בס"ד

                                                      

                                                            ספר יהושע פרק ה

א. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְדוָד אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָנו וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

כמובא בפרק הקודם העמים ראו את קריעת הירדן ואחז אותם פחד וחלחלה מפני בנ"י.

ויהי כשמוע וכו' וימס לבבם. יודיענו.

א] שנתקיים מ"ש (ד, כד) למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא.

ב] שלכן לא התירא מלמול אותם בעת ההיא, ולא ירא פן יכו אותם יושבי הארץ בהיותם כואבים:

 

(ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְדוָד אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:

ושוב מול כו' שנית. שכבר מלו אותם ביציאת מצרים קהל גדול יחד, ועתה שנית.

ולמה שנבאר ששבט לוי לא בטלו את המילה לא במצרים ולא במדבר,

אמר שנית כי רק אלה שמלת בראשונה תמול שנית, לא לשבט לוי:

 

בנ"י נימולו במצרים ומאז לא נימולו כל זמן שהיו במדבר מב' סיבות:

1.    ההולך בדרך הוא בחזקת סכנה, ולא ידעו מתי יחנו ומתי יסעו.

2.    כל מ' שנה שהיו במדבר לא נשבה רוח צפונית המסלקת את העננים ומביאה את השמש המועילה לחולה. והטעם– כדי שלא תפזר את ענני הכבוד.

רק שבט לוי נימולו שנא' 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו'.

הטעם שנצטוו על כך עתה:

  1. לפני שעברו את הירדן יכלו לטעון שהמילה תחליש אותם ולא יוכלו להלחם, אולם אחר שראו את הניסים ושניבהלו מהם העמים יכלו לימול בלב שקט.
  2. המילה מאחדת את עם ישראל שלכולם סימן אחד בבשרם, וכשיש אחדות יהיו נוצחים במלחמה.

מעשה בר' תנחום שנשאל ע"י המלך מדוע לא יהיו בנ"י לאחד עם הגויים והשיבו שאנו לא יכולים להיות כמותם שאנו נימולים אולם אתם יכולים להיות כמונו אם תימולו, אמר המלך אתה צודק אולם המנצח את המלך דתו להמית, וזרקו לחיות רעות ולא נגעו בו לרעה. אמר אפיקורוס א' אולי לא היו החיות רעבות? אמר המלך השליכו והתברר שהיו רעבות מאד…

3.   כעת הינם לפני הפסח ולכן עליהם להימול שהרי כל ערל לא יאכל בו.

4.   הארץ הובטחה לבנ"י רק אם ישמרו את מצוות המילה:

 ספר בראשית פרק יז (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:

                   הזכות של ישמעאל על ארץ ישראל בזכות המילה [לעי' הרצאה].

3.    מול שנית שבמצרים היה יהושע המוהל והיה אז בן מ' שנה. וכעת היה בן 96 שנה ובכ"ז מל את ישראל כיוון שיש עיין לחזר אחר מוהל יר"ש וצדיק.

חרבות צוריםולא סכינים ממתכת 1. כיוון שבאבן מתרפאת המילה יותר מהר.

2. ועוד טעם משום שמילה דומה למזבח ואין מעלין על המזבח ברזל המקצר ימי האדם. וכיום אין נזהרים בזה משום שנא' "עשה לך" ולא לדורות.

3. טעם נוסף כדי שיזכרו באברהם אבינו שנא' "הביטו אל צור חוצבתם" אברהם אבינו שהיה כצור שאינו עושה פירות והקב"ה שינה טבעו וברכו ויצאו ממנו בנ"י. ולרמוז להם שלא תהיה המילה קשה עליהם אע"פ שהם מבוגרים, שהרי אברהם נימול בן צ"ט.

4. המלבי"ם מסביר מאחר שאז הזה עליהם ג"כ לטהרם מטומאת מת כמ"ש חז"ל (יבמות עא ב), לכן לא יכול למולם בחרב ברזל שהוא כלי וחרב הרי הוא כחלל ויחזור ויטמא, כמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' ט"מ), לכן מלם בצור שאינו כלי:

 

 (ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:

שעשה גבעה מכל העורלות שחתך וכיסה אותם בעפר כדי לרמז שבנ"י ירבו כעפר הארץ.

וכשבלעם רצה לקלל את בנ"י ראה מצווה זו בנבואה ואמר מי מנה עפר יעקב וגו' מי יכול להעיז ולקלל אומה זו שתקיים מצווה כל כך יקרה.

 

(ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: (ו) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:

 (ד) השאלות (ד – ז) איך יצויר שהיו כל ישראל ערלים כמשמעות הכתובים פה, והלא שבט לוי וכן אותם שהיו פחות מבן עשרים בעת חטאו המרגלים, הם נכנסו לארץ והם היו מולים?

כמובא במדרש אמר ששבט לוי שמרו ברית מילה גם במדבר? –

 

מדוע לא כפו אותם ב"ד של משה להמול, ואם מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, הלא אמרו דהאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'.

ואם מפני שלא ידעו מתי יסעו, מדוע לא הודיע להם משה בזמן שישבו ימים רבים במקום אחד, כי עתה עת להמול?

ועוד דא"כ איך מלו שבט לוי כל אותם הימים?

וכן הכתובים בעצמם מכופלים ומיותרים ולא יתפרשו בלא כובד ודוחק?:

 

נבאר הכתובים אחד לאחד:

(ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

וזה הדבר. ר"ל זה היה הסבה שמל יהושע, ורק לאלה שנולדה בם סבה זאת מל,

ר"ל כי א"א לומר שהיו כולם ערלים, דהא אותם שהיו פחותים מבן כ' בעת שלוח המרגלים, שהיו מולים, נכנסו לארץ,

וכן על שבט לוי לא נגזרה הגזרה, וגם מבואר במדרש (במ"ר ג, ו) ששבט לוי לא בטל את המילה במדבר, כמ"ש (דברים לג, ט) ובריתך ינצורו,

וא"כ לא הוצרך למול רק הבנים שהוקמו תחת אבותם, ר"ל שאבותם מתו במדבר בחטא המרגלים.

 

והטעם, כי האמתלא שהיה לדור הזה לבטל את המילה כתבו המפ' מפני שהיה נעים ונדים בדרך ולא ידעו יום נסיעתם התיראו מלמול מפני סכנת הולד, כמ"ש (נדרים לא ב) אמול ואצא סכנה היא לולד,

וחז"ל (יבמות עב א) אמרו מפני שלא נשבה להם רוח צפונית,

ושבט לוי וכן הצדיקים שביניהם לא שמו לב על חששות אלה ומלו את בניהם,

דאי משום רוח צפונית אמרו בגמ' (שם) דהאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה',

ואי משום חולשא דאורחא היו נשארים (חוץ) [תמוה, וצ"ל תחת הענן וכ"פ בפנים יפות ובבית הלוי שהענן היה נושאם ולא חשו בחולשא דאורחא] לענן עד חיותם, וסמכו על השגחת ה'.

ומשה ע"ה נענש על שלא מל בנו כמ"ש (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון, וצפורה מלה אותו בדרך,

 

רק אלה שלבם לא היה שלם עם ה' חיפשו עלילות ולא מלו בניהם,

וב"ד של משה לא יכלו לכוף אותם ע"ז באשר היה להם אמתלא.

וזה שבאר פה את מי מל ולמה מל –

כי כל העם היוצא ממצרים כל אנשי המלחמה (ר"ל אלה שהיו יותר מבן עשרים) מתו בדרך, וסבת מיתתם היתה בצאתם ממצרים, כי עוד לא הטהרו מטומאת מצרים ודעותם הנפסדות:

 

(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים. וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:

 כל היוצאים היו מולים

(ומהנכנסים מהם לארץ לא מל יהושע את שבט לוי ופחות מבן עשרים):

וכל העם הילודים כו' לא מלו. ר"ל אבותם לא מלו אותם (כי פעל מל בקל הוא תמיד פעל יוצא):

(ו) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְדוָד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדוָד לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדוָד לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

 (ו) כי. ואם תאמר למה לא מלו את בניהם ולמה לא כפו בית דינו של משה אותם על המילה?

על זה אומר: הב"ד לא יכלו לכופם, כי ארבעים שנה הלכו וכו', והיו נעים ונדים תמיד במדבר והיה להם אמתלא לבטל המילה משום חולשא דאורחא.

והגם שאם היו ישרים בלבותם לא היו שמים לב לזאת – כמו ששבט לוי מלו,

 הלא סבת הנעתם במדבר היה עד תום כל הגוי וכו' אשר לא שמעו בקול ה', ובזה מספר לך שלא היו צדיקים ולכן חיפשו אמתלאות להיפטר.

והראיה, אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ, כי ידע שאין זכאים לכך:

 

 (ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:

(ז) ואת בניהם. שנולדו להם במדבר, אשר אותם הקים תחתם, כמ"ש 'וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וכו', אותם מל יהושע כי ערלים היו,

כי אבותם לא מלו אותם בדרך, ר"ל כי היה להם אמתלא בסבת הדרך שנעים ונדים בו.

אבל את שבט לוי ובנים אשר נולדו לאלה שהיו בזמן הגזרה פחותים מבן עשרים שהיו צדיקים

 לא הוצרך יהושע למול:

 

 (ח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם:

(ח) וישבו תחתם. באשר הם חשו עד עתה לסכנת הדרך לא זזו עד שנתרפאו:

 

(ט) וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

(ט) היום גלותי. כי מה שנתרשלו במצות מילה היה מצד כי עוד לא הטהרו מגלולי מצרים, ששם היו ערלים, כמ"ש (לעיל ה) בדרך 'בצאתם ממצרים', והיום גלותי חרפה זו מעליכם,

 והערלה היתה חרפה כמ"ש (בראשית לד, יד) לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו,

ור"ל שנחלתם חרפה זו ממצרים:

 

גלותי חרפת מצרים:

  1. שהיו אומרים להם אתם ערלים כמונו.

הפילוסוף ששאל את ר' אושעיה מדרש רבה בראשית פרשה יא פסקה ו

(ו) פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה א"ל אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון?

א"ל מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח את פאת זקנו?

א"ל מפני שגדל עמו בשטות

א"ל אם כן יסמא את עינו ויקטע את ידיו וישבר את רגליו על ידי שגדלו עמו בשטות

א"ל ולאלין מיליא אתינן אתמהא

א"ל להוציאך חלק אי אפשר אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה כגון החרדל צריך למתוק התורמוסים צריך למתוק החיטין צריכין להטחן אפילו אדם צריך תיקון:

 

  1. ועוד שהיו המצרים שטופים בזנות והמילה מחלישה כח התאווה.
  2. ועוד שהיו המצרים אומרים שלא ינחלו הארץ אלא יסתובבו במדבר לעולם. וכעת שנכנסתם לארץ ומלתם ותכבשוה יוסר מכם חירוף מצרים.

 

  1. ועוד כשיצאו ממצרים אמר להם פרעה ראו כי רעה נגד פניכם כוכב ושמו רעה יפגוש אתכם וישפך מכם דם רב. וכשחטאו ישראל בעגל ורצה ה' להשמידם אמר משה למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו' וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו – בגלל הכוכב ששמו רעה. והפך הקב"ה את דם ההרג לדם מילה שמל יהושע, וזה גלותי חרפת מצרים וכו'.

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל– ע"ש גלותי חרפת מצרים כמ"ש גל מעלי חרפה ובוז.

 

 (י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשֹוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:

(י) ויעשו את הפסח. כי בעוד היו ערלים לא יכלו לעשותו:

 

(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: (יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא:

(יא) השאלות (יא – יב) מה שפירש"י ע"פ דברי חז"ל (קידושין לח א) שאכלו מעבור הארץ היינו מן התבואה החדשה, ממחרת הפסח שהוא טז בניסן אחר הקרבת העומר,

לא יסכים עם הפשט, שמחרת הפסח בכ"מ בתורה הוא ממחרת שחיטת הפסח שהוא יום ט"ו?

ועוד מדוע אמר תחלה 'מעבור הארץ' ואח"כ בפסוק הבא אמר 'מתבואת ארץ'?

וגם יהיה אריכת הלשון, כי לפ"ז הול"ל וישבת המן ממחרת הפסח ויאכלו מצות וקלוי מתבואת ארץ כנען? וגם מ"ש בשנה ההיא אינו מדויק כי הלא כן אכלו מעתה ועד עולם?:

 

ויאכלו מעבור הארץ. לפי הפשט יש הבדל בין עבור ובין תבואה, עבור הוא יבול הארץ משנה שעברה (ונקרא עבור על שעברה הארץ עליה פריה עוד הפעם),

ותבואה היא תבואת השנה ההיא שהביאה הארץ בשנה הזאת.

ומחרת הפסח בכל התורה הוא יום ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח, כמו (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו ב"י,

ופי' שביום ט"ו בניסן אכלו מצות לצאת ידי מצוות היום, וקלוי לפרפראות,

מעבור הארץ, שהוא מתבואה הישנה, כי לא יכלו לאכול מתבואה החדשה מפני שלא נקרב העומר (ואגב יודיע שכל זמן שהיה בידם מן לא אכלו תבואה, רק באותו יום לצורך מצות מצוה ומעט קלוי לפרפרת, וז"ש בעצם היום הזה:

 

 (יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא:

(יב) וישבת המן ממחרת. וע"י שהתחילו לאכל מעבור הארץ נשבת המן ממחרת אותו היום,

ר"ל ביום טז בניסן, ומאחר שלא היה להם מן לאכול, וגם שנקרב העומר,

ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא (מלת בשנה ההיא תואר אל התבואה),

ר"ל שאכלו מן התבואה שגדלה בשנה ההיא ר"ל תבואה החדשה

מדוע אמר ולא היה עוד וגו' והרי כבר אמר ששבת המן?

ללמדנו שלא שבת המן משום שרצו לאכול מתבואת הארץ, אלא אם היה להם מן היו מעדיפים אותו, ורק כשלא היה נאלצו לאכול מתבואת הארץ.

 

פרשיה חדשה – המפגש עם המלאך

(יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: (יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְדוָד עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ:

 (טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְדוָד אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

 

(יג) השאלות (יג – טו) יפלא מאד אם נתגלה האיש אליו בדרך הנבואה עד שידע שזה התגלות מלאך ה', איך הסתפק שיהיה עוזר לצרי ישראל והלא ה' הבטיח לו שיהיה עמו ולא ירפהו ולא יעזבהו?

ואם נתגלה אליו שלא בדרך הנבואה ולא הכיר בו שהוא מלאך ה', א"כ איך הלך אליו יהושע לבדו ולא שלח אחד מאנשיו לשאול אותו על צורך ביאתו?

ואיך יאמר לאיש יחידי הלנו אתה וכו' מה יושיעהו זה?

ואיך השתחוה לו תיכף שאמר אליו כי מלאך הוא אולי מרמה ומצחק בו?

גם מה היה תכלית המראה הזאת בכללה?:

 

ויהי בהיות יהושע ביריחו. כשהלך לכבוש את יריחו והיה סביב ליריחו (וחז"ל אמרו (נדרים נו ב) מכאן לעיבורה של עיר שהיא כעיר, טרם התגלה אליו דבר ה' (כמ"ש ו, ב) ויאמר ה' אל יהושע)

ראה את המלאך שהוא אמצעי תמיד בהגעת הנבואה אל הנביא,

א] בדמות איש,

ב] שראה שאוחז חרב שלופה בידו,

ג] ראה שעומד לנגדו.

והנה יהושע הכיר שהוא מלאך, שכן היו מכירים המלאך הנראה אליהם בחזון,

וגם ידע מדוע התגלה בחרב שלופה, שזה מורה שהנבואה הבאה תהיה מעניני מלחמת יריחו שיכבשוה בחרב,

אולם לא ידע מדוע עמד לנגדו?

כי אם בא ללכת בראשם להלחם עם האויב צריך להיות פניו נגד האויב לא נגד ישראל!

והנה העזר האלהי שיגיע אל ישראל במלחמתם יתכן בשתי אפשרויות:

א] עזר מעט, בענין שהם יצטרכו להלחם בחרבם ובקשתם והשם יחזקם ויאמצם בל ירך לבבם ויתן להם כח לעשות חיל.

ב] עזר גדול, בענין שהם לא יצטרכו להלחם כלל רק ה' ילחם להם והם ירדפו לפשט את החללים.

 

ואם היה יהושע רואה פני המלאך נגד האויב היה יודע כי יעשה להם תשועה רבה שהוא בעצמו ילחם בעבורם נגד האויב,

אבל ע"י שראה פניו נגד יהושע חשב כי לא בא להלחם עם האויב רק לחזק ידי ישראל הלוחמים,

וזה משענה קטנה, וזה ששאל לו הלנו אתה,

ר"ל אם באת רק לנו בעבורנו לחזקנו שנלחם אנחנו, אם לצרינו, או אם באת להלחם עם צרינו?:

 

(יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְדוָד עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ:

(יד) ויאמר לא. השיב אל תסתפק בזה, כי באמת אני שר צבא ה', ר"ל לא באתי יחידי רק יש ויש אתי רבבות מחנות צבא עליונים היוצאים להלחם עם האויב ואני שר הצבא ההולך בראשם,

ומה שראיתני עומד ופני נגדך הוא מצד כי עתה באתי בפעם הראשונה,

כי עוד לא נשקה המלחמה רק באתי להודיעך איזה ענין נבואיי, ולכן נפל על פניו בשראה כי דבר לו אליו ושאל מה אדוני מדבר אל עבדו:

 

היה זה המלאך מיכאל שבא להוכיחו.

מגילה דף ג.

ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו [וגו'] וישתחו… והיכי עביד הכי והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא? שאני התם דאמר ליה כי אני שר צבא ה'. ודלמא משקרי? גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה [ואף שהיו עסוקים כל אותו היום מ"מ בלילה היה לכם ללמוד, שהרי התורה היא המגינה ומצילה!]  אמר לו על איזה מהן באת? [הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ- האם  באת בגלל ביטול התורה ציווה לנו- או משום הקורבנות שמגינין עלינו מצרינו?] אמר לו עתה באתי [על תלמוד התורה באתי] מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק מלמד שלן בעומקה של הלכה ואמר רב שמואל בר אוניא גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין שנאמר עתה באתי!

ולכן ניגלה אליו המלאך עם חרב שלופה בידו לומר לך שהתורה הרי היא כחרב פפיות להנצל מהאויבים.

ועד הסבר לשליחת המלאך, שה' אמר למשה הנה מלאכי ילך לפניך ומרע"ה התפלל אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה– והקב"ה נענה לו וליוה אותם בעצמו.

ועתה חזר אותו  מלאך ע"מ לעוזרם בכיבוש יריחו.

ורצה יהושוע לדחותו ושאלו הלנו אתה אם לצרינו, האם באת לעוזרנו שלא יהרגונו– הרי ה' ישמרנו, ואם להרוג צרינו- הרי גם זה מאיתו ית' כמ"ש וצרתי את צורריך וגו' אז למה באת?

אמר לו המלאך אל תדחני כפי שדחני משה שאז עדיין לא באתי, אולם עתה כבר באתי ואם תדחני הבזיון גדול. ועוד שמשה רבך גדול היה כוחו לדחותי משא"כ אתה. ועוד שחרבי שלופה בידי! ואז קיבלו יהושע 'מה אדוני דובר אל עבדו' הכל אקבל.

 

 (טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְדוָד אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

(טו) ויאמר וגו' של נעלך. ר"ל מהר יגלה דבר ה' אליך, וצריך שתפשוט בגדי החומר מעליך, להיות מוכן אל הנבואה אשר באתי להגיעה אליך ולהכינך אל קבלת השפע הנבואיית. וחז"ל אמרו (ב"ר צז, ג) עתה באתי אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, כי בין נבואת משה ובין נפלאותיו היו שלא ע"י אמצעי מלאך או שליח כנודע:

אמר לו המלאך אין לך לדאוג כיצד תכבוש את יריחו מאחר שהשכינה עמך והנה המקום שאתה עומד עליו מקום קודש הוא מקדושת השכינה ולכן של נעלך מעל רגליך.

 

ואמר נעל בלשון יחיד ולא כמו אצל משה נעליך כיוון שנעל רומזת לגשמיות ומשה נזקק להתפשטות גמורה מן הגשמיות כדי שיוכל לדבר עם ה' בכל שעה ולכן נאסר באשה, ואילו יהושע אינו זקוק עד כדי כך.

נעל מסמלת גשמיות – ולכן הרואה שנטלו ממנו נעליו בחלום מסמל הדבר מיתה רח"ל.

וכן ביוה"כ נדמים למלאכים ולכן לא נועלים מנעלים.

ולכן ביבמה היא חולצת את המנעל של היבם ומסמלת בזה שבכך נחלצה הנשמה של הנפטר מן הגוף.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יהושע פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א