פרשת וירא

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת וירא

עקידה – ניסיון?

להיות מוכן להקריב לקב"ה גם את השיטה

עומק ניסיון העקידה [והגדת לגר"י גלינסקי עמ' 264]

רבותינו הגדירו את העולם הזה בשם ״עולם הניסיון" (״כתר שם טוב״ ח״ב, יג ב). וזו עיקר מציאות האדם בעולם, לעמד בניסיון (״מסילת ישרים״ פרק א). ולפום צערו שכרו (אבות פ״ה מכ״ג), כי בכך יגדל ניסיונו ותרבה מעלתו. על מה גדלה חיבת אברהם אבינו בעיני בוראו? במה שנתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם (אבות פ״ה מ״ג).

והניסיון הגדול ביותר היה ניסיון העקדה, עד שיבקשו הקדוש ברוך הוא: ״קח נא את בנך״ (בראשית כב, ב) אין ״נא״ אלא לשון בקשה. משל למלך שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גיבור אחד וניצחם. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לגיבור: בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולם, עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים (סנהדרין פט, ע״ב).

מה היה הקושי הנורא בניסיון העקדה, שאל הסבא מנובהרדוק,הלא אברהם אבינו ידע שהחיים והמוות ביד ה׳, וידע שאין מרויחים מעבירה. ואם לא יעמוד בניסיון, הייבצר מהבורא לקחת את נפשו של יצחק? איך יכול נברא לעבור על דעת בוראו.

ועוד: הלא כל לידת יצחק היתה בנס, אברהם ושרה זקנים באים בימים. מתנה היא שהבורא זיכה בה, ועתה מבקש ליטלה. הרי לא שלו היא, האם רשאי הוא לסרב, וכלום יכול הוא לסרב?!

ברם, יש לנו לרומם מושגינו בעניין ניסיון העקידה. שנאמר בה: ״ויקח את המאכלת״, שישראל אוכלים שכרה בכל דור ודור.

כידוע היה אברהם אבינו עמוד החסד, ״חסד לאברהם״ (מיכה ז, כ). ידע שדור המבול נכחד בעוון הגזל וההשחתה שבין האדם לחברו (סנהדרין קח, ע״א). ו״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט, ג). נח ובניו נתבעו לגמול חסד עם כל בעלי החיים שבעולם, ושם בן נח העיד לפני אליעזר עבד אברהם: ״צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה״ (סנהדרין קח, ע״ב), ופעם אחת ויחידה איחר נח לזון את הארי ופגע בו ועשאו בעל מום, ועליו נאמר (משלי יא, לא) ״הן צדיק בארץ ישולם״ (תנחומא נח, ט). כזו שלמות נדרשת במעשי החסד.

הבין אברהם אבינו שזו תביעתו העקרית של הקדוש ברוך הוא אשר חסדו מלאה הארץ (תהלים לג, ה) ו״חסד אל כל היום״ (תהלים נב, ג), והיה לעמוד גמילות החסד בעולם, והורה לכל שזה רצונו של בורא עולם.

באותה תקופה היו האנשים מקריבים לאלוהיהם קורבנות אדם, ולא למולך בלבד, וכמישע מלך מואב שהעלה בנו בכורו לעולה על החומה (מלכים ב ג, כז. סנהדרין לט ע״כ). ואברהם אבינו לימדם שה׳ אלוקי חסד ורחמים, ואינו חפץ בקורבנות כאלו. וככתוב: ״האתן בכורי פשעי, פר בטני חטאת נפשי, הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד״ (מיכה ו, ז-ח).

וכתב הרמב״ם (הלכות עבודת כוכבים פ״א ה״ג) שהתחיל אברהם לעמוד ולקרא בקול גדול לכל העולם ולהודיע שיש אלוק אחד ולו ראוי לעבוד. והיו מתקבצים אצלו ושואלים על דבריו והיה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שהחזירו לדרך האמת. ונתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים.

ואחרי ששמעו לקולו, ודבקו באמונתו. והרבו במעשי חסד בהנחייתו וכרצון הבורא, וחדלו מקורבנות האדם, מצטוה נביאם ומורה דרכם לקחת את בנו יחידו ולהעלותו לעולה?! איך יעמוד בפני התקפותיהם ומה ישיב לשאלותיהם, הן ינטשוהו וישובו חלילה לסורם! ועבודת חייו מה יהא עליה. כל הנפש אשר עשו בחרן, והרבבות שדבקו בו בארץ ישראל!

״אחות לנו קטנה״ (שיר השירים ח, ח), זה אברהם שאיחה וחבר כל באי עולם לקדוש ברוך הוא (שיר השירים רבה ח, י. ב״ר לט, ג), והקנה לקדוש ברוך הוא שמים וארץ (בראשית רבה מג, ז), וכל זה יעלה בתוהו, חלילה?! וכמה חילול שם שמים עלול להיגרם!

ואברהם אבינו, עמוד החסד, שהטיף לחסד והרבה חסד ולימד שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד, כבש רחמיו לעשות רצונו יתברך בלבב שלם. ללמדך, שכאשר נדרשים, חייבים למסור עבור אהבת ה׳ גם את השיטה!

זה היה עמק ניסיון העקדה. כי אברהם אבינו היה עמוד החסד, ״חסד לאברהם״ ( מיכה ז, כ), ובעקידה מסר מידתו לרצון בוראו ואחז במדת היראה: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ (בראשית כב, יב). וכבר כתבו בספרים (״אוהב ישראל״, ״זרע קדש״, ועוד) שזהו שתמה יצחק אבינו, עמוד היראה: ״ויאמר יצחק אל אברהם, אבי! ״ הלא אתה בחינת החסד, ואיך אתה הולך לקים ציווי העקידה! ״ויאמר, הנני בני״ (בראשית כב, ז), כעת התאזרתי במדתך, מדת הגבורה!

ונסביר יותר. במדרש (בראשית רבה לד, י) אמרו, מה בין הצדיק לרשע, הצדיקים ליבם ברשותם והרשעים הם ברשות ליבם. וההבנה השגורה, והיא נכונה, שהצדיקים הם כעץ שתול, החלטתם נחושה והסכמתם נחרצת, ואילו הרשעים – הם כמוץ אשר תדפנו רוח, כל תאוה סוחפתם ואין מעצור לרוחם.

אבל יש עומק רב יותר. לכל אחד ו״ליבו״, הינו שיטתו ודרכו היחודית.

ועל דרך זו יובן מה שאמר רבי יוחנן (עירובין נג, ע״א): שנים עשר תלמידים היו לו לרבי אושעיא, ושמונה עשר ימים גדלתי ביניהם, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד. ועל דרך שאמרו (אבות פ"ב מ״ח) שחמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי והיה מונה שבחם, כל אחד ומעלתו היחודית, כל אחד ואפיונו. והרשעים – הם ברשות ״ליבם״, נטייתם שולטת בהם ואינם מסוגלים להתנתק ממנה. והצדיקים ״ליבם״ ברשותם, למוסרו לבוראם!

וכשמתבוננים מבינים, שזה עומק מדרשם ז״ל (מכילתא בחדש ה) שלפני מתן תורה חזר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ושאל האם מוכנים הם לקבלה, ושאלו מה כתיב בה. לעשו אמר ״לא תרצח״ ומאנו, לישמעאל ״לא תגנוב״ ומאנו, וכן לכל אמה ולשון. והינו שלכל אומה יש דרך, אפיון ושיטה. הם מוכנים לקבל כל התורה ולקים כל המצוות, אבל לא לותר על השיטה, המהות והאפיון. ועם ישראל אמר ״נעשה תשמע״, ככל שידרש.

מעשה בצפרדע שהייתה על שפת הנהר, ופנה אליה העקרב וביקש לעבור לגדה השניה, על גבה. גיחכה הצפרדע- וכי למה שאסכים? וכי לא ברור שאתה תעקוץ אותי, כדרכך?

אני? שאל העקרב בתדהמה, והרי את לוקחת אותי על הגב, ואם אעקצך את תטבעי, ואז אטבע גם אני, מה ההגיון שאעקוץ אותך ואטביע את עצמי? אכן, היגיון בריא, הצפרדע מסכימה, והיא שוחה כשהוא על גבה. באמצע הנהר פתאום חשה הצפרדע עקיצה עזה בגבה. בפירפוריה האחרונים היא שואלת את העקרב אבל למה??? מה ההיגיון??? והעקרב משיב לה מה אעשה, אני עקרב…

הרשעים נשלטים על ידי טבעיהם. אין אפשרות לדרוש מהם להשתנות. ביקשו ממני פעם להשכין שלום בית בין זוג שרחוקים ממצוות. אמרתי להם שאין סיכוי וחבל על הזמן שלי ושלהם. הם התפלאו מדוע? והשבתי, כשאתה אומר לאדם שיש לו תורה שהתורה מצוה כך, ומי שעושה כך צפוי לעונש, ויש דין ויש דיין כו' יש עם מי לדבר. אולם כשאתה מדבר עם אדם ללא אלוקים- מה לעשות, אני עקרב. זהו אני, קבלי אותי כמו שאני.

עשו נשלט על ידי תאוותיו. אין עם מי לדבר. אבל זה נוגד את האינטרס שלך עצמך!? נכון, אבל זהו אני. ללא שינוי. כך בא לי.

 

שמעתי מהרב אברמסקי זצ״ל, שאצל רבי חיים מבריסק זצ״ל אי אפשר היה לדעת מה הן מידותיו, כי הכל עשה על פי התורה וההלכה, הכל היה כפוף לרצון השם יתברך. כשצריך היה רחום מאין כמותו וכשצריך הקשה לבו. כשצריך היה ותרן מאין כמותו וכשצריך עמד על קוצו של יו״ד. מעין מה שאמרו (מועד קטן טז, ע״ב) על דוד המלך, שכשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיצא למלחמה היה קשה כעץ.

ובזה נבין ענין חשוב, שהתקשו בו רבים. יעקב אבינו עליו השלום היה עמוד האמת: ״תתן אמת ליעקב״ (מיכה ז, כ). ואיך מתיישבת מידתו עם התחזותו לעשיו, וקבלת הברכות בערמה, ואמירתו לרחל, שהזהירתו מרמאות אביה, ״אחיו אני ברמאות״ (מגילה יג, ע״ב), ״שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול ואיננו דרך האמת״ (רמב״ן בראשית מח, טו).

אבל האמת, שדוקא משום שהיתה זו מדתו של יעקב אבינו. התנסה בה. והודיעתו רבקה שנאמר לה בנבואה שעליו להתחזות לעשיו ולקבל הברכות (בראשית כז, יג ובתרגום). והיה זה קשה עבורו כניסיון העקידה עבור אברהם אבינו, שאמרו (ילקוט שמעוני בראשית כב) ״שהיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות, ופער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה״ [וכתב רבי ישראל מסלאנט זצ״ל (ב״אור ישראל״) שאף על פי שהלך בשמחה כהולך לחתונת בנו (פסיקתא), המו רגשותיו בעל כורחו], כך כאשר בא יעקב אבינו לפני אביו, ״נשפכו מים על ברכיו והיה ליבו רפה כשעוה, וזימן לו הקדוש ברוך הוא שני מלאכים, אחד לימינו האחד לשמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו כדי שלא יפול!״ (ילקוט שמעוני בראשית).

כי באמת היה עמוד האמת לאמיתה, וכשנדרש לשנות בדבריו נחרד ואמר: ״פן ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע״ (בראשית כז, יב), ופרשו בגמרא (סנהדרין צב, ע״א) כעובד עבודה זרה, שנאמר בה: ״הבל המה, מעשה תעתועים״ (ירמיה י, טו).

במבט זה,יש לנו להתיחס אל שקר כאל עבודה זרה.

זו היתה מידתו, ומסרה לכבוד הבורא ולרצונו, ובכך עמד בניסיונו! בכך קיבל את הברכות!

[וכך התנסה אברהם בגירוש הגר ובנה הגם ש"וירע הדבר מאוד בעיני אברם"! וכך התנסה יצחק לקרב את עשיו, וחפר בארות שוב ושוב לשם חסד, ולמסור נפש בעקידה הגם שבעל "גבורה" אינו נכנע ואינו "צוואר פשט מאליו"] ובידענו זאת, יפקחו עינינו להבין.

בגמרא (מגילה יג, ע״ב) פרשו הכתוב: ״לא יגרע מצדיק עיניו [הקדוש ברוך הוא נותן עיניו במעשה הצדיקים, לשלם להם אף לימים רבים מידה במידה (רש״י)] עד אשר "ואת מלכים לכסא״ [עם מלכים יושיבם (רש״י)] (איוב לו, ז). בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, שמסרה הסימנים ללאה [והוא צניעות, שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנים (רש״י)] זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול, שנאמר [לאחר ששמואל בישרו שנבחר למלך, ופגש בדודו] ״ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אשר אמר שמואל״ (שמואל א' י, טז). [וכתב מהרש״א: מכלל צניעות הוא, שלא יודיע אדם מעלתו. כנאמר: ״יהללך זר, ולא פיך״ (משלי כז, ב)]. וזכה שאול, ויצאה ממנו אסתר [שהיתה צנועה כמפורש בכמה ענינים: ״ובהגיע תור אסתר לא בקשה דבר״, ו״אין אסתר מגדת״, שכל זה בכלל הצניעות כעין שאמרו בשאול (מהרש״א)].

בראש ובראשונה, ובמאמר מסגר: יעקב אבינו היה בן שבעים ושבע בבואו לחרן (רש״י בראשית כח, ט), ועבד ברחל שבע שנים, ואין זו צניעות אם ידעו שדיבר איתה ולו פעם אחת במשך כל תקופת הארוסין אודות החתונה! אבל זה רק בדרך אגב.

הצניעות והשתיקה הם הדרך והשיטה, האפיון של שבט בנימין. כמו שאמרו במדרש (אסתר רבה ו, יב): ״אין אסתר מגדת מולדתה״, מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה, שתפסה פלך השתיקה ולא ספרה ליעקב שמכניסים את לאה לחופה במקומה, עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה. רחל תפסה פלך השתיקה, ראתה סבלונותיה [מתנותיה] ביד אחותה, ושתקה, בנימין בנה תפס בשתיקה. תדע. שאבנו שבחשן היתה ישפה, לומר שיודע היה במכירת יוסף ושותק. ישפה [נוטריקון] יש פה, ושותק. שאול בן בנה, ״ואת דבר המלוכה לא הגיד לו״. אסתר, ״אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה״.

וכתב מרן ה״חתם סופר״ (בדרשותיו ח״א קצד, ג) שכמה צדיקים היו ראויים להצלת ישראל בימי אחשורוש. אבל כדי להשפיל את המן, שהלשין בלישנא בישא (מגלה יג ע׳׳ב), הוצרכו לזכות בנימין דוקא, יש פה ושותק. ובכך, התיחדה אסתר.

ובידענו זאת, מתחדשת לנו הבנה בדברי מרדכי לאסתר: ״כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״ ( אסתר ד, יד).

הפסוק מוקשה. מהו כפל המלים: ״החרש תחרישי״. ידועה דרשת הגמרא (בבא מציעא לא, ע״א) ״השב תשיבם״ (דברים כב, א), ״שלח תשלח״ (דברים כב, ז), ״הוכח תוכיח״ (ויקרא יט, יז), ״עזב תעזוב״ (שמות כג, ה), ״הקם תקים״ (דברים כב, ד) ״נתון תתן (דברים טו, י), אפילו מאה פעמים. ומדוע כפל כאן?

ומהו: ״ואת ובית אביך תאבדו״, מילא היא, אך מיהו בית אביה ומדוע יאבד?

אבל עכשיו, הכל מובן – השתיקה היתה שיטתה של אסתר, ושיטת בית אביה מדורי דורות.

רחל אחזה בפלך השתיקה, ואחריה בנימין, ושאול, ואסתר – ״לא בקשה דבר – אין אסתר מגדת״ –

ואמר לה מרדכי: כעת, צריך לבוא ולדבר! זה הניסיון שלך, למסר את השיטה לרצון הבורא יתברך –

״כי אם החרש תחרישי בעת הזאת״, החרש תחרישי אפילו מאה פעמים, תמשיכי להחריש כהרגל דרכך, ״רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר״, אבל ״את ובית אביך תאבדו״, כי יתברר למפרע שזו תכונה וטבע, ולא הנהגה לכבוד שמים שנמסרת כשנצרך לכבוד שמים. והלא נתבאר, שבזכות תכונה זו זכתה למלכות, ככתוב: ״לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא״. אבל אם זו תכונה טבעית גרידא אין מגיע עליה שכר, ״ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״!

עמדה אסתר בניסיון, שברה שתיקתה, והצילה את ישראל! כמה מחבבים הם אברהם אבינו, יעקב אבינו, אסתר המלכה, אותנו. גם זה בכלל: ״חייב כל אדם לומר, אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״ (תנא דבי אליהו רבה, כה). גם זה בכלל: ״ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך״ (דברים ו, ה), בכל מה שהוא ״מאוד״ בעיניך, עיקרון ויסוד, דרך ושיטה, למסור הכל לכבוד שמים!

למען ניהול ישיבה מותר לוותר על לימוד התורה

מספרים שבראדין הייתה מדי פעם ביקורת מצד הממשלה האם מלמדים שם מספר שעות לימודי חול כפי הקבוע בחוק. כיון שלא למדו לימודי חול בראדין, היה מנהל הישיבה מארח את המבקר מטעם הממשלה בכבוד במשרדו, ומוזג לו כמה כוסיות הגונות, ונותן לו מעטפה דמי "לא יחרץ", וסוגר בכך את הביקורת לשנה הקרובה.

שנה אחת הגיע המבקר וראש הישיבה – רבי צבי הירש לוינסון לא התפנה "לתת לו יחס", מרוב עסקו בתורה בהתמדה, ולא פסק מלימודו לשלם לו ולהשקותו כמקובל, ובאותה שנה נרשם דו"ח לישיבה על העדר לימודי החול בישיבה. החפץ חיים הוכיח את חתנו ואמר לו:

הרמב״ן מפרש תיבת: ״מאודך״ מהשורש ״מאוד״ כלומר, שהאדם חייב לאהוב את ה׳ בכל דבר החביב עליו מאוד מאוד, מתוך כך פירשו חז״ל שהכוונה היא ״בכל ממונו״ כי יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו.

והיה ה״חפץ חיים״ מוסיף, שכשם שהממון נקרא ״מאודך״ לגבי מי שאוהב מאוד מאוד את הממון, כך לגבי מי שאוהב מאוד מאוד את לימוד התורה, הרי זה נקרא אצלו ״מאודך״.
מכאן שיש חיוב על האדם לוותר על לימוד התורה לשם אהבת ה׳ וקידוש שם שמים, כשהשעה צריכה לו.

הוא היה אומר לחתנו רבי צבי לוינסון, מנהל ישיבת ראדין: ״אם רוצים לנהל ישיבה, צריכים לפעמים לוותר על לימוד התורה״.

 

 

פרשת וירא

לוט בערפל

״הסרת הלוט מפניו של לוט״ [הרב ברוורמן יתד תשע"ג עם תוספות]

כאשר התקינו את עמודי התאורה החדשים בבני ברק דאז, הביט מרן בעל החזון איש זי״ע ממרפסת ביתו בשעת ליל על עמודי התאורה דקות ארוכות. שאלו מקורבו: ילמדנו רבנו מה כל כך מעניין בעמודי תאורה בעת לילה? ענה לו מרן: התבונן נא וראה, כאשר האדם נמצא תחת האור הוא בגודלו הטבעי והאמיתי, אך כשהוא מתרחק צלו גדל וגדל בהתאם להתרחקותו מן האור, הפנם זאת.

 

בפרשיות ״לך לך־וירא״ אנו פוגשים דמות שנויה במחלוקת, דמות הפוסחת על שני הסעיפים וסובלת מפיצול התנהגותי חריף ביותר ושמה: לוט. אולי הגיע הזמן להסיר את הלוט מפניו של לוט.

הנה, לוט לאורך תקופה ארוכה היה תחת חסותו ומחיצתו של האור הטהור והבהיר ביותר, עמוד החסד: אברהם אבינו.

״וילך אברהם כאשר דבר אליו ד׳ וילך איתו לוט״ (בראשית יב, ד) שהות ב״בית הספר הגדול בעולם לחסד״, אמורה לתת את אותותיה ולהטביע את חותמה על אישיותו של לוט.

אך הנה פתאום נתפרדו הדרכים, עם פרוץ הריב הערכי בין הרועים, בין רועי אברהם הזהירים בגזל, מול רועי לוט שלא. רגע לפני שהריב יהפוך למריבה, פונה אברהם אבינו אל אחיינו לוט בפניה ובקריאה של ״אל נא תהי מריבה ביני ובינך – הפרד נא מעלי״.

כל בר דעת היה עושה כל מאמץ להישאר תחת האילן הגדול הזה, לתת הוראה חד משמעית אל רועיו להשתיק את המריבה באופן מיידי אך למצער לא אצל לוט: ״ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו״ (שם יג,יא), מפרש רש״י: ״ויסע לוט מקדם – מדרש אגדה: הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא בא-לוקיו״. כלומר לא מדובר רק על התרחקות פיזית אלא על ניתוק רוחני מוחלט, ומאיסה בכל אמונתו ודרכו של אברהם אבינו.

ולאן הוא פונה בשעת מבחן? אל הצד הקיצוני וההפכי ביותר, האנטי־תזה של אברהם אבינו ודרכו, אל סדום: ״כי כולה משקה״, סדום המרשעת כמו שנאמר: ״ואנשי סדום רעים וחטאים לד׳״ – ״רעים בגופם־וחטאים בממונם״. סדום הקובעת בספר החוקים את ״חוק תיעוב החסד ורדיפתו״.

ומאידך בשהותו בסדום הוא מתגלה כנציגו של אברהם אבינו בתוך המקום הנורא הזה, מוסר הוא נפש על הכנסת אורחים, אופה מצות בפסח, אך גם שם הוא מקיים את מצוות החסד הזו בצורה כל כך מעוותת-על חשבון הפקרת בנותיו: ״ועשו להן כטוב בעיניכם״.

 

מי אתה לוט? לוט של ״אי אפשי באברהם וא־לוקיו״ או לוט של הכנסת אורחים במסירות נפש, ״ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם״?

לוט החומד את ממון אברהם וחפץ ליורשו, לוט הקורא לתושבי סדום: ״אחי״, שבאותו יום מינוהו שופט עליהם?

לוט שמעלתו היא בכך שלא גילה לפרעה ששרה אשת אברהם ולא ירש אותו בשפלות?

או לוט העוזב את בית אביו ומצטרף למסע ארוך אל אברהם אבינו?

או לוט המקפיד על אפיית מצות בפסח, הכנסת אורחים במסירות נפש גדולה ואף מוסר בנותיו עבור זאת [דבר המופרך מצד עצמו], זהירותו ודקדוק על מעט מלח בעת בציעת הפת, על איזו מין אידיאולוגיה הוא מבסס את דרכו?

כדי לנתח את אופיו של לוט והסיבות להתנהגותו הלא ברורה, עלינו לחזור לחינוך שקיבל מבית אביו:

הרן, אחי אברהם אשר כידוע במאבק בין אברהם אבינו לתרח עמד מן הצד ״ניטרלי״ – לראות כיצד יפול דבר. והנה נמרוד דרש מאברהם להשתחוות לפסלים ולא – יושלך לכבשן האש. הביט הרן מן הצד ואמר לעצמו: אם אברהם ייצא חי אני עימו, אך אם הוא נשרף אני עם נמרוד. כשראה שאברהם ניצל, אמר: אני בצדו של אברהם. התוצאה היא שהוא הושלך מידית לאש ונשרף! מפני שאברהם נכנס לאש על מנת להישרף על קידוש ד׳ על כן הוא ניצל, אך הרן נכנס לאש על מנת להינצל על כן נשרף.

זה הרן, אידיאולוגיה של ״כדאיות״, מוכן ללכת עם האמת, אך בלא לשלם את המחיר.

בבית זה גדל לוט בתחילת דרכו, ״חצי אמונה״, אין הכרה יהודית שלימה, חינוך של ״מה כדאי לי״.

אין פלא אם כך על לוט בנו, ממשיך דרכו.

כותב המהר״ל: הפורש – גרוע יותר ממי שמעולם לא היה קרוב. שכן מי שהיה רחוק מעולם, עדיין יתכן שיש לו מידה של קרבה אלא שזה עדיין לא התממש בפועל. אבל לוט שהיה קרוב והתרחק, סימן הוא שיש בו מאיסה מוחלטת, שאם היה לו צד של קירבה לא היה מתרחק.

 

וזהו שאומרת הגמרא במסכת נזיר (כג, ע"ב): דרש רבא מאי דכתיב ״לתאוה יבקש נפרד״ (משלי יח, א) – זה לוט, אשר מחמת תאוות הממון נפרד מאברהם ודרכו. לוט אהב "לוט אוף מני"…

לוט מסמל אב טיפוס של התופעה הידועה: ״לרקוד בשתי החתונות״; ״אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך״; ״לפסוח על שני הסעיפים״; ״ליהנות מכל העולמות״. הוא דבק בכל לבו בהשקפה שאין קו אחד מוגדר וברור אלא ההשקפה היא: ״לוט בערפל״ תרתי משמע… לא שחור ולא לבן, אלא אפור הוא הצבע של השקפתו. לערבב, לא להשתייך כדי לא להפסיד משום צד. מין אידיאולוגיה לאי אידיאולוגיה. אין פלא שסופו שיצא קרח מכאן ומכאן. סופו למצוא עצמו עם משפחה מפורקת, אלמן, עני, נווד וחסר כל.

אברהם אבינו ושרה אמנו מנגד, לימדונו על ״תורת חסד״ המושתתת על השקפה הפוכה מן הכדאיות העכשווית, אלא על תפקיד ויעוד של האדם בעולם: להכיר את האמת ולשלם את המחיר בשמחה.

 

נתבונן נא בפרשתנו, פרשת וירא. אברהם אבינו עמוד החסד, אוהלו מוכן ומזומן לכל אורח בכל מצב ובכל עת. והנה כעת במצבו, מצב של חולה אשר יש בו סכנה, כשעל פי ההלכה אם צריך מחללים עליו את השבת, יושב בפתח אוהלו בחום נורא ואיום שלא היה מעולם.

מה פשר הרצון הכמיהה והכיסופין לאורחים, הלא אם אין אורחים אין מצווה ואין חיוב? מדוע לא נכנס אברהם לביתו למנוחה ורפואה שהוא כה זקוק לה?

התשובה לכך היא מכיוון שאברהם אבינו מהווה בחייו ״עמוד החסד״, זה ייעודו וזה מגמת חייו להיות דומה להקב״ה, בבחינת: ״מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא גומל חסדים אף אתה״. אם כן, יום שעבר בלא חסד, הוא יום מבוזבז. חבל על היום הזה. חסד זה לא רק ״ברירת מחדל״ כאשר מבקשים או נצרכים אז נותנים. אלא חסד מחפשים! מבקשים! רודפים!

 

סיבת הגעת האדם לעולם היא כדי לתת ולתת, מבלי לקבל תמורה. לכן אברהם יושב ומחפש אורחים אשר ״בטובם״ יעשו עמו חסד להיכנס לביתו. בבחינת: ״יותר משהעגל רוצה לינוק" וכו׳ אלא מה, קשה? כואב? חם? נכון! אך קשה שבעתיים לעבור יום בלי חסד. הקושי רק מגלה את הקשר הרצון והאמת לאדם הראוי לתואר: ״עמוד החסד״.

נקודה זו לא הפנים לוט. סופו של לוט עצוב, ומסתיים במערה בחוסר כל. כל שעמל ירד לטמיון.

אך מנגד, במהלך ההיסטוריה, שנים רבות אחר כך מתנהל ויכוח אידיאולוגי על אם הדרך בין נעמי לנכדותיו רות וערפה – כלותיה, על הכרת האמת והמחיר הכרוך בה. נעמי פורשת בפניהן את היופי של אמיתות היהדות והמחיר והמאמץ הכרוך בה. שם על אם הדרך מתרחש הבירור המוחלט לבלבול ההשקפתי שהנחיל לוט לצאצאיו.

ערפה מפנה עורף לאמת, ליהדות, זו לא היהדות שהיא מכירה, ויורדת לשאול תחתית. אך רות הבינה היטב יהדות אמיתית מהי, ״ותרא כי מתאמצת היא״. רות הבינה שיהדות אמיתית היא להתאמץ, להתמודד, ולשלם את המחיר בשמחה. ״רות דבקה בה״, ערפה לקחה את החלק הרע שבלוט, ורות את הטוב שבלוט.

אך דבר נוסף חיובי התרחש על אם הדרך והוא: הבירור המוחלט וההפרדה בין הטוב והרע. לא עוד השקפת עולם אפורה ומבולבלת. הוסר הלוט לחלוטין. סיפורו של לוט מהווה תמרור אזהרה לכל הלוט'ים שעדיין לא הפנימו זאת, הביטו להיסטוריה וראו מה נשאר מלוט ומורשתו.

 

[בתשע"ד דיברנו על הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל שיצא כנגד כל מיני קהלים, פעם נגד חב"ד ופעם נגד ברסלב והנסיעה לאומן, ופעם נגד האברכים ופאות נשיהם, ואם כנגד הציבור החילוני בכל פעם קומם ציבור אחר, פעם דיבר על השואה וסיבת מותם בהיותם גלגול, או בשל חטאיהם, ופעם נגד ראש הממשלה והיותו עז עיוורת, ופעם ליברמן ופעם על שריד ופעם על הבית היהודי של גוים וכו' היינו מצפים שאחד כזה במותו יבואו אלפים בודדים, חסידיו המושבעים בלבד, והנה – איחד את כל הקהלים! אשכנזים ליטאים וחסידים, ספרדים ותימנים, חילונים ודתיים, מזרחי ונטורי קרתא, ברסלב וחב"ד, בקיצור – כולם. כיצד???

 

התשובה היא פשוטה – כשאתה רוקד מה יפית, ומנסה למצוא חן בעיני כולם, אתה נתפס כחסר חוט שידרה, כהפכפך, כחנפן, וככזה ודאי שלא תזכה לאהדה. אולם אם הרב, למרות דבריו ואולי בשל דבריו – נתפס כאיש אמת, כמי שמבטא ללא חת את השקפת התורה הקדושה, ולא עושה חשבון של "מה יאמרו", בסופו של דבר אדם כזה – זוכה להערכה!]

 

פרשת וירא

אל תהיה חקיין

עבודת ה' פנימית ולא חיקויים

ויזכור א' את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה

רש"י על בראשית פרק יט פסוק כט

(כט) ויזכור אלהים את אברהם – (בראשית רבה) מהו זכירתו של אברהם על לוט נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא ולא גילה הדבר שהיה חס עליו לפיכך חס הקב"ה עליו:

וצריך להבין: זו כל הזכות שמצאו ללוט? והרי זה דומה לאדם שאמרו לו שיש לו זכות כיוון שעברתי לידו והוא לא שדד אותי… או שלא רצח…

ועוד- מה צריך לחפש זכות כל כך מפוקפקת כגון דא, והרי יש ללוט זכות גדולה יותר בכך שהוא הכניס את האורחים שבאו אליו ואף הסתכן בנפשו בעבורם!

 

לוט נפרד מעל אברהם מיד כשביקש. אמרו חז"ל לתאוה יבקש נפרד. אי אפשר באברהם. הוא לא מעוניין לגזול. הוא הולך לסדום. מקום בעל שפע כלכלי. כשהמלאכים באים להוציאו מסדום הוא רץ אל חתניו ומאיץ בהם לצאת. אולם כשהמלאכים לוקחים אותו הוא מתמהמה. מדוע? הוא חס על ממונו.

כשכבר יצא, הוא מגיע לצוער. משם הוא עוזב למערה בקלות. מדוע? כי אין כבר ממון. אין מה להפסיד, מצד ספק נפשות הוא עוזב מיד. את ממונו אינו נוטש בקלות. אותו לוט כשהלך עם אברהם למצרים ראה הזדמנות לרשת את אברהם. כעת אנו מבינים מהיכן נובעת מידה רעה ומושחתת זו. זה טבעו של לוט. אהבת הממון. הוא מוכן למסור את אברהם על מנת שיהרג והוא ירשנו מיד ועתה. [אסופת מערכות גולדויכט לך לך]

 

אלא אומר הגרי"ס שמכאן אנו למדים את ההבדל בין מעשה הנובע מפנימיותו של האדם לעומת מעשה שאינו אלא חיקוי למעשה אחרים.

לוט אמנם גמל חסד, אך היה זה חיקוי למה שלמד מאברהם ואין בזה משהו מפנימיותו, אולם עצם זה שהתגבר על יצרו ולא גילה ששרה אשת אברהם אף שהיא זכות מינימלית, מכל מקום היא נטו שלו! ולא היה קל לו להתגבר על תאוות הממון שלו! זה היה ניסיון שהיה בדיוק בנקודת הבחירה שלו. לא מעליה ולא מתחתיה.

על פי זה נבין את אשר אמר מר עוקבא במסכת חולין (דף קה, ע"א) אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא.

וצריך ביאור וכי יש לו בעיה להמתין 24 שעות? כל כך דחוף היה לו לשתות את הנס-קפה?…

אלא אמר מר עוקבא אם אני אעשה כן רק כחיקוי ולא כדבר אמיתי הנובע מפנימיותי הרי אין זה אני אלא חיקוי בעלמא, ולכן אני בזה כחומץ בן יין.

פעמים ואדם משנה את חיצוניותו ואינו משנה את פנימיותו, הוא מחקה את האחרים ואינו עושה דבר ממהותו הפנימית.

אחר כוונת הלב הן הדברים. לעשות את המצוות לא כמצוות אנשים מלומדה אלא מכל ליבו. לכוון במעשהו. וכיצד יתפלל האדם וליבו בל עמו?

כל הלימוד שלנו מגיל קטן מבוסס על חיקוי. אנו רואים את המבוגרים ומחקים אותם. וכך גדלים. ילדים נוטים לחקות את הוריהם. וכך גם בקיום המצוות. אנו רואים כיצד הורינו נוטלים ידיים, מברכים, מניחים תפילין וכן על זה הדרך. יש לצערינו כאלה שעד גיל 90 נשארים עם החיקוי. הם מניחים תפילין כמו בגיל 13… כחיקוי גרידא. מגיע שלב בו אדם צריך להתחבר למצוה, לכוון בה, לעשותה לשם שמים.

שלא נהיה כל החיים חקיינים! אומנם גם על זה מקבלים שכר- אולם שמים וארץ בינו לבין המקיים בכוונה ולשם שמים כדבר הנובע מפנימיותו!

ואדם מברך ברכת המזון ומנקה את השולחן…

היהודי המגושם שאכל לשם שמים כי הרגו הערלים את אביו על קידוש השם והיה אביו דל וצנום, ואמרתי קורבן כל כך קטן ומצומק? מאז החלטתי לאכול הרבה שאהיה קורבן גדול ונאה להשם יתברך…

אפילו שמחשבה זו אוילית לכאורה, מכל מקום עשתה רושם בשמים היות והאדם באמת כיוון לשם שמים.

 

ניתן להוסיף: והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו כו' מדוע נהרג הבל והרי נתקבלה מנחתו שהייתה מפוארת? אלא הבל הביא גם. הוא לא התעורר להביא מעצמו. רק כחיקוי לקין. ועל זה הייתה עליו תביעה ולכן יכל קין להורגו.

חיקוי גרידא הוא כמעשה קוף בעלמא ואין בו ערך כלל

כפי שמצינו שרבן שמעון בן גמליאל אמר כל ימי הייתי משמש את אבא ולא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשיו את אביו. בא עשיו לשרת את אביו, שרתו בבגדים החמודים ואני לא. ולכאורה פלא מדוע לא החליף רשב"ג את בגדיו? אלא כל עוד שאין כאן התעוררות עצמית אלא חיקוי למעשה עשיו אין כאן כלום.

 

משל הסוס והכלב אמר רבי חיים זיצ'ייק שמעתי מפי רבי דוד בליאכר ר"י "בית יוסף" במזריטש כל אחד צריך לעבוד את ה' לפי תכונותיו שלו ולא להביט על מעשי חבירו ולחקותו והמשיל דבר זה במשל נאה סוס אחד ראה איך בעל הבית משחק עם כלבו והכלב מתפנק מתרפס וקופץ על אדונו ומלקקו בידיו בפניו וברגליו כדרך הכלבים הששים לקראת אדונם והאדון משיב לו חיוכים ופינוקים כידוע.

כראות זאת הסוס התעצב עד מאד ואמר הנה אני מושך בעול ודירתי באורווה בין זבל ואשפה ומעולם אין בעל הבית מתיחס אלי ומסביר לי פנים והכלב הלז העצל מתרוצץ כל היום ללא עבודה ומלאכה מזלו כל כך טוב! אולי, חשב הסוס, הסיבה היא שהכלב מחניף לבעליו על כן אעשה גם כמעשהו ואתרצה לאדוני. למחרת בשעת צהרים כשבעל הבית שכב לנוח קם הסוס מאורוותו ונכנס לחדר בעל הבית והחל ללטפו בטלפיו כמובן שעוד רגע קט היה מפוצץ את מוחו והורגו. אנשי הבית המבוהלים נזעקו מי בגרזן מי במטה ויעשו כלה בסוס המחניף.

הנמשל ברור הוא הרוצה לחקות ולהדמות למעלת חברו ולהיות דווקא כמוהו בניגוד לכל צביונו אופיו וטיבו שלא נברא לכך ואינו מתאמץ להשתלם בהתאם לתכונתו וצביונו המיוחד לו, דומה לסוס המטופש. רבי שרגא פייבל מנדלוביץ ר"י "תורה ודעת" היה אומר לכל אדם בפני עצמו יש יעוד בחיים ואם אינו ממלא את יעודו המיוחד אפילו עושה הרבה מצוות ומעשים טובים סופו לתת את הדין על כך, כאותו חייל בצבא אשר מפקדיו הועידו אותו ללחום בקרב אך הנה ערק מן החזית ומבכר לשרת בחילות שבעורף.

וזה שאומרים בתפלת ראש השנה "כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו " שני דינים נפרדים נאמר כאן, אחד-"מעשה איש", דנים אותו אם לא עשה חטאים חלילה.ודין שני-על "פקודתו" היינו האם מילא את יעודו בחיים ומלא בשלימות את השליחות המיוחדת שהוטלה עליו דווקא.את הכל יביא אלקים במשפט.

 

תוספת מספר אור דניאל אחרי מות עמוד רמג:

 

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'.לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה, מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות"? "חלילה", השיב הרבי "אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי". מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית". על זה בכה הרבי.

מספרים שהעורב ביקש להדמות בהליכתו ליונה המתהלכת באצילות. הוא השתדל לחקותה ולא הצליח, אולם אז גם להליכתו שלו לא הצליח לחזור שכבר שכחה, וכך נותר הוא עם הליכה מגוחכת ומצחיקה…

אם תחקה אחרים – את שלך תאבד ואת שלהם לא תיקח!

דמיון האדם למנורה [מבוסס על האלשיך ממעין השבוע (לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:

על הכפתורים והפרחים להיות חלק ממעשה המנורה. הכפתורים הם רמז להידורי המצוות שהאדם עושה, מלמדים אותנו שעל האדם להקפיד שההידורים והחסידות שעושה יהיו חלק ממנו, ולא כחיקוי שראה אחרים שעושים. הרבה עשו כרשב"י ולכן לא עלתה בידם. זה לא היה אלא חיקוי.

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה ע' תעח]

 

רעיון מספר אור דניאל הקירבה לצדיק מחייבת

"ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום" (בראשית יח, טז) מהו דיוק הלשון "ויקומו משם האנשים" הרי ידענו שהיו שם?

עוד צריך להבין מה שפירשו חז"ל על תיבת "וישקיפו" כל השקפה לרעה. למה השקיפו משם לרעה ומה משמעותה של ההשקפה?

מבאר באופן נפלא הרב שלום מרדכי שבדרון זצ"ל ומובא בספר "לב שלום", ברם כשעוסקת התורה בהפיכת סדום ועמורה מקדימה התורה פסוק זה כדי לבאר מדוע נענשו כל כך. לפי שגודל התביעה על החוטא תלוי בגודל מושגיו וידיעותיו. אילו לא היה אברהם אבינו בעולם היינו בוודאי תובעים את סדום על מעשיהם הרעים אך היה אולי מקום להקל בעונשם שכן לא ידעו היטב חסד מהו, אך כשאברהם קיים וביתו המלא באור ההטבה והחסד קרוב למקומם ואם כן יודעים הם ורואים הם צורת אדם מהי ואעפ"כ השחיתו את עצמם ונהיו סדומיים כאן התביעה גדולה!

לכן אומר הפסוק "ויקומו משם האנשים" מאותו בית שבחום היום יצא אליהם והתחנן לפניהם לבוא להתארח ועשה להם כסעודת שלמה בשעתו וכו',"וישקיפו" על פני סדום השקיפו לרעה מתוך ביתו של אברהם על סדום כלומר האיך נעשיתם סדומ'ניקים בסמוך לאברהם אבינו.

הנה למדנו מכאן דבר נפלא שהקירבה אל הצדיק איננה רק זכות אלא גם חובה!

 

לפי שבשעה שהאדם קרוב אל הצדיק ורואה כל מעשיו נתבע גם הוא יותר על מעשיו מפני שיש לו ממי ללמוד, ואילו לא היה קרוב אל הצדיק אזי יתכן והתביעה עליו הייתה קטנה יותר, אך כשהצדיק שוהה בקירבת מקום הרי אומרים לו הנה הצדיק קרוב אליך ובסמוך לך טעמת מדובשו ועיניך ראו מאורו וחייב אתה ללמוד ממעשיו ואם לא למדת ראוי אתה להיענש יותר ממי שלא יכל ללמוד ממעשי הצדיק! אין אדם מושלם ללא עבירות או תביעות על מעשיו, אך יתכן ויש לו תירוץ וכשהצדיק קרוב אליו יורד התירוץ מפני שלראות מעשי הצדיק זה מחייב להתקדם ולהשתפר וכשהתירוץ ירד העוון הוזכר, על כן התביעה תהיה על כל אחד מאתנו לפי שיש לנו ממי ללמוד ואנו קרובים אצל הצדיקים ורואים מעשיהם על כן חובה עלינו להידבק בהם ללמוד ממידותיהם ומתורתם ואם לא נעשה כך התביעה עלינו תהיה גדולה.

 

פרשת וירא

העצמה לפעול נגד הטבע

מבחן האדם – במקומות שקשה לו!

בראשית פרק יח (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:

בבא מציעא דף פו עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל [מה] שעשה אברהם על ידי שליח – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. ואל הבקר רץ אברהם – ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים. ויקח חמאה וחלב [ובמדר"ר הוא אמר ואקחה פת לחם. ועי' מהרש"א כאן] – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. והוא עמד עליהם תחת העץ – הנני עמד לפניך שם על הצור [וגו']. ואברהם הלך עמם לשלחם – וה' הלך לפניהם יומם. יקח נא מעט מים – והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם.

 

מעשה אבות סימן לבנים. מה שקורה עם אברהם קורה עם בניו אחריו. אברהם יורד למצרים עם אשתו כו' [עיין פרשה קודמת].

נשאלת השאלה הרי אברהם היה איש חסד, ואין זו הכנסת האורחים הראשונה שלו, והרי ללא כל ספק אברהם טרח פעם והביא בעצמו מים לאורחיו, מדוע איפוא מתייחסים למקרה היחיד הזה שהביא על ידי שליח משום שהיה חולה והחמה יצאה מנרתיקה, ולא למדים מכל חיי אברהם שטרח ואף הביא מים עבור אורחיו?

נבאר בעזרת מעשה שהיה:

תודה בחלום… [מהספר משנת החלומות]

כיבוד אב ואם היה טבוע בדמו כל כך, ועם כל זאת שקל כל צעדיו במאזני ההלכה ובדיני קדימויותיה, כאשר למד מרבו, החזון איש. היה זה בשנת אבלו על אביו. הרב קובלסקי הגיע ל"בית הכנסת הגדול הישן" שברחוב ר' עקיבא שבבני ברק, וביקש להתפלל לפני העמוד.

הואיל והמנינים רודפים שם זה את זה, וה'חיובים' רבים, יש 'לתפוס תור', לאתר 'עמוד', שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו.

עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בנתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין הקודם. הוא חלץ לאיטו את תפיליו, קיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכל רוצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם? והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור ליד ה'עמוד', ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן נתלה בה ברעדה והחל משרך את דרכו לבית. דרך ארוכה הלכו, עקב בצד גודל. דרך איטית ומתמשכת, כשהרב קובלסקי ממלמל יהא זה לעילוי נשמת אבי… סוף סוף הגיעו לבית הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים, שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לבית הכנסת אל המנין האחרון, שמישהו אחר כבר זכה בו. היתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיוב. בלילה נגלה אליו אביו בחלומו ואמר לו: מוותר ומוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד, ובלבד שתקיים במקומן כאלו מצוות… [אנא עבדא]

 

הבה נתבונן, מדוע האב הגיע במיוחד להודות לבנו על מעשהו, והרי הבן אומר קדיש לעילוי נשמתו, ואף מקפיד לעלות כשליח ציבור ומה ראה האב דוקא עתה להגיע ולהודות לבנו?

התשובה פשוטה. אינו דומה מעשה שאדם מתאמץ בעבורו למעשה שהאדם עושה מטבעו או באופן שיגרתי.

הגאון מוילנא מבאר את הנאמר במשלי החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך, "כי היא חייך-כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור מה שלא שבר עד הנה אותו המידה, לכן צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים":

מטרת ביאת האדם לעולם היא לשבור את מידותיו ולפעול נגד טבעו.

 

אברהם אבינו כל ימיו הכניס אורחים, אולם זהו טבעו, אברהם מידתו חסד, וכל ימיו התחסד עם הבריות. מזה לא ניתן לקחת דוגמא. התורה מלמדת אותנו שדוקא באותה הפעם בה היה הדבר למעלה מכוחותיו, הוא ביום השלישי למילתו, ה' הוציא חמה מנרתיקה, חמישים מעלות בצל, ואז אברהם משבר טבעו וקם ורץ ועושה בשביל האורחים- זה מעשה שעושה רושם עצום בשמים, ובכוחו לקבוע את הנהגת הבורא עם צאצאי אברהם לדורות.

 

ניסיון העקידה מופיע בסוף פרשתינו, – שואלים רבים מהמפרשים- מה הניסיון הגדול לאברהם, והרי דורות על גבי דורות מסרו נפשם על קדושת ה', ואף חנה עקדה ז' מבניה, ומדוע את אברהם כל כך מעלים על נס? ועוד הרי כל חייו ביד ה', היעלה על הדעת שיתנגד? ה' יכול לקחת גם אותו?

 

ועוד, הרי אברהם עצמו מסר את נפשו על קידוש ד', וקשה יותר לאדם למסור עצמו מאשר בנו, ומדוע היה נצרך כאן ניסיון לאחר הניסיון של אור כשדים?

 

אנו למדים במשנה באבות שאברהם אבינו נתנסה עשרה נסיונות.

הרמב"ם מונה את שלשת הנסיונות האחרונים:

אבות פרק ה משנה ג : והשמיני – הרחקת הגר אחר היבנותו ממנה.

והתשיעי – הרחקת בנו ישמעאל, והוא אמרו לו יתעלה: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך", וכבר העיד הכתוב כמה קשה היה הדבר עליו: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם", אבל הוא קיים ציוויו יתעלה וגירשם.

והעשירי – עקדת יצחק.

 

מה המשותף לשלושת ניסיונותיו האחרונים? ובפרט, שההיגיון אומר שככל שהניסיונות מתקדמים, כך הם יותר קשים, וצריך להבין מהו קושיים.

 

לעניות דעתי, המשותף ברור. אברהם איש החסד. בעל חסד בדרגה וברמה שאין לתאר ולשער. די לנו אם ניקח את הדו שיח שמנהל אברהם עם הבורא בקשר לעתידם של אנשי סדום. רשעים מוחלטים שאברהם היה צריך לשמוח על הכחדתם, הם האנטיתזה לכל מה שהוא מייצג, מתעמרים בבני אדם, ובכל זאת אברהם שופע חסד לכל אדם ומנסה להציל את אנשי סדום מן הכליה הנגזרת עליהם.

 

והנה הוא איש החסד – מצווה על ידי הבורא לנהוג בתקיפות ובגבורה נגד אשתו הגר ולגרשה. היש לך ניסיון גדול מזה? הניסיון לגרש את בנו ישמעאל. אברהם איש החסד שמתחסד גם עם ערביים המשתחוים לעפר שברגליהם ומכניסם לביתו, נאלץ לגרש את בנו, שאר בשרו, מביתו אל המדבר. היש לך ניסיון גדול מזה?

 

והניסיון העשירי- העקידה. אברהם איש החסד שאינו מסוגל לעשות רעה לאיש, מתבקש לשחוט את בנו יחידו שנולד למאה שנה. פסגת הניסיונות.

ללמדנו, אברהם נתנסה בדברים שהם הפך טבעו ומידותיו, וכאן טמונה הצלחתו.

 

[דוגמא נוספת: לוט ניצל מן ההפיכה בזכות שלא הלשין לפרעה ששרה אשת אברהם והיו הורגים אותו. זכות כה מפוקפקת? ובפרט שיש לו זכות גדולה שהכניס אורחים תוך מסירות נפש ממש, ואף מוכן היה למסור בנותיו למענם!? אלא לקיים הכנסת אורחים זו לא חכמה למי שהיה בן בית אצל אברהם. זו מצוות אנשים מלומדה. אף במסירות נפש. אולם לוט כידוע היה חובב ממון. הוא הלך לסדום כי כולה משקה. הוא מתכנן לרשת את אברהם. על סמך זה רועיו כבר עתה אוכלים מן הגזל, ובשבילו היה זה ניסיון גדול שלא להלשין על אברהם וכך לרשת אותו ואת ההבטחה לרשת את הארץ, ואף לקבל מתנות מפרעה! אדם נמדד במה שקשה לו! ללוט היה זה ניסיון לא פשוט!

 

דוגמא נוספת:

'והאלוקים ניסה את אברהם' שואל הזוהר הקדוש (ח"א וירא קיט, ע"ב) מדוע נאמר שה' ניסה את אברהם, והרי יצחק היה בן ל"ז שנים, אם כן ניסיונו היה קשה יותר, ומדוע לא מיוחס הניסיון ליצחק? ומשיב הזוהר שאברהם היה טבעו חסד, והיה צריך לעשות עתה דבר המנוגד לטבעו, לפעול בכוח הדין, וזה לו ניסיון קשה, אולם יצחק ממילא הוא דין ואין זה דבר המנוגד כל כך לטבעו]

כך אנו צריכים לדעת בנוגע לעצמנו ולנסיונותינו. יש אדם בעל חסד שאוהב לעזור לאחרים, וחש שהוא כבר השלים עבודתו, אך אינו יודע שמבחנו וניסיונו בעולם הוא בתחומים אחרים.

 

כגון שאישתו מבקשת הרבה שישאר בבית, והוא כאיש חסד נשאר בביתו ומפסיד תפילה במנין ושיעורי תורה. הוא איש חסד.

יש אדם שעוזר לאחרים אך דוקא בביתו שוכח שאישתו כורעת תחת הנטל.

ויש אדם שמקפיד על מצוות שבן אדם למקום, אך שוכח את המצוות שבן אדם לחברו.

 

במצבים אלה אנו דומים לאדם שנתנו לו לקרצף את פלטין המלך כשביקשו ממנו להקפיד על המטבח והשירותים הזקוקים לנקיון רב, והלה הלך וקרצף היטב את המרצפות הנקיות עד שנהיו בוהקות כראי אך את המטבח והשירותים שלא נעים לו להתעסק עמם הותיר בסירחונם…

 

ונסיים בדברי האר"י הקדוש שאמר שידע האדם מה בא לתקן בעולם על ידי שיראה מה קשה לקיים, זהו תיקונו. כשנשקיע במה שדורש מאמץ, נתקן את אשר עוותנו, ונרכוש בזה את מעלת אברהם אבינו עליו השלום!

 

אם זה קל – זה מחשיד…

 

בקהילה אחת בעיר של יהודים, ראו לפתע בני העיר תמונה מזעזעת: שני גויים רוסים גדולים ורחבים, צועדים ולפניהם הולכים שני יהודים עם זקנים ופאות, ורחמנא ליצלן הידיים קשורות למטה, כאשר גופם קשור בחבל כמו בהמות והגויים מכים בהם במקלות. היהודים ראו מיד ונאספו אחריהם בקריאה: "הצילו, מה אתם רוצים מהם?!…" הגויים מיאנו להקשיב לשוועתם והמשיכו ללכת. התאספו עוד יהודים וצעקו: מה אתם רוצים מהם?! עד שענו להם: "מה אתם חושבים שאנו מטלטלים אותם בחינם, הם חייבים לנו עשר אלף רובל, והתעלמו מאיתנו כבר כמה חודשים, עבר חודש,חלף חודש נוסף,ועוד חמישה חודשים שהזהרנו אותם ולא שילמו פרוטה.

 

״מה?! וכי זו כל הבעיה. תמתינו! אולי נשיג לכם כסף״. התחננו היהודים בני העיר.״להיכן אתם הולכים איתם?" תמהו "להורג! אנו צועדים לשדה מאחורי העיירה להרוג אותם״. ״רגע!! תמתינו בבקשה!!" ״אין על מה לדבר, כבר המתנו חמישה חודשים". ״אבל נשיג לכם"! ״אם תתנו מיד טוב, ואם לאו אנו ממשיכים איתם לדרכם״. ״אבל אין לנו כאן על הכביש כסף, נרוץ נאסוף מיד ונביא לכם. אנא, תנו לנו זמן קצר".

בני העיירה רצו לביתו של הרב וסיפרו לו, כי הזדמן עסק של פדיון שבויים כאשר שני גויים יוצאים עם שני יהודים כמו בהמות והולכים להורגם.

הרב קרא מיד לשני הגבאים, מיהר למקום האסיפה ברחוב וראה את המתרחש. הוא פנה לשני הגויים: "אתם תקבלו את עשר אלף הרובל, אין לכם מה לפחד, אבל את היהודים הללו תשחררו, אני ערב".

 

״אנו מכירים את כל השטיקלאך של היהודים ערבות הבטחות וכו׳ אנחנו רוצים לראות כסף!" השיבו הרוצחים בתאוות רצח וממון. "אבל תנו לנו יום יומיים זה לא הולך כך על המקום" גער בהם.

 

לאחר משא ומתן הגיעו להחלטה: ״שלוש שעות אנו ממתינים, אם נקבל כסף מוטב ואם לאו אחת דתם.״

״בסדר״.

הרב ידע כי בשלוש שעות אין סיכויים, אבל מי יודע אולי ירחם ד' ויתרחש נס. "בכל אופן ננסה" הורה בנחישות לגבאים.

בינתיים, הכניסו את הארבעה לאחד מחדרי הקהילה. מי יודע כמה זמן לא אכלו, בואו תיכנסו לחדר, ויתנו לכם לאכול ולשתות, אמרו ליהודים המוכים והקשורים, ופנו לרוצחים שוב: אנו מבטיחים לכם תוך שלוש שעות. הרב שלח את הגבאים לרוץ לשווקים. להתחיל במלאכה. ניגשו למכולת הראשונה: ״תשמע יש כאן עניין של פיקוח נפש ופדיון שבויים, שני יהודים מוצאים להורג תעשה מה שביכולתך, ובבקשה לא פחות ממאה רובל כי לא שייך אחרת!״ ביקשו בפקודת הרב.

 

״ככה? בשלוש שעות אתם צריכים כזה סכום עתק, אם כן, מדוע מאה רובל, אני אתן מאתיים״. והוא נתן. הגבאים ראו שכך זוכים לסייעתא דשמייא התרגשו ופנו לחנות הירקות הסמוכה. ותבעו: ״אדוני היקר מאתיים רובל!״. גם הוא, העני הזה, נתן לפדיון שבויים מאתיים! השישי כבר נתן שלוש מאות, כך הלכו בזריזות מהרביעי לחמישי ורק הוכפלו הסכומים – כפול ומכופל. ברוך השם. לא חלפו שעתיים והצטבר את כל הסכום. נס גלוי, מחיה נפשות, סייעתא דשמייא כזו לא ראו.

שבו לרב. הרב שלח גבאי, להודיע לרוצחים כי יש את כל הכסף, ושימתינו. כי ״בסך הכל חלפו שעתיים ודיברנו על שלוש שעות״.הרב הזקן כבר התעטף במעילו העליון יצא מביתו ופסע כמה צעדים לכיוון החדר בו שהו הרוצחים והיהודים. ולפתע נעצר. פניו הרצינו. נטל בידיו את כל הכסף ומסרו לאחד הגבאים ופקד: ״לפי הרשימה, שלקחתם וגביתם מהתושבים בשוק ובבתים, תלך ותחזיר לכל אחד ואחד, רק תאמר להם כי כיון שאלו כספי צדקה, לא ישתמשו בהם לצרכים פרטיים, עד שנזדקק לכסף צדקה אחר״.

״מה הרב מדבר?!״ תמה ״אלו מאמצים עשינו, עד שאספנו ובכאלו ניסים גלויים״. ״כך תעשה ואל תשאל שאלות״.

לגבאי השני הורה הרב: ״רוץ לבית המדרש ותביא לי משם שמונה בחורים ונקב בשמותם: פלוני פלוני ופלוני וכו'. מה הייחוס של שמונה אלו? וכי צריך מניין לקדיש?! לא, פשוט, הללו בחורים – גברא שהוא חפצא – גיבורים בעלי כוחות וגוף גבוה רחב.

 

הגבאים יצאו לדרכם, זה להשיב את הכספים והשני להביא את הבחורים. הבחורים הגיעו, הרב ביקש כי ילכו עימו, ״אך, אל תלכו עימי סתם ככה, שם במרחק יש עצים וקורות, כל אחד מכם יתפוס עץ, לא איזה קיינעס כמו לסוכה, אלא עץ בעובי טפח שיש בו כדי להמית. אני אכנס עם הגבאים אל הרוצחים לדון איתם כי יסכימו לוותר מעט, או בתשלומים ולאחר כמה דקות שאני אנהל עימם משא ומתן, תיכנסו, תכינו קודם חבלים, וכל שניים מכם יקשרו את הארבעה, היהודים כבר קשורות להם הידיים, אז תקשרו רק את הרגליים, אבל לשני הגויים גם את ידיהם, כך שארבעתם יהיו קשורים היטב, אחר כך תפילו אותם על הרצפה, ובבקשה תתחילו להכות עם המקלות שבידכם, להכניס כמה שרק שייך, עד לפני יציאת הנשמה…״.

״רגע, הרב, אנו לא מבינים, הרי יש לנו, שני גויים רוצחים ושני יהודים מסכנים, אין ארבעה״.

 

״לא! תקשרו ותכו את כל הארבעה״. ״גם את היהודים?״.״כן את כל הארבעה, ותכו חזק״… מדרש פליאה…

הרב נכנס החל במשא ומתן. הם כמובן התעקשו ומיאנו. הקולות החלו לעלות, באמצע נכנסו הבחורים, קשרו והחלו להכות ללא רחמים ואז לפתע הזקן והפאות של היהודים נפלו… הכל היה מודבק… הבחורים הכו עד כמעט יציאת נשמה, אז התירו אותם ואמרו להם עתה לכו לכל הרוחות… ותהום כל העיר. הבינו, כי פשוט הגויים ביקשו לעשות כסף, ערכו הצגה, לקחו שניים, חיפשו אותם הדביקו להם זקן ופאות וכאילו הלכו להרוג אותם, ״יהודים רחמנים הם, וכך נסחוט מהם כסף רב…״

 

אבל איך הרב תפס את זה? ההצגה הייתה כל כך טובה, כל הסובבים לא הצליחו להבחין, צער נורא היה להם על יהודים המוצאים להורג בכזו שפלות, כמו בהמות, הזקנים והפאות היו ממש אמיתיים, רק להסתכל עליהם בלבד אפשר לקבל קדושה… כיצד הרב ידע?!

שאלו את הרב. אמר להם הרב: אין זו רוח הקודש, אספר לכם. אין זו פעם ראשונה שאני אוסף כסף לדברים חשובים ביותר, וגם לפדיון שבויים. והנה תמיד כאשר אני שולח לאסוף ומבקש מאה רובל, ראובן עונה לי: ״רבי, הייתי נותן, בוודאי, אלא שבמצבי כעת, לתת חמישים זו ממש מסירות נפש, אני מצטער אך זה המצב״, כך התשובות חוזרות על עצמן מאחד לשני, אבל היום פלא פלאים, וניחא, אם אחד היה עונה בחיוב ועוד מוסיף כסף, אפשר לומר כי חזר בתשובה, אבל ממש כזה שינוי הטבע – שכל העיר נותנים ומכפילים סכומים?! מה קורה כאן? חשבתי לעצמי. עד שהחלטתי: זו לא מצוה!. מצוה לא הולכת ככה בקלות! אז מה כן? הרהרתי, עד שעלה ברעיוני, כי הכל הצגה…

 

פרשת וירא

עצמת תפילת החולה

כחה של תפילה [ברכת מרדכי, מוסר, ח"ג]

"ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך וישמע אלקים אל קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו" בראשית כא טז יח

פלאי פלאים!

הכתוב מעיד כי הגר בכתה, המלאך מתגלה ופונה אליה, לאמור אל תיראי, אבל האלקים שמע לקול הנער לא להגר, אלא לנער!

בכייתה של הגר משכה אליה את המלאך עם הבשורה, אך ה' נעתר לקול הנער לא לקולה של אמו

כל כך למה?

משום שכדברי רש"י על אתר "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל"

מה יש בה בתפילת החולה עצמו שאין בתפילת קרוביו?

ועוד כיצד ניתן להעתר לתפילתו של אבי שושלת הרוצחים שכל העולם המערבי סובל מהם היום ובפרט ישראל, ולהחיותו? מי שאמון על זריעת המוות מגיע לו חיים?

 

יסוד נפלא טמון כאן בפרשה

חז"ל אומרים איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה. מדוע היא נקראת עבודה שבלב? הרי היא עבודה שבפה?

אלא ודאי כולנו מבינים שאין הכוונה כאן לצפצוף היוצא מפינו אלא לכוונת הלב המתלווה לתפילה.

 

הגר"א שואל מדוע בפסוק קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת דוד לא נהג כבפסוקים האחרים שבאשרי יושבי ביתך, שחילק את הפסוק לשניים באות ו' במשפט הבא? כמו רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם. מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור וכדו'?

השיב הגר"א היות והחלק השני שבפסוק הוא תנאי לחלק הראשון.

ה' קרוב לכל קראיו בתנאי שיקראוהו באמת.

 

או שאנו חושבים שבעקרון אנו יכולים להסתדר לבד, רק זה יועיל אם ה' יעזור…?

זהו ההבדל בין תפילת החולה לתפילת המתפללים עליו.

אצלו ה"יקראוהו" הוא "באמת". הוא "באמת" חש יותר קרוב לבורא העולם, וכל מצבו תלוי בו יתברך. הוא חש ב"עינינו לך תלויות". יותר מאשר אצל הגר.

 

וזה יסוד חשוב מאד.

אם אדם בא לביה"כ כדי להנות מן הפיוטים, בשביל החוויה, יכל ללכת לקונצרט. שם האקוסטיקה טובה יותר. אם הוא מזמר ואינו נותן לבו למה שאומר, חבל על זמנו שבוזבז.

כל עבודתינו היא לברור כל מילה היוצאת מן הפה, לכוין, ולהתחנן באמת, כשאומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, רפאנו ה' ונרפא, לכוין באמת ולא להוציא הדברים מן הפה מבלי משים.

 

כוחה של תפילה מעומק הלב. זו עבודתינו בעוה"ז, ועלינו לנצלה עד תום!

אמונה שבלב

את הסיפור המופלא הבא סיפר לי ראש הישיבה לצעירים באלעד, הרה״ג רבי אהרן קטנוב שליט״א.

לפני כשמונה שנים חי יהודי בשם ר׳ דוד דניאל. היה זה יהודי צדיק, ירא שמים, אהוב על הבריות, בשנות החמישים לחייו, הוא היה פותח בכל בוקר את בית הכנסת הרמב״ם ב״קרית שלום״ בתל אביב.

״יום אחד״, מספר הרב קטנוב, ״הגעתי כרגיל לתפילת שחרית בבית הכנסת, וראיתי את היהודי היקר מחוץ לבית הכנסת עטור בטלית ותפילין, יושב על ספסל ומראהו מעורר דאגה. שאלתי אותו לשלומו והוא השיב שהכל כשורה. אז המשכתי הלאה. נכנסתי לבית הכנסת והנחתי תפילין. לאחר כרבע שעה ראיתי יהודי בשם אלישע כהן רץ לכיוון הפתח של בית הכנסת. הוא זיהה אצל ר׳ דוד דניאל סימני מצוקה. הוא רץ אליו, בדק אותו, ובמהירות הכניסו בזריזות לרכב ונסע איתו בזריזות לבית החולים.

כשהוא הגיע לבית החולים, הכניס אותו מיד הצוות הרפואי לחדר ניתוח. לאחר בדיקות התברר שהלב מתפקד רק בעשרה אחוזים. הרופאים ביצעו בגופו ניתוח לב פתוח, הוציאו את ליבו, חיברו אותו למכונת לב ענקית, אך לא נתנו לו הרבה סיכויים לחיות. לאחר תקופת מה העבירו אותו לבית חולים בפ״ת, מחלקת טיפול נמרץ לב. התארגנה קבוצה ללכת לבקרו ואני גם נמניתי בתוך אותה קבוצה. נכנסתי לחדר טיפול נמרץ. הוא היה מונשם אבל לא מורדם, ועליו ראיתי מכונה ענקית בצבע לבן שתפקידה להחליף את הפעולה של ליבו.

הוסבר לי שמכונה זו יכולה לשמש ולעזור למשך שלושה חודשים בלבד, ואם עד אז לא תגיע תרומת לב, הוא יסיים את חייו רח״ל. עשיתי ״מי שברך״, כמו״ש כתוב בשולחן ערוך, והפרופסור שהיה גם מנהל המחלקה עמד מאחורי. כשיצאנו החוצה הוא שאל אותי בהלצה: ״האם אתה מאמין שהתפילה שהתפללת עליו תועיל ושהוא יצליח לקום?״

אמרתי לו: ״כן בוודאי שאני מאמין״! הסברתי לו שחז״ל אומרים שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מהרחמים. הוא צחק ואמר לי המקרה הזה יותר גרוע מחרב חדה שמונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מהרחמים. הוא צחק ואמר לי המקרה הזה יותר גרוע מחר חדה על צווארו של אדם…

הוא הסביר לי שכדי לקבל להשתלה צריך קודם כל למצוא אדם בריא על ערש דוי. שאדם חי לא יתן את הלב שלו, ואדם מת, לא צריך את הלב שלו…

צריך למצוא לב מבן אדם בריא שהגיע למציאות של גסיסה. ליבו של אדם חולה נמצא בשלב של רקבון מהמחלה והוא לא יחזיק מעמד. יש למצוא אדם בריא שנפגע כתוצאה מנפילה ממקום גבוה, תאונת דרכים או פיגוע וכן על זה הדרך, והגיע למצב של גסיסה. ונניח שמצאנו אדם כזה צריך לדאוג שהמשפחה שלו תסכים לתרום את האיברים שלו. יש חרדים שלא מסכימים בשום פנים ואופן לתרום איברים וברור למה, ההלכה אוסרת תרומת איברים. ישנים ערבים שגם כן לא מסכימים מטעמי דת, יש גם חילונים שלא מסכימים מטעמים של מצפון, וטעמים אחרים נוספים.

ונניח שמצאנו אדם בריא, שההורים והמשפחה הסכימו לתת, צריך שהלב יהיה בגודל מתאים למימדי הלב של המושתל, שהרי אם נניח ניקח לב של ילד וננסה להשתיל אותו באדם מבוגר ודאי שההשתלה לא תועיל, כמו להכניס מנוע של מרצדס בסובארו. ונניח שמצאנו אדם בריא גוסס, והלב מתאים, והמשפחה הסכימו לתרום את הלב, במקרה של דוד דניאל יש לנו בעיה נוספת – יש לו סוג דם נדיר מאד שאין אותו להרבה אנשים, ואחד מתוך מאה אלף איש יכול להתאים לסוג הדם שלו. ולכן, הסיכויים שנמצא לב כזה, ע״פ הנתונים שהסברתי, הם שואפים לאפס!!!

הרופא המשיך ואמר לי: ״נניח שנמצא ויהיו את כל הנתונים, אתה יודע כמה אנשים מחכים בתור להשתלת לב חוץ מדוד דניאל? אנשים כאלה, שיש להם את היכולת הכספית לשלם ומוכנים לתת הרבה מאד כסף כדי לקבל את הלב הזה! הרי לדוד דניאל אין אשה, אין לו ילדים ואין לו אפילו שקל בארנק. נראה לך שנוכל להשתיל לו לב? והמכונה שהוא מחובר אליה יכולה להאריך את חיי החולה רק במשך שלשה חודשים ולא יותר. ולכן סיים הרופא "דע לך שהתפילה שלך היא תפילת שווא"!

מה שהרופא אומר – זה על פי הסתברות והגיון.

מזכיר את המעשה עם הרב בית הלוי

אישה עגונה שבעלה נעלם ושאלה ל׳בית הלוי׳ שיגיד היכן הוא ושיש אומרים שהשתמד. אמד לה: מהיכן אני יודע?! היא ביקשה מאד שלפחות רק יגיד אם הוא חי, ואמר: הוא חי. ביקשה שרק יגיד אם לא השתמד, אמר: הוא לא השתמד. ביקשה מאד שיגיד רק האם יבוא, אמר: הוא יבוא. אחרי שני שבועות הוא באמת הגיע חי וקיים. אמרו ל׳בית הלוי׳ כי זה מופת. והוא השיב:

אין זה שוב מופת, אמרתי חי כי יש חזקת חיים, אמרתי שלא השתמד כי יש חזקת סשרות, ואם הוא חי וכשר למה שלא יבוא?

אני רוצה לומר, עם יד על הלב, שהרופא הצליח לשכנע אותי מעט ולטעת בי ספקות, אבל כדי לא לצאת מופסד מהויכוח אמרתי לו: ״אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מהרחמים״. הסתכלתי על דוד דניאל, ועיני התמלאו בדמעות. חשבתי שיתכן מאוד שזו פעם אחרונה שאני רואה אותו, בפרט לאור דברי הרופא. יצאתי מבית החולים וחזרתי לביתי.

כעבור שבועיים יצאתי עם אשתי לקניות בעיר בני ברק. עצרתי מונית ברחוב עזרא. הנהג הדליק את הרדיו ובסוף מהדורת החדשות אני שומע דבר מעניין: באותו יום היה פיגוע בנתניה, כמדומני בכניסה לקניון. אחת מהפצועות קשה מאוד היתה במצב קריטי. היתה זו תיירת מאוסטרליה, מרצה באוניברסיטה באוסטרליה למדעי המזרח התיכון. היא הגיעה עם קבוצה של תיירים לארץ במסגרת סיור עיוני. היא ביקרה בסוריה, לבנון, עזה, וגם בישראל. לאחר מסע של כמה ערים בארץ, ביניהן קיסריה, הם הגיעו לבית מלון בנתניה ושהו שם עד התחנה הבאה.

באותו יום המרצה שהיתה אחראית על הטיול אמרה לקבוצה שיש להם אפשרות בשעה הקרובה לעשות קניות ולהתארגן ובעוד שעה האוטובוס יחכה להם באיזשהו מקום וימשיכו הלאה.

היא החליטה להכנס לקניון בנתניה. היא הגיעה לקניון. היה תור בכניסה עקב בדיקתו הקפדנית של המאבטח. צמוד למאבטח עמד מחבל מתאבד עם חגורת נפץ על מותניו, ולפתע נשמע פיצוץ עז. אלה שעמדו במעגל הראשון אליו נהרגו במקום, אלה שעמדו במעגל השלישי ממנו נפצעו קל עד קשה ואלה שהיו במעגל השני רובם ככולם היו במצב קריטי עד אנוש, ואחת מהן היתה התיירת מאוסטרליה. הגיעו כוחות ההצלה ולאחר שהתחילו לטפל בפצועים הגיעו אל אותה תיירת מאוסטרליה. הם הבינו שהזמן שלה קצוב, ורצו לדעת מה לעשות.

בדרך לבית החולים התקשרו לאוסטרליה, ואיתרו את ההורים שלה. התברר שהתיירת הזו היא אשה בערך בת ארבעים, לא נשואה וללא ילדים.

אנשי צוות ״הצלה״ התקשרו להורים שלה, והתברר כי אמא שלה מנהלת עמותה שדוגלת בהשתלת איברים. כידוע, באוסטרליה רבים מהתושבים הם מאמינים נוצרים הדוקים שלא תורמים איברים, אבל אמא שלה היתה נלחמת על כך והקימה עמותה – ארגון להתרמת איברים, ״המתת חסד״. הרופאים התקשרו לאותה אמא ושאלו אותה מה לעשות עם הבת. האמא אמרה שלהעביר אותה לאוסטרליה לא שייך ובקשה ואמרה שברצונה לתרום את הגופה במהדורת החדשות גם פירטו כל איבר לאיזה בית חולים מיועד.

הנסיעה הסתיימה, ואני שבתי לבית הכנסת השכונתי בקרית שלום בת״א. בשעה 10.00, היתה תפילת ערבית, ומיד בכניסתי מבשרים לי המתפללים: ״דוד דניאל חי! דוד דניאל חי!״ וכאן מתבררת לי התמונה במלואה, למעשה, האדם היחיד שהלב של התיירת התאים לו היה דוד דניאל. סוג הדם הנדיר שלה התאים לו, וממדי הלב התאימו בדיוק רב. מכל אלה שחיכו להשתלה דוד דניאל זכה. דוד דניאל קיבל את הלב של התיירת, הניתוח הצליח, ודוד דניאל זכה לשבע שנות חיים נוספות.

הוא שב לתפקוד מלא, עד שבאחד הימים, כשארגנתי טיול ליילי לקברות צדיקים בצפון, דוד דניאל ביקש להצטרף. חששתי מאד והבעתי בפניו את חששותי, אך הוא צחק ואמר ״יש לי לב של ברזל״… הוא הצטרף לטיול ותפקד כרגיל. אך לאחר כשבע שנים, בוקר אחד הוא לא הגיע לפתוח את שערי בית הכנסת. דבר כזה לא קרה מעולם. הגבאים פתחו את בית הכנסת וראו אותו מוטל על הרצפה ללא רוח חיים.

שלמה המלך אומר שלכל דבר יש את הזמן שלו. הקב״ה ראה את דוד דניאל וקבע אחרת. מלאך המוות אמנם צחצח את החרב שלו אך הקב״ה אמר: ״עוד לא הגיע הזמן״.

הקב״ה נתן לאותה אשה מאוסטרליה את המחשבה לקום לעזוב את אוסטרליה, להגיע לארץ ישראל, לא שלושה חודשים לפני ולא חודש אחרי, אלא בדיוק באותו זמן ממש. היא הגיעה לפי המסלול שהקב״ה התווה לה, שכרה בית מלון בנתניה ולא בירושלים שהיא עיר הבירה, ולא בת״א שהוא מרכז התיירות הגדול ביותר, ולא באילת ולא בטבריה אלא בנתניה, ובאותו יום בדיוק הגיעה לקניון ועמדה במעגל השני, לא במעגל הראשון ולא בשלישי, ואמא שלה דוגלת בהשתלת איברים, ובדיוק האדם שהתאים לו הלב שלה היה דוד דניאל. אם התרחשות כזו אינה אצבע אלוקים, מהי אצבע אלוקים?

 

מדוע באמת התפילה אינה מעומק הלב?

[מ"אלה הם מועדי" שלזינגר] מוסרים בשם הגרי"ש כהנמן זצ"ל גאב"ד פוניבז' שביאר את מה שאנו אומרים בסליחות "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"

וסיפר על עצמו שאחרי השואה האיומה והנוראה בה איבד את כל משפחתו וכל מוסדות התורה שהיו בנשיאותו והוא הקימם ויסדם בפוניבז' אשר בליטא החל הכל מחדש לבנות מן המסד בעיר בני ברק מוסדות תורה לתפארת לשם כך נאלץ לכתת רגליו ממדינה למדינה במדינת הים ולעבור מבית לבית ומפתח לפתח כדי לעמוד כך עם היד מושטת לקבלת נדבות וצדקות להקים תורה מעפרה אין לתאר כמה הדבר קשה לדפוק בדלתי נדיבים ולא פעם היה מתפלל בליבו שאיש לא יהיה בבית איש לא יפתח את הדלת ולא יעמוד כך בבושת פנים…

אמנם הבושה היא בגלל שאתה בא לקחת כסף ששייך לאחרים דבר לא שלך ואתה צריך להוציא את זה מהבעלים אבל אילו היה זה כסף פרטי שלי הנמצא בידי אחרים הלא פשוט הדבר שאיש לא היה מתבייש לדפוק על הדלת ולבקש את כספו והרי אנשים נהרגים אפילו על פחות משווה פרוטה ובודאי להחזיר לעצמם את כספם מוכנים גם לשבור את הדלת ובודאי לדפוק ולבקש חזרה את כספם ואת רכושם.

 ובכן מדוע אנו איננו מתביישים לעמוד כעני בפתח ולבקש כל הדרוש לנו מאת הקב"ה?

הטעם הוא משום שיש לנו הרגשה שהכל שייך לנו הכל הוא רכושינו הפרטי החיים והפרנסה המזון והמחיה השלווה והבטחון.

 אבל אילו ידענו שבעצם לנו אין מאומה וכל מה שיש לנו הוא של בורא העולם והכל שלו הוא ואנו מה כוחינו ומה גבורתינו זהו שאנו אומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" כי מכיון שהכל מאיתו ית"ש וכל מה שאנו מקבלים הוא מתנת חנם צדקת ה' אין זה שלנו כלל ועיקר אלא צדקה שה' עושה עימנו. וממילא לנו בושת הפנים.

אדם שאיננו עושה תשובה לרוב הוא משום שאינו מרגיש שחב למי שהוא, שהרי כוחו ועוצם ידו עושים לו את החיל הזה, הכל מכוחו ומגבורתו, ואז שוכח הוא את אלוקיו וממילא מתרחק יותר ויותר מתשובה.

רק אדם שיש לו מידת הכרת הטוב ויודע שכל מה שיש לו הוא מאת הבורא ית"ש הוא האדם שישוב בתשובה שלימה כי רק ע"י תשובה יהיה לו את העוז לבוא שוב לפני הבורא ושוב לבקש על עצמו ועל בני ביתו וכך אנו אומרים בסליחות "באנו לפניך כדלים וכרשים"!

זו מהות התפילה. כדלים וכרשים. מי שבא עם תביעות, בודקים מה מגיע לו… מי שבא בתחנונים כדל ורש, נותנים לו מתוך רחמים

החולה – שבור. תפילתו מתקבלת!

 

אסתר – מסתמכת רק על ה'

על פי זה יובן מה שבארו חז"ל והמן עמד בחצר בית המלך הפנימית.

אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים – נסתלקה הימנה רוה"ק, אמרה: אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? אך שמא על שקראתיו כלב, שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, נאמר הושיעני מפי אריה.

וצ"ב מה החטא בכך שקראתו כלב? האם מישהו יענש על כך שיכנה את אחמדינג'ד כלב? אולי יענש על שפגע בכלבים…

אגב – בענין הכלבים –

סיפר הגאון ר' חיים מן ר"י באר התלמוד {מוסף שבת קודש וירא תשעח}

פעם טסתי במטוס, ביום שהחילוניים מתעסקים בו עם חללי המלחמות. בסמוך אלי ישב אדם, שמאוחר יותר התברר לי שהוא פרופסור ידוע מאנשי השמאל, הוא בחן אותי בבוז, והתחיל לקנטר, כביכול הם שופכים את דמם למענינו וכיוצא בזה. מתחילה לא התייחסתי אליו כלל, הוא מדבר ומדבר, ואני מתעלם לחלוטין מדבריו שלא היו קלים כלל ועיקר, עד שלבסוף הוא אמר ״אה, אתה לא עונה לי, כי אין לך מה לענות״ –

כששמעתי זאת, החלטתי שעד כאן הוא גבול השתיקה, ואמרתי לו בנעימות אך בפסקנות – ״לא, אני לא עונה לך, כי אין לי מה לדבר איתר״. ״מדוע?״ – הוא שאל מיד, ואני עניתי  – ״כי אנחנו שני מינים שונים, אני בן אדם, ואתה בהמה״. הלה נדהם, ושאל מיד ״מדוע אתה מדבר כך?״. השבתי לו – ״ראה את ההבדל, היודע אתה, מה הנך צריך לעשות, בשביל להיות כמוני? אתה צריך לחשובי על כל דיבור ומחשבה, על כל מעשה, ועל כל תנועה, לחשוב על כל מאכל בטרם נכנס לפיך, ולהימנע מכל דבר איסור שהתורה אינה מתירה ליהודי, הלא תצטרך לזה עבודת חיים שלמה, ואילו אני, מה אצטרך בשביל להיות כמוך? רק להוריד את הכיפה, ולעשות את כל מה שמתחשק לי, כעת אתה מבין, מדוע אין לי מה לדבר איתך?״ – הוא ישב באלם, והמשך הטיסה חלפה בדממה גמורה…

ובאמת, שכיום, שהמיאוס ברחוב העיר כל כך בולט, אז אף שהרצוי ביותר זה לא להיחשף לכל הכיעור הקיים מחוץ ל׳תיבת נח׳ ־ היכלי הישיבות הקדושות, מפני שכבר אמר מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק״ל שאף הרואה סוטה בקלקולה, שאין דבר מגונה מזה, ורואה את אחריתו המרה של החטא, בכל זאת הוא כבר צריך שמירה נוספת, כיוון שעל אף המיאוס שנוכח בה, הדבר נקלט בנפשו ועושה בו רושם. אבל כאשר סוף סוף אנחנו חיים בתוך העולם, הרי זו ההרגשה שצריכה ללוות אותנו – אני בן אדם, ואני עסוק בהשלטת השכל על הרצונות, ואילו הם, בהמות ממש המתנהגות כבעלי החיים בתאוותיהם והליכותיהם.

אז גוי הוא בוודאי כלב או חמור, אז מה החשש של אסתר??

אלא אסתר חששה שמא עדיין היא בוטחת על עצמה ולכן קראתו כלב, שהנלחם בכלב מסתמך גם על כוחו, לכן חזרה וקראתו אריה, והנלחם באריה יודע שאין לו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים…      [דרכי מוסר]

 

זה התפלל תפילה שלימה

בפרשת ואתחנן מתואר המצב שיגיע אם בני ישראל יכעיסו את הקדוש ברוך הוא: (דברים פרק ד, כז-כט) וְהֵפִ֧יץ ה֛' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה֛' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כח) וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן:

אך גם בתוך המצב הנורא הזה יש נחמה לעם ישראל:

(כט) וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:

והיינו, שגם כשאדם נמצא במצב גרוע, בין העמים ועובד שם עבודה זרה, בכל אופן הוא יכול להתפלל לקדוש ברוך הוא וה' ישמע את תפילתו.

ולכאורה צריך להבין בלשון של הפסוק, למה בהתחלה כתוב בלשון רבים "ובקשתם", ואחרי זה כתוב בלשון יחיד "ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"?

וראיתי לבאר על פי הגמרא במסכת ראש השנה [י"ח.] שאומרת "שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה", זאת אומרת שיכול להיות שלשני אנשים היה את אותו חולי ושניהם התפללו, אחד נענה בתפילתו ואחד לא, מכיון שזה התפלל תפילה שלימה והשני התפלל תפילה שלימה.

 

וזה מה שאומר הפסוק "ובקשתם", שני היהודים שנמצאים בגלות מבקשים רחמים מה', אך יהיה מצב שרק "ומצאת", רק אחד מהם ימצא את הקב"ה וייענה בתפילתו, ומדוע? בגלל ש"כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", אותו אחד שנענה הוא התפלל בכל לבבו ובכל נפשו, ולכן הקב"ה שמע לתפילתו והושיע אותו. לעומת זאת, השני לא התפלל בכל לבבו ונפשו, ולכן תפילתו לא נענתה.

 

איך נראה התהלים של אם הח"ח

סיפר הגה"צ רבי חיים חייקין זצ"ל ראש ישיבת "עקסלבן" בצרפת ומתלמידי החפץ חיים באחד הימים הגיע יהודי מתושבי ראדין לבית החפץ חיים לבקשו שיעתיר בתפילה עבור דבר מה שהיה זקוק לו לישועה אמר לו החפץ חיים האם אתה עצמך כבר התפללת על הענין?

 ענה לו האיש כן כבר התפללתי לך נא והבא לי מביתך את ספר התהלים שבו התפללת אמר הח"ח ליהודי שהתגורר במרחק לא רב מבית הח"ח הלך הלה ושב כעבור זמן קצר כשספר התהלים בידו נטל הח"ח את הספר מידו פתחו ודפדף בו אחת הנה ואחת הנה ואמר לאיש זה נקרא להתפלל? אני אראה לך תהלים שמתפללים בו ניגש מרן על אף זקנותו הרבה אל ארון הספרים שבחדרו טיפס על גבי הכסא והוריד מלמעלה ספר תהלים ישן והגישו אל היהודי הלז כשהוא פותח את דפי הספר ומצביע לו על הדפים הצהובים מיושן ועל כתמי הדמעות המרובים שמפוזרים בו לרוב תהלים הספוג בדמעות טהורות ואמר לו זה ספר התהלים בו התפללה אמי ע"ה תראה אתה רואה את הדפים את הדמעות זה נקרא להתפלל כך מתפללים ["מאיר עיני ישראל"]

מתי מדבר

שהגמרא במסכת תענית [ל':] אומרת שאחת הסיבות ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" הוא מפני שביום זה פסקו מתי מדבר למות. ומבאר רש"י "כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים.

וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט".

ולכאורה צריך להבין, שאם אנשים אלו היו צריכים למות, מדוע לא מתו, הרי הקב"ה נשבע שלא יכנסו לארץ, ואם הם לא היו צריכים למות, אז למה צריך לקבוע זאת ליום טוב?

ושמעתי הסבר נפלא מהגר"י לוינשטיין: באמת הם היו צריכים למות בשנה זו, והסיבה שהם לא מתו היה בגלל דבר מדהים: כל שנה כשאדם חפר את הקבר של עצמו, הוא נשא תפילה שהוא לא יהיה מהחמש עשרה אלף שאמורים למות בשנה זו. אמנם, התפילה שלו לא היתה מעומק הלב, שהרי יש לא קצת אחוזים שהוא לא יהיה מהקבוצה שאמורים למות בדיוק בשנה זו. אבל בשנה האחרונה, שנשארו רק החמש עשרה אלף האחרונים, כל אחד ידע שהוא זה שאמור למות השנה, כי הוא מהקבוצה האחרונה, אם כן התפילה שלו היתה תפילה שלימה מעומק הלב. תפילה כזו יכולה לבקוע את כל שערי השמים ולהצילו מהמיתה שנגזרה עליו.

 

תוספת, מפי הרב שלמה צדוק רב לוד:

וזו הסיבה שפטירת אהרון הוזכרה התאריך שלה בתורה, מה שא"כ פטירת משה, ומאידך משה מתפלל על הכניסה לארץ ואהרון לא?

אלא אמרו לך הגם שבאב נפטרו מתי מדבר – דע לך שמיתת אהרון לא הייתה בעוונם, שהרי מת בהור ההר וכו' ולא חפר קבר כמתי מדבר.

ומדוע הוא לא התפלל?

מפני שעדיין לא ראה כוחה האדיר של תפילה.

משה רבינו התפלל לאחר שראה שהאנשים שנגזרה עליהם הגזרה התפללו מעומק ליבם וסרה מהם ולא מתו, מזה למד משה שיש להתפלל מעומק הלב גם אם נגזירה גזרה.

אהרון נפטר קודם לכן – בה' באב – הם הרי מתו בט"ו באב – ולכן לא ראה זאת – ולא למד את הלימוד הזה כמשה.

 

 

התפילה ־ מבחן הנאמנות

היכן ניכרת על האדם נקודת העצמיות שלו, האם אכן נאמן הוא לקב״ה או חלילה לא כל כך? היחובות הלבבות, (שער שמיני פ׳׳ג) כתב דבר מופלא:

"ומן התימה, שהתפילה אצלך אמונת הבורא ופקדונו, כי מסר בידך ענינה ונתנה ברשותך, לא ישקיף עליה זולתו. ואם תתפלל אותה כמו שצוה הבורא יתברך – יצאת ידי חובת האמונה ויקבלנה ממך הבורא, ואם לא תהיה נאמן בה בלבך ובלשונך ־ תהיה בחזקת הקובעים אותו באמונתו". כלומר, התפילה היא פקדון שהקב״ה הפקיד בידינו, ובו הוא מברר ומודד את הנאמנות שלנו כלפיו.

אם אדם מתפלל כמו שצריך, הרי ש"יצא ידי חובת האמונה", ואם חלילה לא – הוא מאלו"הקובעים אותו באמונתו". ״קובעים" לשון גזילה, הוא פשוט גזלן!

כי כפי שביארנו, האדם כולו נמדד בעיקר עד כמה הוא נאמן מצד עצמו, כמה המעשים שהוא עושה באמת שלו, כמה הם נעשים מתוך בחירה פנימית שלו. ככל שהוא נמשך לעשיית המעשים ע״י כוחות חיצוניים – הוא פחות האדם, וכמה שעושה מצד עצמו – הוא יותר אדם.

ובאמת ברוב המעשים שאנו עושים, קשה לנו להכיר ממה הם נובעים בדיוק.

כשאדם יושב ולומד חצי שעה, הוא לא כל כך יודע איך להעריך את המעשה הזה, כמה הוא שלו וכמה של המלמד שלו, של אביו, של חבית וכוי. ודאי שיש בו הרבה אחוזים משלו, אבל כמה – זאת הוא אינו יודע.

בא השי״ת ואומר: כמו שבבית תלוי בפינה מדחום בכדי למדוד את החום של החדר ־ כך יש בתוך החיים שלנו, בתוך התורה שלנו, מצוה אחת, שהיא המודדת את הנאמנות האמיתית שלנו כלפי השי״ת מהיל תפילה! התפילה היא דבר פלא שאין שום דבר דומה לה, והקב״ה השאיר לנו אותה רק לשם מטרה זו.

כאן הקב׳׳ה מכיר מי יותר נאמן אליו ומי פחות נאמן.

מיהו המתפלל היטב באמת

בענין זה של עבודת התפילה, מעודי היתה לי תמיהה כלפי מלמדים בחיידר, משגיחים וגם ראשי ישיבות; תמיהה שעד היום לא עליה קיבלתי תשובה מניחה את הדעת: ילד בכיתה ח, עומד לפני מבחן לישיבה קטנה, ומהישיבה מתקשרים למחנך הכיתה לברר עליו. בתחילה נשאל המלמד כיצד הילד בלימוד, איך הוא מבין, איך הוא זוכר, ואז באופן טבעי נזכר המלמד שלא מזמן דיבר אתו בלימוד, והילד גילה הבנה ובקיאות בחומר הנלמד. כמו כן, הוא משתתף בשיעורים וגם בעל תוכן פנימי עשיר.

אחר כך נשאל המלמד: ואיך הוא בתפילה?

המלמד מהרהר מעט ונזכר: הילד יושב יפה על כסאו בזמן התפילה, לא מסתובב הנה והנה, לא עושה בדיחות באמצע וגם לא זורק חפצים על החברים, בקיצור: מתפלל טוב. זה נקרא להתפלל טוב? אולי הוא יושב כמו גולם וחולם?! מדוע כשמדברים על לימוד כל אחד מבין שלשבת על הכסא ולהתנדנד או לעשות עם האגודל תנועה מסויימת, זה לא נקרא ללמוד, ורק מי שבאמת לומד ומבין, ואילו בנוגע לתפילה נראה לנו שגם ילד היושב ליד סידור ומתנדנד נחשב שהוא מתפלל כראוי?

אם רוצים לתת לילד ציון על תפילה, צריך לבדוק, לשאול אותו: יעקב, התפללת היום? מה חשבת, מה בקשת מהשי״ת? מה כיוונת כשאמרת שם ה,? וכיוצא בזה שאלות שעל ידן נבדוק כמה באמת התפילה נאמרה עם כוונה ועם הרגשת הלב. הדבר הזה כלל אינו עולה בדעתנו. מגיד־שיעור בישיבה יכול להמליץ על בחור ולומר עליו שהוא ״בעל עבודה״. מנין לו זאת? האם באמת לא נצרכת שום פנימיות בתפילה?

מדוע תפילה פירושה להתנועע, ותורה פירושה להשתמש עם השכל, וזאת בשעה שתפילה נקראת בלשון חז״ל ״דברים שבלב״? התשובה טמונה בדברינו הנ״ל. באמת אין ברירה אחרת, כי התפילה היא ׳עסק׳ בין האדם לבוראו, אין אף אחד בעולם היכול לדעת איך אדם מתפלל, ואף אין מי שיכול להשפיע על אדם להתפלל טוב יותר. תפילה היא מבחן הנאמנות, המבחן של נקודת עצם האדם.

במחשבה מונחת יותר עצמיות מאשר במעשה

לפי דברינו תתיישב תמיהה גדולה. בחז״ל מצינו רבות בחומרת מחשבה שאינה טובה. וצריך ביאור מפני מה כל כך חמורה מחשבה לא טובה אף יותר ממעשה לא טוב, ומחשבה טובה כה חשובה אף יותר ממעשה טוב? התשובה בזה כנ״ל: הן המעשה והן המחשבה הם עצם האדם, אולם המעשה נחשב פחות עצמיותו של האדם מהמחשבה. המחשבה מבטאת יותר את עצמיותו של האדם.

האחוזים של עצמיות האדם בתוך המעשה הם קטנים מאוד.

אבל המחשבה, אם פעם אחת זוכה אדם לכוון בתפילה ־ זהו מעשה שלו, זה עצם האדם!

וכיון שזה עצם האדם, הריהו חודר עמוק בתוכו ומכאן נובעת חשיבותו. הרצון הוא עוד יותר עצם האדם, והשיא של עצמיות האדם זו השמחה!

אם אחרי קיום מצוה אדם מרגיש שמחה אמיתית פנימית, הוא מרגיש שרק עבור קיום מצוה זו כדאי היה לו לבוא לעולם – זה עצם האדם. זהו רגש ששום דבר מבחוץ לא יכול להשפיע עליו. ניתן להשפיע על אדם שיתמיד בלימוד התורה, ניתן גם להשפיע עליו שישב בזמן התפילה, אבל בשום אופן אין אפשרות להשפיע עליו להרגיש תחושת שמחה.

אם הוא מרגיש שמחה ־ זה נובע מהאני שלו, ואם זה אני – הרי שזה עצם האדם, עצם הצלם־אלקים, ועל כך ניתן עיקר השכר.

יתירה מזו, על המעשה יותר קל לאדם להשתלט, ועל המחשבה פחות קל לו להשתלט. מדוע? כי המעשה אינו עצם האדם, ולכן אדם יכול להשתלט עליו גם ע״י עזרה מבחוץ. באפשרותו להכניס את עצמו לתוך מסגרת מסויימת. משא״כ המחשבה – אף אחד לא יכול לשלוט עליה מלבד האדם עצמו.

לדוגמא: ישנו אדם שאינו אהוב עלי. קשה לי מאוד להשתלט על כח המחשבה שלי שלא אשנא אותו, אבל אני יכול בהחלט להשתלט על עצמי שלא לתת לו מכות. מדוע? כי לכך יש לי עזרה. אם אני אתן לו מכה, הוא עלול להתלונן עלי במשטרה, ומלבד זאת, מה יאמרו עלי? כל מי שהוא לא אוהב – מיד הוא מרביץ לו… ממילא אם אינני מכה אותו, זה לא מחמת האני.

אבל אם אני לא שונא אותו גם כשיש לי סיבה לשנוא אותו ־ כאן הרי אין אף אחד שמתערב לי, אין אף אחד שעוזר לי, וזה עצם האדם!

העבודה בנויה בעיקר על מעשים

אלא שכאן נשאלת השאלה: אם עיקר האדם הוא המחשבה, לשם מה בכלל ניתנה לו מערכת של מעשים, הרי לכאורה עדיף היה בלי מעשים כלל! שהקב׳׳ה יכניס אותנו לעולם של מחשבה.

התשובה היא שאדרבה, דווקא כך צריכה להיות צורת עבודתנו!

הרי על המעשה הכי קל להשתלט, על המחשבה קשה להשתלט, על הרצון יותר קשה, ועל השמחה הפנימית עוד יותר קשה. לכן העניק לנו הקב׳׳ה כלים – היכולת לעשות הרבה מעשים, שהם ישפיעו על המחשבה, המחשבה תשפיע על הרצון והרצון ישפיע על השמחה. כך בנויה מערכת העבודה.

לכן עיקר העבודה נעוצה במעשים, כי זהו החלק הפחות חשוב וממילא הקל ביותר, והחלק הזה הוא בידנו, זהו הכלי להגיע לנקודה העמוקה הפנימית שלנו. המעשה הוא היכי תימצי להגיע למחשבות, אבל התכלית באמת הן המחשבות. אם הקב״ה היה מצווה אותנו שיהיו לנו מחשבות טובות, פירוש הדבר שיש לנו אפשרות שיהיו לנו מחשבות טובות, ואם כן – סיימנו את עבודתנו עלי אדמות. לכן עיקר העבודה הם המעשים, ועל ידם נגיע בעדה גם לתיקון המחשבות. זמני הנסיון – עצם האדם, לא ׳פנצ׳ר׳…

מה שנוגע לנו למעשה מכל האמור הוא, לדעת שעיקר המטרה שלנו היא לעמוד בנסיון ברגעים הקשים בחיים. המבט שלנו על הרגעים הקשים בחיים הוא כמו על ׳פנצ׳ר׳. סוף הזמן, ביךהזמנים, או כשנצרכים לגשת עם הילד לקופ״ח ־ כל הזמנים הללו נראים בעינינו כפנצ׳רים בתוך שגרת החיים.

חשוב לדעת שכל הרגעים החריגים האלו, הם אלו שבונים אותנו בחיים! בחור ישיבה יושב ששה חודשים בישיבה ובסופם מגיע ל׳בין הזמנים׳. המבט שלנו הוא, שהששה חודשים הם עצם האדם, ו׳ביךהזמנים׳ הוא מעין ׳פנצ׳ר', כל האויר יוצא, המרץ נעלם… ימ״ש וזכרו, מי צריך אותו בכלל. לא באתי להעריך יותר מדי את ׳בין־הזמנים׳, אבל האמת היא שההיפך הוא הנכון: במשך ששה חדשים אנחנו מתחנכים ובונים את עצמנו, לומדים ארבע שעות בבוקר וארבע שעות אחה״צ, כדי שנגיע בצורה הראויה ל׳ביךהזמנים/ כדי שכשנגיע הביתה נהיה בני אדם, מכל הבחינות. אז הוא המבחן האמיתי שלנו! דוקא רגעים אלו של נסיון – הם עצם החיים, כאן נעוץ מבחנו האמיתי של האדם.

הרגעים שאדם מתפלל בהם – אלו הרגעים שבאמת הוא חי.

כשאדם עומד לפני הקב״ה בתפילה, כאן הוא מבחנו, כי אז הוא אדם באמת! מסלקים ממנו את כל החיצוניות ובוחנים אותו איך הוא נראה בתור אדם, עד כמה מצד עצמו דבוק הוא לבורא עולם.

ישנו כאב נורא המוגדר ברפואה כאב ״פאנטום״. זהו כאב של אדם ר״ל שנקטע לו איבר כמו רגל או יד ה״י. אדם זה בתקופה הראשונה מרגיש כאבים עצומים באיבר שאינו קיים! ההסבר לכאב זה מוסבר מכיוון שמוח האדם עדיין אינו קולט שהאיבר נקטע מהאדם, לכן הוא משדר כאבים כאילו האיבר קיים.

המעניין בכאב זה שאם ח״ו נקטע איבר לאדם בתאונה והאיבר נמצא בידי הצוות הרפואי, אם עדיין יש לו כאבי פאנטום ניתן לחבר את האיבר, אך אם פסקו כאבים אלו, אות היא שהמוח ׳הבין׳ שאין איבר, אזי הוא התנתק עצבית מהאיבר הקטוע והרגל לא תתחבר.

כך הוא בענין התפילה, כל עוד יש לנו ״כאבי פנטום״ ואנו מפצירים ומאמינים – אות היא שהמוח משדר עצבית כי שייכים אנו לישועה. כשהתייאשנו – חבל על זמננו…

 

 

המעשה עם הרב רפאל אבו הב שהיה מוהל שנים רבות, ופ"א הזמינוהו למול ילד בבת ים כו' והתפלל עליו בדמעות שליש שיהיה צדיק, וכשגדל אכן היה יר"ש ופנה לישיבה נגד רצון הוריו.

 

 

פטירת רחל אמנו

י"א מרחשון – רחל אמנו – כח הויתור

מויתור לא מפסידים!

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה (שוכב) עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

חומת אנך ירמיהו פרק לא מנעי קולך מבכי. רמז הרב עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל מנע"י ר"ת מקבץ נדחי עמו ישראל:

עלי תמר תענית פרק ד

בבראשית רבתי של ר"מ הדרשן עפ"י פסי"ר פ"ג, וממנו שאב רש"י, זה לשונו, ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בדרך, התחיל יוסף שואלו על עסקי רחל למה לא נכנסה לקבורה במערת המכפלה, שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד, והוא משיבו ואני וגו'. אינו אומר אני אלא ואני, א"ל חייך כשם שהיית מבקש שאמך תכנס במערת המכפלה כך אני הייתי מבקש וכו'. א"ל יוסף גוזר אני עכשיו ומעלה אותה למערה, א"ל אין אתה יכול לעשות בני, שלא קברתיה בדרך אלא עפ"י הדיבור וכו'. ולמה, גלוי וידוע לפניו שסוף ביהמ"ק ליחרב ובניו עתידין לצאת בגולה והם הולכין אצל האבות שיתפללו עליהם ואינן מועילים להם. וכיון שהם הולכים בדרך הם באים ומחבקים קבורת רחל והיא מבקשת עליהם רחמים וכו' ומיד הקדוש ברוך הוא שומע קול בכייתה ותפלתה, שכן כתיב בירמיה ל"א, כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וכו' ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם, ע"כ בהוספה מפס"ר.

ובמדרש לקח טוב יש נימוק נוסף מיעקב, על אם הדרך קברתיה שיהיו בניה עולים לא"י ועומדים על קבורתה וזוכרין אותה, כלומר בקשת רחמים של רחל שישובו בנים לגבולם. ומסיים בפס"ר, הרי פייס ליוסף למה לא קברה במכפלה ולא נכנסה עמו לקבורה, ועיי"ש עוד בתיב"ע וברמב"ן וברד"ק על התורה.

 

מה המיוחד במעשה של רחל?

צריכים לדעת שרחל לא העלתה על הדעת שיעקב ישא ב' נשים, ובפרט אחיות שע"פ התורה הדבר אסור.

במעשה שלה היא בעצם ויתרה על הזכות העצומה להיות אם עם ישראל. והכל כדאי כדי שלא לבייש אדם!

חז"ל אומרים שהקרבתה של רחל לא הייתה עד פעמית. כל ימיה הקריבה בשביל אחותה.

כאשר ראובן מביא את הדודאים אומרת לאה לרחל המעט קחתך את אישי ולקחת את דודאי בני. והדבר מתמיה. אישי??? וכי שכחת שרחל ויתרה בשבילך? והרי היא הייתה אמורה להיות עקרת הבית! אלא מכאן אנו למדים שרחל נתנה ללאה כל ימיה את ההרגשה שלאה היא העיקר ואני רק טפילה לך.

עדיין צ"ב וכי לאה אינה זוכרת את עניין הסימנים?

אלא מבאר הגר"ש שבדרון שנשים לב לדבר מענין, חז"ל תמיד נוקטים בלשונם "מסירה" ביחס לסימנים. מדוע לא אמרו 'גילתה'?

אלא אומר הגר"ש שבאמת רחל התעלתה במעשה החסד שלה עד שעשתה זאת בצורה כזאת שלא היה הדבר ניכר כלל לעיני אחותה שהיא עושה חסד עמה. הסימנים ע"פ חז"ל היו ההלכות של חנ"ה. חלה נדה הדלקת הנר. אמר לה יעקב כשאשאך אבחנך על ההלכות ואז אדע שאת רחל. הלכה רחל ולימדה את לאה את ההלכות כמשיחה לפי תומה. לאה כלל לא הבינה שבזה היא מוסרת לה את המפתח לנישואיה עם יעקב. ולכן כלל לא ידעה כל ימיה מחסדה של רחל!!!

והאם היא הפסידה מזה? הרב שך זצ"ל והרב שטיינמן להבהחל"ח שגור על לשונם תמיד – מעולם לא ראיתי מי שויתר והפסיד!

א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם.

 אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור א' את רחל ויפתח את רחמה. אחז"ל זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. הרי שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

לעומת זאת, לבן, שיא השקר והרמאות. עושה עושר ולא במשפט, החליף את משכורתו מאה פעמים, אולם אין הדבר עוזר לו כלל. אם עקודים יהיה שכרך- וילדו כל הצאן עקודים כו' ולא זאת בלבד,

 אלא מלאך ה' היה מעביר את הצאן שגנב מיעקב ומשיבם לו. מחסד- רק מרויחים. מרשעות- רק מפסידים.

השידוך של הח"ח

סיפר מרן הגראי״ל כי השידוך הראשון של מרן החפץ חיים זצוק״ל נוצר עם טהרה של ויתור וגדלות בבין אדם לחברו, כי כידוע החפץ חיים התייתם מאביו עוד בהיותו נער בן שתים עשרה. בהיותו בן שש עשרה אמו נשאה בזיווג שני. לבעל אמו מהזיווג החדש, הייתה בת מבוגרת מהחפץ חיים בעשר שנים.

פעם אחת כאשר הח״ח הגיע הביתה לבקר את אמו ראה כי היא עצובה מאד, ואף בכתה. היא סיפרה לו כי בעלה אמר לה כי אם לא תצוה את בנה לשאת את בתו הוא יגרשנה. הח"ח השיב לעומתה, כי הוא מוותר ומסכים להנשא לבת ישראל זו [ועשה כן גם מחמת מצוות כבוד אם] ואכן נשא אותה לאשה בזיווגו הראשון, ורוב הילדים שלו ממנה. [ואמר שאלמלי אשה זו לא היה זוכה לעסוק בתורה כראוי, מפני שבפשטותה היתה מסוגלת לחיות בדלות נוראה על מנת להקדיש את חייה ללימוד התורה של בעלה].

זיווגו השני של הח"ח

מרן המשיך מעניין לעניין באותו עניין, אודות זווג השני של החפץ חיים. כי אפשר לראות את דרכי שמים וחסדי ה׳, כי לימים כאשר החפץ חיים התאלמן הוא לא רצה לישא אשה שניה, ולכן שיגר מכתב לבנו שהתגורר בוורשא, ובקש ממנו אולי יבוא לדור לצידו בראדין. ואכן הם באו לראדין אך כעבור תקופה קצרה ראה בנו כי קשה מאד לאשתו שהתרגלה לחיי העיר הגדולה וורשא, שהייתה עיר מסודרת, ואילו ראדין הייתה עיירה קטנה עם בוץ, ללא תשתית של מים וחשמל וכיו״ב. כיון שכך, נאלץ החפץ חיים לשאת אישה בזיווג שני. [מן הסתם יכל להתעקש עם בנו שישאר, ואני מכיר הרבה הורים בגיל הזה שהיו אומרים לבן – מה כך אתה זורק את אבא שלך? ומכ"ש שמדובר בגדול הדור! אך הוא ויתר].

הוא היה אז בשנת ס"ח לחייו אך אמר שאם כבר לישא אישה בזיווג שני רצונו דוקא בבת בנים. ואכן התקיים בו ממש מה שאמרו חז״ל ביבמות דף ס״ב ״נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה״.

בסופו של דבר בצוק העיתים בעקבות המהפכות ברוסיה, גזירות הדת ומלחמות העולם, דווקא ממה שנאלץ לשאת אישה זו בזקנותו, זכה לזרע ברך ה׳ מבתו ע״ה פייגא חיה שנשאה להרב זקס זצ״ל.

האבא והאמא שזכו

רגיל היה מרן הגראי״ל לספר על אישה אחת בוואלזין כבת 30 שלא נישאה והציעו לה אלמן בן 60 שכבר השיא את כל יוצאי חלציו מזיווג ראשון, ולא חסה על כבודה ונישאה לו וזכתה לבן ובת. הבן תלמיד חכם גדול והבת גם זכתה להינשא ליהודי תלמיד חכם.

לאחר הסתלקות של מרן רה״י הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל, פורסמה העובדה אודותיו, ונודע כי הכוונה לאמו…

 

הגמ' מסכת ראש השנה דף יז עמוד א

אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – למי שעובר על פשע.

רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו [ר' פפא]: צביתו ליה זוודתא [תכריכין]. לסוף איתפח, הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה [שכבר "הרג אותו"…]. אמרו ליה: מאי חזית? אמר להו: אין, הכי הוה. ואמר להו הקדוש ברוך הוא: הואיל ולא מוקים במיליה – לא תקומו בהדיה [אל תדקדקו אחריו], שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון – לעובר פשע.

ומפורש בחז"ל – שבכח זה מאריכים לו ימיו ושנותיו ומוסיפים לו חיים:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ד עמוד ב

כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה: זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה: אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך! – אמר ליה: אי הכי אהדרה! – אמר ליה: הואיל ואייתיתה – ליהוי למניינא. אלא היכי יכלת לה? הות נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה. אמר ליה רב ביבי בר אביי: אית לכו רשותא למיעבד הכי? – אמר ליה: ולא כתיב ויש נספה בלא משפט? – אמר ליה: והכתיב דור הלך ודור בא! – אמר: דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה. – אמר ליה: סוף סוף, שניה מאי עבדת? – אמר: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה.

ולא מפסידים מאומה –

נער הייתי גם זקנתי

מרן הגראי״ל אמר לא פעם 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד'.

ואמר עוד כי הרגיל לוותר חוסך מעצמו שנאה ומחלוקת, ומונע צרות אישיות במשפחתו וסביבתו הפרטית. והאמת, כי בדרך הכלל, רוב הצרות, אדם עושה לעצמו. והדוגמא לכך היא בעת קפידה ומחלוקת, שבמעט שתיקה או ויתור, היה חוסך הרבה צרות אלא שהוא ממשיך במעשי ניצוח ונקמה, ומזיק בעיקר לעצמו ללא שיעור, הרבה יותר מהרווח.

המצוה, ושכרה

סיפר הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ״ל, ראש ישיבת ״מחנה אברהם״ ורב חוג חתם סופר בבני ברק: יום אחד הופיע אצלו אחד מבני הקהילה, נרעש כולו. היה בפיו סיפור מרעיש, אבל רקעו התרחש כשלושים שנה לפני כן, במחנה המוות אושויץ.

יהודי הונגריה הגיעו לאושויץ בשלהי מלחמת העולם. ממש בשנה האחרונה. כשהצוררים נחלו מפלה אחרי מפלה בשדה הקרב וממשלת הונגריה בקשה לפרוק עול הגרמנים שהפכוה לבת חסותם, השתלטו הגרמנים על הונגריה, תחמו את הגטאות ותוך כחדשים ימים שלחו כמיליון יהודים להשמדה, ה׳ יקום דמם. אותו יהודי היה ביניהם. הפרידו בינו לבין אשתו ואת ילדיו שלחו למשרפות. הטביעו מספר כחול על זרועו וחייו נתנו לו לשלל תמורת עבודת פרך. התקיים על פרוסת לחם ופנכת מרק ליום. שכנו לדרגש היה בנש"ק – 'בנן של קדושים', צאצא לגזע צדיקים, שושלת מפוארת עתירת יחוס. חיזקו בלא הרף באמונה ובטחון, וניצל כל שעת פנאי ללמוד תורה ואמרות צדיקים. יום אחד פנה אליו בהתרגשות עצורה: חג הפסח מתקרב, ׳מרור׳ יש בשפע, אובער אוו נעמט מען א ׳כזית׳ מצה, מאין ישיגו ולו כזית מצה?!

וברוך השם, אין מעצור לה׳ מהושיע, ברב או במעט. בעלות הברית הפציצו ממגורת מזון. היו שם שקי תבואה מבוקעים, אוצר בלום במחנה הריכוז, אבל מי שינסה לשים בכליו מתחייב בנפשו. סיפר לחברו, שהמריצו למסור נפשו. החביא במקום מסתור כמה גרגירים. בהפסקה הקצרה שהיתה להם מדי יום שייף שתי אבנים וטחן באמצעותן את הגרגרים.

ליבן פסת מתכת, ערב את הקמח במעט מים, נקב במסמר ואפה על טס המתכת המלובן. יצא רקיק עבה ונוקשה, גדלו כפסת יד. מחמת עביו היו בו שני ׳כזיתים׳, אחד עבורו ואחד עבור חברו. עכשיו צריך להגניבו למחנה. אם יתפס, אחת דתו… הניח את הרקיק בין כתנתו לבשרו, והצמיד זרועו לגופו. עבר את הבקרה בשער המחנה, והמשיך אל הבלוק. בפתח הביתן עמד שומר גרמני שהבחין בתנוחה המאולצת של ידו. ״מה אתה מחביא שם״, נבח. משך את ידו, והרקיק נפל. דרך עליו בעקב מגפו בחמת זעם, ואלו הצלפות הצליף בפרגולו! היהודי נפל מעלף, והזקיף כבר מצא קורבן חדש. בשארית כחותיו אסף היהודי את הפרורים שסביבו, שעבורם מסר נפשו. גרר עצמו לדרגשו, והתעלף.

חברו עוררו, רחץ פניו במים. הגיר מעט לגרונו. השיב נפשו. פתח ידו, והראה לחברו את האוצר. אלו היה בכף ידו חופן יהלומים, לא היה החבר מתרגש יותר. אח, הייליגע מצה, מצה קדושה בעמק הבכא, בגיא צלמות, קרן אור בחשכה! אבל, כמה חבל, בכל הפרורים, אין יותר מכזית אחד?

התחנן החבר: ״בבקשה ממך, תן לי את ה׳כזית׳, מימי לא עבר עלי ליל סדר בלי ׳כזית׳ מצה!״

ענהו: ״מה פתאום, ה׳כזית׳ שלי הוא. מסרתי עליו נפשי, הוכיתי עליו מכות נמרצות, לא אותר עליו!״

והלה מתחנן: ״אנא ממך, אני אקריא לך את ההגדה – אני יודע אותה בעל פה – מ״הא לחמא עניא״ עד ״חד גדיא״. גם את ״שיר השירים״ אמר, תאמר אחרי מילה במילה. רק את ה׳כזית׳ תתן״. והשני מסרב.

״את כל חלקי לעולם הבא אתן עבור ה׳כזית׳! ראה״, התיפח, ״את משפחתי אבדתי, כל מה שהיה לי אבד. מה נשאר לי! לפחות, ׳כזית׳ מצה!״

וחברו מתייפח לעומתו: ״הלא כמוני כמוך, והמצה שלי היא! סוף דבר, לא עמד בהפצרותיו, והגיעו לפשרה: חברו יאמר את ההגדה, ויזכה בשכר זאת למצה.

אבל את שכר המצוה יקבל המסתכן. ולפום צערא אגרא, וכמה הסתכן והצטער בגינה, מגיע לו. וכך היה. בערב לחש לו חברו את ההגדה, יחדו בכו ב״השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין״, שוררו את ההלל וקראו ״לשנה הבאה בירושלים״. את המצה, אכל החבר, בנן של קדושים.

למחרת יצאו לעבודה. החבר התפלל בלחש. זמזם ב״הקל בתעצומות״, עצם עיניו בקריאת שמע, גחן בכריעות תפלת העמידה, ובהגיעו להלל לא עצר כח להבליג. הזדקף ושאג את הברכה, ובאותו רגע השיגו כדור המרצחים ונפל שדוד. השם יקום דמו.

חברו שרד, והגיע ליום השחרור. עלה ארצה ובנה את חייו מחדש. הקים משפחה לתפארת ונמנה על בני קהלת ״חוג חתם סופר״ בבני ברק.

כל זה סיפר בבואו, כהקדמה – כי הלילה הופיע החבר בחלומו.

עטור בגדי לבן, פניו מאירות כזהר הרקיע, ובקשה בפיו: ״הזוכר אתה שנתת לי את המצה, בתנאי שאתה תקבל את שכר המצוה?״ זוכר, ודאי זוכר. ״אז באתי לבקשך. אנא, ותר לי על שכר המצוה – כל המצוות שעשיתי, קבלתי עליהן שכר. חוץ ממצוה זו. המעשה היחיד, עליו לא קבלתי שכר. אנא בטובך, הענק לי גם את שכר המעשה

נדהם לבקשה. לעזות שבה. הזכיר לחברו: ״הלא המצה שלי היתה. אני סכנתי נפשי בלקיחת הגרגרים, בטחינתם ואפייתם, ובהגנבתם למחנה. אני הוכיתי עבורם, כמעט שילמתי בחיי. התחננת, בכית, ויתרתי על המצה. לפחות, אזכה בשכר!״

והחבר ידע, הסכים, אבל הזכיר שהוא זה ששמר חשבון הלוח וסיפר שהלילה ליל החג, והוא זה שזירז להשיג המצה, והוא שהקריא את ההגדה, ומבקש בתמורה את שכר המצוה. עבורו, ירד מהעולם העליון. עבורו התגלה, זה חשוב עבורו כל כך

והחבר סירב. פני חבירו הקדוש התכרכמו בפחי נפש, באכזבה עמוקה, ונעלם.

קם, והנה חלום. התפעמה רוחו. לא ידע האם טוב עשה. מצד אחד, ״חייך קודמים״. ואין שום הצדקה. ממש עזות מצדו. מצד שני, בכל זאת. אין מתגרים בנשמה קדושה, ובקשתו של נפטר

״והגיע אלי״, ספר הרב אונגר. ״בקש אישור לסרובו, או הוראה לויתור. אמרתי לו שאין זו שאלה עבור רב, זה ענין עבור רבי. שלחתי אותו לרבי ממכנובקה, ובקשתי שיחזור ויספר מה אמר לו״.

״הוא חזר למחרת״, ספר הרב אונגר, ״ובפיו ספור מפלא״ בקצר רוח חכה לערב, לשעות קבלת הקהל של הרבי. נכנס אל הקודש פנימה, וסיפר את ספורו.

שמע הרבי, והפטיר: ״על פי יושר, עליך לוותר״… התקומם: על פי יושר?! על פי יושר וודאי אינו צריך לוותר! כל שאלתו, האם לנהוג לפנים משורת הדין!

הסביר הרבי: ״הלא תבין, חברך נפטר. מה שיש לו, יש לו זה המצוות שסיגל עומדות לזכותו, יותר מהן, אינו יכול להשיג. מצוה אחת קיים ולא קבל עליה שכר, והיא חסרה לו – אבל אתה חי!

אתה מניח תפלין, מתעטף בטלית, מתפלל שלוש תפלות ומברך מאה ברכות ליום. ושבתות, וחגים, מצוות לאין ספור! ובנים לך, ואתה מחנכם למצוות, וכל מצוה שהם מקיימים נזקפת גם לזכותך, לזכות החינוך שהענקת

האין זה מן היושר, שתוותר למענו על שכר מצוה אחת?!״ ״טוב, אם הרבי אומר, אוותר״ ־

״לא כך. לוותר צריך בלב שלם״, פסק הרבי. הוציא מכיסו צרור מפתחות. ״הכנס לבית המדרש הסמוך״ אין שם איש עתה. תפתח את הדלת במפתח הזה. תדליק את האורות, ותפתח את ארון הקדש, במפתח הזה. תכניס את הראש לארון הקדש, ותשפך לבך לפני הקדוש ברוך הוא.

תספר על הכרותכם, על האחוה הנפלאה ששררה ביניכם, על החזוק שקבלת ממנו. על ההמרצה שהמריץ אותך לאפות את המצה.

על ליל הסדר ההוא, בעלטה, על הדרגש. תחיה את הלילה ההוא, הלילה האחרון לחייו, ואז תאמר שאתה מוותר לו בלב שלם על שכר המצוה, לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם העליון אחר כך, תחזור אלי״

עשה כן, והמראות והמארעות שבו והציפוהו, הכל חי מחדש, והמעמד סחט ממנו את כל כוחותיו. בקושי גרר רגליו משם. סגר את ארון הקדש ונשק לפרכת, כבה את האור ונעל את בית הכנסת. החזיר את המפתחות לגבאי, לא היה לו כח להכנס אל הרבי. ביקש מהגבאי להודיע שיבוא למחרת. התנהל באפס כח לביתו, וקרס למיטתו.

וחברו הופיע בחלומו. פניו מאירות וזוהרות, בא להודות על הענותו לבקשתו.

בבקר הלך להתפלל במנינו של הרבי. לאחר התפלה ספר על ההתגלות השניה. הרבי לא הפתע, אבל פתח ואמר: ״ראה נא

חברך היה בנן של קדושים, גדל בבית מלא תורה ויראה. אין ספק, שסיגל מצוות ומעשים טובים לאין שעור. וזכה למות על קדוש השם, ואם היו עליו תביעות נמחקו בכך כליל. מצוות כה רבות ואפס עברות וחז״ל העידו בהרוגים אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן העליון ־ וכדאי היה לו לעזוב את העידון הנפלא, ההנאה העלאית מזיו השכינה, ולרדת לכאן, כדי להתחנן ולהעתיר, ממש לפשוט יד, כדי לזכות בשכר מצוה אחת

ואנו, כמה מצוות מתגלגלות למרגלותינו, ואין אנו גוחנים לאספן! כל פרשה בתורה, כל משנה, כל עמוד גמרא. בכל שעור תורה, כה הרבה מצוות. ובאיזו קלות ראש אנו מבזבזים את השעות!

כל עזרה לזולת, כל עדוד ומחמאה. וכמה אנו אטומים, כמה מתעלמים – איזה שעור מוסר הוא!״

״ואת כל זה״ – סיים הרב אונגר זצ״ל – ״חזר לספר״… אכן, איזה שעור מוסר!

כשיודעים מה היא שכר המצווה שאין די בכל טוב העולם בכדי לשלם שכרה – ובדקה אפשר לומר מאתים מלים, ובחמש דקות אלף שוה ערך ליותר מששים רבוא מצוות!

הרב שטיינמן והיהודי שאביו בא אליו בחלום

לבקש שילמד בעבור נשמתו, ונאנח הרב ואמר למשמשו, אתה שומע, צריך לנצל את הזמן בעוה"ז, שלא נבוא לאחר המאה ועשרים לילדים שלנו כדל שואל על פתח ונבקש שילמדו משהו בעבורנו…

 

הצלם והכסף

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א:

"לפניכם מעשה מדהים ומרגש שאירע לאחרונה בבית הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, כשלצידו, הצלם שצילם את חתונתו. מה קרה? הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, אין החתן מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.

החתן, מצד שני טוען, כי אין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים שהגיעו לחתונה לא צולמו, ובכך אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו עד למאד ואינו מוכן לשלם לו את כל הסכום.

הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את מלאכתו נאמנה, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, הוא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, על כן, לא הספיק הוא להגיע לכולם ולצלמם.

בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.

מכיון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר היתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך, הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".

אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה השנה עם כלתך לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו למשמע תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה,

החתן נעמד לעיני כולם ואמר: "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול שנוצר לי".

כל הנוכחים בבית הדין היו המומים – לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין החשוב אל אחד הצדדים בברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, יזכה הוא בפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

אך הנה לפתע, באותו רגע, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, היה הוא נרגש עד למאד ואמר: "כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים". תדהמה הוכתה בבית הדין. לא בכל יום מתרחשים מקרים נדירים שכאלה. החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה היא הרבה, ומיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי!. אני מוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו, ובלבד שאב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן". איזה אקשן!. "זה כבר מאוחר מידי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא וויתר והחל להתחנן על נפשו: "לא, אני באמת מוותר לו", אמר והוציא מיד מכיסו צ'ק בכדי לשלם לצלם, "ובלבד שיתן לי הרב את ברכתו היקרה". אב בית הדין שתק לכמה רגעים והרהר מעט.

"אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך שתזכה לפרי בטן.

אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד שיזכה בפרי בטן, אני אברך שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

הכל היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.

רבותיי היקרים, שמעו ותחי נפשכם מה אירע בסופו של יום. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים של ציפייה ארוכה וקשה. )בטאון 'קול ברמה', רמת אלחנן( היה זה מעשה אדיר של קידוש שם שמיים בגודלו ומעלתו של המוותר לרעהו ואינו מעמיד דבריו על פי הדין. הגאון הגדול ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שהיה עד לכל הפרשה חיזק את כוחו של הויתור של האברך המתלמד, שלמרות שבסופו של דבר לא היה צריך לשלם לצלם את הכסף, אך כיוון שהיה רק מוכן לשלם בשביל השלום, והאמין בברכת הרב, זכה לראות במו עיניו את הנס – בת ראשונה לאחותו לאחר עשר שנים!. תוותרו אחד לשני! – לא מפסידים מכך! הקב"ה המנהל את העולם לא שוכח את מי שוויתר ועשה רבות למען השלום, והוא משיב לו כפליים בישועות גדולות. כך זכה גם אליעזר להיכנס חי לגן עדן!. 

 

מעשה בבנין שבנו ארבעה שכנים על הגג, וכשהגיש הקבלן את החשבון התברר שלא שולם עדיין על קיר אחד, שכל שכן טען שהוא לא הזמין את הקיר הזה והחלו ויכוחים, עד שקם אחד השכנים ואמר נאבד שכנות טובה בשביל הקיר הזה? אני צריך לשלם לקבלן 15 אלף ₪, אוסיף לו עוד חמשת אלפים ₪. הוא חשב שלאחמ"כ יבואו וישתתפו עמו, אך אף אחד לא התנדב… לאחר חדש וחדשיים ושלשה שהשיק לא נפדה, הוא פנה לקבלן וביקש שיפדה את השיק שלא יוכל להשאיר תמיד כסף בחשבון. א"ל הקבלן שהעביר את השיק למנהל העבודה הערבי. לאחר עוד זמן הוא פנה לבנק לבטל את השיק, בהנחה שכשירצו לגבות אותו יפנו אליו. כשהגיע לבנק הפקידה ביקשה שיגש למנהל, הוא רוצה לפגוש אותו. המנהל הגיש לו מעטפה ובה השיק קרוע, וסיפר לו שהגיע ערבי על מנת לפדות את השיק, והיה כתוב עליו מאתיים אלף ₪! רק שהיה זה זיוף בולט, והפקידה זיהתה זאת מיד, ואמרה לו שהיא צריכה אישור מנהל על החתימה שהוא הוסיף ליד האפס… הוא נבהל ולקח מיד את השיק וקרע אותו מיהר לצאת… הנה השיק… ואז הוא קולט שמוויתור על חמשת אלפים ₪, הקב"ה זימן לך ויתור על החוב שלך ע"ס 15 אלף ₪!!

לפעמים אנו לא מוותרים – מסיבות אידאולוגיות

א. כי צריך לחנך אותו. אסור לוותר לו!

האדם שלא ויתר וחסם אותי – ועשה תאונה עם רכב שלפניו…

הנהג שהרג 25 תיירים רוסיים בדרכו לאילת, [דצמבר 2008, כסליו תשסט] היה זה בעקבות שאוטובוס אחר עקף אותו במחסום והוא כל הדרך ניסה להשיג אותו ובסיבוב  מסוכן יצא לעקיפה והתדרדר לתהום והרג 25 בנ"א. לא מוכן לוותר! זה עתה הסתיים משפטו והוא נידון לשמונה שנות מאסר!

 

ב. לא בגללי, פשוט כבוד התורה!  המעשה עם הרב שטיינמן: האברך וכבוד התורה

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית. אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו״מ, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות.

מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון. אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ. לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר. הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.

האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה…׳ האברך נסע לב״ב, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור ושאל לעצתו.

מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח״כ לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!…

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?…׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן. ׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳ – ׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך.

הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו…כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

המעשה עם הדירה והדייר שלא רצה ששכנו יתקרב אליו ולבסוף זה שבא לקנות את הדירה – התאים לו הענין כי רצה לסגור את המרפסת…

שכני שרצה לבנות

המעשה בשכני שרצה לבנות למטה, ושכן אחד שאל לרב שטיינמן, שחושש שבעתיד זה יכול לגרום למריבה, אמר לו הרב יוצרים מריבה היום מחשש שמא יצטרכו לריב מחר…

ראש הישיבה שבנו מעליו והחשיכו ביתו וכשנשאל מדוע הסכים? השיב – לא שאלו… ומדוע אינך מוחה? השיב הרב הנושא הזה כבר נשחק ודובר בלי סוף בביתנו, ואת המרפסת הזאת אני לוקח אתי יחד לעוה"ב… בלי ספק שהיא תכריע את הכף בבי"ד של מעלה…

התנגד לסורגים שהצילו את חיי בנו

המעשה עם השכן מלמעלה שהתנגד נחרצות לסורגים בבית השכן מלמטה, היות וזה יקל על הגנבים לעלות ולפרוץ לדירתו, ולבסוף פרצה דליקה בביתו והנס היה שניתן היה לטפס דרך הסורגים של השכן כדי להציל את משפחתו!

הרב חיים שמולביץ – אל תמנעי קולך מבכי

ידוע הסיפור המרטיט אודות ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שבנסיעתו לקבר רחל דיבר עם רחל אמנו וביקש ממנה: "הקב"ה מבקש ממך מנעי קולך מבכי, אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך אל תפסיקי לבכות".

רבינו נתן צבי פינקל ר"י מיר היה מרבה בשיחותיו להביא סיפור זה, אולם תמיד היה אומר שצריך להתחיל את הסיפור מתחילתו. רבי חיים שהה באירוע מסוים, בא מישהו והציע לקחת אותו ברכבו לקבר רחל. הוא רצה מאד ללכת, אולם תגובתו הראשונה היתה שצריך בראש ובראשונה לשאול את הרבנית. צריך היה לחפש טלפון ציבורי וכן אסימון (מטבע מיוחד שאיתו השתמשו כדי להתקשר בטלפון ציבורי), כדי להתקשר אליה, לבקש את רשותה ולוודא שלא תדאג מכך שהוא מאחר.

היה רבינו אומר: "כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך שביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק לב, אבל אני מתפעל יותר, מכך שלא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך, להתקשר לרבנית, שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו… למה זה יותר גדול בעיני, כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות.

וכשלא מוותרים – זה יכול להיות מסוכן ונורא!

קדוש וטהור היה הגאון הגדול ר׳ זאב מילצקי זצ״ל. כל חייו הזהיר: ״דעו לכם בניי, כי כל המתערב במחלוקת – לא ינקה מעונש, ואפילו אם הינו הצודק, כי המחלוקת מכלה את כל משתתפיה, רשעים וצדיקים יחדיו, על כן ברחו ממנה״. מסופר כי יום אחד, ישב ר׳ זאב בבי תו והגה בתורה הקדושה. לפתע, שמע מבעד לחלון, שתי נשים המתנצחות ורבות ביניהן. השתיים התווכחו וצעקו זו על זו בקולי קולות, תוך כדי שהן פוגעות אחת בשניה בהתבטאויות קשות וניראות. ״תדעי לך שאת חוצפנית, לי זכות הקדימה בקניית הדירה״, צעקה הצעירה מביניהם על המבוגרת, ״אני זו שהגעתי ראשונה והדירה מגיעה לי. את גם ככה זקנה מסכנה, ומה לך לגור בדירה גדולה שכזו, הרי גם ככה אין לך הרבה זמן לחיות ובקרוב תמותי״. המבוגרת נדהמה מההשפלה לעיני הרבים, אך היא לא נשארה חייבת והחזירה לה בחריפות: ״את יודעת מה?! נחכה ונראה את מי ה׳ יקח ראשונה – אותי או אותך?!

ר׳ זאב שישב בחדרו הזדעזע מהדברים – כיצד יש שנאה שכזו בין שני בנות ישראל, בנותיו של אלוקים, המנסות לפגוע אחת בשניה. הוא ניגש לחלון וסגר אותו מתוך צער גדול ועמוק.

לא עברו כמה שניות, ובעודן רבות ומתווכחות, נשמע פיצוץ עז. כל השכונה רעדה. היה זה פגז שנורה מצבא האויב לעבר שכונת היהודים ונחת בין הבתים. כולם נכנסו ללחץ ובהלה, ותוך זמן קצר התגלו הקורבנות והנספים מהאירוע. שני הרוגים היו באותו אירוע קשה. הרוגה אחת היתה… אותה אשה צעירה שהקניטה את חברתה, בעוד שהשניה, המבוגרת נשארה בחיים ולא ניזוקה. אלא שמשמיים לא שכחו להעניש גם אותה, מפני שנטלה חלק במריבה – ואף היא נענשה, ובאותה שעה תפסה את נכדה הקטן בידה, וכאשר נפל הפגז לידה, נשמט נכדה הקטן מידה ארצה ומת מעוצמת המכה.

׳היה זה עונש ישיר מהשמיים לשתיהן׳, קבע ר׳ זאב, ׳לפי שבמקום שיש מחלוקת מעניש ה׳ את שני הצדדים׳. בסוף ימיו כתב הוא בצוואתו: ״בניי, התרחקו מן המחלוקת בתכלית הריחוק, ואל תהיו במקום שפורצת מריבה. ואפילו אם יקדה ח״ו מחלוקת ומריבה בבית הכנסת – עזבו את המקום מיד אף אם תהיו באמצע קריאת שמע״.

גדלותו של רבי אבהו

הגמרא (סוטה מ ע״א): נהוג היה שהרב אומר את שעורו קטעים קטעים, וה׳אמורא׳ היה חוזר על כל קטע בקול רם שיגיע לאזני העם. אשת רבי אבהו מהשוק כשהיא נסערת: ״עליך לפטר את האמורא״ החוזר על השעור בפני התלמידים. ״מדוע, עושה הוא מלאכתו נאמנה!״

״כי פגשתי באשתו, ואמרה לי: האמת, שבעלי לא אומר כלל מה שבעלך אומר באזניו, מה שהוא משמיע הם חדושיו שלו!

אמרתי לה: מה את מדברת?! הלא הכל יודעים שחוזר הוא על דברי בעלי! הכל רואים שמתכופף הוא ושומע קטע, מזדקף וחוזר עליו!

והיודע אתה מה ענתה, החצופה? אמרה שזה רק מוכיח שבעלה אינו גאון אדיר בלבד אלא גם צדיק וענו. הוא מתכופף וכאלו מאזין רק כדי לחלק לך כבוד לעיני כלם״…

הרגיעה רבי אבהו: ״ומה אכפת לך? הדברים נכונים, והתורה נלמדת, מה זה משנה מפי מי – ממני וממנו יתקלס עלאה ישתבח שמו!״

כמה ענוה נצרכת, כמה הדחקת האנוכיות והעמדת כבוד שמים בראש!

עד כדי כך לוותר?!

כאשר דיברו אודות וויתור, ת״ח שאל פעם את מרן הגראי״ל: נתאר שיש לי ישיבה, ומגיד שיעור מהרמי״ם השתלב יפה והוא מוכיח את עצמו כמוצלח ממני וברבות הימים השתלט על הישיבה. האם גם אז יש לי לשתוק. הוא השיב: כן. וסיפר: מרן הגאון הסבא מסלבודקא הזמין את מרן הגאון רבי איסר זלמן שיהא ראש ישיבה, אבל רבי איסר זלמן חשש שחמותו תצטער שלגיסו מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין אין משרה, ולו הצעיר כבר יש משרה, אז הציע שגם הוא יבוא עמו, ושניהם הגיעו, אבל אח״כ ראה שזה שיטות לימוד שונות וממילא שניהם אינם יכולים לתפקד יחד, ועזב הוא והלך לסלוצק. ובסופו של דבר הרוויח כי ה״אבן האזל״ הוא ספר יסוד של עולם התורה וכן זכה לחתנו מרן הגאון רבי אהרון קוטלר – כל ליקווד.

 

פרשת וירא

״אל תביט אחריך!״ [והגדת לרב גלינסקי]

בראשית פרק יט, טז-כג (טז) וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ וַיַּחֲזִ֨יקוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת ה֖' עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר: (יז) וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה: (יח) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי: (יט) הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲ֖יוֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי: (כ) הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי: (כא) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: (כב) מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר: (כג) הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה:

מדוע הוזהר לוט שלא להביט אחריו? ומדוע כשאשת לוט הביטה נספתה?

נבאר את הדברים בדרך רעיונית.

סיפר הרב גלינסקי:

בתו של הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ״ל היתה חולת קצרת, אסטמה, ובשעת התקף השתנקות נזקקה למכונת הנשמה, ותמיד נמצאה בסביבתה מכונה, לכל צרה שלא תבוא. כמה מכונות נרכשו, שיהיו בהשג יד. פעם נתקפה בקצר נשימה, ורצו למצא המכשיר. ההתקפה העזה הלכה וגברה, המכשיר לא נמצא, ונחנקה למות. לאחר פטירתה, נמצאו שלושה מכשירים ליד מטתה. לפלא, איך לא מצאום. אולי נתן היה למניע פטירתה.

כשעליתי לנחם, שמעתים חוזרים ודנים במאורע ובהחמצה.

פתחתי ואמרתי שלפני המלחמה שמעתי שיחה מהגאון הצדיק רבי משה רוזינשטיין זצ״ל, המשגיח דלומז׳ה. ואמר, שלכאורה יש סתירה ־ מצד אחד ״אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך עשה עושה ויעשה לכל המעשים״ ולו לבדו יש להודות על הכל.

ועם זאת, מוטלת עלינו חובה להשתדל כפי יכלתנו כאלו אנו הפועלים והעושים, והשתדלותנו היא המניבה תוצאות. הכיצד? והתשובה, שלעולם יסוד ועקר הוא, שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימה, הגזרה אמת והחריצות שקר, ועם זאת ההשתדלות מצוה. והדברים עתיקים –

אבל כל זה, אמר רבי משה ררזינשטיין, בהשתדלות לקראת העתיד. אבל במה ששיך לעבר, אין לנו אלא הידיעה שהבורא יתברך עשה עושה ויעשה לכל המעשים. ומי שסבור שאלו היה נוהג אחרת התוצאה משתנה, הרי זה גובל בכפירה!

למחרת פגשתי ברבי יהושע שקלאר שליט״א. אמר לי: ״הלכתי לנחם אצל רבי מיכל, ואמר שמכל המנחמים, נחמו ר׳ יעקב!״ וכי אני נחמתיו? רבי משה רוזינשטיין נחמו!

וזה שרמוז בפרשתינו ״אל תביט אחריך״ (בראשית יט, יז), אל תבלה את הזמן בנקרנות ורגשות אשמה, אלא מה דהוה הוה, המבט מפנה קדימה, מכאן ולהלאה חשבנא טבא!

הרבי מצאנז

הרבי מצאנז שאיבד 11 נפשות בשואה, ולא נשבר, אלא הקים את ביתו מחדש, והוליד ילדים והקים את הקריה בנתניה, והקים בית חולים וביה"ס לאחיות ומפעל הש"ס למבחנים וידיעת כל הש"ס ומה לא.

והמדהים – שאת הרעיון על הקמת הבית חולים הגה במחנות, כשראה את הצרות של ישראל אמר שבעז"ה אם ה' יצילהו יקים בית חולים לישראל על פי ההלכה.

מי היה מאמין? כשאדם מן השורה שקוע בלעבור את הרגע, אם לא ביאוש ודכדוך גמור, הרבי שקוע בלבנות את העתיד!!   כלפי מה הדברים אמורים?

זה מה שאמר הקב"ה לקין – הלא אם תטיב – בעתיד –שאת. אל תבט לעבר. הפנה מבטך לעתיד, ויש תקוה!!

 

אל תבט אחריך

ה' אמר ללוט לא אל תבט אחריך – ואשת לוט ותבט אחריו – ותהי נציב מלח… נלע"ד לבאר בדרך רמז – מלח לא מצמיח מאומה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה, כשמביטים לאחור זה מדכא כל צמיחה. זה מלוח.. העיקרון אל תבט אחריך! הבט קדימה ותתחזק!

 

הנשים במצרים לא אבדו תיקוה

שהמשיכו להאמין בגאולה, והעמידו צבאות של דורות!

וכך גם בגאולה העתידה:

דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם:

הגמרא בבא בתרא צא מספרת בועז עשיר גדול היה ושפט את ישראל במשך שבע שנים ושלושים בנים ושלושים בנות היו לו ומאה ועשרים משתאות עשה בחתונתם שני משתאות לכל אחד מהם והיה מזמין את כולם מלבד אדם אחד את מנוח אבי שמשון שלא היה מזמינו מפני שלא היו לו ילדים וקודם שנולד שמשון היה אמר "פרדה עקרה היא ואין לו ילדים לחתן במה יפרע לי על הזמנתי עיין מהרש"א" ממשיכה הגמרא ומספרת שמתו כל שישים בניו של בועז בחייו כעונש על כך.

עצוב מיואש ואבל על כל בניו ובנותיו עומד בועז ואז אסון נוסף פוקדו אשתו מתה "ותהום כל העיר" רות א יט ונתקבצו כולם לקבורה ובאותו יום ממש מגיעות רות ונעמי לבית לחם.

מה עושה אדם אחר במצבו של בועז לאחר שמשכל את כל ילדיו ואת אשתו בודד מדוכא ועצוב אדם אחר היה נופל לזרועות היאוש מה עושה בועז מתחתן שוב גואל ולוקח את רות לאישה ומוליד את עובד אבי ישי לא מאבד את העשתונות ולא אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אם יש אפשרות להתחתן שוב יש אפשרות להציל משהו אז מצילים ועושים מה שאפשר כך נולד דוד כך זכינו לתהילים.

בספר "אור ההר" מבאר הרב אייל הררי שליט"א כי מי שנמצא בחושך גדול בצרה גדולה עד שאין לו במה לאחוז יותר יש תהילים יש נקודת אור אפשר לקרוא כמה פרקים עדיין אפשר לעשות עוד משהו אין לומר "נמאס לי מהחיים אני כבר לא יכול יותר "

בועז בכוחות הנפש שלו הוליד לנו את התהילים את הרעיון שאפילו בשעת אבדון בזמן שאפסה כל תקוה גם אז אפשר לעשות ולהציל.

יש פעמים שאדם נופל בחייו למצב של חוסר אונים אעפ"כ אין לו להתייאש יש לעשות משהו גם לקבל נדר על עצמו בשעת צרה זה לעשות משהו אפשר לבקש רחמים מהקב"ה אפשר להתפלל האסון הגדול ביותר הוא לחשוב שאין יותר מה לעשות "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" כלומר שימשיך לקוות אפשר עדיין להתפלל לרחמים תמיד אפשר לעשות משהו.

דוגמא נוספת "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" [שמות ב א] להיכן הלך? אמר רבי יהודה בן זבינא שהלך בעצת בתו תני עמרם גדול הדור היה כיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" [שמות ב כב] אמר לשווא אנו עמלים עמד וגירש את אשתו עמדו כולם וגירשו את נשותיהם אמרה לו מרים אבא גזירתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות עמד והחזיר את אשתו עמדו כולם והחזירו את נשותיהם [סוטה יב]

דבר מצוי ושכיח הוא אצל אנשים הנתקלים בבעיה שמוסיפים עליה עוד ועוד.

אדם א' שהכרתי היה במצב כלכלי גרוע מאד. הוא הגיע לששים אלף ₪ מינוס בבנק… כששאלתי איך הרשו לעצמם? השיבו שהמצב ממילא היה גרוע, מה לי מינוס של 15 אלף ₪ מה לי מינוס של 60 אלף ₪, ממילא את שניהם אין לי לפרוע…

פרעה גזר רק על הזכרים בלבד עמרם הוסיף עליה גם את הנקבות.

יש לדעת על אף האסון המחריד שאותו רשע היה שוחט ילדים בני יומם ורוחץ בדמם וזורקם לתוך היאור, דבר מזעזע שמביא למחשבה איך אפשר לחיות? איך אפשר להביא ילדים לעולם?

אבל חובה עלינו לדעת שאין לנו לותר כאשר אבדנו אבדנו. אם ניתן להציל יש להציל מה שאפשר.

אם אפשר להציל את הנקבות יש לעשות זאת למרות הכל עמרם הודה בטעותו ולקח חזרה את אשתו נולד משה רבנו נולדה גאולת מצרים נולדו לנו התורה והלוחות.

כיוצא בזה איתא בגמרא יבמות סב "אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם שהעמידו את התורה".

מחריד ומזעזע רבי עקיבא גדול הדור ותפארתו ראש הישיבה הגדולה שבדור מאבד הכל כל מפעלו האדיר כ"ד אלף תלמידים הכל ירד לטמיון איך אפשר להתחיל הכל שוב ולהקים ישיבה חדשה ובגיל כה מבוגר.

אבל זו גדולתו של אביר הרועים למרות הכל הוא אינו אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אלא יורד לדרום לוקח חמישה תלמידים מתחיל שוב ומעמיד את התורה מוליד לנו את כל התורה שבעל פה כדאיתא בסנהדרין פו "סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא " רבי עקיבא רואה שאפשר להציל ואפילו רק חמישה תלמידים אפשר לעשות עוד משהו ואפילו מעט עושה ועי"כ מוליד לנו את הידוע לנו את רבי שמעון בר יוחאי ואת הזוהר.

גם בדורנו רבים מגדולי ישראל פקדו אותם צרות שונות אך דווקא הם ידעו להתעלות ממעמקים ולא להיכנס לשברון לב ה"חפע חיים" בנו נפטר בעודו צעיר לימים ועם כל זה זכינו לחיבור הנפלא של ה"משנה ברורה".

המהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל מחולל ה"דף היומי" העולמי שלא זכה לבנים והנה הגה רעיון שבזכותו רבים הוגים בתורה גם אנו חייבים לזכור לא להיכנס לשברון לב בעקבות צרה זו או אחרת הפוקדת אותנו אדרבה דווקא מחמתה ועל ידה ננסה לחפש דרכים להתקשר אל ה' ולעובדו טוב יותר.

דוגמא נוספת לגדלות של אדם ראינו אצל רשב"י למרות הייסורים שבאו עליו והיה נרדף מחמת גזירת הרומאים מה עשה לקח עמו את בנו וברח לתוך מערה ועסק עמו בתורה בתנאים קשים עד שבשרם נעשה סדקים סדקים עיין שבת לג.

רשב"י למרות הצרה הגדולה ממשיך ללמוד ואף לוקח את בנו עמו מדוע הוא לוקח את בנו מדוע גם בנו צריך להיענש בייסורי המערה?

אלא יודע רשב"י שחייבים לעסוק בתורה וכדי לעסוק בתורה יש הכרח ללמוד עם עוד מישהו אפילו אם יעלה זה במחיר החופש של בנו אמנם רשב"י נתון בצרה אך הוא יודע שלחסר מלימוד זה להוסיף על הצרה.

ה"חזון איש" כשנשרף ביתו לא התחיל לבכות אלא רץ מהר נכנס לתוך ביתו הבוער והציל את כתביו.

"עץ חיים היא למחזיקים בה" משל לאדם שטבעה ספינתו ים זועף גלים וסערה התורה נמשלה לעץ שאדם אוחז בו ומציל עצמו מן הסערה בחיים יש צרות תקופות קשות העולם הזה הוא חושך גדול כמו שכותב הרמב"ם שבעולם הזה אין טוב מושלם אדם טובע בים החיים אם לא אוחז בתורה בעץ החיים מוסיף צרה על צרתו התורה היא הכלי להציל את מה שאפשר להציל לא ללמוד תורה זו בחינה של "כאשר אבדנו אבדנו".

זכינו לתהילים מבועז, זכינו לתורה שבע"פ מרבי עקיבא, זכינו לזוהר מרשב"י, ולכולם זכינו דווקא מתוך מצב של דחקות וקושי אין ספק כי בועז רשב"י ורבי עקיבא היו אנשים רמי מעלה שידעו להתעלות על עצמם גם כאשר הם היו במצב של ייסורים קשים ובזכות גדלותם ורוממות נפשם הצליחו להתעלות. [ובכלל ר"ע הוא סמל הדבר, שהרי החל את כל לימודו בגיל מ', גיל שכל אדם אחר כבר לאחר יאוש…]

אך אנו בדורנו מנין לנו הכוחות הללו? האם אנו בכלל יכולים להידמות אליהם כאשר צרה פוגעת באדם בדר"כ קשה לו להשתחרר מהמכאובים אנשים רבים שאיבדו בן במלחמה או בתאונות דרכים סחבו סבל זה איתם כל החיים ולא יכלו להשתקם ובכך גם נהרסו כל חיי המשפחה של כל בני הבית.

האדמו"ר מקלויזנבורג הוא אגדה מהלכת בענין זה. איבד בשואה את אחד עשר ילדיו ואשתו, שם עבר ממחנה למשנהו, ניסו לשוברו, אך הוא עמד ללא חת. לאחר השואה קם כעוף החול והחל לשקם את הפליטים. עלה ארצה, נשא אשה, הוליד ילדים, בנה קרית צאנז בנתניה, הקים כוללי אברכים, תלמודי תורה, סמינרים, בית חולים לניאדו, בי"ס לאחיות, הקים את 'מפעל הש"ס' לשינון הש"ס, חיבר שו"ת ענק בהיקף של ה'יביע אומר', וקומם את כל החסידות מאפר ואפס לתיפארת ומקור לחיקוי.

בזאת אנו רוצים לחזק את האדם שיבין שהקב"ה לא נותן ייסורים או קשיים לאדם אם הוא אינו יכול לעמוד בהם אך כוח הרצון להתגבר עליהם תלוי אך ורק באדם עצמו.

לא אחת אנו נמצאים במצבים דומים יש מקרים בהם אנו מרגישים כי אנו חסרי אונים למול מציאות קשה ועגומה ונראה בעינינו שהצרה היא מעבר לכוחותינו אך די אם נביט במקרים קשים הפוקדים את עם ישראל נבין כי עדיין לא קיבלנו את המכה הקשה ביותר ודווקא עתה הקב"ה מצפה שנשנס מותניים ונאזור כוחות להיחלץ בכוחות מחודשים הטמונים בתוכנו ונגלה עד מהרה שהנה יש בנו את הכוח להיחלץ מהצרה ונותן הצרה הוא גם נותן הכוח להימלט ממנה הבה נשנן את המרגלית היקרה ה' נותן כוח אם יש רצון.

הקב"ה רוצה שאנו נגלה נכונות להוכיח כי יש לנו רצון לקיים רצונו והוא כבר ייתן את הכוחות הראוים לעובדו אך אם נגלה רפיון או נחפש סיבות לאי יכולתנו לקיים מצוותיו אין צורך במאמץ מיוחד לכך היצר מומחה בנתינת הרפיון מה שנדרש מאיתנו הוא ה ר צ ו ן.

 

זה לעומת זה עשה אלוקים

סיפר הגר"י גלינסקי שפ"א הוזמן לביהכ"נ יבנה בת"א, ועלה באוטובוס וירד והנה לידו עצר רכב ויהודי מזוקן זועק לעברו "זה לעומת זה עשה אלוקים". יש כל מיני אנשים משונים… לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, "לעולם לא אשכח" הוסיף הלה, "הצלת לי את החיים"… הסתכלתי וראיתי – "בר'ל"!!! אכן, לאן אתה צריך? לביהכ"נ יבנה. עלה ואקח אותך, עליתי והוא אכן הסיע אותי ארבעים שנה לאחור.

היה זה בשנת תש"ו. כשהסתיימה המלחמה. שוחררנו מסיביר והיינו במחנה פליטים בברלין. היו שם ניצולי מחנות השמדה – צל אדם, אנשים שאיבדו את כל רכושם, משפחתם, עסקיהם, בתיהם – הכל. יום אחד פנה אלי צעיר יליד גליציה, ממשפחה מפוארת של חסידים. "יענקל – איך ממשיכים?"!!!

אמרתי לו שמע מאמר חז"ל, חז"ל מספרים על סנחריב שבלבל האומות וצר על ירושלים. גייס את כל צבאו – למעלה משני מליון חיילים,  ועליהם 185.000 מפקדים, ראשי גייסות. בדרכו סר לבית הע"ז והבטיח שאם יצליח יקריב לה את שני בניו. בלילה ה' שלח מלאכו והיכה את כל צבאו, ונותרו ממנו רק חמישה – סנחריב וב' בניו ושני משרתיו. בלילה אחד איבד הכל!

כשחזר לארצו עבר דרך בית הע"ז, ואמר את הכל הפסדתי, אך הנני מוכן להקריב את שני בני. עמדו עליו בניו והרגוהו!

ואז פניתי אליו ואמרתי – זה לעומת זה עשה האלקים! אם יש כזה כח לטומאה שנדבקים בה נגד כל ההגיון והסכויים, בלי תמיהות וטרוניות, ודאי שיש כח כזה בקדושה לדבוק בבורא ללא כל הרהור וערעור!

ברל, משפחה אין לנו, רכוש אין לנו, ביגוד אין לנו, קרעים אנו לבושים, אבל הקב"ה איתנו!

אם השתכנע, לא ידעתי, והיום אני יודע. מפי שמעתי. וורט אחד העמידו על רגליו. בנה אותו. הקים משפחה למופת, יש לו בנים ונכדים הולכים בדרך התורה!

שם אהיה

למדנו כ״ק בעל ׳ברכת אברהם׳ זי״ע כאשר שאל משה רבינו את השי״ת בסנה בתחילת שליחותו: ׳ויאמר משה אל הא־לוקים אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה ש אומר אלהם׳, ענה לו ד׳ תאמר להם: ׳אלקי אבותיכם שלחני אליכם׳(שמות ג׳ י״ג י״ד). [נדצ"ל אהי'ה אשר אהי'ה, אהי'ה שלחני אליכם] –

מבאר ה׳ברכת אברהם׳ עניינו של שם זה כשיהודי מקבל על עצמו מה שהיה היה, ומעתה בריה חדשה, אף שכבר קיבל על עצמו פעמים ונכשל, מקבלו הקב׳׳ה ברצון. רק תאמר "אהיה" – טוב מכאן ואילך!

מלמדתנו התורה הקדושה בעניין שבעת ימי המילואים שפרקו והקימו כ״א פעמים בגימטרייה השם הק׳ ׳אהי-ה׳, המסמל התקווה של היהודי בכל המצבים בזמני או ח״ו החושך,

לא להתייאש אלא להקים את עצמך ולקבל מחדש עול מלכות שמים!

שבע יפול צדיק וקם!

 

מעשה עם הרב מנדל

הוא שכב על דרגש הברזל שבמחנה העבודה, גבו היה שפוף ומשקלו לא עלה על 30 קילוגרם. כל זה שיווה לו מראה של שלד. יהודים רבים נאלצו מכורח המציאות המרה, ללגום את טיפות המרק הטרף על מנת להחיות את נפשם ולשמור על צלמם, אך הוא, הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ״ל, לא הסכים אף לטעום ולו טיפה אחת.

כעת, הוא כבר היה חלש עד מוות, והרגיש את נשמתו עומדת על מפתן גופו, מבקשת לעלות אל על. בכוחותיו אחרונים התיישב על הדרגש וקם על רגליו כשהוא נתמך בכל הנקרה לידו, פוסע אט־ אט לעבר גדר התיל של המחנה, שם תכנן לומר את הוידוי, בתקווה שאי מישהו ישים לב ליהודי הנופל על הארץ ויביא אותו לקבורה.

הוא נצמד לגדר, מנסה להיתמך בה, וקרא את קריאת שמע. לפתע שמע קול הקורא לעברו: ״יהודי, יש לי משהו בשבילך״!

מעבר לגדר נראה איכר כפרי ערל, המסמן לרב חיים משה הצעיר שיש לו כיכר לחם המוצנע תחת למעילו. ״אתה רוצה לקנות״? שאל אותו הכפרי. ״כן״ הנהן הרב אך המשיך בלחש, כי אין לו פרוטה.

״תחפש בכיסים״ אמר לו הגוי, והאברך עשה כצוויו, על אף ידיעתו כי כיסיו התרוקנו עוד לפני בואו למחנה, על ידי החיילים הנאצים. אבל הוא טעה.

בתוך הכיס התגלתה מטבע שחוקה. הוא הוציא את הפרוטה מהכיס והראה אותה לגוי כשואל, אם היא מספקת את רצונו?

הכפרי הנהן והורה לו לזרוק אליו את הפרוטה. לאחר מספר שניות, הועבר כיכר הלחם לידיו הנרעדות של הרב חיים משה מנדל זצ״ל הצעיר, והוחבא היטב בצריף.

הרב מנדל פתח את העיתון שעטף את הלחם וגילה בו כותרת מרעישה ומשמחת, המספרת על כך שהקץ למלחמה קרב תוך שבועות מספר. הוא נטל ידיו, שבר חתיכה מהלחם, והרגיש תוך מספר שניות, איך כוחותיו שבים אליו. אחר שסיים לאכול כזית מהלחם בירך ברכת המזון. על דרגש סמוך שכב יהודי צעיר נוסף שגסס. הוא סימן לו לגשת אליו כדי לומר איתו קריאת שמע. הרב מנדל לקח כמה פירורים מכיכר הלחם, הרטיב אותם והכניס לתוך פיו הקמוץ של היהודי הגוסס.

הלחם שנתן לו היה כטל חיים. הוא לא התייבש ולא ניגמר במשך 3 חודשי המלחמה האחרונים, והציל מדי יום יהודים נוספים ממוות ברעב.

לפני שעזבו את המחנה, פנה הרב זצ״ל לחברו ושאל: ״זוכר שאתה כבר רצית שאגיד עימך וידוי?״

״אני זוכר ששמת לי משהו בפה וקמתי לתחיה״ ענה לו.

הרב חיים משה מנדל זצ״ל הוציא את כיכר הלחם ממעילו והראה לו את הלחם בשלמותו.

״מזה שמתי לך פירורים וקרה הנס״. כעת, לאחר שהתגלה דבר הנס, סרה הברכה ממנו ונעלמה. הרב מנדל זצ״ל אכל מהלחם, ולראשונה מזה שלושה חודשים, בהם אכלו עשרות יהודים מהלחם השלם והתאוששו לחיים, הלחם ניגמר. [קול העיר פ' חוקת תשעב].

 

ואמרו (בפרקי דרבי אליעזר, כה), שנאסר על לוט להביט אחריו, משום ששכינת הקדוש ברוך הוא ירדה להמטיר על סדום ועמורה גפרית ואש

והרי זה לימוד, שכל אדם שמביט לאחוריו, רואה שהכיל מעשה השכינה, והכל בידי שמים, וה׳ עשה עושה ויעשה לכל המעשים!

וזה עמק דברי רבי מאיר (קהלת רבה ה, כ): כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כלו שלי הוא, אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום, שכן שלמה אומר: ״כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, ומאומה לא ישא בעמלו שילך בידו״ (קהלת ה, יח – שבהולדו סבור שהוא שיעמל והוא שישיג, והוא שיפעל והוא שירכש. ובשעת מותו, כשסוקר כל מפעלותיו, מבין שה׳ עשה הכל. וחסד מיוחד הוא, שמחשיב לו מעשיו כאלו היו פעלו: ״ולך ה׳ חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ (תהלים סב, יג)!

האדם והעקבות בחול.

 

פרשת וירא

לראות אלוקות גם רגע לפני המוות!

וידעו מצרים כי אני ה׳ [מעין גנים אסולין ח"ג בשלח עם תוספות]

בראשית פרק יח, יז-כ (יז) וַֽה֖' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: (יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה֙' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד:

שואל הרב סלר – [ח"ד ניצוצי נגה] ״המכסה אני מאברהם וגו״. למה רצה ה׳ להודיע זאת לאברהם?

(דרך אגב, אנו רואים מכאן שנפש האדם מסוגלת לראות למעלה מן הזמן מסוף העולם אל סופו, אלא שהשי״ת מכסה ממנו: עיין לעיל ״זמן וחיים״).

כמו כן יש לשאול, בדור המבול שנתחייבו כליה, לשמים, למה לבקוע מעיינות תהום וארובות השמים ולדונם ברותחים וכו'?! והרי כל חיי אנוש תלויים בהשפעה תדירית מהשי״ת, אין צורך אלא שיסיר ה׳ את השפעתו ויתבטלו כרגע?

אנו נענה שתי תשובות בדבר, ולשתיהן יש השלכות אלינו.

 

א. אומר הרב דסלר כשאדם מעניש – לפעמים זה לצורך נקמה, פריקת תסכול, כעס, או כל מידה רעה אחרת.

אצל הקב"ה אינו כן. עונשי ה' הם כדי ללמד.

עבירה = זלזול בדבר ה'. עונש = לימוד לציבור מהי חומרת הדבר של המזלזל בדבר האלקים.

 

מספרים על החפץ חיים שפ"א א"ל דרשן שדיבר שעתיים ולא נראה לו שזה עשה שום רושם. [פ"א השיב הח"ח – נו – לפחות שעתיים הם נמנעו מלדבר לשה"ר!…] השיבו הח"ח שאין לנו לדעת מה גודל ההשפעה ועל מי, אבל גם אם אדם אחד יושפע, ולו יהי שהאדם הזה הוא אתה – כבר היה שווה!

אמבולנס שולחים גם לחולה אחד…

הלכתי השבוע לשבעה של יהודי שקראו לו אברהם לוי, מבאי המדרשה בית אליהו בבקרים. יהודי שבקושי רב היה מסרך רגליו ומגיע למדרשה במסירות נפש. יש לו שלשה ילדים, ושלשתם אברכים בני תורה, אחד רב מוהל ומקדש וכו'. שאלתי אותם איך אביכם זכה לזה, הרי הוא תושב פרדס כץ וכאן המציאות הייתה שונה?

השיב לי בנו – למדנו בישיבה של הרב כוחי. באו אלינו הבייתה פעילים ורשמו אותנו לשם. בתחילה הגדול נרשם, ואח"כ באופן טבעי באו האחים אחריו. כל שאר החברים שלנו מהשכונה נשארו בביה"ס… ומה יצא מהם?…

מאמץ של יהודי אחד – מניב משפחות של דורות של בני תורה!!

כך סיפר גם הגר"י גלינסקי על פעיל נוברהדוק שהלך לרשום לישיבה בחור צעיר, ואמו שאלה אותו יש בישיבה מה לאכול? קצת לחם? איזה! השיב הפעיל, יש חבית גדולה של חמאה, וחבית גדולה של ריבה, ואוכלים כמה שרוצים!! אם כך, אמרה האם, אני שולחת אותו אתך. כשאני הגעתי לישיבה – מספר הרב גלינסקי כבר לא היו החביות הללו… אבל הבחור – כן היה, וקראו "יעקב ישראל קנייבסקי".

הרב עטיה אמר שכדאי היה להקים את כל ישיבת פורת יוסף – בשביל להוציא הרב עובדיה אחד!

 

ה' מודיע לאברהם על השמדת סדום.

ומה התועלת בהודעה לאברהם, הרי כתוב ״למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו״. היינו למען ילמדם את דרכי ה׳ ויתקנם שלא יבואו לזלזל בקדושה. וכל ענין עונש סדום ההפוכה כמו רגע באופן נורא היה משום תיקון זלזול הכנסת אורחים: ״גאון שבעת לחם… ויד עני ואביון לא החזיקה״ (יחזקאל טז, מט). עיקר כל העונשים הוא שהחטא גרם לזלזול הקדושה בעולם, והעונש מתקן זלזול זה. כמה הם כבר בני ביתו?? בשבילם הכל כדאי!!

 

כך גם ענין המבול. ומי ילמד? נח ובניו. שמונה בני אדם ותו לא! מכאן חומר תיקון הזלזול.

 

כמה עלינו להחשיב כל יהודי, וכל התעוררות!! אינך יודע איזה יכשר!

אולם יש כאן דבר נוסף.

א) הנה מצאנו אצל אנשי סדום הרשעים הכופרים והמורדים בהשי״ת, שכאשר הגיע זמן עונשם, כתוב בפרשת וירא: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש, מאת ה׳ מן השמים" (בראשית יט,כד). ופירש שם רש״י: וה' המטיר, בעלות השחר, כמו שנאמר וכמו השחר עלה. שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה. לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה. אמר הקב״ה, אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין. ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי חמה אומרים, אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים. לכן כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים. עכ״ל רש״י.

וגם כאן לא מובן, מתי יגידו עובדי החמה והלבנה את דבריהם? ודאי כאשר הם יתחילו להרגיש איך שהם נשרפים מהגופרית והאש. ומיד אחר כך, הם ימותו. אם כן מה איכפת לנו שיגידו כך? הרי בין כך מיד כולם ימותו.

ואין לומר שזה הולך על עובדי החמה והלבנה שבעולם, שהרי מדויק מלשון רש״י שזה הולך על אנשי סדום, כמו שכתב רש״י בלשונו: 'לא היינו חרבים'. אם כן, מה יש לנו לחוש לדבריהם, הרי אף אחד לא ישמע את זה, כי מיד כולם ימותו.

תמיהה דומה יש בנוגע לקריעת ים סוף.

"וידבר ה׳ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות בין פי החירות ובין הים, לפני בעל צפון, נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו (מפרש רש״י שהוא לשון כבוד. כשהקב״ה עושה דין ברשעים, מתגדל ומתכבד). וידעו מצרים כי אני  ה' ויעשו כן" (שמות יד,א-ה).

ובאבן עזרא (שמות יד, ד) כתב וזו לשונו: וידעו מצרים כי אני ה׳, הנשארים. גם הנטבעים לפני מותם עכ״ל.

מדברי האבן עזרא משמע שסובר, שמי שנשאר במצרים ולא יצא למלחמה, נשאר בחיים, וכשיטת הרשב״א והריטב״א. ממה שפירש בהתחלה שוידעו מצרים כי אני ה׳, הולך על הנשארים. אבל מפורש עוד מדברי האבן עזרא, שבאמת היתה מטרה להודיע גם לנטבעים לפני מותם, את הידיעה הזו כי אני ה׳. וצריך להבין, איזו מטרה יש בזה.

 

ונשאלת השאלה, מה התועלת בידיעתם שידעו כי אני ה', כמה רגעים לפני שהם מתו, הרי הם לא יוכלו שוב לחיות על פי ידיעה זו, ולשם מה יעשה הקב״ה כל כך אותות ומופתים עבור מיליוני אנשי מצרים, הן היוצאים להילחם, והן הנשארים במצרים, בעוד שמיד אחר כך כולם ימותו.

ב.

ונראה לפרש בס״ד, שלמעשה יש מטרה לכל הבריאה להגיע להכרה בה' יתברך, וכמו שאנו מתפללים על זה בכל יום בתפילת על כן נקוה, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון.

גם בתפילות הימים נוראים אנו מתפללים, ובכן תן פחדך ה׳ אלוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת. וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים. ונמצא לפי זה, שזהו מטרת כל הנבראים להגיע להכרה בה' יתברך.

 

אלא שהצדיקים מגיעים להכרה הזו מכוח בחירתם, ולכן הם גם זוכים לחיות על פי ידיעה זו, ולקיים מצוות ולזכות לחיי נצח. והרשעים שלא רצו להגיע להכרה זו, גם הם חייבים להגיע להכרה זו בעודם בחייהם, אלא שמן השמים מכריחים אותם להגיע להכרה זו רק מעט לפני מיתתם, ומיד הם מתים.

באופן שכל הבריאה כולה מוכרחת להגיע להכרה זו, אם ברצון, ואם מתוך הכרח.

ולכן היה כדאי לה' יתברך לעשות את כל מה שעשה בקריעת ים סוף, כדי שהמצרים יגיעו להכרה בה' יתברך גם רגע לפני מותם, משום שזוהי מטרת הבריאה. וכן הנשארים במצרים, גם הם היו צריכים להגיע להכרה זו, בין אם הם נשארו בחיים, ובין אם גם הם מתו.

ולכן מובן מזה, שלא יועיל לרשעים כלום, וגם רשע הכופר בעיקר, בסופו של דבר הקב״ה יכריח אותו להגיע להכרה אמיתית במציאות ה׳.

אלא שכיון שהקב״ה הכריח אותו לזה, לכן הוא יביא אותו לזה רק לפני מותו, כדי שמיד ימות, ויצטער שאין לו כבר אפשרות לחיות על פי האמת שנתגלתה לו, שאין לשער עד כמה עמוקים יסורים אלו.

ולכן אשרי מי שמגיע להכרה זו מעצמו, ששכרו הוא, שזוכה לחיות על פי הכרה זו.

 

נתאר לעצמנו אדם שמגלה שלפני חמש דקות תם הזמן שיכל להגיש את הכרטיס העולה בגורל ומזכה אותו בחמישים מיליון דולר. יש לתאר את צערו וגודל חרטתו? זה מצבו של הרשע רגע לפני מותו. הוא רואה שכל ימיו טעה וסובב בכחש את עצמו.

 

יסוד הדברים. כל הבריאה מוכרחת להגיע לאמונה, ומי שלא יעשה את זה מרצונו, יוכרח לעשות את זה בעל כורחו, ולא יועיל לו כלום לברוח מזה. ולכן גם אנשי סדום חייבים להגיע לאמונה ברורה בה' יתברך, אפילו אם מיד אח"כ כך ימותו. ולכן הביא הקב״ה עליהם את הפורענות בעלות השחר, כדי שיגיעו לאמונה עוד בחייהם, אע״פ שמיד אחר כך הם ימותו.

ג.

וכאשר נתבונן נראה, שהפסוקים ודברי חז״ל מלאים מיסוד זה, שלא יועיל לרשעים כלום, ובעל כורחם הם יגיעו לאמונה בה׳ ובכל יסודות האמונה, אלא שהם יקבלו עונש שמיד הם ימותו, ולא יזכו לחיות על פי אמונה זו. ונפרש כמה דוגמאות כדי לראות בבירור את היסוד הזה.

ועל פי זה יתכן לפרש בס״ד את המעשה המובא בברכות (נח,ע"א).

הגמרא מספרת שם, שרב ששת היה סגי נהור. ופעם אחת הגיע המלך לעירו, והלכו כולם לקבל את פני המלך, וגם רב ששת קם והלך עם כולם.

מצא אותו צדוקי אחד ואמר לו, הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אבל הכדים השבורים להיכן הולכים? כך, מי שרואה בעיניו, ילך לקבל את המלך. אבל אתה שאינך רואה, הרי אתה כמו כד שבור, שהרי אינך יכול לראות את המלך, להיכן אתה הולך?

השיב לו רב ששת, בא ותראה, שאני אדע יותר טוב ממך, מתי המלך מגיע.

מספרת הגמרא, שעברה קבוצה ראשונה של חיילים, וכאשר נעשה שקט, אמר לו הצדוקי לרב ששת: עכשיו בא המלך. אמר לו רב ששת: לא בא המלך. עברה קבוצה שניה של חיילים, כאשר נעשה שקט, אמר לו הצדוקי, עכשיו בא המלך: אמר לו רב ששת, לא בא המלך. עבר קבוצה שלישית של חיילים, כאשר נעשה שקט, אמר רב ששת לצדוקי: ודאי עכשיו בא המלך.

שאל אותו הצדוקי, מנין לך דבר זה. השיב לו רב ששת, משום שמלכות הארץ הוא כעין מלכות שמים. וכתוב (בספר מלכים א׳. פרק י״ט): "צא ועמדת בהר לפני  ה' והנה ה׳ עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה׳. ואחר הרעש אש, לא באש ה׳. ואחר האש, קול דממה דקה".

כאשר עבר המלך, פתח רב ששת ובירך את הברכה שמברכים על מלכי עובדי כוכבים, ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. אמר לו הצדוקי: למי שלא ראית אותו, אתה מברך. ורב ששת לא ענה לו.

שואלת הגמרא, ומה היה על אותו צדוקי, איזה עונש הוא קיבל על זה שהוא קרא לרב ששת כד שבור, וחשב שהאדם הוא רק גוף, מבלי נשמה. ומי שיש לו גוף עם פגם, הוא נחשב לכד שבור, שאין מה לעשות עמו.

אומרת הגמרא, יש אומרים שחבריו של הצדוקי נקרו את עיניו. ויש אומרים שרב ששת עצמו נתן בו את עיניו, ונעשה גל של עצמות.

ויש להקשות, שאם רב ששת הבין שמגיע לצדוקי עונש מות, על מה שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים וקורא אותם כד שבור, למה הוא המשיך לדבר עם הצדוקי ולהסביר לו שהוא רואה יותר טוב ממנו. ולמה מיד כשהוא קרא לו כד שבור, הוא לא עשאו גל של עצמות?

וגם לפי השיטה שחבריו נקרו את עיניו, משמע שמן השמים הענישו אותו רק לאחר כל המעשה, ולמה לא נענש מיד כשקרא לרב ששת כד שבור?

אלא שזהו מה שביארנו קודם. אם רב ששת היה מעניש אותו מיד, או שחבריו היו מענישים אותו מיד, הוא לא היה רואה את האמת, שרב ששת מכוח התורה שבו ידע יותר טוב ממנו, והוא לא היה מבין עד היכן מגיע כוחם של חכמי ישראל. לכן רב ששת הסביר לו את האמת, שחכמי ישראל יודעים יותר מכל אחד, מכוח חכמת התורה. ורק אחרי שהשיג את האמת, אז נענש. כדי שימות או יענש מתוך הכרת האמת. אבל הוא כבר לא יזכה לחיות ע״פ השקפה זו, כמו שמענישים מן השמים את כל הרשעים,

ה.

עוד מעשה, המובא בבא בתרא (עה, ע"א). הגמרא מספרת שם, שרבי יוחנן ישב ודרש, עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים וחוקק בהם עשרים על עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים. ליגלג עליו אותו תלמיד, עכשיו אבן טובה אפילו בגודל של ביצת עוף ששמו ציצלא, אין בנמצא, ואבנים טובות בגודל כזה יהיו נמצאות?

לימים הפליגה ספינתו בים, וראה את מלאכי השרת שהיו מנסרים אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים, וחקוק בהן עשר ברום עשרים. אמר להם: אלו למי? אמרו לו: שעתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים. בא לפני רבי יוחנן, אמר לו, דרוש רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו רבי יוחנן, ריקא! אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות.

לפנינו מעשה נפלא, תלמידו של רבי יוחנן רואה מלאכי השרת, ושואל אותם והם משיבים לו, וכל זה למה? כדי שיתאמת אצלו דברי רבי יוחנן.

אומנם יש לשאול, כיון שסוף סוף הוא לא האמין לרבי יוחנן, למה טרחו מן השמים להראות לו את אמיתות דברי רבי יוחנן?

 ועוד, כיון שרבי יוחנן הבין שבגלל שהוא לא האמין, מגיע לו עונש מיתה, למה סיבבו מן השמים שימות רק לאחר שראה את אמיתות דברי רבי יוחנן. ולמה לא סיבבו מן השמים שרבי יוחנן ידע שהוא לא מאמין, ויתן בו עיניו מיד. ואם כבר טרחו מן השמים להראות לו את המלאכים, למה סיבבו שימות? הרי עתה הוא מאמין, ויוכל להמשיך לחיות את חייו כאדם מאמין.

אלא הוא הדבר אשר דברנו. ברור הדבר שאותו תלמיד היה חייב מיתה משום שליגלג על דברי חכמים. אומנם אם היה מת מיד, היה מת מתוך מחשבה שדברי ררבי יוחנן אינם אמת, והרי מטרת כל הבריאה לבא לאמונה, לכל הפחות רגע לפני המות.

לכן הסכימו מן השמים לתת לו גילוי מוחשי עם מלאכי השרת, כדי שיראה את האמת, ומיד אח״כ ימות מתוך אמונה. ולא זכה להמשיך לחיות את חייו מתוך אמונה, משום שכיון שלא הגיע לאמונה מכוחות עצמו, לא זכה לחיות חיים כאלו, אלא רק להגיע לאמונה ולמות מיד אחר כך.

מכאן נלמד עד כמה חשובה הכרת האמונה שלשמה נברא העולם, גם אם הברואים יכירו בה רגע לפני מותם!

ב) וכך מצאנו עוד בפרשת בהעלותך (במדבר יא,ד) שבני ישראל בכו ואמרו מי יאכילנו בשר, ומפורש שם ברש״י (פסוק כב) ששיטת רבי שמעון, שבאמת חשבו ישראל, שקצרה ידו של הקב״ה, ואין בכוחו להספיק בשר לכל ישראל.

ובאמת מצד זה, היה ראוי להם להיענש מיד ולמות. אמנם מפורש שם (פסוק לא) ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים וגו', הממעיט אסף עשרה חמרים וגו'. ועל ידי זה הם ראו שידו של הקב״ה לא קצרה, והוא יכול להשפיע להם בשר בשפע רב. ולאחר, שהגיעו לידיעה זו כתוב: "הבשר עודנו בין שיניהם ואף ה׳ חרה בעם ויך ה׳ בעם מכה רבה מאוד", הרי לנו גם כאן שהם נענשו רק אחרי שהגיעו לאמונה בעל כרחם.

ג. את היסוד הזה מצאנו עוד בספר מלכים (ב', פרק ז) מסופר שם על תקופה נוראה בעם ישראל, כאשר בן הדד מלך ארם, עשה מצור על שומרון, עד שהרעב הגיע למצב שראש חמור היה עולה שמונים כסף, ורובע קב של צואת יונים עולה חמישה כסף, ואלישע הכריז נבואה בדבר ה' שמחר בשעה הזו ימכרו סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל, בשער שומרון.

כתוב אחר כך, ויען השליש אשר למלך נשען על ידו, את איש האלוהים ויאמר, הנה ה׳ עושה ארובות בשמים, היהיה כדבר הזה, ויאמר הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל. אלישע אומר לו, אתה עצמך תראה את זה בעינים שלך, אבל לא תזכה ליהנות מברכה זו. וכך היה אחר כך, שהעם רמסו אותו מרוב הדוחק שהלכו לשלול שלל, והוא מת, לאחר שראה בעיניו את קיום דבר ה׳. וגם כאן יש להקשות, אם אלישע מבין, שעל דברי כפירה אלו מגיע עונש מות, למה הוא צריך לומר לו הנך רואה בעיניך? שיגיד לו, בגלל שאמרת כך, תמות. ומיד הוא ימות. והתשובה לזה, שאם השליש ימות מיד, נמצא שהוא מת מתוך כפירה, ולא מתוך אמונה בה' יתברך שבכוחו לעשות הכול נגד הטבע.  לכן אלישע אמר לו, הנך רואה בעיניך, ותגיע להכרה זו עוד בחייך, אבל מיד אחר כך תקבל עונש למות, על מה שכפרת ביכולת ה' ובנבואת עבדיו הנביאים. (ועיין עוד בפרשת אמור, מאמר חיזוק באמונה בשכר ועונש״, מה שביארנו עוד מיסוד זה בס״ד).

ומצאנו בגטין (נו, ע"ב) שאצל טיטוס, ההנהגה היתה מן השמים ללמדו אמונה גם לאחר מותו. כדאיתא שם, שאמר לפני מותו, שישרפוהו לאחר מותו ויפזרו את אפרו בשבעה ימים, כדי שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמידהו בדין. הרי שהיה סבור שבאופן זה שיפזרו את אפרו בשבעה ימים, אין כח בהקב״ה להעמידו בדין. וכשהעלהו אונקלוס באוב, שאל אותו דינו של אותו האיש במה, השיב לו שדנים אותו במה שפסק על עצמו, כי כל יום אוספים את אפרו, ודנים אותו, ושוב שורפים אותו ומפזרים את אפרו בשבעה ימים. הרי שלימדוהו אמונה גם לאחר מותו, בחלק שלא השיג בחייו. ולמה רשעים אחרים למדו אמונה בחייהם קודם מותם, וטיטוס זכה ללמוד אמונה גם לאחר מותו?

ונראה שהוא משום שטיטוס למד אמונה גם בחייו, ובכל פעם התקדם מעט, לכן גם לאחר מותו זכה להתקדם. שהרי מפורש בגמרא שבהתחלה כבר האמין טיטוס באלוהי ישראל, אומנם הוא חשב שהוא טיטוס יותר גיבור ממנו, ולכן אמר: 'אי אלהימו צור חסיו בו', וחירף וגידף כלפי מעלה ועשה מה שעשה בקודש הקדשים. וכשנטל סיף וגידר את הפרוכת ונעשה נס ויצא דם, והיה סבור שהרג את אלוהי ישראל.

וכשעמד עליו נחשול בים, הבין שאלוהי ישראל קיים, אבל חשב שכל כוחו הוא רק במים. וכשעלה ליבשה ונכנס יתוש לתוך חוטמו, הבין שאלוהי ישראל קיים גם ביבשה. אבל עדין חשב שאין בכוחו לאסוף את אפרו מן הים ולהעמידו בדין. הרי לנו שבמה שראה האמין, ובכל פעם התקדם יותר באמונה. לכן המשיכו ללמדו אמונה גם לאחר מותו.

אבל שאר הרשעים הכופרים בה' יתברך, אין להם זכות להתקדם באמונה במותם, משום שגם בחייהם לא התקדמו באמונה. אלא מגלים להם את האמונה בחייהם, ומיד מתים. וכן אצל ישראל שתובעים מהם אמונה, מי שלא מאמין בפרטים מסויימים עד שיראה, גם כן מגלים לו את האמונה בחייו ומיד מת, כעובדא של תלמיד רבי יוחנן.אשרי מי שמגיע לאמונה מכוחות עצמו, שאז שכרו שהוא חי את חייו מתוך אמונה. אוי להם לרשעים, שמגיעים לאמונה בעל כורחם, אבל כבר אין להם זכות להמשיך לחיות את חייהם על פי האמונה. וכמו שרואים גם בפרשת השבוע שכתוב, וידעו מצרים כי אני ה׳, ומיד מתו. ולכן אשרי מי שמתאמץ להאמין בכל יסודות האמונה בכוחות עצמו, שאז יחיה חיים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא.

 

פרשת וירא

במסלול הבטוח לא זקוקים לרופאים

רשות לרופא לרפאות

בראשית פרק יח, א-ב (א) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה֔' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: (ב) וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה: מבאר רש"י: והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם.

המלאך שבא לרפאות את אברהם היה רפאל.

לכאורה זה תמוה – למה צריך אברהם מלאך לרפואה? והרי בגמרא במסכת בבא בתרא דף טז מובא:

"רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם – תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה. אמר אביי, היינו דאמרי אינשי: אידלי יומא אידלי קצירא". כשהשמש עולה ברקיע – החולים עולים מחוליים ומתרפאים.

ומדוע שלא יסתכל אברהם באבן אשר בצווארו – ויתרפא? למה נזקק למלאך?

ועוד – היכן היא האבן הזו – התלויה בגלגל חמה ומה טיבה?

כדי לבאר את הענין נרצה להכנס לענין הרפואה ועיסוק בה על פי מקורותינו:

 

המסלול הבטוח [מזקנים אתבונן, הרעיון של שלח לך – מהרב דיסקין, עם תוספות]

ידועים הם דברי רבנו הרמב׳׳ן (בחוקותי כו,יא) בענין מה שאמרו חז״ל ״ורפא ירפא ־ מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות״.

אמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אך אם ניתנה רשות לחולה לדרוש ברופאים, זה ענין אחר;

כאן יש ״לכתחילה״ ו״בדיעבד״. ״בהיות ישראל שלמים וכן רבים … לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה׳ לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא… כי אני ה' רופאך…

וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים …

ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב על אסא המלך) "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים"… אבל הדורש ה׳ בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳״. עכ"ל.

האם זאת אומרת שכל מי שמבקר אצל הרופא עושה מעשה מפוקפק?

האם גדולי ישראל אינם הולכים לרופאים? רבותינו בדורות קודמים, קדושי עליון, דרשו ברופאים. כיצד זה מסתדר עם דברי הרמב"ן?

הסיבה שדור המדבר לא נכנסו לארץ

אבן עזרא על שמות פרק יד פסוק יג: (יג) התיצבו וראו את ישועת ה' – כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם.

התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל.

והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

א. דברי הראב"ע מתמיהים, שהרי מפורש בפרשת שלח לך שהטעם שלא נכנסו אותו הדור לארץ היה משום שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמ"ש [במדבר פרק יד] (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

וא"כ איפוא מדוע נצרך הראב"ע לטעמים חדשים שלא כתובים במקרא?

ב. ועוד יש להקשות לשיטת הראב"ע – האם הם באמת היו מסוגלים לצאת ממצרים? להלחם בעמלק? לקרוע הים? אלא מאי, הקב"ה עשה להם ניסים, א"כ מדוע שלא יעשה להם ניסים גם בכניסתם לארץ?

חטא המרגלים

כדי להבין את הדברים, עלינו לחזור לאחור לפרשת שלח לך. בנ"י מבקשים לשלוח מרגלים לתור את הארץ. הדבר לצנינים בעיני ה'. אני אמרתי להם שהיא טובה, סופם שעתידים לטעות בה.

מה רע לשלוח מרגלים? לנסות להבין כיצד להכנס ולכבוש?

המעשה בסבא מנובהרדוק

פעם בא אדם לסבא מנובהרדוק וא"ל רואים שהפרנסה מקור בהשתדלות. זו עובדה…

היהודי הזה מצא למי לומר זאת… דוקא לסבא מנובהרדוק שהיה איש של אמונה ואחז שמי שמאמין לא צריך השתדלות – כ כפי שמסופר עליו (בספרו מדרגת האדם ע׳ קנ״ד, מביא המעשה ב־אחד״ בלי שיספר שהאחד היה הוא בעצמ), לילה אחד בשבתו בבית הבדידות ביער נתכבה נרו ולא היה לו נר אחר להדליק, והצטער צער גדול על ביטול התורה, אבל בטחונו היה חזק מאד שיזדמן לו משהו. פתח דלת הבית, ויצא החוצה לתוך היער, ובו ברגע נגש אליו איש בלתי מוכר לו והגיש לו נר, וייעלם ואיננו. הנר הזה הצניע וגנז לזכר הנס, ולאות ולמופת על בה הבטחון גם בלי שום השתדלות. לאחר חמש ועשרים שנה נשרף הנר בשעת השריפה בנובהרדוק. ושמח הסבא מזה, שמן השמים הורוהו שאינם צריכים למופת על אמיתת כח הבטחון, כי מציאות היא, ואך ההתפעלות המופרזת מהנס הוא חסרון במדרגת הבטחון, שצריך האדם להיות במדריגה גבוהה כזו שירגיש את הנס שבטבע חידוש בנס עלה מבנסתר, כי כולם נסים:

ענהו הרב מעשה באדם שהתווכח עם אשתו במה כדאי לסחור, הוא סבר להיות סנדלר, והיא הציעה שיהיה שען. הוא לבסוף בחר בסנדלרות. יום אחד לאחר שנים רבות של עבודה, הוא פונה לאשתו ואומר לה, תראי איזה מזל יש לנו שהקב"ה נתן אז בליבי להיות סנדלר ולא לשמוע בקולך להיות שען. ארבעים שנה אני בעסק, ומעולם לא קרה שבא אלי אדם לתקן שעון, כל הבאים מבקשים רק לתקן מנעלים…

אם הייתי שען הייתי גווע ברעב…

ענתה לו אשתו שוטה שבעולם, באים אליך כי יודעים שאתה סנדלר, אך אם היו יודעים שאתה שען, היו פונים אליך בהתאם.

כך אתה השיבו הסבא, מי שרוצה שהפרנסה שלו תבוא מהקב"ה היא תבוא מאתו ית', אולם מי שבוחר שתבוא מנעלים- היא תבוא מנעלים.

תבחר מסלול

נמצא שישנם שני מסלולים בהם ניתן לעבור את העולם הזה. המסלול המגושם והארצי, והמסלול הרוחני. האדם בוחר לו את המסלול, ושם מנהיגים אותו.

אדם שבחר בדרך חתחתים, מלאה מהמורות ובורות, שלא יתלונן שנפל ונחבל.

היית בוחר ב"מסלול הבטוח", הייתי מוגן ובידיים טובות!

ההנהגה של הקב"ה עם האדם במידת הבטחון שככל שהאדם מעמיד עצמו במצב של בטחון בקב"ה כך ה' מסייעו ומצילו, וככל שהאדם סומך על עצמו, ה' מניחו ביד עצמו ומסיר השגחתו מעליו.

ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו, אין כאן כפילות לשון, אם אתה תבטח בה', אזי ה' יהיה מבטחך ויסייע בידך. אולם אם לא תבטח בה', אזי לא יהיה ה' למבטח לך ולמנוס לך.

המסלול שבחרו המרגלים והעם

העם מבקשים לשלוח מרגלים.

מדוע? הרי אתם יצאתם ממצרים על כנפי נשרים, בניסים על טבעיים, מי שהוציאכם ממצרים יכניסכם לארץ! לא צריך לשאול הרבה שאלות!

אבל הם בחרו במסלול הטבעי. אנו נבדוק, את הארץ, אנו נראה את העם היושב בה, את הביצורים והצבא.

משה שלח אותם והוא מבקש מהם לתת את ליבם לששה עניינים:

(ספר במדבר פרק יג טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:.

כולם ענו על חמשת השאלות הטבעיות, החזק הרפה, הבמחנים אם במבצרים כו', רק יהושע וכלב ענו על השאלה הרוחנית, השישית –  היש בו עץ – אדם היכול להגן כעץ. ותשובתם – סר צילם מעליהם– היה להם אדם כשר שהיה מגן על דורו כעץ.

הויכוח א"כ בין יהושע למרגלים כיצד להתבונן על הכניסה לארץ, בצורה צבאית בטחונית, או רוחנית אלקית.

כשמסתכלים במבט רוחני – לא מפסידים

סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מדהים שאירע בארץ בשנת התשס"ה:

"ישנו יהודי חשוב שזכה לעשות חיל בעסקים. הוא ביצע עסקאות מוצלחות ושמו הלך וגדל בכל מקום בעולם. הוא פתח מפעלים וההצלחה האירה לו פנים. והנה, באחד הימים, רצה הוא לערוך עסקה חדשה ומפתה שעמדה על הפרק, אך לצורך כך הוא נזקק להלוואת ענק –  300,000 ₪ זה היה הסכום שנדרש לו לביצוע העסקה. הכספים הרבים שהשקיע וההלוואות הרבות שכבר לקח לעסקאות אחרות לא אפשרו לו להשיג סכום שכזה. הוא החליט להגיע לביתו של אחד הגבירים החרדים בארץ ולבקש את עזרתו. הוא קבע עמו פגישה והגיע לביתו. "שלום עליך", פנה העסקן החרדי אל הגביר. "זקוק אני בדחיפות לעזרתך. הנני עסקן חרדי גדול בעל חברת… וכעת ישנה עסקה גדולה שעומדת על הפרק ועל מנת שאוכל לבצעה, דרוש אני להלוואה של  300,000 ₪ מיידית. אנא, עזור לי וב"ה אשיב לך סכום זה בעוד מספר חודשים".

הגביר החרדי שהיה נדיב לב, שמע את דבריו והנהן בראשו כאות הסכמה. "אך מי הם הערבים שלך?", שאל הגביר את העסקן. "מי הם האנשים הערבים, שאם לא תחזיר לי את הכסף, אגבה מהם את הסכום המלא?". העסקן החרדי הביט בגביר בתמיהה ואמר: "אתה פוגע בי! אני נראה לך כאדם לא אמין שיגנוב לך את הכסף? הרי שמי מפורסם בכל הארץ!".  "חלילה", אמר הגביר, "אינני חושד בך, אך  300,000 ₪ זה לא סכום קטן, ולשם כך אני צריך ערבים". "שמע, איני מסוגל לבייש את עצמי ולבקש מאנשים שיהיו ערבים שלי, אך אם אתה רוצה, אני מוכן שרק מישהו אחד יהיה הערב שלי, והוא – הקב"ה. אם לא אחזיר לך את הכסף – הוא יחזיר לך אותו", אמר העסקן בתדהמה לגביר. הגביר התאושש מדבריו ואמר: "בסדר גמור, תחתום לי על שטר ההלוואה ולמטה נכתוב כי הקב"ה הוא הערב שלך, במידה ולא אקבל את כספי". הגביר הוציא שטר ובו נחתמה פרטי ההלוואה וזמן הפירעון, כשבשולי השטר נכתב כי בורא עולם הוא הערב.

והנה, עברו להם הימים והחודשים וזמן הפירעון הגיע. הגביר הרים את השפורפרת והתקשר אל העסקן, אך מהצד השני של השפורפרת אין קול ואין עונה. הוא ניסה להשיג אותו בכל דרך אפשרית, דרך קרובי משפחה וחברים, אך מאמציו עלו בתוהו – העסקן לא עונה לטלפונים ואין מי שיודע היכן הוא נמצא. חששותיו של הגביר התאמתו, כנראה שהעסקן לקח את הכסף וברח עמו. מה עושים עכשיו? על פי העסקה שנחתמה, אם העסקן לא יחזיר את כספו, הערב, הלא הוא הקב"ה, מתחייב להשיב את הכסף.

הגביר הרים את עיניו לשמיים ופנה אל הקב"ה בשפה שלו: "ריבונו של עולם, הסכמתי לעזור לאותו עסקן שהיה זקוק לעזרתי והסכמתי להלוות לו, כי נתתי בך אמון שאתה הערב שלו, ובמידה והוא לא ישיב לי את הכסף – אתה הוא זה שתשיב לי את הכסף. אך לא את הכסף אני דורש ממך, בורא עולם, כסף ב"ה לא חסר לי. אך בקשה אחת יש לי ממך – יש לי בת בוגרת בבית, כבת 25 שלא מצאה את זיווגה מזה מספר שנים, אנא ה' שלח לה את החתן שלה, זוהי בקשתי ממך בהלוואה זו. בעבור האמונה שבטחתי בך והסכמתי להלוות לעסקן את הכסף – שמע את בקשתי ושלח לה את זיווגה", אמר והחזיר את שטר ההלוואה.

לא עברו שבועיים ימים… ובתו של הגביר התארסה בשעה טובה ומוצלחת. בבית הגביר נערכה מסיבת האירוסין כשהגביר מודה לה' על החזרת ההלוואה.

והנה, לאחר מספר שבועות דפיקות בביתו של הגביר. היה זה העסקן החרדי שנעלם בפתאומיות. "שלום עליכם", אמר העסקן והוסיף להתנצל: "אני ממש מבקש את סליחתך על איחור מועד תשלום ההלוואה, לא הייתי בארץ תקופה ארוכה, וכעת באתי להשיב לך את כל ההלוואה, הנה היא לפניך", אמר והוציא סכום של  300,000 ₪ ממזוודתו. "אין בכך צורך", חייך הגביר, "הערב כבר שילם על הכל". העסקן התבלבל לרגע ואמר: "אל תתלוצץ עליי, אמרתי לך שאני מתנצל על האיחור, קח בבקשה את כספך". אך הגביר השיב ואמר: "איני לוקח את הכסף הזה, הוא לא שייך לי, אני כבר קיבלתי את הלוואתי, אומנם לא בכסף, אך קיבלתי זאת בדבר השווה יותר מכך, ולכן הכסף שבידיך לא שייך לי". הגביר סיפר לעסקן את המאורעות, אך העסקן לא הסכים לקחת את הכסף אליו. "הכסף הזה שלך ואני אעמוד במילה שלי", הוא אמר.

לבסוף הם החליטו ללכת אל מרן הרב שטיינמן שליט"א שיפסוק להם בנידון. הרב שטיינמן שמע את דבריהם ואמר: "אם העשיר טוען כי הערב, הקב"ה, שילם לו את ההלוואה, הרי שאם כעת הלווה, הלא הוא העסקן, רוצה להחזיר את הכסף – עליו להשיב את הכסף אל הערב, שהרי הערב 'שילם על כך'". "כיצד אשלם את הכסף לקב"ה?", שאל העסקן את הרב שטיינמן שליט"א. הרב שטיינמן הביט בעסקן ואמר לו: "השנה היא שנת השמיטה, ואם אתה רוצה לשלם את הסכום לקב"ה – תן את הכסף ל 'וועד השמיטה' בארץ ישראל המאפשר לחקלאים לשמור על השמיטה", וכך עשה.

 

הביאור בראב"ע

וזה עומק דברי הראב"ע, בודאי שאם הם היו בוחרים לסמוך על הקב"ה היו נכנסים לא"י ללא מלחמה, ללא מאבק ארוך, כמו שנלחמו מלחמה קצרה כנגד סיחון, עוג, אבני אלגביש היורדים מן השמים, את הצרעה ישלח ה"א לפניך והמם מהומה גדולה וכו'.

אולם הבעיה הייתה שבמקום ללכת על בטחון הם התחילו לשאול את חוו"ד של המטכ"ל, והשב"כ, והמוסד, והם אכן תיארו להם כמה טילים יש, כמה צנטריפוגות כבר פועלות, כמה כורים כבר מוכנים, כמה מטוסים ופצצות יש לאויב, והם נתקפו בחרדה.

הם הסתכלו במשקפיים צבאיות בטחוניות אמר להם הקב"ה אם מסתכלים בכאלה משקפים אכן צריכים צבא, צריכים מלחמות, צריכים נשק, ולזה גם יש כללים, הכללים הם שדור שפל שיצא מעבדות לא יכול לעמוד בכזאת מלחמה, אבל אם היו בוחרים בדרך של יהושע וכלב עלה נעלה והולכים עם משקפיים של בטחון בה', אזי לא היה צריך מלחמות ולא היה בעיה עם כך שהם עבדים.

וא"כ הכל מתורץ, האבן עזרא אינו ממציא טעם חדש, הוא מבאר שמותם במדבר אינו עונש, אלא מסלול שהם בחרו שכיבוש הארץ יהיה בדרך טבעית צבאית,

ואם זו הדרך, תיאלצו למות במדבר, כי באופן טבעי אכן אינכם יכולים להלחם.

 

והדברים מפורשים בספר שופטים:

שופטים פרק ג (א) וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ  ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: (ב) רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: (ג) חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: (ד) וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת  ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

רש"י  (ב) רק למען דעת – רק לדבר הזה לבדו הניחם למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה: רק אשר לפנים – שהיו עומדים לשרת את ה': לא ידעום – למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם: ע"כ.

בזמן יהושע לא היו צריכים ללמוד מלחמה, שהיו להם ניסים גלויים. ורק עתה שיצאו מכח האלוקי הוצרכו ללמוד מלחמה.

החזו"א ובן גוריון

ב"ג שר"י רצה לגייס בנות. החזו"א הודיע לאחותו שזה יהרג ואל יעבור, ואם יבואו לגייסם – שיהיו מוכנות למסור את הנפש, וכך גם פרסם לרבים.

כשאמרו לב"ג שלא יוכל להוציא זממו כל עוד החזו"א מתנגד, הוא שאל איזה משרה הוא נושא? דיין? רב ראשי? ראש ישיבה? אמרו לו לא, רב בבני ברק שכל העולם שומע בקולו.

[ב"ג הקים את הרבנות הראשית והיכל שלמה כדי שיוכל לשלוט ברבנים דרך המשכורת שהוא נותן להם. וכבר היה רב שתמורת הבטחה למינוי רב ראשי התיר ממזרים… הוא גם רצה להקים מחדש את מוסד הסנהדרין מאותה סיבה ופנה לרב הרצוג, והרב דחהו בטיעון שיש בעיה למצוא דיינים העומדים בקריטריונים… לדוגמא? "שונאי בצע" אנשים השונאים ממונם בדין" "מה הבעיה?" שאל ב"ג, הכל פונקציה של כסף, תוסיף עוד קצת כסף תמצא גם שונאי בצע… כך עובד הראש של מי של מעט זמן עמד על הראש…

כשפנו לרב של קרית אתא שיקבל משכורת מהרבנות הוא השיב להם שהוא רוצה להיות עצמאי. אמרו לו אנחנו לא נקבע לך מה לעשות. אמר להם אתה חושבים שאני אחכה מכם להוראות? כשאקבל מכם משכורת אני אגש אליכם כדי לשאול מה לעשות!].

בכל אופן הוא החליט שעליו לפגוש את החזו"א כדי לשכנעו בנחיצות הענין.

אמר לו ב"ג שר"י אם תפרוץ מלחמה, תקחו את הגמ' להלחם? אמר לו הרב משל על האדם שהלך בשלג וקפאו אוזניו ויעץ לו העגלון שישפשף בשלג ואכן הפשירו, וסיפר זאת לאשתו בשמחה, ואמרה לו מה הנס? והשיב לה תארי לך שהיה יום שטוף שמש, במה היייתי משפשף אזני?…

כך אתם לאחר שהחלטתם על גאולה טבעית "ניקח גורלנו בידינו", אתם חייבים צבא, אך אם לא הייתם מכניסים אותנו לבוץ הזהה, לא היינו צריכים צבא כלל!

בחרת במסלול הטבעי – וכעת אתה שואל אותי כיצד נלחם??

 

כדברי ספר חובות הלבבות – השער הרביעי – שער הבטחון – הקדמה:

ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיה ב יג): כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. ואמר (תהלים קו כ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ואמר הכתוב (ירמיה יז ז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ואמר (תהלים מ ה): אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואמר (ירמיה יז ה) : ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו, [יעזבהו ה' לנפשו] וייגע לריק, ויחלש כחו, ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב (איוב ה יג): לוכד חכמים בערמם, ואמר (קהלת ט יא): שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם, ואמר (תהלים לד יא): כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו, כמו שאמר הכתוב (איוב כז יט): עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, ואמר (משלי כג ד): אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואמר (משלי כג ה): התעיף עיניך בו ואיננו, ואמר (ירמיה יז יא): בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, או תימנע ממנו הנאתו בו, כאשר אמר החכם (קהלת ו ב): ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, ויהיה אצלו פקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו, כמו שאמר (קהלת ב כו): ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואמר (איוב כז יז): יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק.

אם סומכים על ה' אין שום חשש מגבורת האויבים ומכוחם, ואז גם עם של עבדים יכול לכובשם. אך אם באמת וסמכים על גבורתם- אזי אכן אתם צודקים, לא תוכלו לכובשה, ולא נותר לכם אלא למות במדבר.

לאור זאת נבין את אשר פתחנו בו

כיצד הרמב"ן שולל הדרישה ברופאים, הרי כך נהגו גם גדו"י?

ונקדים לכך את דברי המשנה: [ מסכת פסחים פרק ד משנה ט]

"ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו …גנז ספר רפואות והודו לו":

ספר תשב"ץ קטן סימן תמה

הא דאמרינן חזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו. וא"ת מאין בא לו ספר רפואות. וי"ל כשהיה נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע. עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם. ואותם רפואות כתבו בספר וזהו נקרא ספר רפואות:

מהרמב"ם משתמע ששיש הסוברים שהיה זה מחכמתו של שלמה.

ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל.

והרמב"ם בפיה"מ דוחה לחלוטין את דברי רש"י, ומקדים את הסברו:

 [י] הלכה זו היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה ג"כ לפי שיש בה תועליות. ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים… וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו.

ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו.

ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.

 

מה האמת? רש"י והרמב"ן – שיש ברפואה חוסר אמונה, או ברמב"ם שיש בזה ענין כמו אכילה?

מבאר הרב דסלר ששניהם אמת, רק מדובר בדרגות.

כשנתעמק בדבר נווכח ששיטות הרמב"ם והרמב"ן אינן חלוקות, אלא שכל אחד מדבר על מדרגה אחרת. המדרגה העליונה היא, שמבחין האדם בכל מקריו ובכל אשר סובב אותו את הנהגת השי"ת הישירה, שאינה תלויה בסבות, והוא יפנה בכל אשר הוא צריך רק אל השי"ת, כי הוא מקור לכל.

במדרגה זו, אם יחלה האדם ילך אל הנביא לדרוש לסבה הרוחנית של מחלתו, לידע מה השי"ת שואל מעמו, כדי לתקן את אשר עיוות, אם ילך אדם זה אל הרופא להתרפא ברפואה טבעית, בזה פונה לבו מהשי"ת, שכן מעשהו מורה כאילו אפשר חס ושלום לעקוף את רצון הבורא, ולהתרפא בלי לתקן את השורש הפנימי שגרם למחלה, את אשר חיסר ועיוות בעבודת ה'…

 

במדרגה התחתונה מבחין האדם בסבות טבעיות, לכן השי"ת מסתיר את הנהגתו ממנו, ומנהיגו באמצעות סבות טבעיות, כדברי הרמב"ן, "וה' הניחם למקרה הטבעים". אדם זה, אף שבודאי מוטל עליו להתפלל אל השי"ת לרפאותו, צריך להשתמש ברפואות טבעיות, ולהודות להשי"ת על שהמציא לו רפואה לחליו…

אדם הנמצא במדרגה זו, ובכל זאת מונע את עצמו מרפואה, משום שחושש להשתמש באמצעים טבעיים, עליו כותב הרמב"ם שזו איוולת, ודעתו קלה ומשובשת, כי הכלל הוא שעבודת האדם צריכה להיות לפי מדרגתו… (חלק ג עמוד רעא)

ואם כן –  הרמב"ן מדבר על אותה תקופה, שבה עמד עם ישראל בכל עניניו תחת השגחתו הישירה של הקב״ה ללא השפעה מצד מהלכי הטבע, בזמן שהקשר בין החטא למחלה היה ישיר ובלתי נמנע.

בתקופה זו, לא היה מקום לרופא לרפאות, כי ריפוי זה אינו מרפא את החטא שהוא שורש המחלה. כל עוד לא יתוקן החטא לא תעזור שום רפואה, וכשיבוא החטא על תיקונו ־ שוב אין צורך ברופאים! המחלה תיעלם מאליה.

מי שבכל זאת ילך לבקר אצל רופא, יעיד על עצמו שאינו חפץ להיות תחת השגחת הבורא עולם.

ואכן רפואתו אינה אלא על ידי הרופאים.

לא כן הם פני הדברים היום, דרכי ההשגחה הם בבחינת נסתר, השכינה בגלות, הטבע מכתיב את צעדינו, וההשגחה הפרטית מנווט אותו רק מאחורי הקלעים. במצב זה עלינו להכנע לתכתיבי הטבע, ולקיים את הציווי ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ על ידי שמירה קפדנית של חוקי הרפואה. אמנם עלינו להצר על כך שבעוונינו הגענו למצב זה, אך את הנעשה אין להשיב, ועלינו להתנהג בהתאם למצב הנתון.

 

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

ר' לעיל בנוסף סיפור דומה שסיפר קובי לוי ואירע בתימן.

כעת נבין את פרשת המלך

שאלנו – איזו מן מצוה זו – שימת מלך שתלויה בבחירתנו?

האמת היא, שאין לנו צורך במינוי של מלך; כל עוד שאנו חיים בהרגשה שה׳ הוא מלכנו, השולט עלינו לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, כל עוד שידיעה זאת היא המדריכה את כל חיינו, הרי אין לך מצב טוב מזה.

אך כשיאמרו ״אשימה עלי מלך״, אות היא לכך שהזמנים השתנו… הדבר מוכיח בעליל, שעם ישראל ירד מדרגתו, ששוב אין כאן הרגשה שלמה שחיים במצב של השגחה פרטית, והטבע כבר החל לתפוס מקום בחשיבה.

אות היא שבחרנו במסלול הגשמי.

במדה מסוימת, הגענו למצב שאנחנו ״ככל הגוים אשר סביבותי״… ואם אכן הגיעו למצב זה, אי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להמשיך ללא הנהגה נראית ומוחשית, ללא מלך בשר ודם המטיל את אימתו על הבריות. שהרי אם אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני!

אם הייתה יראת ה' – היה די שה' היה למלך עלינו, אך כשבוחרים במסלול הגשמי – ללא הקב"ה – ממילא אנו מדורדרים רוחנית, וזקוקים לגדרות וסייגים גשמיים שיטיל עלינו המלך!

ברגע זה אכן מצווה התורה: ״שום תשים עליך מלך!״ ־ חובה ולא רשות.

אם נעיין בספר שמואל (א,ח) נראה שהדברים מפורשים שם כדברינו. [וכך מפורשים במלבי"ם].

כאשר באו זקני ישראל אל שמואל בדרישה למנות להם מלך, נאמר: ״וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו״. מודגש כאן, שעצם האמירה היא שהיתה פסולה בעיני שמואל.

מה ענה לו הקב״ה? ״שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם״. הדברים מפליאים – בגלל שמאסו בה׳ חייבים לשמוע בקולם??

אלא מפורש כאן שעם כל השלילה שבה, מחייבת בקשה זו את מינויו של המלך.

משל למה הדבר דומה?

לבת הגביר שהשתדכה עם בן הרב, והגביר התחייב לתת את כל ענייני החתונה, רק עמד על כך שאבי החתן ילביש את בנו. האב אמר בשמחה, רק שאין לי פרוטה לפורטה. התעקש הגביר, והשידוך התבטל. הוצעה לגביר הצעה לשדך בתו לבן גביר אחר, שהיה הולל ופוחז, אך אביו התחייב לתת מחצה במחצה. כמעט והשידוך יצא לפועל, ולבסוף גם שם התפוצץ הענין. החליט הגביר לחזור לשידוך עם בן הרב. הרב שידע מכל הענין, שלל מכל את השידוך עם בת הגביר. מדוע? שאל השדכן, הרי כבר עמדתם לסגור! אכן השיב הרב, כי בתחילה סברתי שגביר זה מוקיר רבנן ומעריך תורה, אמרתי אכן ראוי להשתדך אתו, אך כעת שראיתי שהוא מוכן להשיא בתו לע"ה רק בשביל כמה אלפי דולרים ולוותר על חתן ת"ח, עם אדם מסוג זה אין רצוני להשתדך!

לאחר שבנ"י דרשו מלך והלכו על המהלך הטבעי, אמר ה' כעת הוכיחו שאינם ראויים להשגחתי וקרבתי, ולכן חובה כעת יהיה לשים עליהם מלך!

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

[ובעומק הענין – הסיבה שהם ביקשו מלך, מפני שהמסלול הרוחני – אמנם קורץ מאד, השגחה צמודה והצלה מן האוייבים מעל הטבע, אך מאידך מחייב מאד, כשהיו ישראל במדבר על כל צעד ושעל שלא עמדו בדרישות – כאן מתו כ"ד אלף, כאן הוקעו לנגד השמש, כאן נהרגו ע"י בני לוי כאן בערה בם אש ה' וכו'. השגחה צמודה היא תובענית ומחייבת, ואף אדם – לא אברך בכולל ולא בחור בישיבה ולא פקיד במשרד – מעונין שיצמידו לו מצלמות שמתעדות אותו ללא הפסקה לוודא שאינו מתבטל…]

 

כל עוד שאנו ״ככל הגוים אשר סביבותיי" אסור לנו להזניח את חובת ההשתדלות כפי שאנו מצווים לעשות;

אך בד בבד עם קיום חובה זו נזכור, שככל שנתקרב לה׳ ונוסיף להתחזק באמונה, אמצעים אלה ייהפכו למיותרים, ונזכה ליום שנוכל להכריז ״ה׳ הוא מלכנו״!

סיפור שסיפר קובי לוי:

את הסיפור הבא סיפרה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.

"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.

"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.

"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.

"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".

"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו."מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה". "אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן… "אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…". "וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה.

נמצא לסיכום שהאדם יכול לבחור לו מסלול. האם אתה במסלול הרוחני או הגשמי. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.

לאברהם אבינו הייתה אבן יקרה, שכל המסתכל בה מיד מתרפא.

מהי אותה האבן? האמונה בהשם. הדבקות בהשם. הידיעה שאין עוד מלבדו. אברהם היה בדרגה הגבוהה של דביקות כדברי הרמב"ן "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה׳"!

ואכן – אמונתו לא הכזיבה, והוא זוכה לביקור חולים מאת ה' ורופא בדמות רפאל שירפא אותו. רפואה רוחנית משמים ללא שום השתדלות גשמית.

אבל אברהם אבינו נפטר. כבר אין כמעט בנמצא אנשים שמסוגלים להגיע לכאלה דרגות, מפני שאין לנו אדם כאברהם שנוכל להסתכל עליו ולראות אלוקות, ולהתרפא מכח האמונה והבטחון בהשם.

מה עשה הקב"ה? "תלאה בגלגל חמה"

השמש מסמלת את הנהגת "הטבע". לכן הגוים עבדו לחמה. לכן הנוצרים סופרים לחמה. הנהגה טבעית קבועה. לאחר פטירת אברהם אבינו, הרפואה הפכה להיות "בדרך הטבע", גלגל חמה מרפא. שמש צדקה ומרפא בכנפיה! הולכים לרופא ולוקחים מרשם…

רק השרידים אשר ה' קורא – כמובא ברמב"ן – אכן חיים בצורה זו – ואינם נזקקים לרופא בשר ודם, וסומכים רק על בטחונם ואמונתם בהשם!

אבל עם כל זה – אברהם תלאה בגלגל חמה כאומר – שאו מרום עיניכם – כאותם הרואים את הנחש ומביטים עכ"פ למעלה ויודעים שהכל בסוף ממנו! את זה גם בדרגתינו צריך לזכור!

 

פרשת וירא

התמודדות מול נסיונות

 

בראשית פרק טז (א) וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר:

(ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְקֹוָק֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי:

(ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה:

(ד) וַיָּבֹ֥א אֶל־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ:

(ה) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל־אַבְרָם֘ חֲמָסִ֣י עָלֶיךָ֒ אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְקֹוָ֖ק בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיךָ:

(ו) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי־לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ:

רמב"ן בראשית פרק טז פסוק ו

(ו) ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:

 

דברי הרמב"ן על חטאו של א"א כשירד למצרים וסיכן את שרה, ולא בטח לכאו' בהשי"ת שיוכל לפרנסו ברעב. ומחריד שהעונש ע"ז היה בירידת בנ"י למצרים!

 

מדוע מגלה לנו זאת הרמב"ן ואינו מסתיר כפי שחז"ל הסתירו?

 

נסיונות הגדולים

דברי ר"י הוטנר [טובך יביעו ח"ב קב] במכתב עדוד לתלמיד על הטעות היכולה לנבוע מקריאת ספרים על גדולי ישראל- בוצין מקיטפיה ידיע, בגיל 6 היה בקי בחומש עם רש"י, בגיל 12 נבחן על שני סדרים, בגיל 15 גמר את הש"ס כו' בנש"ק כו' החינוך שקיבל מהוריו הצדיקים כו' הקרח שאביו שבר להטבילו במקוה כו'

אהובי וחביבי, שלום וברכה!

מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.

דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

 

היחידי שהיה הח"ח או' עליו ימש"ו- אדם הכהן. כשהיה יתום בן  10 יצא שמעו של העילוי מז'יטל וניסה לקרוא לו שיבא לראות רק את הספריה שלו. וכמעט שהלך, עד שברגע האחרון עצר עצמו וברח לוילנא ועם ישראל זכה לח"ח. מספרים על הח"ח שמעולם לא אמר על אדם מילה רעה, אולם על אדם א' היה הח"ח אומר תוך שהוא רוקע ברגלו  "ימש"ו ונמח שמו למהזכירו שרצה לאבדנו משתי העולמות!". לאדם הזה קראו אדם הכהן. יש רחובות בישראל על שמו. מדוע שינה הח"ח ממנהגו? משום שהאדם הזה ניסה למשוך את הח"ח בצעירותו להסכלה. ניתן לשער ולתאר את ההפסד של העם היהודי לדורותיו לו היה המושחת הזה מצליח במעשהו?  [דרך שיחה עמ' תרא]

 

 

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי" [תהילים פח, ו].

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.

באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.

החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.

 בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים!

אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.

הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!

מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.

מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.

אתה הוא השתול בבית השם !

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך

יצחק הוטנר.

נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך – מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.

*מתוך סדרת כתבי הרב הוטנר "פחד יצחק".

מסירת המודעה שמסר הח"ח שהסט"א לא יצליח להניאו מלסיים מחשבתו, כשקרה לו אסו ן נורא שכ"א היה נשבר ממנו בעת שכתב את המשנ"ב.

ר' אהרון קוטלר יועד בצעירותו להיות רופא שיניים. עלינו לשבח [שמות רלא].

ההבדל בין היהדות לנצרות והאסלם– אצלנו אין מסתירים את חטאי הגדולים. מדוע? כי רק זו הדרך להיבנות!

 

וזו לענ"ד התשובה לרמב"ן: לגלות לנו שגם לאברהם היו כשלונות ובכ"ז לא נבהל מכך והמשיך בעבודת ה'!

לו חיינו היו קלים

יש הטוענים  : לו היו לי אבא כמו הח"ח או הגר"ח בריסק, ואמא כמו רחל אשת ר' עקיבא, והיתה לי אשה צדיקה, ולא היו לי קשיי פרנסה, אזי הייתי כעת משהו אחר לגמרי. אך מה לעשות ש…..

הדודות מאמריקה תורמות כל שנה, מתרימות ועושות ערבי הזדהות ואיסוף תרומת לרווחת החיילים, שולחות חבילות מזון וביגוד חם כו'. הוזמנו לביקור במחנה אימונים. בביקור ראו כיצד החיילים רצים בג'בלאות, מטפסים על קירות בעזרת חבלים, זוחלים על גחונם כשמעליהם גדר תייל משוננת, מתפלשים בבוץ, קופצים מגובה רב, ומסיימים במסע אלונקות מפרך… למחרת דרשו הדודות פגישה דחופה עם הרמטכ"ל זה מה שעושים עם הכסף שלנו???  רחמנות על הילדים!  לא ישננו כל הלילה, והחלטנו שכעת אנו שבות לארה"ב ע"מ לגייס סכום גדול של כסף, כדי ליישר את שטח האמונים, לסלק את הגדרות והקירות המפריעים למרוצת החיילים… ולבנות אוטוסטרדה עם דשאים מוריקים מהצדדים ולקנות אוטובוסים ממוזגים שיעבירו את החיילים עם האלונקות לקצה השני… כך היא ג"כ דרישתינו, לעבוד את ה' ללא נסיונות….

 

מתוך הקושי ניבנים

המעשה בשומר אמונים שכותב על עצמו שבצעירותו כשניסה ללמוד הייתה לו חשכות נוראה, והחליט ללמוד אפי' עד שתצא נפשו וניגש לארון והוציא ספר ופתחו היכן שיצא לו, ולמזלו היה זה הרא"ש על אחת הסוגיות החמורות של מקוואות. הוא עי' ולמד והרגיש בכל אות ואות טעם מיתה ממש ולבסוף סיים את הלימוד והבינו וחש טעם נפלא והרגיש ס"ד מיוחדת ומאז החל לחוש טעם נפלא בלימוד והיה מסוגל להתרכז אפי' שכל הבית היה הומה!

הצרה של הדור – פינוק.  ההורים עוטפים את הילדים בצמר גפן ומגוננים עליהם ו'מבינים' אותם ומונעים מהם התמודדיות, מסנגרים עליהם אצל המשגיח וראש הישיבה, ולכן כל נסיון קטן מפיל אותם. הם הופכים להיות בכיינים ונרגנים.

 

הבחור שהיה קשה לו לקום בבקר וכי רק לך קשה??? ואלולי היית כאן היית בצבא ושם היית קם ב5 ועושה מסדר ורץ עם אלונקה 10 ק"מ…

 

הסטייפלר אמר שלו היה מתחשב בקשייו- לא היה לומד רגע…

 

אנחנו רוצים 'אינסטנט' ביהדות אין 'אינסטנט'.

 בהרצאה לפני חילונים נשאלתי כיצד נבחין בין בבא אמיתי למזויף? מי שגדל בפתאומיות ולפתע קפץ לתודעת ההמונים- אין בו ממש.

 

  לא חשים בנסיון

פעם שאלתי אדם מתי לאחרונה היה לך איזשהו נסיון?

לאחר קימוט המצח ומאמץ רב הוא נזכר שלפני כחדש היה לו נסיון האם ליסוע בשעות העבודה עם הרכב של העבודה לעניניו הפרטיים.

 אמרתי לו אם כן מזה כחדש אינך בגדר חי!  לאדם יש אינספור נסיונות ביום רק שאינו שם לב אליהם כלל!

 

הגרוע ביותר מבחינת האדם שאינו חש שזה נסיון!

במדבר רבה (וילנא) פרשה כ ד"ה ו וירא בלק

ג' בני אדם שבדקן הקב"ה ומצא קתון של מי רגלים, קין, חזקיה ובלעם, קין בשעה שא"ל הקב"ה (בראשית ד) אי הבל אחיך בקש להטעות כביכול היה צריך לומר רבש"ע הנסתרות והנגלות לפניך גלויות ואת שואלני בשביל אחי אלא א"ל לא ידעתי השומר אחי אנכי א"ל הקב"ה חייך כך דברת קול דמי אחיך צועקים,

חזקיה כשעמד מחליו שלח לו מרודך בלאדן דורון שנאמר (ישעיה לט) בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בא ישעיה אמר לו (שם /ישעיהו ל"ט/) מה אמרו האנשים האלה ומאין יבאו אליך היה צריך לומר את נביא של מקום ולי את שואל אלא התחיל מתגאה ואמר (שם /ישעיהו ל"ט/) מארץ רחוקה באו אלי מבבל אמר לו ישעיה הואיל וכך אמרת (שם /ישעיהו ל"ט/) הנה ימים באים ונשא את כל אשר בביתך ומבניך אשר יצאו ממך יהיו סריסים בהיכל מלך בבל,

וכן בלעם הרשע בשעה ששלח בלק אצלו א"ל הקב"ה (במדבר כב) מי האנשים האלה עמך היה צריך לומר רבש"ע הכל גלוי לפניך ואין כל דבר נעלם ממך ולי את שואל אלא אמר לו (שם /במדבר כ"ב/) בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי אמר הקב"ה הואיל וכך אתה מדבר (שם /במדבר כ"ב/) לא תאור את העם אמר הקב"ה רשע שבעולם כתיב על ישראל (זכריה ב) כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו ואתה הולך ליגע בהם ולקללם? תצא עינו שנא' שתום העין לקיים כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו.

 

האדם הזה דומה לאדם שהולך ודורך על יהלומים ואפי' לא טורח להתכופף מפני שהוא בטוח שאלה זכוכיות… או לאדם שיש לו את הטופס הזוכה בפיס והוא אינו טורח לגשת לקבל את הפרס…

 

החכ"צ ובעה"ב

דברי הרמח"ל "כי כל עניני העולם בין טוב בין רע הנה הם נסיונות לאדם"

דוגמאות:

         א. דברת עם אשתך, נסיון האם תגביה קולך ותכעס.

ב. שמעת שהיה פיגוע. איך להגיב? צריך להכנס בהם! כוחי ועוצם ידי. או צריך להתעורר ולשוב בתשובה? אתה פותח רדיו או תהלים?

ג. שטפת כלים או רחצת ריצפה – איך אתה מסתכל על זה. תוך תחושת מרמור, או כעת הנני מכוין לעשות מעשה חסד עם רעייתי ולהיות נושא בעול עם חבירו, ולהדבק במדותיו יתברך!

הרב שך זצ"ל  שדיבר עם אברך בשעת ערב מוקדמת וא"ל שנאלץ להפסיק מפני שעליו לסייע כעת לאשה עם ילדים, וביקש האברך שהוא ילך מקומו וא"ל הרב א"כ תלך הביתה…

ד. הלכת לעבודה – אני כעת הולך לקיים מצוה לפרנס את אשתי וילדי!

ה. במקום העבודה – פקיד המחפש רק מנוחה, עצבני על כולם, לא מוכן להתאמץ בשביל אף אחד. יטרטר אותך בשביל איזה עניין שולי שבאפשרותו תוך מעט מאמץ להשיג לבד, מעיר הערות לכולם עבד כי ימלוך… או- נותן לך את התחושה אני כאן למענך! מוכן להתאמץ בשבילך ! חסד!

ו. מגיע לכולל. האם תפתח את הגמ' מיד ותתחיל ללמוד או שתתחיל לעשות עם החברותא סקירה של החדשות…

ז. נוסע באוטו. האם לשמוע דברי הבל ברדיו, או- תכנית תורנית.

האם להתעצבן על כל הנהגים בכביש או לכבוש את ייצרך.

 האם לגזול אחרים בפקק.

האם לקיים ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,

                 מהבקר עד לערב ניתן להראות כיצד בכל רגע נתון,

                האדם ניצב בפני נסיון כדברי איוב- "לרגעים תבחננו"

 

א"כ הנסיון טוב- אז יש לשאוף אליו?

דברי הרב דסלר על נקודת הבחירה- על האדם להפוך עצמו למוכרח. כשתי מדינות בשדה הקרב.

 

דרכי היצר- לדחות הקץ

כמו- דיאטה ? ממחר…    להפסיק לעשן– מהחפיסה הבאה…  להפריש מעשר כספים? מהמשכורת הבאה… דף היומי? מהמסכת הבאה…

מה שנקרא- להרויח זמן, מתוך ידיעה שמחר- ההתעוררות שלך תדעך, ומלאכתו נעשית בידיך…

ר' שלום שבדרון והשיעור. א' אמר שלא יבא מחר כי יש משחק כדורגל "מכריע"… -מה טיבו? . ב' קבוצות מתחרות מי תבקיע הכדור לשער. –מה הבעיה תן לי כדור ואראך איך אכניסו לשער?! .  לא! על השער מופקד שומר ואין הדבר כ"כ פשוט. – השוער שם כל היום? אינו הולך לישון?  לא! כשמסתיים המשחק הוא הולך לביתו. אז מה הבעיה אבוא לאחר שהוא הולך, ואכניס גול?  צחק הלה, כל הענין הוא להכניס גול כשהקבוצה היריבה כנגד מנסה למנוע! רק אז יש ערך לניצחון!   – אהה! א"כ ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, איזו גבורה היא לבוא לשיעור מחרתיים כשאין לך מפריעים, החכמה היא לבוא מחר  כשהיצה"ר מנסה לגרור אותך למשחק, ואתה גובר עליו ומבקיע את הרשת שטווה לך!  הלה הופיע למחרת לשיעור, ור' שלום קם מפניו!

 

מעיין השבוע דברים עמ' רנב משל נפלא ע"י מעשה שהיה עם זייפני כספים.

איך מתמודדים? איך לא נופלים בנסיונות??

בנסיונות – יש לעמוד!  

רבים הנסיונות, יש הכושלים בהם ויש האיתנים כצור חלמיש. במה תלוי הדבר? הסבא מנובהרדוק זצ"ל הדגים זאת בסיפור מעשה שהיה. 

בעיר ורשה פעלה כנופיית נוכלים, שרוששה את קרבנותיה בדרך מתוחכמת. שלוחיה פנו לאדם והציעו לו הצעה שאין לסרב לה: ברשותם מכונת דפוס משוכללת, המייצרת שטרות מזוייפים. מוכנים הם למכור לו מאה אלף שטרות מזוייפים, תמורת שלושים אלף שטרות אמיתיים בלבד!  מובן שהאיש חשש והיסס.  אמרו לו: "הנה הכסף המזוייף. בחר לך שלושה שטרות, אלו שתרצה, וגש עימם לבנק, לפרטם לכסף קטן. אין לך מי שבקי בשטרות מזוייפים יותר מפקיד בנק, ותראה האם יבחין בזיוף!"  האיש הסכים. הוציא שלושה שטרות באקראי, עלה לסניף הבנק והציגם בפני הפקיד. הכין לעצמו סיפור כיסוי: מישהו קנה ממנו חפץ ושילם לו בשטרות אלו, הוא לא ידע שהם מזוייפים…  

הפקיד נטל את השטרות, עיין בהם היטב, והמירם בחפץ לב. ראה האיש,  והסכים לעיסקה. הוציא את חסכונותיו מהבנק, אף לווה כספים, ונטל בידיו שישים  אלף שטרות מקוריים להמירם במאתיים אלף שטרות מזוייפים! עיסקת חיים   הנוכלים שמחו, והביאו איתם את הכסף בשתי מזוודות. אבל האיש לא נפל  בפח: יתכן שבתחילה הציגו כפתיון שטרות אמיתיים, ועכשיו הביאו זיוף מאיכות  ירודה. נטל שלושה שטרות מהמזוודות, ועלה עימם לבנק. הציגם לפני הפקיד,  שבחנם בחינה מדוקדקת – והמירם בכסף קטן. עכשיו היה סמוך ובטוח שהזיוף  אכן מוצלח. נתן להם את שישים האלף וישב לספור את האוצר שהביאו: מאתיים  אלף שטרות חדשים ונאים. הוא עשה את עיסקת חייו. הרווית מאה וארבעים אלף  בלא מאמץ, ברגע אחד!  

נטל את שתי המזוודות, ופסע ברחוב שמח וטוב לב. לפתע עצרו שוטר: "היי,  מה אתה נושא עימך?"   "כסף", ענה. קולו רטט.  כסף? פתח ואראהו"  בפקודת השוטר הניח מזוודה אחת על רעותה, פתחה – והנה היא גדושה שטרות. גחן השוטר, התבונן בהם היטב וקולו רעם: "מה זאת?! אלו שטרות מזוייפים, אתה עצור! בוא עימי לתחנת המשטרה!" 

נחרד האיש, והבין לאיזה פח נפל. בטרם יספיק השוטר הגחון להזדקף נשא רגליו וברח. עד שהשוטר נעל את המזוודה, לא היה לו זכר. והשוטר, עם שתי מזוודות כבדות בשתי ידיו, לא יכול היה לדלוק אחריו.  ביכה האיש את כספו, אך ניחם עצמו שלא איבד את חירותו.  ברגע אחד התעשר – ובמישנהו התרושש…  והשוטר פנה ועשה דרכו לאכסניית הזייפנים, ושתי המזוודות בידיו – אף הוא נמנה על חברי הכנופיה, שהתעשרה בשישים אלף שטרות עוברים לסוחר…  חילקו הגנבים ביניהם את שללם, ופנו ללכוד את הפתי הבא… 

מה היה סוד התעלול? כיצד באמת לא עלו פקידי הבנק על הזיוף?  פשוט מאד: מאתיים אלף השטרות לא היו מזוייפים! הם תיעתעו באנשים בשטרות כסף אמיתיים! לכן הסכים פקיד הבנק להמיר את השטרות, כי היו מקוריים וחוקיים!  אם כן, נשאלת השאלה: מאחר והקרבן ראה שפקיד הבנק מאשר את השטרות,

 'שאנו יודעים שאמנם היו אמיתיים, מדוע ברח ונמלט והפקיר את רכושו, מדוע לא טען שהשטרות אמיתיים ומוכן הוא להוכיח זאת, כפי שאכן היה!  והתשובה: משום שבעצמו לא היה בטוח. בעצמו פיקפק, לכן נמלט… 

מה הסוד לעמידה בנסיונות??

זו התשובה בענייננו: מי שיודע שהאמת איתו, ובטוח שהאמת איתו, לא יתרשם מנסיון ולא יכשל בעת מבחן. איתן יעמוד, כצור חלמיש, ואמונתו תתחשל בכור הנסיונות. רק מי שאמונתו רופפת מלכתחילה, רק הוא ינוס בעת מבחן!

ואעשך לגוי גדול וגו' היכן כאן הנסיון, כל אחד היה מסכים תמורת כאלה הבטחות? זה גופא הנסיון, האם ילך בגלל ההבטחות או בגלל צווי השי"ת.

ר' חנניא בן עקשיא כו' רצה הקב"ה לזכות כו' והרי זו חרב פפיות שכך ג"כ יש יותר סכוי להכשל?

אלא הביאור הוא שישנם פעולות שכ"א עושה ממילא ובכ"ז הקב"ה נותן עליהם שכר. שומר המצוות יקבל עליהם שכר, ואלו החילוני לא יקבל מאומה.

דוגמאות:

רחיצת ידיו בבקר. נעילת מנעליו כסדר. נט"י לאוכל. ברכה לפני המזון ולאחריו.

וכן ניתן לרומם כל פעולה גשמית ע"י כוונה רוחנית, שאוכל לבריות גופו לעבודת ה'. וכן בשינה, ובעבודה. ובכל פעולה שעושה. הלל הזקן שאמר לתלמידיו שהולך לקיים מצווה כשהלך למרחץ.

וכן המעשה בר' שלום שבדרון שלקח בנו לקופ"ח שאלו הרב להיכן אתה הולך, והשיב ר' שלום שהולך לקופ"ח. ונשנה הדבר ונשתלש. עד שא"ל הרב שהבהמה הגדולה לוקחת את הבהמה הקטנה לקופ"ח… שהרי צריך היית לומר שהנך הולך לעשות חסד עם בנך!

ובזה נתיחד אברהם- בכל דרכיך דעהו, שבכל ענייניו כיוון לש"ש.תהלים פרק ס פסוק ו נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה:  הישיבה שבחנה ע"י אכילה לפני התפילה. יוסלה מסלוצק [לק"ט א' קפז]

 

פרשת וירא

ישמעאל וכח השמיעה

מה בין ישמעאל לעשו [והגדת, צירוף של שני מאמרים עם תוספות]

הסבא מסלבודקה זצ״ל תמה: לאברהם אבינו היה בן שסטה מדרכו, ישמעאל, וליצחק אבינו היה בן שסטה מדרכו, עשו. לישמעאל היו טבעים פראיים, ועוד לפני לידתו חזה המלאך כי ״הוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו״ (בראשית טז, יב) –

ובענין זה, ידוע: אדם בא לפני ה״חפץ חיים״ לקבל ברכתו לפני עליתו ארצה. היה זה בתקופת מארעות הדמים. ה״חפץ חיים״ סיפר לו שגם בכונתו לעלות לארץ ישראל, אבל הערבים הם צרה צרורה. ואמר:

המלאך הגדיר את ישמעאל כפרא אדם. ולכאורה, היה הכנוי צריך להיות הפוך. כפי שאומרים ״אדם טוב׳ או ״אדם רע״, ״אדם סבלן״ או ״אדם כעסן״, כך היה ראוי לומר שישמעאל יהיה ״אדם פרא״. מהו ״פרא אדם״?

והסביר: תמיד, האדם הוא המהות ואחר כך מגדירים את התכונה הנלוית, האם הוא אדם טוב או רע, פרא או מרסן. אצל ישמעאל, הפרא הוא המהות. יכול הוא להיות פרא אדם או פרא מלמד. אם מחבל הוא יהיה פרא ומחבל, ואם מדינאי יהיה פרא מדינאי. ועינינו הרואות.

ולעניננו, גדל והיה לפרא אדם, ועסק בעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים בביתו של אברהם (רש״י בראשית כא, ט). גורש אל המדבר והיה רובה קשת, יושב ומלסטם את העוברים והשבים (!ש״י בראשית כא, ב). וליצחק היה בן, עשו, שכיבד את אביו בכל יכלתו אבל הלך בדרך משלו: איש יודע ציד, איש שדה, שופך דמים עובד עבודה זרה ומגלה עריות (תרגום יונתן בראשית כה, כט).

ומדוע זכה אברהם אבינו וראה את ישמעאל שב בתשובה (בבא בתרא טז ע״א), ועשו לא שב בתשובה?

וענה: משום שאת ישמעאל גרשו, ואת עשו לא!

לפעמים ונצרכת כאן זהירות עצומה, המדבר בדיני נפשות! אבל לפעמים נצרכת ה״שמאל דוחה״ לפני ה״ימין המקרבת״ (סנהדרין קז ע״ב). יתכן שזו התשובה. לי יש תשובה אחרת – עשו כבד את אביו: אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא כיבד נברא את אבותיו כמו שכברתי אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני (בראשית רבה סה, טז)!

כבדו, וחיקה אותו: מה יצחק נשא בגיל ארבעים (בראשית כה, כ), אף הוא נשא נשותיו בגיל ארבעים (שם ט, לד וברש״י): ״ותהיין, מרת רוח ליצחק ולרבקה״, שהיו עובדות עבודה זרה (שם לה, וברש״י), ומעשן הקטרתן כהו עיני יצחק (?ראשית מ, א). כלומר: מכבד, אבל עצמאי. אז הוא עשו, ולעולם לא יחזיר בתשובה.

אבל בישמעאל נאמר: ״ותקח לו אמו אשה מאלץ מצרים״ (בראשית כא, כא). פרא אדם ולסטים מזין, פרא למוד מדבר. האינו יכול לבחור לעצמו אשה מכל אשר ימצא! אך לא, אמו מביאה לו והוא לוקח. אם מציית הוא להוריו, סופו שישוב בתשובה!

ועתה, הרוחנו הבנה נוספת, לישב קשיה שהקשו רבותינו. כשחלה ישמעאל והושלך תחת אחד השיחים למות שם, ובכה, התבשרה אמו: ״שמע אליקים את קול הנער, באשר הוא שם״ (בראשית כא, יז). מהו ״באשר הוא שם״, פירש רש״י: לפי מעשים שהוא עושה עתה הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם: עכשו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשו אני דנו. זהו: ״באשר הוא שם״. והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר. שנאמר: ״משא בערב… לקראת צמא התיו מים״ (ישעיה כא, יד וברעי״י). כשהיו מוליכים אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשובים בבקשה מכם הוליכונו אצל בני דודנו הישמעאלים וירחמו עלינו. שנאמר: ״אורחות דמים״ (ישעיה כא, יג). ואלו יוצאים לקראתם ומביאים להם בשר ודג מלוח ונאדות נפוחים. כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו הרוח נכנס בגופו ומת (רש״י בראשית כא, יז).

והקשו המפושים מבן סורר ומורה. שהקשו בגמרא (סנהדרין ע ע״א) וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יצא לבית דין להסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. הרי שדנים אותו לפי העתיד, ולא ״באשר הוא שם״? [תירוצים הרבה נאמרו. יעוין ״ראש דוד,״ להחיד״א (סוף פרשת וישב) ו״דבש לפי״ (ערך ״באשר הוא שם״)]

אבל ההבדל הוא, שבבן סורר ומורה מעירים ההורים: ״איננו שומע בקולנו״ (דברים כא, כ) וכשלא שומעים, אבודים! ההדרדרות מבטחת, והדרך חזרה חסומה! וכבר: ״נדון על שם סופו״, רחמנא לצלן!

 אבל השומע, בר הצלה הוא. ״כי ״חרשו, נותן לו דמי כולו״ (בבא קמא פה ע״ב). וכן אמרו (שמות רבה מ) שהמונגע – מבחינה רוחנית – בכל איבריו, אם רק יטה אזנו ושב ורפא לו, ככתוב (ישעיה נה, ג): ״הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם״ (״שערי תשובה״ שער ב אות ־ב). יש לו תקוה, וסופו שישוב בתשובה!

המעשה עם ב' הבחורים שחלו במחלה מסוכנת ושלחם רב ירוחם לרב מסוים ופעול רק לפי עצתו, ולא להמשיך לפני ברכה מהח"ח. הגיעו לח"ח שהיה זקן מופלג ונרדם תוך כדי שנכנסו אליו וכמעט אחרו הרכבת וברגע האחרון התעורר וברכם. המשיכו לרב ההוא שהזהירם לא להסכים להתנתח אלא אצל פרופ' פלוני. הלה לא היה בעיר והרופאים לחצו עליהם להנתח אצל רופא אחר שאינו פחות מומחה כו' א' השתכנע וחבירו החליט להמתין לשוב הפרופ'. הראשון נפטר וחבירו החלים וחי עוד שנים ארוכות. חודשים ארוכים דיבר המשגיח בשיחותיו מה בין זה לזה? אל זה שמע וזה לא שמע! כוחה של שמיעה. כוחה של התבטלות.

 

שרש חטאת סדום

נשאלתי, מהו שנאמר בלוט, שפנה אל ״חתניו לוקחי בנותיו״ (בראשית יט, יח). הלא הינו הך, חתניו הם לוקחי בנותיו ־

והתשובה, שאברהם אבינו הוא ששלח להביא אשה ליצחק – הגר לקחה אשה עבור ישמעאל –

יעקב דן עם לבן אודות ?נותיו. אבל בסדום היו סדרים אחוים – סגרו ענין ישירות עם הבנות: ״חתניו – לקחי בנותיו״…

וכמו בכל מקום, נמצא מי שקפץ והקשה: גם אצלנו מצינו כך. בגמרא (סוף מסכת תענית) סיפרו, שבנות ירושלים היו יוצאות ומחוללות בכרמים, וכל מי שאין לו אשה נפנה לשם, והיו אומרות: ״בחור, שא עיניך וראה מה אתה בורר לך״ ־

נעניתי ואמרתי: ראשית, עמי והתפעל מדברי המשנה. מהו שאמרו:

״בחור, שא עיניך וראה״! הלא לשם כך הגיעו הבחורים, למצא זוווגם, הלא כן?! ודאי נשאו עיניהם וראו?

ומוכח, שיצאו ולא נשאו עיניהם!

היה צרך לקרא להם שיישאו עיניהם!

ושנית, לא עיינתם שם בפרוש רבנו המאירי. שכתב, שלאחר שנושאים עיניהם, ומתרצים זה לזה, היו מודיעים להוריהם לאחר שחזרו, וההורים היו נועדים, ואם היו ההורים מתרצים, היו מתארסים…

אבל באמת יש כאן הרבה יותר, טמון כאן שרש השחתת סדום. הכתוב אומר (יחזקאל טז, מט): ״הנה זה היה עון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה״. וכתב הר״ן (בחדושים לסנהדרין, נו ע״ב) מכאן שבני נח מצווים על הצדקה ונענשים עליה. ונראה שמקורו בדברי רב נסים גאון (בהקדמת פרושו לש״ס), שבני נח מצוים על הדברים התלויים בהבנת הלב, הינו בצווי המצפון. ואמרו (קדושין לא ע״א) שמצות כבוד אב ואם שרשה בצו המצפון וגם אמות העולם מודים בה. ומנכרי אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו למדנו עד היכן מצותה. כמה חייב האדם להכיר טובה לאביו ולאמו שהביאוהו לעולם וגדלוהו באהבה ובמסירות, ולהכיר טובה להורי אשתו שבגינם זכה בזווגו.

אבל אם התעלמו בסדום מזכויות ההורים, והגיעו ל״ויהי כמצחק בעיני חתניו״ (בראשית יט, יד), קל וחומר שלא העניקו מרכושם לזרים והעלימו עין מן הצדקה. ואם אטמו לבם בפני צוי המצפון, גזרו על עצמם השחתה ־

והכל התחיל מזלזול הורים, ואי כיבודם!

 

פרשת וירא

״עם הדומה לחמור״ [והגדת]

אברהם אבינו לקח לעקדה את שני נעריו, ישמעאל ואליעזר  (רש״י בראשית כב, ג). ביום השלישי ראה ענן קשור בהר. אמר ליצחק: בני, רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן.

אמר לשני נעריו, וענו: לאו.

אמר: הואיל וחמור אינו רואה ראתם אינכם רואים, ״שבו לכם פה עם החמור״ – עם הדומה לחמור (בראשית רבה נו, ב).

וכפי שאנו אומרים בפיוט עוקד והנעקד בר"ה:

יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר. אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמּוֹר. וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר. עָנָה שְׁבוּ פֹּה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר. וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטח:

וצריך להבין במה דימה את נעריו לחמור? באזניים הגדולות? מה כוונת הדברים?

בסיביר נזדמן לי לעמד על אמיתות מימרה מן הגמרא (פסחים מט ע״ב): גדולה שנאה ששונאים הנכרים את ישראל, אוי כמה שהיא גדולה, וגדולה יותר שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי החכמים, ושנה ופרש – מי שלמד ופרש מן התורה – יותר מכולם!

בסיביר, נפלתי לידיו של חוקר בולשת, קומוניסט משבע, ששנה ופרש. ״שנה״, מילא, גאון לא היה, גם ידיעותיו שטחיות ומסולפות, אך די היה בהן למרר את חיי הנחקרים.

וידוע רב אחד ספר ל״חפץ חיים״ זצ״ל, שהציעו לו ללמד גמרא בבית הספר החלוני בעירו, המסונף לרשת ״תרבות״ הכפרנית. האם להעתר, שידעו לפחות מהי גמרא!

ענהו ה״חפץ חיים״: ״ראה נא, הלא תלמידים אלו סופם שיפרקו כל על, ויסתפחו לרודפי הדת״, הקומוניזם סחף כל כך באותה תקופה. ״אם לא ידעו מאומה, לא יהא בידם נשק לרדפנו. יהיו בבחינת לסטים הבא בידים ריקות. אבל אם ידעו ללמוד, יהיו בבחינת לסטים מזוין!״

ואני נתקלתי ב״לסטים מזוין״ כזה…

״אמור לי״, נתן עלי בקולו, ״איך אתם מסיתים נגד האומות, אומרם שהגויים הם ׳עם הדומה לחמור׳, ככתוב: ״שבו לכם פה עם החמור״ (בראשית כב, ה), ו״אדם אתם״ (יחזקאל לד, לא), אתם קרויים אדם ואין הנכרים קרויים אדם (יבמות סא ע״א, סב ע״א)?

[וידוע המעשה במשפט מנדל בייליס ששאל התובע את השאלה הזו בנוגע ל"אדם אתם" ורצה להוכיח מכאן שהיהודים רצחו אותו שהרי בשבילם הגוי אינו אלא בהמה… השיבו הרב מזא"ה שהגוים קרויים אנשים, וישראל קרויים אדם, וההבדל הוא שאנו חטיבה אחת, שאי אפשר לומר אדמים… אך גוי הם אוסף יחידים – אנשים…]

מה רגש העליונות הזה, ה׳אתה בחרתנו׳, ׳ורוממתנו מכל הלשונות׳? כל בני האדם שוים, זה יסוד המהפכה, אין מעמד אדונים – לא של האצילים, לא של המעסיקים, ולא של היהודים!״

מאליו יובן, שאם אני דבק במה שכתוב בגמרא אני אויב המהפכה, ״קונטר-רבולוציונר״, שיש לכלאו ולרדפו עד חרמה.

אמרתי לו: ״טועה אתה, אינך מבין ׳פשט׳ בגמרא!״

התרווח, מצא חן בעיניו, ויכוח אידיאולוגי מרענן: ״אדרבה, תסביר אתה״.

אמרתי: ״האמת היא, שכל בני האדם, יהודים כגויים, דומים לחמורים״…

נתן עלי בקולו: ״איך אתה מעז?!״

התממתי: ״מה לך כי נזעקת?! הן לשיטתך, מוצאך מהקוף״… נרגע. באמת, קוף או חמור, מה ההבדל. ״תמשיך״, הורה. אמרתי: ״פסוק מפרש הוא, ׳עיר פרא אדם יולד׳ (איוב יא, יב).

ופרושו, שהאדם נולד כחמור קטן, פראי ומשלח רסן. אבל רש״י פרש: מעיר וירא, צריך להולד אדם. זו משימתנו, זה תפקידנו, ליצר עצמנו כאדם. יש המפרשים את הכתוב: ״ויאמר אלקים נעשה אדם״ (בראשית א, כו), בלשון רבים,

למי אמר, לאדם עצמו: אני בוראך כעיר פרא, ואתה עושה מעצמך אדם (״ישמח משה״, בראשית)!

ומה בין חמור לבין אדם, איך העיר הופך עצמו ל"אדם?״ –

החוקר נדרך, צפה למעידה שלי: ״אכן, כן איך הוא הופך עצמו לאדם?!״

אמרתי: ״החמור חי את הרגע, כל מעיניו בצרכיו, בספוק מאוייו.

כזה הוא העיר הפראי, התינוק בהולדו. בוכה בשהוא רעב, בוכה כשהוא עיף, בוכה כשהוא רטוב ומלכלך. ספק לו את צרכיו, וירגע. לאדם יש מטרה בחיים, יש שאיפות רוחניות נעלות. מובן שהמטרה העקרית הנכונה והאמתית, היא זו שגלה לנו הבורא בתורתו הקדושה. ולכן אמרו: ״ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם״ (דברים כט, ח), כאלו עשיתם את עצמכם (סנהדרין צט ע״ב)״ –

התפרץ לתוך דברי באף ובחמה: ״ולנו אין אידאלים, הקומוניזם אינו שאיפה נעלה, אנו לא מקריבים עבורו?

מה זה מקריבים, עשרות מיליוני בני אדם הקרבתם עבורו, את כל הכלכלה הרסתם עבורו, מאות מיליונים דכאתם עבורו.

אבל מובן שלא התגריתי ברשע שהשעה משחקת לו אמרתי: ״אני יודע מה דרכי להיות לאדם, אם יש לך דרך אחרת – לך בה״…

התרצה: ״טוב, תמשיך״.

חזרתי ואמרתי: ״דרכנו, היא דרך התורה. לכן אמרו: אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח (אבות פ״ג מי״ז).

ושאל היעבץ: אם אין קמח אין תורה, מובן. דקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו (ערובין מא ע״ב). אבל איך יובן שאם אין תורה אין קמח, וכי מעטים האנשים שתורה אין להם ועשירותם רבה? וענה: הקמח הוא מאכל אדם. ואם אין תורה, אין זה קמח. אלא מספוא!

לפיכך, כשעם ישראל יצא ממצרים, זכה לפרוק עול השעבוד, מקריבים למוחרת הפסח מנחת שעורים. מנחת העומר. כי השעורים מאכל בהמה (סוטה ח ע״ב, פסחים ג ע״ב).

לפרוק על שעבוד גרידא, רוצה גם חמור גם סוס. וכשקבלו התורה בחג השבועות הקריבו שתי הלחם מחטים, מאכל אדם. כי אם יש תורה, יש קמח!״ לא מספוא!

״אתם״, התמרמר, ״תמיד יש לכם תשובות״.

״אכן״, אשרתי. ״אם יש לך עוד שאלות, אשמח לענות״.

מאז, לא הציק לי עוד…

מעיר, לאדם – תוך כמה זמן?

בן כמה היה יצחק אבינו בעקדה? החשבון פשוט. שרה היתה בת תשעים בלדתה, ומתה בת מאה עשרים ושבע כששמעה על העקדה. הוי אומר, שהיה בן שלושים ושבע. ובן כמה היה כשנשא אשה, מקרא מפרש הוא, שהיה בן ארבעים שנה.

בעת העקדה ראינו שדימה אברהם את אליעזר לחמור, בכך שלא ראה את הענן על ההר. וכשבקש לשלח את אליעזר להביא אשה ליצחק, נאמר: ״ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו״, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ״המושל בכל אשר לו״, שהיה שליט ביצרו כמותו (בראשית רבה נט, ח).

איך יתישבו הדברים אהדדי, חמור – ומושל ביצרו כאברהם אבינו?!

והתשובה, שאליעזר היה מקבל תוכחה. וכששמע שהוא דומה לחמור פעפעו הדברים כארס של עכנאי, ועבד על עצמו, ושנה את עצמו, עד שהפך מארור לברוך (בראשית ובה ס, ז) י ובתוך כמה זמן? אמתו: מהעקדה ועד ללקיחת רבקה עברו שלוש שנים.

ובתוך שלוש שנים יכול להעשות כזה מהפך. יכול אדם להפך מחמור לאדם. ולא לסתם אדם, אלא למושל ביצרו כאברהם אבינו! אז גמרנו, אין תרוצים אך בתנאי אחד, שנעמול על עצמנו, שנשנה את טבעינו!

ביכלתנו לעשות זאת, ומחובתנו לעשות זאת!

עליתי פעם אל הרב שך זצ״ל. אמר לי: ״רבי יעקב. בשביל מה האדם חי?!״

אני אוהב ששואלים אותי דברים שאני יודע. על אתר צטטתי דברי ה״מסלת ישרים״ (פרק א): ״כי עקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקים מצוות, ולעבד, ולעמוד בנסיון״.

והרב שך: ״רבי יעקב, בשביל מה האדם חי?!״

טוב, הייתי צריך להבין שהשואל הוא הרב שך, והכל יודעים מה הם ״חיים״ עבורו: ״אין ׳עץ חיים׳ אלא תורה (ברכות לב ע״ב), וגדולה תורה שנותנת חיים לעושיה (אבות פ״ו מ״ז), ומרבה תורה מרבה חיים (אמת פ׳׳ב מ׳׳ז), וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובים (רמב״ם הלכות רוצח פ״ז ה׳׳א)" –

״רבי יעקב! בשביל מה האדם חי?!״

בוש והכלם, רבי יעקב, מהלך אתה עשרות שנים בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ואינך יודע בשביל מה אתה חי!

והרב שך הביט בי מבעד למשקפיו העבות והסיט לעבך את הספר הפתוח לפניו. ״קרא״, בקש. אה, זה. איך לא חשבתי! ״החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך״ ( משלי ד, יג). וכתב הגאון מוילנה זצ״ל: ״החזק במוסר״ שהתחלת בו, ״אל תרף״ ממנו אפלו לשעה, אלא אדרבה, ״נצרה״, הוסף לו גדרים וסייגים שלא יבוא לידי רפיון. ומדוע, ״כי היא חייך״. כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבר מה שלא שבר עד הנה אותה המדה. לכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחדל, למה לו חיים?

אז לזה הוא התכוין. החזרתי את הספר.

הרב שך היה מזעזע מהאדישות שלי. אחז בידי בהתרגשות: ״רבי יעקב, הגאון כותב זאת! הגאון, שלא פסק פומיה מגרסתו עשרים וארבע שעות ביממה, ׳גם בלילה לא שכב לבו! שכתב (ב״שנות אליהו״ ריש פאה) שכל מלה בתורה היא מצות עשה השקולה כנגד כל המצוות כלן. שלפני פטירתו בכה שנאלץ לעזוב עולם מלא וגדוש כל כך במצוות. שיפה היתה לו שעה אחת של מצוות ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. אבל כל זה, אם יש שבירת מדות. אם אדם מקיים את התורה, ולא חמור!

'להיות בן אדם' [שמעתי מהגר"ש לוינשטיין]

מעשה באדם שטעה ביער, ופגש בקוף. אמר לו האדם אתה יודע שאנחנו אחים! כיצד תמה הלה. על פי דרוין! נו, שיהיה, אמר הקוף. מה אני יכול לעזור לך? תעזור לי לצאת מהיער. החל הקוף מוליך אותו והנה לפתע למולם אריה. מיד עזר הקוף לאדם וטפסו על עץ. מקום שאליו האריה לא יכול להגיע. עמד האריה למטה ואמר תשמעו חבר'ה בלי אחד מכם אינני זז מכאן. אין חשש, אמר הקוף לאדם, הוא יתייאש וילך. לאחר זמן החליטו שילכו לישון ואחד ישמור. תישן ראשון אמר האדם לקוף ובעוד שעתיים אעיר אותך. הלך הקוף לישון, והאדם נותר לשמור. לאחר חצי שעה הוא חושב לעצמו, הרי האריה יסתפק באחד, והוא קוף ואני אדם, לאחר לבטים הוא נתן בעיטה רצינית לקוף לכיון מטה… הקוף עף בבהלה ולא הצליח להאחז בידיו, אך בזנבו אחז בענף וניצל. הוא חזר למעלה. איזה בושות! חשב האדם לעצמו. הקוף עלה על ענף גבוה ודק יותר, מקום שלא יוכל להגיע אליו האדם, והלך לישון, וגם האדם הלך לישון. לאחר שעתיים מעיר הקוף את האדם ואומר לו בוא נלך האריה נרדם. הם הולכים בזריזות עד שהקוף מוציאו מן היער, ומראה לו אתה רואה שם – יש בתים וגרים בנ"א, משם תוכל למצוא את דרכך. הודה לו האדם ונפרד ממנו לשלום. לאחר כמה צעדים הוא מרגיש טפיחה על השכם, הוא מסתובב והקוף אומר לו – 'אה, שכחתי לבקש ממך משהו, כשאתה מגיע לשם, אל תספר שאתה אחי'…

הקוף מתבייש להיות חיה כזו…

 

פרשת וירא

מחשבת הצדיק – איני טוב מן הרשע!

אברהם אבינו ואנשי סדום [והגדת עמ' 216]

זה מול זה, זה לעומת זה, ניצבים שני קטבים, ניגודים מושלמים: אברהם אבינו, עמוד החסד, ״חסד לאברהם״(מיכה ז, כ), המזמין עוברי אורח בכריעה והשתחויה, קוראם ׳אדוניו׳, מביאם לצל קורתו ושוחט עבור כל אחד מהם בן בקר רך וטוב כדי להאכילו מעדן לשון בחרדל.

ולעומתו אנשי סדום אשר ״יד עני ואביון לא החזיקה״ (יחזקאל טז, מט) ודורשים להתעלל באורחים שנקלעו לתחומם.

אברהם אבינו שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל עובר ושב (סוטה י ע״ב) עד שאיחה וחיבר את כל באי עולם לפני הקדוש ברוך הוא (שיר השירים רבה ח, ט), ומולו אנשי סדום ה״רעים וחטאים לה׳ מאד״ (בראשית יג, יג), יודעים ריבונם ומתכונים למרוד בו (רש״י(

ואין ספק, שעצם מציאותם מפריעה לפעילותו של אברהם אבינו. דוגמת מה שאמרו (סנהדרין קג ע״ב) שמגרב לשילה שלושה מילין, והיו עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה, ואנשי פילגש בגבעה נענשו שלא מחו בפסל מיכה.

 

והעיר מהרש״א שעשן המערכה היה מיתמר ועולה, כמו ששנינו (אבות פ״ה מ״ה) שמעולם לא ניצחה הרוח את עמוד העשן. אלא שעשן פסל מיכה היה מתעקם שלושה מילין ומתערב בעשן המערכה. ופרש החתם סופר, שעשן פסל מיכה עיכב בעד עשן המערכה מלעלות ולהתקבל ברצון מפני העריבה הטמאה!

נורא הדבר, שאם יש טמאה במרחק שלושה מילין, יש בכוחה לערבב ולעכב בעד הקדושה.

ויותר מזה, אמרו (מלאכי ג, ד) ״וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות״, לעתיד לבוא [שבזמן הזה – מלבד עצם חורבן בית המקדש שיבנה במהרה בימינו – נאמר: ״ולא אריח בריח ניחוחכם״ (ויקרא כו, לא. עיין ב״העמק דבר״ שם)] ״כימי עולם״, כימי נח. ״וכשנים קדמוניות״, כימי הבל, שלא היתה עבודת כוכבים בימיהם (ויקרא רבה ז, ד).

והרי זה מבהיל הרעיון: לא אילו של אברהם אבינו, ולא קרבנות משה רבינו, ואלף עולות שלמה ערבו להשם. מדוע, כי היתה בימיהם עבודה זרה. ואם יש עבודה זרה אף בסוף העולם, מפריעה היא לעבודת ה׳ ולקבלתה בעריבות לריח ניחוח!

רק לעתיד לבוא, כשהאלילים כרות יכרתון וכל באי עולם יקראו בשמו יתברך, תתקבל העבודה בכזה רצון וריצוי.

ומכאן נבין כמה הפריעה השקפת סדום, כמה הפריעה רשעותם ורעתם לעבודת האמונה והחסד של אבי המאמינים ועמוד החסד. ואברהם אבינו היה אמור לשמוח שסדום עומדת להישמד,מכיון שמעכשיו תיסלל דרכו ואבן הנגף של סדום תוסר, ועין בעין יראו כולם עונש הרשעים וגמול הצדיקים, ותגבר האמונה ויסתיגו מהדרך הרעה, ידבקו בחסד ובאלוקי החסד, איזו בשורה נפלאה. ואברהם אבינו עומד, ומבקש עליהם רחמים?! מעתיר, שסדום לא תהפך – שתמשיך, ותציק, ותענה, ותאמלל?! ומתחנן, שאם יש חמישים צדיקים יצילו את כל חמש הערים – ואם רק ארבעים וחמישה, יצטרף עמם הקדוש ברוך הוא – יצטרף לצדיקי סדום כדי להצילם!? (רש״י בראשית יח, כח) וארבעים ושלושים ועשרים ועשרה, ומסתכן בחרון אפו של מקום בריבוי עתירותיו, מדוע מסר נפשו על רשעים וחטאים, אכזרים וקשוחים, היפוכו המוחלט, איך יובן הדבר?

 

נבאר על פי מעשה שהיה.

גבאי בית המדרש בסלונים באו לפני ה״ברכת אברהם״ זצ״ל וגוללו בפניו מעללי פלוני, תצילנה האזנים משמע, יש להרחיקו מבית המדרש!

נענה ויאמר: ״אכן הגיעה השעה לבער את הקוצים מן הכרם, ולהרחיק את העברינים. אבל לא בבת אחת, נעשה זאת בהדרגה. קודם כל, אעזוב אני. כי אין חוטא ופושע כמוני, מכיר את בוראו ומורד בו. אחר כך, אולי יגיע תורו״

מובן שויתרו על הרעיון, אבל לפוטרו בלא כלום אי אפשר. אמר: ״קראו לו, ואדבר עמו״.

הלה הגיע, וה״ברכת אברהם״ אמר לו: ״שמעתי עליך כך וכך״ – מחה: ״והרבי מאמין למוציאי הדיבה?!״

הרגיעו: "וכי מה זה משנה – נניח שזה נכון, אז מה. וכי אני הוא שראוי להוכיח? הרי אני גרוע ממך! אלא מאי, בכל יום אומר אני לעצמי: גרוע ככל שהנני, מהיום אפתח דף חדש. בוא ותאמר גם אתה כך: מה שהיה היה ומה שהייתי הייתי, מהיום נפתח דף חדש״

 

כך גם בעיניננו – אין פשוט מזה

אברהם אבינו לא רואה עצמו טוב מהם!

הן באותה תפלה אמר: ״ואנכי עפר ואפר״ (בראשית יח, כז), אפס ואין. ויותר: ״כבר ראוי הייתי להיות עפר על ידי המלכים שנלחמתי בהם, ואפר על ידי נמרוד שהשליכני לכבשן האש, לולא רחמיך שעמדו לי״ [רש"י]. וכונה כה עמוקה צפונה כאןשאמרו (בראשית רבה מד, ד) על הפסוק: ״אחר הדברים האלה [מלחמת המלכים] היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמור אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד״ (בראשית טו, א) לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש וניצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבוא? אמר הקדוש ברוך הוא: ״אל תירא, אנכי מגן לך״, וכל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חינם עשיתי עמך [״מגן״ בארמית פרושו חינם]. ותמה הגאון רבי איצ׳לה בלאזר זצ״ל (״כוכבי אור״, סימן ב) שהלא ירד לכבשן האש כדי להישרף על קדושת שמו יתברך, ובהצלתו היה קידוש השם עצום ורב. וכך גם במלחמת המלכים, לא יצא אלא כדי לחלץ את לוט בן אחיו, ולקדש שם שמים. וכמה קידוש השם היה בניצחונו, ובויתורו על רכוש סדום.

ועם כל זה חרד, שמא בכך קבל עולמו בחייו, כל שכרו, והקדוש ברוך הוא ענהו שצודק הוא בחששותיו ופחדיו, וראוי היה לנכות בכך כל שכרו, אלא שחסד חנם עשה עימו – כיצד נבין זאת?

 

אלא שאמרו (דברים רבה ב, א) ״שאין לבריה כלום אצל בוראו״, וממשה רבינו למדוהו!

ואמרו (תנא דבי אליהו זוטא פרק טז): כך שנו חכמים, לעולם יהא אדם הולך אל בית המדרש ויהא קורא ושונה, ועושה בידו צדקות כל ימיו, ויהיה מאכיל לרעבים ויהיה משקה הצמאים ויהיה מלביש ערומים וילך ויפדה שבויים – ואפילו אם אדם עושה כל זאת, אינו מספיק להבל היוצא מפיו אפלו שעה אחת. שנאמר: ״כל עמל האדם לפיהו״ (קהלת ו, ז)

וכמו שדרשו (קידושין פ, ע״ב): ״מה יתאונן אדם חי״ (איכה ג, לט), מה יתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, דיו חיים שנתתי לו!

ואם עוד מאבחן הוא בעצמו שמץ חסרון, והלא ״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז, כ). ואמרו (ערכין יז, ע״א) תניא, רבי אליעזר הגדול אומר, אלמלי בא הקדוש ברוך הוא עם אברהם יצחק ויעקב בדין, אין יכולים לעמוד מפני תוכחה. שנאמר: ״ועתה התיצבו, ואשפטה אתכם לפני ה׳ את כל צדקות ה׳ אשר עשה, אתכם ואת אבתיכם״ (שמואל א' יב, ז)!

אלא מאי, חי הוא אברהם בחסד ה׳, וטובות חינם עושה הוא עמו. יעשה כן גם עם אנשי סדום! ״מה נשתנו אלו מאלו״, ואולי התביעה ממנו רבה אף יותר, כי האדם נתבע לפי הכרתו!

 

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קודשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה אנכי" – מדת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה.

"את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה'" גאות כזו היא ברכה. "ואת הקללה אם לא תשמעון" – אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב" אך אם השאת שלך אינה לטובה בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה' – אזי- "לפתח חטאת רובץ" -הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם.

דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו – "אני" או "אנכי" – שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות. אלא כך היה אומר על עצמו: "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" – כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סיגנון שיחתו כל ימי חייו.

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שיפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה, הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא:

היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה. אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח.

חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק אוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

לליבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה:

באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה – בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו. מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי!"

השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?!

 

אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שהרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה.

כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר על אודות העיסקה שנזדמנה לידו.

החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה.

אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה אפוא לבו נוקפו שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

 

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה.

אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה!

כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: (משלי טז, ה) "תועבת ה׳ כל גבה לב".

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקירבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו.

בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין כי ישנו איזה חסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל!

מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל כמו תמיד, אולם מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל!

שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

היה אפוא מאיר בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל!

בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!…

אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בליבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך!

 הרי לך אפוא, כי אותו איכר חשוב ויקר ממך עשרת מונים!…

מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

אצל הרשע זכות כלשהי – היא משהו!

המוסר הגדול לעיניננו – פעמים רבות אדם רואה עצמו כגדול ביחס לזולתו, רואה בעצמו שבחים שאין בזולתו, אברהם גם ברשעים כבסדום לא ראה שהם פחותים ממנו, מלמדנו הדבר שהאדם נתבע כפי הכרתו, ולפי זה הוא נדרש לעשות הרבה יותר, והם לעומתו "צדיקים" כביכול!

 

פרשת וירא

שרה אמנו – כסמל לתפקיד האשה בזוגיות

האשה – התבטלות או התבלטות? [והגדת עם תוספות]

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (רש״י בראשית כא, יב). ונקראת ״יסכה״, על שם שסוכה וצופה ברוח הקדש (בראשית יא, כט וברש״י). וידוע שהשם מציין המהות, הרי שהנבואה השתרשה במהותה!

הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו: ״ואגדלה שמך, ואברכה מברכיך״ (בראשית יב, ב-ג). ודרשו (מדרש אגדה שם, הובא ב״תורה שלמה״ אות סב). ״ואגדלה״ בה׳, ״ואברכה״ בה׳, אלו שני ההי״ן שנתוספו לאברהם ולשרה.

 

ואינו מובן, שהרי אמרו (ירושלמי סנהדרין פ״ט ה״ו, ובראשית רבה מז ,א) שנטל הקדוש ברוך הוא היו״ד מ״שרי״, וחילקה. ה׳ אחת נתן ב״אברם״ ועשאו לאברהם, וה׳ אחת ב״שרי״ והפכה לשרה. ואם כן, אכן יש ״אגדלה״ באברהם, ששמו גדל מאברם לאברהם. אבל איזה ״ואברכה״, יש בשרה, הלא מיעטוה מיו״ד לה״א?!

יש לפחד לדבר על האבות והאמהות, אין לנו מושג בהם. כפי שלא נדון ונדוש בהבדל שבין המלאך מיכאל והמלאך גבריאל. אבל נבאר בעזרת מעשה המופיע במדרש (בראשית רבה כ, ז):

מעשה באשה אחת מבית טברינוס שהיתה נשואה ללסטים אחד והיה מצערה, ובאו חכמים אצלה להוכיחו

כפי הנראה ממשפחה כבודה היתה, בית טברנוס, ואשה נכבדה, ובעלה כמה נחות ממנה, ולסטים, ומצערה.

כיון שבאה לפני חכמים הוציאה לפניהם מנורת זהב ונר של חרס על גבה. הנה כי כן, לא אמרה דבר, לא הוציאה הגה. רק הציגה פמוט זהב, ובזיך של חרס על גביו. כמה חכמה היתה. רמזה: אמנם פמוט של זהב אני, והוא הבזיך של חרס ומשהדליקו בו, הרי הוא מוקצה מחמת מיאוס! (שבת מד ע״א)], אבל הוא האיש, ואני תחתיו! וזו, ברכתה! זו הברכה לאשה, אם ממעטת היא עצמה כדי להגדיל את בעלה! ולשרה, שגדולה ממנו בנבואה! גם היא, גדלותה כשממעטת עצמה!

 

[האישה נמשלה ללבנה. הלבנה מקבלת אורה מן השמש, ואת זה משפעת. הקב"ה אמר לאשה והוא ימשול בך. הלבנה פעמים מאירה ופעמים רובה חשוכה. ככל שהיא חושפת עצמה לשמש ומתבטלת אליה, כן אורה רב יותר. וככל שהיא מסתרת עצמה ממנה – כן ימעט אורה. אם היא תנסה להסתיר אור השמש – הרי זה ליקוי חמה, והיא עצמה תהפך להיות כדור שחור ואפל ללא טיפת אורה, ואף אור השמש יחדל להאיר!

 

האישה בחינת ספירת המלכות בספירות הקדושות. על המלכות נאמר "לית לה מגרמה כלום" היא מושפעת מזעיר אנפין, הדכורא, ומשפעת זאת כלפי מטה – לנבראים. אם היה לה אור עצמי – כבר לא יכלה להוריד השפעת הספירות לעולמות התחתונים.

הזוהר הקדוש אומר שהשפע הכלכלי צריך לעבור דרך הבעל. ה'ו"ק' – שש הספירות של הדכורא – חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ובראשי תיבות – חג"ת נה"י – משפיעות לנוקבא. ההשפעה לעולם דרך הדכורא, כשהנוקבא בחינת לבנה – בחינת מקבל.

ולכן אומר הזוהר שאם ההכנסות בבית באות דרך הנוקבא – אין ברכה, כי נוקבא זה דינים וצמצום ולכן אומר הזוהר שלא טוב שאישה תהיה בראש ותנהיג, מהסיבה הזאת [ובשל כן הורה בזמנו רבי שריה דבילצקי להצביע לטראמפ ולא להילרי קלינטון, הגם שהוא לא מושא חלומותינו… כמו כן – לא כדאי להיתפס על ידי שוטרת… וכן לעולם לא תקבל ויתור בכביש מנהגת, שתתן לך להיכנס לפניה וכדומה גם אם תעשה פרצוף של מסכן…] דכורא זה חסדים וברכה. נקיב"ה גימטריא בקללה [אגרת הטיול] ויש אומרים נקיבה גימטריא נז"ק [פירוש הרא"ש על התורה] ויש אומרים נקיבה לשון קללה מלשון נוקב שם ה' כו' [עיטור ביכורים על בעה"ט ועע"ז בכ"ז אבני אש שפירא], זכר גימטריא ברכ"ה.

ולכן גם כשאברך עוסק בתורה הקדושה והמשכורת מגיעה דרך האישה, מומלץ על פי הזוהר להעביר לבעלה את ההכנסה כדי שזה יעבור דרכו, וכך תשרה הברכה!

 

על דבורה אשת לפידות נאמר שזכתה לרוח הקודש ונבואה בזכות ששלחה את בעלה להביא פתילות לבית המקדש. היא יכלה לזלזל בו ולומר הוא עם הארץ, ואני חכמנית, אך לא עשתה כן, ואדרבה, ניסתה בכל דרך לגדל את בעלה ולרוממו לפי יכולותיו!

איזו היא אישה טובה? העושה רצון בעלה. הפשטות שמהלכת בתאוות ליבו כלשון הרמב"ם, אך ביתר עמקות – האישה החכמה דואגת איך לעשות את הרצון של הבעל. אשה לא חכמה תקבע עובדות בשטח, תבטא דעתה בתקיפות – היא תרכוש לה שונא, ולא תצליח. גבר זה אגו. הוא לא יתן שאת תתנשאי מעליו, ואם תקבעי – הוא יגיד הפוך. לעומת זאת אם היא תאמר לו: יש אפשרות כזאת ויש אפשרות כזאת, אתה תקבע. הוא כבר יקבע לאן שהיא תטה אותו!

זהו ששנינו (ברכות יז, ע״א) שגדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מלאנשים. ובמה יזכו עוד יותר מבעליהן? ״באקרויי בניהו לבית כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן״, שממריצות את בניהן ובעליהן ללמוד תורה, וכמו שאמר רבי עקיבא לעשרים וארבעה אלף תלמידיו: ״שלי ושלכם, שלה״ (כתובות סג, ע״א. נדרים נ, ע״א). ועודני זוכר זעקת אלמנתו של ה״חזון איש״ זצ״ל בהלויתו: ״אני הייתי הקלף שעליו נכתב ה״חזון איש״.

ואמרו (יומא עז, ע״א): ״כן יתן לידידו״ (תהלים קכז, ב) – מי הוא ידיד ה׳?

תארו לכם שהייתי מקבל מכתב מה״חזון איש״: ״לידידי״. הייתי מבקש להטמינו עימי לאחר מאה ועשרים, ואזמינו לעמוד לימיני להושיע משופטי נפשי. ואם הבורא יתברך קורא לי ״ידידו״, ודאי איני צריך כלל לדאוג.

 

ולמי הוא קורא ״ידידו״? אומרת הגמרא: 'אלו נשותיהם של תלמידי חכמים, שמנדדות שנה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא' ופרש רש״י (כתובות סב, ע״א): שממתינות לבעליהן שהם בבית רבם ושונים פרקם. כלומר, הופכות עצמן טפלות לבעליהן ולתורתם ואכן, כמה שהיתה שרה גדולה, ״אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים״ (רש״י בראשית יב, ה), נאמר עליה: ״הנה באוהל״, הצניעה עצמה (בראשית יח, ט). הקטינה עצמה כדי לגדל את בעלה!

 

ונזכיר מה שאמרו, ששרה ירדה למצרים וגדרה עצמה בבית פרעה, וגדרו כל הנשים בזכותה (שיר השירים רבה ד, כד) –

אין לנו מושג כמה מזולזל העבד, וכמה הוא תלוי באדוניו -ורוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות, והלא משום כך אסרו שבויה לכהן (כתובות כז ע״א). והמצרים ביחוד (רש״י ויקרא יט ב)

 

ואכן האומות הלעיזו ואמרו: אם בגופותיהם שלטו, בנשותיהם לא כל שכן (פסיקתא דרב כהנא יא), עד שהוצרך הכתוב להעיד עליהן שנגדרו (רש״י במדבר כו, ה. תהלים קכב, ד) –

ואיך נגדרו כולן עד אחת, ובמשך שנים כה רבות – מכוחה של שרה אמנו, המוטבע בהן!

ואם כן, אם כוח האמהות מוטבע בבנותיהן עד עולם, אף מידה זו של שרה אמנו מוטמע בכל אחת מבנותיה לדורי דורות: גדולה וחשובה ככל שתהא, מצטנעת ומגדילה את בעלה!

אך רק עד שהגיע הדיון לענין של חינוך!

 

כשהיה המדובר בסיכון בענין החינוך, אזי גם אם דגל בעלה בשיטה של קירוב – והרי עזרה לו בפעולותיו אלו, בנפשות אשר עשו יחדו, הוא מגייר אנשים והיא פועלת בקרב הנשים, ובהכנסת האורחים המופלגת (בראשית יח), כשהגיע הדבר לחינוכו של בנה, לשמץ סכנה לטוהר חינוכו, יצאה מגדרה! לא ויתרה, ולא נסעה אחור, אלא דרשה בתוקף, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידה – וגם תכונה זו מוטבעת בבנותיה לדורות עולם!

[מכיר אני אשה שהולכת בבגדי פריצות קצרים וצרים רח"ל וטענתה לזכותה – כך בעלי רוצה שאלך… וכי בטיעון זה תבוא לבית דין של מעלה? כיצד תתקן את כל אלה שנכשלו בה?? כשמדובר ברוחניות – כאן אין מקום לבטל דעתה בפני בעלה אלא כשרה אמנו – לעמוד כצור חלמיש!]

 

 

 

פרשת וירא

מי יודע מי מחזיק את מי…

אברהם אבינו מתפלל לפני ה' אולי יש חמישים צדיקים וגו', עד שמגיע לעשרה ופורש. דיברנו על גדולת נפשו של אברהם בבקשו על נפש רשעי סדום. לו היו אומרים לנו שה' רוצה להשחית את מעוזי הרפורמים וקיבוצי השומר הצעיר העושים כל מעשיהם להכעיס את בוראם, היינו לכאורה שמחים, שהרי סוף סוף תתגלה מלכותו בעולם, שהרי בכך כולם יכירו שלהיות רשע לא משתלם, ויש דין ויש דיין, ובכך יתקדש שם שמים.

לאברהם היו מתנגדים בצורת אנשי סדום. הם הפיצו את האנטיתזה לכל שאברהם יצג. אברהם מפיץ חסד, הם מפיצים קפיצת יד לכל עני ואביון. הוא מסייע לכל נזקק, והם מתעללים בכל מבקר בארצם. הוא שופט אמת וצדק, והם מעוותים דין והופכים את השקר לאמת מכח החוק.

סוף סוף ה' חפץ להשמידם. היה צריך אברהם לקפוץ על המציאה ואולי אף לשאול: רבונו של עולם מדוע לא עשית זאת קודם?

אלא שאברהם הוא עמוד החסד. חסד אמיתי הוא אף עם מי שאינו מכיר בדעותיך. אף עם מי שמתנגד לך. ורחמיו על כל מעשיו כתיב.

נתקדם. נתאר לעצמנו שתפילתו של אברהם הייתה מתקבלת. אנשי סדום היו ניצלים ממוות. בעיתוניהם לא היה הדבר כלל בא לידי ביטוי, ואולי גיאולוגים היו אומרים שהייתה רעידת אדמה קלה היות ואנו יושבים על השבר הסורי אפריקני, ומדעננו עוקבים מקרוב אחר הארועים. אין נפגעים.

 

לאחר מכן, המהדורה הכלכלית הייתה עוברת לעסוק באברהם הפרזיט המגדל פרזיטים באוהלו ומאכילם חינם, ומרגילם שלא לעבוד…. היו מדברים על אמונותיו התפלות של אברהם כאילו שהכל מוכתב משמים, והיו מפארים את היצירתיות של אנשי סדום, את כח העבודה שלהם, את עשרם והצלחתם הכלכלית כמודל לחיקוי. אם אינך פרודוקטיבי- אינך זכאי לחיים, ודאי לא במחוזותינו…

מי היה מעלה על הדעת שבזכות אברהם ניצלה העיר? שאתם הפרזיטים האמתיים, שזנחתם את חובתכם בעולמכם ונתתם לאחרים לעבוד בשבילכם ולהצילכם?

ועד כמה הניסיון הזה קשה בשעת מלחמה. שם האמונה חייבת להיות חזקה היות והיא מתנגשת עם המוחש. אני מרגיש שלוחמינו ניצחו, אך עלי לדעת שמי שניצח הוא החייל היושב בישיבה ועוסק בתורה.

המעשה עם הרב מבריסק שדיבר אחר מלחמת ששת הימים ואמר שהניצחון היה בזכות העוסקים בתורה. היו שטענו אמנם כן, אך גם החיילים עשו משהו. אמר להם הרב ניצחנו למרות צה"ל, ולא בגלל צה"ל. הדבר התמיה רבים.

ביאר הרב במעשה שהיה עם אביו הגר"ח וסבו הבית הלוי, שכאשר הגר"ח התארס וקיבל נדוניה מכובדת ומשפחה מפוארת הוא חש מעט תחושת גאוה. רצה אביו "להרגיעו" ואמר לו דע לך שמה שקיבלת הינו בגלל שאתה בני. השיב הבן אמנם כן, אך בל נשכח שגם אני בתור חתן נמצאתי ראוי… השיבו אביו טועה אתה, הם נתנו מה שנתנו למרות שאתה החתן ולא בשל שאתה החתן…

ניצחון תלוי בעשיית רצון ה'. הצבא, מצהיר שמגייס בנות על אף שהדבר מכביד עליו מאוד! וכל זאת רק כדי שלא לשעמם את החיילים,וכדי להפוך את הצבא לאטרקטיבי. והרי בתורה נאמר ומצא בך ערוות דבר ושב מאחריך! האין הניצחון למרות הצבא?

איכה רבה (וילנא) פרשה ב -ד

אמר רבי יוחנן (בראשית כז) הקול קול יעקב, קול אדריאנוס קיסר הרג בביתר שמונים אלף רבוא בני אדם ושמונים אלף תוקעי קרנות היו צרין על ביתר והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין?

אמר להם והיאך יבדקו?

אמרו לו כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכיף הדא הוא דכתיב (תהלים ס, יב) הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו.

ומה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות.

ועל זה אמר רבי עקיבא כך, שלוש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר: ריבונו של עולם! אל תשב בדין היום ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו: אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לרבי אלעזר דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דרבי אלעזר המודעי, אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך רבי אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס.

שלח ואתייה לההוא כותאי אמר ליה מאי אמרת ליה? אמר ליה אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא, ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא. אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא כיון דחסל רבי אלעזר צלותיה שלח ואייתיה אמר ליה מה אמר לך הדין כותאי? אמר ליה לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר.

נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה. יצאתה בת קול ואמרה (זכריה יא, יז) "הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו", אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא.

 

פרשת וירא

לא המדרש עיקר, אלא המעשה

מטרת האדם בעולמו

אנו קוראים בכל יום את פרשת העקידה. הבה נתבונן בה. אברהם אבינו בשעה שנצטוה לעקוד את בנו יחידו שעתיד להקים ולהמשיך את יסוד קיום עם ישראל הבן שציפה וייחל אליו כל ימיו, נצטוה מפי הקב"ה בלשון "קח נא" ואמרו חז"ל (סנהדרין פט, ע"ב) "אין נא אלא לשון בקשה אמר לו הקב"ה בבקשה ממך עמוד לי בניסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים".

נשאלת השאלה מדוע הוצרך הקב"ה להביא את אברהם לניסיון "והאלוהים נסה את אברהם" (בראשית כב, א) הלא יודע הקב"ה שאברהם יהיה מוכן להקריב ולמסור את נפשו ואת נפש בנו כפי שאכן הוכיח אברהם את עצמו בתשעה ניסיונות קודם לכן?

ועוד מהו שאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (שם פסוק יב) וכי לא נתאמת ונתפרסם אברהם כאוהב ה' ומאמין בה' בכל לבו עד שהיה צריך לעקוד את יצחק בנו כדי לקבל את התואר של "ירא אלהים"?

 

התשובה לדבר תתברר כאשר נעמוד על פשר הדו שיח בין רבי חנינא בן תרדיון לרבי יוסי בן קסמא

מספרים רבותינו במסכת עבודה זרה (יח, ע"א): "תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו: רבי מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים. אמר לו מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהיה גורלי"!

 

ושואלים גדולי ישראל מדוע השיב רבי חנינא בן תרדיון לרבי יוסי בן קסמא על שאלתו "כלום מעשה בא לידך" תשובה שלכאורה לא אפיינה ומיצתה את כל אישיותו ומעלתו? הנה קודם לכן בגמרא שם מסופר שרבי חנינא בן תרדיון היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בתוך חיקו, למרות שגזרו הרומאים שכל מי שיעסוק בתורה דינו במיתה. מדוע אם כך לא השיב לרבי יוסי כי עוסק הוא בתורה ברבים במסירות נפש במקום העובדה שהציג בפניו "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה"?

נוסף לכך צריך להבין מדוע לא ראה רבי חנינא בן תרדיון מקום וצורך שזכות מסירות נפשו למען לימוד התורה תגן בעדו לעולם הבא עד כדי כך שהיה צריך לשאול "מה אני לחיי העולם הבא"?

מתרץ נפלא הגר"י משה לוין בספרו "אגרת הידיעה" כי רבי חנינא בן תרדיון תפס שרבי יוסי בן קסמא התכוין בשאלתו לא כהבנתנו הפשוטה, כי אם לכך: אף אם אמנם עוסק אתה בתורה במסירות נפש, השאלה היא האם הינך מקיים בפועל את הידיעות שבהכרתך? האם הלימוד מחייב אותך והינך מקיים באופן מעשי את הנלמד? לכך שאלו "כלום מעשה בא לידך". והשיבו רבי חנינא בן תרדיון "מעות של פורים נתחלפו לי", תשובה ממין הטענה. וכששמע רבי יוסי שאכן מקיים רבי חנינא בן תרדיון את ידיעותיו מן הכח אל הפועל, מיד אמר "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי". לאור עובדה זו מגלה לנו רבי חנינא בן תרדיון סוד גדול, מיהו אדם גדול באמת- זה לא אדם שבאופן תאורטי יודע מה לעשות וכיצד לעשות כי אם אדם שעומד איתן בניסיונות החיים המעשים את ידיעותיו בפועל, ומקיים את דברי רבותינו במסכת קידושין (מ, ע"ב) "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה"

 

בזה נשפך אור להבין את ניסיונו של אברהם.

 

בכדי להבין מה היה באמת הניסיון שהתנסה אברהם, צריך להבין כי העיקר בעבודת ה' הוא לא הידיעה והרצון לקיים את המצות, אלא ההוצאה לפועל, איך שהאדם עובד את ה' בשעה שמוציא את כל הכוחות שבתוכו באופן מעשי בהתאם לכך מקבל הוא את הציון ראוי לשבח.

 

וכדברי הרמב"ן על הפסוק: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" מתחילה היה יודע הקב"ה את יראת אברהם בכח אך לא בפועל בעולם המעשה". כלומר אמנם ידע הקב"ה שאברהם יהיה מוכן למסור נפשו ואת נפש בנו לקיים את אשר נצטוה, אך מכיון שידיעות,שאיפות ורצונות בלבד לקיים את רצון ה' אינם התכלית, ובזאת האדם לא יוצא ידי חובתו, לכן רק "עתה" בשעת המעשה כשהעלה כבר אברהם את בנו יחידו לעקידה קיבל את התואר של "ירא אלהים" לאחר שהגשים את רצונו ושאיפתו בפועל!

 

משל למה הדבר דומה?

לאצן בעל שם עולמי, שלאור ניסיון העבר ידוע שאין מי שישווה לו ואפילו מי שיתקרב אליו, היעלה על הדעת שבאולימפיאדה מיד יעלהו על המדרגות ויעניקו לו מדליה,שהרי אין טעם לתחרות וממילא ברור שהוא המנצח? אנו מבינים שבלי לעמוד באתגר אי אפשר לתת מדליה, כך גם בענייני שכר קיום המצוות. חייב לקיים בפועל על מנת להיחשב צדיק.

ניסיון שייך גם באדם גדול כאברהם שכן רואים אנו בני אדם גדולים שיודעים מה צריך לעשות וכיצד לעשות, אך אם הם מקיימים, זה מהם והלאה ורבים הם הדוגמאות במקראות ואין כאן מקום להאריך.

 

התשובה הרצויה לפני הקב"ה היא לא במילים ובדברים, לא באלה נהפך האדם לבעל תשובה עד שעבירותיו נהפכות לו לזכויותיו,כי אם בשעה שמשנה את מעשיו לטובה. עיקר התשובה איפוא "שינוי המעשה".

מטרת האדם בעולמו היא שיגשים את ידיעותיו ושאיפותיו מן הכח אל הפועל בעולם המעשה !

 

טעם הדבר הוא כי אין לאדם שום קשר בין "ידיעותיו"-מה שצריך ומחוייב לקיים ,לבין "השגותיו" בפועל. זו הסיבה שאין למלאכים מתן שכר בעבור פעולתם כי אצלם הידיעה היא המחייבת, ידיעה זו מתבצעת באופן מידי בעולם המעשה מכיון שכוחות הנפש שהוטבעו בהם נוטים לעשות את הטוב בלבד.

 לעומת זאת, האדם טבועים בו אף כוחות נפש הנוטים לעשות רע, אותם הוא מפעיל ברצונו בכח בחירתו. משום כך מטרת האדם בעולם הזה היא שימצא את כוחותיו הרוחניים החקוקים בנפשו, ויוציאם מן הכח אל הפועל בשעת קיום המצות על הצד הטוב ביותר.

 עולמנו נקרא עולם העשיה "אשר ברא אלקים לעשות". בריאת העולם היא בשביל לעשות בפועל את המעשים הטובים.

 

 

אמר פעם אדם גדול על אחד שאמרו לו שהוא למדן. הוא מתמיד? – שאל. לא. הוא ממעט ללמוד. אם כן אינו למדן, השיבם. כמו שלא נגיד על אדם שהוא 'גנב' רק משום שיודע לגנוב, צריך שיגנוב בפועל כדי שנכתירו בתואר גנב, כך גם להבדיל בתואר 'למדן'.

מצינו בדברי חז"ל עד כמה גדול ערך המעשה "הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר וכו"' (אבות ג, יז) וכתב החסיד היעב"ץ בפירושו "הלומד על מנת להיזהר ולעשות הוא הנקרא מעשיו מרובים מחכמתו, כי כיון שתכלית למודו בעבור המעשה הוא העיקר ואשר לא שת לבו אל המעשה זולתי אל הידיעה לבד חכמתו מרובה ממעשיו, ואע"פ שעושה כל מה שיודע כי הכל אחר הכוונה, ולזה אמר כי הרוח-רוח המינות באה ועוקרתו והפכתו על פניו כי הניחוהו ביד מחשבותיו ולא סייעוהו מן השמים לצאת מתוך ההפכה, וזה לאות מופלג על המעשה שהוא העיקר. שכלינו קצר מאוד מהבין הדברים על בוריים אם לא ע"י מציאות חן בוראינו יתברך ונמנע שימצא מבלי המעשה הראוי אצלו יתברך ולזה מי שכיוון אל המעשה כדי לעשות רצון בוראו לבד ינחנו האל בצדקתו"

שנו רבותינו במסכת ברכות (יז, ע"א) "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" בפשטות, מבאר מאמר זה בעל "קובץ שיחות" שהחכמה תכליתה להביא את האדם לידי תשובה ומעשים טובים. אולם במבט יותר מעמיק נמצא שהמאמר מגלה לנו מהות החכמה מהי. לא תיתכן חכמה בלי תשובה ומעשים טובים כי אין זו חכמת התורה כלל, מהות החכמה היא הידיעה והמעשה יחד. ידיעה בלי מעשה בפועל אינה חכמה כלל וכדי להגיע למעלת החכמה צריך לעשות תשובה ומעשים טובים.

 

ההבדל המרכזי בין אדם למלאך

ואמרו רבותינו במסכת שבת (פח, ע"א) "אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו" ושאלו גדולי ישראל מהי ההתרגשות המרובה וההשתאות על הדבר שהיתה בעת שהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע עד כדי כך שמילים אלו היוו בבחינת "רז", סוד כמוס שאין האדם יכול לעמוד לכאורה על טיבו?

 

מתרץ הגר"י פרץ שליט"א תירוץ נפלא, בנקודה זו של הקדמת הנעשה לנשמע טמון ההבדל המרכזי שבין אדם למלאך מלאך הוא יצירה שכולה רוחניות בעל הכרה שכלית ומתוך כך הכרתו חופפת את מעשיו "רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א, יד) למלאך אין תאות ונטיות שליליות שימנעו בעדו מלהוציא את השגותיו אל הפועל, לא קיימת אצלו הפרדה בין הידיעה לבין המעשה. ברם האדם מורכב מחומר ומרוח ויכול להימצא אדם בעל הכרה עצומה והשגות מרוממות אך מעשהו דל.

 

הקב"ה אינו צריך מלאכים. יש לו הרבה. הוא רוצה אדם שישבור מידותיו. שיתגבר על עצמו. שיעשה מעשה.

הגאון ר' ישראל מסלנט המחיש את הדברים באימרה נפלאה "כשם ששני בני אדם נבדלים זה מזה בטיב השגותיהם והכרתם, כך האדם עצמו נבדל מעצמו על ידי המרחק הקיים בו עצמו בין ידיעותיו למעשיו"

ועוד הוסיף ואמר "הלואי והגדול היה מקיים מה שהקטן יודע"

במעמד הר סיני הכריז עם ישראל כי נכון הוא לקבל תורה לא מתוך השגה והכרה שכלית בלבד אלא באיחוד המוח והלב. עם ישראל קיבל על עצמו לשלב את ההכרה והמעשה בלי שום מחיצה עד שה"מעשה" יוכל להקדים את ה"נשמע". זהו בעצם ה"רז" שכל מציאות האדם מתנגדת לו, סוד האפשרות שאף האדם יוציא מן הכח אל הפועל את כל מה שטמון במאגר הרוחני שלו בלי שהחומר ישתרך בעצלתיים מאחור. ועל זה נאמר (תהלים קג, כ) "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" מצב של התגברות הרוח על כבידות המעשה במגמה להוציא לפועל את רצון ה'.

 

וזה שאומר שלמה בקהלת (פרק יב)

(יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

(יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רע.

זה מה שבודקים אצל האדם. כמה מעשים יש לנו. תכלס כמה קיימנו. זה עומד על כף המאזניים. ורק זה יכול להכריע.

 

לאור זאת נבין מדוע אנו אומרים 'חננו ועננו כי אין בנו מעשים', כי אנו יודעים ומכירים שהעיקר של הדין והתשובה היא המעשה, ואנו מקוננים על כך שאין בנו מעשים. חסר לנו את העיקר.

 

כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ד) "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך הישרה".

יש המסתפקים בשינוי השם… או בשחיטת תרנגול…

 

ולמעשה מעלת המעשים ישנה רק לאדם. רק האדם מסוגל לעשות מעשה המנוגד לטובתו. רק בשביל אידיאל. 'לשם שמים'. בעלי חיים אינם מסוגלים לזאת. הם עושים כל מעשיהם כמוכרחים. על פי טבעם. מעלת האדם היא מעלתו והיא גם חסרונו, שהרי מחד מסוגל הוא להיות כמלאכים – מתמסר כולו הגם שהדבר מנוגד לטבעו, ומסוגל אף לעקוד את בנו, ומאידך מסוגל להזיק ולצער ולקלקל יותר מכל בעלי החיים. אריה טורף רק אם הוא רעב, אך האדם מסוגל לרצוח 'סתם כי בא לו'.

המעשה עם האמריקאי שהביא קניבל לארה"ב להראותו את הציוויליזציה, ובדיוק אז היתה מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, והם נקלעו לקרב כבד. הם התכופפו ותפסו מחסה, והקניבאל שואל מה זה? והוא משיב: מלחמה. ומה עושים עם הגופות? קוברים. משיב האמריקאי. תסלח לי, אומר הקניבאל, אתם סתם מושחתים, אנחנו לפחות הורגים בשביל לאכול…

בעל חיים מזיק סתם. אדם יכול להיות גרוע מבעל חיים.

'להיות בן אדם' [שמעתי מהגר"ש לוינשטיין]:

מעשה באדם שטעה ביער, ופגש בקוף. אמר לו האדם אתה יודע שאנחנו אחים! כיצד תמה הלה. על פי דרוין! נו, שיהיה, אמר הקוף. מה אני יכול לעזור לך? תעזור לי לצאת מהיער. החל הקוף מוליך אותו והנה לפתע למולם אריה. מיד עזר הקוף לאדם וטפסו על עץ. מקום שאליו האריה לא יכול להגיע. עמד האריה למטה ואמר תשמעו חבר'ה בלי אחד מכם אינני זז מכאן. אין חשש, אמר הקוף לאדם, הוא יתייאש וילך. לאחר זמן החליטו שילכו לישון ואחד ישמור. תישן ראשון אמר האדם לקוף ובעוד שעתיים אעיר אותך. הלך הקוף לישון, והאדם נותר לשמור. לאחר חצי שעה הוא חושב לעצמו, הרי האריה יסתפק באחד, והוא קוף ואני אדם, לאחר לבטים הוא נתן בעיטה רצינית לקוף לכיון מטה… הקוף עף בבהלה ולא הצליח להיאחז בידיו, אך בזנבו אחז בענף וניצל. הוא חזר למעלה. איזה בושות! חשב האדם לעצמו. הקוף עלה על ענף גבוה ודק יותר, מקום שלא יוכל להגיע אליו האדם, והלך לישון, וגם האדם הלך לישון. לאחר שעתיים מעיר הקוף את האדם ואומר לו בוא נלך האריה נרדם. הם הולכים בזריזות עד שהקוף מוציאו מן היער, ומראה לו אתה רואה שם – יש בתים וגרים בני אדם, משם תוכל למצוא את דרכך. הודה לו האדם ונפרד ממנו לשלום. לאחר כמה צעדים הוא מרגיש טפיחה על השכם, הוא מסתובב והקוף אומר לו – 'אה, שכחתי לבקש ממך משהו, כשאתה מגיע לשם, אל תספר שאתה אחי'… הקוף מתבייש להיות חיה כזו…

האדם יכול להגיע לדרגה שהקוף יתבייש להיקרא אחיו, או להעפיל לדרגה שמסוגל לעקוד בנו על קדושת השם!

 

פרשת וירא

פסגת המעלות – היראה

'רק אין יראת אלוקים'

רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני… מהו לשון 'רק' שאל רבי אלחנן וסרמן בסמינר לרבנים בגרמניה של טרום השואה.

אלא אמר אברהם לאבימלך בארצך מצאתי אנשים משכילים ובעלי הנהגות ישרות, הגונים ובעלי ערכים, אולם רק דבר אחד חסר, וזה יראת שמים, ודי בחסרון זה כדי לקבוע שאתם מסוגלים להרוג. דדא ביה כוליה ביה ודלא דא ביה מה ביה? הוא רמז לגרמניה שנותנת שויון זכויות ומשכילה ובעלת הנהגה אצילית והגונה, שואפי קידמה ושוחרי מדע, שאף משם יכולים לצאת רוצחים, מפני שהדבר היחידי המסוגל לעצור אדם הוא יראת שמים, ואם זאת אין- מסוגל הוא לרצוח!

הם לא קיבלו את הדברים ולא כל כך נראה להם שהדבר יתכן.

שנים אחדות לאחר מכן הם חוו על בשרם את דבריו.

הבחור בבאר שבע שאמר לי שהוא מוסרי ושאלתיו ואם חברתו תהרה, היאך יכריע? בתחילה רצה לומר הפלה אולם כשהבין שאין זה פתרון הוא הציע שתלד. אמרתי לו לאמלל אותה ואת התינוק לכל חייהם? הוא אמר אז שתפיל. אמרתי לו כשאין יודעים מה לעשות- רוצחים?… הוא הבין שאין תשובה אלא למי שיצר את האדם. כך לא ניתן להכריע בשום שאלה ערכית ע"י מוסר אנושי.

היטלר טען שהוא מוסרי והולך על פי הטבע. כך גם טען אייכמן.

לעומת זאת אברהם אבינו לאחר הניסיון הקשה ניסיון העקידה. מלאך המוות מנסה בכל דרך להשפיע על אברהם לחדול ממעשהו. הוא מציב לו נהרות דימיוניים, מנסה להבהיל את יצחק כדי להרתיעו, וכשאינו יכול הוא הולך ומספר לשרה. מה זה יתן לו? שאם היא תמות ואח"כ יצטער אברהם על מיתתה של אותה צדקת ויאמר שחבל שהלך לעקידה, נמצא שיפסיד את שכרו.

העקידה הפסגה של הניסיונות

. לכאורה צריך ביאור והרי היו רבים שמסרו נפש על קידוש ה', וחנה אף עקדה ז' בניה, וא"כ מה הוא הקושי הגדול בניסיון?

מבאר הגר"א לאפיאן [וכ"ה בשיחות מוסר שמולביץ מא' יא תשל"א] שאברהם היה הולך לכל העולם ומשכנעם שיחדלו מלזרוק בניהם למולך ויחדלו מהעבודה זרה שאין זה רצונו יתברך, והנה לפתע הוא עצמו הולך ועושה היפך ממה שחינך, והרי זו סטירת לחי לכל החינוך שנתן, כולם יחזרו לסורם!

אף על פי כן,אברהם אבינו עליו השלום לא עושה חשבונות והולך בלב שלם לעשות רצון קונו. זוהי מסירות נפש. ובסוף העקידה השבח של אברהם הוא: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. זוהי הפסגה. המלאך אמר לו: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני. וכי אברהם הקריב למלאך? אלא ככל שאדם עושה מצווה יותר גדולה כך המלאך הנברא גדול יותר, ואמר לו המלאך מגודלי אני מבין את גודל המצווה.

בלא יראת שמים הכול מותר, אם רק תמצא לזה צידוק בטיעון מוסרי לשיטתך. השמאל טוענים טיעונים בשם המוסר, וכן הימין, וטיעוניהם הפכיים. 'רק אין יראת אלקים'.

פרנסיס קריק והצעתו להרוג תינוקות שלא יעמדו בקריטריונים.

רק יראת שמים יכולה למנוע מאדם לגנוב כשאף אחד לא רואהו. לא יעזור כל מה שחינכת אותו כשהוא יהיה לבדו. רק יראת שמים תוכל לעמוד כנגדו. לדעת שה' כעת רואה וכל מעשיך בספר נכתבים.

תוספת: עניין מצוה קלה וכוחה להעלות את האדם לפסגות ר' בספר אור דניאל פ' עקב עמ' קנג מעשה על הרב פינקוס ובדיקת החמץ.

 

הבחור ומסירות נפשו לתורה – מעשה שסיפר הרב יודקובסקי מ'אבות ובנים'>>>

 

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו!

 

פרשת וירא

מבחן האדם במקומות שקשה לו

מבחנו של האדם [מעיין השבוע עמוד קצב]

נפתח בשאלה: בהונגריה וברומניה היה שלטון פרו נאצי. בשלהי מלחמת העולם השניה השתלטו הגרמנים על הונגריה והחלו לשלחם למחנות ההשמדה. מי שיכל ברח לרומניה. ברומניה הודיעו שמי שיסתיר פליט יהודי צפוי לעונש מוות. מה היינו עושים לו היה מתדפק יהודי על דלתותינו באישון לילה ומבקש מחסה, האם היינו נותנים לו? מסתבר שכן. ומה היה קורה אם היינו פוגשים משפחה כזו ברחוב? כאן ההכרעה יותר קשה, אולם יתכן והיינו פונים אליהם ומציעים להם להתאכסן בביתנו שלא יתפסום ויוציאם להורג. והיה והצענו להם, והם שמעו ואמרו: "לא תודה. איננו רוצים שתסתכן בגללנו". הייתה אבן כבידה נגולה מליבנו. ברוך השם גם התגברנו על יצרנו, וגם סורבנו בנימוס. מצפוננו נקי.

 

הבה ננראה כמה רחוקים אנו ממידתו של לוט. לוט מכניס את האורחים ומזמינם לביתו. הם אומרים לו:"לא כי ברחוב נלין". איננו רוצים לסכן אותך. אולם הוא מתעקש! בתקופת סדום מדובר בהסתכנות של ממש! הוא אף עושה להם משתה. לו לא היה נוהג כן היה נהפך עם סדום. לוט שמח באורחיו.

כמה לקח יש לנו ללמוד מזה. פעמים ויש לאדם עיכוב ואינו יכול להגיע לשיעור, להתפלל במנין, האם הוא אומר ברוך השם היום יש לי תירוץ מספק, או שהוא מצטער על המצוה שחמקה ממנו.

אולם הדבר מפליא, שהרי ראינו שלוט מכונה בפי חז"ל כרשע, אל תבט אחריך פן תיספה בחטאתם. אתה הרשעת עמהם אין לך זכות לראות ברעתם. פלא פלאים! כזה צדיק וכזה רשע!?

מבאר הסבא מסלבודקה אברהם היה עמוד החסד. לוט התלווה אליו והיה במחיצתו. מעשי החסד השתרשו בנפשו והפכו לו לטבע שני. אולם בשאר הדברים הנהגתו היתה צולעת …

 

ישנם דברים שאנו עושים מתוך הרגל. מהבית, מהרגלים שסיגלנו לעצמנו. זה דבר יפה, אולם לא כאן עיקר השכר. אנו מקפידים על בשר וחלב. אנו מקפידים על שמירת שבת. אולם לא כאן עיקר המבחן. העיקר הוא בדברים שקשה. שמירת העיניים, שמירת הלשון, קביעות עיתים לתורה, בן אדם לחבירו. זה קובע את מהות האדם. לכן מהותו של לוט הוא רשע, על אף מעשה החסד, שהרי האדם נבדק היכן שקשה לו, וזה הקובע את מדת היראת שמים שלו.

 

לעי' טיב המועדים גמליאל חג השבועות עמוד קץ

[מכאן הנראה לעניות דעתי] על פי זה נבין את מאמר המלאך לאברהם לאחר העקידהעתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה כו'. והדבר צריך ביאור, וכי לא הספיק כל שעבר אברהם עד עתה, שרק כעת נודע הדבר?

אלא,שעד עתה הניסיונות לא היו קשים כניסיון זה, שלא חשכת את בנך יחידך ממני. זהו ניסיון עצום, שמוכיח על היראת שמים העצומה שלך.

תחזור בתשובה- זו אזהרה אחרונה!

מעשה שאירע כשנה לפני פטירתו של החזון איש. המספר הוא בעל המעשה עצמו, יהודי בשם רבי יעקב פלדמן, מיוצאי דנילאב שבמחוז מרמרוש, המתגורר כיום בארץ ישראל. יום אחד סיפר האיש לפי תומו את קורות חייו באזני רבי אליעזר קליין, הרב של "קהל יראים" בעיר באר שבע: כאשר הייתי בן י"ז שנה יצאתי את בית הורי לעבוד בעיירה הונגרית קטנה, אלמשפיזטי. עד מהרה שכחתי שם את החינוך שקיבלתי בבית אבא.

 

השתדלתי להסתיר את יהדותי גם מאימת הצוררים שהתחילו להשתלט שם משנת תש"ב, ואשר הציקו ורדפו כל יהודי, אבל יכולתי להמשיך בזה רק עד שנת תש"ד. אז העבירו אותי הנאצים ימח-שמם עם אחי לאושוויץ אשר בפולניה, אך ניצלתי בנס, אחר-כך הועברתי לטריזינשטט ושוחררתי משם בשנת תש"ה. נשארתי לגור בצ'כיה עד שנת תש"ח ואז עליתי לארץ ישראל. כאמור, ניתקתי את כל הקשר עם היהדות ועם החינוך שקבלתי אצל הורי. עבדתי לא רק בשבת אלא גם בראש השנה וביום הכיפורים.     

 

בליל יום-כיפור תשי"ג עבדתי כהרגלי. באותו לילה נראה אלי אבא, רבי חיים מרדכי ז"ל בחלום, לבוש קיטל לבן מצוחצח, עטוף בטלית מצויצת, כמו בהיותו בחיים, ואמר אלי: "חזור בתשובה, חזור לדרך שחינכתי אותך, אחרת שנותיך מקוטעות" וכך חזר החלום ונשנה מידי לילה בלילה במשך שבוע שלם.

והנה הגיע ליל שבת. בשעה מאוחרת בלילה נכנסתי לבית קפה בראשון לציון (בעיר זו הייתי עובד במוסך), אכלתי ושתיתי וחזרתי הביתה. נגשתי להפעיל את הרדיו, ובאותו רגע שמעתי קול קורא מאחורי; "אוי ואבוי, אתה שוב חוטא!"      

 

פניתי לאחור והנה רואה אני כמו בהקיץ את אבי שנספה באושוויץ, ושוב עומד הוא לפני עטוף בקיטל ובטלית, ואני שומע אותו אומר אלי: "אל תחשוב שזה סתם חלום, באתי להזהירך שתחזור בתשובה. בשמים כבר נחרץ עליך גזר-דין שייכרתו ימיך!" נבהלתי מהמראה. דמות אבי ז"ל נעלמה מיד. באותה שבת, כמובן, לא עישנתי, לא הפעלתי רדיו, אולם במוצאי שבת הלכתי ל'קולנוע'. בבואי הביתה, כאשר אך הספקתי לפתוח את הדלת, מיד ראיתי שוב את דמותו של אבי כמו בהקיץ עטוף בטלית וקיטל, והוא מתחנן ומבקש לפני שאיטיב את מעשי, ואומר לי שזוהי אזהרתו האחרונה…

באותה עת שימשתי כמנהל המסגריה במוסך "טיטניק" בראשון לציון. קמתי אפוא ביום ראשון בבוקר וחילקתי וסידרתי את העבודה בין הפועלים. אחר כך שמתי פעמי לבני ברק אל ה"חזון איש", אשר שמעתי אודותיו מפי אנשים רבים, כדי לספר לו את החלומות. [באותה תקופה התפרסם החזו"א מאוד בקרב כל הציבור, היה זה אחרי שבן-גוריון שר"י בא לבקרו בענין גיוס בנות. הודות לכך גבר מספר הבאים לבית החזו"א בכל מיני ענינים ונושאים].

לפליאתי, כאשר אך עברתי את מפתן ביתו, החל ה"חזון איש" לדבר אלי בחומרה: "אוי ואבוי, אתה עובד בשבת, אתה עובד בראש השנה וגם ביום הכיפורים. לאביך אין מנוחה בעולם העליון, נגזר עליך כרת!" הוא השלים את דבריו והמשיך לישב על כסאו כמנמנם, השעין את ראשו בין שתי ידיו, ואני עמדתי לפניו נבוך ונסער, מהיכן הוא יודע?  

לבסוף, אחרי כמה רגעים של ציפיה, פקח ה"חזון איש" את עיניו ואמר לי: "בזכות מצוה גדולה שקיימת בנעוריך יוסיפו לך ממרום ימים ושנים: מעכשיו תחזור למוטב ותלך בדרך הישרה כפי שחינך אותך אביך. האם תזכור איזו מצוה קיימת בנעוריך?"        

 

השבתי לו: "אף על פי שהייתי מחלל שבת, מעולם לא פגעתי במישהו וגם צדקה נתתי". השיבני החזון איש: "אין די בכך, לא בזכות זה אתה זוכה שיקרעו את גזר דינך…".

 

אז נזכרתי, שכאשר הייתי כבן ארבע עשרה שנה בערך, באה אלינו אישה ומסרה לאבא שבכפר פלוני מוטל ילד יהודי מת ואין מי שיטפל בו להביאו לקבר-ישראל. אבי שלח אותי אל הכפר לבצע את הדבר. ואף על פי שהפעולה היתה קשורה בסכנת-נפשות, כי הקוזיסטים השתוללו אז בדרכים, והיה עלי לעבור יער שלם בפחד-מוות, קיימתי את המצוה בתכלית השלמות.         

 

לשמע הסיפור נענע לי ה"חזון-איש" בראשו ולא הוסיף לדבר. כאשר יצאתי מביתו, קיבלתי עלי לשמור תורה ומצוות כיהודי שלם – ומני-אז אני רואה במעשי ידי ברכה והצלחה". ["פאר הדור" ח"ד, עמוד נה, 'שאל אביך ויגדך' ח"ב עמוד קכה הגר"ש שבדרון מביא שמקור הספור בספר 'קרית ארבע' לרב הנ"ל, שרשם אותו מפי המספר עצמו. ונוסף בסיפורו של הרב שבדרון שהאב היה נגלה אליו בקביעות בלווית ילד כבן י"ג, ולבסוף התברר שזה הילד שהביא יעקב פלדמן לקבורה בצעירותו.]

 

פעם סיפר מחנך לאדמו"ר פני מנחם מגור אודות ילד שחביריו מציקים לו ומכים אותו. אמר לו הרב צריך לומר למלמדים להחדיר בלב התלמידים שכמו שבצדקה נאמר:"ונתנו", והמילה נקראת לב' הצדדים, שכפי שנותן אינו מפסיד ונותנים לו מן השמים, כך גם כן כאן צריך לדעת שהמכה והמציק יקבל כפי שעשה לחבירו, ונרמז בתורה בפסוק והכהו כדי רשעתו שהמילה והכהו נקראת לב' הצדדים! [עלון פנינים ברגר כי תצא תשע]

 

אור דניאל במדבר:

 

סיפר החייל רפאל אוסטרוב: חודש תמים היו החיילים מרותקים למוצב נידח אי שם בלבנון ומאז חופשתם האחרונה לא זכו לשמוע את קולה של אמא, כיוון שבמלחמה זו הפלאפון עדיין לא היה מצוי.

והנה בשבת בצהריים "באה הישועה". לחיילים למוצב הגיעה ה"חייגנית" הלא היא הניידת שלאורכה מותקנים שמונה עמדות טלפון. "יש לכם שעתיים בדיוק כדי לפטפט עם מי שאתם רוצים" שאג נהג החייגנית עב הכרס בקולו האימתני. "אתם לא המוצב היחיד בגיזרה וגם במוצבים אחרים אוהבים לפטפט".

כל החבר'ה עטו כמובן על המציאה כמוצא שלל רב וניצלו כל רגע פנוי כדי לשוחח עם המשפחה ועם החברים. רק רפי, הדתי היחיד במוצב, לא השתתף בחגיגה. הוא נשאר ספון בחדרו כשהוא רכון על חומש ומנסה לשווא לעיין בפרשת השבוע. 'הם לא מצאו זמן אחר לשלוח את החייגנית חוץ מבשבת??' רטן בליבו, 'איפה הרב החטיבתי??'

"רפי מה קרה לך למה אתה לא הולך להתקשר הביתה?" שאלו אותו חבריו ואף הוא כיהודי הגון השיב בשאלה: "שכחתם ששבת היום?"

"אז מה אם שבת היום?" שאל בתום לב נימרוד הקיבוצניק המתולתל, "זה ממש פיקוח נפש לדבר עם ההורים המודאגים ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?" אחרים הציעו עצמם כ"גויים של שבת", הם יחייגו בשביל רפי וגם יחזיקו לו את השפופרת שרק ידבר. אולם שום דבר לא שיכנע את רפי "הסרבן" אחרי שחלפו השעתיים המוקצבות למוצב ניגש הנהג הקשוח להתניע את החייגנית אך לשווא, המנוע לא הראה כל סימן חיים.

כדי להרגיע את הנהג הנרגן לקחו אותו למטבח.. כמובן עם צאת השבת האיצו החבר'ה ברפי: "יצאו כבר כוכבים אז טוס מהר וטלפן!" אחרי שהתקשר לכל מי שרצה הציעו החיילים לנהג לנסות את מזלו שוב אולי הרכב יזוז, וראה זה פלא המנוע נדלק מיידית!

 

 

פרשת וירא

החוב לעסוק בזכוי הרבים [מעיין השבוע עמוד קפא]

אברהם זקן וחולה ממתין לאורחים. ה' נגלה אליו. אומר המדרש שכאשר נצטוה אברהם למול אמר עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי. אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך משמלת אני בכבודי בא ונגלה עליך וזה שכתוב וירא אליו ה'.

שואל האלשיך הקדוש וכי ראוי לאברהם לטעון כנגד מאמרו יתברך? והרי הוא לא טען אפילו כנגד קח נא את בנך, ועתה יטען כנגדה המילה?

לפני שנשיב, נתבונן מה היה יחודו של אברהם אבנו? במה זכה להיות המיסד של השושלת של עם הנצח?

כתב הרמב"ם יד החזקה – הלכות עבודת כוכבים פרק א

(ג) כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.

 

ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה.

 

אלא אלו, כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת.

 

עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים.

 

וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה. [השגת הראב"ד – ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו א"א יש אגדה בן שלש שנים שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עקב].

 

השגת הראב"ד – והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם א"א ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין? [ותירץ: ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו]:

 

כתב הב"י בכמה מקומות לתרץ, ששם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם אולם לא התעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם, ולכן מעלתו גבהה ביותר!

ולכן אברהם היה מוכן להקריב את עצמו לכבשן האש, והקריב בנו לקב"ה, אולם כשהגיע למילה החל לדאוג– כל מטרתי לקדש שם שמים ולהרבות כבוד ה' בעולם, כיצד דבר זה יתקיים מעתה? מה יהיה על זיכוי הרבים, על קירוב הרחוקים?

אדם אינו יכול להתעלם מהסובבים אותו, ומהתדרדרותם הרוחנית.

רבי אברהם הכהן מספאקס שבתוניס המשיל זאת לעובד חברת חשמל שישב ועיין לו בעיתון, והנה לפתע קפץ החשמל, והיה צורך לפעול ולהרים את המתג ולחפש היכן התקלה כדי להשיב את האור לכולם, מעליות נתקעו, מכשירי החייאה פסקו מלפעול, והגנבים החלו לתכנן חגיגות… קם לו העובד בכבדות, ניגש למגירה, והוציא פנס, חזר לו בשלווה למקומו והמשיך בקריאת העיתון. הוא מסודר, יש לו אור… למה שיטרח עבור האחרים?

לא זו דרכו של אברהם אבינו עליו השלום. הקב"ה אוהב את אברהם כמובא בפרשתינו -(בראשית פרק יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְדֹוָד עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו"

 

עיקר האהבה משום שהוא מצווה אחרים! הוא אינו דואג לעצמו בלבד בבחינת ואני את נפשי הצלתי. זוהי מעלת האבות הקדושים ולכן זכו להם ולבאים אחריהם עד סוף כול הדורות. כן יזכנו ה' לפעול לקירוב רחוקים והשבת לב בנים אל אבותם.

 

פרשת וירא

מצאתי דוד עבדי בסדום [רעיון נפלא מספר ארשת שפתינו שלזינגר, לא הוקלט]

"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה"

ואמרו על כך חכמינו ז"ל בגמרא (בבא מציעא פו, ב) "מאן נינהו שלושה אנשים" [מי הם שלושה האנשים?] "מיכאל וגבריאל ורפאל. מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזיל למהפכיה סדום" [גבריאל הלך להפוך את סדום] "

ושואלת הגמרא "והא כתיב 'ויבואו שני המלאכים סדומה בערב'" הרי שלא רק גבריאל הלך להפוך את סדום?

ומתרצת הגמרא "דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט" כלומר שהלך מיכאל עם גבריאל כדי להציל את לוט.

אני מבקש להביא כאן חידוש נפלא של בעל חידושי הרי"ם זי"ע ממש הפלא ופלא.

בהקדים מה שיש לדקדק בדברי חז"ל הנזכרים, ראשית מכיון שתפקידו של המלאך גבריאל היה רק להפוך את סדום אם כן לאיזה צורך הלך יחד עם מיכאל ורפאל לאברהם, הלא לא היה לו שום שליחות למלא אצל אברהם?

שנית מדוע היה צורך שאותו מלאך מיכאל שהלך לבשר את שרה על לידתו של יצחק ילך גם להציל את לוט האם חסרים מלאכים בשמים שיוכלו למלא שליחות זו של הצלת לוט?

וביאר ענין זה עפ"י דברי המדרש בבראשית רבה: "אמר ר' יצחק (תהילים פט כא) 'מצאתי דוד עבדי'. היכן מצאתיו? בסדום" כלומר מה שזכה לוט להינצל מהפיכת סדום הוא בזכות דוד המלך שיצא מלוט דרך רות המואביה.

והנה הגמרא (יבמות עו, ע"ב) מביאה ויכוח גדול שהיה בין דואג האדומי לאבנר בן נר אם דוד המלך מותר לבוא בקהל ה' בגלל היותו בא מרות המואביה, עד שכמעט הכריזו עליו שאסור לו לבוא בקהל. וכך מסופר שם: כשיצא דוד הצעיר להילחם עם גוליית הפלישתי רצה שאול להלביש את בגדי המלוכה והמלחמה שלו על דוד, וכשראה שאול שהבגדים אכן הולמים את דוד להפליא למרות היותו הוא עצמו נמוך ממנו נבהל מאד כי ראה בכך סימן שהוא עתיד לרשת את המלוכה ממנו.

ומשום כך שאול המלך שאל את אבנר בן נר שר הצבא שלו,האם ראוי דוד להיות מלך בישראל?

כששמע דואג האדומי, שהיה אוייבו המושבע של דוד, שאלה זו אמר לשאול המלך "עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבוא בקהל אם לאו, מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה" כלומר שעליהם הזהירה התורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים".

"אמר לו אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" ואם כן רות המואביה היתה מותרת לבוא בקהל ה' ויש גם טעם לדבר כפי שעונה לו אבנר "שאני הכא דמפרש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אישה לקדם".

דואג האדומי לא הרפה ושאל שוב: "היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים"

על כך לא ידע אבנר להשיב ושתק וכתוצאה מכך "בעי לאכרוזי עליה" על דוד שאינו ראוי לבוא בקהל,

"מיד ועמשא בן איש יתר הישמעאלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית"

ושואלת הגמרא "ומכל מקום קשיא" מדוע באמת לא נאסרו הנשים לבוא בקהל? היה להם לקדם נשים לקראת נשים!

ומתרץ ממה שכתוב בפרשתינו (וירא יח, ט): "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל". הרי מבואר שאין דרכן של נשים לצאת מחמת צניעות, ואם כן לא היו הנשים צריכות לקדם לקראת נשים, ולכך עמונית ומואבית מותרות לבוא בקהל ה', וממילא היה ראוי דוד המלך לבוא בקהל ה'.

ולמדנו מכאן יסוד גדול כי דוד המלך לא היה ראוי לבוא בקהל ה', ורק מחמת שאין דרכן של נשים לצאת הותר לבוא בקהל. ואם כן אין טענה על נשי עמון ומואב על שלא יצאו לקראת נשי ישראל בלחם ובמים.

והנה ידוע כלל גדול שאין עושים שום דבר למעלה בשמים רק אחרי שהדבר מוסכם בבית דין של מטה וכשם שאומרים בבית דין של מטה כך אומרים בבית דין של מעלה. וכמו שאומר הקב"ה למלאכים לגבי קביעת ראש השנה "אני ואתם נשאל לבית דין של מטה".

וכן מצינו בגמרא (בבא מציעא פו, א) בענין מחלוקת שהיתה בין הקב"ה ובין כל המתיבתא דרקיעא בנוגע להלכה בדיני נגעים. הוחלט שרבה בר נחמני בהיותו מומחה לנגעים בעולם הזה, יחליט הלכה כמי והוא פסק שהלכה כהקב"ה .

נמצא שכדי להציל את לוט מסדום בזכותו של דוד המלך העומד לצאת ממנו דרך רות המואביה, היה צריך מקודם פסק דין בבית דין של מטה, שרות המואביה מותרת לבוא בקהל ה', ומשום כך סיבב הקב"ה שאותו מלאך מיכאל שהלך להציל את לוט מסדום ילך מקודם להתארח אצל אברהם, וכשראו ששרה איננה יוצאת לקראת האורחים, שאלו את אברהם "איה שרה אשתך" כלומר מדוע אין היא מקבלת את האורחים? "ויאמר הנה באהל", צנועה היא כי אין דרכן של נשים לצאת. ואם כן, באותו רגע נפסקה ההלכה ע"י אברהם אבינו בבית דין של מטה, שאין דרכן של נשים לצאת וממילא מותרת רות המואביה לבוא בקהל, שהרי אצל נשי מואב לא שייך הטעם של "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ולכן רק אחרי ששמעו מיכאל וגבריאל פסק זה מאברהם הלכו לסדום, האחד להפוך את סדום והשני להציל את לוט בזכותו של דוד המלך שיצא ממנו עד כאן תוכן דבריו המאירים.

הוסיף על כך הגר"פ פרידמן שליט"א דבאשר נתבונן בזה נראה גודל נפלאות המסבב כל הסיבות, שהרי ידוע מהזוהר הקדוש ששבעה רועים קמו להנהיג את ישראל בכל הדורות הלא הם אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד.

הראשון הוא אברהם אבינו שגילה ופרסם שמו יתברך בעולם והאחרון הוא דוד מלך ישראל חי וקיים אשר עתיד להיות מלך המשיח.

ועתה, בא וראה שכאשר שלח הקב"ה את המלאכים כדי לבשר לאברהם ולשרה על לידתו של יצחק שממנו התחילה שרשרת הדורות של כלל ישראל עד סוף כל הדורות הנה כבר אז עשה הקב"ה הכנה כדי שדוד המלך הרועה השביעי יוכל לבוא בקהל ה' על ידי שנתגלתה אז ההלכה שאין דרכן של נשים לצאת, לכן מיכאל שהלך לבשר את שרה, הוא גם זה שהלך להציל את לוט כי שליחות אחת היא-מראשית השרשרת בה אברהם הוליד את יצחק וסיומה של השרשרת בדוד מלך המשיח.

ולפי זה ביאר שם מה שכתב בספר הקדוש "מגלה עמוקות" לפרשת ואתחנן (אופן קנב) על הפסוק (תהילים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" וכתב שם דמילת "אש"א" נוטריקון א'יה ש'רה א'שתך עד כאן דבריו הקדושים וצריך ביאור מה הקשר בין שני הפסוקים,וכתב לבאר על פי מה ששנינו בגמרא (פסחים קיט ב) "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן: "איני מברך" אומר לו לדוד: "טול וברך" אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".

 

והנה בספר בנין אריאל פרשת ויחי הביא בשם השל"ה הקדוש (הלכות פסח דף קיט ב) כי מה שאמר דוד המלך "לי נאה לברך" הוא משום שבא מרות המואביה שהתגיירה ואם כן דין דוד כמו אורח שהצטרף לכלל ישראל והרי מבואר בגמרא (ברכות דף מו, א) "אורח מברך" אם כן דוקא לדוד נאה לברך עד כאן דבריו.

והנה מה שנתקבלה רות המואביה בקהל ישראל הוא משום דאין דרכן של נשים לצאת, וזה הרי נתגלה ממה ששאלו המלאכים "איה שרה אשתך" וענה להם אברהם "הנה באהל" ולפי זה מה נאה הרמז בפסוק "כוס ישועות אשא" שלעתיד לבוא אזכה לברך על הכוס ומפרש הטעם "אש"א" נוטריקון א'יה ש'רה א'שתך שבזכות זה אזכה לברך לעתיד על הכוס ודברי פי חכם חן.

ונראה להוסיף עוד,דהנה הבכירה קראה לבנה "מואב" ופירש"י "זו שלא היתה צנועה פירסמה שמאביה הוא וכו'"(בראשית יט, לז) ובתשובת המשקל דוד המלך הותר לבוא בקהל דוקא משום צניעותה של שרה שאברהם אבינו אמר עליה "הנה באהל" וכפי שדרשו חז"ל דאין דרכן של נשים לצאת מחוץ לביתן.

לאשר שאלוני הנה מבואר בפרשתינו דבסופו של דבר הלכו להפוך את סדום ולהציל את לוט גם גבריאל וגם מיכאל וכמו שנאמר (בראשית יט, א): "ויבואו שני המלאכים סדומה" וגו' וכן להלן (שם ט, יז) "ויהי כהוציאם אותם החוצה" וגו' הרי מפורש דשניהם באו בסופו של דבר להפוך את סדום וגם להציל את לוט, אמנם באותו פסוק נאמר אחרי זה "ויאמר המלט על נפשך" וגו' וכבר הקשה בליקוטי אנשי שם, למה נאמר כאן בלשון יחיד כיון ששניהם הלכו יחד, אך נראה לעניות דעתי לומר דבאמת שניהם הלכו לשליחות זו של הפיכת סדום והצלת לוט,אך כדי לקיים מאמר הקב"ה והשליחות ששלח בתחילה את מיכאל להציל את לוט הרי שאת האמירה הזאת ללוט "המלט על נפשך" אמר דוקא מיכאל אף שגם גבריאל היה עמו, אבל לקיים שליחותו של המשלח אמר זאת דוקא השליח הראשון והוא מיכאל שנשלח גם לבשר לשרה וגם להציל את לוט. עד כאן.

 

המוסר הנלמד מכך הוא, שמעשה אבות סימן לבנים, אמירתו של אברהם:"הנה באהל" הכריעה את הדין לדוד לדורות. הכנסת אורחים של אברהם הכריעה לדורות שאת המים במדבר יקבלו ע"י שליח ואת המן ע"י הקב"ה. כך אנו יכולים להשפיע במעשה אחד שלנו על הדורות הבאים. החינוך, ההתנהגות, הדרך ארץ, היראת שמים, הכל. מעשה האדם משפיע על ילדיו, ויכול להוות גורם מכריע על כל יוצאי חלציו לדורות.

 

פרשת וירא

[הגרי"ס וכן על חסד רבקה ומדו"ת לעומת ע"ז – ראשי פרקים]

חסד של ישראל

אברהם מכניס אורחים ונותן מעט מים. מדוע?

הגרי"ס והתלמיד שארחו בשבת והטריח על המשרתת באריכות שולחנו.

יוקח- על ידי שליח, ולכן מעט. חסד כלפי פנים.

הגרי"ח זוננפלד והכופר הציוני שחלה והרב השתדל רבות בעבור ריפוייו בשערי צדק. חסד ללא גבולות.

החסידה עושה חסד עם חברותיה ולכן היא טמאה.

הגרי"ד בית הלוי שהתארח אצל הכפרי בברנוביץ' שלא כבדו וכיבד את האדמו"ר מקוידנוב והרב דרש שיתארח אצלו ויראה כיצד הוא חסד וביאר את ההבדל שחז"ל מתפעלים מחסד אברהם ולא מחסדו של לוט ועוד ניצל בזכות אברהם ולא בזכות עצמו, מפני שהכניס מלאכים…

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת וירא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א