יחזקאל

יחזקאל פרק יח

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) מַה־לָּכֶ֗ם אַתֶּם֙ מֹֽשְׁלִים֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אָבוֹת֙ יֹ֣אכְלוּ בֹ֔סֶר וְשִׁנֵּ֥י הַבָּנִ֖ים תִקְהֶֽינָה:

רד"ק מה לכם, על אדמת ישראל – על חורבן א"י יאמרו הדור שחרבה בימיהם זה המשל:

אבות יאכלו בסר ושיני הבנים תקהינה – ופירו' המשל מה שהיו אומרים אבותינו חטאו ואינם

ואנחנו עונותיהם סבלנו.

ובעבור שהיו אומרים הנביאים לישראל [-י' שבטים, שנענשים] בחטאות ירבעם

והיו אומרי' לשבט יהודה [שנענשים] בחטאות מנשה אמרו אם כן הבנים לוקים בעון אבותיהם

והנה יתכן לומר זה אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה [מצודת דוד ור"ל היתכן אשר אבותינו חטאו והיו כל ימיהם בשלוה ולא קבלו גמול ואנחנו בניהם שאין אנו מרבים בחטאים כמוהם נהיה נלקים בעוונם??]:

[והתשובה היא:] והם לא הבינו ולא השכילו בזה כי בגלל חטאות ירבעם ומנשה היה הקצף הגדול

כי הם החטיאו הבאים אחריהם

ואילו לא אחזו ישראל בחטאות ירבעם ולא אחזו בני יהודה בחטאות מנשה לא היו לוקים על עונותיהם ולא חרבה ארץ ישראל ועל זה הענין השיבם האל יתעלה והוא ענין כל הפרשה הבאה אחר זה:

מה לכם – ר"ל מה ראיתם לשטות זה שאתם מושלים את המשל הזה על חורבן אדמת ישראל:

מלבי"ם מה לכם. כבר אמרו חז"ל מכות (דף כ"ד) ד' גזרות גזר משה על ישראל ובאו ד' נביאים ובטלום,

משה אמר פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה הנפש החוטאת היא תמות,

ר"ל כי כבר הקשו מ"ש פוקד עון אבות על בנים, והכתיב בנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו,

וחז"ל בברכות (דף ז') פירשו, שרק כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם אז פוקד עון אבות על בנים,

אולם דבר הסתום במקומו מפורש במק"א, כי בעשרת הדברות ביאר שזה רק בחטא עבודה זרה,

כמ"ש לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים לשונאי,

וכבר באר במורה נבוכים שלא תמצא חרון אף וחמה וקנאה ושנאה רק בעון עבודה זרה,

ובחטא ע"ז יקנא ויכלה השורש עם הענפים, לא ביתר עבירות,

ונודע כי בימי יחזקאל נבטל יצרא דע"ז שאנשי כנה"ג בטלוהו כמ"ש חז"ל,

וממילא בטל אז מ"ש פוקד עון אבות על בנים, שבשאר עבירות לא יפקוד עון אבות,

רק על בנים שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם,

והנה עד ימי יחזקאל שהיה ביניהם יצרא דע"ז היו מושלים המשל הזה שהאבות יאכלו בוסר,

שזה משל על עבודתם לצבא השמים שהוא כפרי שלא נגמרה ומקהה שיני האוכלה,

ושיני בנים תקהינה, כמ"ש בגלל מנשה בן חזקיה, ועז"א:

 

(ג) חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' אִם־יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם ע֗וֹד מְשֹׁ֛ל הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם חי אני אם יהיה לכם עוד. ר"ל שלא יהיה עוד עבודת אלילים

שזה יהיה הסבה למשול המשל הזה בישראל:

 

(ד) הֵ֤ן כָּל־הַנְּפָשׁוֹת֙ לִ֣י הֵ֔נָּה כְּנֶ֧פֶשׁ הָאָ֛ב וּכְנֶ֥פֶשׁ הַבֵּ֖ן לִי־הֵ֑נָּה הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֥יא תָמֽוּת: ס

רד"ק חי אני, אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה – כי אני אודיע בם משפטי ודרכי ולא תטעו עוד בו ותתנו דעתכם ותראו כי כן הוא כי כל הנפשות לי הנה

ואני נתתי אותם בבשר להנהיג הגוף ללכת אחרי, ואני רוצה בחייהן ולא במיתתן,

כי לי הנה ומכבודי נגזרו, כנפש האב וכנפש הבן

ואיך תעלו בדעתכם שאעניש הנפש אם לא חטאה לי? חלילה לי:

מלבי"ם הן כל הנפשות. ר"ל הגם שמצד הגוף יש להבן קורבה אל אביו ואביו הוא המולידו,

וחולאי הגוף ורוע תכונותם יורישו האבות אל הבנים

אבל בענין החולאים הנפשיים התלוים בבחירה, ושתענש הנפש של הבן בעבור נפש אביו? אין שייך זה,

כי הנפשות לי הנה אינם של האבות המולידים רק חלק אלוה ממעל,

ואין שורת הדין נותן שנפש הבן תשא העון של נפש האב, כי כנפש האב וכנפש הבן לי

הנה אין לנפש האב קנין על נפש הבן, ונפש האב דומה כנפש הבן,

ואינה נחשבת כשורש אל נפש הבן שיהיה נפש הבן כענף לה וכנגזר ממנה,

ולכן רק נפש החוטאת היא תמות:

 

(ה) וְאִ֖ישׁ כִּי־יִהְיֶ֣ה צַדִּ֑יק וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה:

רד"ק ואיש כי יהיה צדיק – עתה יפרש המשפט כאשר הוא מלפניו [-של הבוי"ת], כדי שלא יטעו

שהם גם אין להם לטעות במה שכתוב בתורה 'פוקד עון אבות על בנים' שהרי כתוב שם לשונאי:

כי יהיה צדיק – בהמנעו ממצות לא תעשה:

ועשה משפט וצדקה – שקיים מצות עשה אחר כן פרט קצת העונות והזכיות ואמר:

מלבי"ם ואיש כי יהיה צדיק. בטבעו, שהצדק הוא קנין בנפשו, וגם ועשה משפט וצדקה בפועל,

משפט במצות שבין אדם לחברו, וצדקה במצות שבין אדם למקום:

מלבי"ם ביאור המילות משפט. בין אדם לחברו: וצדקה. בין אדם למקום, זה הבדלם תמיד כמ"ש (ישעיה א'):

 

(ו) אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב:

רש"י אל ההרים לא אכל – בטוריא לא פלח לטעוותא לאכול זבחי מתים:

אל גלולי – שאר עבודת כוכבים כגון הבעל שבשומרון והעגלים שבבית אל ושבדן:

רד"ק אל ההרים לא אכל – קמץ בזקף לפי שהיו עובדים עכו"ם על ההרים הרמי' כמו שכתוב

לפיכך אמר אל ההרים לא אכל ואל כמו על וכמוהו רבים ואמר אכל לפי שהיו אוכלים שם זבחיהם אחרי הקרבתם לעכו"ם וכן ת"י בטורי' לא פלח לטעוותא:

ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל – אין צריך לומר שלא עבד עכו"ם אלא אפי' עיניו לא נשא אליה

כענין שנאמר אל תפנו אל האלילים

ואחר שזכר עכו"ם והיא עבירה שבין אדם למקום והיא שקולה כנגד כל העבירות

זכר מעבירות שבין אדם לחבירו הרגילות במשא ובמתן והלואה שרגילי' בה בני אדם

וזכר מן העריות מה שאדם קרוב אליהם כי כל עריות שהם שאר בשר

אין צריך לזכרם כי רוב בני אדם בדלים מהם ואפילו הרשעים

וזכר ממצות עשה הצדקה שהיא מצוה הגדולה בדברי' שבין אדם לחבירו

וכן זכר משפט אמת שהוא קיום היישוב בעולם וזכר החוקים בכלל ואמר בחקותי הלך

ואחר שאמר כי הבן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן

אמר כי אפי' עונות עצמו לא ישא' אם ישוב מהם ובכל זה הענין זכר הגמול בכלל בחיים והעונש בכלל במיתה

וכתב הגאון רב סעדיה ז"ל כי מה שזכר החיים והמיתה הם לעולם הבא

ואני אומר כי אמת כן הוא כי עיקר העונש והגמול הוא לעולם הבא

אבל הענין הנזכר הנה לא נזכר על דבר העולם הבא

כי הענין הזה תשובה לאומרים כי הבן נושא עון האב בראותם הצרות רבות לבנים באותו הדור ואבותיכם חטאו ואינם ולא היו אלו מתלוננים על דבר העולם הבא כי לא ידעו מה הוא

אלא על מה שהיו רואים בעיניהם וצריך שתהיה התשובה מענין השאלה והתמיהה

ואם תאמר אם כן למה זכר החיים והמות לבד ואין הגמול והעונש בעולם הזה בחיים ובמות לבד

אלא אף בכל פרטי הברכות והקללות הכתובים בתורה?

נאמר כי אמר זה לקצר הענין ולזכר הדבר הכולל והם החיים והמות כמו שאמר ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הנה זכר החיים במקום כל פרטי הברכות

ואף על פי שאנקלוס תרגם ויחי בהון לחיי עלמא אין משמעות וחי אלא בעולם הזה

כמו שהיו כל הברכות והקללות שיעדם בתורה בעולם הזה

אלא שנרמז במלת וחי בהם חיי העולם הבא וכן נרמז במקומות אחרים מן התורה

אבל פשוטו של דבר הוא בעולם הזה וכן מה שאמר לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות המיתה הזאת כוללת כל הקללות שנגזרו על אדם בעון אכילת הפרי

והוא מה שאמר לו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגומר וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו' בזעת אפך וגו' והנה כלל בלשון המיתה כל אלה הקללות

וכן אמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך והברכה והקללה היא דרך כלל במקום הברכות והקללות הנה קרא הברכות החיים וקרא הקללות המות

והטעם, כי החיים, עם ההצלחה והטוב, הם החיים, ועם הרע הם המיתה,

כמו שאמר על המצליח במעשיו ואמרתם כה לחי והמנוגע בגופו נקרא מת כמו שאמר אל נא תהי כמת וכן העני חשוב כמת

ובאמרו הנפש החוטאת היא תמות אמר על הנפש שהיא בעלת התאוה והיא החוטאת עם הגוף

וכן אמר נפש כי תחטא וכן היא מקבלת העונש עם הגוף הרעב והחולי והשבי וכל זה והדומה לו יקרא מיתה כי מי שחייו רעים חשוב כמת

וכמה מן הנביאים בחייהם שאלו מיתתם, כמו שמצינו באיוב.

וכאשר אמר כי הבן לא ישא בעון האב בבן שהוא גדול שהוא ראוי לעונש ולשכר מעצמו,

אבל הבנים הקטנים מתים בעון אבותם וכן ייטיב להם בזכות אבותם

אבל הגדולים שהם רשעים לא תועילם זכות אבותם כמו שהצדיקים לא יזיקם עון אבותם כמו שאמר בתורה פוקד עון אבות על בנים ואמר לשנאי

ואמר בגמול הטוב שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור

אבל מדה הטובה מרובה ממדת הפורענות, כי זכות האבות שומר הבנים ומוסיף להם טובה בזכות אבותם אפילו לאלף דור או לאלפים דורות,

כמו ששמר לנו ברית אבותינו אברהם יצחק ויעקב עד היום, שאנחנו אוהביו ושומרי מצותיו

ואף על פי שיש בינינו רשעים – כל[ל] ישראל נקיים היום מעון עכו"ם

ומשאר עונות הנזכרים – נקיים רוב ישראל

וכ"ש שהבטיח אבותינו בזה כמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' וכרת עמו ברית בין הבתרים לשמור הברית לבניו עד עולם

ואמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וגו' ואמר וזכרתי להם ברית ראשונים וברית כרותה לזרע אברהם יצחק ויעקב שלא ישבותו מהיות גוי לפני האל יתעלה

ואשר יצאו מכלל אמונתינו לא היו מזרעם באמת, אלא מן האספסוף הגרים שנתגיירו,

ועון האבות שמור לבנים הרשעים להוסיף להם כרעתם בעון אבות עד ארבעה דורות לא יותר כי כן יוכל לראות הזקן המורד מבני בניו עד ארבעה דורות כי יש רשע מאריך ברעתו

[ואם תאמר מדוע אצל עלי היה זה יותר מד' דורות – עד עולם?]

וזכר עלי שאמר לו האל שישמור לו ולבניו העון עד עולם העון ההוא היה גדול והיה בו חלול השם

וקורא הדורות מראש ידע שלא היו בבנים מי שראוי לכפר עון אבותיו ההוא בעבורו

ואם יהיה [מי שראוי לכפר העוון-] לא יחול עליו העונש ההוא

כמו שאמרו רז"ל בזבח ומנחה הוא אינו מתכפר אבל בדברי תורה ובגמ"ח מתכפר

וזכר בפרשה זאת ג' דורות בצדיק ורשע וצדיק כנגד הדורות שהיו מתרעמים עליהם

כי חזקיהו היה צדיק ולא נשא עון אחז אביו

ומנשה בנו היה רשע שופך דם כמו שאמר והוליד בן פריץ שופך דם

והנה לא הועילה לו צדקתו של חזקיהו אביו, ונענש על רשעו ולכדוהו שרי צבאות מלך אשור בחחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה

והנה בן מנשה היה רשע ונענש על רשעו ונפקד עליו גם עון אביו ולא מלך אלא שתי שנים

ויקשרו עליו עבדיו וימיתוהו בביתו

והנה אמון הוליד בן וירא את חטאות אביו אשר עשה ולא עשה כהנה, והנה לא מת בעון אביו

כיון שהוא היה צדיק

ואם תאמר הנה אמר כי בשוב רשע מכל חטאתיו אשר עשה חיה יחיה וכל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו

והנה מנשה שב מרשעתו ונזכרו מעשיו הרעים עד חרב הארץ, כמו שאמר בחטאת מנשה?

נאמר כי הוא חטא והחטיא את הרבים ואם הוא שב חטא הרבים לא היה יכול להשיב ונשארו מעשיו הרעים עד שחרבה הארץ בעבורם לפיכך היו נזכרים מעשיו

אבל לו לא נזכרו כי לא נענש בעבורם [לכאורה זה רק למ"ד בסנהד' קג. שלמנשה יש חלק לעוה"ב]

כיון שעשה תשובה ונכנע מלפני אלהי אבותיו וישמע תפלתו ויעתר לו וישיבהו לירושלם למלכותו

אבל לאוחזי מעשיו נזכרו והנה ענין הפרשה והנחלה בה הכל מבואר:

מלבי"ם אל ההרים. (מפרש צדקה בין אדם למקום) שלא אכל תקרובת ע"ז וכו':

 

(ז) וְאִישׁ֙ לֹ֣א יוֹנֶ֔ה חֲבֹלָת֥וֹ חוֹב֙ יָשִׁ֔יב גְּזֵלָ֖ה לֹ֣א יִגְזֹ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב יִתֵּ֔ן וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד:

רש"י (יונה – לשון אונאה כלומר שום איש לא הונה):

חבולתו חוב ישיב – אם חבל שלמת רעהו בחובו ישיב אותו לו כבוא השמש:

רד"ק ואיש, חבולתו חוב ישיב – בחבולה שהיה לו בחובו ישיב אותה לעני כמו שצותה התורה להשיב את העבוט וחבולה הוא המשכון חוב ידוע שהוא המלוה: ועירום – נכתב ביו"ד המשך:

מלבי"ם ואיש לא יונה. (מפרש משפט בין אדם לחברו):

מלבי"ם ביאור המילות חבולתו חוב. כענין אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו:

גזלה. יל"פ אפילו דבר שגזל הגזלן, לא יגזול אותה ממנו,

כענין בתר גנבא גניב וטעמא טעים (ברכות ה') ובזה מוסיף על הקודם:

 

(ח) בַּנֶּ֣שֶׁךְ לֹֽא־יִתֵּ֗ן וְתַרְבִּית֙ לֹ֣א יִקָּ֔ח מֵעָ֖וֶל יָשִׁ֣יב יָד֑וֹ מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ יַֽעֲשֶׂ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִֽישׁ:

רד"ק בנשך לא יתן – הבי"ת פתוחה לחסרון ה"א הידיעה ופירושו הנשך הידוע שאסרה אותו התורה:

ותרבית לא יקח – אמרו רז"ל הוא נשך הוא תרבית ולא חלקו עליו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין

ואמר לו יתן בשעת המלוה כי אז הוא נותן ואמר לו יקח בשעת גביית החוב כי אז הוא לוקח:

מעול ישיב ידו – כמו שאסרה תורה לא תעשו עול במשפט במשקל ובמשורה

משפט אמת – אם יהיה שופט בין שני אנשים יעשה להם משפט ולא יכיר פנים לאחד מהם:

מצודת דוד לא יתן – לא הילוה למי על נשך:

לא יקח – בעת התשלומין לא לקח תרבית ואף אם הלווה נתן מעצמו (ואף שזהו אבק רבית ומדרבנן רמוזה היא במקרא):

מעול ישיב ידו – עתה אמר דרך כלל שלא עשה עול והם הדברים שאסרה התורה:

משפט אמת – עתה מפרש הטובה שעשה ואמר שעשה משפט אמת בין איש לאיש ולא הטה המשפט:

מצודת ציון בנשך, ותרבית – שניהם ענין רבית אבל לשון נשך נאמר בכסף ותרבית באוכל כמ"ש את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה):

 

(ט) בְּחֻקּוֹתַ֧י יְהַלֵּ֛ךְ וּמִשְׁפָּטַ֥י שָׁמַ֖ר לַעֲשׂ֣וֹת אֱמֶ֑ת צַדִּ֥יק הוּא֙ חָיֹ֣ה יִֽחְיֶ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

מצודת דוד בחוקותי יהלך – אף המצות שהם כחק שאין הטעם ידוע והשטן משיב עליהם עכ"ז הלך בהם ועשאם:

ומשפטי שמר לעשות אמת – ר"ל לא עשה משפט במי עם הכוונה להתנקם בו

 כ"א שמר את המשפט לעשות בו לבד האמת והראוי מבלי כוונה אחרת:

צדיק הוא – האיש אשר כזה לצדיק יחשב ולכן חיה יחיה בעוה"ז ובעולם הנפשות:

מלבי"ם בחקתי יהלך. במצות שבין אדם למקום, ומשפטי שמר בין אדם לחברו, א"כ צדיק הוא בפועל,

נוסף על הקנין בנפשו שמוכן אל הצדק שאמר כי יהיה צדיק ר"ל שמוכן להיות צדיק,

וזה כבר הוא צדיק בפועל, ומהראוי ע"פ הדין שחיה יחיה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פא עמוד א

דרש רב אחא ברבי חנינא: מאי דכתיב אל ההרים לא אכל – שלא אכל בזכות אבותיו. ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל – שלא הלך בקומה זקופה. ואת אשת רעהו לא טמא – שלא ירד לאומנות חבירו. ואל אשה נדה לא יקרב שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתיב צדיק הוא חיה יחיה.

כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה היה בוכה, ואמר מאן דעביד לכולהו – הוא דחיי, בחדא מינייהו – לא. אמר ליה רבי עקיבא: אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה הכי נמי, בכולהו אין, בחדא מינייהו לא?

אלא: באחת מכל אלה, הכי נמי: באחת מכל אלה.

 

(י) וְהוֹלִ֥יד בֵּן־פָּרִ֖יץ שֹׁפֵ֣ךְ דָּ֑ם וְעָ֣שָׂה אָ֔ח מֵאַחַ֖ד מֵאֵֽלֶּה:

רש"י ועשה אח מאחד מאלה – ת"י ויעבד לאחוהי מחדא מאילן:

רד"ק והוליד בן פריץ – שפורץ גדר האמת:

ועשה אח מאחד מאלה – אח כמו אחד ויאמר ממנו אחת לנקבה כי גם הוא בלא דלת ויאמר בשני לשונות כמו אני ואנכי וי"ת כמשמעו ויעביד לאחוהי מחדא מאילין ופירוש: ועשה אח עשה עון אחד, ואי זה עון? מאלה הנזכרים

ופירוש מאחד מאלה הנזכרים כמו מכל אשר יעשה מאחת מאלה:

מלבי"ם והוליד. ואם הצדיק הזה הוליד בן פריץ, ועשה אח,

ר"ל והגם שי"ל אח שעשה מאחת מאלה המע"ט של אביו, בכ"ז הוא לא למד לא מאביו ולא מאחיו, כי:

 

(יא) וְה֕וּא אֶת־כָּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם אֶל־הֶֽהָרִים֙ אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא:

מלבי"ם הוא את כל אלה. המע"ט שעשה אביו בקום ועשה (כמו משפט אמת יעשה לחמו לרעב יתן) לא עשה, ויותר מזה שעבר על עברות בפועל כי גם אל ההרים אכל:

 

(יב) עָנִ֤י וְאֶבְיוֹן֙ הוֹנָ֔ה גְּזֵל֣וֹת גָּזָ֔ל חֲבֹ֖ל לֹ֣א יָשִׁ֑יב וְאֶל־הַגִּלּוּלִים֙ נָשָׂ֣א עֵינָ֔יו תּוֹעֵבָ֖ה עָשָֽׂה:

רד"ק עני ואביו הונה – זכר עני לפי שהוא חלוש והוא נקל להונתו.

והוא גם אחרים הונה כאשר יכול, אלא זכר עני ואביון על ההוה, כי לא יירא להונותם מחלישותם.

וההונאה היא קיחת ממון אחרים במשא ומתן שלא מדעתם או מדעתם,

כמו ולא יונו נשיאי עוד את עמי והאכלתי את מוניך:

תועבה עשה – שקרב אל נדה: רש"י תועבה עשה – משכב זכור: [למלבי"םאשת איש, כמבואר בפסוק הבא].

 

(יג) בַּנֶּ֧שֶׁךְ נָתַ֛ן וְתַרְבִּ֥ית לָקַ֖ח וָחָ֑י לֹ֣א יִֽחְיֶ֗ה אֵ֣ת כָּל־הַתּוֹעֵב֤וֹת הָאֵ֙לֶּה֙ עָשָׂ֔ה מ֣וֹת יוּמָ֔ת דָּמָ֖יו בּ֥וֹ יִהְיֶֽה:

רד"ק בנשך, וחי – בתמיה:

דמיו בו יהיה – זכר דמיו לשון רבים ואמר יהיה לשון יחיד כמו שפירשנו למעלה בפרש' הודע כי דם נזכר בכלל ובפרט גם לשון הויה נופל על הענין כמו כי יהיה נערה:

מלבי"ם וחי. בתמיהה? בודאי לא יחיה ולא יועילנו זכות אביו, אחר שכל התועבות עשה,

ופי' שלא יחיה חיי הנפש בעוה"ב, וגם בעוה"ז יענש בדיני אדם מות יומת דמיו בו,

אחר שעל ע"ז חייב סקילה ועל אשת איש חייב חנק, הדין שהמתחייב ב' מיתות נדון בחמורה:

 

(יד) וְהִנֵּה֙ הוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וַיַּ֕רְא אֶת־כָּל־חַטֹּ֥את אָבִ֖יו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּרְאֶ֕ה וְלֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה כָּהֵֽן:

מלבי"ם והנה הוליד בן. ובנו של הרשע הזה הגם שראה את כל חטאת אביו לא למד ממעשיו,

בהפך, וירא בראיית שכלו כי רע ומר דרך אביו, ולקח מוסר שלא יעשה כהן:

מלבי"ם ביאור המילות וירא, ויראה. הראשון ראיית החוש, והשני ראיית השכל, וכן וירא הנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא (בראשית י"ח ב'), וראה הכהן את הנגע וראהו הכהן (ויקרא י"ג ג'), וראה את הארץ וראית אותה (במדבר כ"ז י"ב):

 

(טו) עַל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ לֹ֥א טִמֵּֽא:

רד"ק על ההרים – זהו שאמר על, ושארא – אל:

 

(טז) וְאִישׁ֙ לֹ֣א הוֹנָ֔ה חֲבֹל֙ לֹ֣א חָבָ֔ל וּגְזֵלָ֖ה לֹ֣א גָזָ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד:

מצודת דוד לא חבל – ר"ל לא נשאר החבלה בידו כבוא השמש:

 

(יז) מֵעָנִ֞י הֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ נֶ֤שֶׁךְ וְתַרְבִּית֙ לֹ֣א לָקָ֔ח מִשְׁפָּטַ֣י עָשָׂ֔ה בְּחֻקּוֹתַ֖י הָלָ֑ךְ ה֗וּא לֹ֥א יָמ֛וּת בַּעֲוֹ֥ן אָבִ֖יו חָיֹ֥ה יִחְיֶֽה:

מצודת דוד מעני השיב ידו – מלעשות רעה ולפי שנקל לעשות רעה לעני על כי אין בו כח להציל נפשו לכן אמר מעני:

הוא – הבן ההוא לא ימות בעון אביו אלא חיה יחיה בעוה"ז ובעולם הנשמות ור"ל לא כשתאמרו אתם שהבנים נלקים בעון אבותם:

מלבי"ם הוא לא ימות בעון אביו. במיתת הגוף, וגם חיה יחיה, חיים הנפשיים:

 

(יח) אָבִ֞יו כִּֽי־עָ֣שַׁק עֹ֗שֶׁק גָּזַל֙ גֵּ֣זֶל אָ֔ח וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־ט֛וֹב עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמָּ֑יו וְהִנֵּה־מֵ֖ת בַּעֲוֹנֽוֹ:

רד"ק אביו, גזל אח – כל ישראל אחים כמו שאמר עד דרוש אחיך אותו וזולתו ותירגם יונתן גזל גזילה לחד מאחוהי:

ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו – כאילו אמר ורע עשה בתוך עמיו ואמר דרך כלל על הרעות

וכן מנהג הלשון לומר לא טוב במקום רע כמו ויתיצב על דרך לא טוב ומאזני מרמה לא טוב

וכן על הדרך הזה אשר איננה טהורה אשר לא יהיה טהור:

בתוך עמיו – כי לא יבוש לעשות רע בתוך קהלות אנשים:

מלבי"ם אביו. מפרש שהדין נותן שלא ישא עון אביו,

שהלא אביו כי עשק עשק וכו' הנה מת בעונו וקבל ענשו, ומדוע יענש הבן שלא חטא:

מלבי"ם ביאור המילות ואשר לא טוב עשה. גם כשעשה לפעמים טוב היה על כונה רעה, או ר"ל ואשר עשה לא טוב:

 

(יט) וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַדֻּ֛עַ לֹא־נָשָׂ֥א הַבֵּ֖ן בַּעֲוֹ֣ן הָאָ֑ב וְהַבֵּ֞ן מִשְׁפָּ֧ט וּצְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה אֵ֣ת כָּל־חֻקּוֹתַ֥י שָׁמַ֛ר וַיַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם חָיֹ֥ה יִחְיֶֽה:

רד"ק מדע – חסר וי"ו ולית כוותיה, וטעם ואמרתם כי אתם תאמרו אלי כשאומר לכם מדתי זאת

מדוע [תאמר ש]לא נשא הבן בעון האב? כמו שאנו רואי' אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו

[ומשיב להם הנביא:] וזה לא יתכן כי [אם] הבן משפט וצדקה עשה מדוע ישא עון האב?

אבל אתם רשעים ואתם נושאים עונותיכם ועון אבותיכם כמו שהיא מדתי פוקד עון אבות על בנים לשונאי:

שמר ויעשה אותם – שמר מצות לא תעשה ויעשה מצות עשה:

מלבי"ם ואמרתם. ואתם תשאלו מדוע לא נשא הבן בעון האב?

ואיך יתכן זה?! והלא הבן משפט וצדקה עשה ומהראוי שחיה יחיה!

ומה שתתלו זה לענינים הטבעיים שחליי הגוף ותכונותיו ילך בירושה מאבות לבנים,

זה בענין הגוף לא בענין הנפש:

מלבי"ם ביאור המילות שמר ויעשה. שמר מל"ת, ויעשה מ"ע:

 

(כ) הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֣יא תָמ֑וּת בֵּ֞ן לֹא־יִשָּׂ֣א׀ בַּעֲוֹ֣ן הָאָ֗ב וְאָב֙ לֹ֤א יִשָּׂא֙ בַּעֲוֹ֣ן הַבֵּ֔ן צִדְקַ֤ת הַצַּדִּיק֙ עָלָ֣יו תִּֽהְיֶ֔ה וְרִשְׁעַ֥ת רשע הָרָשָׁ֖ע עָלָ֥יו תִּֽהְיֶֽה: ס

מלבי"ם כי הנפש החטאת היא תמות. ובזה אין שום קורבה להאבות עם הבנים לא לזכות ולא לחובה,

ובציור זה שצייר שהיה האב צדיק ובנו רשע ובן בנו צדיק, מוכיח זה משתי פנים,

א) שכמו שלא נענש האב על רשעת בנו כן לא יענש הבן על רשעת אביו,

וז"ש בן לא ישא בעון האב כמו שהאב לא ישא בעון הבן,

הוכחה ב') שכמו שצדקת האב הצדיק לא הועילה לבנו הרשע כן לא תזיק רשעת האב הרשע לבנו הצדיק, וז"ש כמו שצדקת הצדיק רק עליו תהיה ולא תועיל לבנו כן גם רשעת הרשע רק עליו תהיה:

 

(כא) וְהָרָשָׁ֗ע כִּ֤י יָשׁוּב֙ מִכָּל־ חטאתו חַטֹּאתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְשָׁמַר֙ אֶת־כָּל־חֻקּוֹתַ֔י וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה חָיֹ֥ה יִחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת:

מלבי"ם והרשע. הוסיף עוד לאמר שלא לבד בשני גופים שלא ישא בן הצדיק עון אביו הרשע,

כי אפי' בגוף אחד אם הרשע שינה מעשיו ושב בתשובה לא ישא בעון הקודם,

והרשע כי ישוב מכל חטאתיו ר"ל שישוב על העבר, ושמר את כל חקותי לתקן מעשיו להבא,

חיה יחיה חיי הנפש, ולא ימות מיתת הגוף, כי:

(כב) כָּל־פְּשָׁעָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ל֑וֹ בְּצִדְקָת֥וֹ אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה יִֽחְיֶֽה:

מלבי"ם כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו. אחר שבצדקתו אשר עשה יחיה ולא תאמרו שהלא יש בזה שינוי רצון ואחר שגזרתי עליו מיתה איך אשנה גזר דין ממות לחיים, ע"ז משיב:

 

(כג) הֶחָפֹ֤ץ אֶחְפֹּץ֙ מ֣וֹת רָשָׁ֔ע נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' הֲל֛וֹא בְּשׁוּב֥וֹ מִדְּרָכָ֖יו וְחָיָֽה: ס

מלבי"ם החפץ אחפץ מות רשע הלא עיקר חפצי מתחלה היה שבשובו מדרכיו וחיה,

וא"כ עיקר רצוני היה שישוב ושיחיה ולא נשתנה רצוני כלל:

 

(כד) וּבְשׁ֨וּב צַדִּ֤יק מִצִּדְקָתוֹ֙ וְעָ֣שָׂה עָ֔וֶל כְּכֹ֨ל הַתּוֹעֵב֜וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֧ה הָרָשָׁ֛ע יַעֲשֶׂ֖ה וָחָ֑י כָּל־ צדקתו צִדְקֹתָ֤יו אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ לֹ֣א תִזָּכַ֔רְנָה בְּמַעֲל֧וֹ אֲשֶׁר־מָעַ֛ל וּבְחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א בָּ֥ם יָמֽוּת:

מלבי"ם ובשוב צדיק מצדקתו. היינו בתוהה על הראשונות כמש"פ חז"ל,

ר"ל שישוב ויתחרט על צדקתו הקודם, ועשה עול מכאן ולהבא,

הכי הדין נותן שהגם שככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה ובכ"ז וחי?

זה אינו מן הדין, כי אחר שכל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה שהלא הוא מתחרט עליהם,

א"כ מגיע לו מיתה על שני דברים,

א) במעלו אשר מעל ר"ל מה שמועל בה' ועוזב דרך הצדק שהלך בו עד הנה ומתחרט עליו,

ב) בחטאתו אשר חטא מכאן ולהבא, בם, ר"ל בשני דברים האלה ימות:

מלבי"ם ביאור המילות במעלו המעל. הוא המשנה כמ"ש בספרא אין מעילה אלא שינוי, שהיה נאמן תחלה,

כמו אשה מועלת בבעלה. איש בריעו, וכדומה, ובא על שהתמוטט מצדקו:

 

(כה) וַאֲמַרְתֶּ֕ם לֹ֥א יִתָּכֵ֖ן דֶּ֣רֶךְ אֲדֹנָ֑י שִׁמְעוּ־נָא֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל הֲדַרְכִּי֙ לֹ֣א יִתָּכֵ֔ן הֲלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם לֹ֥א יִתָּכֵֽנוּ:

מלבי"ם ואמרתם לא יתכן דרך ה'. ואתם תתפלספו ע"ז מצד החקירה

ותאמרו שדרך ה' לא יעמוד על מצב אחד ויש בו שינוי,

וזה כמו שחקרו החוקרים וישאלו איך ישתנה ה' מרוצה ללא רוצה ומלא רוצה לרוצה,

ואם רצה בצדיק ושנא את הרשע איך ישתנה רצונו עליהם ע"י השתנות מעשיהם וה' לא ישתנה?

ועוד ישאלו ע"ז, עבד שקלקל את מלאכתו איך יתקן זה ע"י חרטה,

וכן בהפך שכיר שעבד שנים הרבה באמונה ואח"כ חדל מלעבוד עוד הבעבור זה לא ישלמו לו שכר פעולתו אשר עשה?

ע"ז משיב להם הדרכי לא יתכן?

ר"ל שדרך ה' עומד על תוכן אחד בלי שום שינוי, כי חפצו להטיב תמיד למי שמוכן לקבל הטובה,

והרשע שקלקל את מעשיו הוא עצמו מונע א"ע מלקבל הטובה והשפע האלהית, כמי שלא זרע את אדמתו שלא יקבל תועלת המטר, והשינוי אינו במטר המשפיע רק באדם המקבל טובתו שלא הכין א"ע לקבל,

וכששב בתשובה וזרע לצדקה הנהו מוכן לקבל טובת ה' השופעת תמיד בלי שינוי ובלי הפסק,

וכן הצדיק שהחל להרשיע הוא משחית את הזרע אשר זרע לצדקה ומונע א"ע מלקבל הטוב,

והוא המריע לא ה' אשר מאתו לא תצא הרעה, וכמ"ש (בישעיה סי' נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו'

כי כאשר ירד הגשם והשלג וכו' כמש"פ שם,

וא"כ רק דרכיכם לא יתכנו שאתם משנים דרכיכם ממוכן לקבל השפע אל לא מוכן, ומלא מוכן למוכן,

ואין השינוי תלוי בי:

מלבי"ם ביאור המילות לא יתכן. פעל תכן הוא על דבר השוה במדה במשקל בלי עודף ומגרעת כמו ותוכן לבנים תתנו, את הכסף המתוכן, ומים תיכן במדה, ונגזר ממלת כן:

 

(כו) בְּשׁוּב־צַדִּ֧יק מִצִּדְקָת֛וֹ וְעָ֥שָׂה עָ֖וֶל וּמֵ֣ת עֲלֵיהֶ֑ם בְּעַוְל֥וֹ אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה יָמֽוּת: ס

מלבי"ם בשוב צדיק מצדקתו. היינו שמתחרט על צדקתו הקודם, ועשה עול מכאן ולהבא, אז יענש בכפלים,

א) בהשקף על דרכו הקודם שיגדל החטא לפי גדולת האיש העושה אותו,

וגם שראוי לעונש על מעילתו בה' ועזבו דרך הטוב שכבר זכה בו,

ב) בהשקף על מעשיו הרעים להבא וז"ש ומת עליהם, ר"ל בעבור שני הענינים ימות,

בעבור צדקתו הקודם שעזבה, ובעבור העול להבא, ובכ"ז אין השינוי בא מצדי רק מצדו,

כי בעוולו אשר עשה ימות בעצמו, כי החטא ממית לא אני הממית אותו: [בבחי' תייסרך רעתך]

 

(כז) וּבְשׁ֣וּב רָשָׁ֗ע מֵֽרִשְׁעָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה ה֖וּא אֶת־נַפְשׁ֥וֹ יְחַיֶּֽה:

מלבי"ם ובשוב רשע. וכו' ויעש משפט וצדקה ג"כ אין השינוי מצדי, כי הוא בעצמו את נפשו יחיה, כי הצדקה תחיה בעליה,

וגם בזה יושקף גם על דרך הקודם, ויש הבדל בענין התשובה שאם ישוב רק מכאן ולהבא ואינו תוהא על הראשונות אז רק את נפשו יחיה מכאן ולהבא:

 

(כח) וַיִּרְאֶ֣ה וישוב וַיָּ֔שָׁב מִכָּל־פְּשָׁעָ֖יו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה חָי֥וֹ יִחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת:

מלבי"ם ויראה. אבל אם יראה בעין שכלו, וישב מכל פשעיו אשר עשה ויעשה תשובה על העבר,

אז מכל פשעיו אשר עשה חיו יחיה שאז יתהפכו העונות לזכיות,

וזה ג"כ מטעם שישקיף על הערך הצרופיי, שכפי מה שהרשיע קודם כן יגדלו זכיותיו אח"כ:

 

(כט) וְאָֽמְרוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִתָּכֵ֖ן דֶּ֣רֶךְ אֲדֹנָ֑י הַדְּרָכַ֞י לֹ֤א יִתָּֽכְנוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם לֹ֥א יִתָּכֵֽן:

מלבי"ם ואמרו בית ישראל. וגם ע"ז יטענו שלא יתכן דרך ה' שאיך יעשה מעונות זכיות והרשע איך ישוב להיות צדיק, ואיך יגדל חטא הצדיק מחטא הרשע, וזכות הרשע מזכות הצדיק,

והתשובה גם ע"ז שאין זה שינוי בדרך ה' רק בדרכיכם שהוא לא יתכן על תוכן אחד,

כי אתם משנים אותו בכל עת:

 

(ל) לָכֵן֩ אִ֨ישׁ כִּדְרָכָ֜יו אֶשְׁפֹּ֤ט אֶתְכֶם֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' שׁ֤וּבוּ וְהָשִׁ֙יבוּ֙ מִכָּל־פִּשְׁעֵיכֶ֔ם וְלֹֽא־ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם לְמִכְשׁ֖וֹל עָוֹֽן:

מלבי"ם לכן. וע"י שאתם משנים דרכיכם איש כדרכיו אשפט אתכם בית ישראל,

שלכן אשפוט אתכם כפי שני הדרכים, ואערוך דרכו עתה נגד הדרך שהלך בו מקודם,

שלפ"ז יגדל זכות הבעל תשובה, כפי גודל העוז והתגברות על יצרו שכבר הורגל, בחטא, עד שע"י העונות הקודמים אשר משלו בנפשו יגדל כחו עתה אם הטה את לבבו אל הקדש, וכפום צערא אגרא,

וכן יגדל בערך זה חטא הצדיק העוזב דרך הטוב שכבר הורגל בו והיה קנין בנפשו,

וע"כ שובו והשיבו מכל פשעיכם ר"ל השתדלו לעשות תשובה מאהבה,

עד שלא לבד שתשובו אתם בעצמכם להבא, רק שתשיבו את המעשים הרעים ופשעיכם הקודמים אל הטוב עד שיהיו מהעונות זכיות,

ולא יהיה לכם למכשול עון ר"ל אל תשובו תשובה הקלה שהיא תשובה מיראה,

שעדיין לא נתכפרו עונות הקודמים ונעשה מהם שגגות, כאילו נכשלתם בעון מצד הכשלון, שהוא השגגה,

רק תשובו מאהבה עד שיוסר גם המכשול שהוא השוגג:

 

(לא) הַשְׁלִ֣יכוּ מֵעֲלֵיכֶ֗ם אֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר פְּשַׁעְתֶּ֣ם בָּ֔ם וַעֲשׂ֥וּ לָכֶ֛ם לֵ֥ב חָדָ֖שׁ וְר֣וּחַ חֲדָשָׁ֑ה וְלָ֥מָּה תָמֻ֖תוּ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם השליכו. אולם אם לא באתם לידי מדה זו לעשות תשובה מאהבה,

עכ"פ השליכו מעליכם את כל פשעיכם כמשליך מעליו משא כבד

(ובזה תרויחו עכ"פ שלא יהיו עוד במדרגת פשעים שהם מרדים, כי בתשובה מיראה יעשה מזדונות שגגות) ועשו לכם לב חדש – ר"ל בחירה חדשה, כי הלב הוא הכח המושל, והרוח הוא המעלה ציוריו על הלב,

ועד עתה הרוח העלה ציורים רעים לכל עון ולכל חטאת,

וכן משל גם הלב בבחירתו לעשות רע ועתה השתדלו שלא יעלה הרוח רק ציורים טובים לתורה ועבודה ויראת ה', והלב ימשול ביראת אל כל היום,

ולמה תמותו בית ישראל – עשו תשובה כדי שלא תמותו, כי עתה מדבר מתשובה מיראת העונש,

וגם תשובה כזאת אקבל הגם שהיא קטנה בערכה, משני טעמים:

 

(לב) כִּ֣י לֹ֤א אֶחְפֹּץ֙ בְּמ֣וֹת הַמֵּ֔ת נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' וְהָשִׁ֖יבוּ וִֽחְיֽוּ:

מלבי"ם א) כי לא אחפץ במות המת.

ב) שע"י תשובה זאת תבואו אח"כ לידי תשובה מאהבה,

והשיבו גם עונות הקודמים אל הזכות וחיו חיי הנצחיות:

נספח

ספר מסילת ישרים פרק ד – בדרך קנית הזהירות

ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר?

התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות:

אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע:

וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וכו':

 

הרי מכאן שחסד התשובה הוא עצום ובלתי נתפס בשכל אנוש, ולכן אף התורה והנבואה לא הכילוהו.

אולם באמת יש להתבונן שאל הגר"א וסרמן הי"ד את רבו הח"ח:

והרי מצינו מידה כזו גם בבן אדם ששב ממעשיו הטובים ותוהא על הראשונות שה' אינו זוכרם כלל?

כפי שמופיע ביחזקאל פרק יח, וכן בפרק לג (פס' יב-יג) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ: בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָו {צִדְקֹתָיו} לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת:

תשובת הח"ח לר' אלחנן וסרמן- שהחסד הוא אמנם בתשובה מיראה ששם שב מיראת העונש, ולא מפני שבאמת תוהה על הראשונות, ואם לא היה מאוים בעונש היה ממשיך במעשיו הרעים, ובאמת בתשובה מיראה אמנם אין חסד, ששב ותוהה על מעשיו הרעים ומן הדין שימחקו. ובכ"ז יש חסד העצום הוא בתשובה מאהבה, והוא בזה שה' הופך את הזדונות לזכויות. [וכך מביאים מפורש בשם ספר העיקרים].

אולם זה מוקשה שואל הגר"א וסרמן שהרי בכל ספרי המוסר מובא שהתשובה מצד עצמה היא חסד אף אם עשאה מאהבה וכן משמע מהמס"י?

ולכן הוא מתרץ שישנם שתי השלכות למעשה העבירה.

א. מה שעבר על רצונו של מקום כעבד שמרד באדוניו.

ב. גופה של העבירה שפוגמת בנפשו.

וחידש הגרא״ו שהתהיה על הראשונות אינה מועלת לעקור מכאן ולהבא, רק מועלת לעקור את מה שמרד כדין ״דבור המבטל דבור״, ולהנצל מעונש, אבל את הפגם שנעשה בנפשו בעצם מרידתו, אין בכוח התוהה על הראשונות לעקור כלל אף שעשה תשובה לפי שכבר נעשו ״מציאות״ בנפשו,

וכך בתוהה על הראשונות – אין בכוחו אלא לתהות על שעשה רצון קונו, ולאבד שכרו, אך לא למחוק את המצוות והשפעתן על נפשו.

וע״ז כתבו ששורת הדין נותנת שאת הנעשה כבר אין להשיב, ובזה הוא חסד ה׳ לפנים משורת הדין שתיחשב ״עקירת הרצון כעקירת מעשה״, שנמחה העוון לגמרי כאילו מעולם לא נעשה.

ובסגנון אחר:

התשובה מעיקר הדין, י״ל שבכוחה רק לבטל את הקשר שבין העוונות לאדם. אבל העוונות עצמן – קיימים. ולזה צריך את חסדו של הקב״ה, לפעול בעוונות עצמן, שיסורו לגמרי.

 

אולם בס' מצעדי גבר [לר' גבריאל טולדנו עמ'ס יבמות] תמה על זה:

אולם מה שכתב דתוהה על הראשונות איבד רק את חלק המצוה מה ששמע בציווי ה׳ אבל את עצם התיקון לא איבד, צ״ע דיעויין בלשון הגמ׳ בקידושין [דף מ:] דאמרינן ר' שמעון בן יוחאי אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, משמע שאיבד לגמרי את כל הראשונות. וביותר דכתוב דצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ומשמע דחשיב כלא קיים כלל, דאם תאמר דנשאר התיקון, דין הוא שיצילנו ויעמוד לו. וצ״ע.

 

תשובות נוספות:

כתב בספר מרחבי ים עמ"ס סנהדרין:

עוד יש ליישב את קושיית רבי    אלחנן וסרמן זצ״ל הי״ד, שיש   חילוק גדול בין חרטה על מצוה, לבין חרטה על עברה. כי כשאדם מתחרט על מצוה, הוא מנתק את הקשר שיצר עם הקדוש ברוך הוא, וניתוק זה יכול להיות חד צדדי.

אבל כשאדם מתחרט על עברה, והוא רוצה לחדש את הקשר עם הקדוש ברוך הוא, אחרי שמרד בו, הרי צריך גם הסכמה מלמעלה לחידוש הקשר, וזהו החסד שבתשובה – שה' מסכים לחדש הקשר עמו!

 

הגרי"פ גולדווסר [קדוש ונורא שמו עמ' רפח] מבאר בשם תלמידו הבח' סנדומירסקי, שיש לכאורה לעיין כיצד ניתן לומר שקיום המצוות מונע תחושה של לחם חסד, והרי אם יתנו לנו יהלום בגלל ששילמנו פרוטה – לא נחוש בחסד?? וכי נחשוב "שילמנו"!? וכי שכר נצחי לאין קץ בשביל מעט מצוותינו – ימנע תחושה של נהמא דכסופא?

אלא מבאר שע"י המצוות אנו מוצאים חן בעיניו לאהוב אותנו לתת לנו מתנה את שכר מצוותינו, ואין בושה לקבל מתנה מאוהב. אדם לא מתבייש לקבל מתנה מהוריו.

לאור זאת יובן. לבעל העבירה מגיע העונש בדין. לבעל המצווה מגיע השכר כמתנה מאוהב.

לכן המתחרט ממצוה – הגיוני שיימחק שכרו – שהרי כעת אין ה' אוהבו, וכבר אינו זכאי למתנה.

אך המתחרט מעבירה – מדוע שיימחק עונשו?? הרי העונש מגיע לו בדין! ודפח"ח. [ומעי"ז בשירת דוד גולדברג על סידור התפילה עמ' כח].

ובספר ציץ השדה פשיטא שאין דמיון בין מי שמתחרט ושב מהשכר הגנוז בשבילו שאדם יכול לוותר על השכר המגיע לו אבל מעונשי עבירות הנזקפין לחובתו של אדם איך יוכל להפטר ע"י חרטה ותשובה ואיך ישתחרר מעול הפרעון שמוטל עליו אתמהה!

והיא המידה לגבי גופן של המצוות והמעשים הטובים וגופן של העבירות והמעשים הרעים הפרש יש ביניהן.

משל למה הדבר דומה לאחד שנטע אילנות טובים בשדהו שבידו וברשותו להפקיע בעלותו מהן ואילו מי שחפר בורות נשברות בשדהו אין בידו להפקיע בעלותו מהן ע"י הפקר והחסרון אשר עשה לא יוכל להמנות אלא על ידי מילוי החפירות ותיקונן כבראשונה והדבר צריך תלמוד עכ"ל.

[ובמילים פשוטות יותר – אין שום הוכחה מכך שאני יכול לוותר על חוב שאתה חייב לי, לכך שאוכל לוותר גם על חוב שאני חייב לאחרים ולא לשלמו… תשובהאני חייב לאחרים – ומה פתאום שאוכל לוותר על העונש?

אך שכר – חייבים לי, מדוע שלא אוכל לוותר ולומר איני מעונין בשכר ואני תוהה על מצוותי ומוחל על שכרן?]


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א