יחזקאל

יחזקאל פרק יד

(א) וַיָּב֤וֹא אֵלַי֙ אֲנָשִׁ֔ים מִזִּקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּשְׁב֖וּ לְפָנָֽי:

רש"י ויבוא אלי אנשים – כולם בלב אחד לרעה לכך נאמר ויבוא,

ומדרש אגדה אומר על שם שהקב"ה גלה אזן הנביא תחלה הנה יבואו אליך פלוני ופלוני:

מלבי"ם ויבוא אלי אנשים מזקני ישראל. יש הבדל בין זקני יהודה שישבו לפניו (למעלה ח') שהיו צדיקים וזקני ישראל היו רשעים:

מלבי"ם ביאור המילות ויבוא, אנשים. יחיד על רבים, שלא באו בפעם א', כפי הכלל באילת השחר (סי' קס"ו):

 

(ב) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ג) בֶּן־אָדָ֗ם הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ הֶעֱל֤וּ גִלּֽוּלֵיהֶם֙ עַל־לִבָּ֔ם וּמִכְשׁ֣וֹל עֲוֹנָ֔ם נָתְנ֖וּ נֹ֣כַח פְּנֵיהֶ֑ם הַאִדָּרֹ֥שׁ אִדָּרֵ֖שׁ לָהֶֽם:

רש"י העלו גלוליהם על לבם – לבם אל גלוליהם לעבוד:

נתנו נכח פניהם – להיות להם עכו"ם תמיד למורא ולאלוה:

האדרש אדרש – התראה כי אני אדרוש להם ואשיב על דבריהם? הרבה תמיהות מתקיימות:

רד"ק ויהי, בן אדם, האדרש אדרש להם – האלפין בחירק הראשון מקור בחולם והאל"ף במקום ה"א כי כבד על הלשון לקרא שני ההי"ן כאחד והוא בחולם בשקל הנתון תנתן ואמר וכי אדרש להם אחר שלבם אל גלוליהם לא אדרש וקבול הדרישה היא לתת שאלתם:

מלבי"ם האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם. ר"ל שעבודת האלילים אינו אצלם במעשה לבד כי הם מצויירים אצלם בציור הלב שמאמינים ודבוקים בם בכל לבבם, ומכשול עונם נתנו נכח פניהם,

שגם בחטאים שחוטאים בפועל לא לבד שחוטאים

כי גם נתנו נכח פניהם את המכשול שמכשיל אותם בחטא והמסבב אותו,

עד שמשתדלים שימצא תמיד הסיבה שמביאה אותם אל החטא,

וכיון שדבוקים כ"כ בחטאים בין במחשבה בין במעשה האדרש אדרש להם,

הלא אחר שהם מומרים לעברות בפועל וכופרים מצד מחשבת ע"ז לא יש תקוה עוד שישובו:

מלבי"ם ביאור המילות האדרש. י"א שהוא כמו ההדרש בה', וי"א שהוא מבנין התפעל ומשפטו האתדרש:

 

(ד) לָכֵ֣ן דַּבֵּר־א֠וֹתָם וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י ה֗' אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֡ל אֲשֶׁר֩ יַעֲלֶ֨ה אֶת־ גִּלּוּלָ֜יו אֶל־לִבּ֗וֹ וּמִכְשׁ֤וֹל עֲוֹנוֹ֙ יָשִׂים֙ נֹ֣כַח פָּנָ֔יו וּבָ֖א אֶל־הַנָּבִ֑יא אֲנִ֣י ה֗' נַעֲנֵ֧יתִי ל֦וֹ בה בָ֖א בְּרֹ֥ב גִּלּוּלָֽיו:

תרגום יונתן בְּכֵן אִתְנַבֵּי לְהוֹן וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל דִי יַסֵיק פּוּלְחַן טַעֲוְתֵיהּ עַל לִבֵּיהּ וְתַקְלַת חוֹבֵיהּ יְשַׁוֵי לָקֳבֵיל אַפּוֹהִי וְיֵיתֵי לְוַת נְבִיָא אֲנָא יְיָ מִשְׁתְּאֵיל לֵיהּ בְּמֵימְרִי דְאָתֵי לְמִתְבַּע אוּלְפַן מַן קֳדָמַי אַף עַל גַב דְמִתְעָרֵב בִּסְגִי פּוּלְחַן טַעֲוָתֵיהּ:

מלבי"ם לכן דבר, איש איש. וכו' אני ה' נעניתי לו, ר"ל הוא אינו בא אל הנביא לדרוש ולדעת האמת,

רק רוצה לעשות מזה עסק וענין,

כי בא ברב גלוליו – אינו בא ע"ד לעזוב את גלוליו,

בהפך ע"י רוב גלוליו בא אל הנביא להתוכח עמו ולהכחיש דבריו:

מלבי"ם ביאור המילות נעניתי לו. א"א לפרשו מענין עניה ותשובה שאיך בא בנפעל, והלא ה' הוא הפועל והעונה? וכבר נלחץ בזה הרד"ק, רק הוא לשון ענין והתעסקות כמו ענין רע נתן אלהים לבני אדם לענות בו (קהלת א') נעשיתי לו ענין והתעסקות לענות בי.

ומלת בה במקצת ספרים בא' ובמקצת ספרים בה' בלא מפיק, ונחלף, הא' בה"א ובמק"ס בה כתיב בא קרי:

 

(ה) לְמַ֛עַן תְּפֹ֥שׂ אֶת־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּלִבָּ֑ם אֲשֶׁ֤ר נָזֹ֙רוּ֙ מֵֽעָלַ֔י בְּגִלּֽוּלֵיהֶ֖ם כֻּלָּֽם: ס

רש"י למען תפוש את בית ישראל וגו' – בדיל לקרבא ית בית ישראל למתן תיובתא בלבהון:

נזורו – כמו נזיר אחיו (בראשית מט) פורינ"ט אשיברי"ץ בלע"ז:

רד"ק למען תפוש את בית ישראל בלבם – שהם מכסים את לבם ממני ואני אתפשם בלבם שאגלה להם גלולי לבם ומחשבות' הרעה

ויונתן תרגם אני ה' נעניתי לו בם ברוב גלוליו אנא ה' משתאיל ליה במימרי דאתי למתבע אולפן מן קדמי אף על גב דמערב בסגי פולחן טעוותה ותרגם למען תפוש בדיל לקרבא ית בית ישראל למיתן תיובתא בלבהון דסטו מבתר פולחני ואיסתאבו בפולחן טעותהון כולהון

ורבותינו ז"ל פירשו למען תפוש את בית ישראל בלבם

כי בעבודה זרה מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה

כי הם לא היו עובדים עכו"ם אחר שגלו אלא לפי שהיו חושבים עליה עדיין חשבה עליהם כאילו עבדוה:

נזורו – אפשר שהנו"ן שרש ויהי מן הקל מגזר' פעול בשקל ולא יכלו מענין וינזרו מקדשי בני ישראל או יהיה מבנין נפעל משרש זור מענין זר:

מלבי"ם למען תפש את בית ישראל בלבם. שעד עתה כבר נזרו בית ישראל מעלי כולם בגלוליהם במעשה הגלולים, והזקנים האלה רוצים לתפוש אותם גם בלבם שגם במחשבתם יתרחקו מעל ה',

ועי"ז באים אל הנביא להתוכח אתו,

וי"ל שבזקנים האלה היו בעצמם נביאי שקר ובאו לשמוע דבר הנביא ולהפוך אותם כפי רצונם

כמ"ש (ירמיה כ"ג) מגנבי דברי איש מאת רעהו:

מלבי"ם ביאור המילות למען תפש את בית ישראל בלבם. יל"פ שמלת בלבם מוסב על הזקנים,

שהזקנים חושבים בלבם לתפוש את בית ישראל.

ור"ל את בית ישראל אשר נזורו מעלי רוצים לתפוש כולם בגלוליהם, שבלבם לתפשם כולם אל ע"ז:

 

(ו) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר׀ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' שׁ֣וּבוּ וְהָשִׁ֔יבוּ מֵעַ֖ל גִּלּֽוּלֵיכֶ֑ם וּמֵעַ֥ל כָּל־תּוֹעֲבֹתֵיכֶ֖ם הָשִׁ֥יבוּ פְנֵיכֶֽם:

רש"י שובו – מדרכיכם:

והשיבו – את לבבכם:

מעל גלוליכם – אשר העליתם אל לבבכם:

השיבו פניכם – אשר שמתם מכשול עווניכם לנכחם:

רד"ק לכן, שובו והשיבו – לזקני ישראל אומר שובו והשיבו נשיכם ובחוריכם:

השיבו פניכם – שלא יהיו הגלולים נכח פניכם כמו שהיו:

מלבי"ם לכן אמר אל בית ישראל. אחר שהשיב אל הזקנים צוה לו נבואה ואזהרה אל בית ישראל. שובו בעצמיכם והשיבו את אחרים מעל גלוליכם שהוא ע"ז ומעל כל תועבותיכם יתר התועבות שעושים במעשה:

 

(ז) כִּי֩ אִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמֵהַגֵּר֘ אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּיִשְׂרָאֵל֒ וְיִנָּזֵ֣ר מֵֽאַחֲרַ֗י וְיַ֤עַל גִּלּוּלָיו֙ אֶל־לִבּ֔וֹ וּמִכְשׁ֣וֹל עֲוֹנ֔וֹ יָשִׂ֖ים נֹ֣כַח פָנָ֑יו וּבָ֤א אֶל־הַנָּבִיא֙ לִדְרָשׁ־ל֣וֹ בִ֔י אֲנִ֣י ה֔' נַֽעֲנֶה־לּ֖וֹ בִּֽי:

רש"י נענה לו בי – משתאל ליה במימרי אדרש לו:

רד"ק כי איש, ומהגר אשר יגור בישראל – זכר הגרים נראה כי מן הכשדים שבו לדעת ישראל משגלו ישראל לתוכם כי ראו כי אלהי ישראל בתוכם אלהי אמת וכי הביא אליהם כל אשר דבר בעזב' את תורתו:

ובא אל הנביא לדרוש לו בי – לדרוש לנביא בעבורי שאתן שאלתו:

אני ה' נענה לו בי – אני ה' אענהו בעבור שמי כדי שאגלה לו צפון לבו הרע אבל לא אדרש לו לתת שאלתו אבל הפך שאלתו אתן לו שאתן פני בו:

מלבי"ם כי איש. וכו' ובא אל הנביא לדרש לו בי, שהנביא ידרוש בי לדעת העתידות לו בשבילו,

אני ה' נענה לו בי, ר"ל לו נדמה כי הוא נענה בי, שמתעסק בי, ועושה לו ענין לדעת על ידי עתידות,

לא לשמוע אל דברי ולשוב מחטאיו כי עדין גלוליו על לבו:

מלבי"ם ביאור המילות לדרש לו בי. כמו לדרוש בי לו. ולו, היינו בעבורו:

אני ה' נענה לו בי. מלת נענה ג"כ מלשון ענין ועסק, ור"ל הוא עונה בי, היינו עושה בי ענין והתעסקות

וא"כ ה' הוא הנענה שיעשה ממנו עסק לענות בו, ושעורו לו אני נענה, שאני לו לענין ולעסק:

 

(ח) וְנָתַתִּ֨י פָנַ֜י בָּאִ֣ישׁ הַה֗וּא וַהֲשִֽׂמֹתִ֙יהוּ֙ לְא֣וֹת וְלִמְשָׁלִ֔ים וְהִכְרַתִּ֖יו מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֑י וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ': ס

מלבי"ם ונתתי פני באיש ההוא. אפנה השגחתי להענישו והשמתיהו לאות ולמשלים,

בדור הזה יהיה הוא עצמו לאות שיראו הנגעים שעליו ויהיה לאות לבני מרי,

ואחרי מותו יהיה למשל שימשלו שיקרה לרשעים כמו שקרה לרשע זה,

ואח"כ בדורות הבאים והכרתיו מתוך עמי ויאבד שמו וזכרו:

 

(ט) וְהַנָּבִ֤יא כִֽי־יְפֻתֶּה֙ וְדִבֶּ֣ר דָּבָ֔ר אֲנִ֤י ה֙' פִּתֵּ֔יתִי אֵ֖ת הַנָּבִ֣יא הַה֑וּא וְנָטִ֤יתִי אֶת־יָדִי֙ עָלָ֔יו וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔יו מִתּ֖וֹךְ עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י והנביא כי יפותה ודבר דבר – שאינו אמת:

פתיתי – פתחתי לו פתח לאיזו שירצ' ומכאן יש לומר בא ליטמ' פותחין לו:

רד"ק והנביא כי יפותה – אמר וכן יהיה עונש הנביא כי יפתה

והענין הזה כענין מי יפתה את אחאב והוא הערת רוח החפץ כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר

כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה שהיו מנאפים את נשי רעיהם וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אלה הנביאים

וכדי לגלותם לבני אדם מביא האל יתברך על ידם כשלון ועל ידי עוברי עבירה בסתר בענינים רבים

ואחד מהם זה הענין נביאי השקר שהיו מתפארים בנבואה

והאל העיר חפצם בזה כדי להודיע שקריהם ופחזותם

ובבא להם העונש מאת האל יתברך יצדיקו בני אדם עליהם את הדין

וזהו שאמר אני השם פתיתי את הנביא ההוא וזהו טעם והאלהים אנה לידו וכן פירש אדוני אבי ז"ל

ודומה לזה וחזקתי את לב פרעה ור' סעדיה ז"ל פיר' פתיתי בארתי וגליתי עליו שהוא מפותה:

פתיתי – בצרי התי"ו עי"ן הפעל:

מלבי"ם והנביא כי יפותה. שיצרו או ריעיו יפתוהו לדבר נבואות שקר ודבר דבר,

אני ה' פתיתי – והוא ידבר ויאמר שאני פתיתיו לילך בשליחות לנבאות, אז ונטיתי את ידי עליו להענישו:

מלבי"ם ביאור המילות אני ה' פתיתי. כמו פתתני ה' ואפת (ירמיה כ'), הוא ידבר שאני פתיתיו.

והמפרשים נלחצו שהפיתוי הוא הערת החפץ כדי שיכשלו בנבואתם, כמו מי יפתה את אחאב, או קרוי פיתוי על שלא המית אותו, ורחוק שייחס לה' פיתוי לרעה. והרי"א פירש בתמיהה וכי אני פתיתי, והמעיין יבחר:

 

(י) וְנָשְׂא֖וּ עֲוֹנָ֑ם כַּֽעֲוֹן֙ הַדֹּרֵ֔שׁ כַּעֲוֹ֥ן הַנָּבִ֖יא יִֽהְיֶֽה:

מלבי"ם ונשאו עונם. ובכ"ז גם המקבלים נבואתו ישאו עונם, ואין להם תירוץ שהתעה אותם,

כי עון הדורש יהיה דומה אל עון הנביא, שלא היה להם לדרוש בנביאי שקר, וזאת אעשה.

 

(יא) לְ֠מַעַן לֹֽא־יִתְע֨וּ ע֤וֹד בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַֽחֲרַ֔י וְלֹֽא־יִטַּמְּא֥וּ ע֖וֹד בְּכָל־פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהָ֥יוּ לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ': פ

מלבי"ם למען לא יתעו עוד בית ישראל. בעניני האמונה, ולא יטמאו בעברות ע"י נביאי השקר

ולכן אעניש את נביאי שקר, וכיון בזה על אחאב בן קוליה שקלם מלך בבל באש והיו לאות ולמשלים:

 

(יב) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (יג) בֶּן־אָדָ֗ם אֶ֚רֶץ כִּ֤י תֶחֱטָא־לִי֙ לִמְעָל־מַ֔עַל וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלֶ֔יהָ וְשָׁבַ֥רְתִּי לָ֖הּ מַטֵּה־לָ֑חֶם וְהִשְׁלַחְתִּי־בָ֣הּ רָעָ֔ב וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה:

רד"ק ויהי, בן אדם ארץ כי תחטא לי למעל מעל – לא בעבור כל חטא אשלח להם העונש הגדול אלא כשיהיה החטא למעול מעל לכחש בי וביכולתי שיאמרו לית דין ולית דיין כאנשי סדום ועמורה:

ונטיתי ידי עליה – בשדפון וירקון או ואצוה על העבים ואמנע מהמטיר עליהם מטר:

אדם ובהמה – הבהמה לעונש האדם:

מלבי"ם ארץ כי תחטא לי. הנה בתוכחה שבת"כ חשב ארבעה סדרים של מיני רעות, וכולם כלולים בארבעה שפטים הרעים שחשב פה, שבהם נכללו כל הרעות שבעולם,

כי הרעות יהיו או שמיימים, והם דבר ורעב, או יבואו ע"י בעלי רצון שהם חיה רעה, או ע"י בני אדם שהם בעלי בחירה, והוא חרב,

וכשתדקדק שם תראה שבסדר ראשון חשב תולדות דֶבֶר שהם מיני חולאים,

ותולדות חרב ונגפתם לפני אויביכם,

ובסדר שני חשב תולדות רעב ולא תתן ארצכם את יבולה,

ובסדר ג' חשב חיה רעה, ואח"כ בסדר ד' חשב שנית חרב ואח"כ דבר ואחר כך רעב,

הרי שרעב היא התוכחה הקשה שבכולם, ובזה התחיל פה,

ארץ כי תחטא למעל מעל שהוא כשילכו קרי ארבעה פעמים, שאז יבואו עליהם כל סדרי המכות עד שאטה ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב כמ"ש בסדר הד', בזה"ל בשברי לכם מטה לחם וכו', והכרתי ממנה אדם ובהמה כמש"ש בסדר החמישי ואכלתם בשר בניכם שהיא הקללה היותר גדולה,

(וכבר אמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אבל בפעם רביעית אין תקנה כמ"ש ועל ארבעה לא אשיבנה):

 

(יד) וְ֠הָיוּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּתוֹכָ֔הּ נֹ֖חַ דנאל דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּ֑וֹב הֵ֤מָּה בְצִדְקָתָם֙ יְנַצְּל֣וּ נַפְשָׁ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רש"י נח דניאל ואיוב – לפי שאלו שלשה ראו שלשה עולמות נח ראה העולם בנוי וחרב ובנוי ודניאל את בית המקדש או את עצמו תחלה שר על כל השרים סוף הושלך לגוב אריות וחזר לגדולתו וכן איוב ראה את עצמו מיושב וחרב ומיושב לפיכך הביאו דוגמא לדורו של יכניה שראו את הבית בבניינו וחורבנו ובנין שני

וכן אמר להם הקדוש ברוך הוא חיבה יתירה אני מראה לכם אתם יכניה וגלותו

אילו תחטא לי אחת מארצו' העכו"ם וגזרתי עליהם אחת מארבעת שפטים אלה:

או רעב או חיה רעה או חרב או דבר כמו שמסודרין בפרשה זו זה אחר זה

ושלשת הצדיקים אלו בתוכה לא יצילו לא בן ולא בת ואני אביא ארבעתן על ירושלים ואשאיר לכם מבניכם אשר שם ואף על פי שאינכ' בתוכם ולא שהם ראוים להצל' אלא לנחם אתכם כשיגלו אצליכם ותראו מעשיהם הרעים ותתנחמו על הרע' אשר הבאתי עליהם כי תראו שלא היו כדי לסובלם עוד,

(הרי זה מהלך סדר פרשה זו כולה לשון זה אין ליישבו ונראה שאינו לשון הרב ועוד נראה שבספר זה חסר אחת מארבע שפטים מאז ועד אז, ס"א מאו ועד או)

ל"א ארץ כי תחטא לי וגומר והיו שלשת האנשים האלה בתוכ' נח דניאל ואיוב

לפי ששלשת האנשים האלה הצילם הקדוש ברוך הוא משלשת (מארבעת) שפטים האלה הזכיר הכתוב את אלו

נח נמלט משלשתן מחיה רעה מניין אתה אומר בשעה שנכנס לתיב' בקשו כל החיות ליכנס ולא הניחן הקדוש ברוך הוא דכתיב ויסגור ה' בעדו (בראשית שם ז) אין ויסגור אלא מחיות כד"א וסגר פום אריוותא ולא חבלונני (דניאל ז) ארי בא ליכנס והיו שיניו כהות דוב בא ליכנס והיו רגליו מתערסלות כו' בב"ר,

מן הרעב מניין שנא' מן האדמה אשר אררה (בראשית ה) צא ולמד בב"ר במקום שחושב עשרה רעבון שירדו לעולם ותמצא שבימי נח היה אחד מהם ומביא ראיה מן האדמה אשר אררה,

מן החרב זה המבול ועוד שהיו דורו מבקשין ליזדווג לו והיו אומרים אין אנו מניחין אותו ליכנס אלא שהצילו הקדוש ברוך הוא אמר הקדוש ברוך הוא אין אני מניחו ליכנס אלא בחצי היום ודרגיש לי' ימלל הה"ד בעצם היום הזה בא נח (שם בראשית ז) בעצומו של יום

דניאל בשעה שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויקים והרג יהויקים והניח לדניאל והגלה לדניאל הגלת שלומי' לפי שמצאו מלא רוח חכמה,

מן הרעב שהרי עד שלא נכבשה ירושלים בימי יהויקי' צר עליה נבוכדנצ' ג' שנים שנאמר ויהי הרעב גדול בעיר (מלכים ב ה) וגם (בירמיה נב) ויחזק הרעב,

מן החיות מניין וסגר פום אריותא (דניאל ו) ולא חבלונני

וכן אתה מוצא איוב שנמלט משלשתן מן הרעב מניין לדברי האומר איוב בימי יעקב היה מצינו שהיה רעב בימיו,

מן החיה מניין דכתיב ומקנהו פרץ בארץ פרץ גדרו של עולם, מן החרב מניין יפלח כליותי ולא יחמול:

והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם – מפני מה לא הוזכרו במיתת הרעב בנים ובנות? שלא נאמר בהם אם בנים אם בנות יצילו כמו שהוזכרו בשני שפטים האחרונים

דוגמא לדניאל שהוא אחד מהם והוא היה מדורו של יכניה ולא נמלטו עמו לא בנים ולא בנות

ועליו נתנבא ישעיה (נו) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי:

רד"ק והיו שלשת האנשים האלה בתוכם נח דנאל ואיוב – דנאל חסר היו"ד וכן האחר הנזכר בפרשה הנה חכם אתה מדנאל והיו"ד נקראת אף על פי שאינה כתובה כיו"ד ירושלם והאל"ף נחה כי הצרי תחת היו"ד והיו"ד דגושה  וזכר אלה השלשה צדיקים לפי שכל אחד מהם ראה שלשה עולמו' בנוי וחרב ובנוי  נח ראה העולם בנוי וראהו חרב במבול וראהו בנוי  דניאל ראה בית המקדש בנוי וראהו חרב וראהו בנוי אף על פי שלא ראהו חרב בעיניו כי בגלות היה שגלה עם יהויקים אף על פי כן בימיו חרב ואחר כך ראהו בנוי כשצוה כורש לבנותו

איוב ראה עצמו בנוי בבנים ובבנות בעושר ובנכסים וראה עצמו חרב מבנים ומבנות ומכל נכסיו ומדוכה ביסורין

וזכרם בענין זה כי חרבן הארץ יהיה בעון היושבים בה והם בצדקתם לא הצילו אלא עצמם

כי נח לבדו היה צדיק בדורו עם בניו כמו שאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא הציל מכל בני דורו אלא הוא ובניו לבדם שהיו צדיקים

ודניאל גם כן לא הציל בצדקתו אלא עצמו [(א.ה. וא"ת מדוע לבסוף גלה ולא ניצל?) ומן הגלות לא היה יכול להציל עצמו כי איך ישאר בארץ יחידי או הוא וחביריו הצדיקים כיחזקאל וחנניה מישאל ועזריה איך יתכן שישארו יחידי' בארץ החרבה ולטובתם גלו ראשונים כדי שלא יראו בחרבן העיר ובית המקדש]

ואף על פי שבחרבן העיר נהרגו חסידים ולא הצילו עצמם כמו שכתוב נתנו את נבלת עבדיך וגו'?

אפשר שהיה החסיד ההוא יחידי בין רבים בעת ההרג ונאמר כי עד צדק ישוב משפט

אבל כשהם שלשה או יותר יצטרפו זכיותיהם ויצילו עצמם

ואיוב ג"כ הציל עצמו לבד ממיתה ולא הציל בניו ובנותיו כי לא היו צדיקים

כמו שאמר אם בניך חטאו לו וישלח' ביד פשעם

וכן אמרו רבותינו ז"ל ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשו

ואיוב לא הציל עצמו מיסורין כי לטובתו היה למרק קצת עונות שהיו בו אף על פי שהוא לא היה יודעם בעצמו

ועוד זכר אלה השלשה כי שלשתם עמדו בצדקתם בנסיון ונצלו

כי דבר נח אין לך נסיון גדול מזה שכיון שאמר לו האל יתברך עשה לך תיבת עצי גפר עשה אותה לעיני כל בני דורו והיה המעשה ההוא כנגד דעתם ומורה על הימחות זכרם ובטח באל יתברך ולא פחד שיהרגוהו

וכן דניאל עמד בנסיון גדול שהשליכוהו לגוב האריות ובטח באל יתברך שיצילנו ולא כפר בו מיראת מיתתו ונצל

וכן איוב עמד בנסיון שהכהו השטן בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו ועמד בנסיון ולא חטא בשפתיו לדבר דברים אשר לא כן כנגד האל יתברך ונצל

לפיכך זכר צדקת אלה השלשה צדיקים אף על פי כן המה בצדקתם הצילו את עצמם ולא אחרים עמם:

ינצלו נפשם – זה לבדו מהדגוש בזה הענין:

מלבי"ם והיו שלשת האנשים האלה בתוכה. כי נח דניאל ואיוב היו בדור שהיו בלתי זכאים והם היו צדיקים בדור ההוא,

נח בדור המבול, ודניאל בדור החורבן, ואיוב בדור שבא השטן לקטרג כמ"ש משוט בארץ ומהתהלך בה,

וכן פגע אותם ד' שפטים אלה, המבול היה רעה שמיימית.

ואיוב נענש ע"י יסודות רוח ואש שהיו ג"כ רעה שמיימית, וע"י חרב שְבא וכשדים,

ודניאל ניצול מחרב ומחיה רעה.

המה בצדקתם ינצלו נפשם, פה אמר רבותא שהגם שבא התוכחה היותר קשה בכ"ז יועיל צדקתם להציל נפשם, ואין צריך לומר פה שלא יצילו בנים שזה פשיטא:

 

(טו) לֽוּ־חַיָּ֥ה רָעָ֛ה אַעֲבִ֥יר בָּאָ֖רֶץ וְשִׁכְּלָ֑תָּה וְהָיְתָ֤ה שְׁמָמָה֙ מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֔ר מִפְּנֵ֖י הַחַיָּֽה:

מלבי"ם לו חיה רעה אעביר. ואף אם אביא חיה רעה שהיא קלה מרעב ובאה קודם לו,

וה"א שבזה יועיל צדקתם להציל אחרים:

מלבי"ם ביאור המילות לו חיה. כמו אם, כמו לו החייתם אותם (שופטים ט')

ובכ"ז נכלל שם וכאן גם ל' הלואי, לרמז שהחיה או דבר או חרב קלים מרעב:

 

(טז) שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵלֶּה֘ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' אִם־בָּנִ֥ים וְאִם־בָּנ֖וֹת יַצִּ֑ילוּ הֵ֤מָּה לְבַדָּם֙ יִנָּצֵ֔לוּ וְהָאָ֖רֶץ תִּהְיֶ֥ה שְׁמָמָֽה: (יז) א֛וֹ חֶ֥רֶב אָבִ֖יא עַל־הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאָמַרְתִּ֗י חֶ֚רֶב תַּעֲבֹ֣ר בָּאָ֔רֶץ וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה:

מלבי"ם [טז-יז] שלשת. ואף שיהיו שלשת האנשים ביחד, מ"מ אם בנים ואם בנות יצילו,

ואמר רבותא אף שיהיו בנים ובנות רבים שקל יותר שינצלו מן החיה כי אריה אבי תרי לא נפיל,

בכ"ז רק המה ינצלו, וכן אמר בחרב הגם שקל עוד יותר שבא תחלה בסדרי התוכחות

בכ"ז לא יצילו את אחרים:

מלבי"ם ביאור המילות אם בנים ואם בנות. ר"ל אפי' בניהם ובנותיהם ויל"פ של אחרים,

ובנים ובנות מורים על הקטנים, כמ"ש באילת השחר (סי' רס"ב) שאף קטנים שלא חטאו לא יצילו:

 

 (יח) וּשְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵלֶּה֘ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' לֹ֥א יַצִּ֖ילוּ בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת כִּ֛י הֵ֥ם לְבַדָּ֖ם יִנָּצֵֽלוּ:

מצודת דוד לא יצילו – ר"ל אין שורת הדין מחייבת להציל בזכותם בנים ובנות:

 

(יט) א֛וֹ דֶּ֥בֶר אֲשַׁלַּ֖ח אֶל־הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְשָׁפַכְתִּ֨י חֲמָתִ֤י עָלֶ֙יהָ֙ בְּדָ֔ם לְהַכְרִ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה:

(כ) וְנֹ֨חַ דנאל דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּוֹב֘ בְּתוֹכָהּ֒ חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' אִם־בֵּ֥ן אִם־בַּ֖ת יַצִּ֑ילוּ הֵ֥מָּה בְצִדְקָתָ֖ם יַצִּ֥ילוּ נַפְשָֽׁם:

מלבי"ם (יט – כ) או דבר אשלח אם בן או בת יצילו. (פה תפס רבותא אף בן אחד לא יצילו כי הדבר ידבק יותר כשהרבה אנשים ביחד),

המה בצדקתם יצילו נפשם – שאפילו להציל נפשם יהיה צריך להביט על רוב צדקתם כי כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין:

 

(כא) כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר אֲדֹנָ֣י ה֗' אַ֣ף כִּֽי־אַרְבַּ֣עַת שְׁפָטַ֣י׀ הָרָעִ֡ים חֶ֠רֶב וְרָעָ֞ב וְחַיָּ֤ה רָעָה֙ וָדֶ֔בֶר שִׁלַּ֖חְתִּי אֶל־ יְרוּשָׁלִָ֑ם לְהַכְרִ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה:

רד"ק כי כה אמר – אף כי ארבעת שפטי הרעים רוצה לומר כל שכן כמו אף כי אנכי אעננו והדומים לו

אמר בארץ מארצות הגוים באחד מארבעת שפטים אני אעשה אותה כלה

כל שכן במקום שאביא כל הארבעה שראויה שתהיה כלה

ואל ירושלם שלחתי הארבעה עם כל זה לא עשיתי כלה כמו שהבטיחם האל יתברך ואותך לא אעשה כלה:

להכרית ממנה אדם ובהמה – כדאי היתה שיכרתו ממנה אדם ובהמה

אלא שחמלתי עליה והותרתי ממנה פליטה:

מלבי"ם ואף כי ארבעת שפטי הרעים. כמו שהיו בירושלים ששלח כל ארבעה שפטים בפעם א'

(ותפס הסדר חרב רעב חיה רעה דבר, שכסדר זה באו לירושלים, שע"י חרב האויב נעשה רעב בעיר,

וחיה רעה אכלה ההרוגים בחוץ, ודבר בפנים).

 

(כב) וְהִנֵּ֨ה נֽוֹתְרָה־בָּ֜הּ פְּלֵטָ֗ה הַֽמּוּצָאִים֘ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ הִנָּם֙ יוֹצְאִ֣ים אֲלֵיכֶ֔ם וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־דַּרְכָּ֖ם וְאֶת־ עֲלִֽילוֹתָ֑ם וְנִחַמְתֶּ֗ם עַל־הָֽרָעָה֙ אֲשֶׁ֤ר הֵבֵ֙אתִי֙ עַל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הֵבֵ֖אתִי עָלֶֽיהָ:

מלבי"ם והנה נותרה בה פלטה. והם בנים ובנות המוצאים לגולה,

ומדוע נותרו אלה אמר שזה היה בהשגחה מפני שני טעמים,

א)    להצדיק דין שמים שלא יאמרו בני בבל מדוע שפך ה' חמתו עליהם כ"כ, ולכן הנם יוצאים אליכם וראיתם את דרכם ואז ונחמתם על הרעה אשר הבאתי כי תראו שהיה בדין ובמשפט,

ב)     שבני גלות יכניה היו מצטערים על שהגלה אתהם קודם לכן, אבל עתה.

מלבי"ם ביאור המילות דרכם, עלילותם. הדרך היא תכונת הנפש ומנהגיה שהוא שורש אל הפעולות,

והעלילות הם הפעולות היוצאים מהם, כמ"ש (ירמי' י"ח) וכן הוכפל לקמן (סי' כ' וסי' ל"ו), ולמעלה (סי' ז'), ולקמן (ט"ז מ"ז). דרכיך תועבותיך ג"כ על כוונה זו: אשר הבאתי, אשר הבאתי.

הוא מגביל נגד מ"ש אחר כך לא חנם עשיתי את כל אשר עשיתי, שר"ל שעשה עם גלות יכניה לטובה, אבל לגלות צדקיה הבאתי את כל אשר הבאתי. שהיתה ההבאה כדי להביא עליה רעה לא לעשות טובה:

 

(כג) וְנִחֲמ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כִּֽי־תִרְא֥וּ אֶת־דַּרְכָּ֖ם וְאֶת־עֲלִֽילוֹתָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּי֩ לֹ֨א חִנָּ֤ם עָשִׂ֙יתִי֙ אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר־ עָשִׂ֣יתִי בָ֔הּ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

מלבי"ם ונחמו אתכם כי תראו את דרכם וידעתם כי לא על חינם עשיתי. כי היה זה לתועלת גדול שהוציא אתכם קודם לכן,

שאם היו נשארים בארץ היו גם הם משחיתים דרכם כי דורו של צדקיהו היו רשעים,

כמ"ש חז"ל שהיה לטובה מה שהוציא גלות יהויכין והחרש והמסגר קודם לכן:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א