ספר יהושע פרק טו

[א] וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן:

[ב] וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה:

הכתוב מציין במדויק מיקום כל חלק כדי שלא תתעוררנה מחלוקות בתקופה מאוחרת יותר.

 

(ג) וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה:

(ג) ויצא. (כמ"ש) [כל מקום] שנאמר ויצא, יצא חוט המודד ונלוז מקו הישר אל הצד,

לפנים או לחוץ.

וכל מקום שנאמר ונסב, הסיב שתי רוחות כמין דל"ת.

וכל מקום שנאמר ותאר, הסיב איזה מקום סביב בג' רוחות ושב אל הקו הישר כבתחלה.

… וכלל – שכל מקום שאומר והיו תוצאותיו הוא או שכלה שם המיצר, או שכלה שם הנליזה, שעד המקום הזה היה החוט נלוז מקו הישר ועתה שב אל ישרו,

 

(ד) וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב:

(ה) וּגְבוּל קֵדְמָה יָם הַמֶּלַח עַד קְצֵה הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן:

(ו) וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חָגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן:

 (ז) וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל עֵין רֹגֵל:

(ח) וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה:

(ט) וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים:

(י) וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה:

(יא) וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה:

(יב) וּגְבוּל יָם הַיָּמָּה הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה גְּבוּל בְּנֵי יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם:

(יג) וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה אֶל פִּי ה’ לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן:

(יג) אל פי ה'. בכל מקום כתוב על פי ה',

לבד פה ולקמן (יז, ד) בחלק בנות צלפחד, ולקמן (כא ג) בערי הלוים כתוב אל פי ה',

באשר בכל אלה כבר היה הצווי מקודם ע"י משה ואינה צווי חדשה, משא"כ בצווי חדשה כתיב תמיד על פי ה':

כאן מלמדנו על נס נוסף שנעשה, שכיוון שחברון מגיעה לכלב דאגו משמים שלא יגור במרוחק משבטו וזכו שבטו בנחלה בסמיכות אליו.

 

(יד) וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימָן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק:

עשה ה' נס לכלב והוריש יחידי את שלשת בני הענק וברחו מפניו.

(יד) וירש. זה היה בחיי יהושע.

 

(טו) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר:

שלא רצה להשאיר גויים בסביבתו שלא שלא יבואו מאוחר יותר על ישראל.

בלשה"ק נקראה קרי"ס ובלעז דביר. והטעם לשמה לפי שאוירה רוחני וכל יושביה יודעי ספר.

ועוד ששם התכנסו תמיד המלכים להתיעצויות והעלו דבריהם על ספר לפרסמם.

 

(טז) וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה:

יפיה של עכסה היה רב ביותר שכל הרואה אותה היה כועס על אשתו שאינה יפה כמותה.

חז"ל דרשו שנשתכחו ג"א הלכות בימי משה ואמר כלב שמי שישיבם יזכה בבתי.

מדוע לא השיבם יהושע?

1. השכחה מקורה בענש ליהושע על שמץ גאוה שהייתה בו באמרו למשה שיודע הכל ואינו זקוק לעוד הסברים.

2. יהושע היה עוסק במלחמות ולא היה פנוי לעסוק בתורה כמותו.

3. יהושע היה נביא ואין נביא רשאי לחדש הלכה ע"פ נבואה ולא היו מקבלין ממנו.

 

(יז) וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה:

כתב בספר ערבי נחל – דרוש שני לפרשת שלח

וקשה: 1.  למה בכל מקום שהלכו לא היה קשה להם לכבוש, ודביר היה קשה להם עד שהוצרך כלב לומר אשר יכה כו'?

2. ושם דביר לפנים קרית ספר, מאי נפקא מינה איך שמה היה מתחלה?

3. 'אשר יכה את קרית ספר', היה לו לומר אשר יכה את דביר ולמה יזכור שמה הראשון? [בפשוטו נראה לומר כי כותב הספר כתב זאת ובימי כלב היה עדיין נקרא קרית ספר, ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחלה קרית ספר כדי שיובן מה שאמר כלב אשר יכה את קרית ספר, כך הוא הפשוט, וכהאי גוונא בשמואל (שמ"א ט', ט) לנביא היום יקרא לפנים הרואה, שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר איזה בית הרואה כן נ"ל והדרשה תידרש.]

4. אשר יכה ולכדה כפל לשון?

 5. ורז"ל אמרו (תמורה ט"ז ע"א) קרית ספר אלו ג"א הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל מפלפולו, וזה תמוה יותר שבארו רז"ל להוציא המקרא לגמרי מפשוטו?

 

ואמר כי הענין כך הוא, כי מה שכבשו ישראל את הארץ שלא כדרך הטבע, היינו לפי שהתורה היא דפוס העולם ובתורה נברא העולם, וארץ ישראל אדוקה בתורה, וכל חלק ממנה שואב חיותו מחלק התורה המתיחס אליה, וכאשר קבלו ישראל התורה וקיימוה, נמצא כל חיות ארץ ישראל היה בידם, לזאת כבשוה בלי עמל ויגיעה.

והנה נודע, כי שם כל דבר הוא החיות והפנימיות של אותו דבר, כי 'נפש חיה הוא שמו'. וזהו שאמר הכתוב, כי כשהגיעו אל יושבי דביר ושם דביר 'לפנים' דייקא [מלשון פנימיות],

ר"ל השם של דביר, החיות והפנימיות שלה הוא 'קרית ספר', וארז"ל אלו ג"א הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שזהו היה החיות של אותו המחוז,

ממילא בהגיעם לשם תשש כחם ולא יכלו לכבוש בהיות לא היה בידם החיות של אותו מחוז,

לכן אמר כלב אשר 'יכה את קרית ספר' דהיינו שיחזיר ההלכות מפלפולו, וממילא 'ולכדה' שילכוד העיר אח"כ ונתתי לו כו' וילכדה עתניאל כו' כמאמר רז"ל שהחזיר ההלכות מפלפולו, ואז לכד המחוז ההוא. עכ"ד החכם ושפתים ישק:

 

(יח) וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ:

שחששה שלא יהיה לה ממה להתפרנס כיוון שבעלה מתמיד בתורה ולא ידאג לה. וריחם עליה אביה ונתן לה שדה, אולם השדה הייתה יבשה ולא ראויה ולכך צנחה מעל החמור לאות צער.

(יט) וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת:

ונתן לה אביה שתי מעיינות מים להשקות השדה.

ומבואר במדרש 'ארץ הנגב נתתני' בית שמנוגב מכל טובה, 'ונתתה לי גלת מים' אדם שאין בו אלא תורה בלבד,

'ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות' (שם), כאומר לה: מי שהוא דר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות? והרי הוא מובטח שהקב"ה יעזרו!

 

כתב הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ע

[ו] עתניאל בן קנז הוא נחשון בן עמינדב, ועל שקידש שם שמים שירד בנחשול של ים, כך ירד עתניאל עתה בפלפולו של ים התורה, והחזיר שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה רבינו עליו השלום.

1.  נחשו"ן אותיות חננ"ו ש', וגם קח ממלת עתני-אל אותיות א"ל, הרי חננו אל ש', ונשאר אותיות תנ"י [461] גימטריא עם הכולל הלכות    [461], הרי חננ"ו אל ש' הלכות, נשאר אות ע' של עתניאל, כלומר החזירם בעין השכל.

2. [ז] ועכסה היא גלגול צפרה אשת משה,

3. דכתיב 'וירכבם על החמור' [והיא נפלה מעל החמור]

4. ונקראת 'עכסה' שהיא 'עכס' ארס הנחש, שרצה הנחש לבלוע בנה ובעלה, כבולעה כך פולטה.

5. [והייתה יפ"ת ביותר, כך גם ציפורה כונתה כושית פרש"י על רוב יופיה. נלע"ד]

6. ותסיתהו לשאול מאת אביה [וגו'] גלת עליות ואת גלת תחתיות, כי הואיל וצפרה דמשה רבינו עליו השלום בעלה הראשון פירש הימנה מרוב קדושתו ורוחניותו, ועתה היתה מתרעמת בחושבה הואיל ובעלה תלמיד חכם ג"כ, פן יקרה לה כבראשונה, ולא יזדווג עמה.

וזהו 'ארץ הנגב נתתני', כלומר ממית עצמו על דברי תורה ואינו מטפל בעסק ביתו, וכמעשה דעירובין דר' אדא בר מתנה הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו ינוקי דידך מאי אעביד להו, אמר לה מי שלימו קורמי באגמא?

 והיתה מתפללת לאביה שבשמים כי לא יפרוש ממנה כמו שעשה בעלה הראשון,

וזה ותסיתהו לשאול צד עברות שבה, שרוצה אשה בקב ותפלות מעשרה קבין ופרישות, וזה ונתתה לי גלת מים [שיהיה גם גשמי כשם שהמים מרמזין על החומר].

 ויתן לה את גלת עליות ואת גלת תחתיות, כי גם עתה מעניני העולם הזה לא יניח ידו ויתן חלק לזה ולזה, כי היתה מתרעמת כי נתן לה בעל שכולו רוחני ולא היה נפנה לעניני העולם הזה, והיא רצתה כן נותן לה ברכה זה וזה שיהיה גם רוחני וגם גשמי.

 

ורב אדא בר מתנה הוא עתניאל, ואשתו עכסה, ולתיקון ההוא שדרשה גשמיות וממון כעת בגלגול הנוכחי עניים היו. [שם אות א]

 

 (לב) כל ערים עשרים ותשע. ובפרטן אתה מוצא ל"ח. וכתבו המפרשים כי אלה תשעה היתירות נטלו בני שמעון מחלקו של יהודה, ונזכר בנחלת שמעון, באר שבע מולדה חצר שועל ועצם ואלתולד וחרמה וצקלג ועין ורמון.

ולא נחה דעתי בזה, א] שלא תמצא ל"ח רק אם תפרש מ"ש וחצור חדתה וקריות חצרון הוא חצור הם ד' ערים, ובאמת מ"ש (פסוק כה) חצרון היא חצור, א"כ עיר אחת היא כמו מ"ש (פסוק מט) וקרית סנה הוא דביר, (ופ' מט) קרית בעל היא קרית יערים. ועוד לא אבין מ"ש חצרון היא חצור והלא כבר חשב חצור (בפ' כג). ועוד שמה שחשב בנחלת שמעון (יט ג) בלה היא בעלה. ובתול (שם, ד), היא כסיל. וכן מ"ש (שם, ו) בית לבאות ושרוחן, הוא לבאות ושלחים הנזכר פה, כי בשמות הערים ואנשים יתחלף המבטא כנודע למעיין בחלופים הנמצאים בס' דברי הימים. וכפי שהבנתי מדברי חז"ל נראה שקינה ודמונה ועדעדה היא עיר אחת, שהעיר הראשיית היה שמה קינה, ומגרשי העיר היו שמם דמונה ועדעדה. וכן צקלג ומדמנה וסנסנה ג"כ עיר אחת, הראשיית היה שמה צקלג, ומגרשיה היו שמם מדמנה וסנסנה. וכן מ"ש וחצור חדתה וקריות חצרון הוא חצור, אינו בחשבון כי זה פירוש על חצור, ר"ל שכל אלה שהם חצור חדתה ר"ל חצר החדשה וקריות חצור והם בכלל חצור, ונתן סימן זה מפני שהיה עוד חצור בנפתלי (לקמן יט, לו. והוא הנזכר למעלה סי' יא), וכן לבאות ושלחים שחשבו המפרשים לשנים הם אחת, כמו שהוכחתי זאת בנחלת בני שמעון שלבאות ושרוחן שנזכר שם הם אחת, עיי"ש. ולפ"ז הם רק כ"ט ערים לא יותר. ובזה תבין דברי הגמרא המופלאים (גיטין ז ב) א"ל רב הונא בר נתן לרב אשי מאי דכתיב קינה ודמונה ועדעדה, א"ל מתוותא דא"י קא חשיב, א"ל אטו אנא לא ידענא דמתמוותא דא"י קא חשיב, אלא רב גביהה מארגוזא אמר בה טעמא כל מי שי"ל קנאה על חברו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין. א"ל אלא צקלג ומדמנה וסנסנה ה"נ, א"ל אי הוה רב גביהה מארגוזא הכא הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חלזאה אמר בה הכי כל מי שי"ל צעקת לגימא על חברו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין, ע"כ. ואם תחרוש בעגלתי תמצא חדתם. כי הם ידעו כי קינה ודמונה ועדעדה הם עיר אחת ואפרכותיה, ורצו לבקש טעם מדוע חשב פה מחוזות ומגרשי עיר קינה שאינם בחשבון הערים מה שלא עשה כן בשום מקום, וזה שהשיב רב הונא בר נתן לרב אשי שאמר ליה מתוותא דא"י קא חשיב (ר"ל שחשיב הערים הקטנים גם כן) אטו אנא לא ידענא וכו', ר"ל הלא בכ"ז צריך טעם מדוע יחשב פה הערים הקטנים שאינם במספר. רק רב גביהה אמר ביה טעם, כי הדור ההוא היה שגור בפיהם שם עיר קינה עם מחוזותיה לסימן ואסמכתא אל דברי מוסר, ולכן הזכיר עיר קינה כפי שהיו רגילים להזכירה עם מחוזותיה לזכר המוסר שציינו בה לזכרון. וע"ז שאל הלא גם צקלג ומדמנה וסנסנה חשיב ג"כ עיר ומחוזותיה, וצריך ג"כ טעם מדוע הזכיר המחוזות, עד שבא רב אחא ואמר הציון של דברי מוסר שהיה להם גם בזכר עיר צקלג ומחוזותיה:

 (סג) וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֹא יָכְלו בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

לא יכלו? והרי ה' נלחם להם! אלא היו מוגבלים משום השבועה שנשבע אאע"ה לאבימלך שלא יפגע בו ובבנו ובנכדו, וניניו עדיין היו קיימים.

ועשו ב' ע"ז בדמות ב' בנ"א א' עוור וא' פיסח כנגד יצחק ויעקב וכתבו עליהם נוסח הברית.

ויש מבארים שבאמת לא היה בהם כח לכבוש את המגדל מפני שהיה מבוצר מאוד וה' לא רצה לתתו בידיהם משום שרצה שדוד המלך הראשון הנצחי של על ישראל יכבשנה שתהיה לו לכבוד ותפארת.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יהושע פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א