בס"ד

                                    יהושע י'

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ וְכִי הִשְׁלִימוּ ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם:

מלבי"ם השאלות: הלא כבר אמר לעיל (יהושע ט א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: (ב) וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד:

הרי  נתקבצו כל המלכים להלחם, וא"כ היו חמשה אלה מכללם ולמה עתה באו רק חמשה אלה?

למעלה (שם) אמר "ויתקבצו" ופה אמר "ויאספו", ובפסוק וא"ו כי "נקבצו אלינו":

 

(א) ויהי כשמוע – הנה למעלה (ריש סי' ט') ספר שנתקבצו כל המלכים להלחם עם ישראל, וכעת מספר שה' הניא מחשבותם והטיל מהומה ביניהם באופן שכעת לא באו כולם כאחת,

כי יושבי גבעון שגם מלכם היה עם הועד של המלכים הנזכר (כי שם נז' החוי) פרשו מהם והתיעצו להשלים עם ישראל,

ועי"כ עלה חמת חמשה המלכים הנזכרים פה ויעלו להלחם עם גבעון [על כך שהשלימו עם ישראל והרסו להם את התכנית…]

ונפלו בידי יהושע בהיותם נפרדים מן הקבוץ הנ"ל בסי' הקודם,

 

ומה הביא עורר אותם להלחם?

כי לכד – א) שמעו כי לכד יהושע לעי ע"י ערמה ותחבולות מלחמה וזה חזק לבבו לקבץ את רעיו ולהלחם אחר שכחם תלוי רק בערמה ותחבולה,

ב) שמע כי כאשר עשה ליריחו – כו' כן עשה לעי – ר"ל שאם היה מחרים רק את יריחו לבד, לא היו כל כך מקפידים מפני שזה מנהג כל כובשי ארצות להחרים העיר הראשונה להטיל מוראו,

אבל אחר שהחרים גם את העי, מבואר שדעתו להחרים את כולם וזה עורר לבבם לבל יחרישו.

ג) וכי השלימו יושבי גבעון – ובזה הביאו מורך בלב כולם כי יאמרו אם גבעון יראה מהלחם איך נעמיד אנחנו?

ד) ויהיו בקרבם – ואחר שישראל קבלו אותם  חשש המלכים שעתה ימצאו רבים שישלימו עם ישראל ויהיו למס כדי שיחיו אותם.

וגם שבמה שישבו בקרבם מצאו ישראל ערי מושב אשר יספיקו להם צדה ומזון ומחסה ומסתור:

רד"ק אדני צדק – כל מלכי ירושלים היו נקראים בזמן ההוא מלכי צדק או אדני צדק כמו שנאמר ומלכי צדק מלך שלם הוא ירושלם [כמו שהיה שם מלכי מצרים פרעה]

כמו שכתוב ויהי בשלם סכו ונקראו כן בעבור ירושלם שהוא מקום צדק:

מקור השם ירושלים –

מנחת שי – בבראשית רבה פר' נ"ו אברהם קרא אותה יראה, שם קרא אותה שלם. והקב"ה קרא אותה "ירושלם".

וכתב בעל יפה תואר שם סי' ט"ז דאע"ג דקרינן ירושלים הוא חסר יו"ד לסבה זו כמ"ש התוספת בפ"ב דתעניות (דף ט"ז. בד"ה הר) וירו במקום יראה שהן אותה גמטריא.

 

(ב) וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי וְכָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים:

מלבי"ם וייראו מאד – כי כולם יקחו ראיה מגבעון,

כי עיר גדולה גבעון – ר"ל,

א) שהיא גדולה באיכות שהיא בחשיבות והנהגה כאחת ערי הממלכה

ב) היא גדולה בכמות יותר מן העי,

ג) בגבורה כי כל אנשיה גבורים:

ועוד הפריע לו שאנשי גבעון עשו שלום עם ישראל מכמה סיבות:

<![if !supportLists]>א.     <![endif]>הפריע לו שלא הניחם יהושע במקומם אלא פינה אותם מעריהם.

<![if !supportLists]>ב.     <![endif]>הגבעונים השלימו שלא מדעת מלכם, ומרדו בו, וחשש מלך י-ם ששאר העמים ימרדו ג"כ במלכיהם.

<![if !supportLists]>ג.      <![endif]>גבעון הייתה עיר מבוצרת ואנשיה גבורים והיה להם להלחם ולנקום מישראל את כיבוש העי ויריחו, ואם חששו מישראל – היה להם לקרוא לשאר המלכים שיעזרום, ובכך שלא קראום פגעו בכבודם.

 

(ג) וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ אֶל הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן וְאֶל פִּירְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן לֵאמֹר: (ד) עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעוֹן כִּי הִשְׁלִימָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ונכה – כי אחר שכל המלכים התקבצו ויסכימו להלחם הנה פרעו חק המדינה ומזיקים אל הכלל שיתנו עזר לאויביהם:

 

 (ה) וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ מֶלֶךְ חֶבְרוֹן מֶלֶךְ יַרְמוּת מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ:

הוא ביקשם שיעזרוהו במלחמה כנגד ישראל והוא יעשה העיקר,

אולם הם נאספו בגאוה כדי שהם יעשו עיקר המלחמה ויענדו זרי התהילה.

אף מחניהם הצטרפו עמם באחדות, שהיו בטוחים שהמלחמה לא תהיה קלה כי מיד יבוא יהושע לעזור לגבעון.

 

(ו) וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי ישְׁבֵי הָהָר:

מלבי"ם והושיעה לנו ועזרנו. מבואר ההבדל בין עזר ותשועה,

המושיע יעשה את הכל, והעוזר עוזר קצת עד שהנעזר יהיה הפועל העקרי.

ועז"א הושיעה, או עכ"פ עזרנו עזר קצת ואנו נלחם:

וא"ת הרי אנו גיבורים?

כי נקבצו עלינו כל מלכי האמורי- וכנגד כולם אנו חייבים עזרתך.

ועזרה זו גם לך תועיל כיוון שלבסוף יבואו אליך.

 (כי נקבצו. ובפסוק ה' אמר ויאספו, כי האסיפה הוא אחר הקבוץ (כמ"ש בפי' ישעיה סי' יא),

והמלכים כבר נתקבצו למעלה סימן ט', ופה היה צריך רק אסיפה נגד ישראל.

אבל הגבעונים שדברו בבחינת שבאו עליהם בתחילה, שזה תחלת ההסכמה נגדם, אמרו כי נקבצו):

אל תרף ידך מעבדיך- שאף שנהגנו כלפיך ברמאות מ"מ כבודינו נוגע לכבודך, שבאו עלינו משום שעשינו שלום עמך.

ועוד באותו הלילה-

(ז) וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל:

אולם יהושע עדיין חשש מכמה סיבות:

א. כיוון שקילל אותם שמא לא יצליח משום כך.

ב. שמא באו המלכים משמים כדי להעניש את גבעון על רמאותם.

ג. שמא חטאו ישראל שקיבלו את הגיבעונים מבלי לשאול באורים ותומים, ויפלו משום כך.

ולכן נגלה אליו ה' ואומר לו:

 

(ח) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ:

מלבי"ם כי בידך נתתים – מכבר, כי עיקר בואם היא נסבה מאתי למסרם בידך,

[לא יעמד איש – יש הבדל בין לא יתיצב איש בפניך שבא תמיד על תחלת מצבו להלחם,

ובין לא עמד – שלא ישאר אח"כ על עומדו, שהגם שהתיצב, [כי פה התיצבו לקראת המלחמה אבל לא עמדו],

ר"ל לא נשארו עומדים כי כרעו ונפלו]:

כיוון שסו"ס היה קידוש ה' בכך שהגבעונים התגיירו.

ובידך נתתים- שרק זכותך תעמוד לך ובידך נתתים ולא ביד הגבעונים.

לא יעמוד איש בפניך- הבטיחו שלא יפול א' מישראל.

ואמר ליהושע שירים מטהו כפי שעשה במלחמת העי ולא ישאר מהם שריד ופליט.

 

(ט) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם, כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל:

מלבי"ם כל הלילה עלה מן הגלגל – ועי"כ בא עליהם פתאום:

עשה ה' נס ודרך של ג' ימים הלך בלילה א' והפתיעם.

 

(י) וַיְהֻמֵּם ה’ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה:

ה' המם אותם מהומה גדולה ונסו מפני בנ"י.

ונצחם שלא בדרך הטבע שהוא היה למטה והם למעלה ובכ"ז הם שנמלטו מפניו.

 

(יא) וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה’ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב:

מלבי"ם וה' השליך – וכו' עד עזקה – הנה שיפלו אבני אלגביש על מקום אחד ויהרגו אדם ובהמה זה דבר טבעי. אבל פה היה דבר נסיי שהם ברחו עד עזקה וישראל רדפו אחריהם,

ואבני האלגביש לא פגעו בישראל הרודפים שבאו תמיד אל מקום שעמדו האויבים [לפני רגע],

רק רדפו מלמעלה על האויבים וסרו מן המקום שהגיעו ישראל שמה:

והאבנים הרגו בהם את גיבוריהם, ובאבן א' מתו רבים, והאבנים המשיכו להתגלגל והרגו עוד ועוד במורד.

מהו מקור האבנים הללו?- כשמשה התפלל שיפסיק הברד נאמר 'והברד לא ניתך ארצה' שאפילו מה שכבר ירד משמים לא המשיך לירד לארץ, ורק כעת הורידם ה' על ה' המלכים. ועוד חלק נוסף נותר עדיין תלוי עד מלחמת גוג ומגוג.

 

(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה’ בְּיּוֹם תֵּת ה’ אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: (יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִיקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים:

 (יד) וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה’ בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה’ נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:

פרשיה זו מעוררת שאלות רבות:

מלבי"ם  השאלות: מ"ש ביום תת ה' וכו' מיותר, שכבר אמר אז ידבר שהוא אז בעת ההיא?

מ"ש בכפל וידום השמש ויעמד השמש, ואמר באמצע עד יקום גוי אויביו,

והול"ל ויעמד השמש והירח בחצי השמים עד יקום גוי אויביו?

מה הוא הספר הנקרא ספר הישר?

למה עמד השמש כ"ד שעות בצמצום?

מ"ש ולא היה כיום ההוא וכו' הלא חז"ל אמרו שעמדה חמה למשה, וכבר שמע ה' תפלת הנביאים ועשה אותות ומופתים על ידיהם בכל דור ודור?

ומה שסיים 'כי ה' נלחם לישראל' שמשמעותו שלכן נשתנה יום ההוא מימים הקודמים והבאים, והלא גם לפנים וגם אח"כ נלחם ה' לישראל בעת שהיו ראוים?

והנה יפלא מה היה צורך הנס הזה ולאיזה תכלית והלא כבר כבשו את האמורי והכוהו ולמה בקש יהושע הנס הזה בחנם?:

 

(יב) אז ידבר. – הנה בפרשת תשא התפלל משה אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא ה' בקרבנו וכו',

(ר"ל שבקש שתתגלה השגחת ה' עליהם ותהיה השגחתו דבוקה עמהם בלי אמצעי עד שלא תהיה מלחמתם טבעיית ע"י מלאך רק נסיית),

והשיב לו ה', ויאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא,

הודיעו כי ימלא שאלתו, והודיעו כי יפלה אותם בג' דברים:

א) שהנפלאות שיעשה עמם יהיו גלוים ונודעים לכל העם, וז"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות,

ב) שיהיו נפלאות שלא היו דוגמתם עד הנה, וז"ש נפלאות אשר לא נבראו,

ג) שלא לבד שיתהוו נגד כל עם ישראל ר"ל במעמד כולם, כי יתפרסמו אח"כ בכל הארץ ובכל הגוים עד שכולם ידעו את מעשה ה',

ושם אמר שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גורש מפניך את האמורי וכו' השמר לך פן תכרת ברית וכו', (למדנו שהנפלאות האלה יעשו בעת כבוש הז' אומות שהראשון מהם הוא האמורי),

ושם אומר ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ופי' שהשם צוהו שיכתוב פרשה זאת, כי עפ"י הדברים האלה כרת אתו ברית,

ור"ל מ"ש לו הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות, הוא עפ"י הדברים האלה,

שאם לא יקיימו הדברים האלהלא יעשה להם נפלאות האמורים,

ומשה כתב זאת בספר, וספר זה קרא פה בשם ספר הישר, כי בו הישירם ללכת באור ה'.

 

ועפ"ז שים שכל והבין במקראות האלה,

עת ראה יהושע כי ה' נלחם להם באמורי, רצה שימלא ה' את הברית שכרת עם משה אשר נכתב בספר הישר, לעשות להם נס גלוי ומפורסם,

וז"ש אז ידבר יהושע לה' – דיבר והזכיר את הברית שכרת,

ביום תת ה' את האמורי לפני ב"י – שהוא הראשון מן העמים שהוזכרו שם בספר הישר,

וכנגד התנאי הראשון שא"ל נגד כל עמך אעשה נפלאות,

ויאמר לעיני ישראל – אמר יהושע זאת בקול רם שישמעו כל ישראל,

 

ונגד שני תנאים האחרים, אמר שמש בגבעון דום – שבזה יתקיים נפלאות אשר לא נבראו,

כי נס כזה בנמצאים העליונים לא נעשה עדיין,

וכן יתקיים בכל הארץ ובכל הגוים, כי נס זה יודע ממזרח שמש עד מבואו.

והנה יהושע שאל רק העמדת השמש והירח לבד, לא העמדת הגלגל היומי בכלל [וסיבוב כל גרמי השמים],

[שהפסקת סיבוב כל גרמי השמים ובהם גם השמש והירח-] זה לא היה פלא גדול כל כך,

ויותר יהיה פלא אם הגלגל המניע את הכל לא סר ממשטרו, וכל הכוכבים סבבו על מעגלותיהם,

ורק שני המאורות דממו ויעמודו.

שהראשון דומה למדומם את גלגלי הרכב על ידי כיבוי המנוע, שזו לא פעולה קשה.

ולעומת זאת השני דומה למי שעוצר את הגלגל בעוצם ידו בעת שהמנוע פועל. שזו מלאכה קשה ועצומה.

(שהראשון היה דומה כמעמיד גלגל הריחים ע"י שסותם את המים הנוזלים ומניעים את האופנים, שזה מלאכה קטנה.

אבל זה השני דומה כגבור הבא ואוחז בידו את גלגלי הריחים בעוד שהמים מניעים אותם ויתעצם בתקפו נגד כח המניע ויעצור בעד תנועתם, שזה גבורה גדולה ועוצם רב).

 

וזאת עשה יהושע שעצר בעד תנועת השמש והירח, הגם שהאופן היומי הניע ומשך אבירים בכחו וגבורתו, והשמש עמדה אז נגד גבעון והירח נגד עמק אילון וצוה שידומו מתנועתם,

וחז"ל במליצתם אמרו דום מלאמר שירה, ואמרו אז ידבר יהושע לה' שאמר שירה במקום שני המאורות,

כי פעולת הנבראים כפי טבעם היא השיר שלהם בפעולתם הטבעיית, יספרו כבוד אל, אשר כונן טבע זאת בקרבם ויעמידה לחק בל תמוש,

ושביתת פעולתם הטבעיית הוא הדממה מן השירה הזאת,

אבל אחר כי השביתה הזאת לא היתה מקריית רק בחיריית ע"י יהושע וישראל משרתיו עושי רצונו להראות כי על ידם ישדד המערכת בהשגחתו,

 א"כ היה זה שירה נפלאה יותר משיר הטבעי [שהשמש והירח 'שרים' כמוכרחים], ושיר זה שר יהושע:

 

 רד"ק דעה נוספת בחז"ל שהעמיד יהושע שלשים ושש שעות עמדו השמש והירח כיצד

המלחמה היתה בערב שבת ונתיירא יהושע שלא יחללו ישראל את השבת ופשט ידיו למעלה שיעמוד השמש ביום הששי כשיעור יום שבת והירח כשיעור ליל שבת ומוצאי שבת והם שלשים ושש שעות:

 

במפרשים מובא שיהושע הוזקק לעצור מהלך השמש מכמה סיבות:

א. כדי לאפשר לישראל לסיים המלחמה לפני שבת. שמ"ש ר"ת שמא מחללים שבת.

ב. משום שהגויים היו באים להלחם בכח המזלות שידעו מתי הזמן המוצלח מבחינתם, לכך עצר השמש והירח ועמם נעצרו כל הכוכבים ונשתבשה כוונתם.

ג. להראות שלא המזלות הם המסייעים בידינו לנצח.

ד. הגויים עבדו למזלות ולשמש [עובדי חמנים] וציווה שיעמדו השמש והמזלות שיווכחו לראות שאין בהם ממש והם כפופים להשי"ת.

ה. לקרב הגרים שיבואו לחסות בצל ישראל כשיראו עד כמה אנו דואגים לגבעונים הגרים, ועד כמה ה' אוהבנו ועוצר השמש למעננו.

ו. כדי להשריש בלב ישראל האמונה בהשי"ת כעת שנכנסים לארץ.

 

יהושע הסתפק כיצד יאמר משרת אחד למשרת אחר כיצד לנהוג? ולכן ביקש קודם רשות מה' וזש"כ אז ידבר יהושע לה' וגו'.

ואחז"ל שהשמש התווכחה עם יהושע, ול'דום' ישנן ב' משמעויותלעמוד מהילוך, וכן לשון דממה, שיפסיק מלומר שירה בעת הילוכו וממילא יעצור.

והשמש סירבה באומרה אין לך כח לגזור עלי שאני גדול ממך שנבראתי ברביעי ואתה בששי, ועוד שיש בי תועלת לכל העולם.

אמר לה יהושע אפי' אם מעצמי אני אומר לך את מחויבת לשמוע לי, משום שאני בעל בחירה וגדולה מעלת בעל הבחירה שעושה רצון ה'.

ועצם קדימתך אינה סיבה לחשיבותך כיוון שאברהם קנה אותך לי לעבד כמ"ש ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ.

ועוד שסבי [אני בגלגולי הקודם] כבר ראה זאת בחלומו שהשמש והירח משתחוים לו.

אמר לו השמש ומה עם כבוד שמים שאני מפסיק לומר שירה?

אמר לו יהושע אני אומַר במקומך שירה.

ועוד שעצם שתיקתך מהשירה מהווה שבח ושירה לה' שיתקדש ש"ש.

יהושע עצר השמש בכח הזכרת שם המפורש וזש"כ אז ידבר יהושע לה'.

עד כאן חצי הפרק

(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה’ בְּיּוֹם תֵּת ה’ אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:

(יג) [וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד], עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים:

מלבי"ם [וידם השמש וירח עמד] – מאמר זה מוסגר, (ולכן בא מלת עמד בקמץ שמורה על ההפסק ללמד שהוא מאמר מוסגר כנודע בכללי הלשון) שיעור הכתוב:

 ויאמר יהושע שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר

– כל זה אמר יהושע,

ומ"ש וידום השמש וירח עמד, הוא דברי כותב הספר שנעשה כדבר יהושע,

ושלא נתעכב הנס עד שגמר כל דבריו רק בעת שאמר שמש בגבעון דום, ברגע זו דמם השמש,

ובעת שאמר וירח בעמק אילון ברגע זאת דממה הירח.

וזה באור דבריו:

יהושע אמר שמש בגבעון דום עד יקום גוי מאויביו, שידומו השמש והירח עד גמר הנקמה,

ונתן טעם לבקשתו, "הלא היא כתובה על ספר הישר",

ר"ל הלא כן כתוב בספר הישר ששם כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות, שהבטיח לעשות נס גלוי כזה בעת מלחמת האמורי, ולכן אבקש שמש בגבעון דום,

ויעמד השמש – תחלה אמר וידום השמש – שהדממה הוא הפסק התנועה,

בא להדגיש שברגע שיצא זאת מפי יהושע בעוד לא כלה יהושע לדבר הפסיקה השמש תנועתה,

עתה בא להגיד באיזה מקום עמדה השמש אז וכמה נתארך זמן עמידתה,

אומר ויעמד השמש – ר"ל שנשאר עומד בחצי השמים – ר"ל בנקודת נכח הראש אשר באופק ההוא, ונמשך כיום תמים – כ"ד שעות,

ור"ל דאף שלענין זמן הנקמה לא היה צריך זמן רב כ"כ,

בכ"ז לא אץ מעצמו לבא, כי אחר שרק השמש והירח עמדו על מקומן, וכל צבא השמים סבבו כדרכן,

אם היה השמש עומד פחות מכ"ד שעות היה מתהוה מבוכה גדולה במערכת השמים ושינוי סדר,

כי כל הככבים יש להם מצב מיוחד לכ"א בנקודה אחרת נגד [ביחס] לשמש, ולא ישנו מצבן זה ומֵרחקן מן השמש לעולם,

ואם היה השמש אץ לבא אחר י"ב שעות למשל, היה מתקרב נגד הככבים שעומדים רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב ומתרחק בשיעור הזה נגד הככבים שעמדו סמוך לו, והיה נשאר שינוי זאת לעולם שהוא שינוי מתמיד בסדר הנמצאים שזה לא יתכן,

ובהכרח עמדה השמש עד ששבו הככבים אל הנקודה שעמדו בה יום אתמול בעת דממה השמש, ואז התחילה ללכת כפי הסדר הקבוע במשמרותם.

ולפ"ז מוכרח ג"כ כי השמש והירח לא דממו רק ממהלכם היומי, שמתנועעים ממזרח למערב,

אבל מהלכם השנתיי שמתנועעים ממערב למזרח לא נשבת אז,

שאם היה כן היתה מוכרחת לעמוד שנה תמימה עד תשוב המערכת שהלך ביום ההוא ושינה סדרו ומצבו נגד השמש והירח אל מקומו הראשון,

(ואחר שהשמש עם עומדה אז מתנועה המזרחיית בכ"ז הלכה מהלך מעלה א' למערב, הוכרחה לעמוד מעט יותר מכ"ד שעות עד באו הככבים אל מקום שנטתה למערב כנודע למעיין בתכונה ועל כן אמר כיום תמים בכ"ף הדמיון):

 

 (יד) וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה’ בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה’ נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ולא היה – ר"ל שהיה דבר חדש בנס הזה, אשר לא היה כמוהו,

<![if !supportLists]>א)    <![endif]>במי שסיבב את הנס, כי כל הנסים נעשו או ע"י רצון ה', או אם נעשו ע"י נביא הוצרך לתפלה ובקשה, לא שיעשה הנביא הנס דרך גזרה כמו שעשה יהושע שגזר על השמש והירח וידומו,

וז"ש שלא היה כיום ההוא – כו' לשמוע ה' בקול איש – שלא היה פה תפלה וחנינה רק קול שנתן יהושע בקולו, צוה על השמש וה' שמע,

<![if !supportLists]>ב)     <![endif]>בתכלית שבעבורו נעשה הנס, שבכ"מ שנעשה הנס ע"י רצון ה' היה לפעמים להגדיל שמו הגדול, לפעמים להגדיל מעלת ישראל,

אבל בכל מקום שבא הנס ע"י תפלת הנביא היה זה או לכבוד השם, או להציל את ישראל מני צר,

אבל לא שאל הנביא אות ופלא מעולם שיהיה תכליתו רק להודיע שה' נלחם לישראל,

כי בכ"מ שהיתה ההצלה קרובה עפ"י טבע לא היה מבקש נס, ופה שכבר נצולו עפ"י טבע או נס קרוב אל הטבע, ומה שגזר יהושע על העמדת השמש היה רק להודיע כי ה' נלחם לישראל,

נס כזה ע"י נביא לא היה לפניו ואחריו, ושיעור הכתוב שלא היה כיום ההוא שישמע ה' בקול איש,

מה שאיש נתן בקולו וגזר שרוצה להודיע ולפרסם כי ה' נלחם לישראל, וה' ישמע קולו וגזרתו שהוא על התכלית הזה, דבר כזה לא היה מעולם:

ותמוה שהרי כבר בימי משה היה כנס הזה במלחמת סיחון ועוג? ועוד הרי גם אחריו היה כדבר הזה אצל חזקיה המלך שבה השמש עשר שעות אחורנית?

וכן אצל נקדימון בן גוריון?            תענית דף יט/ב

תנו רבנן פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות הלך נקדימון בן גוריון אצל אדון אחד אמר לו הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף וקבע לו זמן כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים בשחרית שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך שלח לו עדיין יש לי זמן כל היום כולו שלי הוא בצהרים שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך שלח לו עדיין יש לי שהות ביום במנחה שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך שלח לו עדיין יש לי שהות ביום לגלג עליו אותו אדון אמר כל השנה כולה לא ועכשיו ירדו גשמים נכנס לבית המרחץ בשמחה עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב נתעטף ועמד בתפלה אמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שיהו מים מצויין לעולי רגלים מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו חזר ונכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה באותה שעה אמר לו האדון אילו לא נקדרה החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי!

אלא שאצל יהושע היו כמה דברים יחודיים:

א. שהשמש עצרה זמן רב.

ב. שירדו גם אבנים משמים.

ג. יהושע אמר שירה במקום השמש ולא היה כן קודם לכן מעולם. וזש"כ 'לשמוע ה' בקול איש' אי"ש = אמר יהושע שירה.

ד. כל האחרים לא גזרו על החמה שתעמוד אלא היא מעצמה עמדה בתפילתם, וזש"כ 'לשמוע ה' בקול איש'.

 

(טו) וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה:

מלבי"ם השאלות: פה אמר ששב לגלגל ובפסוק כ"א מבואר שנשארה המחנה במקדה ומשום לחמו עם אויביהם מסביב ולא שבו תיכף לגלגל?:

(טו) וישב, אז לא מצאו המלכים תוך ההרוגים,

וחשבו שנמלטו אל עריהם ושם יאספו חיל שנית ויצטרכו ללכת אל עריהם ולכן חשב יהושע לשוב לגלגל, ולחדש המלחמה שנית אחר שינוחו מעט.

(וכבר בארתי באילת השחר (כלל יו"ד) שיש פעלים שמורים על שחשב הפועל לעשות הפעולה אע"פ שלא עשאה):

תוך כדי הלחימה שבו המלכים לגילגל ע"מ לפגוע בנשים והילדים של בנ"י שם,

וה' גילה אוזן יהושע ומיד חזר לשם להצילם.

 

(טז) וַיָּנֻסוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיֵּחָבְאוּ בַמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה:

מלבי"ם וינוסו – אבל היה בהשגחת ה' כי המלכים שנסו לא שבו אל עריהם רק התחבאו במערה במקדה אצל מחנה יהושע ונודע הדבר ליהושע:

 

(יז) וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה: (יח) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ גֹּלּוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֶל פִּי הַמְּעָרָה וְהַפְקִידוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים לְשָׁמְרָם:

מלבי"ם נמצאו – כי עד עתה בקשו אותם ולא מצאום (כנ"ל ט"ו):

(יח-יט) ויאמר – מזה ראה יהושע כי הוא בהשגחת האל ית' שיגמרו המלחמה עתה אחר שמלכיהם נפלו, טרם יקימו להם מלכים אחרים כמו שעשו אנשי חברון (לקמן פסוק י"ז)

לכן חזר מדעתו (למעלה ט"ו) שרצה לשוב לגלגל וצוה שיגולו אבנים ושלא יעמדו רק ירדפו.

וזנבתם, ר"ל קצצו גם זנב המחנה שהיא הפלטה הנשארת כי כבר נראה שנתנם ה' בידכם:

ושוב ה' סייע ביד יהושע וגילה אוזנו היכן הם מתחבאים.

שלא רצה להתעכב עתה על הוצאתם להורג ודחה זאת עד שיסתיים הקרב.

 

(יט) וְאַתֶּם אַל תַּעֲמֹדוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי אֹיְבֵיכֶם וְזִנַּבְתֶּם אוֹתָם אַל תִּתְּנוּם לָבוֹא אֶל עָרֵיהֶם כִּי נְתָנָם ה’ אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם:

הזהירם שלא יברחו אלא ישמידום בטרם יספיקו להתחבא בעריהם.

 

(כ) וַיְהִי כְּכַלּוֹת יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹתָם מַכָּה גְדוֹלָה מְאֹד עַד תֻּמָּם וְהַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ מֵהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר:

(כא) וַיָּשֻׁבוּ כָל הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל יְהוֹשֻׁעַ מַקֵּדָה בְּשָׁלוֹם לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ:

מלבים (כ-כא) ויהי – אחרי שהכו את כולם (ורק שרידים מעטים נמלטו אל ערי המבצר),

אז שבו כל העם מקדה בשלום:

 לא חרץ – כו' לאיש – גם לאיש אחד מב"י לא חרץ את לשונו:

כמו שהבטיחו ה' לא נפגע מישראל אף אחד, ולא עוד אלא שאף אחד לא פגע בישראל מילולית כפי שדרך האויבים לחרף כמו שעשה גלית.

 

(כב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ פִּתְחוּ אֶת פִּי הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאוּ אֵלַי אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן הַמְּעָרָה:

אמר להם שלא יחששו לפתוח פי המערה ולא יתקפו אותם המלכים.

 

 (כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֹּצִיאוּ אֵלָיו אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן הַמְּעָרָה אֵת מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַםִ אֶת מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶת מֶלֶךְ יַרְמוּת אֶת מֶלֶךְ לָכִישׁ אֶת מֶלֶךְ עֶגְלוֹן:

ומדרך נס שלא התאבדו כדי לא לסבול עינויים והשפלה.

 

(כד) וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם:

רלב"ג וצוה יהושע לקציני אנשי המלחמה שהלכו אתו שישימו רגליהם על צוארי מלכים האלה למען ייראו הנשארים מלהלחם בישראל

ולזאת הסבה תלם על חמשה עצים והושיבום במערה ושמו אבנים גדולות על פי המערה עם שזה היה מזכיר לישראל ענין המופת שנעשה בזאת המלחמה:

רצה לקיים בזה דברי משה רבו שאמר ואתה על במותימו תדרוך.

וזה כעונש על שפגעו בכבוד השי"ת שבאו להלחם בגיריו.

 

(כה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה’ לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם:

מלבים  (כד-כה) שימו את רגליכם – היה זה לסימן שכן יפלו כולם תחת רגלם ולחזקם בזה כמ"ש חזקו ואמצו, (וה"א ההלכוא במקום אשר, כמו ההקדיש שמואל, והא' שבסוף תוספת, כמו ולא אבוא שמוע):

 

אמר להם אין לכם לחשוש שמא הם גם יעשו לכם כך אם יתפשוכם, כיון שה' יעשה ככה לכל אויביכם ולא אתם תפלו לפניהם ח"ו.

 

(כו) וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב:

רד"ק ויהי לעת בא השמש – מפני טומאת הארץ היו הנתלים נקברים אף על פי שאינם מבני ישראל כמו שאומר ולא תטמא את אדמתך כי המת שאינו נקבר הוא טומאת הארץ

לפיכך צוה כן יהושע לעשות למלך העי ולחמשת המלכים האלה וכן לעתיד בגוג ומגוג אמר וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ:

תלאם על חמשה עצים להראות שלא הועילה אחדותם ולבסוף נתלו כ"א לחוד.

 

(כז) וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל פִּי הַמְּעָרָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

מצודות דוד עד עצם וכו' – רצה לומר, והמה מונחים שם עד עצם וכו', רצונו לומר עד עולם:

 

(כח) וְאֶת מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכֶּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת מַלְכָּהּ הֶחֱרִם אוֹתָם וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וַיַּעַשֹ לְמֶלֶךְ מַקֵּדָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ:

רד"ק כאשר עשה למלך יריחו – להודיע כי לא תפשוהו חי ותלוהו אחר כן כמו שעשו למלך העי ולחמשת המלכים אלא הרגוהו בכלל ההרוגים כמו שאמר ויכהו לפי חרב ואת מלכה:

מלבי"ם השאלות: מדוע לא לחמו במקדה תיכף עד שמצאו את המלכים?:

(כח) ואת מקדה – תחלה שחשב שהמלכים חיים התירא להלחם במקדה בל תהי לו המלחמה פנים ואחור,

(כי המערה שבה נחבאו המלכים היתה חוץ למקדה) ועתה לכד את מקדה:

לפלא היה שהם לא ברחו כשראו מה עשו בנ"י לגויים שסביבותם. ומה' היה שבלבל דעתם.

 

(כט) וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִמַּקֵּדָה לִבְנָה וַיִּלָּחֶם עִם לִבְנָה:

מלבי"ם השאלות: מדוע כתוב וילחם עם לבנה ובלכיש כתוב וילחם בה ואח"כ כתוב וילחמו עליה?:

(כט) וילחם עם לבנה – יש הבדל בפעל לחם בין כשבא אחריו מלת "עם" או מלת "על" או מלת "בו",

לחם שאחריו מלת "עם" מורה ששני הצדדים מתגרים מלחמה זה בזה, וזה היה בליבנה,

כי עתה רדף יהושע אחר חמשת המלכים ולא היה דעתו להלחם בלבנה. רק אנשי לבנה יצאו לקראתם בעברם שמה כמ"ש ויעבר יהושע לבנה, ויתגרו בם מלחמה, ונלחמו זה עם זה.

בלכיש כתיב וילחם "בה", גדרו שעובר עד תוך העיר ולוחם בתוכה,

ובכולהו כתוב וילחם "עליה", כי היו ערי חומה וילחם עליה לתפוש את המבצר:

 

(ל) וַיִּתֵּן ה’ גַּם אוֹתָהּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְאֶת מַלְכָּהּ וַיַּכֶּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר בָּהּ שָׂרִיד וַיַּעַשׂ לְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ:

(לא) וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִלִּבְנָה לָכִישָׁה וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּלָּחֶם בָּהּ:

(לב) וַיִּתֵּן ה’ אֶת לָכִישׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיִּלְכְּדָהּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּכֶּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְלִבְנָה:

רד"ק ביום השני – ביום השני לחנייתם עליה:

כל המלחמות הללו היו באותו היום שנעצרה החמה, ורק בבואם ללכיש שקעה ולנו שם, שהיו עייפים ממלחמות היום, ועוד שנכנסה שבת, ורק ביום א' כבשו את לכיש .

 

(לג) אָז עָלָה הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר לַעְזֹר אֶת לָכִישׁ וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:

עלה לעזרם כיון שלא היה להם מלך שהרגו יהושע בין חמשת המלכים.

 

(לד) וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִלָּכִישׁ עֶגְלֹנָה וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ:

(לה) וַיִּלְכְּדוּהָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכּוּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ בַּיּוֹם הַהוּא הֶחֱרִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְלָכִישׁ: (לו) וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מֵעֶגְלוֹנָה חֶבְרוֹנָה וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ:

(לז) וַיִּלְכְּדוּהָ וַיַּכּוּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת מַלְכָּהּ וְאֶת כָּל עָרֶיהָ וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד,  כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְעֶגְלוֹן וַיַּחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ:

רד"ק ואת מלכה – והנה היה מלך חברון מחמשת המלכים שתלו אלא ידמה שהמליכו אחר כן מלך בחברון:

 ואת כל עריה – ואת כל הערים ואנשי הערים אשר על גבולה הקרואו' על שמה:

מלבי"ם השאלות: והלא לקמן (סי' י"ד) אמר שכלב לכד את חברון?

ובשופטים שעתניאל לכד את דביר שהוא קרית ספר?:

(לז) וילכדוה, הנה לקמן (פ' י"ד) מבואר שכלב לכד את חברון בחמישי' לכניסתם לארץ.

וכן מ"ש אח"כ שיהושע לכד את דבירה סותר מ"ש (שופטים א') שעתניאל בן קנז לכדה,

וצ"ל שיהושע לכד את עיר חברון, וכלב כבש מגרשי העיר וחצריה,

כי מבואר שם שרק שדה העיר וחצריה נתנו לכלב, וחברון עצמה היתה עיר הלוים כמבואר לקמן (סי' כ"א) וכן צ"ל בדביר.

וגם י"ל שהסיפור שנזכר לקמן סי' י"ד מקומו כאן שבעת שבא יהושע לפני חברון הזכיר אותו כלב הבטחת משה ונתן לו יהושע את חברון וילחם על העיר ויכרות את הענקים, ונתיחס ליהושע כי נעשה תחת ידו ופקודתו,

וכן אז הכה עתניאל בן קנז את דביר, ויחסה ג"כ ליהושע מטעם זה, וסמך על מה שיבואר אח"ז בענין הנחלות תוכן הכבוש איך היה,

ומ"ש פה שהרג את מלכה הגם שכבר נזכר שנהרג במלחמת גבעון, פי' הרד"ק שבתוך כך המליכו מלך אחר.

או י"ל ששני מלכים היו שמה:

 

והיו עוד אנשים ממקומות אחרים שבאו להתבצר שם וגם אותם הכה יהושע וזש"כ ואת כל הנפש אשר בה.

וכלב הוא שכבשה משום שהובטחה לו כשריגל את הארץ.

ונאמר בה ויעל כיון שהיא במקום גבוה. ועוד כיון שבה קברי האבות היה בזה עליה והתרוממות ליהושע לכבוש מקום קדוש זה.

 

(לח) וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ דְּבִרָה וַיִּלָּחֶם עָלֶיהָ:

רד"ק וישב יהושע – נראה כי כשעלה מעגלון לחברון עבר על דביר ולא נלחם עליה כי ראה להלחם בחברון ואחר שלכד חברון שב לדביר ונלחם עליה:

 

(לט) וַיִּלְכְּדָהּ וְאֶת מַלְכָּהּ וְאֶת כָּל עָרֶיהָ וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֶבְרוֹן כֵּן עָשָׂה לִדְבִרָה וּלְמַלְכָּהּ וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה לְלִבְנָה וּלְמַלְכָּה:

מלבי"ם וכאשר עשה ללבנה – כי במ"ש כאשר עשה לחברון יש לטעות שתפס מלכה חי ותלה אותו כמו שעשה לחברון,

לכן אמר כן עשה לדבירה (בענין החורבן דמתה לחברון) ולמלכה – כאשר עשה ללבנה ששם נהרג מלכה בין ההרוגים כמ"ש (פסוק ל') כאשר עשה למלך יריחו פירוש שלא נתפס חי:

 

את דביר לכד עתניאל בן קנז ויהושע הבטיח שמי שיכבשה יתן לו את עכסה בתו לאשה, שהייתה יפ"ת ביותר שכל הרואה אותה מואס באשתו.

 

(מ) וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת וְאֵת כָּל מַלְכֵיהֶם לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וְאֵת כָּל הַנְּשָׁמָה הֶחֱרִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י והאשדות – מקום שמי הגבעות שופכים:

והאשדות – כמו אשדות הפסגה כתרגום משפך מרמתא והוא מדרון ההר או הפסגה נקרא כן לפי שהמים היורדים על ההר נשפכים מן ההר דרך מדרון:

מלבי"ם את כל הארץ – כולה בגבול הדרומי.

 ההר והנגב – ר"ל הארץ הנגובה והיבשה, והפך ההר השפלה – והפך הנגב האשדות – ר"ל אשד הנחלים:

 

(מא) וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן:

רש"י מקדש ברנע ועד עזה – מצד דרומית של ארץ ישראל הוא מן המזרח למערב, ולא הספיק לכבוש כל המצר ונשאר מעזה עד הים, הוא שאמר למטה ואת הארץ הנשארת העזתי והאשדודי וגו':

מלבי"ם ויכם – במלחמה זאת.

 מקדש ברנע ועד עזה – הוא השטח הדרומי ממזרח למערב שהוא מצר ארץ יהודה.

 ואת כל ארץ גשן – בהר הכה מארץ גושן שהיה בחלק יהודה בהר (לקמן ט"ו נ"א), עד גבעון – שבחלק בנימין:

 

(מב) וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:

רד"ק פעם אחת – כלומר שלא הוצרך לצור על עיר ולא האריכו ימי המלחמה

אלא בפעם אחת לכדום כולם זאת אחרי זאת בלא הפסק:

מלבי"ם ואת כל המלכים – שבשטח הזה הדרומי, לכד יהושע פעם אחת –

לאפוקי המלכים שביתר חלקי הארץ לא כבש בפעם אחת כמ"ש בסי' שאח"ז:

 

(מג) וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה: ולא נחסר מהם מאומה.

מצודות דוד וישב יהושע – היא ההשבה עצמה האמורה למעלה (פסוק טו):

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יהושע פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א