יחזקאל

יחזקאל פרק ד

(א) וְאַתָּ֤ה בֶן־אָדָם֙ קַח־לְךָ֣ לְבֵנָ֔ה וְנַתַתָּ֥ה אוֹתָ֖הּ לְפָנֶ֑יךָ וְחַקּוֹתָ֥ עָלֶ֛יהָ עִ֖יר אֶת־יְרוּשָׁלִָֽם:

רד"ק ואתה בן אדם קח לך לבנה – למה צוה לו לבנה ולא אמר לו שיצור על לוח?

כל הענין לפי שבונים בלבנים הערים או באבנים תהיה הלבנה משל בזה

והלבנה נוחה לחקק בה יותר מהאבן ויונתן תרגם לבנה אבנא:

מצודת ציון לבנה – עשוי מן הטיט ומייבשים בחמה או שורפים אותו באש וכן נלבנה לבנים (בראשית יא):

מלבי"ם קח לך לבנה. הורה בזה כי ירושלים אין הוייתה ומציאותה רק ע"י השגחת ה' ורצונו,

כי היא בעצמה זולתו היא לבנה היולאנית גולמית בלי שום צורה,

רק ע"י שתתן אותה לפניך שזה רמז על ששָׂם ה' אותה לפניו וישים עיני השגחתו עליה,

עי"כ וחקות עליה עיר נבנית על תילה עיר מושב ולהיותה ירושלים קרית מלך רב:

 

(ב) וְנָתַתָּ֨ה עָלֶ֜יהָ מָצ֗וֹר וּבָנִ֤יתָ עָלֶ֙יהָ֙ דָּיֵ֔ק וְשָׁפַכְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ סֹֽלְלָ֑ה וְנָתַתָּ֨ה עָלֶ֧יהָ מַחֲנ֛וֹת וְשִׂים־עָלֶ֥יהָ כָּרִ֖ים סָבִֽיב:

רש"י דיק – מגוניי"ל בלע"ז שמשליכין בו אבנים לעיר:

סוללה – שופך עפר וסוללו וכובשו במקלות ועושה תל גבוה לעמוד עליו ולראות בתוך העיר ולירות בחצי':

סוללה – בסטי"ון בלע"ז:

ושים עליה כרים – ת"י איפרורין והם כפרים שעושים חיילותיו ויושבים באהלים לרוחות העיר שלא יהא אדם יוצא ובא.

ופירוש [נ' שכאן עבר לפירוש נוסף]כרים שרים ממונים על הצבא זה שומר לרוח זה וזה לרוח זה:

רד"ק ונתת, ובנית עליה דיק – מגדל עץ שבונין נגד העי' לכבשה:

ושפכ' עליה סוללה – כתרגומו ותצבר עלה מליתא והוא ששופכים עפר בחפירות שסביב העיר למלאתם ולעשות מן העפר תל גבוה, כדי לעלות ממנה אל החומה או להלחם:

ושים עליה כרים סביב – נגידים ושרי חיילות

ואדוני אבי ז"ל פירש כרים כבשים כמו עם חלב כרי' והדומי' לו והוא שעושין אילי ברזל לנגח החומה:

מלבי"ם ונתת עליה מצור. אח"כ תצייר שע"י חטאה נתן ה' עליה אויבים אשר יביאוה במצור להחריבה,

בענין שה' הבונה אותה מתעסק להחריבה,

וספר כל עניני המצור ובנית עליה דיק בל יצאו מן העיר, ושפכת עליה סוללה משם ילחמו על העיר,

ונתת עליה מחנות הלוחמים, ושים עליה כרים להפיל החומה:

מלבי"ם ביאור המילות דיק. חומה דקה סביב חומת העיר בל יוכלו לצאת מן החומה: [א.ה. כך מדויק בת"י – כרקום]. סוללה. שופכים עפר ועושה מקום גבוה משם יורו אל העיר: כרים. אילי ברזל לנגח החומה:

 

(ג) וְאַתָּ֤ה קַח־לְךָ֙ מַחֲבַ֣ת בַּרְזֶ֔ל וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָהּ֙ קִ֣יר בַּרְזֶ֔ל בֵּינְךָ֖ וּבֵ֣ין הָעִ֑יר וַהֲכִינֹתָה֩ אֶת־פָּנֶ֨יךָ אֵלֶ֜יהָ וְהָיְתָ֤ה בַמָּצוֹר֙ וְצַרְתָּ֣ עָלֶ֔יהָ א֥וֹת הִ֖יא לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: ס

רש"י קיר ברזל – דוגמא לחומת העיר המפסקת בין הצבא ובין העיר:

אות היא – שכך תבא ירושלים במצור:

רד"ק ואתה, מחבת ברזל – מחבת אין לו ענין קבול אלא שהיא פשוטה יותר מפרור ושאר כלי ברזל לדמותה לקיר,

וענין קיר ברזל, לשני דברים האחד לחזק הברזל שלב ישראל חזק כברזל

והשחרות לשחרות הברזל משל לעונותיהם שהם שחורים וכעורים

כמו שדמה אותם לתאנים השחורים והם רחוקים מלהלבין

והם מבדילים בינם לבין אלהים כקיר המבדיל בין בית לבית

וענין והכינות את פניך אליה כי פני ה' אליהם אם ישובו אליו [לרחמים]

או ענין הכנת פנים [לדין] כמו ושמתי את פני באיש ההוא

ומה שאמר וצרת עליה אחר שאמר והיתה במצור רוצה לומר וצרת עליה עד רדת חומותיה:

אות היא – כי כן יצורו האויבים על ירושלם עד בקעם אותה:

מלבי"ם ואתה. אחר שתצייר ענין האויבים הצרים עליה בדבר ה' תקח מחבת ברזל

וזה יהיה לאות שהושם קיר ברזל בין הנביא מלאך ה' ובין העיר

רומז כי עונותיהם היו מבדילים כקיר ברזל בין ה' ושלוחי השגחתו ובין העיר,

ובכ"ז והכינותה את פניך אליה – לרמז שדרך הקיר הזה הכין ה' פניו אליה

ע"י נביאיו ששלח אליהם יום יום השכם ושלוח, ומצד זה היא במצור כפול,

א) מָצוֹר נפשי, ע"י הנביאים הצרים עליה יום יום להשיבם אל דרך הטוב,

ב) המצור של האויבים, וז"ש שע"י הקיר ברזל והיתה במצור מן האויבים כי סרה ההשגחה מהם,

וע"י שהכין פניו אל העיר, עי"כ וצרת עליה אתה, להשיבם למוטב

באופן שאם ינצח הנביא את העיר לא ינצחום האויבים,

ואם לא ינצח רק תשאר הקיר ברזל בינו ובינם אז האויבים ינצחוה, וזה האות לבית ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות והיתה במצור. וצרת, כפל ויתור ובפי' תקנתיו:

 

(ד) וְאַתָּ֤ה שְׁכַב֙ עַל־צִדְּךָ֣ הַשְּׂמָאלִ֔י וְשַׂמְתָּ֛ אֶת־עֲוֹ֥ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו מִסְפַּ֤ר הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁכַּ֣ב עָלָ֔יו תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽם:

רש"י על צדך השמאלי – לסבול צער וייסורין מניין ימים כמנין שנים אשר הציקתני רוחי כביכול על שהכעיסו לפני ותכפ' על עונם אחרי אשר קשה בעיניך הפורענות שאני אומר להביא עליהם:

רד"ק ואתה שכב – עוד צוה שיעשה אות אחר להם:

שכב על צדך השמאלי – לפי שרוב שכיבת האדם היא על צדו השמאלי לפיכך צוה לשכב עליו על עון בית ישראל שהם הרוב [ר"ל ואח"כ יצווהו לשכב על צדו הימני על עוון יהודה שהם המיעוט]

וצוה לו שישכב עליו ש"צ יום כי כן היו שני עונם

ורש"י ז"ל פירש לפי ששמרון היתה לשמאל ארץ יהודה כמו שכתוב ואחותך הגדולה שמרון היושבת על שמאלך לפיכך צוה לו לשכב על שמאלו לשאת עון בית ישראל

ופירוש תשא את עונם תסבול עונם כי השכיבה על צד אחד זמן רב שלא יהפך לצד אחר הוא קשה מאד

והנה זה היה למופת להם כי השנים שלא עבדו האל עבדו הגוים וסבלו עבודתם הקשה

וכל השכיבה הזאת ואף על פי שארכו הימים הכל היה במראה הנבואה:

מלבי"ם ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו. לרמוז כי סבת העון בית ישראל כולו שהם עשרת השבטים היה הצד השמאלית,

כי ימין ה' מורה על ההנהגה הנסיית שבה ימין ה' עושה חיל, והשמאל מורה על ההנהגה הטבעיית,

ובאשר נהג עם עשרות השבטים כפי המנהג הטבעי ולא הרבה להם אותותיו ונפלאותיו

ולא שלח להם נביאיו תמיד להוכיחם, לכן חטאו בע"ז ובזה ילמד זכות על בית ישראל:

 

(ה) וַאֲנִ֗י נָתַ֤תִּֽי לְךָ֙ אֶת־שְׁנֵ֣י עֲוֹנָ֔ם לְמִסְפַּ֣ר יָמִ֔ים שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת וְתִשְׁעִ֖ים י֑וֹם וְנָשָׂ֖אתָ עֲוֹ֥ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י נתתי לך את שני עונם וגו' – הקילותי עליך לקבל את צער שסבלתי אני למנין שנים שחטאו לפני הפכתים לך למנין ימים (לישנא אחרינ' שני כמו שְנַיִם וכן תרגם יונתן ואנא יהבית לך על חד תרין בחוביהון סא"א):

רד"ק ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום – רוצה לומר שנתן לו ימים במספר כנגד השנים שחטאו יום לשנה יום לשנה ושני עונם היו שלש מאות ותשעים שנה ורובם מצאנו בפירוש

כי בימי השעבוד אשר בין שופט לשופט שהיו עושים הרע בעיני ה' היו משועבדים לגוים מיהושע ועד שמשון תמצא בחשבון 111 שנים

ובימי מלכי ישראל שעשו הרע בעיני ה' והיו בשיעבוד מלכי העכו"ם תמצא בחשבון מירבעם עד הושע מאתים וארבעים ואחת שנה הרי 352

חסרו 38 שנה – הוסף בהם 20 של שמשון שהיו מושלים בהם פלשתים לפי שהיו עושים את הרע בעיני ה' כמו שכתוב הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים

אף על פי שהושיעם שמשון לא היתה תשועה שלמה לפי שלא היה לבם שלם עם ה'

חסרו עדין 18 שנה אלו 18 שנה –

היו בין ימי שמגר שלא נתפרשו שלא היתה תשועתו אלא מעוטה

וכן כתיב בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות

ובין ימים שבין שמשון לעלי שנאמר בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה

ואז נעשה פסלו של מיכה כמו שפירשנו במקומו

ותימה הוא מה שת"י את שני עונם על חד תרין בחוביהון:

מלבי"ם ואני. ר"ל ועי"כ יוחשבו השנים שחטאו בהם לימים

(כי היום והשנה יש להם התדמות שבכ"א השמש סובב את גלגלו, ביום סובב ממזרח למערב, ובשנה ממערב למזרח),

וז"ש ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים, כי מצד הזכות הזה שהיו נתונים בכל העתים האלה תחת הטבע והמערכה שלא יוכרו שנויהם רק בשנים בשיתחלפו הארבע תקופות,

לכן לא יחשבו השנים רק לימים. ולפי חשבון הרי"א במלכים היה מימות ירבעם שהתחילו עשרת השבטים לחטא עד חורבן הבית שלש מאות ותשעים שנה כמבואר מחשבון שנות מלכי יהודה לפי שיטתו, ולכן צוהו לשכב 390 יום:

(ו) וְכִלִּיתָ֣ אֶת־אֵ֗לֶּה וְשָׁ֨כַבְתָּ֜ עַל־צִדְּךָ֤ הימיני הַיְמָנִי֙ שֵׁנִ֔ית וְנָשָׂ֖אתָ אֶת־עֲוֹ֣ן בֵּית־יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם י֧וֹם לַשָּׁנָ֛ה י֥וֹם לַשָּׁנָ֖ה נְתַתִּ֥יו לָֽךְ:

רש"י עון בית יהודה ארבעים יום – מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים מ' שנה

כ"ב של מנשה שכתוב בו ככל אשר עשה אחאב (מלכים ב כא) ואחאב מלך עשרי' ושתים

ושתים דאמון וי"א דיהויקים

ונבואה זו נאמר' ליחזקאל בשנ' החמישית לצדקיהו הרי ארבעים. סך כולם 430 שנה.

ואחר הנבואה הזאת שהו 6 שנים הרי שמונה יובלות ו-36 שנה

בשמונה יובלות שמונה שבועי שמיטות [כל יובל הוא שבע שמיטות, שמונה יובלות – שמונה שבועי שמיטות]

הרי 56 שנות שמיטה ו-8 שנות יובל הרי 64

וב-36שנה יש 5 שנות שמטה הרי 69 שמיטו' ושנת היובל האחרון נחשבה להם לעון שהרי בעונם גלו ממנה הרי שבעים שנה מקודשי' של שמיטה שלא שמטום ישראל

 לפיכך גלו ע' שנה לקיים אז תרצה את שבתותיה (ויקרא כו) והוא שכתוב בסוף דברי הימים למלאות דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה:

צדך השמאלי – לשומרון:

צדך הימני – ליהודה לפי שיהודה בדרומה של ארץ ישראל כמה שנא' ואחותך הגדולה שומרון היושבת על שמאלך (לקמן יחזקאל טז) ואף בספר יהושע תחם מצר שבט יהוד' כל מצר הדרומי:

מלבי"ם וכלית ושכבת. אח"כ יסבול עון יהודה ארבעים יום, וזה נגד ארבעים שנה שהיה מעת התחיל ירמיה לנבאות על החורבן בשלש עשרה שנה ליאשיה עד החורבן,

שמאז החליט הגזרה שיוחרב הבית,

וירמיה התרה בם יום יום כל משך זמן הזה, ומאז גלה ה' ימינו שהיא ההשגחה שהשגיח עליהם לשלוח להם נביאיו יום יום,

והגם שאותם ארבעים שנה היה בכלל 390 שנה הקודמים.

הנה בחטאים הקודמים היו משותפים כל ישראל וגם עשרת השבטים והגולים מא"י,

אבל בחטא זה שלא שמעו אל ירמיה הנביא המנבא להם על החורבן היה רק בית יהודה לבדם,

ועז"א ושכבת על צדך הימני שנית כי כבר שכב בעד השנים האלה, ועתה שכב שנית על צד הימני,

מה שחטאו מזה הצד שגלה להם ה' את ימינו, ובזה לא נחשבו השנים לימים מצד החוטאים כי אין להם לימוד זכות שלא הוכיחם ה' ע"י נביאו,

רק עתה נחשבו הימים לשנים, ר"ל שהועיל זכות הנביא שכל יום ששכב וסבל יסורין יחשב לשנה,

אחר שהנביאים עשו את שלהם והוכיחו, וז"ש יום לשנה נתתיו לך:

 

(ז) וְאֶל־מְצ֤וֹר יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ תָּכִ֣ין פָּנֶ֔יךָ וּֽזְרֹעֲךָ֖ חֲשׂוּפָ֑ה וְנִבֵּאתָ֖ עָלֶֽיהָ:

רש"י ואל מצור ירושלים – אשר חקות על הלבינה תשים פניך כשתשכב על צדך השמאלי תהי הלבינה לנגדך וכן בשכבך על הימני:

וזרועך תהא חשופהלנגדך כאדם הנלחם הוא אות לנבוכדנצר הנלחם בה: חשופה – כמו גלוי':

רד"ק ואל מצור ירושלם תכין פניך – אמר לו כי בשכבו על הצד יהיו פניו כנגד הלבנה שחקק בה ירושלם והמצור:

וזרועך חשופה – מגולה כי הרוצה להכות ולהלח' בחזקה חושף זרועו מן הבגד שעליו

וכן חשף ה' את זרוע קדשו ויונתן תרגם ודרעך תתקף:

ונבאת עליה – בעוד שתצור עליה תנבא עלי' ותאמ' לה דברי מוסר ושתהיה נכבשת אם לא תשוב:

מלבי"ם ואל מצור ירושלים תכין פניך. הנה הלבנה הונחה לצד שמאלו כ"ז ששכב על צדו השמאלית והיו פניו אל הלבנה (כמ"ש בפסוק ג' והכינותה את פניך אליה)

רק לא היה זרועו חשופה ולא נבא עליה כי אל עשרת השבטים

לא חשף ה' זרוע קדשו בנסים ולא שלח נביאיו אליהם שזה רמז יד השמאל,

אולם בארבעים יום האחרונים ששכב על צד הימיני הונחה הלבנה לצד ימינו,

והכין פניו אל מצור ירושלים וזרועו חשופה ונבא עליה

לסימן שה' הכין פניו אליהם בעת ההיא ושלח נביאו וזרועו היתה חשופה ונבא עליה בכל עת ע"י נביאיו:

 

(ח) וְהִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי עָלֶ֖יךָ עֲבוֹתִ֑ים וְלֹֽא־תֵהָפֵ֤ךְ מִֽצִּדְּךָ֙ אֶל־צִדֶּ֔ךָ עַד־כַּלּוֹתְךָ֖ יְמֵ֥י מְצוּרֶֽךָ:

רש"י נתתי עליך עבותים – גזירת מצותי תהא חמורה עליך כאילו נאסרת בעבותים שלא תהפך מצדך אל צדך:

עד כלותך ימי מצורך – מניין הימים האלה שגזרתי עליך:

מלבי"ם והנה נתתי עליך עבותים. וזמ"ש (ג' כ"ה) הנה נתנו עליך עבותים שלא תצא מביתך וכן לא תהפך מצדך אל צדך:

מלבי"ם ביאור המילות מצוריך. ביו"ד הריבוי, כי היו שני מיני מצור, שרמז בשכיבתו על שתי ידיו:

 

(ט) וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֡ חִטִּ֡ין וּ֠שְׂעֹרִים וּפ֨וֹל וַעֲדָשִׁ֜ים וְדֹ֣חַן וְכֻסְּמִ֗ים וְנָתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ בִּכְלִ֣י אֶחָ֔ד וְעָשִׂ֧יתָ אוֹתָ֛ם לְךָ֖ לְלָ֑חֶם מִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה׀ שׁוֹכֵ֣ב עַֽל־צִדְּךָ֗ שְׁלֹשׁ־מֵא֧וֹת וְתִשְׁעִ֛ים י֖וֹם תֹּאכֲלֶֽנּוּ:

מלבי"ם ואתה קח לך חטין ושעורים. צוה לו עוד שיעשה רמז אל המאכל שיאכלו בימי מצורם,

א) ממה שיקח חטין ושעורים שהוא סימן הזמנת הלחם לימי המצור,

ב) ונתת אותם בכלי אחד לסימן שיאכלום בתערובות מינים שונים מחסרון לחם נקי,

ג) מספר הימים שיכין לחם על 390 יום, כי מלך בבל סמך על ירושלים בי' ימים לחדש העשירי בשנה התשיעית לצדקיהו, וכבשה בחדש הרביעי מהשנה הי"א למלכותו בז' או בט' לחודש,

והאריכו ימי המצור י"ח חדש, ומבואר בירמיה כי באמצע ימי המצור יסתלק מלך בבל מירושלים מפני חיל פרעה (שם ל"ו), וכפי הנראה (שם פסוק י"ז וסי' ל"ב א') היה זה בשנה העשירית למלכות צדקיהו,

וכפי זה י"ל ששובו אל המצור שנית היה בתחלת אייר שמאז עד י' תמוז לשנת החורבן היה 430 יום,

ובעת סר נבוכדנצר מן העיר הכינו להם לחם לימי המצור והכינו ל-390 יום שהוא שנה וחדש,

כי לא מצאו יותר, וז"ש מספר הימים אשר אתה שוכב שלש מאות ותשעים יום

ואחר 390 יום החל הרעב בעיר וסבלו רעב ארבעים יום, שאז מתו ברעב ודבר וחרב בתוך העיר עד שנבקעה העיר (כמ"ש ירמיה כ"א ד') ובכ"מ,                  ולפ"ז ב-390 ימים הראשונים אכלו במשקל, וז"ש:

מלבי"ם ביאור המילות (ט – יב) מספר הימים. הלא יפלא שלא הכין לחם לארבעים יום האחרונים?

ומ"ש שיאפה עוגת שעורים הלא היה מעורב חטין ושעורים ויתר מינים בכלי אחד ואכלם ביחד:

 

(י) וּמַאֲכָֽלְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֲלֶ֔נּוּ בְּמִשְׁק֕וֹל עֶשְׂרִ֥ים שֶׁ֖קֶל לַיּ֑וֹם מֵעֵ֥ת עַד־עֵ֖ת תֹּאכֲלֶֽנּוּ:

רש"י במשקול – סימן לאנשי מצור היראים מן הרעב ואוכלי' במשקל ושותין במשור':

רד"ק ומאכלך, במשקול – בחולם בשקל מזמור וזה אות לבני ישראל כי במשקל יאכלו לחמם מפני הרעב ולא יאכלו פעמים ביום אלא פעם אחת בין היום והלילה מעת לעת מחסרון הלחם:

מלבי"ם ומאכלך במשקל עשרים שקל ליום. וכן שתו המים במשורה וזה יהיה רק ב390 הראשונים כי אח"כ תצמצם יותר כי לא יהיה להם עוד עשרים שקל ליום:

 

(יא) וּמַ֛יִם בִּמְשׂוּרָ֥ה תִשְׁתֶּ֖ה שִׁשִּׁ֣ית הַהִ֑ין מֵעֵ֥ת עַד־עֵ֖ת תִּשְׁתֶּֽה:

רש"י מעת עד עת – מיום ליום במדה זו תשתה ששית ההין:

רד"ק ומים במשורה תשתה – אמרו רבותינו ז"ל כי משורה מדה קטנה אחד משלשים בלוג

ומה שאמר ששית ההין לא אמר שהמשורה ששית ההין אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין

ומאותו ששית ישתה במשורה מעט מעט, שלא ישבע מהמים באחת מן הפעמים, אלא מעט מעט ישתה אותה לבני ישראל שלא יהיה להם מים, ומה שישתו מהם יהיו מעט במדה,

מחסרון מים בירושלם כל ימי המצור, שהיה משנת תשע לצדקיהו עד שנת אחד עשר:

 

(יב) וְעֻגַ֥ת שְׂעֹרִ֖ים תֹּֽאכֲלֶ֑נָּה וְהִ֗יא בְּגֶֽלְלֵי֙ צֵאַ֣ת הָֽאָדָ֔ם תְּעֻגֶ֖נָה לְעֵינֵיהֶֽם: ס

רש"י ועוגת שעורים תאכלנה – עריכת' מנוולת כעריכת שעורי' ולא נאה כעריכת עוגת חטים:

בגללי צאת האדם תעגנה – תאפינה בגחליהם שמייבשן ושורפן:

רד"ק ועוגת שעורים תאכלנה – חסר כף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה וזולתה רוצה לומר וכעוגת שעורים כך תאכלנה כאילו היתה עוגת שעורים לבדם בלא ערוב כי המעורב מכל אלו המינים קשה לאוכלה

ולא אמר כעוגת חטים כי זה רחוק שיאכל בתאבון העוגה המעורב כעוגת חטים לבדם:

והיא בגללי צואת האדם – מלת והיא מורה על פירושינו כי עוגת שעורים היא דמות

כי אילו היה אומר עוגת שעורי' על העוגה המעורבת וסמכה לשעורי' לומר שרובה שעורים

היה אומר ובגללי צואת האדם, לא היה אומר והיא,

אלא אמר והיא שב אל העוגה המעורבת.

גם לפירוש שפי' עוגת שעורים שתהא עריבת' כעריבת עוגת שעורים שאינה נאה

לא היה לו לומר תאכלנה ולא תעשנה:

תעוגנה לעיניהם – תעוגנה הנשים וי"א כי הנו"ן והה"א לפעלה והיתה הנו"ן ראויה להדגש פי' אתה בעצמך תעוג אותה וכן תרגם יונתן תחררינה רוצ' לומר תאפנה על הגחלי' כי לפיכך נקראת העוגה חררה

וענין תעגנה תעשה החררה והמעשה לעוגה היא אפיתה,

ואמר לו שיאפה אותה בגללי צואת האדם ונקראת הצואה היבשה גלל לפי שהיא מתגלגלת

ואמר לו שידליק גללי צואת האדם ויאפה בהם העוגה והוא דבר טמא ומאוס

והיא אות לבני ישראל שיאכלו לחמם טמא בגוים, ופירוש לעיניהם – לעיני בני ישראל

כדי שיראו כי אות היא להם:

מלבי"ם ועגת שעורים. צוה לו עוד שבכלות ימי המצור,

א) יאכל עוגת שעורים שהוא מאכל בהמה, לרמוז על ימי גלותם, שיהיה אחרי תום המצור, שיהיה מאכלם מאכל בהמה כמו שהם עזבו צורתם הישראלית ונזורו אחור להיות כבע"ח בלתי מדברים,

ב) שיאפה העוגה בגללי צאת האדם, להורות שהגם שמאכלם מאכל בהמה, צואתם וטומאתם היא אנושית שהיא טמאה ומוסרחת, כי חטאו בצורתם שהיא הנפש המדברת אשר טמאוה:

מלבי"ם ביאור המילות בגללי. צואה יבשה המתגלגלת: תעגינה. פעל משם עוגה תעשנה עוגה:

 

(יג) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' כָּ֣כָה יֹאכְל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־לַחְמָ֖ם טָמֵ֑א בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֥ר אַדִּיחֵ֖ם שָֽׁם:

רש"י טמא – ל' מאוס:

רד"ק את לחמם טמא – כי בגלותם בין הגוים לא יוכלו לשמור מאכלם מטומאה ולא יוכלו לאכול בנקיות:

מלבי"ם ויאמר ה'. באר לו תחלה המשל האחרון של עוגת השעורים שהיא מורה על ימי גלותם בגוים,

שככה יאכלו את לחמם מאכל בהמה, ושיהיה טמא בטומאת הגוים:

 

(יד) וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הִנֵּ֥ה נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹֽא־אָכַ֙לְתִּי֙ מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה וְלֹא־ בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל: ס

רד"ק ואומר, הנה נפשי לא מטומאה – לא נפשי ולא גופי אינה מטומאים לא נפשי ממחשבה רעה ולא גופי ממאכל טמא

וזהו שאמר נבלה וטרפה לא אכלתי כי הכהנים מוזהרי' על הנבלה ועל הטרפה יותר מישראל מפני הטומאה וכן כתיב "כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים לטמאה בה":

מנעורי – אפילו מנעורי נזהרתי מטומאה וכן ולא בא בפי בשר פגול שהכהנים מוזהרים עליו

ואיך תאמר לי שאעשה לחמי בדבר טמא ומאוס?

ורז"ל פי' הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה

ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי מבשר כוס כוס מעולם פי' בהמה מסוכנת שאומרים עליה שחוט שחוט כלומר ממהרים לשחטה שלא תמות כוס כמו בכוס תרגום שחוט

כי אם רוצה לומר נבלה וטרפה ממש מאי רבותיה דיחזקאל:

ולא בא בפי בשר פגול – שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם

משום דרבי נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה:

מלבי"ם ואומר. הנביא התרעם על שצוה לו לאכול דבר משוקץ שיהיה למשל על טומאתם,

הנה נפשי לא מטומאה ר"ל לא בדברים המטמאים הנפש, ולא במאכלות המטמאים אותה,

לא מאכלות האסורות לישראל כי נבלה וטרפה לא אכלתי,

ולא המטמאים את הכהן (כי יחזקאל היה כהן) כי בשר פגול לא בא אל פי.

וא"כ איך יצויר על ידי אכילתי טומאת הנפש:

 

(טו) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י רְאֵ֗ה נָתַ֤תִּי לְךָ֙ אֶת־צפועי צְפִיעֵ֣י הַבָּקָ֔ר תַּ֖חַת גֶּלְלֵ֣י הָֽאָדָ֑ם וְעָשִׂ֥יתָ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ עֲלֵיהֶֽם:

רש"י צפיעי – גללי:

רד"ק ויאמר אלי, צפועי – כתיב בוי"ו וקרי צפיעי ביו"ד ואותיות אהו"י מתחלפות וצפיעי הבקר פירוש גללי הבקר

וצפיעי כמו צואות ענין יציאה היא וכן הצאצאים והצפיעות וצואת הבקר אינה מאוסה כצואת האדם:

מלבי"ם ויאמר אלי ראה נתתי לך. ר"ל לך לפי קדושתך וטהרתך יספיקו צפיעי הבקר תחת גללי האדם

שצפיעי הבקר שהוא משל על טומאת הגוף (שהבקר אין לה נפש)

יספיק לצייר הנמשל של גללי האדם שמורה על טומאות הנפש,

ויספיק להעיר המשל הנרצה במה שתעשה את לחמך עליהם:

 

(טז) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ הִנְנִ֨י שֹׁבֵ֤ר מַטֵּה־לֶ֙חֶם֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְאָכְלוּ־לֶ֥חֶם בְּמִשְׁקָ֖ל וּבִדְאָגָ֑ה וּמַ֕יִם בִּמְשׂוּרָ֥ה וּבְשִׁמָּמ֖וֹן יִשְׁתּֽוּ:

רד"ק ויאמר, מטה לחם – מסעד כמו שהמטה מסעד האדם החלוש

וכן אמר בתורה בקללות בשברי לכם מטה לחם

עתה פירש מה שאמר לו שיאכל לחמו במשקל וישתה מימיו במשורה כי אות היה לבני ישראל:

ובדאגה – שידאגו ויפחדו באכלם שיחסרו לחם ומים:

ובשממון – בתמהון לבב:

מלבי"ם ויאמר אלי. עתה באר המשל הראשון מה שיאכל ש"ץ ימים במשקל, זה יורה כי

'הנני שובר מטה לחם בירושלים' בעת המצור ואכלו במשקל ובדאגה כי ידעו שיופסק הלחם אח"כ:

 

(יז) לְמַ֥עַן יַחְסְר֖וּ לֶ֣חֶם וָמָ֑יִם וְנָשַׁ֙מּוּ֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְנָמַ֖קּוּ בַּעֲוֹנָֽם:

רש"י למען יחסרו – דאגתם ושממונם בשביל שיהיו חסורי לחם ומים בימי המצור וידאגו פן יכלה:

רד"ק למען – עתה פירש הדאגה לפי שיחסרו לחם ומים:

ונשמו איש באחיו – כלומר איש את אחיו שלא יהיה לאחד יתרון על חברו:

ונמקו – ימק לבבם מרוב צרות וכל זה בעונם שיכירו כי הם גרמו להם זה כי עונם גרם להם כל זה:

מלבי"ם למען. ור"ל ומה שאחר הש"צ יום יחסר לחמך מן המשקל הזה,

זה לאות למען יחסר לחם ומים בארבעים יום קודם הבקעת העיר,

ונשמו איש ואחיו – כי אז נעשה ביניהם מהומות ומלחמות כי מקצתם רצו להבקיע העיר,

ואז ונמקו ע"י דבר וחרב ורעב כמ"ש הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם וכו' (ירמיה כ"א):

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א