חבקוק

חבקוק פרק א

(א) הַמַּשָּׂא֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה חֲבַקּ֖וּק הַנָּבִֽיא:

רד"ק המשא אשר חזה חבקוק הנביא – הנביא הזה לא ידענו דורו ולא משפחתו

ובסדר עולם יואל נחום חבקוק נתנבאו בימי מנשה ולפי שלא היה מנשה כשר, לא נקראו על שמו, ונבואתו על נבוכדנצר על הרע שעשה לישראל מכל העמים והתנבא על הרע שיעשו פרס ומדי לזרעו באחרונה

והחל להתרעם כנגד האל יתברך על מעשה הרשעים שמריעים לישראל הצדיקים ומצליחים בדרכיהם

וזכר בלשון הצדיקים שבדורו או אחר דורו בדרך נבואה על נבוכדנצר שעתיד למלוך ולהרע לישראל

ונראה כי בדורו החלה מלכות נבוכדנצר כמו שאמר כנגד אנשי דורו כי פעל פעל בימיכם ואמר:

מלבי"ם המשא. יתאונן תחלה על הצלחת בבל, וישיג תשובה ע"ז, הודיעו לו חורבן בבל ומפלתה בימי בלשאצר:

 

לעומת זאת בזהר הקדוש מובא שחבקוק היה בן השונמית שהחיה אלישע:

זוהר – הקדמה דף ז עמוד ב

דחיל ר' שמעון ובכה ואמר (חבקוק ג') יי' שמעתי שמעך יראתי האי קרא חבקוק אמר בשעתא דחמא מיתתיה ואתקיים על ידא דאלישע, אמאי אקרי חבקוק? בגין דכתיב (מלכים ב' ד) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ודא בריה דשונמית הוה, ותרין חבוקין הוו חד דאימיה וחד דאלישע דכתיב (שם) וישם פיו על פיו (אין לבלבל עם יונה בן אמיתי שהיה בן האשה הצרפית שאירחה את אליהו).

[לפי זה היה כמאתיים שנה קודם לזמן מנשה, ושמונה מלכים לפניו – בתקופת יהורם בן אחאב – שאז חי ופעל אלישע הנביא].

 

(ב) עַד־אָ֧נָה ה֛' שִׁוַּ֖עְתִּי וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע אֶזְעַ֥ק אֵלֶ֛יךָ חָמָ֖ס וְלֹ֥א תוֹשִֽׁיעַ:

רש"י עד אנה ה' – צופה היה ברוה"ק שעתיד נבוכדנצר למלוך בכיפה ולהיות מיצר לישראל

כענין שנאמר בנבואתו כי הנני מקים את הכשדים וגו' ועל זאת היה מתאונן ומתפלל:

אזעק אליך חמס – אזכיר לפניך חמס העשוי לי ואינך מושיע:

רד"ק עד, חמס – פי' בעבור החמס הנעשה לישראל אזעק אליך ולא תושיע:

מלבי"ם עד אנה ה' שועתי. שאני צועק לישועה ולא תשמע,

ואם תאמר שאין אנו ראויים לישועה, הלא אזעק אליך חמס, ואני מבקש משפט על החמס של מלכות בבל, שבזה ראוי שתושיע מצד המשפט והיושר, כמ"ש למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ומ"מ ולא תושיע:

מלבי"ם ביאור המילות שועתי, אזעק. המשוע מבקש ישועה, והזועק יהיה גם הזועק על חמס שנעשה שלא כדין:

 

(ג) לָ֣מָּה תַרְאֵ֤נִי אָ֙וֶן֙ וְעָמָ֣ל תַּבִּ֔יט וְשֹׁ֥ד וְחָמָ֖ס לְנֶגְדִּ֑י וַיְהִ֧י רִ֦יב וּמָד֖וֹן יִשָּֽׂא:

רש"י און – ביזה וחמס:

ועמל תביט – עמל זה אתה מביט, ואינך עוזר:

ויהי ריב ומדון ישא – וזה נבוכדנצר הנושא ריב ומדון הווה ומתקיים ומצליח,

ויהי – ויתקיים אותו אשר ריב ומדון ישא כן תרגום יונתן:

רד"ק למה – אנשי און שעושים לי און ואראה לפני ואתה כמראה אותם שלא תבָעַרה מן הארץ

גם אתה תביט בעמל שעושים ואין אתה משלם גמולם וכן אמר דוד עמל וכעס תביט

וכל זה להודיע כי ה' יתברך משגיח במעשה בני האדם אם לטוב אם לרע

ואחר שכן הוא איך מאריך להם ויהי לנגדי מי שישא אלי ריב ומדון

ויש מפרשים ריב ומדון האויב ישא ויסבול ישראל:

מלבי"ם למה. טוען שנית על מה שה' מראה לו בנבואה הצלחת בבל, למה תראני און ואיך עמל תביט אתה,

שע"י שתראני זאת בנבואה מבואר כי זה נעשה בהשגחתך,

ואיך אפשר שאון ועמל כזה יצא לפועל על ידך, ויותר מזה כי שוד וחמס לנגדי ר"ל שאיני רואה בנבואה אחרית הרשע וכליונו רק אני רואהו תמיד לנגדי והצלחתו תמשך ימים רבים,

ויהי ריב – ועי"כ יתהוה ריב נגד דרכי ה', וגם מדון ישא, עי"כ נושאים מדון ודין ודברים נגדך,

שבני העולם יש להם נגדך ריב ומדון. ומפרש מהו הריב.

מלבי"ם ביאור המילות תראני און ועמל תביט. און ועמל כשנרדפו יחד, יציין באון פעולת הרע בפועל,

ובעמל יציין רושם הרע בנפש, וזה מבואר אצלי בכ"מ, וכבר בארתי (ישעיה ה' י"ב)

ההבדל בין ראה ובין הביט, שפעל הביט יציין שימת לב על הדבר, וראה מציין ראות העין,

וע"כ מיחס ההבטה אל העמל שלא יושג בעין חושיי (ודברתי מזה במדבר כ"ג כ"א), ועז"א עמל תביט,

רק ה' הוא יביט גם העמל של הנפש שבו יעשה את האון:

ויהי ריב ומדון ישא. יש הבדל בין ריב ובין מדון, שריב כולל כל מיני טענות ומריבות,

ומדון מציין אם יש לו דו"ד נגד חברו שע"י רוצה לזכות נגדו מצד המשפט,

והתבאר בפי' משלי בכ"מ, עז"א שהריב יתהוה עי"ז ואז ישא הטוען מדון ודו"ד וטענות נגדך,

וספר טענת המדון ע"כ תפוג תורה:

 

(ד) עַל־כֵּן֙ תָּפ֣וּג תּוֹרָ֔ה וְלֹֽא־יֵצֵ֥א לָנֶ֖צַח מִשְׁפָּ֑ט כִּ֤י רָשָׁע֙ מַכְתִּ֣יר אֶת־הַצַּדִּ֔יק עַל־כֵּ֛ן יֵצֵ֥א מִשְׁפָּ֖ט מְעֻקָּֽל:

מלבי"ם על כן. בני העולם טוענים נגדך לאמר, הלא על כן תפוג תורה,

שעי"ז תפסק התורה שהיא מלמדת עקרי האמונה ושה' משגיח ושופטי צדק,

ועתה יכחישו בפנות התורה ממך שרואים שהרשע מצליח והצדיק אובד,

וכן לא יצא לנצח משפט – גם המשפט הנימוסי בין אדם לחברו הגם שהשכל מחייבו (וא"א שיפוג מן הלב כי מוסדות המשפט קבועים בלב האדם בטבע) בכ"ז לא יצא מכח אל פועל המעשה,

כי רשע מכתיר את הצדיק, ר"ל גם הצדיק שרוצה לעשות משפט לא יוכל לעשותו,

כי הרשע הוא המכתיר את הצדיק, ר"ל שהוא המלביש אותו כתר ועטרה

שהצדיק השופט הוא קבוע לשפוט מאת המלך הרשע שהוא נתן עטרת הנשיאות בראשו,

וצריך הוא להתנהג כפי חוקי הרשע ומשפטיו שהם עוות ועקול הדין, על כן יצא משפט מעוקל,

[לרש"י ורד"ק מכתיר – סובב כמו (תהלים כב) אבירי בשן כתרוני].

שגם המשפט שהוא מיושר בפנימיותו וקרוב אל היושר צריך להיות מעוקל בחיצוניותו,

להפיס דעתו של הרשע המכתירו שאינו רוצה במשפטים ישרים,

כ"ז דברי הריב והמדון שנושאים העולם על ההשגחה ועל הנהגת ה':

מלבי"ם ביאור המילות תורה, משפט. תורה היא בדעות ואמונות ולמודים במצות שבין אדם למקום,

ומשפט בין אדם לחברו, עי' ישעיה (מ"ב ד', נ"א ד'): מכתיר. מלבישו כתר ונזר:

מעוקל. ההבדל בין עקל ובין עקש, העקל הוא רק החיצונית הדבר והוא ישר בפנימותו כמו נחש עקלתון, ילכו ארחות עקלקלות (שופטים ה'),

ר"ל שנראות כמעותות ולא עקשות ממש כי הם הולכים בארחות אלה רק מיראת האויב,

משא"כ מ"ש אשר ארחותיהם עקשים, הם מעותות באמת, (ועמ"ש תהלות קכ"ה ה'),

וכן כאן ר"ל הגם שיהיה המשפט והיושר בלב השופט – יצא מעוקל למראית העין מיראת הרשע המכתיר אותו ע"מ שיעקש משפט:

 

(ה) רְא֤וּ בַגּוֹיִם֙ וְֽהַבִּ֔יטוּ וְהִֽתַּמְּה֖וּ תְּמָ֑הוּ כִּי־פֹ֙עַל֙ פֹּעֵ֣ל בִּֽימֵיכֶ֔ם לֹ֥א תַאֲמִ֖ינוּ כִּ֥י יְסֻפָּֽר:

רש"י לא תאמינו כי יסופר – זאת לכם אשר אני מקים את הכשדים העם אשר לא היה כדאי להבראות

כמו שנאמר (ישעיה כג) זה העם לא היה הם אחד משלשה דברים שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם ועתה יקום ויהיה מר ונמהר לרוץ וללכת למרחבי ארצות:

מלבי"ם ראו. אחר ההוצעה הזאת מתחיל לספר גוף הענין שעליו צועק חמס,

ויספר בשם ה' שהוא הקים אותם להרעיש הארץ ולהרגיז ממלכות, ואומר,

ראו בגוים והביטו ושימו לב על הדבר, והתמהו תמהו, ומפרש:

ראו בגוים והביטו פעל פעל בימיכם ר"ל שלא תאמרו שא"א לכם לראות הדבר מפני שעדיין לא יצא מכח אל הפועל, עז"א כי פעל פעל שכבר בא לידי פעולה,

ולא תאמרו שלא היה בזמנכם, כי הוא בימיכם, וא"כ תוכלו לראות ולהביט,

ונגד מ"ש והתמהו תמהו מפרש כי לא תאמינו כי יסופר,

אם היו מספרים לכם דבר כזה לא הייתם מאמינים כלל כי הוא דבר היוצא מדרך העולם,

ולכן כשתראוהו בעיניכם תתמהו ותתפלאו:

מלבי"ם ביאור המילות ראו, והביטו. מלת הבטה מורה שימת לב על הדבר (כנ"ל בפסוק הקודם): והתמהו. כמו והתתמהו:

(ו) כִּֽי־הִנְנִ֤י מֵקִים֙ אֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים הַגּ֖וֹי הַמַּ֣ר וְהַנִּמְהָ֑ר הַֽהוֹלֵךְ֙ לְמֶרְחֲבֵי־אֶ֔רֶץ לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ:

מלבי"ם כי הנני מקים את הכשדים. שיקומו משפל מדרגתם למשול על גוים,

הגוי המר והנמהר ר"ל שלפעמים יתרומם גוי אחד ע"י חנופה וחלקלקות

שימשוך עמים תחתיו בדברים רכים, אבל הם גוי מר ואכזרי,

ולפעמים יתגבר ע"י שכלו ותחבולות, אבל הם גוי נמהר שעושה הכל בלא עצה ותבונה,

ובכ"ז הוא ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו ר"ל שדרך כובשי ארצות ללכת לארך הארץ ממזרח למערב בארץ השייך לאקלימא שלו,

אבל הוא הולך למרחבי ארץ מצפון לדרום שאינו מאקלים שלו,

ולפעמים ילך על ארץ שיש לו עליו איזה טענת ירושה מאבותיו אבל הוא רוצה לרשת משכנות לא לו,

שאין לו שום טענה עליהם: [כאשר נפוליאון פלש לרוסיה בשנת 1812 החורף הקשה (שכונה 'גנרל חורף') גרם לתבוסתו, וכמו כן בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים פלשו לרוסיה. בשנת 1812, החליט נפוליאון, שליט צרפת, על פלישה לרוסיה. למרות שצבאו הביס את הצבא הרוסי, נפוליאון הובס משום שלא היה לחייליו אוכל וכשהגיע למוסקבה, חייליו של נפוליאון קפאו ונוצחו על ידי "גנרל חורף".]

מלבי"ם ביאור המילות המר. כמו מרי נפש: והנמהר. כמו ולבב נמהרים יבין לדעת, אשר מעשיו שלא בהשכל:

 

(ז) אָיֹ֥ם וְנוֹרָ֖א ה֑וּא מִמֶּ֕נּוּ מִשְׁפָּט֥וֹ וּשְׂאֵת֖וֹ יֵצֵֽא:

מלבי"ם איום ונורא הוא. האימה באה מצד גודל הדבר עצמו, והמורא הוא שמתיראים מרעתו,

והוא איום מצד עצמו ונורא מצד הרעות שעושה,

ומפרש ממנו משפטו ושאתו יצא נגד מ"ש שנורא הוא אומר שממנו משפטו יצא,

ר"ל שהוא [הכשדים] אינו נוהג לפי חקת המשפט הקבועים, שיש משפטים קבועים בין העמים והמלכים

שאין למלך או לעם להתגר מלחמה על עם אשר לא חטא כנגדו וכ"ש אם הוא נכנע תחתיו,

והם נימוסים קבועים לכל העמים, אבל הוא לא יביט על משפטי המדינות וחקיהם, רק יקבע לו משפטים כפי רצונו להסיר גבולות עמים ולהרעיש ארצות וע"כ מתיראים מפניו,

ונגד מ"ש שאיום הוא מצד עצמו, אמר כי ממנו שאתו* יצא,    כי יש עם המתגבר ע"י עזרת עמים ומלכים אחרים אשר כרתו עמו ברית והוא אינו איום כ"כ אחר שכחו תלוי בכח העמים העוזרים אותו,

אבל הוא שאתו יצא ממנו בעצמו ואינו צריך לעזר עם אחר:

מלבי"ם ביאור המילות איום ונורא. האימה הוא מצד הדבר עצמו, והמורא הוא מצד הרע שיוכלו להשיג מן הדבר (עי' יהושע ב' ט', איוב ט' ל"ד, י"ג כ"א, ל"ג ז'):

ושאתו. הוא רוממת הדבר עצמו, כמו הלא שאתו תבעת אתכם (איוב י"ג י"א):

 

(ח) וְקַלּ֨וּ מִנְּמֵרִ֜ים סוּסָ֗יו וְחַדּוּ֙ מִזְּאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב וּפָ֖שׁוּ פָּֽרָשָׁ֑יו וּפָֽרָשָׁיו֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ יָעֻ֕פוּ כְּנֶ֖שֶׁר חָ֥שׁ לֶאֱכֽוֹל:

מלבי"ם וקלו, סוסיו. הם קלים במרוצתם יותר מנמרים שהם קלי המרוץ מאד,

וגם חדו מזאבי ערב, שהם חדים ופראים יותר מן הזאבים הנמצאים ביער מעורב* שהם פראים מאד,

וסוסים כאלה יתיראו הפרשים לרכוב עליהם ובכ"ז, פשו פרשיו, רבו הרוכבים על סוסים האלה,

והגם שפרשיו מרחוק יבואו והם עיפים מרוב הדרך,

בכ"ז לא ינוחו מדרכם רק יעופו כנשר חש לאכול, שתיכף בבואם ילחמו ויכבשו וישללו שלל:

מלבי"ם ביאור המילות זאבי ערב. הזאב מסוכן לעת ערב, או ערב מענין מדבר וערבה:

ופשו. ענין ריבוי, כמו ולא ידע בפש מאד (איוב ל"ה) ועקרם על שהדבר מתרבה בעצמו,

כמו כי תפושו כעגלה דשה, ופשתם כעגלי מרבק, התרבות השומן והבשר,

וכולל שהפרשים הם בריאות בשר וחזקים:

 

(ט) כֻּלֹּה֙ לְחָמָ֣ס יָב֔וֹא מְגַמַּ֥ת פְּנֵיהֶ֖ם קָדִ֑ימָה וַיֶּאֱסֹ֥ף כַּח֖וֹל שֶֽׁבִי:

מלבי"ם כלה לחמס יבוא. שאין תכלית מהלכו לרשת כבוד ולמלוך על ארצות שכבש,

שאם היה הולך לתכלית זה לא היה מחריב הארצות, וכן לא היה שב תיכף לארצו כי היה מתעכב בכל מדינה שכבש להנהיג שם תכסיסי מלכותו, אבל הוא תכלית מהלכו רק לחמס,

ולכן מגמת פניהם קדימה ישוב תיכף אל המזרח, דהיינו אל מדינתו שבבל היתה במזרח לארצות שכבש

ולכן יאסוף כחול שבי, אינו מניח העמים לשבת בארצותיהם רק לוקחם עמו לשבי אל ארצו:

מלבי"ם ביאור המילות מגמת. משנהו, ברעש ורוגז יגמא ארץ (איוב ל"ט כ"ד), שבא על מרוצת הסוסים והפרשים:

רש"י מגמת פניהם – לשון הגמיאיני נא (בראשית כד) יגמא ארץ (איוב לט) רץ במרוצה לשעה קלה כברת ארץ כאלו גמא ושתה הארץ שלפניו ואף כאן מגמת פניהם גמיאת שאיפת פניהם דומה לרוח הקדים עזה שברוחות כן תירגם יונתן:

רד"ק והמפרש פי' נכח פנים וכן ת"י מקבל אפיהון

מצודת ציון מגמת – ענין המחשבה והחשק ואין לו דומה ויתכן שהוא מלשון הגמיאיני נא (בראשית כד) וכמו שמלת שאף משותף לבליעה כמ"ש כי שאפני אנוש (תהלים נו) ולחשק כמ"ש ישאף צל (איוב ז') כן יהיה מלת גמא משותף לשניהם:

 

(י) וְהוּא֙ בַּמְּלָכִ֣ים יִתְקַלָּ֔ס וְרֹזְנִ֖ים מִשְׂחָ֣ק ל֑וֹ ה֚וּא לְכָל־מִבְצָ֣ר יִשְׂחָ֔ק וַיִּצְבֹּ֥ר עָפָ֖ר וַֽיִּלְכְּדָֽהּ:

מלבי"ם והוא במלכים יתקלס. גם למלכים שכובש או שיכנעו תחתיו לא יחלק כבוד רק יתקלס לבזותם, ורוזנים שהם שרי העצה הם משחק לו, כדבר שהוא לשחוק בעלמא,

כי איננו צריך לא לרוזנים לבקש מהם עצה ולא למלכים שיהיו בעזרתו,

וגם אינו מתירא ממבצרים של אויביו, כי לכל מבצר ישחק,

שע"י ריבוי חיילותיו יצבר עפר וילכדה ע"י סוללה שעושה נגד המבצר, וא"צ לו לצור על המבצר ימים רבים:

מלבי"ם ביאור המילות יתקלס. מאמר שעושים לצחוק ולגנאי, (כמ"ש ירמיה כ' ח'):

ויצבר עפר. ת"י וצבר מלייתא, והוא תל עפר לסוללה שמשם יכבוש החומה:

 

(יא) אָ֣ז חָלַ֥ף ר֛וּחַ וַֽיַּעֲבֹ֖ר וְאָשֵׁ֑ם ז֥וּ כֹח֖וֹ לֵאלֹהֽוֹ:

מלבי"ם אז חלף רוח. הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו,

שתחלה יחלוף הרוח בו לפרקים, ואח"כ יעבור* הרוח בו בקבע, עד יאשם ויתחייב עונש, ומהו הרוח?

שיחשוב זו כחו לאלהו, שיחשוב שע"ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל,

וכאילו האלהות של ע"ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית,

וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע"י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע"ז,

כמ"ש (דניאל ה') ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו' ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי"ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו,

זה רמז הנביא בקוצר, ר"ל עד שם תמשך הצלחתו,

וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבוא בסי' הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה' על שלות הרשע, וה' יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל

והמשפט אשר עשה בו ע"י שחלף רוח ואשם:

מלבי"ם ביאור המילות חלף רוח ויעבר. חלף הוא דרך עראי, ועבר הוא בקביעות (ישעיה ח' ח') ורוח כולל כל ציורי כחות הנפש רוח גאוה, חמה, אכזריות וכדומה: זו כחו מיוחס לאלהו. ויל"פ שמצייר ברוחו שכחו הוא אלהיו שלו, שכחו כח אלהות, נעלה מן הטבע:

 

(יב) הֲל֧וֹא אַתָּ֣ה מִקֶּ֗דֶם ה֧' אֱלֹהַ֛י קְדֹשִׁ֖י לֹ֣א נָמ֑וּת ה֙' לְמִשְׁפָּ֣ט שַׂמְתּ֔וֹ וְצ֖וּר לְהוֹכִ֥יחַ יְסַדְתּֽוֹ:

מלבי"ם הלוא. הנביא מתפלל אל ה' אומר אליו. הלוא אתה אלהי קדושי, הלא אתה ה'!

מקדם לא נמות (שמתו), למשפט שמתו!

ר"ל הלא מה ששמת את הרשע הזה להיות שבט אפך ליסר גוים, בעת ששמתו מקדם לא שמתו כדי שנמות, רק שמתו למשפט,

שלא מנית אותו להמית את כל בני האדם ולהשמיד ולהכרית,

רק שמתו למשפט ולהוכיח, ולהחזיר את הרשעים בתשובה ולהעניש את החוטאים,

אבל לא שנמות כולנו על ידו באין חמלה כמו שהוא עושה,

(כמ"ש הוי אשור שבט אפי וכו' והוא להשמיד בלבבו וכמש"פ שם)

הנביא אומר הלא אתה ה' מקדם מצד שאתה אלהי קדושי, ורוצה אתה שנהיה קדושים ולא נמוש מתורתך עד שלכן הכינות את הרשע להרעיש גוים וממלכות,

בכ"ז לא נמות – לא [שמתו] על הכונה שנמות על ידו,

רק ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו, בעת שיסדתו,

ר"ל עקר יסוד השליחות ששלחתו היה להוכיח שע"י מוראו יקבלו תוכחה ויכירו עונשי ה' וישובו בתשובה, וגם אחרי שלא קבלו תוכחה,  בכ"ז לא שמתו כדי שנמות כולנו (כמו שהוא עושה שהורג הכל באין הבדל),

רק שמתו למשפט, שישפטו הרשעים על ידו על חטאתיהם ויקבלו ענשם,

אבל לא שימית את כולם כצדיק כרשע:

מלבי"ם ביאור המילות מקדם. יל"פ שהוא תואר אל ה' שהוא ראשון, ויל"פ שר"ל מני קדם,

ר"ל מאז ששמתו לשבט אפך: לא נמות. כמו לא שנמות, שהשי"ן וכן מלת אשר נעלם לרוב בכח המליצה, ור"ל לא שמתו למען נמות רק אתה ה', למשפט שמתו, ואתה צור (ר"ל ה' צור עולמים) להוכיח יסדתו,

ויל"פ יסדתו צור להוכיח, ר"ל שיהיה יסוד חזק כצור החלמיש:

 

(יג) טְה֤וֹר עֵינַ֙יִם֙ מֵרְא֣וֹת רָ֔ע וְהַבִּ֥יט אֶל־עָמָ֖ל לֹ֣א תוּכָ֑ל לָ֤מָּה תַבִּיט֙ בּֽוֹגְדִ֔ים תַּחֲרִ֕ישׁ בְּבַלַּ֥ע רָשָׁ֖ע צַדִּ֥יק מִמֶּֽנּוּ:

מלבי"ם טהור. (טענה שניה) מצד מדת ההשגחה ומצד צדקו. והמאמרים מקבילים טהור עינים מראות ברע למה תביט בוגדים, ר"ל הלא מצד הרשע עצמו שהוא בוגד אין ראוי שתשגיח עליו להצליחהו

באשר עיני השגחתך טהורים מראות ברע ומהשגיח עליו לטובה,

והבט אל עמל לא תוכל, למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו?

הלא זאת נגד מדת הצדק שהרשע יבלע את מי שהוא צדיק ממנו? והוא עמל גדול ונגד היושר והמשפט,

ואיך תחריש ע"ז? הלא הביט אל עמל לא תוכל, ואיך תביט בעמל גדול כזה ותחריש ולא תושיע:

מלבי"ם ביאור המילות מראות, והביט, עמל מציין רעת הנפש וכוחותיה המחשביים ע"כ יצדק בו פעל הביט (כנ"ל פסוק ג'): ורע. ר"ל אדם רע, משא"כ ראות דבר רע כתיב מראות ברע (ישעיה ל"ג):

רש"י והביט – כמו ולהביט אל עמל: צדיק ממנו – שהוא מסמא את עיני צדקיהו:

 

(יד) וַתַּעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם כִּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם כְּרֶ֖מֶשׂ לֹא־מֹשֵׁ֥ל בּֽוֹ:

מלבי"ם ותעשה. (טענה ג'), ואם נאמר שכ"ז נעשה בלא השגחתך וידיעתך,

כי מסרת את בני האדם אל המקרה והסתרת פניך מהם,

ע"ז טוען הכי אפשר שתעשה אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן?

ויותר מזה כי הוא כרמש לא מושל בו – כי בעד הדגים יגין הים עכ"פ וצריך חכה ותחבולות,

אבל הרמש נלקח ביד ביבשה, וכן יצודם בקלות:

 

(טו) כֻּלֹּה֙ בְּחַכָּ֣ה הֵֽעֲלָ֔ה יְגֹרֵ֣הוּ בְחֶרְמ֔וֹ וְיַאַסְפֵ֖הוּ בְּמִכְמַרְתּ֑וֹ עַל־כֵּ֖ן יִשְׂמַ֥ח וְיָגִֽיל:

מלבי"ם כלה בחכה העלה. החכה בו יצודו הדגים הגדולים, והחרם בו יצודו הדגים הבינונים

ודרך לפרוש חרמים רבים לצוד בם דגים רבים, והמכמורת פורשים על פני המים עצמם

עד שכל הדגים הנכנסים לתוכו אין יכולים לצאת ועי"ז אוספים דגים הרבה בפעם אחד,

ומצייר שתחלה כבש מדינות מיוחדות אחת אחת ובכח גדול כמעלה בחכה,

ואח"כ יגורהו בחרמו, אגר את המדינות הקטנות מהם המפוזרות בקל יותר כאוסף ע"י החרם,

ואח"כ ויאספהו במכמרתו, אסף את כל העמים בשבי כאוסף כל דגי הים הקטנים ע"י המכמורת,

על כן ישמח ויגיל על רוב הצלחתו:

מלבי"ם ביאור המילות חכה, חרם, מכמורת. חכה בה צדים הדג הגדול, כמו תמשוך לויתן בחכה.

וחרם, שוטחים חרמים הרבה בפעם אחד (יחזקאל כ"ו ושם מ"ז).

ומכמורת, הוא כמין רשת שאוסף דגים הרבה בפעם א' (כמ"ש ישעיה י"ט ח'),

ויש הבדל בין יגורהו ובין יאספהו, האוגר מקבץ גרגרים מופרדים א' א', אגרה בקיץ מאכלה, ומושאל אל כל המקבץ אחד אחד,

והאוסף יכניס דברים רבים בפעם אחד מן החוץ אל הפנים, שזה ההבדל בין אסף ובין קבץ:

ישמח ויגיל. הגיל הוא על דבר מתחדש, והשמחה היא תמידית, (כמ"ש יואל ב' כ"א כ"ג) ובכ"מ בתנ"ך,

ר"ל שישמח על מה שכבש כבר ויגיל תמיד על הכבושים החדשים שיעשה בכל עת:

רש"י כלה בחכה העלה – כל האדם זה נבוכדנצר העלה בחכה שלו:יגורהו – לשון אגרה בקציר (משלי י) נהרסו ממגורות (יואל א):

 

(טז) עַל־כֵּן֙ יְזַבֵּ֣חַ לְחֶרְמ֔וֹ וִֽיקַטֵּ֖ר לְמִכְמַרְתּ֑וֹ כִּ֤י בָהֵ֙מָּה֙ שָׁמֵ֣ן חֶלְק֔וֹ וּמַאֲכָל֖וֹ בְּרִאָֽה:

מלבי"ם על כן. נדמה לו שעשה הכל בכחו, ולכן יזבח לחרמו נדמה כדיג שחושב שהחרם והמכמורת הם הנותנים לו פרנסתו ומיחס להם אלהות ומזבח ומקטר להם,

כן מיחס כ"ז לכחו ולכוכב הצלחתו ולהם יזבח ויקטיר,

ובמליצה מציין בזבוח – הריגת גוים רבים, ובקטר – תבערת הערים ושריפתם,

יחריב אנשים וערים כדי שיוכל לצודד גוים אחרים תחתיהם,

כי בהמה (ר"ל בהחרם והמכמורת) שמן חלקו ומאכלו בריאה,

כי יש מאכל בריא שאינו שמן, ומאכל שמן שאינו בריא לגוף, אבל חלקו – שמן ובריא:

מלבי"ם ביאור המילות יזבח, ויקטר. כבר בארתי (הושע ד' י"ג, י"א ב'), כי הזביחה היא העבודה העקרית

והקיטור טפל אל הזביחה,

ומצייר שהחרם הוא העקר שבו מחרים ממלכות והמכמורת שבו אוסף גוים בשבי טפל אליו:

 

(יז) הַ֥עַל כֵּ֖ן יָרִ֣יק חֶרְמ֑וֹ וְתָמִ֛יד לַהֲרֹ֥ג גּוֹיִ֖ם לֹ֥א יַחְמֽוֹל: ס

מלבי"ם העל כן. מסיים תמיהתו, אחר שאתה למשפט שמתו, ושעל ידו יוכר כחך להעניש את הרשעים,

והוא לא כן ידמה רק מיחס הכל אל כחו ומכלה ומאבד רבים, וא"כ הכי העל כן יריק חרמו?

וכי לתכלית זה ראוי שיצוד גוים רבים ושתמיד לא יחמול להרוג גוים?

ומצייר אותו כצייד שמריק ומשליך הדגים הנמצאים בחרמו כדי שיצוד אחרים

כן יריק ויהרוג את השבי והמלקוח שנפל בידו כדי שיצוד גוים אחרים ויושיבם תחתם,

ולכן יהרוג גוים תמיד כדי להושיב אחרים תחתיהם:

מלבי"ם ביאור המילות יריק חרמו, כמו ויהי הם מריקים שקיהם, מריק אותו מן הציד כדי לתת שם ציד אחר:

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “חבקוק פרק ג”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א