הגדה של פסח

כל ענייני החג

כל ענייני פסח

אם הנגן מפסיק לנגן באמצע, כדאי לנסות דפדפן מייקרוספט edge [לבעלי וינדוס 10]

 

 רעיונות ופרפראות על הגדה של פסח

הערה חשובה – אין כאן את כל החומר שנמסר בשיעורים. חלקו מהגדה של פסח 'מתוק האור', 'כמוצא שלל רב', עלוני 'פנינים' משנים עברו, ומעוד ספרים. 

הרעיונות המובאים כאן חלקם מהגדה של פסח 'נשמת כל חי', וחלקם מטללי אורות

הרי אני כבן שבעים שנה…

'אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כו'.

מה הביאור במילים 'כבן' שבעים שנה? מדוע לא אמר בפשטות 'בן שבעים שנה'?

הגמ' במסכת ברכות [כח.] מבארת, שרצו למנות את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, אך הוא היה בן שמונה עשרה שנה בלבד, וחסר היה לובן בזקנו – 'הדר זקנים שיבה', ונעשה לו נס וגדלו לו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות בזקנו. ועל זאת אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה.

והנה עומק הדבר יובן על פי דברי האריז"ל ששנותיו של אדם קצובות לו מעת בריאתו, ואם מת בקיצור ימים ישלימו לו שנותיו בגלגול הבא.

רבי אלעזר בן עזריה היה גלגולו של שמואל הרמתי [וי"א של עזרא] שחי חמשים ושתיים שנה, ולא השלים שנותיו – שבעים שנה. את השנים הללו השלים בגלגול הבא – ברבי אלעזר בן עזריה[1]. ולכן כשהגיע ראב"ע לגיל שמונה עשרה אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה, בהצטרף לחמשים ושתיים שנותי מהגלגול הקודם [כ'ב"ן' גי' 52[2]] .

ולכן נעשו לו שמונה עשרה שורות של שיער שיבה כנגד אותן שמונה עשרה שנה שהשלים בגלגול הזה [ספה"ג פ' ס"ה בשם 'נתן', וכן ב'זרע יצחק' חדד, (ליוורנו תקכ"ב, על שמו"א)].

מהרא"ל צינץ בהגש"פ 'ברכת השיר' כתב לרמוז זאת במלים כבן שבעים 'שנ"ה' ר"ת נ'שמת ש'מואל ה'נביא.

והיה נשי"א ישראל, ר"ת נשי"א נ'שמת ש'מואל י'ליד א'לקנה.

חכם מה הוא אומר רשע מה הוא אומר

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר. מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

חכם מה הוא אומר רשע מה הוא אומר

כבר עמדו המפרשים על כך שלכאורה אין הבדל בין שאלת החכם לשאלת הרשע הטענה כלפי הרשע היא כי בשאלתו "מה העבודה הזאת לכם" הוציא את עצמו מן הכלל בהטעימו לכם אולם גם החכם טוען את אותה הטענה "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם" ואף הוא מטעים אתכם ומדוע לא נחשב לו הדבר שהוציא עצמו מן הכלל?

ביאור הגר"א – עי' בפנינים.

א. החכם אומר "אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם" עפ"י דברי המשנה שאין שוחטים פסח על הקטן ולכן אינו מוציא עצמו מן הכלל בשאלתו [שבלי הלקט חוקת הפסח ועוד]

ויש להקשות לפי"ז למה הרשע מוציא עצמו מן הכלל באמירת "לכם"? מפני שהוא אינו מדבר על הציווי של הקב"ה, אלא על עצם העבודה ששייכת לכם ולא לו.

ב. בירושלמי פסחים פ"י ה"ד משמע שהרשע הוציא עצמו מן הכלל בשאלתו "מה העבודה הזאת לכם" כלומר "מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה" וראה בשבלי הלקט ה

הבעיה עם הרשע שהכל אצלו בבחינת 'עבודה'. קושי ועמל. פרעה אמר 'לכו עבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים' אך משה מתקן אותו 'כי חג ה' לנו', אצלנו עבודת ה' היא בבחינת חג, ולא עמל וטורח.

ג. הרשע אינו שואל אלא אומר דעתו וגוער באחרים שמקיימים מצוות התורה ולכן אצל החכם והתם נאמר בלשון שאלה "כי ישאלך בנך" ואילו אצל הרשע נאמר בלשון אמירה "כי יאמרו אליכם בניכם".

לאור זאת נבין מדוע לא עונים לו ישירות? מדוע אומרים 'אילו היה שם לא היה נגאל' ולא 'אילו היית שם כו'?

מעשה היה בחבורת ליצים שבאו לרב ושאלו אותו את השאלה הנ"ל מדוע עונים לרשע בלשון נסתר, צחק הוא וחבורתו והפליגו להם… אמר הרב לתלמידיו שהיו עמו – הרשע הנ"ל לא שם לב שכעת תירץ את קושיתו, והתשובה היא 'כי יאמרו אליכם בניכם' הם באים רק 'לומר' ולא לשאול, ולכן אינם נשארים לקבל תשובה, מה שנותר לחכם לעשות זה להשיב לתלמידיו הנותרים עמו שלא ישתו מן המים הרעים שהותיר כאן הרשע, ויקבלו תשובה, ולכן החכם משיב להם ולא לרשע שכבר מזמן הפליג…

מתוך הסיפור אנו מקבלים תשובה נוספת לשאלה מה רע בשאלת הרשע? החכם והתם מבקשים לקבל תשובה על שאלתם ולא לעורר אחרים בתמיהות ופליאות על מצוות התורה ולכן נאמרה שאלתם בתורה בלשון יחיד "כי ישאלך" ואילו שאלת הרשע נאמרה בתורה בלשון רבים "כי יאמרו" לפי שכוונתו לפרסם ברבים תמיהות ופליאות על מצוות התורה שאלה סתם.

ד. אצל שאר הבנים נאמר "כי ישאלך בנך מחר לאמור" ואילו אצל הרשע לא כתוב "לאמור" והטעם עפ"י דברי המדרש שהלשון "לאמור" משמעה השיבני תשובה, החכם והתם בשאלתם מבקשים לדעת ולקבל תשובה על שאלתם לא כן הרשע שאינו מצפה כלל לתשובה על שאלתו וכוונתו רק לערער על מצוות התורה ולכן בשאלתו לא כתובה הלשון "לאמור".

ה. אצל החכם והתם נאמר "כי ישאלך בנך מחר" ואילו אצל הרשע לא נאמר "מחר" שכן החכם והתם מקיימים בתחילה את המצוה ורק למחרת לאחר קיומה מבקשים לדעת טעם המצוה שעשו אבל הרשע אינו מוכן לקיים המצוה כשאינו מבין טעמה .

וזהו שנאמר "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה" כלומר אף אם אין אנו יודעים הטעם בכל זאת אנו אוכלים המצה אלא שאנו מבקשים לידע על שום מה אוכלים אותה ולכן לא נאמר מצה זו על שום מה אנו אוכלים [לבסוף].

ולפי זה נבין מדוע שאלת התם "מה זאת" מופיעה בספר שמות 'והיה כי ישאלך בנך מחר מה זאת" בעוד ששאלת החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" מופיעה בספר דברים.

זאת כדי ללמדנו שבתחילת קיום המצוות אל לו לאדם להתחכם יתר על המדה אלא לשאול "מה זאת" כדי לדעת מהי חובתו ומה עליו לקיים רק לאחר מכן כאשר הוא כבר מקיים את המצוות בבחינת "תם" רשאי הוא להשתוע בעומק הדברים ולנסות להבין טעמם

רק בדרך זו מובטח לו לאדם שקיום המצוות יהיה לעולם באמונה בלי כל חשבון שיסיטו מן הדרך [רבי משה פיינשטיין]

לאור זאת נבין את הנוסח 'אין כאלוקינו' כו' ולבסוף 'מי כאלוקינו', ולכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך? אלא קודם אני עושים בתמימות ללא שאלות, ורק לאחמ"כ אפשר לרצות להבין, ולא כמי ששואל ע"מ שאם יבין – יקיים ואם לא, ח"ו לא, שזה רשע!

ולכן מניחים קודם תפילין של יד ולאחמ"כ של ראש, לומר לך קודם קיים בתמימות ורק אח"כ תתעמק בראשך להבין את המצוות.

ה. הרשע אינו מעריך את התורה ואינו מבקש לדעת ולהבין מצוותיה ופרטי דיניה אלא שואל סתם "מה העבודה הזאת לכם" כאדם הרואה דבר חדש שאינו מכירו ושואל מה זה? אך אינו מתענין בפרטיו על למנת לקיימו. ולכן שאלתו סתמית.

אבל החכם שהתורה יקרה אצלו מבקש לדעת כל פרטי הדינים של התורה על מנת לקיימם והוא שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים וגו"'"אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם".

ו. השיב על כך המגיד מדובנא

התורה מבארת לנו כי מצות קרבן פסח היא לזכר עולם כי פסח הקב"ה על בתי אבותינו בנגפו את מצרים ומצות אכילת מצה היא לזכר כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ בצאתם ממצרים

אולם לא כך היה ב'פסח מצרים' שכן שם נצטוו באכילתו עוד בטרם הכה ה' כל בכור כי אכילת הפסח היתה בערב ואילו מכת בכורות היתה רק בחצות ועם הפסח אכלו גם מצות למרות שעדיין לא גורשו ממצרים בטרם הספיק בצקם להחמיץ.

על כך באה שאלת החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם? כלומר מדוע אתכם דור זה ציוה לעשות כך הרי המצוות הללו הן לזכר הניסים ועדיין לא התרחשו הניסים?

ולכן משיבים לו "כהלכות הפסח" כלומר כשילמד את פרטי הדינים של פסח יבין כי אין עיקר המצוה בטעמה המבואר לזכר הנס כי הרבה מהלכות הפסח אינן קשורות כלל לטעם זה של המצוה אלא שלה' יתברך ישנם טעמים נעלמים ונסתרים אשר על פיהם היה החיוב גם ליוצאי מצרים [וכעין זה אנו מוצאים שאברהם אכל מצות וכן לוט הגם שעדיין לא היה ענין הבצק שטרם החמיץ. וכן יש לדעת שכל המצוות היו בטרם המעשה, וה' סיבב שכך יקרה ע"פ המצוה הרשומה אצלו ית']

לפי"ז מובן ההבדל בין החכם לרשע הרשע בהטעימו לכם אכן התכוון להוציא עצמו מן הכלל לא כן החכם אשר בהטעימו אתכם התכוון רק להקשות מדוע נצטוה אביו לעשות זכר עוד לפני שהיה הנס עצמו [אהל יעקב פר' נח יריעות האוהל]

חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

מה תשובה יש לשאלתו של החכם בהבאת הדין "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"?

שמעתי מפי מורי ורבי רבי דוד טעביל בעל "נחלת דוד" שאמר בליל פסח בעת אמירת ההגדה בשם הגאון הרב מנשה אליעזר שכוונת בעל ההגדה שמכיון שהחכם בא בשאלתו ורוצה באמת לדעת אמיתת הדברים.

לכן משיבים ומלמדים אותו את פסח על כל הלכותיו והליכותיו המובאות במסכת פסחים עד המשנה האחרונה של "ערבי פסחים" המתחילה ב"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". ואכן אמר כי צריך להגיה בהגדה ולכתוב "עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" [פרי עד חיים]

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

ועשו אחיו בא וגו' ויחרד יצחק וגוי ויאמר מי איפוא הוא הצד ציד ויבא4 לי ואוכל מכל [בראשית גז ל]

המילים "ואוכל מכל" לכאורה מיותרות כי גם בלעדיהן ברור היה לעשו שמישהו אחר הביא ציד ומה בא יצחק לומר בזאת?

ונראה לבאר ע"פ הכתוב " " "ורבקה אמרה אל יעקב וגו' לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים" ופירש רש"י שאחד היה זכר לחגיגה ועי' בעה"ט ואחד זכר לפסח והיינו מפני שבאותו הלילה היה פסח וכתוב "ותתן את המטעמים ואת הלחם" ים יזם "הלחם היינו מצות וכתוב גם "ויבא לו יין וישת" "ם גה דהיינו ד' כוסות.

ולזאת התכוון יצחק באמרו לעשו "ואוכל מכל" כי הסביר לו בזה שאינו יכול לאכול עוד שום מאכל מפני שכבר אכל את הפסח על השובע וממילא אין איפוא דבר שעל ידו תחול הברכה [מהרי"ל דסקין]  [נראה שמסביר 'ואכל מכל' ר"ל שאכלתי כל מה שניתן כבר לאכול].

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך שיאשת נז לה

"במרמה" בגימטריא "אפיקומן" ונראה שיצחק רצה לרמז לעשו כי אינו יכול לאכול עוד כדי שיוכל לברכו מפני שכבר אכל את בשר הפסח ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן [רבי יוסף חיים זוננפלד]

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט וגו' ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו יירא יטו א

לשם מה עשה להם לוט משתה

ויש לפרש ע"פ פירוש רש"י שפירש "ומצות אפה פסח היה" ולפיכך גם עשה להם משתה כדי שישתו ד' כוסות ולפיכך הקדים את המשתה למצות מפני שהכוסות קודמין לאכילת המצה.

והנה בפסוק כתוב "ומצות אפה" ומיד אח"כ כתוב "טרם ישכבון" ובא לרמז בזה שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן ולפיכך "ומצות אפה טרם ישכבון" [הגרח"ק טעמא דקרא]

מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו

יש לפרש בדרך צחות רשע מה הוא אומר "מה העבודה הזאת לכם" לעשות סדר ויום מיוחד זכר ליציאת מצרים הרי גם במשך כל ימות השנה אתם מקיימים מצות ציצית ומניחים תפילין וקוראים קריאת שמע שיש בהן זכר ליציאת מצרים הלא אדרבה קביעת לילה מיוחד זה מתאים רק לי שאיני מקיים שאר מצוות שיש בהן זכר ליציאת מצרים?

"ואף אתה הקהה את שיניו" ואמור לו שאף ללילה זה ולכל המצוות הקשורות בו אין לו שייכות כלל שכן "אילו היה שם לא היה נגאל" שהרי הרשעים כולם מתו בימי החושך ומה לו ול"יציאת מצרים"… [בשם רבי יוסף חיים זוונפלד]

מה העבודה הזאת לכם

רשעת הרשע היא בכך שהוא מרגיע את עצמו באמרו כי אין השגחה פרטית על כל יחיד ויחיד אלא ההשגחה היא כללית על כלל ישראל כולו ולכן מתברך הוא בלבו שלא יאונה לו כל רע כאשר פורש הוא מדרך התורה.

ובהתאם לתפיסתו באה גם שאלתו "מה העבודה הזאת לכם" כי לשיבוש דעתו אין חובת הפסח לעשות קרבן לכל אחד ואחד אלא רק קרבן כללי לכל ישראל ככל "קרבן ציבור" כתמידין ומוספים. וזאת כוונת שאלתו.

והתורה ציוותה לומר לו "ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" היינו להורות ולהדגיש שהיתה השגחה פרטית על כל פרט ופרט כל יחיד ויחיד וכפי שהאריכו חז"ל בסיפור גילויי ההשגחה הפרטית שהיו כרוכים בפסיחה זו ומטעם זה בקרבן פסח חוייבנו כל אחד בקרבן יחיד.

וכך גם המשך תשובת המגיד "ואף אתה הקהה את שיניו" מכוונת היטב בעד מחשבתו של הבן הרשע שאין השגחה פרטית בעולם ואומרים לו "אילו היה שם לא היה נגאל" אפילו היית אתה רשע יחידי בתוך הכלל כולו הקב"ה היה משגיח עליך בהשגחה פרטית שלא לגאול אותך…

ולפי זה היטיב המגיד באמרו "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל הרי זה כופר בעיקר" ולכאורה במה ואיך נעשה "כופר בעיקר" אך ורק משום כך?

אלא כי הבנתו זו שישנה רק השגחה כללית היא זו שהביאתו לכפור ממש בכל התורה כולה [רבי דוד טעביל בית דוד]

ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר

הקשה רבי איסר זלמן מלצר לכאורה היה צריך לומר להיפך "ולפי שכפר בעיקר הוציא את עצמו מן הכלל"?

כלומר שהכפירה בעיקר היא אשר הבדילה אותו מן הכלל ולא להיפך שעל ידי שיצא מן הכלל נהפך ל"כופר בעיקר".

אלא יש לפרש עפ"י מה ששמעתי על הרב מבריסק שאמר לו אחד מן החופשיים שיש לו כמה שאלות וקושיות על דרך היהדות הנאמנה

ענה לו אותו גאון אם היו לך "קושיות" הייתי יכול ליישב לך קושיותיך, אבל אצלך הם "תירוצים" אינך רוצה וחפץ בשמירת התורה ואתה צריך 'לתרץ' עצמך מדוע אינך שומר המצוות ולכך הנך ממציא ומבקש "קושיות"… והם אצלך "תירוצים" ואני דרכי מעולם לומר תירוצים על קושיות ולא תירוצים על תירוצים…

זהו שאמר "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל" רוצה הוא לצאת מן הכלל ללכת אחר תאוות לבו וזה אשר גורם לו להיות "כופר בעיקר" [אבן האזל הל' מעילה פ"ח ה"ח]

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם הקהה את שיניו

הרשע עומד ברשעו מתחילתו אין הוא מפקפק בחומרות או בסדר הקדושה אלא כנגד עצם העבודה הוא טוען מה התועלת במעשה המצוה והעבודה הרי העיקר הוא ה"לב"

וכמו כן הוא טוען שאין לו צורך גם בכל שאר המצוות כי ציצית היא למען נזכור את מצוות ה' אבל הוא כבר זוכר, תפילין הן כדי שנזכור יחודו ויציאת מצרים והוא כבר זוכר, שבת היא כדי שנדע שהשי"ת ברא את העולם והוא כבר יודע ולפיכך טוען הרשע כי אין צורך לשבות בשבת מהמלאכות, ואם בכל זאת ה' ציוה את המצוות הללו הן מכוונות דוקא אליכם טפשים חסרי לב כי כל מי שיש לו לב אינו זקוק למעשי המצוות כי עיקר העבודה היא בלב…

על כן צא ואמור לו בבזיון "לכם ולא לו" ו"אף אתה הקהה את שיניו" "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל נפר בעיקר" הרשע כופר בתורה דורש לעצמו דרשות של דופי.

שכן המצוות צריכות מחשבה דיבור ומעשה כי המצוות הן מזון לנפש וכשם שהמזונות לגוף צריכים מחשבה כדי לקנותם דיבור כדי

למצוא אותם ולקנותם ומעשה כדי להכינם ולאכלם כן המצוות שהן מזון לנפש צריכות מחשבה לידע טעם המצוה דיבור לומר שהוא עושה לשם המצוהו יתברך שמו ומעשה המצוה בפרטות.

וזהו שאמר "אף אתה הקהה את שיניו' כלומר יהיה לו קהיון שינים כי לשיטתו די אם יחשוב שרוצה לאכול ודיו ולא יצטרך במעשה לאכול ממש… [כמובא שהרואה אחר שאוכל שיניו קהות, כך לו יהיה קהיון שיניים שאינו אוכל].

ואמור לו "בעבור זה" דהיינו מעשה המצוות "עשה ה' לי בצאתי ממצרים" שע"י דם פסח ודם מילה נגאלנו והרשע "אילו היה שם לא היה נגאל" כי חדל מעשות הפסח במעשה ותבואהו שואה [החיד"א]

הקהה את שיניו

כתב החיד"א וז"ל "אפשר לומר בדרך צחות ע"פ מ"ש הגאון מהר"ר נפתלי ז"ל בשער הכונה כי באמצען של תיבות שט"ן נח"ש יש אותיות חט וכשתוציא מהן את החט נשאר שן שן וזהו שיני רשעים שברת.

"ולפ"ז הרשע שהוא מלובש שטן נחש וכבר כפר בעיקר שהוא מקור החטא פגם באותיות חט ולפיכך הקהה את שיניו ואלו שן שן הנותרים בתיבות 'נחש שטן' ואמור בעבור זה עשה ה' לי ולא לו ואילו היה שם וכו"' [החיד"א]

אילו היה שם היה נגאל

לכאורה קשה הרי היו רשעים שיצאו עם אבותינו ממצרים כדתן ואבירם ואף פסל מיכה ירד עמם בים?

ויש לפרש כי יש הבדל בין רשעי אותו הדור לבין הרשע שמובא בהגדה.

הרשע שבהגדה חולק על עצם העבודה ולא עשה כלל כחוקת הפסח, לא כן הרשעים שבמצרים הם עשו את הפסח ואמנם סרבו לקבל על עצמם מילה כדברי המדרש, אבל הקב"ה הביא על הפסח שעשה משה רבינו ריח מגן עדן וכשבקשו לאכול ממנו השיבם "כך אמרה תורה כל ערל לא יאכל בו" ומלו כולם הרי שהיה תיקון לאותם רשעים שנמנו על הפסח ונימולו ואלה יצאו ממצרים.

אכן הבן הרשע שבהגדה הוא מסוג הרשעים שלא נמנו על הפסח ולא היה להם תיקון במילה ולכן אילו היה שם לא היה נגאל [ברכת השיר]

שאינו יודע לשאל

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

הרה"ק רבי יששכר דוב מבלז זצ"ל גם הוא דרש בענין זה את הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וידעתם כי אני ה"' וכך דרש פסוק זה מתחיל בלשון יחיד למען תספר ומסתיים בלשון רבים וידעתם?

כי בתקופת יציאת מצרים לא היה שייך סיפור המופתים לבנים כי האבות הבנים ובניהם כולם ראו כאחד את הנסים והנפלאות ולא היה יתרון הידיעה לאבות על בניהם

אחד היה בין יוצאי מצרים משה רבינו ע"ה שבניו היו בנכר כאשר נתרחשו הנסים הגדולים ועליו היה לספר לבניו את נפלאות יציאת מצרים

בהשגחה היה זה מאת קורא הדורות מראש שמשה רבינו יהיה הראשון המתחיל במצוה רבה זו שעל ידו יהיה נפתח הפתח לידיעת ה' ואמונתו לכלל ישראל ולפיכך נאמר הציווי בלשון יחיד כי למשה נאמר אמנם סיום הכתוב הוא בלשון רבים וידעתם כי אני ה" שהידיעה תהיה לרבים לכלל ישראל.

לפי האמור למעלה מבאר בספר יחי ראובן מדוע אין נזכר שמו של משה רבינו בהגדה של פסח, כי הואיל ובדורו היה משה רבינו הראשון שסיפר ניסי יציאת מצרים בודאי השמיט ברוב ענוותנותו את חלקו שלו כשליח ההשגחה בעשיית הפלאות כנראה נוסח זה שמסר משה לבניו בהעלמת חלקו נשאר לדורות ועל כן גם בהגדתינו אין מוזכר שמו של משה אם כי כולנו יודעים שעל ידי משה נעשו ניסי ה' לעמו

בעל החפץ חיים זצ"ל מסביר מדוע אין שמו של משה רבינו מוזכר בהגדה של פסח כי הרי הוא היה עניו מכל האדם שעל פני האדמה והקב"ה רצון יריאיו יעשה ורצון העניו הוא להעלים את גדולתו וחלקו בעשיית הנס לפיכך לא נזכר שם משה בהגדה למרות שכל הנס של יציאת מצרים נעשה על ידו בשליחות אדון כל המעשים.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

שואל החתם סופר יש לדעת מהו לשון לאמר ?

על כן נלפע"ד שבליל פסח מחויב לספר לבנו פסח שאנו אוכליי על שום מה' ומצה על שום מה' ועוד צריכים לומר לו שעיקר זכות היציאה היה בעבור ההגדה לבן כדכתיב למען תספר באזני בנך' כדי שעי"ז כשיגדל הבן יספר גם הוא לבניו ויתקיים למען תספר באזני בנך ובן בנך' והיינו והגדת לבנך' כל האמור לבנך לאמר' שהבן כשיגדל גם הוא יאמר עוד לבן שלו ו'בעבור זה' ההגדה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

פירש האדמו"ר מגור הבית ישראל זצ"ל 'יכול מבעוד יום' אולי תחשוב כי רק כשמאיר לך כיום תיטיב לעבוד את השם דהיינו כשאין הסתרה והכל מתקדם למישרין?

'תלמוד לומר בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך' מצה ומרור הכוונה לקשיים ולמכשולות 'מצה' מלשון מריבה כמו אנשים עברים נצים" הדרישה היא שתעבוד את השי"ת אפילו בזמנים קשים ובהסתר פנים!

באותו ענין בליל הסדר האחרון בחייו של הבית ישראל זי"ע שנת תשל"ו הזכיר בעת הסעודה רעיון דומה כשדיבר מענין המחלוקת בין חכמים לבן זומא שחכמים דרשו 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח ובן זומא דרש 'כל ימי חייך' להביא הלילות,

אמר אלו 'ב' דרכים בעבודת השם' חכמים סברו שכל המטרה בחיים היא להביא לימות המשיח ימים בהירים עם כל האורות, ואילו בן זומא חידש כי תכלית האדם בכל ימי חייו היא דוקא הלילות זמנים קשים וחשוכים שיתאמץ דוקא בחשכות לבקוע כל המסכים ולעשות רצונו ית"ש [פאר ישראל ספר אוצרות צדיקי וגאוני הדורות].

בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

אם חובת סיפור יציאת מצרים היא רק בלילה' בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך מדוע נאמר והגדת לבנך 'ביום' ההוא'?

אלא שחכמינו ז"ל אמרו זוהר הקדוש ח"ב לח שליל התקדש החג היתה מאירה לישראל במצרים כצאת השמש ועל שם זה קרא ליל פסח יום' [החיד"א, האוה"ח, הגר"א ועוד]

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

אחז"ל מתחילה עע"ז – פותח בגנות ומסיים בשבח, או מתחילה כו' או עבדים היינו כו'. מדוע יש לפתוח בגנות?

משלה"ד? לאדם שלקח ילד מאשפתות וגידלו וטיפחו והעניק חינוך ולימודים והשכלה גבוה ומקצוע ודירה וחיתנו, ובחתונה אמר לו הבן 'אבא – תודה על הכל'. האב מיד הפסיק אותו וא"ל כך אומרים תודה? אז איך, תמה הבן? אתה היית צריך להתחיל לתאר מה היה מצבך קודם, וכיצד היית נראה לולי עשיתי לך כל שעשיתי.

כך אנו כדי להכיר הכרת טובה אמיתית – חייבים לגלות את מצבנו הקודם לפני שגאלנו ה'. אין האור ניכר אלא מתוך החושך!

שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

שואל המלבי"ם מה הטעם שמביאים בהגדה הפסוקים מספר יהושע, וכי חסר פסוקים בתוה"ק על המצב של ישראל לפני הגאולה?

אלא לפי שבהם מסופר בקצרה מה שאירע לאבותינו מימות שהיו עובדים עבודה זרה עד ירידת יעקב ובניו מצרימה אבל הפסוקים שבספר בראשית ובספר שמות באים בארוכה ולא יספיק הזמן לאומרם בלילה זה.

תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

בנוהג שבעולם מתייחס הבן אחר אביו ולא להיפך, ואילו כאן מייחס בעל ההגדה את האב לבנו – ״תרח אבי אברהם׳ במקום ״תרח בן נחור׳׳?

סיבת הדבר מבוארת במאמר רבותינו (בימת טי־} ״אין קורין אבות אלא לשלושה, חסד עשה השי״ת עם עמו ישראל, שאין מייחסם רק לשלשה אבות, שהרי אם היה מייחס אותנו גם לאבות אבותינו מתרח ומעלה, היתה לנו בזה מזכרת עוון, שהרי אותם דורות היו מכעיסין לפניו, כדברי התנא (אבית ה, ג):״עשרה דורות מנח ועד אברהם ־ להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם״.

על כן בא ללמדנו שאין אברהם מתייחס אחר אביו כלל. נהפוך הוא, אביו הוא המתייחס אליו. ומצינו זאת בלשון הכתוב: ״מילכה בת הרן, אבי מלכה ואבי יסכה״. היינו שגם בסדר האמהות, אין נחשבות אלא רק ארבע אמהות עד שרה ולא למעלה ממנה. לפי שהרן אבי שרה ונחור אבי רבקה, היו עובדי אלילים. לכן מבארת התורה שפסק בהם היחס, והרן הוא המתייחס אחר מלכה ויסכה, ואין הן מתייחסות אחר אביהן.

לאור זאת, כמה נפלאים דברי המדרש (ב״ר לט, ו): ״אמר ליה הקב״ה: לך ־ אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם״. היינו, כיון שאברהם אינו מתייחס לתרח כבן לאביו, אלא אדרבה תרח האב הוא המתייחס אחר אברהם אבינו, נמצא שאין לתרח דין ״אב״ כדי לכבדו, ולכן פטור היה אברהם אבינו מכיבוד אב. (ריי׳א לנדא, אחרית לשלום)

אולם באמת הדברים צ"ב, אנו מיחסים עצמנו לאברהם אבינו, מדוע לא לתרח שהיה מולידו, או להרן האבא של שרה, או ללבן האבא של רחל ולאה?

כדי לעמוד על כך נקדים שאלה:

אנו מוצאים באבות הקדושים ובאמהות הקדושות ריבוי בעקרות. אולם בכ"ז לא כולם היו עקרים. מה ההבדל?

אברהם היה עקר, שהנה אמרה לו שרה חמסי עליך שהתפללת לקב"ה ואמרת מה תתן לי ואנכי הולך ערירי לא התפללת אלא עליך, היה לך להתפלל על שנינו.

שרה בודאי הייתה עקרה וילדה רק בגיל תשעים.

על יצחק מובא בפרשתינו 'לנוכח אשתו כי עקרה היא' ולא הוא.

יעקב לא היה עקר, אולם שתי נשיו היו עקרות, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. רחל היית העקרה כידוע.

בסופו של חשבון נגיע למסקנה שכל האבות לא היו עקרים למעט אברהם, וכל האמהות היו עקרות. מדוע?

מבארים הבא"ח והמגיד מדובנא,

 [תוספת שלי: ביאור שכדי להבין נקדים משל.

מעשה באדם עשיר גדול, שהיה לו בן גדול שמעולם היה ביניהם ויכוחים וסכסוכים. יום אחד החליט אותו העשיר להעניק לבנו זה מליון דולר, ולשלוח אותו מפניו, שיעשה לעצמו עסקים, ויתן לי שקט… והנה כך עשה, הבן קיבל את הכסף, השקיעו בעסקים, אולם תוך תקופה קצרה איבד את הכל. היה הבן משוטט כעני ברחובות, לאבא הוא התבייש לחזור ולספר. והנה חלפו שנים, והתהפך עליו הגלגל, השקיע כמה פרוטות במוצרי סידקית, והחל מוכרם, עד כי גדל מאד ונהיה אחד מעשירי המדינה. והנה הגיע האבא לסוף שנותיו והוא קורא לכל ילדיו לצוות לביתו, וביניהם לבן העשיר. בין השאר רמז האב לבן העשיר שכל עשרו הוא ממנו. לא ולא! התקומם הבן העשיר, את הכסף שנתתי לי אבא, כעת אני כבר יכול לספר לך, איבדתי. נהייתי עני מרוד, ואז התחלתי מהתחלה ומשם כל העושר הזה. הוא לא מחמתך ולא בגללך!]

התשובה איננו מתייחסים לתרח משום שלא באנו לעולם מכוחו. ע"פ דרך הטבע לא היו אמורים להיות אברהם אבינו ילדים כלל שהיה עקר, לפיכך אנו מצאצאי אברהם אבינו שהוליד בדרך נס. איננו מתיחסים לתרח, ששושלתו נפסקה בעקרותו של אברהם. מכאן בנס נולד יצחק ברצון המאציל ב"ה. אנו לא המליון דולר של תרח. אנו קיבלנו מליון דולר חדשים מבורא עולם!

כך גם שרה אמנו בדרך הטבע לא היו אמורים להיות לה ילדים, כדי שהענף של הרן יפסק, ובנה ייוחס אחריה. זו התחלה חדשה.

יצחק לעומת זאת היה בנם של אברהם ושרה, את השושלת הזו רוצה הקב"ה לשמר, ולכן הוא אינו עקר.

אולם רבקה אשתו באה מבתואל, וכדי שלא ניוחס אחריו מפסיק הקב"ה את שושלתו בעקרותה של רבקה, ובדרך נס היא יולדת ומתחילה שושלת חדשה.

מסיבה זו גם רחל ולאה היו עקרות כדי שלא יתייחסו ללבן…

ובזה מבאר הבא"ח את ברכת בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הצורים הם האבות הקדושים, הגבעות – האמהות. הקב"ה יצר את אברהם שהיה ראש צורים- ראש האבות שהוא עקר, וכן את הגבעות – האמהות – כולן. מדוע? כדי שנהיה עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שלא נתיחס אחר סבא נחור ובתואל או תרח או לבן!

עפ"ז מבאר הגר"ר שפירא את שמצינו בחנה שהייתה עקרה והתפלל לה' לזרע. ה' נעתר לה ונולד שמואל. כשנגמל הביאוהו לבית ה' 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'.

בגמ' מובא שבתחילה הורה עלי להביא כהן כדי לשחוט את הפר, אולם הנער אמר לו שאי"צ בכהן, השחיטה מותרת בזר. הוא אף הביא ראיה מן הפסוקים.

הסכים עמו עלי, אך ביקש להורגו משום שהתחייב מיתה בשל שהורה הלכה בפני רבו. חנה התחננה שיחוס על בנה, משום ש'אל הנער הזה התפללתי' ועלי התרצה.

נשאלת השאלה האם לא יכל עלי למחול על כבודו מעיקרא?

יש לזכור מי היה הסבא של שמואל… היה זה קרח, בעל המחלקת הגדולה בעולם. לפיכך כשראה עלי ששמואל מורה הלכה בפניו התעורר בו החשד שמא הילד הזה מושפע מראש השלשלת – מקרח סבו, ויהיה אף הוא בעל מחלוקת, כפי שניצניה ניכרים כבר עתה! לפיכך בקש להרוג את הנער ולהתפלל עבור ילד אחר. אולם חנה סירבה, היא הסבירה שאפיו של בנה בודאי אינו נובע מקשרי המשפחה עם קרח זקנו, שהרי היא עצמה עקרה הייתה, ועקרותה שברה את שושלת הדורות! ועלי אכן קיבל טענתה, ואנו הרי יודעים מי היה הנער במשך הדורות… [צ"ע ששושלתה נשברה, אך שושלת בעלה אלקנה לא, וא"כ מה הרווחנו?].

מסקנות שיש ללמוד מכאן: לאדם יש צרה, כגון עקרות, ואינו יודע שזה לטובתו! ה' מעונין להוציא ממך משהו מזוכך!

וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:

שואל הגאון רבי זאב מבריסק זצ"ל מדוע מספרת לנו ההגדה על ירושת עשו וזאת דוקא בעת סיפור הדברים שיעקב ובניו ירדו מצרימה?

 ומבאר ע"פ הריטב"א הרמב"ם בפירוש המשניות נדרים פ"ב מסביר שכל מקום שכתוב בו זרע אברהם הכוונה היא ליעקב ולבניו בלבד. כדוגמא – בברית בין הבתרים בראשית ט"ו י"ג נאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, והרי זרע יעקב בלבד היה גר במצרים בעוד בני ישמעאל ובני עשו חיו בארצותיהם ברווחה!

לפי זה הביטוי זרעך מתכוון ליעקב ולבניו בלבד שכן הם לבדם קיימו את האמור 'כי גר יהיה זרעך' לכן חשוב לציין שעשו ירש את הר שעיר וישב בו במנוחה, ואילו יעקב ובניו ירדו מצרימה,

כי בכך הוכח שיעקב ובניו בלבד זרע אברהם, על כן הם בלבד צריכים לקבל את ירושת הארץ, ככתוב לזרעך נתתי את הארץ הזאת, וכאמור למעלה זרעך הוא יעקב, נמצאת למד שגם הסיפור על ירושת עשו הוא חלק מסיפור גאולת ישראל!

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

יש לדקדק וכי שבח הוא זה למלך מלכי המלכים הקב"ה ואף לבשר ודם על קיום הבטחתו שהדין מחייב כן?

ולבאר זאת נקדים ביאור דבר תמוה עוד יותר אמרם ז"ל ברכות ט דבר נא' בבקשה ממך שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם,

והיא נפלאת יותר שקיים השי"ת הבטחתו רק שלא יאמר אותו צדיק?

וגם מהו 'שומר הבטחתו 'לישראל' היה לו לומר שומר הבטחתו 'לאברהם'?

מבאר החתן סופר אמנם נראה מאחר שהיתה ההבטחה לצאת ברכוש גדול א"כ אינו דבר קבוע אבל ישתנה לפי השתנות השכל וההשגה של בני אדם,

וכן אמרו חכמינו ז"ל גיטין סד דקטן נקרא כשנותנים לו מעות וזורקו אגוז ונוטלו, הרי שהקטן למיעוט השגתו יחשב אצלו האגוז הפחות דבר חשוב,

וכן הגדולים יותר שאינם משכילים יחשבו לרכוש את קניני העולם המדומים כסף וזהב,

אבל המעולים במדריגה ידעו ויבינו כי קנין ורכוש העיקרי הוא שלימות האדם כאמדם במדרש ויק"ר פ"א ו דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת? כי כל החפצים לא ישוו בה, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף',

והנה ה' הטוב ודאי היה מקיים הבטחתו אף בלי טעם שיאמר אותו צדיק אבל אצלו יתברך ודאי לא נחשב כל חללא דעלמא לרכוש גדול וכוונתו היתה על שיצאו ממצרים באמונת ה' מוכשרים לקבלת התורה שהוא הרכוש האמתי כמו שהראו על הים באצבע לאמר זה אלי' ובזה היה קוב"ה יוצא ידי חובת הבטחתו על הרכוש הגדול.

אבל אברהם אבינו כרחם אב על בנים יבא בטענה צודקת, כי אצל ישראל המקבלים לא יחשב זה לרכוש כי לא יבינו אל פעולות ה' ולא תתישב דעתם דעת החומר, שגם הוא יבקש חלקו, שנשתעבדו במצרים בגוף ונשמה, ובצאת ישראל משם יהיו מגושמים כ"כ עד שלא יתרַצו בזה,

לכן מפני הבטחת השי"ת לאברהם אבינו ע"ה הוצרך לקיים רכוש גדול באופן שיערב לישראל [ואף לפחותים שבהם]

והוא שאמר יתברך שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים 'בהם' בעצמותם בגוף אשר היה משועבד הנראה להם עין בעין,

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים 'בהם' אף שקיים ברכוש הרוחני, אבל לא קיים בהם בגוף העובדים פי' לדעתם,

וזה שהפליג המגיד לתת שבח והודיה ברוך שומר הבטחתו 'לישראל', היינו כשהוא לעצמו שמן הדין לא היה צריך לקיים אלא הבטחתו, ואעפי"כ שמרה גם לישראל [-ע"פ הבנת ישראל והפחותים שבהם] הבטחתו בכסף וזהב הנחשב אצלם רכוש גדול.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

שואל החתם סופר לכאורה יפלא אם השי"ת גזר עלינו לסבול גלות, למה נענשו המצריים ודנו אותם?

ואפשר לבאר דהנה כתיב [איכה א כב] 'תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי כי רבות אנחותי ולבי דוי'

הנה הקשו מאי טעמא יענשו אומות העולם הא הם שלוחי מדת הדין שנגזר עלינו כחטאינו?

ותירץ הרמב"ן [פ' לך לך סו יג ובפ' האזינו לב ח[ א. הקב"ה קצף מעט והם הוסיפו הרבה ב. ועוד אין כוונתם לעשות רצון ה' על אשר עברנו על מצותיו, אלא אדרבה בשנאתם את דתי ה' עושים כן עכ"ד.

לפ"ז לכאורה לא יענשו אלא על התוספת מה שמוסיפים יותר מן הנגזר אבל על הנגזר יענשו רק על מחשבתם הרעה אבל לא על המעשה בפועל, כי בזה עשו שליחות ה'!

התשובה היה שקיי"ל במס' מעילה ובמס' כתובות שליח שהוסיף על דברי בעל הבית עקר שליחותו לגמרי ואינו שליח בעל הבית אפי' מה שעשה כאשר צוה, כי כיון שהוסיף נעקר הכל.

וא"כ הכי נמי אומות העולם שהוסיפו על גזירת הקב"ה בטלה שליחותיהן ומחייבין אותן על כל מעשיהם בפועל.

והיינו 'תבוא כל רעתם לפניך [הגם שממך הוא] 'כאשר עוללת לי על כל פשעי' [וזה הגיע לי על כל פשעי] גם על זה יענשו,

והטעם 'כי רבות אנחותי' יותר מן המחויב, וה"ל מוסיף בשליחות ונעקר השליחות לגמרי.

ולכן מובן הטעם שנענשו המצריים במכות אע"ג שכבר נגזר על ישראל בברית בין הבתרים שיסבלו גלות.

[מעי"ז מבאר הגר"ח וולז'ין בנפה"ח את הכתוב 'יוודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות', שהגם שטיטוס קמחא טחינא טחן, שהרי בעונותינו חרב מקדש, ואין מעשה הגוי מגיע כלל לעולמות העליונים, ורק טחן כאן קמח שנטחן על ידינו במעשינו שפגמו למעלה, בכ"ז יוודע אצלך הרבש"ע ותחשיב לו כאילו 'מביא למעלה בסבך עץ קרדומות'  כאילו החריב מקדש של מעלה ופגם בעליונים, שבזה עונשו רב!]

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת.

ופירש מחותני הרה"ג רבי יוסף צבי הלפרין ז"ל אבד"ק שאמקומ בשם אביו הג' ר' בנציון רבה של נאנאש עפימ"ש המפה"ק דהד' מאות שנים נחשבות מברית בין הבתרים באשר נודע לאאע"ה הגלות והצטער על כך,

א"כ ז"ש שהקב"ה חישב את הקץ כלומר הק"ץ שנים שנחסרו עוד מהד' מאות שנים לעשות כאילו כבר נעשו ונתקיימו,

וכי תימא איך? על זה אמר כמ"ש לאאע"ה בברית בין הבתרים ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' והוא כבר אז הצטער ע"ז לכן נחשב כאילו נתמלאו הד' מאות שנים.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת.

והנראה עפ"י סה שביאר בס' חנוכת התורה ומושב בנ"י אשר ישבו בארץ במצרים שלשים וארבע מאות שנה וגו והנה באמת מביאתן למצרים עד יציאתן היה רק רד"ו שנים והיה חסר ק"ץ שנים ואיתא במדרש דהלילות השלימו, וי"ל דזה כונת הפסוק באיוב 'ק"ץ שם לחושך' וזה כוונת המגיד שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ והבן [פורת יוסף בהגדת אמרי אש]

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת.

ואקדים את דברי רבינו מהר"ל מפראג ז"ל בספר גבורות ה' שהבית מדרש על ויושע ה' ביום ההוא דעוזא של מצרים קטרג על ישראל כי ת' שנה נגזר גלות ועדיין לא שלמו!

 והשיב השי"ת שמיכאל השר ישוב תשובה על זה, ולא ידע להשיב, ואמר השי"ת אני אשיב כי לא אמרתי בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם, וחשבינן מלידת יצחק ע"כ המדרש.

וצריך להבין למה מלאך מיכאל לא הי' יכול להשיב תשובה זו הלא נרמז בקרא בהדיא?

וביאר הגאון אלקי הנ"ל כי באמת בחינת הגלות והגרות של אברהם אבינו לא יבחן לשום מלאך כי אברהם אבינו הי' עשיר גדול ונכבד ורם בעיני כל וכמו שאמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכינו ובמדרש אמרו שרצו לקבלו עליהם למלך ולאלוקים והוא לא רצה לקבל כי אמר שלא חסר העולם מלכו ולא אלוקותו הרי דהי' אברהם גדול ונכבד מאד ואיך שייך לקרותו גר ואיך שייך לומר עליו שהוא בגלות?

ועל כן באמת לא הי' נבחן בעיני האדם גלותו וגרותו ואפילו מלאכים לא בחנו בחינת גלותו וגרותו רק השי"ת בעצמו הי' מרגיש בו בחינת הגרות והגלות דק מן הדקה וע"כ לא הי' השר מיכאל יכול להשיב רק השי"ת בכבודו ובעצמו. אלו דברי רבינו מהר"ל ז"ל ודפח"ח.

 והגאון מהר"ם פאדווה אבדק"ק בריסק בספר נחלי מים פירש בזה מה שנאמר בהגדה ברוך השם שהקבה"ו חישב את הקץ לעשות היינו שהוא בעצמו ולבדו הי' יכול לעשות את חשבון הקץ ולא אחר עכ"ד

יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

הגמ' אומרת שבזכות ד' אמות שליוה פרעה את אברהם נגזר עליהם שישתעבדו בני אברהם אצל פרעה רד"ו שנה. ויש לדקדק מדוע דוקא רד"ו?

ועוד קשה שבנ"נ בזכות ד' פסיעות שפסע לכבוד השי"ת זכה להשתעבד בבנ"י 70 שנה, ומדוע בפרעה 210?

הביאור הוא שהנה איתא בגמ' שגובה אדם בינוני ג' אמות, ופסיעתו – אמה, נמצא שפסיעת האדם היא שליש מגובהו. ופרעה אחז"ל שהיה גובהו אמה, ואם כן כל פסיעה שלו היא שליש אמה, וכדי לפסוע ד' אמות עליו לפסוע 12 פסיעות [שליש אמה כפול 12 שווה 4 אמות], וזה פי שלוש ממה שהלך נ"נ – ד' פסיעות, ואם נ"נ עד ד' פסיעות קיבל 70 שנה להשתעבד בנו, אזי מובן מדוע פרעה על פי שלש פסיעות קיבל פי שלש שנים להשתעבד בנו – 70 שנה כפול 3 שווה – 210! [הגדת אמרי אש בשם הר' ר' יונתן]

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם: –

עיין בפנינים!

פירש השפת אמת בדרך רמז 'והיא שעמדה' מה שעמד לנו ההיא הזכות שהיינו בגדר 'והיא' אחדות אחת, וזו שעמדה לאבותינו ולנו, 'שלא אחד' היינו מה שאין ישראל מאוחדים – 'בלבד' דבר זה בלבד גורם שעומדים עלינו לכלותנו!

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם: –

הסטייפלר זצ"ל אומר על מצילנו מידם' דווקא מידם' מה שהם עושים – זו ההצלה שלנו,

הראיה הטובה לכך היא פרעה בעצמו לאחר שאמרו לו חרטומיו שיוולד לישראל גואל שיהרוס את מצרים והוא ילקה במים, גזר פרעה שיזרקו את כל הבנים ליאור ועי"ז משה גדל דווקא בתוך בית פרעה ועל ברכיו!

והרווחנו מזה כי היתה קבלה בידי ישראל שמי שיגיד פקוד יפקוד אלקים אתכם' סימן שהוא הגואל כל ילד יהודי למד זאת וידע את המשפט, לכן אם יבוא מישהו שגדל בתוך העם ויאמר את המשפט לא יאמינו לו, אבל היה ילד אחד שלא גדל ולמד עם כולם – משה רבנו וכשהוא אמר זאת ידעו כולם שהוא הגואל!

יתרה מכך משה היה ערל שפתיים ואותיות בומפ' שהן אותיות השפתיים הוא לא יכל לומר איך אם כן יוכל לומר פקד יפקד אלקים אתכם'? כשהצליח לומר זאת האמינו כולם שהוא הגואל והשכינה היא שמדברת מתוך גרונו.

מי האחראי והגורם לערלות שפתיו של משה? פרעה! הרי לך שה' מצילנו מידם'!

דבר נוסף משה רבנו הרג מצרי איך עבד לאחר עבדות של מאתים ועשר שנים יכול להרוג את האדון שלו? המנטליות שלו לא תיתן לו לנהוג כך! אבל היה אחד שגדל עם המנטליות של בן חורין – משה רבנו בזכות מי? בזכות פרעה!

וכך מסביר רבי שלמה קלוגר את הפסוק וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' ונושעתם מאויביכם' –

שהישועה תבוא דווקא מכיוון האויבים כמו במצרים שדווקא קושי השעבוד זירז הגאולה!

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים

ספר שמות פרק א (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

 (יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

(יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:

(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:

מבואר ע"פ שיטת ר"ת שדינא דמלכותא דינא נאמר רק כאשר המלך משווה גזירותיו לכלל הציבור, אך אם עושה איפה ואיפה אין דינו דינא אלא 'דינא דחמסנותא'.

ובזה יבואר שפרעה שאל מדוע אתם מחיות את הילדים והרי דינא דמלכותא דינא?

והן השיבוהו 'כי לא כנשים המצריות העבריות' ר"ל אין אתה משווה גזירתך ולכן איננו חייבות להשמע לך ואין ד"ד דינא.

ולכן אח"כ 'ויצו פרעה לכל עמו – אפילו למצרים, כדי שיהיה דינא דמלכותא דינא שגזירתו שווה לכל המדינה.

שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים

בגזירת פרעה כתוב בתורה ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים שמות א כא

ופירש"י ויעש להם בתים שזכו בשביל זה לבתי כהונה ולויה שקרוים בתים.

וצריך ביאור מפני מה זכו דוקא לשכר זה?

מבאר הגרי"ד סולובייצ'יק דידוע שפרעה לא גזר אלא על הזכרים נמצא שגזירתו לא איימה על קיום העם היהודי שהרי הנקבות נשארו בחיים ואפי' כשיתחתנו עם גוים ר"ל הולד הולך אחר האם, והיו נחשבים כישראלים, אבל לעומת זאת הגזירה העמידה בסכנה את הכהנים והלויים אשר לא היו קיימים אילו ח"ו היתה מתבצעת גזירתו, שכן היות אדם כהן או לוי הוא דבר שנקבע על פי יחוסו של אביו ואם אביו אינו כהן או לוי הרי שגם הוא לא יכול להיות כזה,

נמצא כי אותן מילדות אמנם לא הצילו את עצם מציאותו של העם היהודי אשר היה שורד גם בלאו הכי כאמור, אך הצילו את שבטי הכהונה והלויה וכמתן שכר של מידה כנגד מידה זכו כי יהיו אמהות לאותם בתי כהונה ולויה אשר אותם שמרו!

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

רבים תמהו דבליל הסדר הזמן להגדיל נס יציאת מצרים ולמעשה הוא מקטין את הנס, בזה שאומר כי לא רק במצרים אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם!

ובפרט כשאומר פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל כאומר שנס לבן גדול מיציאת מצרים והלא להגדיל הנס של יצי"מ אנו באין!

רבי תנחום גרשון בילצקי ביאר דהתורה מבטיחה לישראל 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם' שאף אם בני ישראל לא ישמרו את המצוות ויבואו עליהם כל הקללות שנאמרו בפרשת בחקותי, בכל זאת לא יעזבם הקב"ה לכלותם ולהפר בריתו איתם,

ולפי"ז ניחא דאדרבה דבזה בא להגדיל את נס יציאת מצרים, והכי קאמר 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו' וכוונתם לכלותינו לגמרי, וע"ז אין רבותא מה שהקב"ה מצילנו מידם, שהרי על זה כבר הבטיחנו 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם' ולכן נצלנו מלבן מכיון שביקש לעקור את הכל ואין חידוש שהקב"ה הצילנו מידו,

אבל פרעה הרשע שהתחכם ולא גזר על כליון מוחלט אלא רק על הזכרים וע"ז לא היתה הבטחה, ואעפ"כ הקב"ה הצילנו מיד פרעה זהו נס גדול מאוד!

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

פסוק זו מתחיל במילים 'וענית ואמרת' ופירש רש"י 'בקול רם' ויש לדקדק מאי בעי רש"י בזה?

מבאר הרבי ר' העשיל על פי מה דאיתא במסכת ברכות דאסור להגביה קולו בתפלתו לפי שנראה מקטני אמנה שסובר שהקב"ה אין עונה לחש ובוחן לבבות ומחשבות חס ושלום והנה לפי זה אם אדם אומר בתפלתו דבר שנודע מזה לכל העולם שהקב"ה בוחן לבבות ויודע מחשבות אזי רשאי להתפלל בקול רם.

והנה בכאן הוא אומר 'ארמי אובד אבי' דלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל וה' הצילנו מידו דהיה יודע את מחשבתו ובחן את לבבו.

ואם כן בכהאי גווגא רשאי לומר בקול רם וזה הוא שפירש רש"י וענית ואמרת בקול רם' וקשה הלא אסור להגביה קולו בתפלתו לזה אמר ארמי אונד אבי' משום הכי מותר להגביה את קולו כנזכר לעיל

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

שואל בחוקת הפסח תימה מה ענין וירד מצרימה אצל ארמי אובד אבי? ותירץ מהר"י בי רב כי כל הגרמא לירידת מצרים היתה קנאת יוסף שקנאו בו אחיו ומי גרם להם לאחים לקנאות בו? לבן שיעקב בתחילה עבד ברחל והחליפה לו, ואילו לא היה מחליפה לו היה נושא את רחל בתחילה והיה יוסף הככור ולא היו מקנאין בו כי לו משפט הבכורה!

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

מבאר הרבי ר' העשיל יש לפרש על פי מה דאיתא בספר גליא רזיא' וז"ל בשביל שהביא יעקב אבינו לשון תרגום בתורה דלבן קראו 'יגר שהדותא' ויעקב קראו 'גלעד' בשביל כך באו ישראל בגלות מצרים דוקא וכו' עיין שם.

ויש לומר דזהו שאמר הכתוב בפרשת וישב וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגו' להוריד מצרימה' ר"ל שראו שבאו מגלעד' הואיל שיעקב הביא על גלעד' לשון התרגום בתורה ולכך הוכרח יוסף לרדת מצרימה

וזהו שאמר הכתוב 'ארמי' דייקא 'אובד אבי וירד מצרימה' ר"ל בשביל שהביא אבי לשון ארמי בתורה זאת גרם שהוכרח לירד מצרימה!

ויש לפרש גם כן רזה שאמר בעל הגדה 'וירד מצרימה מלמד שהיה אנוס על פי הדיבור' דייקא ר"ל בשביל שדבר יעקב אבינו לשון ארמי עם לבן לכך היה אנוס לירד למצרים!

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר:

וכבר תמהו המפרשים על איזה דיבור קאי?

מבאר רבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט וי"ל הכוונה דהנה יעקב אבינו בברחו מלבן אמר ללבן 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה' בראשית לא לב והביא שם רש"י בשם המדרש דמאותה קללה מתה רחל בדרך,

נמצא דיעקב גרם בדיבורו מיתת רחל ואף שהיה שוגג ואנוס כי לא ידע שרחל לקחה את התרפים אבל ההורג בשוגג חייב עכ"פ גלות,

וזהו 'וירד מצרימה' למה היה יעקב מחויב גלות לירד למצרים?

ובא כמשיב אנוס על פי הדיבור' כלומר בשל הדיבור שלו – שנאנס בדיבורו ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה' [אוצרות צדיקי וגאוני הדור]

וַנִּצְעַק אֶל יְדֹוָד אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:

יש קושיא על הפשט השני של רש"י ד'וימת' הכוונה שפרעה הצטרע והתרחץ בדם ילדים ועל כך נאנחו בני ישראל, כיצד זה מסתדר עם הפשט של הפסוק ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה'? אם הבעיה היתה שהוא שחט ילדים אז מדוע נאנחו 'מן העבודה'? על איזה עבודה מדובר כא?

ותירץ רבי יעקב קמינצקי זצ"ל שהרפואה לא מכירה בדם כתרופה לצרעת, אלא הכוונה לעבודה זרה של פרעה.

החרטומים אמרו לו שבדרך סגולית ירפא אם ישחט שלוש מאות ילדים יהודים ויתרחץ בדם שלהם, רק אז האלהים שלנו יציל אותך.

מכאן שבני ישראל נאנחו מן העבודה הזרה של פרעה! [ארזי הלבנון]

הסבר שני עפ"י מה שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל שהחרטומים לא אמרו סתם לשחוט בנים אלא לשחוט את הילדים הבכורים דווקא, ולפי"ז אפשר לומר שבאו בני ישראל ונאנחו מן העבודה היינו עבודת הקרבנות, אם שוחטים לנו את כל הבכורים מי יעבוד לנו בבית המקדש? לכן נאנחו בני ישראל מן העבודה עבודת הקרבנות שבבית המקדש! שתי ידות

הסבר שלישי -בברית בין הבתרים אמר ה' לאברהם אבינו ע"ה שבני ישראל יהיו עבדים בארץ לא להם ארבע מאות שנה,

בפועל עבדו רק מאתים ועשר שנים.

ונאמרו בזה שני תירוצים א. שקושי השעבוד השלים לארבע מאות שנה ב. שריבוי העם ושנולדו ששה בכרס אחת השלים לארבע מאות שנה.

לפי זה כשפרעה רצח בכל יום שלוש מאות תינוקות נאנחו בני ישראל מפני שהבינו שכך יצטרכו להמשיך את העבודה במצרים יותר שנים! [שארית יוסף]

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ ואת עמלנו אלו הבנים ואת לחצנו זה הדחק

מבאר הרבי ר' העשיל יש לפרש על פי מה דאיתא במדרש שלשה טעמים על מה שלא היו ישראל במצרים רק רד"ו

א דלילות השלימו

ב מחמת שהיו פרים ורבים למאד ועשו ברד"ו שנים מה שהיו יכולים לעשות בארבע מאות שנה

ג דקושי השעבוד היה משלים

והשתא יובן דברי בעל הגדה דסידר כל השלושה טעמים הנזכרים לעיל

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ' רצה לומר שהוצרכנו לעבוד בלילות כבימים, [ופרשו מנשותיהם]

ואת עמלנו אלו הבנים' רצה לומר שפרינו ורבינו למאד,

ואת לחצנו זו הדחק' רצה לומר קושי השעבוד כל אלה הועילו למהר את הקץ לכן מיד וישלח ה' מלאך ויוציאנו וגו' אף שהיה קודם הזמן.

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:

ונראה להבין הקשר בין מכת הדבר ל'יד'?

מבאר האדמו"ר ממודזי"ץ שליט"א ע"פ מה שמצינו בדברי ההגדה שכל מכה היתה באצבע במצרים מה הוא אומר שמות ח' מ"ו אצבע אלוקים הוא וכיון דכל מכה היא אצבע ע"כ דבמכת הדבר שהוא החמישית שבהגיעה נשלמה היד ותו שפיר הוי היד מכת הדבר ודו"ק

[ליל הסדר פסח תנש"א מאמרי אורייתא אדר תשנ"ג ע' נ"ט]

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:

במפגש שהיה להגר"ה כהן ראפפורט עם להבדיל האפיפיור אמר האפיפיור שדצ"ך ר"ת דם צריכים כולם

השיב הגר"ח עד"ש עלילת דם – שקר…

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:

כולם תמהים מה בא ר"י להשמיענו?

מובא בהגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה

וריב"א פירש דלהכי נקט להו הכי שאות שלישי של הסימנים דצ"ך עד"ש באח"ב] דהיינו כ'נים ש'חין ח'שך כל אחד היה משמש עם חבירו.

כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין, אלא שהיו כנים עיקר המכה.

ותדע לך שהוא כן, כי כולם קשורין זה בזה, כשתכתוב זה על זה

ח ש כ

ש ח נ

כ  נ מ

ותקח אותיות ראשונות מן השלש יהיה חשך, ושניים שלהן שחן, שלישית שלהן כנם, לפיכך סימְנם כך, להשמיענו זה החדוש.

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:

ולכאורה הלשון אינו מובן מה שאמר ר״י הי׳ נותן בה״ם סימנים, הלא הי׳ צריך לומר הי׳ נותן לה״ם סימנים.

וגם באמת לא שיך על זה לומר סימני״ם, כי הם ראשי תיבות, וראשי תיבות נקראו בלשה"ק הז״ל נוטריקו״ן ולא סימנים.

מבאר הגה״צ רבי שמעון ישראל פאזען זצ״ל אבד״ק שאפראן אך הנה איתא בכתבי האריז״ל אשר דצ״ך עד״ש באח״ב הם ביחד בגי׳ אש״ר (בגי׳ תק״א) וזה אמר פרעה (שמות ה, ב) מי ד׳ אש״ר אשמע בקולו, כלומר שלח הקב״ה לתוך פיו מלה זו, אש״ר, כלומר כאשר יהי׳ גמר המכות אשר הם ביחד בגי׳ אש״ר אז אשמע בקולו, והוא בעצמו לא ידע מה שאמר בזה.

והנה עוד איתא בכתבי האדיז״ל אשר בכל עשר מכות הכה הקב״ה את כחות הסטרא אחרא וגברה הקדושה על הטומאה, כלומר על ידי מה שהכה הקב״ה את המצריים שהי׳ אדוקין בטומאה, נחלשה הטומאה ונתחזקה הקדושה,

ויש להבין שעל ידי זה נתן הקב״ה כחות אל נשמות עמו ישראל להתגבר על כחות הטומאה,

ובכל שנה ושנה כאשר מזכירים בסדר הקדוש את העשר מכות, אנו מתחזקים על ידי זה בכחות הקדושה ולהכות את כחות הטומאה.

והנה אש״ר הם אותיות שאֹר, וידוע אשר כחות הסטרא אחרא אשר הם מסיתים את האדם הוא מהיצר הרע הנקרא שא״ר שבעיסה (עיין ברכות דף י״ז ע״א).

והנה השם שלנו הוא ישרא״ל והאותיות אשר במלה זו באמצע, הם אותיות שר"א (אותיות שא״ר), ואותיות החיצוניות של מלת ישרא״ל הם אות י׳ ל׳, אותיות ל״י.

ובזה נוכל לפרש דברי רבי יהודא, שר״י הי׳ נותן בה"ם סימני״ם, רצה לומר שרצה להראות לנו אשר בכל איש ישראל יש בתוכו עוד שא״ר שבעיסה, כי בתו״ך ישרא״ל הם אותיות אש"ר, לסימן אשר בעבור זה עשה השי״ת נסים אלה להכות את מצרים בעשר מכות אשר הם מרומזים באותיות דצ״ך עד״ש באח״ב גי' שא"ר, כדי שנדע אשר על ידי זה נתן לנו כח להכות את השאר שבעיסה אשר עוד בנו, על ידי כחות הקדושה אשר רוצה שנעורר בתוכינו. ״תורת א׳״ (ברוקלין תשנ״א) ח״ב, ע׳ קמ״דו

ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך.

חז"ל אומרים שבפרך היינו בפה-רך. מבוא באדרת אליהו רמז נפלא. כתוב אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק. [תהלים קה] וכן כתוב אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק [דה"י א-טז]

ביצחק גי' 210 ובישחק גי' 420

פרעה תיכנן לשעבד את ישראל כמנין בישחק דהיינו 420 שנה. אולם הקב"ה אמר ביצחק – די לך.210 שנים.

והנה ההבדל בין יצחק לישחק שאת הש' השמאלית מבטאים באופן יותר רפוי, ואילו הצ' מבוטאת יותר בחוזק.

פרעה תיכנן להוציא תוכניתו לפועל באופן של "פה רך" דהיינו בישחק, כמנין 420 שנה.

אולם הקב"ה החליט שהמנין יהיה כמנין ביצחק – 210 שנים.

ואת לחצנו זה הדחק כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם.

וצ"ב מה הוסיף בזה על מה שאמר "וירא את עוניינו ואת לחצנו"?

מבאר הגרש"ז אוירבך זצ"ל לחץ יכול לבוא מכך שאדם לוחץ חבירו, ומכך שהאדם מלחיץ את עצמו…

בא בעלה ההגדה ומלמדנו אל תחשוב שהיינו לחוצים מצד עצמנו, אלא היה זה הדחק שהילחיצונו והראיה וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם!

מסופר על השפת אמת שהיה אומר שמי שדוחק בשולחן ה"טיש" ניצל מדחקות אחרת…

האמרי אמת לעומתו היה מקפיד שלא ידחפו. ופעם אמרו לו את שאמר השפ"א שניצל מדחקות?!

השיב להם אצל השפ"א היו חסידים אחרים, שם כשדחקו הם דחקו את עצמם! אצלי דוחקים החסידים כדי שאחרים לא יגיעו, ולזה אינני מסכים !

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו כו' אני ולא מלאך והכיתי כו' אני ולא שרף וכו.

צ"ב, שהרי מאידך נאמר "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" והרי לשם כך מרחו את הדם על המשקוף והמזוזות!

כמה תשובות נאמרו בדבר:

א. מבאר הגר"א שהיו יהודים שהגיע ממילא זמנם למות באותו הלילה והמשחית היה צריך להגיע לטול נשמתם, אולם באותו הלילה אף אחד לא מת כדי שהמצרים לא יוכלו לטעון שגם אצל היהודים מתו. כך שלמעשה אכן רק קוב"ה הביא את המכה, והמשחית שלא יבוא אל בתינו הוא המשחית שאינו קשור למכה.

ב. פענח רזא מבאר שלנגוף פירושו להכות, לדחוף, כמ"ש כי יגוף שור איש את שור רעהו, והקב"ה הביא משחיתים ע"מ לנגוף ולהכות המצרים שנותרו ולא מתו במכת בכורות, ועליהם אומר הקב"ה אלה לא יגיעו להכות בבתי ישראל שיהיה להם דם על המזוזות.

ג. בעל בית הלוי מבאר שהבכורות שמתו נרקבו מיד ותולעים הלכו בם. הצחנה הייתה נוראה ובאופן טבעי מדבר כזה מתפשטת מגיפה מיידית. אותה מגיפה נקראת "משחית". מהמגיפה הזו לא ניזוקו ישראל ולא אל בתיהם לנגוף.

ד. לכל בנ"י לא יחרץ מלב לשונו למאיש ועד בהמה כתב הרא"ש ז"ל יש לשאול ולהקשות מאי רבותא היא לא יחרץ כלב?

וי"ל לפי שאמרו חז"ל ב"ק ס' כ' כשמלאך המות בא לעיר כלבים צועקים ובאותה הלילה בא מלאך המות בשביל מכת בכורות ואעפ"כ לא יחרץ כלב לשונו וזו היא רבותא עכ"ד וכדבריו כ"כ ג"כ הדעת זקנים וריב"א בשם הר"מ מקוצי ובס' מושב זקנים. ונשאלתי בזה מאת אדוני אבי נר"ו איך כתב הרא"ש ז"ל וסיעתו שבאותה הלילה בא מלאך המות לעיר בשביל מכת בכורות והלא בהגדה של פסח כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ולא מלאך?

והשבתי לו שכעין קושיא זו הקשה בדעת זקנים לקמן בפסוק ולא יתן המשחית וז"ל קשה להרב משה דהא בהגדה כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך?

וי"ל דהכי פירושו אני בכבודי וגם המלאך ולא המלאך לבדו כי לא יתכן שיהיה הקב"ה בלא מלאך עכ"ל ודכוותיה נמי הכא ולא קשיא ולא מידי.

באופן אחר נראה לתרץ קושיית א"א הנזכרת לפי מה שכתב הר"ע מברטנורא ז"ל דהקשה הברטנורא על פירוש רש"י דידיה אדידיה דגשי ואתם לא תצאו וגו' פירש מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל וכו' ומאידך אמר אני ה' אני ולא השליח?

ותי' הברטנורא שהבכורות הכה הוא בכבודו והפשוטים כגון הבכורות לאמם או גדולי הבית שמתו גם הם כמו שמירש"י לקמן הכה המשחית שהרי צריכין אנו לומר שהמלאך המשחית הרג גם הוא בהם כדכתיב הכא ולא יתן המשחית ואעפ"י שבהריגת הבכורות כתיב וה' הכה כל בכור ופירש"י שם הוא ובית דינו הרי שם באותו ענין ממש כתיב כי אין בית אשר אין שם מת שמתו גם מהפשוטים והם נהרגו ע"י בית דינו הנרמז בוא"ו דוה' עכ"ד ובהכי נמי מתורץ קושיית א"א הנז"ל. [באורי אש שוורצמן].

ה. בעלי התוספות מתרצים שקוב"ה הכוונה ה' ובית דינו, כמש"פ רש"י ואני אעבור בכל מצרים, ו' מרבה את בית דינו, וא"כ ולא יתן המשחית שבא עמו להשחית לפגוע בבנ"י. ומה שאמר אני ולא מלאך פירושו ולא מלאך לבדו, אלא עימי.

ו. והנה הגרעק״א (בילקוט חמישאי) הקשה כיון שהקב״ה בכבודו ובעצמו ירד למצרים וכמו שכתוב אני ולא מלאך וכו' א״כ לשם מה היה צריך לנתינת דם על המשקוף ועל המזוזות.

ועוד יש לשאול מדוע לא היו רשאים לצאת מפתח ביתם מטעם שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, והלא הקב״ה בכבודו ובעצמו ירד והוא ידע להבחין.

ותירץ הגרעק״א דשני סוגי בכור המה, בכור מאב, ובכור מאם, והבדל רב יש בניהם, דעל בכור מאב צריך הבחנה, כיון שאין כל אחד יודע בבירור אם הוא באמת בכור לאביו, משום שדבר זה אינו גלוי לכל ורק הקב׳׳ה יודע,

אבל בכור מאם אינו צריך הבחנה כיון שהוא דבר הניכר ומבורר לכל,

ולכן על בכורים מאב שצריך הבחנה ירד הקב״ה בכבודו ובעצמו ולא מסר לשליח, כיון שהשליח לא ידע להבחין בין טיפה של בכור,

אבל על הבכורים מאם שהוא דבר הניכר ומבורר לכל שראו אותה יולדת לזה תחילה, זה אכן היה די על ידי שליח,

וע׳׳ז אמרו כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע.

ולפי׳׳ז מובן מדוע היו צריכים לנתינת דם על המשקופים והמזוזות, ולמה לא היו רשאים לצאת מפתח ביתם עד בקר.

ובזה יישב הגאון הנ״ל גם מה שיש עוד להקשות למה לא נתקדשו גם בכורים מאב בקדושת בכור, והרי הנס היה גם על הבכורים מאב, שהרי מבואר בחז"ל שאם לא היה בבית בכור מאם, אזי הגדול בבית מת, כמ"ש ״כי אין בית אשר אין שם מת״ עי׳ ברש״י שמות פי״ב פ״ל, וא״כ מן הראוי היה שיתקדשו גם הבכורים מאב.

ואולם כתב הגרעק״א דלפי המבואר לעיל שהקב״ה ירד על בכורים מאב, א״כ מה שנעשה ע״י הקב״ה בעצמו לא שייך בזה נס כי הקב״ה יודע ומבחין, לא היה נס בכך שלא היכה בכורי ישראל,

וכל הנס היה רק על בכורים מאם, שזה נעשה ע״י שליח ששליח אינו מבחין בין טוב לרע. וע״ע במהר׳ל בגבורות ה׳ סל׳ח מש״כ בענין זה.

ומעתה לפי דברי הגרעק״א ממילא מיושבת הקושיה הנ״ל מדוע דרשו חז"ל אני ולא מלאך והרי הפסוק אומר מפורש ולא יתן המשחית וכוי, ואולם י״ל דמה שאמרו חדל אני ולא מלאך היינו על בכורים מאב, והפסוק מיירי בבכורים מאם.

אני הוא – אני ולא מלאך

בהגש"פ ילקו"ש ניימאן הביא מהגדת מר דרור בשם הזוה"ק מדוע הקב"ה בעצמו בא לגאלנו ולא ע"י מלאך, היות והיו משוקעין קרוב לנ' שערי טומאה, ולכן לא היה שייך לשלוח מלאך שאינו יודע לכוין את הרגע של הגאולה, שכשיגיעו לשער הנ' לא ניתן לגאלם.

על דרך שכתב בספר לחמי תודה עה"פ "מי יתן טהור מטמא לא אחד", תיבת טמ"א גי' 50, מי יתן טהור מטמ"א? וכי שייך להוציא טהור ממי שהגיע לגי' טמ"א – נ' שערי טומאה? "לא אחד" – אולם אם הגיע לנ' חסר אחד – אזי שייך לטהרו.

וזה מה שאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, צ"ב – בתחילה אמר "אתם מיטהרים" ולבסוף אמר "אביכם שבשמים" מטהר אתכם?

אלא רמז ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים כשאתם עדיין לפני מספר "מ"י" -50 – אתם מיטהרים, תוכלו לטהר עצמכם ע"י תשובה, אולם אם הגעתם לו"מ"י" – מטהר אתכם רק אביכם שבשמים, שמשער הנ' אין לכם אפשרות לצאת מעצמכם.

בספר מטעמי מלך דקדק בלשון "אני הוא ולא אחר", הרי עיקר ההדגשה היא שהייתה הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו לא ע"י שליח, א"כ מה הוסיף באמרו "ולא אחר"?

וביאר בהקדמת שאלה כיצד הקב"ה ירד למצרים למקום הטומאה, והרי מבואר במד"ר שמשה יוצא ממצרים חוץ לעיר משום הטומאה שיש בעיר? ובע"כ שיש לומר כפי שביאר הזוה"ק שלמקום שנכנסת הקדושה בורחת הטומאה, וא"כ מיד כשנכנס קוב"ה ברחה הסט"א והטומאה, וז"ש המגיד: אני ה' אני הוא ולא אחר, כשאני הוא הנכנס, אזי לא "אחר" סטרא "אחרא" שולטת כף ומיד בורחת משם.

עוד מסביר ב"עבודת ישראל" שאצל בנ"א אני – זה לא "הוא", אלה שני בנ"א שונים, אני זה בגוף ראשון, ו"הוא" גוף שלישי נסתר, קוב"ה פעמים מתגלה ופעמים נסתר, פעמים בבחינת "אני" ופעמים בבחינת "הוא", אך דע לך "ולא אחר"! אין זה מישהו אחר, אלא זה אותו הרבש"ע שאין עוד מלבדו!

ואכן מובא בספרים שהקב"ה לא שלח מלאך מהסיבה שהזכרנו, מהחשש שהמלאך יתקלקל, ורק קב"ה הסט"א מסתלקת מפניו.

מספרים על הגד״א מווילנא וצ״ל כשבא מלאך ללמוד עמו תוהה, מיאן והחזירו למקומו, מחשש שמא יבולע לו למלאך באדרת העוה״ז ויפחת מערכו.

והנה בתענית (כ׳׳ה ע״א) איתא: אמרה ליה דביתהו [של רבי חנינא בן דוסא] עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי, אמר לה מאי נעביד, בעי רחמי דניתבו לך מידי, כעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהכא. חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואיהו אפתורא דתרי כרעי, אמי לה ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואגן אפתורא דמיחסר, אמרה ליה ומאי נעביד, בעי רחמי דנשקלינהו מינך, בעי רחמי ושקלוהו, תנא, גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון, דמן שמיא מיהב יהבי, מישקל לא שקלי.

והדברים צריכים ביאור באיזה ענין נס האחרון גדול הוא יותר מן הראשון, וכי קטן בעיניך נס כזה שמבקשים משמים ונענים מיד, ויוצא כמין פיסת יד שתביא לך רגל של זהב?

אלא דבגמ׳ כבר הדגישו בזה, ואמרו הטעם הוא משום ממידי דמיהב יהבי, מישקל לא שקלי,

אלא דהוא גופא קשי׳ מדוע באמת מישקל לא שקלי? ועוד צ״ע דהלא כתיב ה׳ נתן הרי שה' לקח?!

ראיתי בספר אור הנפש עמוד תל״ג להגה״׳צ רבי חיים אפרים זי״ציק זצ״ל שבאר ענין זה, דהרוחניות שבשמים היא טהורה זכה ונצחית, ובאשר היא יורדת לארץ לאויר העולם הזה, משתנה זיוה, ובדאיתא בזוה״ק פרשת בהעלותך שהמן שהיה יורד לישראל היה נקפה ונשתנה זיוו שלו, ולא היה זיוו כזיו של מעלה, והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ולא יותר וכוי.

מעתה יוכן איפוא מדוע מיהב יהבי מן השמים אך לא שקלי, כי מאחר שהחפץ היה כאן בעוה״ז, כבר אין כו אותה קדושה ואותה שלימות שהיתה מקודם לכן בשמים, ואין צורתה וחומרה שוה לחומר הראשון,

אולם רבי חנינא לגודל התאמצותו ומעלתו המצוחצחת היו ידיו כשני לפידי אש וכולו אומר רוחניות, וידיו הטהורות לא לכלכו ולא פגמו כחומר העילאי, ומחשבתו לא פסלה, והאווירה אשר בסביבתו של רחב״ד אף היא לא פסלה, עד שהכרעי׳ דפתורא יכולה היתה לחזור למרומים להתאחד מחדש עם אווירא דלמעלה, ולכן גדול הנס האחרון מן הגס הראשון עכת״ד.

ומעתה יובן שפיר מדוע כמכת בכורות היה אני ולא מלאך.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְדֹוָד:

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי יְדֹוָד, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:

וצריך ביאור מהו הביטוי "בכבודו ובעצמו"? ועוד מה התוספת בסוף "אני ה', אני הוא ולא אחר" והרי אחרי שאמר אני הוא ה', ודאי אין זה אחר??

כי מדרך ב״ו הרוצה לפעול איזה פעולה, ואינה לפי כבודו לפעול בעצמו, ופועל ע״י שליח, יתייחס התואר בשם "הוא" כי יאמר לא "אני" העושה רק "הוא" והוא השליח.

 אבל כשאינו חס על כבודו ופועל בעצמו יחייחס התואר בשם "אני" כי יאמר אני בעצמי הוא העושה.

נמצא כי "כבודו" ו"עצמו" המה דברים הפכיים, כי במקום שחס על כבודו פועל ע״י שליח, ובמקום שיפעל בעצמו אין זה כבודו.

והנה ביצי״מ כ׳ האר"י ז״ל אשר לפי טומאת מצרים לא היה אפשרי שישילח שם לא מלאך ולא שרף כי גם המה יתגשמו מטומאת ערות מצרים, לכן היה הכרח שפעולת יצ"מ יהי׳ רק ע״י הקב״ה בעצמו.

אך דא עקא, שאינו לפי כבודו כביכול ית׳, ואם כן ניתן יהיה לומר שה' גאלנו ב"עצמו" אבל לא בכבודו.

ואם הי׳ הקב״ה  חס על כבודו והיתה יציאתם ע״י שליח היה התואר "בכבודו" [שנשמר], ולא "בעצמו".

וגילה לנו המגיד וממקרא כתוב כי בחי׳ יציאת מצרים הי׳ בבחי׳ אלקות אשר ילאה השכל להשיגו, והיינו שהי׳ מקובץ מ"כבודו" ומ"עצמו",

כי ר״ל בחינת הגבוהות מכל המלאכים – זה בחינת "בעצמו".

אך מאידך תחתונה ממהותו ית׳ – שזה בחינת "בכבודו" שעדיין נשמר כבודו. (ורמוז בשם מלאך מט"ט אשר שמו בקרבו ושמו כשם רבו)

והיות וכן ניתן לומר שה' גאלנו בעצמו ועם זה ישאר בכבודו.

וז״ש "אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו" אשר יקבץ אלה ב׳ בחינות יחד.

וביאר ע״ז בסוף המאמר "אני הוא ולא אחר" ר״ל שיפול בו התואר "אני" על בחי׳ עצמו וגם תואר "הוא" אשר נופל על השליח, ובכל אופן ישאר הוא ית׳ בכבודו.

אבל "ולא אחר" ר״ל א״א לשום אחר שיקובץ בו אלה השתי בחינות יחד:

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו כו' אני ולא מלאך והכיתי כו' אני ולא שרף וכו.

בהגדה חיים לראש מבאר על פי מה שמובא בנזה"ק פ' ויצא משם הזוה"ק שהנהגת הטבע הוא ע"י שם אלקים, והנהגה הניסית הוא ע"י שם הוי"ה המשדד הטבע. ואלקים גימטרי הטב"ע.

ולכן המלאכים המשותפים בשם אלקים לא פועלין לעשות דבר אלא בדרך הטבע, משא"כ כשהפעולה על ידו ית' בעצמו, אזי הוא שולט על הטבע.

וזהו ההפרש בין בעלי מצות למי שזוכה לכתר תורה, שעם בעלי מצות הקב"ה מתנהג עמהם בשם אלקים דהוא הטבע, ועם תלמידי חכמים העוסקים בתורה – הנהגתם על ידי שם הוי"ה למעלה מהטבע.

 וידוע מהזוהר הקדוש שבדרך הטבע לא היו ישראל יכולים לצאת ממצרים אלא רק על ידי שהקב"ה שידד מערכת הטבע ביצ"מ.

ועל זה דרש המגיד ויוציאנו הוי"ה ממצרים לא בשם אלקים כ"א בשם הוי"ה, וזהו הסיבה שלא הוציאנו ע"י מלאך ושליח כ"א ע"י הקב"ה בעצמו.

וזה שאמר אחר כך בעל ההגדה "ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים דהיינו בעצמו, אז היינו משועבדין וכו' שהרי לא ניתן להיגאל ממצרים בדרך הטבע. וזהו שמסיים "אני ה', אני ולא אחר" רצונו לומר שלא הייתה יכולת בשם אלוקי"ם שהוא הטבע כי אם "אני השם" – שם העצם.

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו

בהגדת אשל ברמה ביאר שהאדם מורכב מארבע יסודות ארמ"ע, ויש בו אש ומים, רוח ועפר, ובהפרד היסודות ימות האדם. מכת בכורות לא הייתה בדרך הטבע מד' היסודות, אלא מה' יתברך בעצמו.

וע"ז רמז אני ולא מלאך – רמז לרוח, כמ"ש עושה מלאכיו "רוחות".

אני ולא שרף – רמז לאש השורפת.

אני ולא שליח – רמז ליסוד המים כמ"ש ושולח מים ע"פ חוצות.

אני ולא אחר – רומז ליסוד העפר כמ"ש ועפר "אחר" יקח וטח את הבית.

וכל זה מפליג פלאי ה' שעשה נגד הסיבות הטבעיות!

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

בהגדת שבח פסח מבאר מהו "ביד חזקה זה הדבר" כיצד חזר לאחור – לאחר מכת בכורות חוזר לדבר??

ועוד אחר כך ממשיך ובזרוע נטויה – זו החרב, והיכן הייתה חרב במכות מצרים??

ומבאר על פי בהקדם מה ששאלנו לעיל אם הקב"ה בא הוא ולא מלאך, מה יש לחשוש מהמשחית?

מובא בילקוט תהילים אריב"ל כל מכה ומכה שהיתה באה עליהם הייתה מכת הדבר באה עליהם. שנאמר "וחייתם לדבר הסגיר" ואם כן אף במכת בכורות נצטרף עם זאת גם הדבר, ולכן אמר אל תצאו איש מפתח ביתו, לפי שניתנה רשות למשחית להשחית על ידי הדבר. ולאור האמור כן מובן, כיון שהייתה מכת דבר שבאה ע"י מלאכי משחית הוצרך להזהיר שלא יבחין בין צדיק לרשע. [א.ה. רק שצ"ב א"כ בכל המכות הול"ל להזהיר ומדוע דוקא בבכורות?].

ומיישב בעל ההגדה ישוב נוסף – שעם הקב"ה באו מלאכים עושי דברו, ותשובתו במלים שאמר "ובמורא גדול זה החרב", מדובר במלאכי השרת המלווים לקוב"ה כפי שביארנו לעיל, שהם היו בעלי חרב.

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ

ובאלשיד כ׳ עהים הנה יד ד הוי׳ דאי׳ בזוהיק כי בהיות השם ב"ה אותיות כסדרן הוא רחמים, ובהיותן מהופכות יורו דין, וז״ש הנה יד ד׳ הוי"ה שהוא בהיפוך משם הוי׳ ואינו כסדרן, שמורה דין ורוגז, במקנך. אך לישראל – והפלה יקו"ק שהוא ביושר וזה בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים כי לזה ברחמים, ובמקנה מצרים – ברוגז, דין, היפוך הוי׳ה:

וּבְמוֹרָא גָּדוֹל, זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה.

ב"מרבה לספר" מבאר גילוי שכינה פירושו שהקב"ה בעצמו היה מגלה מי הם הבכורים, שכפי שביארנו בכורים מאב היו צריכים גילוי מיוחד ע"י הקב"ה היודע במסתרים, ועי"ז נכנס מורא גדול בלב כל אדם שלא יחטא בסתר שלא יפרסמנו הקב"ה בגלוי, וזה שאמר מורא גדול זה גלוי שכינה שהשכינה מגלה מה עשו במסתרים וניאפו ובן זה הוא בעצם בכור…

הסבר נוסף מהי ה"חרב", מדובר כאן על החרב שהבכורים נלחמו בהוריהם בדרישה שידאגו שפרעה ישלח את בנ"י ולא ימותו, כפי שדרשו "למכה מצרים בבכוריהם" – על ידי בכוריהם. ולכן הכניס כאן את החרב במכת בכורות.

ובזרוע נטויה זה החרב – מבארים שדרך הזרוע להיות מתוחה כלפי מטה, ואין דרך למותחה ולנטותה לפניו אלא בעת שאוחז בחרב, ומזה דייק שבזרוע נטויה זה החרב, וע"ז מביא ראיה מהפסוק וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

ובהגדת "זכר פסח" מבאר מדוע היה צריך גם חרב? שאר המכות לא הספיקו? וכן בברד מצינו אש מתלקחת בתוכו, האם הברד עצמו שהוא עיקר המכה – לא הספיק, והיה צריך לקינוח גם אש??

ומבאר ע"פ משאחז"ל שפרעה היה רוצה לדונם באש, ויעצוהו יועציו שלא יוכל היות ואברהם ניצל מכבשן האש וזכותו תעמוד להם. ורצה לדונם בחרב וא"ל שלא יוכל להם שתעמוד לו זכות יצחק שפשט צווארו לחרב, וידוע שהאומות נידונים גם על המחשבה בלבד, ולכן מדה כנגד מידה קיים בהם גם מיתת חרב ואש.

ומזה התפעל יתרו כשסופר לו על מפלת מצרים "כי בדבר אשר זודו" ותרגם אונקלוס בפתגמיא די חשיבו למידן ית ישראל ביה דנונון, זדו לשון  מחשבה.

וביאר הגרי״ז, שהקב״ה נפרע מהם גם על מחשבתם הרעה שלא  יצאה לפועל, כי אצל עכו״ם מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ומה שעשו  בפועל נודע לכל, ומה שלא עשו מי יכול לדעת? רק מי שהיה באותה עצה,  והיות ויתרו היה מג, שהיו באותה עצה של "הבה נתחכמה לו" (סוטה יא,  ב) לכן הוא יכול להודות לד׳ שהציל את ישראל גם מהמחשבות שתכננו ולא יצאו לפועל.

וידוע התשובה שענה ר׳ איצל׳ה מפטרבורג לשר רוסי  ששאל אותו איך אומרים ״הללו את ד׳ כל גויים.״ כי גבר עלינו חסדו׳,  אם גבר חסדו על ישראל מדוע הגויים צריכים להלל? וביאר כיון שרק  הגויים יודעים מה הם זממו לעשות, ואיך השי״ת הפר עצתם.

ובזה יש לבאר אומרם (סנהדרין צד, א) גנאי הוא למשה ושישים ריבוא  שלא אמרו ברוך ה' עד שבא יתרו ואמר ברוך השם. דאין הכונה שמשה  ושישים ריבוא לא הודו לשם, הרי הם אמרו שירה ואין לך הודאה  גדולה מזו? אלא הביאור שביחס להודאת יתרו הודאתם היא פחותה, כי  משה ושישים ריבוא אמרו שירה על התוצאות שראו, "סוס ורוכבו רמה  בים" וכו', משא״כ יתרו הודה גם על התוכניות והמחשבות שהוא כיועץ  פרעה ידע עליהם כמ״ש "כי בדבר אשר זדו", והקב״ה הציל אותם מכל  זממם. והודאתו שלימה!

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

בהגדה שפת הים פי' המאחר ובזרוע נטויה זו החרב בא להורות כי מיתת מצרים וכן הבכורים הי עיי חרב מה"מ ולא כמו שהיה במחנה סנחרב שריפת נשמה וגוף קיים כמ"ש חז"ל וי"א במס סנהדרין ששמעו שירה מפי חיות הקודש ומלמדנו שמיתת מצרים הי ע"י חרב מלאך המות ויליף גז"ש נטויה נטויה מה התם חרב מה"מ אף במצרים חרב מה"מ.

וכזה פי הגהיק הרבי ר' שמעלקא זיל מאחז"ל בקשו מה"ש לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ירי טבעו בים ואתם אומרים שירה? ותמוה, שהרי לבסוף אכן אמרו בנ"י שירה ולא מנעם קוב"ה! ועוד קשה, והרי רשעים היו, ובאבוד רשעים רינה!

אלא מבאר שרצו מלאכי השרת לומר שירה וע"ז ישמעו המצרים קול שירתם ותצא נשמתם בכך, ע"כ א"ל הקב"ה כיון שהם השליכו הזכרים ליאור וז"ש "מעשי ידי טבעו בים" א"כ מגיע להם מכ"מ!

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ

בספר מעשה ה' ביאר הטעם שאמר משה הנה יד ה' כו' דווקא בדבר יותר משאר המכות, היות והחרטומים טענו שב' המכות הראשונות אין בהם ממש, ורק מהמכה השלישית התחילה להיות המכות האמתיות שהרי לא יכלו להכחיש את מכת כינים ואמרו אצבע אלקים היא, ואם כן לשיטתם של חרטומי מצרים מכת דבר היא מכה שלשית בלבד, שהתחילו למנות מכינים, אך משה מתקן אותם ואומר להם הנה י"ד ה' הויה כו' ר"ל יש כאן כבר י"ד – שביד חמש אצבעות, וזו מכה חמישית מאת הבוי"ת, ולא שלישית כטענתכם…

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

באמרי נועם כ במיש המגיד ובזרוע נטויה זה החרב כמ"ש וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ידוע שעם ישראל היו צריכין להיות בגלות ת"ל שנים ולבסוף היו רק רד"ו מפני שהיה גלוי לפני הקב"ה כי אנחנו צריכין להיות עוד בגליות בעתיד, הוציא אותנו קודם הזמן ויושלמו בגליות אחרות.

וזה שאמר בעל ההגדה – ובזרוע נטויה זו החרב רצה לומר שהיה צריך להוציא את ישראל בזרוע נטויה ובעל כרחם של מצרים מפני שלא היו ישראל במצרים רק כמנין חר"ב, הוא רד"ו שנה, והטעם כי "חרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים" ר"ל כי יהיה עוד גליות על ירושלים.

ולפ"ז יש לומר שזאת טען השר של מצרים בעת שרדף אחרי בנ"י – "תמלאמו נפש"י" למלאות לו מנין נפ"ש, שגימטריה ת"ל שנים, ואמר אריק חרבי אנכה רד"ו שנים כמנין חר"ב שהיו במצרים.

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

בספר מעבר יבוק [מא' ג' פ"ט] כתב חרבו של הקב"ה הוא המלאך הנקרא יוה"ך, מלאך הממונה לע הנקמה, ויוצא מן הפסוק "כי מלאכיו יצוה לך" ס"ת יוה"ך. ובו הכה י' מכות מצרים. [ויוה"ך גי' יו"ד א"כ(ה)]. ולכן מנטפים ט"ז טיפין כשמגיע ל"דם ואש ותמרות עשן" –ג', ובדצ"ך עד"ש באח"ב עוד ג', ובי' המכות י' פעמים, בסה"כ ט"ז, וזה רמוז במלאך י"ו-ה"ך. וחרבו בת 16 פיות. וכנגד זה תקנו 16 עליות כל שבוע ללא המפטיר [3+3 של ימות החול, 7+3 של שבת, סה"כ 16].

וכנגד זה אומר בעל ההגדה "והיא שעמדה לאבותינו" הי"א גימטריה 16.

וכן הגאון רבי נתן נטע שפירא כתב וזה שאמר מרע"ה "אם שנותי ברק חרבי-ותאחז במשפט ידי" סמך י' של חרבי לו' של ותאחז, לרמז לי"ו שמכוחה פועלת חרב ה'.

וחרב זו נמסרת לצדיקים שנאמר "וחרב פיפיות בידם" רמז שיש לחרב הנ"ל י"ו פיות.

ולכן תמצא 16 פסוקים בעשרת הדברות, 16 קולות נאמרו במעמד הר סיני [ויהי קולות, וקול השופר, יעננו בקול, רואים את הקולות וכו']

16 לשונות של חיים בפרק קי"ט בתהלים, 16 פעמים הלשון "יפה" בשיר השירים, 16 תיבות בפסוק ויושע, לרמז שבזכות התורה הכלולה ב-16 נגאלו ישראל ממצרים. וז"ש עץ חיים הי"א גי' 16 לומר שבזכות התורה הכלולה ב-16 נמסרה בידם החרב שיש בה 16 פיות.

ולכן ג"כ מכסים הסכין בברהמ"ז לרמז שמתפללים שיסלק ה' מאתנו החרב שיש לה 16 פיות.

וּבְמוֹרָא גָּדוֹל, זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדוֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:

מה הקשר בין מורא גדול לבין גילוי שכינה?

 ועוד היכן מבואר בפסוק או הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" שהיה פה גלוי שכינה?

ועוד האם לא מצינו שיבוא מלך גדול לשחרר אוהביו הנצורים בעיר, ואם כן מה השאלה הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו כו'?

מבאר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון במשל.

עיר אחת מרדה במלך, ולקחה את בנו בשבי. המלך יזם פעולה לשיחרורו אולם חשש מאד שאם יירה פגזים לתוך העיר אף בנו עלול להפגע.

אולם הקב"ה אינו כן, הוא מסוגל לקחת גוי מקרב גוי. כשמת מקנה מצרים, ניצל מקנה ישראל. כשמתו בכורי מצרים נצלו בכורי ישראל. הקב"ה שולט בחיציו אף לאחר שיצאו מכן השיגור…

זה אין כח ביד אדם לעשותו. נמצא שבעצם ה"מורא הגדול" והמכות שנחתו על מצרים היו גם כן גילוי שכינה של השגחה פרטית!

וּבְאֹתוֹת, זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת:

מובא באריז"ל עה"פ 'ויאמר משה כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי את היאור', שלכאורה המילים 'אשר בידי' מיותרות, שהרי בודאי שיהיה המטה בידו כשיכה היאור?

וכן בפרשת בשלח כתיב 'ואת המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך' וגם כאן יש לתמוה שהמילה 'בידך' מיותרת.

ויישב האריז"ל ע"פ הידוע שעל מטה משה היה רשום שם הוי"ה ב"ה, וידוע ששם הוי"ה כשהוא רשום כסדר הוא רחמים, ואם הוא בהיפוך הסדר הוא דין. כגון י'בוא ה'מלך ו'המן ה'יום, רחמים. וכל זה' איננו' שוה' לי' –דין.

נמצא שכאשר היה צריך משה להכות את היאור [-דין] היה עליו להפוך את המטה שיהיה שם הוי"ה בהיפוך. וכשהיה צריך להכות בסלע להשקות ישראל [-רחמים] אחז המטה ביושר.

ולכן אמר משה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי- בחלק המטה שתמיד בידי– הפעם אכה בו.

אולם אצל הצור שהיה רחמים היה עליו לטול המטה ביושר. ולכן אמר ה' למשה את המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך, רצה לומר את החלק במטה שבו הכית את היאור הפעם תאחז בידך, על מנת שהמטה יהיה ביושר.

לאור זאת מבאר הר"ש מאוסטרופלי את המובא במגילת אסתר "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט"

אחז"ל שהשרביט היה אמה, ומפני כבודה של אסתר השתרבב עד נ' אמה וי"א ק' כו' שלא להטריחה, נמצא שהשרביט הגיע אליה ומדוע קרבה ונגעה בראשו, שמשתמע מזה שהייתה צריכה עוד להלך לקראתו, והיה לו לומר רק 'ותגע בראש השרביט'?

והנה גם כאן יש להקשות מדוע הוזכר אצל אחשורוש 'ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו' – המלים 'אשר בידו' מיותרות? אלא דרכו של אחשורוש להושיט את השרביט למי שברצונו להחיותו. אולם אסתר הייתה חשובה בעיניו ולא הושיט לה השרביט כדרכו, אלא היפך ונתן לה את החלק שתמיד היה נתון בידו, וזהו 'אשר בידו'.

אולם אסתר סברה אם המלך כך עושה לי כבוד, אני לא אגע בחלק זה שנתון תמיד ביד המלך, שלא יראה הדבר כזלזול בכבודו, אלא 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט' דהיינו בחלק השני הסמוך אצלו, כפי שכולם עושים, ומשום כן הוצרכה להלוך את כל אורך השרביט, ובזה מדוקדק הפסוק 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט'. [לקוטי שושנים מהר"ש מאוסטרופולי]

דם ואש ותמרות עשן

כאן נוהגים לנטף מהיין ט"ז פעמים כפי שאמרנו לעיל. הדרך בה מנטפים – שנויה במחלוקת, בדרכי משה כתב שיש לנטף באצבע ע"ש הפסוק "אצבע אלקים היא". בהגהות ומנהגים כתב לזרוק בזרת הקטנה, ויש נוהגים בקמיצה.

בהגדת מרבה לספר מבאר את מחלוקת המנהגים.

הדעה הסוברת באצבע סבורה כדעת רבי יוסי הגלילי שרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת:

הדעה הסוברת בקמיצה – כדעת רבי אליעזר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת. וָזַעַם שְׁתַּיִם. וְצָרָה שָׁלֹשׁ. מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת: נמצא שכל מכה במצרים היתה של 4 מכות, והרי הקמיצה היא האצבע הרביעית, כך שלקו באצבעות היד עד הקמיצה – סה"כ ארבע אצבעות = 40 מכות.

הדעה האומרת בזרת היא כדעת רבי עקיבא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת. עֶבְרָה שְׁתַּיִם. וָזַעַם שָׁלֹשׁ. וְצָרָה אַרְבַּע. מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת: כך שלקו בזרת שהיא האצבע החמישית, ואם כן לקו בחמש אצבעות = סה"כ 50 מכות.

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם וְאֵלוּ הֵן:

למה כתב "על המצריים במצרים" – לכאורה זו כפילות מיותרת?

מבאר ב"איזור אליהו" שהיות וישנה מחלוקת מה היה אם היה מצרי בחו"ל, האם לקה? ואם היה  גוי מחו"ל במצרים – האם לקה?

לכן מדגיש בעל ההגדה כדעה הסוברת שרק על המצרים שהיו במצרים עצמו ניחתו המכות, ולא בחו"ל ולא לבני חו"ל במצרים.

בהגדת מעשה בר"א ביאר שרצה לומר לנו שהמכות היו רק על מצריים ולא על ישראל כלל.

אולם קשה עוד – הנך אומר "עשר מכות" ומונה אחר כך "מכת בכורות" וחז"ל דרשו לא סתם "בכורות" שמתו בכוריהם, אלא היכו בהם הבכורות, כמ"ש למכה מצרים בבכוריהם, ואם כן היה לו לומר 11 מכות?

והתשובה היא רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ואם נשים לב הוא לא קרא למכה העשירית "מכת בכורות" אלא בכורות סתם, נמצא איפוא שלא היו ב' מכות אלא אחת – "בכורות" ותו לא.

דם, צפרדע, כינים, ערוב…

הקשה בספר קהלת יצחק כאן אנו רואים שכינים היה לפני ערוב, ואילו דהע"ה סידר בתהלים ק"ה "אמר ויבוא ערוב, כינים בכל גבולם" הרי לנו שהקדים ערוב לכינים? ויישב ע"ד הלצה במשל לעשיר שעשה משתה לעניים ז' ימים לפני חתונת בתו, יום א' לעניים המחזרים על הפתחים, ויום ב' לבני הישיבות ויום ג' ללומדי תורה ויום ד' לעניי קרוביו, וציוה למשרתיו שישגיחו שלא יבוא אדם אחד פעמיים, והנה יום א' תפס המשרת א' שהגים פעם שניה, ושאלו כבר היית כאן? והשיבו אמת שכבר הייתי כאן ביום ג' בסעודה עבור לומדי התורה, ואני מלומדי התורה, אך היום הסעודה לעניים קרובי בעה"ב, ואני אף קרובו של בעה"ב…

כן היה הענין עם הכנים שהגם שנעשה להם כבר משתה במיוחד בפ"ע במכת כינים, בכל אופן הם מחותנים כאן כחלק ממכת ערוב שפירושו תערובת של בע"ח, כולל כינים…

דצ"ך עד"ש באח"ב

מה עניינם של הסימנים? וכי רבותא היא לתת סימנים בר"ת?

בהגדה ילקו"ש הביא משם הגדה ישנה שרבי יהודה שנתן סימנים סובר ככל הדעות שמנינו לעיל – לר' יוסי הגלילי – 50 ולרבי אליעזר 200, ולר"ע 250 סה"כ יחד 500, וזו הגימטריא של דצ"ך עד"ש באח"ב עה"כ [501. ואפשר לומר שס"ל כר"א שדצ"ך כו' בגי' "מאתיים"]

 

 

 


[1] החיד"א באהבת דוד דרוש ט"ו לשבת הגדול כתב רעיון זה בשם האריז"ל אך במקום על עזרא – על שמואל הרמתי שחי נ"ב שנה. וכ"כ בחסדי דוד פארדו על התוספתא מס' ברכות בשם ספה"ג בלא לציין מקור, וכן בגולל אור ביקייאם כתב כן מבלי לציין מקור. אולם לא מצאתי זאת מפורש בדברי האריז"ל אלא בספה"ג הוצאת הרב לנדמן [ב"ב תשמ"ו] פל"ה ב'ליקוטים'. ויתכן שלמדו כן מכך שאהרן – כמבואר לעיל – התגלגל בשמואל הרמתי, ואח"כ התגלגל בעזרא ואח"כ בר' אלעזר בן עזריה, וא"כ נמצא שראב"ע הוא גלגול של שמואל.

ובספה"ג [מהד' הרגילה] בס"פ ס"ה הובא שראב"ע גלגול עזרא, והושלמו אצלו שנותיו של עזרא, שנא' ימינו בהם ע' שנה. ע"כ. ולא הביא שעזרא חי נ"ב שנים. ונוסף שם הג"ה מ'נתן' ששולח לעיין בדרוש הגש"פ 'ותמצא זה יותר מפורש בענין יפה מאד' עכ"ל.

רעיונות מעלון 'פנינים" לחג הפסח מאת הרב יוסף ברגר שליט"א

שבת הגדול!

הטעם שנקרא השבת שלפני פסח ״שבת הגדול״ –

הסביר הרה"ג בעל השארית מנחם זי״ע משום דמובא בזוהר הקדוש (ח׳׳ב פח.) דשבת קודש כל שיתא יומין מיניה מתברכין. (כל הששת ימים של השבוע שלאחר מכן מתברכים מהשבת), והנה אמרו חז׳׳ל (ראש השנה טז.) בפסח נידונין על התבואה, היינו פרנסה, ובשבת שלפני פסח מתברכים ממנה כל השיתא יומין ובכללם חג הפסח, ועל ידי כן נידונים לפרנסה והשפעות טובות בפסח לכל ימות השנה. לכן, נקרא השבת שלפני פסח ״שבת הגדול״, כי בכל שבת מתברכין מיניה ששת ימות השבוע בלבד, ובשבת זו מתברכים חג הפסח ועמו כל השנה בהשפעות טובות…

הרה"ג בעל השפת אמת זי״ע אמר דהטעם ששבת זו נקראת בשם ״שבת הגדול״, כי עד ליציאת מצרים היתה השבת מציינת עובדה אחת, את בריאת העולם על ידי הבורא יתברך, ככתוב (שמות כ. יא) ״כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ״. אבל מיציאת מצרים והלאה נוספה לה לשבת דבר נוסף, היא גם זכר ליציאת מצרים, ככתוב (דברים ה. טו) ״כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה׳ וכו׳ על כן צוך ה' לעשות את יום השבת״. מצוות השבת קיבלה, איפוא, מעת יציאת מצרים יתר גדולה בהיותה עדות כפולה, לבריאת העולם ולשחרור ישראל מבית עבדים. על כן ראויה השבת להיקרא בשם ״שבת הגדול״…

ואילו הרה"ג בעל החתם סופר זי״ע הסביר: על פי מה המובא בטור: ״אין אומרים ויהי נועם ואתה קדוש במוצאי שבת, שחל יום טוב באותו שבוע״. אחד הטעמים הוא, שאם אין ששת ימי המעשה, קדושת השבת עדיין נמשכת ואין לה הפסק. וא״כ, הואיל ופסח מצרים היה יום טוב הראשון שקיבלו ישראל, וחל אז ביום ה׳, יוצא שהשבת שלפני יציאת מצרים היתה גדולה יותר וקדושתה נמשכה כל השבוע. אבל שאר השבתות עד אז, גדלם היה רק כ״ד שעות. ולכן קיבלה שבת זו שם ״שבת הגדול״, הגדול מאז בריאת העולם…

באבודרהם מובא הטעם, כי כשמגיע אדם לגיל י״ג שנים נעשה בר מצוה ונתחייב במצוות ומאז נקרא ״גדול״. לכן כאשר נתחייבו בני ישראל בשבת זו במצוה הראשונה של לקיחת שה לבית אבות (כדכתיב ״דבר אל בני ישראל בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות (שמות יב.ג) ועשירי לחודש חל אז בשבת, כי ביום חמישי יצאו בני ישראל ממצרים) נקראו כבר גדולים, ועל שם זה קוראים אותו ״שבת הגדול״…

ואילו הגה׳׳ק, בעל הישועות יעקב זי׳׳ע הסביר הטעם משום שלפי חז״ל נקרא חג הפסח במקרא בשם ״שבת״, ״ממחרת השבת״ (בניגוד לדעתם של הצדוקים, שהכוונה כאן לא לפסח, אלא לשבת ממש). יוצא איפוא, שהשבוע הזה יש בו לא שבת אחת, אלא שתי שבתות, ובשביל להבחין ביניהן נקראת השבת האמיתית ״שבת הגדול״…

הרה"ג בעל הבני יששכר זי׳׳ע מסביר: דהנה מצוות שבת שמרו ישראל עוד בהיותם במצרים, אף שלא היו מצווים עליה, כמובא במדרשים, שמשה בירר להם את יום השבת לקדושה, מנוחה ועונג. ואז ציוה להם השי״ת על לקיחת קרבן פסח בשבת, בעשור לחודש, והוברר להם כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, על כן לקיחת קרבן פסח שהוא בצווי, דוחה שבת ששמרו עד אז שלא על ידי צווי, ואם כן נתחדש להם בשבת זו ״גדול המצווה ועושה״, על כן נקרא ״שבת הגדול״…

דרשת שבת הגדול!

מסופר על הרה"ג רבי נפתלי מרופשיץ זי״ע שדרש בשנה אחת בבית מדרשו בשבת הגדול, ופנה אל קהל השומעים ואמר: מנהג מקובל בכל תפוצות ישראל, שהרב מתחיל את דרשתו באיזה ״פלפול״, בו הוא מתרץ את דברי הרמב״ם החמורים. גם אני לא ישנה מן המנהג ואציע לפניכם שאלה חמורה, שהתקשיתי בדבריו – וזו תוארה: בהלכות חמץ ומצה (פרק ו׳ הלכה י׳) פוסק הרמב״ם, שבפסח הכל חייבים באכילת מצה, והוא עוד מוסיף לפסוק להלכה (שם פרק ז׳ הלכה ז׳) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה מחוייב לשתות ארבע כוסות בליל פסח. ואילו בהלכות גניבה (פרק א׳ הלכה א-ב) מבואר, שעל פי דין תורה, אסור לגנוב כל שהוא, וכל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה הוא עובר על לא תעשה. עכשיו רבותי! שואל אני: לפי פסקי הרמב״ם הללו – מה יעשו העניים בפסח? מצות הם חייבים הם לאכול, ארבע כוסות חייבים הם לשתות. מעות לקנות מצה ויין – אין בידם, ולגנוב ממון – אסור, אז כיצד יקיימו העניים את שני פסקי הרמב״ם האלה?

רבות נתחבטתי בקושיא זו, יגעתי ומצאתי עד שבאתי לידי מסקנה – שרק אתם, העשירים והאמידים, יכולים לתרצה: תנו ״מעות חטים״ בעין יפה, חלקו צדקה לעניים ביד רחבה, ומאליהם יתיישבו שני פסקי הרמב״ם…

ואף ממשיכים לספר: כי כשחזר הרה"ג רבי נפתלי מרופשיץ זי״ע לביתו אחרי שדרש בבית מדרשו את דרשת שבת הגדול, והוא עייף מדרשתו, שאלת אותו הרבנית: במה נתייגעת כל כך? השיב לה הצדיק: תפקיד קשה היה לי היום, לפסוק הלכה למעשה ולפשר בין עניים לעשירים. הרי המצות וצרכי פסח עולים ביוקר, ומאידך, גם העניים בעיר מרובים. הארכתי, איפוא, בדרשתי, לעורר לב העשירים שיחלקו ״מעות חיטים״ ביד רחבה, כדי מחצית הוצאות ביתם, כדין אחים בני טובים, ויהנו העניים והעשירים כאחד. שאלה אותו הרבנית: ואיזה פירות עשו דבריך? דרשתי עשתה מחצה – השיב הצדיק – העניים מסכימים, מוכנים ליטול, רק האם גם העשירים מוכנים ליתן – זה נשאר אצלי בגדר ספק…

מסופר, כי בשנה אחת לא עלה הגאון רבי צבי הירש ממאנהיים זי״ע, לדרוש את דרשת שבת הגדול. על תמיהת אחדים מבעלי הבתים, מדוע יבטל הרב את המנהג הקדום, המקובל בכל קהילות ישראל? השיב להם הגאון: חז״ל אומרים ״שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח״. מהו כפל הלשון ״שואלין ודורשין״? אלא במקום שיש ״שואלין״, שבני העיר שואלים שאלות, יש ״דורשין״, חובה על הרב לדרוש דרשה. במאנהיים , מקום בו אין ״שואלין״ כלל – לעולם לא נכנס אדם אל הרב לשאול שאלה, כנראה, משום שהכל יודעים להורות לעצמם, הרי אין חובת ״דורשין״…

בודק עד מקום שידו מגעת!

מסופר על הרה"ג רבי אייזיל חריף זי״ע שראה פעם גביר בעירו שהיה ידוע כקמצן גדול, עומד ערב פסח לפני פתח ביתו ומנער בהקפדה רבה את כיסי מלבושיו, שלא ישתייר בהם, חלילה, פירור של חמץ. אמר לו רבי אייזיל: ר׳ איד! על פי דין, אין אתה חייב לבדוק בכיסים שלך. שכן לבדוק חייב אדם מישראל רק׳ ״עד מקום שידו מגעת״, ואילו ידך שלך מגעת תמיד רק עד אל הכיס, ולעולם אינה יורדת לתוכו…

סיפר פעם המגיד המפורסם הגה״צ רבי יעקב גלינסקי שליט״א, שנה אחת לפני חג הפסח עליתי לביתו של עשיר מופלג להתרימו עבור קמחא דפיסחא. אותו עשיר היה גר בטירה מפוארת עם משרתים כראוי וכיאה למי שזיכה אותו הקב׳׳ה בעושר וכל טוב. נכנסתי ואמרתי לו: ברוך ה׳ זכית לשבת ברחבות ידיים שכזאת, יזכה נא מר גם את אחרים לכבוד החג!

התחיל להרגיש באי נוחות ולומר, ״הזמנים קשים״, ״אולי בפעם אחרת״ שהעניים יחזיקו מעמד, בבקשה!… אמרתי לו: נו, ״לא זכיתי לזכותך במצות צדקה, אולי תרשני לזכותך בדבר תורה״? נענה ברצון, זה חינם…

הזכרתי את מאמר הגמרא (ברכות ג:) שחכמי ישראל באו אל דוד המלך ואמרו: ״עמך ישראל צריכים פרנסה״. ענה: ״לכו ופשטו ידיכם בגדוד״, צאו למלחמה. ותמוה: איזה פתרון זה. מלחמה כרוכה בסכנת נפשות, ומי יבטיח את הניצחון, ומי ערב לכך שהשלל יהיה רב ויפתור את בעיית העוני? האם יש לך תשובה?

בא ואענה למעלתו מה תירץ ע״כ הרב מטשעבין זי״ע, חכמי ישראל התאוננו שהעם קובל שאין פרנסה, וממילא אין באפשרותו לתמוך בלומדי התורה ובענייני צדקה. אמר להם בחכמתו, אתן לכם עצה. ערכו גיוס כללי, ואז יעמוד הכהן ויכריז (כדאיתא בפרשת שופטים): ״מי אשר בנה בית ישוב לביתו״, ותראו כמה ינהרו. מי שנטע כרם ישוב לביתו, ותראו כמה ישובו – אז מה אתם מדברים על זמנים קשים, על חוסר כסף ופרנסה… סיים רבי יעקב ואמר: וכך, ברוך השם, זיכיתי אותו גם בדבר תורה וגם בצדקה!

 משהו חמץ!

ידוע דברי האר׳׳י הקדוש זי״ע – ״הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה! הוסיף על כך בחריפותו הרה״ק רמ״מ מקוצק זי״ע – ״וכל מי שיודעים בו שלא יחטא כל השנה, מסייעים אותו מן השמים שלא יכשל במשהו חמץ בפסח״!…

הגה״ק הפלא״ה זי״ע הסביר שרמז לדברי האר״י הקדוש הנ״ל, ניתן למצוא בתורה בכתוב (שמות יג,י) ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה״. ״ושמרת את החוקה הזאת״ – אם, אכן, תשמור את החוקה הזאת – שמירה מחמץ, במועדה, יהיה לך הדבר למשמרת ״מימים ימימה״ – מתחילת השנה ועד אחריתה, שכן מצינו במקרא כי ״ימים״ – לשון שנה, כפי שאמרו לבן ואמו לאליעזר (בראשית כד.נה) ״תשב הנערה ימים או עשור״, ובשמואל א׳ (א.א) מתאר אלקנה העולה מימים ימימה לראות פני ה׳ בשילה, ופירושו שהיה עולה מידי שנה…

לפי דברי האר״י הק׳ הנ״ל, שאל הגה״ק רבי עקיבא איגר זי״ע קושיה חזקה! הרי מצינו שחז״ל (שבת יג) אסרו לקרות בשבת לאור הנר, שמא יטה (שמא יטה להביא את השמן לפי הפתילה שידלק יפה, ונמצא מבעיר בשבת – רש״י) מספרת הגמרא שם: שאמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה! ומסיימת הגמ׳: פעם אחת קרא והטה. והקשו התוספות שם: והרי בגמ׳ (יבמות צט) מקשה, ״השתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן״? ואם כן, איך בכלל נכשל ר׳ ישמעאל והיטה? ותירצו שרק לגבי אכילת איסור, שגנאי הוא לצדיק להיכשל, נאמר כלל זה ש״אין הקב״ה מביא תקלה על ידו״, אבל באיסורים אחרים עלול לפעמים גם הצדיק להיכשל. ועכשיו – שואל הגרעק״א: לפי מה שהעלה האר״י הקדוש ש״הנזהר במשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה״, נמצא, שבהכרח הצדיק יינצל מאיסור חמץ, בהיות שהוא איסור אכילה, ולכן גם לא יחטא כל השנה ואם כן חזרה קושיית התוספות למקומה – כיצד נכשל והיטה ר׳ ישמעאל את הנר? אלא ענה ותירץ: שאם נסתכל טוב בתוס׳, נראה שבעלי התוס׳ דקדקו בדבריהם וכתבו מפורש דווקא ״אכילה של איסור״ אין צדיק נכשל בה, והרי כלל הוא שאין אכילה פחותה מכזית, משמע כי במשהו חמץ יכול לפעמים גם צדיק גמור להיכשל בו…!

משהו חמץ…

מסופר על הרה״ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי״ע שהיה מחמיר מאד בהכנת הבית וניקיונו לפסח, למרות זאת לא היה מרשה לבני ביתו להניח דבר על הריצפה. את החיטים מהן אפה את המצות, היה מניח בתוך שק שהונח בחבית, שנעטפה בשק נוסף שנתלה בחבל מן התקרה, וכאשר ביקש ר׳ יחזקאל זי״ע לנתק את החבל על מנת להוציא את החיטים ממקומן ולקחתן לטחינה, ביקש ״הביאו נא את הסכין של פסח״… עמד שם אחד מחסידיו שהרהר בליבו ואמר: ״גם אני אעשה בדיוק כמו החומרות של הרבי, ואז בוודאי אהיה חסיד גדול – כמו ששנינו הנזהר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה״… ראה הרבי את מחשבתו ואמר לו: ר׳ איד! שנינו, ״חמץ אסור במשהו״, ואני קורא את זה כך: ״חמץ אסור במה-שהוא! כל אדם על פי מעשיו שמתנהג במשך כל השנה, יכול גם בפסח לעשות ולהחמיר ולהוסיף, אבל מי שכל השנה לא נזהר במעשיו דיבוריו וכו׳, מה לו פתאום לבוא ולהוסיף?…

איסור חמץ מביא להרהורי עבודה זרה ומינות ואפיקורסות… בגודל הזהירות במשהו חמץ ולאיזה מצבים יכול אדם לדרדר עצמו אם לא נזהר בכך, אפשר לראות בסיפור הנורא הבא: מעשה באחד מתלמידיו של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע שהיה תלמיד חכם מופלג, ואף היה הזכות בידו להיות עומד ומשמש בבית החתם סופר. יום אחד הגיע אותו תלמיד אל רבו, ובקש להתוודות בפניו את מר ליבו שזה כמה וכמה שבועות, נכנסים אליו כל הזמן הרהורי מינות ואפיקורסות, עד כי יש בליבו נטייה להמיר את דתו רחמנא ליצלן!… שמע זאת החתם סופר זי״ע ולא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש שכך עלתה במחשבתו של אחד מבחירי תלמידיו, אך ביותר הצטער: מנין לכזה תלמיד חכם מופלג וירא שמים, לרדת ולהידרדר דווקא באופן כה משונה?… חשב על כך החתם סופר, ופנה לתלמידו: ספר נא לי בפרוטרוט את כל מעשיך עד היום. החל התלמיד לשטוח בפני רבו את פרטי חייו ומעשיו, לטוב ולרע. בתוך כך נזכר התלמיד במעשה שאירע בפסח שעבר:

אשה אחת ובידה עוגת ״טורט״ באה לפני הרבי ושאלתה בפיה, האם יש בעוגה זו חשש חמץ? פסק החתם סופר שזהו חמץ ויש לבערו מיד! אבל חשש החתם סופר שמא האשה לא תציית לפסקו לאחר שתחוס על המאפה ולא תשרפהו, על כן ציוה לאותו בחור שיקח ממנה את המאפה ויבערו. חס התלמיד על האשה ועל המאפה שאפתה, ואז החל ללמוד את כל ההלכות הקשורות לנושא, עד שלבסוף העלה למסקנא שהמאפה מותר ואין צורך לבערו!…

שמע החתם סופר את סיפור הדברים והשיב: עתה ידעתי מאין לך הרהורים הרעים הללו! אין זאת אלא מפני שעברת על איסור חמץ בפסח!… ואף אביא לך רמז מן התורה שהעובר על איסור חמץ בפסח, מביא עליו הרהורי עבירה! כי כשתתבונן בפרשה (כי תשא שמות לד. יח-יז) מובאים שני פסוקים זה אחר זה: ״אלהי מסכה לא תעשה לך״. ״את חג המצות תשמור״ וכו׳. ולמה הם נסמכו ממש זה לצד זה? אלא לומר לך: אם רצונך להיזהר ״מאלהי מסכה – עבודה זרה וכו׳, אז ״את חג המצות תשמור״ – חייב אתה לדקדק ולהיזהר ולהישמר מחשש כלשהו של חמץ, וכדברי הזוהר הקדוש – ״מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לעכו״ם״…

זמן חרותינו!

כתב הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע (קדושת לוי, שבועות) ״והנה אנו אומרים בפסח ״זמן חרותנו״ ובשבועות ״זמן מתן תורתנו״, והרי כבר עברו זמנים טובא (הרבה), כלומר, היה לנו לומר ״זמן שיצאנו לחרות״ ולא ״זמן חרותנו״, וכן זמן שנתן לנו תורתנו ולא ״זמן מתן תורתנו״ דמשמע מכך שגם עכשיו בכל שנה ושנה הוא זמן חרותנו וזמן מתן תורתנו, והענין הוא, שבכל שנה ושנה בעת שאנו מקיימין מצוות החג כגון השבתת חמץ ואכילת מצה בפסח מתעורר עלינו הארה גדולה כמו שהיה לאבותינו בעת יציאת מצרים בשכר המצוות שקיימו, כמו כן גם אנחנו, כשאנו מקיימים המצוות מקבלים הארה שהיה לאבותינו, ועל ידי קיום מצוותיו אנו מעוררים בכל דור הארה זו…

וכן מובא בספר ״דרך ה׳״ (ח״ד פ״ז) לרמח״ל זי״ע: ״ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו…

ומבואר ב״מכתב מאליהו״ כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן. למשל: בשבת הראשונה כאילו נקבעה ׳תחנה׳ ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה ׳תחנה׳ עצמה – ממש אותה השפעת קדושה עצומה של שבת בראשית. וכן במועדים: בכל שנה ושנה חוזר האדם ומגיע אל ׳תחנת׳ גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא אפשר להשיג השפעת הגילוי של חירות – זמן חירותנו ממש״.

גודל מעלת יום טוב דפסח!

חג הפסח נקרא בתורה ׳שבת׳ כמו שכתוב (ויקרא כג. טו) ״וספרתם לכם ממחרת השבת״. וטעם הדבר הסביר הרה״ק בעל ה״נתיבות שלום״ מסלונים זי״ע כי שבת קביעא וקיימא ואינו ע״י קידוש בני ישראל, ואילו ״יום טוב״ נקבע ע״י בני ישראל בקידוש החודש. ומרומז בזה שפסח הוא כולו הארה ואתערותא דלעילא משמים, אף שלא היו ראויים ישראל כלל, ולכן הריהו כ׳שבת׳ ללא תפיסת יד אדם כלל, אלא משמים נתנו לנו מתנה את יום זה כיום קדוש לכל הדורות.

וא״כ יש להבין, מדוע נזכר הפסח בשם זה רק למחרת הפסח – ״ממחרת השבת״ ולא מוזכר בתורה שם זה כשהתורה רוצה לצוות עלינו את ציווי אכילת מצה? ועוד, הרי בתורה אנו מוצאים שחג זה נקרא גם בשם ״פסח״, או ״חג המצות״? אלא מובא בהגדה של פסח ״אתה בחרתנו״, שאפשר לבאר זאת, על פי מה שמסופר על רבה של ירושלים הגה״ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי״ע: שפעם באו אליו אנשים נכבדים מחוץ לארץ בערב פסח ואמרו לו שרוצים להתארח אצלו בפסח, אך אינם רוצים להיות כעניים בפסח. ולכן רוצים לשלם בעין טובה ונדיבה על הסעודות. הסכים הגרי״ח לארחם על שולחנו, ולקח מהם את הכסף. ואמנם התארחו אצלו בליל הסדר וסעודת היום והתענגו מרוב טוב ברוחניות ובגשמיות. למחרת כאשר חגגו יום שני של גלויות באכסניה שלהם, הופיע הגרי״ח והניח את הכסף על הארון, באומרו להם: ״מלכתחילה לקחתי מכם את הכסף רק כדי שתהיה לכם הרגשה טובה שאתם משלמים על הסעודה ואינם אוכלים נהמא דכסופא, אבל עכשיו הרי לכם הכסף בלב שלם״.

ולפי זה יבואר לענינינו, בתחילה נאמר בתורה שפסח הוא ״יום טוב״ – ״חג המצות״ חג הפסח״, כדי לתת לנו הרגשה טובה שגם לנו יש איזו שייכות ע״י עבודתנו בהארה זו, אבל למחרת אומרים את האמת שהוא בבחינת ׳שבת׳ והכל הוא הארה ומתנה משמיא.

ובכדי לחדד את ענין זה שחג הפסח בא אלינו רק כמתנה משמים והוא כולו הארה שמימית – אביא בפניכם את דבריו הק׳ של הרה״ק רבי ברוך ממעזייבוז׳ זי״ע שפירש את הפסוק (שמות יב. כג) הכתוב במכת בכורות ״ופסח ה׳ על הפתח״, שבפשטות, הפירוש, שהקב״ה ידלג על פתחי בתי ישראל, ולא ייכנס להרוג את בכורי ישראל. אבל הוא פירש זאת ואמר: על פי דברי חז״ל שאמר הקב״ה לישראל: אם אתם רוצים לחזור אלי בתשובה, ואינכם יודעים איך לעשות זאת, אז מספיק ״פתחו לי פתח כחודו של מחט״ – התחילו לשוב אלי מעט בכוחות עצמכם באתערותא דלתתא (בהתעוררות מלמטה), ״ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם״ – ואני אסייע בעדכם להמשיך ולשוב בתשובה שלימה ולהשפיע לכם רוב טוב וחסד כפתחו של אולם.

אך אמר הרה״ק ממעז׳יבוז׳ זי״ע – סדר זה הוא בימים כתיקונם, אבל במצרים כאשר היו ישראל שקועים בעמקי הטומאה בתוך המ״ט שערי טומאה, וגם את אותו פתחח קטן לא היו יכולים לפתוח בכוחות עצמם, ״פסח ה׳ על הפתח״, כלומר, ויתר ודילג על אותו פתח שביקש – ״כפתחו של מחט״, וגאל אותם באתערותא דלעילא (בהתעוררות מלמעלה), עם הארה שמימית, אף על פי שלא היו ראויים מצד מעשיהם, וזאת מתוך רוב רחמיו וחסדיו!

עוד אביא בפניכם כסיוע לדברים הנ״ל את הביאור הנפלא למאמר חז״ל (בבא מציעא סא:) ״כל המלוה בריבית כאילו כפר ביציאת מצרים״. ולכאורה יש להבין מה הקשר בין ב׳ העניינים?

אלא המתבונן בשורש איסור ריבית, יראה, שהוא מפני שהתורה רצתה שהאדם יבוא לעזר חבירו שנמצא בעת מצוקה ואין לו מאומה, ויעניק לו בחינם אשראי והלוואה עד שישוב לאיתנו ויפרע לו הלוואתו. חחסד זה הוא יסוד גאולת מצרים, כי ישראל היו שקועים בעמקי הקליפות והטומאה כמו שכתוב בתורה ״ואת ערום ועריה״ – מכל מצווות והון עצמי, אלא שהקב״ה ברוב רחמיו השאיל והלוה להם אורות ושפע גדול, מתוך אימון שישיבו זאת מיד לאחר יציאת מצרים בעבודתם במ״ט ימי הספירה ובקבלת התורה בחג השבועות.

ולכן המלוה בריבית שאינו מוכן להעניק בחינם לחבירו אשראי והלוואה כשאין לו – הרי זה כאילו כפר ביציאת מצרים, שענינו כאמור השאלת מדריגות והמתנת פרעון ללא שכר כלל.

מכל זאת, אנו רואים את גודל קדושת הלילה הזה, שיסודו בימי יציאת מצרים, והוא ליל שימורים לכל הדורות לקבל את אותם דרגות שמימיות שהיו בימים ההם וגם בזמן הזה!…

ליל הסדר!

הטעם שנקרא הלילה הקדוש הזה – ״ליל הסדר״, מובא בהגדה של פסח ״אתה בחרתנו״ את שביאר וכתב הרה״ק בעל השפת אמת מגור זי״ע: כי יציאת מצרים הרי היתה בחפזון בלי סדר ולמעלה מהכלים והדרגה של עם ישראל. ותפקיד ליל הסדר בכל דור הוא, לסדר דבר דבור על אופנו וליישב את סיפור יציאת מצרים בלבו של כל אחד ואחד ולהחדירה בלב האיברים…

עוד מבאר הרה״ק בעל השפת אמת זי״ע ליל יציאת מצרים נקרא ״ליל הסדר״, כי בו נעשה ׳סדר׳ בעולם, שכן כל זמן שהעם הנבחר הנקראים ״בני בכורי ישראל״ היו נתונים תחת השפלה שבאומות, היה העולם בלי סדר ראוי, בבחינת ״שפחה כי תירש גבירתה״, ויציאת מצרים החזירה את הסדר בעולם. וכן ענין ליל הסדר בכל הדורות הוא להעמיד את העולם ואת היהודי הפרטי על מקומו וכנו!…

ממשיך הרה״ק בעל השפת אמת זי״ע ומבאר עוד: שלמרות שעניינו של לילה זה, הוא לפרסם את הניסים הגדולים שעשה הקב״ה לעם ישראל שהם ניסים ״למעלה מן הסדר״, עם זאת נקרא לילה זה ״ליל הסדר״, כי זה גופא החידוש של ליל זה, להורות שכל מציאותם של ישראל הוא למעלה מן הסדר והטבע, ולכן הניסים שנעשים להם אינם חריגים ושונים, אלא זה גופא הסדר שלהם. דהיינו שה״למעלה מן הסדר״ הוא ה״סדר״ שלהם!..

כיוצא בזה מפרשים הראשונים שהשאלות של ״מה נשתנה״ אינם על עצם ציוויי הלילה, אלא על מה שנראה ניגוד ביניהם, שמצד אחד אוכלים מצה, יושבים מסובים דרך חירות, ומאידך אוכלים מרור שהוא זכר לעבדות.

ולאור זאת יש לפרש את התשובה: ״עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה׳ אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה״, ולא באופן טבעי. ומאז אצל יהודים ה״למעלה מן הטבע והסדר״ הפך ל״סדר״, הנהגה קבועה שהיא למעלה מהטבע!

כל מציאותם של ישראל הוא למעלה ומחוץ לסדר הטבע והבריאה, וכן רואים בהתנהגותם – כשהם עולים, עולים עד לרקיע, וכשהם יורדים, יורדים עד לעפר. ואף בהנהגה עמם, כשהם עולים אין כל אומה ולשון שולטין בהם, וכשיורדים נמסרים תחת שלטון שפילה שבאומות, כל חייהם וקיומם ניסי, מחוץ למעגלי כל הסדרים. ולכן, זהו הסדר של יהודים בלילה קדוש זה: מצה ומרור כרוכים זה בזה, מסובין דרך חירות ולובשים לבנים לזכרון יום המיתה, שותים יין דרך שמחה ואוכלים ביצה לאבלות, זכרונות עבר ותקוות עתיד מעורבבים זה בזה, מי מלח של דמעות וזרוע נטויה, סדר של ״למעלה מן הסדר״, של עליות וירידות שתוכנם המשותף היחידי הוא היותינו מונהגים ומושגחים על ידו יתברך בעינא פקיחא ורחימא כאשר ישא האומן את היונק, בין שאנו למטה מן הסדר – דווים ולחוצים, ובין כשאנו למעלה מן הסדר – נעלים ובני חורין…

ליל הסדר!

בשנה אחת כאשר נכנס הרה״ק בעל הישמח ישראל מאלכסנדר זי״ע לבית מדרשו לערוך את ה״סדר״ נענה ואמר לפני הקהל: ״מי שאיננו מאמין כי גם הרשע הגדול ביותר יכול להתהפך בלילה הקדוש הזה לצדיק גמור – הוא הוא אותו רשע הנאמר בהגדה!… בשנה אחרת כאשר יצא הרה״ק בעל הישמח ישראל זי׳׳ע מחדרו שבבית המדרש לעבר השולחן והגיע לשולחן בו ערך את הסדר, פרץ בקול שאגה: ״קדש״! ״יהודי! קדש את עצמך, אל תחמיץ את ההזדמנות הניתנת לך בלילה הזה לעלות ולהתעלות״…

ובעוד שהקהל עומד וקולט את הדיברה הראשונה ומחליט בנפשו לחפש את הדרך להתקדש, באה הדיברה השניה ביתר שאת וביתר עוז: ״ורחץ״! יהודי! טהר את עצמך ורחץ מעבירות שבידך, ורק אז תעמוד על מצבך העגום שהנך נמצא בו״. כל הקהל שנכח שם עצר את נשמתו מרוב פחד ויראת הכבוד ששרה שם באותם רגעים נצחיים, כל אחד חושב בלבו כי בוודאי אליו מתכוין הרבי…

אך אחרי רגע של דממה עובר הרבי למידת הרחמים, וברוח אבהית מפרש הוא את דיברתו השלישית: ״כרפס!״ ״התבוננו בכרפס, מהו? בסך הכל ירק כמו שאר ירקות, רק עליו יוצאים החוצה ואילו הוא טמון עמוק באדמה. מי שם לב אליו ומי מתחשב בו כל ימות השנה, ועם זאת, כשליל הסדר מגיע מעלים אותו על שולחן מלכים, קחו אפוא מוסר ותלמדו ממנו, כי אף שבכל ימות השנה, הנכם שקועים בכל מיני מעשים חומריים ככרפס הזה ששקוע באדמה, הרי אם תרצו מסוגלים אתם להגיע בלילה הזה למדריגות רמות ונשגבות״…

ביצה!

הרה״ק רבי מרדכי מאיזביצה זי״ע בספרו מי השילוח נתן הסבר מעניין לכך – שבין הדברים שמניחים בקערת ליל הסדר הוא ביצה, ואת ההסבר נתן על פי דרכו המיוחדת אותה הוא דרש כל הזמן ואף זעק זאת לחסידיו בכל עת: לעולם אל תעשו דבר שעשיתם אותו אתמול רק משום שעשיתם אותו אתמול!…

וכך גם הסביר את הפסוק: (דברים טז כב) ״לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלוקיך״ – אל תאבן את המושגים, אל תקפיא את השגותיך! ״אלוהי מסכה לא תעשה לך״ – אל תצוק את עבודת ה׳ לדפוסים קבועים, דוממים, אלא תמיד תוסיף ותשאוף לעלות עוד ועוד! להתקדם הלאה!! ולכן הסביר – זהו הטעם שאנו שמים את הביצה בליל הסדר, משום שהביצה מסמלת את שלב הביניים לדור הבא – בין התרנגולת לאפרוח. לומר לך, שאף יציאת מצרים, ניסיה וגילוייה אינם השיא. יש לראות בהם רק דרגת ביניים להשגות שעוד יבואו, להעפלה בשלבי ימי הספירה… לקבלת התורה, כמו שאמר הקב״ה למשה רבינו ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים בהר הזה״ – כל היציאת מצרים היא בכדי להגיע למטרה הנכספת: קבלת התורה!…

לכאורה צריכים להבין מהן ענין ביצה שהוא מאכל אבלים, לחג הפסח? אלא במשנה ברורה מובא ש״ביצה״ בארמית היא ״ביעא״, ויש בזה רמז ״דבעי רחמנא לפרוק יתנא״ – שרצה ה׳ לגאול אותנו. כמו כן, בספרים מובא רמז נפלא לטעם שאוכלים ביצה, ולקשר בין ימי המועדות, על דרך הא-ת ב-ש. (הוא אחד מדרכי הרמז שאפשר בהם לפרש את התורה. ובדרך הזה אנו נוקטים שהאות הראשונה שבאל״ף בי״ת מכוונת עם האות ת׳ והאות ב׳ השניה שבאל״ף בי״ת מכוונת עם האות ש׳ שהיא השניה כלפי סוף האל״ף בי״ת וכן הלאה בשאר האותיות): היום בשבוע שחל בו א׳ של פסח – הוא היום שחל בו תשעה באב. היום בשבוע שחל בו ב׳ של פסח – הוא היום שחל בו שבועות. היום בשבוע שחל ג׳ של פסח – הוא היום שחל בו ראש השנה. היום בשבוע שחל בו ד׳ של פסח – הוא היום שחל בו קריאת התורה האחרונה של חמשה חומשי תורה , דהיינו שמחת תורה. היום בשבוע שחל בו ה׳ של פסח – הוא היום שחל בו צום כפור. היום בשבוע שחל בו ו׳ של פסח – הוא היום שחל בו פורים.

נמצא שהיום הראשון של פסח הוא אותו יום בו יחול גם תשעה באב. ולכן נוהגים לאכול בו ביצה שהוא מאכל אבלים. ואכן, חז״ל (איכה רבה) רמזו לקשר שבין ליל הסדר לתשעה באב בדרשתם על הפסוק (איכה ג. טו) ״השבעני במרורים הרוני לענה״ – מה שהשבעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב…

קדש!

בירושלמי (פסחים לז.) איתא: שארבע כוסות הם כנגד ארבע כוסות האמורות בענין שר המשקים. וצריך להבין מה הקשר של כוסות שר המשקים עם נס יציאת מצרים.

בפשטות הקשר בזה כי אז התחיל סדר הגלות והגאולה. יוסף עלה לגדולה ויעקב ירד מצרימה וכו׳. ובליל זה חוזרים לנקודת ההתחלה, ומתברר שהכל היה מתוך ׳סדר׳ ותכלית לזכך את עם ישראל לקראת היותם לעם הנבחר.

וביתר עומק יש שמבארים: דהנה צריך להבין למה פתר יוסף לשר המשקים שפרעה ישיב אותו לעבודתו ולמשרתו כבתחילה, ואילו לשר האופים פתר שיתלו אותו.

והביאור בזה, דהנה שר המשקים בחלומו ביטא את תשוקתו וגעגועיו לשוב להיות קרוב לאדונו ולשרת אותו כמו שכתוב ״ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף ויאמר לו בחלומי והנה גפן לפני. ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכולותיה ענבים. וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה״. הוא לא איבד את התקוה, וזה היה חלומו – לשוב לימים הטובים לשרת את אדונו. ולכן פתר לו יוסף שאמנם יצא מהבור ויחזור לאיתנו. כי אם גם בתוך הבור עדיין נשאר עם השאיפה לחזור ולשרת את אדונו הרי בודאי יחזור לזה, אבל שר האופים חלם בעלמא שיש עליו מעשה אופה והעוף אוכל ממנו, ולא רואים צמאון לחזור לשרת את אדונו ולכן פתר לו שיתלו אותו. ולכן נקבע בליל הסדר ד׳ כוסות כנגד הכוסות שבחלום שר המשקים, להורות שגם בהיותינו בבור הגלות אנו ממשיכים לקוות ולחלום לחזור לימים כבתחילה לשרתו ולעבדו. ״ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן. אנא רחום ברחמיך הרבים. השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים״. ואפשר שזה נרמז במה שאומרים בסוף ליל הסדר ״בקרוב נהל נטעי כנה. פדויים לציון ברנה״. ורבים התקשו בביטוי ״נטעי כנה״. ויש מפרשים שהוא על שם הפסוק האמור בשר המשקים (בראשית יג) ״והשיבך על כנך״. שיחזור לעבודתו, וכן עם ישראל מכח חלומותיהם ושאיפותיהם יחזרו לכנם – פדויים לציון ברינה!…

כרפס!

יש שדורשים כאן רמז, מדוע טובלים את ה״כרפס״ במי מלח? כי ״כרפס״ בגימטריה ש״ס, ולכן מטבילים אותה בימי מלח, רמז לתורה שצריכים ללמוד אותה כאשר אוכלים פת במלח…

 

 

חלוקת אגוזים.

בשו״ע (תעב. טז) איתא דנוהגים לחלק אגוזים לקטנים כדי שלא ישנו וישאלו. ויש להבין עניין חלוקת האגוזים דווקא בליל פסח.

ובהגדת ״אתה בחרתנו״ מובא הסבר נחמד, דהנה אחת מהדרכים לדעת האם קטן יכול להיחשב כגדול לגבי קניינים וכדומה, מובא בגמרא (גיטין סד:) שנותנים לו אבן וזורקו או אגוז ונוטלו, וזה סימן שכבר התבגר. וכן זה גם מברר לנו אם אפשר לשחוט עליו הפסח, כמו ששנינו (סוכה כט:) על הפסוק (שמות יב. ד) ״איש לפי אכלו״ – רבי יהודה אומר: עד שיכול לברר אכילה, כיצד. נותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו.

ומסביר הרה״ק בעל ה״שם משמואל״ ממוכטשוב זי״ע כי כלפי חוץ אבן ואגוז שווים שאינם ראויים למאכל, אלא שבאגוז יש פנימיות הראוי למאכל אם שוברים הקליפה. ולכן אם יש לקטן הבחנה בפנימיות הרי זה סימן גדלות!…

ועל פי זה יובן מדוע מחלקים אגוזים לקטנים, דהנה כלפי חוץ התנהגו בני ישראל כמצריים, כטענת המלאכים: ״הללו והללו עובדי ע״ז״, וכל החילוק ביניהם היה בפנימיות. וכפי שאמר הקב״ה למשה רבינו שהסתפק בזכות בני ישראל להיגאל ״ראה ראיתי״, ודרשו חז״ל (שמות רבה מב) שאמר לו: אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. פירוש, ״שתי ראיות״ היינו ראיה רגילה וראיה פנימית, לפנימיותם של ישראל שתוכם רצוף אהבה. וזה ענין חלוקת האגוזים דווקא לקטנים, לרמז על גודל החמלה והרחמים שהקב״ה עשה לישראל בהוציאם ממצרים כאשר בחן את פנימיותם, כאותם קטנים שנותנים להם אגוז בכדי לראות האם הם יודעים לבחון את פנימיות האגוז…

הא לחמא עניא

נוהגים להגביה הקערה בשעת אמירת הא לחמא עניא. ויש להבין ענין הגבהת הקערה. בשם השל״ה הק׳ זי״ע מובא דענין הגבהת הקערה מרמז על היותינו שפלים, והגביהנו הי ממצרים. יש מוצאים כאן רמז לדברי הזוהר הק' (תצוה קפג:) דעניני הפסח מצילים מימי הדין בתשרי, דהנה האותיות שבאות לאחר המילה ״קערה״ הם ״שופר״, לרמזנו, שכשם שתקיעת שופר מצילה מן הדין בכח מידת היראה, כך המצה בליל פסח ממתקת הדין בכח מדת האהבה…

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה.

במפר "שפתי מנחם" להגאון רבי מנחם מנדל ברגר שליט׳׳א מפרש את שאלה זו על פי דברי הרה״ק בעל הבני יששכר זי״ע (מאמרי חודש ניסן מאמר חי) שמבאר את החילוק בין חמץ למצה, שהנה יחמץ, – העיסה מחמיצה ותופחת לאחר מעשה האומן, ולכן זה מרמז על היפוך האמונה, שיש משהו נוסף מעבר לעשיה. משא״כ ימצה,, אינה תופחת לאחר מעשה האומן, אלא נשארת באותה צורה משעת עשייתו, ולכן זה מרמז על אמונה, שהוא ואין אחר נוסף זולתו.

וכדברי הזוהר הק׳ (ח״ב קפג:) דמצה נקראת ״מיכלא דמהימנותא״, והיינו מאכל אמונה, עד כאן תוכן דבריו הקי.

ומעתה על פי זה נראה לומר, דהנה בכל השנה, האדם מלא בשאלות וספיקות, ומרמז על שיתוף של חחמץ ומצה כאחד, ואולם בחג המצות, שהוא זמן של אמונה, לאחר כל הניסים שנעשו לאבותינו ולנו, וכמובא לעיל, שניסים אלו מתעוררים בכל שנה ושנה, אזי האדם כל כולו באמונה שלימה ללא שום ספיקות, וזה מרמז על מצה שהוא מאכל אמונה. וזהו הפירוש בשאלה הראשונה של פתיחת ההגדה ״מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה״ – היינו, שאנו מעורבבים בין מאכל החמץ שהוא היפוך האמונה למצה שהוא מאכל האמונה, ״הלילה הזה כולו מצה״ – אבל בליל התקדש החג אנו זוכים לליל שהוא כולו מצה – אמונה ללא שום פשרות וספיקות!…

עבדים היינו לפרעה במצרים

מסופר, כי ביום טוב ראשון של חג הפסח, הלך הגאון רבי חיים לייב אוירבאך עם בנו בן השמונה – לימים הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זי״ע לכותל. בדרך פגשו את רבה של ירושלים, הגאון רבי יומף חיים זוננפלד זי״ע. שאל רבי יוסף חיים את הנער: האם שאלת אמש ארבע קושיות. השיב הנער בחיוב. ובשנה שעברה גם שאלת. כן! ומה ענו לך. השיב הילד: ״עבדים היינו״. אם כן – שאל רבי יוסף חיים – מדוע חזרת ושאלת גם השנה.

כעבור שנים סיפר זאת הגרשז״א לנערים בשערי חסד ושאלם זאת. ניסה כל אחד לענות זה בכה וזה בכה. אמר להם הגרשז״א: ״אני בילדותי ניסיתי לענות, משלא ידעתי פרצתי בבכי״.

ובאמת התשובה היא שסיפור יציאת מצרים אינו לצורך ידיעה, שהרי אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים מצוה עלינו לספר, אלא מטרתו להחדיר את האמונה ביציאת מצרים בלב ובמעמקי ההרגשים. למעלה ועמוק יותר מן הידיעה. וזו עבודה שאין לה סוף, ומתעצמת משנה לשנה… כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע יש להבין דלכאורה חכם ורשע אינו דבר והיפוכו, והיה לו לומר חכם וטיפש, או צדיק ורשע? אלא תירץ הרה״ק בעל הבית ישראל מגור זי״ע מכיון שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, נמצא שהרשע הוא היפך החכם…

וכן אמר הרה״ק רבי בונים מפשימחא זי״ע – רמ״ח מצוות עשה אפשר לומר בשני מילים: ״היה חכם״, וכן שס״ה מצוות ל״ת אפשר לומר בשתי מילים: ״אל תהיה טיפש״…

הרה״ק רבי יואל ממאטמר זי״ע את הנאמר: ״אחד חכם ואחד רשע״, דהרי לכאורה נכון יותר לומר אחד ״צדיק״ ואחד רשע, שזהו דבר והיפוכו? אלא שרצה ללמדנו שלעומת הרשע הבא לנגדנו, לא תועיל מדרגת ״צדיק״ לבדה, כי הרשע לוחם בערמומיות בשקר ובזיוף נגד הצדיק, שאינו מעלה על הדעת כי בהתנהגות הרשע טמון שורש רע. לפיכך צריך האדם להיות ״ערום״ ביראה (ברכות יז.), ובנוסף למדריגת ״צדיק״ עליו להיות גם ״חכם״, שישכיל להסיר המסוה מעל כוונותיו הרעות של הרשע…

כן הוסיף הרה״ק רבי יואל ממאטמאר זי״ע ב״ירושלמי״ מוזכר הבן ה״תם״ בלשון שוטה, ועונים לו את התשובות שב״בבלי״ עונים לחכם, ויש להבין הטעם בזה?

אלא אמר: הירושלמי קורא ל״תם״ טיפש, דבשלמא בכל העולם אדם חסר דעה ראוי לכנותו בלשון המעטה ״תם״, אבל הירושלמי בארץ ישראל קמיירי, והרי אוירא דארץ ישראל מחכים, ועם זאת לא החכים, אין הוא אפוא תם, אלא טיפש!

והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מיד

הרה״ק ממטולין זי״ע הלך פעם אחת בליל הסדר לשמוע איך שאחד מהכפריים עורך את סדרו. ושמע איך שאמר בתמימותו: ״שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו״ – לא רק צדיק אחד עומד ומבקש מכלה ומתחנן עבורנו, ״אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו״ – אלא שבכל הדורות ישנם צדיקים שעומדים ומבקשים עבורנו. למחרת כשהגיע אותו כפרי לבית הכנסת ניגש אליו הרבי לאחר התפילה ואמר לו: שמעתי שאתמול פירשת פירוש נפלא את המילים ״שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו״, אך תאמר לי בבקשה אם כן, מה הפירוש ל״והקב״ה מצילנו מידם״? ולא ידע מה להשיב, ואמר לו הרבי, אני אגיד את הפירוש: ״והקב״ה מצילנו מידם״ – שנחסוך מלהצטרך להגיע אליהם…

כשעלה הרה״ק רבי יואל ממאטמר זי״ע לכהן בסאטמר, התלוננו בפניו על אחד ממושלי העיר שנתפרסם ברשעותו והרע לבני ישראל כמה וכמה פעמים, אמר להם הרבי בדרך צחות: שיראו אם המושל הזה יש לו ידיים!… כי אם יש לו ידיים שיוכל לקחת בהם מתנת כסף, אז בוודאי יכולים לשחדו, כי הלא בשביל זה יש להגויים ידיים בכדי שיוכלו לקבל שוחד מיהודים, וימנעו על ידי זה מלהרע ליהודים…

ויש לפרש בדרך צחות מה שאומרים ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם״, והכוונה שהרשעים עומדים עלינו לכלותינו, והעצה להנצל מהם על ידי שיקבלו שוחד בידיהם וזה הפירוש ״והקב״ה מצילנו מידם״ – על ידי שיש להם ידיים…

אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו

לכאורה מה היה מועיל לעם ישראל, אם הקב״ה היה נותן להם את ממונם של המצרים, ולא היה קורע להם את הים, הרי הם היו ממשיכים להיות משועבדים במצרים? אלא שמעתי מכ״ק מרן אדמו״ר ממישקולץ שליט״א לבאר, דמובא בחז״ל (פסחים קיט.) על הפסוק (דברים יא, ו) ״ואת כל היקום אשר ברגליהם״. יאמר רבי אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו,. כלומר ממונו של אדם הוא קיום האדם מה שמעמידו על הרגליים. ואם כן כשלקח הקב״ה את ממונם של המצרים ונתנם לישראל, כבר לא היה למצרים את הכוח לשעבדם.

הר״ן בדרשותיו מסביר את הקשר בין בי המאמרים הללו: דלכן צוה הקב״ה לישראל לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ולא צוה שהמצריים יתנו להם במתנה גמורה, כי רצה הקב״ה להפרע מן המצריים מדה כנגד מדה שיהיו נטבעים בים לעונש על גזירת ״כל הבן הילוד היאורה תשליכהו״. ואילו היו המצרים נותנים להם כספם וזהבם במתנה גמורה והיו מבינים שנוטלים זאת חלף עבודתם ואין דעתם לשוב למצרים כלל, לא היו רודפים אחרי ישראל ולא היה מתקיים בהם מדה כנגד מדה. וזהו שאמר: אילו ״נתן״ לנו את ממונם, במתנה גמורה, לא היו רודפים המצריים אחרינו, וממילא לא היה צורך בקריעת ים סוף, אבל כיון שלא נתן לנו אלא בדרך שאילה, עי״ז קרע לנו את הים ונפרע מהמצרים מדה כנגד מדה.

זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו.

בספר "שפתי מנחם" להגאון רבי מנחם מנדל ברגר שליט׳׳א מפרש באופן נחמד, מדוע דווקא הלל זכה לתקן תקנה זו ושיהא מונצח על שמו לדורות עולם.

דהנה איתא (אבות פ״א. י״ב) ״הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. דדרכו של הלל היתה תמיד לקרב את כל הלבבות ולאחדם כאחד, וכמאמרם ז״ל (סוכה נג.) הלל אומר ״אם אני כאן הכל כאן״, והפירוש בזה אפשר לומר כהנ״ל, שכשהלל נמצא במקום, אז ״הכל כאן״, כולם באים, מכיון שבמחיצתו של הלל כולם הרגישו שווים ומקורבים.

וזה גם מה שאמר הלל (שבת לא.) לגר שבא אליו וביקשו שילמדו את כל התורה על רגל אחת: ״דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה״. והיינו, יסוד היהדות זהו אחדות וקירוב הלבבות, ומה שאתה לא רוצה שיעשו לך, אל תעשה גם לאחרים!

ועל פי זה אפשר לפרש, דהנה ׳מצה׳ מרמז על אנשים בני עליה, ואולם ה׳מרור׳ על אנשים יותר פחותים, ודרכו של הלל היתה לאחד את כולם ולחיות כולם בשווה, ולכן דווקא הלל שאוהב שלום ורודף שלום כרך את המצה והמרור כאחד, להורות לדורות עולם, שצריך תמיד לחיות באחדות מופלאה ולאחד את בני עליה והפשוטי עם כאחד, וזכה שיונצח המצוה על שמו…

—שביעי של פסח—

וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג. יח)

ב״הגדה״ הובאה מחלוקת תנאים כמה מכות היו במצרים: רבי עקיבא אומר שחמישים מכות לקו המצרים, שנאמר: ״ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים״, הרי שכל מכה היתה מורכבת מחמש מכות, ונמצא שהיו חמישים מכות במצרים. וכמה מכות היו על הים? אם במצרים לקו באצבע (״אצבע אלקים היא״), ובים היתה זו יד ה׳, שנאמר ״וירא ישראל את היד הגדולה״ – נמצא שעל הים לקו פי חמש, והיינו מאתיים וחמישים מכות. כלומר, לדעת רבי עקיבא לקו המצרים בסך הכל שלוש מאות מכות. דבר זה אמר הגה״ק הבן איש חי זי״ע בספרו ״אדרת אליהו״ – מרומז בלשון הפסוק: ״וחמשים עלו בני ישראל״ – לאחר חמישים מכות שנחתו על המצרים במצרים, עלו בני ישראל משם. ואילו ״ו״ החיבור מראה על שש פעמים חמישים, ונמצא שבסך הכל לקו המצרים שלוש מאות מכות במצרים ובים…

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו (יד. טז) סוד נפלא גילה כאן הרה״ק המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופוליא זי״ע – שבפסוק זה מרומז שהקב״ה אמר למשה להשתמש בב׳ שמותיו הוי״ה ואדנו״ת בכדי לבקוע את הים! כיצד? ״ואתה הרם את מטך״ – הרים את תיבת ״מטך״ אל האותיות שמעליהם, ובכן, מעל האות מ׳ נמצאת האות נ׳. מעל האות ט׳ נמצאת האות י׳, מעל האות כ׳ נמצאת האות ל׳. עלה בידך: ״ניל״. ״ונטה את ידך״ – הוריד את תיבת ״ידך״ אל האותיות שמתחתיה, ובכן, מתחת האות י׳ נמצאת האות ט׳. מתחת האות ד׳ נמצאת האות ג׳, מתחת האות כ׳ נמצאת האות י׳. עלה בידך: ״טגי״. ״על הים״ – האותיות שעל תיבת ״ים״, על האות י׳ נמצאת האות כ׳, על האות מ׳ נמצאת האות נ׳. עלה בידך: ״כן״. יוצא לנו : ״ניל״ ״טגי״ ״כן״ – סה״כ 182 ״ובקעהו״ – תחלק את מה שבידך לשנים, יוצא 91 שזהו המספר של שני שמות של הקב״ה שם הוי״ה אדנ-י, וא״כ בצירוף שני שמותיו יתברך הללו נבקע הים.

קריעת ים סוף!

מובא במדרש, על הפסוק (תהילים קיד. ג) ״הים ראה וינס״, מה ראה? ״ברייתא דרבי ישמעאל״.

ולכאורה צריך להבין, למה כשראה הים את ברייתא דרבי ישמעאל, נבהל מכך וקרע להם את הים?

ביאור נפלא על כך שמעתי מאת כ״ק מרן אדמו״ר ממישקולץ שליט״א: דמובא במדרש (שמות רבה כא ו) בשעה שבא משה לקרוע את הים, סירב הים בתחילה להיקרע בשביל ישראל, בטענה שהוא נברא ביום השלישי והאדם ביום השישי, אמר משה להקב״ה, אין הים רוצה להיקרע, מה עשה הקב״ה נתן ימינו על יד ימינו של משה, ומיד נקרע הים. ולכאורה מה היה הויכוח בין משה לים? ומדוע כשנתן הקב״ה ימינו על יד ימינו של משה, מיד נקרע הים?

וביאר האור החיים הק׳ זי״ע בפרשתנו (יד. כז) שתנאי עשה הקב״ה בבריאת העולם, שכל הבריאה והטבע יהיו כפופים ומשעובדים לתורה ועמליה, שכל מי שימסור עצמו על לימוד התורה הק׳ ויהגה בו יומם ולילה, יהיה לו כוח לגזור ולעשות עם הטבע כרצונו. ולכן לא רצה הים להיקרע, כי עדיין בני ישראל לא קיבלו את התורה, וא״כ עוד לא היה הכוח למשה לקרוע את הים. אבל הקב״ה אמר שעל אף שבני ישראל לא קיבלו בפועל את התורה, אולם הם עתידים לקבל את התורה, ולכן יש להם כבר את הכוח למשול על הטבע. וזה מה שהניח הקב״ה ימינו על ימינו של משה, מפני שימינו רומז על התורה כדכתיב (דברים לג. ב) ״מימינו אש דת למו״ ולכן בכוח התורה שעתידים בני ישראל לקבל, חייב הים להקרע להם. עכת״ד הק׳.

ולפי זה ביאר מרן אדמו״ר שליט״א בטוב טעם – למה כשראה הים את ״ברייתא דרבי ישמעאל״ נבהל מכך, ונקרע הים. דהרי ברייתא דרבי ישמעאל הוא י״ג מידות שכל התורה נדרשת בהן, ולכן כשראה הים את הברייתא דרבי ישמעאל, שדרכה עתידים עם ישראל ללמוד את כל התורה, מיד נקרע להם, כי הרי יש להם כעת את כוח התורה שדרכה יכולים לשנות את כל הטבע.

 

 

 

 

ליל הסדר!

הטעם שנקרא לילה זה בשם ליל הסדר, היה מסביר הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע – מכיון שלילה זה הוא כל כך קדוש למעלה מהשגותינו! כך – שלפי הפשט הפשוט אין אנו מבינים זאת, אלא רק לפי עניינים גבוהים ורמים!… וידוע שהתורה נלמדת בד׳ דרכים ״פרד״ס״ – פשט רמז דרוש סוד, ואם אין אנו יודעים לפרש את לילה זה לפי ה״פשט״, אז חייבים לפרשו לפי שאר האפשריות ונשאר לנו רק ״סד״ר״, ולכן נקרא לילה זה ״ליל הסד״ר״!…

ליל הסדר!

בשנה אחת כאשר נכנס הרה״ק בעל הישמח ישראל מאלכסנדר זי״ע לבית מדרשו לערוך את ה״סדר״ נענה ואמר לפני הקהל: ״מי שאיננו מאמין כי גם הרשע הגדול ביותר יכול להתהפך בלילה הקדוש הזה לצדיק גמור – הוא הוא אותו רשע הנאמר בהגדה!…

בשנה אחרת כאשר יצא הרה״ק בעל הישמח ישראל זי״ע מחדרו שבבית המדרש לעבר השולחן והגיע לשולחן בו ערך את הסדר, פרץ בקול שאגה: ״קדש״!!! ״יהודי! קדש את עצמך, אל תחמיץ את ההזדמנות הניתנת לך בלילה הזה לעלות ולהתעלות״… ובעוד שהקהל עומד וקולט את הדיברה הראשונה ומחליט בנפשו לחפש את הדרך להתקדש, באה הדיברה השניה ביתר שאת וביתר עוז: ״ורחץ״!!! ״יהודי! טהר את עצמך ורחץ מעבירות שבידך, ורק אז תעמוד על מצבך העגום שהנך נמצא בו״. כל הקהל שנכח שם עצר את נשמתו מרוב פחד ויראת הכבוד ששרה שם באותם רגעים נצחיים, כל אחד חושב בלבו כי בוודאי אליו מתכוין הרבי… אך אחרי רגע של דממה עובר הרבי למידת הרחמים, וברוח אבהית מפרש הוא את דיברתו השלישית: ״כרפס!!!״ ״התבוננו בכרפס, מהו? בסך הכל ירק כמו שאר ירקות, רק עליו יוצאים החוצה ואילו הוא טמון עמוק באדמה. מי שם לב אליו ומי מתחשב בו כל ימות השנה, ועם זאת, כשליל הסדר מגיע מעלים אותו על שולחן מלכים, קחו אפוא מוסר ותלמדו ממנו, כי אף שבכל ימות השנה, הנכם שקועים בכל מיני מעשים חומריים ככרפס הזה ששקוע באדמה, הרי אם תרצו מסוגלים אתם להגיע בלילה הזה למדריגות רמות ונשגבות״…

הלילה הזה כולו מצה – אפשר לגבור על היצר הרע!

בספרים הק' פירשו, שחמץ ומצה הן אותן אותיות, אלא שבחמץ ישנה חי״ת ובמצה ה״א. ומה ההבדל בין ה׳ לח׳? ״משהו״ קטן שסותם את רגל הה׳ והופכה לח׳. הרי רמז יש כאן ל״חמץ, במשהו״… אך מפרש הרה״ק בעל הבני יששכר זי״ע דיש כאן רמז עמוק יותר! דכשחטא אדם הראשון, גורש מגן העדן. ובגירושו, נגזר עליו: ״וקוץ ודרדר תצמיח לך האדמה״ (בראשית ג.יח). והכוונה היא, שיש שתי אותיות דומות זו לזו. ד׳ ור׳. וההבדל ביניהן קוץ אחד. הזווית שבראש הד׳. ולכן, ב״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ (דברים ו.ד) הד׳ רבתי, ובפסוק: ״לא תשתחוה לאל אחר״ (שמות לד, יד) ר׳ רבתי, שלא יתבלבלו. כי האדם צריך לשקול כל מעשיו האם הם מצד הקדושה לה׳ אחד, או מהסטרא אחרא, ״אל אחר״ ח״ו. ואמר הקב״ה: מאחר ואכלת מעץ הדעת טוב ורע, הכל התערב אצלך, ר׳ וד׳, וההבדל ביניהם הוא ״קוץ״. וזהו: ״קוץ, וד״ר ד״ר תצמיח לך״… וזהו שאמרו (בבא מציעא פג:) שהעולם הזה דומה ללילה. ופירש במסילת ישרים (פרק ג׳) שבחושך אין האדם יודע מה לפניו, חושב על עמוד שהוא אדם ועל אדם שהוא עמוד. והנה בזהר הקדוש (ח״ב לח.א) אמרו, שבליל הסדר האיר הלילה כיום. וזהו: ״הלילה הזה כולו מצה״! דבכל השנה כולה עלול האדם להחליף בין החיוב לשלילה, בין הרצוי לדחוי, בין הטוב לרע, בין האור לחושך, בין ד׳ לר׳, בין חמץ למצה. אבל מבטיחנו בעל ההגדה: ״הלילה הזה״ כולו אור! ורואים בבירור. יודעים מה טוב ומה חיובי ומה רצוי: ״כולו מצה״!…

בליל הסדר הוא זמן אדיר לתפילה על פרנסה טובה!

הרה״ק בעל האהבת שלום מקאסוב זי״ע עורר את כל הקהל להתפלל בליל הסדר בפרט, ובחג הפסח בכלל, על פרנסה טובה ומזוני רווחי, באומרו שלפעמים נובע חיסרון השפע בפרנסה משום שמתפלל אדם על פרנסתו רק בראש השנה, דבתוך תפילותיו על החיים ביקש גם על המזון, אבל יותר הוא לא המשיך לבקש, ובאמת הרי בפסח נידונים על התבואה (ראש השנה טז.) והוא זמן ראוי להפיל תחינה על זה. וכן בחג השבועות שנידונים על פירות האילן צריך להרבות בתפילה שיצמחו ויגדלו פירות טובים להנות בהם בני אדם, נמצא שבתוך בקשותיו על ההשפעות הרוחניות צריך להעתיר גם למנוחת הנפש מטרדות הפרנסה ולשפע בכל. ולפי זה היה דורש וממליץ באופן נפלא את הפסוק (בראשית כא.כה) ״והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך. ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום״. שאברהם הוא הצדיק הפונה כביכול אל מלך מלכי המלכים הנרמז בתיבת ״אבימלך״ – אבי כל המלכים מלך מלכי המלכים. וטוען לפני השי״ת על אודות באר המים אשר גזלו המקטרגים ואינם משפיעים לישראל כפי צרכם, ״ויאמר אבימלך״ – משיב השי״ת, ״לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה״ – אינני יודע מאומה ממעשים אלו, אולם ״וגם אתה לא ׳הגדת׳ לי״ – שבשעת אמירת ההגדה לא רמזת לי מזה כלל, והרי בפסח נידונים על התבואה, ״וגם ׳אנכי׳ לא שמעתי״ – גם ביום מתן תורה יום קריאת ״אנכי״, שבו נידונים על פירות האילן לא שמעתי בקשה עליהם, ״בלתי ׳היום׳״ – ורק בראש השנה שנקרא ״היום״ התפללו על זה, וכי בתפילת ראש השנה זה מספיק?…

ואילו הרה״ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי״ע הסביר את הטעם שדווקא בפסח נידונים על התבואה. כי הנה במשך ימות השנה כשרוצה הקב״ה להשפיע שפע רב וכל טוב לבני ישראל, מיד צצים ועולים המקטרגים וטוענים שבני ישראל אינם ראויים לקבל את הטוב, אולם בפסח כשבני ישראל יושבין ומסובין כבני מלכים, ולפניהם שלחן ערוך כל טוב, כוסות יין מזוגים ואוכלים על השובע, והכל לשמו הגדול בהלל ושירה וסיפור חסדי המקום עליהם, מזה מראה הקב״ה למקטרגים שאין הצדק אתם, רק בני ישראל אינם בועטים בו מרוב טובה, ועיקר הנאתם ורצונם לגרום נחת רוח לפניו יתברך שמו, לפיכך עת רצון הוא לזכות בשפע וכל טוב למלא אסמינו שבע, ומגודל חסדיו ייחד הקב״ה את חג המצות שידונו בו על התבואה, כי אז משתתקים המקטרגים והמשטינים!…

מה נאה להסמיך כאן את דברי הרה״ק בעל האמרי אמת זי״ע שהקשה, איך אפשר לחלק את ההלל לחצאין ומפסיקין ביניהם בשולחן עורך באכילה ושתיה? ומתרץ, דבליל הסדר יש בכח כל איש ישראל לזכות להגיע למדריגה שגם אכילתו ושתייתו יהיו בבחינת ״הלל״, ולא יהא נחשב כהפסק בין שני חלקי ההלל. ובודאי גם זה סותם פיות משטיננו ומקטריגנו, שזה מוכיח שעיקר הגשמיות אינה אלא מטרה לרוחניות גרידא, ולפיכך אין האכילה והשתיה מפסיק בהלל…

אגב, בהלכה מובא שאחת מהסיבות שלכן אומרים הלל בברכה בערבית בבית הכנסת, בכדי לפטור את ההלל שבתוך ההגדה, מכיון שעל ההלל בהגדה אין אנו מברכים ברכה, כי הוא ההמשך של סיפור יציאת מצרים, ועל סיפור יציאת מצרים לא תקנו חכמים ברכה.

סיפר הרה״ק מפשעוורסק זי״ע, שהרה״ק בעל הדברי חיים מצאנז זי״ע שח מענין אמירת הלל בליל פסח אחר תפילת ערבית בבית הכנסת, כי בתחילה סבלו החסידים מהמתנגדים על אודות מנהג זה, באמרם שעל מנהג זה שהזכיר המחבר בשו״ע כתב הרמ״א: ״וכל זה אין אנו נוהגין כן״. והרי אנו נוהגים תמיד כפסקיו של הרמ״א. אז ענה להם הדברי חיים זי״ע מיניה וביה: לא טוב אתם לומדים פשט בדברי הרמ״א! אלא האמת היא שבעת שכתב הרמ״א את זאת, זלגו שתי דמעות מעיניו וכתב באנחה: ״ואנן אין נוהגין כן״, במנהג טוב שכזה…

ליל שימורים!

אמר הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע ״ליל שימורים״ – הלילה הזאת יש בה כח לתת שמירה על כל לילות השנה, וזה לשון רבים ״שימורים״, קאי על כל הלילות. וכך הוא הבטחה לעולם, שבכל ליל פסח, כבואם לאכול המצה והמרור, וכל הסדר, יזכו לעורר כן למעלה, להמשיך עליהם בחינת גילוי שכינה וקדושה של מעלה!…

לבישת קיטל!

הטעם של לבישת קיטל בליל הסדר: מובא בשם המהרי״ל כי בלילה הזה מגיע כל אחד מישראל למדריגה של כהן גדול הנכנס לפני ולפנים לעשות עבודה, לכן לובשים בליל הסדר קיטל לבן דומה כמו הכהן הגדול בשעת עבודתו.

ואילו הרה״ק בעל האמרי אמת זי״ע סיפר שבהיותו ילד שאל את אביו הרה״ק בעל השפת אמת זי״ע למה נוהגין ללבוש קיטל? והשיב לו אביו: הרי לובשים קאפוטה חדשה לכבוד החג, ולכן לובשים על זה קיטל כדי שהיא לא תתלכלך… הוסיף האמרי אמת כששמעתי זאת הבנתי שאין הדברים כפשוטם ושמרתי זאת בליבי עד שאעמוד על דעתי, אך היום אסביר לכם שנתכוין לרמוז על הארות החדשים שמקבל האדם בליל הסדר, ונצרך לשומרן, ועל כן לובשים קיטל כדי להזכיר יום המיתה ועל ידי זה הארות לא יתלכלכו…

ויש האומרים פשוט! שעל כן לובשים קיטל, כי חפשו בגד שאין בו שום חשש חמץ בכיסיו, ובקיטל אין שום חשש חמץ, כי הלא לובשים אותו ביום כיפור שהוא יום צום…

קליות ואגוזים!

חז״ל (פסחים קט.) אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. וכן נפסק להלכה בשו״ע (או״ח הלכות פסח סימן תעב סעיף טז), ״מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שיראו שינוי וישאלו״. ולכאורה צריך להבין, מדוע מחלקים דווקא אגוזים ולא שאר פירות או מיני מתיקה?

אלא שמעתי הסבר נפלא מכ״ק מרן אדמו״ר ממישקולץ שליט״א: דהנה, בהלכות ראש השנה (סימן תקפ״ג סעיף ב׳) כתב הרמ״א שלא לאכול בר״ה אגוזים, שאגוז בגימטריא חט. והרי ידוע מאמר חז״ל (יומא פו:) ״העושה תשובה מיראה זדונות נעשין לו כשגגות, והעושה תשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות״. והשתא ע״פ זה מובן, דבראש השנה שהוא זמן של תשובה מיראה מחמת אימת הדין, זדונות נעשין לו כשגגות, ע״כ אומר הרמ״א שלא לאכול אגוזים כדי שלא יזכיר חטא, אולם בפסח שהוא זמן תשובה מאהבה, שאז זדונות נעשין לו כזכיות, כתב בהלכה לחלק אגוזים, שהרי עכשיו כל העוונות נהפכו לזכיות, ע״כ מחלקים דווקא אגוזים…

ביצה.הרה״ק רבי מרדכי מאיזביצה זי״ע בספרו מי השילוח נתן הסבר מעניין לכך – שבין הדברים שמניחים בקערת ליל הסדר הוא ביצה, ואת ההסבר נתן על פי דרכו המיוחדת אותה הוא דרש כל הזמן ואף זעק זאת לחסידיו בכל עת: לעולם אל תעשו דבר שעשיתם אותו אתמול רק משום שעשיתם אותו אתמול!… וכך גם הסביר את הפסוק: (דברים טז כב) "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלוקיך״ – אל תאבן את המושגים, אל תקפיא את השגותיך! ״אלוהי מסכה לא תעשה לך״ – אל תצוק את עבודת ה׳ לדפוסים קבועים, דוממים, אלא תמיד תוסיף ותשאוף לעלות עוד ועוד! להתקדם הלאה!! ולכן הסביר – זהו הטעם שאנו שמים את הביצה בליל הסדר, משום שהביצה מסמלת את שלב הביניים לדור הבא – בין התרנגולת לאפרוח. לומר לך, שאף יציאת מצרים, ניסיה וגילוייה אינם השיא. יש לראות בהם רק דרגת ביניים להשגות שעוד יבואו, להעפלה בשלבי ימי הספירה… לקבלת התורה, כמו שאמר הקב״ה למשה רבינו ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים בהר הזה״ – כל היציאת מצרים היא בכדי להגיע למטרה הנכספת: קבלת התורה!… ביצה.

לכאורה צריכים להבין מהן ענין ביצה שהוא מאכל אבלים, לחג הפסח? אלא במשנה ברורה מובא ש״ביצה״ בארמית היא ״ביעא״, ויש בזה רמז ״דבעי רחמנא לפרוק יתנא״ – שרצה ה׳ לגאול אותנו. כמו כן, בספרים מובא רמז נפלא לטעם שאוכלים ביצה, ולקשר בין ימי המועדות, על דרך הא-ת ב-ש. (הוא אחד מדרכי הרמז שאפשר בהם לפרש את התורה. ובדרך הזה אנו נוקטים שהאות הראשונה שבאל״ף בי״ת מכוונת עם האות ת׳ והאות ב׳ השניה שבאל״ף בי״ת מכוונת עם האות ש׳ שהיא השניה כלפי סוף האל״ף בי״ת וכן הלאה בשאר האותיות):

היום בשבוע שחל בו א׳ של פסח – הוא היום שחל בו תשעה באב. היום בשבוע שחל בו ב׳ של פסח – הוא היום שחל בו שבועות. היום בשבוע שחל ג' של פסח – הוא היום שחל בו ראש השנה. היום בשבוע שחל בו ד׳ של פסח – הוא היום שחל בו קריאת התורה האחרונה של חמשה חומשי תורה , דהיינו שמחת תורה. היום בשבוע שחל בו ה׳ של פסח – הוא היום שחל בו צום כפור. היום בשבוע שחל בו ו׳ של פסח – הוא היום שחל בו פורים. נמצא שהיום הראשון של פסח הוא אותו יום בו יחול גם תשעה באב. ולכן נוהגים לאכול בו ביצה שהוא מאכל אבלים. ואכן, חז״ל (איכה רבה) רמזו לקשר שבין ליל הסדר לתשעה באב בדרשתם על הפסוק (איכה ג. טו) ״השבעני במרורים הרוני לענה״ – מה שהשבעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב…

סימני הסדר!

הרה״ק רבי צבי הירש מרימנוב זי״ע דיבר בקדשו בליל הסדר, שרמזים עמוקים ודברים רמים ונשגבים רמז בעל ההגדה בסימני הסדר, והטעם שהניחם מוצפנים ולא גילה סודם בפירוש, משום שבשביל החכם אין צריך לפרש כי די לחכימא ברמיזא, ולשוטה ופתי אי אפשר ואסור לגלות לו. ואכן הוא עצמו היה אומר בלילה זה על סימני הסדר דברים עמוקים מאד. אף ציין ואמר: אלמלי הייתי חושש מהמון עם ועמי הארץ, הייתי נוטל את המצות לבית הכנסת ועושה בהן נענועים כמו שעושים בד׳ מינים!…

הרבה צדיקים פירשו שלכן תקנו בפסח ״קדש״ לפני ״ורחץ״, כי בלילה הזה יכול האדם להתקדש לפני שהוריד ורחץ מעליו את תחלואי עוונותיו. ובלילה זה עולה כל אחד במעלות הקדושה שלא בהדרגה גם אם האדם אינו ראוי. כמו שעשה הקב״ה לבני ישראל שהוציאם ממ״ט שערי טומאה ונתן להם מדריגות קדושה בדילוג ובקפיצה. ומחמת כן סידר בעל ההגדה בסימנים ״קדש״ לפני ״ורחץ״, שסדרי לילה זה אינם כסדר הרגיל בכל ימות השנה אלא אפשר להתקדש אפילו לפני שרחץ מעוונותיו…

הרה"ג בעל האמרי אמת זי״ע הסמיך לכך את דברי הפסוק (ישעיה ל.כט) ״כליל התקדש חג״ – שזה הלילה מוכן הוא לקדושה, משום שבלילה הזה מתגלית האהבה שיש בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, ואהבה מקלקלת את השורה, לפיכך יכולים בני ישראל לזכות לקדושה אף אם לא נטהרו מעוונותיהם. וכן מרומז בפסוק (שמות יב. ח) ״ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו״, שכידוע המצה רומזת לענייני קדושה, ואמרה תורה שבלילה הזה אף אם מרורים על שולחנו שעדיין לא נפטר מיצרו הרע יכול הוא כבר לאכול מן המצה ולהתקדש על ידה…

כן פירש הרה"ג רבי אהרון מקרלין זי״ע ״ואמרתם זבח פסח הוא לה׳״ – שאם ירצה האדם בליל פסח לזבוח את יצרו ולשחטו, עליו לפסוח ולבוא בקפיצה אל המלך, היינו שבליל זה מסוגל שלא יצטרך לחשוב על ה״סור מרע״ אלא יוכל לדלג על הכל ולהיכנס אל הקודש בקפיצה מרוב אהבת השי״ת ולעשות רצונו בלב שלם…

הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות ארבעה כוסות…

כשרצה הרה"ג רבי חנוך העניך מאלכסנדר זי״ע להסביר את גודל מעלת האמירת ״הריני מכוין וכו׳״ וגודל המעלה ב״התבוננות וההבנה״ לכל דבר מצווה שאנו מקיימים ועושים, היה אומר את המשל הבא: מעשה בכסיל אחד, שכל ערב בשכבו לישון היה פושט בגדיו ומשליכם זה בכה וזה בכה, ובבוקר היה טורח שעה ארוכה לחפש אחריהם ולמצאם, בזה אחר זה. יום אחד גמר בליבו להכניס בהליכותיו סדר ומשטר, ולחסוך לעצמו זמן יקר. נטל עט ודף ניר, ועל כל בגד שפשט ציין את מקומו בדף, הגלימה על הכסא, הטלית קטן על המתלה, החולצה על הריצפה, וכן על זו הדרך, לפני שעמד להיכנס למיטה ולהניח ראשו על הכר. הקדים וכתב: ״וראשי על הכר״… שבע רצון קרא קריאת שמע שעל המיטה ונרדם. בבוקר קם ונטל ידיו. נטל את דף הניר, ואסף את חפציו כעמיר גורנה, בגד אחר בגד – תוך רגע קט. שמח על הרעיון הנפלא, שחסך לו זמן רב. ואמר בליבו: ״כמה נפלא להיות אדם מסודר״, וכך עבר פריט פריט. הגיע לסוף הרשימה, ושם כתוב: ״וראשי על הכר״. הביט בכר, ואין עליו דבר. חוורו פניו. קם, נטל את הכר, חבט בו, ולא נשר ממנו דבר. אבוי, ראשו אייה, ועדין עומד הוא ומחפש, עד עצם היום הזה!…

והנמשל, מובן. רבים מהדרים במצווה על כל פרטיה ודקדוקיה, הכל ככתוב, דבר לא נעדר. פרט לאחד: הראש, איננו… ועל כן, ראשית לכל, ״הריני״: אני עצמי כאן, מוכן ומזומן…

קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה!

הרה"ג בעל החתם סופר זי״ע (דרשות חלק ב דף רסה) כתב, שרמז יש כאן שאם מקדש אדם את עצמו בקדושת התורה ומתרחץ ומתנקה מכל טומאות העולם, יפרקו ממנו עול מלכות וכל טרדות עולם הזה, וזהו הרמוז בסימני הסדר ״קדש ורחץ״, היינו מי שמקדש את עצמו ומתרחץ מכל עוונותיו, יזכה ל״כרפס יחץ״ – אותיות פרך ס׳ שרמוזים לעול המלכות בעבודת פרך (כידוע הטעם לאכול ׳כרפס׳ כי שישים רבוא נשתעבדו במצרים בעבודת פרך) ואותם יחצון וישברון, וכמו כן יזכה שירד ממנו עול דרך ארץ ותהא פרנסה מזומנת לו, כי תוציא הארץ בשבילו גלוקסאות וכלי מילת, והיינו ״כר-פס״ כרים של פסים, ופיסת בר בארץ (ככתוב בישעיה ל.כג).

ואילו הרה"ג רבי מאיר מפרמישלאן זי״ע היה נותן רמז בסימנים הללו: ״קדש ורחץ״ – שהרוצה להתקדש ולהתרחץ מעוונותיו, אזי אחת העצות לזה היא שירבה בצדקה, כמו שכתוב (דניאל ד.כד) ״וחטאך בצדקה פרוק״. ולזה ירמזו ״כרפס יחץ״ לתת כרים וכסתות לעניים ולפרוס להם מפתו, שיחלק את פרוסתו ויטול את כרו להביאו לעני, ועוד זאת ״מגיד רחצה״ – שתיכף ומיד כשיכנס עני לביתו יאמר לו שירחוץ ויטול ידיו לסעודה, ואם אתה עושה כן סופך שתגיע לקדושה ותפרוק חטאיך בזכות הצדקה…

הרה"ג מפרמישלאן זי״ע היה נאה דורש ונאה מקיים! וכידוע, היה מחלק הון תועפות עבור צדקה במשך כל השנה ואף בליל הסדר עצמו – כמו שנראה בסיפור הבא על פי התיאור וההקדמה שמובא בספר ״אספקלריא המאירה״:

הכסאות בבית הרה״ק מפרמישלאן זי״ע שהיו מיוחדים לפסח, היו שמורים לפסח משנה לשנה. חרף זאת, לפני הפסח, היו מגעילים אותם ברותחים בכל שנה מחדש. ואת  לוח השולחן שעליו אכלו, מחליפים היו בחדש מידי שנה בשנה. הלוח החדש, היה משטח עץ שלם, ללא דבק וללא מסמרים, וגם אותו מקציעים היו מכל עבריו. עליו, הונחו שתי מפות מיוחדות לפסח, אשר אף הן הוגעלו ברותחים… אולם, היו, שנים קשות, כאשר הפרוטה לא היתה מצויה, ולא השיגה היד בכדי רכישת לוח חדש לשולחן. או אז הקציעו היטב את כל שכבתו העליונה של השולחן במקצוע, הגעילוהו ברותחין, ועל הלוח המהוקצע והמוכשר, מרחו שכבה עבה של טיט, על הטיט הניחו שכבה של תבן, ועל התבן מלמעלה פרסו מספר מפות של פסח. לאחר כל זאת. כאשר הגיע ובא ליל התקדש חג הפסח, נענה הרבי אל המסובים ואמר: ילדים יקרים! מי שרוצה להחמיר, יואל נא ויאחז את צלחתו בידו, ובל יניחנה על השולחן! סוף כל סוף, אין זה שולחן של פסח…

צאצאי הרבי, מפטירים היו אחרי סיפור זה ואומרים בבדיחותא: ״ובצלחת עצמה – לא היה מאומה״!… ומשום מעשה שהיה – אותו סיפר הצדיק הקדוש רבי יצחק מאלעסק זי״ע שהסב על שולחנו של הרבי באותה שנה לאחר נישואיו לנכדתו:היה זה בערב פסח לאחר שכילו בני הבית, לנקות את הבית מכל שמץ של חמץ, כפי חומרותיו העצומות. ועתה היו צריכים להתחיל במלאכת הבישול ולהכין את כל הדרוש לשולחן ה״סדר״ בליל התקדש החג. ברם, משנכנסה הרבנית אל הקודש פנימה, לבקש מעות לקניית המצרכים בשוק, נתבשרה, כי הספיק הרבי לחלק לצדקה את כל אשר לו, עד הפרוטה האחרונה ממש, ולא זו בלבד, אלא שגם מישכן כל דבר ערך שנמצא תחת ידו, ולוה הלוואות מארבע רוחות השמים, כדי לחלק ״קמחא דפיסחא״ לעניי הסביבה, הקרובים והרחוקים. הרגיעה רבנו ואמר: נסתפק במצות ובמעט תפוחי אדמה! ליתר מכך, הלא איננו זקוקים!…

אך בתו של הרבי שהיתה גרה בסמיכות ראתה את המצב כפי שהוא, מיהרה למשכן חפץ כלשהו מביתה שלה, ובמעות שקיבלה, רכשה בשוק תרנגול כחוש, ומיהרה לבשלו לכבוד ״ליל הסדר״.

בליל יום טוב, כאשר שב הרבי מן התפילה לביתו, נכנס בבהילות המטבחה, כשמשמשו נסרך על עקבותיו, ניגש אל הכיריים, הסיר משם את קדירת המרק והעוף, מסרה אל ידו של המשמש, ויצא עמו את הבית במרוצה. בני הבית נותרו דוממים ומשתאים, ולא ידעו את נפשם מרוב השתוממות. רק לאחר שעה די ארוכה, שב הרבי כולו קורן מאושר, ובידו של המשמש – הקדירה הריקה. ״ברוך הוא וברוך שמו״! – קרא הרבי בשמחת לב גואה על גדותיה – ״זכינו להחיות את נפשה של יולדת עניה מבנות העיר!

מלבד מצות ואי אלו מאכלים קרים, לא נמצא במעונה מאומה. – המרק, עם נתחי העוף אשר בתוכו, היו לה ממש למשיב נפש!״ או אז בשמחה עצומה, ניגש והחל בעריכת ה״סדר״…

״כל אותו הפסח״ – העיר רבי יצחק מאלעסק בסיום סיפורו – ״לא נראה במעונו של הרבי אפילו פירור של בשר!״…

קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד. וכו'

היה אומר הרה"ג רבי מנחם מנדל מרימנוב זי״ע – בסימנים אלו יש רמז לאדם על הדרך שבו צריך להיטהר!

״קדש ורחץ״ – אם רצונך להתקדש ולרחוץ עצמך מחלאת העונות, ״כרפ״ס״ – ר״ת, כלל ראשון פה סתום!… ״יחץ מגיד״ – ואפילו כשמוכרח אתה לבוא ולהגיד משהו מסוים! ״יחץ״ – תאמר רק חצי!… כששאלו אותו, ומה עם שאר הסימנים? ענה ואמר: כבר דברתי, שאפילו כשמוכרחים לומר משהו, תאמר רק חצי…

ואילו הרה"ג רבי מנחם מנדל מוישיווא זי״ע המשיך ואמר: ״קדש ורחץ״ – אם רצונך להתקדש ולטהר את עצמך, אזי ״כרפס״ – ר״ת כלל ראשון פה סתום. אבל – ״יחץ מגיד״ – מה שאתה בכל זאת צריך להגיד, חלוק ותאמר רק החצי ממה שרצית לומר! כי על ידי זה, ״מוציא מצה״ – תחסוך מעצמך מחלוקות מצה ומריבה… משום שמכל מחלוקת ומריבה – ״מרור כורך״ – בסוף כרוך שם מרור וצרות!… ואם תקיים את הסימנים הנאמרים עד הנה! תזכה ל״שולחן עורך״ – לפרנסה טובה ול״צפון״ – לזהב שמצפון יאתה… דהרי מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות!… ולכך ״ברך הלל נרצה״ – תהיה לך הרחבת הדעת ותוכל לברך ולהודות להשם יתברך ותהא מרוצה אליו…

יחץ!

מהו העניין ששוברים דווקא את המצה האמצעית?

שמעתי מכ״ק מרן האדמו״ר ממישקולץ שליט״א לתת הסבר נאה על כך. כי הרי אנו יודעים שהכהן גדול לא היה נכנס לקודש הקדשים בבגדי זהב בכדי לא להזכיר את חטא העגל משום אין קטיגור נעשה סניגור. וכן אין עושים עניינים ופעולות המזכירים את חטא זה. והרי ידוע שהשלושה מצות הם כנגד: כהן, לוי, ישראל. יוצא א״כ שב׳שבירת׳ המצות, אנו מזכירים בכך את חטא העגל שבגלל זה היה צריך משה רבנו לשבור את הלוחות, אבל זה רק במצה שמכוונת כנגד ישראל, אבל במצה שמכוונת נגד לוי, אין שום בעיה, מכיוון ששבט לוי לא השתתפו בחטא העגל, ולכן שוברים אותה. אך אם א״כ, למה שלא נשבור את מצה הראשונה שמכוונת נגד כהן שהרי גם הם משבט לוי? אלא – פשוט! שהרי אהרון שהיה כהן, הוא זה שעשה בפועל את העגל וממילא נשאר לנו רק המצה השניה כנגד לוי…

יחץ!

סיפר הרה"ג הרש״ב מחב״ד זי״ע: בעת עריכת הסדר בבית סבי הרה"ג בעל הצמח צד? זי״ע, מדד אחד המסובים את שני חלקי ה״יחץ״, לדעת איזה חלק גדול יותר ומתאים לאפיקומן. הבחין בו ה״צמח צדק״ ואמר: ״גדול שצריכים למדוד אותו – הקטן גדול הימנו״!… הייתי אז סה״כ בן ארבע שנים – המשיך הרבי הרש״ב ואמר, אך מאז, מאותו הסדר, נקבע בליבי יחס של מיאוס ל״גדולים״ שכאלה!…

הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין יתי וייכול, כל דצריך יתי ויפסח. השתא הכא. מובא בשם הראשונים: מה שאנו אומרים קריאה זו בלשון ארמית, משום שאין המזיקין מבינים בלשון ארמית, ואילו היינו אומרים ״כל דכפין יתי וייכול״ בלשון שהיו מבינים – היו באים ומזיקים לבני אדם.

ואם תאמר: והא אמרינן ״ליל שימורים – לילה המשומר ובא מן המזיקין? ויש לומר: דאינם מזיקים מאליהם, אבל אם קוראים להם – באים ומזיקים. ועוד יש לומר: שאם היו מבינים, היה לחוש שמא מתוך כך יבואו וירגילו לבוא לאחר פסח ואז יזיקו לבני הבית.

שאל הרה"ג רבי ישכר דוב מבעלזא זי״ע לכאורה, הלא אמרו חז״ל (סוטה לג.) ״לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו (עוזרים לו), לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי״, ולמה כאן, כאשר אנו מתפללים כי לשנה הבאה נזכה לגאולה, תיקנו לומר זאת בלשון ארמית? אלא מצינו בגמרא (שבת יב:) שכאשר נכנסים לבקר את החולה אפשר להתפלל בלשון ארמית, משום שהשכינה נמצאת למעלה ממראשותיו של חולה, ואין המתפלל צריך שמלאכי השרת יכניסו את תפילתו לפנים מן הפרגוד, אלא התפילה הולכת מיד לפני הקב״ה. והנה במדרש (ויקרא רבה, פרשה לד) נאמר: ״אמר ר׳ אבין: העני הזה עומד על פתחך והקב״ה עומד על ימינו, דכתיב (תהילים קט) ׳כי יעמוד לימין אביון׳. אם נתת לו – דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכרך וכו״ ואף אנו, בליל הסדר, לאחר שאנו אומרים ״כל דכפין ייתי ויכול״ ומזמינים את העני, הרי אז אפשר להתפלל לגאולה בלשון ארמי, כי ה׳ יעמוד לימין אביון והתפילה הולכת אליו, גם בלי עזרת המלאכים…

כשהגיע הרה"ג רבי אליעזר זאב מקרעטשניף זי״ע להא לחמא עניא הרים את ידיו ואמר: רבש״ע! ״הא לחמא״ – הב לנו פרנסה ואם תאמר ״עניא״ – ש״יאה עניותא לישראל״ (חגיגה יא:), הרי תשובתנו היא: ״די אכלו אבהתנא״ – אבותינו אכלו את העניות די והותר, ומעתה ״כל דכפין יתי וייכול״…

״כל דצריך ייתי ויפסח״ –

מסופר על הרה"ג רבי חיים עוזר זי״ע רבה של ווילנא שבליל התקדש החג ניגש אדם אחד אליו ולחש לו על אוזניו כי אין בביתו מאומה לצורכי הפסח לו ולמשפחתו, והוא בוש מלבקש מאחרים שיתנו לו, וכי אין הוא מרגיש בנוח להתארח בבית אחרים. רבי חיים עוזר שנודע בפיקחותו הרבה, עשה עצמו כשומע דבר שאלה ואז אמר בקול רם: טריפה!, כל מה שהכנת לחג הוא טריפה! ואסור לך לאכול מאומה! שמעו בני הקהילה כי אחד מחבריהם הכין את צרכי החג והרב פסק לו שנטרף הכל ואסור באכילה, התארגנו מיד ואספו לו את כל צרכי החג ביד רחבה. כך סייע רבי חיים עוזר לאותו אדם בדרך של כבוד…

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות – הלילה הזה כולו מצה!

כשהגיע הרה"ג בעל האוהב ישראל זי״ע ל״מה נשתנה״ היה שואל כך: טאטע! ״מה נשתנה הלילה הזה״ – מפני מה שונה הלילה הזה של גלות מכל הלילות הקודמים של הגלות? מפני מה ליל הגלות הזה ארוך עד בלי סוף ואין לו קץ ותכלה? ועל כך באה התשובה: מפני ש״הלילה הזה כולו מצה״, מפני שהוא מלא ״מצה ומריבה״ (מלשון ״לריב ומצה תצומו ישעיה נ״ח ד׳), מלא מחלוקת, מריבות ושנאת חינם, והדבר הזה, בעונותינו הרבים, מאריך את ליל הגלות! אבל תדע לך רבש״ע – סיים הרבי את המה נשתנה – ״הלילה הזה כולנו מסובין״ – מהלילה אנחנו ״כולנו״ מסובין יחדיו, אנחנו מתחילים דרך חדשה בהסבה ובכבוד האחד לזולתו! ולכן חושה נא לגאול אותנו!…

ואילו הרה"ג בעל הקדושת ציון מבאבוב זי״ע סיפר: שפעם כשהלך להסתכל איך עם הארץ אחד ערך את הסדר, ראה שאחד מן המסובים שואל אותו מהו ״כולנו מסובין״? גער אותו עם הארץ בשואל: הרי זו מילה מן המשנה, ״סובין הם פסולת החיטים״!… הכל צחקו, והרבי נאנח: ״מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות״ – מדוע גלות חשוכה זו נמשכת ואין רואים לה סוף. משום שכלנו עשויים ״סובין״, קליפה חיצונית, בלא תוך…

אילו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכוי משועבדים היינו לפרעה במצרים, ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.

הפשט הפשוט הוא, שאם ה׳ לא היה גואל אותנו, אז עד עצם היום הזה היינו נמצאים תחת עול פרעה במצרים. ולכן, אפילו שאנו חכמים ונבונים ואנו יודעים את כל ההיסטוריה, ״מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.

אבל הרה"ג רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע פירש זאת כך: אל נא נתפתה להאמין כפי הרבה הרוצים שנאמין: שכל העינויים שמענים אותנו אינם אלא מחמת שאנו ״נסוגים״ ו״לא מתקדמים״… ואילו היינו יותר משכילים וחכמים היינו יותר נושאים חן בעיני העולם, כי שקר וכזב הוא! כבר ניסינו גם זאת, וגם ה״התקדמות״ לא הועילה… הניסיון המר הזה הוכיח לנו, שהיינו משועבדים ״לפרעה במצרים״ ואפילו בזמן שהיינו ״כולנו חכמים, כולנו נבונים״, אפילו בזמן שהינו אנשים משכילים ונבונים במידה שאין למעלה הימנה… כי שנאתם של הגויים  הם שנאה  לשם  שנאה, ולא משום  דבר  אחר!

מעשה ברבי אליעזר וכו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצאת מצרים כל הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

ולכאורה צריך להבין איך העיזו התלמידים לומר לרבותיהם מה לעשות, להפסיק לספר ביציאת מצרים ולקרות קר״ש, וכי הם לא ידעו שהגיע זמן קריאת שמע? אלא שמעתי לפרש מכ״ק מרן אדמו״ר ממישקולץ שליט״א על פי דברי הרה״ק מזלוטשוב זי״ע שעצם סיפור יציאת מצרים יש לו הכח לגרום להשגת ולדעת את האלוקים, כמו שכתוב (שמות י.ב) ״ולמען תספר באזני בנך וכו׳ וידעתם כי אני ה׳״, דהיינו שעל ידי שתספר, תגיע למדריגה הנעלה של ידיעת ה׳. והנה מצוות קריאת שמע הוא, שנקבל עלינו עול מלכות שמים ולהמליך עלינו את הקב״ה.

וזה מה שאמרו תלמידיהם: ״רבותינו״ – לאחר סיפור יציאת מצרים כל הלילה, כבר הגעתם לידיעת ה׳ בכדי לקבל עול מלכות שמים, וא״כ אפשר כבר לקרות קריאת שמע!…

ואילו אשתקד בליל הסדר הוסיף כ״ק מרן אדמו״ר ממישקולץ שליט״א עוד הסבר מיוחד: דהנה יש שני סוגי ניסיונות לאדם. האחד ניסיון העוני, דהיינו שהדברים לא מסתדרים ואז מגיע לייאוש ח״ו ומאבד את האמונה, והשני ניסיון העושר שהכל מסתדר ואז הוא ח״ו בבחינת ״וישמן ישורון ויבעט״. והנה קריאת שמע של שחרית וערבית רומז שאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים ולהאמין בהקב״ה בכל מצב שהוא בין כשהוא במצב של ׳ערבית׳ – בבחינת העוני והצער, ובין כשהוא במצב של ׳שחרית׳ שהכל מאיר וזורח.

כדברי הרה״ק בעל השפת אמת זי״ע על דברי הגמרא (ברכות יב.) ״כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר ״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״. דאדם שאומר ״אמת ויציב שחרית״ – רק במצב של שחרית, כשטוב לו, ואינו אומר ״אמת ואמונה ערבית״ – אף במצב שלא נראה לו טוב, לא יצא ידי חובתו, דגם שהמצב בבחינת ״ערבית״ צריכים להתחזק באמת ובאמונה ולהאמין שהקב״ה הכל יכול. והנה רבי אליעזר ורבי יהושע וכו׳ היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו ׳הלילה׳, דהיינו שהיו מספרים שהקב״ה גאל אותם ממצרים שהוא בבחינת לילה – עבודה קשה ומפרכת קושי השעבוד, וע״י כך הגיעו לאמונה שגם כשהוא בבחינת לילה אין צריכים להתייאש, אלא לבטוח בהקב״ה. לכן ״באו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן קריאת שמע של ׳שחרית׳״! – הגיע הזמן שתלמדו אותנו גם איך לעמוד בניסיון השני – ניסיון העושר שהוא בבחינת שחרית שגם אז צריכים להישאר נאמן להקב״ה ולא נהיה בבחינת ״וישמן ישורון ויבעט״

אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות.

איזה קשר יש, לכאורה, בין העובדה שרבי אלעזר בן עזריה נראה כבן שבעים שנה לאחר שנעשה לו נס ונולדו לו שערות לבנות (כדאיתא בברכות כח.), לבין זה שלא ניצח את חבריו ולקבוע הלכה שתיאמר יציאת מצרים? פנינה מופלאה על כך, מובאת בשמו של הגה״ק רבי יהונתן אייבשיץ זי״ע. הגמרא שם מספרת, כי כאשר הציעו לר׳ אלעזר בן עזריה לכהן כנשיא, הלך להימלך באשתו. אמרה לו: הלא יתכן שלמחר יעבירו אותך מנשיאותך? השיב לה במשל: ״כדאי לאדם להשתמש בכוס זכוכית יקרה גם אם הוא יודע שמחר תישבר״… אמרה לו: והלא אין לך שערות לבנות של זיקנה, וכיצד תשמש כנשיא? ומספרת הגמ׳ שהתרחש לו נס, וצמחו לו שמונה עשרה שורות של שיער שיבה, כמניין שנותיו באותו זמן. לכאורה יש להעיר, שלא מצאנו שרבי אלעזר בן עזריה השיב לאשתו על טענתה שאין לו זקן לבן? ולו ביקש להשיב לה, היה משיב לה מדרשת חז״ל (פסחים כב״) ״שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל״את ה׳ אלוקיך תירא״ – פירש וכו׳, עד שבא ר׳ עקיבא ודרש: ״את ה׳ אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים שיהא מוראם עליך״. אולם הוא לא השיב לה כך, מפני ענוותנותו, עד שנעשה לו נס ושוב לא היה צריך לתשובה זו. אך לפי זה יהיה קשה: למה עשה הקב״ה נס לחינם, הלא ״את ה׳ אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים, ובודאי יכבדוהו למרות גילו הצעיר? אלא מכאן ראיה לכאורה שאין דורשים מ״את״. והנה, כאן נאמר ״למען תזכור ׳את׳ יום צאתך״, ולכאורה קשה״: למה לא דורשים ״את – לרבות הלילות״, ולמה לנו ״כל ימי חייך״ כדי לרבות את הלילות? אלא ודאי שלא דורשים ״את״ לרבות. ועכשיו נבין את דברי ר׳ אלעזר בן עזריה: ״הרי אני כבן שבעים שנה״, דהיינו: שנעשה לי נס וזקני הפך לבן״, ואף שלכאורה לא היה צריך לנס זה כדי שיהיו דברי נשמעים, שהרי דורשים מ״את ה׳ אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים״? אלא ודאי שלא דורשים ״את״, ולפי זה גם ״׳את׳ יום צאתך״ לא דורשים, ולכן לא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא…

למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך וכו'

כמה גדול העניין של מצוות ״זכירת יציאת מצרים״ שהיא בעצם הבסיס לאמונתנו בהקב״ה, שגאלנו מעבדות לחרות, וכמו שכתוב: ״ואילו לא הוציא הקב״ה אותנו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו׳ משועבדים היינו לפרעה״ עד עצם היום הזה! ולכן יש מצווה מיוחדת, שכל אדם יזכור תמיד את ״יציאת מצרים״ כל ימי חייו ובכך יחזק אמונתו בבורא עולם!…

ולהמחיש עד כמה חשובה אותה מצווה של ״סיפור וזכירת יציאת מצרים״, נביא בפניכם את הסיפור הבא:

אצל הרה״ק מפוריסוב זי״ע (נכד היהודי הקדוש) הגיע פעם יהודי עם פתקא (קוויטל), ובו פירט את תלאותיו וצרותיו שעובר ר״ל. הצדיק קרא שוב ושוב את הפיתקה, והבחין, ששם האיש הוא ״מנשה פסח״, הפטיר הצדיק ואמר: ״מנשה פסח״ איז נישט קיין נאמען ( ״מנשה פסח״ – זה לא שם…), היהודי לא הבין את כוונתו הקדושה והלך לו. כעבור זמן הגיע עוד פעם לרבי ושוב נתן קוויטל, והדבר חזר על עצמו. היהודי נשאר נבוך ולא הבין כוונתו הק׳. כעבור זמן שוב יצא לו עוד פעם לעבור דרך העיר פוריסוב והחליט להיכנס להתברך מפי הצדיק, אך משום מה כתב הגבאי בפתק רק את השם ״פסח״ בלי לכתוב את השם הנוסף ״מנשה״. כשנכנס האיש להצדיק וקרא את הקוויטל, אמר הצדיק הנך רואה, הרי אמרתי לך ש״מנשה פסח״ זה בכלל לא שם! סבלנותו של היהודי כבר פקעה ואמר: ״רבי אינני מבין מה רצונכם ממני״, זה השם שאבי נתן לי בברית, ומדוע שם זה אינו שם?…

שאלו הצדיק האם יש באפשרותך להישאר ולהתארח אצלי בשבת, ענה כן. טוב מאוד! אמר הצדיק. בשעת קריאת התורה בשבת קודש, ציוה הרבי שיכבדו את האיש – ב״עליה לתורה״, כמובן, שכשקראו לו לעלות לתורה קראוהו בשם: יעמוד ר׳ ״מנשה פסח״, ועלה לברך, כשבירך הברכה השניה אחרי קריאת התורה ניגש הרבי לבימה והכריז: מי שברך וכו׳ ויקרא שמו בישראל ״זכריה פסח״…

הס עמוק הושלך בבית המדרש וכולם עמדו פעורי פה המומים ומשתוממים להבין משמעות ועמקות הדבר, מה פשר הדבר הזה. לתדהמת ופליאת הנוכחים הסביר הרבי את מעשהו, וכך אמר: השם ״מנשה״ פירושו ״שכחה״ כמו ״כי נשני אלוקים״, ועל סיפור יציאת מצרים מצווה אותנו התורה הקדושה ״למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך״, אם כן! איך מתאים בכלל לקרוא את השם ״מנשה פסח״ שמשתמע מכך חס וחלילה: ״לשכוח את הפסח״         ולכן שמו יהיה מהיום והלאה – ״זכריה פסח״ – מלשון זכירה… ומעתה יזכור זכריה את הפסח כל ימי חייו ויצא מכל הצרות!…

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע וכו'.

הנה ידוע שצדיקי הדורות היו נוהגין ללכת לראות את הסדרים של הכפריים ואנשים הפשוטים ואיך שאמרו את ההגדה בשגיאות גדולות, אבל היות שאמרו זאת מתוך תמימות ואמונה פשוטה גרמו על ידי זה שמחה גדולה בעולמות העליונים, והיו הצדיקים עושים מכך ״מטעמים״ כלפי שמיא…

סיפר הרה״ק ר' שלום מקאמינקא זי״ע לרבו ה״שר שלום מבעלזא זי״ע, מה שראו עיניו אצל כפרי בעת ערכו את הסדר. וכך סיפר:

כשעמדתי מאחורי הדלת שמעתי איך שהכפרי אומר את ההגדה וכולם עונים אחריו, וכשהגיע הכפרי לקטע של אחד חכם וכו׳ שם יד ימינו על עיניו כאילו הוא קורא קריאת שמע, ובהתלהבותו צעק, א-ח-ד! חכם. א-ח-ד! רשע. וכל המסובבים אתו ענו אחריו… כשמוע הרה״ק מבעלזא את סיפורו זה, הבין שאין זה סיפור בעלמא ופירשה מעצמו לפני השומעים ואמר: הנה ימים באים אשר רוח הטומאה יתבער ויחלוף כליל ומלאה הארץ דעה את ד׳ וכל בני בשר יקראו בשם ה׳ ויעבדוהו שכם אחד, ותחת אשר היום רק החכם יודע שד׳ אחד ושמו אחד, ידעו אז כולם מיחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם, וזהו הטמון ברמז במעשה הזה, שהחכם הרשע התם והשאינו יודע לשאול, כולם יצעקו א-ח-ד! הוסיף הרה״ק מבעלזא רמז לזה, בדברי בעל הגדה הנאמרים לעיל, ״הגיע זמן קריאת שמע של שחרית״. כי תיבת ״שחרית״ נוטריקון, חכם רשע תם שאינו יודע, ורצונו לומר שאנו מתפללים לד׳ שיגיענו למועד ולזמן הלז אשר כל הארבעה בנים הנרמזים בתיבת שחרי״ת יקראו קריאת שמע, וידעו שהקב״ה יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים!…

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

לכאורה קשה, מדוע ישנה וי״ו החיבור במילים ״אחד חכם ואחד רשע״ שלכאורה נראית כמיותרת, כי הנכון היה לכתוב: ״אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול? אלא הסביר כ׳׳ק מרן אדמו׳׳ר ממישקולץ שליט׳׳א תירוץ עמוק ונפלא מאד! דישנם שני סוגי אנשים, ישנו אדם ׳חכם׳ שיודע כי כל הקורה אותו לטוב ולרע זהו מאת הקב׳׳ה בלבד, והוא המכווין את כל הדברים שקורה לאדם באשר הוא, ואילו הוא עצמו רק השליח המקבל או עושה את הדברים. אך ישנו סוג של אדם שני ׳רשע׳, שהכל הוא תולה אך ורק בו, הוא המוצלח! הוא המוכשר! ולכל ההצלחות הוא אחראי, ואת הקב׳׳ה הוא שם במדריגה שניה, כלומר, הוא אומר לעצמו: בזכותי הכל מצליח ובזכות כישרונותיי הברוכים הגעתי להישגים הללו. וכן גם הקב׳׳ה עזר לי… וזה אשר רצה בעל ההגדה להדגיש לנו: שהמאמין אך ורק ב׳׳אחד׳׳ – בהקב׳׳ה, הרי הוא חכם. אבל ׳ואחד׳ המאמין גם בכוחות עצמו, הרי הוא כאומר ׳ואחד׳ – שנותן חשיבות גם לכוחות נוספים, הרי הוא רשע!…

ומעין זה, גם נרמז בנאמר בהגדה: ׳שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו׳ – זה שלא די ברור לנו שרק ׳אחד׳ – הקב׳׳ה בלבד, הוא מנהיגנו, זוהי הסיבה שעומדים עלינו לכלותינו…

שאל הרה״ק רבי נפתלי מרופשיץ זי״ע שלכאורה לפי כללי הדקדוק (דבר והיפוכו), היה צריך להיות כתוב: אחד חכם, ואחד תם, ואח׳׳כ – אחד רשע, ואחד שאינו יודע לישאול? ומדוע משונה כאן הסדר? אלא ענה ואמר: בעל ההגדה העמיד את הרשע לפני התם, משום שהשוטה עומד במדרגה נמוכה עוד יותר מן הרשע!… רשע יכול לשוב מרשעותו ולהיות בעל תשובה, ואילו השוטה – אין לפניו אפילו דרך תשובה…

שאל הרה״ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב זי״ע מדוע סידר בעל ההגדה את הרשע ליד החכם ולא העמידו בסוף רשימת הבנים כפי שצריכים להתנהג עם רשע?…

אלא תירץ ואמר: בכוונה, עשה כך בעל ההגדה! משום שאם הרשע היה עומד על יד – ה׳׳תם׳׳ וליד ה׳׳שאינו יודע לישאול, היה פונה להשפיע עליהם מרשעותו… ועד שהחכם היה מגיע אליו לסכל את מזימתו, היה עושה בהם שמות… על כן העמידו החכם לידו, כדי שיפקח עליו ולשמור שלא יזיק…

הרה״ק רבי דודיל מטאלנה זי״ע היה אומר בדרך צחות: ׳׳עני׳׳ כולל בתוכו את כל ארבעת הבנים יחד!… הוא ׳׳חכם׳ שכן ׳לא לחכמים לחם׳, הוא רשע, שכן ׳לווה רשע ולא ישלם׳, הוא תם, שכן אצלו ׳תם הכסף׳, ו׳׳שאינו יודע לשאול׳ הוא פשוט – משום שאין לו ממי לשאול וללוות…

חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים אשר צוה ה׳ אלוקינו אתכם וכר, רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם וכו'…

על כך מעיר הגר״א מוילנא זי״ע את ההערה הקצרה: ׳וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך׳ (קהלת ב׳ יג׳). ולכאורה אינו מובן מה כוונת הגר׳׳א בהערה זו? אלא מסבירים: הגאון מוילנא – מתכוון להשיב בזה על השאלה הנודעת: במה נבדלת שאלתו של החכם, האומר: ׳מה העדות וכו׳ אשר ציוה ה׳ אלוקינו אתכם׳, משאלתו של הרשע – ׳מה העבודה הזאת לכם׳? במה ׳אתכם׳ טוב יותר מ׳׳לכם׳׳? ועל כך מעיר הגר׳׳א, כי ׳יתרון לחכמה מן הסכלות׳ – יתרונה של שאלת החכם משאלתו של הרשע הוא: ׳כיתרון האור מן החושך׳ – בבריאת האור נזכר שם אלוהים: ׳ויקרא אלוהים לאור יום׳, כנגד זה בחושך נאמר סתם: ׳ולחושך קרא לילה׳. ובזה גם ההבדל בין החכם, שבשאלתו הוא מזכיר שם שמים והוא אומר: ׳אשר ציוה ה׳ אלוקינו אתכם׳, ובין הרשע, האומר: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, ואינו מזכיר בשאלתו את שם שמים…

חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם. ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

כבר תמהו הרבה, מאחר שהחכם שואל לטעמם של העדות החוקים והמשפטים (כדברי הרמב׳׳ן דברים ו.כ), מדוע אין משיבים על שאלתו אלא מלמדים אותו הלכות הפסח? הגודל, רבי שמעון סופר זי״ע רבה של לראלא ענה על כך תשובה ע׳׳י מעשה שקרה עמו: בימי נעוריו קלטה אוזנו חקירה בעניני אמונה, שהסעירה את מוחו והעסיקה עשתונותיו. פנה והציעה לפני אביו הגודל, בעל החתם סופר זי״ע. שמע, ולא ענהו דבר. הרע בעיניו, והלך ממורמר. כעבור כמה ימים קראו אביו, הזכירו את השאלה וענהו תשובה מאירת עיניים, שפיזרה את הערפלים והזריחה אור גדול. ואמר לו: ׳מלכתחילה לא היתה כאן שאלה – ולמה לא השבתיך מיד, כדי להורתך שאין להתבלבל בגלל קושיא, ויש לדעת שלכל שאלה יש תשובה, גם אם איני יודעה׳!…

רשע מה הוא אומר וכו' ואף אתה הקהה את שניו

הרבה שואלים מהו העונש הזה להקהות ולהוריד לו את השיניים? היה אומר הרה״ק, רבי נפתלי מרופשיץ זי״ע – השם יתברך ברא לאדם שתי חומות ללשון, אלו השיניים והשפתיים, השומרות כחומה בצורה על לשונו, שלא יוציא דבר שאינו הגון. אך אותו רשע המגביר לשונו להלך בגדולות ואינו שומר את פיו, ׳הקהה את שיניו!׳ כי למה לו חומה?… מסופר על הגה״ק החיד״א זי״ע שפגש פעם באיש אחד שהיה רגיל לגלח את זקנו, כששאלו על כך השיב: אני רוצה להיות כמו שהקב׳׳ה ברא אותי, ומכיון שנבראתי בלי זקן, לכן גם עכשיו אני רוצה להיות כן!… ואלמלי רצה הקב׳׳ה שאלך עם ׳חתימת זקן׳ למה לא ברא אותי כן?… השיב לו החיד׳׳א, עכשיו מובן לו מה שהבעל הגדה אומר על הבן הרשע בלשון ׳הקהה את שיניו׳, דמכיון שהוא טוען שרוצה להיות כפי שנברא, אם כן הלא נבראת בלי שיניים, ולכן ׳הקהה את שיניו׳… תישאר כמו שנבראת…

בספר לב העברי מובא הסבר מעניין – לטעם העונש הזה של ׳הקהה את שיניו׳, ולא עונש אחר: על פי מה שכתוב במדרש תלפיות, כי לכל אדם ישראל יש ל׳׳ב שיניים בפה, ואילו לאומות העולם יש רק ל׳׳א שיניים! (מעניין לבדוק ולראות את זה…) ורמז לדבר הוא, בפסוק: ׳לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום׳ – ומפרשים את זה כך: ל׳׳א עשה כן לכל גוי – לגוי יש ל׳׳א שיניים, אבל ׳ומשפטים׳ – לשומרי משפטיו של הקב׳׳ה, ׳׳ב׳׳ל ידעום׳ – להם יש כבר ל׳׳ב שיניים!… והנה בשו׳׳ע (חושן משפט סימן ל׳׳ד סעיף כ׳׳ב) נפסק: שאפיקורס יותר גרוע מעכו׳׳ם, ואם כן, הרשע שכפר בעיקר והוציא את עצמו מכלל ישראל, יש להקהות את שיניו כדי שיהיו לו רק ל׳׳א שיניים, ולא ל׳׳ב!…

בשם המהרדם שי, זי"ע מובא כי הנה הרשע לעולם אינו מתחיל דרכו אלא בזה שמזלזל בגדרים שגזרו לנו חכמינו זכרונם לברכה. ובסופו של דבר הוא מקצץ במצוות ודברים חשובים יותר ויותר. וזה כוונת שאלתו: ׳מה העבודה הקשה הזאת לכם׳ – כלומר הרי מן התורה אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אלא בשיעור כזית או ככותבת, אלא שרבנן גדרו והוסיפו חומרה שיהא איסור חמץ גם במשהו, א׳׳כ מדוע צריכים לדקדק כ׳׳כ בקושי וזהירות על ביעור החמץ ואפיית המצות, ולמה לנו כל עבודת הנשים הכשרות והצנועות בערב פסח, ואמנם בתוכו ופנימיותו אינו חפץ לקיים את מצוות התורה והיינו שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אלא שתחילת דרכו היא לזלזל בחומרות, וזו גם הכוונה בהמשך הדברים ׳ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו׳, דלכאורה הלא עיקר הדיבור תלוי בלשון ככתוב ׳מוות וחיים ביד הלשון׳, ולמה נקט השינים, אלא כי אלו נבראו כדי לשים מחסום וגדר לפה (ערכין טו:) שלא ידבר מה שאינו צריך, ולדבריו של הרשע שאין צריך בגדרים וחומרות, אם כן, אין צורך גם בשינים השומרים את הלשון, לכך ׳הקהה את שיניו׳…

בשם הרה"ק, בעל הייטב לב מסיגט זידע מובא, דהנה החילוק בין אדם רשע לאדם רע הוא, שבאדם ׳רשע׳ יכול להיות גם כן מידות טובות הרבה, ויכול להיות גם כן טוב לשמים וטוב לבריות, אלא לפעמים הוא עושה מעשה רשעות לאדם, ועל אותה הרעה נקרא רשע. לא כן האדם ׳רע׳, שהוא רע לגמרי, רע לשמים ורע לבריות, ואין בו שום מידה טובה, רק רע כל היום. וזה הוא שאמר בעל ההגדה: ׳ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל׳, כלומר מכל המידות טובות, ואין בו שום מידה טובה, א׳׳כ הוא רע לגמרי, ולא רק רשע לבד, ע׳׳כ ׳הקהה את שניו׳ – כלומר הקהה את ה׳שי׳׳ן׳ של, היינו הקהה את האות ש׳ מתיבת רשע, ואז נשאר האותיות ׳רע׳…

ובספר מתוק, האור מובא הסבר נוסף: ׳׳רשע׳׳ בגימטריא 570. ׳שניו׳ בגימטריא 366. רשע פחות שניו עולה 204. 204 בגימטריא צדיק. הרי לנו, שכאשר מורידים ל׳׳רשע׳׳ את ׳שניו׳, מקבלים ׳צדיק׳… לרוב…

ואף אתה הקהה את שניו.

מהו הכוונה ׳הקהה את שיניו׳? איך? הסביר הרה״, בעל הצמח דוד מדינוב זי״ע – הרי כל כוחו של הרשע הוא מהאות ׳׳שי׳׳ן׳׳, כי בלי זה, הוא רק ׳׳רע׳׳, והוא נהיה בטל ומבוטל, וכשמוסיפים לו ׳׳שי׳׳ן׳׳ הוא נהיה ׳׳רשע׳׳, לכן התקנה לו ׳הקהה את שיניו׳ – לקחת ממנו את האות ׳׳שי׳׳ן׳. יש ששאלו מדוע ללכת ישר – בכח עם הרשע ולהקהות את שיניו, האם אי אפשר ללכת ולהסביר לו בדרכי נועם ובויכוח אמיתי את טעותו? על כך מסופר הסיפור הבא:

הגה״ק רבי ישראל מסלנט זי״ע בא בלוויית כמה מגדולי התורה שבליטא, לדון עם הרה״ק בעל החידושי הרי״ם זי״ע בדרכים ללחום בהתנכלויות המשכילים. היו בין הנאספים שצידדו בדרכי נועם ואמצעי שכנוע, הרבי לעומתם דגל ביד חזקה ובמלחמת תנופה. שאל אחד הרבנים בחיוך: תמהני, מדוע אין צדיקי פולין מכוונים בתפילת שמונה עשרה "ולמלשינים אל תהי תקוה כלפי אותם משכילים, ומנחילים להם מפלה בתפילתם?

נתן בו הרבי עיניו וענה על אתר: אילו היו המשכילים מכוונים כלפינו באומרם "על הצדיקים ועל החסידים", היה די עבורנו לכוין עליהם בברכת ״ולמלשינים״. עתה, שהם קמים ולוחמים בנו – יש להשיב להם מנה אפיים!…

כן הסביר הרה״ק רבי יואל מסאטמר זי״ע את הנאמר: ״אחד חכם ואחד רשע״, דהרי לכאורה נכון יותר לומר אחד ״צדיק״ ואחד רשע, שזהו דבר והיפוכו? אלא שרצה ללמדנו שלעומת הרשע הבא לנגדנו, לא תועיל מדרגת ״צדיק״ לבדה, כי הרשע לוחם בערמומיות בשקר ובזיוף נגד הצדיק, שאינו מעלה על הדעת כי בהתנהגות הרשע טמון שורש רע. לפיכך צריך האדם להיות ״ערום״ ביראה (ברכות יז.), ובנוסף למדריגת ״צדיק״ עליו להיות גם ״חכם״, שישכיל להסיר המסוה מעל כוונותיו הרעות של הרשע…

ואף אתה הקהה את שניו.

הפשט הפשוט הוא ״הקהה את שניו״ – תן לו תשובה מוחצת ותעמיד אותו במקומו בכדי שלא יוכל יותר לפתוח את הפה ולהשטין על ה׳ ועל כל דבר שבקדושה!…

אל הגה״ק העילוי הידוע מרוגאצ׳וב זי״ע הגיע יום אחד איש 'רשע' בעל גאוה ורע מעללים שנסה לשאול שאלות וחקירות טיפשיות את הגאון ובדרך זו ללגלג על דרכו הידועה. אמר לו הרוגאצ'ובר: גם אני רוצה לחקור, כשעושים קנין משיכה בבהמה ונותנים מכה לבהמה כדי שתרוץ, מדוע היא רצה, האם בגלל שהיא מפחדת לקבל עוד מכה, או בגלל שכשהיא מתרחקת אינה רואה את המקל ממרחק של שני מטר. הביט עליו אותו 'רשע' בתמיהה ואמר: סליחה כבוד הרב, אבל שאלה זו צריך להפנות לעגלון, האם אני עגלון, תמה האיש?.. ענה לו הרוגאצובר: וכי שאלתי אותך בתור עגלון? שאלתי אותך בתור בהמה…

פעם בא אל המלבי״ם משכיל אחד, לבקש מהרב הסכמה על ספר שכתב על מילים נרדפות בלשון הקודש. לא מצאו בביתו והלך לבית הכנסת. ראה המלבי״ם יהודי לא מוכר נכנס אל בית הכנסת ושאל אותו: ״מאיפה כבודו?״ ענה המשכיל: ״מאבא ואמא״…

חשב המלבי״ם שאולי לא הבין הלה את השאלה ושאל: ״כן, אבל מאיפה באת?״

ענה המשכיל: ״מארבע רוחות השמים״…

הבין המלבי״ם עם מי יש לו עסק ועזבו לנפשו.

לאחר זמן כששב המלבי״ם לביתו, דפק האיש על דלת ביתו, ואז הלמה בו ההכרה שהאיש שפנה אליו בבית הכנסת הוא – הוא המלבי״ם.

אמר לו המשכיל: ״באתי לבקש מהרב הסכמה על ספר שכתבתי, שענינו מילים נרדפות בלשון הקודש״.

אמר לו הרב: ״אתן לך הסכמה, אבל קודם אמור לי מה ההבדל בין שרץ לשקץ?״ לא ידע המשכיל את ההבדל, והמשיך הרב ואמר: ״שרץ – בא מארבע רוחות השמים, שקץ – בא מאבא ואמא״…

הקהה את שניו!…

אחד מאלו שיש להקהות את שיניהם פנה בטרוניה אל הרה"ג רבי יהונתן אבישיץ זי״ע:

מדוע נאמר בהגדה שיש להקהות את שיני הבן הרשע, והלא בתורה משיבים לו בנחת, ככתוב: ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה״! ענהו: ״הלא תשובתך בצדך! בתורה מתקבצים הרשעים בכנפיה ושואלים בחבורה, ואם נקום להקהות את שיניהם תתפתח קטטה ותגרה, הרשתה התורה להשיבם בנחת. אבל בהגדה בא רשע אחד – ומי יתאפק מהקהות שיניו״… ופני המלגלג חפו!.. הרה"ג בעל המשרת משה זי״ע נשא דרשת שבת הגדול ברוב חריפות ובקיאות, הכל האזינו, מרותקים, ולפתע קפץ אחד מבני ״איסתרא בלגינא״ ונסה לפרוך דבריו, וכל הששים לקנטר הצטרפו בשמחה. נענה הרב ואמר: ״כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אבל בעוד שאת שאלת החכם והתם מביאה היא בלשון יחיד, ״כי ישאלך בנך״, הרי שאלת הרשע מובאת בלשון רבים: ״כי יאמרו אליכם בניכם״. ומדוע? משום שהחכם חפץ באמת ללבן את הענין. לפיכך פונה הוא אל הרב ביחידות, לאחר הדרשה, שואל שאלתו, ומקבל תשובה מפורטת ומנומקת. אבל הבן ׳ההוא׳ כל כוונתו לקנטר. ולפיכך שואל הוא דווקא בפרהסיא, בתקוה להביך את הדורש״…

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' לכם ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל!

מפני מה לא היה נגאל? מפני שהשי״ת ציוה: ״ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים וכו׳ והיה הדם לכם לאות על הבתים וכו׳ וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״ (שמות יב.ז-יג), ואילו הרשע הזה, המוציא עצמו מן הכלל ומכריז ומודיע: ״לכם ולא לו״, אילו היה שם היה בוודאי מתבייש לתת על פתח ביתו אות, המעיד שבבית הזה גר יהודי, וממילא לא היה המשחית פוסח על ביתו, ולפיכך: ״אילו היה שם – לא היה נגאל״…

אבל הרה"ג רבי אברהם מטשכנוב זי״ע היה מסביר כך: הרשע שואל: ״מה העבודה הזאת לכם? לשם מה דרושה כל עבודת השם הזאת, כל עיקרי האמונה והמנהגים הקדומים? בשביל לעבוד את ה׳ די בכוונת הלב, ״רחמנא ליבא בעי״. כל העניין הזה, טוען הוא, אינו אלא ״לכם״, בשבילכם, בריות מוגבלות ואנשים קטנים, אבל ״ולא לו״, לא לאדם המשכיל, ההוגה… אבל בטענה זו בלבד הוא ״כופר בעיקר״, כופר בעיקרי התורה, שהם מתבטאים בעיקר במצוות המעשיות, ולפיכך – ״אילו היה שם לא היה נגאל״, שכן לעבוד את ה׳ בלב בלבד, הרי אפשר גם במצרים, ולאו דווקא בארץ ישראל…

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' לכם ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל!

שאל הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע – הרי את שאלת הרשע המובאת כאן, אנו מוצאים בפסוק בפרשת בא (שמות יב. כו) ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם״, אולם בפסוק לא מצאנו רמז לכך שזוהי שאלת הבן הרשע. מניין, א״כ, למדו חז״ל שהבן הרשע הוא ששואל שאלה זאת? אלא הסביר וענה: אם נסתכל, נשים לב לשינוי בלשונות הפסוקים: בפסוק (שמות יג.יד) ״והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת״ – הבן שואל, וכך גם בפסוק (דברים ו.כ) ״כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים וגו׳״, שאף הוא נאמר בלשון שאלה, ורק בפסוק שבו הלשון הוא ״מה העבודה הזאת לכם״, הבן אינו שואל ומבקש תשובה, אלא אומר… ולכן מובן שזהו הבן הרשע!…

הוסיף על כך בנו הרה״ק רבי אהרון מבעלזא זי״ע שלפי זה נוכל לפרש את מה שנאמר בתשובה לבן החכם: ״ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו׳״, ולכאורה המילים ״כהלכות הפסח״ הם ללא צורך? אלא, מצינו בגמ׳ (הוריות י:) ״אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ׳כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם׳? משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה – צדיקים ילכו בם, זה שאכלו לשם אכילה גסה – ופושעים יכשלו בם״. נמצא לפי זה, ששיך לקיים את מצוות ה׳ כחכם – או כרשע. וזה כוונת בעל ההגדה: ״ואף אתה אמור לו״, לחכם באמירה רכה, ״כהלכות הפסח״, כלומר: כשם שבעשיית קרבן פסח שייך להיות צדיק ורשע, כך גם כאשר שואלים שאלות ניתן לשאול כצדיק או לשאול כרשע, ורק מאחר ששאלת כצדיק משיבים לך כהוגן, אבל לרשע, שאין בדעתו לקיים מצוות ה׳, מקהין את שיניו למרות שלכאורה גם הוא שואל את אותה שאלה…

הגה״ק בעל האבן האזל זי״ע הסביר שזהו גם כוונת בעל ההגדה באומרו על הרשע – ״ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר״. דלכאורה היה צריך לומר להיפך ״ולפי שכפר בעיקר הוציא עצמו מן הכלל״, כלומר שהכפירה בעיקר היא אשר הבדילה אותו מן הכלל, ולא להיפך שעל ידי שיצא מן הכלל נהפך לכופר בעיקר. ויש לפרש על פי מה ששמעתי על גאון אחד, שאמר לו אחד מן המשכילים שיש לו כמה שאלות וקושיות על דרך היהדות הנאמנה. ענה לו אותו גאון, אם היה לך ״קושיות״ הייתי יכול ליישב לך קושיותך, אבל הבעיה היא, שלך יש ״תירוצים״, אינך רוצה וחפץ בשמירת התורה, ואתה צריך ״לתרץ״ עצמך מדוע אינך שומר המצוות, ולכך הנך ממציא ״קושיות״, ואני דרכי לומר תירוצים על קושיות ולא תירוצים על תירוצים… וזה ״ולפי שהוציא עצמו מן הכלל״, רוצה הוא לצאת מן הכלל, ללכת אחר תאוות לבו, וזה אשר גורם לו להיות ״כופר בעיקר״…

הגה״ק החיד״א זי״ע מביא סיפור, שבזמן הרה״ק רבי חיים ויטאל זי״ע, אירע שאדם אחד שבר את רגלו בליל ראשון של פסח, ושאלו למהרח״ו כיצד יתכן הדבר, הלא ליל שימורים הוא, גילה מהרח״ו סודו ואמר: כי אותו האיש הלך כדי לעבור עבירה בלילה ההוא, ועל כן באה אליו צרה זו. ונראה שסבר ש״ליל שימורים״ נאמר רק לגבי מי שאינו חוטא בלילה הזה, ולא למי שנכשל וחוטא גם בלילה הזה. וזה שאמר הבן הרשע, ״מה העבודה הזאת לכם״, כלומר מה התועלת בקרבן פסח, אחר שעיננו הרואות כי גם בלילה הזה יקרה מקרה ופגע לבני אדם. אולם האמת היא כי ליל שימורים הוא אך ורק ״לכם, ולא לו״, כי הוא חוטא גם בלילה הזה, ולכן ״אילו היה שם לא היה נגאל״, כי חטאיו היו גורמים שלא היה נשמר… בספר שמן המור הובא דיוק: למה שאלת הרשע נאמרת בתורה בלשון רבים: ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם״, ואילו שאלת החכם נאמרת בלשון יחיד: ״כי ישאלך בנך״?

והביא יישוב לכך בשם הרה"ג בעל משרת משה זי״ע – שהחכם שואל רק בינו לבין עצמו, מחשש פן לא יידע הנשאל להשיב לו וילבין פניו ברבים. אבל הרשע, שכוונתו אינה אלא לקנטר, שואל דווקא בפהרסייה!…

באופן אחר ביאר הרה"ג בעל הפרחי ששונה זי״ע – החכם דורש רק את האמת, ואמת יש רק אחת. הרשע, לעומת זאת, בשקר יסודו, ושקרים יש לרוב…

יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום היא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך   

הנה ידוע ומפורסם, שצדיקים רבים אהבו ללכת להסתכל ולראות את הסדרים שעורכים הכפריים והאנשים הפשוטים, ואף לשמוע איך שאמרו את ההגדה בשגיאות גדולות… אבל היות שהיו אומרים זאת מתוך תמימות ואמונה פשוטה, גרמו על ידי כך שמחה גדולה בשמי מרומים, ואף היו צדיקים שהיו לוקחים את אותם שגיאות וממליצים על ידיהם, סנגוריה ושבח כלפי שמייא… וכך מסופר שפעם אחת, בעת שהלך הרה"ג המהרי״ד מבעלזא זי״ע לראות את המוני העם בעת עריכת ליל הסדר, שמע שכפרי אחד אומר: ״בשעה שיש מצה ומרור ׳מחותנים׳ לפניך״…

הלך הרבי לביתו ועשה מכך ״מטעמים״ כלפי שמיא ואמר: מסופר על עשיר אחד שהיה לו בת מהוללה וחיפש לה חתן מתאים, כשהגיע לאחת הישיבות בה למדו בחורים תלמידי חכמים ועילוים… פגש את ראש הישיבה וסיפר לו את מבוקשו, מיד לקחו ראש הישיבה ונכנס עמו לבית המדרש, והראה לו: ״זה הבחור! אמנם, הוא לבוש קרעים, אך הוא משובח ומהולל בתורה ויראה, מיד נכנס האב איתו בדברים, וראה כי הנה, אמת הוא הדבר, מיד במקום ערך הגביר ״תנאים״ במהירות, וזאת מפני, כי הגביר חשש שלא יתחרט הבחור… כמובן שלא היה מוכן שם כלום על השולחן, מלבד פת חריבה, אבל מה לא עושים בשביל כזה חתן. כמובן, שמיד אח״כ לקח הגביר את החתן, והלבישו בגדים נאים כראוי וכיאה לחתנו. אך בסתר… כשחתנו לא שם לב, לקח הגביר חתיכה מהבגד הישן והחביאו בכיסו… לימים אחרי החתונה, כשהחתן לא כיבד את חמיו כראוי, הוציא חמיו הגביר, את חתיכת הבד והראה לו: ״ראה נא באיזה מצב היית והוצאתי אותך מזה, ראה נא לכבדני במידת הכרת הטוב״!… מיד הוציא גם החתן מכיסו חתיכת לחם חרבה שאף הוא החביא בכיסו בעת התנאים, ואמר לחמיו: ״ראה גם אתה, איך חשקת בי לקחת אותי לחתן, ולא רצית לחכות כלל אף להכין סעודה כנהוג״!… הרים הרבי את ידו כלפי מעלה ואמר: אוי כמה יפה אמר אותו כפרי! ״בשעה שמצה ומרור ׳מחותנים״ לפניך״… כי גם איתנו זה כך: כשאנחנו לא מתנהגים כראוי וחס וחלילה חוטאים, מוציא לנו הקב״ה את המרור בלילה הזה ואומר לנו: ראו! באיזה מצב שפל הייתם, ואיך הייתם שקועים במ״ט שערי טומאה במצרים עד שהצלחתי להוציאכם ביד חזקה! ולקחתי אתכם לי לעם! וככה אתם מתנהגים אלי ומחזירים לי הכרת הטוב?… ואז אנו מיד מוציאים לו את ״המצה״ ומראים באיזה חיפזון הוציא אותנו הקב״ה ממצרים, עד שלא הספיק הבצק להחמיץ, והכל בשביל לקחת אותנו לו לעם, ומימלא אינך יכול לבוא אלינו בטענות…

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

על הפסוק דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״ (שמות יא.יב), כתב רש״י: אין ״נא״ אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ״ועבדום וענו אותם״ – קיים בהם (בראשית טו.יג). ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ – לא קיים בהם. וכבר עמדו המפרשים על התמיהה, מדוע הוצרך הקב״ה לבקש ולהתחנן, הרי אם היו מכריזים כאן שעומד מישהו מחוץ לאולם ומחלק כסף רב לכל אחד, לא היה נשאר באולם אף אחד?… וביאר המגיד מדובנא זי״ע כדרכו על פי משל מיוחד: היו פעם שני מלכים שנלחמו זה בזה תקופה ארוכה, וסופה של המלחמה לא נראה באופק. עד שיום אחד נמלכו בדעתם והחליטו: לשם מה להרוג כל כך הרבה חיילים? כל אחד ישלח חייל אחד, שניהם יתגוששו ליד בור עמוק, ומי שיצליח לזרוק את השני לתוך הבור הוא המנצח. צד אחד שלח חייל ענק. בעל ממדים עצומים, והצד השני שלח חייל רגיל. לא גדול במיוחד.

והנה, האות ניתן והשניים התחילו להתגושש… נגש החייל הענק אל זה שממולו, תפס בו בחזקה, הניף אותו באוויר על כתפיו והתחיל לצעוד לכיוון הבור. המלך של אותו חייל רגיל שנמצא כעת על הכתף נשם נשימה עמוקה, הנה עומד הוא להפסיד במלחמה…

כשהגיעו למרחק חצי מטר מהבור, סטר החייל הקטן על פניו של הענק, עשה לו עוד שניים שלושה תרגילים והכניסו לתוך הבור. כולם מחאו כפיים, נערך טקס מיוחד ובו הוענק לחייל אות הצטיינות מאת המלך. בסיום הטקס קרא המלך לחייל ואמר לו: ״נכון, מגיע לך פרס על שהבאת לי את הניצחון, אבל בעצם מגיעות לך גם מלקות… שכן, אם יודע אתה לעשות כאלו תרגילים, למה לא עשית זאת בתחילת ההתגוששות? הרי נשמתי פרחה מקרבי כשראיתיו עומד להכריע אותך״? נענה החייל ואמר: ״אדוני המלך, האם ראית איך הוא היה נראה״? כן, ענה המלך: כזה גדול!… ״נו, – ענה החייל: אז למה שאני אשא אותו על גבי עד הבור? מה, אני סבלק לכן הנחתי לו לשאת אותי על כתפיו כל הדרך אל הבור, ורק ברגע האחרון הפלתי אותו לתוכו״…

והנמשל: הרי בעצם, עיקר הביזה ממצרים היתה ביזת הים. שנאמר: ״תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף״. ואמרו חז״ל (שיר השירים רבה א׳): ״תורי זהב נעשה לך – זו ביזת הים, עם נקודות הכסף – זו ביזת מצרים, כשם שהפרש בין כסף לזהב, כך גדול שבח ממון הים מביזת מצרים״. נמצא, שעיקר הישועה היתה על הים, כי עד הים המצרים רדפו אחריהם, וגם עיקר הביזה היתה על הים. מעתה, כשבא משה רבינו לבני ישראל לפני שיצאו ממצרים, וביקש מהם ליטול מהמצרים מעט כלי כסף וכלי זהב (כי את עיקר הממון יקבלו על הים), טענו היהודים: ״לשם מה עלינו לשאת את רכושם של המצרים עד הים? הרי ממילא המצרים יביאו לנו הכל אל הים״? לכן נאמר כאן ״דבר נא״, לשון בקשה, תבקש מבני ישראל שבכל אופן יקחו. למה? שלא יאמר אותו צדיק אברהם (בראשית טו.יג): ״ועבדום ועינו אותם״ – קיים בהם, ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ – לא קיים בהם.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו היה מסביר הרה"ג בעל השפת אמת זי״ע כך: ״והיא״ – זה שאנו כולנו מאוגדים ומאוחדים ביחד עד שאנו כמקשה אחת בבחינת ״והיא״, ״עמדה לאבותינו ולנו״ – זה מה שהחזיק אותנו ושמר עלינו ואבותינו שנוכל לעמוד כאן היום בריאים ושלמים, כי ״שלא אחד בלבד״ – החיסרון הזה, שלא תמיד אנו באחדות בבחינת ״אחד״, ״עמד עלינו לכלותינו״ – הוא עמד וגרם תמיד – לכל צרותינו…

והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם

״והוא״ – הכוונה להקב״ה שעמד לאבותינו ולנו. ולכאורה למה כתב בעל ההגדה ״והוא בלשון נסתר, מן הראוי היה לומר ״׳הקב״ה׳ עמד לאבותינו ולנו״? אלא שמעתי מכ״ק מרן האדמו״ר ממישקולץ שליט״א לתרץ ע״כ באופן נפלא! על פי מה דמובא בספר תולדות יעקב יוסף בשם הבעל שם טוב ה?׳ זי״ע שאדם צריך לדעת שאפילו כשהוא במצב של הסתר פנים גם אז הקב״ה עמו, וגם ההסתר פנים זה מאיתו יתברך, ועל ידי זה שאדם יודע שבתוך ההסתרה נמצא הקב״ה, אז נמתק כל הדינים ויתבטלו ההסתרות. וזה מה שאמר השי״ת (דברים לא.יח) ״ואנכי הסתר אסתיר פני״ – שאני יסתיר מעם ישראל שלא ידעו שגם בהסתר פנים אני נמצא עמם. כי לו היו יודעים ומאמינים בזאת, היו מתבטלים מעליהם כל הדינים. וזה הפירוש כאן: ״והוא״ – זה שידעינן שהקב״ה נמצא איתנו גם בהסתר פנים, בבחינת ״והוא״ – לשון נסתר. זה מה שעמד לאבותינו ולנו, שלא יכלו אומות העולם לכלותנו ועצם הידיעה שהקב״ה נמצא גם בהסתר פנים זה מבטל את ההסתרה…

מסופר, כי אחד מנכדי הרה"ג רבי מנחם מנדל מוארקא זי״ע זי״ע בא פעם אחת אל הרה"ג מהרי״ד מבעלזא זי״ע בימי פסח. ובקש הרבי ממנו לומר איזה דבר תורה או סיפור מזקינו, ואמר ששמע פעם מזקינו שפירש מה שכתוב בהגדה לפני אמירת והיא שעמדה: ״מכסין את המצות ולוקחין את הכוס״, ופירש כך: ״מכסין את המצות״ – מען דעקט צו דעם דאורייתא (מכסים את הדאורייתא) שמצות הם מצוות עשה דאורייתא, ״ולוקחין את הכוס״ – און מען נעמט דעם רבנן (ולוקחים את ה״דרבנן״), דד׳ כוסות הם מצוה דרבנן, ״ואומרים, והיא שעמדה לאבותינו ולנו״ – דמה שעמדה לאבותינו בכל הדורות, זה מה שנזהרים ומחזיקים בגלות המר בגזירות חז״ל ותקנותיהם שזהו סוד קיומנו!

כששמע הרה״ק מבעלזא את הפירוש הנ״ל הפליא מאד את דבריו וצוה לבנו הרה״ק מבילגורייא זי״ע שהיה אז בחור שירשום את הדברים, ושאלו האם גם בחול המועד מותר לו לרשום הדברים, וענה לו כן, אפילו בחול המועד כי זה ממש דבר האבד, וזה יבוא לך עוד לשימוש גדול!

הרה״ק מסטאלין זי״ע הלך פעם אחת בליל הסדר לשמוע איך שאחד מהכפריים עורך את סדרו. ושמע איך שאמר בתמימותו: ״שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו״ – לא רק צדיק אחד עומד ומבקש מכלה ומתחנן עבורנו, ״אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו״ – אלא שבכל הדורות ישנם צדיקים שעומדים ומבקשים עבורנו. למחרת כשהגיע אותו כפרי לבית הכנסת ניגש אליו הרבי לאחר התפילה ואמר לו: שמעתי שאתמול פירשת פירוש נפלא את המילים ״שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו״, אך תאמר לי בבקשה אם כן, מה הפירוש ל״והקב״ה מצילנו מידם״? ולא ידע מה להשיב, ואמר לו הרבי, אני אגיד את הפירוש: ״והקב״ה מצילנו מידם״ – שנחסוך מלהצטרך להגיע אליהם…

כשעלה הרה״ק רבי יואל מסאטמר זי״ע לכהן בסאטמר, התלוננו בפניו על אחד ממושלי העיר שנתפרסם ברשעותו והרע לבני ישראל כמה וכמה פעמים, אמר להם הרבי בדרך צחות: שיראו אם המושל הזה יש לו ידיים!… כי אם יש לו ידיים שיוכל לקחת בהם מתנת כסף, אז בוודאי יכולים לשחדו, כי הלא בשביל זה יש להגויים ידיים בכדי שיוכלו לקבל שוחד מיהודים, וימנעו על ידי זה מלהרע ליהודים… ויש לפרש בדרך צחות מה שאומרים ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם״, והכוונה שהרשעים עומדים עלינו לכלותינו, והעצה להנצל מהם על ידי שיקבלו שוחד בידיהם וזה הפירוש ״והקב״ה מצילנו מידם״ – על ידי שיש להם ידיים…

צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל וכו׳׳

לכאורה זה אינו מובן, מה הקשר להכניס כאן בין הסיפור של השעבוד במצרים את מה ש״לבן״ בקש לעשות? ועוד, היכן נזכר בתורה, שביקש לבן לעקור את הכל? אמנם, נאמר: ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע״ (בראשית לא. כט) אבל מכאן אין עדיין ראיה, שביקש לבן להאביד את יעקב, אותו ואת כל ביתו?

אלא הסביר זאת הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע הדין הוא בגמרא: ״האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה, ומת שלוחו – אסור בכל הנשים שבעולם״ (גיטין סד׳), שכן לגבי כל אשה יש חשש, שמא היא קרובה של אשתו, שקידש אותה השליח. ועל אליעזר, ששלח אותו אברהם לקדש את רבקה בשביל יצחק, דרשו חז״ל על הפסוק ״ויישם לפניו לאכול״ – ״נתן לו לבן סם המוות בקערה״. נמצא, בזה שביקש להאביד את השליח, ביקש לבן ממילא ״לעקור את הכל״, שהרי על פי דין לא היה יצחק יכול לשאת עוד אשה וכל העם היהודי לא היה בא חלילה לעולם!… ולכן אנו מזכירים את זה לפני שאנו מתחילים לספר על קורותינו במצרים, לבוא ולומר״ דעו לכם את ההיסטוריה! לולא, והיה אליעזר מת מאותו סם ששם לו לבן בקערה, לא יכולנו לשבת פה היום בכלל, ולספר את יציאת מצרים!…

אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים, דינו!

מסופר, כי בזמנו של הרה״ק בעל האמרי אמת מגור זי״ע ביקשה הממשלה לגזור גזירה כנגד השחיטה הכשרה, והגיעו פרנסים ועסקנים לביתו של האמרי אמת בכדי לשמוע ממנו, איך לטכס עצה ולבטל את הגזירה. יעץ להם הרבי, שינסו לשחד כמה מצירי הסיים הפולני שיצביעו נגד החוק… נענו העסקנים ואמרו, שהפעם לא יועיל השוחד. כי המלחמה בשחיטה הפכה אצלם לעיקרון, והכסף לא ישפיע עליהם שיחזרו בהם מעצתם! חייך הרבי ואמר: ״מבעל ההגדה של פסח נראה אחרת״!… תמהו כולם ולא הבינו את פשר הדברים, הסביר להם הרבי: אנו אומרים בהגדה, ״אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים, דיינו״. ולכאורה, מה היה הכסף מועילנו בעמדנו לפני הים? אלא נראה מכאן, שהכסף יענה את הכל!… ובממון… אפשר אפילו לקרוע את הים!…

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח, מצה, מרור.

ידועה ומפורסמת הקושיא, למה לכל דבר הקשור ביציאת מצרים יש לנו זכר בסדר של פסח: ״הזרוע״ היא זכר לקרבן פסח, ה״מצה״ היא זכר לכך, ״שלא הספיק בצקם להחמיץ״, ה״מרור״ היא זכר לוימררו את חייהם״ ה״חרוסת״ היא זכר לטיט ששקעו בה המצרים. ומפני מה אין אנו קובעים זכר גם ל״רכוש גדול״? שמעתי לתת הסבר לכך מכ״ק מרן האדמו״ר ממישקולץ שליט״א – שאפשר לומר שלכן (מובא במ״ב הלכות פסח סימן תעב ס״ב) ״אמרו על מהרי״ל שכשהיו בידו משכונות של גויים ובהם כלים נאים, לא היה משתמש בהם אף פעם, רק בפסח היה מנהגו להניח אותם על שולחן מיוחד לשמוח בראייתם״. דלכאורה, מה ראה המהרי״ל להניח על שולחנו דווקא בליל הסדר כלים של גויים? אלא כנראה זה היה כוונתו של המהרי״ל! לעשות ולתת ״זכר״, לרכוש הגדול שיצאנו איתו ממצרים…

בדרך צחות אפשר לתרץ: למה אין אנו קובעים שום זכר לרכוש הגדול בו יצאנו ממצרים? מפני ש״רכוש גדול״ זה, כבר מזמן לא נשאר ממנו שריד וזכר!…

זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו…

וצריך להבין, מפני מה מובא דווקא הפסוק הזה, הנאמר בפסח שני(במדבר ט.יא), ולא פסוק מפסח ראשון ? (שמות יב.ח). על זה ענה הרה״ק רבי שלום מבעלזא זי״ע – משום שלצפות שנה תמימה, עד לפסח ראשון הבא, זהו מועד רחוק מאוד בשבילנו. רוצים היינו, שהגאולה תבוא ככל המוקדם יותר, כדי ״לקיים מה שנאמר״, שנוכל לקיים את המצוה ״על מצות ומרורים יאכלוהו״ של פסח שני, שהוא חל בעוד חודש בלבד… שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו… המתבונן בקטע זה יראה, שהכל מדובר בלשון רבים: ״שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו״, אם כן מפני מה נאמר הלאה: ״כי אכל את יעקב״, בלשון יחיד, ולא: ״כי אכלו את יעקב״? אלא ענה על כך הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע – גם אצל הגויים יש לכל אומה מדינה וממלכה אינטרסים ורצונות משלה, ובכל הדברים הם מחולקים ומפורדים בדעותיהם ואין להם עמדה אחידה ודעה אחת. ורק במשאלה אחת יש בניהם ״אחדות והבנה… מופלאה!״ זהו: הרצון לאכול!… את עם ישראל! בזה הם כולם מאוחדים!… ולכן בהכול כתוב לשון רבים: שפוך חמתך אל הגויים, ועל ממלכות וכו׳, אבל ״כי אכל את יעקב״ – לעניין אכילת היהודי כל הגויים הם גוי אחד!… אבל בכל זאת זה לא עולה בידם כי כבר אמרנו והקב״ה מצילנו מידם!…

שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו… כשהגיע הרה״ק רבי בונים מפשיסחא זי״ע לקטע זה של ההגדה, היה אומר רבש״ע! אף כשאנו חוטאים לפניך, בכל זאת תמיד אנו נשארים שייכים אליך וקוראים בשמך, כי אף כשיהודי חוטא! נשאר הוא קשור לבורא עולם, וליבו ומצפוניו מתייסרים על שהגיע למצב חמור כל כך, ואם כן רבש״ע! האם ראוי שהגויים האלו שלא יודעים ומכירים בשמך, שהם ימשלו בנו ויענונוק ועל כך היה מרחיב ומספר את המשל הבא: ביער גדול פשטה מחלת הדבר והפילה חללים רבים, עשתה שמות בחיות ובבהמות. החליטו החיות לגזור יום תפילה ותענית… וקראו לעצרת תשובה לפשפש במעשיהם ולדעת בשל מי הרעה הגדולה הזאת. וכאשר יש דין למטה אין דין למעלה… אם יענשו את הפושע בכל חומר הדין, ישוב מעליהם חרון אף ה׳. ישבו הדיינים בחצי גורן, והכריזו שכל חיה ובהמה שחטאה ופשעה, תבוא להתוודות על עוונה!… קם האריה מלך החיות, ואמר: ״שמעו נא רבותי דיינים מומחים, את חטאי אני מזכיר היום. רעב הייתי ושחרתי לטרף, והנה לפני רוכל יהודי המחזר בעירות ודרכו עברה ביערות. חשבתי לעצמי: האדם נזר הבריאה הוא, והיהודי בנו של מקום. מי זה ישלח ידו בו ונקה! אך הרעב הציק ולא שלטתי ביצרי, התנפלתי עליו וטרפתיו״…

נועצו הדיינים, ופסקו פה אחד: ״לא בגללך באה עלינו הרעה, הן אמרו חכמים: שאין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה. בעוונותיו נטרף, ואין עליך אשם!״ קם הזאב ואמר:״אף אני, ״חטאתי נגדי תמיד״… פעם רעבתי עד מאד, וראיתי פרה רועה באחו ועגל רך נסרך אחריה. טרפתים כאחד, ועברתי על ׳אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד׳!״… נועצו השופטים, וקבעו: הסר כעס מלבך ודאגה מכליותך. הן זאב אתה, וזה טבעך. אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו!״… כך קמו הדוב והנמר וכל חיות היער, כולם התוודו על חטאיהם וכולם יצאו צחורים כשלג וזכאים בדינם. ועדיין החיות תוהות ונבוכות: בשל מי הרעה הגדולה הזאת!

נגשה כבשה דלה ברעדה, ואמרה בכפיפות קומה: ״לא אסתיר את עווני ממעלתכם! פעם היתה שנת בצורת שחונה, ואדוני לא דאג לי למאכל. רעבתי יום ויומיים ושלושה, עד כי כשל כח הסבל, נשאתי עיני, וראיתי שגג הבקתה של בעלי מחופה קש. לא עמדתי בפני יצרי, דילגתי לגג והשבעתי רעבוני!״… ״אהה!״ קראו פה אחד האריה והזאב, הדב והנמר, ״את הפושעת הגדולה! בגללך באתנו הרעה!״ וכהרף עין זנקו אל הכבשה האומללה ושסעוה, בתרוה מכל צד. בצעו בה גזר דין מוות, כדי להשיב עליהם חרון אף וחמה… סיים הרבי ואמר: כן הוא הדבר עם אומות העולם, אילו היינו אנו הכופרים, והגויים צדיקים גמורים, והיו מתנפלים עלינו ומענישים אותנו, החרשנו! אבל עתה, כאשר ״הם לא ידעוך, ובשמך לא קראו״, ועושים הם את כל העוולות והרציחות שבעולם! אחרי כל זה באים הם לאכול את הכבשה הקטנה – ״את יעקב ואת נוהו השמו״ – בטענה שאנו אשמים לכל הרוע שבעולם! זה כבר לא!!! לכן ריבונו של עולם! ״שפוך חמתך על הגויים… שפך עליהם את זעמך וחרון אפך ישיגם על אשר אכלו את יעקב, ואת נוהו השמו!״…

כוס של אליהו…

הרבה טעמים נאמרו בסיבת הטעם לקריאת כוס זו, ״כוס של אליהו״. בניהם אפשר למצוא את הסברו של הגר״א מוילנא זי״ע שהסביר כך: מחלוקת היא בגמרא, האם חייבים, מלבד ארבע הכוסות, לברך ברכת המזון על כוס חמישית מיוחדת, או לא, (להלכה נוהגים היום שהיא נכללת בכוס השלישי). ומשום ספק מוזגים לפיכך כוס חמישית, אבל אין שותים אותה. וקוראים לכוס הזאת ״כוסו של אליהו״, מפני שכל ספק בדינים מניחים להכרעתו של אליהו הנביא שיבוא לעתיד לבוא… ואומרים על כך ״תיקו״ – ״תשבי יתרץ ?ושיות ואבעיות״…

מן המצר קראתי יה… ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי… בדרך צחות אפשר לומר שהתפילה היא כך: שמרני, אלוקים, והגן עלי בפני אלה שהם ״בעוזרי״ – שהם מעמידים פנים של עוזרים וידידים טובים… ״ואני אראה בשונאי״ – ובפני שונאי הגלויים אראה כבר אני עצמי להיזהר…

ותיק הוא, זכאי הוא, חסיד הוא…

מסופר, על הרה״ק רבי נפתלי מרופשיץ זי״ע, כשהיה עוד נער, פנה אל אביו, כשהגיע אל המילים הללו בליל הסדר, ושאל בטרוניה: אבא! אם רבון העולם ״חסיד הוא״, למה אינו אומר ״ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה״?  (פירוש: תצמיח את הישועה ותקרב את הגאולה?… שאת זה מוסיפים ה״חסידים״ בקדיש)

חד גדיא חד גדיא…

מסופר, כי בעת שהתלקחה אש המחלוקת על הגה״ק רבי יהונתן אבישיץ זי״ע נסע מעירו לעיר אחרת, על אם הדרך, סר ללון בבית מלון אורחים. נקלע הגאון למקום שם לא הכירהו, ושמע אנשים מדברים אודותיו, ומבקרים את מעשיו. ימים אלו היו ימים שלאחר הפסח, נענה ואמר להם: ״רבותי, מזה זמן רב מתקשה אני קושיה גדולה על הפיוט ״חד גדיא״? הטו אזניכם ושמעו: אם תתבוננו, התחיל ואמר: תראו כי בעצם יש כאן אי צדק בסיפור!… כי השונרא שאכלה את הגדי ״דזבין אבא בתרי זוזי״, עשתה דבר פשע! וממילא ״הכלב״ שנשך אותה צדק! ולכן המקל שהיכה אותו לא צדק! ואם כן, טוב עשתה האש ששרפה אותו! ולכן, המים לא היו צריכים לכבות את האש! וטוב מאד עשה השור שהענישם ושתה אותם! ועל כן לא היה השוחט צריך לשחוט את השור! וטוב עשה מלאך המוות שנקם בשוחט והרגו! ואם כן, מדוע העניש הקב״ה את מלאך המוות? שמעו האנשים ותמהו: אכן, קושיה כברזל! יגעו וחשבו ולא מצאו פתרון.

אמר להם רבי יהונתן: אני אתרץ לכם! אמנם, יתכן שהחתול אכל את הגדי שלא בצדק, ויש לו לאבא סיבה טובה לכעוס עליו ולהענישו!… אבל אם יש סכסוך בין האבא לחתול, מי ביקש מהכלב להתערב בכלל?… ולכן, אותם ״כלבים״ המתערבים בריב לא להם ומלבים את אש המחלוקת, הם האשמים יותר מכל!… אם כן, עכשיו נתחיל עוד פעם את החשבון: צדק המקל שהכה את הכלב! ולכן האש ששרפה אותו לא צדקה! וצדקו המים שכיבוה! והשור ששתה אותם לא צדק! השוחט ששחטו טוב עשה! ולכן אסור היה למלאך המוות להענישו! הואיל וכך, צדק הקדוש ברוך הוא ששחט למלאך המוות!… הבינו האנשים את הרמז ומיד נפלו לרגליו של רבי יהונתן והבטיחו שיותר לא ילבו ולא ידברו מאומה!…

ועל דרך הסיפור הנ״ל ביאר הגה״ק בעל הבן איש חי זי״ע את קושיית העולם: איזו שייכות יש לפזמון זה עם יציאת מצרים, שכל כך מקפידים לזמרו בסוף ליל הסדר? כי לכאורה יש גם לשאול: מדוע לקו כל כך המצריים? הלא הקב״ה גזר מראש שהם ישתעבדו בעם ישראל?

אלא התירוץ הוא: שבגזירת השעבוד נאמר: ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״, ולא ננקב בה איזו שהוא ״שם״ מיוחד מי תהיה האומה המשעבדת, ולכן אומרים להם: נכון שנגזר שיעבוד על עם ישראל! אבל מי אמר לכם המצרים להיכנס בכל העסק הזה? מה לאדם זר להתערב בענין שבין אב לבנו?… לכך יצא עליהם הקצף, ונענשו בכל חומר הדין!…

ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט דשחט לתורא…

מסופר, שבשנה אחת בימות החורף, נכנס הגה״ק בעל נתיבות המשפט זי״ע לבית כפרי ששם נהגו לשחוט את העופות של בני הכפר, מבלי לגלות את זהותו האמיתית, שהוא רבה של ליסא, בינתיים, נכנס שוחט הכפר בכדי לשחוט את העופות. בהיותו קפוא מקור… ביקש השוחט שיתנו לו מעט יין שרף לחמם את גופו הרועד מקור… העמיד בעל הבית לפניו בקבוק מלא יי״ש, והלה התחיל לשתות – כוס אחר כוס, עד שלגם ארבע כוסות… אחר כך ביקש שיביאו לפניו את העופות לשחוט… ראה את כל זאת רבה של העיר, ואז פנה אל השוחט ואמר לו: ראה, ממעשיך עכשיו, נהייתה מתורצת לי קושיא שמנקרת זה זמן רב במוחי? בפזמון ״חד גדיא״ נאמר: ״ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט דשחט לתורא״ – ולכאורה מדוע נגזרה גזירת מוות לשוחט ששחט את השור? הלא בשחיטת השור מקיים מצווה מן התורה? ואם כן, איפוא, משום מה מגיע לו עונש חמור כל כך? אבל עכשיו נוכחתי לדעת כי הצדק עם מלאך המוות! שהרי פזמון ״חד גדיא״ בא אחרי שתיית ״ארבע כוסות״, ונפסק כבר להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן א׳ סעיף ח׳) דאסור לשחוט אחרי שתייה מרובה כזאת….

 

 

 

[2] 'זכרון מאיר' ועקנין ח"ב, מהרא"ל צינץ בהגש"פ 'ברכת השיר', זעקת מרדכי סגרון דרוש ט"ל.

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

תגיות

0 תגובות על “הגדה של פסח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א