בס"ד

                                                       יהושע ח

א.   וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ:

מדוע לקחו צבא כ"כ גדול?

קח עמך את כל עם – צוה לעשות כל ההכנות והתחבולות האלו להטעות הגוים, למען שהגוים יחשבו שכל נצחונם הוא בעבור רוב העם והתחבולות, ולא יד ה' עשתה זאת,

והמטרה שהגוים יראו את זה ויאספו כולם יחד להיות גם המה עם רב להלחם כנגד ישראל, ולהמתיק עצה ותחבולות ברוב יועצים,

ובזה יהיה טובה לישראל כי את כולם יכו כאחד מבלי יצטרכו ללכת מעיר לעיר להכות בם:

 מלבי"ם קח עמך את כל עם המלחמה – לא מקצתם כבראשונה וקום עלה אתה בראשם.

 נתתי בידך את מלך העי ואת עמו בתחלה, כי הם יצאו מן העיר,

ואח"כ תכבוש את עירו ואת ארצו – ע"י האורב:

יש להבין מדוע יהושע ירא והרי הסירו החרם?

מצודות דוד אל תירא – לפי שכבר נפלו בזה המקום, היה ירא לגשת עוד, לזה אמר לו 'אל תירא'.

בנוהג שבעולם שאם אדם נכווה ברותחין הוא נזהר אף בפושרין.

ועוד סיבה מדוע יהושע ירא,  שחשש שמא אע"פ שנתכפר להם מ"מ אינו דומה חולה שהחלים לבריא מעיקרו.

וכן מובא בשע"ת

(1) ספר שערי תשובה השער הראשון – אות מב

וְעוֹד יִתְפַּלֵּל בַּעַל – הַתְּשׁוּבָה אֶל הַשֵּׁם לִמְחוֹת כָּעָב פְּשָׁעָיו וְכֶעָנָן חַטֹּאתָיו, וְשֶׁיַּחְפּוֹץ בּוֹ וְיִרְצֵהוּ וְיֵעָתֶר לוֹ כַּאֲשֶׁר אִם לֹא חָטָא, כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי אֱלִיהוּא עַל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה אַחֲרֵי הַיִּסּוּרִים (שם לג, כו) יֶעְתַּר אֶל – אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ, כִּי יִתָּכֵן לִהְיוֹת הֶעָוֹן נִסְלַח וְנִפְדָּה מִן הַיִּסּוּרִים וּמִכָּל גְזֵרָה וְאֵין לַשֵּׁם חֵפֶץ בּוֹ, וּמִנְחָה לֹא יִרְצֶה מִיָּדוֹ. וְתַאֲוַת הַצַּדִּיקִים מִן הַהַצְלָחוֹת, לְהָפֵק רָצוֹן מֵהַשֵּׁם וְשֶׁיַּחְפּוֹץ בָּהֶם. וּרְצוֹנוֹ, הַחַיִּים הַקַּיָּמִים וְהָאֲמִתִּיִּים וְהָאוֹר הַגָּדוֹל הַכּוֹלֵל כָּל הַנְּעִימוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל, ו) חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. וְנֶאֱמַר (שם פ, כ) יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה,

ולכן מבקשים בתפילה ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו וכו'

עוד הסבר מדוע צריך היה לקחת את כל העם:

היות ובאמת הייתה העיר קשה לכיבוש כיוון שהייתה במקום גבוה, ובפעם הקודמת ה' החשיך עיניהם בגלל חטא עכן.

וכעת ה' הרגיעו שנתן בידו את העי ואת מלכה- שהוריד השר של העי ומסרו בידו.

ועוד טעם א"ל ליקח עמו עם רב משום כבודו של יהושע שמי רואה אותו יוצא ואינו יוצא.

והבטיחו שכאן תיפול העי לידיהם שלא כדרך הטבע, שתחילה יפול המלך, ואח"כ העיר.

שנאמר: נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ:

 

(ב) וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ רַק שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם שִׂים לְךָ אֹרֵב לָעִיר מֵאַחֲרֶיהָ:

רש"י תבוזו לכם – ואל תחרימו השלל עוד:

מלבי"ם ועשית – לשרוף העיר ולהרוג כולם, רק שללהשאז ביריחו נתנו לאוצר ה',

ובהמתה – שאז ביריחו החרים אותם – עתה תבוזו לכם,

כי פה לא יהיה הכבוש כולו נסיי כמו שהיתה נפילת חומת יריחו שלכן הקדישו השלל,

רק יהיה ע"י תחבולת מלחמה, ולכן שים לך ארב לעיר:

 

(ג) וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה:

מלבי"ם ויקם כמו שצוהו ה', א) הוא בראשם, ב) וכל עם המלחמה. ג) ויבחר – לקיים מ"ש שים לך ארב.

 וישלחם לילה – זה הי' שני ימים לפני הכבוש כמו שיתבאר הטעם בפסוק ט':

 

(ד) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר אַל תַּרְחִיקוּ מִן הָעִיר מְאֹד וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים:

מלבי"ם ראו אתם ארבים לעיר – ר"ל כי נמצא כמה מיני אורבים, כאשר תראה במעשה דאבימלך (שופטים ט'),

שאורבים על אנשי העיר להכותם ולשלול שללם [ע"ש במלבי"ם שמאריך בדוגמאות].

אלה אינם אורבים על העיר עצמה רק על אנשי העיר,

לכן אמר ראו אתם אורבים לעיר – ר"ל לעיר עצמה לא על אנשי העיר

ומסיבות אלה תארבו – א) מאחרי העיר – ב) ואל תרחיקו מן העיר מאד

ג) והייתם כולכם נכונים

שלא תהיו קרובים מדי שאז ירגישו בכם, ולא רחוקים מדי שלא תוכלו לראותם יוצאים מהעיר.

ועוד הזהירם שלא יסיחו דעתם באכילה ושינה אלא יהיו בהיכון.

 

(ה) וַאֲנִי וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל הָעִיר וְהָיָה כִּי יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם:

מלבי"ם ואני – אהיה עם היוצאים אל שדה המערכה. לא כפעם הראשונה שיצאו בלעדיו.

 יצאו לקראתנו כאשר בראשנה – ר"ל אחר שבראשונה יצאו לקראתנו, כ"ש שיצאו עתה [-שיש להם בטחון עצמי אחר שנצחו אותנו]:

 

(ו) וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן הָעִיר כִּי יֹאמְרוּ נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם:

רש"י התיקנו אותם – לשון תיק, שנוציאם מתיק העיר [אגב, הערוך מסביר את המילה 'תיקו' הכתובה בגמ' מלשון 'תיק' שהדבר נתון בתיק וסגור ללא אפשרות בירור].

ויש לפותרו לשון נתיקה, כמו (ירמיהו יב ג): התיקם כצאן לטבחה: וכ"כ הרד"ק

מלבי"ם השאלות: מה טעם "כי יאמרו כי נסים הם", וכפל "ונסנו לפניהם"?

(ו) כי יאמרו – ר"ל בוודאי לא ירגישו כי אנו נסים בעורמה,

כי יתלו אחר שנסנו בראשונה נמוג לבבנו מפניהם ולכן אנו נסים עתה שנית,

ונסנו – ואנחנו נהיה נסים והולכים גם כשיהיו מופרדים מן העיר עד נעתיקם אל המדבר,

כדי שיהיה להאורב עת להצית העיר ולהסגיר לפניהם הצד הדרומי כמו שיתבאר,

 

(ז) וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָעִיר וּנְתָנָהּ ה’ אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם:

מלבי"ם ואתם תקומו – מהאורב – ממקום המארב, בעוד שאנו נסים, כאשר תראו את סימן הכידון.

מדגיש יהושע שלא תחשבו שאתם הכובשים אלא ה' הוא שנתנה לפניכם.

 

(ח) וְהָיָה כְּתָפְשְׂכֶם אֶת הָעִיר תַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ כִּדְבַר ה’ תַּעֲשֹוּ רְאוּ צִוִּיתִי אֶתְכֶם:

כדבר ה' – שצוה לשרפה כמו שכתוב למעלה (פסוק ב): ועשית לה כאשר עשית ליריחו.

מלבי"ם ראו צויתי אתכם – ר"ל שלא תאמרו אחר שהתיר ה' לבוז שללה, כמ"ש רק שללה ובהמתה תבוזו לכם,

ומחמת כן תקדימו להציל השלל טרם תשרפו העיר, לכן אמר ראו כי צויתי אתכם, ומלמדכם כונת דבר ה':

שלא תאמרו אם נשרוף את כל הערים היכן נגור? שמה' הוא הציווי.

 

(ט) וַיִּשְׁלָחֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיֵּלְכוּ אֶל הַמַּאְרָב וַיֵּשְׁבוּ בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעָי וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם:

מלבי"ם השאלות: למה שלח האורב הראשון שְנֵי ימים קודם לאורב השני? – כמובא להלן בפסוק (יב) וַיִּקַּח כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעִיר:

ומי היה האורב השני ששם, ופשטות הכתוב מורה שהיה ג"כ ממערב לעיר,

ושם הלא עמד האורב הראשון ולא ידענו לאיזה ענין נצרך השני?

איך אפשר שישבו ממערב לעיר ולא פגשו בם אנשי בית אל שבאו לעזרת עי מן המערב?

– וישלחם, הטעם ששלח את האורב הזה שני ימים קודם יום המלחמה, כי עַם המלחמה חנו מצפון לעי, מול פתח העיר,

והאורב עמד רחוק מהעי בצד דרומית מערבית כמו שיתבאר,

ולהגיע לשם מבלי שירגיש אדם בלכתם היו צריכים להקיף דרך רחוק כמה פרסאות מן העיר בשדות ומדבריות בל יתראו,

וישבו בין בית אל ובין העי, – לא הסתובבו שם הנה והנה, רק ישבו נסתרים בהחבא.

 בין בית אל ובין העי – א"א לאמר שישבו בצד מערב העיר בשטח שבין בית אל ובין העי, דא"כ איך לא ראום אנשי בית אל שבאו לעזרת העי? כמ"ש [פסוק יז]

ועוד הא האורב הזה ישב מאחרי העיר כמ"ש [פסוק ד' ופי"ד] ואחורי העיר הוא הצד הדרומי, שהיות ששער העי היה בצד צפון כי שם חנו המחנה כמ"ש [פי"א] ממילא אחרי העיר הוא בדרום, [וכיצד כתב כאן הפסוק שישב האורב בים- הוא מערב?]

וע"כ כי האורב ישב בצד הדרום מערבי שמצד שנמשך לצד דרום היה אחרי העיר ומצד שנמשך למערב ג"כ היה למערב העיר,

ולכן לא פגעו בם אנשי בית אל שהלכו ביושר כי האורב הי' להם מן הצד, וילן – להיות מוכן ליום מחר:

ישבו בין בית אל ובין העי שגם אברהם בנה בדיוק שם מזבח והזכירו זכותו שתעזרם, ואותיות המארב- אברהם.

ויהושע לן עמם משום עמו אנכי בצרה, שעל האדם לשתף עצמו בצרת הכלל.

המעשה בח"ח שלא ישן על מטתו בעת המלחמה.

המעשה ברב מבריסק שלא דר בביתו לאחר השריפה הגדולה אל בעזרה בביהכ"נ עד שכולם יסתדרו בבתיהם.

 

(י) וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּפְקֹד אֶת הָעָם וַיַּעַל הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הָעָם הָעָי:

מלבי"ם ויפקד הוא היה שר צבא הפוקד ומצביא את העם בפעם ההיא.

 ויעל – כפי שני התנאים שא"ל ה',

א] הוא בראשם: וכפרש"י כמו שאמר לו המקום, אם הוא עובר לפניהם עוברין, ואם לאו אין עוברין:

אע"פ שמנה אותם מתחילה מ"מ מנה אותם שוב משום הירא ורך הלבב כו' שישובו לביתם

 

(יא) וְכָל הָעָם הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ עָלוּ וַיִּגְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ נֶגֶד הָעִיר וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי וְהַגַּי בֵּינָיו וּבֵין הָעָי:

מלבי"ם וכל העם עלו, ויבואו נגד העיר – פתח שער העיר היה בצפון ולכן חנו מצפון לעי,

והגי – עמק היה מפסיק ביניהם ובין המדינה:

וישבו במקום גבוה שעד שירדו הללו מן העי אנו נספיק בנתיים לברוח ולא יקרבו אלינו.

 

(יב) וַיִּקַּח כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי מִיָּם לָעִיר:

מלבי"ם ויקח כחמשת אלפים איש – היה הבדל גדול בין אורב זה ובין האורב הראשון,

כי האורב הראשון עמד ברוח דרומית מערבית רחוק מן העיר (הגם שלא היה רחוק מאד כמ"ש אל תרחיקו מאד),

והיה נחבא מבני העיר [כנ"ל פסוק ט'] [מפני שהיה בדרום, מקום שאנשי בית אל עוברים דרכו לסייע לאנשי העי]

לא כן אורב זה עמד אצל המחנה שעמדה מצפון לעיר [ששם היה פתח העיר] רק שנמשך לצד מערבי,

עד שעמד המחנה בצד צפון עם האורב שיצא מצדה לצד מערב כמין דל"ת הפוכה,

לכן קרא לאורב הזה בפסוק שאח"ז בשם עקבו, המעקב הוא המסבב שתכלית המעקב הזה היה לסבב את האויב משתי צדדיו, כדרך המלחמה,

ואורב זה לא נחבא כלל כי אנשי העי ראוהו כי היה אצל המחנה קרוב לעיר, וז"ש:

 

(יג) וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת כָּל הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר וְאֶת עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק:

רש"י מביא בשם חז"ל שלן בעומקה של הלכה.

הרד"ק מבאר שהלך הוא ואחרים עמו בתוך העמק שהמחנה שם לראות שומרי המחנה אם הם ערים או ישנים פן יצאו אנשי העי פתאום עליהם והכום:

 

מלבי"ם וישימו העם – ר"ל שהכינו לתפוש את העיר את המחנה אשר מצפון,

ואת עקבו שהם החמשת אלפים שהעמידו לסבב את האויב שעמדו אצל המחנה ממערב לעיר ברוח צפונית מערבית,

נמצא עמדה המחנה שתי שורות שורה בצפון ושורה יוצאת אצלה מה' אלפים איש בצד מערב כזה וזה היה בגלוי לפני אנשי העי,

ותראה אח"כ התחבולה הגדולה שעשה בסדר הזה:

 וילך יהושע – ר"ל הגם שביום חנו לפני העמק, בלילה התחיל יהושע ואנשיו ללכת בתוך העמק שהיה בין המחנה ובין העי

כדי שיראו אותם אנשי העי שמתקרבים אל העיר, וז"ש:

 

(יד) וַיְהִי כִּרְאוֹת מֶלֶךְ הָעַי וַיְמַהֲרוּ וַיַּשְׁכִּימוּ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמּוֹעֵד לִפְנֵי הָעֲרָבָה וְהוּא לֹא יָדַע כִּי אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר:

רש"י למועד – לזמן היום שנועצו יחד מאתמול, באותה שעה נצא, שהיו מנחשים ומעוננים [שהשעה ההיא מוצלחת…]:

מלבי"ם ויהי כראות – כאשר ראה מלך העי שהתקרבו והלכו בעמק, וימהרו וישכימו ויצאו לקראת ישראל –

ולא המתינו עד שיעלו מן העמק ויתקרבו עד לפני השער כמו בפעם הראשון, אחר שגם בפעם הראשון הכום במורד היינו בהעמק הזה חשבו שגם עתה יכום שמה,

למועד – יהושע קבע זמן מוגבל עם האורב ששלח לפני שני ימים, כי ביום השלישי בשעה פלונית ישים על העיר

למען יהיו מוכנים אז, ובמועד הזה החלה המלחמה,

מלך העי יוצא לפני הערבה – היא ערבות יריחו שהיתה במזרח, כי אחר שמחנה ישראל עמדו כמין ג"ם בצד צפון ומערב לא היה אפשר להם להתקרב לצד ההוא לבל יהיו מוקפים משתי רוחות והוכרחו לנטות אל הקרן המקביל כנגדו לצד המזרח,

ויהושע הבין כי בהכרח יתיצבו שם ושם ילכדם בחכמתו כמו שיתבאר,

והוא לא ידע כי אורב לו מאחרי העיר – שהגם שראה את האורב שהיה לפני העיר ונשמר מפניו לנטות לצד מזרח לא ידע מן האורב הראשון של שלשים אלף שעמד מאחרי העיר:

תחילה וישכימו אנשי העיר, ואח"כ הוא וכל עמו למועד?

אחז"ל שהיה מלך העי בקי באצטגנינות וידע לכוין השעה שינצח בה ע"פ הכוכבים, ולכן חֶלק מהעם שלח תחילה, ואלו הוא וחילו יצאו בשעה המדויקת ע"פ הכוכבים.

 וע"פ חכמת הכוכבים ידע שעליו להשאר בסמיכות לעיר אולם לא ידע שאורב לו מחוץ לעיר על אף הכוכבים כי ה' בלבל כל חכמתו בשביל ישראל.

עד כאן אמצע

(טו) וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר:

מלבי"ם וינגעו – עשו א"ע כאילו המה מנוגעים, וי"ל שהוא מבנין התפעל כמו אל תיטמאו בכל אלה להראב"ע ומורה על הפעולה המדומה כמו מתעשר מתרושש,

וינוסו דרך המדבר – הוא מדברה בית און הנזכר (לקמן י"ח י"ב) שהיה בין יריחו ובין בית אל נגד העי בצד הצפוני,

(כי עי היה אצל בית און, למעלה ז' ב') נמצא חזרו מחנה ישראל לאחוריהם לצד צפון ביושר ג"כ כמין ד' הפוכה:

 

(טז) וַיִּזָּעֲקוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בָּעַי לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַיִּנָּתְקוּ מִן הָעִיר:

(טז-יז) ויזעקו – ואז גם העם שנשארו בעיר לשמרה רדפו אחריהם, וגם אנשי בית אל והעיר עזבו פתוחה:

רד"ק ויזעקו – נתקבצו לרדוף אחריהם ולפי שהקבוץ ואסיפת העם הוא על ידי זעקה לפי' נאמר בזה הלשון:

 

(יז) וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ בָּעַי וּבֵית אֵל אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַזְבוּ אֶת הָעִיר פְּתוּחָה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל:

י"א שהשאירו העיר פתוחה מרוב בטחונם בכוחם

וי"א כדי שאם יתהפך המצב יוכלו לנוס בחזרה העירה מבלי עכוב ויסגרוה.

 

 (יח) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר:

(יח-יט) בכידון – לסימן אל האורב שעמדו ברוח דרומית מערבית [30.000] ומשם לכדו העיר:

נטיית הכידון להורות על הכנעת השר של מעלה של העי.

ועוד שכן דרך הנלחמים שא' מחזיק הדגל וכשלוחמים רואים אותו הם מתעודדים ומתאמצים, וכשרואים שמורידו מבינים שהשר שלהם נפל ופותחים בנסיגה.

 

(יט) וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ כִּנְטוֹת יָדוֹ וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ וַיְמַהֲרוּ וַיַּצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ:

האורב הגדול קם על העי והאורב הקטן קם על בית אל.

 

(כ) וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה, וְהָעָם הַנָּס הַמִּדְבָּר נֶהְפַּךְ אֶל הָרוֹדֵף: (כא) וִיהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי לָכַד הָאֹרֵב אֶת הָעִיר וְכִי עָלָה עֲשַׁן הָעִיר וַיָּשֻׁבוּ וַיַּכּוּ אֶת אַנְשֵׁי הָעָי:

רש"י ידים – כח.

רד"ק ומצודות ציון ידים – מקום, כמו (שמואל ב יח יח): יד אבשלום:

ידים- השר שלהם הוא המסייעם והנותן להם ידים להצליח בקרב, וכשנפל – ממילא תש כוחם, והנרדפים הפכו לרודפים.

 

 מלבי"ם יפלא איך היו לישראל בתווך, הלא לא היו מוקפים רק מצד צפון ומצד דרום, ועדיין היו יכולים לברוח לצד מזרח או לצד מערב?:

(כ) ויפנו וכו' ולא היה בהם ידים – וכו' תחלה בעת נטה יהושע ידו בכידון עמדו הבורחים ופנו פניהם נגד ישראל,

והאויב נבהל כי ראה עשן העיר מאחריו והמחנה לפניו, ועמדו נבהלים מבלי יודעים מה לעשות,

ואחר זמן מה כששיער יהושע כי יספיק האורב שכבר נכנס לעיר לצאת מן העיר על מנת לסגור את האויב בל יפלט לו פליט,

וישובו – רק אז התחיל להכות את אנשי העיר:

 

(כב) וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר לִקְרָאתָם וַיִּהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה וַיַּכּוּ אוֹתָם עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וּפָלִיט:

מלבי"ם ואלה – ואז יצאו – האורב לקראתם – כי הם רצו לנוס חזרה אל העיר,

ויהיו לישראל בתוך – נמצא עתה היו מוקפים מכל ארבע רוחותם כי מחנה יהושע הקיפה אותם מצד צפון ומצד מערב כמין ג"ם,

והאורב בא כנגדם מצד דרום, וצד מזרח הפתוח היה נגד יריחו שכבר היה תחת ממשלת ישראל,

ובזה תראה חכמת יהושע כי זה היסוד בתכסיסי מלחמה להקיף את האויב מכל עבריו:

 

(כג) וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּפְשׂוּ חָי וַיַּקְרִבוּ אֹתוֹ אֶל יְהוֹשֻׁעַ:

ועשה ה' להם נס שתפשו המלך שבד"כ זו משימה קשה שיש עליו שמירה מיוחדת, והוא גם היה גיבור חיל.

 

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת כָּל ישְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי חֶרֶב עַד תֻּמָּם וַיָּשֻׁובוּ כָל יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי חָרֶב:

(כה) וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָי: 

 (כו) וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל ישְׁבֵי הָעָי:

יהושע החזיק בכידון כמו שעשה משה עם מטהו בעת מלחמת עמלק, וחשש שאם יוריד הכידון יראו בזה אות רע ויפלו לפני אויביהם.

והיה זה בנס כיוון שאין בכח אנוש להחזיק הכידון כ"כ הרבה זמן.

והכידון הוא הרֹמח כפי שת"י, ובא לרמז לענ"ד שכעת אין בהם עוד חר"ם וראויים לנס.

 

(כז) רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה’ אֲשֶׁר צִוָּה אֶת יְהוֹשֻׁעַ:

כדבר ה'- לשם המצווה שציוה ה' ולא מתוך תאוות הממון.

(כח) וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

בשעה שהעם אסף השלל עסק יהושע במצוה של שריפת העי,

כמשה בביזת הים שהתעסק בארון יוסף.

ולא נתנה יהושע לחרם כיריחו, כיוון שממילא לא הייתה במקום כ"כ טוב ולא היה חשש שירצו לבנותה.

 

(כט) וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת נִבְלָתוֹ מִן הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

התליה לנקום דם ישראל השפוך, ולמען יראו ויראו.

והסיר נבלתו מהעץ – רד"ק כמו שכתוב לא תלין נבלתו על העץ, ועל כל הנתלה בארץ ישראל מצות הכתוב:

 

(ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל:

מלבי"ם  השאלות: במצוה הזאת יש שלש שיטות לחכמינו ז"ל, וכולם קשים להסכימם עם פשט הכתובים,

כי באשר צותה התורה (פ' תבא) שביום עברם את הירדן יקימו אבנים וישידו אותם בשיד ויבנו מהם מזבח ויכתבו עליהם את דברי התורה,

ובספר יהושע נז' בסי' ד' שהקים האבנים בגלגל, ופה נזכר שבנה המזבח בהר עיבל?

לכן יש דעה אחת (משנה סתמית בסוטה דף ל"ב) כי בו ביום שעבר את הירדן באו להר עיבל ובנו מזבח, וכתבו התורה על האבנים וקפלו את הסיד, וחזרו בו ביום ולנו בגלגל, ועל זאת הרבה האברבנאל שאלות.

א) שא"כ היה מעשה נסים ללכת ולשוב ששים מיל ביום א' ולכתוב ביום ההוא כל דברי התורה ולבנות המזבח, ולמה לא הזכירו הכתובים נסים האלה?

 ב) מדוע לא נזכר ספור זה במקומו?.

 

(הדעה השנית)

הוא בירושלמי (שם) דעת ר"א ששני גבשושית היו אצל גלגל, שקראו לאחד בשם הר גריזים ולשני בשם הר עיבל,

וגם ע"ז יפלא מדוע לא כתב מעשה זו במקומו בפרט במקום שנוכל לטעות שעשה שלא כתורה שצותה שבנין המזבח וכתיבת התורה יהיה תיכף ביום עברם?

 

(הדעה הג')

בסנהדרין (דף מ"ד) אמר רב שילא א"ל ה' ליהושע קום לך אתה גרמת לך, אני אמרתי והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות ואתם רחקתם ששים מיל?

בתר דנפק אוקי רב אמורא עליה ודריש כאשר צוה ה' את משה כן עשה יהושע,

[רש"י: כן עשה יהושע – מקרא כתוב כן, ולא יפה דרש ר' שילא שיהושע שינה].

לפ"ז לדעת רב שילא היה מעשה זו ימים אחרי העברת הירדן ומיושבים כל הקושיות,

רק שיקשה איך עבר יהושע על דברי משה?,

ויפלא איך יישב רב את הקושי על כך שיהושע שינה במה שדרש 'כאשר צוה וכו' כן עשה יהושע' והלא לא כן עשה, והו"ל לבאר דבריו שהיה נס כדעה א' או גבשושית בגלגל כדעה ב'?:

לכן מבאר המלבי"ם

 אז יבנה – כפי הפשט עשה מעשה זאת אחר מלחמת העי, וכפי סדר הכתובים.

 והנה בתורה אמר (דברים כ"ז-ב) "והיה ביום אשר תעברו את הירדן וכו' והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך, וכו'" וממשיך ואומר:

(דברים כ"ז-ד) "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בסיד ובנית שם מזבח לה' אלקיך מזבח אבנים וכו' והעלית עליו עולות וכו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת",

ויש להבין מדוע כפל הציווי מהקמת האבנים ושוד אותם בשיד ומכתיבת דברי התורה שני פעמים?

ובתחלה אמר ביום אשר תעברו ואח"כ אמר והיה בעברכם,

בתחלה אמר והקמות לך ולא באר שיקימום בהר עיבל ואחר כך אמר שיהיו בהר עיבל?

מדוע אמר וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך שמלת בעברך מיותר?

 

וכפי זה מבואר שהם שני צויים בשני זמנינו מחולפים, תחלה אמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות,

הוא צווי א' שנצטוו לעשות באותו יום שיעברו את הירדן ולא יאחרו,

וכן עשה יהושע שהקים אבנים גדולות בגלגל באותו יום כנזכר (למעלה ד' ח' ושם כ') והיו לאות ולזכרון אל הנס שנעשה להם בירדן,

ואמר להם ושדת וכו' וכתבת וכו' בעברך, ר"ל ואח"כ בעברך [לא ביום עברך רק בעברך]

ימים אחר שתעבור תעשה מצוה אחרת באבנים האלה שתשוד אותם בשיד ותכתוב עליהם את דברי התורה,

 

ויען שזה בא דרך אגב קצר, ואח"כ באר המצוה השנית איך יעשוה וז"ש שמה שאמרתי וכתבת וכו' בעברך, כן תנהוג למעשה:

והיה בעברכם את הירדן (ר"ל איזה ימים אח"ז, כי פה לא אמר ביום עברכם) אז תקימו את האבנים הללו בהר עיבל, שתקחו את אותן האבנים עצמן מן המקום שהקמותם במלון ותקים אותם בהר עיבל ושם תקיים המצוה השנית ופרטיה,

לשוד אותם בשיד ולבנות מהם מזבח ולכתוב עליהם את דברי התורה ושיהי' כתובה באר היטב,

ולפ"ז לא הפיל יהושע דבר ממצות רבו, כי מ"ש תחלה ביום אשר תעברו מוסב רק על הקמת האבנים, ולא על סיודם

ומ"ש ושדת וכתבת, ר"ל שיהיו האבנים ראוים לכך שתוכל לכתוב עליהם את התורה בעברך שהוא אח"כ.

ופירושנו עולה עם דעת ר' שילא בסנהדרין שספור זה הי' אחר מלחמת עי

וכדעת רב שדרש שיהושע לא שינה מדברי משה, וכיון [ר"ל וכוונת דבריו היא] למה שכתבנו [ולא כדברי תוס' שם]:

 

(לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת משֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה’ וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים:

מלבי"ם כאשר צוה משה – ר"ל ששד אותם בשיד ושהיה המזבח מן האבנים שהקים במלון כמו שצוה משה

ור"ל שצוה בספר דברים שמתיחס למשה,

ככתוב בספר תורת משה – מוסב למטה שהיו אבנים שלמות שזה נזכר גם בספר תורת משה ר"ל בסדר ואלה שמות סוף פ' יתרו:

החידוש שהיה כאן נס שהאבנים שהוציאו מן הירדן היו שלימות ולא נגע בהן ברזל והיו ראויות למזבח.

והטעם שנאסר ברזל ע"ג המזבח

שהברזל מקצר ימי האדם ואלו המזבח מאריך.

2. הברזל מחלקו של עשיו שנאמר לו על חרבך תחיה.

ולכן נהוג להסיר הסכינים בעת שמברכים ברהמ"ז שהשלחן דומה למזבח.

 

(לב) וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י ויכתב שם על האבנים – הן הנה האבנים האמורים למעלה, לאחר מעשה זה קפלו הסיד מעליהם והביאום הגלגל:

 רד"ק את משנה תורת משה – מן ושננתם לבניך אף על פי שאינו משרשו ופירושו לשון התורה ופירושה על דרך כלל

וכתב רבינו סעדיה ז"ל כי כתבו בהם מספר המצות כמו שהן כתובות בהלכות ובאזהרות

ויפה אמר כי לא יתכן שכתבו בהן כל התורה רק הצורך דרך כלל

ונחלקו רבותינו ז"ל מהם אמרו על גבי האבנים כתבוה ואחר כך שדו אותם בשיד,

ומהם אמרו מתחלה שדו את האבנים וכתבו התורה על גבי השיד

ואמרו כי בשבעים לשון כתבו אותם דברי התורה כמו שנאמר בתורה באר היטב כדי שיבינו אותם כל עם ולשון שיראו אותם:

 מצודות דוד משנה תורת משה – ספר 'אלה הדברים' קרוי 'משנה תורה', כי בו נאמר שנית מה שנאמר בארבעת הספרים שלפניה:

 

(לג) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה’ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:

רש"י לברך את העם ישראל בראשונהלהקדים ברכות לקללות, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה:

מלבי"ם לברך את העם – כפי דעת הראב"ע בפי' התורה, היו ששה שבטים שבהר גריזים אומרים הברכות [ברוך האיש אשר לא יעשה פסל וכו']

ואחר כך וששה שבהר עיבל אומרים הקללות, [ארור האיש וכו']

והלוים שעמדו למטה אמרו רק הארורים הכתובים שמה,

וכן כתוב בפסוקים: אלה יעמדו לברך וכו' ואלה יעמדו על הקללה וכו' וענו הלוים,

לכן אמר שישראל עמדו נגד הכהנים הלוים (שהלוים פתחו בארור ולא הוצרך להודיע זה פה כי נודע כי כתורה עשו)

ושעור הכתוב "ישראל לברך את העם בראשונה" – ישראל – הקדימו את הברכה בראשונה, ואח"כ הקללה, שלא כ'לוים' שפתחו בקללה,

ומלת ישראל קאי על המברך ושעורו לברך את העם היו ישראל בראשונה, (דלפי' המפרשים זרה פה ה"א הידיעה של העם וגם מוזר לאמר עם ישראל)

 

(לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה:

מלבי"ם ואחרי כן קרא – הברכות והארורים שבפ' כי תבוא, " [דברים כח(טו] וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: (טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה כו': זה קרא יהושע בעצמו:

 

(לה) לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם:

רד"ק לא היה דבר – נראה מהפסוק כי אחר שקראו הלוים הברכה והקללה פתח יהושע וקרא באזניהם כל המצות מצות עשה ומצות לא תעשה:

ואמר ההולך שהיו מתגיירין מן האומות בכל מסעיהם מפני הנפלאות אשר היו שומעים ורואים:

מלבי"ם לא היה דבר – כל המצות עשה ול"ת:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                  

 

 

 

מזרח

 

צפון

 

דרום

 

אליפסה: העם
ויהושע
אליפסה: האורב
5,000
אליפסה: האורב
30,000
תיבת טקסט: בית אל

מערב

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יהושע פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א