יחזקאל

יחזקאל פרק טז

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) בֶּן־אָדָ֕ם הוֹדַ֥ע אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶֽיהָ:

מלבי"ם הודע. את ירושלים, ימשיל את ענין ה' עִם ישראל כמי שמצא אסופי – ילדה נעזבת מאבותיה אשר השליכוה בגועל נפשה למדבר שממה,

ונדיב אחד עבר שם וחמל על הילדה ושם עיניו עליה לטובה עד שגדלה, ואז נשא אותה לאשה

והטיב לה בכל מיני טובות, והיא שכחה את כל תגמולוהי עליה וזנתה תחתיו להכעיסו,

כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר וכו' יצרנהו כאישון עינו וכו' ירכיבהו על במתי ארץ וכו' וישמן ישורון ויבעט וכו':

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד ב

הודע את ירושלים את תועבותיה, נקרא ומתרגם, פשיטא! לאפוקי מדרבי אליעזר. דתניא: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים – צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול [-ממזר. ירושלמי].

חידושי הריטב"א

מה שכעס רבי אליעזר על אותו שהפטיר בהודע את ירושלים אף על גב דהוה עביד כרבנן, לפי שבמקומו של רבי אליעזר היה לו ליזהר לשאול את פיו במה יפטיר, ומי שאינו חולק כבוד לחכמים פסול יש בו ולפיכך בדקו אחריו (ונעשה) [ונמצא] בו כן, מפי מורי נר"ו.

היחידים שמפטירים ב"הודע" [הפט' שמות] הם בני תימן ע"פ פסק הרמב"ם שלא נקטינן כר"א.

 

(ג) וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֨ר אֲדֹנָ֤י ה֙' לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית:

רד"ק ואמרת – אמר לו שיאמר להם תוכחה זו דרך משל

ואף על פי שהוא היה יושב בבבל צוה לו שיודיעם שם ע"י ספר אולי ישמעו וישובו:

מכורותי' – בחולם וענינו כמו מגורותיך:

ומולדותיך מארץ הכנעני – קשר מ"ם מארץ למולדותיך הסמוך למכורותיך אמר במעשיך את דומה לתרבות ארץ כנען כאילו נולדת ושכנת שם וכאילו אביך האמרי ואמך חתית שעשית כמעשיהם ויונתן תרגם ותימר כדנן אמר ה' אלהים ליתבי ירושלם תותבותכון וגו':

מלבי"ם מכרתיך. מצייר ענינה במצרים כאילו הושלכה הילדה הזאת מארץ נכריה,

שמקום ומגורת אבותיה היה מארץ הכנעני, וגם אביה ואמה לא היו מעם אחד,

כי אביה היה אמורי ואמה היתה מבנות חת, שע"י שהיו מעמים שונים לא חסו על הילד הנולד להם,

וצייר שאביה היה אמורי שהאמוריים היו רעים מיתר עמים,

ושאמה היתה חתית, שבנות חת היו רעים יותר מנשי האמוריים במדותיהם, כמ"ש קצתי בחיי מפני בנות חת,

והנמשל שאז לא הובררו עדיין לגוי מיוחד רק דבוקים בתועבת אביהם ואמם שמהם נולדו,

שלמדו דרכי האמוריים עד שהאמורי היה אביהם ומוריהם,

והיה בם תכונת הארץ שנולדו שם שהיא ארץ חת, כי חברון ששם גרו אברהם ויצחק היתה לבני חת, והמליצה תצייר את העם הכללי כאב לאנשים הפרטיים של האומה,

כי האנשים ילמדו דרכי העם אשר יצאו מהם,

ואת הארץ ששם יולד האיש תצייר כאם, כי ממנה יונק מזונו,

ותכונת הולד ידמה לתכונת האדמה ופירותיה ואוירה, שמִן שדיה חפר אוכל,

שע"ז כפל מכרתיך ומולדתיך נגד האב והאם, שהם העם ששם נולדו ומקום מכורתם ששם גרו,

ור"ל שעדיין לא הובדלו מטומאת הכנעים ומעשיהם:

מלבי"ם ביאור המילות מכרתיך. כמו מגורותיך, חילוף גימ"ל בכ"ף, רק מגורה דרך עראי ומכורה היא בקביעות, כמו שנראה לקמן (כ"א ל"ח, כ"ט י"ד):

תרגום יונתן וְתֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְיָתְבֵי יְרוּשְׁלֵם תּוֹתְבַתְכוֹן וְיַלְדוּתְכוֹן מֵאַרְעָא כְּנַעֲנָאֵי תַּמָן אִתְגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם אֲבוּכוֹן בֵּין בִּתְרַיָא וְאוֹדַעְתֵּיהּ דְאַתּוּן נַחֲתִין לְמִצְרַיִם בִּדְרַע מְרוֹמָם אֲנָא פָּרֵק יַתְכוֹן וּבִזְכוּת אֲבָהָתְכוֹן אֲנָא מְתָרֵיךְ מִן קֳדָמֵיכוֹן יַת אֱמוֹרָאֵי וּמְשֵׁיצַי יַת חִתָּאֵי:

 

(ד) וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אֹתָךְ֙ לֹֽא־כָרַּ֣ת שָׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹֽא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהָמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ:

מלבי"ם ומולדותיך. עתה צייר איך נולדה, שעז"א ומולדותיך, ומה נעשה עמה ביום לדתה,

שעז"א ביום הולדת אותך לא כרת שרך, המנהג לעשות להנולד ארבע תקונים

א) שכורתים הטבור, שעד עתה ינק מזונותיו דרך הטבור והיה במדרגות הצומח שיונק מזונו דרך שרשו, וכשנולד כורתים הטבור וקושרים אותו כי מעתה יקח המזון דרך פיו,

וכשלא נכרת טבורו הוא עדיין במדרגתו הראשונה,

והנמשל שהאומה כאשר תולד להיות גוי מיוחד

צריך שתתפרד מן האומה שבאה משם והיתה דבוקה שם בשרשה,

אבל את לא כרת שרך, כי עדן היית דבוקה בשורש מעשה הכנענים.

ב) אח"כ רוחצים אותו במים להסיר הדמים והגיעול,

ובנמשל של האומה, שחכמי לב ירחצו מדותיהם הנשחתות ע"י מי החכמה והדעת שיקבעו ביניהם נמוסים טובים ומשפטים ישרים, ואת במים לא רחצת.

ג) אחר כך מולחים אותו לחזק הבשר,

ד) וחותלים אותו לישר האיברים, כי במעי אמו היה הבשר ספוגיי, והאיברים כפופים ראשו בין ברכיו.

ובנמשל האומה, שישתדלו לחזק האישים הפרטיים בגבורה ואומץ הלב, ולישר את הכלל לשום עליהם ראשים שופטים ושוטרים, עד שיהיה כגוף נצב הקומה אמיץ וחזק ואיבריו מיושרים. וכ"ז לא נעשה לך:

מלבי"ם ביאור המילות הולדת אותך. מקור מההפעל, כמו יום הלדת את פרעה, ושם בא הדגש תמורת הנח,

ופה בא דגש עם הנח שלא כמשפט:

שרך. הוא הטבור, כמו שררך אגן הסהר: למשעי. לנקות הבשר, ובלשון משנה שעטנז שוע טוי ונוז:

 

(ה) לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ:

מלבי"ם לא חסה עליך עין. יש הבדל בין חוס ובין חמל, שהחס הוא מפני צרכו אל הדבר, והחומל רוצה בקיום הדבר מצד עצמו כי הוא טוב בעיניו,

ר"ל שלא חסה עליה עין אביה מצד צרכו להקים לו זרע, ולא אחר מצד החמלה שלא תשחת.

עד כאן פירש איכות ההולדה שעז"א ומולדותיך,

עתה יפרש מ"ש ביום הולדת אותך, כי תיכף ביום הולדת הושלכת אל פני השדה בגעל נפשך,

ובנמשל שהושלכה מארצה לשדה ארץ מצרים ושם עבדו בם בפרך בכל עבודה בשדה:

מלבי"ם ביאור המילות לא חסה עליך עין לחמלה עליך. החס הוא מפני צרכו אל הדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון,

והחומל הוא מצד טוב הדבר בעצמו, כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר ולא אבו החרימם:

תרגום יונתן לָא חָסַת עֲלֵיכוֹן עֵינָא דְפַרְעֹה לְמֶעֱבַד לְכוֹן טָבָא חֲדָא לְרָחָמָא עֲלֵיכוֹן וּגְזַר עֲלֵיכוֹן גְזֵרַת גְמִירָא לְמִרְמֵי דְכוּרֵיכוֹן בְּנַהֲרָא לְאַבָּדָא יַתְכוֹן בְּעִדַן דַהֲוֵיתוּן בְּמִצְרַיִם:

 

(ו) וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי:

רד"ק ואעבור עליך – כבר פירש' ענין המליצה וענין המשל זהו שאמר ואודע לכם בארץ מצרים על ידי אהרן ומרים ומשה נודע להם בנבוא' שהזהירו אותם לאמר להם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו:

ואראך מתבוססת בדמיך – מתגואלת בדמי הלידה

והמשל שהיו מתבוססים בטיט והוא החמר שהיו עושים ממנו הלבנים

ולא היה להם פנאי לנקות עצמן ממנו כי תמיד היו מכריחי' אותם לעשות הלבנים יום יום לא ישבותו:

בדמיך חיי – לא תראו שתמותו מתוך כובד העבודה הזאת אלא עם כל זה הטנוף והלכלוך וכובד העבוד' תחיו ותרבו כצמח השדה:

חיי – כמו תחיי צווי במקום אית"ן כמו עלה ומות בהר כמו תמות שים קינך כמו תשים ומה שכפל פעמים בדמיך חיי לחזק את לבה שלא תירא כי כן מנהג המקרא לכפול הדברים לחזק הענין,

ורבותינו ז"ל דרשו הכפל לדם פסח ודם מילה בשרם כי בזכות שתי המצות האלה יצאו מהגלות

ויונתן תרגם על דוכרן קיים אבהתכון קדמי אתגליתי למפרקכון וגומר:

מלבי"ם ואעבר עליך. אז עבר הנדיב העליון וראה אותה מתבוססת בדמיה שעל ידי ההשלכה נפצעה בפצעים ויצאו ממנה דמי המכה חוץ מדמי הלידה, והיא מלוכלכת בשני מיני דמים,

והאיש בעל החסד עבר בכל פעם והשגיח עליה מידי עברו והיה אומר לה שתחיה בדם הפצעים ולא תמות, והנמשל שה' השגיח עליהם בעת גלותם והגם שפרעה הרג ילדיהם והכה ופצוע בם,

השגיח ה' עליהם שיחיו ולא יסופו:

מלבי"ם ביאור המילות מתבוססת. כמו מאלהים היתה תבוסת אחזיהו (דה"ב כ"ב ז'), ובדברי חז"ל דם תבוסה:

 

(ז) רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה:

מלבי"ם רבבה. ובמשל הזה שמצא אותה בשדה מדמה אותה שתהיה רבבה כצמח השדה,

וכן היה שרבתה בריבוי וגדלה עד שהגיע עת הפרח שאז יבואו הצמחים בעדיים,

פרחים יפים וציצים מקושטים אשר יקשטו זרעם בם,

ומה היו העדיים, מפרש שדים נכנו ושערך צמח שזה זמן הפרח אצל האשה וצבי עדיה,

רק שהיתה ערום ועריה ר"ל ערותה מגולה,

ובנמשל שה' השגיח שיפרו וירבו כמ"ש כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ,

עד שהגיע עת התור וזמן הגאולה

והיו שדים נכונו שהם משה ואהרן כמ"ש חז"ל שהם השדים המוכנים להניק דבש וחלב,

רק שהם היו עדין ערומים שלא היה בידם תורה ומצות וזכיות שהם הבגדים המליציים בגדי הנפש:

מלבי"ם ביאור המילות ותבאי בעדי עדיים. כמו בא בימים, ותבואי עד שנותיך בעת וזמן שראוי לעדות עדים,

ועדי מקור: ערום ועריה. עריה הוא גילוי בית הערוה, שהוא יותר מערום שיבא גם על המכוסה קצת,

כמו כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף:

 

(ח) וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י ה֖' וַתִּ֥הְיִי לִֽי:

מלבי"ם ואעבר עליך. אז עבר הדוד שנית, וראה שהגיע עתה עת דודים,

שראה שהגיע עת הגאולה ויפרש כנפיו עליה,

והמליצה כמו ופרשת כנפיך על אמתך היינו שיחד אותם לשמו כמ"ש בני בכורי ישראל,

ואכסה ערותך ע"י מצות מילה שנתן להם,

ואשבע לך ואבוא בברית אתך, כמ"ש ואזכור את בריתי, ותהיי לי, כמו שכתוב ולקחתי אתכם לי לעם:

 

(ט) וָאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵֽעָלָ֑יִךְ וָאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן:

מלבי"ם וארחצך במים. נגד מ"ש במים לא רחצת רחצתי אותך ואשטף דמיך,

ונגד מ"ש והמלח לא המלחת, ואסכך בשמן לעדן הבשר,

ונגד מ"ש והחלת לא חתלת אמר ואלבישך רקמה,

ובנמשל שהעביר מהם דעות הכוזבות ע"י רחיצה במי ים סוף שאז ויאמינו בה',

ואח"כ סך אותם בשמן משחת קדש, כמ"ש שם שם לו חק ומשפט,

ואח"כ הלבישם רקמה במעמד המובחר שנתן להם תורה ומצות והחליפו שמלותם

[ותצלחי למלוכה-] ויהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש:

רד"ק …וכל הענין עד ותצלחי למלוכה הוא הרחבת המליצה לרוב הטובה שהיה להם במדבר במאכל ובמשתה ובכל תענוג ובכסות ובנעילה כמו שנאמר שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה:

 

(י) וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי:

רש"י ואלבישך רקמה – ואלבישית יתכון לבושי ציורין מחמדת סנאיכון:

ואנעלך תחש – איקאלצייטוי"י טיישו"ן בלע"ז ויהיבית מסן [-נעל] דיקר ברגליכון:

ואחבשך בששאיפוציינישטוי בלע"ז וקדשת מנכון כהניא למהוי משמשין קדמי במצנפן דבוץ:

ואכסך משישווייא"ה בלע"ז וית כהנא רבא בלבושי צבעונים

ומ"א ואכסך משי אלו שבעת ענני כבוד דכתיב לא ימיש עמוד הענן יומם (שמות יג):

מלבי"ם ואלבשך רקמה. נגד ד' בגדי כהונה, הלבוש התחתון שהוא הכתונת היה רקמה,

ונגד המכנסים באיש והם הנעלים באשה אנעלך תחש,

ונגד האבנט אחבשך בשש, ונגד המצנפת באיש אכסך משי, כיסוי העוטה הראש והגוף:

מלבי"ם ביאור המילות ואלבשך ואכסך. כשבאו ביחד, יהיה הכיסוי על הלבוש, כמו וכסה חמס על לבושו, וכולל גם כיסוי הראש, ותכס בצעיף:

רד"ק ואלבשך רקמה – ת"י ואלבישית יתכון לבושי ציורין וגו'

אמר ר' יהודה ברבי סימון אמר הקדוש ברוך הוא לא תהיו סבורין שאתם גומלים שלש עשרה דבר שהפרשתם לי כנגד שלש עשרה דבר שעשיתי לכם במצרים ואלו הן ואלבישך רקמה וגו'

ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי כמו שאמר דוד אשירה לה' כי גמל עלי

לעולם הבא אני פורע לכם כנגד שלש עשרה דבר אלו וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר הוי אומר אשירה לה' כי גמל עלי:

ואנעלך – העי"ן בשוא ופתח: ואכסך משי – הוי"ו פתוחה ואף על פי שהענין מורה לעבר וכמוהו ואעמוד עליו ואמותתהו:

 

(יא) וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ:

תרגום יונתן וְתַקְנֵית יַתְכוֹן תִּקוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא כְּתִיבִין עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא וִיהִיבִין עַל יְדֵי מֹשֶׁה וּבִקְדוּשַׁת שְׁמִי רַבָּא קַדִישֵׁית יַתְכוֹן:

מלבי"ם ואעדך עדי. על המלבושים, שהם התרי"ג מצות שנתן להם, על המצות התלויות בפעולות הידים,

אמר נתתי צמידים על ידיך, ועל מצות התלויות בקול ודבור, אמר רביד על גרונך:

מלבי"ם ביאור המילות ורביד על גרונך. יש הבדל בין גרון ובין צואר, שצואר היא חיצונית הצואר,

והגרון הוא הגרגרת מבפנים, קרא בגרון, וגרונך מצמאה והיל"ל כמ"ש (בראשית מ"א) רביד הזהב על צוארו, מזה מבואר שלפי המליצה מדבר מן הגרון הפנימי המוציא קול,

וכן (משלי א' ט') וענקים לגרגרותיך. תכשיטי הקול והדבור בחכמה:

 

(יב) וָאֶתֵּ֥ן נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַעֲגִילִ֖ים עַל־אָזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ:

תרגום יונתן וִיהָבֵית אֲרוֹן קְיָמִי בֵּינֵיכוֹן וַעֲנַן יְקָרִי מַטַל עֲלַוֵכוֹן וּמַלְאַךְ שְׁלִיחַ מִן קֳדָמַי מְדַבֵּר בְּרֵישֵׁיכוֹן:

מלבי"ם ואתן. על המצות התלויות בעינים וחוש הריח, אמר נזם על אפך,

שחוש הריח מציין הראיה הרוחניית כמ"ש והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט,

ועל מצות התלויות בשמיעת האזן, אמר ועגילים על אזניך:

 

(יג) וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ ששי שֵׁ֤שׁ וָמֶ֙שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אכלתי אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה:

תרגום יונתן וִיהָבֵית מַשְׁכְּנִי בֵּינֵיכוֹן מְתַקֵן בִּדְהַב וּכְסַף וִירִיעַת בּוּץ וְצִבְעוֹנִין וְצִיוּרִין וּמִנָא דְטַב כְּסוּלְתָא וְכִדְבַשׁ וְכִמְשַׁח אוֹכְלֵית יַתְכוֹן וַעֲתַרְתּוּן וּתְקֵיפְתּוּן לַחֲדָא וְאִצְלַחְתּוּן וּשְׁלֵיטְתּוּן בְּכָל מַלְכְּוָתָא:

מלבי"ם ותעדי. ואחר כך עדית מעצמך זהב וכסף כאשה מושלת בבית (והנמשל על התקנות שעשו הזקנים והנביאים) עד כי ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה בימי דוד ושלמה:

רש"י ותעדי זהב וכסף – ויהבי' משכני ביניכון מתקן בדהב וכסף ויריעת בוץ וצבעונין וציורין ומנא דטב כסולתא וכדבש וכמשח אוכלית יתכון ועתרתון ותקפתון לחדא ואצלחתון ושלטתון בכל מלכוות':

סלת ודבש ושמן אכלת – המן שהיה משתנה לכל הטעמים לסלת ודבש ושמן אכלת, ומ"א י"ג דברים יש כאן וכנגדן אמר להם הקדוש ברוך הוא להביא י"ג דברים המנויין בתרומת המשכן  ואף על פי כן הוא פורע להם כנגדם לע"ל י"ג דברים וברא ה' על מכון הר ציון וגו' וסוכה תהיה לצל יומם מחורב מזרם וממטר וגו' (ישעיה ד): ותיפי – לשון יופי:

 

(יד) וַיֵּ֨צֵא לָ֥ךְ שֵׁ֛ם בַּגּוֹיִ֖ם בְּיָפְיֵ֑ךְ כִּ֣י ׀ כָּלִ֣יל ה֗וּא בַּֽהֲדָרִי֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עָלַ֔יִךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רד"ק ויצא לך שם בגוים ביפיך – זה היה במלכות דוד ושלמה כי כליל הוא שלם בכל עניני היופי וההד':

בהדרי אשר שמתי עליך – כלומר כל זאת ההצלח' הגדולה שהיתה לך באלה הימים בעזרתי היתה

שהיית את עושה רצוני ואני גם כן הייתי משליט אותך על הגוים לא בכחך ועוצם ידיך:

מלבי"ם ויצא לך שם בגוים. כמ"ש ויצא שם דוד בכל הארצות, וכל העמים מביאים מנחה לשלמה,

ובאמת היופי לא היה מצד עצמך רק ע"י הדרי אשר שמתי עליך,

ר"ל שהיתה השגחיית על ידי הופעת כבוד ה' עליהם:

 

(טו) וַתִּבְטְחִ֣י בְיָפְיֵ֔ךְ וַתִּזְנִ֖י עַל־שְׁמֵ֑ךְ וַתִּשְׁפְּכִ֧י אֶת־תַּזְנוּתַ֛יִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵ֖ר לוֹ־יֶֽהִי:

מלבי"ם ותבטחי. אולם את בטחת ביפיך כאילו היופי היא טבעיית לך מצד עצמך לא ממני,

ותזני על שמך ר"ל תחלה לא זנית עדיין בעצמך רק זנית על שמך כמ"ש רחב בשמה זנתה,

ותשפכי את תזנותיך על כל עובר – שכל העובר וראה אותך בוערת בו אש התשוקה לזנות,

באופן שתזנותיך לו יֶהי, שהגם שלא זנית עמו נשארה תזנותיך לו, היינו שחשק בך,

והתאוה והחשק נהיה אצלו ונקבעה בלבו:

מלבי"ם ביאור המילות ותשפכי את תזנותיך. יש הבדל בין זנות ותזנות, שתזנות היא שמעוררת העוגבים להתאוות לה, ולפעמים יחזור התזנות אליה שמזנה עמה, ופה אמר לו יהי כי לא תזנה עמו רק ישאר התאוה אצלו:

רד"ק ותבטחי ביפיך ותזני על שמך – בטחת בהצלחה הגדולה ועל שמך שיצא לך שם בגוים

וזנית אחרי אלהים אחרים מאלהי העמי'

כמו שנאמ' וישמן ישורון ויבעט וכל ענין הזנות הבא בכנסת ישראל היא עכו"ם

ואף על פי שהמליצה היא כמשפטי הזנות וכדרך התשמיש הכל היא ענין המליצה לפי שדמ' אותה לזונה

אבל המשל הוא על כל מיני עכו"ם:

ותשפכי את תזנותיך על כל עובר – כמו הכלי שהוא מלא יותר מדי ונשפך אמר רבת הנזונים היית עד ששפכת אותם:

על כל עובר – על כל מי שיעבור עליך:

לו יהי – לו יהיה חשקך ורצונך כמו הזונ' המפקרת לכל שלא תספיק באנשי עירה עד שמפקרת עצמה על הנכרים העוברים דרך עליה כן את לא היית מספקת בעכו"ם אחת ובשתים ובשלש כי מספר עריך היו אלהיך יהודה אם יעבור עכו"ם מן הגוים הרחוקי' והעכו"ם בידו לו יהי חשקך עד שתעשי אותה בארצך:

תזנותיך – לשון רבים תזנות בשקל תרבות והרבים תזנותיך

ותרגם יונתן לו יהי כמו לא באל"ף לא כשר לך למעבד כן:

 

(טז) וַתִּקְחִ֣י מִבְּגָדַ֗יִךְ וַתַּֽעֲשִׂי־לָךְ֙ בָּמ֣וֹת טְלֻא֔וֹת וַתִּזְנִ֖י עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א בָא֖וֹת וְלֹ֥א יִהְיֶֽה:

תרגום יונתן וּנְסֵיבְתְּ מַלְבּוּשַׁיִךְ וַעֲבִידְתְּ לִיךְ בָּמָן מְחַפְיָן פַּת כּוֹמְרִין וּטְעֵית עֲלֵיהוֹן לָא כִּדְכָשַׁר וְלָא כִדְחֲזֵי:

מלבי"ם ותקחי. אח"כ לקחת מבגדיך וקרעת אותם לטלאים וחתיכות, ותעשי מן הטלאים במות,

ר"ל כרים וכסתות גבוהות לזנות עליהם בצנעה,

לא באות ולא יהיה – ר"ל הגם שהבגדים האלה לא יבואו עוד ולא יהיה לך אחרים תחתיהם

בכל זאת קרעת אותם לזנות עליהם:

מלבי"ם ביאור המילות טלאות. כמו נעלות בלות ומטולאות (יהושע ט' ה'):

לא באות ולא יהיה. לא יבואו בבגדים האלה אליך הגם שיהיה במציאות ומוסיף שלא יהיה עוד במציאות כלל, כי לא ירד ה' עוד על הר סיני להשמיע תורתו ומצותיו לבני אדם עוד הפעם:

 

(יז) וַתִּקְחִ֞י כְּלֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ מִזְּהָבִ֤י וּמִכַּסְפִּי֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וַתַּעֲשִׂי־לָ֖ךְ צַלְמֵ֣י זָכָ֑ר וַתִּזְנִי־בָֽם:

מלבי"ם ותקחי כלי תפארתך. מן כלי הזהב והכסף עשתה צלמי זכר שעמהם זנתה,

צייר שעוד לא זנתה עם איש, רק עם צלם הנעשה כתבנית איש,

ושלא זנתה עדיין בגלוי רק בצנעה על הכרים שעשתה מן הבגדים

(לא על גב ורמה ברחובות כמו שיאמר אח"ז),

ועם אנשים לא זנתה עדיין רק ששפכה תזנותה עליהם להכניס בהם רוח תאוה,

וכ"ז משל על הע"ז שעבדו בימי רחבעם עד ימי אחז שעדיין לא עבדו ע"ז בפרהסיא רק בצנעה,

ולא עבדו לע"ז לשם אלהות רק היתה אצלם כעין טלמסאות להמשיך על ידם השפע מלמעלה

שזה ימליץ שזנתה עם צלמי זכר שאינו זנות ממש רק נראה כזנות,

וצייר שעשה הצלמים מן בגדי תפארתה, ר"ל עם עשותה אז מצות ה' ושומרת התורה שהם בגדי תפארתה עבדו העבודות האלה ג"כ בחשבם שה' ירצה בם ושיהיה כעין אמצעי בינם לבין ה',

אבל בזה השחיתה בגדי תפארתה, כמ"ש לא באות ולא יהיה,

והגם שהיא לא זנתה ממש כי היו רק צלמי זכר, בכל זאת כבר זנתה על שמה,

כי יצא השם שהיא עובדת ע"ז ככל גויי הארצות, ושפכה תזנותה על כל עובר ללמוד ממעשיה:

מלבי"ם ביאור המילות ותזני בם. לא מצאנו פעל זנה שאחריו ב', וע"כ פירוש שתזני על ידי כמו ויזנו במעלליהם, כי לא יזנו עם הצלם רק על ידו:

 

 

(יח) וַתִּקְחִ֛י אֶת־בִּגְדֵ֥י רִקְמָתֵ֖ךְ וַתְּכַסִּ֑ים וְשַׁמְנִי֙ וּקְטָרְתִּ֔י נתתי נָתַ֖תְּ לִפְנֵיהֶֽם:

מלבי"ם ותקחי את בגדי רקמתך. מצייר שאחר שעשתה מן כל בגדיה במות טלואות,

לא נשארו לה רק בגדי רקמתה שאמר ואלבישך רקמה, שהוא הכתונת כנ"ל,

לקחה אח"כ גם הכתונת שהוא הבגד המכסה את בשרה וכסתה בו את הצלמים,

וגם נתנה לפניהם את השמן והקטורת של ה':

 

(יט) וְלַחְמִי֩ אֲשֶׁר־נָתַ֨תִּי לָ֜ךְ סֹ֣לֶת וָשֶׁ֤מֶן וּדְבַשׁ֙ הֶֽאֱכַלְתִּ֔יךְ וּנְתַתִּ֧יהוּ לִפְנֵיהֶ֛ם לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ וַיֶּ֑הִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רש"י ולחמי אשר נתתי לך וגו' – יום שעשו את העגל ירד להם המן ונתנו ממנו לפני העגל ואעפ"כ ויהי ביום מחר ולא פסק

ואף כן מפורש בספר עזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבי' לא עזבת' וגו' ומנך לא מנעת מפיהם כדי הוא למנוע מהם ולא מנעת

אף כאן ויהי נאם ה' אלהים היה הלחם ולא פסק מלירד ליום מחר כך דרש רבי תנחומא:

מלבי"ם ולחמי. וגם הלחם שנתתי לך לאכלה וגם הסלת ושמן ודבש אשר האכלתיך

הוכרחתי לתת לפניהם לריח ניחח,

ומפרש איך נתן אותו ה' לפניהם, כי ויהי אחר שהלחם היה ולא נשבת, שעדיין נתתי לך הלחם ויהי ולא נבטל. הרי כאילו אני נותנו לפני הע"ז שאתה מקריב אותו לפניהם,

(ונגד מ"ש אצל הבגדים לא באות ולא יהיה שהבגדים לא יהיו אחרים תחתם אמר שהלחם היה גם אח"ז), וכ"ז ממליץ מה שעשו עד ימי אחז שלא נתפקרו עדיין לגמרי ובכל זה כבר עבדו ע"ז בימי רחבעם ובימי אביה שאשתו אם אסא עשתה מפלצת לאשרה שהוא צלם זכר לזנות עמו, שעז"א ותעשי צלמי זכר ותזני בם,

ובימי עתליה שכתוב כי עתליה המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים, ושעז"א ושמני וקטרתי נתת לפניהם וכן אמציה שהקטיר לאלהי שעיר,

ובכ"ז היה כ"ז בצנעה ועבודת בית ה' היה עדיין על מכונו:

 

(כ) וַתִּקְחִ֞י אֶת־בָּנַ֤יִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁ֣ר יָלַ֣דְתְּ לִ֔י וַתִּזְבָּחִ֥ים לָהֶ֖ם לֶאֱכ֑וֹל הַמְעַ֖ט מתזנתך מִתַּזְנוּתָֽיִךְ:

מלבי"ם ותקחי. עתה יספר מה שעשו בימי אחז שעבד ע"ז בפרהסיא והעביר את בניו באש למולך,

ועז"א ותקחי את בניך, ר"ל תחלה לא לקחת את בני רק את בניך ואת בנותיך ר"ל הבנים שהיו שלך באמת לא שלי, רק אשר ילדת לי, שאת יחסת אותם לי על שגדלו בביתי,

המעט מתזנותיך ר"ל לקחת בניך המעט שילדת לי מתזנותיך, שילדת לי בזנות,

והם היו מעט ולא הספיקו, ולכן הוספת עוד:

מלבי"ם ביאור המילות ותקחי את בניך. מגביל נגד מ"ש ותשחטי את בני,

ושעורו ותקחי את בניך אשר ילדת לי מתזנותך. ותזבחום להם לאכול, המעט ותזבחי את בני:

רש"י אשר ילדת לי – היו לו חמשה בנים ד' מהם לעבוד עכו"ם ואחד מוקצה לבית הספר, ובא להקריב אחד מבניו למולך מקריב לו את זה שהקצה ללמוד תורה. במדרש רבי תנחומא.

ואני אומר אשר ילדת לי אלו הבכורות וכן הוא אומר בספר הזה (לקמן יחזקאל כ') ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם:

הקדיחה תבשילו

בסוף מסכת גטין אוסרים בית שמאי לגרש אשה, אלא אם מצא בה ערות דבר. בית הלל אומרים, אפלו הקדיחה תבשילו. ותמוה: קרה מקרה, דעתה הוסחה, התבשיל נשרף, וכבר תגורש?!״ תמה: אכן, שאלה!

״אענה לך״, השבתי. מבאר מהר"ם שפירא מלובלין, אשה בישלה, התבשיל נשרף. מה עושה אשה טובה? נותנת לבעלה את החלק העליון והטוב ולוקחת לעצמה את השרוף שבתחתית הסיר. הוא לא צריך לסבול בשביל טעותה. מאידך אשה בינונית אומרת נחלק ביננו את 'התוצאות' לטוב ולרע. אבל אשה רעה לוקחת לעצמה את הטוב שמלמעלה ולבעלה נותנת את השרוף… זה הפירוש הקדיחה 'תבשילו' ולא 'תבשילה'… זו אשה רעה שמותר לגרשה…

המשיך הרב והסביר כן הוא בעינייני צדקה פעמים והמצב קשה, הרווחים מועטים. יש שמאמין שהכל נגזר מלמעלה, אדרבה עוד ממשיך ונותן כמנהגו. על ידי הצדקה יתרבה השפע. יש שאומר המצב קשה, אצמצם בהוצאותי ובהוצאות הצדקה. אולם יש אדם שראשית לכל סוגר את ברז הצדקה… כאותו שזורק מהספינה הטובעת את הטלית והתפילין… זהו בחינת 'הקדיחה תבשילו' כקורא תיגר על הקב"ה אתה ממעט רווחי, אני לא אתרום 'לך'… זה בחינת 'אשה רעה'!

אמרתי: ״כלפי מה הדברים אמורים? כשהעסקים הלכו יפה הפרשת סכום יפה לצדקה, ועל כך תבורך. והנה, הוקדח התבשיל, העסקים צולעים. האם צמצמת בהוצאות הבית, האם לא יצאת לנפוש כהרגלך, האם קצצת בדמי הכיס לילדים? –

רק את תבשיל העניים ולומדי התורה הקדחת?!״…

 

(כא) וַֽתִּשְׁחֲטִ֖י אֶת־בָּנָ֑י וַֽתִּתְּנִ֔ים בְּהַעֲבִ֥יר אוֹתָ֖ם לָהֶֽם:

מלבי"ם ותשחטי את בני. שהיו שלי שנולדו ממני, ותתנים לכומרים בהעביר אותם להם לע"ז,

כי הדין הוא שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויקח אותו מידם ויעביר בעצמו

(עמ"ש בס' תו"ה קדושים סי' צ') ועז"א ותתנים לכומרים בהעביר, שאח"כ העברת אותם בעצמך שכן דרך עבודתה:

מלבי"ם ביאור המילות ותתנים. כמו ומזרעם לא תתן להעביר למולך:

 

(כב) וְאֵ֤ת כָּל־תּוֹעֲבֹתַ֙יִךְ֙ וְתַזְנֻתַ֔יִךְ לֹ֥א זכרתי זָכַ֖רְתְּ אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ בִּֽהְיוֹתֵךְ֙ עֵרֹ֣ם וְעֶרְיָ֔ה מִתְבּוֹסֶ֥סֶת בְּדָמֵ֖ךְ הָיִֽית:

מלבי"ם ואת כל תועבתיך. ע"י כל תועבותיך באת לידי מדה זו

שלא זכרת כלל מעמדך הקודם בהיותך עירם ועריה,

שאם היית זוכר מעמדך במצרים ואת הנסים שעשיתי עמך היית ירא מעונשי השם,

שיחזיר אותך לעבדות כמו שהיית במצרים,

אבל ע"י זנותך שכחת את ה' לגמרי ותלית הכל במקרה, והראיה כי הלא:

מלבי"ם ביאור המילות ואת כל. כמו ועם כל:

 

(כג) וַיְהִ֕י אַחֲרֵ֖י כָּל־רָעָתֵ֑ךְ א֣וֹי א֣וֹי לָ֔ךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

תרגום יונתן מַה יְהֵי בְסוֹפַיִךְ עַל כָּל בִּישְׁתִּיךְ נְבִיָא אֲמַר יַהּ וַי לִיךְ עַל דְחַבְתְּ וַי לִיךְ עַל דְלָא תַבְתְּ אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

רד"ק ויהי אחרי כל רעתך – ויהי כן כמו שהיתה מתחילה ערום ועריה

כן היתה אחר שעשית כל הרעה שעשית נשארת בערום ובחוסר כל:

אוי אוי לך – כמה פעמים יש עליך לומר אוי

רש"י אוי אוי לך – וי ליך על דחבת ווי ליך על דלא תבת:

מלבי"ם ויהי אחרי כל רעתך אוי אוי לך. שאחז נלקה במכות שונות ואם היה זוכר שיש אלהים שופט ומשגיח הי"ל לשוב בתשובה והוא הוסיף למעול כמ"ש (בדה"ב כ"ח) ובעת הצר לו ויוסף למעול בה'

הוא המלך אחז, שכל שהוסיף ה' להכותו הוסיף במעלו, ואחר שראה שאוי אוי לו אז:

 

(כד) וַתִּבְנִי־לָ֖ךְ גָּ֑ב וַתַּעֲשִׂי־לָ֥ךְ רָמָ֖ה בְּכָל־רְחֽוֹב:

מלבי"ם ותבני לך גב. הוסיף לעזוב את ה' לגמרי ולעבוד ע"ז בפרהסיא,

והיית דומה כזונה הקדשה בעינים עלי דרך, מופקרת לכל, עד שתבנה לה גב מקום מובדל לשכב עליו,

ועשית ג"כ רמה מקום המיוחד למשכב היה מקום רם,

שיראהו הכל וידעו שכאן מקום זנות וזה עשית תחלה בכל רחוב לזנות עם אנשי העיר, ואח"כ:

מלבי"ם ביאור המילות גב. מקום בולט שי"ל שטח למעלה, כמו לגבי חומר גביכם, ורמה הוא מקום רם דוקא:

 

(כה) אֶל־כָּל־רֹ֣אשׁ דֶּ֗רֶךְ בָּנִית֙ רָֽמָתֵ֔ךְ וַתְּתַֽעֲבִי֙ אֶת־יָפְיֵ֔ךְ וַתְּפַשְּׂקִ֥י אֶת־רַגְלַ֖יִךְ לְכָל־עוֹבֵ֑ר וַתַּרְבִּ֖י אֶת־ תזנתך תַּזְנוּתָֽיִךְ:

מלבי"ם את כל ראש דרך בנית רמתך. שיראוהו גם האורחים עוברי דרך לזנות גם עם הזרים העוברים ושבים, והיא מליצה על שבנו במות ומסכות על ההרים הרמים ועל הדרכים ועבדו אלילים שונים,

ותתעבי את יפיך – היית כקדשה שמרוב הניאוף נתעב יפיה ובלו פניה מצודת דוד ותתעבי – את היית מתעב וממאס יפייך להראות לכל מי שירצה ולא היית מסתיר אותה כדרך שמסתירים דבר נחמד ויקר:

ואז תכסה פניה ותפשקי רגליך לכל עובר ר"ל שכבר סר מעליך הדרך האלהים

והיית כגוים הבזוים נכנעים לכל, וגם ותרבי את תזנותיך להתמיד בעבודת נכר:

מלבי"ם ביאור המילות ותפשקי. הרחבת הרגלים דרך גנאי, וכן פושק שפתיו (משלי י"ג):

 

(כו) וַתִּזְנִ֧י אֶל־בְּנֵֽי־מִצְרַ֛יִם שְׁכֵנַ֖יִךְ גִּדְלֵ֣י בָשָׂ֑ר וַתַּרְבִּ֥י אֶת־תַּזְנֻתֵ֖ךְ לְהַכְעִיסֵֽנִי:

רד"ק ותזני אל בני מצרים – כמו עם:

גדלי בשר – אבר התשמיש יקרא בשר רר בשרו או החתים בשרו וכן אמר על מצרים אשר בשר חמורים בשרם ובדרך התשמיש תאות הנשים לגדלי בשר וי"ת מסרבלי בשר וענין המשל רוצה לומר שהתאוית תאוה גדולה לתועבת מצרים תזנותך לשון יחיד:

מלבי"ם ותזני. אז הוספת לזנות אל בני מצרים גדלי בשר כינוי לאבר התשמיש,

וגם הרבית את תזנותיך להכעיסני שהתחילו לעבוד ע"ז להכעיס את ה',

וזה ספור מה שהלכו אז למצרים לעזרה וכ"ז היה בימי אחז כמ"ש (ישעיה סי' ל' וסי' ל"א):

מלבי"ם ביאור המילות גדלי בשר. כינוי לבשר הערוה, כמו רר בשרו את זובו. ואמר אשר בשר חמורים בשרם:

 

(כז) וְהִנֵּ֨ה נָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֶגְרַ֖ע חֻקֵּ֑ךְ וָאֶתְּנֵ֞ךְ בְּנֶ֤פֶשׁ שֹׂנְאוֹתַ֙יִךְ֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים הַנִּכְלָמ֖וֹת מִדַּרְכֵּ֥ךְ זִמָּֽה:

רש"י חוקךמזונותיך בימי שפוט השופטי':

ואתנך בנפש שנאותיך – בימי שמשון:

הנכלמות מדרכך זמה – תרגם יונתן דאילו שלחית לוותהון נביי איתכנעו, ולא היו הולכים בדרך זמתך:

מלבי"ם והנה נטיתי ידי עליך. כי אז הכהו מכה אחר מכה כמ"ש בדה"ב סימן כ"ח,

ולבסוף פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וישבו שם, וז"ש ואגרע חקך, שלקח מהם ערים בא"י, ואתנך בנפש שנאתיך בנות פלשתים שהם היו תמיד שונאים לישראל,

והם הנכלמות מדרכך זימה, שהם לא הרעו מעשיהם כ"כ כמו ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות חקך. דבר הקצוב לך, כמו כי חק לכהנים מאת פרעה:

ואתנך בנפש. ברצון, כמו אל תתנני בנפש צרי:

 

(כח) וַתִּזְנִי֙ אֶל־בְּנֵ֣י אַשּׁ֔וּר מִבִּלְתִּ֖י שָׂבְעָתֵ֑ךְ וַתִּזְנִ֕ים וְגַ֖ם לֹ֥א שָׂבָֽעַתְּ:

מלבי"ם ותזני אל בני אשור. שאז שלח אחז אל מלכי אשור לעזור לו, ותזנים וגם לא שבעת,

כמ"ש ויבא עליו תגלת פלנסר מלך אשור ויצר לו ולא חזקו:

מלבי"ם ביאור המילות ותזני אל, ותזנים – זנה אל – היא הסרסרנות והעיגוב לזנות,

ותזנים – הוא הזנות ממש שזה נקשר עם מלת את:

 

(כט) וַתַּרְבִּ֧י אֶת־תַּזְנוּתֵ֛ךְ אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן כַּשְׂדִּ֑ימָה וְגַם־בְּזֹ֖את לֹ֥א שָׂבָֽעַתְּ:

מלבי"ם ותרבי את תזנותך אל ארץ כנען כשדימה. זה נמשך עד ימי מנשה,

שאז התמידו ג"כ בכל המעשים האלה ואז התחילו לזנות אל בני בבל,

ור"ל זנותך אל ארץ כנען הרבית לארץ כשדים לעשות עמהם כתועבות הכנעני,

וגם בזאת לא שבעת כי לכדו את מנשה בחוחים ויביאוהו בבלה:

מלבי"ם ביאור המילות אל ארץ כנען כשדימה. יל"פ שקורא כשדים ארץ כנען ע"ש המסחר הגדול שהיה שם,

וכן לקמן (י"ז ד') ויביאהו אל ארץ כנען בעיר רוכלים שמו:

 

(ל) מָ֤ה אֲמֻלָה֙ לִבָּתֵ֔ךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' בַּעֲשׂוֹתֵךְ֙ אֶת־כָּל־אֵ֔לֶּה מַעֲשֵׂ֥ה אִשָּֽׁה־זוֹנָ֖ה שַׁלָּֽטֶת:

רש"י מה אמולהמקולקלת וכן היהודי' האומללי' (נחמיה ג) וכן כי אומלל אני (תהלים ו): [רד"ק אמולה גזורה כלומר אין לה מחשבה ישרה כאילו היא גזור' ואינה כי לא חשבת כל אשר עשית כי הם מעשים רבים ורעים]:

לבתך – כמו לבך:

שלטת – שיצרה שליט עליה:

מלבי"ם מה אמלה לבתך. ר"ל כי הזונה בפרהסיא ובהפקר לכל עד שתעשה לה גב ורמה בכל רחוב ועלי דרך לזנות עם כל אדם, הלא תעשה זאת בעבור אתנן שתקבל מהזונים,

והמנאפת בצנעה תחת רשות בעלה ואינה מופקרת לכל רק תיחד לה איש אחד שתזנה עמו,

היא תקח נֵדֶה ומתנה מאהובה [מלקמן פס' לג – לְכָל־זֹנ֖וֹת יִתְּנוּ נֵ֑דֶה, כמו נדן, מל' נדוניא],

(כי זה ההבדל בין אתנן שתקח הזונה בעד שכיבה פעם אחת,

ובין נדה שתקח המזומנת לזנות בקביעות עם איש אחד)

עז"א ראו איך לבך אמולה וחלושה מאד, כי הלא בעשותך את כל אלה לזנות בפרהסיא,

הלא זאת היא מעשה אשה זונה שלטת, זאת תעשה אשה המופקרת לזנות ואשר אין בעלה שולט עליה כלל, רק היא שלטת בעצמה ואין אדם מושל עליה, ומפרש כי הלא עשית מעשה הזונה:

מלבי"ם ביאור המילות מה אמולה לבתך. בא הלב בלשון נקבה לגנאי

וי"ל שקורא הלב 'לבת', ע"ש 'לבת אש' התאוה הבוער בו.

ואמר איך אמולה ואומללה הלהבה הזאת אשר בלבך:

 

(לא) בִּבְנוֹתַ֤יִךְ גַּבֵּךְ֙ בְּרֹ֣אשׁ כָּל־דֶּ֔רֶךְ וְרָמָתֵ֥ךְ עשיתי עָשִׂ֖ית בְּכָל־רְח֑וֹב וְלֹא־ הייתי הָיִ֥ית כַּזּוֹנָ֖ה לְקַלֵּ֥ס אֶתְנָֽן:

מלבי"ם בבנותיך גבך בראש כל דרך. שהלא זאת לא תעשה רק זונה שלטת שאין לה יראה מבעלה,

ושכוונתה בשביל אתנן, שאז תפקיר עצמה לכל ותפרסם זנותה כדי שירבו הבאים אליה וירבו אתנניה,

וא"כ למה לא היית כזונה לקלס אתנן מוסיף עוד לאמר, הלא גם:

מלבי"ם ביאור המילות לקלס. הוא המאמר שעושים לצחוק ולגנאי כמ"ש (ירמיה כ' ח'),

ר"ל שהיא צוחקת על האתנן שהוא מעט ומבקשת אתנן יותר גדול: וברש"י לדבר ולהתהלל באתנן יפה שנותנין לה וכן כל לשון קלס לשון דבור:

 

(לב) הָאִשָּׁ֖ה הַמְּנָאָ֑פֶת תַּ֣חַת אִישָׁ֔הּ תִּקַּ֖ח אֶת־זָרִֽים:

רד"ק האשה המנאפת – כן עשית את תחת האל לקחת אלהים אחרים וכתב זה הפסוק לבאר כל המשל כי כל מה שנזכר בענין התשמיש הוא משל לעכו"ם:

מלבי"ם האשה המנאפת. האשה שאינה זונה מופקרת לצאת מתחת רשות בעלה בפרהסיא,

רק שהיא מנאפת לתאותה, באופן שתחת אישה תקח את זרים שהיא עדיין תחת רשות אישה,

ותקח זרים למשכב דודים בצנעה הלא גם היא הגם שלא תבקש אתנן, הלא:

מלבי"ם ביאור המילות זונה, מנאפת. מנאפת תקרא ע"ש פעולת הניאוף, ובשם זונה תקרא מצד ההפקר והיציאה

מרשות בעלה, (כמ"ש באילת השחר כלל תקכ"ח),

וכשבאו נרדפים תקרא מנאפת אם היא בצנעה ותחת רשות בעלה.

וזונה, אם היא בפרהסיא וביציאה מרשות בעלה:

 

(לג) לְכָל־זֹנ֖וֹת יִתְּנוּ־נֵ֑דֶה וְאַ֨תְּ נָתַ֤תְּ אֶת־נְדָנַ֙יִךְ֙ לְכָל־מְאַֽהֲבַ֔יִךְ וַתִּשְׁחֳדִ֣י אוֹתָ֗ם לָב֥וֹא אֵלַ֛יִךְ מִסָּבִ֖יב בְּתַזְנוּתָֽיִךְ:

מלבי"ם לכל זנות יתנו נדה. גם לזונה כזאת הלא יתנו לה נדן קבוע אחר שהיא מתיחדת לאיש אחד בקביעות, ואיך היית את בהפך כי את נתת את נדניך לכל מאהביך,

וחוץ ממה שנתת להם נדן קבוע בעבור שיאהבו אותך, ותשחדי אותם לבוא אליך מסביב,

ובמה שחדת אותם? בתזנותיך, מה שקשטת עצמך ועשית תחבולות שיתאוו אליך,

באופן שאת רדפת אחריהם לא הם אחריך:

מלבי"ם ביאור המילות אתנן, נדה. האתנן שרשו נתן, המתן שיתנו להזונה בעת הבעילה

[ורש"י פירש אתנן – הוא לשון שכירות]. והנדה והנדן, היא מה שיתנו להאשה המיוחדת למשכב:

 

(לד) וַיְהִי־בָ֨ךְ הֵ֤פֶךְ מִן־הַנָּשִׁים֙ בְּתַזְנוּתַ֔יִךְ וְאַחֲרַ֖יִךְ לֹ֣א זוּנָּ֑ה וּבְתִתֵּ֣ךְ אֶתְנָ֗ן וְאֶתְנַ֛ן לֹ֥א נִתַּן־לָ֖ךְ וַתְּהִ֥י לְהֶֽפֶךְ:

מלבי"ם ויהי בך הפך מן הנשים. ומצד זה היה בך דבר הפוך מיתר הנשים בשני דברים,

א) בתזנותיך ואחריך לא זונה, שדרך העולם שיזנה האיש אחרי האשה ר"ל שירדוף אחריה ויפתה אותה,

ואת היית בהפך שאת שפכת תזנותיך ותאותך עליהם והם לא זנו אחריך לבקש אותך למשכב,

ב) בתתך אתנן ואתנן לא נתנו לך. וחוץ ממה שהיה בך הפך מן הנשים ותהי להפך,

את מצד עצמך (גם בזולת ההשקף על יתר הנשים) היית להפך,

כי הוא דבר שהוא הפך הטבע, שהאיש ירדוף אחרי האשה לא בהפך:

מלבי"ם ביאור המילות ואחריך לא זונה. הנו"ן דגושה והזיי"ן במלאפום, ואינו שם רק מבנין פעל, אין זוֹנהּ אחריך, שאף שתשפך תזנותך עליו לא יקבל הפעולה להיות זונה אחריך, שע"ז בא הבנין שלא נזכר שם פועלו מהכבד:

 

(לה) לָכֵ֣ן זוֹנָ֔ה שִׁמְעִ֖י דְּבַר־הֽ':

מלבי"ם לכן זונה. כבר פי' הרי"ע שר"ל כי הזונה בשביל אתנן שעקר כוונתה הוא הממון לא תקרא בשם זונה בעצם

וראשונה רק בשם נבלה חומדת ממון, אחר שעקר מגמתה היא האתנן לא הזנות,

אבל את שאת נותנת אתנן, א"כ עקר מגמתך הוא הזנות בעצמו את זונה באמת:

 

(לו) כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י ה֗' יַ֣עַן הִשָּׁפֵ֤ךְ נְחֻשְׁתֵּךְ֙ וַתִּגָּלֶ֣ה עֶרְוָתֵ֔ךְ בְּתַזְנוּתַ֖יִךְ עַל־מְאַהֲבָ֑יִךְ וְעַל֙ כָּל־גִּלּוּלֵ֣י תוֹעֲבוֹתַ֔יִךְ וְכִדְמֵ֣י בָנַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תְּ לָהֶֽם:

מלבי"ם יען השפך נחושתך. היינו שנשפך הארס וחמת נחש שלך,

או מענין נחושים וכשופים, ותגלה ערותך ע"י הזנות, [ולרש"י הוא לשון שולים, כמו נחושתו של תנור, השפך נחושתך- מרוב תאות זנות היה מקורך זב]:

ומפרש (נגד ותגלה ערותך) בתזנותיך וכו', כי היה לה שני מיני זנות,

א) על מאהביך, שהם האוהבים הקבועים שזנתה עמהם בקביעות,

ב) על כל גלולי תועבותיך הם אלה שזנית עמהם בדרך הפקרות עם כל עובר בענין מגואל ומתועב, כמ"ש אל כל ראש דרך בנית רמתך ותפשקי את רגליך לכל עובר,

(ונגד מ"ש יען השפך נחושתך מפרש) בדמי בניך אשר נתת להם. ששפכת הארץ וכח נחש ונחושים וכשופים כדמי בניך ששפכת בריבוי שכפי רוב הדמים ששפכת נשפך נחושתך בריבוי:

מלבי"ם ביאור המילות נחושתך. מענין נחש וניחוש: מאהביך. מורה תמיד על אוהבים הקבועים לזנות:

 

(לז) לָ֠כֵן הִנְנִ֨י מְקַבֵּ֤ץ אֶת־כָּל־מְאַהֲבַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁ֣ר עָרַ֣בְתְּ עֲלֵיהֶ֔ם וְאֵת֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר אָהַ֔בְתְּ עַ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֑את וְקִבַּצְתִּי֩ אֹתָ֨ם עָלַ֜יִךְ מִסָּבִ֗יב וְגִלֵּיתִ֤י עֶרְוָתֵךְ֙ אֲלֵהֶ֔ם וְרָא֖וּ אֶת־כָּל־עֶרְוָתֵֽךְ:

מלבי"ם לכן הנני מקבץ. א) את כל מאהביך היינו האוהבים הקבועים שלך שזנו עמך תמיד,

אשר ערבת עליהם שהיית יושב ומצפה להם בכל ערב וערב (כענין ועין נואף שמרה נשף), [ולרד"ק ערבת -מל' ערב, כמו יערב עליו שיחי ענין ההנאה ועריבות].

ב) ואת כל אשר אהבת גם יתר האנשים שאהבת לפרקים, על כל אשר שנאת עם השונאים שלך,

וגליתי ר"ל שאגלה להם מומים וניוול שבך, עד שכולם יראו את ערותך ומומים שלך ותמאס בעיניהם:

מלבי"ם ביאור המילות ערבת. מענין ערב ונשף: על כל כמו עם. כמו ויבואו האנשים על הנשים:

 

(לח) וּשְׁפַטְתִּיךְ֙ מִשְׁפְּטֵ֣י נֹאֲפ֔וֹת וְשֹׁפְכֹ֖ת דָּ֑ם וּנְתַתִּ֕יךְ דַּ֥ם חֵמָ֖ה וְקִנְאָֽה:

רש"י ונתתיך דם חמה וקנאה – ואסגירך להורגי בחימה וקנאה וכעס:

רד"ק ושפטתיך משפטי נואפות ושופכו' דם – כי יש עליהם שני משפטים משפט הנאוף ומשפט שפיכות דם

כי האשה המנאפת פעמים שהיא שופכת דם – כי יבאו אליה שני זונים ויתקוטטו זה עם זה עליה

או יבא בעלה פתאום בבית וימצא המנאף עם אשתו ויהרגנו או המנאף יהרג את בעלה

כן את נואפת תחת אישך שהוא האל יתברך על דרך משל ושפכת דם נקי דם בניך ובנותיך לעכו"ם:

נתתיך דם חמה וקנאה – כתרגומו ואמסרינך לקטול ברוגז ובחמה כי אני יש לי חמה עליך כי את הכעסת אותי במעשיך הרעים

גם קנאה כי קנאת אותי בלא אל וכן אמר במשלי שלמה כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם:

מלבי"ם ושפטתיך משפטי נאפות ושפכת דם. נגד (מ"ש פסוק ל"ו) בתזנותיך ובדמי בניך,

ונתתיך דם חמה על שפיכת הדם, וקנאה על הניאוף כי קנאה חמת גבר:

מלבי"ם ביאור המילות דם חמה וקנאה. עיין למעלה (ה' י"ג), ותרגומו ואמסרינך לקטול ברגז ובחמה:

 

(לט) וְנָתַתִּ֨י אוֹתָ֜ךְ בְּיָדָ֗ם וְהָרְס֤וּ גַבֵּךְ֙ וְנִתְּצ֣וּ רָמֹתַ֔יִךְ וְהִפְשִׁ֤יטוּ אוֹתָךְ֙ בְּגָדַ֔יִךְ וְלָקְח֖וּ כְּלֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֑ךְ וְהִנִּיח֖וּךְ עֵירֹ֥ם וְעֶרְיָֽה:

מלבי"ם ונתתי אתך בידם. ר"ל אני אשפוט אותך, היינו שאפסוק את הדין,

ואז אתן אותך בידם שהם יעשו לך העונש כפי המשפט שחרצתי,

והרסו גבך היא הגב והרמה שהכינות לזנות שם,

והנמשל על חורבן הערים והבתים והמבצרים, והפשיטו אותך בגדיך,

והנמשל על שישללו ויבוזו כל כלי חמדתך וכל אשר לך עד שתשאר עירום ועריה: [רד"ק כמו שמצאתיך בעת שחמלתי עליך]

מלבי"ם ביאור המילות והרסו גבך ונתצו רמותיך. נתץ הוא יותר מן הריסה, שנותץ גם החלקים, כמ"ש בס' התו"ה שמיני (סי' קל"ט), הוסיף שכפי הוספת החטא שהרמה היא יותר מן גב, כן יוסיף הנתוץ על ההירוס:

 

(מ) וְהֶעֱל֤וּ עָלַ֙יִךְ֙ קָהָ֔ל וְרָגְמ֥וּ אוֹתָ֖ךְ בָּאָ֑בֶן וּבִתְּק֖וּךְ בְּחַרְבוֹתָֽם:

מלבי"ם והעלו עליך קהל. אח"כ ידונו אותך משפט מות וימיתו אותך בקהל עם,

וחושב כי ימיתו אותה בכל ארבע מיתות שנמסרו לב"ד שהם סקילה שריפה הרג וחנק,

ורגמו אותך באבן היא מיתת סקילה ובתקוך בחרבותם היא מיתת סייף:

מלבי"ם ביאור המילות ובתקוך. ענינו בקיעת הגוף בחרב: רש"י ובתקוך – אין לו דמיון וי"ת ויבזעוניך איטרופ"ר נרונטו"י בלע"ז:

רד"ק והעלו – אלה הנזכרים יקבצו עמהם קהל משאר העמים ואמר והעלו כי ארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

ורגמו אותך באבן – כמשפט המנאפות שרוגמים אותם באבנים לא שימיתום וכן וירגמו אותו אבן הנאמר בעכן

ופירש אדוני אבי ז"ל כי אחר שאמר מליצת המשל והשבתי' מזונה נראה שדיבר בזונה שהכוה באבנים

ועשו בה דקירות חרב ושרפו ביתה וכל השפטים האלה לבזותה ולהכלימה

עד שתהיה נבזת ושפלה בעיני כל ולא יבאו אליה עוד מנאפים ועל כרחה תהיה נשבתת מהיות זונה

ואפילו אם תתן היא אתנן לא יהיו עמה כי תשאר נמבזה ושפלה בעיני כל

וענין המשל הזה הוא הריסת החומות שמשליכים בקלע ובדיק אבנים גדולות אל החומה להפילה

כמו שנאמר בקיר חרשת ויסבו הקלעים ויכוה:

ובתקוך בחרבותם – כתרגומו ויבזענוך בסיפיהון:

 

(מא) וְשָׂרְפ֤וּ בָתַּ֙יִךְ֙ בָּאֵ֔שׁ וְעָשׂוּ־בָ֣ךְ שְׁפָטִ֔ים לְעֵינֵ֖י נָשִׁ֣ים רַבּ֑וֹת וְהִשְׁבַּתִּיךְ֙ מִזּוֹנָ֔ה וְגַם־אֶתְנַ֖ן לֹ֥א תִתְּנִי־ עֽוֹד:

מלבי"ם ושרפו בתיך באש. היא שריפה, ועשו בך שפטים לעיני נשים רבות

הוא המשפט הכולל לכל אשת איש שזנתה שהיא מיתת חנק,

והשבתיך מזונה שלא ירצה איש עוד לזנות אתך, וגם לא יזנו אתך בעבור האתנן כי אתנן לא תתני עוד, והנמשל שמאז יבוטל עבודת אלילים שאחר החורבן בטל יצרא דע"ז:

מלבי"ם ביאור המילות מזונה. מהיות זונה. כמו ונכחידם מגוי, הנה דמשק מוסר מעיר:

 

(מב) וַהֲנִחֹתִ֤י חֲמָתִי֙ בָּ֔ךְ וְסָ֥רָה קִנְאָתִ֖י מִמֵּ֑ךְ וְשָׁ֣קַטְתִּ֔י וְלֹ֥א אֶכְעַ֖ס עֽוֹד:

מלבי"ם והנחתי חמתי בך. החמה שהיה לי על העבר תנוח ע"י העונש שתקבלו, וסרה קנאתי ממך,

מה שהיה לי קנאה על ע"ז שעבדת תסור כי יבטל יצרא דע"ז,

ועי"ז ושקטתי ולא אכעס עוד כי לא יחטאו עוד:

מלבי"ם ביאור המילות חמתי ולא אכעס. הבדל בין כעס ובין חמה ויתר נרדפיו –

שהאף והקצף והחמה יוצאים לפעול על זולתו שהוא כועס עליו,

אבל הכעס מורה התעוררות הכעס ורגשו בלב לבד, כמו כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, וכעסתה צרתה גם כעס,

וכשיבואו בהפעיל, הקצפתם את ה', היינו גרמתם שיקצף עליכם להרע לכם, הכעסתם, גרמתם שיתעורר כעסו בעצמו. ושקט, הוא הפך הכעס, שהנפש שוקטת מזעף הכעס ועז"א ושקטתי ולא אכעוס עוד:

 

(מג) יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־זכרתי זָכַרְתְּ֙ אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרַ֔יִךְ וַתִּרְגְּזִי־לִ֖י בְּכָל־אֵ֑לֶּה וְגַם־אֲנִ֨י הֵ֜א דַּרְכֵּ֣ךְ׀ בְּרֹ֣אשׁ נָתַ֗תִּי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' וְלֹ֤א עשיתי עָשִׂית֙ אֶת־הַזִּמָּ֔ה עַ֖ל כָּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ:

מלבי"ם יען. באר שהעונשים האלה אשר היו בחמה שפוכה היו על שלא זכרו טובות ה' שעשה עמהם בימי נעורים אשר בעבור זה התחייבו לשמור מצותיו ותורותיו,

ותרגזי לי בכל אלה התועבות שהזכיר למעלה,

וגם אני הא דרכך בראש נתתי – שהעונשים שהוזכרו מגיע לה כפי דין תורה, כי הרגיזה בכל אלה שעשו עבירות שהיו חייבים עליהם ארבע מיתות ב"ד (שחשב בפסוק מ' ומ"א),

כי מה שעבדו ע"ז ועבודת המולך מגיע ע"ז עונש סקילה, ועל זנות א"א מגיע עונש חנק,

ועל רציחת הבנים מגיע עונש סייף, וכן אחר שנדונו כעיר הנדחת הדין הוא שממונה אבד ואנשיה בסייף,

אולם מיתת שריפה לא ימצא בבת ישראל שזנתה, רק על הבא על אשה ועל בתה, שזה נקרא זימה,

כמ"ש זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן (כמ"ש הטעם לזה בחבורי התו"ה שם).

עז"א ולא עשית את הזמה על כל תועבתיך, הלא גם את הזימה עשית, ומגיע לך גם עונש שריפה,

ובאר הדבר איך עשתה את הזימה שהיא תועבת אשה ובתה, כי:

מלבי"ם ביאור המילות ותרגזי לי. הרוגז מובדל מן הכעס, שהוא הפך מנוחת הנפש, שהנפש תתרגז ותצא ממנוחתה בעבור איזה דבר, אם ע"י פחד, אם ע"י ריב, אם ע"י יתר דברים הסוערים בנפש,

וכן יצייר כשיעשה האדם דברים מתועבים נגד האלהות (כמו ובטוחות למרגיזי אל) כאילו ירגז ה' ממקומו להענישו:          דרכך בראש נתתי, כמו לתת דרכו בראשו (מ"א ח' ל"ב) ר"ל כפי תגמולו הראוי לו:

הא, כמו הנה, כמו הא לכם זרע:

 הזמה. שם זימה מורה על השתקעות המחשבה בזנות, ולא נמצא בתורה רק על מחלל בתו להזנותה ועל ערות אשה ובתה. ושניהם אחד, כי המוציא בתו לזנות, מורה השתקעות הזימה מאב לבתו,

וערות אשה ובתה היא מן האם אל הבת, שראוי שהאב והאם ישמרו תולדותם מהשחית,

וכן אמר ואיש ואביו ילכו אל הנערה, שזה מורה העזות וההשחתה בתכלית, וזה מיוחד בשם זימה:

 

(מד) הִנֵּה֙ כָּל־הַמֹּשֵׁ֔ל עָלַ֥יִךְ יִמְשֹׁ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּאִמָּ֖ה בִּתָּֽהּ:

רד"ק הנה כל המשל – ענין משל ומליצה משל שאומרים בני אדם:

כאמה בתה – כמעשה האם כן עושה הבת עליך יאמרו זה המשל

והאם הוא על דרך משל – ארץ כנען

והבת היא כנסת ישראל והכנסת תקרא בת כמו שכתוב בת ירושלם בת אדום

והנה את עשית כמעשה ארץ כנען והנה ימשול עליך כל מושל: "כאמה בתה":

כאמה – הה"א רפה בתה הה"א מפיק ומצינו ה"א רפה שדינה במפיק כמו ותחמרה בחמר ובזפת למן היום הוסדה כל אנחתה השבתי והדומים להם ובא הכנוי קודם הידיעה כמו ישנו עם אחד ותראהו את הילד והדומים להם ובזה באה ה"א הידיעה עם הכנוי לענין הדמיון:

מלבי"ם הנה כל המשל עליך ימשל לאמר כאמה בתה. ר"ל מי שירצה לעשות משל מן עונש השריפה שבא לך בעבור זימה שהיא ערות אשה ובתה,

ימצא הנמשל על כלל האומה שהאם והבת זנו כאחד, וכאמה בתה שתיהן זנו. וזימה היא ובאש ישרפו:

 

(מה) בַּת־אִמֵּ֣ךְ אַ֔תְּ גֹּעֶ֥לֶת אִישָׁ֖הּ וּבָנֶ֑יהָ וַאֲח֨וֹת אֲחוֹתֵ֜ךְ אַ֗תְּ אֲשֶׁ֤ר גָּֽעֲ֙לוּ֙ אַנְשֵׁיהֶ֣ן וּבְנֵיהֶ֔ן אִמְּכֶ֣ן חִתִּ֔ית וַאֲבִיכֶ֖ן אֱמֹרִֽי:

רש"י בת אמך – אומה של כנען אשר ירשתם את ארצם:

גועלת אישה ובניה – אשר הרבו תועבותם עד כי געלה והקיאה הארץ את יושביה האבות והבנים יחד:

ואחות אחותך – סדום הסמוכה לארץ ישראל:

אמכן חתית וגו' – ת"י הלא אמכון שרה ביני חתאי הוות ולא עבדת כעובדיהון

ואבוכון אברהם ביני אמוראי ולא הליך בעיצתהון:

מלבי"ם בת אמך את. ר"ל שאת דומה לאמך, געלת אישה ובניה כמו אמך,

וכן את דומה לאחותיך, עד שמצד זה את אחותה, שגם היא עשתה כן,

ומפרש אמך חתית כי נולדת בארץ חת שהיא האם המליציית:

 

(מו) וַאֲחוֹתֵ֨ךְ הַגְּדוֹלָ֤ה שֹֽׁמְרוֹן֙ הִ֣יא וּבְנוֹתֶ֔יהָ הַיּוֹשֶׁ֖בֶת עַל־שְׂמֹאולֵ֑ךְ וַאֲחוֹתֵ֞ךְ הַקְּטַנָּ֣ה מִמֵּ֗ךְ הַיּוֹשֶׁ֙בֶת֙ מִֽימִינֵ֔ךְ סְדֹ֖ם וּבְנוֹתֶֽיהָ:

רש"י על שמאלך – לפי שנחלת יהודה בגבול דרומי של ארץ ישראל היה נמצאו כל שאר השבטים על שמאלם:

רד"ק ואחותך הגדולה – רוצה לומר הגדולה ממך כי במלכות שמרון היו עשרת השבטים:

על שמאלך – כי חלק יהודה היה לדרום וחלק יוסף לצפון:

מלבי"ם ואחותך הגדולה שמרון, שהיא יושבת משמאל. ליהודה, כמ"ש יהודה יעמוד על גבולו מנגב ונחלת יוסף היה מצפון ליהודה, ואחותך מימינך סדום, שערי הככר היו בדרום א"י:

 

(מז) וְלֹ֤א בְדַרְכֵיהֶן֙ הָלַ֔כְתְּ וּכְתוֹעֲבֽוֹתֵיהֶ֖ן עשיתי עָשִׂ֑ית כִּמְעַ֣ט קָ֔ט וַתַּשְׁחִ֥תִי מֵהֵ֖ן בְּכָל־דְּרָכָֽיִךְ:

רש"י ולא בדרכיהן הלכת – והלואי בדרכיהן הלכת ולא התעַבת יותר מהם וכן ולא יותן נא לעבדיך (מלכים ב ה) וכן ולא אם עודני חי דיהונתן (שמואל א' כ) אפליי"אוט בלע"ז:

כמעט קט – היו תועבותיך לפני, אילו לא התעבת מהן. אבל את ותשחיתי מהן וכן ת"י,

ויש פותרין ולא בדרכיהם הלכת כמשמעו כמעט קט היו תועבותיהם בעיניך ותשחיתי מהן, קט פיקו"ט בלע"ז:

רד"ק ולא בדרכיהן הלכת – אלא רע מהן:

וכתועבותיהן עשית – ולא כתועבותיהן אלא רע מהן:

כמעט קט ותשחיתי מהם – מעט קט זמן עמדת אחרי גלות שמרון:

ותשחיתי מהם – מסדו' ומשמרון כי גלות שמרון היה בשנת שש לחזקיהו

ונשארו ממלכותו עשרים ושלש ומלך מנשה בנו אחריו והרשיע מכל אשר לפניו

וזה מעט קט שאמר עשרים ושלש שנה אלה:

קט – כמו מעט ונכפל במלות שונות למעט יותר:

מלבי"ם ולא בדרכיהן הלכת. הדרכים הם דרכי הנפש שמהם צומחות הפעולות,

ואומר הגם שלא הלכת בדרכיהן, כי בדרכי הנפש נבדלו בני יהודה מסדום ושבט אפרים,

כי בני יהודה האמינו בה' והתמיד ביניהם המקדש ועבודת האל,

ואפרים וסדום כחשו לאל ממעל ופקרו בעקרי האמונה, בכ"ז כתועבותיהן עשית,

המעשים והתועבות שעשית היו דומים לתועבת סדום ושומרון,

כי גם את עבדת ע"ז הגם שכונתך היה שיהיו כעין טלמסאות וסגולות להוריד השפע ממעל,

והאמנת בה' וביכלתו ובעבודת המקדש ג"כ שהוא דרך נבדל מדרך שומרון וסדום, הלא המעשים היו דומים, מוסיף לאמר כמעט קט ותשחתי מהן בכל דרכיך,

שנוכל לומר מצד זה שגם בהדרכים היה דרכך משחת יותר מדרך סדום ושומרון,

כי דרכך שהיה לשתף שם שמים ודבר אחר,

ולעבוד את האל במקדשו ולשתף עמו פסל הסמל לריע לו ולעזר בהנהגה,

דרך זה היא אמונה נפסדת ודרך גרוע יותר מדרך סדום ושומרון שהיו אומרים עזב ה' את הארץ לגמרי וכחשו בו לגמרי ולא העמידו לו צרה לשתף עמו אלילים אלמים ביחד (כמ"ש חז"ל על כי קצר המצע מהשתרע):

מלבי"ם ביאור המילות בדרכיהן, וכתועבותיהן. כבר התבאר למעלה (סי' ז' וסי' י"ד), שהדרכים מציינים דרכי הנפש שהם שורש אל הפעולות היוצאים מהם:

 

(מח) חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' אִם־עָֽשְׂתָה֙ סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֔ךְ הִ֖יא וּבְנוֹתֶ֑יהָ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית אַ֖תְּ וּבְנוֹתָֽיִךְ:

רד"ק חי אני, אם עשתה – כי הם לא המירו אלהיהם ואת המרת כבודך בלא יועיל

ואפשר כי גם במעשים רעים השחיתה ממנו:

מלבי"ם חי אני נאום ה' אם עשתה סדם. ר"ל כי סדום לא היו ראוים לעונש על ע"ז.

כי המה לא קבלו דת אלהי ולא היה בידם עקרי האמונה, וכמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים,

כי הם היו תחת מערכת השמים ואין ראוים לעונש על ע"ז ועל מצות שבין אדם למקום, רק:

 

(מט) הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֹ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה:

רד"ק הנה זה היה, סדום אחותך – גאון היה לה שבעת לחם ושלות השקט היה לה למה היה לה גאון

לפי שהיה לה שובע לחם ושלות השקט וסמיכות שלות אל השקט לרוב השלום:

שבעת – שם או תאר בפלס שפלת קומה וטעם היה לה אל ושלות השקט:

 

מלבי"ם הנה זה היה עון סדם אחותך. העון שעליהם היו ראוים לעונש היה על מצות שבין אדם לחברו,

מה שיד עני ואביון לא החזיקה וזה היה עון סדום שהעון הוא מה שמעווה במזיד בעצת שכלו,

כי לא עשו זה מפני הדוחק כי היה גאון שבעת לחם,

ולא מפני שלא היה להם שלום שאז יאצרו אוצרות בר ולחם ליום קרב ומלחמה וימי מצור,

כי שלות השקט היה לה, ובכ"ז יד עני ואביון לא החזיקה

מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהי' הנימוס אצלם שלא להטיב עם דל וחסר לחם:

מלבי"ם ביאור המילות ושלות השקט. שלו, הוא השלום הפנימי (שזה הבדלו מן שלום),

ולפעמים תהיה השלום ע"י בטחון בגבורתם, גוי שלו יושב לבטח (ירמיה מ"ט ל"א)

אבל שלותם היה ע"י שקט, שלא היה מי שיפריעם כלל, וכן ושוקטת ושלוה (דה"א ד' מ'):

 

(נ) וַֽתִּגְבְּהֶ֔ינָה וַתַּעֲשֶׂ֥ינָה תוֹעֵבָ֖ה לְפָנָ֑י וָאָסִ֥יר אֶתְהֶ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר רָאִֽיתִי:

מלבי"ם ותגבהינה. ומפני גבהות לבם עשו תועבה לפני, ועי"כ ואסיר אתהן כאשר ראיתי,

בעת ראיתי מעשיהם כמ"ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו, שהוא ע"מ ששלח מלאכיו לראות, ואז עשו תועבה לפני, מה שרצו לבא עליהם במשכ"ז שקרוי תועבה,

אז הסירותי אותם והפכתי משורש ערים:

מלבי"ם ביאור המילות כאשר ראיתי. רעתם, כמ"ש ארדה נא ואראה:

 

(נא) וְשֹׁ֣מְר֔וֹן כַּחֲצִ֥י חַטֹּאתַ֖יִךְ לֹ֣א חָטָ֑אָה וַתַּרְבִּ֤י אֶת־תּוֹעֲבוֹתַ֙יִךְ֙ מֵהֵ֔נָּה וַתְּצַדְּקִי֙ אֶת־אחותך אֲחוֹתַ֔יִךְ בְּכָל־תּוֹעֲבוֹתַ֖יִךְ אֲשֶׁ֥ר עשיתי עָשִֽׂית:

רש"י ותצדקי את אחותך – קודם שהתעבת יותר מהן היו נדונים לחובה

וכיון שהרשעת יותר מהן עשית אותן כצדקניות ונתת להן פתחון פה לומר 'יש שהכעיסוך יותר ממני':

מלבי"ם ושמרון. הגם שהם קבלו דת ותורה אלהית כמו יהודה והיו ראוים לעונש על ע"ז,

בכ"ז לא הגיעו מעשיהם למעשה יהודה מפני ג' טעמים,

א) כי כחצי חטאתיך לא חטאה, כי הם לא חטאו רק בע"ז ובמצות שבין אדם למקום

לא בגזל ועושק ורציחה ועברות שבין אדם לחברו,

וכשתמנה חטאי ירושלים שחשב לקמן (סי' כ"ב) שמנה שם מצות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, תראה שרוב החטאים הנמנים שם, כמו למען שפך דם, אב ואם הקלו בך וכו', לא היו בשומרון,

ב) ותרבי את תועבותיך מהנה כי חטאי אחז ומנשה היו מרובים בכמות ובאיכות מחטאי מלכי (יהודה) [נ' דהוא ט"ס וצ"ל שומרון ודו"ק],

ג) ותצדקי את אחותיך בכל תועבותיך כי כבר יחשבו הם צדיקים נגדך,

באשר בך היה המקדש והשכינה והסנהדרין ונסים מתמידים, מה שלא היה להם,

שלא היו להם נביאים רבים מוכיחים אותם, ומקומות המקודשים ששם ילמדו ליראה את ה':

 

(נב) גַּם־אַ֣תְּ ׀ שְׂאִ֣י כְלִמָּתֵ֗ךְ אֲשֶׁ֤ר פִּלַּלְתְּ֙ לַֽאֲחוֹתֵ֔ךְ בְּחַטֹּאתַ֛יִךְ אֲשֶׁר־הִתְעַ֥בְתְּ מֵהֵ֖ן תִּצְדַּ֣קְנָה מִמֵּ֑ךְ וְגַם־ אַ֥תְּ בּ֙וֹשִׁי֙ וּשְׂאִ֣י כְלִמָּתֵ֔ךְ בְּצַדֶּקְתֵּ֖ךְ אַחְיוֹתֵֽךְ:

רד"ק גם את, אשר פללת לאחותך – פירוש שמרון.

אמר, קודם שחטאת, היית שופטת אותה ומחייבת אותה על רשעה, כמו שאמר אביה מלך יהודה לירבעם מלך ישראל ועמכם עגלי זהב ואנחנו ה' אלהינו ולא עזבנוהו כי שומרים אנחנו את משמרת ה' אלהינו ואתם עזבתם אותו [רש"י שפטת להם, קודם שהרשעת מהן היית אומרת עליהן, ראויות הן לפורענות]:

וכן אחר כן כי מלכי יהודה היו טובים ברוב עד אחז וחזקיהו הטיב מה שהרע אחז

אבל ממנשה ואילך היו רעים ועובדי עכו"ם לבד מיאשיהו אם כן ראוי לך שתכלמי בחטאתיך אשר התעבת מהן:

תצדקנה ממך – כי עתה הם צדיקות ממך ואמר לאחותך לשון יחיד על שמרון ואחר כן אמר מהן ואמר תצדקנה ואמר אחיותך לשון רבי' אמר כן על בנות שמרון או כלל סדום עם שמרון:

אחיותך – בא ברבוי הנקבות לבד בלא רבוי הזכרים וכן והפלה ה' את מכותך והדומים להם ופירוש שאי כלימתך ענין סבל כמו שאתי עליך חרפה ות"י קבילי את כנעותיך: בצדקתך – מקור בתוספת תי"ו:

מלבי"ם גם את שאי כלמתך. יאמר כי ירושלים תכלם ותבוש עתה בשלשה ענינים,

וזה יתבאר ע"פ משל, שופט אחד משופטי ארץ הובאו לפניו שני אנשים מדלת העם שמצאו עונם שהיה להם מאזני מרמה ואבן ואבן, ויחרץ משפטם ליסרם ולגרשם מן העיר בחרפה,

אח"ז נודע כי השופט עצמו גנב וגזל ועשק עשק, וכבא המשפט לפני המלך צוה תחלה לעשות אל השופט את העונש שחרץ על שני האנשים אשר עונם היה קל מעונו.

אח"ז חשב המלך למחול על עון השופט, ויצו עליו שישפוט שנית משפט שני האנשים, ואחר שעתה היה השופט מוכרח לזכותם היה לו מזה בושה וכלימה רבה, שמוכרח לשנות את המשפט אשר חרץ, מפני שהוא פשע ואשם,

אח"ז צוה המלך להחזיר את שני האנשים שיצאו עתה זכאים בדינם אל העיר, ועמהם יחזירו ג"כ את השופט, וזה היה לו לחרפה שלישית, שהם קדמו להצטדק להשיב שבותם,

ואגבם – הושב הוא ג"כ והם יותר צדיקים ממנו,

בשלשה השקפות אלה גלה עתה כלימות יהודה וחרפתה,

כי תחלה שפטה היא את שומרון וסדום לחוטאים וראוים לעונש,

ואחר שנודע כי היא חטאה יותר מהם, עז"א גם את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך, א"כ המשפט שפללת לאחותך תשאי את, כי בחטאתיך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך, והרי לך בושה וכלימה רבה,

זאת שנית אחר שיחשוב ה' להשיב שבותך יעביר לפניך משפט שומרון וסדום ותצטרך להצדיק אותן,

ומזה יהי לך בושה שנית, וז"ש וגם את בושי ושאי כלמתך בצדקתך אחיותך,

היינו מה שאת בעצמך תפלל עליהם עתה שהם צדיקים במשפט,

וזאת שלישית שכאשר ארצה להשיב שבותך אשיב תחילה שביתהן, וז"ש:

מלבי"ם ביאור המילות אשר פללתי. מענין משפט, כמו ונתן בפלילים:

בושי ושאי כלמתך. הבושה היא בעצמו, והכלימה היא מאחרים:

(נג) וְשַׁבְתִּי֙ אֶת־שְׁבִ֣יתְהֶ֔ן אֶת־שבית שְׁב֤וּת סְדֹם֙ וּבְנוֹתֶ֔יהָ וְאֶת־שבית שְׁב֥וּת שֹׁמְר֖וֹן וּבְנוֹתֶ֑יהָ ושבית וּשְׁב֥וּת שְׁבִיתַ֖יִךְ בְּתוֹכָֽהְנָה:

רש"י את שבות סדום – ארפא את הארץ מגפרית ומלח ואושיב בה יושבים: בתוכהנה – כמו בתוכן:

מלבי"ם ושבתי את שביתהן את שבות סדום. וכו', שהם יהיו העיקר בהשבה כי הם צדיקים ממך,

ועל ידם אשיב שבות שביתך בתוכהנה, שאת תהיה טפל להם ונגרר אחריהן, וכדי בזיון וקצף,

ועתה מפרש שלשה הכלימות שתשיג:

מלבי"ם ביאור המילות ושבתי. היא השבת המדרגה, ושבית מענין השבה כמ"ש בירמיה (כ"ט י"ד, ל' ג'):

 

(נד) לְמַ֙עַן֙ תִּשְׂאִ֣י כְלִמָּתֵ֔ךְ וְנִכְלַ֕מְתְּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית בְּנַחֲמֵ֖ךְ אֹתָֽן:

רש"י בנחמך אותן – כשהרשעת מהן ונתת להן פתחון פה

ד"א בנחמך אותן כשתבא עליך הרעה ינוחמו הנה לומר לא לבדנו לקינו:

מלבי"ם (א) למען תשאי כלמתך. הכלימה שלך על מעשיך הרעים,

ב) ונכלמת מכל אשר עשית בנחמך אותן, שבעת שתצטרך לנחם אותך ולהצדיק אותן במשפט בה תכלם מכל אשר עשית, כי זה מסובב ע"י מעשיך הרעים ממעשיהם שעי"כ תצטרך לנחם אותם:

 

(נה) וַאֲחוֹתַ֗יִךְ סְדֹ֤ם וּבְנוֹתֶ֙יהָ֙ תָּשֹׁ֣בְןָ לְקַדְמָתָ֔ן וְשֹֽׁמְרוֹן֙ וּבְנוֹתֶ֔יהָ תָּשֹׁ֖בְןָ לְקַדְמָתָ֑ן וְאַתְּ֙ וּבְנוֹתַ֔יִךְ תְּשֻׁבֶ֖ינָה לְקַדְמַתְכֶֽן:

רד"ק ואחותיך – בסימן רבוי הזכרים לבד בלא רבוי הנקבות וכן נלאת ברוב עצתך שנים הראשונים תשובן והשלישי תשובינה ואחד הוא כמו שכתוב תגבהינה ותגבהנה כמו תבאנה ותבאינה:

מלבי"ם ואחותיך סדום תשבנה לקדמתן.

ג) יהיה לך כלימה ע"י שסדום ושומרון תשובנה ביחד עמך והם יהיו העקר בהשבה ואת טפל להם,

ותשוב על ידיהן:

 

(נו) וְל֤וֹא הָֽיְתָה֙ סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֔ךְ לִשְׁמוּעָ֖ה בְּפִ֑יךְ בְּי֖וֹם גְּאוֹנָֽיִךְ: (נז) בְּטֶרֶם֘ תִּגָּלֶ֣ה רָעָתֵךְ֒ כְּמ֗וֹ עֵ֚ת חֶרְפַּ֣ת בְּנוֹת־אֲרָ֔ם וְכָל־סְבִיבוֹתֶ֖יהָ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֑ים הַשָּׁאט֥וֹת אוֹתָ֖ךְ מִסָּבִֽיב:

רש"י ולא היתה סדום אחותך וגו' – בתמיה:

לשמועה בפיך – להוכיח רבים ולומר הזהרו שלא תהפכו כסדום כאילו היתה לך שמועה חדשה:

ביום גאוניך – כשהיית בגדולתך:

רד"ק ולא היתה, לשמועה בפיך ביום גאוניך – לא זכרת בפיך השמועה ששמעת מהפיכת סדום מפני שהתגאו ואת ביום גאוניך לא זכרת בפיך שמועות סדום ולא אמרתם אחד לחבירו סוף הגאון שבר ולא נתגאה שהרי סדום נהפכה ונשברה מפני גאונה:

גאוניך – לשון רבים כי בדברים רבים נתגאו בני יהודה בעת שלוותם:

מלבי"ם (נו – נז) ולוא היתה. מפרש מ"ש (בפסוק נ"ב) שאי כלמתך אשר פללת לאחותך,

מתי פללו ושפטו הם כלימה על סדום?

עז"א וכי ביום גאוניך בטרם תגלה רעתך לא היתה סדם אחותך לשמועה בפיך?

וכי לא היית תמיד מבזה את סדום? ובכל אָלָה וקללה היית אומר מי שפרע מאנשי סדום יפרע מפלוני,

עד שנשמע תמיד בפיך כלימת סדום,

כמו עת חרפת בנות ארם וכו' כמו שאח"כ בעת נגלה רעתך יחרפו אותך בנות ארם ובנות פלשתים,

שהיית דומה כסדום במעשיך ובענשך.

כמ"ש וראו את מכות הארץ וכו' כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה.

ור"ל סדום היתה ביום גאוניך לשמועה בפיך כמו שאתה לשמועה בפי בנות ארם ופלשתים,

אחר שנתגלה שעשית כמעשה סדום, ונגזר עליך עונש כמו על סדום:

 

(נח) אֶת־זִמָּתֵ֥ךְ וְאֶת־תּוֹעֲבוֹתַ֖יִךְ אַ֣תְּ נְשָׂאתִ֑ים נְאֻ֖ם הֽ': ס

מלבי"ם את זמתך. ר"ל ובזה נתכפר עונך כי את זמתך ותועבותיך כבר נשאתים וקבלת עונש עליהם בשלמות:

 

(נט) כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' ועשית וְעָשִׂ֥יתִי אוֹתָ֖ךְ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית אֲשֶׁר־בָּזִ֥ית אָלָ֖ה לְהָפֵ֥ר בְּרִֽית:

רש"י ועשיתי אותך וגו' – עשיתי לך רעה כגמולך אשר עשית:

אשר בזית אלה וגו' – אותה שקבלת עליך בחורב לעברך בברית ה' אלהיך וגו' (דברים כ"ט)

אך לא אפיר אני את הברית מלזוכרו כי אין אני כמותך:

מלבי"ם כי כה אמר ה'. יאמר כי הברית הראשון שכרת עמהם בהוציאו אותם מארץ מצרים שהיה על תנאי שישמרו חקיו ועדותיו ינצורו, הנה בטלוהו הם ע"י שעברו על ברית ה',

וכן יבטל ה' את הברית הזה ג"כ מצדו.

כי מתנת א"י ובהמ"ק והמלכות הכל היה תלוי בברית הזה וע"י עונותיהם בטל הברית הקודם,

וז"ש ועשיתי אותך כאשר עשית אשר בזית אלה ועי"כ גרמת להפר ברית:

 

(ס) וְזָכַרְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־בְּרִיתִ֛י אוֹתָ֖ךְ בִּימֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ וַהֲקִמוֹתִ֥י לָ֖ךְ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם:

רש"י וזכרתי אני את בריתי – אשר היה עמך בימי נעוריך:

רד"ק וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך – את הפרת את בריתי אבל אני אזכרנו עוד ולא אפרנו הוא הברי' שהיה לי אתך בימי נעוריך והוא מעמד הר סיני כי מה שהיו ישראל במצרים עד שבאו לארץ

נקראו ימי נעורים:

והקימותי לך ברית עולם – כמו שקבלת אותו עד עולם כמו שכתוב לנו ולבנינו עד עולם כן אקימנו עוד ברית עולם שלא יהיה לו הפסק וזה יהיה אחר שתקבלי עונשך ותזכרי את דרכיך ותכלמי מהם:

מלבי"ם וזכרתי. אבל בכ"ז אזכור שכרתי אותך ברית בימי נעוריך שהוא בעת שהוצאתי אותך מא"מ,

וכן הברית שכרתי עם האבות, ומעשה ה' אי אפשר שיבוטל לגמרי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, וכל מדה טובה שיצאה מפי הקדוש ברוך הוא אפי' על תנאי אינו חוזר בו,

ולכן והקימותי לך ברית עולם, יקים להם ברית חדשה אשר לא יהיה תלוי בתנאי והוא יתקיים לעולם,

וז"ה כמ"ש בירמיה (סי' ל"א) וכרתי את ב"י ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם אשר המה הפרו את בריתי כי זאת הברית וכו' ונתתי תורתי בקרבם וכו' כי כולם ידעו אותי וכו',

ר"ל שע"י רוב הגליות והצרות שהיה להם, וע"י הנפלאות הגדולות שאעשה עמהם

יתחקה [-יחקק] תורת ה' על לוח לבם,

בענין שלא ישלוט היצר בלבם ולא יהיה להם עוד שום ספק בהשגחת ה'

ודבוקו עמהם תמיד עד שלא יהיה מציאות לחטא כלל:

 

(סא) וְזָכַ֣רְתְּ אֶת־דְּרָכַיִךְ֘ וְנִכְלַמְתְּ֒ בְּקַחְתֵּ֗ךְ אֶת־אֲחוֹתַ֙יִךְ֙ הַגְּדֹל֣וֹת מִמֵּ֔ךְ אֶל־הַקְּטַנּ֖וֹת מִמֵּ֑ךְ וְנָתַתִּ֨י אֶתְהֶ֥ן לָ֛ךְ לְבָנ֖וֹת וְלֹ֥א מִבְּרִיתֵֽךְ:

מלבי"ם וזכרת את דרכיך ונכלמת. ר"ל שעם זה אעשה דבר אחד שעל ידו תזכרו תמיד מעשיכם הקודמים להכלם עליהם, וזה כפי המשל שהזכרתי תחלה,

שאחר שהושב השופט על כנו, רצה המלך שיהיו חטאתו תמיד נגד עיניו, וצוה ששני האנשים שהושבו עמו אל העיר יהיו תמיד אצלו והוא מחויב להחזיקם כבניו,

ובם יזכור תמיד שחטא כמוהם והושב על כנו על ידם ויכלם תמיד מחטאו,

וכן אעשה סימן לך בקחתך את אחותיך הגדולות וכו' ונתתי אתהן לך לבנות

ששומרון וסדום יהיו לך לבנות, ועל ידם תזכור שחטאת כמוהן.

עתה מפרש דבריו, נגד מ"ש והקימותי לך ברית עולם – אומר ולא מבריתך

ר"ל שהברית הזה לא יהיה מבריתך, דהיינו מצדך כברית הקודם שנעשה הברית בין שניהם,

הם כרתו ברית בל יסורו מן התורה ועפ"ז כרת עמהם ברית להקים אותם לו לעם,

עתה יהיה הברית לא מצדך ומבריתך, רק:

 

(סב) וַהֲקִימוֹתִ֥י אֲנִ֛י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְיָדַ֖עַתְּ כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ':

מלבי"ם והקימותי אני את בריתי אתך. שיהיה הברית רק מצדי, ע"י מה שתדע כי אני ה',

עי"ז יהיה ברית חדשה קיים לעד כמ"ש ירמיה שם כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם,

ונגד מ"ש ונתתי אתהן לך לבנות מפרש שזה יהיה:

 

(סג) לְמַ֤עַן תִּזְכְּרִי֙ וָבֹ֔שְׁתְּ וְלֹ֨א יִֽהְיֶה־לָּ֥ךְ עוֹד֙ פִּתְח֣וֹן פֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י כְּלִמָּתֵ֑ךְ בְּכַפְּרִי־לָךְ֙ לְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ': ס

רש"י למען תזכרי – דרכך בהטיבי לך:  ובושת – להרים פניך אלי:

בכפרי לך – בסלחי לך, את אשר עשית תבושי ותדעי כי לא מגמולך הטוב הטיבותי לך:

רד"ק למען תזכרי ובושת – כשאני אקים בריתי אתך תזכרי שאת לא קיימת אותו לי

ויהיה לך בשת מזה ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך

כי עד אותו העת היה לך פתחון פה באורך הגלות מפני כלימתך שסבלת בין הגוים

והיה לך בזה פתחון פה שהיית אומרת אם חטאנו קבלנו ענשינו מאד, עד שאבדה תקותינו מאורך הגלות!

ובהקימי לך בריתי ובכפרי לך לכל אשר עשית לא יהיה לך עוד פתחון פה עלי

וי"ת ולא יהא לך עוד לאיתרברב' במילי פומיך:

מלבי"ם למען תזכרי ובשת בכפרי לך. שתבושי ע"י הכפרה, כי עי"ז תראה שנתכפר לך על ידי סדום ושומרון, שהם קדמו בכפרה כי הי' חטאתהן קלים לערכך, ועי"ז תבושי ממעשיך הקודמים ולא תחטאי עוד:

מלבי"ם ביאור המילות ובשת כלמתך. הבדלם בפסוק נ"ב:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א