יחזקאל

יחזקאל פרק ט

(א) וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ:

רש"י קרבו פקדות העיר – הקריבו את הפקודים אשר הפקדתי לשחת את העיר:

רד"ק ויקרא – פקדות העיר- האנשים הפקודים על אנשי החיל וכן וישם הכהן פקודות על בית ה' וסמכת אל העיר ואמר פקדות העיר שבאו אל העיר תחילה והחיל אחריהם ואלה פקדות העיר שמבאר שהיו ששה אנשי' והשביעי בתוכם שהי' סופר המלך אלה הם שבעת השרים שבאו אל העיר כאשר הובקעה העיר כמו שנאמר בספר ירמיהו והם נרגל שמגר נבו שר סכיס רב סריס נרגל שראצר רב מג ואע"פ שהם שמנה הראשון פקיד על השבעה ולא נמנה עמהם והראה לו השם יתברך במראה הנבואה כי בזה הדרך תלכד ירושלם: ואיש כלי משחיתו – כלי בחירק כי הוא יחיד וכן כלי מפצו: משחתו – בצרי והוא שם וכמוהו שם אבל הוא בחירק תהרגו למשחית חרשי משחית:

מלבי"ם קרבו פקדות העיר – ראה שה' הפקיד מחבלים להשחית את העיר וקרא אותם שיקרבו לשמור

ולהכרית בכלי משחיתם:

מלבי"ם חלק באור המלים (א) פקדות. – ממוני העיר. כמו וישם הכהן פקודות על בית ה' (מ"ב י"א):

(ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:

רש"י ששה אנשים – רבותינו פרשום במסכת שבת קצף אף וחימה משחית משבר מכלה. מפצו – שהוא משבר את הכל כמו ונפץ את עולליך (תהלים קלז). וקסת הסופר – פנקס הם לוחות שמחופין בשעוה וחורתין בם בעט. אצל מזבח הנחשת – הוא מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחוש' שעשה משה במדבר:

רד"ק והנה ששה אנשים – פירשנוהו על דרך פשוטו. ועל דרך משל הם ששה מסכי' והשביעי ביניהם שהוא לבוש בדים וידוע כי בדים הם בגדי פשתן המגוהצין והוא הסופר הגדול ומנהיג העיר והוא הזורק אש בעיר ואלה הם פקד' העיר ובדברי רז"ל מאי ניהו ששה אנשים משבר משחית מכלה קצף אף וחמה:

 שער העליון – פירשו רבותינו ז"ל שהוא שער מזרחי ונקרא עליון שהוא מלמעלה מעזרת ישראל:  ואשר מפנה צפונה – מזרחי צפוני היה וכבר פירשנו הטעם למה הראה המראה בצפון ובבל היא מזרחית צפונית לארץ ישראל:  מפנה – פעול בשקל אשר אתה מראה בהר:  מפצו – כמו משחיתו שזכר כי מפץ שם כלי הוא שמשברים הסלעים בו וכן מפץ אתה לי והוא בצרי וזה בקמץ:

ואיש אחד בתוכם לבוש הבדי' – כבר פירשנוהו על דרך משל ורבותינו ז"ל פירשו כן וכן אמרו זה גבריאל והם אמרו כי גבריאל מלאך של אש לפי שהוא הזורק האש על העיר וכן ראהו דניאל לבוש בדים וראה פניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש:

 וקסת הסופר במתניו – קסת הוא כלי הדיו ויונתן תרגם פנקס ספרא והפנקס הוא מה שכותב עליו הסופר והוא נייר או לוח ואעפ"כ ענין הפסוק הוא על צורך הדיו לא על הלוח שאמר והתוית תיו ואולי לפי שתלוי' במתני הסופר הנייר או הלוח עם כלי הדיו כלל הכל בפנקס:

 לבוש בדים – בקמץ בסמיכות וכן חגור כלי מלחמה ופי' לבוש בבדים:

 ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת – זהו מזבח העולה שהיה לפני האולם בעזר' ואותו עשה שלמה כמו שכתוב בדברי הימים ומה שהראה לו עמדם אצל מזבח הנחשת ראה כי אצל מזבח הנחשת המשתחוים קדמה לשמש וכיון שבזו כבוד האל יתברך בזה הראהו שבעון זה נעלה הכבוד מעל הכרוב:

מלבי"ם והנה ששה אנשים – ראה ששה מחבלים שהפקדו על העיר באים מדרך שער העליון – ששם בית המלך, ואיש כלי מפצו בידו – להשחית, ואיש אחד בתוכם לבוש בדים – שהוא מלאך המלמד זכות, וקסת הסופר במתניו – לכתוב זכיותיהם בספר זכרון,

והמליצה בזה כי ששה פקודי העיר רואי פני המלך הם השחיתו את העם והרגו הרג רב (ע"פ פקודתם) בסוף ימי המצור. כאילו ששה מלאכי משחית נתלבשו באלה לבלע ולהשחית, והם באו מבית המלך כי היו מרואי פניו.

וירמיה היה כהן לבוש בגדי הבד לשרת בקדש וקסת הסופר במתניו לכתוב נבואותיו על ספר, כמו שאמר לו ה' שיכתוב על ספר דברי נחמות אשר ראה (ירמיה סי' ל') והוא התעסק להשקיט את העם וליעצם עצת שלום ואמת:

מלבי"ם חלק באור המלים (ב) מפנה – הפעל, בשקל אשר אתה מראה בהר: מפצו, כלי המנפץ ומשבר, כמו מפץ אתה לי (ירמיה י"א):

(ג) וּכְבוֹד אלקי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו:

 רש"י מעל הכרוב – מעל הכפרת שהשכינה היתה שורה שם עד הנה והתחילה להסתלק ולצאת לחוץ מעט מעט עשר מסעו' וזה מסע הראשון (עיין עמוס ט פ' א ברש"י וצ"ע יוש"ה) מן הכרוב למפתן בית קדשי הקדשים:

רד"ק אל מפתן הבית – מורה הסתלק הכבוד מבית המקדש ובאמרו מעל הכרוב ולא אמר הכרובים כי שנים כרובים היו ארז"ל כי נסע מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן ואמרו י' מסעות נסעה שכינה ואפשר כי אמר מעל הכרוב הוא דרך משל וי"ת אסתלק ככרובא דהוה שרי עלוהי בית קדש קדשיא ובאמרו ככרובא ולא אמר מכרוב ר"ל כי עם כרוב נעלה רוצה לומר מי שנעשה לו הכרוב דמיון הוא והוא השרף העף אל האדם רמז בהסתלק הנבואה מישראל לא נשארו אלא חגי זכריה ומלאכי שהתנבאו בבנין בית שני ובהם פסקה הנבואה:

 וכבוד אלקי ישראל – מבואר הוא:  הלבוש הבדים – אותו הנזכר שהיה לבוש בדים ובא בידיעת התאר והמתא':

מלבי"ם וכבוד אלקי ישראל – ראה שהשכינה התחילה לנסוע מן הבית שזה סימן שהבית יחרב, ויקרא אל האיש לבוש הבדים – שהוא המלמד זכות:

(ד) וַיֹּאמֶר ה' אלו אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:

רש"י והתוית תו – ורשמת רושם. על מצחות האנשים – הצדיקים כדי להיות לאות שלא יפגעו בם המשחיתים:

רד"ק ויאמר ה' אלו – כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד ובוי"ו והוא כמו עליו בשמים ירעם והדומים לו ואחר שאמר בתוך העיר אמר בתוך ירושלם אף על פי שידוע כי העיר שזכר היא ירושלם שהרי זכר בענין הפרשה בית ה' והיכל ואולם ומזבח אלא הוסיף ואמר ירושלם כלומר העיר אשר בחרתי לשכן שמי בה הם הסיעוני ממנה ברוב עונותם:

 והתוית תו – ענין סימן וכתיבה אמר שיתוה בדיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים לסימן שלא יגעו בהם המשחיתים וזה הענין כענין דם הפסח במצרים לאות ולסימן אלא שזה היה במראה הנבואה

ורבותינו ז"ל פי' תיו האות הנקראת תי"ו אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל כתוב על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם ואמר מאי שנא תי"ו רב אמר תי"ו תחיה תי"ו תמות

ושמואל אמר תמה זכות אבות ואלה האנשים היו הצדיקים אשר בירושלם שהיו נאנחים ונאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה:

 והנאנקים – ענין צעקה וצוחה כמו האנק דום ושב הפועל נפעל לרוב הפעולה וכן הנדברים בך:

מצודות דוד בתוך העיר – ולתוספת ביאור אמר בתוך ירושלים. והתוית תו – תרשום סימן על מצחות הצדיקים הנאנחים ומצטערי' בעבור כל התועבות הנעשות בתוכה:

מלבי"ם ויאמר אליו – צוה שהוא יעבר – תחלה ויתוה תו – וסימן על מצחות האנשים – הצדיקים שהם נאנחים על התועבות הנעשות בעיר – כדי שמלאכי חבלה לא ישלטו בהם:

מלבי"ם חלק באור המלים (ד) והתוית תו – רושם וסימן כמו הן תוי שדי יענני (איוב ל"א):

 הנאנחים והנאנקים – הנאנח יהיה גם על רעת הכלל, והנואק הוא מפני לחצו ומכתו, כמו נאקת חלל, נאקת הנלחץ לעבודה קשה. ר"ל שהם נאנחים על עונות העם. ונאנקים מפני שנלחצים ונענים על שבלתי מסכימים אל מעשי הרשעים:

(ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ על אַל תָּחֹס עיניכם עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ:

רש"י ולאלה אמר באזני – לששת המחבלים:

רד"ק ולאלה אמר באזני – ולאלה הם הששה שזכר אמר להם שיבאו אחר המתוה הזה ויכו:

 על תחוס – כן כתיב וקרי' אל והכתוב רוצה לומר והכה על אשר תחוס עיניכם וכל שכן על האחרים והקרי כמשמעו הזהירם שלא יחוסו על האדם ולא יחמלו:  עיניכם – כתיב לשון רבים וקרי עינכם לשון יחיד כמו לא תחוס עינך והיחיד הוא דרך כלל:

 (ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת:

רש"י וממקדשי תחלו – מן העומדים לפני מקדשי ורבותינו אמרו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי מן המקודשים לי הם אותם חקוקי התיו שהתרה בהם מלהזיקם חזר וצוה לחבלם לפי שאמרה מדת הדין לפניו מה נשתנו אלו מאלו הרי לא מיחו בהם כדאיתא במסכת שבת:

 רד"ק זקן בחור – תהרגו למשחית שם רוצה לומר להשחתה שתשחיתו הכל:

 וממקדשי תחלו – מאשר במקדש כי אותם חייבים יותר שעובדים עכו"ם במקדשי על פני להכעיסני:

 באנשים הזקנים – הם שבעים איש מזקני ישראל שזכר שהיו עובדים עכו"ם בלשכה אשר בעזרה לפני הבית ורבותינו ז"ל דרשו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו ואמרו לא יצאה מדה טובה מאת הקדוש ברוך הוא וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה שהרי אמר תחיל' והתוית תיו ואמר ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו ואחר כך אמר וממקדשי תחלו:

מלבי"ם (ה-ו) ולאלה – הששה מחבלים אמר באזני שיעברו בעיר אחריו ויכו את כולם וצוה שלא יגשו אל הצדיקים שעליהם התו והסימן, וצוה שיחלו להכות אצל הבית המקדש, וכן היה שהחלו להכות האנשים הזקנים שעמדו לפני הבהמ"ק – והיו ממונים שם או עובדים עבודת המקדש,

והנמשל ששרי העם שהם פקודות העיר בעונות הדור נתן להם רשות מאת ה' להרוג בעיר, רק שה' צוה לירמיה שיעבור בתוך העיר להחזירם בתשובה, ושיתוה סימן על מצחות האנשים שישמעו בקולו, כמ"ש היוצא ונפל על הכשדים והיתה לו נפשו לשלל וחי, ולהמשחיתים אמר שיהרגו בעיר, כמ"ש הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם עם הכשדים וכו' ואספתי אותם אל תוך העיר ונלחמתי אני אתכם (ירמיה כ"א ה') ר"ל שילחמו איש באחיו ע"י ה' ששם חרב מלחמה ביניהם,

ושם אמר שהיוצא ונפל אל הכשדים וחי, וז"ש ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו – ר"ל שהוא ינצל מידם, ואמר וממקדשי תחלו – כי החל המרד וההריגה בבהמ"ק בעת שנתאספו העם שמה, ושם החלו להכות בזקנים שהיו לפני הבית:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ה) אל תחוס, ואל תחמלו – עיין הבדלם למעלה (ז' ג'):

 (ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר:

רד"ק ויאמר אליהם טמאו את הבית – אל תחושו אם תהרגו בבית המקדש ותטמאו את הבית בחללים כי הם טמאוהו ראשונה בגלולים: ומלאו – צווי מבנין הדגוש אף על פי שהלמ"ד איננה דגושה כי ימצא כמוהו קלים מבנין הדגוש כמו ובקשו ברחובותיה כי לא מלאו אחרי ויקנאו בו והדומי' להם: את החצרות – חצרות בית המקדש עזרת אנשים ועזרת נשים והר הבית כי כולם היו חצרות:

מלבי"ם ויאמר – אח"כ צוה שיטמאו הבהמ"ק עצמו ע"י שימלאו חצרות המקדש בחללי חרב, ואח"כ יצאו להרג בעיר, וכן עשו והכו בעיר – והמליצה שאחר שהחל המרד סביב המקדש, יתפשט ההריגה ביניהם בחצרות המקדש, ומשם התפשטו בעיר והרגו איש את אחיו:

(ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם:

רש"י ונאשאר אני – ונשארתי אני:

רד"ק ויהי כהכותםבכף כהכותם בחצרות כי שם היה הנביא במראה:

 ונאשאר אני – נשארתי אני ביניהם שלא הכוני ומלה זו מורכבת מן ונשאר שהוא נפעל עבר ומן אשאר שהוא איתן מן הקל וטעם ההרכבה אמר כשהיו מכים נתתי עיני מי נשאר בחצרות שלא הכו וראיתי כי לא נשאר אלא אני זהו ונשאר ואמר שני טעמים במלה א' לקצר והוא ע"ד צחות כמו שפירשנו במלת משתחויתם ובא להודיע כי לא היה בחצרות בית השם מי שהיה עליו התי"ו אלא הוא לבדו:

 ואזעק ואומר – על ירושלים כי היא היתה שארית כל ישראל כי כל ישראל גלו זולתי ירושלים וכבר מתו ברעב או בחרב או בגלות:

מלבי"ם ויהי כהכותם – וראיתי כי לא ישאר רק אני לבדישלא היו צדיקים ביניהם, ואמר המשחית אתה – וכו' בשפכך חמתך על ירושלם – ר"ל אחר שאתה רוצה לשפוך חמתך על ירושלים העיר עצמה לשרפה באש, ובזה תשוכך חמתך ותכלהו על העצים והאבנים ודי בזה ולא תשחית את ישראל:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ח) ונאשאר אני – י"מ מן הנפעל נשארתי, ובא מלת אני תחת הכינוי תי והא' נוספת, ועיין רד"ק:

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה:

רש"י מלאה מטה – דין מעוקל:

רד"ק ויאמר אלי – ותמלא הארץ דמים– ארץ ישראל ויהודה לפיכך חרבה הארץ מהם ואף על פי שהיו בהם שאר עברות העונש הגדול הוא בעבור החמס כי לא יעמוד שום ישוב בחמס והמבול בא בעבור החמס ובקצת ספרים המדויקים ותמלא הארץ דמים פירוש שופכי דמים:

 והעיר מלאה מטה – וגם העיר הזאת ירושלים שהיתה מלאתי משפט עתה היא מלא' משפט מטה ומעוקל והוא החמס אלא לפי שהיתה ירושלם מקום המשפט ואליה באים כל ישראל למשפט זכר הטית הדין שבה וכל זה גרם להם אמונתם הרעה:

 כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה – ולא יענוש על הרע ולא יגמול על הטוב וכבר פירשנו ענין זה למעלה:

מלבי"ם ויאמר אלי – השיב שהעון שלהם גדול במאד מאד שכל הארץ מלאה דמים – ורציחה, והעיר – ששם השופטים לעשות משפט בארץ מלאה הטיית דין – כי מכחישים ההשגחה שאומרים שאין ה' משגיח בארץ – ולכן:

(י) וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי:

רד"ק וגם אני – כמו שהם לא חסו ולא חמלו על העניים גם אני לא תחוס עיני מדה כנגד מדה:

מצודות דוד וגם אני – כמו שהם אומרים שאין אני רואה כן לא תראה עיני לחוס עליהם. דרכם – גמול דרכם אשלם על ראשם:

מלבי"ם גם אני לא תחוס עיני – כמו שהם אין חסים זה על זה כן דרכם בראשם נתתי – מדה כנגד מדה:

(יא) וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כאשר כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:

רד"ק והנה האיש – האל גמר תשובתו אלי:

 והנה האיש לבוש הבדים – משיב דבר אליו שעשה כמצותיו לעבור בעיר ולהתוות התיו:

 לבוש הבדים – בשו"א כמשפט הסמוכים: כאשר צויתני – כתיב וקרי ככל אשר צויתני כלומר שלא חס' דבר מכל אשר צוהו:

מצודות דוד משיב דבר – היה משיב תשובה אל ה' המשלחו. עשיתי וגו' – כאומר הנה לא צוית לרשום כ"א על מצחות הצדיקים ולא על זולתם והנה כן עשיתי כי לא רשמתי על מצחות זולתם ומן הצדיקים הנה לא מצאתי:

מלבי"ם והנה – ע"ז בא מלאך המלמד זכות לסייע אותי, ואמר שעשה כמו שנצטוה – ושמצא שם צדיקים ראוים להנצל, והמליצה שירמיה בא בתפלתו, והודיע כי הוכיח את העם ושיש גם צדיקים השומעים לקולו, כמו שמבואר בירמיה שנמצאו ג"כ שרים שהצילו אותו, ושהאמינו לדבריו:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף עו עמוד ב עז ע"א

מאי ואני באתי בדבריך? – היינו דכתיב +יחזקאל ח+ ושבעים איש מזקני [בית] ישראל ויאזניהו בן שפן עמד בתוכם עמדים לפניהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עלה, +יחזקאל ח+ וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי ותשא אתי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אתי ירושלימה במראות אלהים אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה +יחזקאל ח+… ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש. ממשמע שנאמר ופניהם קדמה, איני יודע שאחוריהם אל היכל ה'? אלא מה תלמוד לומר אחריהם אל היכל ה' – מלמד שהיו פורעין עצמן, והיו מתריזין כלפי מטה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל: מיכאל! סרחה אומתך. אמר לפניו: רבונו של עולם, דיו לטובים שבהם. – אמר לו: אני שורף אותם ולטובים שבהם. מיד +יחזקאל י+ ויאמר (לאיש) +מסורת הש"ס: [אל האיש]+ לבש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי – אש מבינות לכרבים וזרק על העיר ויבא לעיני מיד +יחזקאל י+ וישלח הכרוב את ידו מבינות לכרובים אל האש אשר בינות הכרבים וישא ויתן אל חפני לבש הבדים ויקח ויצא. אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל – לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט. וכתיב +יחזקאל ט+ והנה האיש לבוש הבדים אשר הקסת במתניו משיב דבר לאמר עשיתי כאשר צויתני. [אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד, ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: אי לא עבדת – לא עבדת, אי עבדת – אמאי לא עבדת כדפקדוך? ועוד: דעבדת, לית לך: אין משיבין על הקלקלה? אייתוה לדוביאל שרא דפרסאי, ואוקמיה בחריקיה, ושמש עשרים ואחד יום. היינו דכתיב +דניאל י+ ושר מלכות פרס עמד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס. יהבו ליה עשרין וחד מלכי, ופרוותא דמשהיג. אמר: כתיבו לי לישראל באכרגא! – כתבו ליה, כתיבו לי רבנן באכרגא! כתבו ליה. בעידנא דבעו למיחתם עמד גבריאל מאחורי הפרגוד, ואמר +תהלים קכז+ שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא. מאי כן יתן לידידו שנא? אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא. ולא השגיחו עליו, אמר לפניו: רבונו של עולם! אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים, ודניאל איש חמודות בכף שניה לא נמצא מכריע את כולם? אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שמלמד זכות על בני? אמרו לפניו: רבונו של עולם, גבריאל. – אמר להם: יבא. שנאמר +דניאל י+ ואני באתי בדבריך. אמר להו: ליעול. אעיילוהו. אתא אשכחיה לדוביאל דנקט ליה לאיגרתיה בידיה, בעא למרמא מיניה – בלעה. איכא דאמרי: מיכתב הוה כתיבא, מיחתם לא הוי חתמא. איכא דאמרי: אף מיחתם נמי הוה חתמא, כדבלעיה מחיק לה מיניה. היינו דבמלכותא דפרס איכא דיהיב כרגא ואיכא דלא יהיב כרגא. +דניאל י+ ואני יוצא והנה שר יון בא – עוי עוי וליכא דאשגח ביה.]

רש"י מסכת יומא דף עז עמוד א

לבוש הבדים – הוא גבריאל בספר דניאל. פולסא דנורא – מקלות של אור. אי לא עבדת – כלל. לא עבדת – והיינו מצדיקים אותך לומר דוחה הוא את הדבר אולי ישוב הקב"ה מחרונו ויתרצה להם. כדפקדוך – שתהא אתה נוטל הגחלים מבינות לכרובים ואתה אמרת אל הכרוב לתתם לך. בחריקיה – במקומו. עומד לנגדי – גבריאל אמר כן לדניאל. ופרוותא דמשמהיג – נמל שקורין פור"ט +נמל+. דמשמהיג – דבר מלכות בלשון פרסי, לפי שהוא מעלה שם מרגליות כדאמרינן בראש השנה. אכרגא – כסף גולגלתא. שוא לכם וכו' – כלומר כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם, והלא המקרא משבחן שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן, שוא לכם בעלי אומנות המשכימים ומאחרים למלאכתם, אוכלי לחם בעצב וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שנא – למי שנדד שינה בשבילו. באתי בדבריך – על שדברתי בך. אשכחיה לדוביאל דהוה נקט איגרתא. ואני יוצא והנה שר יון בא – וכשהגיע זמן מלכות יון לבא אצא על כרחי, שכבר נגזרה גזרה ושר יון יבא במקומי. עוי עוי – צעק וצוח גבריאל על זאת שלא ימשלו מלכי יון בישראל.

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א