יחזקאל

יחזקאל פרק כא

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

(ב) בֶּן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ דֶּ֣רֶךְ תֵּימָ֔נָה וְהַטֵּ֖ף אֶל־דָּר֑וֹם וְהִנָּבֵ֛א אֶל־יַ֥עַר הַשָּׂדֶ֖ה נֶֽגֶב:

רד"ק בן אדם שים פניך דרך תימנה – הנביא היה בבבל ואמר לו האל שיפנה דרך דרום והיא ירושלם שהיא דרומה של בבל כי בבל היא צפונית לירושלם כמו שאמר מצפון תפתח הרעה

אם כן ירושלם היא דרומה של בבל:

והטף אל דרום – ענין דבור וכן אל תטיפו יטיפון:

והנבא אל יער השדה נגב – קרא ירושלם יער השדה דרך משל כמו היער שיש בו עצים טובים ורעים כן בירושלם צדיקים ורשעים

ונספו הצדיקים שהיו מעטים בעון הרשעים שהיו רבים נספו בכללם כמו שאמר כי עד צדק ישוב משפט

וכן אמר המלאך ללוט פן תספה בעון העיר

ותירגם יונתן שים פניך קביל נבואה ותרגם והטף ואליף ואמר תימנה דרום נגב כפל הענין במלות שונות לחזק כמנהג הנבואות בכל מקום:

מלבי"ם שים פניך דרך תימנה. שימת פנים הוא מה שמכין א"ע לאיזה צד ינבא

והוא על הנבואה שנבא על מצור ירושלים מפסוק י"ג והלאה, שבו ספר איך קסם נבוכדנצר קסמים אם ללכת לצד שמאל לרבת בני עמון, או לצד ימין לירושלים,

ובא הגורל דרך תימנה, היינו שילך לצד ימין, כמ"ש בימינו היה הקסם ירושלים:

והטף אל דרום. ההטפה היא נבואה קטנה וקצרה, והוא מה שינבא בקיצור על חורבן בהמ"ק, כמ"ש האנח בשברון מתנים וכו',

וקראו דרום שצד דרום נקרא כן על שהוא ברום הכדור נגד צפון שהוא בעמק,

לדעת הקדמונים שהשמש שולט יותר בדרום, וכן המקדש עומד ברום הכדור במרום הרים ובדרום א"י:

והנבא אל יער השדה נגב. היא הנבואה על ההרג שיהיה בכלל א"י, כמ"ש ואמרת ליער הנגב

ומפרש ואמרת לאדמת ישראל ודמהו ליער שמלא עצים שונים כן היה מלא אנשים,

וקראו נגב שצד דרום נקרא כן על שהוא נגוב ויבש יותר מרוב החום, וחלק ארץ יהודה היה בנגב א"י:

מלבי"ם ביאור המילות תימנה, דרום, נגב. מצד שצד הדרום הוא מוגבה יותר מצד הצפון (לשטת הקדמונים)

והשמש מחמם שם ביותר נקרא דרום,

ומצד הארץ שהיא נגובה שם מרוב החום נקרא נגב, ומצד שהוא פונה לימין כשפניו למזרח נקרא תימן,

וע"כ על הגורל שהפיל אם ילך לימין או לשמאל, צודק לשון תימנה,

ועל המקדש שהיה ברום עולם ודרום ירושלים, צודק שם דרום, ועל ארץ יהודה בכלל, צודק לשון נגב שהוא בדרום ארץ ישראל והארץ נגובה שם ביותר:

והטף והנבא. הטפה היא קצרה מן הנבואה, ואמר אל תטיפו יטיפון (מיכה ב'), ולא תטיף על בית ישחק (עמוס ז'), ר"ל אף דבור קצר, שיצייר הדבור הארוך כנזילת מים, והדבור הקצר כנוטף טיפים טיפים,

כמו ועלימו תטף מלתי (איוב כ"ט). ואמר יערף כמטר לקחי וכו'.

ופה הדבור על המקדש נאמר בקצור כנוטף מעט מים:

 

(ג) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְיַ֣עַר הַנֶּ֔גֶב שְׁמַ֖ע דְּבַר־ה֑' כֹּֽה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י ה֡' הִנְנִ֣י מַֽצִּית־בְּךָ֣׀ אֵ֡שׁ וְאָכְלָ֣ה בְךָ֣ כָל־עֵֽץ־לַח֩ וְכָל־עֵ֨ץ יָבֵ֤שׁ לֹֽא־תִכְבֶּה֙ לַהֶ֣בֶת שַׁלְהֶ֔בֶת וְנִצְרְבוּ־בָ֥הּ כָּל־פָּנִ֖ים מִנֶּ֥גֶב צָפֽוֹנָה:

מלבי"ם ואמרת ליער הנגב. עתה סדר ג' נבואותיו אלה ממטה למעלה,

תחלה סיפר הנבואה על יער הנגב שהיא ארץ ישראל בכלל, הנני מצית בך אש, ההצתה הוא מה שמבעיר את היער כולו בפעם אחת באש גדולה,

ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש – תחלה תאכל את הלחים ואח"כ את היבשים,

כי אם תאכל היבשים תחלה יעכבו העצים הלחים בעד האש והשלהבת בל תתפשט, כי הלחים חוצצים,

אבל אם נאכלו הלחים תחלה אין מעכב בפני האש, ועי"כ לא תכבה להבת שלהבת,

עי"כ ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה, ר"ל שהאש שהתחילה לבער בהיער בצד דרומו תשוב ותתפשט בחזרה לצד צפון, עד שמן הלהבת היוצאת מנגב יצרבו כל פנים צפונה:

מלבי"ם ביאור המילות מצית. גדר פעל יצת אם מבעיר הבערה גדולה בפעם אחת (ישעיה ט')

להבת, שלהבת – הלהב יוצא ומתפשט מרחוק מהאש הבוער. ושלהבת, מורכבת מתיבות אש להבת, כמו כאש להבה אכלה סביב, כי יש להבת שנפרד מן האש ומלהטת, ויש שבאים ביחד אש ולהבה. והוא בוער ולוהט: ונצרבו. כמו צרבת השחין, עי' בתו"ה תזריע (סי' ק"ט): מנגב צפונה. מנגב ילך לצפון, והה"א תחת למ"ד בתחלתה:

 

(ד) וְרָאוּ֙ כָּל־בָּשָׂ֔ר כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' בִּֽעַרְתִּ֑יהָ לֹ֖א תִּכְבֶּֽה:

מלבי"ם וראו כל בשר. שעי"ז יכירו כי אני ה' בערתיה בהשגחה, כי האש הבוערת בדרך הטבע אוכלת יבשים תחלה, ואז תכבה האש כשתגיע למקום העצים הלחים,

אבל במה שבערתי הלחים תחלה הבערתיה על אופן שלא תכבה:

 

(ה) וָאֹמַ֕ר אֲהָ֖הּ אֲדֹנָ֣י ה֑' הֵ֚מָּה אֹמְרִ֣ים לִ֔י הֲלֹ֛א מְמַשֵּׁ֥ל מְשָׁלִ֖ים הֽוּא: פ

מלבי"ם ואומר. אחר שבא אליו הנבואה דרך משל וחדה, אמר מה אועיל בנבואה כזאת, הלא המה אומרים לי שדרכי למשל משלים ודברים שאין להם באור ואין משימים לב לדברי,

וכבר באר הרמב"םמו"נ ובהלכות דעות) שמתנאי הנבואה השלימה שלא ימצא בה משלים וחדות,

ורבוי המשלים מורה על תגבורת כח הדמיון, ועל שהנבואה נאמרה לעתים רחוקות,

שאז יראה דרך חלונות ומסכים כצופה דבר מרחוק:

מלבי"ם ביאור המילות ממשל משלים. המשל שעל ידו יובן הנמשל בא בקל, כל המושל עליך ימשל (למעלה ט"ז). והמשל הסתום, שצריך משל להבין המשל יאמר מְמַשֵׁל משלים בְּפֹּעַל:

 

(ו) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

מלבי"ם ויהי דבר ה' אלי. פירש לו את המשל:

 

(ז) בֶּן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְהַטֵּ֖ף אֶל־מִקְדָּשִׁ֑ים וְהִנָּבֵ֖א אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י והטףוהנבא וכן אל תטיפו (מיכה ב) ואל תטיף על בית ישחק (עמוס ז):

אל מקדשים – הוא יער השדה:

מקדשים – שני חורבנים:

רד"ק ואמר לו שים פניך אל ירושלם – במקום דרך תימנה, והטף אל מקדשים במקום והטף אל דרום, והנבא אל אדמת ישראל במקום והנבא אל יער השדה נגב, ואמרת לאדמת ישראל במקום ואמרת ליער הנגב, והוצאתי חרבי מתערה במקום הנני מצית בך אש, והכרתי ממך צדיק ורשע במקום ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש:

ויהי דבר ה', בן אדם, והטף אל מקדשים – אמר לשון רבים כי בית המקדש ג' בתים

אולם היכל ודביר לבד העזרות. או אמר מקדשים רמז לחרבן בית ראשון ולחרבן בית שני:

מלבי"ם שים פניך אל ירושלים. הוא באור מ"ש שים פניך דרך תימנה,

והטף אל מקדשים – הוא באור מ"ש והטף אל דרום,

(ואמר מקדשים בלשון רבים, כי היה שם אולם והיכל ובית קה"ק, כמקודש מחברו וכולם נחרבו),

והנבא אל אדמת ישראל זה באור מ"ש והנבא אל יער השדה נגב:

 

(ח) וְאָמַרְתָּ֞ לְאַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' הִנְנִ֣י אֵלַ֔יִךְ וְהוֹצֵאתִ֥י חַרְבִּ֖י מִתַּעְרָ֑הּ וְהִכְרַתִּ֥י מִמֵּ֖ךְ צַדִּ֥יק וְרָשָֽׁע:

רד"ק ואמרת, מתערה – הוא תיק החרב ותירגם יונתן מלדנא והוא כמו בעברי וישב חרבו אל נדנה וכן בארמית אתכרית רוחי אנא דניאל בגו נדנה בחלוף נו"ן בלמ"ד כמו נשכה ולשכה:

והכרתי ממך צדיק ורשע – כמו שכתבנו למעל' כי הצדיקים נספים בעון הרשעים

וכן אמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים

ורב סעדיה פירש צדיק לבעל ורשע לבעל כי מי שעובדו תמיד ובכל לב נקרא אצלם צדיק

ומי שאינו עובדו תמיד נקרא אצלם רשע ושניהם רשעים אצל הב"ה

וכן מדבר עם יעקב מטוב ועד רע טוב היה אצל לבן אם היה גוזל מיעקב רכושו ולא היה הורגו ורע אם היה הורגו ושניהם רעים אצל יעקב ותירגם יונתן ואגלי מינך זכאך בדיל לשיצאה חייבך [משמע כדי שלא יגינו על הדור]:

מלבי"ם ואמרת לאדמת ישראל. זה פירוש המשל שהתחיל בו, הנני אליך להעניש אותך בעונש השגחיי,

והוצאתי חרבי מתערה, הוא פי' מ"ש הנני מצית בך אש, שהחרב תאכל אנשים כאש תבער יער,

והכרתי ממך צדיק ורשע, הוא הפי' מ"ש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, שתאכל הלחים תחלה,

ופי' שיכרתו הצדיקים תחלה, כדי שלא יראו בצרת הדור וכדי שלא יגינו על הדור בצדקתם ויעכבו בפני אש הפורעניות,

כי כ"ז שתהיה הרעה פרטית יעניש את החוטאים לבד, והצדיקים ינצלו ואז אין שם כליון חרוץ,

אבל אחר שגזר ה' כלה ונחרצה יכרית הצדיקים תחלה ואז אין חוצץ בפני האש, וז"ש.

 

(ט) יַ֛עַן אֲשֶׁר־הִכְרַ֥תִּי מִמֵּ֖ךְ צַדִּ֣יק וְרָשָׁ֑ע לָ֠כֵן תֵּצֵ֨א חַרְבִּ֧י מִתַּעְרָ֛הּ אֶל־כָּל־בָּשָׂ֖ר מִנֶּ֥גֶב צָפֽוֹן:

רד"ק יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע – בעבור שעשיתי נקמה גדולה בך ושמחו עליכם אויביכם

ועזרו לי לרעה יותר מדאי, לכן ילקו כולם כמו שלקיתם אתם זהו שנאמר לכן תצא חרבי מתערה:

אל כל בשר – אל כמו על וכמוהו רבים ובאמרו כל בשר רוצה לומר האומות שהתנבאו עליהם הנביאים:

מנגב צפון – כמו שפירשנו למעלה אמר כמו שתכרו' חרבי אתכם מנגב לצפון שתגלו אתם שמה ונכרתם בחרב מלך צפון כן ילקו שאר האומות על ידו והוא ילקה אחר כך על ידי מדי ופרס:

מלבי"ם יען אשר הכרתי ממך צדיק. תחלה ואח"כ רשע,

ונשארו רק העצים היבשים לכן לא תכבה להבת שלהבת,

לכן תצא חרבי מתערה – מנגב תצא לצפון, שמן א"י תצא בחזרה אל האומות השוכנים צפונה,

שאחר שכבש את ירושלים חזר לכבוש כל האומות שכניה מסביב, ושטף גם את ישראל שנמלטו שמה:

 

(י) וְיָֽדְעוּ֙ כָּל־בָּשָׂ֔ר כִּ֚י אֲנִ֣י ה֔' הוֹצֵ֥אתִי חַרְבִּ֖י מִתַּעְרָ֑הּ לֹ֥א תָשׁ֖וּב עֽוֹד: ס

רד"ק וידעו, לא תשוב עוד – לא תשוב אל תערה עד אשר תכרות האומות הנזכרות בדברי הנביאים:

מלבי"ם וידעו כל בשר. ויכירו, כי אני ה' הוצאתי חרבי בהשגחה,

ושלא תשוב החרב עוד, כי אין מי מעכב בפניה, וזה פי' מ"ש כי אני ה' בערתיה לא תכבה:

 

(יא) וְאַתָּ֥ה בֶן־אָדָ֖ם הֵֽאָנַ֑ח בְּשִׁבְר֤וֹן מָתְנַ֙יִם֙ וּבִמְרִיר֔וּת תֵּֽאָנַ֖ח לְעֵינֵיהֶֽם:

מלבי"ם ואתה בן אדם. אחר שנבא על א"י, צוהו על הנבואה על חורבן בהמ"ק שאמר עליו והטף אל מקדשים, וצוהו שיאנח אנחה גדולה, עד שישברו מתניו מרוב האנחה,

ושיהיה במרירות גדול, ושיהיה לעיניהם, באופן שישימו לב לשאול על סבת האנחה:

 

(יב) וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ עַל־מָ֖ה אַתָּ֣ה נֶאֱנָ֑ח וְאָמַרְתָּ֡ אֶל־שְׁמוּעָ֣ה כִֽי־בָאָ֡ה וְנָמֵ֣ס כָּל־לֵב֩ וְרָפ֨וּ כָל־ יָדַ֜יִם וְכִהֲתָ֣ה כָל־ר֗וּחַ וְכָל־בִּרְכַּ֙יִם֙ תֵּלַ֣כְנָה מַּ֔יִם הִנֵּ֤ה בָאָה֙ וְנִֽהְיָ֔תָה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ': פ

מלבי"ם ואמרת אל שמועה כי באה. כי שמועת חורבן בהמ"ק בא פתאום (כמ"ש לקמן ס' ל"ג כ"א),

והם בטחו תמיד שהמקדש לא יחרב ועי"ז היו מקוים שהגולים ישובו לא"י,

וכשבא השמועה שחרב המקדש נמס כל לב ורפו כל ידים,

כי מאז התיאשו לעשות דבר שישובו לארצם אחר שבית ה' חרב,

וגם כהתה כל רוח שהם הכחות הנפשיות שהיו באומה רוח חכמה ונבואה,

שבעת שקע האור הגדול שממנו הופיע שפע הקדושה והנבואה כהו האורות הקטנות המתנוצצות ממנו,

וכל ברכים תלכנה מים מרוב החרדה על העתיד, הנה באה ונהיתה,

בעת שבאה שמועה לבבל כבר נהיה הדבר וכבר חרב המקדש,

כמו שיבואר לקמן שם ואי אפשר עוד לעשות השתדלות להציל ולהשיב את הגזרה:

מלבי"ם ביאור המילות ונמס כל לב ורפו כל ידים. עי' (ישעיה י"ג ו': וכהתה כל רוח. כמו רוח כהה (ישעיה ס"א ג'):

 

(יג) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

מלבי"ם ויהי דבר ה'. עתה יתחיל הנבואה השלישית שציין במ"ש שים פניך על ירושלים,

שצייר אופן ביאת חרב נבוכדנצר, ואופן איך ישים פניו דרך תימנה לירושלים

לא דרך שמאל אל רבת בני עמון, כמ"ש שים לך שנים דרכים,

ויקדים לזה דבור מיוחד לצייר ענין המצור של ירושלים:

 

(יד) בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵא֙ וְאָ֣מַרְתָּ֔ כֹּ֖ה אָמַ֣ר אֲדֹנָ֑י אֱמֹ֕ר חֶ֥רֶב חֶ֛רֶב הוּחַ֖דָּה וְגַם־מְרוּטָֽה:

(טו) לְמַ֨עַן טְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ הוּחַ֔דָּה לְמַעַן־הֱיֵה־לָ֥הּ בָּ֖רָק מֹרָ֑טָּה א֣וֹ נָשִׂ֔ישׂ שֵׁ֥בֶט בְּנִ֖י מֹאֶ֥סֶת כָּל־עֵֽץ:

(טז) וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְמָרְטָ֖ה לִתְפֹּ֣שׂ בַּכָּ֑ף הִֽיא הוּחַ֤דָּה חֶ֙רֶב֙ וְהִ֣יא מֹרָ֔טָּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ בְּיַד־הוֹרֵֽג:

רש"י חרב חרב – שתי חרבות חרב מלך בבל ראשונה ואח"כ חרב בני עמון ביד ישמעאל בן נתניה

שיהרוג את גדליה ואת הנאספים אליו משארית החרב כמו שמפורש (בירמיה מא):

מרוטה – פורביא"ה בלע"ז מנחם חברו לשון שליפה וכן ויתן אותה למורטה וכן כולם:

מלבי"ם (יד – טז) חרב חרב. צייר במליצתו את החרב שבא על ירושלים, שחציה חדה ושנונה לטבוח טבח,

וחציה השני מורטה, היינוו שנמרט וניטל חדודה,

 וז"ש חרב חרב, שר"ל החרב הוא משני חלקים, חציה הוחדה וחציה מורטה והוסר החידוד שלה,

ומפרש למען טבוח טבח הוחדה, הצד שהוחדה היא כדי שתהיה שנונה לטבוח,

והצד שמורטה הוא למען היות לה ברק,

כי החרב ההורגת אין לה ברק, כי הדם ילכלך אותה ואינה מצוחצחת,

ולכן מורטה שהיא הליטוש שלוטשים למען שישאר הברק שלה, שהרואה חרב מברקת יחרד מפניה יותר

או נשיש – אבל אם תרצה לשוש ולשמוח ע"ז, באשר החרב מורט והוסר החידוד שבו ולא יוכל להרוג ולטבוח, משיב ע"ז שאין לשוש ע"ז,

כי שבט בני מאסת כל עץ ויתן אותה למרטה לתפש בכף – שמה שהחרב מורטה והוסר החידוד מצד האחד, אינו כדי שלא לטבוח בה, רק מסבה אחרת,

שהחרב הזאת שהיא הוכנה להיות שבט לבני לרדות אותו בה וליסרו, היא מאסת כל עץ,

ואי אפשר לעשות לה קתא ובית יד מעץ כדי לאחזה בה, כי אינה מקבלת קתא של עץ,

ואם תהיה כולה מחודדת לא יוכל לאחוז אותה ביד,

ולכן נתן אותה למרטה ולהסיר החידוד בצד האחד, כדי שיוכל לתפשה בכף ולאחזה בצד הזה שנמרטה והוסר החידוד,

וא"כ אין לשמוח על מה שנמרטה בצד האחד, אחר שצדה האחר – היא חדה, ומוכנת לטבוח!

א"כ היא הוחדה חרב – ר"ל הצד ששם הוחדה הצד הזה היא חרב מוכנת לטבוח,

והיא מורטה ר"ל והצד ששם היא מורטה והוסר החדידות, הוא כדי לתת אותה ביד הורג,

כדי שבצד הזה יוכל ההורג לאחזה ביד, אחר שא"א לאחזה ע"י קתא של עץ כי היא מואסת כל עץ,

 

והדבור הזה הוא משל נמרץ על מה שנעשה בירושלים בעת המצור,

שידוע שנ"נ צר על ירושלים ימים רבים,

ואם לא היה ביניהם ריב ומדון ומלחמת איש באחיו לא היה יכול לכבשה,

רק שהם עצמם לחמו איש באחיו והיה ביניהם מלחמה בין המלך והעם ובין הכתות זל"ז,

כמ"ש (ירמיה כ"א) הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת,

וכמ"ש לא האמינו כל מלכי ארץ וכו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים, באר כי מה שהרגו זא"ז עי"ז כבש אותם נ"נ,

 

וידוע שכן היה גם בחורבן בית שני שהיה ע"י הרומיים, שראה טיטוס שא"א לו לכבש את ירושלים

ובעת שהחל ללחום אתם בעד החומה נתאחדו כל הכתות

ויצאו כאיש אחד נגד האויב וישחיתו בעם הרומיים,

לכן נסתלק מן החומה כפעם בפעם וסר מעליהם,

ואז התחילו הכתות והפריצים בפנים ללחום זא"ז ולהרוג זב"ז, ועי"ז כבש אותם,

עד שעיקר החרב שאכלה בהם היה חרב של עצמם, שהם עצמם השחיתו זה את זה,

 

וכן עשה נבוכדנצר, שאחר שראה שא"א שינצח אותם כל עוד ילחמו אתו כאיש אחד,

נסתלק מעל המצור באמצע, ועי"כ נתחלקו העם והשחיתו זא"ז ונעשה ביניהם הרג רב,

ועפ"ז צייר שחרב נבוכדנצר הוחדה בצד אחד לטבוח טבח,

ובצד אחד היא מרוטה והוסר החידוד ועמד רק להפחידם ולא לטבוח טבח,

כי עשה את עצמו כמתרשל מן המלחמה וכדורש להשלים אתם,

ואמר להם הנביא לבל ישישו וישמחו ע"ז, כי כל זה הוא עושה בערמה באשר החרב של נבוכדנצר המוכן ליסר את ישראל היא מואסת כל עץ,

ר"ל שנ"נ אינו יכול לאחוז בהחרב כי אין לה קתא ובית יד שבו אוחזים החרב,

והמליצה שהכרים ודיק וכלי המצור שבו כובשים את העיר והוא הבית יד שעל ידם יאחז הכובש את החרב לטבוח טבח, אינם מספיקים לכבוש בם את ירושלים

(ולכן קראה שבט בני, שהחרב הזאת היא בעיניהם רק כשבט לא כחרב כי חזקים הם [עמ"י] לערכו,

ולכן כמו שהשבט, הבית יד שאוחזים אותה היא ממין השבט,

כן צריך לעשות אל החרב הזה בית יד ממין החרב של ברזל)

ולכן נתן את החרב למרטה ולהסיר החדידות בצד אחד כדי שיוכל לתפשה בכף,

היינו שלכן עושה את עצמו כמתרשל מהמצור וכמבקש שלום,

שעל ידי כן ילחמו בני העיר זה בזה והמלך ושריו ישחיתו בעם,

ועל ידי כן יוכל לכבוש את העיר ויהיה לחרבו הטובחת בית יד שיוכל לאחזה,

כי על ידי כן כבש את ירושלים והיה יכול לאחוז חרבו ולטבוח טבח,

ואם כן הגם שיאריכו ימי המצור ונבוכדנצר יתרשל ויתראה כדורש שלום,

בכ"ז ידעו כי היא הוחדה חרב, שזה מגמתו לטבוח בחרבו החודדת,

ומה שהיא מורטה ונראה שמתרשל ומבקש שלום הוא רק כדי לתת אותה ביד הורג,

שעי"כ כבש את העיר והיה ההורג יכול לאוחזה ביד, נמצא שצד המ[מ]ורט [שהוסר חידודו אינו מסמל הפסקת הלחימה ושלום, אדרבה, אינו אלא כדי שהוה י]היה הבית יד של החרב,

שע"י שהאריך ימי המצור ונדמה להם שחרבו מורטה ואינה מסוכנת, עי"כ לחמו זה בזה,

ועי"כ נכבשה העיר ואחז החרב בידו, ועז"א חרב חרב כי היו שם שני מיני חרבות:

מלבי"ם ביאור המילות מרוטה. פעל מרט לא נמצא על החידוד בשום מקום, שע"ז בא פעל לטש שנן חדד, ועקר הנחתו על תלישת השער, ונמצא נחושת ממורט (מ"א ז' מ"ה) והוא על נחושת מצוחצח מאד שנמרטו ממנו כל הסיגים,

ובא פה על חרב שצחצחו אותה וגם מסירים חדודה ומורטים אותה,

וגם אם לא תאבה לפרש מרט מענין תלישה רק כמו נחושת מרט מענין צחצוח,

עכ"פ אין חידוד בכלל צחצוח ור"ל חיציו הוחדה וחציו רק מורטה להיות לה ברק וצחצוח ולא הוחדה שם ונשארה בלא חידוד,

ובפירוש אומר ויתן אותה למרטה לתפוש בכף, והיא מורטה לתת אותה ביד,

הרי המירוט מסיר החדידות בענין שיוכל לאחזה ביד,

וע"י שאינה חדודה נשאר הברק שלה ולא יכהה ע"י דם ההרוגים

ובזה תמצא פתרון לחידת הנביא אשר לא מצאו המפרשים פתרונה:

מלבי"ם ביאור המילות היא הוחדה חרב. ר"ל להיות חרב, כי בצד שמורטה אינה חרב רק בית יד של חרב:

 

(יז) זְעַ֤ק וְהֵילֵל֙ בֶּן־אָדָ֔ם כִּי־הִיא֙ הָיְתָ֣ה בְעַמִּ֔י הִ֖יא בְּכָל־נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מְגוּרֵ֤י אֶל־חֶ֙רֶב֙ הָי֣וּ אֶת־עַמִּ֔י לָכֵ֖ן סְפֹ֥ק אֶל־יָרֵֽךְ:

מלבי"ם זעק והילל בן אדם. צוה לו שיזעק על צד החרב המחודד לטבוח טבח,

ושיליל על צד הנמרט שבו אחז את החרב והיא היתה הסבה לכבוש אותם,

דהיינו חרב של ישראל עצמם שהרגו זב"ז שהיא הסבה לכל הרעה,

ועז"א כי היא היתה בעמי, שעקר החרב היתה בעמי,

שהיה ביניהם מגן וחרב ומלחמה והכתות הרגו זה את זה,

וכן היא (היתה) בכל נשיאי ישראל – שהיא החרב שהיתה בין המלך ושריו ובין (השם) [העם],

כי מגורי אל חרב היו את עמי – הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב,

שהם הרבו להרוג בעם והי' ביניהם פחד של חרב הפנימי שהשחיתה בהם יותר ממה שהשחית האויב החיצוני ע"י המצור,

לכן ספוק אל ירך – ר"ל שעקר החרב שתספוק ותכה כף עליה, היא החרב הנתונה על הירך,

ששם תולה החרב (כמ"ש חגור חרבך על ירך גבור), דהיינו חרב של ישראל עצמם שתולה על יריכם

היא היא שהשחיתה בם, ועליה תספק כפים לקונן וליליל, לא על חרב האויב:

מלבי"ם ביאור המילות מגורי. מענין מגור ופחד: ספק. כבר בארתי (ירמיה ל"א) שהסיפוק המורה על הכאת כף משתתף עם ספק מענין סָפֵק. שבא בדבר שהיה מסופק בו תחילה ונתחדשה לו ידיעה:

(יח) כִּ֣י בֹ֔חַן וּמָ֕ה אִם־גַּם־שֵׁ֥בֶט מֹאֶ֖סֶת לֹ֣א יִֽהְיֶ֑ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ': פ

מלבי"ם כי בחן. ר"ל למה אני מצוה שתספוק על ירך?

כי זה יהיה הבחינה כשתבחון ותנסה לספוק על ירך תמצא שם את החרב המשחתת,

ותבחון שעל ירכם [שלהם] נמצא המשחית לא חרב של נבוכדנצר שהיא מבחוץ,

ומה אם גם שבט מאסת לא יהיה – ר"ל וא"כ מה ירויחו גם אם לא יהיה שבט של נבוכדנצר,

שהיא שבט המואסת כל עץ,

הלא לא השבט אכלה אותם רק החרב שתלו על ירכם, שהם משחיתים את עצמם,

אם בפועל ע"י ש"ד, אם ע"י עונותיהם שמחריבים את העיר:

מלבי"ם ביאור המילות בחן. מענין בחינה ונסיון:

 

(יט) וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֕א וְהַ֖ךְ כַּ֣ף אֶל־כָּ֑ף וְתִכָּפֵ֞ל חֶ֤רֶב שְׁלִישִׁ֙תָה֙ חֶ֣רֶב חֲלָלִ֔ים הִ֗יא חֶ֚רֶב חָלָ֣ל הַגָּד֔וֹל הַחֹדֶ֖רֶת לָהֶֽם:

מלבי"ם ואתה בן אדם הנבא והך כף אל כף. לסימן הצער,

ותכפל חרב שלישתה, ר"ל שחרב של נבוכדנצר היא אינה מוכנת לאכול רק את שליש העם,

אבל שני חלקים מהעם שהם כפל של השליש יושחתו ע"י החרב הפנימי שישחיתו א"ע בתוך העיר,

וזה מבואר במ"ש למעלה (סי' ה') שצוה לו ה' לגלח שער ראשו וזקנו ולחלקו על ג' חלקים,

ובאר לו הנמשל ששליש העם ימותו בעיר בדבר ורעב בימי המצור, ושלישית יפלו בחרב ע"י נבוכדנצר, ושלישית יזרו לכל רוח וחרב יריק אחריהם,

נמצא שע"י נבוכדנצר לא נפלו רק שליש, ושני שלישים נפלו ע"י עצמם, אם ברעב ודבר וחרב בתוך העיר בימי המצור,

אם אח"כ שנהרג גדליהו בן אחיקם והם הלכו למצרים נגד אזהרת ה' ושם ספו תמו מן בלהות,

ועז"א שחרב שלישתה היינו חרב נבוכדנצר שתהרוג שליש, תכפל, ששני שלישים מוכנים עוד לפול,

ומפרש ע"י מי יפלו השני חלקים, אמר חרב חללים היא, ע"י החרב של החללים עצמם,

שחרב של ישראל המוכנים להיות חללים, חרב של החללים היא תשחית כפל השליש,

וכן חרב של חלל הגדול – היינו חרב של המלך שעתיד להיות חלל מה שהשחית החלל הזה את העם בחרבו, החודרת לכם – שהחרב הזה היא נמצאת בחדריכם בפנים,

החרב הנמצא בחדריכם היא תשחית שני שלישים:

מלבי"ם ביאור המילות החדרת. שנמצאת בחדריכם:

 

(כ) לְמַ֣עַן ׀ לָמ֣וּג לֵ֗ב וְהַרְבֵּה֙ הַמִּכְשֹׁלִ֔ים עַ֚ל כָּל־שַׁ֣עֲרֵיהֶ֔ם נָתַ֖תִּי אִבְחַת־חָ֑רֶב אָ֛ח עֲשׂוּיָ֥ה לְבָרָ֖ק מְעֻטָּ֥ה לְטָֽבַח:

מלבי"ם למען למוג לב. וכו', ר"ל מה שנתתי אבחת חרב של נבוכדנצר, ופחדו עליהם,

היה רק כדי למוג את לבבם,

וכדי שירבו המכשולים גם על כל שעריהם – כי חרבו נתפשטה בכל שערי המדינה והערים שסביב ירושלים,

רק לתכלית זה נתתי אבחת חרב – של נבוכדנצר, אבל לא שיעשה עקר הטבח על ידי חרבו של נבוכדנצר,

כי אח עשויה לברק מעוטה לטבח – אח הוא לשון שמחה כי החרב שעשויה לברק ולהפחיד,

דהיינו חרב של נבוכדנצר, היא מעוטה לטבח, היא לא תטבח רק המעט, שהוא השליש,

ויש לשמוח על עשייתה לברק כי טביחתה יהיה מעט

נגד שני שלישים שתאכל חרב חללים שהיא חרב ישראל עצמם:

מלבי"ם ביאור המילות אבחת. י"מ כמו אבעת, [לשון בעתהרש"י] וי"מ כמו טבחת א' תמורת ט' בחילוף א"ט ב"ח:

אח. מענין שמחה, כמו האח האח ראתה עיננו:

רד"קמעוטה לחרב – …ואדוני אבי ז"ל כתב כי פי' מלשון והוא עוטה מעיל אך מעטה מבנין פועל הדגוש כמו מגולה מן גלה מכוסה מן כסה וענינו כענין לוטה בשמלה כלומר מעוטה עד עתה שגלתה לטבח ויונתן תירגם מי חרבא אשתליפת למקטל אשתנינת לשיצאה:

 

(כא) הִתְאַחֲדִ֥י הֵימִ֖נִי הָשִׂ֣ימִי הַשְׂמִ֑ילִי אָ֖נָה פָּנַ֥יִךְ מֻעָדֽוֹת:

מלבי"ם התאחדי. עתה יתחיל לצייר ביאת החרב על ירושלים

שכאשר יצא מלך בבל עמד על אם הדרך והיה מסופק אם ילך לימין על ירושלים,

או ילך לשמאל אל רבת בני עמון, כמ"ש בפסוק כ"ו,

וידבר אל החרב שתבחר את דרכה אנה תלך,

או התאחדי הימיני – שתאחד כל מחנותיך ללכת לצד ימין אל ירושלים

או השימי השמילי – או תשימי דרכך לשמאל לרבת בני עמון,

אנה פניך מועדות – ר"ל הלא את עומדת בספק ואינך יודעת אן תשימי פניך ללכת:

מלבי"ם ביאור המילות מועדות. ענין זימון: מארץ אחד. מארץ מלך אחד:

 

(כב) וְגַם־אֲנִ֗י אַכֶּ֤ה כַפִּי֙ אֶל־כַּפִּ֔י וַהֲנִחֹתִ֖י חֲמָתִ֑י אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּֽרְתִּי: פ

רד"ק וגם אני אכה כפי אל כפי – אמר לפי שאמר הנביא והך כף אל כף אמר לו האל יתברך גם אני כמוך אכה כפי אל כפי, אמר דרך משל אכה כפי אל כפי על ירושלים ועל ישראל

 כי עליהם מועדות פני החרב הזאת והם בהבריקי אותה על פניהם לפיכך ילקו בה:

והניחותי חמתי – ובזה תנוח חמתי אחר שאנקם מהם על דרך וחמת המלך שככה:

אני ה' דברתי – ובידי לקיים מה שדברתי ויונתן תירגם ואף אנא אייתי פורענות וכו':

מלבי"ם וגם אני אכה אל כפי. ה' יאמר שהוא יגזור אז שתלך ירושלים ואז יכה כף על כף על גזר הדין,

והנחתי חמתי – לכלות החימה שי"ל על ישראל,

כי אני ה' דברתי וגזרתי שיבחר דרכו ללכת ירושלים,

(כמ"ש ירמיה (י' כ"ג) ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו וכו' עמש"ש):

 

 

(כג) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (כד) וְאַתָּ֨ה בֶן־אָדָ֜ם שִׂים־לְךָ׀ שְׁנַ֣יִם דְּרָכִ֗ים לָבוֹא֙ חֶ֣רֶב מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל מֵאֶ֥רֶץ אֶחָ֖ד יֵצְא֣וּ שְׁנֵיהֶ֑ם וְיָ֣ד בָּרֵ֔א בְּרֹ֥אשׁ דֶּֽרֶךְ־עִ֖יר בָּרֵֽא:

מלבי"ם ויהי דבר ה' אלי. אחר שראה איך החרב מסופקת לאן תלך, בא אליו הדבור לציין לו

איך הפיל נבוכדנצר גורל אנה ילך וע"פ גזרת ה' נפל הגורל על ירושלים,

שים לך שנים דרכים – צוה לו שיצייר שנים דרכים מחולקים המוכנים שיבא בם חרב של מלך בבל,

ושיצייר ששני הדרכים יוצאים מארץ אחד שהוא ארץ כשדים,

ויד ברא – שבסוף כל דרך יצייר מקום פנוי,

בראש דרך עיר ברא – שבראש כל דרך משני הדרכים יפנה עיר אחת ויכרות אותה להיות מקום פנוי אל מחנה נ"נ,

לסימן שבכ"מ שיבא באחת משני הדרכים יכרית ויברא את העיר ויעשה שם יד ומקום למחנהו:

מלבי"ם ביאור המילות ויד. מקום כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה: ברא. מופנה [ממקומו] ע"י כריתה, כמו וברא אתהן בחרבותיו: עיר ברא. עיר שנכרתה והופנה מקומה, וברא ציווי, שתפנה יד ותפנה עיר:

 

(כה) דֶּ֣רֶךְ תָּשִׂ֔ים לָב֣וֹא חֶ֔רֶב אֵ֖ת רַבַּ֣ת בְּנֵֽי־עַמּ֑וֹן וְאֶת־יְהוּדָ֥ה בִירוּשָׁלִַ֖ם בְּצוּרָֽה:

מלבי"ם דרך תשים. מפרש שדרך אחד תשים שתבא החרב אל רבת בני עמון,

ודרך אחד תשים שיבא את יהודה בירושלם,

בצורה – ר"ל דרך תשים בצורה, שבצורה שתצייר, תצייר בצורה אחת הדרך לרבת בני עמון,

ותצייר בסוף הדרך את עיר רבת בני עמון, ובסוף דרך השני תצייר צורת עיר ירושלים,

ותציירם כעיר ברא, היינו כעיר שפנו אותה והכריתוה:

מלבי"ם ביאור המילות בצורה. הב' הוא ב' השימוש, ר"ל כן תצייר בצורה הזאת:

 

(כו) כִּֽי־עָמַ֨ד מֶלֶךְ־בָּבֶ֜ל אֶל־אֵ֣ם הַדֶּ֗רֶךְ בְּרֹ֛אשׁ שְׁנֵ֥י הַדְּרָכִ֖ים לִקְסָם־קָ֑סֶם קִלְקַ֤ל בַּֽחִצִּים֙ שָׁאַ֣ל בַּתְּרָפִ֔ים רָאָ֖ה בַּכָּבֵֽד:

מלבי"ם כי עמד. ר"ל וצורות אלה ירמזון על מה שעמד מלך בבל על אם הדרך שמשם יתחלקו שני הדרכים,

שם עמד לקסם קסם לאן ילך, והיה הקסם בג' דברים,

 א) ע"י שקלקל בחצים לראות לאיזה צד יפלו,

ב) שאל בתרפים, ג) ראה בכבד של בהמות הנשחטים והיה זה מין קסם אצלם:

מלבי"ם ביאור המילות קלקל. השליך החצים בקלות [כדעת אבי הרד"ק]. כמו וכל הגבעות התקלקלו,

וי"מ מענין נחושת קלל לוטש החצים שיהיו קלל ומביט בהם והוא מן קסם כמו תרפים:

והרד"ק פירש קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד – וכל זה ממעשי הקסם ופירוש קלקל כמו והוא לא פנים קלקל והוא שמחדדין ומלטשין פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואין בו בעלי הקסם כמו שרואים בבוהן היד בצפורן לבהירות הציפורן וכן רואים בסוף וכן במראה

וכן רואים בכבד שיש לו בהירות ותרפים הם צלמים וראו בהם העתידות

ובשלשת מיני קסם אלה ראה נבוכדנצר אם ילך לירושלים שהיתה לצד ימינו או לרבת בני עמון שהיתה לצד שמאלו ונפל לו הקסם לירושלים

 

(כז) בִּֽימִינ֞וֹ הָיָ֣ה׀ הַקֶּ֣סֶם יְרוּשָׁלִַ֗ם לָשׂ֤וּם כָּרִים֙ לִפְתֹּ֤חַ פֶּה֙ בְּרֶ֔צַח לְהָרִ֥ים ק֖וֹל בִּתְרוּעָ֑ה לָשׂ֤וּם כָּרִים֙ עַל־שְׁעָרִ֔ים לִשְׁפֹּ֥ךְ סֹלְלָ֖ה לִבְנ֥וֹת דָּיֵֽק:

מלבי"ם בימינו היה הקסם. ובכל פעם בא הקסם בצד ימינו שילך על ירושלים, שהוא לימין,

ובא הקסם על שבעה דברים,

א) ירושלים, שילך לירושלים לא לרבת בני עמון,

ב) לשום כרים שבם לוחמים להפיל החומה, [כרים. אילי ברזל לנגח החומה (מלבי"ם לעיל), כפירוש אבי הרד"ק שפירש כרים – כבשים, כמו עם חלב כרים ואלים, והוא שעושין אילי ברזל לנגח החומה].

ג) לפתוח פה ברצח שלא לפתוח בדברי שלום ונחת רק שיפתח ברציחה,

ד) להרים קול בתרועה שהיה אצלם סימן נצחון,

ה) לשום כרים על שערים שאחר כך ישים הכרים בצד ששם השערים לשבור את השער,

ו) לשפך סללה שמשם יורו חצים אל העיר,

ז) לבנות דיק שבונים חומה סביב חומת העיר לבל יוכלו העם לצאת מן המצור:

מלבי"ם ביאור המילות כרים, סוללה, דיק. עי' פי' למעלה (ד') והסדר הוא דיק, ואח"כ בונים סוללה, ואח"כ משימים כרים, כמ"ש למעלה שם ולקמן כ"ו ח',

רק הקסם בא להפך שיתחיל בכרים, וגם ישימם על השערים כאילו א"צ לסוללה, להגיח משם עם הכרים, וא"צ להקדים הדיק לסגור בעד בני העיר, כי חלשים המה, וכן אמר (י"ז י"ז) בשפוך סוללה ובנות דיק, כי נבוכדנצר שפך סוללה תחלה כפי שעלה בידו הקסם:

מלבי"ם ביאור המילות [בפירושו לעיל] דיק. חומה דקה סביב חומת העיר בל יוכלו לצאת מן החומה: [א.ה. כך מדויק בת"י – כרקום]. סוללה. שופכים עפר ועושה מקום גבוה משם יורו אל העיר:

רש"י ושים עליה כרים – ת"י איפרורין והם כפרים שעושים חיילותיו ויושבים באהלים לרוחות העיר שלא יהא אדם יוצא ובא. רד"ק לשום כרים – נגידים שרי חיילות וכן ושים עליה כרים.

 

(כח) וְהָיָ֨ה לָהֶ֤ם כקסום ־כִּקְסָם־שָׁוְא֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם שְׁבֻעֵ֥י שְׁבֻע֖וֹת לָהֶ֑ם וְהֽוּא־מַזְכִּ֥יר עָוֹ֖ן לְהִתָּפֵֽשׂ: פ

מלבי"ם והיה להם הקסם שוא בעיניהם. ולאנשי ירושלים היה כ"ז בעיניהם כקסם שוא שאין בו ממש,

שבועי שבועות להם – ר"ל הגם שבא הקסם על ז' דברים שהזכיר פסוק הקודם ועל כל דבר השליך הגורל שבע פעמים (כי מספר השביעית היה נוהג אצלם במעשים כמו אלה כנודע)

והגם שבא הקסם מכוון שבע פעמים שבעה – בכ"ז היה בעיניהם כקסם שוא,

והוא מזכיר עון להתפש – ר"ל ובאמת מה שבא הקסם במספר שבעה בזה הזכיר עונם שביטלו שבת ושמטה וחללו את מספר השביעית, שמצד זה נתחייבו גלות שבעים שנה,

כמ"ש בתוכחה אז תרצה הארץ את שבתותיה וז"ש שהקסם הזכיר עון השביעית שבו יתפשו.

גם יל"פ עפמ"ש בסי' שאחר זה, והנה הכיתי כפי על בצעך ועל דמך, מבואר שהכאת הכף שהוא גמר הגזירה היה בעבור עון הבצע והגזל ובעבור ש"ד,

וא"כ מ"ש למעלה וגם אני אכה כפי על כפי והניחותי חמתי שהוא גמר הגזרה שיפול הקסם על ירושלים היה בעבור גזל וש"ד,

וכשתמנה תראה שמן העונות שחשב בסימן שאחר זה בתועבות ירושלים יש שבעה שהם מסוג גזל וש"ד,

א) נשיאי ישראל וכו' למען שפך דם (פסוק ו'), ב) עושק גר (פסוק ז'), ג) אונאת יתום ואלמנה (שם),

ד) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם (פ"ט), ה) שוחד לקחו בך למען שפך דם (פסוק י"ב),

ו) נשך ותרבית (שם), ז) ותבצעי רעיך בעושק (שם),

ובכל קללות התו"כ חשב שבע שבע, שבע על חטאתכם, ובארתי בפי' שם איך באו הסדרים ז' פעמים ז', כנגד ז' עונות ועז"א שבועי שבועות להם והוא מזכיר עון להתפש:

מלבי"ם ביאור המילות שבעי שבעות. שבע פעמים שבע, ובא המספר במשקל נקבה (לקמן מ"ה כ"א) שבועות ימים:

רד"קשבועי שבועות – כאילו היו הכשדים שבועות להם כלומר כאילו נשבעו להם שבועות רבות [שלא יבואו להלחם כנגד ישראל]:

והוא מזכיר עון להתפש – וזה הדבר היה מזכיר להם עון שיתפשו בו כי הנה צדקיהו מלכה לא שמר שבועתו למלך בבל כמו שאמר וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים ואיך יחשבו שישמרו להם הכשדים שבועתם?

ואפילו אם נשבעו להם בי הם אינם שומרים שבועתם כמו שאומר על כן אבלה הארץ וכן אמר רצוח ונאוף השבע לשקר…

רש"י והוא מזכיר עון להתפש – נבוכדנצר בקסמו את קסמיו היה מזכיר עוונות שביד ישראל שהיו מודיעים לו עמון ומואב שכניהם שהיו שומעין את תוכחות הנביאים: להתפש – שיהיו ישראל נתפשים בידו:

 

(כט) לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' יַ֗עַן הַזְכַּרְכֶם֙ עֲוֹ֣נְכֶ֔ם בְּהִגָּל֣וֹת פִּשְׁעֵיכֶ֗ם לְהֵֽרָאוֹת֙ חַטֹּ֣אותֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל עֲלִילֽוֹתֵיכֶ֑ם יַ֚עַן הִזָּ֣כֶרְכֶ֔ם בַּכַּ֖ף תִּתָּפֵֽשׂוּ: פ

מלבי"ם לכן כה אמר ה', יען הזכרכם עונכם. ר"ל שאתם אינכם כמודה ועוזב,

 בין מן העונות שהם בסבת הכפירה וההכחשה, שרובם הם נסתרים בלב ואתם מזכירים אותם,

וכן פשעיכם שהם המרדים הם נגלות שאתם מורדים בפרהסיא,

וכן החטאים שהם בסבת התאוה הם נראות לכל בכל עלילותיכם, שהם הפעולות היוצאות ע"י תכונות הנפש המוסריות,

שהמדות והתכונות שלכם שהם שורש לעלילות אלה כולם רעים וחטאים,

ולכן יען הזכרכם, כמו שאתם מזכירים עונכם כן אתם נזכרים לרוע במעשה הקסם שבא על מספר השבעה כנ"ל, ולכן בכף תתפשו ובא הקסם בכף נבוכדנצר על ירושלים:

מלבי"ם ביאור המילות עונכם, פשעיכם, חטאתיכם. העון בסבת עוות השכל והכפירה, והפשע הוא המרד, והחטא בסבת התאוה, (אילת השחר כלל שס"ג) עיין שם:

הִזכָרְכָם. מקור מבנין נפעל: עון קץ. עון האחרון המחייב הקץ והכליון, וכן לקמן (ל"ח ה'):

 

(ל) וְאַתָּה֙ חָלָ֣ל רָשָׁ֔ע נְשִׂ֖יא יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־בָּ֣א יוֹמ֔וֹ בְּעֵ֖ת עֲוֹ֥ן קֵֽץ: ס

מלבי"ם ואתה חלל רשע. עתה ינבא על צדקיהו וקראו חלל ע"ש סופו (כמ"ש חרב חלל הגדול),

אשר בא יומו בעת עון קץ, שהעון האחרון שבו נתמלא הסאה הוא קץ למלכותו, ועל ידו בא יומו לקבל ענשו:

(לא) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הָסִיר֙ הַמִּצְנֶ֔פֶת וְהָרִ֖ים הָֽעֲטָרָ֑ה זֹ֣את לֹא־זֹ֔את הַשָּׁפָ֣לָה הַגְבֵּ֔הַּ וְהַגָּבֹ֖הַּ הַשְׁפִּֽיל:

תרגום יונתן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אַעְדֵי מִצְנָפְתָּא מִשְׁרָיָה כַּהֲנָא רַבָּא וַאֲבַטֵיל כִּתְרָא מִצִדְקִיָה מַלְכָּא אֲמַר דֵין וְדֵין בְּאַתְרֵיהּ לָא יִתְקַיֵם מִגְלָא יִגְלוֹן. [השפלה הגבה -] גְדַלְיָה בַּר אֲחִיקָם דְלָא הֲוָה דִילֵיה יִסְבִינָהּ וְצִדְקִיָה דְדִילֵיהּ הִיא תַּעְדֵי מִנֵיהּ: וברד"ק …השפלה הגבה – יהויכין שגלה כבר והיה שפל אגביה אותו כי זרובבל בנו היה מלך בשובו מגלות בבל וגם הוא בגלותו נשא אותו אויל מרודך וישם כסאו גבוה וגו':

והגבוה השפל – צדקיהו שהיה גבוה ונתגאה ומרד במלך בבל אשר השביעו באלהים אשפיל אותו שלא יהיה עוד מלך מזרעו שהרי בני צדקיהו שחט מלך בבל לעיניו והמלכות עמדה מיהויכין:…

מלבי"ם כה אמר ה'. הנה בעת שהיו מלכי ישראל צדיקים היו מרימים כבוד המקדש וכבוד הכ"ג העומד לשרת בבית ה', והיו מוסרים את הכהונה ביד איש צדיק הראוי לכך וכבודו היה גדול כמו המלך,

 אבל בעת שהיו רשעים היו משפילים כבוד הכהונה וכבוד המקדש ועבודת ה' בו,

ובאמת כבוד המלכות היה תלוי בכבוד הכהונה, שאם הרימו כבוד הכהונה וכבוד בית ה',

היה ה' משגיח גם על כבוד המלכות שירים ונשא ויגבה מאד,

ובעת [ש]ביזו כבוד הכהונה – בוזי ה' יקלו והיה ה' משפיל כבוד העטרה שלבש המלך,

והנה המצנפת היה נתון בראש הכ"ג ומורה על כתר הכהונה הגדולה, והעטרה היתה נתונה בראש המלך,

 ובזמן שהיה המצנפת בחשיבות בראש הכ"ג היתה העטרה בחשיבות בראש המלך, (כמ"ש חז"ל בגיטין דף ז'),

אומר אליו, הסיר המצנפת והרים העטרה?

אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש,

ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה?

זאת לא זאת? ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה),

השפלה הגבה? – אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה

ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה'?:

מלבי"ם ביאור המילות הרים. פי' המפ' כמו הסר, ולא נמצא לשון הרמה על הסרת הדבר,

כי וירם את המחתות ודומיהם הוא מלשון הרמה, וכן לשון תרומה שמרים הקדש מן החול,

ולמ"ש הוא כפשוטו הרמת המעלה והכבוד:

 

(לב) עַוָּ֥ה עַוָּ֖ה עַוָּ֣ה אֲשִׂימֶ֑נָּה גַּם־זֹאת֙ לֹ֣א הָיָ֔ה עַד־בֹּ֛א אֲשֶׁר־ל֥וֹ הַמִּשְׁפָּ֖ט וּנְתַתִּֽיו: פ

מלבי"ם עוה עוה עוה אשימנה. לכן אשים את העטרה עוה שלש פעמים שג' פעמים העוה נבוכדנצר את העטרה מיהויקים ויהויכין וצדקיהו,

עד שגם זאת לא היה עד שגם העטרה לא יהיה עוד כי תפסוק המלכות ולא תהיה עוד,

עד בא אשר לו המשפט – עד שבאחרית הימים יבא האיש המיועד שלו המשפט לישא את העטרה והוא המלך המשיח,

ונתתיו – לו אתן את העטרה בחזרה, שהוא ילבשנה במשפט באשר הוא יהיה ראוי לה:

רש"י עוה עוה – לשון עי השדה לשון חורבה אחר חורבה פעמים ושלש אשימנה כבר ניטלה מיכניה ונתנה לצדקיה ומצדקיה תנתן לגדליה הרי שתי' ומנחם חבר עוה עם עותה ושתי המלכה (אסתר א') העוינו והרשענו (תהלים קו):

גם זאת לא היה – גם לגדליה לא תתקיים עד בא ישמעאל בן נתניה:

אשר לו המשפט – אשר עליו שמתי להפרע נקמתי ומשפטי:

רד"ק …ואמר שלש פעמים עוה כי ג' דורות היתה בטילה העטרה אחר הגלות והם אסיר שאלתיאל פדיה ובדור הרביעי שהוא זרובבל הושבה העטרה לישנה:

 

(לג) וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם הִנָּבֵ֤א וְאָֽמַרְתָּ֙ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וְאֶל־חֶרְפָּתָ֑ם וְאָמַרְתָּ֗ חֶ֣רֶב חֶ֤רֶב פְּתוּחָה֙ לְטֶ֣בַח מְרוּטָ֔ה לְהָכִ֖יל לְמַ֥עַן בָּרָֽק:

מלבי"ם ואתה בן אדם הנבא אל בני עמון. ינבא על בני עמון ששמחו על שנסתלק נבוכדנצר מללחום איתם ונפל הקסם על ירושלים, וחרפו את ישראל, כמ"ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון,

ומלבד זה שלח בעליס מלך בני עמון את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שלא תהיה שארית בא"י,

אבל זה עצמו גרם לו שבא נבוכדנצר אח"כ ונקם מהם והחריב את בני עמון,

ואמרת חרב חרב פתוחה – ר"ל אל תחשבו שלא תבא חרב נבוכדנצר עליכם,

כי החרב כבר יצאה מתערה והיא פתוחה ולא תשוב עוד אל תערה,

לטבח מרוטה – והגם שהיא עתה מרוטה שהוסר החידוד שלה, כי לע"ע לא יבא עליכם,

בכ"ז מרט אותה שתהיה מוכנת אח"כ לטבח, שבעת יכבוש ירושלים תשוב צור חרבו עליכם,

והיא מרוטה להכיל למען ברק – הוא כשני הטעמים שאמר למעלה שמרט החרב,

א) להכיל, כדי שצד הממורט יהיה בית יד שבו יכיל ויחזיק החרב, כמ"ש ויתן אותה למרטה לתפוש בכף,

ב) למען ברק שע"י שמרטה יש לה ברק ומפחדת את הרואים כמ"ש למען היות לה ברק מרוטה,

ור"ל שע"י שנסתלק עתה מבני עמון יהיה לו כח אח"כ לאחוז החרב אחר שינצח את ירושלים,

א) שאם היה לוחם בתחלה עם בני עמון וישראל ביחד לא היה לו כח ללחום עם שתי אומות,

ב) שעי"כ נפל פחדו על כל שכני א"י וכבשם בנקל יותר:

מלבי"ם ביאור המילות פתוחה. היא הוצאת החרב מתערה שהיא סגורה בו:

להכיל. להחזיק בה ולישא אותה, וכן נלאיתי הכיל, לישא הדבר, וכן מי יכלנו (יואל ב'), ישאנו:

רד"ק להכיל למען ברק – פירוש החרב הוחדה ומורטה לסבול ולהחזיק הרג רב ולמען הראות ברקה להפחיד העמים:

להכיל – כמו ונורא מאד ומי יכילנו

ואדוני אבי ז"ל פירש להכיל כמו להאכיל וכן אזין עד תבונות כמו אאזין ולא יהל שם ערבי כמו לא יאהל והאדם האוחז החרב הוא המאכיל, והחרב אוכלת והחללים אכולים

(לד) בַּחֲז֥וֹת לָךְ֙ שָׁ֔וְא בִּקְסָם־לָ֖ךְ כָּזָ֑ב לָתֵ֣ת אוֹתָ֗ךְ אֶֽל־צַוְּארֵי֙ חַֽלְלֵ֣י רְשָׁעִ֔ים אֲשֶׁר־בָּ֣א יוֹמָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֹ֥ן קֵֽץ:

מלבי"ם בחזות. אמנם ממה ששלחת את חרבך להרוג את גדליה,

וזה בא ע"י שקוסמך חזו לך שוא, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים,

הם אמרו לך שחרבך מוכנת להרוג יתר הפליטה שנשאר מישראל, שהם כבר חללים וראוים למות ברשעם,

כי כבר בא יומם בעת עון קץ, שנתמלא סאתם ואינך צריך רק לתת חרבך על צוארם בלא מלחמה כלל,

כי כן הרגו בערמה בלא מלחמה:

 

(לה) הָשַׁ֖ב אֶל־תַּעְרָ֑הּ בִּמְק֧וֹם אֲשֶׁר־נִבְרֵ֛את בְּאֶ֥רֶץ מְכֻרוֹתַ֖יִךְ אֶשְׁפֹּ֥ט אֹתָֽךְ:

מלבי"ם השב. אני אומר לך שהוא מחזה שוא ואני מצוה שתשיב חרבך אל תערה [אֲתִיב חַרְבָּא לִנְדָנָהּ],

וישמעאל ואנשיו ישובו בחזרה לרבת בני עמון,

ושם אשפוט אותך על הרצח הזה כי בעבור זה יבא נבוכדנצר אל ארצך שהוא במקום אשר נבראת,

שם יהרוג את בני עמון ששם נברא החרב, וגם את ישמעאל ואנשיו ששם ארץ מכורתו שגר שם:

מלבי"ם ביאור המילות מכרותיך. כמו מגורותיך, מקום שדר שם בקביעות כנ"ל (ט"ז ג'):

 

(לו) וְשָׁפַכְתִּ֤י עָלַ֙יִךְ֙ זַעְמִ֔י בְּאֵ֥שׁ עֶבְרָתִ֖י אָפִ֣יחַ עָלָ֑יִךְ וּנְתַתִּ֗יךְ בְּיַד֙ אֲנָשִׁ֣ים בֹּֽעֲרִ֔ים חָרָשֵׁ֖י מַשְׁחִֽית:

מלבי"ם ושפכתי. שם אשפך עליך זעם העונש על החוטאים,

ואפיח עליך באש עברתי להאביד את כלל העם,

ונתתיך מצייר שימסור את החרב ביד אנשים בוערים,

שעת יפיח עליה אש העברה ישחיתו את החרב, שהם אומנים להשחית ולקלקל, עד כי.

מלבי"ם ביאור המילות זעמי, עברתי. הזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש,

והעברה משתתף עם השמות המורים על הקצף והחרון, (ישעיה י' ה'),

וגדר עברה, שע"י כעסו יעביר הגבול לשפוך חמתו גם על הבלתי חוטא (ישעיה י"ג ט'):

 

(לז) לָאֵ֤שׁ תִּֽהְיֶה֙ לְאָכְלָ֔ה דָּמֵ֥ךְ יִהְיֶ֖ה בְּת֣וֹךְ הָאָ֑רֶץ לֹ֣א תִזָּכֵ֔רִי כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּֽרְתִּי:

מלבי"ם לאש תהיה לאכלה, ודמך. ששפכת יהיה בתוך הארץ ששם בארצך ינקום ממך,

וישפוך דמך, ולא יגלוך לגולה באופן שישאר זכר ממך, רק יהרוג ויאבד אותך עד שלא תזכרי עוד:

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א