יחזקאל

יחזקאל פרק ז

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

(ב) וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֧י ה֛' לְאַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל קֵ֑ץ בָּ֣א הַקֵּ֔ץ עַל־ ארבעת אַרְבַּ֖ע כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ:

רש"י בא הקץ – שאמרתי ונושנתם בארץ והשחתם וגו' העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון (דברים ד) ונושנתם בגי' תתנ"ב והם נשתהו בה תת"ן ד' מאות ומ' משנכנסו לה עד שנבנה הבית ות"י שנים עמד הבית:

[א.ה. והרמז בזה: (יואל פרק ב יז) ח֧וּסָה ה֣' עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם: ונתקיים בהם הפסוק: (איכה פרק ג סד) תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל ה֖' כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם:

(סה) תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם:]

מלבי"ם לאדמת ישראל קץ. כפל הדבר ר"ל שני קצות, ומצייר כאילו ישראל הם קצה האחד והאומות הם הקצה השני,

ומבאר שהפורעניות שבא אז לעולם בא בשביל ישראל, אם מצד שהם היו הסבה שבעבור עונותיהם בא הרעה, אם מצד שהם היו התכלית שבא הרעה והתחילה באומות כדי שיוכו ישראל לבסוף,

עפ"ז אמר שהקץ בא לאדמת ישראל ר"ל בסבתם ובשבילם, שעל ידיהם בא הקץ על ארבע כנפות הארץ,

ואחר שבא על ארבע כנפות הארץ יחזור לבסוף עליהם שזה הוא תכלית הרעה, וז"ש.

 

(ג) עַתָּה֙ הַקֵּ֣ץ עָלַ֔יִךְ וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כָּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ:

רד"ק עתה הקץ עליך – פירושו כנפות הארץ כי על ארץ ישראל אמר:

כדרכיך – בכ"ף:

מלבי"ם עתה הקץ עליך. ושלחתי אפי בך שאינו ענין טבעי רק השגחיי ע"י אף ה',

ושפטתיך ר"ל שיענישם מצד שני השקפות,

א) בהשקף על תכונת נפש החוטאים, אם השתרשו החטאים במדות נפשו ותכונותיו עד שנפשו ומחשבותיו מלאים ממזימת החטא ואינם מקריים מצד התאוה לפי שעה וז"ש ושפטתיך כדרכיך,

ב) בהשקף על כמות החטאים עצמם ורבוים, וז"ש ונתתי עליך את כל תועבותיך:

מלבי"ם ביאור המילות (ג – ד) כדרכיך. הדרכים הם המדות ודרכי הנפש, שהם שורש להמעללים והפעולות,

וזה ההבדל תמיד בין דרכים ומעללים, דרכים ותועבות, כמ"ש (ירמיה י"א י"ח)

ולפעמים יעשה אדם מעשה רע מצד הכרח טבעו, למשל מצד שטבעו נוטה לכעס או לגאוה או תאוה וכד', ואז אין כל המעשה מתיחסת אליו, כי טבע יצירתו הכריחו לזה,

אבל אחר שאשפט על פי דרכיך אתן את כל תועבותיך עליך, כי לא חטאת מפני הכרח הטבע,

רק מרצון ומשרירות לבך, ולכן אמר דרכיך עליך אתן, ר"ל שאינם מצד טבע יצירתך רק מבחירתך,

ועי"כ ותועבותיך בתוכך תהיינה, כי חטאת בזדון ובשאט נפש:

לא תחוס עיני ולא אחמול. ההבדל בין חמל חוס רחם, בארתי (ישעיה י"ג. ירמיה י"ג י"ד כ"א ז'. יחזקאל סימן ח', וסי' ט', וסי' ט"ז):

 

(ד) וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֛י עָלַ֖יִךְ וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּ֣י דְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ':

מלבי"ם ולא תחוס. המאמרים מקבילים, כי יש הבדל בין חמלה ובין חוסה,

החס לא ישחית את הדבר מצד שישיג ממנו צורך ותועלת, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם,

והחומל לא ישחית מצד שהדבר עצמו טוב ויפה ואין ראוי להשחיתו,

(כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר לזבוח אל לה' לקרבן),

ומבאר שלא יחמול מפני שהדבר טוב ויפה, כי דרכיך עליך אתן שדרכי הנפש נשחתים ואין ראוים מצד עצמם כי משחתם בהם מום בם לא ירצו,

וגם לא אחוס מפני תועלת שאשיג ממך כי תועבותיך בתוכך תהיינה שכולם רעים

וא"א שיצמח ממך צורך ותועלת:

 

(ה) כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י ה֑' רָעָ֛ה אַחַ֥ת רָעָ֖ה הִנֵּ֥ה בָאָֽה:

רש"י רעה אחת רעה – רעה שלימה ומיוחדת למעלה מכל הרעות והוא חורבן הבית:

הנה באה – טעמו באל"ף הוא לשון פועלת:

רד"ק כה אמר אדני ה' רעה אחת רעה – רוצ' לומר זאת הרעה אחת היא שאין כמוה כמו שאמר למעלה ועשיתי בך את אשר לא עשיתי ואשר לא אעשה עוד

וידמה כי יונתן היה קורא אחר רעה שתרגם בישתא בתר בישתא:

מלבי"ם כה אמר ה' רעה אחת. הודיעם כי משונה הרעה הזאת מכל הרעות שבאו עד הנה,

כי עד הנה לא נחתם גז"ד, ועתה שנחתם גז"ד יש ג' הבדלים,

א) שעד עתה לא באה הרעה בפעם אחת כי תחלה נלקו בממון ואח"כ ביסורים,

כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אולי ישובו, ועתה רעה אחת שבא תיכף עונש הגוף,

ב) עד עתה בא הרע לתכלית טוב ר"ל כדי שישובו בתשובה ושלא תבא הרעה,

ועתה רעה אחת רעה ר"ל שהרעה היא רעה היינו לתכלית רע,

ג) עד עתה לא באה הרעה תיכף רק הזהירם תחילה והמתין אולי ישובו, ועתה הנה באה תיכף:

 

(ו) קֵ֣ץ בָּ֔א בָּ֥א הַקֵּ֖ץ הֵקִ֣יץ אֵלָ֑יִךְ הִנֵּ֖ה בָּאָֽה:

רד"ק קץ בא בא הקץ – הכפל לחזק ולמהר הענין ועוד הוסיף ואמר הקיץ אליך הקיץ מבנין הפעיל מענין קץ והקיץ שרשו קוץ מנחי העי"ן וקץ שרשו קצץ מפעלי הפעל: הנה באה – הרעה שזכר:

מלבי"ם קץ בא. מבאר כי אינה כיתר רעות שבאו לתקן את העם שישובו בתשובה ויתקיימו, רק היא קץ וכליון, בא הקץ הקיץ – ידמה במליצתו יום המיועד להרעה כיום שלם מחובר מלילה ויום,

וכבר עברה הלילה שבה ישן הקץ והכליון כי לילה עת שינה,

ועתה הקיץ קץ משנתו אליך, ר"ל שהגיע אשמורה האחרונה שהקיץ הישן ומתעורר לפעול פעולתו,

והנה באה עד כי.

מלבי"ם ביאור המילות הקיץ. שרשו קוץ מנחי העי"ן, וקץ הוא מן הכפולים:

(ז) בָּ֧אָה הַצְּפִירָ֛ה אֵלֶ֖יךָ יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ בָּ֣א הָעֵ֗ת קָר֛וֹב הַיּ֥וֹם מְהוּמָ֖ה וְלֹא־הֵ֥ד הָרִֽים:

מלבי"ם באה הצפירה. שגם כל הלילה חלפה ובא אור השחר, מוסיף בא העת שיצא לפעלו,

קרוב היום מהומה – שכבר נכון היום,

מהומה ולא הד הרים – ר"ל שבא בין היום והזמן ובין המהומה,

והמהומה אינה הד הרים כדרך דבר הבא ממרחק שטרם יתקרב ישמע קולו מבין ההרים ע"י קול ההד, ויודעים תחילה שבא ויכינו א"ע להמלט על נפשם,

אבל פה לא נשמע קול הד מן ההרים רק פתאום באה עד עיר מושב:

מלבי"ם ביאור המילות הצפירה. תרגום בקר צפרא: בא העת קרוב היום, יום הוא פרטי יותר מן עת,

שעת יציין הזמן הכולל המיוחד לאיזה דבר, ויום מציין היום הפרטי,

כמ"ש בס' התורה והמצוה אחרי (סי' ו'), ומלת בא נמשך לשתים, בא מהומה

רד"ק באה הצפירההגזרה בא לך בבקר, מתרגם בוקר – צפרא. או הוא ענין סבוב כלומר סבה היא מאת האל יתברך לבא אליך האויב

ויונתן שתרגם אתגליאת מלכותא פירש הצפירה כמו ולצפירת תפארה שהיא עטרה והיא סימן מלכות:

קרוב היום מהומה – וחסר הנסמך כאילו אמר היום יום מהומה וכן הארון הברית והדומים להם:

ולא הד הריםהד הוא לשון קריאה כמו הידד הידד אמר שהמהומה הזאת וקריאת הד זאת לא תהיה כמו קריאת הד הרים כשאדם נותן קולו בין ההרים ידמה שיוצא קול מבין ההרים ואינו קול אחר כמו שידמה אבל זה קול הצעקה והמהומה יהיה קול אמתי לא דמיון קול

ויונתן תרגם ולית לאישתיזבא במצדי טוריא:

 

(ח) עַתָּ֣ה מִקָּר֗וֹב אֶשְׁפּ֤וֹךְ חֲמָתִי֙ עָלַ֔יִךְ וְכִלֵּיתִ֤י אַפִּי֙ בָּ֔ךְ וּשְׁפַטְתִּ֖יךְ כִּדְרָכָ֑יִךְ וְנָתַתִּ֣י עָלַ֔יִךְ אֵ֖ת כָּל־ תּוֹעֲבוֹתָֽיִךְ:

מלבי"ם עתה מקרוב. ר"ל שבא הדבר פתאום בין בזמן, שעז"א עתה,

בין במקום, שעז"א מקרוב, ר"ל ממקום קרוב,

פתאום אשפך חמתי, לא בהדרגה לאט לאט,

והנמשל כי מה שיסבב ה' ע"י המערכת י"ל משך בזמן עד שיתחייב הדבר מן המערכת,

ומה שבא ע"י אויבים י"ל משך במקום עד שיבא האויב מארץ רחוקה, אבל פה בא בהשגחה פתאום,

ויש הבדל בין אף ובין חמה, שהחמה היא החמה הפנימית, והאף היא חיצוני,

ואם בא האף בלא חמה לא ימהר לענוש רק ישים גבולים בזמן ובמקום אולי ישובו בתשובה,

אבל אני אשפך חמתי וכליתי אפי ושפטתיך וכו', כנ"ל פסוק ג':

מלבי"ם ביאור המילות מקרוב. ר"ל ממקום קרוב. חמתי אפי, עי' הבדלם למעלה (ה' י"ב):

 

(ט) וְלֹא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמ֑וֹל כִּדְרָכַ֜יִךְ עָלַ֣יִךְ אֶתֵּ֗ן וְתוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ בְּתוֹכֵ֣ךְ תִּֽהְיֶ֔יןָ וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מַכֶּֽה:

מלבי"ם כדרכיך. ר"ל שיהיה העונש מכוון נגד החטאים וכמדתם,

ובזה תכיר כי העונש לא בא ע"י אמצעי רק כי אני ה' מכה:

 

(י) הִנֵּ֥ה הַיּ֖וֹם הִנֵּ֣ה בָאָ֑ה יָֽצְאָה֙ הַצְּפִרָ֔ה צָ֚ץ הַמַּטֶּ֔ה פָּרַ֖ח הַזָּדֽוֹן:

רש"י הנה היום – הנה בא היום: הנה באה – הרעה: יצאה הצפירה – עלה השחר של יום הרעה:

צץ המטהלהכות אתכם: פרח הזדון – נתגלה נבוכדנצר הרשע:

רד"ק הנה היום, צץ המטה – יש מפרשים המטה ענין הטית הדין והוא שם ויורה עליו פרח הזדון כלומ' מעשים רעים שעשו ישראל עתה יפרחו ויציצו כלומר שיקחו הגמול והעונש

ויש לפרשו כמשמעו ונבוכדנאצ' קורא מטה כמו הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי

וזהו שאמר מענין יוצא הצפירה ונבוכדנאצר גם כן קורא זדון כמו הנני אליך זדון

ועל הדרך הזה תרגם יונתן צמח שולטנא הופע רשיעא:

מלבי"ם הנה היום. עתה מצייר היום בעצמו, כבר בא היום שהוא אחר עלות השחר,

וכבר יצאה הצפירה שהוא עמוד השחר יצא והתרחק כי כבר הוא באמצע היום,

צץ המטה תמורת עמוד השחר צץ המטה המכה, שהוא חיל כשדים,

ובכ"ז פרח הזדון גם הזדון פורח ואינם שבים בתשובה:

מלבי"ם ביאור המילות יצאה הצפרה. היציאה הוא הפך הביאה שאמר באה הצפירה, והיום הוא אחר הבקר, שבהיות נכון היום כבר יצאה הצפירה:

 

(יא) הֶחָמָ֥ס׀ קָ֖ם לְמַטֵּה־רֶ֑שַׁע לֹא־מֵהֶ֞ם וְלֹ֧א מֵהֲמוֹנָ֛ם וְלֹ֥א מֶהֱמֵהֶ֖ם וְלֹא־נֹ֥הַּ בָּהֶֽם:

רש"י החמס קם וגו' – החמס אשר בידכם הוא קם עליכם למטה רשע לשחתכם:

לא מהם – כך אמר הקדוש ברוך הוא למשחית אינך זקוק להשאיר נפש [מרשעי ישראל] כי אין טובה יוצאת לא מהם ולא מבניהם ולא מהמונם:

ולא נה בהם – אין בהם נוהה אחרי מגעגע ונותן לב אלי כמו וינהו כל בית ישראל אחרי ה' (שמואל א ז)

ולשון ארמי הוא ואיתנהיאו לפולחנא ל' תאוה וגעגועין

ומנח' חברו לשון יללה וכן וינהו כל בית ישראל פירש לשון יללה ואין בתיבה רק ה"א יסוד:

רד"ק החמס קם למטה רשע – החמס שעשו קם להם למטה רשע שמכה אותם

ויונתן תרגם חטופין קמו למסער רשיעיא:

לא מהם – לא ישאר אחד מהם שלא יגלה או ימות:

ולא מהמונם – ולא מרבוי ממון שלהם כמו מהמון רשעים ומי אוהב בהמון שפירושם רוב ממון:

ולא מהמהם – כמו מהם וכפל בו המ"ם והה"א כאילו אמר שני פעמים מהם

רוצה לומר משום דבר מהם לא ישאר ר"ל בניהם ובני בניהם

או יהיה מהמהם מן המה רוצה לומר דבר שהאדם הומה עליו והם הבנים:

ולא נה בהם – לא יהיה נהי ויללה בהם מרוב הצרות לא יבכו החיים על המתים

כמו שאמר ירמיהו לא יספדו ולא יקברו ויונתן תרגם לא מהמהם ולא נח בהם ולא מבניהון ולא מבני בניהון:

מלבי"ם החמס. עצמו קם להיות למטה רשע שעון החמס שעשו הוא עומד ליסרם ולענשם, עד שלא ישאר שארית לא מהם ולא מהמונם ובכ"ז ולא נוה בהם אין בהם איש ינהה לבבו לשוב בתשובה:

מלבי"ם ביאור המילות לא מהם. ר"ל לא נמצא מהם, פירוש שכלו כולם, וגם לא נמצא שארית מהמון העם שלהם שהם הפחותים (כנ"ל ה' ז'), ולא מהמהם שרשו הָמֶה במשקל יָפֶה קָשֶׁה, ר"ל אף לא נשאר דבר מהמייתם,

ולא נה בהם מלשון וינהו כל בית ישראל אחרי ה', או מלשון נהי,

אין אחד שימשך אחר ה', או שישא נהי על הצרות האלה וישוב בתשובה:

 

(יב) בָּ֤א הָעֵת֙ הִגִּ֣יעַ הַיּ֔וֹם הַקּוֹנֶה֙ אַל־יִשְׂמָ֔ח וְהַמּוֹכֵ֖ר אַל־יִתְאַבָּ֑ל כִּ֥י חָר֖וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ:

רד"ק בא העת, הקונה אל ישמח – דרך העולם שהקונה שמח במקנתו והמוכר מתאבל ומצטער כי מתוך דחקו הוא מוכר

וכן בדברי רבותינו ז"ל הדבר אשר בפי האנשים זבנת קנית זבינת אובדת

ואמרו כי המוכר שדה בארץ ישראל אין לו להתאבל על זה כי אפילו לא ימכרנו מעט יעמוד בידו,

כי במהרה יגלה ויניחנו. וכן הקונה אין לו במה לשמוח כי המקנה לא תעמוד בידו כי אם מעט:

כי חרון – יבא מאתי אל כל המונה להמיתם ולהגלותם:

מלבי"ם בא העת. אשר הקונה אל ישמח בעבור שהתעשר, והמוכר אין צריך להתאבל כמו שיבאר בפסוק שאח"ז מפני שילכו כולם בגולה. ומדוע בא העת הזאת משיב כי חרון על כל המונָה מפני עונותיהם:

 

(יג) כִּ֣י הַמּוֹכֵ֗ר אֶל־הַמִּמְכָּר֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְע֥וֹד בַּחַיִּ֖ים חַיָּתָ֑ם כִּֽי־חָז֤וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב וְאִ֧ישׁ בַּעֲוֹנ֛וֹ חַיָּת֖וֹ לֹ֥א יִתְחַזָּֽקוּ:

מלבי"ם כי. מבאר מדוע המוכר אל יתאבל כי לא יפסיד במה שמכר כי בל"ז המוכר לא ישוב אל הממכר, כי תהיה הארץ שממה,

אבל עוד ירויח במה שמכר כי עי"ז עוד חייתם בחיים שע"י שמכר שדהו ויצא מן הארץ נשאר בחיים,

וגם מי שמכר והיה בארץ מדלת העם, השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים,

אבל את בעלי השדות והעשירים הכה בחרב,

כי חזון הנבואה שנבאו הנביאים על כל המונה החזון הזה לא ישוב אחור, ובוא יבא עליהם, ומהו החזון?

איש ואיש, אשר בעונו חייתו שנפשו נקשרה בעונו, שחי חיי העון והפשע, לא יתחזקו לקראת האויב.

(גם יל"פ שאומר הלא חזון וחזות קשה נבאו על כל המונה ומדוע לא ישוב כל איש מדרכו הרעה,

והלא כל איש חייתו תלוי בעונו שע"י עונו יאבד חייו, ומדוע לא יתחזקו לשוב בתשובה?):

מלבי"ם ביאור המילות חיתם, נפשם. כמו וחיתם בקדשים (איוב ל"ו):

 

(יד) תָּקְע֤וּ בַתָּק֙וֹעַ֙ וְהָכִ֣ין הַכֹּ֔ל וְאֵ֥ין הֹלֵ֖ךְ לַמִּלְחָמָ֑ה כִּ֥י חֲרוֹנִ֥י אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ:

מלבי"ם תקעו. הלא כבר תקעו בשופר והכינו הכל לקראת האויב, ומדוע אין איש הולך למלחמה?

למה יתחבאו בבתיהם? משיב, כי חרוני אל כל המונה ואנכי הסבותי את כלי המלחמה אשר בידם:

מלבי"ם ביאור המילות בתקוע. כן נקרא השופר, לפי שתוקעים בו:

 

(טו) הַחֶ֣רֶב בַּח֔וּץ וְהַדֶּ֥בֶר וְהָרָעָ֖ב מִבָּ֑יִת אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׂדֶה֙ בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּת וַאֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר רָעָ֥ב וָדֶ֖בֶר יֹאכֲלֶֽנּוּ:

מלבי"ם החרב. שואל למה לא ילכו למלחמה, הלא הגם שהחרב בחוץ,

הלא גם בבית הדבר והרעב ומה ירויחו בשבתם בית, והלא טובים חללי חרב מחללי רעב,

והגם שאשר בשדה בחרב ימות, הלא גם אשר בעיר רעב ודבר יאכלנו וטוב יותר שימותו מות גבורים?

רד"ק החרב בחוץ, רעב ודבר יאכלנו – כתרגומו ישיציניה:

 

(טז) וּפָֽלְטוּ֙ פְּלִ֣יטֵיהֶ֔ם וְהָי֣וּ אֶל־הֶהָרִ֗ים כְּיוֹנֵ֧י הַגֵּאָי֛וֹת כֻּלָּ֖ם הֹמ֑וֹת אִ֖ישׁ בַּעֲוֹנֽוֹ:

מלבי"ם ופלטו. וגם פליטיהם אשר יפלטו הן הם היו על ההרים, כיונים המצוים בגאיות ובקעות, שאין רגילים בהרים, ועי"כ כולם הומות, שואל מדוע היה זה? משיב איש בעונו שכ"ז היה ע"י עונותיהם:

 

(יז) כָּל־הַיָּדַ֖יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכָל־בִּרְכַּ֖יִם תֵּלַ֥כְנָה מָּֽיִם:

מלבי"ם כל. אינם יכולים להלחם כי כל הידים תרפינה, ולא לברוח כי כל ברכים תלכנה מים:

מלבי"ם ביאור המילות תלכנה מים. כמו מים יתהלכו למו, או יזיעו מים מרוב הפחד [-רש"י]:

רד"ק כל הידים תרפינה – כי לא יהיה בהם כח להלחם כנגד כל האויבים:

וכל ברכים תלכנה מים – תלכנה כמים על דרך משל כאילו נמסו שלא יהיה בהם כח מרוב הבהלה:

 

(יח) וְחָגְר֣וּ שַׂקִּ֔ים וְכִסְּתָ֥ה אוֹתָ֖ם פַּלָּצ֑וּת וְאֶ֤ל כָּל־פָּנִים֙ בּוּשָׁ֔ה וּבְכָל־רָאשֵׁיהֶ֖ם קָרְחָֽה:

מלבי"ם וחגרו שקים. לקונן על רוע מעשיהם, וכסתה אותם פלצות על ידי הפורעניות,

ואל כל פנים בושה – בעבור עונותיהם, ובכל ראשיהם קרחהלאבל על הפורעניות:

מצודת ציון פלצות – רעדה וחרדה כמו ועמודים יתפלצון (איוב ט): קרחה – ענין מריטת השער וכן באה קרחה (ירמיה מז):

 

(יט) כַּסְפָּ֞ם בַּחוּצ֣וֹת יַשְׁלִ֗יכוּ וּזְהָבָם֘ לְנִדָּ֣ה יִֽהְיֶה֒ כַּסְפָּ֨ם וּזְהָבָ֜ם לֹֽא־יוּכַ֣ל לְהַצִּילָ֗ם בְּיוֹם֙ עֶבְרַ֣ת ה֔' נַפְשָׁם֙ לֹ֣א יְשַׂבֵּ֔עוּ וּמֵעֵיהֶ֖ם לֹ֣א יְמַלֵּ֑אוּ כִּֽי־מִכְשׁ֥וֹל עֲוֹנָ֖ם הָיָֽה:

מלבי"ם כספם בחוצות ישליכו. כי לא יוכלו לשאתו בגולה, וגם זהבם שלא ישליכו אותו לנדה יהיה שמי שימצא אצלו זהב יהרג,

ומבאר כי כספם וזהבם לא יוכל להצילם מן האויב, וגם לא יסיר מהם הרעב כי נפשם לא ישבעו על ידו,

ואף מעיהם לא ימלאו שהוא פחות מן השביעה,

ומבאר הטעם כי מכשול עונם היה שע"י רוב הזהב והכסף נכשלו בעונות

כמ"ש וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:

מלבי"ם ביאור המילות נפשם לא ישבעו. שביעת נפש היא יותר ממליאת בטן ומעים, שימלא בטנו גם בדברים בלתי ערבים לו, ונפשו לא תשבע במו, ואמר צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר,

שלא לבד שלא תשבע נפשם כי גם לא ימלאו בטנם:

רש"י לנדה יהיה – לשקוץ יהיה להם: רד"ק לרחוק כי ירחיקו אותו מבתיהם:

(כ) וּצְבִ֤י עֶדְיוֹ֙ לְגָא֣וֹן שָׂמָ֔הוּ וְצַלְמֵ֧י תוֹעֲבֹתָ֛ם שִׁקּוּצֵיהֶ֖ם עָ֣שׂוּ ב֑וֹ עַל־כֵּ֛ן נְתַתִּ֥יו לָהֶ֖ם לְנִדָּֽה:

רד"ק וצבי עדיו – זהו בית המקדש שהוא פאר יפי כבוד האל הנקדש בתוכו שהיו מתיפים כעדי והקדוש ברוך הוא שמהו לגאון שישראל היו מתגאים ומתגדלים בו על כל עם

כי כבוד האל נראה בו בענן ובאש העליונה והם שמוהו לשקוץ כי עשו בו צלמי תועבותם

על כן נתתיו להם לנדה שהם ירחיקוהו ממנו ויגלו מארצם:

מלבי"ם וצבי. מבאר איך חטאו ע"י הזהב, שזה היה בשני ענינים,

א) שצבי עדיו של הזהב זאת שמו להם לגאון ותפארת,

שכל גאונם היה ע"י צבי עדיו – ע"י חמדת הזהב ועדי עדיים,

ב) כי צלמי תועבותם ושקוציהם עשו בו בהזהב שעשו ממנו ע"ז, על כן נתתיו להם לנדה מדה כנגד מדה:

מלבי"ם ביאור המילות וצבי עדיו. החמדה של תכשיטיו של הזהב, שמו לגאון,

שגאון נעלה מן צבי כמ"ש (ישעיה ד' ב') עיין שם בהערה, וצלמי תועבותם שקוציהם עשו בו, חסר ו' ושקוציהם, ר"ל וצלמי שקוציהם,

וע"ד המליצה, הצלמים הם עשו בו את שקוציהם, כי עובדי ע"ז היו מהבילים שהצלמים ישמשו בזהב וכסף שנודרים להם לעשות בם מאויי לבם ושקוציהם,

כי היו מיחסים להצלמים תאוות וחפצים ואהבת זהב וכסף ועשות נבלות בעזרת הזהב כמו בני אדם כידוע בספורי הבלי (המיטאלאגיע) ושירי היונים, והיו נודרים כסף וזהב להצלמים להפיק מהם רצון.

וכמו שנדרוהו לנדה שהיא הע"ז, כן נתתיו להם לנדה. ועז"א וחללוהו שיוציאוהו לחול כי מה שנדרו לע"ז היה בעיניהם קדש:

 

(כא) וּנְתַתִּ֤יו בְּיַֽד־הַזָּרִים֙ לָבַ֔ז וּלְרִשְׁעֵ֥י הָאָ֖רֶץ לְשָׁלָ֑ל וחללה וְחִלְּלֽוּהוּ:

רד"ק ונתתיו, וחללוה – כתיב וחללוהו קרי הכתיב על השכינה והקרי על הבית:

מלבי"ם ונתתיו. שיבואו זרים על ארצם ויבוזו את הכסף,

ויש הבדל בין בז ושלל שהנשאר אחר שנפלו הבעלים במלחמה נקרא שלל,

ומה שהאויב בוזז ולוקח ביד חזקה נקרא בז, הזרים יבואו ויבוזו את כספם,

והשלל הנשאר שלא יבוזו זרים יקחו רשעי הארץ,

וחללוהו ובזה יחללו הגאון והעדי הזה (כמו וחללו יפעתך לקמן כ"ח):

מלבי"ם ביאור המילות לבז, לשלל. השלל הוא הנשאר אחר המלחמה, ואם בוזזים אותו אנשי החיל איש לו, נקרא בז, כמ"ש (ישעיה ח' ב'), ופה מה שישאר ולא יבוזו הזרים הוא השלל, ויקחוהו רשעי הארץ:

 

(כב) וַהֲסִבּוֹתִ֤י פָנַי֙ מֵהֶ֔ם וְחִלְּל֖וּ אֶת־צְפוּנִ֑י וּבָאוּ־בָ֥הּ פָּרִיצִ֖ים וְחִלְּלֽוּהָ: פ

רש"י את צפוני – את המקום שהייתי צפון שם ביניהם:

רד"ק והסבותי – כמו שאמר בתורה והסתרתי פני מהם:

וחללו – הזרים במקום הצפון שלי בבית והוא הדביר שהוא קדש הקדשים ששם הארון:

ובאו בה פריצים וחללוה – לשון נקבה על שכינת הכבוד החונה על הארון, או אמר וחללוה על העיר

ויונתן תרגם ואסליק שכינתי מנהון על דאחילו ארע בית שכינתי ויעלון בה רשיעיא ויחלונה:

מלבי"ם והסבתי. חשב כסדר, תחלה חשב מה שהיה בסוף ימי המצור, כמ"ש תקעו בתקוע, החרב בחוץ וכו', ואח"כ חשב מה שהיה עת נבקעה העיר וברח צדקיהו וחילו, ועז"א ופלטו פליטיהם וכו',

ואח"כ כספם בחוצות ישליכו, כי האויבים בזזו הכל, וזה היה בחדש הרביעי,

ואח"כ והסבותי פני מהם שנדדה השכינה מן ההיכל,

וחללו את צפוני שיחללו בית קה"ק ובאו בה פריצים לקחת כלי המקדש וחללוהו ויוציאום לחולין

כמ"ש חז"ל בע"ז שכיון שבאו בה פריצים יצאו מקדושתם:

מלבי"ם ביאור המילות צפוני. דבר שאין העין יכול לראות, הארון ובית קה"ק והשכינה, ועז"א מלת בה,

וכן וחללוה, בלשון נקבה, על שכינת הכבוד:

 

(כג) עֲשֵׂ֖ה הָֽרַתּ֑וֹק כִּ֣י הָאָ֗רֶץ מָֽלְאָה֙ מִשְׁפַּ֣ט דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֥ה חָמָֽס:

תרגום יונתן עֲבֵיד שִׁלְשְׁלָן אֲרֵי אַרְעָא אִתְמְלִיאַת חַיָבֵי קְטוֹל וְקַרְתָּא אִתְמְלִיאַת חֲטוֹפִין:

רד"ק עשה הרתוק – עשה שלשלת של ברזל סימן שיוליכו הכשדים אנשי ירושלם בגלות בשלשלאות כמו שעושין לשבוים:

משפט דמים – כלומר כולם חייבים משפט דמים לפי ששפכו דם נקי ועברו עברות שנתחייבו עליהם מיתה וכן משפט מות לאיש הזה כמו משפט דמים:

והעיר מלאה חמס – ועוד שעושים בה חמס ועל כן ראוי' לגלות ממנה כי לא יתקיים ישוב הארץ עם החמס:

מלבי"ם עשה הרתוק. אח"כ יעשו שלשלאות להוציא הנשארים אל הגולה,

כי מלאה הארץ משפט דמים – שהרצח היה מצוי בארץ,

והעיר – ירושלים שלא היה שם רצח מ"מ מלאה חמס – עד שנתחייבו כליה בעבור רצח וחמס:

מלבי"ם ביאור המילות הרתוק. שלשלת כפולה, ועז"א רתקו בזקים (נחום ג') זקים כפולים ומשולשים:

 

(כד) וְהֵֽבֵאתִי֙ רָעֵ֣י גוֹיִ֔ם וְיָרְשׁ֖וּ אֶת־בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן עַזִּ֔ים וְנִחֲל֖וּ מְקַֽדְשֵׁיהֶֽם:

ונחלו – ויתנחלו לאחרים:

מקדשיהם – בתי היכל הבמות שהיו נועדים שם ל' בית זמונם:

רד"ק והבאתי רעי גוים – הם הכשדים שנאמר עליהם הגוי המר והנמהר: רש"י רעי גוים – רעים שבעכו"ם ואכזרים:

ונחלו מקדשיהם – ונחלו ענין חלול שרשו חלל והוא מבנין נפעל ובא מהקל כמו ונחלת בך והיה משפטו עם הדגש ונחלו בשקל ונמסו ההרים:

מקדשיהם – כמו מיקדשיהם אלא שהוא משקל אחר מקדש בשקל למתעב גוי שהוא שם תאר:

מלבי"ם והבאתי. אחר שיגלו אביא הרעים והפחותים מכל הגוים והם יירשו את בתיהם ויתישבו בארץ,

והשבתי גאון עזים – שיושבתו מלכיהם ושריהם וכן תופסק הכהונה,

ועז"א ונחלו מקדשיהם כי היו נוהגים כמנהג עע"ז שהכהנים היו מקדשים את העם שכל שנגע בהם היה קדוש (כמ"ש לקמן מ"ד) ולא יקדשו את העם בבגדיהם, ושם (מ"ו כ') לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם, כמ"ש אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיה ס"ה) המקדשים האלה עתה יתחלל קדושתם:

מלבי"ם ביאור המילות ונחלו. מענין חילול, והיה ראוי לכתוב ונחלו, כמו ונסבו בדגש, והוקל וכן ונחלת בך (רד"ק),

וכן הוקל הדגש במלת מקדשיהם:

 

(כה) קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁל֖וֹם וָאָֽיִן:

רד"ק קפדה בא – מלעיל מפני שסמוכ' למלה זעירא והוא בא או הה"א נוספת לפיכך הוא מלעיל לפי שאמר בלשון זכר בא והוא ענין כריתה כמו קפדתי כאורג חיי:

ובקשו שלום ואין – יבקשו השלום שהיו אומרים להם נביאי השקר שלום יהיה לכם:

מלבי"ם קפדה בא. לעומת מ"ש עשה הרתוק שכולל ג"כ שלשלאות של קשר הסבות של הרעות,

אמר כי בא הקפדה שהוא קשר השלשלת הזאת, שיהיו החוליות והפרקים קשורים אחד באחד,

רעה ברעה חברתה, עד שאם יבקשו שלום ואין, כי.

מלבי"ם ביאור המילות קפדה. וחברו קפדתי כאורג חיי (ישעיה ל"ח י"ב), ופירשתי שם מענין קשירת וכריכת הרתוק:

 

(כו) הֹוָ֤ה עַל־הֹוָה֙ תָּב֔וֹא וּשְׁמֻעָ֥ה אֶל־שְׁמוּעָ֖ה תִּֽהְיֶ֑ה וּבִקְשׁ֤וּ חָזוֹן֙ מִנָּבִ֔יא וְתוֹרָה֙ תֹּאבַ֣ד מִכֹּהֵ֔ן וְעֵצָ֖ה מִזְּקֵנִֽים:

תרגום יונתן תְּבַר עַל תְּבַר יֵיתִי וּכְסוֹרְתָּא עַל בְּסוֹרְתָּא תְּהֵי וְיִבְעוּן אוּלְפַן מִסָפֵר וְאוֹרָאָה תִּפְסוֹק מִכָּהֵן וּמְלַךְ מְחַכִּים:

רש"י הוה על הוה – מאורע על מאורע הויה אחר הויה ומנחם חברו לשון שבר:

ותורה תאבד מכהןהרגילים בהוראה כמו שנאמר ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב):

מלבי"ם הוה על הוה תבא. שלא יהיה שלשלת הרעות בדרך הטבע שיבואו הסבות והמסובבים זה אח"ז,

רק הרע ההוה ומתחדש יבא על חברו, זה על זה לא זה אחר זה כמנהג העולם,

וכן השמועה תהיה אל שמועה, עת ישמעו צרה מתרגשת ישמעו תיכף שמועה מצרה אחרת,

ובקשו – ואז יתחילו לבקש חזון מנביא, תחת שעד עתה לא שמעו לדברי הנביאים,

ותורה – שעורו (ובקשו) תורה (אשר) תאבד מכהן, (ובקשו) עצה (אשר) תאבד מזקנים

ר"ל שאחר שלא ימצאו חזון יתחילו לבקש עצת התורה שהיא אחר החזון,

ואח"כ יבקשו עכ"פ עצה מזקנים שייעצו אותם ע"פ שכלם כי הזקנים בחנו תולדות הימים,

וגם התורה והעצה תאבד אז, וגם לא יוכלו לסמוך על הנהגת המנהיגים אותם, כי.

מלבי"ם ביאור המילות הוה. דבר ההוה ומתחדש, ובא על השבר המתהוה פתאום,

מלת ובקשו נמשך לכל המאמר, ובקשו תורה אשר תאבד מכהן:

 

(כז) הַמֶּ֣לֶךְ יִתְאַבָּ֗ל וְנָשִׂיא֙ יִלְבַּ֣שׁ שְׁמָמָ֔ה וִידֵ֥י עַם־הָאָ֖רֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה מִדַּרְכָּ֞ם אֶעֱשֶׂ֤ה אוֹתָם֙ וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶ֣ם אֶשְׁפְּטֵ֔ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ':

מלבי"ם המלך יתאבל. כי תופסק מלכותו, וגם הנשיא שמינה נבוכדנצר עליהם ילבש שממה – לבוש הנשיאות שלו תהיה השממה כי כל הארץ שממה תהיה,

ועי"כ ידי עם הארץ תבהלנה – ולא ידעו מה לעשות,

מדרכם אעשה אותם – כל זה יהיה כפי מדת דרכם הרע,

ואשפטם במשפטיהם – כפי המשפט הראוי להם בדין ובמשפט מדה כנגד מדה עד שיכירו וידעו כי אני ה':

מלבי"ם ביאור המילות מדרכם אעשה אותם. מלת אותם תחת אתם.

ויל"פ שר"ל על צד המליצה יעשה אותם בריה חדשה, דהיינו שינוי צורתם ומלכותם מן השלמות אל הפחיתות,

והחומר שממנו יעשה הכלי הגרוע הזה יהיה מדרכם הרע,

ר"ל כי חומר הרע אין נמצא אצל ה' לעשות ממנו דבר

רק האדם יכינהו במעשיו הרעים:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א