חבקוק

חבקוק פרק ב

(א) עַל־מִשְׁמַרְתִּ֣י אֶעֱמֹ֔דָה וְאֶֽתְיַצְּבָ֖ה עַל־מָצ֑וֹר וַאֲצַפֶּ֗ה לִרְאוֹת֙ מַה־יְדַבֶּר־בִּ֔י וּמָ֥ה אָשִׁ֖יב עַל־תּוֹכַחְתִּֽי:

רש"י על משמרתי אעמדה – עג עוגה חבקוק ועמד בתוכה ואמר לא אזוז מכאן עד שאשמע מה ידבר בי על שאלתי זאת, למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע? ומה אשיב אל הבאים להתווכח לפני:

על תוכחתי – שהם מוכיחים אותי בפני שיש להרהר על מדת הדין: תוכחתי – מונאיפרובמנ"ט בלע"ז:

מלבי"ם על משמרתי אעמודה. אחרי שהציע את התפלה והוכוח אשר ערך על הצלחת הרשעים האלה בני בבל, עמד על המשמר מצפה על תשובת ה' שיגיעהו ע"ז,

ויש הבדל בין משמר ובין מצור, המשמר נעשה להיות הגנה על הנשמר, כמו שומרי משמרת בית המלך, משמרת הבית,

והמצור נעשה לכבוש את הדבר שהוא צר עליה, ר"ל כי בדבריו שדבר בסי' הקודם היו שני דברים,

א] מה שהתפלל על ישראל להסיר מעליהם הרעה, ב] מה שהתוכח על הצלחת בבל הרשעים,

ודלתות הכתוב מקבילים – על משמרתי אעמודה ואצפה לראות מה ידבר ה' בי,

על מה שהתפלל על תשועת ישראל ע"ז לא יכול לדבר בדרך ויכוח כי ידע שישראל נתחייבו עונש ע"י מעשיהם הרעים רק בא בדרך תפלה ועמד על המשמר מה ידבר ה' בו,

להודיעהו מתי יהיה אחרית הזעם ועת התשועה, ואתיצבה על מצור לראות מה אשיב על תוכחתי,

על מה שטען על שלות בבל והצלחתם בזה התוכח בדרך ויכוח מדוע דרך רשעים צלחה למה תביט בוגדים למה תראני און,

ובזה התיצב על מצור כלוחם ורוצה לכבוש ולנצח בויכוח שלו, וצפה לראות מה שישיב על תוכחתו וויכוחו, ואמר מה אשיב כי לא היו תלונותיו נגד ה' רק ספר תלונות הדור שהם נושאים ריב ומדון על דרכי ההשגחה (וכמ"ש ויהי ריב ומדון ישא) ושהיא רוצה לדעת תשובה מה ישיב על הויכוח שמתוכח בענין זה:

מלבי"ם ביאור המילות על משמרתי אעמדה, ואתיצבה על מצור. יש הבדל בין עמד ובין נצב,

שעמידה היא רק הפך הישיבה, וההתיצבות היא התחזקות לעמוד על איזה מקום (כמ"ש ישעיה ג' י"ג, כ"א ח'), וע"כ על המצור אמר אתיצבה כי צריך להתחזק נגד המתקומם כנגדו,

ומצייר הוכחו כמצור שצרים על עיר לכבשה כן המתוכח יערך חצי דבריו לנצח בזכותו:

 

(ב) וַיַּעֲנֵ֤נִי ה֙' וַיֹּ֔אמֶר כְּת֣וֹב חָז֔וֹן וּבָאֵ֖ר עַל־הַלֻּח֑וֹת לְמַ֥עַן יָר֖וּץ ק֥וֹרֵא בֽוֹ:

מלבי"ם ויענני ה' כתוב חזון. ה' ענהו והודיעו מפלת בבל ושאחריתם להכרית,

ולא הודיע לו הזמן המוגבל לזה, כי ע"ז נתיחד נביא אחר שיהיה אחריו שהוא ירמיה,

רק הודיעו בחזון את מפלתם, וצוהו שיכתב את החזון על הלוחות ושיבאר אותו, שיבין בו כל אדם,

והיה הבדל בין דבר הנכתב בספר שלא כולם קראו בספרים

ובין דבר הנכתב על הלוחות שיד הכל ממשמשים בה,

וכן צוה שיבאר הדברים ולא יהיה בנבואתו דבר סתום למען ירוץ קורא בו שידעו הכל את פירושו:

מלבי"ם ביאור המילות כתב על הלחות. כמ"ש עתה כתבה על לוח אתם (ישעיה ל' ח') עמש"ש:

רד"ק ויענני, כתב חזון ובאר על הלוחות – הנה ענה לו האל יתברך כי שלות זה הרשע שהיה תמה עליו

לא תעמוד וגם בכלותו שהיה מתגאה על האל יתברך ג"כ לא תעמוד אמר לו זה ברמז

ואמר לו כי זה יהיה אחר זמן לא מיד וזה ראינו כתוב בספר דניאל כי עשה לו האל יתברך דברים

להכחיש דעתו החסרה שהיה נותן כחו לעצמו או לאלוהו

תחילה החלום שהראה לו ולא מצא לו פותר לא על ידי חכמיו ולא על ידי כומריו העכו"ם

אלא על ידי דניאל שגלה לו האל יתברך החלום הסתום ההוא

ודניאל אמר לו החלום והפתרון בשם האל יתברך ובזה חזר לו מדעתו החסרה ונתן הכח והיכולת לאל יתברך וכן בדברי חנניה מישאל ועזריה הודה לאל הכח והיכולת

ועוד בדברי עצמו שהיה מתגאה בהיכלו ופתאום הלכה דעתו ממנו ושב כחיות השדה ודר עמהם שנים עשר חדש

וגמול רעותיו אשר עשה לישראל לא השיב לו לעצמו, כי כבר נתן המלוכה לו ולבנו ולבן בנו,

ומבלשצר בן בנו נפרע על ידי מעשה שהיה מתגאה על האל יתברך ושתה בכלי בית המקדש הוא וכל ביתו גדולים וקטנים וכתיב ביה בליליא אתקטיל בלטשצר מלכא כשדאה

ונהרגו הכשדים וחרבה בבל על ידי כורש ודריוש

והצדיקים מהם שהם ישראל נצולו בתוכם והכריז עליהם כורש שישובו לארצם

והנה ענה לו האל יתברך על הצלחת זה הרשע והמתבונן יתבונן על השאר ויראה כי משפטי האל יתברך ישרים

ומה שענה לו האל על זמן נקמת הרשע שיקח האל יתברך נקמתו ממנו מתי יהיה הוא ברמז אלא שהנביא הבין מתוך החזון מתי יהיה מועדו וקצו

ואמר לו האל יתברך כתוב חזון למועד וגומר רוצה לומר שיכתוב החזון הזה בספר ברמז כמו שהוא:

כי עוד חזון למועד – רוצה לומר שלא נתגלה המועד ואמר לו עוד ובאר על הלוחות שיבאר החזון בביאור על הלוחות לא על הספר:

למען ירוץ קורא בו – בעבור כי שיקרא בו מאנשי דורו שירוץ בו לקראו ולהבינו למען לא יהיו נבוכים בהצלחת זה הרשע

אבל בסתר יכתבהו ברמז כי מה שיכתב בספר יעמוד ימים רבים ובבא החזון יבינוהו אנשי הדור ההוא

שיבינו נקמת אותו רשע הרמוז בספר וכן אמר לישעיהו הנביא אמר בא כתבה על לוח איתם ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון וגומר:

 

(ג) כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה־ל֔וֹ כִּֽי־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר:

רש"י כי עוד חזון למועד – עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל:

ויפח לקץ – ודיבר. שיאמר לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה,

ויפח ל' דבור הוא והרבה יש בספר משלי ועל שם שהדבור אינו אלא רוח היוצא מן הפה קורהו פיח וקורהו רוח כגון וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג):

ולא יכזב אם יתמהמה – לבוא, שיאריך לכם אותו מועד, חכה לו כי לא יאחר אחר השבעים כלום,

ועוד יש לפרש אם יתמהמה הנביא לבא והוא היה ירמיה,

וי"ת כתיבא נבואתא ומפרשא על ספרא דאורייתא תרגם כתב כמו כתיב כבר נרמז (בתורה) אז תרצה הארץ את שבתותיה שבעים שמיטות קלקלו ישראל ולא שמטו וכנגדן גלו ממנה שבעי' שנה

וכן הוא אומר (בדברי הימים בסוף ב') עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאות שבעים שנה

וכן אתה מוצא (ביחזקאל ד) ואני נתתי לך את שני עונם שלש מאות ותשעים יום יום לשנה נתתיו לך

ואומר ואתה שכב לך על צדך השמאלית וגו'.

נמצאת אתה אומר הכעיסו ישראל 390 שנה עד שגלו עשרת השבטים

ושבט יהודה קילקלו 40 שנה

ומשגלו עשרת השבטי' עד חרבות ירושלים הם 22 של מנשה ושאר שנותיו בתשובה

שהרי נאמר בו (מלכים ב כא) ויעש הרע ככל אשר עשה אחאב כמנין שנותיו של אחאב והוא מלך 22 שנה

2 של אמון בנו ו- 11 של יהויקים ו- 11 של צדקיהו הרי 46

ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמשי' לצדקיהו מכל מקום נמצאו ימי קלקולם 436 שנים

שלאחר נבואה זו שהוסיף 6 שנים. 400 שנים עושים 8 יובלות וכל יובל 7 שמטות הרי 56 שמטות

וח' שנים המוקדשות ליובל הרי 64 וב-36 שנה יש 5 שמיטות הרי 69 שנים מקודשות

ושנת יובל זה האחרון נחשב אף הוא במנין שבעונם לא נגמר

וכאן ככה אמר לו הקדוש ברוך הוא לחבקוק כבר כתוב חזון בתורה אבל סתום הוא

הוסיף אתה ובאר על הלוחות כי עוד יתגלה חזון למועד זה:

מלבי"ם כי עוד חזון למועד. הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל,

שע"ז יבא עוד חזון מיוחד ע"י ירמיה, שהוא ראה חזון של המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר

גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל אינו הקץ, ר"ל שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות,

כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש עוד יפח לקץ,

עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר לא יכזב ויופסק כי המועד יכזב,

ר"ל שיופסק אח"ז כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות,

ודניאל הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב רק יהיה תשועה עולמית,

אם יתמהמה – הגם שהקץ האחרון יתמהמה, בכל זה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר,

ר"ל כי יש הבדל בין מתמהמה ובין מתאחר,

שהמאחר יאחר זמן הקבוע ומוגבל, ואם יש לדבר זמן [קבוע לעוד] אלף שנים הגם שמתמהמה

בכ"ז אם בא בעת הקבוע לסוף אלף שנים לא אחר את הזמן הקבוע,

והנה הגאולה האחרונה יש לה שני זמנים זכו אחישנה לא זכו בעתה, והגם שכשלא יזכו יתמהמה,

כי הקץ הקבוע בעתה הוא מוגבל לזמן רחוק מאד,

בכ"ז כשיגיע הזמן המוגבל לא יאחר אותו, ובא יבא הקץ בכל אופן:

מלבי"ם ביאור המילות ויפח. מורה על הדיבור הבלתי נשלם, כי קץ הפלאות לא נאמר לדניאל בפ'י רק ברמז:

יכזב. דבר הפוסק ואינו מתקיים, כמו היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיה ט"ו):

יתמהמה, לא יאחר. האיחור מאחר זמן הקבוע. ויש מאחר ובלתי מתמהמה,

כמו אם נקבע הזמן על שעה אחת והוא בא לשתי שעות,

ויש מתמהמה ובלתי מתאחר, אם נקבע הזמן לאלף שנה ובא בעתה,

וחז"ל קבעו זמן על לאו דלא תאחר האמור בתורה כי לא יצוייר מתאחר רק אם יש זמן קבוע:

 

(ד) הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִחְיֶֽה:

רש"י הנה עופלה – נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע עופלה ל' עזות כמו (מדבר במדבר יד) ויעפילו וכן עופל ובוחן (ישעיה לב):

לא ישרה נפשו בו – אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר לכן יבא עליו הפורענות:

וצדיק באמונתו יחיה – יכניה המלך שעתיד זה להגלותו יעמוד לו צדקו וביום שיושלך זה מקברו ישא אויל מרודך את ראש יהויכין וישם את כסאו מעל לכסא המלכים:

רד"ק הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – אמר מי שלא ישרה נפשו בעצמו ואין לו אמנה באל יתברך גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבא הרע וכזה היא נפש נבוכדנצר ונפש בלשצר בן בנו שנתגאו כנגד האל יתברך:

וצדיק – אבל הצדיק אינו כן כי נפשו שפלה ומפחד תמיד מהאל יתברך

לפיכך יחיה באמונתו באל יתברך וינצל מהרעה שתבא לרשע ואלו הם ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו שנכנעו בגלות ולא עבדו עכו"ם והאמינו באל יתברך וכשכבש כורש בבל ונהרגו הכשדים

ישראל שהיו צדיקים היו באמונתם באל יתברך, ונצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל:

עפלה – ענין גבהות הלב וזדון וכן ויעפילו לעלות אל ראש ההר ורבי אחי רבי משה ז"ל פירש הנה עפלה מן עופל ובחן שהוא מבצר גבוה

אמר מי שלא ישרה נפשו בו עפלה כלומר תשים עצמה בעופל ובחן להשגב שם מפני האויב ולא תשוב לאל ולא תבקש ממנו להצילה אבל הצדיק לא יצטרך להשגב במבצר כי באמונתו יחיה:

מלבי"ם הנה עפלה לא ישרה נפשו בו. מי שנפשו אשר בו לא ישרה,

הנפש ההיא תתפעל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ,

הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ,

כמ"ש ופריצי בני עמך יתנשאו להעמיד חזון ונכשלו, שיעמדו כמה נביאים מזוייפים ויגרמו כמה רעות לישראל, ושיעמדו רבים שיעפילו להעמיד חזון ולחשב קצין וכשלא יבא בזמן הנחשב להם יצאו מן הדת,

אבל וצדיק באמונתו יחיה – הצדיק אשר ישרה נפשו בו, לא תעפל נפשו לחשב קצין ולהעמיד חזון,

רק יחיה באמונתו ויאמין כי יש יום לה' וידום לה' ויתחולל לו:

מלבי"ם ביאור המילות עפלה. שם עופל מורה על מבצר שהוא בנוי במקום גבוה,

ופעל עפל מי שמפציר לעלות מלמקום גבוה הנשגב מכחו, כמו ויעפילו לעלות ההרה,

ופעל עפלה על הנפש, הנפש הבלתי ישרה תתנשא לעלות למעלה ממדרגתה:

 

(ה) וְאַף֙ כִּֽי־הַיַּ֣יִן בּוֹגֵ֔ד גֶּ֥בֶר יָהִ֖יר וְלֹ֣א יִנְוֶ֑ה אֲשֶׁר֩ הִרְחִ֨יב כִּשְׁא֜וֹל נַפְשׁ֗וֹ וְה֤וּא כַמָּ֙וֶת֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔ע וַיֶּאֱסֹ֤ף אֵלָיו֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וַיִּקְבֹּ֥ץ אֵלָ֖יו כָּל־הָעַמִּֽים:

רד"ק ואף כי היין בוגד – שותה היין. וכן לץ היין ר"ל שותה היין ישמח לבם כמו אם שתו יין כלומר כל רשע ישיב לו האל גמולו אם בקרוב אם ברחוק

 כל שכן זה הרשע שותה היין והוא נבוכדנצר שהיה שותה יין מאד ומשתכר לפיכך היה מהיר במעשיו ולא יתבונן מה יעשה והוא היה הורג בלי חמלה והוא היה בוגד באותם שהיו עמו בשלום והיה גבר יהיר כלומר גס רוח:

ולא ינוה – לפיכך לא יעמוד בנוה מלכותו לאורך ימים אלא עד שבעים שנה תכלה מלכותו או אמר ולא ינוה על נבוכדנצר עצמו שיצא מנויהו ומהיכלו כשנטרד מבני אדם והיה עם חיות השדה:

אשר הרחיב כשאול נפשו – כמו שאמר הרחיבה שאול נפשה והוא כמו השאול והמות שיקבלו המתים לרוב ואינם שבעים כמו שאמר שלש הנה לא תשבענה:

מלבי"ם ואף. התחיל להודיע לו החזון של מפלת בבל, שהגם שלא הודיע לו המועד, הודיע לו באיזה אופן יהיה, שידוע שבשנת שלש לבלשאצר עשה לחם רב ולקבל אלפא חמרא שתה,

ובמשתה היין צוה להביא לפניו כלי המקדש ושתה בהם יין הוא ושריו ונשיו, והודו לאליליהם שהם גברה ידם על אלהי ישראל כי אין לו יכולת להוציא כלי מקדשו מידו

(כי מנה אז את הזמן המיועד מפי ירמיה וחשב שעבר הזמן),

ואז שלח ה' מלאכו וכתב על הכותל מנה מנה תקל פרסין, שפתר לו דניאל שעל שחלל קדש ה' ועל שיחס הכח והעצמה לאלילי כסף וזהב, נפרס מלכותו ונתנה למדי ופרס,

ובו בלילה הומת בלשאצר והיה קץ למלכות בבל,

ואחר שרמז זה למעלה במ"ש אז חלף ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, שספר הצלחת מלך בבל, ורשעתו אז שנכנסה בו רוח בבלשאצר ליחס הכח לאלהיו של זהב וכסף, והפסיק בתפלתו וויכוחו עד הנה,

בא החזון ופירש לו הדבר בפרטות, אומר אף כי שחוץ ממה שחלף עליו רוח התנשאות, בגד היין בגבר יהיר, שהיין ששתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש ולשתות בהם,

וע"כ ולא ינוה, לא ישאר עוד בנוהו והיכלו, כי תיכף נהרג והושליך מהיכלו,

עתה יבאר הדבר בפרט, כי הרחיב כשאול נפשו, שהרחיב נפש תאותו כשאול שאינו שבע לעולם לקבל מתים כמ"ש (משלי סי' כז) שאול ואבדון לא תשבענה, והוא עצמו דומה כמות ולא ישבע ג"כ,

ר"ל כי המליצה תדמה את המות שהוא שליח השאול, שהשאול ואבדון הצועק הב הב ישלח את המות להמית נפשות ולהביאם אל השאול, (כמו שתמצא במליצת ישעיה כ"ח ט"ו עיין שם),

עפ"ז ימליץ שנפש תאותו לאכול ולשתות ולאסוף הון ותענוגים שהיא כשאול, תשלח אותו שהוא כמות, להמית נפשות רבות ולהכרית גוים ועמים כבירים, ותאותו לא תשבע לעולם,

וכן הוא לא ישבע מהמִית נפשות, ועי"כ ואסף אליו כל הגוים אשר כבשם במלחמותיו:

מלבי"ם ביאור המילות היין בגד. פעל יוצא, כמו הנה דור בניך בגדתי, היין עושה את הגבר יהיר לבוגד,

או בוגד בגבר יהיר, והוא עומד: ולא ינוה. לא ישכון בנוהו ומשכנו:

ויאסף כל הגוים ויקבץ כל העמים. יש הבדל בין גוים ובין עמים,

שגוים הם הקבוצים הפחותים שאין להם מלך והעמים יש להם מלך (כמ"ש ישעיה א' ג' ובכ"מ),

(ולפעמים יציין בשם גוי גוי גדול יותר משם עם.

ויש הבדל בין אסף ובין קבץ שהמקבץ מקבץ נפזרות והאוסף את המקובץ אל רשותו, כמ"ש ישעיה י"א, מיכה ב' י"ב),

עפ"ז יאמר שגוים הפחותים הם עצמם נתקבצו אליו והוא אספם אל רשותו, ועמים החשובים קבץ אותם בחזקה:

 

(ו) הֲלוֹא־אֵ֣לֶּה כֻלָּ֗ם עָלָיו֙ מָשָׁ֣ל יִשָּׂ֔אוּ וּמְלִיצָ֖ה חִיד֣וֹת ל֑וֹ וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י וּמַכְבִּ֥יד עָלָ֖יו עַבְטִֽיט:

מלבי"ם הלא אלה כולם. כל העמים אשר כבש, עליו משל ישאו, ומליצה חידות לו,

והמשל הזה יש לו מליצה, שהוא פתרון המשל ונאמר בדרך חידה, ומהו המשל?

הוי המרבה לא לו, המשילו עליו משל מאיש שהוא לוה תמיד מעות מאחרים ברבית,

ואינו לוה המעות לצורך עצמו רק לצורך אחרים, והוא מקבל עליו תשלומי המעות וגם לשלם את הרבית, וז"ש המרבה ר"ל שלוה ברבית, לא לו שלא לצורך עצמו,

עד מתי, ר"ל ואין לו גבול בזמן שלוה תמיד ואינו משלם,

ומכביד עליו עבטיט – ר"ל והוא מקבל עליו את העבוט והחוב שהוא מחוייב לשלם את אשר עבט ולוה:

מלבי"ם ביאור המילות משל ומליצה. המליצה היא הנמשל, שהוא מליץ ומסביר כוונת המשל, וכינוי לו ר"ל להמשל: המרבה. פעל משם נשך ותרבית ר"ל נותן רבית, וכן ולא רבית במחיריהם (תהלות מ"ד) ר"ל לא לקחת רבית: עבטיט. מענין והעבטת גוים רבים, ושרשו עבט, ונכפל למ"ד הפעל כמו, סגריר, תכליל, פרחח:

רש"י הלא אלה – אשר אסף אליו לעובדו כולם עליו משל ישאו ומליצה ישאו בפיהם בלשון חידות בשבילו, לו כמו עליו:

ויאמר – האומר את מליצת החידה:

הוי המרבה לא לו – זו היא המליצה חבל על המרבה הון ומלכות ולא לו כי יבאו מלכי מדי ויטלו את הכל:

עד מתי – יהיה הולך ומרבה ואינו אלא מכביד עליו משא עון כעב של טיט עב הוא לשון קורה כבידה

כמו שמצינו במשכנא (דיחזקאל מא) צלעות הבית והעבים, ועב עץ (שם יחזקאל מא):

אבן עזרא הלא – ובדרך מליצה כמו המליץ יליצו לו החידות שהם נסתרות: הוי המרבה לא לו – זהו לרשת משכנות לא לו אמר יפת כי טעם ומכביד עליו כמשוגע שישליך על עצמו הטיט והנגיד אמר שיוסיף לבנות משכן ולא יצילנו ובא מלת עבטיט כדרך כל רבים עמים:

רד"ק ואדוני אבי ז"ל פירש הלא יחשוב זה כי סופו לקבר יהיה זהו עד מתי ומכביד עליו עב טיט על קברו יכבידו טיט עב:

 

(ז) הֲל֣וֹא פֶ֗תַע יָק֙וּמוּ֙ נֹשְׁכֶ֔יךָ וְיִקְצ֖וּ מְזַעְזְעֶ֑יךָ וְהָיִ֥יתָ לִמְשִׁסּ֖וֹת לָֽמוֹ:

רד"ק הלא פתע – הלא חשבת בהתגאותך כי תהיה בקבר ויקומו פתע נושכיך והם התולעים:

ויקצו מזעזעיך – כאלו ישנו ובבואך יקוצו לשלוט בך ולזעזע ולהניע בשרך חתיכות חתיכות:

והיית למשסות למו – שישסו בשרך כן פירש אאז"ל

ויש לפרשו כן כי נושכיך ומזעזעיך אמר בעבור בלשאצר בן בנו שבא על בבל פתאום חיל מלך פרס ונהרג בלטשצר והחריב בבל,

ויש לפרשו עוד כי נאמר דבר זה על שהושלך מקברו כמ"ש בישעיה ואתה השלכת מקברך וגו':

ויקצו – ביו"ד אית"ן לבד והיא מעמדת בגעי' ויו"ד השרש נעלמת מהמכתב:

למשסות – כמו מי נתן למשסה יעקב ענין בזה וכת"י ותהי לעדי להון:

מלבי"ם הלא פתע יקומו נושכיך. הלא יקומו לוקחי הנשך והתרבית ויתבעו ממך תשלומי הנשך שחייבת,

וגם יקצו מזעזעיך הלא יקיצו משנתם הבעלי חובות שיזעזעו אותך לשלם גם הקרן,

וכשלא יהיה לך לשלם והיית למשסות למו, זה הוא הנמשל, ועתה מפרש המליצה ופתרון המשל:

מלבי"ם ביאור המילות נשכיך. מלשון לא תשיך לאחיך: ויקצו. שרשו יקץ, והיו"ד יו"ד האיתן, ויו"ד פ"א הפעל חסר כמו ויצקו על העולה (מ"א י"ח), כ"כ במכלול:

 

(ח) כִּֽי אַתָּ֤ה שַׁלּ֙וֹתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים יְשָׁלּ֖וּךָ כָּל־יֶ֣תֶר עַמִּ֑ים מִדְּמֵ֤י אָדָם֙ וַחֲמַס־אֶ֔רֶץ קִרְיָ֖ה וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ: פ

רש"י שלות גוים רבים – השלכתם ונשלתם ממקומם:     ישלוך כל יתר – פליטת העכו"ם:

מדמי אדם – בנקמת דמי ישראל הקרוי' אדם שנא' (שם יחזקאל לד) אדם אתם:

וחמס ארץ – ארץ ישראל: קריה – היא ירושלים:

מלבי"ם כי אתה שלות גוים רבים. זה הוא ההלואה שנאמרה במשל

ששללת גוים רבים והוא אצלך בהלואה ואתה חייב לשלם את השלל ששללת,

וגם רבית ונשך – וגם היית מרבה לא לו כי השלל ששללת הוא שמור למדי ופרס שהם יקחוהו מידך

ואתה תצטרך לשלם, כי קבלת העבוט עליך,

ישלוך כל יתר עמים, הוא הנמשל של מ"ש הלא פתע יקומו נושכיך,

שכל העמים שיותרו מן הגוים שהרגת הם ישללו אותך,

ושיעור הכתוב ישלוך קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ,

שבעד החוב הגדול שאתה חייב לשלם דמי אדם ששפכת, וחמס ארץ שחמסת וגזלת,

ישלוך כל יתר עמים קריה וכל יושבי בה, ישללו ממך את הקריה שהיא בבל עיר המלוכה וכל יושבי בה,

שהם יהיו לשלל בעד פרעון החוב והרבית של דמי אדם וחמס ארץ:

מלבי"ם ביאור המילות שלות. מגזרת שלל: גוים, עמים. כבר בארתי (פסוק ה') שעמים מציין אלה שי"ל מלך,

כי מדי ופרס ששללוהו היה להם מלכים:

מדמי. המ"ם מ"ם הסבה ע"י ששפכת דם אדם, ומוסב גם על חמס, ומחמס ארץ, ור"ל ישלוך, קריה, ישללו קרית בבל:

 

(ט) ה֗וֹי בֹּצֵ֛עַ בֶּ֥צַע רָ֖ע לְבֵית֑וֹ לָשׂ֤וּם בַּמָּרוֹם֙ קִנּ֔וֹ לְהִנָּצֵ֖ל מִכַּף־רָֽע:

רד"ק הוי בוצע בצע רע לביתו – אוי לנבוכדנצר שהיה בוצע בצע רע וגוזל את העמים בעבור ביתו

כלומר לבנות ביתו בנין נאה וחזק:

לשום במרום קנו – כי בנה מגדל חזק וגבוה להנצל מכף רע

כי חשב להנצל בו אם יקומו הגוים עליו שהיו מבקשים רעתו והוא היה הורס ערי העמים ומביאים העצים והאבנים לבבל לבנות העיר וביתו

וכן התגאה הוא בלכתו בתוך היכלו כמו שכתוב בספר דניאל לקצת ירחין תרי עשר על היכל מלכותו די בבל מהלך הוה ענה נבוכדנצר ואמר הלא דא היא בבל רבתי די אנא בניתה לבית מלכו בתקוף חסני וליקר הדרי:

מלבי"ם הוי בוצע בצע. ר"ל וא"כ הלא הבצע שבצע הוא רע לביתו, שעי"כ יחרב ביתו וממלכתו,

ומפרש שע"י שרוצה לשום במרום קנו, לבצר את מלכות בבל ולהגדילה על כל ממלכות הארץ,

וע"י שרוצה להנצל מכף רע שלא ישלוט אדם בו לקחת מלכותו מידו:

 

(י) יָעַ֥צְתָּ בֹּ֖שֶׁת לְבֵיתֶ֑ךָ קְצוֹת־עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים וְחוֹטֵ֥א נַפְשֶֽׁךָ:

רש"י יעצת בושת לביתך – אשר יעצת לקצות עמים רבים והפסדת עצמך:

קצות – לשון שליפה וקילוף כמו הקצות את הבית (ויקרא יד):

וחוטא נפשך – כמו (משלי כ) מתעבר וחוטא נפשו חוטא לאבד נפשו פורפיי"ט שארמ"א בלע"ז:

רד"ק יעצת בשת לביתך – בזה הענין שבנית הגזלה יעצת בשת

כי כשיבאו האויבים ויהרסו הבנין יהיה בשת לך ולזרעך שיהיה באותו הזמן:

קצות עמים רבים וחוטא נפשך – שאתה היית קוצה וכורת עמים רבים לבנות בניינך והיית חוטא בנפשך

וכן ומתעברו חוטא נפשו חוטא בנפשו קצות מקור מן הקל ומעיינו מן הדגוש מקצה רגלים:

מלבי"ם יעצת. לתכלית זה לשום במרום קנך יעצת בושת לביתך, ומהו העצה?

יעצת קצות עמים רבים וחוטא, שיעצת לקצות ולהחריב גוים רבים, וגם לקצות עמהם חוטא אחד,

ומי הוא החוטא? נפשך! שגם נפשך תקצה עמהם, וגם אתה תספה:

מלבי"ם ביאור המילות קצות. ענין כריתה והוא מקור מהקל, וחוטא שם התואר, קצות חוטא אחד, שהיא נפשך החוטאת:

(יא) כִּי־אֶ֖בֶן מִקִּ֣יר תִּזְעָ֑ק וְכָפִ֖יס מֵעֵ֥ץ יַעֲנֶֽנָּה: (יב) ה֛וֹי בֹּנֶ֥ה עִ֖יר בְּדָמִ֑ים וְכוֹנֵ֥ן קִרְיָ֖ה בְּעַוְלָֽה:

רד"ק כי אבן מקיר תזעק – אמר על דרך משל כלומר כל כך ידועה ונגלה לכל כי בניינך מגזלה

עד שהאבן תזעק מהקיר שהיא בנוייה שם "אני מגזלה":

וכפיס מעץ יעננה – והכפיס מהעץ יענהו לאבן "גם אני מגזלה":

יעננה – ר"ל יענה אותה וכפיס הוא מרהיט קרוי הבתים ונקרא הרהיט גם כן כפיס ופי' מעץ כמו שאמר מקיר כי כמו שתזעק האבן מהקיר שהוא בנין האבנים כן יזעק הכפיס מהקרוי שהוא בנין העצים ויונתן תרגם ושיפא מגו מרישא עני לה ר"ל חתיכה מהקורה שיפא כמו עכו"ם ששיפא כו"ם עכו"ם היא ושפאיה אסורים מריש היא קורה כמו על המריש שבנאו בבירה:

מלבי"ם (יא – יב) כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים. ר"ל שהלא כל אבן ואבן ששמת בקיר הבנין של בבל יזעק מן הקיר ויאמר "הוי בונה עיר בדמים", שבנית עיר בבל בדמים ששפכת,

והמאמרים מקבילים כי אבן מקיר תזעק – הוי בונה עיר בדמים, וכפיס מעץ יעננה – הוי כונן קריה בעוולה, שתחלה בונים את העיר בבנין של אבנים, ואז יצעק כל אבן הוי על שבונה הבנין בדמים ששפך,

ואח"כ מכוננים הקריה, שהוא תקרת הבנין שמניחים בגמר הבנין למעלה שהוא מעצים,

ואז הכפיס יענה להאבן מן העץ שבו מקרה את הקירוי, ויאמר הוי כונן קריה בעוולה,

שגם גמר הבנין הגם שאז כבר חדל לשפך דמים כי כבר כבש את כל העמים,

בכ"ז כנן אותה בעולה משוד וחמס:

מלבי"ם ביאור המילות וכפיס. ת"י ושיפא מגו מרישא, חתיכת עץ: (יב) בנה עיר, וכונן קריה 

בונה הוא תחלת הבנין וכונן מורה על הגמר, תבנה ותכונן עיר סיחון, בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן.

וקריה נקרא ע"ש הקירוי והקריתם לכם ערים, (עמ"ש ישעיה א' כ"ו):

 

(יג) הֲל֣וֹא הִנֵּ֔ה מֵאֵ֖ת ה֣' צְבָא֑וֹת וְיִֽיגְע֤וּ עַמִּים֙ בְּדֵי־אֵ֔שׁ וּלְאֻמִּ֖ים בְּדֵי־רִ֥יק יִעָֽפוּ:

מלבי"ם הלוא הנה מאת ה'. הכפיס יודיע מן העץ כי יצאה הגזרה מאת ה' לשלם לעושה הרעה כרעתו,

וייגעו עמים בדי אש – שיציתו אש בתקרת העיר ובעצים שנתנו שם בעוולה,

וכל העמים ייגעו לכבות את האש ולא יכולו,

והאבן תודיע מן הקיר כי לאומים בדי ריק יעפו – שאח"כ יחריבו בנין החומה עצמה של האבנים,

והלאומים ייעפו להציל את הבנין ויהיה לריק,

וכן אמר (ירמיה ל"ח) חומת בבל הרחבה ערער תתערר ושעריה הגבוהים באש יצתו וייגעו עמים בדי ריק

(ר"ל להציל החומה) ולאומים בדי אש ויעפו (ר"ל להציל השערים והתקרה של עץ):

[רד"ק בדי אש, בדי ריק – הם כמו באש בריק ומלת די נוספת בהם מורה על התמדת הדבר והגדלתו וכן בדי שופר בדי ארבה לרוב:]

מלבי"ם ביאור המילות וייגעו עמים בדי אש ולאמים בדי ריק עפו יש הבדל בין עמים ובין לאומים,

ששם לאום מצייר אומה שיש לה דת מיוחד, ופה מדבר בבחינת הכרת כבוד ה' כמ"ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה',

ויאמר שהעמים ייגעו לכבות האש,

אבל הלאומים בעלי הדת יכירו שהוא מאת ה' וייעפו מעשות דבר באשר ידעו שהוא בדי ריק ולא יועיל,

כי ידעו כבוד ה' שהוא פעל ועשה ועז"א יעפו שמורה שייעפו מלהתיגע ולעשות דבר,

כמ"ש בהבדל בין יעף ובין יגע, שהיגע הוא ממלאכה והיעף הוא בכח החי עצמו שיעף מעצמו (ישעיה ט' מ', כ"ח כ"ט ל' ע"ש),

ובירמיה (נ"א נ"ח) חומת בבל ערער תתערער ושעריה באש יצתו ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש ויעפו, שם דיבר בבחינה אחרת שיתיגעו להציל העיר, שתחלה ייגעו עמים ויהיה בדי ריק כי ערער תתערער,

ואח"כ ייגעו לאומים בעלי דת בבל לכבות האש, ושניהם ייעפו וילאו ולא יוכלו להועיל מאומה:

 

(יד) כִּ֚י תִּמָּלֵ֣א הָאָ֔רֶץ לָדַ֖עַת אֶת־כְּב֣וֹד ה֑' כַּמַּ֖יִם יְכַסּ֥וּ עַל־יָֽם: ס

מלבי"ם כי תמלא. וזה בא ע"י שחלל כלי המקדש וע"י הכתב שכתב המלאך על הכותל והודיע לו אח"כ ע"י דניאל שקצף ה' עליו על שחלל כלי קדשו ושבח לאלהי כסף וזהב, ועי"כ נהרג בלשאצר ונכבשה בבל,

ובזה נודע לכל העמים כבוד ה' וכחו וגבורתו והשגחתו, [ברד"ק הוסיף גם ענין גירוש נ"נ והפיכתו לחיית השדה בעת שהתגאה, כעונש על חרבן ביהמ"ק] וז"ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים,

כי דבר זה נתפרסם למלכי מדי ופרס שצרו אז על עיר בבל והודיעו לכל העמים כבוד ה' ועזוזו:

 

(טו) ה֚וֹי מַשְׁקֵ֣ה רֵעֵ֔הוּ מְסַפֵּ֥חַ חֲמָתְךָ֖ וְאַ֣ף שַׁכֵּ֑ר לְמַ֥עַן הַבִּ֖יט עַל־מְעוֹרֵיהֶֽם:

רש"י משקה רעהו – יין, ובאותה השקאה הוא מספח ואוסף את חמתו עליו ואף משכרהו בחמתו

וכל זה הוא עושה למען הביט על מעוריהם על גלויים, ולראות את ערותם

זה נ"נ שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה כדאמרינן במסכת שבת,

ד"א הוי משקה רעהו בסדר עולם דורשו כלפי בלשצר שהשקה את השרים בכלי בית המקדש ובהם נספחו ונשתכרו בחמתו של הקדוש ברוך הוא ובו בלילה נהרג:

על מעוריהם – להגלות קלונם וראו שונאיהם בניוולם:

מלבי"ם הוי. עתה יספר גוף המעשה, איך בא ענשם ע"י ששתו יין מכלי בהמ"ק,

אמר הוי משקה רעהו, שבלשאצר השקה את רעיו שהם שריו מכלי המקדש,

מספח חמתך – זה מבואר עפמ"ש בירמיה נ"א בחמס אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם, שעת החלו לשתות בכלי המקדש שם להם ה' חימום גדול שנתחממו מאד,

ואח"כ נשתכרו עד שישנו בתרדמת עולם ולא שמעו מהריגת בלשאצר ומבוא חיל פרס ומדי,

והחיל הרגו אותם בשנתם ולא הקיצו עוד,

וז"ש במה שהשקית את שריך הם נספחו* ונתחברו אל חמתך וחומך, עי"ז נתגדל ונתרבה חום* המשתה,

ואף שכר וגם נשתכרו מאד,

למען הביט על מעוריהם – עד שהקיאו את היין מרוב השכרות וכולם ראו קיאתם:

מלבי"ם ביאור המילות רעהו. כמו רעיו, כמו מגן גבוריהו: מספח, ענין חבור, כמו ונספחו על בית יעקב:

וחמתך. מענין בחמם אשית משתיהם, כי חמה חמם, יחם, משתתפים במובנם:

מעוריהם. מענין תשכרי ותתערי, שיוצק מה ששתה, ומקיאו:

 

(טז) שָׂבַ֤עְתָּ קָלוֹן֙ מִכָּב֔וֹד שְׁתֵ֥ה גַם־אַ֖תָּה וְהֵֽעָרֵ֑ל תִּסּ֣וֹב עָלֶ֗יךָ כּ֚וֹס יְמִ֣ין ה֔' וְקִיקָל֖וֹן עַל־כְּבוֹדֶֽךָ:

מלבי"ם שבעת קלון מכבוד. אומר אליו, אתה בלשאצר שָׂבַעְתָ דבר נקלה מן דבר נכבד,

ר"ל מן כלי בית ה' המכובדים שבעת ושתית יין הנקלה והמבוזה,

(כי מה ששתו יין מן הכלים היה הכוונה כדי לבזות הכלים, כי שתית היין הוא דרך גנאי יותר משתית המים כמ"ש בפי' דניאל במש"ש אשתיו חמרא),

לכן שתה גם אתה והערל* – תשתה כוס התרעלה שה' ישקה אותך כוס רעל, ומפרש ממה ישתה רעל?

תסוב עליך כוס ימין ה' כוס התרעלה שיסוב עליך מן ימין ה',

הוא ימין המלאך ופס יד שכתבה על הכותל שלמעלה מן המלך מנא מנא תקל ופרסין,

שמן ימין ה' אשר כתבה עליו הדברים האלה שתה כוס התרעלה,

וקיקלון על כבודך תחת ששתית קלון מכבוד ה' וכלי המקדש, בא קיא וקלון על כבודך:

מלבי"ם ביאור המילות שבעת. בא גם על שביעת השתיה, לשתות מים ולא ישבעו (עמוס ד' ח'),

ואמרו חז"ל ושבעת זו שתיה, שתית קלון מכלי כבוד.

והערל. כמו והרעל, תמלא רעל, כמו כבש כשב: קיקלון, קיא וקלון או ר"ל שתקיא את הקלון על כבודך:

רש"י והערל – ה"א משמשת בתיבה זו בלשון התפעל כמו (דברים לב) האסף אל עמך אף כאן הערל האטם בשממון ובתמהון לב כל ערלה לשון אוטם הוא כמו ערלה אזנם (ירמיה ו) ערלי לב וערלי בשר (יחזקאל מד) וי"ת ואתערטל לשון ערום ועריה (שם יחזקאל מד):

 

(יז) כִּ֣י חֲמַ֤ס לְבָנוֹן֙ יְכַסֶּ֔ךָּ וְשֹׁ֥ד בְּהֵמ֖וֹת יְחִיתַ֑ן מִדְּמֵ֤י אָדָם֙ וַחֲמַס־אֶ֔רֶץ קִרְיָ֖ה וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ: ס

מלבי"ם כי חמס לבנון יכסך. כי החמס שעשית אל הלבנון שהיא הבהמ"ק מה שחללת כלי המקדש,

החמס הזה יכסך בקלון,

ושוד בהמות יחיתן – שיעור הכתוב ושוד בהמות יחיתן קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ,

יען קרא את בהמ"ק בשם לבנון, ציירו במליצתו כיער הלבנון,

כאילו יער הלבנון שלח את החיות [להפרע מ]בבל ויושביה,

וכן ירמיה צייר מפלת בבל בסגנון זה, הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן (ירמיה נ') שדמה חיל פרס ומדי כאריות שבאו מא"י וגאון הירדן לנקום נקמת א"י,

ואת בבל המשיל לצאן (אם לא יסחבום צעירי הצאן) ואמר שזה יהיה דמי אדם ששפכו וחמס ארץ שהחריבו,

וגם תפס שם בהמות לרמוז אל הבהמות שהיו גם בלבנון המליציי שהוא בהמ"ק

שהם הקרבנות שהקריבו שמה ונתנו דמם בכלים אשר חלל עתה,

וכאילו התעוררו בהמות האלה והביאו שוד וחתת על קרית בבל:

מלבי"ם ביאור המילות יחיתן. שרשו תחת והראוי יחיתן ובא הנח תמורת הדגש, ר"ל יחית וישבר אותם,

ומפרש למי, לקריה וכל יושבי בה, ובא הכינוי עם עצם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה (ירמיה ח'):

 

(יח) מָֽה־הוֹעִ֣יל פֶּ֗סֶל כִּ֤י פְסָלוֹ֙ יֹֽצְר֔וֹ מַסֵּכָ֖ה וּמ֣וֹרֶה שָּׁ֑קֶר כִּ֣י בָטַ֞ח יֹצֵ֤ר יִצְרוֹ֙ עָלָ֔יו לַעֲשׂ֖וֹת אֱלִילִ֥ים אִלְּמִֽים: ס

מלבי"ם מה הועיל פסל. עפ"ז מתוכח עמהם על מה ששבחו לאלהי כסף וזהב,

כמ"ש אליו דניאל ועל מארי שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך וגו' ולאלהי כספא ודהבא נחשא פרזלא די לא חזין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה לא הדרת,

אומר ראו נא עתה מה הועיל לכם הפסל אשר שבחת אותו שהוא נצח לאל עליון? הכי הציל אתכם מידו? ובאר גנות הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית,

מצד הפועל – אומר כי פסלו יוצרו הלא הפועל אותו הוא בן אדם שיצר ופסל אותו,

ומצד החומר – אומר מסכה שחומרו ממתכות הנתך ונסך,

ומצד הצורה – אומר שהוא מורה שקר,

ומצד התכלית – אומר כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אלמים,

שיעור הכתוב כי בטח היוצר (מה שבטח) צריך עליו, ר"ל מה שבטח הנוצר על היוצר זה יבטח היוצר על הנוצר, שהנוצר בטח על היוצר שיעשה אליל אלם,

(כי יותר מזה לא יוכל היוצר לעשות כי אינו יכול לתת בו רוח חיים ודבור)

ובטחון זה בעצמו יבטח היוצר להשיג מן הפסל הנוצר שיעשה אותו אליל אלם,

וזה מליצה על בלשאצר שנהרג וסר ממנו רוח החיים ושוכב כאבן דומם כמו האליל אשר עשהו ובטח עליו שאין רוח חיים בקרבו, ומפרש.

מלבי"ם ביאור המילות כי בטח יוצר. פעל בטח נמשך לשנים בטח יוצר [בטח] יצרו,

הפועל נקרא יוצר והפסל הוא יצרו, ור"ל מה שבטח יצרו עליו בטח היוצר ג"כ:

 

(יט) ה֣וֹי אֹמֵ֤ר לָעֵץ֙ הָקִ֔יצָה ע֖וּרִי לְאֶ֣בֶן דּוּמָ֑ם ה֣וּא יוֹרֶ֔ה הִנֵּה־ה֗וּא תָּפוּשׂ֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף וְכָל־ר֖וּחַ אֵ֥ין בְּקִרְבּֽוֹ:

מלבי"ם הוא אומר לעץ הקיצה. המליץ יצייר נשגבות, מצייר את גויית בלשאצר שנהרג

והוא שוכב פגר אלם בלא רוח חיים, ומלובש בבגדי זהב וכסף,

כציור האליל שלו, שהוא ג"כ פגר אלם תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו,

עד שיצייר שהאליל עשה את בלשאצר שעבד אותו להיות דומה אליו,

שיהיה פסל לבוש זהב וכסף בלא רוח חיים,

עפ"ז יאמר הוי! קורא אני, מי שהוא אומר לעץ הקיצה,

ר"ל בלשאצר שעבד את פסל העץ והאבן והיה קורא אליו בתפלתו שיקוץ משנתו ויתעורר לשמוע תפלתו,

הוא יורה – היינו בלשאצר יורה וילמד ויברר כי כנים דברי –

מה שאמרתי שהיוצר ישיג מן הפסל, את אשר השיג הפסל ממנו – שיתהוה ממנו אליל אלם,

כי הלא הוא (בלשאצר) תפוס זהב וכסף שפגרו מלובש בו וכל רוח אין בקרבו כי יצאה נשמתו,

הרי שע"י הבטחון שבטח על הפסל נעשה אליל אלם כמוהו:

מלבי"ם ביאור המילות לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם. התעוררות היא קלה מן היקיצה, ואמר תמיד העירה והקיצה, ר"ל אף הקיצה, ובשלילה אמר בהפך לא יקיצו ולא יעורו משנתם (איוב י"ד),

והעץ שיש בו התעוררות של נפש הצומחת אומר לו הקיצה שהיא פעולת הבע"ח,

והאבן דומם שאין בו שום התעוררות נפשיי אומר לו עורי: הוא יורה. ילמד ויראה אמתת הדבר:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז עמוד ב

דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר, אמר ליה ליהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: קום עליה באמורא. קם, גחין עליה, ולא אמר ליה ולא מידי. פתח ואמר: הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו. 

 

(כ) וַֽה֖' בְּהֵיכַ֣ל קָדְשׁ֑וֹ הַ֥ס מִפָּנָ֖יו כָּל־הָאָֽרֶץ: פ

רד"ק וה' בהיכל קדשו – ואין כן ה' – כי הוא הנותן רוח בכל בשר, ואף על פי שהוא בהיכל קדשו והוא השמים:

הס מפניו כל הארץ – יראו מפניו כל יושבי הארץ כי הוא המשגיח בהם ורואה כל מעשיהם

כמו שאמר משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם:

מלבי"ם וה' אולם ה' אשר בזיתם אותו וחללתם כלי היכל קדשו,

עדיין הוא בהיכל קדשו שהוא הבה"מ ועשה משפט להמחללים כלי היכלו,

הס מפניו כל הארץ כי בזה יכירו כולם כבוד ה' וייראו מפניו, כמ"ש (פס' יד) כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה':


 

Print Friendly, PDF & Email

תגיות

0 תגובות על “חבקוק פרק ג”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א