פרשת חיי שרה

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר בראשית

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת חיי שרה

לצלוח משבר מבלי להישבר

אצל בן העולם הבא – הכל שווה לטובה!

״ריח גן העדן״ [והגדת לרב גלינסקי]

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה״ (בראשית כג, א), כולן שוין לטובה (רש״י).

 לא מובן. תשעים שנות עקרות, ולידת יצחק אבינו – שוים לטובה?! ״שרה מגירת את הנשים״, ולקיחתה לבית פרעה – שוים לטובה?! המשתה ביום הגמל את יצחק וזעקת ״חמסי עליך״ – שוים לטובה?!

ודאי שכן, שהרי כך כתוב. השאלה היא, איך אפשר. איך אפשר לחיות בטובה בעת רעה!

ואם זו השאלה. הרי שנוגעת היא גם לנו, גם אנו רוצים לדעת זאת, על כל צרה שלא תבוא.

את התשובה לכך קיבלתי באוטובוס בו נסעתי מישיבת חדרה לבני ברק. זהו קו ׳מאסף׳ המגיע מחיפה, מלא וגדוש. אין ברירה, ונסעתי בעמידה. לידי עמד יהודי חרדי ופניו קורנות. כל הדרך זמזם נעימות שמחות וטופף ברגלו כרוקד.

הסתקרנתי. אני אוהב שמחה, היא הדלק של ההתעלות. חייכתי כנגדו, ושיתפני בשמחתו: ״אני נוסע לחתונת אחיני בבני ברק״, סיפר. איחלתי מזל טוב, והבנתי אם הוא נוסע לחתונה, הוא רוקד כבר בדרך!

והגמרא אומרת (מועד קטן כה ע״ב) שכאשר נשמת הצדיק עולה למרום, ״רוכב ערבות [הקדוש ברוך הוא] שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, ושמח בו ככלה חדשה״. ממש ׳שמחת חתונה׳!

ואם כן, האדם הולך ונוסע אל בית עולמו (קהלת יב, ה), שם יחזה בנועם ה׳ ויבקר בהיכלו, ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״ (ברכות יז ע״א), ואיך לא יעלזו בדרך, ולא ירקדו משמחה!

וזהו שסיפרו (תענית כב ע״א) שרבי ברוקא פגש באליהו הנביא בכיכר השוק בעיר לפט. שאלו: האם מצויים כאן בני העולם הבא. סקר אליהו הנביא את באי השוק והשיב בשלילה. לפתע הגיעו שנים, ואמר: אלו בני העולם הבא. הלך אצלם ושאלם במה הם עוסקים – מרעיש הדבר! עזב את אליהו הנביא, כדי לברר הדבר! אמרו לו שהם בדחנים, שמחים ומשמחים. כשהם רואים אנשים מדכדכים, הם משמחים אותם. אנשים מסכסכים, משלימים ביניהם.

וכבר העירו, שהרי ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״ (סנהדרין צ ע״א), ומדוע לא מצא אליהו הנביא בני העולם הבא באותו שוק, וכשהצביע על השנים היו צריכים לומר מה מעשיהם שזכום בכך. והתשובה, שאכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וישמחו שם. אבל יש שהם בעלמא הדין בני העולם הבא, ושמחים כבר כאן!

וזהו שאמרו (בבא בתרא יז ע״א) שהאבות הקדושים חיו חיים שהם מעין העולם הבא ולא חסרו כל טובה. ולכאורה אינו מובן, וכי בהשלכתו לאור כשדים ובהיותו בבור הכלא בכותא, בעת הרעב ובלקיחת שרה, לא חסר אברהם אבינו כל טובה? ויצחק אבינו, בהתנכלות הפלשתים ובאבדן מאור עיניו. ויעקב אבינו בצרת לבן ועשיו, דינה ויוסף? אבל הכול היה זניח, כי חיו ״כימי השמים, על הארץ״. במבט שמימי, וכל השאר טפל בעיניהם!

האמת היא, שכולנו יודעים זאת בשכלנו, מבינים זאת בדעתנו. אבל לחיות, חיים כאן. רוחשים על הארץ, ״ישני עפר״. אשרי אלו שהגביהו מושגיהם, שהם בבחינת ״החכם עיניו בראשו״ !!(קהלת ב, יד)

ואספר: בקרתי בניו יורק, קבעתי ראיון עם יהודי עשיר, להתרימו למוסדות תורה. נסעתי למנהטן, הגעתי לכתובת, גורד שחקים ענק. איזו כניסה, אלו עמודים, איזה הדר. אבל איפה הוא? בקומה הששים. נשאתי את ראשי. ניסיתי לשער היכן זה. החלונות נראו כנקודות זעירות. טוב, נכנסים. עולים במעלית, מגיעים, המזכירה מאשרת, נכנסים. חלון ענק, העיר פרושה כעל כף היד. הסתכלתי למטה. הרחוב נראה כסרט צר. המכוניות פצפון, האנשים כראשי סיכה. ואז הבנתי –

כששורצים למטה, על הקרקע, מתפלשים באשפה. כל דבר נחות נראה גדול וחשוב, והדברים הגבוהים, הרוחניים, נראים כה קטנים. אין ספק במה בוחרים לעסק: בדברים הממשיים והגדולים…

אבל כשזוכים ועולים, ומתבוננים למטה, רואים כמה זה קטן וזעיר ואז זה לא מטריד, ולא מפריע. אולי מציק, לא יותר. אתם יודעים, אני מתפלל ב״לדרמן״. אין שם ממש מקומות קבועים. גם לא כל המתפללים קבועים. ומנינים יש שם, בלי עין הרע. הכלל, התפלל לידי אברך חשוב. לאחר התפלה התעניינתי בשלומו: ״יש שפור במצב?!״

נדהם, הקדיר מצחו. נסה להיזכר, ותמה: ״מה לא היה טוב?!״ אולי החלפתי אותו במישהו אחר, קורה. אצלו, ברוך השם, הכל בסדר. אבל אני התעקשתי לקיים בו מצות בקור חולים: ״שלשום חיככת את גב היד, היתה שם עקיצת יתוש!״

״אה, זה״, הפטיר בביטול, ״זה כלום, וגם עבר!״ ״ברוך רופא חולים״, קראתי ברגש.

נו, באמת, גם אתם מבינים שלא עושים ענין מעקיצת יתוש. ומה כל טרדות העולם, אם לא עקיצת יתוש! :

ולמדתי זאת, בסיפור מן הגמרא.

שסיפרו (בבא מציעא קיד ע״א) שרבה בר אבוה מצאו לאליהו הנביא בבית קברות של נכרים. שאלו שאלה בהלכה, והשמיעו מקורה בגזרה שוה מן התורה.

שאלו למקור הלכה מן המשנה, וענה מאיזה פסוק נלמדת. שאלו: ״ולאו כהן הוא מר, ומדוע עומד בבית הקברות?״

ענהו: ״וכי אין מר לומד סדר טהרות, שרבי שמעון בר יוחאי אמר בבריתא שקברי נכרים אינם מטמאים באוהל?!״

השיב בכאב לב: ״בארבעה סדרי משנה הנהוגים בזמן הזה [פירש רש״י: מועד נשים ונזיקין, וסדר קדשים שכל העוסק בו כאלו מקריב קרבנות (מנחות קי ע״א)] איני בקי דיי. בסדרים שאינם נוהגים למעשה [סדר זרעים שאינו נוהג בחוץ לארץ, רבה בר אבוה היה בבבל] וסדר טהרות אהיה בקי?״ [וכבר העירו בתוספות שודאי היה בקי במשניותיהם, אך לא בבריתות ובתוספתות, ואימרה זו של רבי שמעון בר יוחאי בריתא היא].

שאלו: ״ומדוע, באמת, אינך בקי בהן?״

השיבו: ״מפני דחק הפרנסה״ –

[להשתאות: אילו הייתי אני פוגש באליהו הנביא, והתורה משוש חיי, ואיני יכול להגות בה כראוי מפני דוחק הפרנסה, שאם אין קמח אין תורה. והיה מוכן לענות על שלוש משאלות, מה הייתי מבקש, הלא אין ספק: גפן, ראשי תבות געזונט [בריאות], פרנסה, נחת. מי לא נזקק להם, און בעסער האט נישט קיין שעור, לטוב יותר אין גבול –

ורבה בר אבוה שאל שאלה ראשונה, בהלכה. שניה, בהלכה. ושלישית, בהלכה. ועוניו? גזרה ממרום, ומקבלה באהבה! אבל מששאלו אליהו, ענה –

לקחו אליהו, הנחהו והעלהו לגן עדן, ואמר לו: ״פשט גלימתך ולקט מעלים אלו!״

ליקט ולקח. בצאתו שמע קינה: ״מי אכל עולמו בחייו, כרבה בר אבוה!״

כשמעו, חבט גלימתו וזרקם. ועם זאת קלטה גלימתו ריח גן העדן, ומכרה בתריסר אלפי דינרים. חלקם נתן לחתניו. עד כאן דברי הגמרא. ויש לעץ, מה בקשו להשמיענו. ובכלל, המעשה תמוה: מדוע לא הנחילו אליהו הנביא אוצר, כבמעשה ד״איש חסיד היה״. מדוע, אם העלהו לגן העדן, השמיעו את הקינה. מדוע לא אמר לו: ביכולתי להעשיר, אבל בכך תאכל עולמך בחייך. ואם לא רצה להנות אף ממחיר הטלית, מדוע מכרה. ומדוע חלק הכסף לחתניו, ומדוע השמיעונו זאת לדורות?!

המון תמיהות, והתשובה אחת.

אין לך אדם שאין לו יסורים, אמרו חכמים (שוחר טוב, תהלים ג). לרבה בר אבוה היו ניסיונות שהרי היה עני מרוד. ונניח שיהיה עשיר, האם חייו יהיו סוגים בשושנים?! וכי על כל צרה יפנה לאליהו הנביא, ומכל צרה יחלצו?!

ובכלל, מה שנקצב לאדם יקבל, ומה שלא נקצב לו אינו לטובתו. אבל אליהו הנביא יכול להורות לו, איך אפשר לעבור את החיים וצרותיהם בלא לסבול. רוחה, בתוך הצרה. בבחינת: ״בצר, הרחבת ליי׳ (תהלים ד, ב). וכיצד? עם ׳.ריח גן עדן׳ לא, את גן העדן עצמו ננחל לעתיד לבוא, אבל עצם הידיעה אודותיו, עצם המשגים בו, מנחמים! זה מקהה את העוקץ, ומגמד את הצרות!

זאת למד: כמה נפלאה הטלית המהוהה שקלטה את ריח גן העדן, באיזה סכום נמכרה, ובקש להנחיל ידיעה זו גם לחתניו!…

תוספות – המעשה ברבי זושא שאמר לא היה לי מעולם רע…

משל על המוכר מרגלית ב-5 מליון $ שעלתה לו 300 אלף $, ואוכל בבתי תמחוי בדרכו, והוא מאושר!

המעשה ברב אורי זוהר שכשיש לך 1000 דולר בכיס אתה מדבר אחרת…

אנשי בדוחי אנן וכו' אז הגשש החיור יזכו לעולם הבא? אלא שמחים ומשמחים! הליצן מהקרקס זה אני…

המעשה שהתפרסם בתקשורת על שיחותיו של אולמרט עם הגב' זקן מזכירתו, על ברק – שהוא מקנא באאודי 8 שלו, "שהיא חתיכת טנק" והוא גם רוצה, ולכן לוקח שוחד… ושהוא מקנא בו שהוא טס במחלקה ראשונה… כמו ילדים קטנים בני 7…. זה האדם הקטן לעומת האדם הגדול – שכל ענייני העולם הזה מתגמדים אצלו.

[אמר לי מנדהו שהם שווים את הסמל של האאודי… הבנת? לא, השבתי, והוא הסביר – יש עליו 4 אפסים…]

הוספנו מעשה באדם שקנה ביום השוק מרגלית יקרה ביותר במחיר זעום והוציא עליה כל כספו ונאלץ לחזור לביתו רגלית ובטרמפים ואכל בבתי תמחוי אך אין מאושר ממנו, יש לו מרגלית השווה מיליונים בכיסו!

 

פרשת חיי שרה

תודה, גם אם זה לא מושלם

להודות גם על חלק מהטובה

הודאה להשי״ת על הצלחה חלקית א. [מעין גנים אסולין]

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והתורה מספרת שאחר הספדו ובכיו של אברהם, הוא מתחיל לעסוק בקנית קבר לשרה.

ויקם אברהם מעל פני מתו, וידבר אל בני חת לאמר. גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני. ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. שמענו אדוני, נשיא אלהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבור את מתך. איש ממנו, את קברו, לא יכלה ממך מקבור מתך. כאשר שומע אברהם אבינו דיבורים כאלו של רצון לעזור לו, כתוב, ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת.

אחר כך אברהם אבינו מתחיל לבקש מבני חת שיבקשו עבורו מעפרון שימכור לו את מערת המכפלה. וידבר אתם לאמר, אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני, שמעוני, ופגעו לי בעפרון בן צוחר. ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו, בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר. ועפרון יושב בתוך בני חת, ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר. לא אדוני, שמעני, השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך, קבור מתך. כששומע אברהם הסכמה מצד עפרון לתת לו את מערת המכפלה, כתוב, וישתחו אברהם לפני עם הארץ.

אומר אברהם לעפרון, אמנם אתה רוצה לתת לי מתנה, אבל אני רוצה רק לקנות. וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר, אך אם אתה לו שמעני, נתתי כסף השדה קח ממני, ואקברה את מתי שמה. ויען עפרון את אברהם לאמר לו. אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור. וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ובזה קנה אברהם את מערת המכפלה, וכמפורש בפסוקים שאחר כך.

יש לנו לעמוד על ב׳ הפסוקים שכותבת התורה שאברהם אבינו השתחוה. כשהוא דיבר עם בני חת שיסכימו שיקבור את שרה בתוכם והם הסכימו, כתוב ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת. וכשהוא פנה לעפרון שיסכים למכור לו את מערת המכפלה והוא הסכים, שוב כתוב, וישתחו אברהם לפני עם הארץ. למה הוא השתחוה.

ומסבירים המפרשים, שהשתחואה זו, באה להראות הוקרה והערכה להסכמה שלהם. שכל כך מעריך ומוקיר את הסכמתם ועזרתם אליו בשעה קשה זו, שהוא הראה את זה על ידי השתחוואה.

אמנם במדרש רבה (פרשה נ"ח סימן ו) איתא, וישתחו אברהם לפני עם הארץ, מכאן שמודים על בשורה טובה עכ״ל. מפורש מזה, שאברהם לא התכוון בהשתחויתו לפני בני חת, אלא להודות להשי״ת, שעזר לו להתקדם במה שרוצה להגיע. ואע״פ שבני חת הבינו שהוא משתחוה לפניהם להודות להם, בכל זאת אברהם כיון לשמים להשתחוות להשי״ת על הבשורה הטובה ששמע, שהם מסכימים לעזור לו בקנית מערת המכפלה.

וצריך ביאור מה טיבה של השתחויה זו עוד בטרם נגמרה העיסקה? הרי יכולים הם לומר הסכמנו לתת בחינם אך לא למכור לצמיתות? והרי לבסוף דרש עפרון סכום אסטרונומי שדי היה בו 'לפוצץ' את העסקה, אז מדוע לא להודות בסוף?

ב.

כך גם מצאנו בהמשך הפרשה במעשה אליעזר ורבקה. כתוב ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה׳ אלוהי השמים ואלוהי הארץ אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו. כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני ליצחק.

ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם. ויאמר אליו אברהם, הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לקחני מבית אבי ומארץ מול ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקת משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה.

ומפורש מכאן שהיה לאליעזר ב׳ חלקים בשליחות שלו. א) למצוא ליצחק אישה ממשפחת אברהם דוקא. ב) שהאישה וכן משפחתה, יסכימו שהיא תגור בארץ. אם אחד מן התנאים לא יתקיים, אין שידוך ליצחק.

כאשר העבד הולך לארם נהרים, והוא מוצא נערה שמשקה אותו ואת הגמלים והוא שואל אותה בת מי את, הגידי נא לי. והיא עונה לו, בת בתואל אנכי מלכה אשר ילדה לנחור. והוא שומע שחלק מן השליחות הוא כבר קיים, שב בת ממשפחתו של אברהם, כתוב ויקוד האיש וישתחו לה' ואמרו על זה במדרש (ב״ר פרשה ס׳ סימן ו) מכאן שמודים על בשורה טובה עכ״ל. והוא מודה לה' לא רק בהשתחויה, אלא גם בדיבור, ויאמר, ברוך ה׳ אלהי אדוני אברהם אשר עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, אנכי בדרך נחני ה׳ בית אחי אדוני. ולמרות שהוא לא ידע אם היא תסכים לנישואין עם יצחק, ואם משפחתה תסכים. מכל מקום כשראה שהחלק הראשון מן השליחות התבצע, ומצא בת ממשפחת אברהם, מיד הודה להשי״ת.

אחר כך הוא נפגש עם משפחתה של רבקה, והוא מספר להם באריכות את שיחתו עם אברהם. וכתוב שם, ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב. הנה רבקה לפניך, קח ולך, ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה׳. ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, וישתחו ארצה לה׳. רש״י, מכאן שמודים על בשורה טובה עכ״ל. כששמע אליעזר שגם החלק השני של השליחות התבצע, ויש הסכמה מצד משפחת רבקה, לתת אותה ליצחק ושתגור בארץ כנען, הוא שוב הודה להשי״ת.

גם כאן תמוה – מדוע אליעזר קופץ להודות, כשעדיין לא הושלמה מלאכתו, והרי עליו עדיין להיפגש עם בתואל ולבן, ושני החבר'ה לייצים הללו יכולים לטרפד את כל העיסקה, וכפי שבאמת היה שניסה בתואל להרעילו, וכן יכלו לומר לו שהיא עוד רק התחילה בגן חדש, [היא הרי בת שלוש…] וזה יכול לפגוע בה נפשית וחברתית לעקור עכשיו למקום אחר…

לפני שנבאר הדברים:

טבע הוא באנוש, שאדם רואה רק את החלק החסר, ולא רואה את הטוב והמשובח. הוא תמיד יזכור את הנקודה החסרה, המרגיזה, זו שהעיבה על כל השלימות. חבירו יעשה לו טובה, והוא יזכור לו בדיוק את שהחסיר… מאישתו ומבעלה הם תמיד זוכרים במה הוא לא בסדר… גם בילדים אנו תמיד נוטים להתמקד בחסרונות ולא במעלות ויתרונות… די לו בסלט אחד חסר כדי להרוס חתונה שלימה…

אברהם ואליעזר מלמדים אותנו שלא זו הדרך. על האדם להודות אף על הצלחה חלקית. גם כשהעסקה לא הושלמה. יש כאן דבר טוב כלשהו? התחלה טובה? תגיד תודה! אולי זה לא יסתיים בטוב? אכן, יתכן, אך על מה שבודאי כעת טוב, עלינו להודות!

ולכן אע״פ שעדין אברהם לא קנה את המערה, אלא רק שמע הסכמה מצד בני חת, או מצד עפרון, בכל זאת כשראה שיש התקדמות חלקית בקנית המערה, גם על ההתקדמות החלקית הזו לבד, הוא הודה להשי״ת. ואע״פ שכאשר הסכימו בני חת, עדיין עפרון לא הסכים. ואם עפרון לא יסכים, לא שוה כל ההסכמה של בני חת. וגם כשעפרון הסכים, הוא הסכים רק לתת במתנה ולא במכירה, ואם הוא לא יסכים למכור, לא שוים כל ההשגים שהיו לאברהם עד עתה, כי אברהם מוכן רק במכירה ולא בקניה. בכל זאת הודה אברהם, כשראה הצלחה חלקית, אע״פ שספק אם זה נקרא הצלחה.

ולכן אף אליעזר לא המתין מלהודות להשי״ת רק בסוף, אלא, על התקדמות והצלחה, אפילו חלקית הוא הודה להשי׳׳ת. ולמרות שהיה יכול להיות שבתואל לא היה מסכים לשלוח את רבקה, ואז כל ההישג שלו במציאת רבקה, היה שוה כלום, בכל זאת כשהוא ראה שהוא מוצא את רבקה שהיא ממשפחת אברהם, הוא כבר הודה לה׳. ולא המתין להודות עד שכל העניין יסתדר.

סיפר הרב לוינשטיין על אותו הבחור שיצא לתרבות רעה, והוריו בקעו רקיעים לחזרתו בתשובה, וללא הועיל. הם שמעו על הסגולה הנפלאה להודות לה' על כל דבר, ובליל הסדר כשהבן הסורר הגיע לאכול הוא שומע את האבא מקדים הקדמה לפני שנודה לה' על יציאת מצרים אנו רוצים להודות לה' על כל אשר גמלנו, וכאן החל לפרט את כל החסדים שה' גמל עימהם, הילדים, הפרנסה, הדירה וכו' הלילה הסתיים, ולאחר שלושה חדשים הבן מגיע לבית הוריו כשהוא עם כיפה שחורה וחולצה לבנה. התברר שהוא שב לישיבה ועזב את דרכו הרעה. הוא אמר שמאוד התרגש ממה ששמע מאבא. תמיד היה רגיל לשמוע רק תלונות וטענות, וכאן סוף סוף הודאה לה' על שגמלם.

אדם המודה לה' – גורם טובה לעצמו, כעת יש לה' אינטרס לתת לך! נעים לנו לתת למי שיודע להעריך את שנתנו לו!

ג.

כך גם מצאנו בפרשת משפטים (כג יד-יט) שהתורה חייבה לכל איש ישראל, לבא לבית המקדש, להודות על כל חלק של הצלחה גשמית, ולא אמרה להודות רק בסוף.

וכך כתוב בתורה:"שלש רגלים תחוג לי בשנה. את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, למועד חודש האביב". מפרש רש״י: חודש האביב שהתבואה מתמלאת בו באביה. עכ״ל. מפורש שכאשר הגיע הזמן שכל התבואה גדלה כראוי, למרות שעדין לא קצרו את התבואה, ולא הכניסו לאוצרות, צריך לבוא לבית ה׳, כדי להודות על ההצלחה הזו.

אחר כך כתוב: "וחג הקציר, בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". בחג שבועות, שהוא זמן הקציר של התבואה, וגם הוא זמן שהפירות ביכרו, דהיינו, שהפירות הראשונים כבר הבשילו, גם זה זמן לבוא לבית המקדש ולהודות להשי״ת, שעזר לו לקצור את התבואה, ולראות את הפירות שבאילנות שהבשילו.

אחר כך כתוב:"וחג האסיף, בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה". מפרש רש״י, שכל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות, ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים עכ״ל. גם בזמן הזה שמכניסים את התבואה לתוך אוצרות, זהו זמן לבא לבית המקדש, ולהודות להשי״ת על חסדו.

וכך כותב הרמב״ן שם: והנה כולם,באספו על מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לאלוהים, שהוא שומר חוקות שמים, ומוציא לחם מן הארץ, להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה׳, שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו, יבואו אליו לראות מה יצום. עכ״ל.

ויתכן שעל זה אמר הכתוב בתהלים: "שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך וגו'. ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, להודות לשם ה' " (קכ״ב, א,ד). כי אחת ממטרות העליה לירושלים היתה להודות לשם ה׳ על כל הצלחה חלקית בתבואה כמו שנתבאר.

למה אמרה התורה לבא ג׳ פעמים לבית המקדש, למה שלא יבא להודות רק בחג הסוכות אחרי שכבר הכנים את כל תבואתו לאוצרות, למה צריך להודות בפסח, כאשר עדין לא קצר את התבואה, ורק נגמר זמן בישולה? אלא ללמדינו שעל כל שלב של הצלחה, גם אם היא אינה שלימה צריך לבוא ולהודות להשי״ת, ולא להמתין עם ההודאה, עד שיושלם כל הענין. וכמו שגם ראינו אצל אברהם אבינו

ואליעזר, שהודו להשי״ת על הצלחה חלקית, למרות שיתכן שיתברר אח״כ שלא היתה הצלחה. ולא המתינו להודות רק בסוף.

וכבר כתב אדם – אני אסיר תודה –

לבתי בת העשרה, שמתלוננת על שטיפת הכלים, כי זה אומר שהיא בבית ולא מסתובבת ברחובות.

למיסים שאני משלם, כי זה אומר שיש לי עבודה.

לבלגאן שצריך לסדר אחרי המסיבה, כי זה אומר שהייתי מוקף בחברים.

לבגדים שהם קצת הדוקים מידי, כי זה אומר שיש לי מספיק לאכול.

לצל שלי שצופה בי כשאני עובד, כי זה אומר שאני בחוץ, באור השמש.

לדשא שצריך לכסח, לחלונות שצריך לנקות. ולמרזבים שצריך לתקן, כי זה אומר שיש לי בית.

לכל התלונות שאני שומע על הממשלה, כי זה אומר שיש לנו את חופש הביטוי.

לחנייה שאני מוצא, בקצה המרוחק של מגרש החנייה, כי זה אומר שאני מסוגל ללכת, ושבורכתי באמצעי תחבורה.

לחשבון הענק שאני צריך לשלם על החימום, כי זה אומר שחם ונעים לי.

לגברת מאחוריי ששרה בזיוף נוראי, כי זה אומר שאני יכול לשמוע.

לערימת הבגדים שדורשים כביסה וגיהוץ, כי זה אומר שיש לי מה ללבוש

לעייפות ולשרירים הכואבים בסוף היום, כי זה אומר שהייתי מסוגל לעבוד קשה.

לצלצול של השעון המעורר בשעות המוקדמות של הבוקר, כי זה אומר שאני חי.

על הכל אדם צריך להודות, רק יתבונן בחסד ה' עליו!

ד.

ולבאר הענין, למה אדם צריך להודות גם על הצלחה חלקית. יש להקדים, שבאמת אחד מהמטרות שנברא האדם בעולם הזה, הוא כדי שיודה להשי״ת. כמו שכותב הרמב״ן בסוף פרשת בא, וזו לשונו: "וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוהינו, ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל חפץ עליון בתחתונים, מלבד שידע האדם, ויודה לאלוהיו שבראו" עכ״ל.

וכן כתיב בתהלים: "כי טוב חסדך מחיים, שפתי ישבחונך".(סג,ד). ופירש מצודות דוד: כי כל טובת חסדך מנתינת החיים הוא, למען ישבחונך שפתי בעודי, כי לולא זאת למה לי חיים עכ״ל.

וכל מה שקירבנו השי״ת אליו, הוא כדי שנודה לו, כמו שאומרים בתפילת אהבת עולם בשחרית, וקרבתנו מלכינו לשמך הגדול סלה באמת, להודות לך.

ולכן מצאנו בכמה מקומות, שעיקר עבודת ההודאה להשי״ת הוא רק בחיי האדם, ולאחר מיתת האדם, כבר אי אפשר לעסוק בעבודת קודש זו, שנקרא הודאה להשי״ת. וכמו שאמר דוד המלך ע״ה בתהלים: "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היגיד אמתך"(ל,י). מפורש, שכאשר אדם שב לעפר, שוב אינו יכול להודות להשי״ת. וכן כתיב בתהלים:לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. ואנחנו, שאנחנו חיים, נברך יה וגו'. (קטו. יז-יח)

וכן אומרים בברכות השחר, כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי. וכן איתא במדרש רבה סוף פרשת ויחי (בשיטה חדשה לברכתו של יעקב, על הפסוק ויקרא יעקב לבניו) ודל. אמר הכתוב (ישעיה לח,יח) כי לא שאול תודך, מות יהללך. ומי מודה, מי שהוא חי ומשתחוה לחי שנאמר חי חי הוא יודך כמוני היום עכ״ל. וכן בברכת המזון אומרים, ועל הכל ה׳ אלוהינו אנחנו מודים לך ומברכים את שמך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד.

וכך אמרו במדרש (אוצר מדרשים עמוד 334). מעשה באדם אחד שהיה הולך בדרך בסחורה. ראהו אכסנאי, אמר לו, רבי ומורי, אם רצונך אבוא עמך. אמר בא עימי בשלום. הלך עמו.

כשהיו הולכים בדרך, פגעו באדם אחד שהיה סומא בשתי עיניו, והיה יושב קרוב לעיר. מיד הוציא (אותו אדם) סלע אחד, ונתן לו. אמר לאכסנאי שהיה הולך עמו, תן לו גם אתה כמו שנתתי אני. אמר לו, איני נותן לו כלום, שאיני מכירו כמו שאתה מכיר אותו, לפיכך נתת לו ויפה עשית. אמר לו, אם אינך רוצה לתת לו, הרשות בידך. הניחוהו לאותו סומא, והם הלכו לדרכם.

 כשהיו הולכים בדרך, פגעו במלאך המות. אמר להם להיכן אתם הולכים, אמרו לו לסחורה. והם לא ידעו שהוא מלאך המות. מיד כאשר עלה אליהם ואמר להם אני מלאך המות, פחדו ונפלו על פניהם.

אמר מלאך המות לראשון, אתה נפדה ממות. וקרא עליו המקרא הזה, והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. ואמר לו, הואיל והקדמת צדקה מממונך בדרכך, תחיה עוד חמישים שנה.

אחר כך אמר לאכסנאי, כבר סופך בידי, והגיע יום מיתתך. מיד ענה ואמר לו, אני וחברי באנו ביחד, והוא חוזר לביתו, ואני אמות בכאן? אמר לו הן. (כי) זה קדם ועשה צדקה משלו. אמר לו, אם כן, הניחה לי ואלך ואעשה צדקה. אמר לו, שוטה שבעולם, אדם פורש בים בספינה, אם לא תיקן אותה בארץ, מה עושה בפלגים ובתהומות כשבאים עליה גלי הים. כן, מי שלא תיקן עצמו בחייו, מה יעשה במיתתו. ועכשיו, מה שעשית עשוי, מכאן ואילך אין לך כלום, שהגיע זמנך למות.

אמר לו, אם כן, המתן לי, עד שאלך לספר בשבחו של מקום על מה שעשה עימי. אמר לו, מאחר שאתה מבקש לספר בשבחו של מקום, יוסיפו שנותיך. לקיים מה שנאמר והלך לפניך צדקך.

ומסיים המדרש. חברו לא עשה צדקה אלא לסומא אחד, ונתווספו לו כמה שנים. העושה צדקה בכל יום ובכל שעה, על אחת כמה וכמה. לקיים מה שנאמר והלך לפניך צדקך. עכ״ל המדרש.

ומבואר מדברי המדרש, שכיון שהזכות לספר בשבחו של מקום, הוא עבודה ששייכת רק לאנשים שחיים בעולם הזה, ומי שמת, כבר אינו יכול לעסוק בעבודת קודש זו, כמו שכתוב בתהלים (ל, י) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היגיד אמתך. האם יוכל לספר את האמת שלך לאחרים. לכן כשטען אותו אדם שרוצה לספר בשבחו של מקום, גם מלאך המות הסכים עמו, משום שבמותו לא יוכל שוב לעסוק בעבודת קודש זו. וכן גם לענין הודאה לה׳, שזה שייך רק אצל החיים כאן בעוה״ז, כי לא המתים יהללו יה.

ה.

הנה נתבאר שההודאה להשי״ת שייכת רק כאשר אדם חי. אמנם יש כאן ענין יותר עמוק. אדם שהוא מת מבחינה רוחנית, אינו מהלל ומודה לה׳, הוא אינו מגלה ענין בעבודת קודש זו. הוא מחפש רק לקבל, ולכן כל תפילותיו הם רק בקשות מהשי״ת כדי לקבל, גם בגשמיות ואפילו ברוחניות.

כאשר הוא מתפלל תפילות שמונה עשרה, עיקר כוונתו בברכות, הוא רק בחלק של הבקשות. הוא לא מוצא ענין בחלק ההודאה של כל ברכה, שנאמרת בסיום הברכה. כשהוא מבקש מהשי״ת חננו מאתך חכמה בינה ודעת, כל כוונתו רק לקבל חכמה, כדי להתחכם אפילו בתורה, אבל אינו מוצא ענין בחכמה שכבר העניק השי״ת כל ימיו, ואינו מכוון באומרו, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת. זה אדם שאינו חי ברוחניות, הוא אולי חושב שהוא חי ברוחניות, אבל הוא בסך הכל אדם המחפש רק לקבל ולקבל, גם ברוחניות. ולא מוכן גם לתת.

אדם שחי ברוחניות, הוא מחפש מתוך הכרת הטוב להשי״ת, גם לתת לו משהו וכשרואה שאינו יכול לתת לו כלום, לכל הפחות הוא מודה לו. ההודאה להשי״ת אינה כרוכה במאמץ, אלא זוהי התפרצות טבעית של נשמתו, נשמה טהורה ונקיה, שחיה כמו שנשמה צריכה לחיות. כאשר הוא מודה להשי״ת זה סימן לבריאות נשמתו.

וכשם שאדם בריא בגופו, הגוף מעיד על בריאותו על ידי סימנים של רעב ועייפות, וכשאדם רעב, זו אינה עבודה הכרוכה במאמץ מצד האדם, אלא זוהי התפרצות טבעית של הגוף, מחמת שגופו חי בבריאות. ומצד שני, אדם חולה, יתכן שלא יאכל כמה ימים, ולא יחוש שום רצון לאכול, משום שגופו לא בריא, ולכן אינו מגיב לפי סימני החיים. כך התפרצות של חיי נשמה בריאים, היא על ידי הודאה להשי״ת על כל חסד שהשי״ת מעניק לו. ומי שאינו מוצא ענין בהודאה להשי״ת, הוא מת מבחינה רוחנית, שעליו נאמר לא המתים יהללו יה.

לכן אומרת התורה, שכאשר אברהם אבינו ואליעזר ראו איזה התקדמות בענין למרות שעדין לא עמר הענין, וגם יתכן שלא יגמר הענין, וההצלחה הזו תתברר ככלום, למרות זה, התפרצה אצלם ההודאה לה׳, עד שהשתחוו לפני השי״ת, אף שזה היה במעמד אנשים אחרים. כי זה היה בלי שליטה, הנשמה צעקה תודה והגוף מעצמו השתחוה להודות להשי״ת. ואת זה גם הדגישה התורה, באומר: ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, וישתחו ארצה לה׳. מיד כששמע את דבריהם, הוא לא עצר כח להמתין, ומיד השתחוה לה׳.

 ואת זה התורה רצתה שנקבע בנפשינו בג׳ ימי הרגלים, עד שזה יהפך אצלינו בטבע להודות להשי״ת על כל חלק של הצלחה, וכל שכן על הצלחה שלימה, ולא בגלל חיוב, אלא מתוך הרגשת הכרח והתפרצות הנשמה לזה. ויהי רצון שיזכנו השי״ת לזה בשלימות.

ו.

ואל ימעט לפני האדם, מלהודות להשי״ת, על כל פרט היותר קטן ופשוט. ובפרט הודאה להשי״ת על איזה הצלחה רוחנית, שכידוע ברוחניות אין שום פרט קטן, וכל פרט קטן הוא גדול, וצריך להודות על זה. ואף שחבריו זוכים לדברים גדולים ברוחניות, והוא, בקושי רב, מצליח בדברים קטנים ברוחניות, בכל זאת יודה וישבח להשי׳׳ת על המעט שזכה, ולא ימעט בעיניו. ובזכות זה, ימשיך השי״ת עליו את חסדו לזכות לדברים גדולים.

ועל ענין זה יש לפרש בס״ד, את מזמור קל״ד שבתהלים. שיר המעלות, הנה ברכו את ה׳ כל עבדי ה' העומדים בבית ה׳ בלילות. שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳. יברכך ה׳ מציון עושה שמים וארץ.

ויש לפרש בס״ד. דהנה כל עבודות בית המקדש כשירים להיעשות רק ביום ולא בלילה וכמפורש במגילה (כ, ע"ב). ומה שכשר בלילה, הוא רק הקרבת אימורין ופדרים שלא הספיקו להקריבם ביום, שניתן להקריבם על המזבח גם בלילה, וכמפורש בריש פרשת צו. וגם שמירת בית המקדש היתה נעשית ע״י הכהנים בלילה יחד עם הלויים, כמפורש בריש מסכת תמיד.

ובא לזרז את אלו הכהנים העומדים בבית ה׳ בלילות, בהקרבת האימורין והפדרים ובשמירת שערי בית המקדש, שזה אינו עבודה גמורה כמו שחיטת הקרבנות והקרבתם, והמשכת הכפרה על ישראל. שלא יאמר הכהן, מה נחשב עבודתי בבית המקדש בלילה לעומת הכהנים העובדים בבית ה׳ ביום. ומתוך כך, לא יראה ענין להודות לה׳, על מה שזכה לעבודה זו של הלילה.

ולכן אמר הנה ברכו את ה' ומי יברך ויודה לה' כל עבדי ה׳ העומדים בבית ה׳ בלילות. עליכם לברך ולהודות לה׳ אפילו על זכיה מועטת זו, כי כל עבודה בבית המקדש גם המועטת, כגדולה היא נחשבת, וצריך להודות לה׳ עליה.

ואח״כ זירז להודות, לא כאדם שמודה על דבר מועט, שאומר תודה והולך. לכן הוסיף ואמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳. עליכם להודות לה׳ בנשיאות ידיכם שהם קודש מחמת עבודתכם בבית המקדש. ואת הידים האלו, תשאו למעלה להודות לה׳. כדוגמת אדם שמודה על דברים גדולים מאוד.

וסיים, שבזכות ההודאה הזו. יברכך ה׳, את כל אחד מכם. מעיון, מבית המקדש שמשם נשפע שפע הברכות בעולם. ומי יברכך, ה׳ שהוא עושה שמים וארץ: וכשהוא משפיע ברכה, היא ברכה עצומה מאוד, שהרי הוא ברא את כל העולם ואת כל הארץ. לכן התחזקו להודות לה׳ על כל הצלחה רוחנית, ולא תפסידו כי המודה לה׳ ממשיך על עצמו את ברכת ה׳ בשפע.

פרשת חיי שרה

נאמן למקור – כוחה של נגיעה

תיקון המידות כיצד [חלק מלק"ט]

"ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום" (בראשית,כד יב)

התורה מאריכה אריכות דברים מאד גדולה בכל הנושא של שליחות אליעזר, והדבר טעון ביאור, מצוות רבות באות בקצרה, ואילו כאן הפרשה כפולה ומשולשת?

[מכאן מלק"ט] הסבא מנובהרדוק זצ"ל הקשה בספרו "מדרגת האדם" כמה קושיות בענין התנהגותו ודבריו של אליעזר עבד אברהם

א מדוע היה צריך להתפלל לה' שיצליח דרכו וכי לא יכל לסמוך על אברהם שבודאי התפלל להצלחתו?

ב מדוע נתן לרבקה את הנזמים בטרם ידע מי היא?

ג מדוע אמר "לא אוכל עד אשר דברתי דברי"?

ד מפני מה השתדל לבל תשב הנערה בביתה ימים או עשור?

האם כל ההנהגות התמוהות האלו אכן היו נחוצות להצלחת שליחותו?

מבאר הסבא זצ"ל שכל הדברים הנזכרים נועדו לשמש אמצעי לחימה במלחמתו הפנימית של אליעזר נגד הנגיעה שלו. ידועים דברי חז"ל על הפסוק "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי", אלי כתיב, כי רצה להשיא את בתו ליצחק. היתה לו אם כן נגיעה גדולה עד כדי כך שלא תמצא ליצחק אישה, כדי שישא יצחק את בתו וכיון שהרגיש אליעזר שהנגיעה מפעמת בקרבו ידע כי לא יוכל להתנהג בדרך הישרות. הנגיעה תובעת לעקם הישרות ולהתעצל בהשתדלות או לכל הפחות להרבות באמצעים אשר על ידם יתקרב הענין אל צד הנגיעה עוד יותר. כיון שכך יצא אליעזר להלחם כגיבור נגד נגיעתו והשתדל להטות את מידותיו לצד הנגדי כמ"ש ברמב"ם הל' דעות פ"ב "שמתחילה צריך האדם להרחיק את עצמו בקצה השני ממידותיו וינהג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הבינונית"

והמשל לזה יישור הברזל המעוקם, שמתחילה צריכים להטותו לגמרי לצד השני ואח"כ אפשר לישרו. לכן השתדל אליעזר בחריצות רבה בעורמה ובכל דבר המועיל לפעול באופן ששליחותו תצא אל הפועל באופן המושלם.

 

אליעזר אומר לאברהם אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, וחז"ל אמרו שלאליעזר הייתה בת והוא חשק ביצחק לחתן, וזה שנתכוין באמרו אולי לא תאבה ללכת אחרי, ואז תקח את בתי לאשה ליצחק?

וקשה היכן ראו זאת חז"ל בדבריו? אמנם, ידועה הדרשה שכתוב 'אֻלי' בכתיב חסר, וקרינן 'אֵלי', שביקש שיבוא אברהם אליו בהצעה זו, אולם הדבר מפליא, מדוע בתחילה כשאמר זאת אליעזר כתוב 'אולי' בכתיב מלא, ורק אח"כ שחוזר הוא על הדברים בפני משפחת רבקה בחרן כתיב 'אלי' בכתיב חסר?

מבאר הגר"א שאכן חז"ל למדו זאת מהמילה 'אולי' עצמה, שהנה יש הבדל בין 'פן' ל'אולי', 'פן' זה דבר שאיננו חפצים שיתקיים, ואילו אולי קאי על דבר שאנו חפצים שיקרה. לשון ולואי. 'אולי' איבנה אף אנכי ממנה. אולי אוכל נכה בו. אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר. לעומת זאת פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וחי לעולם. פן יבוא והכני אם על בנים. פן בחרב אצא לקראתך. ועוד.

ואם כן היה ראוי לומר פן לא תאבה האשה ללכת אחרי, מדוע אומר אליעזר לשון של ולואי? מדוע שיחפוץ שלא תאבה האשה? משום שיש לו בת…

אך עדיין נותר להבין – מדוע רק לבסוף נרמז הדבר במילה 'אלי'?

יש מפרשים משום שכשראה את ה'משפוחה' של רבקה, אמר עם כזאת 'מציאה', כבר אני עדיף לו…

ייש מפרשים שאז יצא מכלל ארור לכלל ברוך כשאמר לו לבן בא ברוך ה',ואם כן שוקל אליעזר כעת אלי תבוא.

אולם אנו נתמקד ביישוב שמישבים בעלי המוסר – בתחילה חשב אליעזר שאכן שאלתו שאלת תם – ומה אעשה אם לא תאבה האישה ללכת אחרי? אולם לאחר מכן כשכבר נמצאה האשה המתאימה ליצחק, כעת סרה הנגיעה, והוא כעת משחזר את שיחתו עם אברהם ומזהה שבעצם השאלה ששאל אז לא הייתה כה תמימה, אלא נבעה מנגיעה דקה מן הדקה!

לאדם נגיעות רבות, הצדיק חש בהן, וחושד עצמו תמיד, ואלו הרשע בטוח שהוא חף מנגיעות, ואינו חושד בעצמו כלל!

המעשה בחזון איש שסיפרו לו שיש תלמיד חכם גדול אך יש לו בעיה קטנה של נגיעות. אמר החזון איש שנגיעות מעיב על כל התלמיד חכם שבו… יתכן תלמיד חכם גדול עם חסרון קטן באיזה מידה. אולם עם נגיעות – פירושו שכל השכל שלו עקום, אזי כל מה שהשכל הזה מייצר הוא עקום…

משל למה הדבר דומה? לרכב שהכל בו תקין במאה אחוזים, רק ההגה פועל באופן עצמאי… מי השוטה שיעלה עליו?

דומה הדבר לאותה בחורה שהוצעה בשידוכים לנכה העיירה, ושיבחה השדכן מאד, וכשתמה הלה מדוע מציעים לו כזאת מיוחדת? אמר לו השדכן שבאמת אין בה שום חסרון חוץ מזה שהיא 'אביסלה' מעוברת… 'מעט' מעוברת…

 בתחילה נשא תפילה לסיעתא דשמיא שתינתן לו לבל ילכד במצודת הנגיעה שתכשיל את שליחותו.

כאשר ראה ברבקה את הסימנים שאכן היא האישה מיד נתן לה את הנזמים אע"פ שעדיין עלול היה להיווכח שאינה ממשפחת אברהם, ואז היה עליו לשלם לאברהם נזמים אחרים תחת אלו שהפסיד לו בכל זאת משום שעל צד הספק שאכן לא טעה וכדי להשפיע עליה שתסכים להינשא ליצחק מוכרח היה לתת לה את הנזמים

היה לו הדבר כדאי מאחר שחשד אליעזר שמא נגיעתו גורמת לו שימנע לתת לה הנזמים לכן מיד הזדרז לתת לה אותם כדי להגיע על ידי זה אל הקצה השני של הנגיעה.

ומה שלא רצה לאכול קודם שדיבר דברו היה גם כן מטעם זה, שלא להניח לנגיעה לפתוח פתח שיתעצל בדבר. וכאשר ביקשו ממנו "תשב הנערה אתנו ימים או עשור", שוב חשד את עצמו שמא יתרצה להם מחמת הנגיעה ולכן התנגד לכך בכל מאודו ובכך עשה שוב ההיפך מנגיעתו כדי שחלילה לא יגרם שום עיכוב מחמת נגיעתו.

על זה חז"ל אמרו "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים", משום שכל התורה לא ניתנה אלא לתקן מידות האדם, לכן כאשר כל שיחתן של עבדי אבות היא פרק בתורת תיקון המידות ומכל פעולה ומכל דיבור שלהם נוכל ללמוד איך להעביר על המידות מובן מדוע האריכה התורה כל כך כדי לגלות כל פרט ופרט– על מנת ללמדנו איך לנהוג. נמצא שאלו הן גופי תורה וזו מטרת התורה כולה. כמו שאמרו חז"ל, שבעת ששאלו המלאכים "תנה הודך על השמים" השיב להם משה "כלום קנאה יש בכם כלום שנאה יש בכם" (שבת פט ע"א).

על הליכה בדרכו של אליעזר בהטית המידות מהקצה אל הקצה, נוכל ללמוד מהמעשה המסופר על הג"ר ישראל סלנטר זצ"ל מעשה בר' ישראל שנסע ברכבת מהעיר קובנא לוילנא כדרכו נסע יחידי בלי מלווים והיה לבוש כאחד מהבעלי בתים ועל ידו ישב אברך. ישב ר' ישראל בקרון המיועד למעשנים ועישן סיגריה פנה האברך בגסות לר' ישראל ואמר שאינו סובל את ריח העישון. לא ביקש רבי ישראל להצטדק שהקרון מיועד למעשנים אלא ביקש סליחתו וכיבה את הסיגריה לא עברו רגעים מועטים ושוב נשמע קולו הנרגז של האברך "אי אפשר לשבת בד' אמות של הזקן הזה הוא פותח את החלון ומכניס קור בעצמותינו" ר' ישראל המשיך בנחת להצטדק "סלח לי, לא אני פתחתי את החלון ואם הדבר מפריע לך אסגרנו" קם וסגר כו' ע"ש.

 

פרשת חיי שרה

חיי הגשם מול חיי הרוח

חשיבות הממון מול הרוח

אברהם הפקיד את כל ממנו ביד אליעזר עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. כל מפתחות הכספות בידו. ללא ספק אדם נאמן. והנה כשרצה אישה לבנו ליצחק הזהירו והשביעו. מדוע? וכי אינו סומך עליו?

הדבר יתבאר ע"פ מעשה שהיה עם הגרי"ס שנתבקש לשחוט ע"י בעל הפונדק שלא הכירו, וכשביקש ממנו הגרי"ס הלוואה, טען הלה הרי איני מכיר אותך!… אמר לו הגרי"ס לשחוט לך – אני נאמן, ואילו להלוות לי כסף כבר אינך מכיר אותי?…

אברהם נוהג להיפך. הוא אינו סומך על אליעזר בעניינים רוחניים. בעניינים גשמיים- זה לא קריטי, אפשר לסמוך. בעניינים רוחניים- זה כל האדם! כך צריך ערבויות. שבועה!

כתוב על הצדיקים ש'ממונם חביב עליהם יותר מגופם' (חולין צא ע"א) – וצריך ביאור והרי ההיפך לכאורה הוא הנכון, שהצדיק אינו מקושר לממונו? אלא הביאור הוא שהצדיק יודע שהממון הוא כלים לעבודת ה' ולכן כל שקל יקר בעיניו. אפשר לרכוש בו נצח! הוא הפך את החומר לרוח! לכן גם יעקב שב על פכים קטנים. מכל מקום זה עדיין שולי וזניח לעומת העניינים הרוחניים נטו!

יש שמקמצים במצוות אך מוציאים הון רב על עניינים אחרים.

אנשים קונים נברשות וספות וקרמיקה יוקרתית אולם כשהם מגיעים למזוזות הם נתקעים בלי כסף…

האריז"ל – חיצונים נדבקים במצווה שבחינם. היה נותן כל כיסו לקניית אתרוג.

אדם נכנס למסעדה, מסתמא כשר… גם יש למוכר כיפה. קטנה אמנם, אך כמדומני שיש בה 'שיעור'… וגם ראיתי דתי עם זקן גדול קונה שם קולה… הוא סומך. חוץ מזה זה רק פלאפל. הירקות מסתמא מתנובה, התולעים בחומוס בטח נטחנו ויש ביטול, הטחינה בטח קנויה עם הכשר, ובכלל יש הלכה שעד א' נאמן באיסורים, ובפרט שאיני מכירו כרשע ובודאי יש לו חזקת כשרות… "תשים הרבה טחינה"….

האם כך היית סומך בשביל להפקיד ממונך בידו?

אברהם בעינייני הרוח לא סומך על אף אחד. בעניינים גשמיים כן.

את המערה הוא קונה בסכום אדיר של ארבע מאות שקל כסף. לא עושה חשבון. כאן מדובר במצוות קבורה. להכנסת אורחים הוא שוחט שלשה שוורים לשלשה בני אדם על מנת להאכילם לשון בחרדל. בוזו כסף בוזו זהב. אך בענינים רוחניים הוא משביע שיעשו ככל אשר יאמר.

ובפרט בזמננו שמצות מהודרות – עולות יקר, בשר למהדרין- עולה יקר, וכן ירק נקי, וכן תפילין וכן מזוזות וכן כל מצווה מהודרות. לכן אמרו חז"ל חכם לב יקח מצוות. צריך הרבה חכמה לדעת לעשות עסקים נכונים.

המעשה ביהודי שעסק במסחר, שהיו ראשו ורובו בלהט המסחר, וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין. אמר לו הרב אבאר לך ע"י משל לא' שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב? אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך. ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

מעשה היה בר"ש שבדרון ומאירקה שנפצע ובאה סבתו והרגיעה, ולאחר שראתה שמדובר בנכדה פרצה בזעקות שבר, ואז החלו הנשים להרגיעה לא נורא זה יעבור כו' … מזה יש להסיק כשמדובר במשהו ששיך לך זה כואב לך, אם זה לא כואב לך אין זה שייך לך…

על עניינים גשמיים אנו עושים רעש. זה חשוב לנו. אך עניינים רוחניים לא כל כך נורא אם לא יהיה הכי טוב… כי איננו חשים שזה שייך לנו!

מעשה היה עם הבריסקר'ב שראוהו כיצד הוא מדקדק במצוות ושואל שוב ומברר חזור וברר על מצוה שעשה האם אכן קיימה ככל מצוותיה והידוריה. שאל אותו יהודי מה כל ההידור והספיקות הרבים הללו, והרי כבודו יצא מן הסתם? ענהו הרב אם מוסרים לאדם מיליון דולר, הוא יוצא מן הבית ומשמש בכיסו, במדרגות הוא שוב ממשמש, ברחוב הוא שוב בודק, והמחמיר מניח ידו בקביעות על כיסו להיות בטוח שאכן הכסף נשאר בלא בספיקות. מצוה לדידי- סיים הרב שווה הרבה יותר ממיליון דולר!

לרוב אנו מקפידים על השלימות בעניינים הגשמיים, שהבית והרכב והלבוש וכו' יהיו מושלמים אך שוכחים מן העיקר. מן הרוחניות.

פעם סיפר הגר"ש שבדרון: מסרתי דרשה בביה"כ על עניין המדינה שמאפשרת חילולי שבת בפרהסיא ואכילת דבר אחר ומביאה גויים לכרם בית ישראל וכו'. היו שם שני אנשים שאמרו לי ר' שלום לא צריך כל כך להתרגז, הם עוד יחזרו בתשובה, יהיה בסדר…

חלפו מספר שבועות והמדינה החלה להשית מיסים ממיסים שונים, ושוב יצא לי לפגשם כשהפעם הם מקללים את המדינה… אמרתי להם לא נורא, הם עוד ישובו בתשובה… לא נורא…

אם אתה מוטרד ממיסים יותר ממה שאתה מוטרד מרוחניות המדינה, אין זאת אלא שכספך קרוב ללבך יותר משמירת השבת וההליכה בדרכי ה'!

זאת לימדנו אברהם, בהכל הוא סומך על אליעזר, אך לא בענינים רוחנים!

 

פרשת חיי שרה

מעלת הרציפות והקביעות בעבודת השם

עבודת ה' בלא היסח הדעת

בראשית פרק כג, א (א) וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵי֖ חַיֵּ֥י שָׂרָֽה:    פרש"י: לכך כתב שנה בכל כלל וכלל! לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ס׳ כבת כ׳ לחטא… ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי (רש״י)

כבר עמד הרמב"ן על הקושי שבדברי רש״י: אם באה התורה לערוך השוואה בין תקופות החיים השונות של שרה, לא היה מקום להציב את המלה "שנה״ בין זו לזו, מאחר שיש בכך משמעות של הפרדה.

אולם דעת רש"י נראה, שבצדק מדגיש הפסוק את ההפרדה ואת השוני שבין שני חייה של שרה, וננסה באן לעמוד על טעם הדבר.

נקדים את דברי המדרש כאן: ״יודע ה׳ ימי תמימים, ונחלתם לעולם תהיה, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, בת כ׳ כבת ז׳ … דבר אחר … זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א׳׳ר יוחנן, כהדא עגלתא תמימתא״. דברי רבי יוחנן כאן סתומים; מה ביקש להוסיף במשל זה, כשהמשיל את שרה ל״עגלה תמימה״?

שאלה נוספת –  ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה.

אין תיאור בתורה להספד של אברהם אבינו על שרה אמנו. נוכל לעמוד על כך על פי מעשה.

מעלת הרציפות

מספרים על הגר"ח שמולביץ שהיה נוכח בעת שהרב טננבוים הספיד אדם גדול, הלה פיאר את צידקותו ואת גדלותו בתורה ועוד. לאחר שסיים, קם הגר"ח ואמר חוששני שמא נהיה מאלה שנענשו על שהספידו אדם גדול שלא כהלכה. הם הספידו, אך לא כהלכה. יש הלכות להספד.

על אברהם נאמר שבא לספוד לשרה ולבכותה. במה הספידה? בצידקותה? בגדלותה בנבואה? בקידוש ה' שהייתה מגיירת הנשים? שהיה ענן קשור באהלה? שהיתה ברכה בעיסה, שהנר דלק מערב שבת לערב שבת? הרי כל מזמור אשת חייל נדרש עליה. במה הספידה?

ויהיו חיי שרה כו' שני חיי שרה, שכולם שוים לטובה. שנאמר יודע ה' ימי תמימים. אין לך שבח גדול מן ה'כולם שוים לטובה'. הרציפות היא המעלה הגדולה במעלות.

ולעומתו הגנאי הגדול ביותר שאומרים על האדם שהוא לא יציב, שהוא סובל ממצבי רוח משתנים, שהוא מתלהב ממשהו ולאחר מכן עוזבו. בכך, סיים הגר"ח, יש להספיד אדם גדול. שכל חייו היו מסכת אחת שלימה של עבודת ה'. רציפות ללא עליות ומורדות. ללא הפסקות ומנוחות.

 

דמותו של רבי עקיבא

רבי עקיבא הלך ללמוד תורה ולאחר שתים עשרה שנה שב לעירו. שמע קשיש אחד שהיה מצער את אישתו: עד מתי תהיי אלמנה חיה? והיא עונה לו: אם היה שומע לקולי היה ממשיך בלימודו עוד שתים עשרה שנה!

אמר רבי עקיבא, אם כן שניתנה לי רשות. שב על עקבותיו וחזר ללמוד שתים עשרה שנה נוספות.

וחזר לעירו לאחר שלמד בסך הכל עשרים וארבע שנים, בראשות עשרים וארבע אלף תלמידים.

שמעה אישתו ויצאה לקראתו. ביקשו התלמידים לדוחפה, אמר להם: 'הניחו לה! שלי ושלכם שלה היא!'

שואל הגר"ח – הרי רבי עקיבא כבר עזב את הישיבה כבר הגיע לבית מדוע לא נכנס לשמח את אישתו? לפחות יכנס לומר שלום?

התשובה היא מפני ששתים עשרה ועוד שתים עשרה רק במתמטיקה שוה 24, בתורה שתים עשרה ועוד שתים עשרה לעולם לא ישוו לעשרים וארבע רצופים.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהניח קומקום להרתיחו. אם להרתיחו לוקח ארבע דקות, ואנו נניחו שלוש דקות על האש ושוב לאחר שיצטנן מעט נשיבו לאש ונורידו וחוזר חלילה וכו' הוא לעולם לא ירתח. כך כשהאדם עולה ושוב יורד ושוב עולה ושם נופל לעולם לא יקנה לעצמו שום מעלה. תמיד ישוב לנקודת ההתחלה!

כל המעלות נרכשות בזכות הרציפות.

 

ואברהם זקן בא בימים כל ימיו עמו.

 אין מצב שיום אחד לא הגעתי לבית הכנסת כי לא הסתדר לי, ויום זה הייתי עייף, ויום ההוא היה לי עניין דחוף לסדר, וכן על זה הדרך. יתכן ויש לנו תירוצים למכביר. אולם מתירוצים לא צומחים בעבודת ה'. נשארים עם תירוצים.

בן אדם שיכול לעשות לפרנסתו ואינו עושה מאומה, לא יעזרו כל תירוציו. כסף לא יהיה לו. כך גם ברוחניות.

מגיהנם אולי אפשר להינצל, אך לגן עדן אי אפשר לזכות עם תירוצים.

קביעות פירושה להגיע כל יום לשיעור. כמו שארוחת בוקר אינך מפסיד אף לא יום אחד…

לכן נבין את הדיעה הסוברת שגם אם החסיר יום אחד מלהניח תפילין הרי הוא בכלל 'קרקפתא דלא מנח תפילי' שאמרו חז"ל שאינו קם בתחית המתים ונקרא מפושעי ישראל בגופן. מדוע? רק בשל יום אחד?

כן! מפני שחסר כאן ברציפות.

הגר"א עסק בתורה עשרים שעות ביממה.

 

למען האמת כולנו מבינים שרציפות היא שלימות, וכולנו אכן שואפים לשלימות.

אם לאדם יש סריטה ברכב החדש, הוא מוטרד מזה עד שיתקנה. אם מרצפה שבורה בביתו הוא ידאג להחליפה, אם איזה פונקציה בפלאפון שלו לא תעבוד הוא לא ינוח עד שיתקנו או ישדרג… אבל אינך זקוק לה? כן, אבל אם אזדקק?… טבע האדם לשאוף לשלימות.

רק חבל שהוא מנתב זאת לעניינים גשמיים. בעניינים גשמים אנו דורשים רציפות, לא נסכים שיום אחד הפועל יגיע ויום לא, שיום אחד האישה תכין צהרים ויום לא, שיום אחד הכביסה לא תהיה נקיה או מגוהצת. בחיים אנו מבינים שצריך רציפות של תקינות. כך עלינו להבין ברוחניות.

 

הזמן והמסמרים

מספרים שלאבא אחד היה בן שהיה מבזבז ימיו ועיתותיו במשחקים והשתובבויות, בדברי בטלה והבל. כל מה שהיה האב נותן מוסר לבנו שינצל זמנו וילמד, היה נופל על אוזניים ערלות. מה שתשיג היום בני יהיה לך לעתיד, לאחר מכן מעוות לא יוכל לתקון. ימי הבחרות לא ישובו.

אך הדברים נכנסו מכאן ויצאו מכאן. ביקש האב מבנו שכל יום שהינו מובטל שיקח פטיש ומסמר ויתקע בלוח. לוח ענק עם 365 משבצות. וכך היה הבן עושה. לאחר תקופה ארוכה החליט הבן לשנות דרכיו, והנה כל הלוח מלא מסמרים.

החל הבן לומד, ובכל יום שלמד אמר לו אביו כעת תוציא מסמר מן הלוח. וכך למד בהתמדה ובתום השנה הגיע הבן לאביו והראה לו את הלוח בסיפוק, הנה אבא, כעת כל המסמרים הוצאו! אכן, השיב לו אביו, אך הלוח נותר עם חורים שלא תוקנו…

 

הגר"א אומר שעל האדם יהיה לתת דין וחשבון, מהי הכפילות?

דין על מה העבירה שעשה, וחשבון על המצוה שיכל לקיים באותו הזמן. גם אם מהדין נינצל על ידי טענות, וגם אם נעשה תשובה על העבירות שנעשו, אך חשבון בכל אופן נצטרך לתת על הזמן שיכלנו לנצלו ולא ניצלנוהו. החורים נשארו!

כך על האדם לדעת: גם אם זמנו בעתיד ינוצל, אולם את שהפסיד לא יוכל להשלים, ויום שעבר מת, החור נשאר לנצח. זהו ואברהם זקן בא בימים. כל ימיו איתו. זו מעלת שרה. יודע ה' ימי תמימים.

משל למה הדבר דומה? לילד המשחק במשחק אלקטרוני ממוחשב. כל עוד הוא במשחק הוא צובר נקודות. ברגע שיפסיק ויכבה את המכשיר ויעסוק בדבר אחר, הוא יצטרך להתחיל מחדש מנקודת האפס.

אצל אברהם כל ימיו היו מקשה אחת של עבודתו יתברך. כך גם אצל שרה. "שני חיי שרה" – שכולם שווים לטובה. כל רגע היה מוקדש לעבודתו יתברך בלא הפסק.

זו הדרך היחידה שהאדם יוכל להתרומם.

אדם שנזהר בשמירת העינים, אך מפסיק לתקופה, כשינסה לחזור לשמור יצטרך להתחיל מחדש ולהתאמץ כבפעם הראשונה. אולם אם היה ממשיך היה מגיע לדרגה גבוהה יותר.

הגרא"א דסלר ממשיל זאת לאומות הנלחמות בשדה הקרב, ואחת כובשת שטח. אם היא לא תמשיך הלאה, גם השטח הכבוש יכבש ממנה. וכשתרצה להמשיך בקרב תאלץ להתחיל הכל מהתחלה.

מספרים על בעל האור שמח [ויש מספרים על הרוגוצ'ובר] שפעם אחת נכנס אליו עני בעת לימודו וביקש מהרב ליתן לו צדקה, והניח אצבע על הגמרא עד סוף הענין, ושב ללימודו. שאלוהו וכי הרב חושש שלא ימצא היכן הפסיק…? אמר להם הרב והרי גמרא מפורשת היא זו, התעיף עיניך בו ואיננו… קל לאבדם ככלי זכוכית!

 על ערכו של רגע

נתאר לעצמנו שיש בנק המזכה אותנו בכל בוקר בסכום של 86,400 ש"ח ובסופו של היום כל שקל שלא נוצל במשך היום – נמחק. היתרה אינה עוברת מיום ליום. מה היינו עושים? מוציאים כל שקל כמובן!

לכל אחד מאיתנו יש בנק כזה שמו זמן. מדי בוקר אנו מזוכים ב 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט.

בכל יום נפתח החשבון מחדש. בכל לילה מה שנותר – נמחק!

על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת שאלו חקלאי בשנת בצורת…

על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד שאלו את האם שילדה פג…

על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד שאלו אדם הצריך לפנות את דירתו ורק בעוד שבוע הוא יכול להיכנס לדירתו החדשה…

על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת שאלו את ההורים שבנם עובר ניתוח במשך שעה…

על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת שאלו את האדם שפיספס את הרכבת…

על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים…

על מנת להבין מהו ערכה של אלפית שניה אחת שאלו את הספורטאי שזכה רק במדלית הכסף…

 

מובא בספר אור דניאל [בראשית עמוד רפה]:

על רבקה מובא שלקחה את בגדי החמודת של עשיו בנה הגדול, והלבישה ליעקב בנה הקטן. מה ההדגשה על גדול וקטן? וכבר רש"י תמה בזה.

הגמרא מספרת (ברכות נג, ע"א ), שבישיבתו של רבן גמליאל לא היו אומרים "אסותא", למי שהתעטש בבית המדרש מפני ביטול תורה. ביטול תורה של שניה אחת!

אם נרצה לקבל מושג מהו ניצול של זמן, כמה יש לחוש על כל רגע, נעיין בדברי התוספות (ברכות לז, ע"ב דיבור המתחיל 'אמר רבא'), שכתבו שאם שורים פירורי לחם במים עד שהמים נעשים לבנים עכורים מחמת הפירורים, מברכים על "פירורים" אלו ברכת ״בורא מיני מזונות״, משום שהם איבדו צורת לחם.

גדולי רבותינו ידעו והעריכו ערכו של כל רגע בלימוד תורה על כן כל פעולה שעשו בדקו אם אין בזה ביטול תורה.

וכך ממחיש זאת התוספות: "וכן היה רגיל רבנו דוד ממייץ, ללבן פירורין במים בלילה, כדי לאוכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון, כדי שלא לאחר, כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד את השיעור בהלכה".

ועל כן הסתפק במאכל שברכתו "מזונות" וברכה אחרונה מברך "על המחיה".

למעשה, הוא היה מוכן לוותר על האוכל כליל, אבל האוכל מחזק את האדם ומאפשר לו להתרכז בלימודו. לפיכך בחר ברע במיעוטו… "כדי שיתחזק ראשו" כתבו התוספות, לא "שיתחזק ביטנו"…

מה ההבדל בין ברכת המזון לבין ברכת "על המחיה"? שתיים שלוש דקות? אבל זהו בדיוק העניין. חבל על אותן שתיים שלוש דקות! ומשום כך, כדאי לאכול את הבלילה חסרת הטעם ובלבד שאפשר יהיה להרוויח – חיים!

וכדאי לשים לב לכך, שהתוספות הדגישו שהוא "הרוויח" לא רק את ברכת המזון ואת נטילת הידיים, אלא גם את "ברכת המוציא". למה כוונתם, הלא במקומה היה עליו לברך "בורא מיני מזונות"?

אבל אם נספור את המילים נמצא שבברכת "המוציא" יש עשר מילים, ובברכת "בורא מיני מזונות" יש רק תשע!!!

השמש שדפק בטעות

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן התפילה. ה״חפץ חיים״ נדהם מהעובדה שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים, ולאחר כמה שנים שהשמש נפטר, נאנח החפץ חיים ואמר: ״מי יודע מה יעשה אותו שמש בבית דין של מעלה עם אותן החמש דקות, שנגרם בשוגג על ידו ביטול תורה…"

 

הגה״ק רבי אלחנן וסרמן זצ"ל קיבל מבנו מתנה זוג נעלים יקרות, לימים פגש רבי אלחנן את בנו, ואמר לו בזו הלשון: אין לך לשער איזה יסורים יש לי מהנעלים שנתת לי. שעד עכשיו הייתי רגיל בנעלים בלי רצועות, ובנעלים שקיבלתי ממך – יש בהם רצועות והם גוזלים לי עוד דקה בכל יום, והרי זה יסורים נוראים בשבילי…

 

סיפר הגרי"ש כהנמן שלמד עימו חברותא, וכשנולד בנו של הגר"א וסרמן עמד ובירך 'הטוב והמטיב' וחזר ללמוד כאילו כלום לא קרה. לאחר מכן שאל את רבו החפץ חיים האם ליסוע לברית שהייתה בעיר אחרת, שאלו החפץ חיים: אתה מוהל?

לא, השיב רבי אלחנן. אמר לו החפץ חיים אם כן למה ליסוע? לא חבל על הזמן?

אם זהו המבט על ניצול הזמן, על ניצול החיים – הייפלא שאדם שנולד רבע שעה קודם, קרוי "הגדול"?

אנשים כאלו ניצלו את כל רגעיהם, כל ימי חייהם, ואנו עם מה אנו באים, מה יש בידינו להציג, כלום נוכל להראות לפחות שעה אחת המנוצלת במלואה? שיעור תורה אחד באיכות?

 

נחזור לדברי המדרש ששרה היתה ״עגלה תמימה״. ננסה להבין מה ההגדרה של "תמים".

מבאר ה"שם משמואל" ״תמימות״ כוללת גם יציבות. חז״ל אמרו [עבודה זרה דף ו עמוד א] שבעה"ח שהביא נח לתיבה לא היו טריפה, שנאמר (בראשית פרק ו יט) "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" אתך – בדומין לך. ודלמא נח גופיה טריפה הוה! ומתרצת – תמים כתיב ביה. ע"כ.

כוונתם היא כמו שביאר רש״י בחולין (נז:) שבהמה שחיה במשך י״ב חודש אינה טרפה, משום שבמשך שנה יש שינויי מזג אויר, פעם חם ופעם קר, לעתים יבש ולעתים לח.

מי שיש בו טרפות אינו מסוגל לסבול את השינויים הקורים במשך השנה. אחד מן השינויים יכריע אותו.

נמצינו למדים, ש״תמים״ הוא מי שאינו מושפע לרעה על ידי שינויים חיצוניים.

ר׳ יוחנן ביקש להבהיר את כוונת המדרש ששרה היתח ״תמימה במעשיה" ניתן היה לחשוב שהכוונה שמעשיה הטובים היו ללא דופי, אך באמת הכוונה עמוקה יותר. היא עצמה, בכל מהותה, היתה ״עגלה תמימה״ שאין בה טרפות, כלומר: היא לא היתה מושפעת על ידי שינויים חיצוניים. היא וויתרה על רצונותיה הפרטיים, ועשתה את רצונה כרצון הבורא.

לכן כתבה התורה ״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים״, בהוסיפה ״שנה״ אחרי כל מספר. האבן עזרא מבאר ש״שנה״ הוא לשון ״שינוי״. אצל כל אדם, מהוות שנים אלה תקופות חיים שונות: עד גיל העשרים היא תקופת העלייה, אחר כך תקופת העמידה, ובסוף ימיו מתחילה תקופת הירידה. המעבר מתקופה לתקופה מלווה באופן טבעי בשינויים במהלך החיים, בשאיפות וביעדים שאדם שם לעצמו. שרה אמנו לא הושפעה מכל זה. כל שנותיה היו שרשרת אחת של עלייה מתמדת בעבודת ה׳; ״כולם שוים לטובה".

ר' חצקל לווינשטיין

בספר ״מופת הדור״ מסופר שלעולם לא איחר המשגיח לתפילה, מלבד פעמיים, האחת כשנולדה לו בת, והשגי באכסניה בקידאץ משום שהיתה סיבה הלכתית שהיה צריך להמתין באכסניה, וגם באלה היה זה רק איחור בפסוקי דזמרה. העקביות וההתמדה של המשגיח היו בכל עת ובכל מצב, כולל תקופת קלם, מיר, גלות הישיבה בליטא, בשנחאי, ארצות הברית, עד הגיעו לארץ הקודש ועוד תקופות שהיו באמצע התקופות האמורות.

מהספר "בים דרך" לוגסי

א. מלחמה עם הזמן – יצר מיוחד ישנו ומצוי, הנקרא "לאחר" השולט כמעט בכולנו. פשוט נלחמים עם הדיוק בזמן.

מעטי מספר ישנם המדייקים לבוא לכולל בזמן המדוייק, עד שכמעט ואפשר לומר שקל לנו יותר לבוא לפני הזמן מאשר בדיוק בזמן. העיקר שלא לבוא בזמן!

ואפשר שהדבר נובע מהמידות שישנן בטבע האדם, ולכל הפחות מידה זו היא תוצאת העצלות.

כבני תורה מצפוננו צריך לנקוף בחוזקה ובעוצמה, הרי זו בושה וחרפה נוראה!

אחינו יגיעי הכפיים שלא זכו להיות שבתם בבית ה', בשביל לחמם מדייקים המה לעבודתם, מחתימים כרטיס, ועושים הכל בשביל להגיע בזמן. ויותר מכך, כשאותו יגיע כפיים איחר לעבודתו ומנהל עבודתו גוער בו ומאיים עליו ־ מקבל הוא זאת בסבירות ובצדק. סוף סוף הוא משלם לי, ועבודה זו עבודה! אין מזלזלים בעבודה, ובהחלט מגיע למזלזל בעבודתו לפטרו, כי כך אי אפשר להחזיק עסק! וכמה התנצלויות יתנצל אותו עובד כשהוא מאחר, ויעשה כל השתדלות שלא תארע לו אי נעימות שכזו.

ואילו אנו, בני תורה, התופסים את העסק החשוב ביותר בעולם הנקרא ״תורה", לא מסוגלים לבוא בזמן המדוייק. פשוט לא מסוגלים!

ולקבל בסבר פנים יפות גערה מראש הכולל או מהמשגיח ־ מאן דכר שמיה, הלא מיד הבעת פנינו תהא או חוצפנית, או היותר עדינים ־ פגיעה. אבל לקבל זאת בסבירות, כמה מעטים מאיתנו יבינו זאת?

 מה רוצה המשגיח? שאני אבוא בדיוק ב- 9.00 בבוקר?! מה פתאום? עד חצי שעה אפשר לאחר! חייב ראש הכולל להבין זאת!…

אני לא בריסקער

[בבריסק כידוע מקפידים מאד על הזמן – ופעם אחת המשגיח העיר לאיזה בחור על איחורו בעשר דקות לסדר, הבחור התנצל ואמר "אני לא בריסקער ולא ייקה". דהיינו – מה לעשות? אין לי את הקפדנות להגיע בזמן. השיבו הרב: אתה לא מהמקפידים להגיע בדיוק על הדקה, אז יצא לך גם פעם להגיע עשר דקות לפני הזמן??…]

התוצאות: נכנעו לנו ראשי הכוללים והמשגיחים, ואכן אנחנו ניצחנו!

אולם את מי ניצחנו? ניצחנו את הקדושה, הצלחנו לתת עוז וניצחון לשטן, שהרי זו שאיפתו ־ לבטלנו מהתורה שאין סם כמוה להתישו ולבטלו. על המאחר לכולל להתבונן שהינו מבטל תורה דרבים, שהרי אם כולם היו באים בזמן, היתה בושה לבוא מאוחר, והאוירה היתה רצינית, ובכך שהוא פורץ גדרי הסדר והזמן, מצנן את רצינות האוירה אצל אחרים, והרי עוון הרבים למשך תקופות ארוכות ייחשב לחובתו, ורק להקב"ה היכולת לחשבן בפרטות את תוצאות הנזק והחורבן אשר גרם.

וכן הוא לגבי בעל בית הקובע עיתים לתורה. איחורו לשיעור או העדרו נותן אומץ לאחרים לבל יתביישו גם הם מלאחר או מלהעדר, וחטא הרבים תלוי בו.

נגע זה ״לאחר״ מצוי כמו כן בזמן התפילות. לא מסוגלים להתחיל תפילה מתחילה ועד סוף. נכנסים לשטיבלך. בחדר אחד נמצאים ב״קורבנות״ בורחים משם, זה מנין לצדיקים, זה לא בשבילי.

הולכים לחפש בחדר אחר – הו! מצוין!… פה הם ב״זמירות״, זה טוב בשבילי!… בשלוות נפש, ללא שום התלבטות, נכנסים קודם הנחת התפילין וקודם ברכות השחר לציבור שכבר אוחז ב״הודו״ או בזמירות, כך שלאחר הנחת תפילין וברכות השחר של המאחר, יימצא הציבור ב״יוצר״. ולמה? כולם כך! זו לא בושה! מה, אני יותר חרדי מההוא?! חרדי אחד נותן אומץ לחרדי השני, וכך הלאה….

כתב בספר "שומר אמונים": המאחר לתפילה, תיקונו מתאחר לעתיד. ודי בהערה זו!

ב. גזל ב״היתר״.

איזו ״בעלת בית״ תתרצה בפועלת ניקיון שתפקידה לעבוד ארבע שעות ברצף, זמן אפשרי לגמור ניקיון בית, המפסיקה באמצע לשיחת טלפון או לפטפט ולהעביר את הזמן, ועוד לבוא לסוף ארבע השעות ולבקש שכר מלא אחר שחצי מהניקיון טרם הושלם מבזבוז הזמן?!

ואילו אצלנו, לא מורגש בכך שום עוול ואונאה, הן מצד התשלום שמקבלים עבור הלימוד בכולל, שאם 'יעז׳ ראש הכולל לבוא ולטעון: היום יורד לך חצי מהשכר על כך שפטפטת – דבריו יתקבלו בזעם ובקפידה רבה.

והן מצד חובתנו כלפי הבורא במצות תלמוד תורה המוטלת עלינו, האיך נעשה באופן מעוות ומכוער, להגיש תורה מעורבת בפטפוטי מילים, וזאת עוד באופן שאין בכלל הדברים לשון הרע ורכילות! איך הגענו לזה? מאותה סיבה – כולם עושים כך!!!

העצה הטובה והמועילה מאד למנוע עוון גדול וקשה, היא להתחיל בלימוד [עם תענית דיבור לפחות לחצי שעה הראשונה]. כאשר מתחיל החברותא או צוות השיעור מיד בדברי תורה, נכון שהדבר קשה קצת, אולם קושי זה הוא רק בהתחלה, ואחר כך כבר נכנסים לפלפולא דאורייתא ואין מרגישים בזמן. מה שאין כן כאשר ההתחלה היא בדברים בטלים, מאוד קשה לסובב את ההגה אחר כך לדברי תורה בחשק, אחר שבידים יצרנו מחסום לזרם הלימוד.

ובכן, עדיף להתאמץ בתחילה מעט ולהתגבר על יצר קטן זה ולהתחיל מיד בלימוד, מאשר שאחר כך יהא נצרך לך להתגבר על היצר. קשה יותר להתחיל ללמוד לאחר פטפוטי דברים בטלים, שאז הרי הסרת את חשק הלימוד ממך. [וזו גם עצה כאשר אין חשק ללמוד – יש לקבל להתחיל מיד כרבע שעה בהתלהבות גדולה, ומזה תבוא לתאבון הלימוד להמשיך עוד].

החזון איש והעצה

בספר ״ישמרו דעת״ להגר"ד פוברסקי מובא, שבקלם היו מתחילים שעה ראשונה של הסדר ללמוד לבד, ורק אחר שעה שלמד כל אחד לבד לומדים בחברותא, כדי להסיר היצר של הפטפוט בתחילת הסדר.

שמעתי בשם הגאון הרב שלמה ברעוודא שליט״א שסיפר:

פעם אחת למדו זוג חברותא (המוכרים להגר״ש ברעוודא), ולהפתעתם נכנס ה״חזון איש״ ותפסם בזמן שדיברו במקרה דברים שלא מענין הלימוד. אמר להם ה״חזון איש״:

"כדי לזכות ללמוד תורה בהתמדה צריכים להעריך את הלימוד ללא הפסקה".

מסופר על החזון איש, שאמר לחברותא שהפסיקו לדבר באמצע לימודם: "מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה רק אחר שקידה של שלוש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי רוחניות הזו. וקל וחומר אחר חמש שעות, כמה רוממות יש.

איך אפשר, למי שיש לו את האפשרות הזאת, להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידיים נועם כזה… ואחר שש שעות של לימוד. שוכח האדם מכל העולם וענייניו, ומתדבק בדברים רוחניים. ואחרי שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקדוש ברוך הוא, ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה. ואחרי שמונה שעות, אפילו לא נופלת בליבו מחשבה של תאווה וחומריות, וכולו משתוקק לאלוקיו. ואחרי תשע שעות. כולו קדוש למעלה למעלה. ואחרי עשר שעות עין לא ראתה. אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו" (מעשה איש חלק ד עמוד סט)

שמעתי מאחד מגדולי המשגיחים בדורנו, שאם מרגישים ש׳מוכרחים׳ לדבר, מוטב לעשות זאת בתחילת הסדר או בסופו, אבל לא באמצע הסדר, כדי שלא להפסיק את רצף הלימוד. [ובוודאי לכתחילה הדרך היא להתחיל הלימוד מייד ללא דיבורים, כפי שצייננו למעלה, אך כאן מדובר במצב שמוכרח לומר דבר מה, עדיף שיעשה זאת בסוף, ואם לא – אז בתחילה. מהספר 'גדלות']

והנה לך לשון החזון איש (קובץ אגרות חזון איש ח״א אגרת ג):

ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו, האפס וההעדר, הרי זה כזורע ושולח על הזרעים שזרע מים לסחפן, עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח. מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד, ולהתפלל על זה תמיד.

 

ד. אוצר שמתבזבז. אוצר יקר יש, ושמו ״זמן״. אוצר יקר זה מתבזבז לנו והולך לטימיון, שעוד ננהם עליו באחריתנו, וכנאמר (משלי ה, יא): ״ונהמת באחריתך".

אברך, ואף אברך מצטיין, ששומר על שעות הכולל שאינם אלא כשמונה שעות ביממה, יתבונן כמה שעות מתבזבזות לו מהשעה 19.00 שמסיים הוא את לימודו בערב, ועד השעה 9.00 בבוקר ששב הוא ללימודו.

ארבע עשרה שעות הפסקה, כמה מהן מתבזבזות? ומי מדבר על ערבי שבתות, שבתות, שאז עוזב האברך את הכולל ביום חמישי בשעה 19:00 בערב חוזר ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר, פשוט ״בין הזמנים״ קצר, ומה נאמר על תקופות בין הזמנים, שתופסות בסך הכל כמחצית שנה, היאך בורחות לנו מהיד, והלא זה הפסד לנצח.

האם לחינם רואים אנו גזירות עול מלכות על ציבור שוחרי התורה לנגוש מהם בחורים לעבודת הצבא [נח״ל חרדי], או לגייס את כל בחורי הישיבה לאימון במשך שבועיים של בין הזמנים?!

מה פתאום נוחתות עלינו גזירות שכאלה?

התשובה היא, כיון שאנו מזלזלים בנכס היקר של הקב״ה שניתן לנו, ובכן איננו ראויים לו, וכשם שארץ ישראל מקיאה את יושביה כאשר עושים המה כמעשה הגויים, כן הישיבות מקיאות אותנו כאשר איננו מבצעים את תפקידנו באמונה, והרי עוון ביטול תורה כנגד כולם. אמרו בירושלמי (חגיגה פ״א ה״ז): ויתר הקב״ה על עוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה.

 

המעלה – עבודה ללא היסח הדעות והפסקות

החפץ חיים שסיפר על דרשת המגיד רבי זאב, שתולים בבית השם, אך בחצרות אלוקינו יפריחו…

כך גם מבארים ביחס להנהגת יצחק עם עשיו. וכי לא הכיר את התכשיט שלו? וכי באמת חשב שהוא צדיק? התשובה – כשעמד לפני יצחק – היה צדיק באמת, וידע היכן היא האמת, והבעיה הייתה כשיצא לשדה, נהיה בטלן ומופקר. בחצרות אלוקינו יפריחו…

דורו של יאשיה מראים את עצמם צדיקים אך צרים צורות של עבודה זרה בדלתותיהם מבפנים, וכשבאו בודקי המלך – לא ראו מאומה, הדלת נפתחה לכיוון הקיר, והע"ז הוסתרה, וכשהלכו ונסגרו הדלתות – שבה הצורה וגם ניצבה. כך גם אנו אחר שהשיעור נגמר, הדרשה תמה, חוזרות דלתות ליבנו ונסגרות, ומפטירים כאשתקד!

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח וגבר עמלק. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים כו'. מדהים. הוא רק מוריד – כבה המתג. נגמרה הדרשה – שבים כבתחילה, גבר עמלק…

כמונו בתפילת נעילה, שמע ישראל, וה' הוא האלוקים ולאחר חמש דקות – והוא רחום יכפר עוון…

כך האדם שלא משקיע בהתקדמות, כמוהו כעולה בהר ויורד, עולה ויורד ואף פעם לא מתקדם!

לעומתו על אברהם אבינו נאמר "בא בימים" – כל ימיו עמו, לא חסר יום אחד של עליה. חייו לא כמטוטלת ולא כנדנדה. יציב וברור בדרך עבודת השם. על שרה אמנו נאמר ימי צדיק תמימים – בת מאה כבת שבע ובת שבע כבת עשרים. וזה מה שמספיד אותה אברהם, שזה השבח הגדול ביותר שניתן לומר על אדם – יציבות בעבודת השם.

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" – לעלות בהר ה' – זה דבר אחד, ולקום ולעמוד עמידה קיימת במקום קדשו – זה דבר נוסף, והוא העיקר!!

וע"ז הליצו את הפסוק [שמות פרק יט, יב] וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת:

אין לעלות בהר ורק "לנגוע בקצהו" – אם הגעת – תישאר, תתמיד!!

(תענית כ, ע"ב) שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו ואמרי לה בחניכתו.

 (מגילה כז, ע"ב) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה.

(מגילה כח, ע"א) שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מיטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי.

 

אמרים בעלי המוסר, רבים מן הדברים האמורים בדברי אותם הגדולים הם מצוות מפורשות, או דברים שרוב בני אדם עושים.

אלא, המעלה הגדולה של כל מה שכתוב בדבריהם היא ה"מימי". מעולם לא עשיתי כן!

את רוב הדברים רוב בני אדם שומרי מצוות ה' עושים רוב הזמן, אך מעלת אותם הצדיקים היא שמעולם לא סטו מהנהגתם! לא חוו עליות ומורדות והשפעות של מצבי רוח. זו המעלה הגדולה של הצדיקים ושל האבות הקדושים, לעומת עשיו, שאכן בעת שהיה אצל אביו היה בדרגה גבוהה שגם יצחק רואה בו צדיק, אך רגע אחרי – הכל פורח.

והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו! (דברים יז, יט) רק כך באמת מגיעים ליראה אמיתית!

הספר הקדוש [אמונה שלימה פ' עקב]

ביום היארצהייט של הנועם אלימלך זיע״א החלטתי לנסוע לכותל על מנת לשפוך את צקון ליבי ותחינותי במקום המקודש ביותר אשר שכינה נמצאת בו תדיר.

הגעתי בשעת לילה מוקדמת לרחבת הכותל, הרחבה היתה שוקקת חיים משל היתה זו שעת צהריים.

חיפשתי פינה שקטה לשטוח את בקשותי וכשזו נמצאה נשאתי תפילה לבורא עולם מעומק ליבי על בני ובנותי שיגדלו בדרך ישראל סבא ושילכו בדרך התורה ויעשו לנו נחת יהודית אמיתית.

כל זה לא הכין אותי לסיפור שאני עתיד לשמוע באותו ערב קרוב לשעת חצות לילה…

סיימתי את תפילתי ונגשתי לחפש מניין לתפילת ערבית. הקור הירושלמי שלא הורגלתי אליו הכנים אותי לרחבה המקורה שבכותל. נכנסתי פנימה והתנורים הגדולים התלויים שם קידמו את פני בחמימות והנה אני רואה לפני קבוצת לומדים היושבים סביב הרב שדורש להם את שיעור הדף היומי בחצות לילה. אינני יודע למה אך משהו בתוכי משך אותי לעבר הקבוצה המכונסת הזו ואז אני שומע את הרב מספר להם סיפור מסמר שיער…

הסיפור קרה לפני כשישים שנה, פתח הרב בסיפורו. אבא שלי היה בפולין בתקופת השואה וכמו כל יהודי העיירה נשלח גם הוא לגטו. באחת הסלקציות העמידו את כולנו בשורה בקור מקפיא כשאך חולצה דקה לגופינו.

לפנינו עבר חייל נאצי וצעק: ״אתה ימינה ואתה שמאלה״ כשמשמעות הדברים ימינה שווה חיים. ושמאלה פירושו מוות בתאי הגאזים.

אבי היה בחור חסון וחזק אך כאן אף אחד לא מוגן מכיוון שאי אפשר לדעת מה יעבור במחשבתו של השטן לבוש בבגדי החייל הנאצי העומד למולו. לכן החליט אבי לישר את גבו ולנפח את חזהו על מנת להראות חזק וחסון דיו וככזה מגיע לו לחיות.

החייל המשיך לסקור אותנו במבטו וממשיך לצווח ימינה שמאלה והנה הגיע תורו של אבי החייל הביטו בו ממושכות ואז אמר אתה בא איתי. אבי הביט בו בפליאה… והנאצי צעק גש אלי מיד!!!

אתה נשלח למחנה עבודה קח את חפציך אתה עולה על אוטובוס אנחנו צריכים אנשים חסונים כמוך לעבודה…

אבי נשלח למחנה עבודה חיצוני שם היו כל העובדים גויים מקומיים וחשבו כולם שהוא אחד מהם. הוא מצידו הסתיר את דבר יהדותו לבל יציקו לו. אך בתוך תוכו השתדל לשמור על יהדותו בכל כוחו למרות הקשיים שליוו אותו. הדבר עליו שמר מכל משמר היה האוכל שאכל. הוא לא העז להכניס לפיו מאכל שאיננו כשר. בכל צהריים היו מתיישבים כל הפועלים לאכול ארוחת צהריים בצוותא. בכל יום היה תורן אחר שהיה אחראי לבשל להם את ארוחת הצהריים.

כדי שלא לטמא את נפשו וגופו בנבלות וטריפות התנדב אבי להיות התורן בהכנת הארוחות. וכך יוכל לאכול רק פירות וירקות ודברים שאינם בעיתיים מבחינת כשרות בלי שירגישו בו חבריו לעבודה. ואם לא היה מצליח להיות תורן באחד הימים היה עליו להמציא המצאות מקוריות בכל פעם מחדש בכדי שלא יאכל מהטריפות שלהם. פעם סיפר שהוא כבר אכל. ופעם שאיננו מרגיש טוב. וכך בכל יום ויום היה מוסר נפשו לבל תגעל נפשו במאכלים שאינם כשרים. עד שיום אחד זה קרה!!!

אחד הפועלים שהבחין באבי שמקפיד שלא לאכול כאשר הוא לא מבשל החל לחשוד בו שמא הוא ז׳יד (יהודי).

״למה אתה לא אוכל?״ שאל את אבי. אבי ענה לו בקור רוח ״אני כבר אכלתי היום ואינני רעב. תודה לך״. ״אתה לא רעב"?״ צעק. ״עכשיו זו תקופת מלחמה ואין מי שלא רעב!״ הפועלים שהיו עסוקים באכילה הפסיקו את אכילתם כדי להאזין לצעקות של חברם.

חלק מהם היסו אותו ואמרו לו: ״מה איכפת לך? שלא יאכל! ככה יהיה לנו יותר אוכל״. אך הלה לא הירפה. ״מה אתה מספר סיפורים? אולי אתה ז׳יד? ואנחנו לא יודעים!!!

יותר מזה לא היה צריך! לפתע עזבו כל הפועלים את צלחות המרק שלהם וקמו לעבר אבי עם מבט של רצח בעיניים ״אתה ז׳יד???״ אבי נותר המום ולא ענה להם. ״אם אתה לא אוכל את האוכל שלנו סימן שאתה ז׳יד״!!! פסקו כולם.

אבי ניטה להעביר להם נושא ולשכנע אותם שהוא פשוט לא רעב ושהאוכל הזה עושה לו כאבי בטן.

אך הם לא הסכימו איתו ומזגו לו צלחת מרק עם חתיכת בשר. ״תאכלי!״ פקד עליו ראש החבורה.

״אינני אוכל את זהי״ אמר אבי בתקיפות.

״עכשיו אנחנו כבר בטוחים שאתה ז׳יד״ וזה היה האות. ואז החלו כולם להכות את אבי וניסו להכריח אותו לאכול. אך אבי מתעקש לבל יגעיל את עצמו במאכלות אסורות ולא הסכים להכניס כלום לפיו.

ראש החבורה שהיה אדם אכזרי מאוד הציע לעמיתיו שירימו את אבי מהרגליים ויתחבו את ראשו בתוך סיר המרק וכך הוא יהיה חייב לאכול ממנו. אמר ועשו. הרימו כולם את אבי מהרגליים והכניסו את ראשו לתוך הסיר… אבי סתם את אפו. ואת פיו לבל תכנם אפילו טיפת מרק שכזה לגופו הטהור.

בדרך נס הגיע מנהל המפעל לחדר וכשראו אותו הפועלים עזבו את אבי לנפשו.

אבי לא נשאר שם הרבה זמן כי לאחר מספר ימים הגיעו חיילים נאצים ופקדו עליו לבא איתם כשאך בגדיו על גופו והזהירו אותו לבל יקח מהמפעל או מחפציו שום חפץ נוסף מלבד בגדיו. אבי מיהר לתחוב אל מתחת לבגדיו את הספר ״נועם אלימלך״ שקיבל בירושה מאביו זצ״ל והלך איתם. ספר זה אילו היה מתגלה ע״י הנאצים היה בוודאי נותן סיבה טובה עבורם להרוג אותו. אך הוא לא ויתר עליו.

את הספר הקדוש הזה, סיים הרב, קיבלתי בירושה מאבי זצ״ל לפני פטירתו. אינני לומד בו מחשש שיתקלקל אך פעם אחת בשנה בליל היארצייט של בעל הנועם אלימלך אני נוהג לקרוא בו קטע קצר.

ואז הוציא הרב את הספר העתיק מכיסו והקריא קטע מתוכו. וכשסיים נישק אותו והרים אותו כדי שכל הציבור יראה אותו. ואמר: ״את הספר הזה אני אביא למלך המשיח במתנה בכדי שיראה כמה מסירות נפש עשה יהודי בשביל לקחת איתו ספר קדוש. במקום לקחת איתו אוכל או דבר בעל ערך אחר שוודאי היה עוזר לו בזמן המלחמה״.

עין לא נותרה שם יבשה, כולם ניגבו את עיניהם והרב החל לשיר ״אני מאמין בביאת המשיח״ וכולנו שרנו יחד איתו בשירה שהידהדה בכל רחבת הכותל בשעת לילה מאוחרת.

 

פרשת חיי שרה

אברהם – אומן בחסד וכבוד הזולת

בכל דרכיך דעהו [ע"פ ר' ירחמיאל קראם ביתד תשס"ו, ומעין השבוע עמ' רמז, ו"פרשה ולקחה"]

אברהם קונה את השדה מאת עפרון. חז"ל מונים זאת כניסיון. היכן כאן הניסיון? ומהו הניסיון הלזה לאחר שאברהם כבר עמד בניסיון של עקידת יצחק?

כשאנו מתבוננים אל הנהגת אברהם אנו עומדים נפעמים ביחסו לעפרון.

 (ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:

אברהם קם מעל פני מתו כאילו אין מתו כעת מוטל לפניו. על אף כל הצער ועוגמת הנפש.

להבין את קושי השעה

קשה היה רגע זה בחייו של אברהם. קשה היה, במיוחד, על רקע מה שקדם לו.

הנה, זה עתה חזר מהר המוריה. שם, חווה את הכבד שבנסיונות שהביא עליו האלוקים, את הגדול שבכולם, את נסיון עקידת יצחק.

עתה עומד הוא ליד מיטת אשתו הדגולה, אשר מתה בשעה שעשה את דרכו חזרה מהר הנסיון והאמונה. וכך, טולטל מיד מנסיון האמונה, בו התנסה במרומי ההר, אל נסיון חדש. הוא נסיון הסתלקותה הפתאומית, בהעדרו, של שותפתו הגדולה והנאמנה לכל דרכו המיוחדת.

ואם לא די בכך, הרי שנסיון זה היה כרוך בנסיון נוסף, בנסיון קשה אף הוא:

הוא, אברהם, אדוני הארץ לעתיד, חייב היה להתמקח עם בני חת – בעליה הזמניים של הארץ – על הזכות לקבור את אשתו – בארצו שלו! בארץ שהאלוקים הבטיח להוריש אותה לו ולזרעו אחריו.

הצער על מיתת שרה

אכן, אשה גדולה, במיוחד, היתה שרה. כפי שהפסוק מעיד עליה: ״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה״ (שם).

נוסח הכתוב, המפרט את שנות חייה של שרה בצורה שפרט אותן הכתוב (״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים״), הבהיר לחז"ל את גדלותה ואת אישיותה המיוחדת במינה. גדלות, אותה הם סיכמו במלים ספורות ובהירות:

״כולן שווים לטובה״ (רש"י בשם המדרש).

ועתה, עומד אברהם ליד ארונה של אשתו ומבכה את אשת נעוריו כנאמר:

״ויבא אברהם לספר לשרה ולבכתה״. לבכות ולספוד.

יש להניח שמעלות המיוחדות אותן מנו חז"ל בשרה, ניצבו, באותה שעה, לעיני עיני רוחו של אברהם.

יום ההסתלקות מן העולם הוא, בדרך כלל, יום הסיכום לשנות החיים כולם. ואין לך שבח גדול יותר שניתן לשבח בו את האדם, מן השבח המתאר את חייו כחטיבה אחת שלימה. חטיבה שלימה ותמימה, שרעיון וחזון מרקיע שחקים, בחזונו של אברהם, מפעיל אותה בלא זעזועים – בכל נפתולי החיים.

אין לצורת חיים שכזו, כמעט, אח ורע בין בני אנוש. גדול, איפוא, היה אבלו של אברהם.

ואז, בעודו נתון לשרעפיו ולבכיו: ״ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת״ (שם. ד). הוא קם, אנו יודעים, כדי לקנות אחוזת קבר לרעייתו, לו ולשאר אבות האומה, הלא היא מערת המכפלה.

אולם אנו, האמונים על סוד התימצות המקראי, יודעים שאין ביטוי במקרא נכתב סתם כך לתפארת המליצה, או למען איכות הסגנון. ואם כן מהו ה״ויקם״? מדוע מדגיש הפסוק שהוא ״קם מעל פני מתו״?

אכן, משמעות עמוקה ל״קימה״ זו. יש צורך לציין אותה.

היא מלמדת על תפנית שחלה באותו רגע בנפשו של אברהם. היא חושפת בפנינו את מלא גדולתו של האיש שבאה לידי ביטוי חד דווקא בשעת הכאב הנוראה הזאת:

כתב רבינו ירוחם ממיר (בספרו "דעת תורה״).

״אברהם קם ומחה את דמעותיו. הרי הוא צריך לדבר עם בני אדם! ומצד כבוד הבריות מחה את דמעותיו, רחץ את פניו וצערו בקרבו טמן. הנה, אחרי רוב בכיותיו, הסיר מעליו כל דמעותיו ואין כבודם שידבר ודמעותיו על פניו. אלא, שלט ומשל על עצמו ורגשותיו, דיבר איתם ופניו מסבירות – זהו כבוד הבריות״:

הפסוק אינו מדגיש רק את קימתו הפיזית של אברהם ממושב אבלו כדי לנהל את המו״מ על אחוזת קבר. הלא בכך אין כל צורך.

מטרת הפסוק לספר לנו בעיקר על הקימה הרגשית והנפשית של אברהם באותו רגע. את יכולתו, למרות צערו העמוק, להתנתק מן הכאב, מן האלמנות ומן הדמעות.

(ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:

(ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: (ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ: (ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת:

כמה רגישות, כמה הערכה וכבוד ובסה"כ כדי לקנות קבר!

(ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר:

(ט) וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר:

הוא אינו מבקש התחשבות במצבו הנורא כעת, ומעוניין לשלם בכסף מלא.

(י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר:

(יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:

(יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ:

שוב פעם השתחוייה. עוד כבוד ודרך ארץ.

(יג) וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה:

(יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: (טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:

(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:

הוא מבצע את הקנין כולו על פי הדין וההלכה בלא להחסיר קוצו של יוד. כיאה לבן תורה אשר שום רוח רעה לא תסיטהו מהנהגתו הטובה וממידת היחס שיש להעניק לאדם יציר אלוקים.

אכן זהו ניסיון שספק גדול כמה היו עומדים בו.

 

ומדוע? מה כל כך חשוב לכבוש את האבל ברגע זה?

כאן אנו נוגעים בשורש אמונתו של אברהם באלוקים ובפילוסופיית החיים שהשתית על אמונה זו:

אהבת הבריות והדקדוק המלא בכבודם – יהיו מי שיהיו. אלו, לא נשכחו ממנו גם לא ברגעי הכאב והצער הקשים הללו. אברהם נשאר אותו אברהם בכל מקרה ובכל מצב.

ואם כבוד הבריות היא מצוות היסוד במשנתו, אין היא משתנה ביום שנחת עליו האסון. זו גדולתו של אברהם.

אין הבאים איתו במגע חייבים לסבול, משום שהוא שרוי באבל. אם יקרין את כאבו בעת ניהול המשא ומתן עם הזולת, יעכיר את האווירה, ויגרום למצויים במחיצתו אי נעימות. זו תהיה פגיעה במושג ״כבוד הבריות״, כפי שמבין אותו אברהם, וכפי שמתחייב מן העובדה שהזולת אף הוא נברא בצלם אלוקים.

אדם ניכר בכעסו

חז"ל אומרים בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו, ובכעסו.

בכוסו– לאחר שתיה הגונה, האם האדם מתחיל לדבר שטויות, לעשות דברים טפשיים, או לדבר בדברי תורה, כמנהגו של הסטייפלר לאחר שתיה הגונה בפורים [עד שהחזו"א אמר לו לחדול מכך שאין זה ראוי לו].

בכיסו– כשיש לו הפסד, כיצד מתנהג? פעמים שהאדם יוצא נפסד בדין, כיצד הוא מקבל את הדברים? כשיש לו להוציא לדבר מצוה, האם מקמץ, קונה את הזול, מחפש הנחות מפליגות, או מהדר ככל שיושת עליו?

בכעסו– כאשר מישהו פוגע בכבודו, כשדורכים לו על יבלת, האם מתפרץ, האם מתנהג כחיה, האם שומר על צלם אנוש?

המסקנה מדחז"ל אלה- האדם נבדק דוקא בשעות שאינן רגילות, דוקא במצבי לחץ, כשנתון במצוקה. אזי ניתן לעמוד על אופיו האמיתי.

מספרים על אברך צעיר בשנה השניה לנישואיו שהיה דר אצל חמיו, שנכנס אליו בחור ישיבה צעיר והיה שח עמו  בלימוד. ערב אחד עלה אליו כדרכו, ושח עמו בלימוד. לאחר כרבע שעה ראה את חמותו של האברך מציצה לחדר מביטה בו בפנים זועפות ומוכיחות. האברך המשיך בלימודו עמו, ולאחר זמן נוסף שוב ניבטו פניה המוכיחות של החמות מן הדלת. אולם האברך המשיך לשוח עמו בשלוה. כשסיימו ליווהו לדלת ונפרדו לשלום. למחרת אחר התפילה נודע שנולד לו בן במזל טוב. כל אותו הזמן הייתה אשתו יושבת על המשבר בחדר הסמוך, בשעה שכל אדם היה מעונין לקרוא פרק תהלים לרפואתה, להתעניין במצבה, האברך לא נתן לו תחושה לרגע שהוא אינו רצוי בשעה זו. שלטון מוחלט על הרגשות. הבחור התפעל מאד מהנהגת האברך והחליט ללכת בדרכי האברך, לעזוב את טלז וללכת לישיבתו- קלם. לימים היה למשגיח מפואר בישיבת לומז'ה בפ"ת. כשפירסם הגה"צ רבי משה רוזינשטיין את ספרו 'יסודי הדעת' כתב בהקדמתו את הסיפור שהביאו הלום. שמו של אותו אברך היה ר' ירוחם ממיר.

האדם נמדד בשעותיו הקשות. המלכת את חבירך בנחת רוח?

האדם לפעמים בצער. יש פעמים שהוא דואג שכולם ידעו מכך. שגם הם יחושו… הוא עכשיו בדיכאון. הוא מתיחס לכולם בהתאם. לא כך היא דרכה של תורה. האדם צריך להיות שליט על מעשיו ועל אורחותיו ולהתנהג תמיד על פי השולחן ערוך. גם אם אתה בסערת רגשות- אין זו סיבה שחבירך אמור לסבול.

 

מה עצום המרחק בין אברהם אבינו לבין האדם המצוי, המביא איתו אל מקום העבודה, אל מסיבת הרעים, ובוודאי אל ביתו, את כל מה שעובר עליו במשך היום. במשרד, למשל מרגישים העובדים היטב אם ה׳׳בוס״ רב אותו בוקר עם אשתו, או שבנו העליבו וכדומה מן האירועים המעכירים את רוחו של האדם. האדם ״משתף׳׳ בדרך כלל את כל סביבתו בתנודות נפשו ובמצבי רוחו.

אולם, לפי אמות המדה של תורת אברהם, התנהגות שכזאת – יש בה פגיעה חמורה במושג: כבוד הבריות והחובה לאהבם.

על כן, ומשום כך, יש חשיבות עליונה בגילוי שהפרשה מגלה לנו, כיצד נהג אברהם ברגע קשה זה בחייו. הכתוב מאיר בפנינו את אישיותו של אברהם, גם מן הזווית הזוהרת הזאת. הוא מציג בפנינו את אבינו הראשון העומד במבחן אהבת האדם, ברגע בו תכונה זו נשכחת, בדרך כלל, מלבות רבים אף טובים.

רבי ישראל סלנטר והאדם שהיה ב"חרדת הדין"…

 

חשוב לנו הדבר. כי אם זכר אברהם חובה זו בשעת האבל, סימן הוא שתכונת אהבת הבריות והדקדוק בכבודם הינה תכונה מהותית ואינסטינקטיבית בנפשו, ולא רק סיסמה אותה הוא נושא על דל שפתותיו.

דווקא, בקטַנֹות מתגלה גדלותו הרוחנית של האדם.

מעשים גדולים, חד פעמיים, מסוגלים להוציא אל הפועל גם אנשים קטנים.

אולם, לזכור שעלי להמנע מיצירת אי נעימות לסוחרים, מהם אני עומד לקנות פיסת קרקע, ועל כן חייב אני לכבוש את צערי על מותו של הקרוב אלי ביותר עמוק עמוק בלבי – לזאת מסוגל אחר באברהם, או אולי יותר נכון לכתוב – לכך מסוגל רק אברהם, האחד והיחיד… אברהם עמד במבחן. הוא הפגין, בשעה הפחות צפויה, אהבת אדם וכבודו – במיטבה. הוא קם מעל פני מתו. הוא מחה את דמעותיו. הוא השרה אווירה נעימה ושמחה על כל הסובבים אותו. וברוח זו ניהל את המשא ומתן עם עפרון החתי כדי לקנות את אחוזת הקבר בה חפץ…

הרבי ר' העשל והמשודכת שהטיחה תרנגול בקיר

 

הגויים העריכו זאת

ועם הארץ, הלא הם בני חת השולטים בארץ כנען, העריכו זאת.

הם ידעו מי הוא האיש הניצב מולם, מיהו אברהם אבינו. תוך כדי המו״מ על רכישת מערת המכפלה הם פנו אליו בתואר הבא: ״נשיא אלוקים אתה בתוכנו״ (שם) מדברי חז״ל אנו לומדים, שעמי האיזור קיבלו על עצמם את סמכותו הרוחנית של אברהם, ואף מעבר לסמכות רוחנית. כלומר, הביטוי ״נשיא אלוקים״ אינו רק ביטוי של כבוד, ללא כיסוי מעשי בשטח.

אברהם העברי, אברהם המאמין בא־ל אחד בניגוד לאמונתם האלילית, אברהם המטיף למושגי מוסר וחסד, שכלל אינם מובנים להם והנוגדים את תרבותם – היה בכל זאת מקובל עליהם. למרות היותו זר, גר, בן עם אחר שמרחוק בא, שאפילו בגופו היה שונה מהם בגלל ברית המילה שנחקקה בבשרו – הרכינו שולטי הארץ את ראשם בפני אישיותו הכבירה. זוהי עובדה הראויה לציון.

הנסיון האנושי אינו מכיר דוגמאות רבות שכאלו.

טבעו של האדם אינו אוהב להעניק מעמד שווה למי ששונה ממנו בתכלית. הרוב השולט במדינה כלשהי ניסה בכל הדורות, ומנסה גם בימינו, להצר את צעדיהם של קבוצות אתניות אחרות הגרים בתחומי השפעתו. בוודאי שלא ימליך את בן העם הזר עליו או יקבל עליו את סמכותו. כלום לא הורחק היהודי במשך הדורות – ככלל – מחברת העמים? כלום ״מפרגנת״ עדה אחת לעדה אחרת בתוכנו? ולא נוסיף בדוגמאות.

והנה, זוכה אברהם העברי – אברהם היהודי, למעמד כה נשגב. מעמד, המלמד מספר דברים בסיסיים בדבר מהותה של דת האמת ובדבר חובתו של שומר המצוות היהודי.

דברים חשובים המבהירים נקודה זו, כתב אחד מגדולי הפרשנים ('העמק דבר׳ פירושו של הנצי"ב על התורה בהקדמה לספר בראשית). בפתיחתו לספר ״בראשית״.

שם, מבאר הוא את דברי חז״ל האומרים על הפסוק: ״הלא היא כתובה על ספר הישר״ (יהושע י, יג) – ״זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים״.

חשוב לראות מדוע קרויים האבות – ״ישרים״:

״שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים. דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה׳ באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים. מ״מ היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום. אע״ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם… ועל זה אמר הקב״ה לאברהם אבינו ״אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען ע״כ וכר, והיינו, ממש כאב המון גויים שאף על גב שאין הבן הולך במישרים מ״מ שוחר שלומו וטובו…״

למדנו מדברים אלו: ההליכה בדרבי התורה והיהדות מחייבת אותנו לנהוג בסובלנות, באהדה ובכבוד כלפי הזולת הנכרי – יהיה מי שיהיה. על צאצאי אברהם לדעת ללחום עד דעות הכזב של האלילות ושל החומרנות, ועם זאת לא להרחיק את האדם עצמו, הנכשל בהן.

ועוד אנו למדים: למרות הדעה העממית המקובלת מאד, והטוענת שעצם קיום מצוות היהדות גורמת לריחוק, לניכור ולשנאה מצד אומות העולם, כלפי המקיימן, מתברר ממעמדו של אברהם שלא כך הוא.

למרות ואברהם היה יחיד בארץ שהאמין באלוקי עולם – זכה לכבוד החורג מן הרגיל ולמעמד של ״אב המון גויים״. כי אמונת אמת וקיום מצוות מלא מתוך יושר מוחלט ביושרו של אברהם – מקרין מאור יקרות זה גם על רחוקים מדרך היהדות. עליו נאמר הפסוק: ״ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו״ (משלי טז, ז).

 

אברהם לא מכבד את בני חת כראוי?

אולם, עיון בפרשה מעלה, לכאורה, שהיה פגם בהתנהגותו של אברהם כלפי בני חת. אמנם, הוא נהג בהם בכבוד רב, בעת ניהול המו״מ. כאשר נענים בני חת לבקשתו במלים: בחר קברינו קבור מתיך הוא קם ומשתחווה לעם הארץ (שם, ו-ז). כאשר הם צועדים לקראתו צעד נוסף, וגם נעתרים לבקשתו לפנות אל עפרון, ולבקשו שימכור לו את מערת המכפלה, הרי שוב משתחווה אברהם לפניהם, מתוך כבוד והכרת תודה כנה.

ועם זאת – חשו פרשנים – לא נהג אברהם בכל כפי הנימוס המקובל. בני חת – כן! הם הקפידו לפנות אליו כנהוג בתואר ״אדוני״ (שם בפרשה) אך לא כן אברהם. כלום יתכן שהיה זה חוסר נימוס סתם? דווקא, בשעה זו, כאשר אברהם זקוק לרצונם הטוב?

וודאי שלא! אך, עם זאת לא יכול היה אברהם להשמיע את המלה ״אדוני״ – כלפי אדם.

[המעשה באדם שהוציא סידור וכתב שם פירוש מדוע פותחים את תפילת השחר בתפילת "אדון עולם", מפני שלא היה אדם שקראו לקב"ה אדון לפני אברהם אבינו. ותפילת השחר תיקנה אברהם, ולכן פותחת במילים "אדון עולם", ושיבח וקילס הגר"א לביאורו].

אברהם היה האדם הראשון בעולם שקראו לאלוקים בשם ״אדון״ – אדון העולם. אמונתו המוצקה והמוחשית בעובדת אדנותו של הבורא על עולמו, לא הותירה בלבו אפשרות לאדנות אחרת, ולו כביטוי נימוסי חיצוני בלבד. בוודאי, שלא ישתמש בשם תואר זה כלפי הזולת בשעה שהוא זקוק לו. הלא עלול עוד להתעורר צל צילו של ספק שהפתרון לבעייתו, אכן, נתון בידי בן תמותה.

יחס של כבוד? כן! הבעת תודה והוקרה עמוקה? בהחלט! אולם, התואר ״אדון״ ? זה לא, כי אין אדון אלא אחד!

 

כאשר היטיב לבטא זאת במהופך, העריך היינה המשורר המומר: ״אבותינו היו אנשים ישרים ואמיצים. הם עמדו בהכנעה לפני אלוקים, אך, בתוקף ובקשיות עורף עמדו בפני מושלי ארץ. אבל, אני התייצבתי בחוצפה עד השמים ובהכנעה זחלתי על ארבעתים לפני האדם. ואכן, אני מוטל עכשיו על הארץ כתולעת רמוסה״. אברהם הוביל את אשתו אל מקום מנוחתה, ובדרך אל אחוזת הקבר גדל והתעצם האיש…

 

פרשת חיי שרה

חסד מתחיל מהבית [הרב ברוורמן יתד, תשע"ח עם תוספת מרובה]

פרשתנו פותחת בתיאור נרחב אודות התעסקותו של אברהם אבינו ברכישת קבר לרעייתו, שרה אמנו, הספדה וקבורתה. בגמר רכישת המקום שבמערת המכפלה נאמר: ״ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה״ (בראשית כ״ג, י״ט). נאמר ע״כ במדרש רבה: ״רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד״ (משלי כ״א, כ״א) – רודף צדקה וחסד זה אברהם אבינו שגמל חסד לשרה״ (פרק נ״ח־נ״ט).

 

שואל בעל ה״שם משמואל״ זי״ע: מה פשרו של מדרש זה? וכי מכל מעשי החסד של ״עמוד החסד״־ אברהם אבינו, נבחר מעשה קבורת שרה כסמל רדיפת צדקה וחסד? הלא כל בן אנוש היה מטפל בקבורת אשתו!

יש המיישבים שאלה זו: אכן, כל בן אנוש יתעסק בקבורת רעייתו, ובפרט יהודי החתום על הכתובה בה הוא התחייב לדאוג לכל צרכיה של רעייתו כולל קבורתה. אך כאן מצינו מאמץ יוצא דופן בהתעסקות אברהם אבינו בקבורת שרה, אברהם השתוקק לקוברה במקום המכובד ביותר והקדוש ביותר בעולם – ״מערת המכפלה״, כפי הנאמר במדרש רות: ״רבי קיסמא אמר מערת המכפלה סמוך לפתח גן עדן.

בשעה שמתה חוה בא אדם לקברה שם, ושם הריח מריחות גן עדן, באותו הריח שהיה שם, רצה לחצוב יותר יצתה בת קול ואמרה דייך. באותה שעה עמד ולא חצב יותר ושם נקבר…

אמר רבי רחומאי: הקב״ה נתעסק בו כשנוצר ונתעסק בו כשמת, ולא היה מי שיודע בו, עד שבא אברהם אבינו ע״ה ונכנס לשם, וראה אותו, והריח ריח בשמים של גן עדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים, אדם הראשון קבור שם, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים יהיו למקום הזה, ראה הנר דולק ויצא, מיד היתה תאוותו על המקום הזה״ (צ״ז ע״ב). אם נדייק בדברי המדרש נראה שמלאכי השרת ציינו את שמות האבות אך לא את שמות האימהות!

 

אך אברהם השתוקק לקבור במקום קדוש זה את שרה רעייתו. ועל קדושת המקום מגלה לנו המקובל הא־לוקי הרמ״ע מפאנו במאמר ״יונת אלם״ (פרק טו): ״כל תהילה ותפלה העולה למרום עוברת עליהם דרך מערת המכפלה״. וכן כתב ה ״מגלה עמוקות״ (לך־לך): ״וכן ג׳ תפלות שתיקנו בכל יום אבות העולם לקביל ג׳ קטרין (ג׳ קשרים – נפש, רוח, נשמה), שאין תפלה שלנו נשמעת אלא כשעולין דרך מערת המכפלה ששם ג׳ אבות״.

ובפרט שקנייה זו לוותה במחיר רב, וכללה הפצרות ופיוסים, וכל זאת באדמת הארץ שהובטחה מאת הקב״ה לאברהם. אך אברהם לא היסס ופעל בעוז ובכל מחיר לזכות ולזכות את שרה להיקבר במקום נשגב זה. על מעשה זה זכה אברהם שהומלץ עליו התואר: ״רודף צדקה וחסד״.

 

חסד מתחיל בבית

בספר ״מנחת החיים״ על הפרשה מיישב את שאלת ה״שם משמואל״ ביישוב נפלא ובו מוסר השכל לכל יהודי באשר הוא.

ישנה תופעה מוכרת בה אנשים עסוקים במעשי מסד מופלאים מחוץ לביתם, אך מעשים אלו נעשים בפועל על חשבון בני ביתם.

על חסדים מעין אלו כותב רבינו רבי חיים ויטאל זי״ע תלמידו הגדול של האר״י הק׳ זיע״א: ״ישנם בני אדם הגומלים חסד עם כולם, אולם עם בני ביתם אינם מיטיבים, וחושבים לעצמם, שבבואם לביה"ד של מעלה, יפתחו להם שערי גן עדן, אוי להם ואוי לנפשם, כי לא ידעו ולא יבינו שכל מעשי החסד שלהם הבל!!…״

חסד מתחיל בבית! [חיים שיש בהם עמ' ק]

ישנם אנשים יקרי-הערך, המתחסדים עם הבריות, אך שוכחים או מתעלמים להתחסד עם בני ביתם. ראה זה דבר יקר מה שמאלפים אותנו, חכמינו ז"ל, במסכת מגילה (כ״ג.):

״למה קוראים ביו"ט בתורה רק חמשה קרואים? משום שמאחרים לבוא לבית הכנסת" ופירש רש״י בשם מסכת סופרים (פי״ח, ח״ד):

שצריך לטרוח להכין סעודת יו"ט.

מקשה הגאון רבי יעקב עמדין זצ״ל, היעב"ץ, מתי מלאכת בישול — מלאכה של אנשים? ומה זה טעם על איחורו של הבעל לבוא לבית הכנסת?

–           מכאן, שבזמן שהנשים עסוקות בבישול סעודת יו״ט, על הבעלים לשמור על הבנים ושאר צרכי הבית…

(ילקוט חמישאי, ח"א עמוד 117)

 

גמילות חסדים ללא כספים!

לאחר נישואיו של הגאון רבי נפתלי אמסטרדם זצ״׳ל, שאלו רבו הגאון רבי ישראל סלנטר זצ״ל, האם הוא עוסק במצות ״גמילות חסדים״?

–           אין לי במה לעסוק. מחוסר כסף אני, ואין ביכולתי לנהל קופת גמ״ח!

אמר לו רבי ישראל: –            לא לכך התכוונתי. בבית אפשר לגמול כל כך המון חסד עם האשה…!

 

את הגאון רבי אליהו לופיאן זצ״ל, בעל ״׳לב אליהו" מצאו פעם משחק עם נכדיו. היה זה בשעה שבתו טרחה במטבח, להכין צרכי שבת… (אלופינו מסובלים, ח״ב עמוד 169)

 

לאור דברי רבי חיים ויטאל זי״ע אמר המשגיח הגה״צ רבי שלמה וולבה זצוק״ל, ש״אדם העוסק בגמילות חסדים עם המון אנשים, מלווה ונותן, מבקר חולים, מנחם אבלים, משמח חתן ועוד, בודאי ישחק ליום אחרון בבוא פקודתו, כי זכויות רבות לו במעשה חסד. אבל ידע נאמנה כי בשמים בודקים איך התנהג עם אשתו. אם גם עמה גמל חסד כל ימיו, אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח בבית, כעס והקפיד ללא חסד ונשיאה בעול, זה מכריע את דינו ולא יזכרו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים״.

זאת בא המדרש ומגדיר לנו, מיהו הראוי לתואר: ״רודף צדקה וחסד״ – אברהם אבינו – ״שגמל חסד לשרה״. החסד אצלו התחיל בבית ומשם הקרין לכל העולם.

וזאת בניגוד מוחלט להנהגת החסד המעוותת של לוט שהיה מוכן להחריב את ביתו ולמסור את בנותיו לרשעי סדום, אם בתמורה יאפשרו לו לקיים את מצוות הכנסת אורחים…

"בעל" החסד

מספרים על אברך יקר שהיה דבוק ברבו, והיה מקפיד להתפלל עמו מדי בוקר את תפילת שחרית, אך מדי פעם היה מאחר לתפילה. כשפנה אליו רבו ושאל לפשר האיחורים, ענה: ״אני תמיד מתכוון להגיע בזמן, אבל יש ברחוב שלנו  אם צעירה שעובדת קשה ובקושי מצליחה להחזיק מעמד. בכוחות לא לה היא צריכה לארגן חמישה ילדים, להלבישם, להאכילם ולקחת אותם למוסדות הלימוד, ואין מי שיעזור לה, אז אני משתדל לעזור לה. ״יישר כוחך״ מתפעל הרב, ״אני מתנצל שהערתי, לא ידעתי שאתה כזה בעל חסד, באמת כל הכבוד!״. ״אה… "בעל חסד", במקרה זו רעייתי״… ענה האברך השנון – ובעל החסד.

 

לא פשוט שיש לעשות חסד קודם בבית?

אלא שיש להתבונן מדוע צריך המדרש להדגיש דבר כה פשוט, וכי מה ההיגיון של אלה העושים חסד בחוץ ומזניחים את בני ביתם, או אלו הגרועים מהם, העושים חסד בחוץ על חשבון בני ביתם?

השאלה מתעצמת ביותר אל מול צווי הנביא ישעיהו (נ״ח, ז׳): ״הלוא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם״. מבאר רש״י: ״ומבשרך״ – ״ומקרובך!־״. וכי זה לא מובן מאליו?!

קודם נאמר – לא לכולם זה ברור-

לא עוזר לכם בק"ו…

המעשה באדם שבא לקבול על מצבו הגרוע ולבקש עזרה מגמ"ח העיר.

אמרו לו הרי יש לך אח בעל ממון רב! כן, השיב הלה, אך הוא קמצן גדול ולא נותן פרוטה! כיצד יתכן, תמהו, הלא כשניסינו להתרים אותו הוא טען שהוא לא יכול לתת לנו, כי יש לו אח נזקק! פנו לשאול את העשיר, והוא תמה לשאלתם – אני אמרתי לכם שאני עוזר לו? אמרתי לכם שיש לי אח נזקק, והתכוונתי לומר – אם לו איני עוזר, לכם – עאכו"כ!!…

 

נראה לומר שתי סיבות לתופעה זו:

א. מחויבות – כללו של רבי חנינא: ״גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה״.

כל יהודי מצווה לעזור ולסייע לזולת, אך התורה לימדתנו שבסדר העדיפויות חובה זו מתחילה בביתו, תחילה במצוות כיבוד הורים וממשיכה במשפחתו הקרובה בבחינת ״ומבשרך לא תתעלם״, ומשם עולה אל מחויבותו כשמקים את ביתו. ורק אח״כ לכל הסובבים. טבע האדם הוא לברוח ממחויבות, להתנדב מבלי להתחייב… בביתו הוא חייב!

בביתו הוא לא ״עושה טובה״. זה חלק ממחויבותו ואחריותו, ולכן קל יותר לעזור בחוץ.

 

ב. כבוד – כשאדם מתמסר לחסד בחוץ יש גם את שכרו בצדו… בחוץ יש כבוד והערכה, יש יחסי ציבור, החברה מעריצה אנשים גומלי חסדים. מלבד זאת המקבלים עצמם בד״כ פותחים את פיהם בדברי שבח והלל על ואל הנותן. מה שלא תמיד מתרחש בבית… "סוף סוף עשית מה שאני מבקשת כבר שבוע"…

הרב שך זצ"ל  שדיבר עם אברך בשעת ערב מוקדמת וא"ל שנאלץ להפסיק מפני שעליו לסייע כעת לאשה עם ילדים, וביקש האברך שהוא ילך מקומו וא"ל הרב א"כ תלך הביתה…

שותף ולא עוזר!

מעשה שסיפר לי חברי ש׳, אברך יקר שלמד בחברותא עם ראש ישיבתו בבחרותו ולאחר נישואיו. יום אחד ביקש האברך הצעיר את סליחת רבו בבקשה לסיים את הלימוד מוקדם מפני שהוא צריך לעזור לרעייתו. למשמע הבקשה, ביקש ראש הישיבה ממנו לחזור שוב על הבקשה. הוא חשב שמפאת גילו המתקדם של הרב הוא לא שמע את בקשתו. ע״כ הוא חזר במדויק על הדברים. הרב חייך ואמר:

שמעתי גם שמעתי כבר בתחילה את בקשתך, אך חשבתי שתשתמש במילה אחרת במקום ״לעזור״, אך אתה חזרת עליה שוב. ראה, כשאתה אומר: ״אני צריך לעזור לאשתי״ מסתתר מאחורי מילים אלו מסר שרעייתך זכתה ב״ה בבעל שהוא ״בעל חסד״ והוא ״עוזר״ לאשתו. אך דע לך אתה לא עוזר של אשתך! אתה שותף לאשתך, אתה מחויב לתת חלקך בשותפות זו!

וכי תאמר לשני שותפים בעסק שהאחד נתן את חלקו בהחזקת העסק שהוא ״עזר״ לעסק?… עליך להפנים שאתה מחויב וע״כ חתמת בכתובה בנוכחות שני עדים, לספק לרעייתך כל צרכיה. וע״כ רוץ בשמחה למלאות את חלקך בשותפות נפלאה זו.

 

אברך פעם בא לבקש הדרכה בלימוד מהסטייפלר,

השיבו הרב בפרוטרוט, אך לבסוף אמר – ואל תשכח, יש חובה גם להיות שותף עם האשה בבית, בטיפול בילדים ובמה שנצרך! אל תשכח לעשות חסד גם בבית!

רבי דב יפה זצ"ל והילדים הבוכים

סיפור מפעים על זקן המשגיחים פורסם היום על ידי אחד מתלמידיו, ומלמד אותנו הן על ענוותו של המשגיח זצוק"ל, הן על היחס הראוי לאשה הנמצאת כל היום עם הילדים וגם עד כמה החשיבו בשמיים את תורתו של המשגיח רבי דב יפה זצוק"ל

סיפורים רבים נשמעו בשעות האחרונות על ידי תלמידיו הרבים של מרן, זקן המשגיחים, הגאון רבי דב יפה זצוק"ל, הסיפור שלפנינו, אותו פרסם היום חיים אריה וינברגר, מלמד אותנו כמוסר השכל הן על היחס הנדרש לאשה המשקיעה כל היום בילדים, גם על מידת הענווה של המשגיח זצוק"ל וגם על חשיבות לימוד התורה, וכיצד מסייעים ללומדי התורה משמיים.

להלן הסיפור כפי שנכתב על ידי חיים אריה וינברגר:

לפני מעט יותר מעשר שנים הזמין אותי מורי ורבי המשגיח הרב דב יפה זצוק"ל לסעוד אתו את סעודת הפורים. כטוב לב המלך ביין וכטוב לבי גם אני, פנה אלי המשגיח ואמר לי 'כן, חיימאריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?'

ואני כילד חצוף מאז ומעולם וכתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן. יש ברשותי סיפור, שהייתי רוצה לספרו בפני הרב ובפני הרבנית והייתי רוצה לקבל אישור או הכחשה לסיפור. והתחלתי לספר:

לפני כמה עשורים, כמה שנים לאחר נישואיו של המשגיח ורעייתו, התגלה ביניהם ויכוח. שנאלצו להגיע בשל כך לדין תורה בפני הדוד של הרבנית, הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל, ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון.

וכה הרצו הם טענותיהם: כל לילה כשהתינוקות בוכים יש לנו ויכוח מי יקום בלילה לתינוקות. המשגיח ר' דוב זצוק"ל טען, שהוא רוצה לקום ולטפל בהם. טענתו בפיו, אני כל היום לא בבית, את עם הילדים כל היום, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח ככה זה שותפות מלאה!

הרבנית רבקה תחי' לעומת זאת טענה, שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ועסקו עם בחורים ובתורה והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולא מסכימה שהוא יקום. וככה כל לילה הם לא מגיעים לעמק השווה אלא שניהם קמים.

רבי אהרון כהן זצ"ל שומע את הטענות, חושב מעט ופוסק את פסיקתו. מהיום, אתם עושים תורנות, לילה אחד את קמה לילה אחד המשגיח יקום. פשרה.

הכול היה טוב ויפה, בלילה שהיה תורה של הרבנית, התינוקות בכו והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם. בלילה לאחר מכן כשהגיע תורו של המשגיח פתאום בשעון הוא רואה שכבר בוקר, אוי ואבוי, הוא לא עומד בהסכם!

המשגיח ניגש אל הרבנית לברר למה לא העירה אותו כשהתינוקות בכו. הרבנית מכחישה שהיא קמה, אף אחד מהם לא קם. פשוט התינוקות לא בכו באותו לילה!

אבל זה לא נגמר, מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים, בתור שלה הילדים בכו והיא הייתה קמה. בלילה שלו מעולם לא בכו הילדים! מעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!

סיימתי את הסיפור, שאלתי את הרב והרבנית האם הסיפור נכון?!

עונה לי המשגיח, זה לא שהם לא בכו בלילה הם פשוט לא קמו. ככה בענוותנותו מנסה לגמד את האירוע.

הרבנית לעומת זו קמה ממקומה, מזדעקת, ואומרת, זה היה! בדיוק ככה זה היה! במשך שנים בלילות שלו היתה דממה בבית! ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג! תבינו איך בשמיים מחשיבים את התורה של בעלי!

 

חיי שרה

פרשת הזיווגים – הדרכה למציאת הזיווג הנכון

הנחיות להשגת השידוך המושלם

בנין עדי עד [ארשת שפתינו שלזינגר, מהגר"פ פרידמן עם שינויים ותוספות רבות]

מנהג העולם לאחל לחתן וכלה שהזיווג יעלה יפה. הדרשנים היו אומרים בדרשותיהם כי כוונת הברכה על פי מה שאנו אומרים בתפילת שחרית ״ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן, ואהוב וחביב ונחמד ונעים, ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה…״ המדרגה החמש עשרה היא ״ויפה' וזהו שאנו מאחלים לזוג הצעיר שיעלו בזיווגם מדרגה אחר מדרגה, בבל המדרגות, עד שיעלו ל״יפה״. וזהו שאנו אומרים ומאחלים ״שהזיווג יעלה יפה".

כלומר, הזיווג יכול להיות ״ויציב" אך זה גם יכול להיות כמו שאומרים על חולה קשה שעל כל פנים מצבו יציב. יכול להיות גם ״ונכון״ וגם ״וקיים״, וכן הלאה, אך כנראה שכל זמן שלא הושלמו כל מדרגות הזיווג, הרי שהוא עדיין איננו מושלם. בפרשתינו אנו לומדים מהו זיווג מושלם, וזה מכמה פנים עליהם נעמוד להלן, ורוב הדברים ראיתי מהגר״פ פרידמן שליט״א, ביאורים עמוקים מתוקים מדבש.

אליעזר בוחן את רבקה בחסד. צריך להבין מדוע? רק זו המידה הנדרשת מן האישה?

המשגיח מרן הגה״צ רבי מאיר חדש זצ״ל היה מספר על שני חברים, שהתארסו בפרק זמן קצר זה אחר זה. הראשון התארס עם אחת שהיתה ידועה כבעלת חסד, ואילו השני התארס עם אחת שהיתה ההיפך הגמור. לאחר הנישואין הסתבר שזאת שנודעה כבעלת חסד המשיכה במפעלי הסיוע שלה — גם כאשר זה היה על חשבון הבית. ואילו השניה, דאגה לביתה במסירות כיון שהיא צירפה למידת אנוכיותה גם את בני ביתה — וכך, כשם שעד עתה דאגה לעצמה, מעתה דאגה גם לבני ביתה (הבית היהודי). הרי שלפעמים חסד אינו חזות הכל.

אומר אברהם אבינו לאליעזר עבדו : ״ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק'(בראשית כד,ג-ד). אברהם אבינו מסרב בצורה נחרצת שלא לקחת אישה לבנו יצחק מבנות הכנעני. ויש להבין למה סירב אברהם אבינו לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני, ואילו מארץ מולדתו חרן כן הסכים לקחת אישה, והרי גם לבן הארמי אביהם של רחל ולאה וחבר מרעיו מארצו ומולדתו חרן היו עובדי עבודה זרה.

ויעויין להלן מה שנאמר ״אלי לא תלך האשה״ (כד,לט) ופרש״י: ״אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך״. נמצא לפי זה, שאברהם אבינו מבני בניו של שם בן נח, ואינו רוצה ליקח מן המקולל – בני כנען – ״ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".

אמנם בדרשות הר"ן (דרוש ה) כתב ביאור אחר בענין זה שאברהם סירב לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני. וכן גם יצחק בנו הזהיר את יעקב כשברח מבית אביו שלא לקחת אישה מבנות הכנעני, וכתב שם חידוש גדול שיש הבדל גדול בין אם לאדם יש תכונות רעות שהן מידות מקולקלות, כי אז עוברות התכונות הללו בתורשה לצאצאים, שגם הם יהיו מקולקלים במידות. אך לעומת זה אם יש לו תכונות ומידות טובות אלא שהדיעות שלו מקולקלות, כי אז אין הדבר עובר בירושה לצאצאים, שהרי ענין של דיעות ישרות או מקולקלות תלויות רק לפי מה שהאדם רוכש את השכלתו, אם הוא רוכש ידיעות בתורה ובעבודת ה׳ אז יש לו דיעות ישרות, ואם הוא רוכש ידיעות שלא לפי דעת תורה, אז יש לו דיעות מקולקלות. נמצא שאם רואים שהצאצאים אין להם דיעות מקולקלות אין להם לחשוש שמא בסופו של דבר יירשו בניהם דיעות מקולקלות מראש המשפחה, כי ענין זה של דיעות אינו עובר כלל בירושה מדור לדור.

ועל שני הטעמים נשאל שאלה.

על טעם הר"ן – וכי אין משפחת אברהם לוקה במידות רעות? האם לבן הינו פקעת של מידות טובות וטוב לב? האם בתואל אינו נוטל נשים הנישאות ובליל חופת היה עמן ולכן נקרא שמו בתואל – לשון בתולה? האם בתואל לא ניסה להרעיל את אליעזר? [בזה מבארים שלבן רצה לעקור את הכל – שאם היו מרעילים את אליעזר לא היה יכול יצחק להתחתן, מפני שאינו יודע איזו אישה קידשו לו, וממילא אסור בכל הנשים שבעולם שמא זו אמה או אחותה או בתה של זו שהשיא לו השליח].

יש מסבירים בכך גם את טעמו של אליעזר שאמר רק כעת "אלי לא תאבה האשה" – שלאחר שראה כאלה "צדיקים" אמר כבר היה עדיף שהיה בא אלי ומתחתן עם בתי…]

וכן על ענין קללת נח – נשאל שאלה שיותר קשורה לפרשת נח – מדוע נח קילל את כנען ולא את חם שהוא זה שסירסו או רבעו? [אמנם כנען סייע בידו, אך עדיין אין מספיק, כמו כן יש אומרים שהיות וחם בורך על ידי ה' – לא רצה נח לקללו ולכן קילל בנו]

ונדמה שהתשובה לשתי השאלות היא אחת, ויש בה לשלב את טעמו של הר"ן עם טעם רש"י.

כאשר שמע נח על המעשים הרעים שעשה לו חם בשיתוף כנען בנו, השיג מזה שחם אינו מקולקל רק בדיעות אלא גם בעיקר במידות רעות ותכונות מושחתות, ולכן הקלקול הזה במידות עבר בתורשה לכנען בנו, ואם כן ברור שמכנען יעבור הקלקול גם לדורות הבאים של צאצאיו, ולכן קילל אותו ״ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו״.

יש שתי סוגי מחלות, כשמבררים בשידוכים. יש תורשתי ושאינו תורשתי. אף אדם בריא לא יתחתן לכתחילה עם מישהו/י שיש להם מחלה תורשתית, אך אם זו מחלה מקומית – ודאי שאין מניעה, שמה שיש לאמא, לא משפיע כלל על הבת.

אצל כנען הארור הוא תורשתי. מידות מושחתות המשתלשלות מהאב לבן לדורות.

בני שם הם מבורכים, ובעלי מידות טובות. אין זה אומר שלא יתכן ויימצאו בהם בעלי מידות רעות, אך אין זה "תורשתי". ואת זה אברהם חיפש. ולכן הגם שלרבקה אח ושמו לבן ואבא ושמו בתואל, על כל פנים אין זה "בגנים", אלא פגם מקומי!

נמצא לפי זה ששני הטעמים שהבאנו, טעם חכמינו ז״ל שהביא רש״י ז״ל, וטעמו של הר"ן, הם שניהם עולים בקנה אחד, כי מה שלא רצה אברהם לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני, הוא מחמת היותו מקולל מנח ואין ארור מדבק בברוך. וכל זה משום שהיו להם מידות מקולקלות שעוברות בירושה מדור לדור.

בזה גם מובן מה שעשה אליעזר עבד אברהם סימן מובהק לדעת אם הנערה ראויה להיות אישה ליצחק: ״והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני״ (כד,יד). כי כאשר ראה אליעזר שאברהם אדונו מיאן לקחת אישה מבנות הכנעני משום שיש להם מידות רעות, לכן עשה לעצמו סימן שרק נערה כזו שיהיו לה מידות ותכונות טובות ראויה להיות אישה ליצחק.

וכך שנינו באבות (פ"ב מ״ט) מפי התנא הגדול רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו: ״צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם [ריב״ז]: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם״. נמצינו למדים מזה כי ״לב טוב״ כולל בתוכו את כל המידות הטובות, ולכן כאשר רצה אליעזר עבד אברהם לבחון את הנערה האם יש לה מידות טובות וראויה להיות אישה ליצחק, בחן דבר זה אם יש לה ״לב טוב״, לתת לשתות לא רק לו, אלא גם לגמליו, כי אז ברור שיש לה את כל המידות הטובות שעוברות בירושה מדור לדור.

ברם, יש לבאר ענין הזיווג ביתר עמקות, ובזה גם נבין ממילא את אזהרתו של אברהם אבינו לאליעזר עבדו שלא לקחת אישה ליצחק בנו מבנות הכנעני, ולעומת זה ציוהו לקחת אישה מבנות חרן למרות שגם אנשי חרן לא היו צדיקים גדולים? והנה מחד גיסא מצאנו בתורה הקדושה את אזהרתו של אברהם אבינו איזו אישה לא לקחת. אמנם אמר שאישה מחרן כן לקחת, אבל לא הסביר מה צריכה להיות טיבה של אותה אישה מחרן.

 מצינו בפרשת בראשית (ב,יח): ״ויאמר ה׳ אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו׳״, וכבר עמדו חז"ל על הלשון ״עזר כנגדו״ שיש בה סתירה, שהרי אם היא ״עזר״ אז אינה ״כנגדו" ואם ״כנגדו״ אז אינה ״עזר״.

המעשה ברבי ישעיהלע פראגער שאשתו הייתה קוראת תהלים לנגדו…

רבי ישעיהלע פראגער, היתה לו אישה אשר עינתה אותו מאוד ובפרט שהיתה מתפללת ואמרה תחינות ועל ידי זה כל תהלוכות הבית נעזבו, וכשבא לביתו מבית התפילה ורצה לאכול, היתה

באמצע תפילה ולא היתה מפסקת ואמר עתה מתורצת לי מה שאמרו בש"ס זכה-היא עזר, עוזרת לו בשעה שהוא מתפלל מכינה לו פת שחרית, וכשלומד השיעור תבשל לו ארוחת צהרים, בין מנחה למעריב מכינה לו פת ערבית, לא זכה-אז כנגדו, הוא מתפלל בזוית אחת והיא בזוית אחרת. כשהוא אומר תהלים תאמר היא מעמדות, כשלומד ש"ס היא אומרת תחינות וכל היום עוסקת בלימוד אינה מכינה לו ארוחה חמה [גן יוסף בראשית]

אלא שטמון כאן רעיון עמוק בגודל רחמיו וחסדיו של הקב״ה לזווג זיווגים, וזה על פי מה שפרש״י (בפרשת בראשית): ״בראשית ברא אלוקים״ — ולא אמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין, שנאמר: ביום עשות ה׳ אלוקים ארץ ושמים״. ומבואר מזה שאין העולם יכול להתקיים כי אם בשיתוף שתי מידות — חסד ודין. ומזה יש לימוד נשגב לכל איש ואישה שרוצים לבנות ביתם ולחנך את צאצאיהם לתורה ולעבודת ה', שאי אפשר להצליח בחינוך הבנים והבנות, ואין הבית יכול להתקיים אלא ע״י שיתוף של מידת הרחמים ומידת הדין, בבחינת שמאל דוחה וימין מקרבת.

ידוע הדבר שכל אדם יש לו מידה מיוחדת שהקב״ה ברא אותו עם מידה זו, ולפי זה אם היה הקב״ה מזווג למשל איש שמידתו חסד עם אישה שמידתה חסד, היה הבית מתנהל רק במידת החסד בלי שום שיתוף פעולה של מידת הדין, ואז לא היו יכולים לחנך כראוי את ביתם, שהרי לא פעם צריך לשתף גם את מידת הדין לחינוך הבנים והבנות וכמו שאמר החכם מכל האדם: ״חושך שבטו שונא בנו״ (משלי יג,כד). וכן אם היה הקב״ה מזווג איש שמידתו דין, עם אישה שמידתה דין, היה הבית מתנהל רק במידת הדין שאין העולם יכול להתקיים בו, וכל שכן שאי אפשר לחנך בנים ובנות רק במידת הדין. וזה מה שעשה הקב״ה ברוב רחמיו וחסדיו שהוא מזווג זיווגים כך, שאם האיש הוא שייך למידת החסד, או אז האישה שייכת למידת הדין. ואם האיש הוא דין, אז האישה היא חסד, ועל ידי זה נעשה שיתוף נפלא בין מידת החסד ובין מידת הדין, כדי שיוכלו לחנך את ביתם בדרך הישרה והנכונה.

לפי זה יומתקו דברי התורה הקדושה בפסוק ״ויאמר ה׳ אלוקים״, שני שמות אלו מדוייקים עד מאוד כדרכה של תורה, ובהם ברא הקב״ה את העולם בשיתוף מידת הרחמים עם מידת הדין וכמו שכתוב ״ביום עשות ה׳ אלוקים ארץ ושמים״. ולכן אמר הקב״ה: ״לא טוב היות האדם לבדו״, כי אם יהיה לבדו, הרי ינהל את ביתו רק במידה הפרטית שלו בלא שיתוף פעולה של שתי המידות — חסד ודין, ואז לא טוב הדבר, כי אין העולם מתקיים כי אם במידה אחת ולא בשתי המידות יחד. ולכן העצה היעוצה: ״אעשה לו עזר כנגדו״, כלומר — שהעזר שלו תהיה דוקא על ידי שאשתו תהיה מנוגדת לו, שאם מידתו דין, אז מזווגים לו מן השמים אישה שמידתה חסד, וכן להיפך. נמצא שהעזר שלו הוא דוקא בכך שהיא כנגדו, כדי להשלים הנהגת הבית בשיתוף פעולה של מידת החסד עם מידת הדין.

אם נבדוק היטב אצל האבות הקדושים, נמצא שכך ממש היה אופן זיווגם, דהנה ידוע מה שמבואר בזוהר הקדוש (זוהר חדש כו,ע"ב) שהאבות הקדושים עבדו את ה׳ כל אחד ואחד לפי מידתו, אברהם אבינו במידת החסד, יצחק אבינו במידת הדין בבחינת פחד יצחק, יעקב אבינו במידת תפארת שהיא מיזוג של חסד ודין גם יחד,וזהו שכתוב (מיכה ז,כ): ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״. ומכיון שהאישה צריכה להיות ״עזר כנגדו" לכן סיבב הקב״ה,המזווג כל הזיווגים, שאברהם בהיותו איש החסד, ישא לאישה דוקא את שרה אמנו שמידתה היתה בחינה של דין וגבורה, וכמבואר ב״ליקוטי תורה״ לקדוש האר״י ז״ל (פרשת לך לך). וגם בספר הקדוש ״ברית כהונת עולם״(מאמר אילו של יצחק פרק מא) כתב, כי שר״ה בגימטריא דין אמת.

נמצא מבואר שאברהם אבינו היה איש החסד ושרה אמנו היתה עזר כנגדו, מידת הדין והגבורה. ואכן, אם נתבונן נראה שאברהם אבינו זכה על ידי זה ששרה תהיה עזר כנגדו וכמו שכתוב: ״ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק״ (בראשית כא,ט), ופרש״י ז״ל שראתה אותו מצחק בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. ולכן: ״ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק״, כי שרה פחדה שמא יקלקל ישמעאל את יצחק. אולם היות שאברהם היה איש החסד, לכן: ״וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". אמנם הקב״ה הצדיק את שרה אמנו: ״ויאמר אלוקים אל אברהם, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע״. הרי לנו דוגמא ברורה איך נתקיים אצל אברהם אבינו ושרה אמנו ״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״.

ואם כן, מובן לפי זה זיווגו של יצחק אבינו שעבד את ה׳ במידת הדין, ולכן אברהם אבינו מחפש אישה ליצחק שתהיה לו עזר כנגדו, והיינו שהיא תעבוד את ה׳ במידת החסד.

ומשום כן מצינו באמת שאליעזר עבד אברהם עשה לעצמו סימן שדוקא הנערה אשר תהיה בעלת חסד, היא ראויה להיות אישה ליצחק, וכמו שכתב: ״והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני״ (בראשית כד,יד). כלומר, שבהיותה בעלת חסד, אם כן בה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם שימצא אישה שמידתה חסד, כדי להמתיק את מידת הדין של יצחק.

בזה יבואר מה שנאמר בפרשתינו: ״ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו, ויאמר העבד הוא אדוני, ותיקח הצעיף ותתכס (בראשית כד,סה). וקשה, וכי דרכה של אישה כרבקה הצדקת לשאול על אנשים? ומובא בשם הרה"ק ר׳ צבי מליסקא זי״ע בעל ״אך פרי תבואה״ דכשראתה רבקה את יצחק, מיד הכירה עליו שהוא מידת הדין והגבורה, ואז נפלה מעל הגמל כי נתמלאה פחד ורעדה שמא תתגבר מידת הגבורה שלו על מידת החסד שלה, ואז לקחה את הצעיף שלה ותתכס, שכן ״צעי״ף״ נוטריקון: עמך ישראל צריכים פרנסה, וכדי שתהיה פרנסה צריך למידת החסד והרחמים, ופרנסה היא מכוח מידה זו, ובכך רמזה לו שבכך שהיא בעלת מידת החסד, יכולה היא להיות לו ״עזר כנגדו״.

ואכן, אם נתבונן נראה שרבקה אמנו הצליחה להמתיק הדין של יצחק וכמו שכתב התפארת שלמה (פ׳ תולדות על הפסוק ״ויהי כאשר כילה יצחק לברך״) לבאר מה שיצחק לא רצה מתחילה לתת את הברכות ליעקב עד שבאה רבקה ופקדה על יעקב לקבל הברכות, וז״ל: ״צריך להתבונן בכוונת יצחק אבינו שלא היה רצונו תיכף לברך את יעקב רק את עשו, אך הענין שיצחק היה מפחד לברך את יעקב בברכת עולם הזה, כי היה ירא לבל יזוח דעתו וישמן ישורון ויבעט על ידי תאוות העולם הזה, לולי רבקה אמנו שהשכילה בחכמה ובדעת להבין כי גם טובת עולם הזה מסייע לאדם לעבוד הבורא בהרחבת הדעת. וזה שכתוב בפרשת חיי שרה ״והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו׳ אותה הוכחת לעבדך ליצחק״ — פירוש, תהיה הוכחה והתערות למידתו של יצחק בחינת הפחד רק לעורר רחמים וחסדים והשפעות טובות״.

 

אכן בל נשכח – מידות טובות – המעלה בזיווג הגון-

כתב מו״ר מרן הגרא״מ שך זצ״ל (הובא במכתבים ומאמרים):

״בדבר מה ששאלת אלו מעלות יש לך לבקש בהמדוברת דע! כי עיקר מה שיש לך לחפש הוא שתהא המדוברת בעלת מידות, שזהו המעלה שכלול בה הכל, שהרי גם אליעזר עבד אברהם לא בחן את רבקה בשום ענין אחר — אלא במידות, בעשיית חסד. אף כשעלו המים לקראתה לא ראה במופת הזה שום ראיה שהיא האישה המיועדת, אלא רק כאשר גמלה איתו ועם אנשיו חסד נוכח לדעת כי זוהי האישה הראויה ליצחק״.

מרכזיותן של ״מידות טובות״ בדרך למציאת זיווג, היא כמעט גמרא מפורשת: ״מתון נסיב איתתא״ (יבמות סג,ע"א), ומפרש רש״י: ״המתן עד שתבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית״. כיון שמציאת הזיווג קשה כקריעת ים סוף, אולי לכן קשה לברר ולעמוד על נקודה זו של מידות טובות.

 

כיצד ניתן, בכל זאת, להתרשם בקשר למידות טובות?

הסיפור הבא מחדד את השאלה עוד יותר: פעם עבר מרן הגאון הקדוש רבי ישראל סלנטר זצוק״ל ליד אישה שהיתה מוכרת תפוחים בשוק. מספר ילדים שובבים הפכו את סל התפוחים שלה, חטפו כמה פירות וברחו. האשה האומללה רדפה אחריהם בצעקות וקללות. פניה הסמיקו כאש להבה והיא רעדה מכעס כשאספה את התפוחים מן הרצפה. כשגמרה לסדר אותם על הדוכן הדל שלה, עבר איש אחד ושאל על מחיר התפוחים ואיכותם. כהרף עין התנדף כעסה הנורא ונעלם, ובמקומו נתגלו פנים שוחקות ומחייכות…

מרן הגאון רבי ישראל זצוק״ל השתמש בסיפור זה על מנת להדגים כיצד מסוגל האדם לשלוט במידותיו. אפילו את המידה המכוערת ביותר ניתן לבלום בשעת הצורך — כשיש סיבה טובה לכך. אך ברגע שייעלם המניע הזמני, שוב תתפרץ סערת הרוח… הרצון להיראות נעים ומכובד למטרת שידוך אפשרי, מהווה לאדם דחיפה חזקה הרבה יותר מאשר לצוד לקוח בשוק שקונה כמה תפוחים. הצד השווה בשני המקרים הוא, שכאשר אין עוד צורך בזה, חוזרות וניעורות המידות הרעות.

אם כן ברור הדבר, שההערכה האמינה ביותר של אדם צריכה להיות מבוססת בהקשר להתנהגותו היומיומית, כי רק כאן הוא מתגלה כמו שהוא באמת. מי שרוצה לעמוד על סיכויי שידוך מסוים, אינו יכול לבדוק את האמת בעצמו — אלא צריך הוא לגייס עזרתם של אחרים שמכירים את ההתנהגות היום יומית (שידוכים וזיווגים להרב יהודה ליבוביץ ז״ל).

נוסיף כאן, שהחסד של רבקה היה בסתם יום של חול, והיא לא ידעה שאותה שעה היה זה מבחן להתנהגותה והנהגות החסד שלה.

כה חשוב הוא הברור אודות מידות טובות, עד שבהזדמנות אמר מרן הסטייפלר זצוק״ל לבן ישיבה: ״כסף ויופי הרי זה דבר טוב, אבל כל זה רק כאשר הולך, אבל כאשר לא הולך חייבים לוותר על כך. אבל מידות טובות אי אפשר לוותר על זה בשום אופן כי בלי מידות טובות הרי זה גיהנום בבית רח״ל״. וחזר על זה כמה פעמים.

ופעם שאלו ראש ישיבה גדול בנוגע לבחור בישיבה שלו, כיצד הוא בלימוד, ואיך הוא בחריפות וסברא, וכיצד הוא מתמיד, ועוד שאלות מסוג זה ובא אותו האדם ללכת, ואז פנה אליו ראש הישיבה – אני מבין שאתה מחפש ר"מ לישיבה שלך? לפי השאלות שלך זה הרושם שנוצר… כי אם אתה מחפש חתן לבתך – לא שאלת כלום על הבין אדם לחבירו שלו, עד כמה הוא בעל חסד ואהוב בחברה, הרי בתך אמורה לחיות אתו שבעים שנה, את זה היית צריך לשאול! מה יתן לך שהוא למדן – אם הוא בלתי נסבל בין חביריו?

 

״רבים טעו בה ונפלו", כך היה מזהיר הגה״צ רבי משה אהרן שטרן זצ״ל. הוא היה מספר שהוא מכיר יותר מחתן אחד שהתעכב מלהתארס עד שימצא בת עשירים (כי הוא חיפש עושר ולא מידות טובות), עד שלבסוף חשב שמצא את אשר רצה. חותנו הבטיח הרים וגבעות, אבל רחמנא ליצלן, נ עד זמן החתונה ירד החותן מנכסיו. והיה מסיים: ״אביו של החתן שילם במיטב כספו — ובנשמתו — את כל ההוצאות״.

המעשה עם החת"ם סופר שגיסו התחייב על מזונותיו

מספרים כי בעת אשר הגיע הגאון הגדול, מרן ה'חת"ם סופר' לפרקו, החל הוא לחפש אחר בת זוגו הראויה לו מהשמים. שדכנים רבים התבקשו למצוא לו נערה צדיקה ויראת ה', המוכנה למסור נפשה למען התורה, ואף שאביה הינו בעל נכסים אשר יוכל לעזור להם, בכדי שיוכל להמשיך לגדול בתורה ולעמול בה יומם וליל. והנה, באחד הימים הגיע שדכן לחת"ם סופר ובפיו בשורה: מצא הוא נערה יראת ה' צדיקה, אשר תעשה הכל שבעלה ילמד תורה, אומנם אביה נפטר, אך גיסה התחייב לממן את כל צורכיהם, ובלבד שישב ויעסוק בתורה. השניים נפגשו ואכן מצאו התאמה. בשעה טובה נקבעה החתונה, בעוד כחודש ימים תיערך החופה. והנה, כמה ימים לאחר מכן, פירסמה הממשלה חוק חדש האומר כי מי שלא נולד במדינה, חייב לעזוב אותה מיד. החת"ם סופר שלא נולד במדינה, הבין כי יצטרך לעזוב את המקום עם אשתו לעתיד, והחל לחשוש שמא בעקבות כך לא יקבל הוא מהגיס את התמיכה הכספית עקב המרחק שיהיה ביניהם, ויאלץ לעזוב את התורה הקדושה. הוא החל להתלבט ולחשוב, אולי עליו לבטל את החתונה, שהרי אם לא יקבל תמיכה, לא יוכל הוא להידבק באהבת נפשו – התורה הקדושה. בצר לו, שלח שאלה קשה זו אל רבו הגדול, בעל ה'הפלאה'. עברו להם ימים ושבועות והחת"ם סופר רואה כי רבו הגדול לא משיב לו על כך תשובה. הבין החת"ם סופר כי כנראה רבו הגדול מסרב לקחת אחריות לבטל את החתונה, ועל כן, החליט החת"ם סופר לקיים את החתונה בשעתה ובזמנה, ויתפלל לה' שיעזור לו שאכן יוכל לשבת וללמוד בשקט ובשלווה. החתונה נערכה בשעה טובה בזמנה. והנה, ימים ספורים אחר החתונה מקבל החת"ם סופר מכתב מרבו הגדול, וכה דבריו: "קיבלתי את מכתבך, והחלטתי היא, שצריך אתה לא להינשא לה. ובוא לגור עימי". ראה זאת החת"ם סופר וחייך חיוך רחב, כשהוא מביט לשמים ואומר: "לא סתם עיכב הקב"ה את המכתב של רבי – אין זה כי אם זוהי זיווגי הראויה לי, והקב"ה עיכב המכתב שלא יגיע בזמנו בכדי שאנשא לה". ואכן, לאחר כמה ימים ביטלה הממשלה את החוק, והחת"ם סופר ישב ללמוד ברוגע ושלווה. ללמדך, שכל ענייני הזיווג מהשמים!.

כתב הרב שך: ״… ובאמת ההצלחה והעושר מן השמים הם, ואין בטחון כשמתחתנים עם עושר שזה יהיה תמיד, והרי זה גלגל החוזר. ולכן עצתי ודעתי שרק לזה צריכים לשאוף, שבנו ישא רק בת תלמיד חכם. ומשפחה של בני תורה״ (מכתבים ומאמרים).

הרב שך וסיפורו על הקעסט שלא קיבל, והרויח את חייו

הרב שך זצ"ל שסיפר על חביריו שקיבלו קעסט לחתונתם מידי חותניהם הגבירים, והוא לא קיבל מאומה ושלושה ימים בוש לשוב לישיבה שלא ישאלוהו מה קיבל… הוא דר עם חמיו בדירת חדר שחילקוה ע"י דיקט לשניים… אולם לאחר שנים כשפרצה המלחמה נטלנו אני ואישתי את מטלטלנו מזוודה עם בגדים- זה מה שהיה לנו, ועזבנו למקום מבטחים. חברי שהיו בעלי דירות ואחזות חששו לעזוב לאחרים חילם והמתינו שאולי המצב ישתנה, לבסוף כשכבר רצו לעזוב לא היה סיפק בידם, והם נספו בשואה לא תקפ"ץ הי"ד.

 

ובמכתב נוסף: ״.. ואין להקפיד אפילו אם אין כסף, כי העיקר הוא האדם ולא על הכסף יחיה האדם, ודורשי ד׳ לא יחסרו כל טוב״.

הגאון רש״ר הירש זצ״ל כותב: ״אם נחוץ לך גם כסף לכונן את ביתו, או אם משפחת הכלה תתן לך כסף והון ברצונה הטוב, רק אז תוכל לקחתו ממנה — אבל אוי לך ולביתך אשר תבנה, אם תיקח לך אישה רק בגלל הון והכסף אשר תכניס לך, והכסף נחשב בעיניך לעיקר חפצך להביא אליך ע״י עקרת הבית, או אם תצא לריב בעבור חסרון כסף מהסכום אשר הבטיחו לתת לך״ (ספר חורב, המובא בספר דרך השידוך).

״סיפר לי הגאון רבי יעקב שורקין, שבזמן לימודו בישיבת ראדין אצל מרן החפץ חיים, היה בחור מבוגר בגיל עשרים וחמש ולא חשב כלל על נישואין. ניגש אליו החפץ חיים ושאלו על פשר ההמתנה, ואמר לו, אני מחפש שידוך שהחותן יתן לי חמש שנים קעסט (=תמיכה), כדי שאוכל ללמוד ללא כל הפרעות״.

אמר לו מרן החפץ חיים — לדעתך כמה זמן תחיה? אמר: הרי הכתוב אומר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. שאלו מרן החפץ חיים: נו… עד שלושים תהיה לך פרנסה, ומי יפרנסך משלושים עד שמונים? ענה לו הבחור, הרי אני יהודי מאמין שהקב״ה הוא המפרנס. אמר לו מרן החפץ חיים: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, משלושים עד שמונים אתה סומך על הקב״ה, אבל לחמש שנים הבאות אתה לא סומך…״.

וכבר המליצו: ״אשת חיל מי ימצא״ כזו שהיא בבחינת ״ורחוק מ׳פנינים׳ מכרה״ שאינו נושא אותה לשם ממון(מצהלות חתנים, מובא בדרך השידוך).

הגה״צ רבי משה אהרון שטרן זצ״ל, היה מדגיש את התוקף המיוחד שיש להתרשמות הראשונית. לשם כך היה מצטט את דברי הנצי״ב בהעמק דבר(בראשית כד, סז) על הפסוק ״ותפול מעל הגמל״. הנצי״ב מבאר שמכיון שבפגישה הראשונה שפגשה רבקה את יצחק ראתה שהוא מלאך אלוקים — לכן נשרש בקרבה לנצח שהוא דמות מלאך. ולפיכך לא התערבה לאופן התייחסותו של יצחק לעשיו.

והוא היה מפרט: … כל בן תורה חייב בתחילת הנהגתו להראות את מהותו האמיתית, מה הוא מחפש ולאיזה כיוון הוא הולך בחיים. .. ברוך ד׳ שזכינו היום שגם בנות ישראל מבית יעקב חדורות הכרה לקחת בן תורה. זכורני זמנים בעבר שבן תורה אמיתי היה קשה לו למצוא שידוך. בכל זאת יש אשר בפיהם דיבור אחד, ובלבם מחשבה אחרת, ועושים זאת רק מפני שזהו תהליך רגיל שנשתקע בקרב הצעירים, ובזה בעצם הוא מטעה אחרים מה שגורם לאחר מכן לצרות רבות ורעות.

עוד כותב שם הגה״צ רבי משה אהרון שטרן זצ״ל בסגנון זה: ״העצה לזה הוא המשך תפילה ואמונה, כבר אמרו לכן דימו קושי של שידוכים לקריעת ים סוף, כי גם בקריעת ים סוף, יש שהלכו בדרך קצרה ויש שהלכו בדרך ארוכה, כי היה י״ב שבילים מעגל בתוך מעגל, הרי שהמעגל הראשון היה קצר ביותר ואח״כ ארוך יותר. כמו כן בשידוכים יש אשר קצרה להם הדרך ויש שארוכה להם הדרך״.

״.. כשבא הזמן הנכון אנו רואים שבימים ספורים נגמר השידוך, היה יכול להמתין מספר שנים עם כלום, וברגע הנכון הדבר רץ כמטחווי קשת״ (בית ומנוחה).

רגילים לומר בשם מרן הגרי״ז סולוביצ׳יק זצ״ל שאליבא דאמת אין צריך לעשות שום השתדלות בענייני שידוכים, ובלאו הכי יבוא הזיווג המוכן לכל אחד בעיתו ובזמנו. וההשתדלות שעושים האנשים בענייני שידוכים הוא רק בכדי להרגיע את עצמם (עובדות והנהגות לבית בריסק).

והן אמת שכבר קבע הגר״א ״שווא הוא עסק בני אדם בענייני הזיווג שהכל הוא מאת ד׳״

וראה במהר״ל (באר הגולה, באר רביעי) שמבאר שכל נושא הזיווג אינו טבעי כלל: ״כי אין זיווג האדם טבעי, רק הוא מן השם יתברך … ואין בזה הענין הנהגת הטבע, רק כי הוא פעולת השם יתברך״. ועיין שם שבעצם, מצד הטבע, מתאים יותר שהאדם ישאר נפרד ללא זיווג כלל.

וידוע משמיה דמרן החזו״א זצוק״ל שלמרות הסתרת הפנים בה אנו שרויים, בנושא השידוכים רואים בחוש השגחה פרטית.

פעם הגיעה לאזני מרן החפץ חיים זצוק״ל שמועה אודות אחד מתלמידי ישיבתו שמדובר בו נכבדות, אך הענין מתנהל בכבדות כי המדוברת עדיין מסרבת. חבריו בישיבה חשבו כי זקנו המגודל הוא בעוכריו, ויעצו לו שכדי למצוא חן בעיני המדוברת, כדאי שיגלח את זקנו.

הזמין מרן החפץ חיים את הבחור לביתו, והתחיל לדבר איתו בעניני שידוכים:

משל למה הדבר דומה? לקטר שמחוברים אליו יותר ממאה קרונות רכבת טעונים משא ומשרכים דרכם על הפסים במעלה הר גבוה. הקטר עובד במלא הקיטור ומתקדם אט אט מפאת משא הקרונות הכבדים.

היה שם פיקח אחד שרצה להחיש את מהלך הרכבת והתחיל לדחוף בשתי ידיו את הקרון האחרון, מתוך כוונה לסייע למכונת הקיטור המושכת את כל העגלות. לגלגו עליו העומדים מסביבו: במה כוחך גדול לעומת המכונה הענקית העובדת בכל כוחה? כוחך לעומתה, הוא בבחינת כוח היתוש מול כוח השור.

כן הוא הענין בשידוכים, הסביר מרן החפץ חיים, למרות שמכריזים על הענין למעלה ארבעים יום קודם יצירת הולד, מכל מקום קשה הענין כקריעת ים סוף. הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא המזווג זיווגים. לכן, כאשר פתאום מתגנבת מחשבה במוחו של אדם לעזור לד׳ יתברך על ידי כך שיגלח את זקנו כדי למצוא חן בעיני המדוברת, הוא דומה לאותו "חכם" הדוחף את הקרונות במטרה לסייע לרכבת בת מאה הקרונות לנסוע מהר יותר (ספר החפץ חיים על התורה).

ועובדא הוי בבחור אשר היה צריך להיפגש בימי הספירה, ורב התיר לו להתגלח. כיון שהגיע לפגישה, הבחינה המדוברת שהוא מתגלח בספירה וסירבה להצעה…

״למעשה מוטלת על האדם ״השתדלות קצת״ כדי להשיג שידוך — אבל לא יותר … עיקר מה שצריך הוא שלא יהא בגדר ״יושב ובטל״, לעשות במקצת, ואז תבוא הברכה״ (הגה״צ רבי משה אהרן שטרן זצ״ל, בית ומנוחה).

 

אין להפציר יתר על המידה

הגמרא (מועד קטן יח,ע"א) מספרת כי באחד הימים שמע האמורא הקדוש – רבא, אדם המתפלל מעומק ליבו: "רבונו של עולם, אני מתחנן לפניך, תן לי להתחתן עם פלונית. אנא ממך, עשה שהיא תסכים להינשא לי".

שמע זאת רבא ונבהל, מיד פנה הוא לאותו אדם ואמר לו: "אל לך לבקש כך מה' את זיווגך. דע לך, כי אם היא ראויה לך מהשמיים – היא תהא שלך ולא תברח לך. ואם היא אינה ראויה לך, אלא שייכת היא למישהו אחר – למה לך להתפלל על מה שלא שלך?! וכי רוצה אתה צרות לחייך?!". אותו יהודי לא הקשיב לרבא, אלא הלך אחר רגשי ליבו והמשיך להתפלל על כך ולבסוף נענה ואכן נשא את אותה נערה לאישה. והנה, כעבור זמן מה, נפגש שוב רבא עם אותו יהודי, אך הפעם הוא שומע אותו נואם מקירות ליבו בתפילה ובבכייה: "ריבונו של עולם, או שתיקח אותי מן העולם, או שתיקח אותה. אני לא יכול יותר". מכאן לימד רבא כי זיווגו של אדם נקבע לו מן השמיים, ועל כן אין לו להתפלל על אדם מסוים שיהא זיווגו, אלא שרק יזכהו ה' למצוא את זיווגו הראוי לו משורש נשמתו.

 

חיי שרה

אמת בדרכי רמיה = שקר

מאזני מרמה [זאת התורה – שלזינגר]

אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו אל ארצו ואל מולדתו עם ציווי ״ולקחת אישה לבני ליצחק״ (בראשית כד, ד). ואחרי דין ודברים, ואחרי שפוגש הוא את רבקה, הוא מגיע לביתה ומספר את כל הקורות אותו מרישא ועד סיפא. בין היתר הוא חוזר על מה ששאל את אדונו אברהם ״ואומר אל אדוני אולי לא תלך האישה אחרי״ (כד לט). ופרש״י: אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך — עכ״ד.

והנה באמת נראה לכאורה שאליעזר לא עשה בכך שום עוולה, כי מה בכך שחשב שיצחק מתאים לשאת את בתו ולהיות חתנו. והלא בודאי היה שמח להיות מחותן עם אדונו אברהם, ולקבל את יצחק אבינו הקדוש שיהיה חתנו. ומן הסתם כל אדם, וגם צדיק בדורו, היה עושה כל השתדלות בעבור בתו להשיג את החתן הטוב והמצוין ביותר שאפשר להשיג.

ואם שאול תשאל למה זה נרמז דוקא בסיפורו של אליעזר למשפחת רבקה ולא לפני כן. אך זה משום שלאחר שאליעזר ראה מי אמורים להיות המחותנים של אדונו אברהם, סבר, שאם כך, אז גם הוא מתאים לזה, ואולי עוד עשרת מונים יותר ממשפחת בתואל. ובכל מקרה, אין שום עוולה במחשבתו של אליעזר.

ולמרות זאת, אנו מוצאים בחז״ל דברי ביקורת על אליעזר, וכך מצינו במדרש (בראשית רבה נט, ט): ״׳כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב׳: ׳כנען׳ זה אליעזר, ׳בידו מאזני משפט׳, שהיה שוקל בת מי ראויה וכוי. ׳לעשק אהב' לעשוק אהובו של עולם זה יצחק״.

ולכאורה, מה ראו חז״ל לגנות כל כך את אליעזר ולהאשימו ב׳מאזני מרמה' הרי באמת לא שיקר ולא רימה בפועל, אלא שכיסה את האמת כדי לא לגלות את חשקו לצוד נפש יצחק כחתן לבתו.

הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ״ל נהג לומר: אימרה שגורה היא בפי ההמון: ״כל מה שאתה מוציא מפיך מחוייב להיות אמת, אך לא כל מה שהוא אמת מחוייב אתה להוציא מפיך״. ואני אומר, כי הנוהגים כן אוחזים בדרכו של כנען אשר הורה בצוואתו לבניו ״אל תדברו אמת״ (פסחים קיג ע"ב) – לא אמר ״תדברו שקר״, כי אם ״אל תדברו אמת״. הוי אומר, להעלים האמת ולהסתירה במעמקי הלב אף זו אינה אלא ממידתו של כנען.

[האם אין זה דרכם של החברות המסחריות? חב' הסלולר, ביטוח ודומיהן? הם רק לא מוסרים את "כל האינפורמציה"… רק לא מספרים לך שההסכם איתם כובל אותך, ואין זה כולל כך וכך, וזה כולל תשלום כזה וכזה שתקבל בהמשך, ושבעוד כך וכך חודשים זה מכפיל את עצמו, ושהחודש חינם שנתנו לך ולקחו ממך כרטיס אשראי זה מפני שלאחר החודש אתה אוטומטית לקוח שלהם אלא אם כן תתקשר לבטל, וכשאתה מתקשר – אתה מחכה שעות בקו ולא ניתן להשיג אותם… לא תתפוס אותם בשקר, אך העלמת האמת זו רמיה!]

לפי זה ביאר חתנו הג״ר צבי הירש וואלק זצ״ל בעל ״כתר כהונה״ את המדרש הנ״ל. בדוקא נקטו חז״ל לשון מאזני ״מרמה״, באשר המושג ״מרמה״ מלמד לאו דוקא על שקר מוחלט, אלא על הנהגת אמת הנעשית בערמה ורמיה. כמו שדיקדק בספר העיקרים מהגמרא במסכת שבועות (בט,א): ״תניא, כשמשביעין אותו אומרים לו, הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו ועל דעת בית־דין. וביארה הגמרא, כי הנשבע על דעת עצמו אפשר ששבועתו היא אכן אמת אך בעצם טמונה בה רמאות כלשהיא. כלומר, שקר אמנם לא יצא מפיו, אך סוף סוף איננה אמת. וזוהי הנקראת מרמה.

[כמובא על יעקב – "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך" וכי זה לא היה מגיע לו?? הרי הוא קנה זאת ביושר! אלא זה אמת, אך במרמה!

כדוגמת המעשה המובא בגמרא באותו האדם שלוה מחבירו מאה זוז ואח"כ הכחיש והתבקש להישבע, וביקש לרגע מחבירו שיאחז את מקלו בעת שאוחז בספר תורה להישבע, ונשבע שהשיב לו את הכסף. חבירו התקצף והיכה במקל בשולחן וזעק זה שקר! ואז החלו עפים מטבעות שהתברר שהיו בתוך המקל ובעצם בהם "החזיר" את החוב בעת שנשבע… וכך לא הייתה שבועתו לשקר…

וכמו שלמדנו על אדם האומר "אני אוסר עצמי עליך" ואח"כ מסביר שיש לו עצם במגירה שבה הוא נשבע תמיד, וכשאמר "עצמי" התכוין אליה…]

על אליעזר נאמר ״מאזני מרמה״, כי אף שלמעשה נהג ביושר ואך אמת ענה בפיו, הרי עצם הסתרת רצונו האמיתי אף הוא בכלל מרמה. ונמצא שאף הוא נהג כצוואת כנען זקנו ״אל תדברו אמת״ לבלי לגלות האמת תחת לשונו כי משתוקק הוא לצוד את נפש יצחק. על כן המליצו עליו חז״ל את הפסוק הנאמר בזקנו ״כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב״.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ״ל הוסיף וביאר את המדרש כן: שכלו של אדם אשר נצטוינו לקיים בו "פלס מעגל דרכיך" הוא המאזניים שבו צריך אדם לשקול כל דבר העולה על הפרק. מאזניים אלו היו אצל אליעזר "מאזני מרמה" משום שוחד הנגיעה שהיתה לו. ובשוחד הלא נאמר "ויסלף דברי צדיקים" לפיכך כאשר ביקש לומר "אולי לא תלך האשה אחרי" ממילא יצאה מפיו המילה ״אלי״.

[עוד פירש בזה ידידי הרב אהרן וקסלשטיין שליט״א: נראה עוד לבאר בענין אחר. דהנה רש״י פירש דהתיבה ׳אולי׳ כתובה ׳אלי׳ ודרשינן שביקש להשיאו בתו, אבל בבראשית רבה הנ״ל אינו מזכיר דבר זה, אלא סיום הדרשה הוא: כנען בידו מאזני מרמה כו׳ לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר, אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א״ל אתה ארור ובני ברוך כו'. ובאמת יפלא, דהא אליעזר לא כך אמר ׳אולי אתן לו את בתי׳ אלא כך אמר: ההשב אשיב את בנך גו', ותו לא מידי.

ונראה לי דעיקר הגנות בדברי אליעזר שכינוהו לעשוק אהב באמת אינו במה שחשק ביצחק לחתן לבתו והיה מחזר למצוא עילה להסב דבר זה, אלא מאזני מרמה משום שהיה מבקש לגרום לאברהם נטיה בשיקול הדעת, דלא היה לו לומר אלא: ׳ואם לא תאבה האישה ללכת אחרי מה אעשה׳? אבל שאלת המרמה היא יותר מחצי תשובה ואמר ׳ההשב אשיב את בנך שמה' לפי שידע שאצל אברהם יש שני עיקרים בענין השידוך,

א) שלא תהיה מבנות הכנעני אלא ממשפחתו,

ב) שלא יוציא את בנו יצחק מארץ כנען. והוא כבר ידע שאין אברהם חפץ בבתו שהרי כבר קדם והשביעו שלא יקח לבנו אישה מבנות הכנעני, וגם ידע כזקן ביתו של אברהם היעוד הגדול של זרע אברהם בארץ כנען להעשות בה לעם ה', ולכן התחכם לשאול אם באופן שעל פי דרך הטבע מוכרח אחד משני העיקרים להתבטל מפני קיום משנהו, דשמא באופן כזה מוטב לבטל העיקר של חיתון במשפחת בית אביו כדי לקיים העיקר של הייעוד, והיה דן בינו לבין עצמו שאם כן הוא, מי מבנות הארץ ראויה להתחתן עם בית אברהם אם לא בתו שהרי הוא הדולה ומשקה מתורת רבו ודרשו ז״ל על הפסוק: "המושל בכל אשר לו", שהיה שליט ביצרו כמותו.

וזהו שאמרו: ״שהיה משקיל את ביתו אם ראויה היא או אינה ראויה״, רצה לומר, לא שהיה שוקל בדעתו, אלא שהיה משקיל הדבר בעיני אברהם לחשב שכר מניעת היציאה מן הארץ כנגד הפסד החיתון בזרע כנען, והיינו מאזני מרמה שכפה על אברהם לשקול בפלס מאזניים בין שני מצבים בלתי רצויים שעשויים לבוא בדרך הטבע. והוצרך אברהם להודיע כי אע״פ שהוא שולח אותו טעון גמלים ומתנות הרי כל ענין השידוך הוא למעלה מדרך הטבע, והעבד עצמו היה יודע זה כי מעודו ועד היום הזה בכל הרפתקי דעדו עליה בבית אברהם ממלחמת סדום וכיוצא ראה השגחה ניסית גלויה, ולכן דחיקת ענין השידוך לתוך גדרי הטבע על ידו נחשבת כתרמית.

וזהו שרמז לו אברהם בתשובתו: ה׳ אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי גו׳ הוא ישלח מלאכו לפניך גו', רצה לומר, שהרי גם אתה יודע ומכיר כי כל תהלוכות שהתהלכתי בעלמא דין היו כולם על פי הדיבור ובהשגחה ניסית].

 

פרשת חיי שרה

הדחוי – בסכנת נפילה

טעם שנוי השם

"ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה״ (בראשית כה, א)

זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה, שלא נזדוגה לאדם מיום שפרשה מאברהם (רש״י). תמוה.

לחולה, רחמנא לצלן, משנים שם. במה חלתה הגר, שהיו צריכים לשנות שמה לקטורה?״

והתשובה, שאכן חלתה חולי מסוכן – היא גורשה מביתו של אברהם!

ונסביר

הגמרא (סוטה מז ע״א) מספרת, שכאשר הרג ינאי המלך את החכמים (כמבאר בקדושין סו ע״א), ברחו רבי יהושע בן פרחיה ותלמידיו לאלכסנדריה של מצרים. כששכך כעסו, פנו לחזור לארץ ישראל. לנו באכסניה אחת, ובעלת האכסניה כבדתם עד מאד התפעל רבי יהושע בן פרחיה: ״כמה נאה אכסניה זו״. אמר לו אחד מתלמידיו: ״רבי, עיניה טרוטות״. אמר לו: ״רשע, בכך אתה עוסק?!״ הוציא ארבע מאות שופרות ונדהו [יש לפרש שהוא בכלל ״מנדין על כבוד הרב״ (ברכות יט ע״א), כיון שלא זו בלבד שעסק בכך, להסתכל באשת איש (רש׳׳י) אלא חשד ברבו שלכך התכון. ובירושלמי (חגיגה פ״ב ה׳׳ב) נזכר מעשה זה עם מה שאמר רבי יהודה בן טבאי, שתלמידו חטא במה שחשד ברבו]. בכל יום בא לפני רבו, ולא קבלו. יום אחד בא, כשרבו קרא קריאת שמע. היה בדעתו לקבלו, והראהו בידו שימתין. חשב שזו תנועת דחיה, הלך וזקף לבינה ועבד לה, וכישף והסית והדיח את ישראל.

מה אירע כאן?

הלא אדם חשוב היה. לא כל אחד יכול להיות תלמיד רבי יהושע בן פרחיה. ואם נתן דרור לעיניו, הרי נדוהו, דשב בתשובה, וביקש לשוב ולהמנות על התלמידים הנאמנים. ורבו דחהו יום אחר יום עד שראה שתשובתו תשובת אמת וסבר לקבלו. אלא שבטעות חשב שנדחה – וכבר זקף לבנה והשתחוה לה?! וכבר כישף והסית והדיח?״

הלא לפני שעה מוכן היה לציית לכל תנאי, ובלבד שיקבלוהו!

אכן כן. אבל דחיה יוצרת משבר נורא, והכל עלול לקרוס בעקבותיו!

מי לנו גדולים משבטי יה. היתה תביעה על ראובן, תביעה ש״כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה״ (שבת נה ע״ב). אדרבה, כיוון למצוה, וכבוד אמו תבע (שם). וכמה שב בתשובה, ועסק בשקו ותעניתו (רש״י בראשית לז, כט)! והודה במעשהו (רש״י דברים לג, ז), ויעקב אבינו לא הוכיחו – עשר, ועשרים ושלושים שנה. כחמשים שנה עברו, וסמוך לפטירתו הוכיחו. אמר לו: בני, אמר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני, ותלך ותדבק בעשו אחי (ספרי, דברים ב)!

מזעזע! ראובן, שהיה ראוי לטול כתרי בכורה כהונה ומלכות גם יחד (רש״י בראשית מט, ג), עלול היה לנטוש את בית יצחק אבינו, סבו, ויעקב אבינו אביו, ואחיו הקדושים, וללכת להסתפח לעשו הרשע?!

אבל תוכחה יש בה דחיה, ומי יודע מה תהיה התגובה!

הלא נראה –

אלישע בן אבויה היה ממעתיקי השמועה (אבות פ׳׳ר מ׳׳כ) ומהנכנסים לפרדס, מצופי המרכבה. וטעה במה שראה, ופירש באפן מעוות, ויצאה בת קול ואמרה: ״שובו בנים שובבים, חוץ מ׳אחר׳!״ מה היה עליו לעשות, להתחנן שיקבלוהו. ומה עשה? אמר: הואיל ונדחיתי מהעולם הבא, אהנה מהעולם הזה, ויצא לתרבות רעה (חגיגה טו ע״א)!

הכיצד?

ערפה ורות אחיות היו, בנות מלך מואב. שתיהן בקשו לשוב עם נעמי, היו מוכנות לחיות חיי צער ועיני ובלבד שיסתפחו לדת האמת. נעמי דחתה אותן, כפי שדוחים את הגרים כדי לעמוד על רצינות כונתם.

ראתה ערפה שנדחתה ונפלה לתהום ההתפקרות, וילדה את גלית מחרף מערכות אליקים חיים. ורות דבקה בנעמי, ויסדה את שושלת מלכות דוד עד למלך המשיח (סוטה מב ע״ב)!

לוט נדחה על ידי אברהם אבינו, שאמר לו: ״הפרד נא מעלי״ (בראשית יג, ט). והנה עד כה ראה עצמו כיורשו (רש״י בראשית יג, ז), והיה זיו דיוקנו דומה לשל אברהם (בראשית רבה מא, ז). כיון שנדחה ״הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי, לא באברהם ולא באלקיו״ (רש״י בראשית יג, יא)!

צא וראה: ״ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי, וינצו במחנה, ויקוב את ה׳ ויקלל״ (ויקרא כד, י-יא), תצלינה האזנים. מהיכן יצא, שואל רש״י, מעולמו יצא. כיצד קורה שיהודי בדור דעה, דור מקבלי התורה, שנזון במן ושותה מי באר, מקלל את בוראו ומיטיבו, ויוצא מעולמו? ־

בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך לכאן. אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו: ״איש על דגלו באתת לבית אביתם״ כתיב (במדבר ב, ב), ואביך מצרי. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף  (רש״י)!

ובתשובת הרשב״א (חלק א, סימן תקעא) דן באשה שהתקוטטה עם בעלה ויצאה לחוץ וגלתה ראשה וזרועותיה, האם דינה כעוברת על דת והפסידה כתובתה. וכתב: ״ועוד, שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה שעה, כמו שאמרו (נדרים כב ע״ב) שהכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו״.

ואם כן, כשהגר גורשה – ובציווי הבורא – ואברהם אביני השכים לגרושה כפי שהשכים לעקדה (בראשית כא, יד), ולא נתן לה אלא לחם וחמת מים ״ותלך ותתע״, שחזרה לגלולי בית אביה (בראשית כא, טז ולרש״י)

ומיד התאזרה עז, עד שזכתה להתגלות מלאך ולנס חשיפת הבאר. והגיעה לדרגה כה מרוממת, שנתבעה על שמילאה את החמת (בראשית רבה נג, יד), כי היה לה לבטוח שכשתצטרך עוד תתגלה לה באר נוספת. ושמרה על עצמה בצניעות, והיו מעשיה נאים כקטורת –

האם לא היתה חולה אנושה שנרפאה, וראוי לה שנוי השם?!

ומי יודע אם לא בזכותה, שהחזיקה מעמד בדחיתה, החזיק גם ישמעאל מעמד וחזר לבית אברהם (רש״י בראשית כב, ג), וחזר בתשובה (רש״י בראשית כה, ט)!

שמירה מנפילה – גם אצל שאול!

וצריך להבין, מה היתה מטרת שאול בבקשה זו ״כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל״? והלא הכתוב מעיד עליו ״הלא

אם קטן אתה בעיניך״ (יז), ומה תועלת בכבוד מדומה זה, לאחר שמאסו ה׳ מהיות מלך על ישראל?

אלא יתכן, שלא ביקש שאול דבר זה לכבודו סתם. אלא השכיל שאול בבקשה זו לשמור עצמו מסכנת הנפילה

ממדריגת ״וימשחך ה׳ למלך על ישראל״ למדריגת ״וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל" וביקש משמואל, שיאיט את מרוצת נפילתו, ולפחות יכבדנו ״נגד זקני עמי ונגד ישראל" להתחזק אף במצבו הנחות, שלא ייחבט על ידי הנפילה, וישמור על עשתונותיו, שלא יילכד על ידי היצר האורב לו ברגע זה לאבדו מן העולם. (״שיחות מוסר" מאמר יג׳, תשלא)

ובכל זאת, בדבר אחד שינה שמואל מבקשתו של שאול. הוא ביקש ״ושוב עמי״, כלומר, שהם ילכו בשוה, המלך והנביא. אבל שמואל שב ״אחרי שאול" דהיינו שהוא חלק למלך את הכבוד הראוי לו, והלך אחריו, כי רק לשם כבוד המלכות הצטרף אל שאול בהשתחויתו.

חששו של יתרו [שערי דרך – פריימן]

ע״ד הפסוק (יתרו יח 0: ׳ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה" הביא רש״י זי׳ל את דברי המכילתא: 'אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך, צא בגין שני בניה" והדבר צריך ביאור, מהו פשר השתוקקותו המרובה של יתרו שמשה רבינו יצא לקראתו, ומפני מה הרבה להפציר בו על כך. עוד צריכים ביאור דברי המדרש (שמות רבה מ ב) על הפסוק הנ"ל: ׳ויאמר אל משה, אייל הקב״ה אני הוא שאמרתי והיה העולם וכר אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו מיד ויצא משה לקראת חותנו"

הרי שאף הקב״ה כביכול תבע את כבודו של יתרו והפציר במשה רבינו לקדם פני יתרו, וכל כך מפני מה, עוד יש לדקדק בלשון המדרש, מהי כוונתו באומרו שיתרו בא להתגייר לשם שמים, וכי יעלה על הדעת שגירותו נבעה ממניעים שאינם לשם שמים. עוד מצינו בדברי חז״ל בתנחומא (ועש ז) על דברי הפסוק (בראשית מו כס) ׳ויאסור יוסף מרכבתו׳: ׳אייר יודן בשם ר׳ איבו שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה בריה בעולם ואלו הן יתרו ויעקב יתרו כשבא אצל משה כתיב בו ויצא משה לקראת חותנו (שמות יח ז) מי היה רואה משה יוצא ואינו יוצא שרי אלפים ושרי מאות יוצאין ולא היה יוצא שבעים זקנים יוצאין ולא היה יוצא אהרן כהן גדול יוצא ולא היה יוצא התחילו כל ישראל יוצאין לקראת יתרו" מבואר שלא היה עוד איש בעולם כיתרו, אשר נחל כבוד דוגמתו מלבד יעקב אבינו, והתיאור הזה גם הוא מצטרף לשאלתנו על מה ולמה זכה יתרו לכל הכבוד והגדולה הללו. ונראה לבאר ענין זה, ע״פ מה שיסד הגר״ח שמואלביץ זצ״ל (שיחות מוסר ל״א ע).

מבואר בדבריו שלא היתה כוונתו של שאול לזכות בכבוד לשם התנשאות, כי אם לשם מטרה רוחנית נעלה שלא תאבד קומתו הרוחנית, כי עתה כאשר ניטל ממנו הדר המלכות, עלול הוא לבא לכלל זלזול בעצמו, וזהו פתח לנפילה רוחנית נוראה, על כן ביקש דרך לשמר את כבודו בכדי לא לקפח את מעלתו הרוחנית. ואף כאן נוכל לומר שעל אף שיתרו לשם שמים התכוון, מ״מ לגודל הקושי והאומץ הרב אשר נדרש ממנו בבואו להסתפח לכלל ישראל, נצרך היה לעידוד ולתמיכה, ועל כן ביקש ממשה שיצא לקראתו, ומן הטעם הזה חרדו כל ישראל לקראתו, כלומר שכוונת כל הכבוד הזה היה לתכלית רוחנית גבוהה, לחזק את רוחו של יתרו במאבקו כנגד היצר המבקש להשיבו אחורנית מכוונתו הקדושה.

 

פרשת חיי שרה

כלה, חמותה, ומה שביניהן

יחסי כלה / חמות [והגדת גלינסקי]

"ויקח [יצחק] את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו״ (בראשית כד, סז). אין לנו מושג בגדלות שרה אמנו, שהיתה גדולה מאברהם בנבואה (רש״י בראשית כא, יב). כדי לזכות בבן, היתה מוכנה להכניס צרתה לביתה (רש׳׳י בראשית טז, ב), ואין לנו מושג איזו הקרבה היא. וכן לשמור על טוהר חינוכו, דרשה לגרש את הגר ובנה. הכלל, אין לנו מושג כמה אהבתו. מה לנו יותר, כששמעה שהיה בסכנה, פרחה נשמתה ומתה. ו״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״ (משלי כז, יט), יכולים אנו רק לשער מה עזה היתה אהבת יצחק אבינו לאימו, מה עז היה הקשר ביניהם. כמה התאבל על פטירתה.

אבל, כתב הגאון רבי אברהם סבע זצ״ל, מגולי ספרד, בספרו ״צרור המור״, בדבר אחד התנחם על פטירת שרה אמנו, שרה אמו: שלאשתו אין חותנת…

לא, הוא לא כתב זאת בדרך צחות. להפך, הוא מקלס פרוש זה: ״והוא כפתור ופרח״ [כדרך שאמרו (בראשית רבה צא, ט) שכאשר אמרו לפני רבי טרפון דבר הגון בתורה, אמר: ״כפתור ופרח״ (יעין ב׳׳העמק דבר״ שמות לז, יט)]. אך לא זו בלבד, אלא כתב שהנחמה הגדולה שהתנחם היתה שאמו נפטרה כבר, שאם לא כן טוב לה המות משתראה את בנה אהובה קשור באהבת אשתו ומנתק אהבתו ממנה – איך יובן?״

הן חלומה של כל אם, להוביל בנה לחופה, ושימצא אישה כלבבו, לקשר של קימא ולבנין עדי עד. ועוד לחשב כך על שרה אמנו?!

אלא מאי, לפנינו גילוי נוסף של הכלל הנקוט בידינו: אין אנו שופטים חלילה את הקדמונים, אין לנו שום הבנה בהם. ״אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים״ (שבת קיב ע״ב). כשם שאין לאדם השגה במלאך, ואין לחמור השגה באדם, כך אין לנו השגה בראשונים. ומכל שכן, כאמוראים ותנאים, מה עוד בנביאים, ומי מדבר על האבות הקדושים!

אבל התורה, לשון הוראה (זהר ח״ג נג, ב). ויש לנו להפיק ממנה הוראות כפי פשטות הבנתנו. חובתנו היא, ואנו עושים זאת

ובמבט זה, הרי אדרבה. ככל שהקשר בין האם לבנה אמיץ וחזק, וכזה היה הקשר שבין שרה ליצחק, כואב וצורב כל שמץ התרופפות וניתוק. והלא זה מה שקורה בנישואין: ״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו״ (בראשית ב, כד). והתוצאה, שהחמות אינה נאמנת להעיד לכלתה, שבנה – בעלה של הכלה – מת (יבמות קיז ע״א). חושדים אנו שמשנאתה, זוממת היא לקלקלה: שתינשא על סמך העדות הכוזבת, והרי עודה אשת איש, ובעלה יגיע, ותצא מזה ומזה. מוכנה לאמלל שתי משפחות, ולגרום לאיסורי עריות, ואולי אף להולדת פסולי חיתון – איזה חוב מוטל על כתפי הבעל ועל כתפי האישה, לתמרן בין בן הזוג לבין האם. שלא תחשב שננטשה, שלא תילחם על מקומה בלב הצאצא!

מספרים שב' אמהות חיכו בתחנת הרכבת בעיירה, לחתן שצריך להגיע ועליהן להיפגש עמו ולהובילו לביתם לפגישה עם הבת. והנה החתן מגיע, אך שתיהן עטות עליו, כל אחת אומרת אלי הוא נשלח… הגיעו לרב והרב חרץ את דינו כשלמה בשעתו: "גזורו"!! הראשונה אמרה – "כן, גזורו"!! והשניה אמרה "חלילה, תנו לה והעיקר השאירוהו בחיים". שמע זאת הרב ופסק – החתן שייך לראשונה. היא ה"שוויגער" האמתית…

ובב' אופנים הגר"ח קנייבסקי מורה להתגרש: א. כשהאישה אינה מעריכה כלל את בעלה, ובזה לו, אין סיכוי שממחר היא תתחיל להעריך אותו. ב. כשההורים מתערבים יתר על המידה. לכתחילה שולחים את הזוג לגור בשלומי [או את החמות רחוק – לעזה…], ואם זה לא עוזר – אז אפילו לגור בחו"ל, ואם גם לשם היא מגיעה עם גלשן של דע"ש – אז להתגרש.

ישנם הורים לא חכמים – שהבת הסתכסכה עם הבעל, לקחה תיק ובאה לישון אצל ההורים. והם ברוב טיפשותם מגוננים עליה ומחזקים אותה. זו טעות גמורה!! הורים חכמים שולחים את הבת או הבעל הביתה – זה הבית שלך – תסתדרי עם בעלך! תסתדר עם אשתך! בריחה היא לא פתרון!

הכרתי אדם שהתגרש בעקבות שהיה קשור לסינר של אמו, והיה כל צהרים הולך לאכול אצלה כי אמא היתה מזמינה אותו ואומרת בא כפרה תאכל את האוכל של אמא… וכבר שנים שהוא אוכל את האוכל של אמא, והיא רח"ל התקלקלה וירדה מהדרך לחלוטין בעקבות הגירושין.

יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו!!! התורה מלמדת מה הקו הנכון, לא התקשורת והדעות ברחוב!

יש נשים טיפשות שאומרות לבן "אמא זה קשר דם, מאישה אפשר להתגרש"… זו טיפשות וכפירה בהוראת התורה המורה ההיפך מזה!

וכבר פרשו כך את הברכה שמברכים כל זוג צעיר מתחת החפה:

״שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״. זו הדוגמה לזוג המאושר בעולם, אדם וחוה בגן העדן. ומדוע, כי לא היו להם חותן וחותנת שיתערבו ויביעו דעות וישמיעו ביקורת ויפרו את האושר! ואני יודע – הלא גם אני חותן בחותנים – אני יודע מה חושבים על כך בצידם של ההורים, אני יודע שהם זועמים. הם?! הרי מביעים הם ביקורת בונה, הרי חושבים רק לטובה. ממרומי שנותיהם מנחים בגן המבוכה, תורמים מניסיון חייהם. ובמקום לומר להם תודה – אני יודע, ולכן אני מזכיר גמרא ערוכה (סנהדרין צא ע״ב). אמר לו אנטונינוס לרבי: ״מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה״. במלים אחרות, האם יש לעובר יצר הרע. אמר לו: ״משעת יצירה״. יש לעובר יצר הרע.

אמר לו: ״אם כן, בועט במעי אמו ויוצא״. לא היה העובר משלים תשעה ירחי לדה. ״אלא משעת יציאה״ – אמר רבי: ״דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו. שנאמר (בראשית ד. ז): ״לפתח, חטאת רבץ״.

עד כאן דברי הגמרא, ויש להבינם. שלכאורה, רבנו הקדוש טעה חלילה במקרא ובסברא. אבל האמת, שרבנו הקדוש צדק. שידועים דברי רבנו ישראל מסלאנט זצ״ל (באגרת המוסר), שיש שני מיני יצר הרע, רוחני [״הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות״ (בבא בתרא טז ע״א)] וגשמי, הם המידות הרעות המאויים והדחפים. והנה, על איזה מהם שאל אנטונינוס? אם על הרוחני, הלא אינו מסית לעברה אלא משעה שיש באדם דעת לעברה. לא משעת יצירה, ולא משעת יציאה. על כרחך, על הגופני שאל. הדעת נותנת שמתרקם הוא עם כוחות הגוף. ולשיטתו (יומא פב ע״א) שקרא על עובר ״זרו רשעים מרחם״ (תהלים נח, ד), ועל עובר אחר: ״בטרם תצא מרחם הקדשתיך״ (ירמיה א, ה).

ומה תשאל – ״אם כן בועט במעי אמו ויוצא״. למה יצא, ולאן יצא? הלא לטובתו משלים הוא ירחי לדתו. ״ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה כאותם ימים״ (נדה ל ע״ב), ואם יצא קודם זמנו יהיה נפל והראיה, שלבהמה יש יצר הרע להזיק ולנשוך (ברכות סא ע׳׳א), ומשלימה ימי עבורה!

אבל כשאנטונינוס שאלו: ״אם כן בועט במעי אמו ויוצא״, הבין רבנו הקדוש שהוא מתכון ליצר הרע שלישי, הרצון לעצמאות, לפריקת עול. רצון זה, מאימתי בא לאדם. בהכרח, שמשעת לדה. שאלמלא כן, היה בועט במעי אמו ויוצא, לא יכתיבו לו היכן לשהות, לא יגבילו את תחומו. אבל תהיה זו התאבדות, הוא יהיה נפל? על מנת כן! הרי זו היתה חכמת שלמה, שנצטוה להרוג את שמעי בן גרא (מלכים א ב, ח) והורהו שלא יצא מירושלים, וביום צאתו ימות. כעבר זמן יצא להשיב שני עבדיו שברחו, והומת.

ושאל הגאון רבי חיים שמואלביץ׳ זצ״ל, כיצד ידע שלמה ששמעי יצא מירושלים. וכי מעטים האנשים שאינם יוצאים מעירם כל חייהם. אלא שאם יצטוה שלא לצאת, בהכרח יצא: יצר העצמאות יכפהו!

ובכל פעם שאני מבקש להעיר הערה לאחד מצאצאי. ואין לי ספק שזו הערה נחוצה, פוקחת עינים, ביקורת בונה, הכול נכון. אבל אני מזכיר לעצמי שהצאצא הזה כבר נולד. ובלידתו, שולט בו יצר העצמאות, והוא כבר בגדר ״בועט במעי אמו ויוצא״. אין מה לעשות, זו לא התמודדות אישית בין האם לכלה על לבו של הבן. זו התמודדות בין האדם ליצר העצמאות של הבן. ובהתמודדות הזו, תמיד ינצח יצר העצמאות, כי אין חזק כמותו, ואין סוחף כמותו. מסוגל הוא להביא להתאבדות עיורת, ושמעי בן גרא יוכיח. אדם נבון אינו נסחף למערכה אבודה, ומניח לרעים האהובים לשמח בגן עדנם.

המסקנה:

א. ההורים צריכים להבין שעליהם להניח לזוג הצעיר ולא להיכנס לחייהם.

ב. הכלה צריכה להבין שיש לה התמודדות כל החיים מול האמא של בעלה, ועליה לנקוט משנה זהירות בכל אמירה או פעולה, שלא תתפרש כפעולה שלילית נגד חמותה.

ג. הבעל – חייב להבין שהוא כאן בתווך, ועליו לתמרן בין אהבת אם לאהבת אישתו, ולהבין שאם אישתו רוצה משהו ואמו מציעה את ההיפך – לא יאמר אבל אישתו לא מעוניינת, אלא יגיד אבל אני אמא מעדיף אחרת. וכן באמירה לאישתו כשאמו מעדיפה דבר אחר.

 

פרשת חיי שרה

אין יאוש בעולם כלל

המבט מופנה קדימה

נטפי תנחומים גלינסקי

פתחתי ואמרתי: ״ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכתה״ (בראשית כג, ב), הכ״ף קטנה. וכתב הרא״ש – וכן כתב בנו, ב״בעל הטורים״ – שלא בכה אלא מעט, לפי שזקנה היתה. וכבר תמהו מפרשים רבים, ראשית מה בכך שזקנה היתה. והלא רבי יוחנן נפטר בשיבה מופלגת (בבא קמא קיז ע״א), ומשום שנפטר בלא עתו (בבא מציעא פד ע״א) ספדו עליו שבא השמש בצהרים (מועד קטן כה ע״ב)!

ושנית, הלא אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנה – וגם זה בקיצור ימים (רש״י בראשית כה-ל) ויצחק אבינו בן מאה ושמונים. ואיך תחשב לזקנה שאין להרבות עליה בבכיה בגיל קכ״ז?

ובכלל, אם שרה – כששמעה שבנה כמעט שמת פרחה נשמתה (פרש הט״ז, וכתב שהוא בפשוטו) – אברהם אבינו כשחזר מהעקדה ומצא את אשת נעוריו מתה, לא כל שכן שהיתה נשמתו צריכה לפרוח!

את זה שאל הגר"י גלינסקי בחול המועד סכות, תשע״ב. הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א היה בבית הכנסת ״לדרמן" לתפלת מנחה. הרבנית התפללה ועלתה לביתה, לא חשה בטוב ופנתה לנוח מעט, בקשה ספר תהלים לומר בעת המנוחה. כשהביאו את הספר, מצאו שפרחה נשמתה. כשהגיע הביתה, מצאה בלא רוח חיים. ההלם היה נחלת הכל. בעלה הגדול, בניה מכריה וניניה, והמונים שנהנו ממעשי החסד וממאור הפנים. וחג, האבל אסור.

ומה אפשר לומר, מה ירפא את השבר.

והתשובה, פשוטה. אברהם אבינו לא חי עם העבר, אברהם אבינו חי עם העתיד. שרה איננה, מה צריך אני לעשות. אין פנאי לבכי רב, יש לדבר עם בני חת, יש להכין את חלקת הקבר, לקנות את מערת המכפלה. אזי: ״ויקם אברהם מעל פני מתו״!

ומעשי אבות סימן לבנים. מאי דהוה הוה, וצריך לחיות עם העתיד. ויש כה הרבה לעשות ולהספיק ״אל תביט אחריך״ (בראשית יט, יז), על המבט להיות מופנה קדימה!

הרי יש להשיא את יצחק, והבית צריך להמשיך ולתפקד, ״ויסף אברהם ויקח אישה ושמה קטורה״ (בראשית כה, א), החיים חייבים להמשיך!

הפרושים ללא בשר ויין

״תנו רבנן, משחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע ואמר להם: בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואי אתם שותים יין?

אמרו לו: נאכל בשר, שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשו בטל? נשתה יין, שמנסכין על גבי המזבח ועכשו בטל?!

אמר להם: אם כן גם לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות!

[אמרו לו: אמת,] אפשר בפירות. [אמר להם: גם] פרות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים! [אמרו לו: אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים] אפשר בפירות אחרים.

[אמר להם: אם כן] מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו.

אמר להם: בני, בואו ואומר לכם. שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רב צבור יכול לעמד בה, אלא נעשה זכר לחורבן״ (בבא בתרא ס ע״ב).

אותם פרושים קוננו על העבר. ורבי יהושע הורם שהמבט צריך להיות לעתיד.

לאור זאת יובן לנו – חז"ל אמרו (ברכות ו ע״ב), שכל המשמח חתן, כאלו בונה אחת מחרבות ירושלים.

צריך להבין – מה הקשר בין נישואין לבנין חורבות ירושלים??

הדבר יבואר ע"פ המובא ב״לב אברהם״ בדברי המדרש (תנא דבי אליהו רבה, ל): ״על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון״ (תהלים קלז, א). ׳שם ישבנו ובכינו׳ לא נאמר, אלא ״שם ישבנו, גם בכינו״. מה שייך לומר "גם"? אתה יכול לומר גם על דבר המוסיף על הדבר הקודם ומצטרף אליו, גם אכל, גם שילם, גם לקה.

אלא כוונת הדברים היא שהיה המבט מכוון לעתיד, כמו שנאמר: ״כה אמר ה׳ לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה, בנו בתים ושבו ונטעו גינות ואכלו את פרין" (ירמיה כט, ד-ה).

קודם כל: ״שם ישבנו״ קבענו מושבנו עם המבט לעתיד, ו״גם, בכינו״.

 דהינו, ירושלים חרבה. האם נשב באפס מעשה ורק נבכה?? לא! לא נתמקד באבל על לשעבר, אלא נבנה לעתיד, בהקמת בתים נאמנים!

כל יהודי, בונה מקדש בלבו: ״ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח), ״היכל ה׳ המה״ (ירמיה ז,ד) העברות מגרשות את השכינה, ״כי אם עוניתיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוקיכם״(ישעיה נט, ב), וגורמות ל׳חורבן הבית׳ –

אבל בשובו בתשובה, צריך המבט להיות מופנה קדימה: ״ומשנה שמו, כלומר אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כלם לטובה ולדרך ישרה״ (רמב״ם הלכות תשובה פ״ב ה׳׳ד)! כי ״שם, ישבנו״.

קודם כל וראשית הכל, התבסס בדרך החדשה. אלא ש״גם, בכינו״, בבחינת ״כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא, ה).

זה מה שכתוב אצל אברהם ״שלא בכה, אלא מעט״, כי כשיש תקוה, ויש עתיד, לא נשברים מההווה, ״מה שהיה היה, מכאן ולהלאה חושבנא״ (ילקוט שמעוני ויקרא כג, זהר ח״ג צז, ב)!

הרבי מצאנז

הרבי מצאנז שאיבד 11 נפשות בשואה, ולא נשבר, אלא הקים את ביתו מחדש, והוליד ילדים והקים את הקריה בנתניה, והקים בית חולים וביה"ס לאחיות ומפעל הש"ס למבחנים וידיעת כל הש"ס ומה לא.

והמדהים – שאת הרעיון על הקמת הבית חולים הגה במחנות, כשראה את הצרות של ישראל אמר שבעז"ה אם ה' יצילהו יקים בית חולים לישראל על פי ההלכה.

מי היה מאמין? כשאדם מן השורה שקוע בלעבור את הרגע, אם לא ביאוש ודכדוך גמור, הרבי שקוע בלבנות את העתיד!! כלפי מה הדברים אמורים?

זה מה שאמר הקב"ה לקין – הלא אם תטיב – בעתיד –שאת. אל תבט לעבר. הפנה מבטך לעתיד, ויש תקוה!!

 

אל תבט אחריך

ה' אמר ללוט אל תביט אחריך – ואשת לוט ותבט אחריו – ותהי נציב מלח… נראה לעניות דעתי לבאר בדרך רמז – מלח לא מצמיח מאומה, גופרית ומלח שריפה כל ארצה, כשמביטים לאחור – זה מדכא כל צמיחה. זה מלוח.. העיקרון אל תבט אחריך! הבט קדימה ותתחזק!

בקרובי אקדש [אייבשיץ]

הרב סיני אדלר, הגיע לאושוויץ בהיותו נער רך. ופגש באיש-פלא, מיוצאי הונגריה, שהדריך אותו בכף־הקלע של אושוויץ, לבטחון ואמונה. יהודי זה היה צירוף של מסירות־נפש מופלאה.

היהודי הנ׳׳ל לא הפסיק בתפילתו גם מול קאפו נאצי זועם. היהודי הזה גם ״קבע עתים־לתורה״ – באושוויץ! וכך התחילה ההיכרות של הרב אדלר עם אותו יהודי פלאי, שלימדו פרק בתפילה:

״באחד הימים בעומדנו בחשכת הלילה, [היה זה בשעות־הבוקר המוקדמות לפני עלות־השחר]. ״נעמד לידי יהודי מהונגריה בגיל העמידה. ואמר לי: ״כתוב בתהלים: קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה׳״: למה פעמיים ״קוה אל ה״? אלא, אמר היהודי, לפעמים נמצא האדם במצבים כה טרגיים ומייאשים, שקוה אל ה׳ פעם אחד לא מספיק, הבן־אדם הוא כה מיואש שהוא זקוק ל״זריקת״ אמונה נוספת. הוא חייב ל״חזק ואמץ לבך, ואז שוב – וקוה אל ה״, פעם נוספת.

כך אומר המדרש – התפללת פעם אחת – התפלל שוב!

ונקדים לבאר בזה בס״ד פסוק בפרשת בחוקותי. הנה בתחלת פרשת בחוקותי כותבת התורה אם בחוקותי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳. והתורה מאריכה הרבה בגודל הברכות והטובות שהבטיח השי׳׳ת לתת לישראל.

ובסוף הברכות כתוב: "אני ה׳ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". ולפי פשוטו לא מובן מה נכנס כאן ענין יציאת מצרים, ולמה מספרת התורה ואשבור מוטות עולכם. ופירש״י שזה נאמר כדי שישראל יאמינו שהשי״ת יכול לעשות את כל הטובות שהבטיח לישראל.

וז״ל רש״י "אני ה׳ אלהיכם, כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם ניסים גדולים" עכ״ל.

ולפי פשוטו הענין לא מובן כלל, כי בדרך כלל התורה מזכירה יציאת מצרים כדי לחזק את קיום המצוות משום שנעשנו עבדים להשי״ת, אבל לחזק את האמונה בברכות והבטחות טובות, למה שאדם לא יאמין? ורש״י כותב כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, כאילו שיש חשש שלא נאמין.

אך באמת צריך לדעת שנפתולי יצר הרע הם עמוקים ורבים מאוד, ואחד מדרכי היצר הוא לעשות את החשבונות של הקב״ה במקום לעשות חשבון שלו.

כשאדם נמצא באיזה צרה והוא זקוק לחסד ה' הוא מיד עושה חשבון הרי אני חוטא ובודאי איני ראוי לחסד ה' ואם כן בודאי ה׳ לא יעזור לי, ואז הוא מתיאש.

והאמת היא שאחד מיסודות האמונה והביטחון בהשי״ת, הוא לבטוח בחסד ה' דהיינו שאע״פ שאדם לא ראוי, אבל ממידותיו של הקב״ה שהוא רב חסד, ויש לאדם לקוות שהשי״ת יעשה עמו חסד אע״פ שאינו ראוי.

ועפ״ז שמענו מהגר״ש ברעוודה זצ"ל, לפרש את הפסוק באיכה :"זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". (איכה ג,כא-כב). שאחרי שמביא בפסוקים הקודמים כל כך הרבה צרות עד כדי יאוש, ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה׳. אומר, זאת אשיב אל לבי ועל כן אוחיל לישועת ה' ומה אשיב אל ליבי, את העובדה שחסדי ה׳ היו עלינו עד עתה כי לא תמנו, ולמה לא תמנו וזכינו לחסדי ה׳?

כי לא כלו רחמיו, ורחמיו לא נגמרים לעולם. וזה גופא נותן לנו תקוה לבטוח בה׳, שגם כשלא מגיע לנו, השי״ת יעזרינו בחסדיו.

ולכן אחרי כל הברכות העצומות שהבטיח השי״ת בריש פרשת בחוקותי עד שמגיעים לוהתהלכתי בתוככם וגו׳. כותבת התורה שמא יאמר אדם איך יתכן כך, הרי לא מגיע לנו כזה חסד ה' ואם כן זה ודאי לא יתקיים רק אם נהיה במצב רוחני גבוה מאוד, שאנו לא חושבים שאנו יכולים להגיע לזה. ואיך התורה אומרת אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ובגלל זה לבד תקבלו כאלו דברים נשגבים.

על זה מסיימת התורה, אני ה׳ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, וכי אז הייתם ראויים לכל הניסים והחסדים? הרי הייתם שקועים במ׳׳ט שערי טומאה, ואעפ״כ ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. אם כן תאמינו בי גם עתה שאעשה עמכם הבטחות אלו למרות שלא מגיע לכם.

הנשים במצרים לא איבדו תקוה

שהמשיכו להאמין בגאולה, והעמידו צבאות של דורות!

וכך גם בגאולה העתידה:

דכתיב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו"(ירמיה ל"א). וכתיב: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" וגו' (שם). וכתיב: "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"(שם)

הגמרא (בבא בתרא צא ע"א) מספרת שבועז עשיר גדול היה ושפט את ישראל במשך שבע שנים, ושלושים בנים ושלושים בנות היו לו,ומאה ועשרים משתאות עשה בחתונתם שני משתאות לכל אחד מהם והיה מזמין את כולם מלבד אדם אחד, את מנוח אבי שמשון, שלא היה מזמינו מפני שלא היו לו ילדים וקודם שנולד שמשון היה אומר "פרדה עקרה היא ואין לו ילדים לחתן במה יפרע לי על הזמנתי" עיין מהרש"א. ממשיכה הגמרא ומספרת שמתו כל שישים בניו של בועז בחייו כעונש על כך.

עצוב מיואש ואבל על כל בניו ובנותיו עומד בועז, ואז אסון נוסף פוקדו אשתו מתה "ותהום כל העיר" (רות א יט), ונתקבצו כולם לקבורה ובאותו יום ממש מגיעות רות ונעמי לבית לחם.

מה עושה אדם אחר במצבו של בועז, לאחר שמשכל את כל ילדיו ואת אשתו בודד מדוכא ועצוב? אדם אחר היה נופל לזרועות היאוש. מה עושה בועז? מתחתן שוב, גואל ולוקח את רות לאישה ומוליד את עובד אבי ישי, לא מאבד את העשתונות ולא אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אם יש אפשרות להתחתן שוב יש אפשרות להציל משהו אז מצילים ועושים מה שאפשר כך נולד דוד כך זכינו לתהילים.

בספר "אור ההר" מבאר הרב אייל הררי שליט"א כי מי שנמצא בחושך גדול בצרה גדולה עד שאין לו במה לאחוז יותר יש תהילים, יש נקודת אור. אפשר לקרוא כמה פרקים עדיין אפשר לעשות עוד משהו אין לומר "נמאס לי מהחיים אני כבר לא יכול יותר".

בועז בכוחות הנפש שלו הוליד לנו את התהילים את הרעיון שאפילו בשעת אבדון בזמן שאפסה כל תקוה גם אז אפשר לעשות ולהציל.

יש פעמים שאדם נופל בחייו למצב של חוסר אונים, אעפ"כ אין לו להתייאש! יש לעשות משהו, גם לקבל נדר על עצמו בשעת צרה זה לעשות משהו, אפשר לבקש רחמים מהקב"ה אפשר להתפלל. האסון הגדול ביותר הוא לחשוב שאין יותר מה לעשות "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" כלומר שימשיך לקוות, אפשר עדיין להתפלל לרחמים תמיד אפשר לעשות משהו.

דוגמא נוספת "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב א) להיכן הלך? אמר רבי יהודה בן זבינא שהלך בעצת בתו. תני: עמרם גדול הדור היה כיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב) אמר, לשווא אנו עמלים עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהם. אמרה לו מרים: אבא, גזירתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. (סוטה יב ע"א)

דבר מצוי ושכיח הוא אצל אנשים הנתקלים בבעיה שמוסיפים עליה עוד ועוד.

אדם א' שהכרתי היה במצב כלכלי גרוע מאוד. הוא הגיע לשישים אלף ₪ מינוס בבנק… כששאלתי איך הרשו לעצמם? השיבו שהמצב ממילא היה גרוע, מה לי מינוס של 15 אלף ₪ מה לי מינוס של 600 אלף ₪, ממילא את שניהם אין לי לפרוע…

פרעה גזר רק על הזכרים בלבד עמרם הוסיף עליה גם את הנקבות.

יש לדעת על אף האסון המחריד שאותו רשע היה שוחט ילדים בני יומם ורוחץ בדמם וזורקם לתוך היאור, דבר מזעזע שמביא למחשבה איך אפשר לחיות? איך אפשר להביא ילדים לעולם?

אבל חובה עלינו לדעת שאין לנו לותר כאשר אבדנו אבדנו. אם ניתן להציל יש להציל מה שאפשר.

אם אפשר להציל את הנקבות יש לעשות זאת. למרות הכל עמרם הודה בטעותו ולקח חזרה את אשתו, ונולד משה רבנו ,נולדה גאולת מצרים, נולדו לנו התורה והלוחות.

כיוצא בזה איתא בגמרא: "אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם שהעמידו את התורה".(יבמות סב,ע"ב)

מחריד ומזעזע. רבי עקיבא, גדול הדור ותפארתו ראש הישיבה הגדולה שבדור, מאבד הכל! כל מפעלו האדיר, כ"ד אלף תלמידים, הכל ירד לטמיון. איך אפשר להתחיל הכל שוב ולהקים ישיבה חדשה ובגיל כה מבוגר.

אבל זו גדולתו של אביר הרועים למרות הכל הוא אינו אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אלא יורד לדרום, לוקח חמישה תלמידים,מתחיל שוב ומעמיד את התורה, מוליד לנו את כל התורה שבעל פה כדאיתא בסנהדרין (פו ע"א): "סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא ". רבי עקיבא שרואה שאפשר להציל ואפילו רק חמישה תלמידים, אפשר לעשות עוד משהו ואפילו מעט, עושה! ועל ידי כך מוליד לנו את הידוע לנו את רבי שמעון בר יוחאי ואת הזוהר.

גם בדורנו רבים מגדולי ישראל פקדו אותם צרות שונות אך דווקא הם ידעו להתעלות ממעמקים ולא להיכנס לשברון לב ה"חפץ חיים", בנו נפטר בעודו צעיר לימים ועם כל זה זכינו לחיבור הנפלא של ה"משנה ברורה".

המהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל מחולל ה"דף היומי" העולמי שלא זכה לבנים והנה הגה רעיון שבזכותו רבים הוגים בתורה. גם אנו חייבים לזכור לא להיכנס לשברון לב בעקבות צרה זו או אחרת הפוקדת אותנו, אדרבה דווקא מחמתה ועל ידה ננסה לחפש דרכים להתקשר אל ה' ולעובדו טוב יותר.

דוגמא נוספת לגדלות של אדם ראינו אצל רשב"י למרות הייסורים שבאו עליו והיה נרדף מחמת גזירת הרומאים מה עשה? לקח עמו את בנו וברח לתוך מערה ועסק עמו בתורה בתנאים קשים עד שבשרם נעשה סדקים סדקים, עיין שבת לג.

רשב"י למרות הצרה הגדולה ממשיך ללמוד ואף לוקח את בנו עמו. מדוע הוא לוקח את בנו מדוע גם בנו צריך להיענש בייסורי המערה?

אלא יודע רשב"י שחייבים לעסוק בתורה וכדי לעסוק בתורה יש הכרח ללמוד עם עוד מישהו אפילו אם יעלה זה במחיר החופש של בנו. אמנם רשב"י נתון בצרה אך הוא יודע שלחסר מלימוד זה להוסיף על הצרה.

ה"חזון איש" כשנשרף ביתו לא התחיל לבכות אלא רץ מהר נכנס לתוך ביתו הבוער והציל את כתביו.

"עץ חיים היא למחזיקים בה" משל לאדם שטבעה ספינתו ים זועף גלים וסערה, התורה נמשלה לעץ שאדם אוחז בו ומציל עצמו מן הסערה. בחיים יש צרות, תקופות קשות, העולם הזה הוא חושך גדול, כמו שכותב הרמב"ם שבעולם הזה אין טוב מושלם, אדם טובע בים החיים, אם לא אוחז בתורה, בעץ החיים, מוסיף צרה על צרתו. התורה היא הכלי להציל את מה שאפשר להציל.לא ללמוד תורה זו בחינה של "כאשר אבדנו אבדנו".

זכינו לתהילים מבועז, זכינו לתורה שבע"פ מרבי עקיבא, זכינו לזוהר מרשב"י, ולכולם זכינו דווקא מתוך מצב של דחקות וקושי אין ספק כי בועז רשב"י ורבי עקיבא היו אנשים רמי מעלה שידעו להתעלות על עצמם גם כאשר הם היו במצב של ייסורים קשים ובזכות גדלותם ורוממות נפשם הצליחו להתעלות. [ובכלל ר"ע הוא סמל הדבר, שהרי החל את כל לימודו בגיל מ', גיל שכל אדם אחר כבר לאחר יאוש…]

אך אנו בדורנו מנין לנו הכוחות הללו? האם אנו בכלל יכולים להידמות אליהם? כאשר צרה פוגעת באדם, בדר"כ קשה לו להשתחרר מהמכאובים. אנשים רבים שאיבדו בן במלחמה או בתאונות דרכים סחבו סבל זה איתם כל החיים ולא יכלו להשתקם ובכך גם נהרסו כל חיי המשפחה של כל בני הבית.

האדמו"ר מקלויזנבורג הוא אגדה מהלכת בענין זה. איבד בשואה את אחד עשר ילדיו ואשתו, שם עבר ממחנה למשנהו, ניסו לשוברו, אך הוא עמד ללא חת. לאחר השואה קם כעוף החול והחל לשקם את הפליטים. עלה ארצה, נשא אישה, הוליד ילדים, בנה קרית צאנז בנתניה, הקים כוללי אברכים, תלמודי תורה, סמינרים, בית חולים לניאדו, בי"ס לאחיות, הקים את 'מפעל הש"ס' לשינון הש"ס, חיבר שו"ת ענק בהיקף של ה'יביע אומר', וקומם את כל החסידות מאפר ואפס לתפארת ומקור לחיקוי.

בזאת אנו רוצים לחזק את האדם שיבין שהקב"ה לא נותן ייסורים או קשיים לאדם אם הוא אינו יכול לעמוד בהם. אך כוח הרצון להתגבר עליהם תלוי אך ורק באדם עצמו.

לא אחת אנו נמצאים במצבים דומים. יש מקרים בהם אנו מרגישים כי אנו חסרי אונים למול מציאות קשה ועגומה ונראה בעינינו שהצרה היא מעבר לכוחותינו, אך די אם נביט במקרים קשים הפוקדים את עם ישראל,נבין כי עדיין לא קיבלנו את המכה הקשה ביותר, ודווקא עתה הקב"ה מצפה שנשנס מותניים ונאזור כוחות להיחלץ בכוחות מחודשים הטמונים בתוכנו ונגלה עד מהרה שהנה יש בנו את הכוח להיחלץ מהצרה ,ונותן הצרה הוא גם נותן הכוח להימלט ממנה הבה נשנן את המרגלית היקרה, ה' נותן כוח אם יש רצון.

הקב"ה רוצה שאנו נגלה נכונות להוכיח כי יש לנו רצון לקיים רצונו והוא כבר ייתן את הכוחות הראוים לעובדו. אך אם נגלה רפיון או נחפש סיבות לאי יכולתנו לקיים מצוותיו אין צורך במאמץ מיוחד לכך היצר מומחה בנתינת הרפיון מה שנדרש מאיתנו הוא ה ר צ ו ן.

 

הרב כהנמן ופוניבז'

אור דניאל: שני בחורים הגיעו אל העיר הקטנה בני ברק לעת ערב ועם בואם חלה תקלה במערכת החשמל ועלטה

המקום. ראו שם את הרב מפוניבז' זצ"ל עומד ומאיר את הקרקע הצחיחה, שאלוהו אם יכולים הם לעזור לו בחיפושים, השיב להם הרב "לא אבד לי כאן כלום " שבו השניים ושאלו "לשם מה הוא מאיר את הטרשים " אמר להם "אינכם רואים? הנה לפנינו כאן על הגבעה ישיבה שלומדים בה שבע מאות בחורים וכולל המונה ארבע מאות אברכים. האזינו לריתחא דאורייתא ראו איך מתפללים 'שמונה עשרה'. הנה שם נאמר שיעור כללי, ושם אומרים עתה שיחה. הציצו לתוך חדר האוכל ולידו הפנימיה. כיצד אינכם רואים?" שני הבחורים ראו זאת כחלום מוזר ומיהרו להסתלק מהמקום חלפו שנים והחלום היה למציאות ישיבת פוניבז' המעטירה מתנוססת לה בראש הגבעה. אחד משני הבחורים שפגשו את הרב מפוניבז' על גבעת הטרשים מאיר בפנסו ורואה את העתיד כחכם הרואה את הנולד, הגיע כאברך כדי להיפגש עם הרב מפוניבז' בעניין מסוים, הוא ניגש אל הרב ושאלו אם הוא זוכר את פגישתם על הגבעה לפני למעלה מעשר שנים נזדעק הרב לעומתו ושאל "וכי זה אתה אתה היית שם " ואז חיבקו ולקחו לסיור בבנין הישיבה הוא החל להראות לו כל פינה בישיבה ואמר לו "הינך רואה זו היא הישיבה שעל אודותיה דיברתי אז", האברך סבר לתומו שבסוף הסיור יתבקש לתרום לישיבה לפיכך התנצל ואמר לרב שאין באפשרותו לתרום לשמע הדברים החויר הרב ואמר לו: "האמן לי שעבור תרומה לא הייתי מבזבז עליך זמן רב כל כך, מטרת סיורנו היא שונה לחלוטין". והמשיך בהתרגשות: "הרי אתה שליח ההשגחה העליונה, אתה תספר לדור הבא כיצד נבנית הישיבה. הייתה שואה, נשארה אדמה חרוכה, לא היה מה לאכול, ומי חשב על ישיבות? והנה בא יהודי זקן שבור ורצוץ ורצה לבנות תורה הוא חלם חלומות, והכל לעגו, והנה הישיבה לפניך. אמור לי וכי אני הקמתי מבצר זה לתורה? האם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה? לך וספר להם מה זה קיום נצחי של כלל ישראל,מהו קיום נצחי של תורה.הנה, כאן רואים בחוש איך הקב"ה מקיים את הברית של 'כי לא תשכח מפי זרעו' ספר להם כיצד צמחה מתוך השואה אימפריה של תורה ".

המעשה עם הגר"י גלינסקי והקצין הבכיר בבולשת, שבא לחפש מוהל למול את בנו, וכשהסביר את הענין אמר העם שלנו קיים שלשת אלפים שנה, נכון שעתה עוברת עליו תקופה קשה, אך זה כיום המעונן, העננים יתפזרו והשמש תזרח. ואז זו תהיה גאוה להיות יהודי! אני רוצה שהבן שלי יידע לאיזה עם הוא שייך ולשם ימצא את דרכו!

לכן אנו מתחילים בספירה לקראת ההתעלות העתידה, ובסופה נקריב את לחם החמץ, סמל להיותנו בני חורין והתעלנו לדרגת אדם.

בתנחומא מובא שאונקלוס הגר לפני גיורו, ביקש מדודו עצה למסחר. אמר לו הקיסר אדריינוס תרכוש סחורה זולה שאינה מבוקשת, וכשיגיע זמנה תתעשר ותרויח. שמע והתגייר. היות ומצב ישראל בשפל, ודאי שיעלו מעלה מעלה!

הגנרל והמדים

סיפר ר' יענקלה גלינסקי על שהותו במחנה הסגר עם צמרת הצבא הליטאי, עם עוד חמישה עשר גנרלים וארבעה עשר בישופים, ושרים ופקידים בכירים. ופעם אחת לפנות בוקר ראה את אחד הגנרלים בטרם עלה השחר מוציא שקית ובה בגדי גנרל, לובש ועושה תנועות של גנרל, מחזיר את הבגדים לשקית ושב לדרגשו. למחרת שאלתיו והוא השיב: הייתי מצביא בצבא הצר, גנרל דגול רבבות נשמעו להוראותי, אני עוד אשוב לתפקידי. אני חושש שבינתיים יפעל הדיכוי האכזרי וישפיע עלי וישכיח ממני שאיני עבד אבוד אלא גנרל עטור תהילה.

זה נקרא לחיות עם העתיד! כספירת העומר לקראת מתן תורה, לקראת לחם חיטים! לזכור שממחרת השבת – יניפנו הכהן! על האדם לדעת אין יאוש בעולם כלל!

 

זה לעומת זה עשה אלוקים

סיפר הגר"י גלינסקי שפעם אחת הוזמן לבית הכנסת יבנה בת"א, ועלה באוטובוס וירד והנה לידו עצר רכב ויהודי מזוקן זועק לעברו "זה לעומת זה עשה אלוקים". יש כל מיני אנשים משונים… לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, "לעולם לא אשכח" הוסיף הלה, "הצלת לי את החיים"… הסתכלתי וראיתי – "בר'ל"!!! אכן, לאן אתה צריך? לבית הכנסת יבנה. עלה ואקח אותך, עליתי והוא אכן הסיע אותי ארבעים שנה לאחור.

היה זה בשנת תש"ו. כשהסתיימה המלחמה. שוחררנו מסיביר והיינו במחנה פליטים בברלין. היו שם ניצולי מחנות השמדה – צל אדם, אנשים שאיבדו את כל רכושם, משפחתם, עסקיהם, בתיהם – הכל. יום אחד פנה אלי צעיר יליד גליציה, ממשפחה מפוארת של חסידים. "יענקל – איך ממשיכים?"!!!

אמרתי לו שמע מאמר חז"ל, חז"ל מספרים על סנחריב שבלבל האומות וצר על ירושלים. גייס את כל צבאו – למעלה משני מיליון חיילים, ועליהם 185.000 מפקדים, ראשי גייסות. בדרכו סר לבית העבודה זרה והבטיח שאם יצליח יקריב לה את שני בניו. בלילה ה' שלח מלאכו והיכה את כל צבאו, ונותרו ממנו רק חמישה – סנחריב וב' בניו ושני משרתיו. בלילה אחד איבד הכל!

כשחזר לארצו עבר דרך בית העבודה זרה, ואמר את הכל הפסדתי, אך הנני מוכן להקריב את שני בני. עמדו עליו בניו והרגוהו!

ואז פניתי אליו ואמרתי – זה לעומת זה עשה האלוקים! אם יש כזה כח לטומאה שנדבקים בה נגד כל ההיגיון והסיכויים, בלי תמיהות וטרוניות, ודאי שיש כח כזה בקדושה לדבוק בבורא ללא כל הרהור וערעור!

ברל, משפחה אין לנו, רכוש אין לנו, ביגוד אין לנו, קרעים אנו לבושים, אבל הקב"ה איתנו!

אם השתכנע, לא ידעתי, והיום אני יודע. מפיו שמעתי. וורט אחד העמידו על רגליו. בנה אותו. הקים משפחה למופת, יש לו בנים ונכדים הולכים בדרך התורה!

שם אה-י-ה

לימדנו כ״ק בעל ׳ברכת אברהם׳ זי״ע: כאשר שאל משה רבינו את השי״ת בסנה בתחילת שליחותו: ׳ויאמר משה אל הא־לוקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו,מה אומר אלהם׳, ענה לו ד׳ תאמר להם: ׳אלוקי אבותיכם שלחני אליכם׳ (שמות ג׳ י״ג י״ד). [נדצ"ל אהי'ה אשר אהי'ה, אהי'ה שלחני אליכם] –

מבאר ה׳ברכת אברהם׳ עניינו של שם זה כשיהודי מקבל על עצמו מה שהיה היה, ומעתה בריה חדשה, אף שכבר קיבל על עצמו פעמים ונכשל, מקבלו הקב׳׳ה ברצון. רק תאמר "אהיה" – טוב מכאן ואילך!

מלמדתנו התורה הקדושה בעניין שבעת ימי המילואים שפרקו והקימו כ״א פעמים בגימטרייה השם הקדוש ׳אקיה׳, המסמל את התקווה של היהודי בכל המצבים בזמני האור או ח״ו החושך,

לא להתייאש אלא להקים את עצמך ולקבל מחדש עול מלכות שמים!

שבע יפול צדיק – וקם!

 

אך בנוסף יש בסיפור מכונן זה תמרור דרך ותובנה לחיים: ״לא להיבהל משינויים״.

בנית משהו בחיים והנה משהו השתבש, אל נא תיבהל לפרקו אם זה מה שנכון לעשותו כעת! ואם לאחר מכן צריך לבנותו שוב – בנה שוב! העיקר לא להיות מקובע, חיי האדם הם דינאמיים ותנודתיים.

יש תקופות של ״עת להרוס״ ויש של ״עת לבנות״. תפקיד האדם בעולמו היא בניית אישיותו ע״י התמודדות במצבים משתנים. וביותר מכך אפילו אם הפירוק נגרם בשגגה או בזדון ע״י חטאיו ובנינו שלו נחרב, אל לו להישבר ולחדול אלא לאסוף עצמו לשוב ולבנותו מחדש.

[נמסר בפ' בראשית תשס"ט] המעשה באדמו"ר מאוז'רוב בעל האש דת שפעם אחת נכנס אליו יהודי שהיה מנהל קהילה ובית כנסת עם רב גדול והכל התנהל למישרים, עד שלאחרונה נכנסו מתפללים חדשים שהחלו לערער על אמינותו, יושרו, מסירותו ועוד.

שאלו הרבי- "מה אני עושה באמריקה"?

הלה לא הבין. הסביר הרבי הרי כשבאתי לכאן לא היה כאן כלום. שממה רוחנית, אז מדוע הגעתי?

והרב ענה. סבי היה השלישי לשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר. אבי התמנה לאדמו"ר, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה וארגנתי שיעורי תורה. הוצעו לי רבנויות בערים גדולות אך סירבתי. פרצה מלחה"ע הראשונה, הרוסים נכנסו ושללו ובזזו והרסו ושרפו הכל. חזרנו לעיירה והאצתי בתושבים להחל מחדש. במחלת דבר שפרצה איבדתי את אשתי ושלשת ילדי.

באותה שנה נפטר גם אבי. ירשתי את האדמו"רות. הוקם ביהמ"ד וישיבה, בניתי ביתי מחדש.

באוז'רוב התגורר דוד קשיש קרוב משפחה והתקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו ואף האדמורו"ת…הם היו מיעוט מבוטל. אולם רק הרחתי ריח של מחלוקת וברחתי כל עוד רוחי בי. עד לאמריקה. שלא יפתוני לחזור.

והיום אוז'רוב שוב חרבה. הנאצים פלשו לעיירה, העמידו את היהודים כצופים משני צידי הכביש והוציאו את הרב הקשיש מביתו עקרו את הארון קודש ובו ספר התורה, והעמיסוהו על גבו והריצוהו בלעג ובשחוק עד שכרע כשל ונפל ונקבר תחת ארון הקודש. הי"ד.

שמע לקולי שוב לביתך חשוב על הסיפור. מחר נדון בו שוב.. למחרת הגיש הלה את התפטרותו.

החזון איש

המעשה עם החזו"א ואדם שאמר לו שהוא התייאש ממצבו, אמר לו החזו"א בדיני אבידה רק בעלים יכול להתייאש, אתה לא "בעלים" על המצב שלך, אין לך סמכות להתיאש!!

 הוספנו מעשה עם הרב מנדל

הוא שכב על דרגש הברזל שבמחנה העבודה, גבו היה שפוף ומשקלו לא עלה על 30 קילוגרם. כל זה שיווה לו מראה של שלד. יהודים רבים נאלצו מכורח המציאות המרה, ללגום את טיפות המרק הטרף על מנת להחיות את נפשם ולשמור על צלמם, אך הוא, הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ״ל, לא הסכים אף לטעום ולו טיפה אחת.

כעת, הוא כבר היה חלש עד מוות, והרגיש את נשמתו עומדת על מפתן גופו, מבקשת לעלות אל על. בכוחותיו אחרונים התיישב על הדרגש וקם על רגליו כשהוא נתמך בכל הנקרה לידו, פוסע אט־ אט לעבר גדר התיל של המחנה, שם תכנן לומר את הוידוי, בתקווה שמישהו ישים לב ליהודי הנופל על הארץ ויביא אותו לקבורה.

הוא נצמד לגדר, מנסה להיתמך בה, וקרא את קריאת שמע. לפתע שמע קול הקורא לעברו: ״יהודי, יש לי משהו בשבילך״!

מעבר לגדר נראה איכר כפרי ערל, המסמן לרב חיים משה הצעיר, שיש לו כיכר לחם המוצנע תחת למעילו. ״אתה רוצה לקנות״? שאל אותו הכפרי. ״כן״ הנהן הרב אך המשיך בלחש, כי אין לו פרוטה.

״תחפש בכיסים״ אמר לו הגוי, והאברך עשה כצוויו, על אף ידיעתו כי כיסיו התרוקנו עוד לפני בואו למחנה, על ידי החיילים הנאצים. אבל הוא טעה.

בתוך הכיס התגלתה מטבע שחוקה. הוא הוציא את הפרוטה מהכיס והראה אותה לגוי כשואל, אם היא מספקת את רצונו?

הכפרי הנהן והורה לו לזרוק אליו את הפרוטה. לאחר מספר שניות, הועבר כיכר הלחם לידיו הנרעדות של הרב חיים משה מנדל זצ״ל הצעיר, והוחבא היטב בצריף.

הרב מנדל פתח את העיתון שעטף את הלחם וגילה בו כותרת מרעישה ומשמחת, המספרת על כך שהקץ למלחמה קרב תוך שבועות מספר. הוא נטל ידיו, שבר חתיכה מהלחם, והרגיש תוך מספר שניות, איך כוחותיו שבים אליו. אחר שסיים לאכול כזית מהלחם בירך ברכת המזון. על דרגש סמוך שכב יהודי צעיר נוסף שגסס. הוא סימן לו לגשת אליו כדי לומר איתו קריאת שמע. הרב מנדל לקח כמה פירורים מכיכר הלחם, הרטיב אותם והכניס לתוך פיו הקמוץ של היהודי הגוסס.

הלחם שניתן לו היה כטל חיים. הוא לא התייבש ולא ניגמר במשך שלושת חודשי המלחמה האחרונים, והציל מדי יום יהודים נוספים ממוות ברעב.

לפני שעזבו את המחנה, פנה הרב זצ״ל לחברו ושאל: ״זוכר שאתה כבר רצית שאגיד עימך וידוי?״

״אני זוכר ששמת לי משהו בפה וקמתי לתחיה״ ענה לו.

הרב חיים משה מנדל זצ״ל הוציא את כיכר הלחם ממעילו והראה לו את הלחם בשלמותו.

״מזה שמתי לך פירורים וקרה הנס״. כעת,

לאחר שהתגלה דבר הנס,סרה הברכה ממנו ונעלמה. הרב מנדל זצ״ל אכל מהלחם, ולראשונה מזה שלושה חודשים, בהם אכלו עשרות יהודים מהלחם השלם והתאוששו לחיים, הלחם ניגמר. [קול העיר פ' חוקת תשעב].

דבר זה למדנו גם במגילת רות

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים:(רות א,יב)

ובמדרש אמר אילו הייתי הלילה לאיש. וגם הייתי, ילדתי בנים, הא אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים,

חז"ל פירשו הכתובים על פי מה שכתוב שאישה ששהתה בלא בעל עשר שנים שוב אינה יולדת,

והקשו הלא בת רב חסדא שהיתה אלמנה עשר שנים וילדה אח"כ?

והשיבו שהיתה דעתה להנשא ואז תוכל להוליד אף ששהתה בלא בעל עשר שנים, 

והנה פה כתיב וימת אלימלך וגו' וישבו שם כעשר שנים, נמצא שהיתה נעמי אלמנה אחרי מות בעלה עשר שנים, ובזה לא יתכן עוד שתלד בנים רק בא' משני אופנים, 

א) אם כל ימי אלמנותה לא התיאשה מלהינשא והיתה

דעתה להינשא שבזה תוכל לילד גם אחר עשר שנים.

ב) או גם אם לא היתה דעתה להינשא יש אופן שתלד בנים, אם תינשא בלילה הזאת דוקא, שלילה זו היה הלילה האחרון מן העשר שנים

וזה שכתוב שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, ר"ל אחרי ששהתה אלמנה עשר שנים אי אפשר שתינשא לאיש להוליד לו בנים,

אמנם אמרה כי אמרתי יש לי תקוה אם בכל משך העשר שנים שישבתי אלמנה "אמרתי תמיד שיש לי תקוה להינשא" ולא התיאשתי מן הנשואין, שבאופן זה תוכל להוליד גם אחר עשר שנים,

והצד השני הוא גם הייתי הלילה לאיש, אם אנשא לאיש בלילה הזאת שהוא הלילה האחרון שבתוך עשר שנים ועל זה אמרו במדרש אילו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, ר"ל דוקא בלילה זאת, אז אשאלכם הלהן תשברנה וגו': 

הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְקֹוָק.(רות א,יג)

העומר – עידוד לעתיד

"והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת [ממחרת י"ט ראשון של פסח] יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. והקרבתם מנחה חדשה לה' ".(ויקרא כג יא-טז)

רש"י מסביר – מנחה חדשה היא המנחה החדשה שהובאה מן החדש.

ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר, ואם כן זו כעת אינה חדשה?

אלא מנחה זו אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים, ומנחת הביכורים יש בה מלחם חיטים חמץ.

תורה מלשון הוראה. כתב ספר 'שם משמואל' רעיון נפלא.

לכל אדם ישנן תקופות של גאות ושפל. ימי אהבה וימי שנאה.

לחם חיטים, שגם תפח והוא חמץ, הוא מאכל אדם משובח. שעורים הוא מאכל בהמה. ואף מזיק לאדם.

יש בני אדם המשימים עצמם כבהמה. פרש"י שהם דכאי רוח. (חולין ה:). מה תקנתו?

אומרת התורה: ממחרת השבת – תזכרו שאתם לאחר השבת = פסח, לאחר יציאת מצרים. יציאת מצרים מלמדת שגם אם שקועים במ"ט שערי טומאה, אין לאבד תקווה. הרי לעם ישראל היו מאתיים ועשר שנות שעבוד מתוך ארבע מאות, ועוד מאה תשעים שנה לפניהם, ואין סיכוי שיחזיקו מעמד, רוחנית וגשמית כאחד. אולם הם לא הזניחו את התבדלותם ממצרים, ולא שינו שמם לבושם ולשונם, והיו להם מגילות שחיזקו את ליבם לקראת הגאולה, ונושעו.

יניפנו הכהן, לדעת שגם ממצב זה תתכן תנופה והגבהה, לאחר לקחי יציאת מצרים שעברנו.

 

פרשת חיי שרה

לדעת להקשיב גם למי שנחות ממך [ברוורמן יתד נאמן]

פרשתנו עוסקת בשליחותו של אליעזר עבד אברהם למציאת זיווגו של יצחק אבינו. חז״ל מלמדים אותנו שאותם קריטריונים שהציב אליעזר במאפיינים של האישה המיועדת ליצחק הם המאפיינים של הפרופיל המוסרי המצופה בהקמת הבית היהודי בבחינת: ״מעשי אבות סימן לבנים״ כפי שמבאר בהרחבה בעל ה״בית הלוי״ זי״ע, שבמעשיה של רבקה היא גילתה חסד ונדיבות מחד וחכמת חיים מאידך באופן הגשת החסד, עיי״ש.

מעיון במדרש נראה שיש תובנה מחכימה נוספת העוסקת במציאת שידוך. ״לעת ערב לעת צאת השואבות״(בראשית פרק כד י״א) אמר רב הונא: ״בשעה שאדם הולך ליקח אישה ושמע קול כלביה מנבחים, הוא צית ומטה אוזן לשמוע, מה אינון אמרין (בראשית רבה נ״ט סימן יב, וילקוט שמעוני חיי שרה כד,קז).

מבארים המפרשים במקום: ״כשאדם הולך ליקח אישה ושמע קול כלבים שמנבחין, ישמע מה שהם אומרים ומזה יכול לידע אם האישה טובה או רעה״.

פלאי פלאים! מה פשר הדבר להקשיב אל נביחת כלבים?! מיהו זה היודע לפענח נביחותיהם? ומה ההקשר בין נביחותיהם ל… שידוכים ?

בפשטות הדברים נראה לבאר שרב הונא מלמדנו עצה טובה הנלמדת מהנהגתו של אליעזר, בדרכו לחפש את זיווגו של יצחק. מלבד התפילה וסימני הדרך הגדולים שהציב לו מראש כדי לתהות על קנקנה של המדוברת, חיפש הוא לשמוע מה הבריות הפשוטות ביותר אומרות עליה. לכן הגיע ״לעת צאת השואבות״.

בזמן הזה יוצאות אותן שואבות שלא היו בבחינת רום הפסגה האנושית… אלא נערות היוצאות יחד לשאוב מים ובדרך העולם מפטפטות הן… ובכך יש דימוי קל לנביחות… ומשם לעיתים ניתן לקבל אינפורמציה חשובה מאוד אשר לא תשמע בדרגות הגבוהות… ומדוע אינפורמציה של שואבות אלו חשובה היא ?

נראה לבאר זאת על פי מעשה: יהודי חשוב ניגש אל מרן הגר״ש רוזובסקי זצוק״ל לברר על תלמידו. שאל על דרך לימודו, היקף ועומק התמדתו ושקידתו. במקום לענות תשובה שאל אותו מרן מדוע הוא זקוק לאינפורמציה. חייך האיש וענה: מפני שהציעו אותו לבתי.

מרן התפלא למשמע התשובה ואמר: אני מסגנון שאלותיך חשבתי שאתה מחפש מגיד שיעור לישיבתך או רב בקהילתך… אך אם אתה מחפש שידוך לבתך, היה עליך לשאול גם על ה״אדם״ שבו, על אישיותו המוסרית והאנושית. על יחסו לחבריו, התנהגותו בחדר האוכל: האם הוא מודה לטבחית? האם חדרו מסודר? האם הוא מתחשב בסובבים עמו? האם הוא אומר מילה טובה למנקה? וכו'. הלא בתך לא אמורה להיות חברותא שלו בסוגיות הש״ס, כי אם חברותא לחיים בניהול משותף של בית לשכינה.

כשעוסקים בבירור על אישיות האדם בדרך להקמת בית יהודי, עלינו להאזין גם לשולי החברה, כפי הנאמר בגמרא ביומא(פ״ו): ״אביי אמר כדתניא (דברים ו, ה) ואהבת את ד׳ א־לקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת״ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו! וכמה מכוערין דרכיו!״.

רואים כאן את החשיבות הרבה בקביעת אישיות האדם ב״מה הבריות מדברות עליו״. תלמיד חכם לא מקבל את החלטותיו כדי למצוא חן בעיני הבריות! אלא מעשיו, פעולותיו והשקפותיו הם אך ורק בהשקפת התורה הצרופה! וזאת הוא עושה ע״י ״קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים״, אלא שהגישה והיחס שלו לזולת, גם לשולי השולים של החברה הם בנחת, באמונה וביושרה, ובכך הוא זוכה ששם שמים מתאהב על ידו. ועל כן כשעוסקים בבירורים על אישיותו, עלינו להאזין לגדול ולקטן כאחד.

וכך מלמדנו שמעון בן עזאי: ״הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה אין לך דבר שאין לו מקום״(מסכת אבות ד, ג׳). אדם הזוכה להעריך ולהתייחס לכל אדם באשר הוא, הוא אשר זוכה להיות ״ישראל אשר בך אתפאר״. כזו הייתה רבקה אמנו אשר חסדה וחכמתה גרמו לכך שהתאהב שם שמים על ידה.

רשת ענקית בשם חברת ״פנקייק״ – על מאות סניפיה בארה״ב, נקלעה לקשיים כלכליים ועמדה בפני פשיטת רגל. כמוצא אחרון החליט נשיא החברה לבקש את עזרתה של חברת ייעול לבדוק כיצד ניתן לחסוך בעלויות. המאמן מחברת הייעול הציע לעשות יום גיבוש לכל עובדי הסניפים, כאשר בסוף היום יתקהלו לקבוצות קטנות, לצורך ״סיעור מוחות״.

עובד שייתן רעיון אשר יתברר אצל רואי החשבון של החברה כרעיון חסכוני, יזכה בפרס של עשרת אלפים דולר כך באמת היה.

באחת הקבוצות, עובדת ניקיון פשוטה, הצהירה ואמרה: ״אני עובדת בסניף כבר עשר שנים ושמתי לב לתופעה בזבזנית מאז שאני בעבודה!״

הנוכחים הנהנו בראשם בתימהון, אך העובדת הזוטרה המשיכה: ״כחלק מהשירות של הסניף, כל אדם החפץ בפנקייק (מין חביתייה) מקבל יחד גם כמה צנצנות ריבה. כשאני מפנה את האשפה שמתי לב שרוב האנשים זורקים את הצנצנות המלאות ריבה לפח! לא חבל? אולי כדאי לבקש עבור כל צנצנת כמה סנטים ובכך לחסוך ואולי אפילו להרוויח״.

רואי החשבון בדקו את הנתונים ואכן גילו שזו תופעה- החוזרת על עצמה בכל הסניפים. חישוב מהיר גילה שאם החברה תבצע את הרעיון אותו הציעה עובדת הניקיון – יחסכו בשנה מיליוני דולרים!

חבר השופטים קבע שהעובדת כמובן תזכה בפרס!

בטקס חגיגי קיבלה העובדת את הצ׳ק השמן מידיו של הנשיא לקול תשואת הנוכחים, אך… מיד עם קבלת הצ׳ק הבהיר לה נשיא החברה: ״מרגע זה את מפוטרת!!״ היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות… מדוע? ־ שאלה העובדת. ענה לה הנשיא: ״את סיפרת שכבר עשר שנים את מבחינה בתופעה בזבזנית בחברה, ורק היום את מדברת?!״

״אתה לא מתבייש לדבר כך?!״ – נעלבה המנקה, ״הרי רק היום הואלת בטובך ׳לרדת אל העם׳ ולהיפגש עמנו – העובדים הפשוטים. לו ביום רגיל הייתי מעוניינת לדבר עמך, היה לי סיכוי?! שנינו יודעים שלא! הייתי ממתינה לא עשר שנים, אלא שלושים שנה… אפילו כדי להיפגש עם מנהל הסניף שלי אני צריכה להמתין שנה. גם אם נניח שאפגוש אותו״, המשיכה ברצף, ״נראה לך שהוא היה מתייחס אלי? הרי מי אני בסך הכל, פועלת שחורה שעושה עבודה שחורה״״.

נשיא החברה הסמיק במבוכה למשמע דברי התוכחה של המנקה וביקש להתנצל בפניה ואמר: ״היום למדתי ממך כלל בהצלחה בעסקים: אם ברצוני להצליח בעסקים עלי להקשיב גם לעובד הזוטר ביותר, לפתוח את דלתי ולהיות אוזן קשובה לכולם. כי יש אינפורמציה חשובה שיכולה להגיע רק מאחרון העובדים, ידיעות חשובות ששום חברת ייעול לא תוכל לספק לי. התנצלותי, ראי את פיטורייך כמבוטלים!״ סיים האיש.

 

פרשת חיי שרה

מעלת הקרב אל הצדיק [מתוק האור על מגילת אסתר עמ' 500 בשם הגר"א קרלינשטיין]

עפרון אומר לאברהם ד' מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא? מיד וישקל אברהם לעפרן את הכסף. מדוע כאן נכתב בלא ו'?

חז"ל אומרים: נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ: (משלי כח, כב)

זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של אברהם, ולא ידע כי חסר יבואנו, שחיסרתו התורה ו'. (בר"ר נח-ז)

ותמוה – וכי אכפת לעפרון חסרון ו'?

סיפר ר' משה סולוביציק מציריך שלאחר התמוטטות בריה"מ ייסד במוסקבה ישיבה שנקראה תורת חיים, וצעירים רבים נהרו אליה. היה שם בחור עם שאיפות גדולות אך לא הצליח להתקדם. כשראו שהוא הגיע למיצוי יכולותו, דנו האם יש טעם שימשיך בישיבה. כששמע הבחור את הנידון, פרץ בבכי. נפשי חשקה להדבק בתורה הקדושה! שאלוהו, אך מה יש לך מכך? והוא פתח בסיפור.

בתקופת השלטון הסובייטי, הקג"ב היה שולט ללא מיצרים, וכל האזרחים חיו בפחד מתמיד. פעם אחת ישבתי במסעדה ולגמתי קפה, ולפתע נכנסו המשטרה החשאית ועצרו את כולם. התברר שהיו שם אנשים שפעלו פעילות חתרנית, והם היו בטוחים שכל באי בית הקפה קשורים לענין. הם חקרו אותי במשך שבועות ארוכים שהפכו לחודשים עד שנאלצו לשחרר אותי. הבנתי שלשיטתם ברגע שהייתי בחברת אנשים כאלה, הגם שאין לי קשר איתם, זה מחבר אותי אליהם.

המשיך הבחור והסביר לרבנים שלא הבינו את הקשר לענין, הביטו, יום יבוא וישראל יזכו לגאולה, ומי יזכה למקום של כבוד? מי שדבק בתורה. אני גם ארצה להיות ביניהם, אך השומר יעצור אותי ולא יתן לי להיכנס. הוא יבחן אותי ופי יאלם. לא למדתי. ואז אומר לו שאני בעבר נכלאתי בעבור שהייתי בסביבה של עוברי חוק, ואם כן מרובה מדה טובה פי חמש מאות על מידת פורענות, וכאן בישיבה הייתי בחברת לומדי תורה, ההסתופפות בצילם חיברה אותי אליהם. מה שנכון אצלם נכון גם אצלנו!

לאחר שסיים הבחור, שאלת המשכו בישיבה לא עלתה עוד על הפרק.

 

הגוי השפל – עפרון, הייתה לו הזדמנות להיות מחובר לנצח לאדם הענק – אברהם אבינו, הוא יכול לתת את חלקת שדהו לאברהם, ולהתחבר לצדיק. אך הכסיל הזה לא עמד בפיתוי, וביקש תשלום מלא. על ידי זה ניתק עצמו מן הצדיק לנצח.

הדבר נרמז באות ו' שנחסרה משמו. אות ו' מסמלת חיבור, אני ו' הוא, הו' נחסרה לרמז שנחסר לו החיסרון לצדיק!

 

מכאן מהרב נבנצל מחומש במדבר:

מה שיש להבין מדוע חז"ל מכנים אותו רע עין, והרי בסה"כ לא התחבר לקדושה, הוא לא עשה דבר רע?

אלא אומר הרב נבנצל אנו למדים מחז"ל שאי התקרבות לקדושה, אי התדבקות בצדיק, כמוה כריחוק, שהינה חז"ל אומרים שמי שיש לו ביהכ"נ בעירו ואינו נכנס להתפלל נקרא שכן "רע". הגם שהוא פאסיבי. הוא "רק" לא בא להתחבר. די בכך שיחשב לרע. עפרון רע עין. יכולת להתקשר לצדיק ולא התקשרת.

 

הנה זה מה שקרה עם לוט. כשלוט התחבר עם אברהם אבינו, "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים". לשם מה ציינו ההולך את אברם, והרי לפני כן הוזכר ויעל אברם ממצרים ולוט עמו הנגבה? אלא לומר לנו "מי גרם לו זאת [שהעשיר?] הליכתו עם אברהם. [פס"ר ג-לו]. הרי שהחיבור לצדיק מועיל לאדם אפילו בחומריות!

 

ומה נגרם ללוט בשל פירודו מן הצדיק?

כאן היו התוצאות הרות־אסון: ״ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו״ (בראשית יג, יא) – דייקו חז׳׳ל: מדוע לא נאמר ׳ויסע לוט מקדם, למזרח, בו שכנה סדום? – אלא מכאן, שלוט הסיע עצמו ״מקדמונו של עולם, אמר: אי־אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״ (בראשית רבה מא, ז). למרות הפשט, חייבים לפרש שלוט לא אמר זאת בפירוש, שהרי המשיך להכניס אורחים ואפילו במסירות־נפש. ואם תאמר שזוהי מצווה שכלית שגם מי שאינו מאמין בה, מקיימה, אבל הרי גם אפה אז מצות, מצווה שלא היה לה כל טעם הגיוני באותה תקופה, אם כן ודאי, שהמשיך להאמין באלוקי אברהם. אלא שכוונת המדרש היא זו: מי שעוזב את בית החסד של אברהם, ובוחר ״חברותא״ כסדום הרשעה – אות היא שפנימיותו זועקת: אי-אפשי באברהם ובאלוקיו! עובדה שהמשיך לגור בסדום, אף לאחר שבתו הומתה במיתה אכזרית ב״אשמת״ עשיית חסד (פרד״א כה). והוא שאומרות הבריות: אמור מי הם חבריך – ואומר לך מי אתה. (בשיחות לספר בראשית עמ' פב, מבואר מדוע יש בעצם עזיבת אברהם, משום התנתקות מאלוקיו. ושם בעמ' קטו, הסבר בכיוון נוסף).

נטישת חברתו של אבי החסד, לטובת ההטבות הכלכליות המפתות של סדום – זו גרמה לקרע תהומי בינו לבין אברהם, קרע, שלא התאחה אף עם חידוש הקשר, בעת שהציל אברהם את לוט מן השבי.

ומניין שקרע זה עומד בתוקפו גם כיום? – מן ההלכה שהזכרנו לעיל: עמון ומואב, צאצאי לוט, אינם רשאים להתחתן בצאצאי אברהם עד עולם! פירודו של לוט מאברהם – הפריד את בניו לנצח מבני אברהם.

 

ומעניין: שכאשר מתארת הגמרא את חלקם של עמון ומואב בחורבן הבית, היא נוקטת ביטוי השייך לנושא שלנו: עמון ומואב, שכניה הרעים של ירושלים היו! (סנהדרין צו:). שכנות רעה, שהתבטאה בכך שעודדו את נבוכדנצר לעלות על ירושלים.

בתחילה היה לוט שכן רע, שלא התקרב לאברהם, כעפרון שיכל להתקרב ונשאר בחוץ, ולבסוף – בניו – כבר הולכים ומזיקים, כשכנים רעים ממש. וכפי שמבאר המהרש״א בהסברו לגמרא זו, את החומרה שיש בשכן הרע: כיוון שהוא כה קרוב אליך – מביט מן החצר, דרך החלון, שומע את קולך וכו׳ – הריהו מבחין בכל נקודת־תורפה שלך! נבוכדנצר חשש לתקוף את ירושלים מפחד אלוקי ישראל – אך עמון ומואב, השכנים ממזרח, אימצו את לבו בידיעות על הנעשה בממלכת ישראל הסמוכה: הם דיווחו לו על מצבם הרוחני הירוד של ישראל, ואף ציטטו לו פסוקים מדברי הנביאים, המבשרים את חורבן ירושלים!

צא ולמד, עד כמה הרת־אסון יכולה להיות החלטה בודדת, באשר לעתידו של האדם: ההחלטה להיפרד מאברהם, גרמה ללוט ולזרעו אחריו נזק נצחי! נזק שאיננו הפיך!

עלינו לקרב רחוקים – אך בזהירות!

ובמאמר המוסגר: כיצד זה דורשים מחד גיסא, שאברהם יפרד מלוט, ומאידך, דורשים מלוט להישאר בבית אברהם?…

– התשובה פשוטה: הטוב ביותר היה, שלוט ישאר בבית אברהם, יושפע לטובה וישפר את מעשיו. ואכן, מצאנו בחז״ל ביקורת על אברהם, אבי המחזירים בתשובה, שלא חיזר דיו אחר לוט להשיבו בתשובה: ״לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק!!״ (בר״ר מא, ח). ואם תאמר: וכי אברהם אשם, בכך שלוט אינו משפר את מעשיו? הלא שכינה פרשה ממנו בגלל לוט, ובחז׳׳ל (שם) מובאת אפילו דעה, שהכעס היה על שאברהם מתחבר ללוט!…

– עונה מורנו הרב דסלר זצ״ל, בשיטתו הידועה שאין מחלוקת בין דעות שונות באגדה: אמנם בקרו את אברהם על שאינו מקרב דיו את לוט, ומאידך, שכנותו של לוט פגעה ברוחניותו של אברהם, ולכן היה חייב להיפרד מלוט.

הפיתרון, הוא תמיד באדם עצמו: אברהם היה צריך להעלות את דרגתו הרוחנית האישית, וכך לא היה לוט משפיע עליו לרעה! (״מכתב מאליהו״ ב, עמי 168).

ואגב: שמעתי דיוק יפה בדברי האונקלוס, על הפסוק בו מציע אברהם ללוט להיפרד: ״…הפרד נא מעלי: אם השמאל ואימנה, ואם הימין ואשמאילה״ (בראשית יג, ט). אונקלוס בחר לפרש את הדברים, ולא להסתפק בתירגום מילולי: ״אם את לצפונא – ואנא לדרומא, ואם את לדרומא ־ ואנא לצפונא״. ומדוע? – להדגיש שלמרות שאברהם נפרד מלוט, הוא חרד לגורלו הרוחני, ומציע בפניו שתי הצעות בלבד: לצפון או לדרום. אך לוט – בחר בדווקא באפשרות השלישית: למזרח, לסדום… והנה למרות זאת, נתבע אברהם על שהיה בכוחו לרומם את לוט. נמצא, שאין בדברינו פטור מלתקן עולם במלכות ה׳ – אלא שצריכים אנו הכנה הגונה, ועמה: זהירות כפולה ומכופלת, לבל ניפגע בעת עשיית המצווה. וכמאמר החסידי: מטאטא, מנקה את כל העולם ־־ אך הוא עצמו מתלכלך.

תיקון פירודו של לוט ־־ ברות!

מי מצאצאי לוט, הצליח לאחות – ולו לעצמו – קרע זה שבין לוט לאברהם?

רות המואביה. שהרי מקובלנו: בנקודת הקלקול, שם יש לתקן. ואם לוט קלקל בפירוד מן הקדושה, הנה באה בת בתו ומתקנת בדבקות בקדושה! וכפי שנקרא בחג השבועות במגילת רות: ״…ורות דבקה בה״ (רות א, יד). ברגע שניתקה את קשריה עם מואב, עם בית המלוכה של אביה, ודבקה בקדושה, בנעמי – זוהי תשובת-המשקל לפירודו של אבי-אבותיה מן הצדיק! ובעוד לוט עוזב את הקדושה עבור ״שיפור״ מצבו הכלכלי(שכבר כלל ״צאן ובקר ואהלים״, כמתואר בפסוק…) – הנה מתקנת נכדתו בדבקות בקדושה, אף במחיר עוני ושפלות מתוך רצון עז, לדבוק בקודש ויהי־מה! אפילו אם תיאלץ בת־המלכים, ללקט שיבולים עם הנמושות.

ערפה: ההחמצה הקשה ותוצאותיה

ואגב, ממש בנקודה זו בה תיקנה רות, יש הוכחה נוספת לנזק הנצחי שממיט אדם על עצמו, בהחליטו להיפרד מן הצדיק: גם ערפה, כרות אחותה, רצתה לדבוק בנעמי בכנות, שהרי בכתה ועיניה זלגו דמעות. אך בסופו של דבר – נשקה לחמותה וחזרה לאחוריה. וידוע, שהלכה וחברה לפלשתים, ובשכר ארבע הדמעות שהזילה בפרידתה מנעמי (״ותבכינה עוד״ ובכל פעם שתי דמעות) יצאו ממנה ארבעה גיבורים רשעים, ובהם גלית (סוטה מב:).

ונראה לעניות דעתי, שיש להוסיף ולרדת לעומקם של דברי רבותינו: המתבונן בדברי חז"ל על לוט, מבחין שייחסו ללוט תכונות שליליות קשות לאחר שנפרד מאברהם (ברי׳ר מא, ז; נא, ט; הוריות י: ועוד). וכן בערפה: חז"ל מוסרים שביום בו נפרדה מנעמי, ירדה למדרגות שפלות ביותר (רות רבה ב, כ; סוטה מב:). בעקבות דבריהם אלה, נראה להסיק מכאן כלל בעל משמעות חשובה, עבור כל מי שזכה להתקרב לקדושה:

אדם שהיו לו רצון ואפשרות להתחבר לקודש, הרי שככל שהסיכוי היה גדול יותר וקרוב יותר למימוש-כן תגדל ההדרדרות שתבוא בעקבות אי ניצול אפשרות זו! מכיוון שלערפה היתה מחשבה אמיתית, להתחבר לצדקת כנעמי למרות כל הקשיים הכרוכים בכך; ומאחר שנכונות זו היתה כה עמוקה, עד שעיניה זלגו דמעות ־ אות הוא שבנפשה נוצרה הכנה למעשה בעל ערך גדול; למהפך של מצבה הרוחני, מקצה אל קצה.

וכאשר עוצמה נפשית כזו אינה מנוצלת לטובה- הכרח הוא שתנוצל לרעה! כוח נפשי אדיר כל כך, חייב להשתחרר ולבוא לידי ביטוי מעשי. ואם ננעלת בפניו האפשרות החיובית ־־ יתועל כוח גדול זה לשלילה.

בדרך זו הסביר הרמב״ן (במדבר ו, יד), את חובת הנזיר להקריב חטאת בתום נזירותו: כיוון שכבר זכה לעלות למעלת נזיר, וכעת נוטש הוא את מעלתו וחוזר ״להיטמא בתאוות העולם״, כלשונו – עליו לכפר על כך! בעוד שאדם מן השורה שלא עלה למדרגת נזיר – אינו נתבע להגיע למדרגה זו.

וכן הוא בלוט: מי שכבר היה קשור לצדיק כאברהם, מי שיישם בפועל ובמסירות־נפש מאורחות חייו של אבי החסד, וכעת בחר להינתק מן הקדושה – בו־ברגע מתרחש בנפשו מהפך מהותי וקוטבי: כל כוחות הנפש שנוצלו עד כה להתעלות בקרבת הצדיק, ינוצלו מעתה לרעה, בהשראת שכנותם השלילית של אנשי סדום, הרעים והחטאים.

 

פרשת חיי שרה

שלוחי מצוה – כיצד ניזוקו?

בענין מיתת שרה ושלוחי מצוה אינם ניזוקים [מתוק האור]

שכרם של שלוחי מצוה בזה ובבא. לספוד לשרה ולבכתה (בראשית כג, א-ב)

נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה. [רש"י].

שלוחי מצוה אינן ניזוקין

הגמרא (פסחים ח,ע"א) אומרת שאדם המתעסק רק בבדיקת חמץ ולשם כך מחפש בחורים ובסדקים אינו צריך לחשוש מנחשים ועקרבים שכן ישנה הבטחה ששלוחי מצוה אינם ניזוקין.

והנה, אחת המצוות הגדולות שהיו בעולם היא מצות העקידה, אשר עד היום אוכלים ישראל את מתן שכרה. ואם כן, הקשה רבי חיים קנייבסקי שליט"א איך יתכן שמיד לאחר שקיים אברהם אבינו מצוה גדולה כזו נפטרה שרה כששמעה על כך והוא נשאר אלמן? כיצד אפשר להבין שדוקא בעקבות מצוה כל כך גדולה הוא ניזוק? איך מסתדרים הדברים עם ההבטחה על כך ששלוחי מצוה אינם ניזוקים?

השאלה מתחזקת עוד יותר לפי דברי הגמרא (שבת קיח ע״ב) ״ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתי מצוה״, ופרוש הדברים: הלואי ואזכה למות בדרך לעשיית מצוה.

ומקשה רבי חיים: כיצד יזכה למות בדרך לעשית מצוה, הרי כתוב ששלוחי מצוה אינם ניזוקין?!

שאלה דומה מתעוררת גם על דברי הגמרא (חולין ז, ע״ב): ״דם נקוף מרצה כדם עולה״, כלומר: אם אדם קבל מכה בבוהן יד ימינו, ולאחר מכן, עוד לפני שנתרפאה ידו, הוא מקבל באותו מקום מכה נוספת – היא כואבת לו מאד, דבר זה מרוצה לפני הקדוש ברוך הוא כמו דם של קרבן עולה. אמנם, כבר אלפים שנה לא זכינו להקריב קורבן עולה, אך מי שמקבל מכה בבוהן יד ימין פעם שניה, ״והוא דקא אזיל לדבר מצוה״ – הוא עסוק במצוה, זה מרצה לו כאלו הקריב עולה. נתאר לעצמנו אדם שבונה לו סוכה, ובטעות הוא דופק עם הפטיש על האצבע שלו במקום על המסמר, ואחר כך שוב מכון ושוב מחטיא את המטרה, ומקבל מכה באצבעו – זה מרצה כקרבן עולה. אך לכאורה איך קיימת מציאות כזו? כיצד יכול להיות שאדם מקבל מכה מפטיש תוך כדי שהוא עסוק בבניית הסכה שלו, הרי נאמר שלוחי מצוה אינם ניזוקין?!

מתי נזיקין שלוחי מצוה?

לפני זמן מה, קרה מקרה טראגי בפתח תקוה. יהודי אחד בקש מחברו שיסיע לו להחליף גלגל ברכבו התקוע. מיהר החבר לעזר לו, ותוך כדי מעשה החסד, הוא נהרג מפגיעת משאית.

גם כאן יש לתמוה: כיצד יתכן שלמרות ההבטחה של שלוחי מצוה אינם ניזוקין, אנו רואים במציאות שפעמים רבות שלוחי מצוה, אכן, ניזוקין?!

מבאר רבי חיים קנייבסקי: אם נגזר על האדם בראש השנה שתהיה לו שנה טובה ללא צער וללא נזק, והוא ילך לקים מצוה, ואפילו כזו הכרוכה בסכנה, הוא לא ינזק ממנה. אך אם נגזר על האדם בראש השנה שבשנה זו הוא יצטער, יתכן והוא יקבל את הצער תוך כדי עשיית מצוה.

לדוגמא: לאדם שנגזר עליו שבשנה זו יפול פטיש על ידו, קימות כמה אפשרויות לקבלת הגזירה הזו: אם אינו זכאי, כאשר יעבור ברחובה של עיר, יפיל פועל פטיש על ידו ממרומי הפגומים ויגרם לו צער. אך אם הוא זכאי, הוא יקבל מכה כזו תוך כדי בנית סוכה, כאשר הוא מוסר את נפשו על קיום המצוה.

כמו כן, אדם שנגזר עליו למות, יכול למות בכל מיני מצבים ובכל מיני מקומות, שבחלקם אינם נעימים בעליל. אך אם הוא זכאי, ימות בדרך למצוה, והדבר יחשב לו שמת בעבור המצוה. כלומר: המצוה לעולם לא תהיה הסיבה לגרום לאדם צער או נזק, אלא שכאשר נגזר עליו, ממילא, צער או נזק, זוהי זכות בעבורו שיקבל צער זה בעת שהוא עסוק במצוה.

לפי זה מתורצת השאלה שנשאלה: כיצד יתכן שאדם יקבל מכה תוך כדי עשיית מצוה? משום שנגזר עליו שיקבל מכה, והוא זכאי לקבל אותה תוך כדי קיום מצוה. וכן אומר רבי יוסי, הלואי שכאשר יגיע זמני למות יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, כלומר: אמות בדרך לקיום מצוה. ובאופן דומה – שרה אמנו היתה גדולה כל כך, עד שהקדוש ברוך היא זיכה אותה למות תוך כדי קיום המצוה הגדולה ביותר בעולם – מצות עקידת יצחק, וכן על אברהם נגזרה הגזרה שיתאלמן, אך בגלל צדקותו זכה לקבל את הגזרה בעקבות מצות העקדה.

בבני ברק חי יהודי יקר שהיה נהג אוטובוס. האיש קיבל התקפת לב, ומכיון שלא היה רשאי לעבוד יותר, ישב בביתו. ככל יהודי כשר היושב מכורח הנסבות בביתו, החל ללכת לבית הכנסת ולשמוע שעורי תורה בקביעות, ולאחר מכן החל לחלק תה ועגות למתפללי בית הכנסת, ושימש בתפקיד שמש בית הכנסת. יום אחד, באמצע חלוקת השתייה, צנח האיש תחתיו ומת. הלויתו יצאה מתוך בית הכנסת וערכו לו הספדים בתוך בית הכנסת, כפי שנוהגים לעשות לתלמידי חכמים גדולים ולראשי ישיבות!

בדרך כלל, אנשים פשוטים אינם זוכים לכבוד כה גדול, אך אותו יהודי זכה למות בתוך בית הכנסת תוך כדי עשית מצוה ולכן זכה במותו לכך.

הרבנית קרלנשטין מאשדוד נפטרה בתאונת דרכים, כאשר היתה בדרכה לסמינר ללמד את בנות ישראל.

תחלת הקמתו של ״בית יעקב" היתה רצופה בהתנגדות, והיו רבים שציטטו את דברי הגמרא שכל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות.

אולם כאשר שלחו לשאול בנדון את החפץ חיים: הוא אמר: ״אוי לי, דבר כה גדול נעשה בעולם, ואני לא הייתי שותף לכך?״

ההשכלה האיומה הביאה לכך ששום בת לא ניאותה להינשא לבחור ישיבה. סיפר רבי מרדכי מן זצ״ל שבמיר ישבו בחורים בני שלושים וחמש או ארבעים, עד שהוא, אשר הגיע לשם בגיל עשרים ושלוש לא העלה על דעתו לחשוב על שידוכים, ממש כמו שבחור בר מצוה אינו מעלה על קצה דעתו לחשוב על כך…

כשפגש רבי מאיר שפירא מלובלין ברבי ירוחם ליבוביץ ממיר הוא התענין אצלו כמה בחורים מבני הישיבה כבר נישאו? – ״ארבעה״ השיב לו רבי ירוחם, וכמה תלמידים מונה הישיבה? – ״ארבע מאות״, היתה התשובה… ״בעזרת ה', תוך מאה שנה כולם ינשאו״, ברך רבי מאיר שפירא…

כאשר נסע רבי מרדכי מן לישיבה נסעו איתו עוד שלושה עשר בחורים, אשר בראותם את תנאי הישיבה, סבו על עקבותיהם והותירו אותו לבדו. כל האחרים פרקו מעליהם עול תורה ומצוות, וכאשר הגיע רבי מרדכי לביתו ב״בין הזמנים״ צחקו עליו שהוא יתחתן לבסוף עם בחורה נכה… הענין כה כאב לו, עד שסירב לחזור בתחילת הזמן לישיבה, ולבסוף כאשר חזר, לא שב הביתה במשך שלוש שנים, רק כדי לא לפגוש בהם!!

שרה שנירר במפעלה להקמת ״בית יעקב״ הצילה את העולם, עד כדי כך שכיום, מי שאינו בן ישיבה מתקשה למצוא שידוך…

אם כן, כאשר הלכה הרבנית קרלנשטין ללמד את בנות ישראל היא היתה בדרכה לקיום מצוה גדולה, ואם כן ־ כיצד ניתן להבין שנפטרה?

אלא, הסביר רבי חיים קניבסקי, אשר הגיע לנחם את האבלים – נגזר עליה למות, והיא זכתה שתהיה בדרך ללמד את בנות ישראל אמונה ומצוות.

הסבה לקבלת הפטיש בבהן…

ואם תתמה, מפני מה צריך הצדיק לקבל יסורים על אף היותו צדיק?

זוהי שאלה עתיקת יומין אודות ״צדיק ורע לו רשע וטוב לו״

שרה היתה עקרה במשך שבעים וחמש שנה, ואילו הגר, רק מתחתנת, ומיד היא מעוברת. שכן, כדי להוליד את ישמעאל אין צורך בזמן רב מדי, אך כדי לזכות ליצחק צריך שבעים וחמש שנות עקרות והרבה מאד דמעות…

איך יתכן שלשרה יהיה רע, ולהגר, לעומתה, יהיה טוב?

דוד המלך אומר (תהלים צב, ז): ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״. מהו ההבדל בין כסיל לבער?

תערוכה גדולה של כלי טיס נערכה בחוצות העיר. רוב המבקרים היו כ״בער״, הם דאגו להתבונן במטוס, להצטלם לידו. ואחר כך שבו הביתה מבלי שהבינו הרבה. אולם כאשר הגיע למקום ״כסיל״, הוא בקש מן המדריך לשאול משהו, והתענין מדוע הבורג שנמצא בכנף נמצא בצד ימין ולא בצד שמאל… ׳שוטה שבעולם׳, נענה המדריך ואמר לו, ״וכי את שאר הדברים אתה כן מבין?״….

באופן דומה מתנהג הכסיל בעולם. הוא סבור שהוא מבין הכל, חוץ מכמה דברים… לדוגמא: איך מסתדרת העובדה שאין לו, באופן אישי, כסף – עם ההשגחה הפרטית?… וכיוצא בכך.

לכן אומר דוד המלך: ״איש בער לא ידע״, הבער אינו יודע מאומה, אבל ״וכסיל לא יבין את זאת״, הכסיל שואל על עובדה מסוימת ואינו מבין ״את זאת״. ומהי שאלתו? –

עיני בשר ודם רואות צדיק ורע לו, רשע וטוב לו ואין הן מסגלות להבין את חשבונות שמים. בני אדם רואים את הרשעים מצליחים, ״בפרוח רשעים כמו עשב׳ (שם ח) – הרשעים פורחים: יש להם מכונית וולוו, נהג פרטי, משרד מפואר ומזכירה, יש להם כל כך הרבה טוב! והפסוק ממשיך: ״ויציצו כל פעלי און״ דוקא כל פועלי האון, אלו שעושים רע, מצליחים באופן מיוחד!

מדוע עושה זאת הקדוש ברוך הוא? שואל דוד המלך, ומתרץ: ״להשמדם עדי עד״, בלי העולם הבא לא תהיה להם שום זכות והם ישמדו. לרשעים אלו מגיע גהינום על מעשיהם בעולם, ואכן שמור להם מקום טוב שם… אבל, משום שמפעם לפעם הם קימו מצוות, אומר הקרוש ברוך הוא: אתן להם את הטוב בעולם הזה, כדי לסיים את החשבון בעולם הזה, ובעולם הבא הם יענשו.

ובצדיקים נוהגים להפך, מכיון שלעתים חוטאים גם הצדיקים, כפי שנאמר (קהלת ז, כ) ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אומר הקדוש ברוך הוא: אעניש אותם בעולם הזה באמצעות כמה צרות ומכאובים. הוא מכה אותו בכמה פטישים דוקא על הבוהן הימנית שלו… כדי להביא לו בעולם הבא מיד את כל שכרו.

הקושיות נובעות מקוצר ראיה

מאחר ואנו קצרי ראי ואיננו מבינים את הנהגת ה׳ בעולם, מתעוררות אצלנו קושיות ותמיהות, אולם אם רק נזכיר את קוצר השגתנו ואת מעוט שכלנו, תתבטלנה מאליהן כל השאלות, כפי שהחכים ה׳אבן עזרא׳ את שומעי לקחו, ומעשה שהיה כך היה:

פעם באו לפניו שני אנשים לדין תורה וגוללו את סיפורם. שניהם הלכו בדרך והנה הגיע למולם יהודי רעב ובקש מעט אוכל, הסכימו השנים לחלק עימו את מזונם והשלושה התישבו לסעודה, כשכל אחד מוציא משקו את מה שהיה בו. הראשון הוציא שתי ככרות לחם והשני הוציא שלש ככרות. חלקו כל ככר לחם לשלושה חלקים שוים, וכך מחמש ככרות נהיו חמש עשרה חתיכות לחם, וכל

אחד מהם קבל חמישה חלקים.

לאחר שסעדו את לבם, קם היהודי השלישי ואמר: ״יישר כחכם! החייתם את נפשי! אך אינני רוצה להישאר חייב, לכן אני מעניק לכם בזאת חמשה זהובים, חלקו אותם ביניכם כטוב בעיניכם״. והלך לדרכו.

התחילו השנים מתוכחים ביניהם. בעל שלושת הלחמים אמר: ״אני הבאתי שלוש כיכרות לחם ולכן מגיע לי שלושה זהובים, ולך שנים כמספר ככרות הלחם שהבאת״. ובעל שתי הכיכרות התנגד בכל תקף: ״הייה לא תהיה, התחלקנו בלחם בשוה וכך גם הכסף יתחלק בינינו לשני חלקים שוים בדיוק!״.

באו לפני ה'אבן עזרא', ששמע את טענותיהם ופסק מיד: בעל השלוש כיכרות יקבל ארבעה זהובים, ובעל שתי כיכרות הלחם יקבל זהוב אחד! לתמיהתם הסביר: מאחר שסיכמתם לחלק כל ככר לחם לשלשה חלקים, יוצא שבעל שני הלחמים תרם לסעדה שש חתיכות לחם, ובעל שלושת הלחמים נתן תשע חתיכות. כל אחד מכם אכל חמש חתיכות, אם כן בעל שני הלחמים תרם לאורח חתיכה אחת מתוך שש החתיכות שלו, ובעל שלושת הלחמים תרם לעומתו ארבע חתיכות מתוך התשע שהביא. ולכן, מי שתרם חתיכה אחת מן הראוי שיקבל זהוב אחד, ומי שנתן ארבע חתיכות יקבל ארבעה זהובים, והענין פשוט וברור.

אך אימרו לי – נשא אליהם את עיניו – אם חשבון שנראה כל כך פשוט אינכם יודעים לעשות, איך תרצו להבין את דרכי שמים בעולם הזה?!…

אני בגן עדן, ואתה בוכה?

רבי יהודה צדקה זצ״ל, כשהיה הולך לניחום אבלים היה מספר מה ששמע מרבי ישראל אבוחצירא, ה׳בבא סאלי׳ זצ״ל.

אחיו, רבי יצחק אבוחצירא, רבה של רמלה, נהרג בתאונת דרכים באפן פתאומי, וה״בבא סאלי״ סרב להתנחם. הוא היה בוכה בלילות, ולילה אחד בא אליו אחיו בחלום ואמר לו: ״אני בגן עדן ואתה בוכה?״

לעתים האסון הוא תוצאה של גילגולי נשמות. בהזדמנות אחרת בא רבי יהודה צדקה זצ״ל לנחם משפחה שבנם הצעיר נספה בדמי ימיו בתאונת דרכים. אמר להם: אסון כזה הוא כמו רעם ביום בהיר, כמו שנאמר ״קול רעמך בגלגל" (תהלים עז, יט). האנשים חושבים שהגלגל של המכונית דרס אותו, אבל האמת היא ״קול רעמך בגלגול", הקדוש ברוך הוא מגלגל נשמות, ולכל אחד יש התיקון שלו. והרעם הזה ־ אלו גלגולי הנשמות.

בשלשלת מלכות יהודה היו מלכים צדיקים ורשעים. אחז היה מלך רשע, בנו חזקיהו, היה צדיק גדול, אשר נעץ בזמנו חרב בבית המדרש ואמר שמי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב, והצליח להשיב את לב העם לאביהם שבשמים. בנו של חזקיהו-מנשה היה רשע, וכשעלה למלוכה הפסיק את עבודת הקורבנות. בנו של מנשה היה אמון, והוא היה גרוע אפילו מאביו – עד שהעלה שממית על גבי המזבח, ולאחר מכן נולד יאשיהו.

יאשיהו היה כקומוניסט… הוא לא ידע מאומה על בורא העולם ועל החובה לקים תורה ומצוות, כבור ועם הארץ גדל, ורק בהיותו כבן שמונה הכיר את בוראו. אך מכיון שלא ידע על מציאות של תורה בעולם, עבד את הקב״ה כפי שעלה בדעתו שיש לעובדו.

בהיותו כבן חמש עשרה ערך 'בדק הבית׳ במקדש, ותוך כדי כך התגלה לו ספר תורה. הספר נפתח בחומש דברים במלים (כח, לו): ״יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת״. התחלחל יאשיהו, החל לאבד את כל העבודה הזרה מעם ישראל והפך לצדיק גדול.

והנה בקש מלך מצרים לעבור דרך ארץ ישראל. יאשיהו המלך שאל בעצתו של ירמיהו הנביא, אשר יעץ לו להרשות למלך מצרים, על פי דברי רבו (ישעיה כו, כ): ״חבי כמעט רגע עד יעבר זעם״. אולם יאשיהו שהבין כי אין זו נבואה, אלא רק עצה טובה, החזיק בדעה הפוכה. הוא סבר כי דברי משה רבנו (ויקרא כו, ג-ו): ״אם בחקותי תלכו… ונתתי שלום בארץ״, עד שאפילו חרב שלום לא תעבר בארצכם, חלים על המצב הרוחני בתקופתו, שכן כולם הולכים בחוקותיו של הקב׳יה, ולכן סרב להרשות למלך מצרים לעבר בארץ ישראל. אך הוא טעה, ועדין היו עובדי עבודה זרה בארץ ללא ידיעתו, ולפיכך כאשר שמע מלך מצרים על סירובו להרשות לו לעבור – פתח במלחמה.

יאשיהו המלך אשר יצא לאותה מלחמה נפצע אנושות, על ידי שלוש מאות חצים שננעצו בו ועשאוהו ככברה… כאשר הבחין ירמיהו הנביא כי הוא גוסס ושפתיו נעות, נרכן לשמע מה בפיו, וכה אמר יאשיהו בדקה האחרונה לחייו (איכה א, יח): ״צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי״…

מקשה ה׳בן יהוידע׳: הלא יאשיהו היה מלך צדיק, ומפני מה הוא אומר: ״כי פיהו מריתי״? ומתרץ, שיאשיהו היה גילגול של אחז מלך יהודה שהיה מאבות אבותיו. אחז היה מלך רשע, אולם כאשר הגיע ישעיהו הנביא להוכיח אותו הוא והתבייש במעשיו והניח על ראשו סל מחורר, מעשה זה הוכיח כי יש בו בושה על חטאיו, ולפיכך זכה שיאשיהו, בדור החמישי אחריו, יתקן את נשמתו, וזאת על ידי שעשוהו ככברה, לרמז שזכה לכך משום אותו סל עם חורים…

בעיני בשר ודם אנו רואים כאן את יאשיהו הצדיק נענש במיתה משנה ובאסון נורא, אך האמת היא ש״קול רעמך בגלגל", הגלגול העומד מאחור מסביר את המהלך.

הם ירדו בתחנה הנכונה…

על אסונות של פטירת אנשים בדמי ימיהם המשיל האדמו״ר מסטרופקוב את המשל הבא: כפרי אחד שהגיע לירושלים המתין לאוטובוס קו חמש עשרה. כשהגיע האוטובוס עלה עליו, ושאל את הנהג: ״לאן מגיע האוטובוס?״

״עד קטמון – ענה לו הנהג.

– ״כמה עולה הנסיעה?״

– ״חמישה שקלים״

התיישב הכפרי באוטובוס, תוך שהוא מהרהר כי חמישה שקלים מהר נוף עד קטמון, הרי זה עסק משתלם.

במהלך הנסיעה, כשהגיע האוטובוס ל׳גאולה׳ ירדו כמה אנשים מן האוטובוס.

פתח הכפרי את החלון בסערה ואמר: ״רבותי, בשביל חמישה שקלים ניתן לנסוע עד לקטמון, למה אתם יורדים באמצע הדרך?!״… ולא הצליח להבין שהם יורדים, כי לכאן הם צריכים לנסוע…

אדם נולד, חי את חייו והנה, שוד ושבר, הוא ירד באמצע הדרך. אנשים מבכים, אם כבר נולדת יכולת לחיות עוד מאה שנים באותו מחיר… והאמת היא שאדם זה הגיע לתיקונו וגמר את תפקידו בימים מועטים, זו בדיוק התחנה שהוא צריך…

 

הוספנו – מאמר ר' יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, ושאלנו מדוע לא אחר המצוה? והשבנו שבהלוך האדם בהתרוממות הנפש לקיום המצוה. כדוגמת בחור ובחורה מאורסים שהכל ביניהם נופת צופים. וזש"ה 'וארסתיך לי לעולם', והרי מי ירצה ארוסין לעולם? אלא זה הזמן שבו יש הכי פחות מריבות וחיכוכים. הולכים לקראת הנישואין. כך ההולך לקראת המצוה הוא בהתעלות רוחנית.

הוספנו ששרה פרחה נשמתה לעומת אברהם מפני שהיה זה ניסיון לאברהם ולא לשרה, ולכן היא לא קיבלה כוחות לעמוד בו. רק השטן גילה לה מבלי רשות ה'.

 

פרשת חיי שרה

כל ימי שרה שלמים

שני חיי שרה [ארשת שפתינו שלזינגר מאמר לג]

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" וכבר עמדו המפרשים על פירוט רחב זה של "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" ורש"י פירש "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי. שני חיי שרה כולן שווין לטובה" ויש להבין מה פירוש הדבר "כולן שוין לטובה"

הנה מובא במדרש "רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור מתנמנם ביקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות" (בראשית רבה נח ג).

המפרשים הרבו לעסוק במדרש זה מדוע מכל אלפי רבבות דרשות נפלאות שיש בתורה שבעל פה בחר רבי עקיבא דוקא בדרוש זה כדי לעורר את הציבור, ובכלל מה יש בדבר כדי לעורר?

אומר החתם סופר רעיון נפלא כי לכאורה יש להקשות על מה שזכתה אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות הלא לא יתכן ששרה אמנו זכתה לעבוד את ה' ממש כל קכ"ז משנות חייה שהרי בשנה הראשונה והשניה בהיותה קטנה לא היה לה דעת לעבוד את ה', ואם כן איזו זכות יש לאסתר המלכה למלוך על קכ"ז מדינות גם כנגד השנים הראשונות כשהיתה קטנה בלי דעת

אומר החת"ס על פי מה שמצינו במדרש שאברהם אבינו כשהספיד את שרה קרא עליה את הפרק (משלי לא) "אשת חיל מי ימצא" והנה בין השבחים שמנה שם אברהם על שרה הוא אומר "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה" והביאור בזה כי היות ששרה אמנו בגודל צדקתה רצתה לתקן גם את השנים הראשונות של חייה שלא יכלה לעבוד בהם את ה', לכן שתה עצה בנפשה "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" שקמה בעוד לילה כדי להכין מזון לאורחים, ומכיון שלילה הוא באמת הזמן שהאדם ישן בו ונח מטורח העבודה שלו ביום, אמנם היא במקום לישון עבדה בהם את ה' ועל ידי זה תיקנה והשלימה את הזמן שהיה חסר לה משנות חייה הראשונות וזהו הפירוש "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" ועל ידי זה תיקנה את כל שנוות חייה, וכתוצאה מכך "וחוק לנערותיה" הכוונה שנתנה חוק לנערותיה הלא היא אסתר המלכה שתזכה למלוך על כל קכ"ז מדינות כמו קכ"ז שנות חייה.

ולפי זה יתבאר היטב מה שהשכיל רבי עקיבא בגודל חכמתו לעורר את הציבור בדרוש הקצר הזה כי כאשר ראה שהציבור מתנמנם במשך היום כשהזמן הוא לעסוק בתורה לכן אמר להם "מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות" ולכאורה קשה הרי לא יתכן ששרה עבדה את ה' בכל קכ"ז שנות חייה שהרי בשנים הראשונות בהיותה קטנה בלי דעת לא היתה מסוגלת לעבוד את ה' אלא על כרחך שהיא תיקנה את כל השנים שלה על ידי שהיתה ערה בלילות לעבוד בהם את ה' ואם כן איך אתם במקום להיות ערים בלילות אתם ישנים גם ביום.

בספר "ישמח משה" מפרש את דברי רבי עקיבא ואף הוא עומד על השאלה הנזכרת מדוע זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות כנגד קכ"ז שנות חייה של שרה אמנו הלא לא יתכן ששרה זכתה לעבוד את ה' בכל קכ"ז השנים שהרי בשנתיים הראשונות לא היתה מסוגלת לעבוד בהם את ה'.

והתשובה על כך היא שהקב"ה משלם שכר לפי אומד הדעת כלומר כשרואה הקב"ה שצדיק זה עובד את ה' כל ימי חייו מיום עומדו על דעתו, אומר הקב"ה הלא מה שלא עבד את ה' בהיותו קטן היה רק משום שלא היה מסוגל לכך אבל אם היה מסוגל לכך הרי ברור שהיה עובד את ה' ולכן משלם לו שכר כאילו גם בהם עבד את ה'.

ענין זה הוא כותב נלמד ממה שאחז"ל : "אמר רבי זירא: אגרא דפרקא רהטא.אמר אביי: אגרא דכלה דוחקא" (ברכות ו ב). ופירש רש"י "עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה ,שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד. אגרא דכלה-שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל". הרי שעיקר השכר הוא על מה שהם דוחקים את עצמם לשמוע את הדרשה אף שאינם מבינים את הנאמר ומבואר מזה כי גם אם אינם מבינים את הדרשה למרות זאת מכיון שהם רצים ודוחקים את עצמם לשמוע את הדרשה הרי הם מגלים בכך שרצונם וחשקם ללמוד תורה אלא שקצרה דעתם מלהבין מחמת עומק המושג וקוצר המשיג אם כן הוא הדין כשאדם עובד את ה' כל ימי חייו, משלם לו הקב"ה שכר גם על אותן השנים שלא היה מסוגל לעבוד בהם את ה'.

ולפי זה יתבאר מה שדרש רבי עקיבא שהיה נוהג לדרוש בדברים עמוקים עד מאוד והציבור לא היה מסוגל להבין את דרשותיו מחמת עומקם ולכן היה הציבור מתנמנם משום שהם סברו שבין כך אין תועלת במה שיקשיבו לדבריו שהם אינם מבינים ובזה בדיוק רצה רבי עקיבא לעוררם בהשוואה של אסתר לשרה: זו חייתה קכ"ז שנה וזו מלכה על קכ"ז מדינות ואמנם שרה הרי בשנותיה הראשונות לא יכלה לעבוד את ה' מדעת אבל מאחר ושאר כל שנותיה היו שווין לטובה בצדקותה הגדולה הקב"ה החשיב לה גם את שנותיה הראשונות כאילו עבדה את ה' באותה צדקות ובאותה גדלות מכיון שהקב"ה ידע שאילו רק יכלה היתה עובדת ה' בכל מאודה בדיוק כפי שעשתה זאת בשנים שלאחר מכן.

זה שאמר להם רבי עקיבא אם כן גם אתם חייבים לעשות כל השתדלות כדי ללמוד תורה אפילו כשאינכם מסוגלים להבין כי ע"י שתעשו כל מה שבידכם ותקשיבו למרות שאינכם מבינים, הנה ישלם לכם הקב"ה לפי אומד הדעת כאילו זכיתם להבין ונראה להביא ראיה על פי מה שכתבו המפרשים דבעצם אברהם אבינו היה חי כמספר שנותיה של שרה שהרי מובא במדרש ריש פרשת לך לך בן מ"ח שנים היה אברהם כאשר גילה את בוראו ואיתא בגמרא (יבמות כב ע"א) שגר כקטן שנולד דמי ולא רק גר אלא אפילו בעל תשובה שהכיר את בוראו נחשב כמו שנולד מחדש וכמבואר בחז"ל

נמצא שאם נוריד מ"ח שנים מקע"ה שנה שהיה חי בהם אברהם אבינו נמצא מספרו קכ"ז כמספר שנות חיי שרה והוא הפלא ופלא, אלא מאי? הרי שרה עצמה לא היתה בדעה מליאה לעבוד את ה' כל קכ"ז שנות חייה שהרי השנים הראשונות שלה כשהיתה תינוקת לא היה ביכולתה לעבוד את ה' אבל מאחר ומצאנו בתורה שציינה במפורש דאברהם חי קע"ה שנה והתורה לא הורידה את מ"ח השנים שבהם עוד לא הכיר את בוראו ומכאן הוכחה שהקב"ה החשיב לו את כל שנותיו לשנים של שלמות וצידקות. והוא הדין אצל שרה כל קכ"ז שנותיה היו נחשבות לה לשנים שהיו שווין לטובה בצידקותה וגודל תפארתה.

 

פרשת חיי שרה

אוהב כסף לא ישבע כסף [מתוק האור]

ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא…

בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר ואת מתך קבור. רש"י.

על איזה אהבה מדבר עפרון? ובפרט שהסטייפלר עושה חשבון שהמערה עלתה פי שמונים ממחיר השדה שקנה במאה קשיטה, כך שאם שדה עולה מאה אלף דולר, עלתה המערה שמונה מליון דולר!

ועל זה הוא אומר לאברהם – שמונה מיליון דולר בינינו מה הם כבר…???

שלמה אומר בקהלת: אוהב כסף לא ישבע כסף. מובא במדרש ילקו"ש תתקעא אוהב תורה לא ישבע תורה.

מה הקשר בין השניים?

אדם כל ימיו רודף אחר הכסף. גם כשנעשה חולה בהיותו על ערש דווי הוא עדיין חושב על כסף.

[חומש המגידים 164] סיפר הגר"א לאפיאן שהיה אדם מוכר בין אנשי עירו שהיה ידוע שבכל הנוגע בענייני ממון אין להיכנס עמו לויכוח… בהגיעו לערש דווי, אסף את בני משפחתו ואמר בקול חלוש, דעו ראו וקחו מוסר, אני יודע היטב את מצבי, וחש ובטוח שבעוד רגעים בודדים אעבור לעולם האמת, ובכל זאת כיון שהורגלתי כל כך בתאוות הממון אם יתן לי אדם עתה חבילה של מרשרשים אטלנה מידו ואניחנה מתחת לכר… נפח נשמתו ומת.

ישאל האדם – טבע הוא באדם שהוא רודף ממון וכך הטביע בו הקב"ה, ומה יש להלין על כך?

התשובה אומר המדרש – ה' נטע בנו את התאוה האין סופית שאינה יודעת שבעה במטרה ש'אוהב תורה לא ישבע תורה'. אולם בני אדם לקחו את התאוה הזו והפכו אותה לאוהב כסף לא ישבע כסף…

עפרון מכונה בפי חז"ל צר עין. וחסרתו התורה ו' משמו. מדוע? הבה נראה כיצד התורה מציירת בפנינו את רודף הממון.

אברהם מבקש לקנות את המערה. עפרון מגיע. מסכן עפרון…

'ועפרון יושב בתוך בני חת' – הוא רצה לדרוש כסף, אך לא נעים כאן ליד כולם… מה עשה?

ויען עפרון החתי את אברהם באוזני בני חת לאמור: 'לא אדוני שמעני, השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתיך'. מדוע איפוא אברהם מתנגד ומתעקש לשלם?

משום שהוא שמע היטב מה שעפרון רצה שישמע…

עפרון מרמז לו השדה נתתי לך והמערה כו' 'לעיני בני עמי' – כל זה משום שהדבר לעיני בני עמי, כי הם פה מסביבי, אולם בארבע עיניים נוכל לסגור עיסקה…

אברהם מבין ואומר לו נתתי כסף השדה קח ממני. תקבל כמה שתבקש.

ויען עפרון את אברהם לאמור לו – אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא? ואת מתך קבור.

הרי מדובר 'בסה"כ' בארבע מאות שקל כסף, הנח לכסף, וקבור בחינם. לא כל כך נעים לבקש מיד כסף…

עדיין אברהם מתעקש לשלם. מדוע?

[בהמשך מתוק האור בפנינים] הוא שומע את המנגינה ומסיק שעפרון מאוד רוצה כסף. אם לא כן מדוע הוא מדגיש את מחיר השדה?

ועוד אמר לו עפרון: בין שני אוהבים כמונו – הרי אני אוהב ממון, מאד אוהב, ואתה אוהב מצוות, מאד אוהב, לי חשוב לקבל והרבה, ולך חשוב לקיים מצוה, מתאימים אנו ככפפה ליד… מה הם בכלל 400 מאות שקל כסף בינינו?…

[מעלון פנינים לפרשתינו] ועוד 'ביני ובינך מה היא' מה האות שבינינו? האות ר' אצלך ור' אצלי, ביחד מה היא? ת' מאות….

ואברהם אומר 'נתתי' פרש"י הלואי וכבר נתתי, מפרש בדרך צחות הלואי וכבר נתתי בעבר כששמי היה אברם ולא אברהם ואז הייתי חוסך ר' מאות כסף, שהרי לא הייתה הר' אמצעית בשמי…

מסופר על אדם א' שהיה תאב ממון ומלוה בריבית, שעל ערש דווי בא אליו אדם וביקש הלואה של עשרת אלפים דולר, כמה אחוזים תיקח לי? 'שנים' אמר לו הלה בקול חלוש, ובאותו הרגע יצאה נשמתו. אמרו עליו שגדול הוא מרבי עקיבא, שרבי עקיבא יצאה נשמתו 'באחד', והוא יצאה נשמתו 'בשנים'…

בהמשך אנו פוגשים תכשיט נוסף – לבן. הוא רואה את רבקה אחותו עם תכשיטים ושואל מהיכן? היא אומר לו אליעזר נתן לי אותם. יש לו כסף? אז הוא רץ. למה רץ? אומר רש"י: אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון…

מה הכוונה נתן עיניו בממון?

מאור עיניו של אדם מתמעט מפסיעה גסה, והוא מוכן להקדיש מאור עיניו בשביל הממון…

כשהוא מגיע לאליעזר הוא אומר לו: בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים פרש"י פניתי הבית מעבודה זרה… כלומר את האלוהים שלו הוא זורק מהבית, הוא בטח מתנצל… תבין אלוהי, יש כאן כסף…

מה זה 'ואנכי' פיניתי הבית? מה משנה מי פינה הבית?

אלא אמר לבן אם אתה מתכונן לשלם טיפ למי שסידר לך את החדר, דע לך שלא העבד הכין זאת אלא אני, גם הטיפ מגיע לי…

אוהב כסף לא ישבע כסף!

לעומתם- אברהם.

מוכן למסור כל ממונו לאליעזר, אולם ברוחניות – הוא אינו סומך עליו אלא משביעו שיביא אישה כשרה לבנו ליצחק. גם מלך סדום מוכן לתת לו הון עתק, כל שלל המלחמה, אולם הוא מוותר, יש חשש פגיעה בכבוד שמים. שלא תאמר אנכי העשרתי את אברם. רק ה' מעשיר!

תאוות הממון גורמת לכך שאדם יהיה מסוגל לעבור את כל העבירות שבתורה בשביל מעט מעות!

 

 

פרשת חיי שרה

לא מתפעלים מניסים

לא מתרגשים ממופתים [מעין השבוע]

אליעזר מחפש אישה לבן אדונו. הוא ניצב ליד הבאר ורואה כיצד המים עולים לקראתה, סימן זה מובהק הוא, שאינו מצוי בבנות הכנעני אלא בזרע קדוש כאברהם כדברי האור החיים. אז אליעזר רץ לקראתה ומבקש הגמיאיני מעט מים מכדך. לאחר שהיא עומדת במבחן, הוא מחליט שזו האישה הראויה.

 ואנו עומדים ומשתאים: האם לאחר נס ומופת כזה, שהמים גואים ועולים לקראתה, יש עוד צורך במבחן החסד? הלא מן השמים הוכיחו שהיא צדקת! אבל התורה היא ספר הוראה והדרכה, ומפרשה זו למדנו שאין לפנות אחר מופיעים ואין לנהות אחר ניסים. אין הם הוכחה שהאדם עצמו מושלם הוא ובעל מידות. יתכן ומקרה קרה, יתכן שהיתה זו עת גאות, יתכן ומעשי כשפים הם ויתכן שזו זכות אבות. לא בכך נבחן האדם – אלא בשלימותו העצמית ובמידותיו הטובות!

 בהגדה של פסח מצינו: "אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" מן הכתוב. וידוע שרבי אלעזר בן עזריה היה אז בן שמונה עשרה שנה, חריף ובקי, וביקשו למנותו לנשיאות. אמרה לו אשתו: הן זקנך עדיין שחור נעשה נס והלבין זקנו, ונראה כבן שבעים. ולכן אמר הרי אני "כבן" שבעים שנה. ויש להבין, מדוע הזכיר מאורע זה כאן, בדיון ההלכתי? אבל זאת ביקש לומר: ראו, מן השמים הסכימו על גדלותי, נס עשו לי והלבין זקני, היש מופת גדול מזהו וכשבאתי וביקשתי לחדש הלכה לא שמעו לי. הנס לא שיכנע, המופת לא הרשים. עד שבא בן זומא ודרש מן הכתוב – וניצח, ונקבעה הלכה כמותו. כי הניסים אינם מרשימים את החכמים. וכשרבי אליעזר הגדול חולל ניסים גלויים לשכנע שהלכה כמותו – חרוב נעקר ממקומו, אמת המים שינתה מהלכה, אמר רבי יהושע: "אין חרוב ראיה, אין מביאים ראיה מאמת מים", ולא נפסקה הלכה כמותו.

 ומצינו מעשה מרעיש בגמרא. שמואל, האמורא הגדול, עמד על שפת הנהר עם תלמידו קרנא. ולפתע, בלא כל רוח סערה, רעשו וגעשו המים והגביהו גלים. נשא שמואל עיניו וראה ספינה מתקרבת. אמר לקרנא: "בספינה זו מפליג אדם גדול, וחלה במחלת ים מחמת טלטולי הספינה, ועלה לסיפון להקיא. וכדי לשמור על כבודו שלא יראוהו כך מן החוף, הגביהו הגלים עצמם להסתירו!" נפלא הדבר! ושמואל, שהיה רופא, אמר לקרנא: "כשהספינה תעגון תלך ותתהה על קנקנו. אם גדול בתורה הוא, הביאהו אלי וארפאהו!" הלך קרנא, ופגש את רב. שאלו שאלה בהלכה והתרשם מן התשובה, הביאו אל שמואל וריפאו. 

והדברים מרעישים: אדם גדול, שהמים מגביהים עצמם ויוצרים מחיצת גלים כדי לשמור על כבודו – לא, אין די בכך, עדיין אין זו ראיה על גדלות, אמת. יש לבחנו ולראות האם גדול הוא בתורה. רק אז יהיו הגלים הרוגשים ראיה! יש לזכור לקח זה, ויש לאמצו וללכת לפיו. אמת, אנשים נוטים להתפעל ממופתים, ממעשי ניסים – אמיתיים או מדומים, נכונים או כוזבים – ונותנים אמונם באנשים שונים, מבלי לעמוד על אופיים ומידותיהם, גדלותם וידיעותיהם. כאילו די באיצטלא ובגלימה, באוירה ובהילה, ואפילו בזכות אבות לבדה, כדי להיות לאדם גדול ששער שמים פתוחים לפניו, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". ולא היא!

שנינו, שהודיעו לרבי פרידא על אורח נעלה: רבי עזרא, נכדו של רב אבטולס, שהוא דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, שהיה דור עשירי לעזרא הסופר. איזו שושלת קודש! שאל: "הייחוס, לשם מה? אם תלמיד חכם הוא, נאה. אם תלמיד חכם ומיוחס הוא, נאה ויאה. אבל אם מיוחס גרידא – תאכלנו אש!"… יחוסו הרם יעורר עליו הקפדה!

בגמרא כתוב: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". כי החכם בתורה, בידו מפתח של ברכות וישועות. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם על פי התורה, והחכם בתורה שליט בעולם ובשורשי הבריאה. גם גדולי המקובלים היו גדולים בתורה הקדושה. אין כמעט פרק בגמרא בו אין רבי שמעון בר יוחאי מוזכר. האר"י הקדוש היה בין מחברי ה"שיטה מקובצת". רבותינו החיד"א, הבן איש חי, והאביר יעקב – כולם! הקדוש ברוך הוא, אורייתא וישראל – חד. ורק על ידי התורה, העמל בה, והגדלות בה מתקרבים לבורא ופועלים ישועות! 

הנה נא ידעתי כי איש א' קדוש עובר עלינו תמיד. מנא ידעא? שאלת הגמרא תמוה, שהרי קודם לכן עשה אלישע נס לאשת עובדיה בשמן שלא נגמר, והרי דבר זה התפרסם, שהרי מכרה את כל השמן וכולם ידעו שאין לה מאומה בביתה, ומדוע הייתה צריכה האישה השונמית להסיק מהזבוב שלא היה על שולחנו שהוא אדם גדול?

אלא מכאן אנו למדים שאין להסיק מסקנות ממעשה מופתים. רק קדושה בהנהגה ועסק התורה יכולים להעיד על גדלות אמיתית. [אש דת לוינשטין תשס"ב עמ' 202]

ראה שם עוד מעשים רבים על פעולות בכוח התורה ללא כל השבעות שדים ומלאכים וקבלה מעשית, אלא ע"י עסק התורה בלבד.

מעשה בגר"ח וולוז'ין שתלמידיו הלכו לאחד מגדולי האדמורי"ם מתוך שהתפעלו מכך שהוא יודע נסתרות, ואמר להם שאין זה חכמה, שגם הוא יכול לומר להם בדיוק ברגע זה מה קורה בביתו, ופירט בדיוק מעשי אשתו והילד שלכלכך ושפך החלב ואמו גוערת בו כו' ובאו ובדקו ומצאו שבדיוק כפי שאמר כן היה.

מעלת עסק התורה לטהר האדם

כתוב בפרשת חוקת: זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור (יט. ב) המדרש רבה פותח את הפרשה: ״זאת חוקת״ זה שאמר (איוב פרק יד. ד) ״מי יתן טהור מטמא, לא אחד״. ולכאורה מה השייכות של פסוק זה לפרשתינו? אלא מסביר הרב הקדוש בעל השארית מנחם מוישווא זי״ע: בתורתינו הקדושה יש את כח הטהרה. לטהר את נפשות ישראל מזוהמתם. וכאשר תכתוב תיבת ״טמא״ במילוי האותיות: טי״ת, מ"ם, אל״ף, יעלה בגימטריא: תר״י (שש מאות ועשר). והנה ״תורה״ בגימטריא: תרי״א (שש מאות ואחד עשרה) וזה רמז, שגם אם הטמא הוא מלא בטומאה, יען שעשה את כל התועבות, עם כל זה תורתינו הקדושה קדושתה למעלה מטומאתו, והרי היא מעלה אותו מטומאה לטהרה…

וזה ביאור הפסוק ״מי יתן טהור מטמא״ למי יש כח נפלא כזה לטהר את הטמא מטומאתו בזמן שהוא התמלא בטומאה? על זה משיב הפסוק ״לא אחד״ בתמיהה. האם לתורתינו הקדושה יבצר ממנה כוח הטהרה, והאם איננה יתירה במספר על הטמא. ומורה לנו שקדושת התורה מתגברת על הטמא אפילו כשהוא מלא בטומאה, ומעלה אותו מטומאה לטהרה…

נסתרות אפשר לדעת בכח התורה! [פנינים ויקה"פ תשע"ב]

 

פרשת חיי שרה

תובנות משליחות אליעזר

חסד – יסוד האומה

אחד הנושאים המרכזיים בפרשתינו הוא שידוכי יצחק ורבקה. אברהם שולח את עבדו זקן-ביתו כדי למצוא אשה לבנו ליצחק. הפרמטרים- אשה יראת ה', בעלת מידות טובות, אשה שתתאים ליעוד המופלא- המשך שושלת בית אברהם עד להקמתו של עם ישראל, עם ה'.

אליעזר מגיע לארם נהרים, ומכין לעצמו מבחן שיסייע לו במציאת העלמה המתאימה. "הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן רבקה עומדת במבחן, ומצליחה בו מעל ומעבר. ואל יהי הדבר קל בעינינו. נתאר נא לעצמנו נערה צעירה ביותר, מולה אדם מבוגר בעל כח במתניו המבקש לשתות. סליחה, היא הייתה אמורה לומר לו, התכבד נא וטול בעצמך! איני משרתת שלך! לא זו בלבד שרבקה אינה מתנסחת כך, אלא עוד מתנדבת להשקות את גמליו "עד אם כילו לשתות"! היש לך טוב-לב רב מזה? הנמצא אדם אוהב חסד כרבקה אמנו?

סיפר הרב דיאמנט

שפעם היה בשבע ברכות, וקם אחד הבחורים ודיבר על חובת החסד בבית ולעזור לאשה וכו' אך סייג את דבריו שאם האשה מבקשת דבר מה והיא יכולה לדאוג לעצמה ובכל זאת מבקשת זאת ממך – אינך מצווה להיות פראייר, ואין כאן מצוות חסד.

לאחריו קמתי אני לדבר, ואמרתי שאני רוצה למחות על מה שאמר קודמי, היות וזה לא יהודי ומנוגד לפסוקים מפורשים בתורה. שהרי לשיטתו רבקה לעולם לא הייתה מתחתנת עם יצחק שהרי הייתה צריכה לחשוב – "מה אני פראיירית"? הוא אדם מבוגר עם עבדים, ואני הילדה צריכה לשאוב לכולם?? רבקה לא חשבה כן, והתורה מעלה זאת על נס כדי ללמדנו שגם זה חסד!!

בנקודה זו אנו נחשפים לפן נוסף באישיותה של רבקה; זהירות בכבוד הזולת וחכמה מופלאה. רבקה הבינה שאליעזר מציב בפניה אתגר לא פשוט- כאשר יסיים לשתות מפי הכד- מה תעשה עמו? אם תשפוך את השיריים ארצה ותמלאנו מחדש- הרי יש כאן פגיעה בכבודו של אליעזר. אם תיקחנו כך לביתה- אולי הלה לוקה בחולי-מדבק? אמרה לו רבקה "גם לגמליך אשאב"… כל כך פשוט. שאריות עובר-האורח האלמוני ינתנו לגמליו, ולביתה תמלא לבסוף מים זכים ונקיים מן הבאר. כמה חכְמה ורגישות.

אליעזר משתאה וחש שה' הצליח דרכו, ואף מוציא את הנזמים והצמידים ועונדם על ידיה.

וכאן, נעצור ונתבונן. רבקה בעלת חסד? אכן. חכָמה? ללא כל ספק. זהירה בכבוד הזולת? בודאי. אולם הרי כל זה עדיין אינו מספיק! מהי מידת היראת שמים שלה? מהי מידת האמונה שלה? אולי היא בכלל עובדת עבודה-זרה?

התשובה נמצאת במשפט שטבע ר' ישראל מסלאנט: 'קל לו לאדם לסיים וללמוד את כל הש"ס, מלתקן מידה רעה אחת'. כמה שמשפט זה נכון. כולנו חשים זאת על עצמינו. כמה קשה לשנות הרגלים, דפוסי התנהגות, טבעים שנשתרשו. אברהם אינו רוצה אשה מבנות כנען מפני הטבעים הרעים והמידות המקולקלות המובְנות בהם. הוא שולח את אליעזר לארם נהרים- אל משפחתו. שם המידות טובות ומתוקנות, כפי שאכן הוכיחה רבקה.

מה עם היראת שמים? האמונה? אה, זה דבר שולי. לא מפני חוסר חשיבותו חלילה, אלא משום שבשונה ממידות- אמונה נרכשת בקלות יחסית. לא פעם אנו רואים אנשים שהגדירו עצמם כאפיקורסים ובגין איזשהו נס פרטי שקרה להם הפכו להיות בין-לילה למאמינים. כופרים שאחר שבוע 'סמינר ליהדות' החלו לשמור מצוות.

מסקנה: מידותיה הטובות של רבקה הן הן המדד היחיד להיותה ראויה לתפקיד הרם. את האמונה -אם חסְרה לה- היא כבר תרכוש בביתו של יצחק! ממנה ומשכמותה ירש עם ישראל את מידותיו- רחמנים ביישנים וגומלי חסדים!

תיקון המדות- רק ע"י לימוד התורה, ולימוד המוסר. דברי הגר"א 'החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך' שאם אין האדם מתקן מידותיו למה לו חיים!

 

פרשת חיי שרה

קביעות בעבודת ה'

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה

מהי הכפילות מאה שנה ועשרים שנה וכו'?

חז"ל מגלים לנו שהתורה מחלקת את שני חיי שרה לחלקים על מנת לאלפנו בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. נשאלת השאלה, והרי בת עשרים יפה מבת שבע, ומדוע דימה את בת העשרים לבת השבע?

הביאור הוא שבת שבע אינה מתעניינת ביופיה אלא עסוקה במשחקיה, לעומת בת עשרים שטרודה ביופיה ובהתגנדרות. מלמדת התורה ששרה כל ימיה היו מוקדשים לעבודת ה', ובת עשרים התעסקה ביופיה כבת שבע. הגם שהייתה מארבע יפהפיות שהיו בעולם.

מהי התוספת אם כן שני חיי שרה?

מלמדים אותנו חז"ל שהיו כולם שוים לטובה.

מה ביאורו כולם שוים לטובה? חיי האדם בנויים מעליות ומורדות. פעם שהוא משתדל ופעם שהוא מתעייף. פעם שהוא שמח ופעם עצוב, פעם במצב רוח מרומם ופעם מדוכדך. חיי שרה היו כולם שוים לטובה. אין מצב שפעם באים לביה"כ ואחר כך שבועיים האדם לא מגיע.

ההבדל בד"כ בין מבוגר לילד, שהילד אין לו רציפות. אין לו סדר יום קבוע, הוא קופץ מדבר לדבר, פעם עושה כך ופעם אחרת, פעם הוא לומד ופעם מתעצל.

המבוגר צריך להיות בנוי אחרת. המבוגר צריך להיות אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו. אוי ואבוי אם יום אחד הוא יחליט שהוא יוצא לעבודה, ומחר לא בא לו… קביעות מלמדת על בגרות. על חכמה. על אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו.

לשרה לא היו עליות ומורדות. כל חייה שוים לטובה. כולם מסכת שלימה של עבודת ה'.

גם ביחס לחיי אברהם אנו מוצאים התייחסות בתורה

 [מכאן מעיין השבוע רנג] ואברהם זקן בא בימים. גם כאן אנו מוצאים כפילות מיותרת, אם הוא זקן מן הסתם הוא גם בא בימים?

אומרים חז"ל זקן נוטריקון 'זה קנה'. הזקן הוא סמל לחכמה. זה קנה חכמה. שואל הדגל מחנה אפרים מנין לנו שזקן הוא שקנה חכמה, אולי קנה נכסים?

הוא מתרץ, כשמדברים על 'קנה' אנו מתכונים מן הסתם לקנין החשוב ביותר, הרי לא יעלה על הדעת שזקן נקרא כן מפני שקנה מקטרת או ארטיק. ודאי מדובר בקנין בעל חשיבות ומשמעות, הקנין האמיתי והחשוב ביותר הוא התורה. אמנם ממון הוא קנין חשוב, אך יקרה היא מפנינים. הנחמדים מזהב ומפז רב, כי טוב סחרה מכל סחורה. התורה יקרה מכל ממון שבעולם, דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת- מה קנית?

אולם המהר"ל השיב תשובה נוקבת יותר. לא רק שהתורה היא הדבר היקר ביותר, אלא היא גם הקנין האמיתי היחיד.

נשים לב, שככל שהאדם עשיר יותר, כך קנייניו ונכסיו רחוקים ממנו. האביון כל כספו עליו. האמיד יש לו כסף בבנק, וחנויות בעיר. העשיר בעל נכסים בחו"ל. המיליונר יתכן וקנה שטחים על הירח…

אולם העשיר בחכמה ודעת הם ממלאים אותו ומעצבים את אישיותו, הם הופכים להיות חלק ממנו. הם קרובים אליו ביותר!

המדרש מספר על אדם שנסע בספינה והיו עמו עוד סוחרים, והיה כל אחד מספר על הסחורה שהביא עמו ובכמה ימכרנה וכו' [אחד אמר אני בעל קונטיינר 164 אחד אמר 192 הוא שלי וכו'] היה שם יהודי צנוע ותלמיד חכם שכל הנסיעה היה עוסק בתורה והחליטו להתל בו. מה הבאת אתה למכור?… שאלוהו. הוא השיב אני בעל קונטיינר 48… החלו הללו לשחוק עליו ביודעם שאין מספר כזה בסיפון וכל הדרך היו מכנים אותו בעל קונטיינר ארבעים ושמונה…

האוניה נפלה בשבי שודדי הים שבזזו את כל רכושם ולקחו את כולם בשבי למכרם לעבדים. משנודע לקהילה היהודית שבין השבויים יש יהודים באו לפדותם, אך הללו דרשו הון עתק. שמו לב הללו שיש כאן תלמיד חכם, והחליטו להשקיע בפדיונו. ביקש הוא מהם שישקיעו גם בפדיון חביריו למסע, ופדאום גם כן. הביאוהו לעירם ומצאו שהוא מלא בתורה וחכמה ועשאוהו רב לראשם, והעשירוהו מממונם עושר גדול. ידידיו מן האוניה נותרו בעירום ובחוסר כל…

אמר להם כעת הבנתם מהו קונטיינר 48? גימטריא מ"ח. אם יש לאדם את התורה במוחו הוא בעל הנכס הגדול ביותר שלא ניתן לטול הימנו. ואף לאחר המאה ועשרים אין מלוין לו לאדם כו'… 

 סיפר הגאון רבי שמעון כהן, [דיין באי ג'רבא בספר מעשה חושב פ' מקץ. הובא במעיין השבוע פ' מטות עמ' תקצג]

מסופר על עני שהיה מסבב על הפתחים והגיע לביתו של עשיר, והלה היה אחוז בשרעפיו, וביקש שהעני לא יפריעו, ותיכף יתפנה אליו, היות והוא עוסק כעת בהערכת שווי נכסיו. חשב העני אמתין כאן, ובנתים החליט גם הוא לעסוק ב'שווי נכסיו' והחל לספור המטבעות הקטנות שאסף היום… סיים העשיר וראה מלאכת העני והחל מגחך על הפרוטות שהלה ספר לעומת המיליונים שאני ספרתי… סנט בעני בזחיחות: 'האם אתה מחשב עוד כמה אתה צריך לאסוף כדי להגיע לעושרי'?… לא, השיבו העני, זאת איני צריך לחשב, ביררתי זאת וכבר ידוע לי הדבר…

לאיזה תוצאה הגעת? הסתקרן העשיר. הסקתי שההפרש בינינו זעום, סה"כ עשרה זהובים. לא ידע העשיר האם כאן עשיר 'מתחזה', או שהלה חומד לו לצון. הסבר דבריך! ביקש העשיר. והעני הסביר, ביררתי אצל הקברן וישנם רק שני סוגי תכריכים – לעשירים ולעניים, וההפרש ביניהם הוא בסה"כ עשרה זהובים…

 הממון נותר רחוק, אך התורה קרובה אל האדם ומלווה אותו כל ימי חייו.

אולם בלא לבאר את המשך הפסוק הדברים לא יהיו שלמים. מהו בא בימים?

אומרים חז"ל שהיו כל ימיו איתו. בא עם כל הימים. אומר המדרש זיקנה כנגד ימים וימים כנגד זיקנה. ככל שגדל בימים כן גדל בחכמה. לא היה יום אחד לבטלה. לא היה יום אחד שלא ידע מה עשה בו. יום אחד שהתפספס. שקם על צד שמאל. שלא הסתדר לו להגיע לביהכ"נ.

הגמרא מספרת על שני חכמים שלמדו בחברותא. אחד התחתן וחגג את השבע ברכות, והשני המשיך בנתיים ללמוד, וכל ימי חייו לא הספיק החתן להדביק את הפיגור של השבעה ימים.

זהו בא בימים. זהו שני חיי שרה כולם שוים לטובה.

בשבילנו יש כאן מוסר גדול. עקביות. לא יום אחד מגיע לתפילה יום אחד לא. יום אחד מניח תפילין יום לא. יום אחד מכבד את אשתו יום אחד מטיל מרורות בביתו. יום אחד מגיע לשיעור יום אחד אין לו חשק. ככל שהאדם קבוע יותר וסדר יומו מדויק- כך הוא בעל מעלה גדולה יותר.

תוספת מספר אוצרות התורה:

"ואלה שני חיי ישמעאל" (בראשית כה, יז) כתב רש"י, מה לנו למנות שנות הרשעים, ומדוע נמנו בתורה שנותיו של ישמעאל? אלא, כדי ליחס בהם שנותיו של יעקב לשון רש"י במגילה (יז ע"א). הקשה המהרש"א וכן בספר 'טורי אבן" עמ"ס מגילה יז איך הרשיע רש"י את צדיק, הרי אמרו חז"ל (ב"ב טז:) שישמעאל עשה תשובה והביא זאת רש"י על הפסוק "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" (בראשית כה, ט) מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו וכו' ומה מקום לתמיהה "מה לנו למנות שנות של רשעים", הרי צדיק הוא! ואדרבה ע"י התשובה עוד עלה בדרגה שהרי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד,ע"ב).

אלא תירץ המהרש"א, אפילו שעשה תשובה, מכל מקום כיון שהיה רשע מעיקרא, אין ראוי למנות שנותיו בתורה אי לאו משום יעקב. עד כאן דבריו. סתם, ולא פירש דבריו.

החיד"א שספרו "פתח עינים" שם ביאר כונתו דהגם שעשה ישמעאל תשובה לא היתה תשובה שלימה מאהבה שמתקן בזה את ימיו, דידוע מה שכתב הזוהר הקדוש דכל יום שנפגם בעבירה אותו היום נדחה לגמרי, והנה תשובה מאהבה שזדונותיו נעשו לו לזכיות זוכה ונתקנים הימים האלו, מה שאין כן בתשובה מיראה,הימים נשארים דחויים, ותשובתו של ישמעאל שהיתה מיראה הועילה קצת, אולם הימים הקודמים שלו נשארו דחויים. על כן שואלים, מפני מה נמנו שנותיו של ישמעאל? והרי אין להם חשיבות כלל.

חידוש גדול וחיזוק עצום למדנו מכאן: תשובה מאהבה יש בכוחה לעורר את הזמן הקודם ולתקן את הימים שעברו בעבירה. וכדברים האלו כתב גם הצל"ח באריכות סוף מסכת יומא (פו,ע"ב),על מה שאמרו חז"ל: "גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם שנאמר 'ובשוב רשע מרשעתו הוא יחיה' (יחזקאל לג)". היינו שעד עתה כל הימים היו מתים ללא שום חיות, כיון שעשה בהם עבירות. וע"י תשובה מאהבה שזדונותיו נעשות לו כזכיות קנו הימים למפרע חיות ע"י זכויות אלו עי"ש.

דברים אלו הם דלא כדברי החפץ חיים זצ"ל המובאים בשמו בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" עמוד תתרטו, דהנה הביא את פירוש הגר"א זצ"ל על המשנה "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג, מ"א) מה בין דין לחשבון? דין הוא על עצם העבירה דהיינו שהאדם נתבע על שעשה פעולה בלתי רצוייה. ואילו החשבון הוא שבאותה שעה שעשה את המעשה הרע הן יכול היה לעשות מעשה טוב, והרי הוא נתבע על שביזבז את שעתו ולא עשה בה מעשה טוב, אחרי שלכן נוצר- לפעול טובות בחייו.

 הוסיף ה"חפץ חיים" ואמר: היטיב השי"ת עם ברואיו ונתן להם את התשובה שאדם שב מחטאו ומתכפר לו, ברם התשובה כוחה יפה לכפר על פעולת העבירה היינו מה שנוגע לדין, ואילו מה שנוגע ל'חשבון' היינו אי ניצול הזמן לתכלית שבעבורה ניתן, זאת אין גם בכוחה של התשובה לתקן, שכן במה יושלם חוסר הזמן? משל למה הדבר דומה, למכבסה משובחת של בגדים שאמנם ביכולתה לנקות את הבגד מכל שמץ של כתם ולכלוך ברם להאריך את הבגד אין ביכולתה של שום מכבסה שבעולם.

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת חיי שרה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א