כשהתאפשר לי אף ניגשתי להתפלל כשליח ציבור. בכל פעם כיוונתי לעילוי נשמת הקדושה והטהורה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה.

תאריך פטירתה שמור אצלנו בבית. כולם יודעים שאני מדליק נר לעילוי נשמתה. בשבת הסמוכה לתאריך פטירתה אני אף עולה לעליית ׳מפטיר׳ בביהכ״נ וניגש לתפילת ערבית במוצאי השבת ואומר קדיש לע״נ.

בערבי החגים, כאשר אני מדליק נרות נשמה לע״נ אמי ע״ה, אני מצרף נר נשמה נוסף לעילוי נשמתה, וכמובן גם אומר עבורה ׳יזכור׳ בביהכ״נ.

לפני חג פסח האחרון זכיתי בחסדי ד׳ לארס בת, לאחר שחיתננו בן באותה שנה. השמחה הייתה גדולה, אך לא שלימה. בתה של אחותי הגדולה הייתה בגיל השידוכים ולא יכולתי לשאת את המחשבה שהנה כעת אני זוכה בס״ד להכניס ילד נוסף תחת החופה, ובת אחותי יושבת ומצפה לשידוך מתאים עבורה. תחושת כאב מילאה את ליבי והחלטתי לעשות מעשה.

בערב שביעי של פסח, בעת שהדלקתי נר נשמה לאמי ולאחר מכן עבור גרת הצדק הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, פניתי לריבונו של עולם בדמעות רותחות, ומצאתי עצמי מספר לגרת הצדק על כאבי הגדול: ״אני לא מכיר אותך כלל, אך אין לי כל ספק שאת מכירה אותי בגלל חבילות הזכויות שאני שולח לך מכאן לכיסא הכבוד, במקום הגבוה מאוד במקום שנמצאת נשמתך הגבוהה. במשך שנה שלמה אמרתי קדיש לעילוי נשמתך וניגשתי לעמוד התפילה כשיכולתי. אני מקפיד להדליק נר עבורך בערבי חגים ולהתפלל עבור נשמתך. אני מבקש ומתחנן: בכיתי כמו ילד, ״אנא, כהכרת הטוב, שהקב״ה ימציא את זיווגה של בת אחותי בקרוב. שתבוא השמחה בביתם עוד לפני תאריך החתונה של בתי וכך תהיה שמחתי שלמה בס״ד״. כך המשכתי להתפלל מעומק הלב דקות ארוכות.

עבר חג הפסח והגיע חג השבועות. בערב החג שוב מצאתי עצמי מדליק נר לע״נ אמי ע״ה ולע״נ הגיורת הקדושה ע״ה הי״ד, ומבקש ומפציר עבור זיווג הגון לבת אחותי. כעבור מספר ימים אני מקבל טלפון, על הקו נמצאת אחותי. ״מזל טוב!״ אמרה בשמחה לתוך השפופרת. ״הערב סוגרים ווארט״. ליבי עמד להתפקע מרוב אושר. רק בורא עולם יודע את השמחה העצומה שאחזה בי, ואת הדמעות ששפכתי לפניו להגיע לרגעים אלו.

הסיפור עוד לא נגמר…

שמחת החתונה של בתי, בס״ד הרקיעה שחקים, כל המשפחות שמחו יחדיו מכל הלב, כאשר כולם יודעים שבאופק הקרוב ישנה חתונה נוספת בחיק המשפחה.

אני מדלג ישר לשמחת שבת שבע ברכות של אחייניתי. סעודת ליל שבת משפחתית, עושים הכרה בין המשפחות החדשות משני הצדדים, מדברים על דה והא. כאשר אני שואל אודות כמה אנשים שהיו שם ושאינם מוכרים לי, אני שומע תשובה שחוזרת על עצמה: ״זהו גר שקשור למשפחה של החתן״. ביררתי ונודע לי כי המחותן של גיסי הינו דיין חשוב העוסק בביה״ד לגיורים ובביתו כמה גרים שגייר, אותם אימץ כילדיו, והזמין כעת לשבת חתן. ניגשתי אליו בלא שהות ושאלתי בדריכות: ״אתה מכיר אולי את הגיורת ימימה שנרצחה בפיגוע?״

״בוודאי״, השיב, ״זו אחת מבנותיי!״ התשובה שלו הדהדה בראשי והסתובבתי כהלום רעם. זהו הדיין שגייר אותה ואשר בעקבות הכתבה בה הוא סיפר את סיפור חייה של ׳בתו׳ הגיורת, קיבלתי על עצמי ׳לאמץ׳ את נשמתה.

״מורי ורבותיי׳, נטלתי בלא שהות את רשות הדיבור. דממה אחזה בקרב המשפחות. ״אמנם יש כאן שדכן שקיבל תמורה למאמציו, אבל דעו לכם כי השדכנית האמיתית הינה הגיורת הקדושה ימימה בת אברהם אבינו ע״ה, שמאז הסתלקותה אני פועל לעילוי נשמתה, והיא שידכה את ׳אחיה׳ (בן הדיין שגיירה ואימץ אותה כבת משפחה) לאחייניתי״.

אף אחד לא הבין למה אני מתכוון, ואז סיפרתי את הסיפור, שלא הותיר עין יבשה.

בערב יו״כ שלאחר מכן, כאשר הדלקתי שוב נר לע״נ הגיורת הקדושה הי״ד, הודיתי לבורא עולם על שנענתה תפילתי.

כעת, ב׳ חשוון, יום השנה לפטירתה. מקודם הדלקתי נר לעילוי נשמתה. הפעם חשתי גם חובה עצומה לספר את הסיפור המופלא לע״נ הטהורה של ימימה בת אברהם אבינו ע״ה הי״ד. יהי זכרה הטהור ברוך.

 

הבה ונראה כיצד גומלי החסד הללו – לעצמם היטיבו בסופו של דבר!

בועז המרויח העיקרי

ראינו לעיל, כי בעז גמל חסד לא רק עם רות המואביה, אלא עם כלל ישראל כלו, אולם לא זו בלבד.

בעז היה באותה תקופה יהודי מבגר. בדרך כלל ליהודי רגיל זה יש משפחה ענפה, ועל אחת כמה וכמה לבעז, שחז״ל אומרים שהיו לו ששים ילדים!

אבל הקב״ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ובעז, שלא הזמין את מנוח אבי שמשון לחתונות ילדיו, משום שלא רצה לקבל מאדם חשוך בנים מתנות לשמחות שהוא עורך, בלי אפשרות להחזיר לו, נתבע על כך ונענש בעונש איום ונורא – כל ילדיו מתו מבלי להשאיר זכר בעולם.

הרי לנו יהודי שאין מי שיאמר אחריו קדיש… יהודי גלמוד וערירי…

ואז מגיעה רות לשדה ובעז רואה אותה ומחליט להיות גומל דלים, הוא קורא לה ומקרב אותה, וכתוצאה מן המעשה הזה קבל בעז דבר נפלא – קדיש מיוחד:

דוד המלך ומלך המשיח!

אמנם גם רות וגם עם ישראל נהנו מן הטובה שלו, אבל המרויח העקרי מכך היה הוא עצמו!

רות המרויחה העיקרית

רות גמלה חסד עם חמותה, וכשבאה לבעז הוא אומר לה (רות ב, יב): ״ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה׳ אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו״, ודורשים חז"ל (ילקוט שמעוני ב, רמז תרב): ותהי משכרתך שלמ"ה, משכרתך תהי שלמ"ה המלך.

ואכן, זכתה רות וראתה את נכדה דוד המלך כותב את ספר התהלים, המשיכה לחיות לאחר מותו וראתה את שלמה המלך בונה את בית המקדש, יושב על כסא ה׳ ומולך על העליונים ועל התחתונים.

אמנם גם חמותה נהנתה מן הטובה שגמלה אתה, אבל בראש ובראשונה היא עצמה הרויחה מכך, ובזכות ה׳גומל דלים׳ זכתה למלכות בית דוד שתצא ממנה!

 

הרי לנו הבנה עמוקה יותר במה שאומרת התורה ״ואיש את קדשיו לו יהיו״ –

לא רק שהקדשים הללו וכל מעשה צדקה שאדם עושה, הם היחידים הקיימים לאדם באמת, אלא שהוא המרויח הראשון מנתינתם!

זה שאומרת הגמרא (שבת קד ע״א): ״אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: באו היום תינוקות של בית רבן לבית המדרש ואמרו דברים שאפלו בימי יהושע בן נון לא נאמרו כמותם״.

מה אמרו תינוקות אלו? – הם דרשו את ה-א״ב.

א׳-ב׳, אלף בינה, תלמד תורה. ג׳-ד׳, גמל דלים. הגי נראית כרודפת אחר האות ד׳ משום שכך דרכו של גומל חסךים לרוץ אחר דלים ואין הוא מבקש שיבואו לבקש ממנו. ה׳-ר, זה שמו של הקב״ה. כמו שאנחנו אומרים בסכות: ״אני והו הושיעה נא״. ז׳-ח׳-ט׳-י׳-כ׳-ל׳: אם אתה עושה כן – אם אתה גומל דלים, הקב״ה זן אותך וחן אותן ומיטיב לך בעולם הזה, ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא.

וכי יכול אדם לבקש לעצמו וליחל לטובה גדולה יותר מן ההבטחות הללו שניתנות לו על היותו גומל חסדים?!

נמצא, אפוא, שהחסד – שנראה לכאורה כנתינה לאחרים, אינו אלא נתינה עצומה לאדם הנותן!

להודיעך, שכרם של גומלי חסדים!

במקרים רבים אנו עדים למתנות הרבות שמקבלים גומלי חסדים ורואים את התגשמות הבכורות הקב״ה: זן וחן ומיטיב, נותן ירושה וקושר כתר לעולם הבא –

המעשה בבנין שבנו ארבעה שכנים על הגג, וכשהגיש הקבלן את החשבון התברר שלא שולם עדיין על קיר אחד, וא' התנדב לשלם והרוויח 15000 ₪.

אומרים אנו בתפילת הימים הנוראים: ״כי זוכר כל הנשכחות אתה״ – הקב״ה, רואה וצופה על כל אדם וכל מעשה טוב שעושה האדם נרשם ונחרט בשמיים, ועתיד הוא יתברך לשלם שכר על כך. ״שלח לחמך על פני המים״, אומר שלמה המלך, ״כי ברוב הימים תמצאנו״. כל מה שאתה עושה – נכתב בשמיים ועתיד אתה לקבל עליו שכר. לפנינו מעשה מופלא שסיפר אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדורנו (המעדיף להישאר בעילום שמו), אשר מרן הרב חיים קנייבסקי שליט״א התבטא עליו כי חובה לפרסם מעשה זה וכי יש בו קידוש ה׳ גדול לכל שומעיו: ״לפני זמן מה, ערכתי בדיקות ונודע לי כי אני חולה במחלה קשה במעי הגס. הרופאים הודיעו לי כי חיי נמצאים בסכנה וכי עליי לערוך ניתוח מסובך. ״אף אם הניתוח יצליח ונצליח לכרות את האיבר הנגוע, דע לך כי חייך ישתנו: לא תוכל כבר להתפנות כאחד האדם, אלא רק על ידי יציאה נפרדת, דבר הכרוך בסבל נורא״, הודיע הרופא. הרגשתי כי כלתה אליי הרעה, שכן, במצב שכזה, ל״ע, אפילו ללמוד תורה ולהתפלל לא אוכל, שהרי אסור לומר דברי קדושה במקום שיש צואה מגולה. ואם איני יכול ללמוד תורה ולהתפלל, מה נותר לי בחיי. אך היה זה או ניתוח או חיי. נשאתי עיניי ליושב במרומים והתחננתי על נפשי: ״אנא יוצרי ובודאי, תן לי להמשיך לחיות בבריאות ושלווה, ללא ייסורים וחיי אנחה, על מנת שאוכל לשבת ולעסוק בתורה הקדושה״. הלילה שלפני הניתוח הגיע. הורדתי דמעות לבורא בפעם האחרונה שירחם עליי ונרדמתי על מיטת יצועי. והנה, אירע דבר מוזר, בעודי נם את שנתי, אני חולם חלום, בו אני רואה מולי דמות של אדם זקן שהכרתי והוא אומר לי במילים הללו: ״אתה הצלת את המעיים שלי, גם אני השתדלתי להציל את שלך״, אמר ונעלם כלא היה. התעוררתי מהחלום כשאני זוכר היטיב את החלום ואת פניו של הזקן. ניסתי לחשוב מיהו אותו זקן, עד שנזכרתי.

היה זה לפני למעלה מארבעים שנה כשהייתי אברך צעיר. באותה תקופה נהגתי לבקר מידי יום שישי בבית אבות את הישישים ולשאול בשלומם. והנה, באחד הימים, הבחנתי בזקן שנאנח ונאנק מייסורים, כולו סבל ומרירות. ניגשתי אליו ושאלתי בשלומו. הזקן השיב ואמר לי כי כבר במשך שבוע ימים הוא לא התפנה לשירותים וכי הוא סובל ייסורים נוראיים. הזדעזעתי ופניתי מיד ל׳אחות׳ של בית האבות וביקשתי שיתנו לאותו זקן טיפול מיוחד לפנות את הפסולת ממעיו. ״בבית האבות שלנו כבר אי אפשר לטפל בו ולעזור לו בבעיה הזו: עליו לעבור טיפול מיוחד בבית החולים, אך לנו אין את הכסף הזה ואף בני משפחתו לא עוזרים לו״, אמרה.

לא האמנתי למשמע אוזניי, אותו זקן כבר שבוע לא מפנה את הפסולת מגופו, מפני שאין מי שיממן לו זאת. מיד הזמנתי אמבולנס ועליתי איתו אל בית החולים. הרופאים ראו את מצבו הנורא וכי גופו מלא בפסולת ונתנו לו מיד טיפול מיוחד שעבר בהצלחה וניקה את גופו. הרופא הראשי ניגש אליי ונזף בי לעיני כל: ״כיצד הזנחת את אביך עד כה?״, אמר לי בחושבו כי אני בנו של הזקן, ״דע לך, כי אם היית ממתין עוד יום אחד, הוא כבר היה מסיים את חייו בייסורים נוראים״, קבע הרופא. כיוון שחששתי מחילול ה/ הסברתי לו שהוא אינו אבי ובאתי לעזור לו בהתנדבות. הטיפול לא היה זול בכלל. הוא עלה 300 לירות, אותם שילמתי בעצמי מכספי ומממוני, כאשר המשכורת שלי בכולל היתה 500 לירות בלבד. הייתי שמח עד למאד לראות את הזקן מרגיש כמו חדש כשגופו נקי ללא סבל וצער במעיו.

כשיצאנו מבית החולים, התקשרתי למשפחתו של הזקן והודעתי להם על הטיפול שעבר ועל הסכום ששילמתי עבורו. הייתי בטוח שאתקבל באהבה ובשמחה ואולי אף ישיבו לי את הכסף שהשקעתי באביהם, אך במקום זאת, הם החלו לצעוק עליי ולומר לי: מה לך ולאבינו שאתה מתעסק עמו, וברור כי לא חשבו לשלם לי משהו. חלפו מספר שבועות, הגעתי אל בית האבות ושוב אני רואה את אותו זקן מתפתל מסבל וייסורים במעיו. שוב בית האבות לא הסכים להוציא עליו כסף לטיפול, ואני לא חשבתי פעמיים והזמנתי אמבולנס למקום. הגענו לבית החולים ושוב התגלה כי הזקן כבר זמן רב לא מצליח לפנות את הפסולת ממעיו וכי הוא סובל סבל נורא. הוא קיבל טיפול דחוף שניקה אותו לחלוטין ועלה.. 300 לירות. שני שליש ממשכורתי. אך זה לא נגמר. הדבר חזר על עצמו כארבעה פעמים, עד שהמשפחה התערבה בעניין והחלה לטפל באביה בעצמה. ומאז עברו 40 שנה. אותו זקן שטיפלתי בו – הוא אותו זקן שהתגלה אליי בחלום ואמר לי: ״נודעה לי הצרה שבה אתה מצוי. באתי לפני בית דין של מעלה וטענתי: כיצד יתכן שאדם שעשה עימי חסד של אמת, ינזק באותו איבר בדיוק?״. הזקן הודיע לי כי קיבלו את טענתו והוא בא לבשר לי כי הניתוח שעליי לעבור יצליח בלי לכרות לי חלק מהמעיים וחיי לא ישתנו כלל. שמחתי וקיוויתי לישועה. למחרת, הרופאים ערכו לי צילום לפני הניתוח והיו המומים: ניתן לערוך ניתוח קל ללא הסרת אף איבר. הניתוח עבר ב״ה בעלחה, ועד היום מעיי שלימות ומתפקדות בבריאות ואני לומד וחי כרגיל. כל הרופאים הודיעו כי היה פה נס, כיצד חולי כזה הוסר ללא נגיעה באף איבר. כשסיפרתי זאת למרן הרב קנייבסקי שליט״א הוא אמר לי בזה הלשון: ״חובה עליך לפרסם את המעשה, להראות את החסד שעושה הקכ״ה עם בריותיו וכמה הוא נאמן לשלם שכר לבל אדם״. כי כל מעשה טוב שאתה עושה נחרט ונזכר בשמיים, וברבות הימים יעמוד זאת לזכותך ויסייע לך במצוקתך.

״כי זוכר כל הנשכחות אתה״.

■ ■ ■

לפני למעלה משלשים שנה היה אברך אחד בישיבת סלבודקא שלא זכה להתברך בילדים במשך חמש שנים, ולמרות כל המאמצים שעשה לפתיחת השערים הנעולים – לא פתח אותם הקב״ה, המחזיק רק בידיו מפתח של חיה.

בבני ברק של אותם ימים הסתובבו שני יהודים קבצנים, אשר כל חזותם ואורחותיהם המשנות העידו על טיבו של ה׳מקצוע׳ שבחרו לעצמם… אחד מהם החזיק את עצמו לרבי גדול, ובהגיע ראש השנה נכנם לישיבת סלבודקא שהיונה סמוכה למקום מגוריו, ונתקל באותו אברך.

״נו״, אמר לו, ״הלא אתה מתאים להיות השמש שלי… בא לנקות לי את הבית לכבוד החג…״. לדידו היתה זו הצעה מכבדת מאד, וכי מי לא ישוש על המציאה שנקרתה לפניו ־ לשטף את רצפת הבית של הרבי?!…

״אני בא״, השיב לו אותו אברך. נכנס לבית ועיניו חשכו – על הרצפה נערמה ערמה ענקית של גרוטאות, וכאשר נסה להרים את החפצים, גלה כי הם דבוקים לרצפה…

הוא התאמץ לחולל איזשהו שנוי בבית – אך המשימה היתה גדולה מדי, ולבסוף הודיע לבעל הבית שהוא נאלץ ללכת, ולאחר יום טוב יגיע אליו שוב. אחרי ראש השנה גייס כמה אברכים נוספים ובכיתות משתפים עבדו במשך שעות אחדות עד שהצליחו לפנות את ערמת הגרוטאות מן הבית, ובכל אותו הזמן יושב לו בעל הבית, ׳הרבי', על הכסא כשהוא שמח וטוב לב, ומתענג על מראה ה׳משמשים בקדש' שלו…

למען האמת, היתה לו סבה טובה לשמח – שכן בכל פעם שבה הורידו שכבה הוא מצא סכום כסף שהחביא לעת מצא, ותוך שעות אחדות הפך לעשיר ממש…

האברכים התגייסו לנקיון כללי בדירה המזנרות, וכשסיימו פנו והלכו משם. לכאורה תם הספור, אך בחדש תמוז, תשעה חדשים לאחר מכן, זכה אותו אברך לחבוק את בנו בכורו… מתנה משמים כתמורה לגמילות החסד שעשה עם אותו עלוב נפש.

■ ■ ■

בדידי הוה עובדא אודות רווח נוסף ממעשי חסד – החיים עצמם, ומעשה שהיה כך היה:

בכ״ג באב תשמ׳׳ט השיא דודי רבי משה לוונשטין את בתו שתחיה ביום חמישי בערב. לשבת הקרובה, כ״ה מנחם אב, שבת הישבע ברכות׳, הזמנה אמי, עליה השלום, שהיתה אז אלמנה צעירה, לשבת בבני ברק על מנת להשתתף בשמחה.

אמנם אני גר בבני ברק, אבל ה'שבע ברכות׳ היה במקום רחוק יחסית מביתי, ולכו העדיפה אמי להתארח אצל ידידתה, גברת מויאל עליה השלום. בשבת בבקר הלכתי להתפלל בבית הכנסת בו אני נוהג להתפלל בקביעות ובו מתפלל גם חמי שיחיה. והנה, באמצע התפלה נגש אלי חמי ובשר לי בשורה קשה מאד: אמא נפטרה!

אמא היתה אז צעירה, בת חמשים ושלש היתה בס״ה, מלאת מרץ ומלאת חיים, והתדהמה היתה גדולה.

הלכתי לבית משפחת מויאל, ואז ספרה לי גברת מויאל שברבע לאחת בלילה העירה אותה אמי ובקשה להזמין אמבולנס כי היא מרגישה לא טוב. גברת מויאל הזמינה מייד ניידת טפול נמרץ וישבה עם אמא בסלון לחכות לעזרה שתגיע, אז בשעה ארות בלילה, עוד בטרם הגיע הנט״ן, השיבה אמי את נשמתה הטהורה ליוצרה.

במשך הלילה ישבו בני הבית ואמרו תהלים ולפנות ביקר הלך אחד מהם להתפלל עם הרב שטינמן שליט״א ושאל כיצד לנהג: האם להודיע למשפחה את הבשורה? והרב פסק לא לספר שום דבר ולהמשיך את שמחת השבע ברכות כרגיל, אך אם יש בעיר בן, לספר לו. מייד בצאת השבת הודעתי על כך למשפחה ודאגנו לסדורי ההלויה.

במהלך ימי ה׳שבעה׳ ספר לי אחי שאחרי ה״טהרה״ בקש מאמא שתבוא לספר לו מדוע נפטרה כל כך צעירה.

כדי להמשיך את הספור יש להקדים שלש הקדמות קצרצרות.

א.                    הורי זכרונם לברכה היו בעלי חסד גדולים ביותר. היינו בסך הכל ארבעה ילדים, אבל במשך השנים הם גדלו מלבדנו כששה עשר ילדים שאינם שלהם!

ב.                    בלידה שלי היתה סכנה גדולה לי ולאמא, ובניסי נסים הסתיים הכל בכי טוב.

ג.                     אמי היקרה נפטרה בכ"ה באב באחת בלילה תשמ״ט, ואני שאבדלח״ט, נולדתי בכ"ה באב באחת בלילה תשכ״ז, בדיוק עשרים ושתים שנה לאחר הלידה שלי נפטרה אמי.

לאחר שהסתיימו ימי האבל התקיימה בקשתו. אמא התגלתה אליו בחלום ואמרה לו: ״דע לך כי כבר בלידה של שלוימי הייתי צריכה למות, אלא שמלאכי השרת המליצו עלי טוב לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו: אשה שעושה כל כך הרבה חסד תמות כל כך צעירה? והי ברחמיו הוסיף לי עשרים ושתים שנה״.

מקרה דומה מאד כבר מובא בחז״ל (בבא בתרא יא ע״א): מעשה בבנימין הצדיק, שהיה ממנה על קפה של צדקה בשנות רעב. פעם באה לפניו אשה ובקשה: ״רבי, פרנסני". אמר לה: "אני נשבע בעבודת בית המקדש שאין בקפה של הצדקה כלום״. אמרה לו: ״רבי, אם אתה מפרנסני – מוטב, ואם לאו, דע לך שאשה ושבעת בניה מתים ברעב״. עמד ופרנסה משלו, לא מהקפה אלא מכספו הפרטי.

לימים, חלה ונטה למות. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ״רבונו של עולם, אתה אמרת כל המציל נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעת בניה ימות בימים מועטים הללו?!״ הוסיפו לו מן השמים עשרים ושתים שנים על שנותיו.

■ ■ ■

הרב יצחק זילברשטיין שליט״א סיפר כי אמו של הרב בן ציון פלמן שליט״א נפטרה בגיל תשעים ושבע ואף אחותה הקטנה ממנה בשנתים נפטרה בדיוק בהיותה בת תשעים ושבע, והנה, גם מאחורי אותן נשים שזכו לאריכות ;מים מפלגת מסתתר ספור מעניו של צדקה וחסד:

אחיות אלו היו ילידות ברנוביץ׳, העירה בה שכנה ישיבתו המפרסמת של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל. מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה הביא אותה עד לפת לחם ממש, והענין נגע לליבן של האחיות הללו, שהיו באותן שנים בנות תשע עשרה ושבע עשרה.

מתוך רצון טוב לסייע בעד הישיבה הקדושה נטלו שתיהן שק לידיהן ובכל יום עברו מבית לבית בבקשה שכל אחד יתן פרוסה עבור הישיבה, וכך עלה בידן לסייע באותה תקופה קשה.

רבי אלחנן וסרמן שהתפעל מן המעשה שלהן ברך אותן שתזכינה באריכות ימים, וברכתו התקיימה במלאה…

■ ■ ■

בבני ברק חי יהודי גלמוד וערירי, אשר הנקיון אינו בראש מעיניו, בלשון המעטה, וכל חיצוניותו והנהגותיו המוזרות מרחיקות ממנו בני אדם מן הישוב. אך משפחה אחת אמצה אותו כבן משפחה, מארחת אותו בביתה, מאפשרת לו לישון על הספה בסלון ודואגת לתת לו הרגשה של בן בית ממש. לא יפלא, אפוא, שאותה משפחה זכתה להשתדך עם אחד מגדולי ישראל ממשפחה רמת יחם בעם ישראל, אשר כמה וכמה מגדולי הדור נמנים עליה!

מגלגלין הזכות למי שזקוק לה

רחמי הקב״ה על בריותיו כה גדולים הם עד שלעתים דואגים מן השמים להביא לאדם את ההזדמנות לגמל חסד, כפי שאומר הזהר הקדוש על הכתוב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך״:

לפעמים יש דין על אדם והקב״ה רוצה, חלילה וחס, לעשות לו משהו לא טוב. באותה שעה מביא לפניו עני שיעשה לו טובה ״ונתן לך רחמים״, ועל ידי כך ״ורחמך״ – על ידי גמילות החסד הזו זוכה האדם לרחמים.

אופנים שונים לגמילות חסדים

חז״ל אמרו (סנהדרין צח ע״ב): ״מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים״!

פתיחת גמ״ח אינה מתאימה לכל אחד, ובכל זאת מי מאתנו אינו זקוק לגמל חסד עם רעהו ולזכות על ידי כך לכל ההבטחות האמורות?!

הפתרון לכך מובא בדברי הזהר הקדוש, המחדש לנו חדוש עצום ונורא בהלכות גמילות חסדים ־

פעם אחת הלכו רבי יוסי ורבי חיא בדרך ונגלה לנגד עיניהם אדם מצורע ר״ל. העירו לו כי יש לו צרעת, ולכן עליו לחזור בתשובה ולפשפש במעשיו, מתוך רצון לגמל עמו חסד אמתי ברוחניות.

השיב להם: ״כמדומני שאתם תלמידיו של רשב״י, ואם כן אין אתם מפחדים מאף אחד״.

כשאשרו לו חכמים את הדברים המשיך: ״המתינו נא, אפוא, שבני יבואו ויאמרו לכם כמה דברים״.

עד מהרה הופיעו הבנים, שהיו תלמידי חכמים, ואמרו לפניהם דברים רבים, ובין השאר שמצורע יכול להענש לא רק על דבור לשון הרע, אלא גם אם היתה לו אפשרות להוכיח מישהו – והוא לא עשה זאת!

והוסיף בנו הקטן ואמר כי כשם שאדם נענש על דבורים אסורים כך הוא נתבע על מצבים שבהם היה ביכולתו לומר לזולתו מלת עדוד שתשיב את נפשו ולא עשה זאת, וכל שכן אם יכול היה להוכיח את זולתו ולא הוכיח.

זהו שנאמר (תהלים לט, ג) ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״ – אם ׳נאלמתי דומיה ולא הוכחתי את מי שצריך לשמוע תוכחות, ׳החשיתי מטובי – אם יכלתי לומר מלה טובה ולא עשיתי זאת, התוצאה המרה הנה ׳וכאבי נעכר׳ – יסורים קשים ומרים ר״ל.

כל אחד רוצה לשמע מלה טובה, וכלנו ׳דלים׳ בענין זה, והלא לא קשה בכלל לעודד את הזולת ולשמח אותו במלה טובה – כמה פשוט וקל, אפוא, להיות גומל דלים!

האם לא חבל שבמו ידינו אנו מחמיצים את הברכה המיוחדת של הקב׳׳ה – זן, חן, מיטיב, נותן ירושה וכתר לעולם הבא?!

בית הלל אמרו (כתובות יז ע״א): ״מי שלקח מקח רע מן השוק – ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מערבת עם הבריות״.

מלה טובה אחת מסגלת לחולל פלאים בין אן־ם לחברו, והנה, מציאות חיינו מזמנת אותנו להפגש עם מאות בני אדם בקלות, ובכל זאת אנו נמנעים מלומר להם מלה טובה – מדוע? משום מה אנו בוחרים פעם אחר פעם להיות ״החשיתי מטובי׳?! מפני מה קשה לנו לגמל דלים?!

׳סתם׳ ברכה של בוקר טוב עם חיוך… אפס השקעה – למול רוח נצחי המביא לנותן את כל הטוב שבעולם!

אמנם, אין ספק כי כדי לדעת להיות ׳גומל דלים׳, יש קידם להיות 'אלף בינה׳ וללמד תורה, משום שהחסד צריך להיות מתאם לתורה, כמו שנאמר ״כי באור פניך נתת לנו ה׳ אלקינו תורת חיים״, ורק לאחר מכן ״ואהבת חסד״.

שנאת הנפשות

בית המקדש חרב על שנאת חנם, לכאורה בדור שלנו, המלא כל כך בגמילות חסדים, כשמתנדבים רבים באים למסר את הנפש לכל חולה ל״ע, אין שנאת חנם, אך מאחר שבית המקדש עדין לא נבנה, המסקנה המתבקשת היא שעדין קימת שנאת חנם בעולם.

רבי יהונתן איבשיץ מסביר בספרו ״יערות דבש״ (דרוש יי) ששנאת החנם הקימת בעולם היא שנאת חנם של נפשות.

מה טיבה של שנאת הנפשות?  הביטו וראו –

עומד לו יהודי בבית הכנסת ורואה את אחד המתפללים מדבר באמצע קדיש או קריאת התורה, והוא עומד ושותק. אין הדבר מענינו כלל. מה פתאום שאלך להעיר לו? הוא יקרא לי רב… למה לי להכניס עצמי לבוץ הזה ולמטה החולה הזו?! לא נעים לי. שהרב יגיד… זה הרי התפקיד שלו…

ואני, אשר תפקידי רב – ממשיך רבי יהונתן איבשיץ – אומר כי נכון הדבר שתפקידו של רב להוכיח את בני קהלתו, אבל אין התוכחה הזו יעילה כמו תוכחה המגיעה מחבר.

מדוע? – משום שכאשר החבר מוכיח אותך, הוא בעצם בא ואומר: כמוני ־ כמוך, נסיונותי – נסיונותיך. אני מדבר אליך ׳בגבה העינים׳… אנחנו מכירים איש את רעהו כבר משנות ילדותנו המקדמות… אתה יודע שגם אני הייתי לקוי באותו דבר… האמן לי, עבדתי על העניו וב״ה התגברתי על כך… נסה גם אתה…

צורת תוכחה כזו עוזרת הרבה יותר מתוכחה של רב, אשר מביאה את האדם לידי מחשבה: טוב, רק הרב מסוגל לכך… הוא בעל דרגה… אני בסך הכול אדם פשוט מן השורה.

הוכחת הזולת היא בטוי לאהבה כלפיו, ואלו המנעות מתוכחה היא שנאת חנם!

אתה רואה את רעך עומד לפני שער גיהנום ומנסה להכנס לשם בכח… ואומר לעצמך: לא אומר לו דבר… שייכנס… מה אכפת לי?… האם אני צריך להיות ה׳רע׳ ולהסתכסך אתו?!…

המשנה ברורה כותב שפעם ראו את אליהו הנביא נושא גמלים טעונים אף וחמה, שאלוהו: למי כל אלו? ענה: למי שמדבר בקדיש…

אם אינך מרחם על החבר הזה, המדבר באמצע ׳קדיש׳, אשר עתיד לקבל אף וחמה, וחושב רק על אי הנעימות שלך ־ אינך אלא שונא חנם!!

זוהי, אפוא, שנאת חנם בדורותינו – שונאים את הנפש ואוהבים את הגוף.

מוסיף רבי יהונתן איבשיץ ומביא זהר האומר כי בשעה שישראל עונים אמן על ברכת ״מחיה המתים״ של השליח צבור, אומר הקב״ה: מי מן הבנים שלי רוצה משהו בשבילי? ומיד באים מלאכי השרת ומביאים לפני כסא הכבוד את דיוקנו של האדם המוכיח את הצבור.

כרוז זה יוצא דוקא בברכת ״מחיה המתים״, משום שהמוכיח את זולתו ומצליח להצילו מן העברה הוא מחיה המתים האמתי.

יהודי מחיה מתים! מי לא היה רוצה לקבל ברכה מיהודי מפלא כזה?!

ובאמת, גדול הוא מחי-ה מתים זה מאליהו הנביא ומאלישע שהחיו מתים, ומיחזקאל שהחיה את העצמות היבשות – הם החיו אדם לפרק זמן מסים עד שמת, ואלו הוא מחיה את נשמתו של רעהו לעולמי עולמים.

מי מאתנו אינו רוצה שיביאו את התמונה שלו לפני כסא הכבוד? מי מאתנו אינו רוצה לזכות להיות מחיה מתים לנצח? – אין ספק שכלנו רוצים, רק שאיננו מסגלים לשלם את המחיר ולהיות המוכיחים בשער.

הרי לפנינו עוד אפשרות להיות גומל דלים – אין לך אדם דל יותר ממי שהוא דל במצוות או מאדם שאינו יודע הלכה מסיומת. דל כזה יכול להיות אברך או בעל בית שאינו יודע מה עליו לעשות, ויתכן שהוא יודע ומזלזל, ועל ידי תוכחה הנתנת בעדינות ובכבוד, באפן המתישב על לבו, הופך המוכיח להיות ׳גומל דלים׳.

בימים הקשים הללו, כאשר כלנו רוצים להנצל מחבלי משיח ולזכות לשמירה מיוחדת מן השמים, ניתנת לנו דרך פשוטה, זמינה ושוה לכל נפש של גמילות חסדים – הבה נעשה כל שביכלתנו כדי שלא להחמיצה!

 

חג השבועות

תרגיש סתירה – תחוש בושה

הכנה לחג השבועות – רגש הבושה ולא לחיות בסתירה [והגדת]

 

נשאלתי, מספר הרב גלינסקי, מה צריכה להיות ההכנה לקראת מתן תורה.

ואשרי השואל, היודע שאין קבלת התורה אלא כמידת ההכנה לה. שההכנה היא כלי הקיבול של השפע, ונצרכה כל כך עד ש״משה הוסיף יום אחד מדעתו״ (שבת פז, ע״א).

 כדאי היה לאחר את מתן תורה ביום, כדי להוסיף עוד יום הכנה!

 

וה״אבני נזר״ זצ״ל הביא ראיה נפלאה, שהשפעת המאורע כפי ההכנה אליו. ששנינו (גיטין עז, ע״א) ששלושת הימים הראשונים בשבוע קרויים אחר השבת הקודמת [ואם אמר: הרי זה גיטך אם לא באתי אחר השבת, ממתינים שלושה ימים] ושלושת הימים האחרים הם הימים שלפני השבת הבאה. ועוד אמרו, שהאומר הרי זה גיטך אם לא באתי אחר הרגל, הכונה לשלושים יום לאחר החג.

והענין הוא, שאם ההכנה לשבת שלושה ימים שקודם השבת, משפיעה היא שלושה ימים לאחריה. ואם ההכנה לחג היא שלושים יום, לשאול ולדרוש בעדנו (פסחים ו, ע״א) ולהכין עבורו מעות (מועד קטן ח, ע״א), אזי גם הארת החג נמשכת שלושים יום.

ומאליו מובן, שאין המדובר בכמות גרידא, כמה ימי הכנה מקדישים, אלא בעקר באיכות. וכבר העירו בענין חשיבות ההכנה, שהטבת הנרות והכנתם להדלקה עבודה היא ופסולה בזר, בעוד שההדלקה עצמה אינה עבודה, וכשרה בזר (יומא כד ע״ב)!

ובכן, מה צריכה להיות ההכנה למתן תורה?

אם נדע מה ענינו של מתן תורה, מה רצה הבורא יתברך להשריש על ידו, נבין למה נדרשים אנו לקראתו, מה עלינו להתכונן.

ובאמת, מה רצה הקדוש ברוך הוא להשיג במתן תורה, פסוק מפורש הוא: ״ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים״.

פירש רש״י: ״נסות״, לשון הרמה וגדלה, כמו: ״הרימו נס״ (ישעיה סב, י), לגדל אתכם בעולם, שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם, ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ (שמות כ, יז).

וביארו בגמרא (נדרים כ, ע״א): ״יראתו על פניכם״ זו בושה, ״לבלתי תחטאו״, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. שכל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

פירש הר"ן: שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם.

אם כן, הטעם למעמד הר סיני היה השרשת הבושה, שהיא אחד משלושת סימני האומה (יבמות עט, ע״א).

ובמבט ראשון, זו נראית תוצאה קטנה מדי למעמד הגדול כל כך.

וכשמתבוננים בענין, אין נכבד וגדול ממנו. עד שהעמידו עליו את הכל: ״עז פנים לגיהנום, ובשת פנים לגן עדן״ (אבות פ״ה מ״כ)!

והענין צריך ביאור בכפלים: מה חשיבות הבושה, ומדוע מעמד הר סיני הביא לה.

הרגשת הסתירה

נפתח בענין מרכזי במשנתו של הסבא מנובהרדוק זצ״ל (״מדרגת האדם״, מאמר נקדת האמת), ענין ״הרגשת הסתירה״.

נזכיר: בימי אחאב הרגה איזבל את כל הנביאים, חוץ מאליהו שנותר לבדו, ועובדיה שהסתיר מאה נביאים במערה.

בכל ישראל, נותרו שבעת אלפים ברכיים אשר לא כרעו לבעל. גזר אליהו, ובאו שלוש שנות בצרת ורעב. הסכים להתפלל לגשם בתנאי אחד: שכל ישראל יתקבצו בהר הכרמל, ומולו יתיצבו ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל ויבנו מזבחם, והוא יבנה מזבחו, ונראה על מזבחו של מי תרד אש מן השמים.

ניגש אליהו אל העם ופתח: ״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים [שתי המחשבות (רש׳׳י)]. אם ה׳ הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו״ (מלכים א' יח, כא).

 

מדוע פתח בהקדמה זו? מדוע לא הציע מיד את מבחן האש.

ואמר הסבא מנויבהרדוק: למי שפוסח על שתי הסעיפים, לא יעזור מבחן האש: אז ירדה אש על מזבח ה׳. אז לא יודה על מזבח הבעל. אבל לא יזיק לעבוד את שניהם…

חיבים היו לעורר בהם בתחילה את ״הרגשת הסתירה״. את ההבנה וההכרה שעבודת ה׳ ועבודת הבעל אינם הולכים כאחד, רק אז יועיל המבחן!

 

 

 

 

ידוע הסיפור על שני המתדינים שבאו לפני הרב. שטח הראשון את תביעתו, והרב השתכנע: ״אתה צודק״.

מה צודק? הזדעק הנתבע, ודחה את הטענות.

״אתה צודק״. השתכנע הרב.

התערבה הרבנית: ״כיצד ייתכן ששניהם צודקים?!״ שקל הרב, והפטיר: ״גם את צודקת״…

ואנו, כלנו, האיננו כאלו?

חיבים ללמוד תורה? ודאי: ״והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א, ח), ותלמוד תורה כנגד כלם (פאה פ״א מ״א). ומותר להתבטל? ודאי שלא: כשם שתלמוד תורה כנגד כלם, כך עוון ביטולה כנגד כלם (ספרי, עקב)! נו?! אה, אתה צודק…

מה חסרה? ״הרגשת הסתירה״! אנו יודעים דבר מה ועושים הפוך!!

 

זהו ששנינו (אסתר רבה ג, ד): ״יתיב ומשתעי כל יומא, ולא לאי״, יושב ומפטפט כל היום, ואינו מתעיף, "קאים לצלאה והוא לאי״, וקם להתפלל והוא עיף.

״יתיב ומשתעי כל יומא ולא לאי״, יושב ומפטפט כל היום ואינו מתעיף, ״יתיב למתנא ולאי״, יושב ללמד ועיף.

איי. תורה מתשת כוחו של אדם, ולא רק לאחר הלימוד! ״משקיבל עליו על תורה תשש כוחו״ (רש״י בבא מציעא פד ע״א)…

איפה הרגשת הסתירה!

עומד אדם להתפלל, ופותח ב: ״ה׳, שפתי תפתח״. בלעדיך, בלי עזרתך, אני כאילם.

ועד עכשיו מי פתח את פיך? הלא המילים זרמו כאשד, נייעס מיט אלטעס, שטותים והבלים, שנינה וליצנות, כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק! אבל, באמת: ״קאים לצלאה והוא לאי״.

אם ה׳ לא יפתח את שפתיו הוא ירדם בתפילה. ועינינו הרואות שלאחר שה׳ פותח את שפתינו אנו נרדמים בתפילה, ממש: ״אפשר לקים שניהם״! אז איפה הרגשת הסתירה!

אמר לי יהודי: ידוע ש״שבת״ נוטריקון ״שינה בשבת תענוג״. ויש אומרים, שחלילה וחס: שבת יעשה כולו תורה (תנא דבי אליהו רבה, א) אלא הוא נוטריקון: ״שינון בשבת תענוג״. ואני אומר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואפשר לקים את שניהם. אני פותח ספר, ונרדם עליו…

 

בא אלי יהודי, נסער כלו: לאיזה שפל הגיעו אנשים, והם עוד מניחים טלית ותפילין, שיינע אידן!

מה קרה? הוא חיפש פרנסה, ומצא. ברוך השם, החותן עזר, לוה קצת, ופתח חנות. נו, שיהיה בשעה טובה, הצלחה רבה, אמן.

אז תראו איזו צרות עין, החנות הסמוכה תבעה אותו לדין תורה על הסגת גבול, מדוע פתח מכולת ליד מכולת. איפה הביטחון, האם אינו יודע שאין האדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, ומה שנגזר עליו יהיה לו בכל מקרה?!

איזה עיוורון! אם אתה כזה בעל ביטחון, תפתח חנות פרחים! והשריש הסבא מקלם זצ״ל, שמקור הבושה הוא בהרגשת הסתירה.

נתאר לעצמנו, אדם חשוב יושב ב״מזרח״ לנוכח המון עם, ולפתע יקום ויסיר מגבעתו, יפשט חצי פראק בעוד החצי השני תולה על כתפו, ויפשיל את שרוול חולצתו קבל עם ועדה –

ודאי לא יעשה זאת, מפני הבושה.

אבל אם יבקש להניח תפילין, הרי יעשה כן בלא שמץ בושה!

ומדוע? כי רגש הבושה עקרו הרגשת הסתירה בין הכרתו למעשיו.

אם הכרתו אומרת שיש לשמור על הכבוד ומעשיו יורו ההיפך – יתבייש.

אבל אם יבקש להניח תפילין, תורה לו הכרתו להפשיל את השרוול, ואין כאן מקום לבושה.

והנה, הכל יודעים כיצד יש לנהוג, שיש לקיים תורה ומצוות. וכמו שאמרו (שבת לא ע״ב): יודעים רשעים שדרכם למיתה, והם מלאים חרטות (נדרים ט ע״ב) וליבם מכה אותם תדיר (משלי יד, יד ובמלבי״ם). אלא שחסרים הם הרגשת הסתירה. צריכים לנהוג כך, והם נוהגים אחרת, אז מה?

מסופר שגוי אחד עבד עבודת יומו בפרך, והרויח כמה פרוטות להוציאם בבית המרזח כדי לשכוח את עמלו ויגיעו. עבר ליד בית הכנסת ולא האמין למראה עיניו: שכנו הגוי יוצא מבית הכנסת זחוח ומאושר.

״מה מעשיך בבית הכנסת?״, שאלו.

אמר לו: ״היהודים בעלי צדקה, והם מפרנסים עניי נכרים עם ענייהם מפני דרכי שלום (גיטין סא, ע״א). ובכמה סיבובים במנחה וערבית מרויח אני כפליים ממה שהרוחתי בעבודת השדה!״

שמע הגוי, והחליט לנסות. למחרת סבב בבית הכנסת, והפרוטות זרמו. אך שם לב, שליהודים נותנים יותר. היטה אוזן ושמעם ממלמלים: ״צדקה, צדקה״.

תירגל כל הלילה, ולמחרת אכן קיבל כפליים. אבל שם לב שלפלוני נותנים כפל כפליים. ניגש אליו וחקר לסודו. ענהו: ״גר צדק אני, וישראל מקרבים את הגרים!״

כך?! למחרת סיבב ומילמל: ״תנו נדבה לגר צדק״, וישראל נתבעים ונותנים. גדש כפיו במטבעות. אבל מה, שם לב שבצד יושב יהודי נכבד, מעיין בספר, ומפעם לפעם קם ומסתובב, ולו נותנים שטרות, לא מטבעות!

לא התעצל, לא הביישן למד. נגש וישאל לענינו. גילה לו: ״נכד הבעל שם טוב הקדוש אני, ויהודים תומכים בצאצאי הצדיקים!״

כך?! למחרת סובב וחנן קולו: ״יהודים, תנו נדבה לגר צדק, נכד הבעל שם טוב הקדוש״.

מה חסר? הרגשת הסתירה!

ואמרו בגמרא (בבא מציעא עא, ע״א), בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית. אדם קורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו [רגיל להתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו], והם מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבים וחותמים [על עצמם] פלוני זה כפר באלוקי ישראל!

מה חסרה? הרגשת הסתירה!

״לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה״ (שבת קיט, ע״ב). כשמאבדים את הרגשת הסתירה אין עוד תקנה.

המצב של בני ישראל במצרים, היה מצב של חיים בסתירה. מ״ט שערי טמאה, ולא שנו שמם לשונם ולבושם. לאחר תשע מכות, ערב היציאה, היה צורך להורותם: ״משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן של מצוה״ [מכילתא כאן] שאם לא כן מסוגלים היו לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידם.

״וימרו על ים, בים סוף״ (תהלים קו, ז). ״ועבר בים צרה״ (זכריה י, יא), מלמד שפסל מיכה עבר עמם בים (סנהדרין קג, ע״ב). להצביע על השכינה, ולומר ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו, ב), ולחבק את הפסל ביד השנייה.

מזה, בא מתן תורה לחלץ, להוציא – לשמוע מפי עליון ״אנכי ה׳ אלוקיך״, אבל בכך אין די, אלא ״לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני״ (שמות כ, ב- ג), אלו שתי הדיברות ששמענו במעמד הגדול (מכות כג, ע״ב).

תם עדן הסתירות, ״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים״. דעו מה האמת, ותתבישו לעשות הפוכה, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמד על הר סיני.

ומי שיש לו בושת פנים, לא במהרה הוא חוטא. כי ניחון בהרגשת הסתירה.

וזו ההכנה לקבלת התורה, וזה המבחן לקבלתה.

האם נתבייש להתבטל בסדר, האם נתביש ללעוג לזולת, האם נתביש להתפלל בלי כונה, או שנמשיך לחיות חיי סתירה.

 

 

חג שבועות

מתן תורה צריך הכנה

ההכנה מוכיחה כי בנפשנו הדבר [אור דניאל רנא, רס עם תוספות]

 (שמות יט)

(י) וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ד' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי.

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

 

'היו נכונים לשלשת ימים'. ה' אמר יומיים, ומשה הוסיף יום אחד מדעתו.

מדוע? והרי יש בזה ביטול תורה לכלל ישראל? יכלו לקבל תורה יום קודם, ולעסוק בה כלל ישראל יום שלם נוסף!

 

נבאר את הדברים במשל מהמגיד מדובנא משל לעשיר ששמע נקישות על דלתו, השקיף מחלונו וראה את הבא – אחד מאנשי העיר. העשיר שמע את הדלת נפתחת ואת משרתו שואל את הבא לרצונו.

"רציתי לבקש גמילות חסד מן האדון" השיבו הלה. "אדוני עסוק עתה והורה שלא להפריעו" השיב המשרת.

"מתי אוכל לפוגשו?" שאל האיש.

"נסה בארבע אחר הצהריים" השיב המשרת.

האיש הלך לדרכו והעשיר שב לעיסוקיו.

בארבע אחר הצהריים נשמעו נקישות על דלת הכניסה, העשיר השקיף מחלון לשכתו וראה את האיש ממתין, הדלת נפתחה והמשרת הודיע לו שהאדון עודנו עסוק מאוד.

"אמתין כאן בחוץ" אמר האיש, "אבקשך להודיע לי כאשר יתפנה אדונך, הדבר נחוץ לי מאוד".

קול הדלת נשמע בהיסגרה והעשיר שב לעיסוקיו. כעבור שעה קלה גברה עליו סקרונותו הוא הציץ בעד החלון וראה את אותו אדם פוסע ברחבה בעצבנות הלוך ושוב, נכמרו רחמיו של העשיר והוא צילצל בפעמון, המשרת הופיע והוא הורהו להכניס את האיש.

הלה בא ושטח את מצוקתו, הוא זקוק נואשות להלוואה לזמן קצר הוא הכין שטר והחתים עליו ערבים, עיניו מייחלות לעשיר שילווה לו את הסכום ויחלצנו ממצוקתו.

נכמרו רחמיו של העשיר, סוף סוף הרי הכסף מצוי ברשותו ומצווה רבה היא לעזור לאדם בעת דחקו. הוא הלווה לו את הסכום המבוקש ואף הרחיב לו את זמן הפרעון. לפנות ערב יצא העשיר לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית בבית הכנסת. פנה אליו אחד המתפללים ואמר: "הו, אם כבר נפגשנו אולי תוכל לי להלוות לי כמה אלפי זהובים לכמה ימים?"

 

התנצל העשיר שאין עמו מעות והיטה את השיחה לפסים אחרים. כל תחנוניו של האיש לא הועילו.

לימים הסביר העשיר מדוע נעתר לראשון ולעומת זאת לשני – סירב, התשובה פשוטה: הלווה הראשון הטריח עצמו בבוקר ובא שוב לפנות ערב כשנדחה עמד והמתין בחוץ עד שתהיה עת רצון עד לשעת הכושר, הוא טרח כה הרבה ובדין הוא שגם העשיר יתאמץ למלא את בקשתו. אבל השני שלא טרח ולא יגע אלא פגש בו באקראי ופנה אליו כבדרך אגב, אות הוא כי אין הוא דחוק באמת והכסף אינו כה נחוץ עבורו ומדוע יענה לבקשתו?

על כך אמר הנביא "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז, טז) כלומר אל תיתקל בי באקראי, אם תכינו עצמכם אות הוא כי הדבר נוגע לנפשכם!

אומר המגיד מדובנא זצ"ל ישנה תועלת בההכנה לכל דבר שבקדושה. יש שוני רב בין מי שמתכונן לקבלת התורה לבין מי "שנתקל" בה באקראי.

כך הם גם פני הדברים בהכנת האדם ליום הדין, מי שיתכונן לקראתו יסגל תורה ומצוות ולא יבוא בידיים ריקות, הסיכוי שיזכה בדין יהיה גדול יותר ומי שימי הדין פתאום "יפגשו" אותו לא יוכל לקבל את אותו השכר. [אור דניאל כאן].

אם ישראל יבואו מוכנים לקבלת התורה, כל הקבלה תראה אחרת, וממילא השמירה והדיקדוק ההקפדה וההתמדה יראו בהתאם!

עדיף לאחר יום אחד, אך שלתורה תהיה ההכנה הראויה. לדבר חשוב מתכוננים בהתאם. עוד יום של התקדשות, של התטהרות, של פרישות. התורה שלאחר מכן תראה אחרת לגמרי!

מצוה בלא הכנה, בלא מחשבה, בלא שימת לב, כמוה כגוף בלא נשמה.

המעשה ברב וולבה ונכדו שרצה לילך לכותל.

ולכן כשמשה מוסיף יום מדעתו – אין זה ביטול תורה, אלא קיומה! כל הלימוד והקבלה ייראו אחרת!!

 

"ויסעו מרפידים ויבוא מדבר סיני"

כאשר התורה מציינת "ויסעו מרפידים" פסוק זה נראה לכאורה כמיותר הרי כבר ידענו שברפידים היו חונים ומה רצתה התורה להשמיע לנו בכך?

על כך אמרו חז"ל במכילתא: למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? הלא כבר כתוב שברפידים היו חונים – בידוע שמשם נסעו. אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה

וכיוון שרפו ידיהם ברפידים מיד קיבלו עונשם במקום "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים".

הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" אומר שבכך למדנו מה רבה צריכה להיות ההכנה לתורה.

כדי לקבל את התורה בסיני, לא די היה בהכנה הרוחנית ובחזרה בתשובה בהגיעם למדבר סיני.

לשם כך צעדם הראשון לקראת מעמד הר סיני דהיינו נסיעתם מרפידים היה צריך להיות אף הוא בתשובה שלמה!

 

גדולים מעשי חייא

בדברים אלו מסתמך הנצי"ב על מעשה רב המסופר בגמרא (בבא מציעא פה, ע"ב) אודות רבי חייא אשר עליו התבטא רבי, הוא רבינו הקדוש, בהפלגה יתירה "כמה גדולים מעשי חייא". במה התבטאה גדלות מעשי רבי חייא?

סיפרו לנו חז"ל בשבחו שעשה מעשים גדולים בכדי שלא תשתכח תורה מישראל.

היה זורע זרעוני פשתן ומשצמחו היה קולע מהם רשתות ומכמורות, באותן רשתות היה צד צבאים שוחטם ומאכיל את בשרם לעניים ואילו את עורותיהם היה מעבד ליריעות קלף. על קלפים אלו היה כותב את חמשת חומשי תורה וכשהיה מגיע למקום שבו לא היו מלמדי תינוקות היה מלמד לחמישה ילדים לכל אחד את אחד מחומשי התורה, ולשישה אחרים לכל אחד אחד משישה סדרי המשנה והיה מורה להם שעד שישוב אליהם ישננו את הדברים וכל אחד ילמד את פרקו לרעהו, כך עבר ממקום למקום וגרם שלא תשתכח תורה מישראל.

אכן סיפור זה מעלה בנו תמיהה מדוע מצא רבי חייא לנכון "לבזבז את זמנו" היקר לשם זריעת הפשתן קליעת הרשתות צידת הצבאים וכיוצא בזה וכי לא ראוי היה שיקנה עורות מוכנים מן השוק?

גם אם נניח שרבי חייא ביקש לכתוב את אותן המגילות בקדושה הן יכול היה לכל היותר לעבד את העורות "לשמה" ולכתוב עליהן דברי תורה בקדושה ובטהרה,

כל הטורח שקדם לעיבוד הקלפים לשם מה נועד? כלום לא טוב יותר היה לנצל את הזמן היקר לתורה עצמה ללמוד וללמד?

 

אלא מלמד הנצי"ב שכיוון שביקש רבי חייא לפעול שלא תשתכח תורה מישראל היה עליו להתאמץ בהכנה יתירה ולוודא שכל הצעדים לשם כך – החל מזריעת הפשתן יהיו כליל לשם שמים בלא שמץ פגם כלשהו.

בניין התורה לדורות דורש שיסודותיו יהיו חזקים ביותר וזאת על ידי שההכנה תהיה טהורה בתכלית השלמות, כיוון שהכנה כזו מתבקשת בשביל לנטוע תורה לדורות, כל מאמץ בכיוון זה לא היה יקר מדי, וכל זמן שהוקדש לכך לא היה בו משום בזבוז.

 

רק בדרך זו של היערכות בקדושה החל מן הצעד הראשון ניתן לייסד תורה בישראל. רבי חייא ידע את הסוד – מידת ההצלחה והעליה בתורה תלויה בעיקר בדבר אחד: כיצד מתכוננים לקבלת התורה, ככל שגדלה אותה הכנה מעבר למה שנחוץ לפי שורת הדין, באותה מידה היא תחדור אל לבו ביתר שאת וביתר עוז, ולכן התאמץ רבי חייא בכל כוחו שכל ההכנות ולו הרחוקות והמוקדמות ביותר יעשו על ידו אישית על טהרת הכוונה לשמה, לצורך זה היה מוכן לוותר על הרבה מזמנו כן היה מוכן להסתפק במסגרת לימודים מצומצמת. כי רבי חייא לא נטל על עצמו סתם הרבצת תורה, משימתו הייתה חשובה יותר "שלא תשתכח תורה מישראל!"

 

התאמצות זו של רבי חייא למען תינוקות של בית רבן יכולה ללמדנו עד כמה חשוב להשקיע זמן ומאמץ למען התלמידים, ואל יחשוב אדם ויאמר "עדיף שאלמד בעצמי וארחיב ידיעותי בתורה ובגמרא, חבל לי על הזמן הם בוודאי יוכלו למצוא מלמד אחר".

רבי חייא הבין את החשיבות בהחדרת התורה לליבותיהם של ילדי ישראל, את היסוד הזה למד רבי חייא מן המדרש שלפנינו. מהי חשיבותה של ה"נסיעה מרפידים" מדוע גם עליה להיות "על מנת לקבל את התורה"?

כי היא מהווה את ההכנה לביאתם למדבר סיני ואם בקבלת התורה ובמעמד הר סיני מדובר, הרי כל ההכנות חייבות להיות בתכלית ובשיא הקדושה רק אז מובטח שקבלה זו תהיה נצחית וקיימת לעד!

וביתר שאת פירש את הדברים "אור החיים" הקדוש: "הכנה ראשונה לקבלת התורה היא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה".

הכנה זו נרמזת במילים "ויסעו מרפידים" כלומר הסיעו והרחיקו עצמם מכל ריפיון.

הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל ב"שיחות מוסר" מוסיף על דברי האור החיים ומדגיש שההתרחקות מריפיון חייבת להגיע עד מסירות נפש ממש.

 

אולם ההעמק דבר אומר דבר נוסף: משה חשש שמא לא יספיקו להכין כראוי הכנותיהם לשבת קודש, שהרי מתן תורה היה צריך להיות ביום ו' ולבסוף הוסיף משה יום ונדחה ליום שבת.

בזה ייושב גם כן מה ששאלנו בתחילה, מדוע מוסיף משה יום מדעתו? כדי שלא לפגוע בשבת!

והיסוד שלמדנו לגבי קבלת התורה, שצריך הכנה מוקדמת כדי לקבלה כראוי, כך גם בנוגע לשבת קודש.

 

תלמוד בבלי מסכת ביצה (טז ע"א)

תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר (תהלים סח, כ): ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.

פירש רש"י:

ואוכל את הראשונה – נמצא אוכלה לזו, כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת.

 

לשם שמים – בוטח שתזדמן לו נאה לשבת.

מחד שביך לשבתיך – מאחד בשבת שלך תן ליבך לשבת הבאה.

יום יום – יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו.

 

אנו סופרים בכל יום "היום יום אחד בשבת", "יום שני בשבת", וכן על זה הדרך. כדי להזכיר ולזכור בכל יום בעוד כך וכך ימים שבת!

 

בספר "לולי תורתך" פרשת יתרו מסופר: בימי מלחמת תש"ח הרביץ מרן הגרא"מ שך זצ"ל תורה בישיבת לומז'ה בפתח תקוה כאשר היה אז מצור על ירושלים נבצר ממנו לשוב לביתו בירושלים לשבת ולכן התארח בבית הגרא"ה גולדברג זצ"ל.

פעם אחת ישב ביום שישי בחדר אשר הוקצה לו ושקד על תלמודו ובעלת הבית היתה עסוקה בהכנות לשבת. לפתע פרץ בבכי התינוק שהיה אז בבית הגרא"ה, ביקשה האם להעמיד קדירה על האש וללכת להרגיעו אך הבכי פסק וקול התינוק נדם, חרדה האם חרדה גדולה ומיהרה לראות מדוע נשתתק פתאום הילד, לתדהמתה ראתה את מרן הרב שך נושא את הגמרא שבה עיין ביד שמאלו ובימינו נשא את התינוק והרגיעו תוך כדי זה מלמל בפיו "לכבוד שבת קודש"…

אמרה לו האישה שהוא יכול להניח את התינוק בעגלה והיא תטפל בו והוא ישוב לתלמודו השיב לה מרן: ראי בגמרא נאמר שכל אדם חייב ליטול חלק בהכנת המאכלים לשבת, איני יכול לעזור לך במטבח, אבל כשאני מרגיע את התינוק ומאפשר לך לבשל ברגיעה הריני משתתף בזה בהכנת המאכלים לשבת, אם כן סיים ואמר הניחי לי להרגיעו… [לק"ט שבת עמוד כג].

 

בתורה נאמר זכור את יום השבת לקדשו. מאידך נאמר שמור. שמור מובן, שהרי משמעותו שלא לעשות חילול שבת, אך זכור – מהי הזכירה ומה טיבה? אם קידוש – היה לפסוק לומר קדש את השבת. מה יש לזכור כאן?

"מתנה טובה יש לי בבית גנזי, לך והודיעם" – מה צריך להודיעם, כשתבוא, ידעו!?

לגודל מעלת השבת, מצוה התורה תזכור אותה מראש. אם לא תתכונן נפשית וגשמית, השבת שלך לא תראה כמו שהיא צריכה להיות. כמו אדם האומר אתה זוכר שהיום החתונה של פלוני? פירושו האם התכוננת כראוי? כך בעניין השבת.

 

כשסין אירחה את ה'אולימפיאדה' כבר שנה קודם לא ניתן היה למצוא חתיכת ברזל ברחובות… את הכל לקחו לסין. עוד שנה האולימפיאדה… כשיש דבר חשוב [לפי קוצר דעתם], מתכוננים אליו כדבעי!

וזה מה שאמר ה' למשה לך והודיעם. דבר חשוב צריך הכנה. שיתכוננו כראוי.

שילכו למקוה לפני שבת. שיכניסו את השבת מוקדם. בשבת מצאנו תוספת מחול על הקודש.

יציאה להקבלת פני שבת.

הכנה של התבשילים. משיח לא יבוא ביום ו', משום שלא יוכלו להתכונן כראוי וטרודים בהכנות לשבת.

הכנה בעסק התורה ובקריאת שיר השירים.

 

 

הכנה כמובא בתלמוד בבלי מסכת שבת (קיט ע"א)

 

רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, רבי זירא מצתת צתותי, רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר: אילו מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתיפנא קמייהו? ואיכא דאמרי: רבי אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי, אמרי: אילו איקלע לן רבי יוחנן, מי לא מכתפינן קמיה?

 

בספר מרביצי תורה ומוסר ח"ב עמוד רסד מובא מעשה באדם אחד שהתלונן בפני הג"ר יצחק אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת סלבודקה כי בכל ערב שבת נופלת קטטה בתוך ביתו, הוא מצידו משלים את כל ההכנות לשבת בשעה מוקדמת אולם אישתו עוסקת במלאכתה תמיד עד הרגע האחרון.

ואיך מתכונן אתה לקבלת שבת שאלו רבי אייזיק. ברוך ה' השיב האיש כבר מחצות היום יושב אני מעוטף בגלימה של שבת מטוהר ומצוחצח קורא בפרשת השבוע ומתקדש לקראת שבת מלכתא. אם כן קרא רבי אייזיק לעברו עצתי אמונה שתפשוט לשעה קלה את הגלימה תקום לעזור לאישתך עזרה של ממש בעבודה המעשית של ההכנות לשבת אז תוכל בבוא השעה הנכונה להוכיח אותה בניחותא וידעת כי שלום אהלך…

 

ההכנה החסרה של אלישע אחר בעת בריתו, והתוצאות ההרסניות. טוב אחרית דבר מראשיתו.

וכך אנו צריכים לחוש לגבי כלל המצוות והבקשות מהקב"ה להתכונן כראוי. לכל מצווה יש את ה"לשם יחוד" המיוחד, משה רבינו ידע והבין שכדאי לדחות את מתן תורה את קבלת התורה כיוון שבני ישראל לא יהיו מוכנים לכך ומכאן נבין כיצד הקב"ה חפץ שנתכונן לקיום מצוותיו.

המעשה בגברת טרווס שבא אליה קרובה בחלום ואמר לה שהוא סובל ושתעזור לו. ושאלה מה תעשה, והשבתי לה שתקבל שבת עשרים דקות קודם. ועשתה כן ובא אליה אחר כך בחלום והודה לה ונתן לה מתנה בחלום…

ההכנה למצוה בעיסוק בהלכותיה ומצוותיה.

 

חג השבועות

מתן תורה – לצאת מן המסגרת והקבעון

ועתה – עת לכל חפץ

איננו מכונות, עבדי ה' אנו! [מבוסס על יסוד ממתוק האור עמוד יז עם הרבה תוספות]

תלמוד בבלי מסכת שבת (פח ע"א)

ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט, כז): קימו וקיבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.

וצריך ביאור, הרי כבר אמרו נעשה ונשמע, מדוע צריך עוד לכפות עליהם הר כגיגית?

 

מעשה ברבי עקיבא שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ורבי עקיבא הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל רבי עקיבא ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו – כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לתלמוד תורה. מצילו מן הגיהנום. אולם יש לתמוה- הרי רבי עקיבא החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אשתו וחזר ללמוד עשרים וארבע שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אישה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של לימוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו רבי עקיבא ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם, הרי היו לרבי עקיבא עשרים וארבע אלף תלמידים.

 

למדנו מכאן יסוד גדול. א. אם שמעת – התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

ב. הנוגע לענייננו – רובנו חיים על פי מסגרות קבועות. אני טיפוס חם, אני טיפוס קר, אני אדם רגשן, אני אחד ששומר דיסטאנס, אני טיפוס חסכן, אני טיפוס נדיב, אני טיפוס רגוע, אני מהיר חימה וכן על זה הדרך.

הבעיה של האדם הזה שהוא אינו פועל על פי הנדרש ממנו, אלא על פי טבעו. ואז אם נדרש ממנו לעשות דבר היפך טבעו, הוא אינו מסוגל 'זה לא אני' 'אני לא הטיפוס' ושאר קלישאות.

עבדי ה' אנו. עבד עושה מה שנדרש ממנו ברגע נתון. אין 'לא מתאים לי' אין 'זה לא אני'.

 

הדבר בא לידי ביטוי בפרשתינו האחרונה – במדבר. חז"ל אומרים שמשורר ששיער חייב מיתה.

אפילו שאני אחד שאוהב לעזור, ואם אני רואה מישהו מנסה להגיף שער וקשה לו – אני מייד קופץ לעזור לו, בכל אופן – אל תפעל לפי טבעך – אלא לפי ציווי השם!

רבי עקיבא באופן טבעי היה ממשיך לבית המדרש, כפי שעשה עשרים וארבע שנה. אביי כנ"ל.

אך הם שאלו את עצמם (דברים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ד' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ". כל אדם צריך לבדוק מה הדרישה ממנו 'עתה'. ולכל עת ולכל זמן ולכל חפץ. ואינה דומה דרישה של אז לדרישה של ועתה.

 

להשליט השכל על הרגש

החזון איש אמר שצריך האדם להשליט השכל על הרגש. אם אדם מטבעו עלץ ושמח, וכשמגיע תשעה באב אומר לך איני מסוגל להתאבל, חובה עליו להשליט השכל ולשבת לארץ ולקונן ולהתבונן בנוראות החורבן עד שיתחיל לדמוע.

אדם מלנכולי, דיכאוני, שאינו מסוגל לשמוח בחג, מצווה להתבונן בחסד ה' עלינו שבחרנו מכל העמים, או שיפעל חיצונית ואחר הפעולות ימשכו הלבבות על ידי ריקוד וכד'.

העיקר לא לפעול על פי הטבע. הפועל על פי טבעו, עובד את עצמו!

כך החזון איש נהג בעצמו

בעירו של החזון איש היה אדם שסבל ממעיו ולא יכל להוציא הרעי. היה צריך שאדם יעשה זאת באופן ידני. לא מצאו מי שיהיה מוכן לעשות זאת. החזון איש התנדב. הוא שהיה איסטניס מפורסם.

החזון איש – מחר גם תניח במקומי תפילין??…

 

(קהלת ג, א) "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם".

החזון איש והמציעים להילחם על האידיש והמשל לגנרל הזקן ולמלחמתו הלא רלוונטית

 

כך חייו גדולי הדור.

פעם ראו את הגרי"ס אוחז ביד אישה זרה בשתי ידיו, ומשוחח עימה. תלמידו לא ידעו נפשם מרוב תמהון ובושה. לאחר דקות ארוכות נפרדו דרכיהם. התלמידים פנו אליו ושאלוהו לפשר הדבר.

השיבם הגרי"ס הייתי בדרכי לאמירת השיעור, וראיתי אישה זו רצה לכיון הגשר. היה נראה לי חשוד, צעקתי לה שתעצור, והיא המשיכה, הגיעה לאמצע הגשר וביקשה לקפוץ. תפסתי אותה בכוח ולא נתתי לה. שאלתי אותה מה קרה? והיא השיבה שרחמנא ליצלן נפטרו לה שני ילדים קטנים ואחר כך בעלה חלה, וכעת השכירו את סוסם למישהו על מנת להתפרנס מעט, וכעת הסוס מת, די, אין לי כוח!

אמרתי לה אני אקנה לכם סוס. אך היא מאנה לשמוע, וכך נאלצתי לאחוז בידה בכוח שלא תעזבני ותקפוץ תוך שאני משכנע אותה עד שנרגעה והלכה הביתה.

הן אלו דברי חז"ל מפורשים אמר הגרי"ס (סוטה כא, ע"ב) היכי דמי חסיד שוטה? הרואה אישה טובעת בנהר, ואומר לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ולאצולה.

יש לדעת לכל מצב יש את ההנהגה שלו. לא על פי הרגל, לא על פי טבע. העובד על פי טבע עובד את עצמו, כי הוא נוהג כטבעו. אלא לדעת מה ה' רוצה ממני עתה, וזה לעשות.

 

בועז פועל נגד טבעו ומסייע לגיורת

במגילת רות אנו מוצאים את בועז מגיע לשדה ומגלה שם את רות והוא שואל מי הנערה הזו? ואומרים לו נערה מואביה הבאה משדה מואב, והיא מלקטת בעומרים. בועז אומר לה שתדבק בנערותיו, מזמינה לאכול מן הלחם שלהם, מציע לה לטבול פיתה בחומץ, ומכין לה קלי ונותן לה לאכול.

אין לבועז, שהיה גדול הדור מה לעשות אלא לשוחח עם נערה מואביה באמצע השדה ליד כולם?

אלא הוא שאמרנו, בועז בתור גדול הדור לא מתענין ב'מה טבעי', 'מה יאמרו', אלא מה הוא רצון ה' שאעשה עתה. ואם כן זו המצוה המוטלת עלי.

אדם גדול זה אדם שיודע להתעלות מעל הרגלים, טבעים, ולעשות את שנדרש ממנו!

 

מבחן האבות הקדושים

אברהם אבינו איש החסד שמכניס ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם בעת חוליו ושוחט להם שלושה שוורים ומאכילם לשון בחרדל ורץ לאפות עוגות ולהביא מים, נבחן אם יגרש את בן האמה עם חום למדבר בלא מים מספיקים.

נבחן האם יהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא שמתנגד עד היום לקורבנות אדם, הוא שלא מסוגל להרע לזבוב.

יצחק שמידתו גבורה נבחן האם יהיה מוכן לפשוט את צווארו להישחט, בעל הגבורה אינו מתכופף לפני אחרים ודאי לא לשחיטה…

יעקב שמידתו אמת נבחן האם ישקר לאביו על פי צו אימו מאת ה'. כיצד יתמודד עם אדם שכולו שקר כלבן.

לפעול נגד הטבע!

זה שאומר לו המלאך 'עתה' – ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני'. הדגש הוא על עתה, כמו שהסברנו 'ועתה' ישראל כו' כך אתה מסוגל לפעול מה שצריך לפעול 'עתה', ולא על פי טבעך בחסד! [נלע"ד]

 

רבי נחום משאדיק וצומותיו

מסופר על רבי נחום משאדיק שהיה סגפן גדול, והיה צם תעניות הפסקה החל ממוצאי שבת ועד ערב שבת. יום אחד הגיע אורח לשאדיק, שאלוהו בני העיר האם כבר אכל, והוא השיב שאכל עם רבי נחום משאדיק בביתו. שאלוהו האם אכלת איתו, או אצלו? והוא השיב איתו, הוא אכל יחד עימי! תמהו על כך ושאלוהו והוא השיב אכן אכלתי איתו. ושאלוהו האם כדאי היה לשבור את התענית? הרי היה זה ביום רביעי? [תענית הפסקה של ו' ימים עולה לכדי אלפיים ושש מאות יום!!! (מכתבי אליהו לרמאן)]

והוא השיב על מה אתם תמהים? הרי חז"ל לימדונו שגדולה הכנסת אורחים מהכנסת פני שכינה, והואיל ואורח שאוכל ואין בעל הבית אוכל עמו מרגיש שלא בנוח, אז ברור שהמצוה המוטלת עלי הייתה לאכול עמו!

פעם בא הרה"ק מרוזין זי"ע אל מחותנו התורת חיים זי"ע וישבו יחד לסעוד סעודה. התורת חיים אכל כדרכו בקודש, והרה"ק מרוזין טעם כף מאכל ותו לא.

משהבחין התורת חיים שהמחותן כמעט ואינו טועם מאומה שאלו לסיבת הדבר, השיב הרה"ק מרוזין לפני ירידתנו לעולם הזה התנינו תנאי מפורש עם הגוף שיסתפק במועט ולא סתם מועט אלא מיעוטא דמיעוטא והגוף הסכים לכך.

שמע זאת התורת חיים והניח גם הוא את הכף מידו שאל הרה"ק מרוזין את התורת חיים אם גם הוא התנה תנאי דומה?

לא, השיבו התורת חיים, לא התניתי תנאי כזה. ברם כעת התבהר לי מה שהיה תמוה בעיני מאז ומתמיד, על מה שאומרים בליל שבת קודש צאתכם לשלום' וכי מה איכפת לאדם שיישארו המלאכים בביתו?

אולם עתה נתבארה לי התמיהה, כשנגשים לסעודה משלחים את המלאכים, באשר ליד מלאכים שאינם טועמים מאומה גם אנו איננו מסוגלים לאכול…

אז לרבי נחום לא הייתה ברירה והוא נאלץ לאכול עם האורח הגם שהפסיק תעניתו!

 

מהות של גברא רבה מהגראי"ל שטינמן מוסף סוכות יתד תשס"ה

שלושה מלכים אין להם חלק לעולם הבא, משנה בסנהדרין פרק חלק. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואחר כך כתוב ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'. שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. יש אנשים שהם היו מלכים ואיבדו את החלק לעולם הבא ומי הם השלושה מלכים? ירבעם בן נבט אחאב ומנשה.

ובדף ק"ב ע"ב, מביאה הגמרא מעשה נורא: רב אשי אוקי אשלושה מלכים. ופירש רש"י: שסיים פרק חלק עד שהגיע למשנה של שלושה מלכים.

אמר: למחר נפתח בחברין, מחר נדרוש בחבירינו שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואין להם חלק לעולם הבא, אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, בא מנשה בחלום לרב אשי אמר: חברך וחברי דאבוך קרית לן? וכי סבור אתה שנהיה חבירך וחבירי דאבוך? (רש"י), זאת אומרת שבא בטענה האיך אתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה לי. מהיכא בעית למישרא המוציא? תאמר לי מאיזה מקום צריך לבצוע את הפת כשמברכים המוציא לחם מן הארץ. אמר ליה לא ידענא. רב אשי אומר לו בחלום אני לא יודע. אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן? מאיזה מקום בפת צריך לבצוע אתה לא יודע ואתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה אלי? אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. אדרבה, תלמד אותי את הדין ומחר בשיעור אני אזכיר את זה בשמך. אמר ליה מהיכא דקרים בישולא, ויש גורסין מהיכא דקדים בישולא. והם שני פירושים מה שהוא ענה לו אם מהמקום שנקרם פני הלחם או מהמקום שמקדים הלחם לאפות. והשאלה היא אם הכונה למעלה במקום שנקרם פניו או למטה במקום שמונח על השולים של התנור. ונחלקו בזה הפוסקים להלכה כמובא בשולחן ערוך. אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? רב אשי שאל את מנשה מאחר שאתם כל כך חכמים, למה השתחויתם לעבודה זרה? אמר ליה מנשה לרב אשי: אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. היית מגביה את שפת חלוקך כדי שיהיה קל לך לרוץ והיית רץ אחרי לעבוד עבודה זרה. למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא למחרת כשהתחיל לומר את השיעור הוא כבר לא אמר שנדבר מהחברים שלי אלא ברבותינו כאילו מנשה הוא הרבי שלו.

וצריך להבין כמה דברים :

א. ראשית הרי בלי שום ספק שרב אשי היה תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו. רב אשי! האם צריך תלמיד חכם יותר גדול מרב אשי? ובודאי שהיו שואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו! אם כן בודאי יודע הכל, ומנין ידע מנשה לבחור בדיוק את ההלכה הזאת שרב אשי לא יודע? האם מן השמים גילו לו למנשה בנבואה 'תדע לך אתה יכול לבחון את רב אשי בהלכה הזאת בדיוק'?

ב. עוד צריך להבין הרי רב אשי אמר 'נפתח בחברין' רק שחשב שמנשה לא יותר גדול ממנו, ובא מנשה ואמר לו שהוא גדול ממנו, אם כן רב אשי ידע שמנשה הוא תלמיד חכם ובכל זאת לא היה קשה לו האיך עבדו עבודה זרה אלא הבין שאפילו שהוא תלמיד חכם שייך שיכשל בעבודה זרה,

ולפתע אחרי שמנשה שאל אותו מהיכא בעית למישרא המוציא ורב אשי לא ידע לענות וראה שיש הבדל ביניהם בדין אחד שמנשה יודע יותר ממנו לפתע התעוררה לו הקושיא: מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? נמצא שזה שמנשה יודע כל התורה כולה לא היה קשה לו האיך עבד עבודה זרה ואם כן מה קרה אחרי שנתחדש לו שמנשה יודע דין שהוא לא יודע עד שהתעוררה לו הקושיא 'מאחר חכמיתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה', מה נתחדש לו עכשיו כל כך?

ג. ויש להוסיף הנה בדורותינו יכול להיות בחור בישיבה שהוא לא למדן מאד גדול ולומד משנה ברורה ויודע את ההלכה שצריך לבצוע במקום דקדים בישולא או דקרים בישולא לפי שתי הגירסאות ומצד שני יכול להיות למדן גדול שלא למד את המשנה ברורה הזה והוא לא יודע שיש כזה דין האם זה שיודע את הדין הזה הוא כבר יותר למדן? הרי בסך הכל הוא למד את המשנה ברורה הזה, וההוא לא למד, האם זה כל כך מכריע עד שרב אשי אומר כיון שהוא יודע את הדין הזה סימן שהיו חכמים כל כך וממילא הוא מתפלא האיך עבדתם עבודה זרה? מה זה קובע כל כך? מה ההבדל כל כך בחיסרון ידיעת הלכה אחת?

 

ויותר מזה הנה בגיטין (ו, ע"ב) מביאה הגמרא שרב אביתר אמר הלכה מסוימת ושאל רב יוסף: מאן לימא לן דרב אביתר בר סמכא הוא? פירוש שראוי לסמוך עליו בדין שאומר. ועוד הא איהו דשלח ליה לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו, הוא כתב את הפסוק הזה וכתב ליה בלא שירטוט, ואמר רבי יצחק ב' כותבין ג' אין כותבין, מותר לכתוב שתי מלים בלי שירטוט ולא שלוש, במתניתא תנא שלוש כותבין ארבע אין כותבין.

והיות שהוא כתב את הפסוק הזה ועבר על הדין שאסור לכתוב בלי שירטוט – ממילא אינו בר סמכא, כך טען רב יוסף.

 

אמר ליה אביי אסו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא? האם כל מי שלא יודע את הדין הזה של רב יצחק הוא כבר לא גברא רבא? בשלמא מילתא דתליא בסברא, לחיי. בשלמא דבר שתלוי בסברא – זה טענה, אבל הא גמרא היא, וגמרא לא שמיע ליה דין זה. לא חדשוהו מסברא אלא בקבלה מרבותיהם והוא לא קיבל את הקבלה הזאת, וכשלא יודע דבר של קבלה האם בגלל זה הוא כבר לא גברא רבא?

אם כן רואים מהגמרא שאם אחד לא יודע איזו הלכה שמפי הקבלה, לא נפרך שבשביל זה הוא לא גברא רבא, ואם כן מה רצה מנשה מרב אשי? האם זה דבר של סברא, ואם כן אם למנשה היה בקבלה את הדין הזה ורב אשי לא ידע, האם בגלל זה רב אשי כבר לא כל כך גדול ורק מנשה גדול עד שהוא כבר לא יכול להיות חבר שלו וצריך לקרותו רבותינו?

ובכלל צריך להבין מה רוצה מנשה בזה? האם הוא רוצה להתפאר שהוא יודע איזה דין יותר מרב אשי? הרי רב אשי יכול לומר לו: מה אתה רוצה ממני? לך יש ראש גאוני ולאחרים אין כזה ראש כמוך. האם בשביל זה הוא כבר מופרך עד שאי אפשר להיות גברא רבה?

 

דבר שאדם משתוקק אליו הוא משקיע בו מחשבה

ואפשר לומר כך: הנה בעצם מאי נפקא מינא מהיכן לבצוע את הלחם, אם למטה או למעלה? אלא מבואר במשנה ברורה שזה מכבוד הברכה לבצוע במקום חשוב, כי ברכה לא אומרים סתם על איזה דבר, אלא צריך להיות על דבר חשוב, ולכן כשיש אפשרות לברך על דבר חשוב ועל דבר פחות חשוב צריך לברך על החשוב.

והרי כתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א, סעיף א) שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים וכו', כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו ולכן גם בחדרי חדרים צריך להתנהג כראוי לפני מלך מלכי המלכים, כך מביא הרמ"א. והרי הכלל הוא שדבר שאדם רוצה מאוד הוא משתדל ומתעניין בזה האיך שיוכל לעשותו באופן הטוב ביותר וכן כל דבר שאדם רוצה, דבר שזה נוגע אליו הוא עושה הכל ומשקיע מחשבות האיך לעשותו באופן שיהיה מרוצה ביותר, אם כן כשיש לאדם אהבת ה' ומרגיש שויתי ה' לנגדי תמיד בודאי הוא מבין שכשעושים דבר צריך לעשותו חשוב,

וכשעושים ברכה צריך לעשותו באופן חשוב ואם יעשה ברכה על דבר לא כל כך חשוב במקום על דבר חשוב זה סימן שהוא לא מרגיש כבוד שמים, כי אם הוא מרגיש כבוד שמים הוא צריך לדעת שהדבר הכי טוב עושים בשביל הקב"ה,

ואם כשמנשה שאל את רב אשי מנין בוצעים על המוציא, היה עונה לו זו לי באמת שאלה שעמלתי עליה ואינני יודע מה צריך לעשות, לא היה לו שום טענות אליו, כי אם עמלת על זה ורצית לקדש שם שמים, חיפשת האיך לראות שיצא יותר כבוד שמים, רק שלא יכולת להכריע, בסדר.

אבל רב אשי ענה לו 'לא ידענא' זאת אומרת שהוא לא חשב על זה, ואז היתה לו טענה אליו כי בדור שלנו, של מנשה, התלמידי חכמים ידעו שדבר כזה שנוגע לכבוד שמים לא החרישו, אלא עמלו על זה לדעת האיך יצא כבוד שמים, וחיפשו את כל העצות לראות האיך שיצא כבוד שמים,

נמצא שלא בא אליו בטענה על שהוא לא יודע דין, זה לא טענה עליו, אבל למה לא חשב האיך להרבות כבוד שמים?

ומזה הוא הוכיח לו שהם היו יותר גדולים. והסכים לזה רב אשי שזה דבר גדול מאוד שאדם לא מחסיר שום מקום מלחשוב האיך שיצא מזה כבוד שמים ובכל פעולה חושב האיך יצא מזה כבוד שמים ובדור של מנשה משמע שכך היה.

ואמר לו רב אשי אתה צודק ואם כן אתה הרבי שלי, ולא הרבי שלו במה שלימד אותו את הדין, אלא לימד אותו שכשיש נושא שנוגע לכבוד המקום צריך לחשוב בכל דבר שיצא מה שיותר כבוד שמים, ומי שלא נעצר לחשוב את זה – הוא קטן, ואתם קטנים מאיתנו!

ולכן מתחילה לא היה קשה לרב אשי האיך זה שהוא תלמיד חכם ועובד עבודה זרה, אבל מאחר דחכמיתו כולי האי, השקיעו את כל הראש לחשוב האיך יצא כבוד שמים אם כן האיך קורה כזה דבר שתעבדו עבודה זרה?

תלמיד חכם שעבד עבודה זרה יכול להיות, אבל להיות כל כך חזק בכבוד שמים, שבכל פעולה מקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד, ומחפש עצות רק שיצא מה שיותר כבוד שמים, אם כן האיך פלחיתו לעבודה זרה?

וענה לו מנשה מה שענה.

ובזמנינו אחד שלמד את השולחן ערוך ועושה את זה, אין ראיה שהוא אדם גדול, רק למד את הדין ומקיימו, אבל בזמנם שלא הייתה עדיין הלכה בענין זה, ובכלל לא נתקן עדיין ברכות כי מאה ברכות תיקן דוד המלך או אולי כן היה, אבל הטענה לא היתה על מה שהוא ידע את הדין ורב אשי לא, רק שאנחנו יודעים שצריכים לחשוב ולראות שבכל פעולה יצא כבוד שמים, ובודאי אנחנו לא במדרגות כאלה אנחנו רחוקים מאוד אבל לדעת צריך ולכל הפחות כל אחד ישתדל מה שיותר לעשות שיצא כבוד שמים, ואמנם אנחנו רחוקים מזה מאוד אבל הקב"ה יעזור שנגיע לכל הפחות למעין של מעין מזה, וזה יהיה הדבר הכי גדול והקב"ה יעזור שנתרומם למדרגה שלכל הפחות נחשוב על כבוד שמים!

עלינו ללמוד מזה לחשוב לפני כל פעולה שעושים. אומנם ודאי שאנחנו לא במדרגות כאלה שכל פעולה תהיה עם מחשבה גבוהה כל כך, אבל עלינו לדעת וללמוד מזה עד כמה שאפשר להוציא לפי מדרגתינו הקטנה מאוד, שלא לעשות דבר בלי התבוננות ובלי חשבון.

 

אדם שעושה כל דבר כפי מה שיוצא לו, בלי לחשוב, זוהי מדרגה קטנה של בן אדם, ואפילו בדעתינו הקטנה צריך להשתדל עד כמה שאפשר לחשוב בכל פעולה, אם יצא מזה כבוד שמים או חלילה להיפך!           

כאשר אדם עושה פעולה, הוא חייב לחשוב אם יצא מזה כבוד שמים או להיפך חילול שם שמים, ואף שהרבה פעמים אפילו אם הוא חושב בכל זאת הוא מרמה את עצמו שעושה לכבוד שמים, אך למעשה זה לכבוד עצמו – אבל על כל פנים שיחשוב לכל הפחות, ואם הוא לא חושב זה מדרגה קטנה מאוד.

 

ומי שילך בדרך זו, המדרגה שלו היא גבוהה גבוהה והוא יכול להגיע למדרגות גדולות. אומנם לא יהיה כמו רב אשי, אבל יהיה גדול מאוד. אנחנו צריכים מאוד להתחזק בזה כל אחד ואחד, אפילו אנשים קטנים כמונו, ולהשתדל עד כמה שאפשר לא לעשות פעולות בלי מחשבה, וככל שעושה יותר עם מחשבה יש לקוות שיגדל ויהיה גברא רבא, והקב"ה ישמח באדם כזה, וכולנו נזכה להתרומם להגיע למדרגה כזאת, ומי שיתרומם בזה יהיה מאושר בזה ובבא.

הרב שטיינמן בעצמו בעת טיסה מעל מפלי הניאגרה

הציעו לו לעבור לצד השני של המטוס ולראות את המפלים מלמעלה שזה בבחינת 'מה רבו מעשיך ה''! הרב קם ממקומו והלך ולפתע שב על עקביו. שאלוהו – מדוע? והוא השיב חשבתי לעצמי מדוע אתה הולך, בגלל ה'מה רבו' או בגלל הסקרנות??? לפעול מתוך מחשבה!

 

כך חי אדם גדול. לא לפי תבניות.

אבי החזון איש ויום הכיפוררים

סיפר הגר"ח קנייבסקי שסיפר לו החזון איש שפעם אחת היה אביו חלש ביום הכיפורים ושאל לרופא, ואמר לו שיצום לפי הרגשתו, ברגע שירגיש שאינו מסוגל שיפסיק את הצום. אביו של החזון איש עשר דקות לפני סוף הצום אכל. אנו היינו אומרים אם כבר הגעת לכאן, תסיים! אך לא, לאבי החזון איש לא היה ענין לסמן לעצמו 'וי' – צמתי ביום הכיפורים, אלא הוא עבד ה', כשיש מצוה לאכול, אוכלים. מבלי חשבונות זרים.

 

החפץ חיים היה רגיל כל ליל שבת לומר שלום עליכם ואשת חיל,

והנה שבת אחת מיד כששב החל בקידוש וישבו לאכול, ואחר הדגים החל באמירת שלום עליכם כו' שאלוהו מה קרה? והוא השיב יש לנו אורחים שבאו מדרך רחוקה והם רעבים, המלאכים יכולים לחכות…

 

הגרי"ס מלמד 'עין יעקב'

בספר השרף מבריסק סוף פרק י״ג מסופר, שכאשר היה המהרי׳׳ל דיסקין זצ״ל רב בעיר מזריטש, ביקר אצלו הגאון רבי ישראל מסלנט, וסיפר לו על מה שפועל למען הכלל, נודד ממקום למקום לחזק את היהדות. במקום אחד הקים ישיבה וכולל, ובמקום שני לימד את הסטודנטים פרק בנביא, כדי לקרבם ליהדות. ובמקום שלישי שרוב היהודים חללו שבת בעבודתם, ניסה לדבר עמהם לצמצם את חילולי השבת ולמסור להם שיעור בעין יעקב.

שאל אותו המהרי״ל דיסקין, וכי בשביל למסור שיעור בעין יעקב צריך שאתה רבי ישראל עם כל גאונותך תעסוק בזה.

[גדלותו של הגרי"ס ומכונת ליפקין, הגרי"ס וגאונותו והפתק בבית המדרש שהוחלף]

השיב לו רבי ישראל, ומי עשה זאת לפני שהגעתי? אף אחד. אם כן זה מוטל עלי. בדברים אלו רצה רבי ישראל לרמוז למהרי״ל דיסקין שגם הוא צריך להתאמץ יותר בתפקידו למען הכלל.

השיב לו המהרי״ל דסקין, לא כל אחד יכול לעשות את מה שאתה עושה. כלומר אני לא מסוגל לזה. ולכן זה לא תפקידי. אמר לו רבי ישראל, אבל להיות רב בעיר ולתקן את הפרצות אתה כן מסוגל, לכן אבקש ממך לעזוב את מזריטש וללכת לקובנה, כדי לשמור את מצב היהדות שם. וכך באמת היה.

זה עוצמה מיוחדת, שאדם ידע ויכיר מה הם כוחותיו וכשרונותיו ויבין מה תפקידו בעולם, ולא יתבלבל משום דבר, כאשר ברור לו שלדברים אחרים הוא אינו מסוגל לפעול. [מעין גנים במדבר].

הגרי"ס תמה כיצד יתכן צדיק נסתר בדור הזה? היתכן שבעת פיגוע יהיה באיזור 'רופא נסתר'…?

רבי ישראל מסלנט שהלך בליל כל נדרי להרגיע תינוק.

 

 

הרב מבריסק והמלחמה עם החופשיים שהשבת גרמה להפסקת הדבקת המודעות

כאשר התנהלה מערכת הבחירות לקהילות בפולניה תחת סיסמת כיבוש הקהילות של מעוזי התורה, עמדו גדולי הדור ולחמו בעוז להצלחת היהדות שומרת התורה והמצוות נגד משטיניה.

בעיר בריסק היוו החרדים מיעוט קטן ועל כן היתה התחושה כי בריסק אבודה.

רבי יצחק זאב הלוי סולובייצי'ק, רבה של העיר, הקים רשימה חרדית והזמין נואמים מוכשרים למרות שהללו פיקפקו אם כדאי לבוא שכן המאבק היה נראה אבוד מראש. הבחירות נועדו ליום ראשון, וביום שישי לאחר שיכנועים מרובים מצד פרנסי הקהילה החרדית החליט מרן הרב זצ"ל לצאת בקול קורא נלהב למען הבחירות. העסקנים היראים אמרו רק זה אולי יציל את המצב, הציבור כולו יראה עד כמה הרב צועד עימנו, ויצביעו עבורנו. המודעות יצאו מהדפוס ביום שישי בצהרים. כאשר נודע הדבר לרב אסר להדביקן מחשש שמא יגרם חילול שבת תוך כדי הדבקתן.

העסקנים התחננו, המערכה אבודה והמודעות הן הדבר היחיד שבכוחו להציל! אך לא הועילו מאומה, הרב עמד בתוקף על האיסור להדביק את המודעות. את דבריו תמך הרב מבריסק בדברי הגמרא במסכת עירובין (דף מג) שאם יש תחומין למעלה מעשרה, המשיח לא יבוא בשבת למרות שיתכן שבאותה שבת יעבור מישהו מישראל עבירות ויצטרכו להמתין עוד זמן רב עד שיוכשר שוב הזמן לביאת המשיח.

 

המקור של מרן הסבא מסלבודקה זצוק״ל

״ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה״ (רות א, יד)

את ״ורות דבקה בה״ ביאר הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט״א (ב׳ברכת מרדכי׳) על פי מעשה באחד מתלמידי ישיבת סלבודקא, שלקראת הימים הנוראים ניצב בפני רבו מרן הסבא זצוק״ל ונועץ כיצד לנהוג: בעיירתו – אי שם במעמקי ליטא – ציבור קטן של מתפללים ללא בעל תוקע. ״מה השאלה?״ הפטיר מרן הסבא ״וכי עלתה על דעתך להשאיר את הציבור ללא בעל תוקע?״ כאן מתאר בהרחבה את הדין ודברים שבין התלמיד לרב, עד שהתלמיד מקבל את דעת הרב ונוסע לביתו.

לקראת זמן חורף שב התלמיד לישיבה, ומבחין שרבו מתייחס אליו בקרירות. הדבר נמשך ימים, שבועות ואולי חודשים. בהזדמנות מרהיב התלמיד עוז, פונה ברטט ומבקש לדעת על מה ולמה? ״וכי אין מר יודע עדיין?״ נענה מרן הסבא ״הלא נסע מר מכאן לימים הנוראים – איך זה יתכן לנסוע מכאן, ועוד בימים הנוראים?!״

ניצב הבחור נדהם ובחצי פה ניסה לשאול ״הלא שאלתי וחזרתי ושאלתי…״ ומרן הסבא בשלו: ״איך זה עוזבים את הישיבה לימים הנוראים?״ פנה התלמיד נזוף אל אכסנייתו, תפוס במחשבותיו ועסוק בהבנת התמיהה הנוראה – עד שהבין.

ונבין גם אנו: שני הדברים אמת, ודאי שאין להשאיר עיירה ללא בעל תוקע ואף על פי כן גם לא יתכן – פשוט לא יתכן – לעזוב את הישיבה, את מרן הסבא, ובפרט לימים הנוראים. אם מוחשי הדבר כי פשוט לא יתכן – הרי אז פשוט לא נוסעים!

ואם תאמר: הכיצד משאירים את הציבור הקדוש ללא בעל תוקע? אומנם קושיה היא – אך אם לא יתכן לנסוע מן הישיבה, ומן הרב, היה נמצא גם התירוץ.

נדמה לי – סיים – כי רות וערפה היוו את המקור לשיפוטו החינוכי של מרן הסבא מסלבודקא זצוק״ל: אם הדבקות קיימת נעלמים כל החשבונות האחרים. כשהדבקות חסרה נערמות הבעיות. אם הדבקות קיימת ואי אפשר פשוט לעזוב את הישיבה היה נמצא גם הפתרון לבעל התקיעה: ״ורות דבקה בה״!

 

הבה ונשיב על מה ששאלנו –

ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.

 

וצריך ביאור, הרי כבר אמרו נעשה ונשמע, מדוע צריך עוד לכפות עליהם הר כגיגית?

התשובה – האם אתם מוכנים לקיים מצוות גם כשזה מנוגד לטבעכם? גם כשיש צורך לכפות את הטבע? גם כשקיום המצווה הוא כמי שכפו עליו הר כגיגית?

אמר רבא הדור קיבלוה בימי אחשורוש – אכן בימי אחשורוש נהגו כן, שהרי אז על פי טבע ועיני בשר הגורם לכל הצרות הוא מרדכי שלא כרע ולא השתחוה, ובגללו נגזרה הגזירה, והם היפכו טבעם והאמינו לו שזה באשמתם שנהנו מסעודתו וכו' ושפלחו לצלם בעבר, אכן אז קיבלו את העקרון של קיום התורה והמצוות גם כשזה מנוגד לטבע ולעיני בשר! [נלע"ד].

כך גם נוהגת אסתר

היא, שצנועה הייתה, וברחה מאחשורוש נאלצת בציווי מרדכי להיכנס אל אחשורוש וכאשר אבדתי אבדתי. הגם שלדעתה כדאי להמתין עד שהוא יקרא לה. היא כופפת דעתה לדעת תורה ועושה מה ש'ועתה' ה' שואל מעמה.

כך גם נוהגת רות

הרי רות היא בעלת טבע של מרדנות, מרדה במוסכמות של בית אביה, והלכה להתגייר. אחת כזאת קשה לה לכפוף עצמה לאחרים, והיא מקבלת כל אשר חמותה אומרת לה, הן בזה שהולכת לאסוף בשבילה חיטים, הן בזה שיורדת לגורן בלילה שלא כפי הבנתה.

 

איש על דגלו באותות לבית אבותם.

חז"ל אומרים משורר ששיער חייב מיתה. מדוע?

אמר רב פפא לאביי מדוע לראשונים נעשו ניסים ולנו לא? והשיבו מפני שהם היו מוסרים נפשם על קידוש ה'.

הדוגמא: רב אדא בר אהבה שראה את אותה הכותית שהיתה לבושה כרבלתא בשוקא, סבר שהיא בת ישראל וקרעה ממנה. התברר שהיא כותית ואמר לה: מה שמך? אמרה לו: מתון.

אמר לה: מתון מתון ארבע מאות זוזי שוויא.

וצריך ביאור היכן היא המסירות נפש? וכי תשלום של ארבע מאות זוז זו מסירות נפש בשביל גדול בתורה?

ובפרט שהגמרא אומרת שהוא אמר שאם היה נוהג במתינות היה מציל עצמו מהפסד של ארבע מאות זוז, משמע שהוא לא התכוון שיגרם לו נזק כלכלי בשל הענין… אז היכן המסירות נפש?

מבאר הגרמ"צ ברגמן על פי הגמרא בתענית (כ, ע"ב) ששאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים, [רבי שמעון מירוסלב השיב מפני שאף פעם לא שאלתי שאלות על הקב"ה, שמי ששואל קוראים לו לתת לו תשובות…] והוא השיב מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הלכתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ותפילין, ולא ישנתי בבית המדרש ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בחכינתו ויש אומרים בחניכתו.

הדבר הראשון שהזכיר הוא שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו. רוב בני אדם אינם מקפידים בחוץ, לא נעים. אך בבית – הם מרגישים חופשי…

והנה רב אדא שזו מידתו, רואה אישה עם כרבלתא בשוק, כבוד ה' בוער בו, והוא קורע את בגדה מבלי לחשוש מה יאמרו.

הוא מסכן עמל של חיים, שמעולם אינו מקפיד, וכאן פתאום נוהג בהקפדה יתירה ואף קורע בגדה – אין זה אלא מסירות נפש נפלאה!

 

חג השבועות

 

נעשה ונשמע – הכח לפעול נגד ההגיון

נעשה ונשמע – וההגיון האנושי [נלע"ד, ע"ע חיים של תורה ג' עמ' מח]

חג השבועות. החג המכונן של העם היהודי. חג מתן תורה. הבה נתבונן מעט בלקחים הנלמדים מסוגיה זו.

ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתא מרִבבות קדש, מימינו – אש דת למו. חז"ל דורשים פסוק זה ומבארים שבטרם נתן ה' בסיני לעמו ישראל תורה, חיזר עמה אצל האומות וסירבו לקבלה. כמובא במכילתא דרבי ישמעאל [יתרו] "נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה?, אמרו לו, מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'ועל חרבך תחיה'. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף. אמרו לו, כלנו מניאוף דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהם, והיאך נקבלה. נגלה על בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, אל תגנוב. אמרו לו, בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, וכתיב 'כי גנב גנבתי'. וכשבא אצל ישראל 'מימינו אש דת למו', פתחו כלם פיהם ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' עד שבא לפני עם ישראל ואמרו נעשה ונשמע.

קבלת ישראל את התורה באמירה 'נעשה ונשמע' גרמה רעש גדול בשמים:

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע'. [תרגום: בתחילה נעשה ואחר כך נשמע]. [שבת דף פח.]

צריך להבין מה כ"כ מיוחד ב'רז זה'?

הגמרא שם מביאה מעשה באותו צדוקי שראה את רבא מעיין בסוגיה והיו אצבעות ידיו מונחות מתחת לרגליו והיה ממעכן ברגליו ודם נוטף מהן ואינו מרגיש. אמר לו אותו צדוקי: עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזנכם [נעשה לנשמע], ועדיין בפזיזותכם אתם עומדים. בתחילה היה לכם לשמוע, אם הנכם מסוגלים לקבל – קבלו, ואם לא – אל תקבלו. השיב לו רבא: אנו שהולכים עם הקב"ה בשלימות כתוב בנו 'תומת ישרים תנחם', אתם שהולכים עמו בעלילה – בכם נאמר סוף הפסוק 'וסלף בוגדים ישדם'.

רש"י: הולכים עמו בשלימות – התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטעיננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו:

מהו הגדר 'הולכים עם הקב"ה בשלימות', ומהי אותה 'תומת ישרים' המנחה אותנו בתמורה?

בשבועות נהוג לקרות את מגילת רות. הבה נלמד מעט על הנפשות הפועלות במגילה.

ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. אלימלך רואה את המצב וחושש שיתדפקו על דלתו כל החלכאים והנזקקים, והוא יורד למקום שבו יש שבע- למואב. הגיוני מבחינתו? מאד. מה לי להשאר כאן ולפתוח בית תמחוי? מה אני משרד הסעד? שהממשלה תדאג להם…

תוך תקופה קצרה הוא מת, בניו מתים, ונעמי וכלותיה נותרות אלמנות.

נעמי שבה לארץ. רות וערפה מלוות אותה, נעמי מפצירה בהן להישאר בארצן, שהרי אין סיכוי שאוליד ויהיו לי עוד בנים שיוכלו לשאת אתכן לנשים, ומה לכן כי תשתרכנה אחרי אשה זקנה שכבר לא נותר לה מאומה לתת לכן?

דברים של טעם. ערפה משתכנעת וחוזרת. הגיוני מבחינתה? הגיוני ביותר. מה לי ולזקנה ששבה לְארץ שאינני מכירה, לעם שאיני שייכת לו, ובפרט שמדובר באישה זקנה עניה מרודה, שתיפול עלי רק לנטל?

הבה נהפוך דף. לאחר שראינו את בעלי ההגיון הצרוף, נתבונן כעת בדמויות ה'בלתי הגיוניות' שבמגילה:

'וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ': נעמי מנסה לשכנע את רות שכדאי גם לה לשוב לבית אמה, ביתו של עגלון מלך מואב, שם לא יחסר לה כלום, אך ללא הועיל. כל נסיונות השכנוע נופלים על אזניים ערלות. היא מנסה להניאה כשהיא מתארת לה את הקושי הגודל הכרוך בשמירת המצוות, אך רות אינה מושפעת. 'וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה  ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ':

רות מתגיירת והופכת להיות בת לעם היהודי. הגיוני? בודאי שלא. רות, את עדיין צעירה, למה לך לקחת על גבך חמות זקנה ולדאוג לה ולפרנס אותה? להסתובב בשדות מבוקר עד ערב וללקט שעורים? היכן העתיד שלך?

זאת ועוד, מי יתחתן איתך, הרי את מסתפחת לעם בו לעולם תהיי במעמד 'נחות', גיורת, בת לעם המואבי שכשרותו לבוא בקהל ה' עדיין הייתה מפוקפקת באותו הדור. ועוד שאלה – מה לך להתגייר ולהיות יהודיה ולהתחייב במצוות רבות, שכגויה די לך בשבע מתוכן?

רות הולכת עם נעמי ומלקטת בשדות לצורך חמותה. היא נוהגת בצניעות מופלגת ואינה הולכת 'אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר'. הגיוני? בהחלט לא! כיצד תתחתני אם לא תנסי להכיר מי מהבחורים? ובודאי בצניעות ובקדושה כיאה לבת ישראל כשירה.

בשלב הבא נמצא שידוך לרות. נעמי מציעה לה להתחתן עם בועז, זקן ישיש בן 80 או 400, רק משום שהוא הגואל… הגיוני? בודאי שלא! הרי הוא יכול למות מחר, ותהי שוב אלמנה! לא די לך פעם אחת לשכל בעל? ובכלל – את מתחתנת כדי לשמש כסייעת לאיש זקן? בכל זאת דבר לא מרתיע את רות, והיא נישאת לו נגד ההגיון.

הבה נתבונן בתוצאות.

אלימלך- פעל 'בהגיון'– ומת. כנ"ל שני בניו. ערפה פעלה ב'הגיון' בפרישתה מנעמי, ונולדו לה ארבעה גיבורים שנפלו ביד דוד וגיבוריו [סוטה מב].

רות פעלה שלא בהגיון וזכתה להתקרב לעם היהודי ולהחקק בהיסטוריה כגירת צדק אמיתית, זוכה להאריך ימים ולהיות אמהּ של מלכות כשכסאה ניצב מעל כיסא שלמה המלך!

האמנם רות חסרת היגיון?

רות פעלה כפי הנדרש על פי מידת המוסר ורצון ה'. היא הלכה עם נעמי, כי באמת מי ידאג לה אם לא היא? האם אשה זקנה תהיה מסוגלת ללכת ללקט שעורים בשדות? ובפרט אשה מכובדת כרות, שעשירה גדולה הייתה. ההגיון אומר אחרת, אך רות אומרת 'נעשה ונשמע'. אני עושה כנדרש, ולא מנסה לחפש מה 'ההגיון' הארצי- גשמי מורה לי.

רות מתגיירת. אמנם קשה להתגייר ולא הגיוני אך רות שוב אומרת 'נעשה ונשמע'.

אמנם לא הגיוני להתחתן עם בועז שאכן לבסוף באותו הלילה מת ומותיר אותה הרה לאנחות – אך היא אומרת לחמותה 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה'. ללא כחל וסרק, ללא סייגים וגדרות. פשוט 'נעשה ונשמע'. אני מקיימת רצון ה' בלי שאלות. הקמת שם המת על נחלתו.

אלימלך וערפה לא עשו כפי מידת המוסר והצו האלקי, אלא פעלו ע"פ ההגיון שלהם. שהרי לאלימלך אסור היה לברוח מן המערכה ולנטוש את אחיו הרעבים ללחם ומשחרים לפתחו. הוא בחר במעשה ההגיוני מבחינתו, ונענש.

ההגיון אמנם אומר לעשות כמעשה ערפה ולשוב חזרה למואב, והתוצאות אינן מאחרות לבוא. ההידרדרות המוסרית שלה כבמדרון חלקלק אינה מתמהמהת, כפי שמבארים חז"ל, וסופה הוא שכל בני הנשוקה נופלים ביד בני הדבוקה [סוטה מב:].

רות אומרת 'נעשה ונשמע' וזוכה לשושלת בית דוד, ולמלך המשיח!

נעשה ונשמע.

נעשה ונשמע פירושו להיות מוכן לוותר על הראציונאליות ולבטוח בה'.

הגוי אומר קודם אבין אחר כך אעשה. הוא חושש אולי זה לא 'יתאים לי…'

מעשה באשה חשובה שתפרה מעיל יוקרתי ומיוחד לספר תורה. המעיל הובל אחר כבוד לבית הכנסת, והנה בטקס חגיגי מולבש הספר במעיל המושקע. אך אבוי, קצר היה המעיל בעשרה סנטימטרים ויריעות הספר בולטות מתוכו… נצטערה האשה צער רב, אך מיד עלה רעיון במוחה – מדוע, כבוד הרב, שלא נקצר מעט את הספר כך שיתאים למעיל?…

זו הנהגה של גוי.

הגוי רוצה להתאים את התורה למידותיו ולא להיפך… קודם נשמע אח"כ נראה… נבדוק אם זה 'תואם את מידותי'…

אלה הם אנשי ה"מה כתיב בה"… לכשיתאים לי…

היהודי מתאים עצמו לתורה, ולא להיפך!

זהו המיוחד ברז הנקרא 'נעשה ונשמע'. לקבל את רצון ה' בשלימות. ללא פקפוקים, תוך ביטול ה'אני', תוך ביטול ה'כדאיות' ו'הרציונאליות'. זהו שאומר לו רבא לאותו צדוקי אנו שהולכים עמו בשלימות, בתמימות, מקיים בנו 'ותומת ישרים תנחם'. ההולך עם הקב"ה בתמימות אינו מפסיד. תשאלו את רות. ה'מבין', ה'מתחכם', ה'הגיוני', נגד המוסר והתורה, סופו 'וסלף בוגדים ישדם'.

כלשונו של המלבי"ם: "וסלף בוגדים ישדם, הבוגדים הם הפך ישרי לב, שהם ילכו הפך היושר, ו'סלף' [לשון סילוף ועיוות] נקרא מה שמקלקל היושר והצדק, וזה ישוד אותם [מלשון שוד], שסלף הזה דומה כלסטים המצויים בדרך עקש וישימון, שיבוז הון הנפש ויפילה לבאר שחת":

האדם ניכר כעבד ה' דוקא כאשר הוא פועל נגד שכלו. כשמקיים את המצוות השמעיות- שעטנז, ציצית, תפילין, ודומיהן.

קבלת התורה בסיני ואמירת ה'נעשה ונשמע' משמעותו שעמ"י מוכנים למסור נפשם בעד התורה בכל מצב. גם כשהאצבעות נוטפות דם. זהו הסוד גדול שעליו הקב"ה שואל מי גילה רז זה לבני!

המתבונן בקורות ימי עמי ישראל איני יכול להתפעל מקיומו בדרך לא ראציונאלית. היסטוריונים אינם מבינים מהו סוד הקיום של העם היהודי. עמים קמו ונפלו, והוא נותר קיים כמאז. כולם מנסים להשמידו- והוא מתמיד בעקשותו להתקיים. זה כל כך לא הגיוני, עד שגם הגוי עומד נפעם.

אף שאין זה מהרגלנו, די אם נצטט מהגיגיו של אחד מבני אומות העולם הסופר הרוסי לב טולסטוי, שנכנס לקלסיקה העולמית של הספרות. וכך כתב:

"היהודי הוא אותו יצור קדוש שהוריד משמים את האש הנצחית והאיר בה את חשכת העולם. הוא המקור הרוחני, המעיין הנובע והנחל הזורם, אשר ממנו שאבו כל השאר את אמונותיהם ודתותיהם. היהודי הוא חלוץ האנושות. הבורות והבערות נשללו מהיהודי בפלסטינה הנושנה והעתיקה, יותר מאשר כיום באירופה המתורבתת.

היהודי היה תמיד סמל לסובלנות דתית ואזרחית. "אהב את הגר" – וחוק זה נחקק באותם ימים קדמונים בהם המטרה החשובה של כל שלטון היתה למחוץ ולשעבד את הזולת. והמענין הוא, שלא רק שהיהדות רחוקה ממסיונריות ומרצון למשוך זרים מדתות אחרות, אלא בנוסף לכך התלמוד מצווה להזהיר, להתריע ולהסביר באוזני הרוצה להתגייר את הקשיים שבקבלת עול מצוות…

היהודי הוא ההתגשמות של הנצחיות. ההשמדה והעינויים במשך אלפי שנים, לא הרסו אותו. האש והחרב של האינקויזיציה, לא הצליחו למחותו מעל פני האדמה. הוא הראשון שהביא את צווי האלוקים, הוא זה שנשא את לפיד הנבואה לבדו והצית בה את שאר האנושות. אומה כזו לא יכולה להשמד. היהודי נצחי כמו הנצחיות עצמה". סוף ציטוט.

אכן עובדות אמיתיות. אך הסופר הגוי לא עמד על השאלה 'בכח מה' העם הזה כל כך שורד? מהו הסוד שלו?

הרז הוא 'אנו שהולכים עם הקב"ה בשלימות, ה' מקיים בנו 'ותומת ישרים תנחם'.

עמ"י אומרים נעשה ונשמע בצורה לא הגיונית, נגד הטבע, והקב"ה משיב לנו באותה מטבע, ומקיים אותנו בצורה לא הגיונית, נגד הטבע!

דוגמא נפלאה לאמונת חכמים תמימה נוכל ללמוד מהמעשה הבא צעיר שנפצע כתאונת דרכים והובהל לביה"ח נבדק ע"י הרופאים שקבעו כי שעותיו ספורות מיד הזעיקו

את בני משפחתו והללו ביקשו להודיע על המצב הקשה לאביו הזקן של הפצוע מיד הובא היהודי הזקן לבית הרפואה הלה ניגש למיטת בנו וכלל לא התרגש מן המצב הרופאים חשבו כי הוא אינו תופס את המתרחש והסבירו לו כ' המצב אנוש הזקן לא התפעל הוא זרק מבט לעבר המיטה והוריק כי הוא הולך לביתו לתמיהת הרופאים אמר "אני בטוח שהוא יבריא ויקום על רגליו".

חשבו הנוכחים כי הוא איבד את צלילות דעתו ואז הסביר "בוודאי אני נשמע לכם מוזר אך אספר לכם סיפור ותבינו מדוע אני מגיב בצורה כזאת יליד ראדין אני עירו של ה'חפץ חיים' זצ"ל בזמן שהדפיס את ה'משנה ברורה' אירגן קבוצה של בעלי בתים שילמדו כספרו כדי שיראה האם הם מבינים את הכתוב גם אני הייתי בקבוצה זו ולימודי מצא חן כעיניו מאוד בירך אותי הח"ח שתי ברכות הראשונה שאזכה לאריכות ימיםועדיין לא הגעתי לגיל זה והברכה השניה שילדיי לא ימותו בחיי הכיצד יתקיימו שתי הברכות יחד אם כן הכן חייב להבריא ולכן אני הולך הביתה " למחרת היום פקח הצעיר את עיניו וכעבור שבועיים בניגוד לכל תחזיות הרופאים ירד ממיטתו כאילו לא אירע דבר שמע אחד מגדילי ישראל את הסיפור ואמר "זה שברכתו של הח"ח נתקיימה שנים רבות לאחר הסתלקותו אין בכך חידוש אבל לימוד גדול הוא אמונת החכמים המופלגת של זקן זה"

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמ' ר"י] לא נמסר כלל:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להרשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרזז״ק רבי איציקל מפשווארסק זע״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. המנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להרשם. ובאשר לעונש ולהגלייה  מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם. היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״  ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה  וחורף סיבירי נורא  ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים  היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

ר' פ' וארא סיפורים על כוחה של אמונה תמימה

 

חג השבועות

תורה נקנית במאמץ!

שבועות ומגילת רות – תורה קונים מאמץ! [ארשת שפתינו שלוזינגר פרשת יתרו]

במרכזה של פרשת יתרו אנו מוצאים את מתן תורה ועשרת הדיברות, ועל כן פלא הוא למה לא נקראה הפרשה 'פרשת מתן תורה' או 'פרשת עשרת הדיברות' ולמה נקראה הפרשה דוקא על שם אחד שלכאורה הוא טפל כאן בכל הפרשה ואין לו איזה מקום מיוחד בהיסטוריה של העם היהודי?

אולם זאת אפשר לומר בדברי הגמרא (ברכות יב, ע"א) ביקשו חז"ל לקבוע אמירת פרשת עשרת הדיברות בבתי הכנסת בכל יום ויום. ולמה לא קבעוה? מפני תרעומת המינים. ופירש רש"י: "כדי שלא יאמרו המינים לעמי הארץ שאין שאר התורה אמת ושההוכחה לכך שהרי אין קוראים בכל יום אלא עשרת הדיברות שאמר הקב"ה ושמענו מפיו בסיני".

וכן הוא בירושלמי (ברכות פ"ה הלכה ה) "מפני טענת המינים שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו למשה בסיני"

ואם כן, לפי זה אפשר לומר שזו גם הסיבה למה לא נקראה הפרשה בשם פרשת "עשרת הדברים" או "עשרת הדיברות".

 

אבל מאידך יש להבין למה על כל פנים נקראה על שם יתרו ובודאי לא בחינם נקראה הפרשה על שמו?

זאת ועוד יש להבין מה שהתורה האריכה כל כך בסיפור בואו של יתרו וקבלת הפנים שנערכה לו וכאילו גופי תורה תלויים בדבר ומאידך ענינים שבאמת גופי תורה תלויים בהם התורה קימצה במילים ולפעמים הלכות חשובות נלמדו רק מיתור של אות וכיוצא בזה, וכאן אריכות רבתי, ובמרכזה של הפרשה "מתן תורה" המעמד הקדוש והנשגב שהקב"ה נותן תורה לעמו ישראל.

 

אך יש לתמוה עד מאוד וכי כך נותנים תורה לישראל? בקול רעש גדול?

וכי תורה נותנים בקולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד עד ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט, טז) ולאחר מכן "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו'" (שמות יט, יח- יט) כך נותנים תורה לישראל?

הרי בימינו כשרוצים להשפיע תורה לאחרים משתמשים בפסוק "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" כאילו זו הדרך ללמד תורה להשפיע דרכי תורה על אחרים, ובודאי לא בקולות וברקים וענן כבד על ההר!

כדי ליישב הדברים עלינו להבין עוד ענין נכבד בתחילת הפרשה "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א) מביא רש"י את לשון הגמרא בזבחים (קטז ע"א) "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" ובעל הטורים עוד הוסיף בזה "וישמע יתרו כהן מדין חתן" בגימטריא "אלה הם קריעת הים ומלחמת עמלק".

והנה כשמגיע יתרו אל המדבר אשר משה חונה שם, הר האלוקים, ומשה יוצא לקראת חותנו ומשה משתחווה לו קידה של כבוד ושואלים איש לרעהו לשלום ומגיעים האוהלה וכאן פותח משה רבינו ומספר לחותנו "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו'" (שמות יח, ח).

והדבר תמוה, הרי יתרו עזב את כל אשר לו והצטרף לעם ישראל רק משום ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ועכשיו משה רבינו צריך לספר לו את כל הדברים הללו?

הרי בגללן הוא שמע ובא, בגללן שינה את דרכו והצטרף לעם שבמדבר, אז מה יש לחזור ולספר לו על כל אלה?

וכבר עמדו על כך האור החיים הקדוש, מאור ושמש ועוד וכל אחד תירץ על פי דרכו.

 

ונראה לומר דמשה רבינו הוסיף כאן עוד כמה מילים יסודיות וחשובות אותן סיפר לחותנו והתורה מביאה אותן משום החשיבות שבהם, משה רבינו לא מספר רק "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל" משה רבינו מספר גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'".

 משה רבינו ביקש להשמיע באוזני חותנו כי להיות בן ישראל זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" זה לא רק כבוד וניסים גדולים אלא זה גם "כל התלאה אשר מצאתם בדרך" זה גם ניסיונות רבים, זה גם קשיים אין סופיים, לעיתים גם גזירות ושמדות לא אחת שנאת ישראל לשמה ועוד כהנה וכהנה. ודבר זה חשוב מאד שיתרו ישמע קודם הצטרפותו לעם ישראל.

 

מה גם שאת זה לא שמע מקודם לכן, אז שמע רק את הכבוד הגדול שיש לעם ישראל את הניסים הגדולים שעשה ה' לעם ישראל בצאתם ממצרים.

בזה נבין דברי התוספות בחגיגה (בדף טו, ע"א) שהביא בשם הירושלמי בחגיגה (פ"ב ה"א) מה שדרשו על הפסוק בקהלת (ז ח) "טוב אחרית דבר מראשיתו", פסוק זה אמר לו אחר אלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר לרבי מאיר בשם רבי עקיבא דדריש: טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו.

ואמר לו דבדידיה הוי עובדא. דאבויה אביו היה מגדולי ירושלים וביום שבא למול אותו את אלישע בן אבויה קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ורבי יהושע הושיב בבית אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחים ומרקדים אמרי רבי אליעזר ורבי יהושוע, עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק אנן בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה. ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא: גברין, מה באתם לשרוף ביתי?

אמרו לו:חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני ולא באש ניתנו.

אמר הואיל וכך כוחה של תורה אם יתקיים הבן הזה אני מפרישו לתורה! ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו. עד כאן הגמרא שהובאו בתוספות שם.

 

ורבים הקשו שהרי אמרו חז"ל: "לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ואם כן מה בכך שהתכוין בתחילה שלא לשם שמים, ולמה מזה יצא "אחר"?

אולם אפשר לומר דמה שאמרו חז"ל דלעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו דוקא אם יודע שבסופו של דבר צריך להגיע למידה של "לשמה" אבל אם חושב שזו התכלית ולא רק מצב של פתיחה בחינוכו של הבן כי אז מדבר כזה יוצא "אחר"!

 

וביתר ביאור, אבויה רצה בחינוך לתורה רק משום הכבוד הרב שראה בגדולי התורה הוא ראה את הכבוד והיקר לגדולי ישראל עד שאש ירדה מן השמים וסבבה אותם ובודאי הדבר עשה רעש גדול בעולם כולו.

אבל זאת לא ראה, כמה עמל ויגיעה כמה זיעה וטירחה וכמה תלאה רבה יש בדרך עד שמגיעים להיות גדולי ישראל! לזה לא נתכוין כלל ועיקר! הוא רצה רק בכבוד שהתורה מעניקה לגדולי ישראל אבל לא את הקורבן שעליהם להקריב כדי שיהיו לגדולי ישראל! ומי שמתכוין רק לכבוד וליקר מזה יוצא בסופו של דבר "אחר".

 וזהו בעצם ביאור הפסוק שאמר לו אחר לרבי מאיר בשם רבי עקיבא "טוב אחרית דבר מראשיתו". טוב אחרית דבר, כשהוא טוב מראשיתו, ואין טוב אלא תורה, ואין טוב אלא מי שיודע מה כרוך בלהיות גדול בתורה, ומשום כך התורה ניתנה בקולות וברקים וענן כבד על ההר כדי שויחרד כל העם אשר במחנה וכדי שעם מקבלי התורה ידעו שלקבל תורה זה לא רק להיות בדרגות רוחניות גבוהות כל כך, עד שיכולים לשמוע את דבר ה' בעצמם באוזניהם, ולהיות נוכחים באירוע הכי גדול ונשגב שהיה לעם ישראל מאז היותו לגוי, ובאותו מעמד בעצם גם נהיה לעם "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".

לקבל תורה זה גם קשיים רבים, ניסיונות מרובים, הרבה חרדות, והרבה ענן כבד, ורק מי שמוכן לכל אלה רק הוא יכול להיות ממקבלי התורה ולגדול לאיש גדול בתורה.

ואם כן מה הפלא שהתורה כל כך האריכה בסיפור בואו של יתרו?

וברמב"ן הביא מחלוקת אם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ועל כל פנים לפי סדר הדברים כפי שהוא לפנינו הרי פרשת יתרו היא לפני מתן תורה, ולפי מה שבארנו הוא גם דבר המוכרח, מאחר וכל סיפור בואו והצטרפותו לעם ישראל הוא בעצם ההקדמה לקבלת התורה, כי הדרשה שדרש בפניו משה רבינו היא דרשה חשובה והכרחית ביותר לכל מצטרף לעם יהודי, ולכל מי שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות, כדי שידע ידוע היטב שלהצטרף לעם ישראל ולעם התורה זה לא רק "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" אלא גם "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך"! ורק אז יש את אותה סייעתא דשמיא עצומה של "ויצילם ה'".

 

המעשה בגר"י הוטנר ובתלמיד ששלח לו מכתב ובו תינה את קשייו, ואמר לו הרב שאם לא היו לו קשיים הוא היה מוטרד… כך היא דרכה של תורה. והוסיף לו שאנו שומעים פעמים רבות על הגדולה של גדולי ישראל אך לא על ניסיונותיהם התמודדויותיהם ונפילותיהם!

 

בזה יובן גם ענין מתן תורה כפי שמבואר בגמרא (שבת פח, ע"א): "ויתייצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

 

והקשו שם התוספות דיבור המתחיל כפה: והרי כבר אמרו ישראל: "נעשה ונשמע" ואם כן איפוא מדוע היה צריך לכפות עליהם ההר כגיגית?

וכתבו התוספות שם: "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאה נשמתן וכו'".

ולפי מה שבארנו הדבר יבואר באר היטב, כשבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" הם ראו בקבלת התורה "כבוד ויקר" להיות קשור בבורא עולם הם ראו את החלק הקל שבהתחייבות שלהם להיות עם של תורה ומצוות.

אבל ברגע שהתברר להם שקבלת התורה אינה כל כך פשוטה וקלה, והיא כרוכה בהרבה מאוד מאמצים קשים ועזים, וכדי להגיע לתורה צריך לבעור כאש ולעתים הנשמה יוצאת, או אז נרתעו אחורנית "ויעמד העם וינועו ויעמדו מרחוק".

ועל זה היה צריך לכפות עליהם את ההר כגיגית.

 

וכך מבאר במדרש תנחומא לפרשת נח (תנחומא נח, ג): " ואם תאמר על התורה בכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דיקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' (דברים ו, ה)".

והוא הוא אשר דברנו ובארנו בס"ד.

 

שני מעשים מדהימים על כח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמוד 395.

 

תורה קונים במאמץ!

 

פרשת במדבר

התאמצות בעבודת ה' [הנלע"ד]

מסכת שבת דף (פח, ע"ב)

ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו?

אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר מאחז פני כיסא פרשז עליו עננו, ואמר רבי נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.

אמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?

 

שוב, מה כתיב בה: לא יהיה לך אלוהים אחרים, בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים?

שוב, מה כתיב בה: זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?

שוב, מה כתיב בה: לא תשא, משא ומתן יש ביניכם?

שוב, מה כתיב בה: כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה: לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, קינאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?

 

מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר: ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב, מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר: עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר: ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע.

1. וצריך ביאור מה הייתה ההוא אמינא של המלאכים שהתורה שייכת להם, והרי כל טענות משה מיוסדות על אדני ההיגיון וכיצד העלו על דעתם שהתורה שלהם היא?

2. ומדוע לא השיב להם הקב"ה בעצמו ואמר למשה להשיב?

 

מעשה מהגמרא במסכת שבת (לא, ע"א)

 

תנו רבנן: מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב.

גער בו והוציאו בנזיפה.

בא לפני הלל, גייריה. יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי.

 

שוב מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור.

 

שוב מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר: "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" אמר, הללו למי?

אמרו לו: לכהן גדול.

אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה!

בא לפני שמאי אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה: "והזר הקרב יומת"! בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלושתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.עד כאן.

 

צריך ביאור, מה הייתה דעתו של שמאי שלא היה מוכן לקרבו, והרי לבסוף נתגייר, ויכלו ישראל להפסידו?

ומדוע חשוב לחז"ל להדגיש שדחפו באמת הבנין, למאי נפקא מינה במה דחפו?

 

נהגו לקרוא בשבועות את מגילת רות.

הבה נעיין קצת במגילה, ומשם יפתח לנו פתח שיעזור לנו להבין את המאמרים התמוהים הללו.

 

 

 

ספר רות פרק א

(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂה \{יַעַשׂ\} יְדֹוָד עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.

(ט) יִתֵּן יְדֹוָד לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.

(י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ.

(יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.

(יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.

(יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְדֹוָד.

(יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.

(טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

(טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.

(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְדֹוָד לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

(יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.

 

1. מעשי נעמי תמוהים. רות מעוניינת להתגייר, והיא מונעת ממנה.

2. ועוד תמוה מאוד שאומרת לה: הנה שבה ערפה אל עמה ואל אלוהיה שובי אחריה. מילא לעמה, אך מדוע מדרבנת אותה לשוב לאלוהיה?

3. ועוד, ותרא כי מתאמצת היא, מה כעת נוסף על ההסכמה העקרונית שלה להתגייר, באשר תליני כו'?

 

האדם מדבר הרבה, ולעתים עושה מעט. שואף לגדולות, אולם מעדיף למעשה להמשיך לישון… מתכנן תוכניות, אך הן נגוזות במבחן המציאות. האדם נמדד בהתאמצות שלו לקיים את אשר אליו ישאף. מי שעובד ה' מתוך נוחות, עדיין אין הדבר מוכיח שאוהב ה' הוא, שעובד ה' הוא. ההוכחה תהיה כאשר יתאמץ לעשות את רצון ה' גם כשזה קשה. כל עוד רות מצהירה שהיא מוכנה להתקרב על אף הכל, אין בזה די. מהצהרות לא נהפכים להיות גרים. רק כשנעמי רואה שהיא מתאמצת, היא חדלה לדבר עימה.

העם היהודי הוא עם של התאמצות כל ימיו, משחר ההיסטוריה. אברהם זכה למה שזכה בזכות שהתאמץ.

 

סנהדרין (צו, ע"א)

אף אתה, ומה בשכר ארבע פסיעות ששילמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמיה, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה!

עם ישראל נוצר מהאבות הקדושים שכל ימיהם התאמצו. הגר הרוצה להסתפח לעם הזה, עליו להוכיח התאמצות. בלא זה אין לו כרטיס כניסה. ולכן מתחילה מונעים את הגרים להתגייר. רוצים שיוכיחו מאמץ.

 

נעמי מאד רוצה לגיירה, היא רק רוצה לנסותה. לראות האם הרצון כנה ואמיתי, או מן השפה ולחוץ, רק 'הצהרת כוונות'… כפי שנהגה ערפה… ודבר זה מוכח מכך שהיא מציעה לה לשוב לאלוהיה, היעלה על הדעת? אלא מכאן רואים שלא שאלה כן אלא לנסותה, ובעצם רמזה לה: אם אינך מצטרפת אלי, את בהכרח חוזרת לאלוהיך, ורות הבינה זאת והתעקשה, והצליחה!

 

לפי זה נבין מדוע שמאי דחף את הגר באמת הבנין. הוא לא באמת התכוין שלא לגיירו. הוא התכוין לבוחנו! האם מתאמץ הוא? האם הדחיפה שלי אותך תמנע ממך להתגייר? ולכן דחפו באמת הבנין, שהיא מידה בגודל אמה המיועדת למדידת הבנין, לרמז שדוחפו על מנת למדוד את רצינות כוונותיו. שמאי לא גיירו כשראה שלא חזר. אולם הלל גיירו, שהרי מוכח בזה שלא נרתע מהדחיפה בכך שבא כעת להתגייר שוב ומתאמץ לקבל עליו עול מצוות.

 

ובזה יובן מה סברו המלאכים כשרצו למנוע את מסירת התורה ואמרו תנה הודך על השמים.

ונקדים את דברי המגיד מדובנא המבאר על ידי משל לרב שהוצעה לו רבנות בעיר גדולה, ואנשי עירו שאהבוהו הסכימו למעברו. כשבאו לקחתו החלו אנשי עירו להפגין ולהתנגד למעברו. שאלם הרב מדוע, והרי הסכמתם? והשיבו, אכן, אולם לא רצינו שהם יחשבו שאנו מוותרים עליך בקלות, רצינו שיעריכו אותך!

על פי אותו עיקרון אפשר להוסיף ולומר שהמלאכים לא התכוונו אומנם למנוע את התורה ממשה, אלא רצו שיוכיח מאמץ! רצו את ה"מתאמצת"! רק לאחר שמשה אחז בכיסא הכבוד והתווכח, רק אז הייתה הסכמה מצידם לתת את התורה.

משל למה הדבר דומה, אם תשלח אדם לקבל ממקום מסוים מנה פלאפל חינם, והוא יגיע וידחוהו בטענות שונות, הוא לא יתווכח, אין היום? אין, וילך לביתו.

 

אולם אם ישלחוהו לקבל 10.000$, וינסו לדחות בתואנות שונות, האם אז יאמר אין אז אין, או שיתוכח ויתאמץ לקבל את המובטח לו? זאת רצו מעם משה, שיתוכח, שיראה שהתורה יקרה בעיניו.

אם משה היה מגיע והיו מיד אומרים לו: התורה? כן, היא שם במדף, איך לארוז לך? אתה לוקח איתך או במשלוח? כיצד היה משה מתיחס לתורה? כל מעלתה היא בכך שמשה מתאמץ כדי לקבלה!

וממילא לפי זה מובן מדוע היה צריך דוקא משה לענות תשובה ולא הקב"ה בעצמו, שהרי זו כל המטרה, שתוכיח מאמץ!

המוסר הגדול לנו הוא ללמוד מכך שאין להירתע מניסיונות, אין להרתע מקשיים, משמים דורשים שנוכיח מאמץ. שנראה שהתורה יקרה לנו. אדם חוזר בחמש הבייתה וצריך מיד אחר כך ללכת לשיעור. אין זה קל. אולם זה קבלת התורה. זה המתאמצת! להקפיד על שמירת הלשון, שמירת העיניים, תפילה בכונה, וכו', כל זה תלוי במתאמצת. ולפום צערא אגרא.

תוספת מגאון יעקב על העין יעקב עמוד 80 מדפי העין יעקב על מסכת כתובות:

בפרשת העקידה נאמר: ויקח אברהם את עצי העולה וילכו שניהם יחדיו ובפסוק שאחר כך כששאל יצחק הנה האש והעצים כו' השיבו אלוקים יראה השה לעולה בני 'וילכו שניהם יחדיו'. מדוע כפל שוב? אלא בתחילה רק אברהם ידע שיצחק עולה לקורבן, ובכל זאת הלך עם יצחק בשווה ולא פיגר אחריו לגודל הקושי שבדבר. ואחר כך גם יצחק יודע ומבין הרמז 'לעולה בני' וקא משמע לן שעתה יצחק לא פיגר אחר אברהם אביו לגודל הבשורה הקשה, אלא הלך עמו בשווה. ולא כמעשה באותו ישראל ועכו"ם דלא אמצי עכו"ם להשיגו והזכירו חורבן בית המקדש והאט צעדיו לגודל צערו, אלא כאן הלך בשמחה לעשות רצון קונו!

 

שני מעשים מדהימים על כח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמוד 395.

 

אור דניאל במדבר:

סיפר החייל רפאל אוסטרוב: חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא, כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי.

והנה בשבת בצהריים "באה הישועה". לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון. "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני. "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה. הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע. 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת??' רטן בליבו, 'איפה הרב החטיבתי??'

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה?" שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום?"

"אז מה אם שבת היום?" שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?" אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר. אולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא, המנוע לא הראה כל סימן חיים.

כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית!

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

 

לפי זה מבארים מדוע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, דבר שלכאורה נוגד את ההיגיון, שהרי האינו מצווה ועושה אינו חייב, והיה צריך להיות שכרו רב יותר!

אלא המצווה ועושה חייב לעשות ובשל כך יש לו יצר הרע גדול יותר לפרוש ולהתנגד, הוא צריך להשקיע יותר מאמץ! לכן שכרו רב יותר. מה שאין כן שאינו מצווה חש שתמיד הוא יוכל לפרוש ולעזוב מרצונו, ולכן אינו מתאמץ.

וזו גם כן לענ"ד הסיבה שמהגר נדרש 'מתאמצת' היות והגר בא כאינו מצווה ועושה, וחש שתמיד יוכל לעזוב כשלא יראה לו, ולכן אומרים לו שלא כך מקבלים יהדות, אלא רק בהשקעת מאמץ!

בישיבת החפץ חיים היו שני תלמידים מתמידים. אחד מאירופה ואחד מארה"ב שבא במאמץ גדול ללמוד בראדין. יום אחד שאלם החפץ חיים כמה הספיקו ללמוד, ואמרו לו שכבר סיימו דף אחד מתחילת הסדר. אמר החפץ חיים למקומי- אתה אומנם למדת דף אחד, אך החבר שלך למד מאה דפים! שהרי אחד בצער ממאה שלא בצער!

במאמץ תלוי הכל.

מובא במדרש רבה ויקרא (לד, ח)

"…ויצבט לה קלי קליל זעיר בראשי אצבעותיו נתן לה…" אמר רבי יצחק: למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז, כא): "וישמע ראובן ויצילהו מידם" היה טוענו ומוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי" עגלים פטומים היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע ברבי סימון בשם רבי לוי אמרו: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם כההוא דכתיב (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו'"

לעתיד לבוא הקב"ה יכתוב את כל מעשי האדם, ויתלו בשלטים גדולים פלוני עשה כך וכך, לו היה מתאמץ מעט יותר היה זוכה להרבה יותר!

 
מה שנשאר להבין, מה ראתה נעמי בהתאמצותה, כיצד ראתה שמתאמצת, ומדוע הסיקה מכך שכוונתה טהורה?

ביאור הגר"א רות פרק א פסוק יח ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו' –

הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין ב' מפתחי הלב (ברכות סא, ע"א), ורוצה לומר, כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצוה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה נב, ע"א), מתגבר – שיעשה עבירות, ומתחדש – היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתהו במצוה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאיברי הגוף הכבדים, אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר, יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בתשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות איברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באיברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה,

ועל זה גם כן בריש לקיש מתחילה כשנתכוון לעבירה רצו איברי הגוף, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (פד, ע"א): ושוור לירדנא בכחו, וכיון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול שכיון שמצד היצר טוב קיבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו איברי הגוף כבדים.

ואף כאן אינה יכולה לילך אחריה אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלתי אמיץ בגוף ויגיעה רבה, אז ותחדל כו', למנוע אותה מהמצוות כי הכוונה מהצד הטוב הוא.

 

ועל פי זה נבין מהו ה'רז זה' שיש בנעשה ונשמע. כאשר אתה אומר נשמע ונעשה, אתה מבין את הדברים ואחר כך מקיים, אזי אין לך נסיון גדול כל כך, שהרי אתה מבין מה אתה מקיים, אין כאן התאמצות, אולם כאשר אתה אומר נעשה ואחר כך נשמע, הדבר הופך להיות קשה הרבה יותר, אזי יש כאן את ה"מתאמצת" וזהו כל יסוד תכלית קבלת התורה.

 

תוספת:

אולם האבות הקדושים אצלם נהפך החומר לצורה, וכבר היו מעצמם הולכים בשמחה לעשות רצון קונם, עד שאברהם ידע מעצמו שיש מצוה בהקבלת פני אורחים מהקבלת פני שכינה מכך שגופו החל רץ מעצמו לאורחיו ועזב לקודשא בריך הוא.

 

שני מעשים מדהימים על כוח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמוד 395.

 

 

אור דניאל פרשת קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר": איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול. קיבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה בידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה. בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי הקרקס הפלאי".

הגיע לעיר, נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל". דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס, אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים: "רואה סוס זה? עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון.."

הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו. בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח.. בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש.

לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם, הפסיד הון כה רב!

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה. "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כל כך גדול" רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרבה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו.

והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח, ממתין לרדוף אחרי הסוס.. זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי…

אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אחרי ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו, עצור! בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 

 

חג שבועות

תורה ניתנה במדבר ותנורו של עכנאי

 

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (במדבר א, א)

אומר המדרש (במדבר רבה (וילנא) פרשה א, ז דיבור המתחיל וידבר ה'):

וידבר ה' אל משה במדבר סיני. למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר. באש מנין? (שמות יט, יח) והר סיני עשן כולו וגו'.

ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה, ד) גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים.

ובמדבר מנין? וידבר ה' אל משה במדבר סיני.

ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חינם לכל באי העולם כך דברי תורה חינם הם שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. דבר אחר: וידבר ה' אל משה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החוכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני. עד כאן.

 

צריך ביאור מה הקשר בין המים האש והמדבר לתורה?

המעשה ברבי אליעזר ותנורו של עכנאי.

(בבא מציעא נט, ע"ב) וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו. תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו, חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול, גער בהם רבי יהושע אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.

 

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא! מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטות".

אשכחיה רבי נתן לאליהו אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני בני.

 

אמרו, אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו ואמרו מי ילך ויודיעו כו'.

 

המעשה אינו מובן. וכי מה סבר רבי אליעזר להוכיח שהלכה כמותו על פי ניסים שעשה? והרי לא כך נקבעת ההלכה?

ועוד יש להבין, מדוע עשה את נס המים לאחר שראה שלא נשתכנעו על ידי נס החרוב? וכן מה לו להוסיף על ידי קורות בית המדרש שלא היה במופתים הקודמים? ועוד, וכי אין די בזה שיש להוכיח על ידי בת קול? והרי ברור שכל הוכחות אלה הינן שמיימיות ובכל זאת לא קיבלו ממנו?

אלא רבי אליעזר רצה להוכיח לחכמים שראוי הוא שתיפסק הלכה כמותו וזאת מג' טעמים:

 

א. יש בי הסתפקות במועט, וכידוע שהתורה נקנית במיעוט שינה ומיעוט שיחה ומיעוט דרך ארץ וכו', ואם כן זו סיבה שאכוין אל האמת. אמר לו: אין מביאין ראיה מכך.

 

ב. אמת המים תוכיח- כדי לכוין אל אמיתה של תורה צריך להיות בעל ענווה. אמת המים תוכיח שיש בי ענוה וראוי אני לכוין אל האמת. אמר לו: אין מביאין ראיה מכך.

 

ג. קורות בית המדרש יוכיחו- שיש בי התמדת התורה, ולא משתי מלעסוק בה. שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וקורות בית המדרש אכן כופפים את ראשם כמאשרים זאת. אמרו לו: אין מביאין ראיה מכך.

 

אולם אין די בכל זאת, שעדיין מי יוכיח שלמדתי לשם שמים, שזה העיקר כדי לזכות לכוין לאמיתה של תורה?

את זאת יכולה להוכיח רק בת קול משמים, שעל זאת יכול להוכיח רק יודע תעלומות. ועל כך אכן מוכיחה בת הקול משמים.

אולם רבי יהושוע לא מקבל זאת ואומר: לא בשמים היא וכו'. מה היא כוונתו?

אם מנתח אחד יאמר לעשות ניתוח או לא, וכנגדו מאה בסטאים יאמרו ההיפך, אנו נשמע למנתח שהוא בעל מקצוע, ולא למאה שהם בסך הכל בסטאים בשוק. כשהתורה אמרה "אחרי רבים להטות", היא דיברה בכאלה שהינם ברי סמכא לחלוק על היחיד מפני שאף בהם יש את כל המעלות הנזכרות לעיל, ואם כן על אף שיש בך כל זאת מכל מקום אף אנו איננו קטלי קני באגמא, ואף בנו יש הסתפקות במועט, ענוה, והתמדת התורה לשם שמים.

וזה שאומר המדרש שהתורה ניתנה במדבר במים ובאש, שכדי לזכות לתורה יש צורך להיות כמדבר- מסתפק במועט, כמים- ענוה, ובאש- שיעסוק בתורה מתוך ריתחא דאורייתא בהתמדה ולשם שמים.

אור דניאל במדבר:

 

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא המעיד על כך. מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחיה בכפר חסידים. והנה באחד מלילות שבת תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר ומהרהר כאילו נעצב, ובעיניו מנצנצת דמעה.

הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים. מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו, התחיל וסיים את סעודתו. אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחיה כי תמצא פשר דבר.

רבינו אליהו זצ"ל ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם. לשיטתו, משביקשה והפצירה, לרוב שמעה מפיו מענה. אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה: "ילמדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש ".

"למה כוונת הרבנית?"

"מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה". משהפצירה, התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר "אסביר לכם פשר הדבר: הנה אנוכי, אליהו לאפיאן, נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי, מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאחר מכן ממשיך להתקדם אל מקומי. מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך. מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

מתחילים להתפלל מגיעים לקריאת שמע, הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור. מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי.

הסכנה היא עצומה! מהר מאוד ובקלות חס ושלום מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי, כך נאה, כך יאה. והרי אנוכי יודע, אליהו לאפיאן, שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני.

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע?

והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק, הלא הכוונה הברורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת, הכל אינו אמת.

אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות.

כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך, אבל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ' האם אותם מצוקי ארץ הסתכלו עליו, הידברו עמו, הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד?

שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה'.

וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי מה מאוד נעצבתי כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל, יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי, ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני".

כך דיבר הצדיק לנו. ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו.

אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט, אבל הצדיק חשב כך, חשש כך, וכך חינך.

 

אור דניאל במדבר:

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא:

הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השולחן ערוך, בלט מקטנותו בכישרונותיו.

בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בעל פה, ובבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השולחן ערוך בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק. ידוע שנפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות. כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת, שמח להציע את עצמו לתפקיד, כיוון שבית הכנסת היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב, ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה.

 

לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש בבית הכנסת. שב רבי דוד לביתו ובישר לאישתו: "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה, כבר מחר נוכל לעבור לגור שם!" הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש בעל ה"בית חדש", הב"ח, שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור.

לא היה כל ספק בליבה שבעלה, תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר, נתמנה כרב העיר.

חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה.

רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת. "הכיצד?" השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה, "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם?"

אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש.

שבת המלכה הגיעה. לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית, כמה נשים נענעו לה בראשיהן.

"מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי?" הירהרה בתמהון, "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב?"

אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום כמובן. תפילת שחרית הסתיימה, וקריאת התורה החלה. היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל, ולפתע מה שומעות אוזניה? קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול: "יעמוד הכהן"..

עתה קלטה את אשר התרחש, בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת, והיא בתו של הב"ח שמשית!

עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הריצפה. מהומה התחוללה בבית הכנסת, הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה.

עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה, והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק. כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות, אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאישתו, אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש, גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל.

קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב, הרי לא ידענו את זהותו, אילו ידענו שגאון אדיר בינינו.."

אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי!"

כל מחאותיו של ה"טורי זהב" לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה. כך היא דרכה של תורה.

 

ויאמר יהודה על שבועות קבסה עמוד שע"ח:

המהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל ביאר את המדרש הנ"ל כך: הקו האופייני של עם ישראל הוא זה שמיום היותו לעם גילה תמיד מסירות נפש בעד תורתו ואמונתו.

בני ישראל הלכו אל הגרדומים ומוקדות האש, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים, ומסרו את חייהם כל אימת שהכריחו אותם רשעי האומות לבגוד בתורתם ובאמונתם.

כוח זה ותכונה זו של עם ישראל באו לידי גילוי עיקרי בשלושה מאורעות של דברי ימי העם. אברהם, אבי האומה נזרק לכבשן האש בעד אמונתו הטהורה אשר הפיץ בקרב בני האדם, ובזה נטע את הכוח של מסירות נפש בבניו אחריו.

ואם היה זה צעד של יחיד נעלה מורם מעם, הרי בא המאורע השני של קריעת ים סוף שאז קפץ עם שלם אל תוך הים הסוער לפי ציווי האל (שמות יד, טו) "ויסעו".

ואם היה זה רק ניסיון של רגע, הרי בא המאורע השלישי כאשר בני שראל הלכו למדבר שממה, שורץ חיות רעות ונחשים ועקרבים, ללא מזון ומים לתקופה ממושכת, רק מתוך אהבתם ומסירותם לאלוקים ולנביאיו כפי שאמר הכתוב (ירמיה ב, ב) "זכרתי לך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

 

הודות לשלושת הניסיונות הללו של "אש" הכבשן, "מים" של ים סוף, וה"מדבר" שבו הלכו בני ישראל תוך מסירות נפש בעד דבר האלוקים, ניתנה להם התורה כקנין עולם. שלושת הניסיונות הללו הינם הערובה הבטוחה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל.

חסד נעוריך במדבר בארץ לא זרועה.

 

חידוש משמים בחלום [מאד הוי שפל רוח]

 

על ידידיו הקרובים של הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל הדף היומי, נמנה הגאון רבי אריה צבי פרומר זצ״ל הי״ד שנודע בכינויו הגאון מקוזייגלוב, בעל היארץ צבי'. כשנפטר, היה הגאון מקוז׳יגלוב שבור לאנחות, ממאן להינחם על הסתלקות רבי מאיר מהעולם…

שבועות וחדשים חלפו עליו בצער רב, ובאבל שאין לו סוף. הידיעה כי הסתלק מהעולם ולא ישוב עוד, היתה כה קשה בעבורו עד שלא הצליח להתאושש ממנה גם בחלוף תקופה ארוכה… והנה, כך הוא מגלה בספרו, לילה אחד נגלה אליו הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, בחלום הלילה.

לא פחות ולא יותר: הגאון נח על יצועו, שרוי בשינה עמוקה, ולנגד עיניו, כמלאך זוהר ממעל, ניצב מעדנות דמות חייו הנערצת, רבי מאיר שפירא זצ״ל…

כל תיאור לא יצליח, כל דיבור לא יבטא. לפתע פתאום, באמצע הלילה, דמות שעברה לא מכבר לעולם שכולו טוב נגלית לנגד עיניו. מה יש לבקש יותר מזה?

הגאון מקוזייגלוב נרתע תחילה מהמחזה המבעית, אך נרגע לנוכח חיוכו של רבי מאיר, שהיה רחב ומאיר עוד יותר מבחיים חיותו. 'בוודאי התקבל הרבי בכבוד מלכים בבית דין של מעלה' לחש הגאון מקוזייגלוב בחלום, הרי רוכב ערבות שש ושמח בבוא נפש נקי וצדיק…

 

הגאון מקוזייגלוב הוסיף להתבונן במראה פניו, ודמותו היתה עבורו למשיבת נפש. רבי מאיר עודדו להינחם על האבל הכבד, ולהמשיך בעשיה תורנית עניפה. אלא שהגאון מקוזייגלוב רצה לשמוע גילוי מעולם האמת, ושאל כיצד התקבל בשמי מעל…

השיב רבי מאיר, וגילויו מדהים ומעורר, מסר מהעולם העליון, מין נבואה נפלאה ויוצאת דופן: חז״ל אומרים בפרקי אבות, 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. דע לך, כי בעולם העליון גם אדם גדול, וגם דברים גדולים שעשה נבדקים במדד 'מאוד מאוד הוי שפל רוח'. שם למעלה, נבדק האדם ונמדדים מעשיו, במדד ׳שפלות הרוח' שנלוותה אליהם…׳

כי אם האדם מגיע להישגים, מגיע לדרגות, מצליח להתקדם, אך רוחו לפתע גבוהה, הוא כבר אינו מתייחס לכל אדם, כבר צריך 'פרוטקציה׳ לדבר איתו, הרי כל מה שעשה והשיג- מצטמק ערכו, קטן שכרו…

אך אם אדם למרות הישגיו ועם הצלחותיו ועל אף דרגותיו, מצליח להיות 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – ערך מעשיו והצלחותיו והישגיו גבוהים שבעתיים!

כך סיפר רבי מאיר בחלום, ולא יסף.

הישגיו של רבי מאיר שפירא ידועים: הקמת ישיבת חכמי לובלין שהיתה אם הישיבות בפולין, ייזום והפעלת רעיון הדף היומי ־ הפועל עד היום בהצלחה כבירה שאין שניה לה. ואת כל ההישגים האלה, כך גילה בעצמו, לא מודדים בשעות הלימוד בישיבה, בכמות שיעורי הדף היומי, או בדפי הגמרא לרבבות שנלמדו. את כל ההישגים האלה מודדים במדד שיפלות הרוח, במדד הענווה!

 

גדול הדור במגרש המשחקים…

גדול הדור בתקופת תקומת יהדות ארצות הברית, היה הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצ״ל. ענק רוח, שגאונותו בתורה היתה ביטוי להתמדתו המופלאה במשך עשרות שנים, והכרעותיו ההלכתיות משמשות עד היום אבן דרך מרכזית בפסיקת ההלכה.

ישיבת 'תפארת ירושלים' שעמד בראשה, היתה אבן שואבת לצורבים צעירים, תלמידי חכמים צעירים בתחילת דרכם הרוחנית. יחד עם נשיאתו בעול הנהגת הדור כולו, היה רבי משה ראש הישיבה, בה הרביץ תורתו ובין כתליה שהה ברוב שעות היום.

היה זה ביום רגיל ושגרתי. רבי משה מגיע כדרכו לישיבה בשעת צהריים מוקדמת, ומיד במסדרון הכניסה שם לב לילד קטן כבן שמונה, עומד נבוך ומבולבל על יד הטלפון הציבורי. רבי משה עצר את צעדיו, ועצר על יד הילד. הניח יד רכה על כתפו ושאל בנועם: 'ילד, מה שמך?'

'פיליפ'. ענה הילד קצרות.

'האם הינך זקוק לעזרה? האם חסר לך משהו? מדוע אתה עומד כאן נבוך ותוהה?' הוסיף רבי משה לשאול.

הילד גימגם קלות והשיב: 'אני… הייתי זקוק לאסימון… כלומר, הייתי צריך להתקשר להוריי, והיה לי אסימון לטלפון הציבורי. אך עד שהגעתי לטלפון, אני מפשפש בכיסים ואינני מוצא את האסימון…'

ענה הילד במבוכת מה. 'חכה רגע,' אומר רבי משה, 'אני כבר מביא לך אסימון. חכה לי כאן כמה דקות, טוב?' אומר רבי משה. וכהרף עין, נראה גדול הדור, מנהיג יהדות ארצות הברית, מי שיבול מבורך של כמה וכמה כרכי 'אגרות משה' כבר נכתבו בקולמוסו, ראש ישיבה נערץ וגדול תורה מופלג, רץ במעלה המדרגות אך לא ממהר לפנות למקומו במזרח היכל בית המדרש, אלא מתחיל להתרוצץ, מחפש לקנות אסימון… לא בקלות מצא רבי משה אסימון.

למרות רצונם הכנה לסייע, רוב תלמידי הישיבה לא החזיקו כזה בכיסם באותם ימים. אם היה מישהו זקוק לאסימון, היה הולך ורוכש אסימון, מדבר בטלפון וזהו. בתום מאמץ לא קל ומרדף לא קצר מצא רבי משה אסימון, ושם פעמיו בחזרה אל פיליפ, הממתין על יד הטלפון הציבורי…

אך כשהגיע לפיליפ, נשבר ליבו בקירבו. הילד עמד ובכה בכי תמרורים! 'מה קרה פיליפ? חשבת ששכחתי ממך? הנה, מצאתי לך אסימון', מחייך רבי משה, ומוציא את האסימון מכיסו…

'לא: העווה הילד את פניו, 'אינני זקוק לאסימון כבר. הוא הגיע מאוחר מדי…' קונן בדמעות…

׳מדוע?' שואל רבי משה, ומתכופף לגובהו של פיליפ בן השמונה. 'הנה, קח את האסימון ותוכל להתקשר להוריך…' כמעט ׳מתחנן׳ רבי משה… ׳אין לי מה להתקשר אליהם יותר' רוקע הילד ברגליו, 'מאוחר מדי!

רציתי להתקשר להוריי, לספר להם שמצאתי כאן חבר, את דיויד, ואני רוצה להישאר לשחק איתו ואז אאחר הביתה. עד שהגיע האסימון כבר מצא דיויד חברים אחרים לשחק איתם, ואני כבר יכול לחזור הביתה' התייפח בבכי…

'לא נורא, צדיק, אל תבכה', אומר רבי משה ברכות. 'הנה, קח את האסימון, התקשר הביתה והודיע להוריך שאתה מאחר. אחר כך נלך ביחד לחפש את דיויד, ובוודאי הוא ישמח לשוב ולשחק איתך', מציע רבי משה.

לשמחתו לא היתה גבול, כשהבחין שפיליפ מתרצה…

רבי משה תוחב את האסימון בטלפון, והילד מחייג את המספר. מודיע להוריו על האיחור, ואמו מסיימת את השיחה עם בנה פיליפ', שעה שאין לה שמץ של מושג מי נתן לבנה את האסימון, וכי גדול הדור עומד על ידו באותה עת, ממתין לסיומה של השיחה…

'עכשיו,' אומר רבי משה בחיוך מאושר, 'הבה נלך לחפש את דיויד.' בפשטות שאין מילים לתארה הוא נוטל את ידו של פיליפ, ויחדיו הם יוצאים מבנין הישיבה, ענק הרוח וילד בן שמונה, צועדים יד ביד…

רבי משה מבחין בחבורה של ילדים משחקים, ושואל את פיליפ: ׳אתה רואה כאן את דיויד?'

הילד סוקר את ילדי החבורה, ומניע ראשו אנה ואנה לשלילה. 'לא, דיויד לא פה', הוא אומר מאוכזב.

'לא נורא,' אומר רבי משה, 'נמשיך לחפש. בעזרת השם עוד נמצא אותו'…

וגאון הגאונים מוותר על עיון בסוגיא חמורה, מתפשר על הקפדתו בשמירת זמני הסדרים, זונח את סדר יומו העמוס לעייפה, ו…ממשיך לשוטט ברחובות מנהטן, יד ביד עם פיליפ הקטן…

הילד סוקר עוד חבורות משחקים, ומרבה להתאכזב. דיויד לא נמצא בהן. רבי משה לא זונח אותו לאורך כל החיפושים, ותר יחד עמו אחרי קבוצות ילדים נוספות… לפתע אורו עיניו של פיליפ. 'הנה, הנה דיויד!' קרא בשמחה, אך מיד השתנה טון דיבורו לעצוב וכאוב – 'אבל הוא כבר מצא לעצמו חבר אחר לשחק איתו', שב הילד לקונן…

רבי משה לא נרתע, וניגש לדיויד ולחברו. שני הילדים נבהלו קמעא כשראו את גדול הדור קרב לעברם, ועוד קורא לאחד מהם בשמו: 'אמרו נא, מי משניכם הוא דיויד?' 'אני' השיב אחד מהם, מסמיק עד תנוכי אוזניו… ומה שמו של חברך?' הוסיף רבי משה ושאל. 'מוריץ' השיב דיויד במבוכה.

יפה מאוד, אומר רבי משה, ומחייך חיוך רחב. כעת, יורד גדול הדור מארבע אמות של הלכה, היישר לחדר הדיונים באולם המשחקים.. ׳אמור נא מוריץ, האם תסכים לשחק בשלישיה, אתה דיויד ופיליפ?'

'כן', הנהן מוריץ בראשו. עתה ממהר רבי משה 'לתפור' את קצוות העסקה. 'דיויד יקירי', אומר רבי משה במתיקות, 'אני יודע שחיכית לפיליפ הרבה זמן, המתנת לו בסבלנות ראויה לשבח. אבל האמת, הוא לא היה אשם בכלל שהתעכב מלבוא לשחק אתך…

הרי בוודאי תסכים כי היה עליו להודיע להוריו על האיחור, ולשם כך הוא היה זקוק לאסימון. הוא לא אשם שאני קצת מבוגר, ולקח לי הרבה זמן להשיג אסימון… אני אשם בכך, דיויד. אל תכעס על פיליפ, הוא היה בסדר, אני לא הייתי בסדר… אתה מסכים לצרף גם אותו למשחק ותשחקו שלושתכם ביחד?'

קיבל דיויד את 'התנצלותו' של רבי משה, וסלח לפיליפ על האיחור. ולא עלה רבי משה חזרה להיכל הישיבה, עד שבדק שוב ושוב כי המשחק מתנהל כהלכה, להנאתם של שלושת הילדים…

 

אם היה רבי משה דמות מופת בתורה, על אחת כמה וכמה שהוא דמות מופת בענווה – כי אם גדול הדור מסוגל לנהוג בכזו פשטות, להיות כה שפל רוח בעיני עצמו, לנהוג בכזו סבלנות נדירה מול ילד רך – הוי עבורנו הדברים קל וחומר…

פעמים מטריחים אותנו בדברים שלא היינו עושים אף לעצמנו…

פעמים מבקשים טובה, שאולי אינה מתאימה לערכינו…

ואפילו פוגעים בכבודנו במידה רבה, בזה שאנו חושבים שחובתנו להשיב מנה אחת אפיים [אולי רק כדי לשמור על הכבוד המקצועי, הערך המשפחתי, הזהות הייחודית…, לא כי חלילה נפגענו…]

הבה ניזכר, נתרגש מהמראה המדהים הזה. איך גאון הדור, ענק הרוח, מחפש ומתרוצץ, משוטט וטורח, בשביל אסימון לפיליפ. האם היה זה לפי כבודו ומעמדו? האם כך נאה ויאה?

ואחר כך איך הוא מחפש את דיויד, מתנצל כאילו עשה עוול, מסדיר את היחסים בין פיליפ לדיויד ומוריץ – האם זה לפי מעמדו, שמירת הזמנים שלו, וגדלותו האינסופית?

כנראה שכן! כי ככל שאדם גדול יותר – הוא עניו יותר. הוא יודע את דרגתו, מכיר בערכו, אך נכון לסייע לכל אדם, הוא לא רואה פחיתות כבוד בכך, וגדלותו – בענוותנותו!

 

קוד סודי שכזה?

אלפי יהודים פקדו את חדרו של מורי ורבי כ״ק מרן האדמו״ר מנדבורנה זי״ע. לכולם הרבי הקשיב בחום ובאכפתיות, בירך מקירות ליבו הבוער באהבת ישראל, ונתן עצות טובות ומועילות לנושאים שעלו על שולחנו.

יחיד ומיוחד מבין הפוקדים את בית הרבי, היה יהודי בשם 'הרב הורוויץ', איש מהמסתופפים בצל הרבי לא ידע את שמו הפרטי, ואף הגבאים לא ידעו את זהותו. גם מראה פניו היה בגדר סוד, ועם זאת, זכה 'הרב הורוויץ׳ לכבוד מלכים…

'הרב הורוויץ' היה האדם היחיד בתבל, שהרבי טיפל אישית בקבלתו. הרבי הזהיר את הגבאים חזור והזהר, כי אם יתקשר 'הרב הורוויץ', יעבירו אליו את השיחה על אתר, כי הוא בעצמו רוצה לשוחח איתו. כן הורה הרבי, כי הוא בעצמו יסכם עם 'הרב הורוויץ' מתי יעלה לשוחח עמו בביתו, מחוץ לשעות קבלת הקהל הרגילות בחדר הרבי…

בתחילה היה הדבר לפלא, אך עם הזמן התרגלו הגבאים לענין, וסברו כי כנראה 'הרב הורוויץ' זה הינו צדיק נסתר רם מעלה, שאינו חפץ להיחשף בפני הציבור, אך עסקים שמימיים לו עם הרבי…

כך נמשך הדבר תקופה ממושכת. פעם בכמה ימים היה מתקשר 'הרב הורוויץ' ומועבר ישירות לרבי. הרבי היה מתאם איתו את שעת הביקור בביתו, ואיש לא ידע ולא ראה, לא שמע ולא הכיר…

היתה זו שעת ערב מוקדמת, ושוב צלצל הטלפון של הגבאי. על הקו היה 'הרב הורוויץ' בכבודו ובעצמו. 'בבקשה, בבקשה', אומר הגבאי ביראת כבוד, ומעביר את הטלפון אל הרבי. הרבי סיכם עם 'הרב הורוויץ' את שעת ביקורו, והמשיך בסדר יומו, כרגיל…

 

אלא שאותו ערב, היה עומס עצום בקבלת הקהל. רבים רבים שיחרו לפתח בית הרבי, והרבי הקשיב לכל אחד בסבלנות נדירה. רק אחרי אחרון פוקדי בית הרבי, בשעת ליל מאוחרת מאוד, סיים הגבאי את עבודתו, ועדיין – עייפותו עשתה את שלה, והוא התמהמה קמעא עד שיצא מבית הרבי…

אך יוצא הגבאי, ועיניו נקרעות בתדהמה. לנגד עיניו הוא רואה את לא אחר מאשר 'זעליג' (שם בדוי) מעבר לכביש, בדרכו לבית הרבי…

מבטו ההמום לא נרגע, אולי אף החמיר, כשעקב בעיניו וראה כי אכן כן, ׳זעליג' מועיד את פעמיו לבית הרבי… כאן הוסרה המסכה, ובנקודה זו נודע הדבר:

היה זה לפני כמה שנים. יהודי אומלל ושבור לב בשם 'זעליג' היה מגיע אל הרבי בקבלת הקהל, מבקש להיכנס לשוחח. רגע אחרי שנכנס, היה נשמע טון דיבורו הגס למרחקים, כאשר הוא מכלה את זמנו של הרבי לריק בדיבורי שטות והבל שאינם תואמים למעמדו…

'זעליג' לא היה אשם. תלאות החיים הפכוהו לכזה.

לאדם שבריאותו הנפשית לקויה במידה חמורה לא עלינו, אי אפשר לבוא בטענות כאשר דווקא צעקות ודיבורי הבל בחדרו של אדם גדול והדור בישראל מרגיעים את נפשו הסוערת…

 

כך מצא ׳זעליג' לעצמו מקום להשתחרר, הגיע לבית הרבי בקבלת קהל, נכנס פנימה כאחד האדם, ובתוככי החדר היה מבצע את זממו ־ צועק ומפטפט, פעמים מבייש ומנדנד, וכך בא על סיפוקו…

 

כשהדבר נשנה כמה וכמה פעמים, הבינו הגבאים 'עם מי יש להם עסק'.

בפעם הבאה שדמותו של 'זעליג' נראתה, ניגשו אליו ודחו אותו בטון מכובד אך אינו משתמע לשתי פנים. תחילה ניסו לדחותו בנעימות, וכשהדבר לא עלה בידם נאלצו לפעול בתקיפות. הן לא יעלה על הדעת שאדם יטריד בחינם את הרבי ואין פוצה פה?! אלא שזעליג, זה, מצא לעצמו דרך לא דרך, הצליח להגיע אל הרבי, ואף התאונן על הגבאים שמקשים עליו להגיע אל הרבי…

 

או אז, סיכם הרבי עמו את סוד חייו: מעתה לא יקרא שמו עוד 'זעליג', כי אם 'הרב הורוויץ', ומעתה, יוכל להתקשר לגבאים ככל שירצה, יזדהה בשמו החדש שהפך לקוד האישי הסודי שלו, והרבי יורה לו מתי לבוא…

תקופה ארוכה, כאמור, נמשך ההסדר המדובר. 'זעליג' עבר שינוי השם ל'הרב הורוויץ', והרבי המשיך להזמינו אליו לשיחות אישיות בתנאי אח״מים, כדי לשמוע את תלונותיו, להקשיב לצעקותיו, להאזין להבליו… הכל!

כדי שהרב הורוויץ יוכל להמשיך במלאכתו להטריד את הרבי, וכדי שהגבאים לא ימנעו בעדו, הוא מקבל 'שינוי השם' לקוד סודי אישי.

סבלנות. איזו מידה נפלאה, יקרה ונדירה. משה רבנו, גדול המנהיגים הדגולים, הצטיין בהיותו עניו מאוד – שפל וסבלן. זו תכונה אמיתית הנדרשת למנהיג, וככל שהוא גדול יותר היא נדרשת במידה רבה יותר – פשוט להיות סבלן! כולנו מנהיגים. ראשי משפחות, מובילים בחברה, אומרי שיעורים.

מנהיג אמיתי, ואדרבה, ככל שהוא גדול יותר, מוכן לסבול הטרדות, נדנודים, בושות, בזבוז זמן והתעסקות עם אנשים שאינם לפי כבודו. המעמד אינו משחק תפקיד, גם לא הדרגה הרוחנית. ההיפך, ככל שאלה גדולים וגבוהים יותר, כך מתרבה הסבלנות וגדלה הענווה, היכולת לסבול כל יהודי באשר הוא!

 

 

חג השבועות

אל תדחה למחר – היום אם בקולו תשמעו!

מעלת הנזיר והרואה את האור ודוחהו

 

נעשה ונשמע. מי גילה רז זה לבני?

צריך ביאור מהו הרז המיוחד בזה? מילא מסירות נפש אכן כן, אך איזה רז?

כפה עליהם הר כגיגית אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. צריך ביאור מדוע שם ולא כאן?

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" תניא אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הוה ויסורים באים עליהם? מפני ששהו עצמן להיכנס תחת כנפי השכינה".(יבמות מח:)

 

ויש להבין מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר. האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות?

והרי ידענו ההיפך מזה שאנו זהירים מלקבל הגרים, אנו עוד דוחים אותם מלכתחילה מלהתקבל, אין אנו להוטים אחריהם, ואחרי גירותם אנו שואלים אותם מדוע לא באתם קודם?

 

עוד יש להבין במגילת רות, מצינו שאחר שערפה עזבה את נעמי ירדה והתדרדרה ופגעו בה חייל של מאה איש וכלב וכו' (סוטה מב, ע"ב): "רבי יוחנן אמר: בר מאה פפי וחדא נאנאי. וגלית שמו מגת – תני רב יוסף: שהכל דשין את אימו כגת. כתיב מערות, וקרינן מערכות – תני רב יוסף: שהכל הערו באימו. כתיב (שמואל ב' כא, טז) הרפה, וכתיב ערפה – רב ושמואל, חד אמר: הרפה שמה, ולמה נקרא שמה ערפה? שהכל עורפין אותה מאחריה; וחד אמר: ערפה שמה, ולמה נקרא שמה הרפה? שהכל דשין אותה כהריפות…". עד כאן.

מדוע עד כדי כך? כיצד התדרדרה למחוזות שגוים לא מגיעים אליהם?

 אז בסך הכל לא רצתה להתגייר, היא הרי לא חייבת, שתחזור להיות גויה רגילה!?

 

כדי להבין זאת נעיין בפרשת נזיר שאותה קראנו בשבת שעברה [פרשת נשא]

הנזיר בתום ימי נזרו מביא קורבן. מדוע?

 

כתב האבן עזרא על במדבר פרק ו פסוק ב

(ב) יפליא – יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם.

(ז) ויש אומרים כי מלת נזיר מנזרת 'נזר' והעד כי 'נזר אלהיו על ראשו' ואיננו רחוק. ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חופשי מן התאות.

 

רמב"ן על במדבר פרק ו פסוק יד

(ו) וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוהיו, כענין שאמר (עמוס ב, יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.

 

אסופת מערכות פרשת נשא:

שמעתי אי מי מבעלי המוסר שהתבטא דרך צחות "מי יעלה בהר ה'" מילא הקושי המפרך הוא "מי יקום במקום קדשו" קניין המדרגות זהו מפעל החיים האמיתי

התביעה העמוקה שמפנה הרמב"ן לעברו של הנזיר אדם זה נדבתו רוחו, טיפס במעלה, היטהר, התקדש והשיג את הפסגה המרוממה של "קדוש יהיה", קדוש ככהן גדול דומה לנביא כלפיו דוקא מופנית דרישה מחודשת דרישה שאינה נתבעת משאר סתם כל אדם, השגת, כבשת, אל נא תשמיט את הניצוח הגדול הזה מתחת ידך! ימי הנזירות צריכים לשמש זמן של אימון בפרישות מתענוגי העולם!

 

החסיד שאמר לרבו שצם ארבעים תעניות ועדיין לא זכה לגילוי אליהו, אמר לו הרב את המשל הבא:

 משל משלו מושלים: הבעל שם טוב, כך מספרת האגדה החסידית, היה רגיל בקפיצת הדרך. בשעה הכשרה היה מטפס עם כמה מבני חבורתא קדישתא שלו לעגלה הרתומה, מצוה את אלכסיי סייסו להפנות גב אל הסוסים ולהניחם לדהור כרצונם ויותר משדהרו הסוסים התכווצה וקפצה להם הארץ תחתיהם ובשעות מעטות גמעו מרחקים לא ישוערו עד שהיו מוצאים עצמם לפתע בעיירות ומדינות מרוחקות מאוד.

הבה ננסה להמחיש את תחושתו של אלכסיי הסייס הגוי:

שעון לא היה לו, וגם אילו היה, לא היה מבין בו שהשכלתו כולה הצטמצמה לעסקי סוסים, והנה הוא יושב על מושבו בניחותא וצופה בדרך וראה זה פלא הנה ה'סטנציה' המרוחקת בה הוא נותן תדיר נופש לסוסיו היגעים ולגופו שלו המיוזע, נכנס לפונדק סועד לשובע נפשו ומוסיף ומפצה עצמו על טרחתו היגעה בכמה כוסות שיכר גדולות, אבל הפעם הזו שונה אין עצמותיו מקומטות הוא חש עצמו עירני ודרוך כמעט כשעת צאתו למסע.

בטנו שבעה ואין גרונו ניחר ולא תובע כוסית. הוא תמה איפוא בנפשו הכיצד, ומסביר לעצמו שאך מקרה הוא אולי שנת הצהריים המתוקה גרמה או שמא כוס הוודקה הגדולה שהריק טרם נסיעה.

 

אבל הנה הם שבים וחולפים 'סטנציה' מרוחקת עוד יותר ועוד אחת ועוד אחרת בלתי מוכרת לו כלל וטרם הכריעוהו טלטולי הדרך הוא מתמיה על עצמו – הכיצד?? וביותר הוא תמה על סוסיו היאך גמעו הם בזמן קצר כל כך מדינה שלימה?

הוא כלל לא עולה על דעתו לתלות את המאורעות המפליאים בנוסעיו הקדושים, הן הסוס והעגלה שלו הם והוא המופקד עליהם לסייס פשיטא לו איפוא שרק ידו שלו לבד בדבר.

 

תמיהתו מתעצמת איפוא עד שבאין מוצא אחר הוא מחליט בנפשו שהערב אירע פלא והערו לו מן השמים כוחות מחודשים מופלאים, מהיום אין הוא עוד סתם אדם בין אנשים, בעל מופת הוא, עושה להטים! אף סוסיו אינם עוד סתם בהמות.

והנס המפתיע הזה הכופל שונה ומשלש את עצמו לאורך המסע המופלא, הולך ומשכנע את אלכסיי בוודאות בוטחת שאכן כך, אין הוא כלל בשר ודם, הוא משקיף מעתה על האנשים היגעים המתהלכים מתנשפים לצד הדרך כעל נמושות, ברי לו שהוא שונה מהם, נעלה מהם.

בהגיעם ליעד הצפון עמדו הסוסים מלכת, אלכסיי בהיותו משוכנע בעליונותו המלאכית היה סמוך שצמחו לו כנפיים. עובדה, הן אפילו סוסיו טסו בעטיו פרש איפוא את זרועותיו לצדדים וניתר בקלילות מעל עגלתו בקפיצה דוהרת, כמעט ריסק את עצמותיו אלמלא נוסעיו שהושיטו לו כפיהם שקלטוהו והצילוהו, ואנו מהיכן אכן נדע בעקבות מי התרחש הפלא? האם הנוסעים הלא שגרתיים הישובים בעגלה, או שמא אכן אלכסיי הגוי הבור הוא האחראי להתרחשות המופלאה?

לא יכולנו להכריע בדבר עד שראינו אותם, כולם מתכנסים לאכסניא, הבעל שם טוב וחבורתו הקדושה נתיישבו לעסוק בתורה וסתריה ולערוך את ה'תיקונים' הנדרשים אותה שעה. באותו מקום הסוסים הוכנסו לאורוה והתנפלו ברעבתנות על החציר ואלכסיי אף הוא התיישב ליד הדלפק והחל ללגום בשקיקה כוסית ועוד כוסית, אילו אכן השיג הנזיר את אשר ביקש וקנה דרגות של פרישות וקדושה אף בגמר נדרו לא היה נמשך עוד ללגום כוסית…

אמר לו הרב – האם אחר התענית אתה מתנפל על האוכל כבהמה? סימן שנותרת אותו דבר…

 

אם הגעת למדרגות של קדושה- איך עזבת זאת ושבת לכוס היין וטומאת המת?

 

 

רעיון זה אנו מוצאים בפרשה הבאה – פרשת בהעלותך:

 

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י, לג)

 

אחר כך ישנן ב' נונין המפרידות, ויהי בנסוע הארון, שהנוני"ן באו להפריד בין הפורעניות. (שבת קטז, ע"א)

 

וצריך ביאור היכן היא הפורענות הראשונה?

 

ביאור הרמב"ן (במדבר י, לה) אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלוש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אף על פי שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.

 

הסבא מסלבודקא– והרי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו?

אלא שלא חשו בקושי לעזוב את הר סיני.

 

והיכן מצאו זאת חז"ל? בביזת הים נאמר ויַסע אותם משה, כאן נאמר ויסעו– מעצמם. [שם מא' קיב בשם אור הצפון והרב שוואב] וניתן לדרוש זאת ממה שכתוב: "ויסעו מהֵר [סיני]"

הגעת להר סיני, זכית לחוש אלוקות וקירבתו, כיצד אתה מסוגל עתה לעזוב הכל וללכת? ועוד בשמחה?

 

באר התורה בן עמרם פרשת בהעלותך:

מסופר על תלמיד של הסבא מסלבודקא ששאל את רבו אם הוא צריך להענות לבקשת הוריו בכפר שאין להם לא מנין ולא שליח ציבור לתפילת ימים נוראים והוא יכול להשלים להם חסרונות הללו, והסבא ענה לו כי בודאי עליו ללכת.

ולאחר שובו של התלמיד הסבא לא האיר לו פנים. שאל התלמיד את הרב: וכי עשיתי דבר שאינו כשורה? והרי הכל היה ע          ל פי דעתו של הרב בחינת "על פי ד' יסעו ועל פי ד' יחנו" ענה לו הסבא: ודאי שהיית חייב לנסוע אבל השאלה היא איך יכולת לנסוע !!! [כאדם שאומרים לו שעליו לנתח את אביו, והוא אומר נכון אני צריך, אך אינני מסוגל! כנראה הרב ראה שלא היה לו כאב לב בנוסעו. קם והלך. ועל זה הייתה עליו תביעה].

 

ונראה דזה עומק דבריהם (נדרים ט, ע"ב) ששמעון הצדיק לא אכל מקורבן נזיר טמא רק באותו קורבן של הנזיר מן הדרום ואמרו שם שכאשר רבו עליהם ימי נזירות הם מתחרטין.

ועומק הדבר הוא שהם מרגישים לחוצים מעלייתם להר ד' ורוצים להשתחרר מבחינה זו ולכן כאשר הדבר לא הלך לפי התוכנית שלהם ונטמאו באמצע ימי נזירותם הם מתחרטים אבל אותו נזיר מן הדרום שנדר לשם שמים אין אצלו חשש שהוא תוהה ומתחרט אלא מעונין להישאר בדרגת הר ד' לכן שמעון הצדיק אכל מקורבנו.

 

לא רק שיש קושי איך עזבת, אלא העוזב אחר עלותו גבוה – סכנתו גדולה לנפילה!!!

 

כשישראל עולין עולין עד לשמים, וכשיורדין יורדין עד לתהום. מדוע? משום שעלו גבוה, לאחר עליה גבוהה יש חשש יותר גדול לנפילה! לענ"ד.

 

מסכת כתובות (סו, ע"ב)

תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו: רבי פרנסני!

אמר לה: בתי, מי את?

אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני.

אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך?

אמרה לו: רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד.

ושל בית חמיך היכן הוא?

אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי?

אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה.

בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

רש"י

ולא כדין מתלין מתלא – ולא כך היו מושלין משל בירושלים.

מלח ממון חסר – הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו.

ואמרי לה חסד – יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן בא זה ואיבד זה לפי שנתערב בו.

חוץ משל חמיה – תוספת שהוסיף לה החתן.

ערביים – קרי אומה שפלה ששוכני אהלים הם במדבר.

 

וצריך ביאור, הרי בפרשתינו מצאנו: אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך, על זה שייך לומר אשריך, אולם כשה' מוסר את ישראל ביד אומה שפלה שייך לומר אשריכם ישראל?

מבאר הנצי"ב מוולוז'ין [מובא גם בשם הרב מבריסק בשפתי חיים מועדים ח"ג] העולם מתחלק לחמש דרגות. דומם צומח חי מדבר ישראל.

יש לחקור האם כל דרגה היא הדרגה הפחותה ממנה, אלא שנוסף בה מעלה, או שהיא דרגה בפני עצמה?

לדוגמה– אופניים עם מנוע הם לא דרגה בפני עצמה, אלא אופניים 'משודרגות'. הראיה- תוריד את המעלה- מנוע, תקבל בחזרה אופניים.

לעומת זאת מטוס היא מעלה בפני עצמה, תוציא את המנוע ולא תקבל עגלה, תקבל גרוטאה שאינה ראויה לכלום.

כך גם בעניינו, ניתן להוכיח שכל מעלה היא מעלה בפני עצמה, שהרי הצומח כשנעדר ממנו כוח הצמיחה אינו חוזר להיות דומם, אלא הפרי נרקב ואף דומם אינו ראוי להיות.

כן החי, כשמת – ונרקב אינו חוזר להיות צומח, אלא חוזר להיות נבילה סרוחה שכל אדם מתרחק ממנה, וגרוע מן הצומח שנובל וניתן להיות לידו.

כך גם האדם, כשנעדרת ממנו מעלת המדבר בהיותו חירש אילם אינו שב להיות בהמה, אלא אף פחות ממנה, שחירש אילם הרי הוא כשוטה, חש"ו.

וכך אף הישראל, כאשר הוא מאבד צלם ישראל אינו הופך כגוי, אלא נהיה פחות מן השפלים שבאומות. צא וראה בכמה בתי מלון ומדינות בעולם אין כניסה לישראלים. ליהודים כן, לישראלים לא. ישראל היא המדינה מספר אחד בעולם באלימות בני נוער!!! כשישראל יורדין יורדין עד תהום. זה העם שהקב"ה הועידו להיות אור לגויים.

זה מצער, אך יש בכך נקודת אור. הדבר מלמד שישראל אינה גוי משודרג, אלא מעלה בפני עצמה, והראיה, כאשר המעלה נעלמת, אנו נהיים פחותים ושפלים מן הגוי.

זה שאומר להם רבן יוחנן בן זכאי אשריכם ישראל, שמכאן ניתן להוכיח שאתם מעלה בפני עצמה, שהרי כאשר אתם יורדין אתם מגיעים לדרגה כל כך פחותה – להימסר ביד בהמתן של ערביים!

[וזה גם כן הביאור בכפיית הר כגיגית. ישראל עלולים לחשוב שמעלתן תהיה תוספת על מעלת הגוי, אך אם לא יעשו רצונו של מקום ישוב מצבם כגוי, וזה כעין השקעה ללא ריזיקה של הפסד, מקסימום נשוב להיות ככל הגוים. בא הקב"ה ואמר להם: החיבור בינינו מחייב, אם אין אתם מקבלים את התורה אתם בתחתית ההר, נמוך נמוך ממעלת שאר האומות].

 

שנה ופירש קשה מכולן. מדוע?

משום שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וכשפירש נותר לו יצר הרע גדול, אך הוא כבר אינו עוסק בתורה המגינה ומצילה, ואז הוא קשה מכולן…

בחור ישיבה שעוזב – נהיה גרוע מחילוני רגיל רחמנא ליצלן…

אחד שהיה לפני 'מסורתי' מגיע בשבת לבית הכנסת ומתפלל כו' נכנס לישיבה והתעלה, לאחר כמה שנים פרק עול. הוא לא חוזר להגיע לבית הכנסת כמקדם עם כיפה קטנה כמו שהיה לו קודם. הוא מתדרדר הרבה יותר נמוך ובועט בכל.

 

וזה שמצינו במגילת רות שאחר שערפה עזבה את נעמי ירדה והתדרדרה ופגעו בה חייל של מאה איש וכלב וכו' מדוע עד כדי כך? משום שהיא זכתה וראתה את האור, הייתה בבית נעמי, ואת קמה ועוזבת? הנפילה הרבה יותר קשה!

 

הרהורי תשובה גולד: וכמו שמבארים גבי הא דחסידים הראשונים (ברכות לב, ע"ב): תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. ובשלמא הא דהיו שוהין שעה אחת קודם שהתפללו היה זה כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים כדאיתא שם במתניתין (ל, ע"ב) אבל לשם מה היו צריכים לשהות אחר התפילה?

 

ומבארים דמכיון שהיו חסידים הראשונים מגיעים בשעת התפילה להשגות גבוהות וכמו שכתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צח סעיף א) וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה וכו' על כן ולכן היו צריכים החסידים הראשונים שהות של שעה אחת כדי לחזור אל המציאות של שיגרת החיים לאט לאט במתון ובנחת כדי שלא ליפול מגובה רב.

כך מצינו בתורה – כל מי שהגיע גבוה – סכנת נפילתו לבירא עמיקתא גדולה!

עשיו היה בהשגותיו כיעקב, וראשו נקבר במערת המכפלה, אך התדרדר לדיוטא תחתונה וחמש עבירות חמורות עבר ביום אחד. [יצחק יעד לו היששכר של יעקב! רק רבקה ידעה שלא יצא מזה כלום].

 

ירבעם בן נבט – כל חכמי ישראל לפני כעשבי השדה, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין (קג ע"ב) תנו רבנן: ירבעם היה שונה מאה ושלושה פנים בתורת כהנים, ולבסוף חטא והחטיא ועשה הרע מכל!

לבסוף בגלל שיקולי כבוד חטא והחטיא את ישראל. ולא היה מי שהחטיא את ישראל כמוהו! ולעולם הנביא כשמספר על מלך רשע מודד האם היה כירבעם או שלא הגיע לחטאות ירבעם. בגינו גלו ישראל לבסוף מארצם.

 

בלעם הרשע יודע דעת עליון ויודע את בהמתו…

 

אלישע אחר איתא בירושלמי [פ"ב דחגיגה ה"א] שהיה רוצח תינוקות של בית רבן, ורבי מאיר שחביריו לא ירדו לסוף דעתו היה לומד תורה מפיהו!

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה (פרק ב דף עז) טור ב /ה"א

אחר הציץ וקיצץ בנטיעות. מני אחר? אלישע בן אבויה, שהיה הורג רבי תורה. אמרין כל תלמיד דהוה חמי ליה משכח באוריתא הוה קטיל ליה, ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא אומנותיה דהן בנאי אומנותיה דהן נגר אומנותיה דהן צייד אומנותיה דהן חייט וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון.

עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגומ' שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש אוף בשע' שומדא הוון מטענין לון מטולין והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול משם שנים שעשו מלאכה אחת אמר אטעוננון יחידאין אזלון ואטעונינון יחידיין והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אמר אטעונינון צלוחיין אזלון ואטעונינון צלוחיין.

 

מי שמשיג השגה – שידע שהוא מסוכן לא לירידה – אלא לנפילה רחמנא ליצלן!

 

חוכמת המצפון בחוקותי בשם תורת הנפש: וכרעיון זה ראיתי בספר נתיבות עולם ממהר"ל מפראג ז"ל (נתיב התורה פרק יא) המצוה היא שלמות האדם ולכן צריך שיעשה אותה בשלמות גם כן כפי מה שהיא המצוה וכאשר התחיל האדם בדבר צריך להשלים כולה ואם לא השלים את כולה נקרא כאילו פורש מן המצוה ועוד כי המצוה היא אלוהית בלתי גשמית והדבר שהוא בלתי גשמי לא יתחלק כי דבר גשמי מתחלק אבל דבר שהוא בלתי גשמי אינו מתחלק כלל ולפיכך כאשר התחיל במצוה אומרים לו גמור

ובפ"ק דסוטה אמר רבי חמא ברבי חנינא כל העושה מצוה ולא גמרה ובא אחר וגמרה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה רבי אליעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו דכתיב ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו רבי שמואל בר נחמני אומר אף קובר אשתו ובניו.

ופירוש זה כמו שאמרנו כי המצוה שהיא השלמה נמשך הכל אחר ההשלמה ולכך נקראת המצוה על שם מי שמשלים אותה לגמרי, וכן למן דאמר שמורידין אותו מגדולתו כי מאחר שהתחיל לקנות מעלה היא המצוה שהיא מעלה עליונה ופירש ממנה נחשב שהוא יורד מן המעלה שהתחיל בה לכך מורידין אותו מגדולתו גם כן. עד כאן לשונו.

וזהו יסוד תפלתו של דוד המלך עליו השלום שיאריך ימים בלי הפסק בעסקי התורה והיראה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים [תורת הנפש]

 

נקודה נוספת:לא רק הרואה אור ודוחהו, אלא גם מי שמתמהמה. [קול מבשר זייטשיק]

הגמרא מספרת שפעם אחת היה נחום איש גם זו מהלך בדרך לבית חמיו והיה עמו משאוי שלושה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים: "בא עני אחד ועמד לו בדרך ואמר לו: רבי פרנסני! אמר לו: המתן עד שאפרק מן החמור. לא הספיק לפרוק מעל החמור עד שיצתה נשמתו של העני. הלך נחום איש גם זו ונפל על פני העני ואמר: עיני שלא חסו על עיניך יתומו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו וכו".

המאמר והסיפור מפליאים עד מאוד אבל מצאתי פירוש המקיל על ההבנה בירושלמי ששם מופיע הסיפור בקצת שינוי דהיינו שנחום איש גם זו השיב לבקשת העני המוכה שחין כי ימתין לאחר שיחזור כנראה מבית חמיו ואז יתן לו אוכל. לפי פירוש זה מובן מאוד מה שנחום איש גם זו קיבל על עצמו עונשים כה חמורים ונוראים משום שלפי גירסא זו אשמתו היתה בולטת בהרבה כי לאחר שדחה כל כך את עזרתו ואיחר בה לאחר שיחזור מחמיו.

אבל לפי גירסת הבבלי קשה מאוד להבין במה היתה אשמתו, הלא ירד מיד מן החמור לפרק את המשא בכדי להאכיל ולהשקות את העני, במה מצא את עצמו אשם עד שלא נתקררה דעתו והעמיס על עצמו עונשים כה חמורים בכל גופו וכי מה יכול היה לעשות יותר בכדי להציל את חייו של העני?

נחום איש גם זו מצא בעצמו על עצמו תביעה של דק מן הדק. הוא האשים את עצמו על שאמר לאותו עני "המתן" כי היה לו מיד לקפוץ מן החמור ולפרק את משאו ואותה מילה של "המתן" באה במקום הזריזות הוא מצא לעצמו פנאי להרהר ולומר "המתן" וזה הפחית מן ההצלה המהירה עיכב את העזרה החיונית אפילו למשך דקה או שניה אותה שניה של אמירת "המתן" ואותו רגע יחיד טמון בו חיים ומוות, ברגע אחד יש שמתגלמים בו לפעמים חיים ארוכים ועולמות נצחיים.

 והסבא מקלם זצ"ל אמר שהיה צריך שיהא מוכן בידו אוכל ומשקה וכל הצרכים, שמיד שיזדמן לו עני שיתן לו ולא יהא צריך לחפש בתוך כליו עד שימציא לו להעני הצטרכויותיו כדי שלא לשהות זמן שיהא מצוי תמיד תחת ידו כל מיני צדקה וחסד וכל מיני אמצעי הצלה.

חנא בר חנילאי ולא שקל ידא מן כיסא דסבר דילמא אתי עני בר טובים ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף (ברכות נח:)

כשחלה הג"ר נפתלי טראפ זצ"ל ראש הישיבה בישיבת ראדין, נוצרה התעוררות גדולה בין תלמידי הישיבה להתפלל על בריאותו וכל תלמיד התנדב יום או יומיים או שעות לימוד לזקוף לזכות החולה ומתווסף לו להחולה אז הרבה ימים של לימוד התורה. לבסוף נכנסו התלמידים לביתו של החפץ חיים זצ"ל ושאלו כמה שעות הוא גם כן מנדב לזכות החולה?

הרהר החפץ חיים חישב וחישב ובדק את השעות שלו עד שהשיב ואמר לתלמידיו שהוא מנדב ר ג ע – א ח ד.

השתוממו התלמידים לשמוע מרבם כמה חשוב אצלו רגע אחד עד שהיה צריך לחשוב זמן מה בכדי להחליט לנדב רגע אחד שהוא אצלו כשנים רבות, וכאשר פשטה השמועה הזו בין תלמידי הישיבה כולם, התהוותה סערה גדולה והתעוררות חזקה לשקידת התורה כפי שלא היתה מעולם. סיפור זה המחיש לנגד עיני כולם מה משמעותו של רגע אחד בחיים מה ערכו הגדול של רגע אחד של לימוד התורה.

 

"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשיו בא מצידו".

אומר הרשב"ם: "להגיד ניסים שנעשו ליעקב בא הכתוב, שאילו הקדים עשיו לבוא רגע אחד קודם לא היה נתברך יעקב".

ואילו איחר יעקב לבוא לקבל את הברכות לאחר שסירב והתווכח עם אימו רבקה הנביאה מפני שליבו לא נתן לו לרמות את אביו מטעם כוח האמת שניטע בו "תתן אמת ליעקב", ואילו היו ממשיך עוד את הויכוח עם אימו ומתעכב עוד לרגע אחד כי אז היה אבוד ויחד עימו כל עם ישראל, ברגע אחד תלוי היה כל גורל עם ישראל בעתיד אם להיוולד או חס ושלום לא, רגע אחד ויחידי זה קובע ויוצר עולמות, משקל של רגע אחד שקול כעולם מלא.

 

"ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" תניא, אחרים אומרים מפני מה גרים מעונין בזמן הזה ויסורים באים עליהם? מפני ששהו עצמן להיכנס תחת כנפי השכינה.

שאלנו מה היא האשמה הגדולה שמאשימים בה את הגרים על שנתאחרו ונשתהו בזמן לבוא ולהתגייר? האם יש בכלל חיוב על מישהו מאומות העולם לבוא ולהתגייר עד שיהיו נתבעים על איחור בזמן לבוא ולעשות הגירות?

תשובה:

הרוצה להתיך מתכת או כלי זכוכית בכדי להופכם לצורה אחרת שאם יהיה איחור או תחול הפסקה בין ההיתוך והחימום לבין עיצוב ויציקת הצורה החדשה הרי כל המשימה תהיה לבטלה כי החומר המותך מתקשה ולא יוכל לקבל יותר את היציקה ואת העיצוב החדש, וכן גם עם הגר שאם יחול איחור בין ההתעוררות וההתרגשות שכבר נתמלא בהן במידה גדושה לבין ביצוע מעשה הגירות כי אז נתחמצו אצלו הרגשותיו, נתיישנה ההשתוקקות ומצטננת ההתלהבות, כוח המשיכה והכיסוף להתדבק באמת ובקדושת עם ישראל הגירות לא יהיה אז שלם ורושם זה יורגש בו!

 

אומרים המפרשים ששורשו של דוד נכתב שלוש פעמים בתנ"ך, בבנות לוט, בתמר, וברות. וכולם היו בהשגחה נפלאה שברגע אחד ושבריר שניה היה ניתן להפסיד הכל, בנות לוט בעיכוב מועט היו יודעות שהעולם לא נחרב ולא היו מתעברות מאביהן.

יהודה, אמרו חז"ל שהלך בדרך והמלאך החזירו. וכן בבועז עוד מעט היה מת. [ולו היה מתעכב יום אחד מלהזדרז לא היה משיח בא לעולם ועל אלה האומרים עת לעשות לה'- ואין להזדרז– אומר דוד הפרו תורתך…] וזהו יסוד האמונה בביאת המשיח שבבא הזמן לא יתעכב אף לא זמן מועט.

היום אם בקולו תשמעו

לאור זאת נבין את אשר שאלנו – אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

מדוע שם ולא כאן?

ישראל אמרו מיד נעשה ונשמע, מה המעלה הכל כך מיוחדת בכך?

"ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבוקר" (רות ג, יג)

 

כאשר פנתה רות אל בועז ואמרה כי רצונה הוא להקים שם למחלון ובגלל זה ביקשה להינשא לגואלה הקרוב אמר לה בועז עכשיו כבר לילה, ליני הלילה "והיה בבקר אם יגאלך טוב" שמו של הגואל הקרוב היה טוב "ואם לא יחפוץ לגאלך" אז "וגאלתיך אנכי".

אמר על כך מרן החפץ חיים זצ"ל שמוסר גדול יש ללמוד מבועז, שהרי בועז באותה עת היה בגיל ארבע מאות שנה ומצד ההיגיון אדם שחי חיים כל כך ארוכים גומר בליבו שכנראה יחיה לפחות עוד מאה שנה ובכל זאת כאשר מזדמנת לפניו מצוה שכזו להקים שם לנפטר הוא לא מתמהמה ומבטיח לרות שמחר בבוקר שהיא השעה המוכשרת למצוה רק למחרת בבוקר יכל לגשת לדבר עם טוב ולא יאחר ואכן כך עשו, ובאמת לאחר מכן מיד נפטר. אילו בועז היה מתמהמה עוד יום אחד בלבד לא היה זוכה להקים מלכות בית דוד ומכיון שהזדרז זכה להקים שלשלת מלכים לעם ישראל !!!

ומעשה ביהודי מסורתי שבניו סטו מדרך הישר, לעת זקנתו כשחש שקרב יום פקודתו גמר בליבו לתרום את רוב הונו העצום לישיבה מסויימת. נפגש עם ראש הישיבה וסיכמו ביניהם שלמחרת יפנו אל עורך דין פלוני בשעה ארבע אחר הצהרים ויעשו חוזה כדת וכדין כדי שלא יוכלו היורשים לערער על כך. למחרת בבוקר נדהם ראש הישיבה לראות מודעות אבל המבשרות על מותו של האיש, ואז אמר לתלמידיו: "כמה גדלו דברי חכמים שאמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" שאילו היה מזדרז אתמול לערוך את החוזה היה זוכה למעלה העצומה של החזקת התורה וזוכה לחיי עולם הבא ומעתה מי יודע לאלו הבלים יבזבזו את כספו שעמל עליו כל ימי חייו [טובך יביעו]

היום אם בקולו תשמעו. 'שם' תהא קבורתכם. את רצון ה' צריך לעשות כאן ומיד בצורה מוחלטת, זהו נעשה ונשמע. אם נמתין עד שנשמע – נתמהמה, אז יש סיכוי שלא נעשה בסוף… זהו הסוד!

שם תהא קבורתכם- מדוע לא כאן? אדם כל ימיו דוחה דברים, מחר ילמד, במבחן הבא יתאמץ, בכיתה הבאה ישקיע, בעבודה הבאה, בזמן הבא, עם הילד הבא יצליח, ומחר יתחיל בדיאטה, ובשבוע הבא יתחיל ללכת קבוע לשיעור, ובחודש הבא יפריש מעשרות…

אם אינכם מקבלים את התורה מיד, ותמיד תדחו הכל ל"שם", אזי "תהא קבורתכם". מי שלא עושה היום לא יעשה גם מחר.

 

הכרתי אדם שבמשפחתו הייתה אלמנה, וסייעו לה בני המשפחה בשיפוץ ביתה, וביקשו גם ממנו שהוא בעל נכסים, והוא השיב שלא יתן עכשיו, אבל הוא יתן את החלונות. עד היום מחכים לכסף.

הכרתי אדם שקיבל פיצויים של מאה אלף שקל על תאונה שעבר, וידע שעליו להפריש מעשר כספים, אולם הוא אמר שכעת הוא צריך לכסף לדירה, והוא בעתיד יתן בתשלומים. מיותר לציין שקופת המעשר עדיין ממתינה להבטחה…

המסקנה- ועתה ישראל מה ה' דורש מעמך. ועתה.

 

 [הקדמה לח"ה בטובך יביעו] – המעשה ביהודי שביקש להחזיר את אחיו בתשובה שישמור שבת ולאחר שיכנועים היה מוכן לקבל לשמור שבת, אך מהשבת שלאחר הבאה היות ויש לו טיסה חשובה מצרפת לארה"ב שקשורה גם לעסקים והיא תהיה בשבת. התחלתי לשכנעו שיוותר ובפרט שידעתי שאם הוא לא יתחיל מיד יש סיכויים גדולים שלא יתחיל כלל… [צא הלחם בעמלק מחר, שיטתו של היצר הרע אינה לומר 'אל תעשה', אלא 'תעשה מחר'… אתה כבר ממילא לא תעשה… ולכן 'היום' אם בקולו תשמעו] אולם דברי עלו בתוהו והוא אף אמר שאם אלחץ יחזור בו אף מהסכמתו העקרונית לשמור שבת.

הנחתי לו והתחלתי להתפלל לקודשא בריך הוא שיסייע שאחי ישמור את השבת הקרובה. ביום שישי אחי מתקשר אלי ואומר שהטיסה נדחת ליום ראשון, בחברה היו עיצומים ולא היו כלל טיסות בשבת…

מדובר בחברה שבה מעולם לא היו עיצומים ומנהליה התנגדו באופן עקרוני לשביתות מכל סוג. פעם ראשונה בהיסטוריה של החברה..

למדנו שני דברים: א- מה כוחה של תפילה. מאות אנשים שהיו אמורים לטוס נשארו בשל תפילה של יהודי שביקש שהטיסה תתבטל…

ב- כמה היה חשוב לו לא לדחות את הקבלה של אחיו, שאם היה הדבר נדחה יתכן וכלל לא היה שומר שבת. כך על האדם לפעול מיד ללא דחיות, שאז מי יודע האם הדבר יהיה ראוי להתקבל.

 

תוספת מפנינים פרשת ויחי תשע"ב:

ויברכם ביום ההוא לאמר (בראשית מח, כ)

 

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד, ד) שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו. כי אם האדם מעלה על ליבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו.

(הוספה מטל חן: חשבתי לומר שעל כך אמרו חז"ל: "יזכיר לו יום המיתה". כלומר את יום מיתתו שלו, של יצה"ר. כלומר שיש זמן שבו יצה"ר ימות ויפסיק להציק לנו, ולא נצטרך ללחום כנגדו לנצח שהרי לעתיד לבוא ה' שוחטו, וכך אנו מתנחמים שלא נלחם איתו לנצח, אלא יש לדבר סוף) אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כל כך נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה…

 

וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק: ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם 'היום'״ – תחשבו כל הזמן בליבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם 'ביום ההוא' לאמר״ – שבירכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכו' (בראשית מח, כ).

 

הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז, ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנוכי נצב על ראש הגבעה״.

דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרך בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצר הרע שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצר הרע שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

 

גם רות יודעת סוד זה והיא אינה מתעכבת בגרותה ומיד באה להסתפח עם נעמי.

מהיכן היה לרות את הידיעה הזאת שעליה לדבוק בנעמי מיד, ולא להתמהמה? מילא בועז, מישראל הוא?

"ותקרא את שמו מואב" תלמוד בבלי מסכת בבא קמא (לח, ע"ב):

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה. דאילו בכירה דקאמרה מואב, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא הא אנגריא עביד בהו.

צעירה דקאמרה בן עמי אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. כלל דאפילו אנגריא לא תעביד בהו.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל עובד ישי ודוד ושלמה ואילו צעירה עד רחבעם, דכתיב: ושם אמו נעמה העמונית. עד כאן.

 

הצעירה נענשה שצאצאיה התגיירו רק ארבע דורות אחרי אחותה גם עונש זה מהווה מידה כנגד מידה למעשיה, אם הבנות החליטו כי עליהן לעשות מעשה כדי לקיים את המין האנושי למה חיכתה הצעירה עוד לילה? היסוסה מראה שהיא העדיפה קודם לראות אם אחותה תצליח אבל למעשה על אדם להזדרז לקיים מצוה בלי להסס! חז"ל אומרים "זריזים מקדימים למצוות" (הוספת טל חן: ובהתאם לנאמר כאן, שכרו של המזדרז למצוה הוא שגם ה' "מזדרז" לשלוח לו שפע, ולכן זריזים מקדימים למצוות ר"ת מזל. שהמזל נוזל אליו מהר. מידה כנגד מידה) כאשר המצוות חשובות בעיני האדם הוא אינו דוחה את ביצוען, הוא רץ לקיימן שמא יאבד את ההזדמנות. התנהגות כזאת מראה שהמצוות חביבות בעיניו והוא משתוקק לעשותן.

מאחר והקטנה לא קיימה את המצוה בזריזות עונשה היה שה' האט את הבאת צאצאיה ליהדות, והיא היתה צריכה לחכות ארבעה דורות נוספים לזכות הזו, וזו המידה כנגד מידה.

אחותה הבכורה קיבלה שכר ועונש על שני מעשים שונים מחד היא קבלה שכר על זריזותה בקיום המצוה מאידך לאחר שקיימה אותה נענשה על חוסר צניעותה, מכאן אנו למדים שעבירה אינה מבטלת מצוה ושכר על קיום מצוות נשאר בידינו תמיד.

המעשה בבנות לוט והאדם שהוציא עליהן דיבה ומיתתו המשונה וכפי שסיפר לגר"מ פיינשטיין

 

וזהו יסוד האמונה בביאת המשיח שבבוא הזמן לא יתעכב אף לא זמן מועט.

 

חג השבועות

מגילת רות – הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה

צדיקים נתבעים כחוט השערה [והגדת]

אלימלך ונעמי נענשים

מגילת רות פותחת במעשהו של אלימלך שירד לשדה מואב להיות שם בשל הרעב שהיה בארץ.

הוא מת, בניו מתים, יד ה' נגעה בו. נעמי נענשת אף היא. מדוע? הרי היה רעב, ונאלץ לירד בלית ברירה?

מדוע נעמי נענשה, הרי היא טפילה לאלימלך, וכשהיא שבה היא אומרת אל תקראן לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי. מר"א אומר הגר"ש אלקבץ על שם המרירות, וכתיב בא' במקום בה', כדי לומר לך שחסרה ארבעה דברים – שני בניה, בעלה והממון [לכאורה יותר מתאים לומר והולד שבמעיה שהפילתו כמו שכתוב אני מלאה הלכתי, ואז יהיו כל הארבעה על ענין אחד – על נפשות].

 

על מה מתו תלמידי רבי עקיבא

נלמד קטע גמרא, שכל ילד יודעו: אמרו, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכלן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. תנא, כלם מתו מפסח ועד עצרת, וכולם מתו מיתה רעה. מאי היא, אסכרה (יבמות סב, ע״ב).

ידוע, ונתבונן. המדובר, בתלמידי רבי עקיבא – כדי להבין מי היו תלמידי רבי עקיבא, נעמד תחילה על דמותו של התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס. שאמרו עליו (עירובין יג, ע״ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? מפני שלא יכלו חבריו לעמד על סוף דעתו.

ונקרא שמו מאיר, משום שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה. ורבנו הקדוש יחס את כל חריפותו לכך שראה את רבי מאיר מאחוריו, ואילו היה יושב לפניו היה חריף עוד יותר. ואמרו (מגילה יח, ע״ב) שכל התורה עמדה לנגד עיניו באותיותיה. ואמרו (סנהדרין כד, ע״א) שהרואה את רבי מאיר בבית המדרש, כאלו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה בפילפולו.

ועם כל זאת, עם חריפותו ובקיאותו והיותו סיני ועוקר הרים, בא ללמוד לפני רבי עקיבא ולא הבין את דבריו לעומקם, ועבר ללמוד מפי דבי ישמעאל, ןאחר כף חזר ללמוד מרבי עקיבא (עירובין יג ע״א), עד שנתעלה והושיבו בראש תלמידיו (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב).

וכאן, עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא! ועל מה מתו, על מה עלה בהם חרון אף ה׳, ולאבד כה הרבה תורה מישראל עד שהיה העולם שמם (יבמות, שם)? לא על עברה שעברו, חלילה, אלא על שלא נהגו כבוד זה בזה.

אי קיום מצות עשה של ״והדרת פני זקן״ (ויקרא יט, לב) שקנה חוכמה (קידושין לב, ע״ב).

והלא נפסק להלכה (שלחן ערוך יורה דעה רמד, ח) ששני תלמידי חכמים אינם צריכים לקום זה מפני זה, ודי אם יעשו קצת הדור. ומדברי רש״י (קידושין לב, ע"ב) משמע שאין ההידור חיוב (ויעוין בחידושי מרן הגרי״ז זצ״ל, הלכות תלמוד תורה פ״ה הי״א). ועל מה חורי האף הגדול הזה?

הלאה. וכולם מתו מיתה רעה, ומה היא? אסכרה. נורא!

תנא, תשעה מאות ושלושה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: ״למות תוצאות״ (תהלים סח, כא), ״תוצאות״ בגימטריא כך הוא. קשה שבכלן אסכרה, קלה שבכלן נשיקה. אסכרה דומה לקוצים המסתבכים בפקעת צמר, שקשה לנתקה.

על מה הגיעה להם כזו מיתה נוראה?!

ויותר – במשנה (סנהדרין מו, ע״א) אמרו, ששני בתי קברות היו מתוקנים לבית הדין. האחד לנהרגים ולנחנקים, והשני לנסקלים ולנשרפים, שהן המיתות החמורות. וביארו בגמרא (שם מז ע״א) לפי שאין קוברים רשע חמור [שנתחיב סקילה או שריפה] אצל רשע קל [שנתחיב הרג או חנק]. כלומר, שהמיתה היותר חמורה וקשה מורה על עוצמת רשעותו. ופחד לומר, פחד לחשוב, על מה מורה מיתת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא בחמורה שבמיתות!

אמנם המהרש״א (יבמות סב, ע׳׳ב) וה״פרי חדש״ (אורח חיים תצג, א) כתבו בדרך האפשר שכל אחד דיבר לשון הרע וסיפר בגנות חברו, ואמרו (שבת לג, ע״א): סימן ללשון הרע, אסכרה. ולכאורה דבריהם תמוהים, שהלא אמרו (סנהדרין קו, ע״ב) שאפילו בפושעי ישראל לא ידרשו עוונות שאינם כתובים בפירוש, ועוון לשון הרע לא כתוב עליהם.

ואילו היה בהם חטא זה השקול כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים והקדוש ברוך הוא אומר לשר של גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו (ערכין טו, ע״ב), מדוע לא נקטו אלא שלא נהגו כבוד זה בזה.

אין ספק שדברי המהרש״א וה״פרי חדש״ קודש קודשים, אלא שתורה היא וללמדה אנו צריכים.

ופיתרון הדבר, בתורתו של הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר זצ״ל (״דעת תורה״, בראשית לב, ח).

יעקב הצדיק חושש מעשיו הרשע

כשעלה יעקב אבינו לחרן קיבל הבטחת שמירה, וכשיצא מחרן לשוב לארץ ישראל שב וקבל הבטחת שמירה, וכששמע שעשיו בא לקראתו נתירא ״שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרם לי להמסר ביד עשיו״ (רש״י בראשית לב, יא).

והרמב״ן מתקשה למצוא במה יכול היה לחטא אחרי ההבטחה, עד שכתב (שם, יג): ״כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד כוכבים, או בדבר אחר. ושגיאות מי יבין״ (תהילים יט, יג). לא מובן.

נניח שליעקב אבינו היה חטא דק מן הדק, חטא של ״שגיאות מי יבין״. ומולו עשיו, עם ה״חמש עבירות עבר בו ביום״ (בבא בתרא טז, ע״ב), וצד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן (רש״י בראשית כו, לד) ומה עוד עבר באותן עשרים שנה. ןיעקב אבינו פוחד שחטאו הקל יגרום למוסרו ביד אותו ״ישראל מומר״ [קידושין יח, ע״א]?!

ועוד: ״ויירא יעקב מאוד״, אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל וכבוד אב ואם (בראשית רבה עו, ב). איך יובן?!

יעקב אבינו מעיד בעצמו: ״עם לבן גרתי״ ותרי״ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (בראשית לב, ה וברש״י), ועשיו בשתי מצוותיו יגבר על כל התרי״ג?!

והתשובה שאכן כן, היא הנותנת. דוקא משום שהוא יעקב אבינו בחיר האבות (בראשית רבה עו, א) שצורתו חקוקה בכיסא הכבוד (שם סח, יב) ותרי״ג מצוות שמר, יש קיטרוג רב כל כך על כל שמץ חוסר שלמות. ודוקא משום שעשיו פורק עול ורשע, יש כזו חשיבות לשתי מצוות שלו!

כל האומר ראובן חטא, שלמה חטא

ואמר רבי ירוחם בגמ' מובא – א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, אלא כבוד אימו תבע והוציא מיטת אביו מאוהל בלהה (שבת נה, ע״ב). ועם כל זה, הלא בתורה נאמר בפירוש: ״וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו״ (בראשית לה, כב). הרי שחטא כה דק נחשב לו לרום מעלתו כחמור שבחמורות, ואיבד בגינו בכורה כהנה ומלכות לדורות עולם (בראשית מט, ח)!

וכן: כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, אלא מה אני מקיים: ״ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים״ (מלכים א' יא, ד), שהיה לו למחות בנשיו ולא מחה ומעלה עליו הכתוב כאילו חטא.

הוא שלמה שנקרא ידידיה והשם אהבו, וכשחכמי ישראל ביקשו לקבוע שאין לו חלק לעולם הבא כמובא במסכת סנהדרין:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין (קד, ע"ב)

אמר רב יהודה אמר רב: ביקשו עוד למנות אחד, באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליה. באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים" מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלוש עשרה שנה, לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשוכים ולא השגיח עליה. יצאה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו'".

הבא"ח מסביר שהם רצו לקבוע כן כדי להסיר לזות שפתיים, שמנשה ירבעם ואחאב אין להם חלק לעולם הבא, ולשלמה יש? הרי נשיו הטו את לבבו!

ויאמרו שכנראה זה מפני שהחכמים נטו להתייחס בסלחנות לחטאיו, כי "היה משלהם"… חיבר את קהלת משלי ושיר השירים, אביו – דוד, וכו'. לכן התאספו כדי לקבוע שאין לו חלק לעולם הבא כדי שהבת קול תקבע שהם טועים ועל ידי זה ושלמה צדיק ואינו דומה לשאר המלכים שהיו רשעים. ומה שכתוב עליו אז יבנה במה לכמוש – נשיו בנו ולא מיחה בידם, ולרום מעלתו נתבע כאלו בנה בעצמו במה, ונטה לבבו אחרי אלוהים אחרים!

רבי אלעזר בן עזריה ופרתו בשבת

וידוע (שבת נד, ע״ב) שפרת רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת. ובגמרא אמרו שהיתה זו פרת שכנתו, ומתוך שלא מחה בה נקראה על שמו.

ובתלמוד הירושלמי (שבת פ״ה ה״ד) אמרו שהושחרו שניו מפני תעניותיו על כך. שלרוב דרגתו נחשב כאלו פרתו היא. ואכן כך גדולה התביעה, שהצריכה צומות רבים כל כך!

וזה הפשט בתלמידי רבי עקיבא. דוקא לרום דרגתם, דוקא משום היותם תלמידי הרב הדומה למלאך, שדרש ש״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה (רש״י, מספרא קדושים ד, בראשית רבה כד, ז), הרי ש״לא נהגו כבוד זה בזה״ חמור לדידם כסיפור לשון הרע וגנות הזולת באדם אחר, שמיתתו באסכרה!

דוקא בשל גדלותו של אלימלך ושל נעמי הם נתבעו ונידונו ברותחין, במחיר כל יקר!

כל חטא של הגדולים התורה מעצימה

המושל ששאל את הרב מדוע חז"ל טפלו על עשיו ה' עבירות ואילו על דוד נאמר מפורש שחטא ועל ראובן נכתב מפורש שחטא וחז"ל דרשו כל האומר ראובן חטא כו' כל האומר דוד חטא כו'?

אמר לו הרב שיבאר לו בהזדמנות. ואכן בהזדמנות לקח את טבעתו כשנטל ידיו והחביאה והמושל חשב שעבדו גנבה ורצה לייסרו, ואמר לו הרב שהוא לקחה, ומדוע לא חשדת בי? אלא אני בעיניך צדיק ויודע אתה שלא אעשה כדבר הזה לעומת העבד שידועים העבדים כגזלנין…

 

הרב ליב חריף מוילקומיר ותוכחתו לבני עירו

הגאון רבי ליב חריף מוילקומיר זצ״ל מגאוני דורו היה. ידיו רב לו בהלכה ובאגדה, בפילפול ובדרוש. כיון שהגיע לשיבה החליט להתפטר מרבנותו ולשקוד על התורה באין מפריע. שמעו זאת בוילנה, והזמינוהו להיות המגיד מישרים דמתא, למלא את מקום המגיד רבי זאב וואלף זצ״ל, שגם הוא היה בתחילה רב בעיר דריטשין ולעת זקנותו התמנה כמגיד מישרים, וה״חפץ חיים״ זצ״ל היה מספר בערגה על הדרשות הנפלאות ששמע מפיו, ועודדו את שומעיהן לתשובה.

ברם, וילנה רבתי שזכתה בשעתו במגיד רבי זאב וואלף, לא היתה עוד אותה וילנה שבקשה מרבי לייב ליטול את כתר המגידות. העיר עברה תהפוכות, ולמרות שעדיין היתה מטרופולין של תורה בראשות רבם של כל בני הגולה – הגאון רבי חיים עוזר זצ״ל, השתלטו הפשרנים על הנהלת הקהילה ואף ניסו להדיח את רבי חיים עוזר זצ״ל ולהביא במקומו רב לטעמם, והדברים ידועים.

הגר"ח עוזר שהיה גאון גדול, העיד עליו הגר"מ ליפקוביץ שפעם נכנס אצלו וראה אותו מכתיב לכמה אנשים בו זמנית, וגם עונה לשאלה שנשאל בעל פה. שאלו את הרב ליפקוביץ: מספרים שהרב היה כותב בשתי ידיו בו זמנית? אכן, זה שמעתי, אך סיפרתי מה שראיתי.

 

והרב התנגד מאוד למחדשים למיניהם, וזה עורר עליו את חמת המסכילים. פעם אמרו לו שפלוני אינו סתם "הרב" אלא "הרב הדוקטור"… אמר להם הרב: אני יודע, שכשהדוקטור עומד ליד הרב, אות היא שהרב חולה…

מעין זה היה עם הרב כהנמן שסיפרו לו על מאן דהוא שהוא דוקטור לתלמוד… השיבם הרב: התלמוד לא חולה, הוא לא זקוק לדוקטור…

נוח היה להם להביא מגיד מישרים ״זקן מלא רחמים״, הידוע כמתמיד עצום ומחדש חידושים כמעין המתגבר, שכל חפצו לשקד על התורה באין מפריע. מפעם לפעם יפריעו לו כשיקראוהו להספיד נפטר או לדרשת שבת הגדול ושבת תשובה, וישוב לתלמודו. לכן לא בחרו בדיין ומוכיח ויודע ועד, אלא ברב גדול בתורה מקהילה רחוקה. שיוכל לישב בשלוה.

קבל רבי לייב את ההצעה והגיע לוילנה, ומן השמים אנו לידו דרשה.

ביום הגיעו, ניסקה נפטר, וכבוד גדול עשו לו במותו. ניסקה היה כנויו של ניסן הפרנס, מראשי הקהילה. מאותם האומרים שאין עולם אלא אחד ויש לנצלו כראוי. זלל וסבא, חכלילי עינים מיין ופימה עלי כסל, מיצה את תענוגות העולם הזה והמשיך בדרכו לעולם הבא. כל יהודי וילנה נקראו לחלוק למנוח את הכבוד האחרון בהחלט, הציבו את גופתו עטוית הטלית החדשה בבית הכנסת הגדול, והזמינו את המגיד החדש לשאת דברי הספד.

״הנפטר דנן, קורבן ציבור הוא״, פתח רבי לייב בקול נהי. ראשים נזקפו, אוזנים נכרו, גבות התרוממו. המבטים נעו בין הגופה, הר אדם, לדמותו הצנומה של המגיד המקונן שהמשיך בדבריו:

"מורי ורבותי! אדם מישראל שחוטא חטא נורא, מביא קורבן חטאת. מה הוא מביא? ״שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא״ (ויקרא ד, כח). אבל – אבל אם ״נעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה ואשמו, ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת" (ויקרא ד, יג- יד). לא די להם בשעירה קטנה, צמוקה, נמוכה. ״קהל״ הם, ועליהם להקריב פר גדול, ענק – איי, רבותי, לפי הגודל של הפר שלפנינו, אין לנו אלא לשער כמה גדולים חטאי ראשי הקהל כאן".

מאליו יובן שהיתה זו גם דרשתו האחרונה בעיר, והוא השתקע בקובנה והתעלה בתורה עד יומו האחרון…

מעשה שהיה הוא, וכשהייתי בוילנה בתחילת המלחמה עוד שמעתי את המושג ״יין כניסקה״, ואת הסיפור הנלוה אליו. אבל הרעיון, אמת.

 

מדוע על אותו חטא עצמו מביא הכהן הגדול פר, והסנהדרין מביאה פר, והנשיא מביא קורבן שמן וגדול?

(״בעל הטורים״ ויקרא ד, כג), ואילו פשוטי העם מביאים שעירה או כבשה בת שנתה.

משום שאין להשוות את התביעה מהכהן הגדול הסנהדרין והנשיא לתביעה מהמון העם. וכדרך שאמרו (בבא מציעא לג ע״ב): ״הגד לעמי פשעם״ (ישעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ״ולבית יעקב חטאתם״ (שם) אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות.

הגוי ומצוה, ויהודי ועבירה

ואלו דברי רש״י בבאור הכתוב: ״וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך״ (ויקרא כה, מז). המעין יראה שהמלים ״עמך״ ו״עמו״, כמיתרות. וכתב רש״י: מי גרם לו שיעשיר? דיבוקו עמך. ומי גרם לו שימוך? דיבוקו עמו. שלמד ממעשיו.

בהמשך, מזהיר הכתוב (ויקרא מ, א), שהיהודי שנמכר לגוי לא ילמד מאדוניו לגלות עריות לעבד עבודה זרה ולחלל שבת.

ואם כן, הרי דברי רש״י תמוהים לכאורה: היהודי שאינו עובד עבודה זרה, שומר שבת ואינו פרוץ בעריות, העני. והגוי הפרוץ והחוטא [והוא גר תושב, שמחויב בשבע מצוות בני נח (ערכין כט, ע״א) ועובר עליהן!] היה לעשיר? אתמהה!

אך הוא אשר אמרנו. היהודי נענש אף על הידרדרות קלה עקב דיבוקו לגוי, והגוי מקבל שכר אף על התעלות מועטת עקב התקרבו אל היהודי.

משה וזכויותיו לעומת עוג

הלא נראה שמשה רבינו, עם כל זכויותיו העצומות וכל זכויות דור דעה, פחד מעוג מלך הבשן פן תעמוד לו זכות מצוה אחת ויחידה (רש״י במדבר כא, לד) שקיים שלא לשמה (רש״י בראשית יד, יג)!

ומהי זכותו? שהלך להציל את לוט, כדי שאברהם ילך להצילו, וימות על ידי המלכים, ועוג יקח את שרה אישתו…

לעומת משה רבינו וכלל ישראל – ועוד כזו זכות מפוקפקת??

אכן. כי הוא רשע, כל זכות קטנה היא גדולה! אך אצל הגדול, כל פגם קטן – הוא גדול!

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פרשת ראה:

מימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנוכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של ישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו: "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו.

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

 

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח.

חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

 

לליבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה:

באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי!"

 

השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?!

 

אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שהרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה.

כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר על אודות העיסקה שנזדמנה לידו.

החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה.

אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

 

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה אפוא לבו נוקפו שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

 

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה.

אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה!

כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

 

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקירבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו.

בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל!

מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל כמו תמיד, אולם מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל!

שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

 

היה איפוא מאיר בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל!

בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בליבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?!

בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך!

הרי לך איפוא, כי אותו איכר חשוב ויקר ממך עשרת מונים!…

מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

אצל הרשע זכות כלשהי – היא משהו!

האדם חציו זכאי וחציו חייב – האמנם?

והרווחנו להבין ציווי חז״ל (קידושין מ, ע״ב) שנפסק להלכה (רמב״ם הלכות תשובה פ״ג ה״ד): תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חיב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עברה אחת אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ (קהלת ט, יח). בשביל חטא יחידי שחטא אובדות ממנו טובות הרבה. רבי אליעזר ברבי יעקב אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עברה אחת אוי לו, שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף חובה.

ורבים שאלו – אין מי שאינו שואל – איך ייתכן. ״לעולם״, הינו כל אדם, ובכל עת, לעולם!

"לעולם יראה אדם עצמו״, גם משה רבינו גם ירובעם בן נבט, גם אלישע גם גיחזי, רבי יוחנן ושבתי אצר פירי, ״חציו זכאי וחציו חיב"?!

ואכן כן. כי לשלמותו של משה רבינו היתה כזו תביעה על ענין מי מריבה. שהמגיד אמר ל״בית יוסף״ זצ״ל שהדעות הרבות אודותיו ממחישות עד כמה היה דק. ומאידך גיסא כמה שמחים במרום בכל תזוזה חיובית של רשע. וכבר אמרנו שלפיכך בהיות עם ישראל שקוע במצרים במ״ט שערי טמאה, די היה בשתי מצוות כדי להנחילו ישועה.

ובמבט זה, יראה את כל העולם כלו חציו זכאי וחציו חיב.

אחאב שקול היה. האומנם? כל תלם ותלם בישראל הקים בו עבודה זרה, והוא שקול??

אלא עצם זה שנכנע לפני ה', די בהתקדמות קלה כזו כדי להיות חציו חייב זכאי ושקול!

והלא אף שבע מצוותיהם אינם מקיימים (בבא קמא לח ע״א, עבודה זרה ב, ע״ב), ומבוססים בתהום השפלות. אבל דוקא משום כך חשובים במרום רסיסי מצוותיהם, כגון שאינם שוקלים בשר המת במקולין (חולין צב, ע״ב), כלומר שאינו מופיע בתפריט המסעדות, יש להזמין מעדן זה בלחישה. ובמרום מתפעלים מזה כל כך, עד שמוכנים לראות את העולם כמחצה על מחצה. ולמה מחכים, למצוה האחת שלי. שתכריעני, ואת כל העולם, לכף זכות!

בזה יש תביעה גדולה מחד

דוקא מאתנו דורשים יותר. דוקא אנו מסוגלים ליותר. עלינו התביעה הרבה יותר גדולה, שהרי אנו מכירים את האמת. כל תזוזה שלילית היא כתם. על שבב מחשב גרגיר אבק נראה כסלע. כך גם אצל הצדיק כל דבר קטן נחשב לפגם גדול.

אך יש חיזוק גדול בשבילנו מאידך.

לפעמים אדם מיואש. במצב שלי, מה שווה התפילה. מה שווה הלימוד. ואינו מבין שדוקא במצב שלך זה שווה הון! מצוה של עשיו שוה הון, של עוג שווה הון!

מעשה היה עם האדמו"ר רבי ישראל מטצ'ורקוב, [רבו של רבי מאיר שפירא מלובלין] פעם אחת בא אל האדמו"ר אברך ואמר לו שחמיו לא מתפלל. לא האמין הרב, אך אמר לו להניח לו בתפילין מכתב בו הוא מזמן אותו אליו. אם יבוא – סימן שמתפלל ואם לא- סימן שלא. והוא לא בא. קרא לו הרב'ה והחל להוכיחו. אמר לו הלה: המצב בעסקים גרוע, הפסדתי כסף רב, ממילא אני חש שאיני מתפלל אני אומר "ברוך" – ואני בשדה התעופה "אתה" – אני במטוס, "וה'" – אני בניו יורק, וכשעושה "עושה שלום" – צריך לומר לומר הבאנו שלום ומזל טוב – הוא שב מחו"ל וסיים לחתן את כל הילדים…

אמר לו הרב ישנו פסוק בתהילים (פז, ו): "ה' יִסְפֹּור בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה".

 

מה פירוש הפסוק? אלא באמת תפילה כמו שלך אינה תפילה. ממילא בסוף התפילה ה' רושם לך למעלה – אפס. מנחה- אפס, ערבית אפס.

אך מגיע חודש אלול, הצלחת בעסקים, בתך התארסה – ואז התפילה מעומק הלב, ה' רושם אחד. היכן הוא כותב? מימין לאפס – ואז זה כלום, או משמאל לאפס – ואז זה מצטרף לכל האפסים… ואז אלה מיליוני תפילות! כיצד ה' כותב?

היהודים כותבים מימין לשמאל, ואם כן ה' צריך להוסיף את האחד מימין, זה לא שווה כלום, רק אחד. אך ה' סופר כמו שהעמים כותבים, ושם את האפס משמאל, וממילא יש כאן מיליוני תפילות המצטרפות! זהו 'ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים'.

אך כל זה בתנאי שבאת והתפללת, אם לא באת – אזי גם אפס לא ירשמו לך, וממילא כשתתפלל פעם – זה לא יתן מאומה חוץ מאותה הפעם…

 

 

חג שבועות

אלמלא נתנה תורה [והגדת]

 

ידוע המעשה. סוחר ממלח בא אל הרב. עלתה במוחו המצאה מחוכמת באמצעותה יוכל לגרף הון עתק. אין זו ממש הונאה, רק ככה.. בערך. זה לא שקר, אבל כרוך בהעלמת איזה פרט מהותי, לא ישימו לב. אבל כשיעקצו ויתפכחו, אוהו, יעמדו על התרגיל וירעישו עולמות.

 

נו, אין עליהם להלין אלא על עצמם. אף אחד לא הכריחם, למה לא בדקו בשבע עינים? אבל משום ״והייתם נקיים״, רצה לקבל מראש את האישור של הרב. ושהרב יבין, אין כאן רמאות. בסיבוב אחד, כדי להמחיש, סובב את הבוהן ככה – וגורפים את כל הקופה…

הרב מאוד התפעל: ״מה אתה אומר, אפשר כך להרויח, בסיבוב אחד?! כעת אני מבין, תודה לך שהארת את עיני!״

נבוך, וחשד: ״מה הרב מבין?״ במה האיר את עיניו?! ״כידוע״, אמר הרב, ״אין הקדוש ברוך הוא שש לעשות ניסים. עולמנו עולם הטבע, והנס נחשב הטרחה כלפי מעלה (תענית כד, ע״א).

 

אפילו במקום שהוא נצרך, שוקדים ממרום למעטו (רמב״ן בראשית ו, יט). והנה, בענין הלוחות מצאנו נס מופלא: ״ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים (שמות לב, טו). וכתב רש״י: משני עבריהם היו האותיות נקראות, ומעשה ניסים היה.

 

מעודי תמהתי, מדוע נדרש נס זה?

אבל כעת הבנתי. לפי שבלוחות נאמר ״לא תגנב״ (שמות כ, יג) היה מקום לומר, שאומנם כך כתוב על פני הלוח, אבל "בסיבוב אחד", אפשר יהיה לסובב את הלוחות ולמצוא שם איזה התר. הראה הקדוש ברוך הוא שלכל צד שלא תסובב, ה״לא תגנב״ יזדקר לפניך…

תשובה כהלכה ומעשה שהיה, אבל הענין עמוק יותר.

מקור הדברים בגמרא (שבת קד ע״א): אמר רב חיסדא, מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים [כיון שהכתב נקב מעבר לעבר, ומלוין ריחף באויר], שהכתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, כגון נבוב – בובן, רהב – בהר, סרו – ורס. ופרש רש״י: האותיות הפוכות והתיבה הפוכה. כלומר, מה שקרוי ״כתב ראי״. הרי שמהעבר האחד נקראו הדיברות בשטף, ומהעבר השני הפוכות היו, ונקראו במאמץ. מה הענין?

 

״המשך חכמה״ האיר בכך עינינו, שכתב: השגת ה׳ יתברך וחוקי תורתו היא החוכמה העליונה, ויש בה שתי דרכים. האחת, להשיגו מהתבוננות בברואים, על דרך שאמר הנביא: ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״ (ישעיה מ, כו), תאמר: ״מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו״ (איוב לה, יא), שאלמלא ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול [שאינו עושה צרכיו בפני אדם אלא חופר בארץ ומכסה הפרשותיו] וגזל מנמלה שאין אחת גוזלת מאכל חברתה, ועריות מיונה [שאינה חיה אלא עם בן זוגה] (עירובין ק, ע״ב). והדרך השנייה,הוראות צניעות וגזל ועריות המפורשות בתורה. ולכך רמזו הלוחות. שנקראו כהויתן בהוראות מפורשות, אבל רמזו שיש גם דרך ׳אחורת׳, להתבונן בבריאה ולהפיק לקחיה, כפי שמעינים ב״כתב ראי״ ומבינים משמעותו שאינה מובנת להדיא, אלא אחר העיון.

ובספר ה״עקרים״ (מאמר ג פ׳׳א) כתב, שזו הוראת ״פרק שירה״, המאבחן בכל יצור את לקחו. שהשמים 'אומרים': ״השמים מספרים כבוד אל״(תהלים יט, ב), דהינו שמ׳׳שאו מרום עיניכם״, מגיעים ל״וראו מי ברא אלה״.

כלבים ׳אומרים׳: ״באו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה׳ עשנו״ (תהלים צה, ו) הינו שמהכנעת הכלב לבעליו נלמד כמה צריכים אנו להיכנע לבוראנו.

נמלה ׳אומרת׳: ״נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו, כה), שהיא בחה קלה וכיה חרוצה בטבעה ואוגרת בקיץ מאכלה. ללמדנו שהבורא העניק לנו את הכלים להשגת מזוננו ועלינו לנצלם, ואז יתקים בנו ״למען יברכך ה׳ אלוקיך בכל אשר תעשה״ (דברים יד, כט). ובכדי שלא נעבר את הגבול בחריצותנו, למדנו ממנה עצמה הסתיגות מגזל.

 

״ועל הדרך הזה יתפרש כל פרק שירה, כי מכל הנמצאים אחד לאחד יש לאדם להפיק לקח על מה שראוי לו לעשות״.

וב״ספר חסידים״ (סימן מז) כתב: ״מלפני מבהמות ארץ״, ילמד אדם את בנו להיות נאמן, מכלב שהוא נאמן לאדוניו. ״ומעוף השמים יחכמנו״, ילמד אדם מדוכיפת, זה תרנגול הבר, שבשביל שלא השלים את הבטחתו לשר של ים בימי שלמה עבור השמיר שהפקיד אצלו, חנק את עצמו (גיטין סח, ע״ב), קל וחומר לשארית ישראל שלא יעשו עולה ויהיו מאמנים בהבטחתם.

ובכך פרש המלבי״ם דברי הגמרא (פסחים נג, ע״ב) מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמם לכבשן האש, למדו קל וחומר מצפרדעים [שהשליכו עצמם לתנורים בימי פרעה].

ובספר ״שבט מוסר״ (פרק כב ופרק ל) הזכיר כמה וכמה לקחים מבעלי החיים. כגון מהנחש המכיש בלא הנאה (ערכין טו, ע"ב) אלא מאהבת ההזק. ילמד אדם להיטיב בלא שאיפה לגמול, אלא מאהבת ההטבה.

ומהחתול האוכל נחשים (שבת קכח ע״ב), ילמד שניתן להתמודד ואף לגבור על היצר הרע. עוד כתב (בפרק מז) שהקוף הוא בעל חיים הדומה קצת לאדם, ומוטבע בו טבע החיקוי לאדם. לאותת לאדם, שנברא בצלם אלוקים, שירצה לחקותו כביכול וללכת בדרכיו.

[תוספת: מה שצריך להבין – וכי למה שנלמד מן המידות והטבעים של בעלי החיים? וכי בגלל שהם נוהגים כך, זה מורה לי דבר מה? מדוע יש קשר בין המנהג שלהם למה שאני צריך לנהוג?

המעשה עם היהודי שבא לחפץ חיים וסיפר על סכר שקרס בסין והציף מאות כפרים והרג אלפי אנשים וכו' והחפץ חיים התעניין מאד, והלה התפלא, והשיבו החפץ חיים אם יעמוד דרשן בורשא וידרוש בלשון הקודש– למי הוא דורש? ליהודים! והרי הגויים הם רוב? אלא אנו היחידים שמבינים את השפה, כך גם כאן – אין טעם לקב"ה להכות את הגויים אלא בשביל שילמדו ישראל, שהרי הם היחידים המבינים את השפה, כמו שכתוב: הכרתי גויים נשמו פינותם אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר.

 

מזה נבין, שאם הקב"ה טבע בבעלי החיים טבע מסוים ויחודי, למי עשה כן? שהבעלי חיים ילמדו מזה? ולמי זה נותן שהנמלה זריזה? האם לא ברור שהקב"ה נטע בבעלי החיים את הטבעים הללו כדי שאנו, שמבינים ענין, נלמד מזה ונסיק מסקנות ונטהר מעשינו?]

כיון שכך, נשאלתי שאלה: מדוע באמת ניתנה תורה. נתבונן בטבעי בעלי החיים, ונבין מהם רצון ה׳ מאיתנו.

והשאלה הזכירה לי מעשה שהיה:

בחור מבית טוב, למד בתלמוד תורה ובישיבה, היה בו ריח תורה, והקים את ביתו. עמל לפרנסתו וקבע עיתים לתורה. כשהיתה לו שאלה, היה פונה אל הרב.

לפתע הבחין הרב, שכבר זמן רב לא בא לשאול. קורה שאין שאלות, אבל כדאי לברר. לאחר התפילה קרא לו, ״כבר זמן רב שלא דיברנו. ואולי פונה אתה לרב אחר, איני מקפיד״.

לא, חלילה וחס! רק רב אחד לו, והוא חס על זמנו. החליט שיכול הוא לפסק לעצמו, ומדוע יטריד את הרב.

״נפלא״, אמר הרב בספקנות. ״אכן יש הקפדה על מי שהגיע להוראה ואינו מורה, כפי שיש הקפדה על מי שלא הגיע להוראה ומורה״ (עבודה זרה יט, ע״ב), רמז… ״שמא ותגלה לי, על סמך מה אתה פוסק?״ התענין.

״אה, פשוט. בשאלות הקלות אני מקל ובשאלות החמורות אני מחמיר״, ענה.

כמה פשוט! ״ומה הן השאלות הקלות?״ התענין הרב.

״הנה, מעשה שהיה״, התלהב האיש, תלמיד המחכים את רבו: ״הלכתי לעבודה, והבאתי איתי כריך בשרי. הפועל הנוכרי שלי הביא גם הוא כריך בשרי, ובטעות לקח את שלי. זו שאלה קלה, כי סוגיא מפורשת היא (בבא קמא קיג, ע״ב) שטעות הגוי מותרת״.

הצטמרר הרב: ״ומה היא שאלה חמורה?״ ״אה! בתשעת הימים שאלה אותי אישתי, הרי בימים אלו אסור לתפור, כידוע. האם כשהיא ממלאה צואר עוף במילוי קמח ושמן, העלזאלע, אכן כן, האם מותר לה לתפור את העור כנהוג. ודאי שאסרתי, איזו שאלה! בתשעת הימים???״

כך נראים, כשפוסקים לבד!

 

אילו היינו לומדים גזל מנמלה, אמת שאינה גוזלת ממה שחברתה זכתה. אבל את גרגירה שלה עצמה – מהיכן השיגה, האם זרעה וקצרה?!

והחתול, צנוע בחצר. אבל בשעתו אכלנו ״ימים״ אצל בעלת בית, והיה לה חתול מפני העכברים. מה אומר, מפני מעשה שהיה לא היתה נועלת נעלי בית לפני שניערה אותן…

הכלל, אילו היינו אנו פוסקים לעצמנו, היינו לומדים מחתול איך שהוא משסע עכברים.

היינו לומדים מחסידה לעשות חסד – אך עם חברותיה…

אין לאדם לסמוך על עצמו והתבוננותו. תורת אמת לנו, היא מכתיבה כל אורחותינו, ומנה לא נזוע!

 

שיעורים שלא הוקלטו

 

 

חג שבועות

קיום התורה ללא תנאים

בימים אלו אנו נמצאים בסיומם של ימי ספירת העומר, ממתינים והגענו ליום הנכסף – יום קבלת התורה, וכפי שמובא בספרי שכאשר רצה הקב"ה ליתן את התורה סבב בין האומות והציע להם את התורה. שאלתם המיידית הייתה 'מה כתוב בה?' וכאשר המשיך והציע את התורה לעם ישראל מיד פתחו פיהם ואמרו "נעשה ונשמע".

מדוע בעצם הגויים הגיבו בשאלה "מה כתוב בה" מה רצו להביע בזה?

[ועוד נוסיף ונשאל- מדוע הקב"ה בחר להראות לכל אומה דוקא את הדברים הקשים לה, וכי להרחיקם בא?]

המגיד מדובנא זצ"ל המשיל על זאת משל משל לשלושה אנשים שחלו במחלה קשה והלכו לרופא מומחה וקיבלו ממנו תרופות והוראות כיצד לנהוג אחד מהם עשה ככל אשר ציווה הרופא – והבריא.

השני שהיו לו ידיעות בענייני הרפואה החל לחקור בטיב התרופות שקיבל, את אלו שהכיר הסכים לקחת, ואת ואלו שלא הכיר לא לקח, לאחר זמן מועט מת מחוליו.

החולה השלישי שהיה גם כן בקי ברפואות גם חקר להבין טיב כל תרופה אך לא כחברו, גם כאשר לא ירד לסוף דעת הרופא לא נמנע מלהשתמש בתרופות, ונרפא מחוליו מפני שביטל דעתו בפני הרופא שהיה מומחה גדול ממנו.

 

כך הוא הדבר גם ביחס בני האדם להוראות התורה ולקיום המצוות. ישנם שלושה סוגי אנשים: הסוג הראשון הוא האיש התם ההולך בטח. אינו חוקר ודורש את טעמי המצוות, ומקיימן כמו שלמד ובכך חי לעולם.

 

הסוג השני הם האנשים שרק חוקרים ודורשים, והם נמצאים בסכנה גדולה שהרי מצווה שהם לא מבינים עלולים הם שלא לקיימה.

 

והסוג השלישי אלו הם החכמים שמאמינים בגודל חוכמתו יתברך ומקיימים את כל המצוות ויראתם קודמת לחוכמתם זוהי הדרישה מאיתנו בכל הקשור לקיום התורה ומצוותיה – להיות כמדבר. אפשר להעמיק ולשאול, אך אין זה תנאי לשמירת תורה ומצוות, את התורה עלינו לקיים כיוון ש"תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" אם כך תהיה התייחסותנו לתורה ממילא נוכל לקבל גם את דברי חכמים ביתר שאת.

 

מבאר הרב אליהו פינחסי שליט"א בספרו "דברות אליהו" לאור זאת נבין שכאשר הגויים שאלו מה כתוב בתורה לא הייתה זו סתם שאלה תמימה, שאלה אינפורמטיבית… אלא כוונת דבריהם היא אנו מוכנים לקבל את התורה ולקיימה בתנאי שהדבר לא יפריע לנו להמשיך בתהליך החיים החופשיים שהיינו חיים בהם עד היום בלי סייגים ובלי שום הגבלות ולכן הקב"ה אמר להם בדווקא את הדברים שהם לא יכולים בלעדיהם.

 

אולם עם ישראל, כאשר הקב"ה רוצה לתת להם את תורתו, יודעים הם בעצמם שהתורה היא לא סתם ספר חוקים ומשפטים אלא זו תורת אמת וחיי עולם, הם משוכנעים שהקב"ה נותן להם תורה על מנת שיוכלו לחיות חיים נצחיים כמו שהעידו עם ישראל בעצמם "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים ולהחיותנו כיום הזה" הרי מעידים עם ישראל בטובה הנצחית לעולם הבא והטובה הזמנית בעולם הזה.

ודומה הדבר לבני אדם ההולכים לרופא וככל שהוא גדול יותר סומכים על הבחנתו בעיניים עצומות ולא שואלים שאלות ואף שפעמים התרופה כואבת מאוד – מקבלים את הכל באהבה ולכן כאשר עם ישראל מקבלים את התורה הם משתמשים בסוד המלאכים שנאמר "גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו".

 

לצערנו אנשים רבים חושבים עצמם לחכמים ומבינים ואף יודעים את התורה בו בזמן שהם בבחינת גוי ועם הארץ שאינו מבין מימינו ומשמאלו ולא אחת אנו שומעים את הטענה הנדושה "מי אמר שצריך לקיים מצוה זו? מדוע דוקא כך? מצווה זו לא כל כך רלוונטית לזמננו…." ומחוסר הבנה הם נוטשים את התורה ולא מקיימים אותה כיוון שאינם מבינים את טעמיה.

 

על אמונה תמימה נוכל ללמוד מהמעשה שאירע עם בנו של הגר"ש שבדרון זצ"ל והובא בספר "קול חוצב" ב"אמונת חכמים". היה רבי שלום מגדולי הדור, והירבה לספר עובדות על גדולי ישראל שהיו למשנת חיים לאנשים רבים. בנו, שיבדל לחיים טובים וארוכים, מתאר את אותה נסיעה בסירה עם אביו על הירקון, הפלגה ארוכה של "אמונת חכמים".

בילדותי נתקפתי במחלת שעלת ממושכת, בימים ההם הייתה זו מחלה מסוכנת והרופאים לא הצליחו להתגבר עליה. אבי זצ"ל נסע ל"חזון איש" וביקש את עצתו וברכתו. "סע לירקון ליד המים ועצי האקליפטוס, האוויר הייחודי שבמקום יקל עליו" הציע החזון איש. נסענו יחד, אבי ואני לא היינו "מומחים" בשיוט סירה אבא זצ"ל התאמץ וירד לעבר הסירה ובו זמנית לא הפסיק פיו מלמלמל "לשמוע בקול דברי חכמים". נכנסנו לספינה ישבנו על מימי הירקון כמחצית השעה והקול הזך יצא מפי אבא עשרות פעמים כנעימה שוכת לב "לשמוע בקול דברי חכמים " לאחר מחצית השעה ביקשנו מיהודי שנקלע לאיזור שיסייע לנו לטפס על צידי הנחל ולעלות בין קני הסוף הגדולים. יצאנו ועזבנו את המקום וראה זה פלא חלפה מחצית השעה והשיעולים פסקו כליל. בתחילה עוד השמעתי שיעולים קצרים ולאחר כשעה ורפא לו "טאטע, אבא" אמרתי בהתרגשות של ילד בן ארבע שנים, "אבא יש כבר תרופה לשעלת כולם יבואו לכאן להתרפאות", הביט עלי אבי בעיניו היוקדות "ילדי היקר לא, לא. לא הירקון מרפא אלא הקב"ה ששמע לתפילתו של ה'חזון איש' " וקולו של אבא התפזר לרוח היום ב"אמונת חכמים".

אמונת חכמים תמימה וטהורה ניתן לומר שאולי היא שייכת לדורות הקודמים אנו בדורנו חשים כי משהו נפגם באמונה טהורה זו שהייתה נחלת אבותינו. כיום יותר מרבים לחקור לבדוק ולברר וחבל, שכתוצאה מכך נפגמת האמונה. אך לא רק זאת, בעבר פסיקתו – אמירתו של הרב הייתה נחרצת ומתקבלת ללא עוררין בבחינת "כזה ראה וקדש".

אך לצערנו כיום אנו עדים לתופעות מכאיבות בהן הפכה דעתו של הרב בבחינת "עצה" ולא פסק הלכה תמימות זו וההליכה כעיוור אחרי "נעשה ונשמע" הייתה נחלתם של רבים מבני עמנו ואילו כיום השאלות הולכות ומתרבות הספקות מקננים חדשות לבקרים והאמירה "היכן זה כתוב?" הפכה לשאלתם של רבים. אולי חבל שטרם עלינו במדרגה הנכונה של "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח, יג).

וכל זה מתרחש מהסיבה שאנו לא זכרנו לקיים את הנאמר במדרש ש"אין אדם קונה את התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר". רק כאשר הראייה תהיה חד סיטרית בבחינת "כזה ראה וקדש" רק כך נוכל לזכות שהתורה תיהפך לקניין בקרבנו. ללכת אחריו בתמימות, בהתבטלות!!!

מסופר על האור שמח שפעם אחת ביקש ממשמשו שיעשה דבר מה, והמשמש התכווח שאין הדבר כדאי, ולבסוף סירב לעשות זאת. אמר לו הרב מעולם לא עשית מה שביקשתי ממך! המשמש נפגע, והרי עד היום עשיתי כל שהרב אמר לי! לא, תיקן אותו הרב, לא עשית מה שאני אמרתי לך, עשית מה שאתה מבין שיש לעשות, שהנה מזה שכעת סרבת לעשות מפני שאינך מבין, זו הוכחה שכל מה שעשית עד היום עשית מפני שהבנת, אם כן לא עשית מפני שאני ציויתי אותך אלא מפני שהשכל שלך מורה שכן נכון לעשות…

וזאת מצינו גם אצל רות.

בתחילה ראינו את ההתבטלות הגמורה שלה לחמותה, שממש קיבלה אותה עליה כרב ומורה דרך. באשר תלכי אלך, באשר תליני אלין, באשר תמותי אמות, ושם אקבר. ממש נעשה ונשמע. קבלת התורה.

ואחר כך כאשר היא שולחת אותה לגורן אל בועז, הגם שהדבר נגד את צניעותה המופלגת, בכל זאת הלכה ונשמעה לדעת חמותה. והגם שאמרה לה חמותה- (רות ג, ד): "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּי {וְשָׁכָבְתְּ} וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין". אך רות נאמנת להנהגתה, והיא עונה לה: (שם, ה): "וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי {אֵלַי} אֶעֱשֶׂה: אני אשאל אותך לאחר שהוא יצווה עלי, ולא אעשה דבר ללא הוראתך. וה"אלי" קרי ולא כתיב, לומר לך שאינה מחשיבה עצמה למאומה!

והכתוב מעיד עליה זאת: (שם, ו): "וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ".

[תוספת הרגשה בענין – ראיתי בספר קול מבשר זייטשיק שכאן רות פעלה נגד טבעה, שהרי רות מרדה בבית אביה, באמונותיה, שחתה נגד הזרם, לא שמעה לכל הסובבים אותה, וקמה ועשתה מעשה להתקרב לעם ישראל. אדם כזה פעמים רבות טבעו מביאו לכך שיסרב לשמוע גם לרבותיו, כפי שמצוי פעמים רבות בבעלי תשובה לצערנו. אולם היא כפתה את טבעה ויצרה וכופפה את קומתה בפני נעמי חמותה!]

 

דוגמא נפלאה לאמונת חכמים תמימה נוכל ללמוד מהמעשה הבא: צעיר שנפצע בתאונת דרכים והובהל לבית החולים, נבדק על ידי הרופאים שקבעו כי שעותיו ספורות ומיד הזעיקו

את בני משפחתו, והללו ביקשו להודיע על המצב הקשה לאביו הזקן של הפצוע. מיד הובא היהודי הזקן לבית הרפואה הלה ניגש למיטת בנו וכלל לא התרגש מן המצב. הרופאים חשבו כי הוא אינו תופס את המתרחש והסבירו לו כי המצב אנוש.

הזקן לא התפעל, הוא זרק מבט לעבר המיטה והוריק כי הוא הולך לביתו. לתמיהת הרופאים אמר: "אני בטוח שהוא יבריא ויקום על רגליו".

חשבו הנוכחים כי הוא איבד את צלילות דעתו ואז הסביר: "בוודאי אני נשמע לכם מוזר אך אספר לכם סיפור ותבינו מדוע אני מגיב בצורה כזאת. יליד ראדין אני, עירו של ה'חפץ חיים' זצ"ל. בזמן שהדפיס את ה'משנה ברורה' אירגן קבוצה של בעלי בתים שילמדו בספרו כדי שיראה האם הם מבינים את הכתוב. גם אני הייתי בקבוצה זו, ולימודי מצא חן בעיניו מאוד. בירך אותי החפץ חיים שתי ברכות: הראשונה שאזכה לאריכות ימים, ועדיין לא הגעתי לגיל זה.

והברכה השניה שילדיי לא ימותו בחיי.

הכיצד יתקיימו שתי הברכות יחד? אם כן הבן חייב להבריא ולכן אני הולך הביתה". למחרת היום פקח הצעיר את עיניו וכעבור שבועיים בניגוד לכל תחזיות הרופאים ירד ממיטתו כאילו לא אירע דבר. שמע אחד מגדולי ישראל את הסיפור ואמר: "זה שברכתו של החפץ חיים נתקיימה שנים רבות לאחר הסתלקותו אין בכך חידוש אבל לימוד גדול הוא אמונת החכמים המופלגת של זקן זה"

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמוד ר"י]:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להרשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרזז״ק רבי איציקל מפשווארסק זע״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. המנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להרשם. ובאשר לעונש ולהגלייה מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם. היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא, ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

 

ראה לעיל פרשת וארא תשע"ב סיפורים על כחה של אמונה תמימה

 

 

חג השבועות

ה' נותן כוח אם יש רצון [אור דניאל שבועות].

 

הגמרא (בבא בתרא, צא, ע"א) מספרת שבועז עשיר גדול היה ושפט את ישראל במשך שבע שנים, ושלושים בנים ושלושים בנות היו לו, ומאה ועשרים משתאות עשה בחתונתם, שני משתאות לכל אחד מהם.

והיה מזמין את כולם מלבד אדם אחד – את מנוח אבי שמשון שלא היה מזמינו מפני שלא היו לו ילדים, וקודם שנולד שמשון היה אומר: "פרדה עקרה היא ואין לו ילדים לחתן, במה יפרע לי על הזמנתי", עיין מהרש"א. ממשיכה הגמרא ומספרת שמתו כל שישים בניו של בועז בחייו כעונש על כך.

עצוב מיואש ואבל על כל בניו ובנותיו עומד בועז ואז אסון נוסף פוקדו – אישתו מתה. "ותהום כל העיר" (רות א, יט) ונתקבצו כולם לקבורה ובאותו יום ממש מגיעות רות ונעמי לבית לחם.

מה עושה אדם אחר במצבו של בועז, לאחר שמשכל את כל ילדיו ואת אישתו – בודד מדוכא ועצוב? אדם אחר היה נופל לזרועות היאוש. מה עושה בועז?

מתחתן שוב, גואל ולוקח את רות לאישה ומוליד את עובד אבי ישי לא מאבד את העשתונות ולא אומר: "כאשר אבדנו אבדנו", אם יש אפשרות להתחתן שוב יש אפשרות להציל משהו אז מצילים ועושים מה שאפשר. כך נולד דוד, כך זכינו לתהילים.

בספר "אור ההר" מבאר הרב אייל הררי שליט"א כי מי שנמצא בחושך גדול בצרה גדולה עד שאין לו במה לאחוז יותר, יש תהילים יש נקודת אור, אפשר לקרוא כמה פרקים, עדיין אפשר לעשות עוד משהו. אין לומר: "נמאס לי מהחיים אני כבר לא יכול יותר".

בועז בכוחות הנפש שלו הוליד לנו את התהילים את הרעיון שאפילו בשעת אבדון בזמן שאפסה כל תקוה גם אז אפשר לעשות ולהציל.

יש פעמים שאדם נופל בחייו למצב של חוסר אונים אף על פי כן אין לו להתייאש, יש לעשות משהו. גם לקבל נדר על עצמו בשעת צרה זה לעשות משהו.

אפשר לבקש רחמים מהקב"ה, אפשר להתפלל, האסון הגדול ביותר הוא לחשוב שאין יותר מה לעשות: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" כלומר שימשיך לקוות, אפשר עדיין להתפלל לרחמים. תמיד אפשר לעשות משהו.

דוגמא נוספת "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב, א) להיכן הלך? אמר רבי יהודה בן זבינא שהלך בעצת בתו. תנא, עמרם גדול הדור היה, כיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב) אמר, לשווא אנו עמלים עמד וגירש את אישתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהם.

אמרה לו מרים: אבא, גזירתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! עמד והחזיר את אישתו עמדו כולם והחזירו את נשותיהם (סוטה יב, ע"א).

דבר מצוי ושכיח הוא אצל אנשים הנתקלים בבעיה שמוסיפים עליה עוד ועוד.

אדם אחד שהכרתי היה במצב כלכלי גרוע מאד. הוא הגיע לשישים אלף ₪ מינוס בבנק… כששאלתי איך הרשו לעצמם? השיבו שהמצב ממילא היה גרוע, מה לי מינוס של 15 אלף ₪ מה לי מינוס של 60 אלף ₪? ממילא את שניהם אין לי לפרוע…

פרעה גזר רק על הזכרים בלבד עמרם הוסיף עליה גם את הנקבות.

יש לדעת על אף האסון המחריד שאותו רשע היה שוחט ילדים בני יומם ורוחץ בדמם וזורקם לתוך היאור, דבר מזעזע שמביא למחשבה איך אפשר לחיות? איך אפשר להביא ילדים לעולם?

אבל חובה עלינו לדעת שאין לנו לותר כאשר אבדנו אבדנו. אם ניתן להציל יש להציל מה שאפשר.

אם אפשר להציל את הנקבות יש לעשות זאת, למרות הכל עמרם הודה בטעותו ולקח חזרה את אישתו נולד משה רבנו נולדה גאולת מצרים נולדו לנו התורה והלוחות.

כיוצא בזה איתא בגמרא (יבמות סב, ע"ב): "אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם שהעמידו את התורה".

מחריד ומזעזע, רבי עקיבא גדול הדור ותפארתו ראש הישיבה הגדולה שבדור מאבד הכל. כל מפעלו האדיר עשרים וארבע אלף תלמידים הכל ירד לטימיון! איך אפשר להתחיל הכל שוב ולהקים ישיבה חדשה ובגיל כה מבוגר?

אבל זו גדולתו של אביר הרועים, למרות הכל הוא אינו אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אלא יורד לדרום לוקח חמישה תלמידים מתחיל שוב ומעמיד את התורה, מוליד לנו את כל התורה שבעל פה כדאיתא בסנהדרין (פו, ע"א): "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא". רבי עקיבא רואה שאפשר להציל ואפילו רק חמישה תלמידים, אפשר לעשות עוד משהו ואפילו מעט – עושה. ועל ידי כך מוליד לנו את הידוע לנו את רבי שמעון בר יוחאי ואת הזוהר.

גם בדורנו רבים מגדולי ישראל פקדו אותם צרות שונות אך דווקא הם ידעו להתעלות ממעמקים ולא להיכנס לשיברון לב. ה"חפץ חיים" בנו נפטר בעודו צעיר לימים ועם כל זה זכינו לחיבור הנפלא של ה"משנה ברורה".

המהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל מחולל ה"דף היומי" העולמי שלא זכה לבנים והנה הגה רעיון שבזכותו רבים הוגים בתורה, גם אנו חייבים לזכור לא להיכנס לשיברון לב בעקבות צרה זו או אחרת הפוקדת אותנו, אדרבה דווקא מחמתה ועל ידה ננסה לחפש דרכים להתקשר אל ה' ולעובדו טוב יותר.

דוגמא נוספת לגדלות של אדם ראינו אצל רשב"י למרות הייסורים שבאו עליו והיה נרדף מחמת גזירת הרומאים מה עשה? לקח עימו את בנו וברח לתוך מערה ועסק עימו בתורה בתנאים קשים עד שבשרם נעשה סדקים סדקים עיין שבת לג.

רשב"י למרות הצרה הגדולה ממשיך ללמוד ואף לוקח את בנו עימו. מדוע הוא לוקח את בנו, מדוע גם בנו צריך להיענש בייסורי המערה?

אלא יודע רשב"י שחייבים לעסוק בתורה, וכדי לעסוק בתורה יש הכרח ללמוד עם עוד מישהו אפילו אם יעלה זה במחיר החופש של בנו. אומנם רשב"י נתון בצרה אך הוא יודע שלחסר מלימוד זה להוסיף על הצרה.

ה"חזון איש" כשנשרף ביתו לא התחיל לבכות אלא רץ מהר נכנס לתוך ביתו הבוער והציל את כתביו.

"עץ חיים היא למחזיקים בה" משל לאדם שטבעה ספינתו בים זועף גלים וסערה. התורה נמשלה לעץ שאדם אוחז בו ומציל עצמו מן הסערה בחיים, יש צרות תקופות קשות העולם הזה הוא חושך גדול כמו שכותב הרמב"ם שבעולם הזה אין טוב מושלם אדם טובע בים החיים, אם לא אוחז בתורה בעץ החיים מוסיף צרה על צרתו התורה היא הכלי להציל את מה שאפשר להציל, לא ללמוד תורה זו בחינה של "כאשר אבדנו אבדנו".

זכינו לתהילים מבועז, זכינו לתורה שבעל פה מרבי עקיבא, זכינו לזוהר מרשב"י, ולכולם זכינו דווקא מתוך מצב של דחקות וקושי אין ספק כי בועז, רשב"י ורבי עקיבא היו אנשים רמי מעלה שידעו להתעלות על עצמם גם כאשר הם היו במצב של ייסורים קשים ובזכות גדלותם ורוממות נפשם הצליחו להתעלות. [ובכלל רבי עקיבא הוא סמל הדבר, שהרי החל את כל לימודו בגיל ארבעים, גיל שכל אדם אחר כבר לאחר יאוש…]

אך אנו בדורנו מנין לנו הכוחות הללו? האם אנו בכלל יכולים להידמות אליהם?

כאשר צרה פוגעת באדם בדרך כלל קשה לו להשתחרר מהמכאובים. אנשים רבים שאיבדו בן במלחמה או בתאונות דרכים סחבו סבל זה איתם כל החיים ולא יכלו להשתקם ובכך גם נהרסו כל חיי המשפחה של כל בני הבית.

האדמו"ר מקלויזנבורג הוא אגדה מהלכת בענין זה. איבד בשואה את אחד עשר ילדיו ואישתו, שם עבר ממחנה למשנהו, ניסו לשוברו, אך הוא עמד ללא חת. לאחר השואה קם כעוף החול והחל לשקם את הפליטים. עלה ארצה, נשא אישה, הוליד ילדים, בנה את קרית צאנז בנתניה, הקים כוללי אברכים, תלמודי תורה, סמינרים, בית חולים לניאדו, בי"ס לאחיות, הקים את 'מפעל הש"ס' לשינון הש"ס, חיבר שו"ת ענק בהיקף של ה'יביע אומר', וקומם את כל החסידות מאפר ואפס לתיפארת ומקור לחיקוי.

בזאת אנו רוצים לחזק את האדם שיבין שהקב"ה לא נותן ייסורים או קשיים לאדם אם הוא אינו יכול לעמוד בהם, אך כוח הרצון להתגבר עליהם תלוי אך ורק באדם עצמו.

לא אחת אנו נמצאים במצבים דומים יש מקרים בהם אנו מרגישים כי אנו חסרי אונים למול מציאות קשה ועגומה ונראה בעינינו שהצרה היא מעבר לכוחותינו אך די אם נביט במקרים קשים הפוקדים את עם ישראל נבין כי עדיין לא קיבלנו את המכה הקשה ביותר, ודווקא עתה הקב"ה מצפה שנשנס מותניים ונאזור כוחות להיחלץ בכוחות מחודשים הטמונים בתוכנו ונגלה עד מהרה שהנה יש בנו את הכוח להיחלץ מהצרה, ונותן הצרה הוא גם נותן הכוח להימלט ממנה. הבה נשנן את המרגלית היקרה ה' נותן כוח אם יש רצון.

הקב"ה רוצה שאנו נגלה נכונות להוכיח כי יש לנו רצון לקיים את רצונו והוא כבר ייתן את הכוחות הראוים לעובדו, אך אם נגלה ריפיון או נחפש סיבות לאי יכולתנו לקיים את מצוותיו – אין צורך במאמץ מיוחד לכך היצר מומחה בנתינת הריפיון מה שנדרש מאיתנו הוא ה ר צ ו ן. (הוספת טל חן: חשבתי לומר: רצו"ן אותיות נוצ"ר, עם הרצו"ן נוצ"ר הכוח. או רצו"ן אותיות צנו"ר הרצון הוא צינור להורדת הכוחות מה')

 

שני מעשים מדהימים על כח התמדה ורצון שהביאו לגדלות בתורה ספר 'שמחת חיים' באוצה"ח עמוד 395.

 

אור דניאל: שני בחורים הגיעו אל העיר הקטנה בני ברק לעת ערב ועם בואם חלה תקלה במערכת החשמל ועלטה נפלה על המקום, לפתע הבחינו השניים באור המרצד במרומי גבעה שבפאתי העיר כאשר התקרבו השניים אל המקום ראו שם את הרב מפוניבז' זצ"ל עומד ומאיר את הקרקע הצחיחה.

שאלוהו אם יכולים הם לעזור לו בחיפושים השיב להם הרב: "לא אבד לי כאן כלום".

שבו השניים ושאלו: "לשם מה הוא מאיר את הטרשים?"

אמר להם: "אינכם רואים? הנה לפנינו כאן על הגבעה ישיבה שלומדים בה שבע מאות בחורים וכולל המונה ארבע מאות אברכים, האזינו לריתחא דאורייתא ראו איך מתפללים 'שמונה עשרה', הנה שם נאמר שיעור כללי, ושם אומרים עתה שיחה, הציצו לתוך חדר האוכל ולידו הפנימיה כיצד אינכם רואים?"

שני הבחורים ראו זאת כחלום מוזר ומיהרו להסתלק מהמקום. חלפו שנים והחלום היה למציאות. ישיבת פוניבז' המעטירה מתנוססת לה בראש הגבעה.

אחד משני הבחורים שפגשו את הרב מפוניבז' על גבעת הטרשים מאיר בפנסו ורואה את העתיד, כחכם הרואה את הנולד, הגיע כאברך כדי להיפגש עם הרב מפוניבז' בעניין מסוים.

הוא ניגש אל הרב ושאלו אם הוא זוכר את פגישתם על הגבעה לפני למעלה מעשר שנים. נזדעק הרב לעומתו ושאל: "וכי זה אתה אתה היית שם?"

ואז חיבקו ולקחו לסיור בבנין הישיבה הוא החל להראות לו כל פינה בישיבה ואמר לו: "הינך רואה זו היא הישיבה שעל אודותיה דיברתי אז".

האברך סבר לתומו שבסוף הסיור יתבקש לתרום לישיבה לפיכך התנצל ואמר לרב שאין באפשרותו לתרום.

לשמע הדברים החויר הרב ואמר לו: "האמן לי שעבור תרומה לא הייתי מבזבז עליך זמן רב כל כך. מטרת סיורנו היא שונה לחלוטין", והמשיך בהתרגשות: "הרי אתה שליח ההשגחה העליונה אתה תספר לדור הבא כיצד נבנית הישיבה. הייתה שואה, נשארה אדמה חרוכה, לא היה מה לאכול, ומי חשב על ישיבות?

והנה בא יהודי זקן שבור ורצוץ ורצה לבנות תורה, הוא חלם חלומות והכל לעגו והנה הישיבה לפניך!

אמור לי, וכי אני הקמתי מבצר זה לתורה? האם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה? לך וספר להם מה זה קיום ניצחי של כלל ישראל, מהו קיום ניצחי של תורה. הנה כאן רואים בחוש איך הקב"ה מקיים את הברית של 'כי לא תשכח מפי זרעו' ספר להם כיצד צמחה מתוך השואה אימפריה של תורה".

 

 

חג שבועות

כפה הר כגיגית – על אמונת חכמים [והגדת פרשת יתרו עמוד 367]

ידועים דברי הגמרא (שבת פח, ע"א) ויתייצבו בתחתית ההר – מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן, מודעה רבה לאוריתא [שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס (רש׳׳י)].

אמר רבא: אף על פי כן, הדור [חזרו] קבלוה בימי אחשורוש [מאהבת הנס שנעשה להם (רש״י)], דכתיב: ״קימו וקבלו היהודים״ (אסתר ט, כז), קימו מה שקבלו כבר.

והקשו התוספות שם, שהרי אמרו ״נעשה ונשמע״ (שמות כד, ז) ומה הצורך לכפיית הר כגיגית?

הרי זה דומה למכניס כלתו לחופה, ושואל אותה את תתחתני עימי? והיא אומרת בוודאי! ואז הוא שולף אקדח ומצמיד לה לרקה ואומר לה או שאת מסכימה או שאני יורה!! היא הרי הסכימה, למה הוצרך האונס?

וזו למעשה קושית המדרש (תנחומא נח, ג): ואם תאמר שעל התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר לעם מקבלים אתם את התורה ענו כלם ואמרו: ״נעשה ונשמע״, לא נצרכה כפית ההר אלא על התורה שבעל פה.

ואני שמעתי ולא אבין: הלא אין להפריד בין שתי התורות, ואין אפשרות להבין את התורה שבכתב בלי התורה שבעל פה. איך ידעו מה הן התפילין ומה מלאכות שבת, אבות ותולדות בלי התורה שבעל פה?

ובפרט שידועים דברי רש״י: (שמות כד, יב): ״כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדיברות הן, ורבנו סעדיה פרש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו״.

 

וכן כתב רש״י בפסוק: ״ידיו גלילי זהב ממלאים בתרשיש״ (שיר השירים ה, טז): ״ידיו״, הלוחות שנתן מימינו ומעשה ידיו המה, ״גלילי זהב״ אלו הדיברות שבהן הנחמדים מזהב ומפז רב, ״ממולאים בתרשיש״, שכלל בעשרת הדיברות תרי״ג מצוות.

 

ואמרו (שיר השירים רבה א, יג) על הפסוק: ״ישקני מנשיקות פיהו״, אמר רבי יוחנן, מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא על כל דיבור ודיבור, ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל, ואומר לו: מקבל אתה עליך את הדיבור הזה? כך וכך דינים יש בו וכך וכך עונשים יש בו, כך וכך גזירות יש בו, כך וכך מצוות, כך וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך מתן שכר יש בו. והיה אומר לו: הן, מיד היה נושקו על פיו.

הרי שקיבלו, לא את התורה שבכתב בלבד, אלא כל מה שצפון וגלום בה לפרטי פרטיה – דהיינו תורה שבעל פה. על מה היתה איפוא כפית ההר כגיגית?

הלאה: לבסוף קיבלוה בימי אחשורוש. פירש רש״י: מאהבת הנס שנעשה להם. ושוב, לא מובן: וכי מעט ניסים נעשו להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף?

מאתים וחמישים נסים על הים, וירידת המן ונביעת הבאר וענני הכבוד, ״זה ארבעים שנה ה׳ אלוקיך עמך לא חסרת דבר״ (דברים ב, ז), האין אלו ניסים גדולים עשרת מונים מהנס הנסתר של מגילת אסתר? ועוד ניסי כיבוש הארץ, נפילת חומות יריחו, אבני אלגביש מן השמים, שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, ומכולם, לא קיבלו את התורה שבעל פה רק בימי אחשורוש? אתמהה.

התשובה לדבר – כפיית הר כגיגית הינה על היסוד של תורה שבעל פה: ״ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׳ (דברים יז, י). על הציות לגדולי התורה ומורי ההוראה, על אמונת החכמים בכל גזירותיהם. שלא תהיה תורת כל אחד בידו, ולא יתימר כל אחד לומר 'אני אמלוך'.

ועל כך נהרג הזקן הממרה (דברים יז, ט), גם אם יהיה החכם בישראל, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל (סנהדרין פח ע״א).

 

זה דבר שלא קל לקבלו, שהרי לגזירות דרבנן אין קץ ותיכלה, שהרי בכל דור ודור הם יכולים לגזור גזירות חדשות, ואין לתורה זו סוף. הרי יחוד הפנויה, נטילת ידיים, עירובין, תחומין, הרחקות בשר בחלב, מוקצה, טהרת משפחה וכו'.

ביציאת מצרים היו בני ישראל במעלה העליונה, דור דעה. אין לנו מושג בהשגותיהם. אני מביא בספרי משנת הגילגולים את המעשה על זורק האבן על הנביא זכריה, שמקובל אחד עשה עליו יחודים וכוונת, והוא החל צוחק, שאלו הרב מדוע? והוא השיב בדורי כל ילד ידע את הכוונות הללו…

ובני דור המדבר, דור דעה, ״אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי״ (שמונה פרקים לרמב״ם, פ״ח), ברום דרגתם ורוממות השגתם, לא הבינו מדוע עליהם לכוף עצמם לסמכות על, לגדולי הדור? על כך, נצרכו לכפיית ההר כגיגית.

דבר זה לא קל למי שהוא בעל מעלה. החפץ חיים אומר שיצר הרע לא יכול להחטיא אנשים גדולים. הם לא ישמעו לו. אך הוא יכול לתפוס אותם בלשונם כדג. דג לא ניתן לתפוס ביד, הוא חלקלק, אך עם קרס ניתן לתופסו בלשונו.

כך היה כשדואג האדומי אביר הרועים וראש הסנהדרין מדבר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב שעזר לדוד ונתן לו את חרב גולית וכו', ולבסוף על ידי זה נגזרה גזירה על נוב עיר הכהנים להריגה, ואמר לו שאול לדואג דויג – "נתפסת כדג" קום ופגע בהם, וכך לבסוף הוא בעצמו רצח שמונים כהנים נושאי אפוד בד. שומו שמים!

כך אדם פשוט לא ידבר על גדולי ישראל חלילה לשון הרע, אך אדם גדול ששומע על איזושהי גזירה הוא הלכה או קביעה שקבע גדול הדור אחר, יתכן ולא יסכים עמו וידבר עליו לשון הרע, וכאן הוא נכשל בלשון הרע על גדול הדור!!

כך גם כן בענייננו – אנשי דור המדבר שהיו אנשים גדולים, דור דעה, מבחינת נפש מרע"ה מבחינת הדעת, קשה להם להתבטל לגדולי ישראל ולגזרותיהם. על זה צריך כפיית הר כגיגית.

עד שהגיעו לימי אחשורוש. ערך סעודה ומשתה לכל עם ועם, וקרא ליהודים להשתתף. למרות שהיו גולים, למרות שלא היתה להם ממשלה ומלכות ושררה. איזו שמחה פרצה, איזו הכרת טובה, אחשורוש מחשיבם כעם בין העמים, ומייחד להם הזמנה ־

ולא זו בלבד, אלא שיש מנות כשרות, לכל דכפין.

״והשתיה כדת אין אנס, כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש״ (אסתר א, ח), אלו מרדכי והמן.

מרדכי, ככתוב: ״איש יהודי היה״ (אסתר ב, ה), והמן, ככתוב: ״איש צר ואויב״ (שם ז, ו) כדברי הגמרא (מגילה יב, ע״א).

 גם אז, כמו היום, היו כמה הכשרים: הכשר בד״ץ מרדכי, והכשר בד״ץ המן-

ואמרו במדרש (אסתר רבה ז, יג) שסעודת אחשורוש הייתה מזימה של המן כדי להחטיא את ישראל. כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז עליהם ואמר להם:

לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש. שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטגוריה, כדי שיהיה פיתחון פה למידת הדין לקטרג עליהם לפני הקדוש ברוך הוא.

הרי זה כמו שיהיר לפיד ימש"ו "ידאג" לנו למחנות צבא כשרים, עם מקוואות, ובדצי"ם על פי כל החומרות, ללא שירת נשים וללא פריצות, עם שיעורי תורה וחסידות ושמועסי'ם רק תבוא לצבא… כמה הוא אוהב אותנו בטח…

כמעט כמו המן שאוהב את ישראל ודואג להם למשתה כשר…

 

ולא שמעו לדברי מרדכי, והלכו כולם לבית המשתה, ואכלו ושתו והשתכרו וקילקלו. מיד עמד השטן והלשין עליהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבונו של עולם, עד מתי תדבק באומה זו, שהם מפרישים לבבם ואמונתם ממך! אם רצונך, אבד אומה זו מן העולם, כי אינם באים בתשובה לפניך!

נחתה גזירת המן, וראו הכל שמרדכי הוא שצדק. והבינו, שגדולי הדור מבטם מרחיק ראות והבנתם מעמיקה, ויש לציית להם בלא הירהור ועירעור.

[והמדהים מכל שהם קיבלו זאת, שהרי אם היו אמצעי התקשורת אז, הם היו אומרים ראיתם את הפרזיט הזה, אנו שוקדים על הקשר היציב ביננו לממלכה, והדוס הזה עושה בעיות ובגינו יש גזירת שמד, שהרי הוא מתעקש שלא להשתחוות ועושה כל מאמץ להרגיז את המן, ולכן אנו סובלים, והוא ברוב חוצפתו עוד מטיל זאת עלינו!! ועל מה? על שנהננו מסעודת אותו רשע לפני תשע שנים?? או שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר? לא הגזמת מרדכי? והנה העם לא אומרים כן, אלא מאמינים בדברי מרדכי, ועושים תשובה! האין זו אמונת חכמים יוקדת והתבטלות גמורה לדבריהם?

ולא רק הם, הרי גם אסתר אומרת למרדכי מה יש לרוץ כעת לאחשורוש? והרי לא נקראתי זה שלושים יום, ואחת דתו להמית, וכעת חודש ניסן, והגזירה באדר שנה הבאה, אולי הוא יקרא לי בינתיים, הרי לא כדאי להיכנס כעת ולהתאבד! ודברים שרואים משם לא רואים מכאן! ומרדכי משיב לה רווח והצלה כו' ואת ובית אביך תאבדו, שהרי בזה כשל אביך שאול, שלא שעה לדברי החכם הנביא ועשה חשבונות, אם כעת תבטלי את דעתך על אף הסכנה ותיכנסי – בכך יהיה תיקון לחטאו! ואכן היא נכנסת אשר לא כדת, ובכך מתקנת את שעם ישראל לא הסכימו לקבל את גזירות חכמי ישראל]

ובהבנה זו, ״קימו וקבלו״ מרצון ובאהבה את התורה שבעל פה, דהיינו את הודאת הציות לגדולי הדור ואמונת חכמים ללא סייג. וזו התשובה מאהבה בפורים, וזה לקחה לדור ודור!

ומעלת התשובה מאהבה בימי אחשוורוש – שאמרו בתיקוני הזוהר (כז, ב) שיום כיפורים, הינו כפורים. וידוע, שמי נתלה במי? קטן נתלה בגדול (תענית ז, ע״א) הוי שיום הפורים גדול בבחינה מסוימת מיום הכיפורים.

 

ונאמר, שביום הכיפורים שבים בתשובה מיראה, כי יראים מפני עונשי החטאים ומפני גזירות השנה הבאה לטובה, ואילו ביום הפורים שבו כאמור מאהבת הנס. ותשובה מאהבה מעולה מתשובה מיראה (יומא פו, ע״ב).

ומה היא תשובה מאהבה? שאינו שב מחמת שהוא ירא מהעונש, אלא מתוך שמבין שדרכו היתה שגויה, ולא הרויח כלום מהעבירה, ומצטער עליה כשלעצמה. ככתוב: ״תיסרך רעתך, ומשבותיך תוכיחך. ודעי וראי כי רע ומר עוזבך את ה׳ אלוקיך, ולא פחדתי אליך, נאום אדני ה' צבאות״ (ירמיה ב, יט).

כלומר, שמצטערים על עצם העבירה והמשובה, ומכירים בכך שהיא רעה ומרה. ולא שבים מפני פחד העונש גרידא (מלבי׳׳ם שם, מ (היכן?). ובאברבנאל שם יט. עיקרים ג, ו).

כך שבפורים אכן תיקנו את שחיסרו במתן תורה וכעת מקבלים בלב שלם את גזירות החכמים, ונוכחו לראות בצדקתם בעקבות הנס שעשה להם ה' בזכות אמונת חכמים שהייתה בהם, וכך קיבלו עליהם מאהבת הנס לילך בדבקות אחר דברי החכמים שבכל דור ודור.

מובן איפוא נפלא א. למה הוצרכה כפיית הר כגיגית – על גזירות החכמים שבכל דור ודור, ב. מדוע רק בפורים מאהבת הנס קיבלו עליהם בשמחה את התורה שבעל פה.

 

כוחה של אמונת חכמים תמימה [מעין השבוע ח"ד עמוד ר"י]:

כשהנאצים כבשו את פולין, נמלטו אלפים לגליציה המזרחית שהיתה בשליטת הרוסים. חסרי נתינות היו, עקורים ותלושים. הודיעו הרוסים, שהחפצים בכך יכולים להרשם ולקבל נתינות רוסית. באו רבים ושאלו את הרזז״ק רבי איציקל מפשווארסק זצ״ל. אמר להם: ״טובתם של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. הימנעו, ואל תתוודעו לרשות״. שמעו לקולו ולא נרשמו.

בליל שבת קודש כ״ג בסיון ת״ש, ערכו הרוסים מצוד אחר כל אלו שלא ביקשו את האזרחות הרוסית והגלו אותם לסיביר. הייתה זו גזירה איומה, והם פנו אל הצדיק בטרוניה. ענה ואמר להם: ״שלם אני עם העצה שנתתי, שלא להרשם. ובאשר לעונש ולהגלייה מה אומר לכם, יום זה כ״ג בסיון הוא יום של אורה ושמחה וששון ויקר, ולא יתכן שתתרחש בו רעה!״

בשנת ב׳ אלפים ת״ו לבריאת העולם, נכתבו ״האיגרות השניות״ על ידי מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, להעביר את מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב על היהודים לאבדם, ולתת להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הערים עליהם. היה זה ״בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו״ , ״הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך והדת ניתנה בשושן הבירה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״.

ומאז ועד היום זהו יום ישועה, אורה ושמחה וששון ויקר.

דבריו היו סתומים וחתומים, והמוני יהודים הועלו על רכבות והובלו לסיביר. שנה תמימה עברה וחורף סיבירי נורא ובסיון תש״א פלשו צבאות הנאצים למזרח גליציה ובעיקבותם פלוגות הקטל שהרגו ולא חמלו, טבחו רבבות, ה׳ ינקום דמם. היחידים שנותרו בחיים היו אלו ששמעו לדברי הצדיק, וצייתו לדעת תורה!

 

הצדיק לא רק לברכות, אלא כמנהיג ומנחה בחיים

יעקב אומר ליוסף: ידעתי בני ידעתי. אומר הגאון רבי יעקב שפירא זצ"ל [שמעתי מהרב דסקין בדיסק] יש שהולכים לקבל ברכה מגדול בתורה, ואף יבקשו שיתפלל עליהם, אך בנוגע לדברי עצה- הוא סבור שהוא מבין יותר טוב, הגדול הזה שייך לדור שעבר… יוסף עוזב את הארמון כדי לקבל ברכה מיעקב אבינו. כשיעקב משכל את ידיו יוסף מתקנו.

אבא, זה הבכור. אינך יודע? עונה לו אביו: ידעתי בני ידעתי. יודע אני את שאתה יודע, ויודע אני אף את שאינך יודע, אני גם יודע מי יצא ממנו ואיזה צרות הוא יעשה כו'. ודברי פי חכם חן.

 

אוצה"ת פ' במדבר עמ' ח':

מספרים כי בזמן הצאר ניקולאי נגזרה גזרה שאסור ליהודי לקנות אחוזה ברוסיה. היה יהודי אחד שרצה לקנות אחוזה ולרשום אותה על שם גוי שהיה ידידו הטוב ונאמן עליו.

הלך לסבא מקלם זצ"ל לשאול בעצתו אם כדאי לסמוך על הגוי. אמר לו הסבא מקלם כי תשובה לשאלתו נמצאת בתורה: כששלח אברהם אבינו את אליעזר להביא אישה ליצחק אף שאליעזר היה עבד נאמן אצל אברהם, שהרי כל הענינים היה עושה לו וכשמצא את רבקה הודה לה' אף על פי שלא היתה הודאה זו בפני אברהם למצוא חן בעיניו, ובכל זאת לא סמך עליו אברהם אבינו בהיותו עבד כנעני והשביע אותו שבועה בנקיטת חפץ שיעשה את השליחות. ואומרים המפרשים שרצה אברהם ללכת בעצמו אלא שלא היה יכול ולכן שלח את אליעזר.

הוכיח הסבא מקלם זצ"ל לאותו יהודי, אם על אליעזר לא סמך אברהם קל וחומר שעל גוי, אפילו שיהא נאמן, אין לסמוך.

שמע אותו יהודי את דבריו ולא שמע לעצתו כי דעתו היתה שמידיד כזה טוב לא תצא תקלה ואין הדבר אמור עליו.

קנה את האחוזה ורשם על שמו של הגוי לבסוף כפר הגוי ביהודי וכל רכושו הלך לטימיון. הרי שבכל ענין וענין ולכל אדם ואדם כתובה בתורה ההנהגה וצריך ללכת בדרך זו ואז לא יגיע לו כל מכשול וטעות.

 

 

וזאת מצינו גם אצל רות.

בתחילה ראינו את ההתבטלות הגמורה שלה לחמותה, שממש קיבלה אותה עליה כרב ומורה דרך. באשר תלכי אלך, באשר תליני אלין, באשר תמותי אמות, ושם אקבר. ממש נעשה ונשמע. קבלת התורה.

ואחר כך כאשר היא שולחת אותה לגורן אל בועז, הגם שהדבר נגד את צניעותה המופלגת, בכל זאת הלכה ונשמעה לדעת חמותה. והגם שאמרה לה חמותה- (רות ג, ד): "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּי {וְשָׁכָבְתְּ} וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין". אך רות נאמנת להנהגתה, והיא עונה לה: (שם, ה): "וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי {אֵלַי} אֶעֱשֶׂה: אני אשאל אותך לאחר שהוא יצווה עלי, ולא אעשה דבר ללא הוראתך. וה"אלי" קרי ולא כתיב, לומר לך שאינה מחשיבה עצמה למאומה!

והכתוב מעיד עליה זאת: (שם, ו): "וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ".

[תוספת הרגשה בענין ראיתי בספר קול מבשר זייטשיק שכאן רות פעלה נגד טבעה, שהרי רות מרדה בבית אביה, באמונותיה, שחתה נגד הזרם, לא שמעה לכל הסובבים אותה, וקמה ועשתה מעשה להתקרב לעם ישראל. אדם כזה פעמים רבות טבעו מביאו לכך שיסרב לשמוע גם לרבותיו, כפי שמצוי פעמים רבות בבעלי תשובה לצערנו. אולם היא כפתה את טבעה ויצרה וכופפה את קומתה בפני נעמי חמותה!]

 

ואכן רואים אנו בעלי תשובה שמורדים בכל הסביבה וההורים ובית הספר והופכים לבעלי תשובה יראים ושלמים, אך בשלב מסוים אתה רואה שהוא גם מורד ברבו שלימדו תורה, והסיבה היא שלא עקר את שורש המרדנות מתוכו והוא עדיין משתמש בו והפעם לרע!]

 

המעשה במהרי"ל דיסקין שפנה אליו אחד ששלחו לו מכתב מחו"ל ובמשך שבוע שלם התחבט בשאלה ולבסוף החליט לשאול את הרב, הרב קרא ובשניות ספורות ענה לו תשובה. לאחר מכן חשב הלה לעצמו: הרי אני מתחבט בזה שבוע שלם, והרב כל כך מהר חתך, חזר לרב וביקש אם הרב יוכל לחזור ולקרוא שוב ולעיין בשאלה, השיבו הרב תנוח דעתך שעיינתי די, ואם הינך מסתפק, דע לך שהיו שבע מאות ועשרים אותיות במכתב… הלה בדק ומצא מדויק!

וידוע שהרב היה מסוגל להסתכל על חומה ולומר מיד כמה אבנים יש בה, וכן כמה עלים יש בעץ, וכשנשאל איך הוא סופר כל כך מהר השיב – כשאתה רואה שלוש כוסות – ספרת אותם? לא, באופן חזותי קלטת שלוש כוסות, כך אני מסוגל לקלוט שלושת אלפים…

 

דוגמא נפלאה לאמונת חכמים תמימה נוכל ללמוד מהמעשה הבא: צעיר שנפצע בתאונת דרכים והובהל לבית החולים, נבדק על ידי הרופאים שקבעו כי שעותיו ספורות ומיד הזעיקו

את בני משפחתו, והללו ביקשו להודיע על המצב הקשה לאביו הזקן של הפצוע. מיד הובא היהודי הזקן לבית הרפואה הלה ניגש למיטת בנו וכלל לא התרגש מן המצב. הרופאים חשבו כי הוא אינו תופס את המתרחש והסבירו לו כי המצב אנוש.

הזקן לא התפעל, הוא זרק מבט לעבר המיטה והוריק כי הוא הולך לביתו. לתמיהת הרופאים אמר: "אני בטוח שהוא יבריא ויקום על רגליו".

חשבו הנוכחים כי הוא איבד את צלילות דעתו ואז הסביר: "בוודאי אני נשמע לכם מוזר אך אספר לכם סיפור ותבינו מדוע אני מגיב בצורה כזאת. יליד ראדין אני, עירו של ה'חפץ חיים' זצ"ל. בזמן שהדפיס את ה'משנה ברורה' אירגן קבוצה של בעלי בתים שילמדו בספרו כדי שיראה האם הם מבינים את הכתוב. גם אני הייתי בקבוצה זו, ולימודי מצא חן בעיניו מאוד. בירך אותי החפץ חיים שתי ברכות: הראשונה שאזכה לאריכות ימים, ועדיין לא הגעתי לגיל זה.

והברכה השניה שילדיי לא ימותו בחיי.

הכיצד יתקיימו שתי הברכות יחד? אם כן הבן חייב להבריא ולכן אני הולך הביתה". למחרת היום פקח הצעיר את עיניו וכעבור שבועיים בניגוד לכל תחזיות הרופאים ירד ממיטתו כאילו לא אירע דבר. שמע אחד מגדולי ישראל את הסיפור ואמר: "זה שברכתו של החפץ חיים נתקיימה שנים רבות לאחר הסתלקותו אין בכך חידוש אבל לימוד גדול הוא אמונת החכמים המופלגת של זקן זה".

 

ניתן להוסיף את החוכמה של הגר"ש סלאנט והרב אלישר שהצילו את ירושלים מגזירה על ידי המכתב שבא מחו"ל מהר' רבינוביץ ובו בקשה שהמעידים יחזרו בהם כו'.

 

 

 

חג השבועות

חשיבות העשיה [מעיין המועד עמוד רנו]

 

כל אשר דיבר ה' נעשה. מי גילה רז זה לבני? מה מיוחד ברז זה?

הגמרא בקידושין (ל, ע"א) אומרת: אמר רבי יהושוע בן לוי, כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר הודעתם לבניך ולבני בניך. והמשך הפסוק יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב.

הגמרא מיד אחר כך מספרת על רבי חייא שפגש את רבי יהושע בן לוי שהלך ללא כובע עליון ומוליך את בנו לבית הספר. שאלו מה הבהילות לצאת ללא כובע עליון? ענה לו וכי הדבר קל בעיניך מה שכתוב והודעתם לבניך, והמשכו: יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב? מכאן ואילך לא היה רבי חייא בר אבא סועד בבוקר עד שלא בחן את בנו על מה שלמד אתמול ולימדו פסוק נוסף.

המעשה בגמרא סוכה (מד, ע"ב) על האדם שבא לשאול על ענייני שמיטה ומיד יצא לתקן את המעוות.

אומר רבי ישראל סלנטר נדיר למצוא אדם שלא ימתין וישאל עוד רגע קט אלא קודם ילך לתקן המעוות.

זה הלימוד בפסקאות של רבי יהושוע בן לוי, שלא היה רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. ורבי חייא בר אבא גם הוא לא שמע את הדברים התפעל והמשיך לדרכו, אלא מאז שינה דרכיו לעשות כדברי רבי יהושוע בן לוי!

הרמב"ן באגרתו לבנו כותב לו שכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו. ליישם את הלימוד.

מעשה באברך מתמיד שסיים את כל הש"ס והלך לרבו השרף מקוצק וביקש ממנו שיברכו שסיים ללמוד את כל הש"ס. השיבו הרב- השאלה אינה האם למדת את הש"ס, אלא מה הש"ס לימד אותך!

המעשה עם רבי עזרא עטיה שלמד עם תלמידיו מסכת קידושין ושם ראו כיצד רבי טרפון היה מתכופף ועושה עצמו כדרגש שאימו תדרוך עליו לעלות על מטתה, ושעל הבן לקום לכבוד הוריו.

פנה הרב לתלמידיו למחרת ושאלם- האם קמתם לכבוד אמכם כשנכנסה לחדר?

לא, השיבו… סגר הרב את הגמרא ואמר די להיום, מחר ברצות ה' נמשיך ללמוד לאחר שתבשרני שהינך מקיים את ההלכה הזאת…

ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציוהו ה' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה!

זו הייתה התחייבות שבגינה זכו למתן תורה. התחייבות לעשייה!

 

חג השבועות

מתן תורה – מעלת הגדרות

[מהנלע"ד, חוץ מהרב טויסיג והמשל – פנינים תשעב]

 

כפה עליהם הר כגיגית – שואלים המפרשים מדוע היה צריך הקב"ה לכפות עליהם הר כגיגית במתן תורה, והרי הם אמרו כבר נעשה ונשמע?

התוספות מתרצים שיש חשש שהם יחזרו בשל האש הגדולה והמורא. הם יבינו זה לא קייטנה…

עוד הסבר: משום שהם חושבים שזה חוזה בלתי מחייב, הרי ברצוננו קיבלנו, ואם כן כשנחליט לעזוב – נעזוב… אומר להם הקב"ה זה חוזה מחייב ואין אפשרות לעזוב באמצע תוכנית… גם עם קנסות יציאה…

 

הסבר נוסף מביאים התוספות בשם מדרש תנחומא שעם ישראל אמרו נעשה ונשמע על התורה שבכתב, מה שאין כן תורה שבעל פה.

צריך ביאור מה יש להם נגד תורה שבעל פה? מדוע על שבכתב אמרו נעשה ונשמע, ועל שבעל פה צריך כפיה?

 

שמות פרק יט

(י) וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ד' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי.

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.

(יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.

(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ד' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.

(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.

(כ) וַיֵּרֶד ד' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ד' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.

(כא) וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ד' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.

(כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ד' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ד'.

(כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ.

(כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ד' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ד' פֶּן יִפְרָץ בָּם.

 

לכאורה צריכים להבין מה פשר האזהרות וההקפדות בדבר זה באופן נחרץ כל כך יותר משאר כל הדברים?

ועוד – מה ההדגשה כל הזמן על הכהנים… 'יתקדשו', הגבל את ההר 'וקדשתו' מה ענין הקדושה להרחקה שלא לגוע בהר?

 

אלא, שמעתי מהמגיד הנודע הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א לתת הסבר מיוחד לכך, בהקדם סיפור שאירע בישיבתו של הסבא מקלם זי"ע:

בישיבתו של הסבא מקלם הייתה מוקמת גדר סביב בנין הישיבה, והבחורים שהגיעו מידי יום לבנין הישיבה, היו צריכים לעשות עיקוף קטן בכדי להגיע לפתח בנין הישיבה. יום אחד, מביט הסבא מקלם מחלון ביתו, שהיה מול בנין הישיבה, ורואה את אחד הבחורים מתקרב לבנין, אך במקום לעקוף, החליט לקצר ולקפוץ את הגדר וכך לחסוך את העיקוף, הביט בו הסבא ושמר זאת לעצמו. אך למחרת שוב נשנה אותו מקרה, וביום השלישי שוב קרה מקרה זה. ואז, מיד נכנס הסבא לתפילת שחרית, ולאחר התפילה, הורה לבחור לקחת את חפציו ולעזוב את הישיבה, מקומך אינו כאן! פסק.

כששמעו זאת בני הישיבה ורבניה נדהמו לשמוע על העונש החמור שנענש אותו בחור והכל התלחשו מי יודע איזה עוד דברים שאינם ידועים, גרמו לעונש כל כך חמור!…

כששמע זאת הסבא מקלם, נכנס אל היכל הישיבה ועלה על הבימה ופתח בקולו: לא! אין פה עוד שום סיפורים לא ידועים, וכל מה שלוחשים אין זה אמת כלל! אלא מה כן… המשיך הסבא ואמר: כשאני ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שניה, שלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים!

ואז המשיך לומר את המשפט הבא: ׳אם בחור קפץ גדר אבנים אחת, מי יודע כמה גדרים וסייגים בעבודת ה׳ הוא כבר עבר!׳…

 

והמשיך להסביר, כשאדם עושה ועובר על משהו שיגרתי שכולם עושים מידי יום, כגון דבר זה לעשות עיקוף קטן, והולך ומשנה ממה שכולם עושים, סימן שבעוד דברים, הרבה יותר נשגבים, אינו פוחד לשנות ולעשות דין לעצמו… אם אדם עושה קיצורי דרך, מי יודע עוד כמה ׳קיצורים׳ הוא מרשה לעצמו!…

ואכן לאחר זמן מה הובררו הדברים וראו שהסבא מקלם צדק בשולחו בחור זה מן הישיבה…

 

ועל פי זה הסביר ואמר: מובן למה הייתה כל כך ההקפדה בהר סיני על כך שלא לעלות להר ולא לפרוץ את הגדר? כי כשהקב"ה הולך לתת את התורה והחוקים והמשפטים, הגדרים והסייגים, רצה להמחיש לפנינו עד כמה הם חמורים פריצת גדר גשמית, כי אם אדם משנה מהליכות עולם וסדרים רגילים, יכול הוא בקלות גם לפרוץ גדרים וסייגים של התורה הקדושה…

 

זה גם כן ההסבר מדוע תורה שבעל עה צריכה כפיה.

כאשר אומרים לי אל תגע באש – אתה תכווה, כשאומרים לי אל תתחכך ברכב אחר, ואל תתנגש בו, כל זה אני מבין. הנזק ברור.

 

אך כשאומרים לי תתרחק מאוד, אל תעשן, יש שם בנזין, זה מסוכן, או 'אל תעבור פס לבן, זה מסוכן', איני מבין. הנזק לא ברור. זה רק 'גדר'. זה לא בשבילי. איני חושש. אני יודע להיזהר…

 

פה טמון הקושי. כשאוסרים עלי יחוד הפנויה. שמא.

אוסרים עלי לאכול חלב אחר בשר – אלא בהמתנת שש שעות, זה קשה. פה האיסור לא ברור. זה רק 'חשש'…

 

כשאומרים לנזיר אל תשתה יין 'שמא תימשך כמו האישה הסוטה', זה נשמע לנו רחוק.

 

לכן דוקא את התורה שבעל פה היה קשה להם לקבל. זה הרי לא באמת אסור… זה רק שמא… על זה היה צריך כפיה!

 

וזה נקרא קדושה. לקדש דבר פירושו להפריש. אישה מקודשת לי פירושו מובדלת ומופרשת לי מכל העולם. באה התורה ומרמזת אתם מקבלים תורה. בשביל תורה צריך להיות פרוש מכל איסור. ובעיקר בגדרות. מי שפורץ את הגדרות פורץ את גדר הקדושה.

 

לכן ישנן כל כך הרבה גדרות בענין הצניעות. לא יהיה משיח עם הנשים, ולא ישחק עמהן, ולא יביט בהן, ולא יקל ראש עמהן, נשי"ם ראשי תיבות שומר נפשו ירחק מהן. האישה מובדלת ומקודשת לבעלה. כל קשר של אדם אחר עימה – פוגם בקשר שלה עם בעלה, ושלך עם אישתך. אתה מובדל לאישתך בלבד. ולא לאישה אחרת.

 

אלה הם הגדרות. ומי שלא מציב אותן – גם אם אדם גדול הוא – סופו ליפול!

וכמו שמצינו בגמרא (שבת יב, ע"ב) לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה.

פעם אחת קרא וביקש להטות, רבי נתן אומר קרא והטה, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. עד כאן.

רבי ישמעאל העיד על עצמו שהיה בטוח שלא יבוא לידי חילול שבת, וממילא אין לו לחשוש מלקרוא לאור הנר – קרא והטה, ללמדנו, שכאשר נכנסים לתחומו של היצר, גם האדם הגדול ביותר אינו בטוח בניצחונו, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו איזובי הקיר.

 

ובדור שלנו על אחת כמה וכמה, שהפריצות רבתה, אדם שמחזיק בביתו מכשירים מקולקלים, וכי אינו חושש ליפול? הרי מכשיר בלי חסימה לתוכן מקולקל – כמוהו כבור שהקילקול בו וודאי! אדם חייב להציב גדר!

 

מצוה התורה: תוסיף מהחול על השבת. כך גם מצוה התורה להוסיף תוספת שביעית. בזה ניכר שהשביעית יקרה בעינינו.

 

סיפר הגר"ש קפלן זצ"ל רבה של צפת: בשנות בחרותי כאשר למדתי בישיבת מיר התאכסנתי אצל משפחה שגרה שם בעיירה. בן יחיד היה לאותה משפחה ושמו בערל'ה. באחד מימי שישי כאשר קמתי בבוקר ראיתי את בעל הבית מתכונן ליציאה לשוק העיירה לצורך מסחר. שוק זה היה יריד מרכזי לכל העיירות שבסביבה. בצאתו מהבית אמרה לו אישתו כמה פעמים "ערב שבת היום אל תשכח לחזור מוקדם". כאשר שבתי לאכסניא בשעות הצהרים לאחר תפילת מנחה מצאתי את בעלת הבית עומדת ליד החלון ומשקיפה לעבר הרחוב במתח ובעצבנות כשהיא חוזרת ואומרת לעצמה: 'עוד מעט שבת עוד מעט שבת'. לשמע הדברים נדהמתי ותמהתי ואמרתי לה הן עוד היום גדול מדוע איפוא הנך מודאגת כל כך?

כתשובה לשאלתי אמרה לי האישה בוא ואספר לך מעט מתולדות חיינו ואז תבין פשר הדבר. שנים רבות היינו נשואים יחד בעלי ואני ולא זכינו להיפקד בבנים החלה האישה לספר.

בעזרת השם יתברך זכינו לבן זכר לאחר שנות סבל ועוגמת נפש, אולם לדאבוננו לא התפתח הילד כראוי ורבות סבלנו בגידולו, ביקרנו עימו אצל רופא העיירה ולדאבון ליבנו הוא קבע שכפי הנראה בננו סובל ממום בלב. הוא הוסיף ואמר לי אין אפשרות לעזור לכם אך בוילנא ישנו רופא גדול פנו אליו אולי הוא יוכל לעזור לכם.

נסענו לוילנא אל הרופא ובפעם הראשונה שביקרנו אצלו הוא לא איבחן בבירור את מצבו של הילד אולם בפעם השניה שבאנו אליו אמר לנו בצורה פסקנית וחד משמעית: לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מאשר שנים אחדות. חבל להשקיע כסף בניסיון לרפאותו חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות.

יצאנו מבית הרופא שבורים ורצוצים ולא ידענו אנה פנינו מועדות בקושי הגענו לאכסניה שלנו בוילנא ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי הנחם. דיירי האכסניה אשר שמעו על אודות הצרה שפקדה אותנו אמרו לנו הנה אתם נוסעים לביתכם במיר, כדאי לכם לסור בדרך לראדין שם מתגורר הצדיק הקדוש ה"חפץ חיים" פנו אליו ובודאי תיוושעו.

דברים אלה הפיחו בנו זיק של תקוה. נסענו מיד לראדין ושמנו פנינו לעבר ביתו של ה"חפץ חיים". מה גדולה היתה אכזבתנו כאשר נאמר לנו שאין מכניסים לביתו אנשים כי הוא חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. עמדנו אובדי עצות ותהינו מה נעשה עתה.

לפתע ראינו את בעל נכדתו של החפץ חיים אברך צעיר שלמד בעבר בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו. לבקשתנו הוא הכניס אותנו אל סבו וסיפרנו לו את השתלשלות הדברים עד לידת בננו ואת דבר מחלתו.

לשמע הדברים אמר החפץ חיים במה אוכל לעזור לכם הרי כסף אין לי ומה עוד אוכל לסייע לכם?

שוב פרצתי בבכי מר ודמעות שליש זלגו מעיני. הנכד שהכניס אותנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד!

אז פנה אלי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר לי טאכטערל, בתי, קבלי עליך להקדים לקבל את שבת מלכתא.

לשאלתי מה נדרש ממני באופן מעשי כדי לקיים קבלה זו השיב ואמר:

ביום שישי בחצות היום תהיה מפת שולחן השבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים עליה, ומזמן הדלקת הנרות ואילך אל תעשי שום מלאכה. הדברים יצאו מפי הצדיק הקדוש וקבלה נחושה גמלה מיד בליבי לקיים את דברי הצדיק במלואם.

מיד בהגיענו אל ביתנו שבמיר חל שיפור ניכר במצבו של הילד עם הזמן הוא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר בני גילו.

כאשר שבנו לביקורת אצל הרופא אשר שלחנו בשעתו לוילנא הוא השתומם למראה עיניו הוא לא יכל להבליג על תמהונו והוציא מכיסו סכום כסף נכבד והורה לנו לנסוע לרופא המומחה שבוילנא וביקש שהלה יקבע מה מצבו של הילד ויתן הסבר לשינוי המדהים שחל במצבו.

כשהגענו לוילנא אל הרופא אמר לנו האם אתם חומדים לי לצון? זהו ילד אחר קבע בפסקנות. אין זה אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה. אמרנו לו בן יחיד הוא לנו והלואי שהיינו זוכים לבנים נוספים… חזר הרופא ושאל האם הייתם בוינה במרכז הרפואי העולמי? וכשהשבנו בשלילה שאל אם כן היכן הייתם? אז אמרנו לו היינו אצל ה"חפץ חיים" והוא יעץ לנו את עצתו. נענה הרופא ואמר: אנחנו הרופאים מסוגלים לתקן את הקיים – לב פגום אנו מנסים לתקן, החפץ חיים יכול לברוא יש מאין.

עכשיו אני יכול לגלות לכם: הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של "אין"!

סיימה בעלת הבית את סיפורה ואמרה עכשיו הינך מבין מדוע אני כה עצבנית מכך שבעלי עדיין לא הגיע?

ומכאן יוצאת הקריאה אליך בת ישראל, התוכלי לקבל על עצמך להקדים את כניסת השבת כהגדרתו של האי סבא קדישא ואתה בעל יקר האם תדאג לאפשר את המצב הזה בביתך כדבריו של מרן החפץ חיים [מאיר עיני ישראל ח"ג עמ' 558] [לק"ט שבת עמוד כח]

 

לאור זאת נבין גם את שאלת חז"ל "מה ענין שמיטה להר סיני".

כשם שבהר סיני היה צורך לעשות גדרות וסייגים, שלא להתקרב להר ולא לנגוע בקצהו, הגם שהאש אוכלה נמצאת בראש ההר ולא בתחתיתו, מכל מקום יש לעשות משמרת וסייג, כך גם כן בשמיטה ובשבת יש לעשות סייגים ולקבל את השבת מוקדם. וכשם שמעמד הר סיני היה צריך הכנה ומשה הוסיף עוד יום כדי שיקבלו את התורה מתוך הכנה ראויה ולא מתוך בהילות, כך גם כן את השבת יש לקבל מתוך הכנה ראויה ולא מתוך שיער רטוב מהמקלחת או מתוך לחץ של ההכנות האחרונות הגובלות בחילול שבת…

 

המעשה עם השיכור הנובהרדוקאי שהיה שותה ללא הגבלה, וסיכמו עמו שיקבל סייג שלא ישתה בלי 'חברותא', אולי זה קצת יגביל אותו… ולבסוף מזג הכוסות ונח זבוב על אחד הכוסות – ומיהר לשתות – גם זבוב זה חברותא…

החוכמה להתרחק מן החטא! [מ'להגיד']

 

ובאמת היצר הרע יודע זאת, והוא משתדל דוקא בגבולות… בגדרות… [הנחש בין הגדרות]

במדרש (תנחומא חוקת, ד) כתוב אמר רבי שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש: מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? אמר: אני פרצתי גדרו של עולם. עיין שם.

 

הקשה הגר"א מהי תשובתו של הנחש, לכאורה אדרבה היה צריך להיות באמצע הדרך למרמס לכל עובר ולא להסתופף בין הגדרות?

אלא מיישב דהנה ידוע כי הנחש הוא היצר הרע, שואלים אותו למה אתה מצוי בין הגדרות כלומר למה אתה מפתה ומכשיל את האדם בסייגים וגדרים ואין אתה מפתה על העבירות עצמן?

 

והשיב תשובה ניצחת וכה אמר: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם, רצונו לומר כשפתיתי את חוה לאכול מעץ הדעת לא עלה בידי עד שפתיתי אותה לעבור על הגדר שהוא הנגיעה, שאדם וחוה עשו לעצמם גדר שלא לנגוע בעץ כמו שכתוב: "ולא תגעו בו" אזי על ידי הגדר עלה בידי לפתות אותה לאכול מעץ הדעת, ומאותו פרק למדתי לעשות כן להיות מצוי רק בין הגדרות ובאופן זה אני מצליח להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [אוצה"ת בראשית]

 

רבי יהונתן אייבשיץ והכומר

באחד הויכוחים שהתנהל בין רבי יהונתן אייבשיץ ובין הנוצרים שאלוהו כיצד אמרו חכמים העובר על דבריהם חייב מיתה בו בזמן שיש הרבה עבירות בתורה שאין חייבים עליהם מיתה?

השיב להם רבי יהונתן והרי בדיוק כך הוא החוק שמתנהל במדינתנו שהרי אם יכנס אדם אצל המלך ויעשה דבר נגד רצונו לא יהרגנו המלך על דעת עצמו, אלא ימסרנו לבית המשפט והם יעמידו אותו בדין.

ואילו אם יגיע אדם זר ליד שומר ארמון המלוכה ויסרב פקודה ולא יציית לדבריו הוא ירה בו מיד ויהרגהו. חכמים הם מבחינת השומרים לתורה ולמסורת, וכל המסרב לפקודתם דינו חמור בהרבה מזה שעובר על מצוה שבתורה גופה, וכן אומרת הגמרא יבמות דף צ' ע"ב בית דין רשאין לעקור דבר מהתורה. ומנין לחכמים כוח זה לעקור דבר ה'?

אומרת הגמרא שבעצם חכמים לא עוקרים דבר מהתורה הם בסך הכל עושים גדר וסייג בכדי שהתורה לא תמחק כמעשה שאחד רכב על סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו [דברות אליהו פנחסי]

 

 

 

 

חג השבועות

בעצרת בעינן נמי לכם! [והגדת]

 (פסחים סח, ע״ב), תניא, רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר: ״עצרת לה׳ אלוקיך״ (דברים טז, ח) וכתוב אחד אומר: ״עצרת תהיה לכם״ (במדבר כט, לה). רבי אליעזר סבר או כלו לה׳ או כלו לכם.

רבי יהושע סבר חלקהו, חציו לה׳ וחציו לכם. אמר רבי אלעזר, הכל מודים שבעצרת – ובחג השבועות דבעינן נמי ״לכם״ [שישמח בו במאכל ובמשתה, להראות שנוח ומקבל יום זה לישראל, שניתנה תורה בו]. מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא.

ותמוה, לכאורה. שאם הוא יום שניתנה בו תורה ראוי להקדישאת כל כלו ללימודה!

אלא, שיש להבין: מה נתחדש במתן תורה. הן צדיקים ועובדי ה׳ היו גם לפני כן?

ובין שבעת הרועים נמנו אדם הראשון שת ומתושלח (סוכה נב, ע״ב), והיו נח שם ועבר, ואיוב ורעיו. ואלמלא ביקש משה רבינו שלא תשרה שכינה על אומות העולם (ברכות ז, ע״א) היתה הנבואה שורה גם עליהם. וכל זה, אף בלא תורה ומצוות.

מה שנתחדש במתן תורה הוא ״וירד ה׳ על הר סיני״ (שמות יט, כ). וכתב רש״י: יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר: ״כי מן השמים דברתי עמכם״ (שמות כ, יט). מלמד שהרכין שמים עליונים והציען על גבי ההר וירד כסא הכבוד עליהם.

וביאורם של דברים. שאמרו (שמות רבה יב, ג), משל למלך שגזר ואמר, בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך, כשברא הקדוש ברוך הוא עולמו גזר ואמר: ״השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם״ (תהלים קטו, טז). כשביקש ליתן את התורה ביטל גזרה ראשונה ואמר: התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל. שנאמר: ״וירד ה׳ על הר סיני״ (שמות יט, כ), וכתיב: ״ואל משה אמר עלה אל ה׳״ (שמות כד, א). הרי: ״כל אשר חפץ ה׳ עשה, בשמים ובארץ״ (תהלים קלה, ו).

ודאי שמשל לפנינו (כמבאר בסוכה ה, ע״א). ואת הנמשל גילו לנו בגמרא (סנהדרין צא, ע״ב) בביאור הכתוב: ״יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו״ (תהלים נ, ד). ״יקרא אל השמים מעל״ זו הנשמה, ״ואל הארץ לדין עמו״ זה הגוף.

והיינו, שלפני מתן תורה היה גבול תחום: הנשמה יכולה להתעלות לגבהי מרומים, והגוף שיך לגשמיות.

בא מתן תורה וחידש חידוש בבריאה, שהגוף יכול אף הוא להתקדש כנשמה. זהו שאמרו (זבחים קטז, ע״ב) שהגויים מקריבים עולות בלבד, ואילו ישראל מקריבים גם שלמים הנאכלים לכהנים ולבעלים. כי הגויים אינם מכירים באכילה לשם שמים, אלא בהקרבה כליל לה׳. שידועים דברי ה״חתם סופר״ זצ״ל (ליקוטי חתם סופר ח״א קעח) בביאור הכתוב: ״ה׳ בציון גדול, ורם הוא על כל העמים״ (תהילים צט, ב). מה בין ״גדול״ ל"רם״? רם הוא המרחף בגובה, והגדול הוא המתנשא מלמטה ועד למעלה.

לדגמה: הזבוב רם, והפיל גדול. ״ה׳ בציון, גדול״. אנו אומרים שאפשר לקדש את החיים ולהשכין בהם שכינה מלמטה, מהבחינות הגשמיות, ועד למעלה. הכל חטיבה אחת של עבודת ה׳.

אבל ״רם הוא על כל העמים״. הם סבורים שאינו שורה אלא על הענינים הרוחניים בלבד.

עבודה זו, שהבעל שם טוב זצ״ל הגדיר אותה (״מבשר צדק״, קדושים) ״להיות ׳לכם׳ לאלוקים״ (במדבר טו, מא), ״לכם, לכל צרכיכם״ (ביצה כח, ע״א), שגם עניני הגשמיות יהיו לעבודת ה׳, ו״כל מעשיך יהיו לשם שמים״ (אבות פ״ב מי״ב), נתחדשה במתן תורה, ובמצוות שחלקן גשמיות.

והבן הרשע אכן שואל ״מה העבודה הזאת לכם״, איך אפשר לעבוד את הבורא באכילת הפסח והמצה.

ואילו היה שם לא היה נגאל, כי כל תכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה (רש״י שמות ג, יב) שמורה לעבודת ה׳ בגשמיות כברוחניות. וכשהתגייר יתרו ערך סעודת מצוה (רמב״ן שמות יח, יב), ״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים [הם השלמים שהבעלים אוכלים מהם רש״י] לאלוקים, ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים״ (שמות יח, יב), מכאן לנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה (רש״י, מברכות סד, ע״א).

והגאון מוילנה זצ״ל (ביאורי אגדות סנהדרין לט ע״א) הביא את דברי הגמרא, שעובד עבודה זרה אמר לאמימר: מחציך ולמעלה שייך אתה להורמיז [הכוח הטוב בעולם, לטענתם] ומחציך ולמטה להורמין [הכוח הרע]. ענהו אמימר: אם כדברי ־ איך מאפשר הכוח הטוב למאכל ולמשקה (רדת אל החלק הרע דרך שטחו).

וביאורו, שהלה טען שיש באדם שני חלקים, רוחני וגשמי. השכל והדיבור שייכים לחלק הנעלה שבו, ואילו האכילה והשתיה לחלק הבהמי.

וענהו, שאם כדבריו, איך הפה – שהוא כלי לקדושה, לדיבורי תורה ותפילה מיועד גם לאכילה, ודרכו דוקא יורדת היא אל החלק התחתון. (ועל כרחנו שגם האכילה קודש)

וסיפר הגאון רבי חיים מוולוז׳ין זצ״ל (הובא בהקדמת הגרא״ש מאמציסלב לביאור הגר״א על מדרש רות) שפעם נכנס דיבוק בנער תושב נובהרדוק, והרוח שנכנסה בו דיברה מתוך גרונו דברים מבהילים.

אמרו לרוח: ״נביאך בפני פלוני ופלוני״ הנודעים כמקובלים המשתמשים בשמות הקודש, ויכריחוהו לצאת מגופו של הנער.

צחק בכל פה. אינו מתירא מהם, אינם זכאים שהשבעותיהם יפעלו. אין מתחשבים בהם במרום.

אמרו לו: ״ניקח אותך אל הגאון מוילנה״.

אמר: ״ממנו, אנו פוחדים! אם יצוה עלי, אכרח לצאת. אבל לא יעשה זאת. יודעים אנו מה היה בוילנה אשתקד״.

שנה לפני כן נכנס דיבוק בנערה אחת. והחליטו להביאה אל הגאון מוילנה. הוליכוה ברב רעש ומהומה. הגאון ישב בחדרו מאחורי תריסים מוגפים ולמד. שמע את הקולות, פתח את התריסים, ראה את ההתגודדות ואמר: ״אין לי עסק עמכם״, והגיף את התריסים.

אין לנו עסק בנסתרות, אבל נראה שעניני הדיבוקים ועונשיהם אינם שייכים לצד הקדושה. לכן, אין הדיבוק פוחד מהתערבותו של הגאון.

שבו ושאלו: ״ממה אתם פוחדים, הלא הגאון אינו משתמש בשמות והשבעות!״

ענה הדיבוק: ״אינו צריך לכך. אכילתו מרעישה עולמות יותר מהשבעותיהם של אחרים!״

ןהוסיף הגאון רבי משלם דוד הלוי סאלאווייצ׳יק שליט״א, שהדברים מפורשים ב״מסילת ישרים״ (פרק כו): ״והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפלו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה ממש. וסימנך, אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו חז״ל (פסחים נט, ע״ב): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים… והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח… והמאכל שהם אוכלים הוא כקורבן שעולה על גבי האישים… והוא הענין שאמרו עליו (כתובות קה, ע״ב) שהמביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים, וכן אמרו (יומא עא, ע״א) שימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים״.

ולפי זה יבואר הכתוב: ״והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה׳ צבאות״ (זכריה יד, כא), שיהיו כולם במדרגה זו. שאכילתם תחשב כהקרבת קרבנות!

 

כך, ויותר מכך – כששלח יצחק אבינו את עשיו לצוד עבורו ציד ולהכין לו מטעמים, הורתה רבקה ליעקב בצו הנבואה שיביא לה שני גדיי עזים מהמכלאה, ושיגרה עימו ליצחק. תמה יצחק למהירות בואו, ושאל: ״מה זה מהרת למצוא, בני״?

ענהו יעקב: ״כי הקרה ה׳ אלוקיך לפני״ (בראשית כז, כ). ויש להבין: מהו ״ה׳ אלוקיך״? למה לא אמר: ״ה׳ אלוקינו״?

אלא ש״אלוקים״ הוא המנהיג והמדריך. ואמר יעקב, שלאביו יש הנהגה מיוחדת, פרטית וצמודה. וכמו שאמרו במדרש (בראשית רבה סה, יט): אם לקורבנך המציא לך הקדוש ברוך הוא, שנאמר [בעקדה]: ״ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, ויעלהו לעולה תחת בנו״ (בראשית כב, יג), למאכלך על אחת כמה וכמה!

איזה קל וחומר! עבור קורבן, שכל כלו עולה לה׳ המציא לו ה׳. עבור מאכלו, שלעצמו, מי אומר? עבורו, יצטרך לטרוח!

ורואים, שהמאכל אצל האבות הקדושים היה כל כלו לה׳, ויותר מהקורבן: ״אם לקורבנך המציא, למאכלך על אחת כמה וכמה!״

כסבורים אנו, שהמדובר רק במאכלם של האבות הקדושים, או הגאון מוילנה, קדושי עליון, ש״הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיונה שורה במקדש ממש״, לדברי ה״מסילת ישרים״ (פרק כו), ואין זה כך, שאמרו (ברכות נה, ע״א): ״כל זמן שבית המקדש קים, מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו, שולחנו של אדם מכפר עליו״.

ולכן ״מצוה להניח על כל שולחן מלח לפני שיבצע על הפת. כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקורבן, ונאמר: "על כל קורבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). (רמ״א אורח חיים קסז, ה בשם ״שיבולי הלקט״ שהובא ב״בית יוסף״).

ולכן ״נוהגים לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון״ (שולחן ערוך אורח חיים קפ, ה), ומקורו ב״רוקח״ (סימן שלד. הובא ב״בית יוסף״ שם), כשם שאין להניף ברזל על המזבח (דברים כז, ה), משום שאינו דין שיונף מקצר חיים על המזבח המאריך חיים (מכילתא יא, ח), והשולחן כמזבח (חגיגה כז, ע"א)

ולכן אוכלים בחג השבועות מאכלי חלב ואחריהם מאכלי בשר, ״וצריכים להביא עמהם שני לחמים על השולחן שהוא במקום המזבח. ויש בזה זיכרון לשני הלחם שהיו מקריבים ביום הביכורים״ (רמ"א אורח חיים תצד, ג). (

ולכן אסור להרוג כינה על השולחן (״מגן אברהם״ קסז, יג בשם ״ספר חסידים״).

ולכן מצוה לבצוע על פת שלמה (ברכות לט, ע״ב) ולברך על כוס מלאה ושלמה (ברכות נא ע״א), כשם שאבני המזבח שלמות: ״אבנים שלמות תבנה את מזבח ה׳ אלוקיך״ (דברים כז, ו) כמו שכתב ב״אליהו רבה״ (אורח חיים קסז, א).

השולחן כמזבח, והמאכל כקורבן (רמ״א אורח חיים קסז, ה), פרש ב״משנה ברורה״ (סעיף קטן לא): משום שהאדם אוכל לחזק כוחותיו, ועל ידי זה יהיה בריא וחזק לעבודת ה׳".

וב״תורת חיים״ (סנהדרין קב, ע״ב) כתב, שהואיל והמאכל כקורבן, לכן בוצעים על הפת מהמקום שהתחילה להאפות, כביכורים שנותנים מראשית היבול. ולכן בוצעים על הפת ובשבת רושמים סימן!

כשם שמפרישים תרומה מן הגרן וחלה מן העיסה [ולא יאכלו מהכיכר השלמה, כי צריך שיהיו שיריה נכרים (חולין קלו, ע״ב)].

״וכיון שפרוסת ׳המוציא׳ היא חלקו יתברך, לכן כתב ה״בית יוסף״ (סוף סימן קסז) בשם ה״כלבו״ שנהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף, ולא נוכרי, חתיכה שנוגעת בה חתיכת ׳המוציא׳. ו״בית יוסף״ כתב שאין לדבר סמך כלל, ולפי מה שבארתי ראוי ונכון הוא״.

השולחן הוא איפוא כמזבח, והמאכל כקורבן. והאוכל הוא ככהן, וכמו שכתב השל״ה הקדוש (שער האותיות, לישת האכילה), שאחרי נטילת ידים מגביה עשר אצבעותיו (סוטה ד, ע״ב) כמו שרבינו הקדוש זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר שלא נהנה מהעולם הזה אלא לשם מצוה (כתובות קד, ע״א), "והוא בסוד נשיאת כפים של ברכת כהנים, והאוכל נעשה ככהן העובד"!

וכשתמצי לומר, זהו שנתבשרו ישראל לפני מתן תורה: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״ (שמות יט, ו) מה היא ״ממלכת כהנים״, שהכהנים זוכים משולחן גבוה (בבא קמא יב, ע״ב), וגם הבעלים בחלקם בבשר השלמים (רש׳׳י ביצה כא, ע״א), ואכילתם בקדושה – וכך מתעלה אכילת כל אחד מישראל שמעשיו לשם שמים.

וכבר אמרו רמז לכך, שבגמרא (יומא עב, ע״ב) עמדו על כך שכל המדות שבארון היו שבורות, ״אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו״ (שמות כה, י). ובא לרמז שיש ללומד התורה להשלים את עצמו עוד ועוד, כי ״ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים״ (איוב יא, ט). מה שאין כן השולחן הרומז לפרנסה (בבא בתרא כה, ע״א) שהיה ״אמתים אורכו ואמה רוחבו״, תחום באמות שלמות, לרמז שלא ירצה עוד ועוד ויהא נחון במדת ההסתפקות.

אבל אם כן, מדוע היה ״אמה וחצי קומתו׳ (שמות כה, י), כדי לרמז שיש לו להשלים עצמו באכילתו כלפי מעלה, בגובה, והינה שתהא אכילתו לגבוה, כעבודת ה׳!

הכלל, שמשה רבינו הוריד שכינה לארץ במתן תורה (שיר השירים רבה ה, א), לעשותנו ״ממלכת כהנים״, שכל מעשינו לשם שמים.

והמשיכו במדרש: אמר רבי יצחק, זהו שנאמר: ״צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה״ (תהלים לז, כט) [״ישכנו״. מלשון שכינה]. והרשעים מה עשו, תלויין באויר? אלא שלא השכינו שכינה בארץ. וידוע (כמו שנתבאר מסנהדרין צא, ע״ב) שהארץ רומזת לגוף, והצדיקים משרים שכינה גם בעניני הגוף, מאז שבא משה והורידה לארץ.

ואנו מה, צדיקים או ״פורחים באויר״? ידוע מה שאמר ה״חפץ חיים״ זצ״ל שבליל שבת אנו מקדימים ב״שלום עליכם״ את מלאכי השרת מלאכי עליון המלוים אותנו מבית הכנסת (שבת קיט, ע״ב) ומבקשים שיברכונו, ומיד מאיצים בהם: ״צאתכם לשלום״. סיימתם, לכו. מדוע, כי עומדים אנו לקדש ולאכול, ואיננו רוצים שיראו כיצד אנו אוכלים…

מגיע חג השבועות, התעלינו בפסח ובימי הספירה. מקבלים אנו את התורה, ו״הכל מודים בעצרת, דבעינן נמי ״לכם״ (פסחים סח, ע״ב). לא די בהתעלות הרוחנית הנפלאה, אלא ״בא משה והורידה לארץ״, ״וירד ה׳ על הר סיני״, מסוגלים אנו גם לקדש את האכילה!

ויתכן שלפיכך נהגו לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, שנמשלו דברי תורה לחלב (עירובין נד, ע״ב). שהתורה אסרה אכילת דם משום שמשריש בהמיות באכלו (״חינוך״, מצוה קמח). ואמרו שהדם נעכר ונעשה חלב (בכורות ו, ע״ב), והינו שאפשר להפוך אף את הגשמיות לרוחניות: ״להיות לכם, לאלוקים״!

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

תגיות

תגובה אחת על הפוסט “דרשות על שבועות”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. רונית איילון הגיב:

    תודה רבה לרב על זיכוי הרבים הגדול!
    השנה לימדתי את תלמידותיי את ספר שופטים והן כ"כ אהבו את הלימוד.
    וכן פרשות השבוע שמחזקות את כולנו והדרשות על המועדים. כל כך חשוב.
    ותודה רבה שהם גם מסוכמים. עוזר מאד מאד!

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א