יחזקאל

יחזקאל פרק כ

(א) וַיְהִ֣י׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ית בַּֽחֲמִשִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ בָּ֧אוּ אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לִדְרֹ֣שׁ אֶת־ה֑' וַיֵּשְׁב֖וּ לְפָנָֽי: ס

רש"י לדרוש את ה' – על צרכיהם ואם אינו שומע לנו גם אנו לא נענש על עבירות שבידנו שהרי כבר מכרנו ואין לו עלינו כלום. עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה – כלום יש לזה על זה כלום?

ומסוף הענין אתה למד מתשובה שהשיבם והעולה על רוחכם וגו' (לקמן יחזקאל כ):

מלבי"ם בשנה השביעית בחמשי בעשור לחדש. כתב הרי"א י"א שנה גלה יהויכין לפני חורבן הבית,

ובתחלת השנה החמישית לגלותו ראה המראה הראשונה,

ומשם והלאה עד החורבן ראה בכל שנה מראה אחת,

והגם שבאו בה נבואות אחרות עכ"פ בתחלת השנה היה רואה נבואה אחת,

ובשנה השביעית סבב ה' שבאו הזקנים והיו בעשירי בחדש החמישי שביום ההוא עתיד הבית ליחרב, והדרישה היה להתפלל על הבית שלא יחרב, וה' ענהו שלא יקבל תפלתם ולא ידרש להם,

ובסדר עולם אמרו שהיו חמו"ע,

ולמ"ש בסי' י"ד היו זקנים רשעים כי הצדיקים נקראים זקני יהודה, וכן פירשתי לפי הפשט:

 

(ב) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ג) בֶּן־אָדָ֗ם דַּבֵּ֞ר אֶת־זִקְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הֲלִדְרֹ֥שׁ אֹתִ֖י אַתֶּ֣ם בָּאִ֑ים חַי־ אָ֙נִי֙ אִם־אִדָּרֵ֣שׁ לָכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רש"י אם אדרש לכם – בבקשתכם ובסוף הספר הזה הוא אומר אדרש לבית ישראל זו אחת מן המקומות המלמדים אותנו שהקב"ה חוזר בו על הרעה

ועל כיוצא בזה ההוא אמר ולא יעשה (במדבר כג) מדרש תנחומא:

מלבי"ם הלדרש אתי אתם באים. ר"ל הלא אין כונתם לדרוש את ה' לדעת דרכיו ולהכירו,

וא"כ חי אני אם אדרש לכם להשיב על שאלתכם:

 

(ד) הֲתִשְׁפֹּ֣ט אֹתָ֔ם הֲתִשְׁפּ֖וֹט בֶּן־אָדָ֑ם אֶת־תּוֹעֲבֹ֥ת אֲבוֹתָ֖ם הוֹדִיעֵֽם:

רש"י התשפוט אותם – לשון ויכוח:

רד"ק התשפט – תירגם יונתן התוכח יתהון התוכח בר אדם כלומר תרצה לשפוט אותם ברשעתם

הוכח אותם על מעשיהם הרעים והודיעום גם כן את תועבות אבותם כי מקדם הכעיסוני במעשי ידיהם:

מלבי"ם התשפט. ר"ל כי ביאתם אל הנביא יהיה או לדרוש את ה'

או שישפוט אותם הנביא בעצמו ע"פ חוקי התורה,

לכן יאמר אם לא באתם לדרוש ה' רק שתשפוט אותם, שתשפטם מצד שאתה בן אדם,

ר"ל לא ע"פ הנבואה רק ע"פ שכלך וידיעתך את תורת ה', את תועבת אבותם הודיעם,

שכבר סרו מן התורה מימי אבותיהם:

 

(ה) וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' בְּיוֹם֙ בָּחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל וָאֶשָּׂ֣א יָדִ֗י לְזֶ֙רַע֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וָאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם:

רד"ק ואמרת, ביום בחרי בישראל – החי"ת בקמץ חטף לתפארת הקריאה

החל התוכחה מעת שהיו לעם בגלות מצרים ויום שבחר בהם הוא יום ששלח להם תחלה נביאיו

ומי הם משה ואהרן מרים

וזה הענין והתוכחה שהוכיחם במצרים על ידי נביאיו לא ראינו אלא מדברי יחזקאל

במדרש – הרי שנאה זו היתה כבושה לפני המקום קרוב לתשע מאות שנה משהיו במצרים עד יחזקאל [כפי שמבואר בפסוקים הבאים ענין התוכחה שהוכיחם כבר בהיותם במצרים על ענייני הע"ז].

והיתה אהבתו מחפה עליהם ועל ידי שהיו עתה מרבים לפשוע נתעוררה השנאה

ועל זה נאמר שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה:

ואשא ידי – כמו שנאמר אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכאן פירש לזרע יעקב כי מה שנתן לאברהם וליצחק בעבור זה יעקב אמר. וכן אמר שם ונתתי אותה לכם מורשה אני ה':

ואודע להם – נודעתי להם על ידי נביאי ששלחתי להם ואשא ידי להם כמו שאמר אני ה':

אני ה' – שבועה וכן נשאתי את ידי ואשא את ידי וי"ת קיימית במימרי וכמו כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם:

מלבי"ם ביום בחרי. ר"ל שתחלת בחירת העם במצרים היה בו ב' ענינים,

א) ענין בחיריי מצד שהם ישראל, מצד מעלות נפשותיהם שהם ראויים אל הענין האלהי,

ב) מצד שהם זרע בית יעקב וברית האבות,

ומצד זה ואשא ידי לזרע בית יעקב נשא ידו בשבועה לקיים שבועת האבות,

ומפרש נגד מ"ש ביום בחרי בישראל, ואוודע להם בארץ מצרים שעי"ז התגלה להם הענין האלהי,

ונגד מ"ש ואשא ידי לזרע בית יעקב, אמר ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם מכבר,

שאני קשור עמכם בברית מימי קדם להיות לכם לאלהים:

מלבי"ם ביאור המילות ישראל בית יעקב. ישראל הם הגדולים ובית יעקב ההמונים (ישעיה ט' ז'):

 

(ו) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָאֲרָצֽוֹת:

רד"ק ביום ההוא – כמו שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם:

צבי היא לכל הארצותתפארת וחמדה לכל הארצות היא כי היא הנוף האמצעי והוא משובח משאר הנופות ואוירה מזוג וטוב מכל הארצות,

וכן אמר יפה נוף משוש כל הארץ ותירגם יונתן צבי היא תושבחתא היא לכל מדינתא:

מלבי"ם ביום ההוא נשאתי ידי להם. ר"ל ומאז הפלם שיהיו תחת השגחתו ושיוציאם מארץ מצרים באותות ובמופתים, ולהביאם אל הארץ אשר תרתי להם,

כמי שי"ל נטע נעמן משובח שיתור לו קרן בן שמן מקום ששם יצליח הנטע להיות גפן שורק,

וכן בחר בא"י מצד שהיא ארץ זבת חלב ודבש וימצאו שם כל צרכיהם הגשמיים שיהיו פנוים אל התורה והעבודה,

ומצד שהיא צבי לכל הארצות בענין הנפשיי והרוחני וחלות שם השכינה וההשגחה והנבואה:

מלבי"ם ביאור המילות צבי. דבר הנרצה מפני קיומו והתמדתו (ירמיה ג' י"ט),

וממליץ שמועיל לשלימות הנפש הקיימת לעד:

 

(ז) וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם:

רש"י ואומר אליהם – אהרן ניבא להם נבואה זו קודם שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה בסנה וזהו שנאמר (שמואל א ב) לעלי הנגלה נגלתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו':

רד"ק ואומר אליהם – קודם לכן אמרתי להם על ידי הנביאים הראשונים שנבאו להם – משה רבינו ע"ה:

איש שקוצי עיניו השליכו – כי העינים מביאות האדם לחטא כמו שאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכן אמר בפרשה זו כי אחרי גילוליהם לבם הולך

ואמר אחר כן ואחרי גלולי אבותם היו עיניהם ואמרו רז"ל עינא וליבא סרסורי דחטאי נינהו:

ובגלולי מצרים – כתרגומו ובפולחן טעות מצראי לא תסתאבון:

מלבי"ם ואמר אליהם. אבל התנה עמהם שמעתה הם קדושים לאלהיהם ואינם ככל העכו"ם,

וצריכים להתקדש בין במעשים, שעז"א איש שקוצי עיניו השליכו,

שהם עניני ע"ז שהיו להמשך אחר הזנות שמיוחס אל העינים,

— ובגלולי מצרים אל תטמאו – שהם עניני ע"ז שהיו לעבודה ולהאמין בשוא והבל,

(כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם אשר אתם זונים זו זנות)

וכ"ז יען אשר אני ה' אלהיכם, והייתם קדושים כי קדוש אני:

מלבי"ם ביאור המילות שקוצי עיניו גלולים. שניהם לע"ז רק השקוצים היו הדמותים המעוררים לזנות ומשגל נמאס, לכן נסמכו אל העינים. וזה הבדלם כשבאו נרדפים:

 

(ח) וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

רש"י וימרו בי – הם הרשעים רובם של ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה

כמו שנאמר וחמושים עלו בני ישראל וגו' (שמות יג) אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות:

מלבי"ם וימרו בי. לעשות מה שצויתים שלא לעשות, ולא אבו לשמע שלא עשו מה שצויתים לעשות,

את שקוצי עיניהם לא השליכו – שהשקוצים מורים על מעשים רעים של זנות שעושים בפועל וצריך להשליכם, לא השליכו,

ואת גלולי מצרים שמורים על המינות וצריך לעזוב דרך הזה, לא עזבו,

ואמר לשפך חמתי עליהם – וע"י החמה הפנימית אכלה אפי החיצון בם,

כי כשיהיה האף והעונש ע"י החמה הפנימית יעשה כליון חרוץ שזה ההבדל בין אף וחמה:

מלבי"ם ביאור המילות וימרו, ולא אבו לשמוע. המרי, הוא בל"ת. והבלתי שמוע, הוא בקום ועשה (יהושע א' י"ח, ש"א י"ב י"ד):

לשפך חמתי, לכלות אפי. החמה היא הפנימית, והאף הוא הקצף החיצון המתראה ע"י עונש,

ואם האף בלא חמה לא יעשה כלה כמ"ש למעלה (ז' ח'):

 

(ט) וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

רד"ק ואעש – לבלתי החל מבנין נפעל וצרי החי"ת מקום פתח וכן כי תחל לזנות והם ענין חלול:

אשר נודעתי – על ידי הנביאים:

לעיניהם – כי המצרים היו שומעים בדבֵּר אליהם הנביאים

והיו [הנביאים] מבטיחים אותם להוציאם מתוכם אף קודם משה רבינו ע"ה

כי משבא אליהם משה רבינו עליו השלום בשליחות האל לא החזיקו במעשיהם הרעים

שהרי אמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל והאמינו במשה מפני האותות שעשה לעיניהם ולא עשו כן הנביאי' הראשוני' [רש"י לבלתי החל – שלא יתחלל שמי מאחר שנודעתי להם והבטחתים להוציאם והכירו מצרים שהם עמי אילו הייתי משחיתם היו אומרים אויביהם "מבלתי יכולת בידו להוציאם":]

ובדברי רבותינו ז"ל כי אף משבא אליהם משה רבינו עליו השלום בשליחות האל היו בהם רשעים

ולא שבו מדרכם הרעה, ואותם מתו בג' ימי אפילה כדי שלא יראו המצריים במפלתם וישמחו להם:

מלבי"ם ואעש למען שמי. הגם שהם היו ראויים לעשותם כלה, חסתי על כבוד שמי לבל יתחלל, ולכן:

 

(י) וָאֽוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֲבִאֵ֖ם אֶל־הַמִּדְבָּֽר:

מלבי"ם ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר. ששם אורה להם חוקי ה' ומצותיו

ושם ראו השכינה והנסים המתמידים:

 

(יא) וָאֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם:

רד"ק ואתן, וחי בהם – כתרגומו וייחי בהון לחיי עלמא וכן תרגם אונקלוס וחי בהם אני ה':

מלבי"ם ואתן להם. וחשבתי מחשבות לתקן עניניהם בין במה שנוגע בין אדם למקום נתתי להם את החקים, שרובם הם מצד הנפש וקשורה עם האלהים ולכן לא נודע טעמם,

בין במה שנוגע בין אדם לחברו את משפטי הודעתי אותם, שהמשפטים י"ל טעם,

ורובם הם תורת האדם מצד שהוא בעל חומר וחי חיי הקיבוץ,

ושניהם יעשה אותם האדם, מצד שהוא אדם מורכב מגוף ונשמה,

וחי בהם בשני מיני החיים, הגשמיים והרוחנים:

מלבי"ם ביאור המילות חקותי, משפטי. עיין למעלה (ה' ו'), המשפטים נמצאים בטבע האדם וא"צ רק שידעם,

אבל החקים נתונים המה לו בקבלה ולא ידעם לכן אמר ואתן את חקותי:

 

 

(יב) וְגַ֤ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם לִהְי֣וֹת לְא֔וֹת בֵּינִ֖י וּבֵֽינֵיהֶ֑ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם:

רד"ק וגם את שבתותי – אמר וגם כי היא מתנה טובה נתנה אלהים לעמו ישראל כדי לזכור להם בו את יום המנוחה שהניח להם והוציא אותם מעבדות לחירות

וזהו האות שהוא בין האל ובין ישראל שהוא קדשם והבדילם מן האומות והפרישם מגלולי מצרים

 ונתן להם תורה קדושה חקים ומשפטים צדיקים

ואמר שבתותי לשון רבים כלל בו שביתת המועדים כי גם הם זכר ליציאת מצרים

ולפי שמצות שבת גדולה ושקולה כנגד כל המצות אמר כמה פעמים בפרשה תוכחות חלול שבת:

מלבי"ם וגם את שבתותי נתתי להם. שהשבת הוא עדות על החידוש ועל ההשגחה הפרטיית הדבוקה בישראל לעשות להם מופתים בשידוד הטבע,

להיות להם לאות ביני וביניהם על ההשגחה והשראת האלהות עליהם מצדי,

ולדעת כי אני ה' מקדשם – שהם מצדם צריכים להתקדש מענינים הבשריים אל הרוחניות והקדושה

שידבק בם הענין האלהי:

 

(יג) וַיַּמְרוּ־בִ֨י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל בַּמִּדְבָּ֗ר בְּחֻקּוֹתַ֨י לֹא־הָלָ֜כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלְּל֣וּ מְאֹ֑ד וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֨ךְ חֲמָתִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם בַּמִּדְבָּ֖ר לְכַלּוֹתָֽם:

רש"י בחוקותי לא הלכו – נסו אותי בעגל וברפידים מלקבל את התורה והותירו מן המן:

ואת שבתותי חללו – יצאו מן העם ללקוט מן:

רד"ק וימרו בי, בחקותי לא הלכו – שצוה אותם במרה כמו שכתוב שם שם לו חק ומשפט:

חללו מאד – כי שבת ראשונה חללו שיצאו ללקוט המן לפיכך אמר מאד

וגם החקים והמשפטים אשר צום עברו עליהם כמו שאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי:

מלבי"ם וימרו בי בית ישראל במדבר. כולל כל מה שחטאו במדבר עד חטא המרגלים שחטאו נגד החקים והמשפטים שהם המצות כולם, ונגד מצות השבת שמעיד על עניני האמונה, ורצה לכלותם במדבר:

 

(יד) וָאֶעֱשֶׂ֖ה לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לְבִלְתִּ֤י הֵחֵל֙ לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵאתִ֖ים לְעֵינֵיהֶֽם:

מלבי"ם ואעשה למען שמי. עשה ג"כ כדי שלא יתחלל ש"ש כמ"ש פן יאמרו ברעה הוציאם, ואמרו הגוים מבלתי יכולת:

 

(טו) וְגַם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְבִלְתִּי֩ הָבִ֨יא אוֹתָ֜ם אֶל־הָאָ֣רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֗תִּי זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָאֲרָצֽוֹת:

מלבי"ם וגם אני. ואז בחטא המרגלים נשבע שלא יביאם אל הארץ, והיה הטעם כי:

 

 

(טז) יַ֜עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ וְאֶת־חֻקּוֹתַי֙ לֹא־הָלְכ֣וּ בָהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ כִּ֛י אַחֲרֵ֥י גִלּוּלֵיהֶ֖ם לִבָּ֥ם הֹלֵֽךְ:

מלבי"ם יען במשפטי מאסו כי אחרי גלוליהם לבם הלך. כי ראה שהסבה מה שמאסו במשפטיו לא היה מפני התאוה והיצה"ר,

רק מפני המינות שלבם הולך אחרי אמונות זרות והגלולים ואין מאמינים בה',

כמו שהיה במרגלים שלא האמינו ביכולת ה', והחטא שהוא מצד הכפירה גדול יתר מאד:

 

(יז) וַתָּ֧חָס עֵינִ֛י עֲלֵיהֶ֖ם מִֽשַּׁחֲתָ֑ם וְלֹֽא־עָשִׂ֧יתִי אוֹתָ֛ם כָּלָ֖ה בַּמִּדְבָּֽר:

רד"ק ותחס עיני, ולא עשיתי אותם כלה – כי השארתי בניהם אחריהם להביאם אל הארץ:

מלבי"ם ותחס עיני עליהם משחתם. בכ"ז הגם שנשבע שלא יביאם אל הארץ לא המיתם תיכף שאז היה נשחת הגוי כולו, וחסה עיני עליהם,

שהחוסה הוא על דבר שי"ל בו צורך, שתחת שאמר תחלה שלא כלה אותם מפני כבוד שמו,

אמר עתה, שאחר שראה שהסיבה שחטאו היה מפני המינות וחסרון האמונה,

ראה שאם יעכבם ארבעים שנה במדבר ויראו התמדת הנסים וההשגחה יכירו את ה',

כמ"ש (דברים כ"ט) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' ואולך אתכם במדבר וכו' למען תדעו כי אני ה' אלהיכם,

וזה היה החסה שידע שבמשך הזמן ילמדו ויאמינו, כמ"ש חז"ל ע"ז אין אדם עומד ע"ד רבו עד מ' שנה:

מלבי"ם ביאור המילות ותחס עיני. עיין למעלה (ז' ד'):

 

(יח) וָאֹמַ֤ר אֶל־בְּנֵיהֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּחוּקֵּ֤י אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אַל־תֵּלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפְּטֵיהֶ֖ם אַל־תִּשְׁמֹ֑רוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם אַל־תִּטַּמָּֽאוּ:

מלבי"ם (יח – כ) ואומר אל בניהם. הזהיר את הבנים שלא ילכו בחקי אבותיהם, שהם עדן לא הטהרו מגלולי מצרים ומנימוסיהם, וצוה שהם ישמרו חקי ה' ומשפטיו:

 

(יט) אֲנִי֙ ה֣' אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּחֻקּוֹתַ֖י לֵ֑כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י שִׁמְר֖וּ וַעֲשׂ֥וּ אוֹתָֽם:

מצודת דוד אני ה' אלהיכם – ולכן שמעו אלי לכו בחוקותי ומשפטי שמרו בלבבכם ועשו אותם:

מלבי"ם ביאור המילות בחקותי לכו ואת משפטי שמרו. עמ"ש בחבורי בתו"ה אחרי (סי' קל"ד):

 

(כ) וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י קַדֵּ֑שׁוּ וְהָי֤וּ לְאוֹת֙ בֵּינִ֣י וּבֵֽינֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם:

מצודת דוד והיו לאות – למען היו לאות:

 

(כא) וַיַּמְרוּ־בִ֣י הַבָּנִ֗ים בְּחֻקּוֹתַ֣י לֹֽא־הָ֠לָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֨י לֹא־שָׁמְר֜וּ לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אוֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֥וֹת אַפִּ֛י בָּ֖ם בַּמִּדְבָּֽר:

רש"י וימרו בי הבנים – שבטו של דן וכן הנצמדים לבעל פעור לאחר שמתו דור המדבר  מצודת דוד וקרח ועדתו:

מלבי"ם וימרו בי הבנים. אבל גם הבנים מרו בה' במעשה של בית פעור ויצא ג"כ הקצף עליהם:

 

(כב) וַהֲשִׁבֹ֙תִי֙ אֶת־יָדִ֔י וָאַ֖עַשׂ לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לְבִלְתִּ֤י הֵחֵל֙ לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם:

מצודת דוד והשיבותי את ידי – השבתי ידי מלהכות בם:

מלבי"ם והשיבתי את ידי. שאז כבר יצא הנגף והתחיל להכות בהם, וה' השיב ידו מבלע,

וגם זה עשה מפני כבוד שלו, וכבר זכר פה ג"פ שעשה מפני כבוד שמו, (כמ"ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר).

והם, א) במצרים שעדיין לא קבלו התורה,

ב) במדבר בתחלת צאתם ממצרים שהגם שקבלו התורה עדן לא הטהרו מגלולי מצרים שהיה בם כשאור המחמיץ העסה,

ג) דור הבנים אחר מ' שנה שעדיין לא נכנסו לא"י שהיא מוכנת אל הקדושה,

ובכל הזמנים אלה עדן לא השלים מעשהו להביאם לארץ,

והיה חילול השם אם לא היה משלים דברו ושבועתו אל האבות:

 

(כג) גַּם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי אֶת־יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְהָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּלְזָר֥וֹת אוֹתָ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת:

רש"י להפיץ אותם – מאז הבטחתים להפיצם כי תוליד בנים ובני בנים וגו' (דברים ד):

רד"ק גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות – וכן אמר דוד ע"ה וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וזה לא מצאנו מבואר בתורה?

והנראה בעיני כי זה מה שאמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ויכו' ויכתום עד החרמה

וכן מה שאמרו וישמע הכנעני מלך ערד וגו' וישב ממנו שבי זהו ולזרותם בארצות

כי באותו השבי הרחיקום שוביהם ומכרום לשאר גויי הארצות

ובמדרש כי על העתיד אמר שגזר על זרעם להיות גולים מארצם ולזרותם בארצות

וזהו שאמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו' והפיץ יי' אתכם בעמים וגו'

ואמרו כי מה שאמר ויבכו העם בלילה ההוא ליל תשעה באב היה אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות כי בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה:

מלבי"ם גם אני נשאתי את ידי. ר"ל והגם שמפני חילול השם השבותי ידי מהם,

בכ"ז ראיתי שלא הגיע עדיין שעת התיקון, ושהם בטבעם מוכנים לחטא,

ועי"כ ראיתי שגאולת מצרים אינה גאולת עולם, ושעתידים לבא עוד בכמה גליות לכלא פשע ולהתם חטאת, ושיפלו כמה נפילות עד שיבא שעת התיקון,

ונשא ידו להפיץ אותם בגוים ושמשם יזרו בארצות שונות ושם יוצרפו במצרף ובכור פעם אחר פעם:

מלבי"ם ביאור המילות בגוים, בארצות. עי' למעלה (י"ב ט"ו):

 

(כד) יַ֜עַן מִשְׁפָּטַ֤י לֹֽא־עָשׂוּ֙ וְחֻקּוֹתַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ וְאַחֲרֵי֙ גִּלּוּלֵ֣י אֲבוֹתָ֔ם הָי֖וּ עֵינֵיהֶֽם:

מצודת דוד יען וגו' – ר"ל אולם לא בעון זה בלבד היו החורבנות כ"א גם בעבור שלא עשו אז משפטי וכו':

גלולי אבותם – הדברים התעובים ומאוסים כגלל של רעי:

מלבי"ם יען. (מכאן עד למען אשימם (פסוק כ"ו) הוא מאמר מוסגר ושיעור הכתוב להפיץ אותם בגוים למען אשימם) ואמר שהעונש ראוי להם יען משפטי לא עשו ועיניהם היו אחרי גלולי אבותם:

 

(כה) וְגַם־אֲנִי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם חֻקִּ֖ים לֹ֣א טוֹבִ֑ים וּמִ֨שְׁפָּטִ֔ים לֹ֥א יִֽחְי֖וּ בָּהֶֽם:

רש"י נתתי להם חוקים לא טובים – מסרתים ביד יצרם להכשל בעוונם

וכן ת"י ומסרתינון ביד יצרהון טפשא ואזלו ועבדו גזירן דלא תקנן ונמוסין דלא יתקיימו בהון:

רד"ק וגם אני נתתי להם חקים לא טובים – כיון שהם מאסו בחקותי מסרתים אותם ביד אויביהם שישימו עליהם חקים שלא יהיו טובים להם כמו חקי שהיו טובים להם אם היו הולכים בהם

והחקים שהיו משימים עליהם האויבים הם המסים שהיו משימים עליהם לחק בכל שנה ושנה ועבודות אחרות:

משפטים לא יחיו בהם – שישימו אויביהם משפטים וגזירות עליהם שלא יחיו בהם אלא ימותו בהם

ואם היו עושים משפטי היו חיים בהם כמו שכתוב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

מלבי"ם וגם. שע"י שמאסו חקותי חשבו שאני נתתי להם חקים לא טובים

כי יאמרו שנתתי חקים רעים ושהמשפטים שנתתי לא יוכלו לחיות בהם בחיי המדיניות:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א

ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו'. מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא משפטים לא יחיו בהם קרית ביה? אלא כדרב משרשיא, דאמר: שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה – עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

חברותא – בעל מקור ברוך מפרש בדרך צחות, דפסוק זה, קשה להבינו בלי דרשת חז"ל. דאיך יתכן לומר שהנביא אומר, שחוקים ומשפטים שנתן לנו הקדוש ברוך הוא – אינם טובים?! אבל אפשר להבין את הפסוק, אם אומרים אותו בלשון שאלה: וכי נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם?!

נמצא, שפסוק זה מובן, רק אם הוא נקרא בנעימה, ובלשון תמיהה. אבל הקורא פסוק זה בלא נעימה, אז חלילה הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו', והוא כעין חירוף וגידוף.

 

(כו) וָאֲטַמֵּ֤א אוֹתָם֙ בְּמַתְּנוֹתָ֔ם בְּהַעֲבִ֖יר כָּל־פֶּ֣טֶר רָ֑חַם לְמַ֣עַן אֲשִׁמֵּ֔ם לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽדְע֔וּ אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י הֽ': ס

רש"י ואטמא אותם במתנותם – אותם מתנות שחקקתי להם לקדש לי כל בכור מסרתים ביד יצרם להעבירם לאותם בכורות למולך הרי חוקים לא טובים:

למען אשמםאשימם ואחריב אותם, אשמם לשון שממה והמפרשו לשון אשמה טועה הוא שהאל"ף אינה משרשי התיבה:

אשר ידעו – כשאביא עליהם הרעה:

רד"ק ואטמא – אולי יאמר זה על שנצמדו לבעל פעור שנתחברו לו חבור חזק עד שהעבירו כל פטר רחם שצויתי לקחתם לי לקדושה כמו שאמר קדש לי כל בכור

והנה הם העבירום ממני ונתנום לעכו"ם וזהו טומאתם הפך הקדושה

ופירוש ואטמא שמתי אותם טמאים והרחקתים ממני תמורת מה שהקדשתים והם לא אבו

לכך נתתי אותם טמאים ורחוקים ממני

זהו שלא נזכר השבט [שמעון] הנצמד לבעל פעור בברכת משה רבינו עליו השלום:

למען אשמם – הם עשו הפך רצונו למען שאשימם שממ' כי כבר הזהרתים שאם יעברו על מצותי יהיו שממה והשממה היתה להם מיד סמוך לעונם:

למען אשר ידעו אשר אני יי' – וכמו שאמרתי כן עשיתי והענשתים על עונם ונפל מן העם כ"ד אלף

אשימם מבנין הפעיל מפעלי הכפל דינו בתשלומו אשיממם:

מלבי"ם ואטמא. ולפי דעתם לא לבד שלא קדשתי אותם במצותי כי גם טמאתי אותם במתנותם,

במה שצויתי להעביר כל פטר רחם לה', כי כפי שהורגלו לעבוד את השמש,

היו מיחדים הבכור שהוא קדוש לעבודת המולך שהיה להשמש,

זה היה אצלם קדושה ועבודה ומה שצויתי להקדיש לי כל בכור ושלא להקריבו לע"ז זה היה אצלם טומאה, כאילו עי"ז יצאו מקדושתם עד שמצותי שנתתי להטיב להם ולהחיותם ולקדשם

היו נחשבים בעיניהם שהם לרעתם ולהמיתם ולטמאותם כי אמרו לטוב רע ולרע טוב,

למען אשימם, ע"כ בא מאמר המוסגר, עתה חוזר למ"ש להפיץ אותם בגוים ולזרותם בארצות למען אשמם, ר"ל שהגליות (שהם ראויים להם ע"פ מעשיהם) יהיו לשתי תכליות

א) למען אשים אותם שממה בעבור עונותיהם,

ב) למען אשר ידעו אשר אני ה' שע"י הגליות יכירו אלהותי וישובו אלי באחרית הימים:

מלבי"ם ביאור המילות אשמם. הבנין הפעיל מפעלי הכפל:

 

(כז) לָכֵ֞ן דַּבֵּ֨ר אֶל־בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ בֶּן־אָדָ֔ם וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י ה֑' ע֗וֹד זֹ֚את גִּדְּפ֤וּ אוֹתִי֙ אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמַעֲלָ֥ם בִּ֖י מָֽעַל:

מלבי"ם לכן דבר. ר"ל אחר שחטאו ג"פ עד בואם לארץ, דבר עוד להזכיר אותם מה שעשו אחרי שבאו אל הארץ, שאז סרחו פעם רביעית ועל ארבעה לא אשיבנה,

עוד זאת גדפו אבותיכם אותי הגידוף הוא המחרף שם ה' בפרהסיא והמנאץ בשאט נפש ובזדון והכחשה, כמ"ש והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף:

 

(כח) וָאֲבִיאֵם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ לָהֶ֑ם וַיִּרְאוּ֩ כָל־גִּבְעָ֨ה רָמָ֜ה וְכָל־עֵ֣ץ עָבֹ֗ת וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֤ם אֶת־זִבְחֵיהֶם֙ וַיִּתְּנוּ־שָׁם֙ כַּ֣עַס קָרְבָּנָ֔ם וַיָּשִׂ֣ימוּ שָׁ֗ם רֵ֚יחַ נִיח֣וֹחֵיהֶ֔ם וַיַּסִּ֥יכוּ שָׁ֖ם אֶת־ נִסְכֵּיהֶֽם:

רד"ק ואביאם אל הארץ, ויתנו שם כעס קרבנם – שהיו מכעיסים אותי בקרבנם שהיו מקריבים לעכו"ם כמשפט הגוים אשר הורשתי מפניהם:

מלבי"ם ואביאם. אחר שהבאתי אותם אל הארץ ויראו כל גבעה ר"ל שם ראו מה שעושים הכנענים להקטיר בבמות לע"ז, והנה בכל התורה לא נמצא שם במה לגבוה, שכ"מ שנזכר שם במה בתורה הוא על ע"ז,

כי התורה אמרה מזבח אדמה תעשה לי, והזהירה מהקריב בכ"מ, והזהירה שלא ליטע אשרה כל עץ אצל המזבח כמנהג עע"ז,

והם כשבאו אל הארץ התחילו להקריב בבמות, והיו עושים הבמות על כל גבעה גבוה,

וכן אצל כל עץ עבות כמנהג עע"ז, והיו עובדים בשתוף לה ולשם ע"ז, וז"ש ויזבחו שם את זבחיהם לה',

ויתנו שם גם כעס קרבנם לע"ז להכעיס את ה', וישימו שם ריח ניחוחיהם לה' לריח ניחוח,

ויסיכו שם את נסכיהם לע"ז, שהיה דרכם לנסך כמ"ש ישתו יין נסיכם:

 

(כט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֔ם מָ֣ה הַבָּמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם הַבָּאִ֖ים שָׁ֑ם וַיִּקָּרֵ֤א שְׁמָהּ֙ בָּמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

מלבי"ם ואמר אליהם מה הבמה אשר אתם הבאים שם. ר"ל בעת שהתחלת להקריב בבמה מחיתי בידכם, ואמרתי מה הוא זה הבמה שאתם באים שם, הלא זה ראוי לעובדי עבודה זרה, לא לכם,

ובכ"ז ויקרא שמה במה, קראתם שם זה, ונשרש דבר זה בידכם עד היום הזה,

שכן תמצא ששם במה לא נמצא לה' לא בס' התורה ולא בס' יהושע שופטים,

עד ימי שמואל שחרב משכן שילה והתחילו להקריב בבמות,

ומאז נשאר זה בידם גם אחר שנבנה הבית עד ימי חזקיה שהסיר הבמות:

מלבי"ם ביאור המילות הבאים שם. יונתן תרגם מה במתא דאתון אתן לאשטאה תמן,

מפרש מלת הבאים משם הבאי, שמורה על שטות ודברי הבל,

ויל"פ ג"כ מענין זבחי הבהבי, [זִבְחֵי הַבְהָבַי יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ – הושע ח-יג] שאתם מהבהבים ושורפים הקרבן שם, ושם הַבָּאִים כשם חַטָאִים גַנָּבִים

רש"י ויקרא שמה במה – לשון גנאי כלומר במה היא נחשבת:

 

(ל) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר׀ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הַבְּדֶ֥רֶךְ אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַתֶּ֣ם נִטְמְאִ֑ים וְאַחֲרֵ֥י שִׁקּוּצֵיהֶ֖ם אַתֶּ֥ם זֹנִֽים:

מלבי"ם לכן אמר, הבדרך. ר"ל איך אדרש לכם אחר שבדרך אבותיכם אתם נטמאים לע"ז ולזנות:

 

(לא) וּבִשְׂאֵ֣ת מַתְּנֹֽתֵיכֶ֡ם בְּֽהַעֲבִיר֩ בְּנֵיכֶ֨ם בָּאֵ֜שׁ אַתֶּם֩ נִטְמְאִ֤֨ים לְכָל־גִּלּֽוּלֵיכֶם֙ עַד־הַיּ֔וֹם וַאֲנִ֛י אִדָּרֵ֥שׁ לָכֶ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' אִם־אִדָּרֵ֖שׁ לָכֶֽם:

רש"י ובשאת מתנותיכם – ובלקיחת מתנותיכם שהיה לכם לתת לי ואתם לוקחים אותם ממני להעביר בכורותיכם לעבודת כוכבים:

מלבי"ם ובשאת מתנתיכם. וגם בעת תרימו מתנותיכם הלא אתם נטמאים עד היום הזה בהעביר בניכם באש, וכיון עמ"ש הרמב"ם במו"נ ח"ג שעדיין נשאר רושם מן המולך גם בימיו,

במה שנהגו הנשים להעביר את הנולד ע"ג אש וגחלים, והוא סעיף מעבודת המולך,

וכן היו נוהגים בימי הנביא, וא"כ איך אדרש לכם בית ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות ובשאת. כמו בהרים, כמו ראשית משאותיכם (פס' מ'):

(לב) וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר ׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן:

רש"י והעולה על רוחכם – שעולה על דעתכם:

נהיה כגוים – נפרוק עולו מעל צוארנו מאחר ששלחנו מעליו:

היו לא תהיה – כי כבר קבלתם עליכם מדעתכ' בימי יהושע כמו שנאמר (יהושע כד) ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל וכל הענין:

רד"ק והעולה על רוחכם היו לא תהיה – המחשבה הרעה שעולה על רוחכם לא תהיה ולא תתקיים:

על רוחכם – כמו על לבבכם כמו שתרגם יונתן כי הרוח שוכנת בלב:

אשר אתם אומרים נהיה כגוים – אתם חושבים לצאת מרשותי ושלא תהיו לי לעם שאתם רואים העכו"ם מצליחים בעבודת כו"ם כמו שאמר אחז כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח שיעזרוני

ולא כן הדבר כי העכו"ם אינני משגיח עליהם מפחיתותם אצלי כמו הבהמות, אלא כשיש להם דבר על ישראל; לפקוד עליהם [על האומות] עונם – כשישראל עושים רצוני, אבל כשעוברים [ישראל] על מצותי אגביר העכו"ם עליהם להצלחתם לא לטובתם אלא לרעת ישראל,

אבל הם בעצמם לא אשגיח עליהם אלא אם כן יהיה חמס גדול כמו דור המבול וסדום ועמורה

וכן מצאנו בדברי רז"ל שאני עכו"ם דלא מקפיד דינא עלייהו

אבל ישראל שלקחתים מבית עבדים להיות לי לעם סגולה וגו' וגו' ואני אהיה להם לאלהים עיני תמיד עליהם לטובה ולרעה כמו שאמר בנבואת עמוס רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם

ואם תרצו לצאת מעבודתי לא אתן לכם רשות בזה

כי אף על פי שתהיו ימים רבים בגלות בין העכו"ם לא תשבתו מהיות גוי

כי אפילו יצאו מועטים מהם מן הכלל כללכם יהיה גוי לפני כל הימים ובחזקה אמלוך עליכם ואצרוף אתכם בהוציאי אתכם מן הגלות וברותי מכם המורדים והפושעים בי:

מלבי"ם והעלה. אמנם בכ"ז מה שעולה על מחשבותיכם אחר שנתרחקתי מכם ואיני רוצה להדרש לכם

א"כ יצאתם מתחת השגחתי ותהיו כגוים וכמשפחות הארצות,

שכל חלק באדמה נתון תחת ממשלת כוכב מיוחד,

וכל משפחה הדרה בארץ ההיא י"ל עבודה מיוחדת לפי השר המושל שם,

וכן כל גוי וגוי י"ל משטר מיוחד תחת מערכת הכוכבים והמזלות,

כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים,

ועפ"ז תרצו לשרת עץ ואבן שיהיו כעין טלמסאות וכונים למלאכת השמים להוריד רוחניות ושפע הכוכב או המזל המושל בארץ

זה היו לא תהיה כי בכ"ז אתם נתונים לחלקי ואינכם תחת כוכב מזל ושר מושל במערכה:

 

(לג) חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם:

רד"ק חי אני, ובחמה שפוכה – לכלות הפושעים והמורדים:

מלבי"ם חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה.

שהגם שסרה ההשגחה הגלויה לעשות נסים גלוים ולישא עליכם אור פני ה' בטובה וברכה,

בכ"ז לענין זה שיהיה מלכותי עליכם עוד נטויה ידי החזקה

להכריח אתכם בתוקף עונשים וצרות להיות תחת מלכותי ועבדותי:

 

(לד) וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה:

מלבי"ם והוצאתי. עד לבסוף שיביאו חבלי יולדה לך בצרות גדולות בעת קץ,

ואוציא אתכם ביד חזקה מן העמים הסמוכים

וגם אקבץ אתכם מן הארצות הרחוקים שנפזרתם שם בפיזור גדול, וזה יהיה ג"כ ביד חזקה וכו':

מלבי"ם ביאור המילות והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות. כבר בארתי למעלה (י"ב ט"ו) שכ"מ שבאו בס' זה נרדפים גוים וארצות, יצייר שגלו לגוים הסמוכים ומשם נפוצו לארצות רחוקות,

ויש הבדל בין גוים בין עמים, שעמים צייר שי"ל מלך, וגוי מציין הקיבוץ לבד, כמ"ש (ישעיה א' ד'),

ובעמים שי"ל מלכים ההוצאה מידם הוא חידוש יותר,

ומן הארצות הקיבוץ הוא חידוש יותר כי שם היה הפיזור יותר כנ"ל שם, ועי' למעלה (י"א י"ז):

 

(לה) וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־מִדְבַּ֖ר הָֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁפַּטְתִ֤י אִתְּכֶם֙ שָׁ֔ם פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים: (לו) כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁפַּ֙טְתִּי֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמִדְבַּ֖ר אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כֵּ֚ן אִשָּׁפֵ֣ט אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רש"י מדבר העמים – הוא המדבר שהלכו בו ארבעים שנה וכן ניבא (הושע ב) והולכתיה המדבר:

רד"ק והבאתי אתכם אל מדבר העמים – כשאוציאכם מן העמים לא אביאכם אל אדמת ישראל עד שאשפוט אתכם במדבר העמים שם אקח משפטי מכם ואכלה המורדים והפושעים שאמצא בכם

ואקח משפטי מכם במדבר – במקום שאין שם אדם ולא עובר ושב

כדי שלא יראו העמים ברעתכם וישמחו לכם

זהו שאמר ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים כלומר ביני וביניכם בייחוד בלא אמצעי

וכן ודבר יי' אל משה פנים אל פנים בלא אמצעי

 וענין ונשפטתי אודיעכם מעשיכם הרעים שעברתם על תורתי בגלות ואקח נקמתי מכם שם במדבר:

מלבי"ם (לה – לו) והבאתי. מפרש איך יהיה זה, שתחלה אביא אתכם אל מדבר העמים,

ימליץ ארצות העמים כמדבר שאינו מוצא שם צרכיו, והאדם שם חסר כל, כן יהיה ארץ העמים לכם כמדבר, שם תהיו רחוקים מן היישוב נבדלים מבני אדם יושבי הערים כצאן התועות במדבר וחסרים כל מזון ומחיה.

לא יניחו לכם לקנות בתים ושדות וגנות, כאילו תשכנו חררים מדבר,

ושם אהיה נשפט אתכם פנים אל פנים,

שם תכירו שהם עונשי ההשגחה כאילו ידבר משפטיו עמכם פנים אל פנים,

כמו שראיתם והכרתם השגחת ה' ועונשיו במדבר ארץ מצרים,

ויל"פ שר"ל שמכל ארץ וארץ שיצאו מן הגולה ילכו במדבר הארץ ההיא כי יצוייר שידמה יציאתם בעת קץ כיציאת מצרים ושם היה מדבר אחד כי הייתם בגלות בארץ אחת,

ואז יהיו מדבריות הרבה מדבר כל עם ועם,

ושם תראו גילוי השכינה ודבור ה' פנים אל פנים ווכוחו עמכם על חטאתכם,

כמו שהיה בעת יציאת מצרים שראיתם את מעשה ה' כי נורא הוא:

מלבי"ם ביאור המילות והבאתי אתכם אל מדבר העמים. וכן אמר (הושע ב' ט"ז) והלכתיה המדבר, וירמיה (ל"א) מצא חן במדבר עם שרידי חרב:

 

(לז) וְהַעֲבַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּמָסֹ֥רֶת הַבְּרִֽית:

רש"י תחת השבט – שתהיו כפופי' לי ולמוסרי:

במסורת הברית – בברי' שמסרתי לכם:

רד"ק והעברתי אתכם תחת השבט – על דרך כל אשר יעבור תחת השבט כלומר כמו הצאן שהמונה אותם אוחז שבט בידו ומונה אותם אחד אחד והעשירי מוציא למעשר כן אמנה אתכם והחוטא יאבד

וזה המנין על דרך משל וכן אמר ירמיה עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה אמר יי' ותירגם יונתן ואניח עליכון גזירת דיני ואעיל יתכון במסורת קיימא:

במסרת הברית – חסר האל"ף פ"א הפעל ומשפטו במאסורת והוא שם בשקל מחגורת שק

ופירושו אאסור אתכם בברית שלא תצאו ממנה לעולם:

מלבי"ם והעברתי. מצייר כרועה המעביר צאנו תחת השבט, למנותם למעשר,

כן העשירית יהיה קדש והם ישארו באמונתם ואותם יביא במסורת הברית החדשה שהזכיר למעלה סי' ט"ז, שיהיה ברית עולם, שלא ישובו לחטוא והוא לא יסיר שכינתו מהם:

מלבי"ם ביאור המילות והעברתי. כמו כל אשר יעבר תחת השבט (ויקרא כ"ז): במסרת. כמו מאסורת (והא' חסר):

 

(לח) וּבָרוֹתִ֣י מִכֶּ֗ם הַמֹּרְדִ֤ים וְהַפּֽוֹשְׁעִים֙ בִּ֔י מֵאֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ אוֹצִ֣יא אוֹתָ֔ם וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָב֑וֹא וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י הֽ':

רד"ק וברותי – שרשו ברר רוצה לומר אברור מכם המורדים והפושעים לכלות' במדבר:

מארץ מגוריהם אוציא אותם – מארץ גלותם שלא אכלם בין אויביהם שלא ישמחו להם:

לא יבוא – דרך כלל, כמו לא יבואו ובמסרה י"ד סבירין לשון רבים:

מלבי"ם וברותי. ואז יברר המורדים ואפילו הפושעים שקלים ממורדים,

שיוציא אותם מארץ מגוריהם ולא יבואו אל אדמת ישראל רק במדבר יתמו ושם ימותו,

ותפס הכל כדוגמת גאולת מצרים שמלך עליהם ביד חזקה ובקושי השעבוד,

והוציאם אל המדבר, וכרת בריתו עמהם והדור הרע תמו נכרתו שם במדבר ולא נכנסו לארץ:

מלבי"ם ביאור המילות המרדים והפושעים. ר"ל אף הפושעים שקטנים ממורדים כנ"ל (ב' ג'):

לא יבוא [ל' יחיד]. ר"ל שאף אחד מהם לא יבא. ובמסורה י"ד סבירין לשון רבים:

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב

וברותי מכם המורדים והפושעים בי – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח:

בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא בני חצופה.

[הר"ן: בני אימה – לשון יראה שמטיל אימה על אשתו להזקק לה שלא כרצונה ומתוך כך אין בניו הגונים לפי שנוהג שלא כשורה כדדרשינן בפרק המוצא תפילין ואץ ברגלים חוטא.

בני אנוסה – גריעי טפי מבני אימה דבני אימה לא הוי אנוסה ממש ואנוסה מיירי בשאנסה לגמרי ומתוך ששני אלו קרובין להיות זה כזה חשיב להו כחד דהא רבי לוי אמר תשע מדות ובפרטן אתה מוצא עשר.

בני שנואה – ששונאה ומתוך כך נותן דעתו על אשה אחרת.

בני נדוי – שבא עליה כשהוא מנודה.

בני תמורה – שבא על אחת מנשיו וכסבור שהיא צרתה.

בני מריבה – אף על פי שאינו שונאה אלא שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה.

בני שכרות – שמתוך שכרותו אינו נותן דעתו על אשתו.

בני גרושת הלב – שגמר בלבו לגרשה.

בני ערבוביא – שבאו עליה כמה בני אדם.

רש"י: בני ערבוביא – שבא על אשה אחת בין הנשים ואין ידוע על איזו מהן בא, ל"א כר"ן, ל"א ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. ע"כ.

בני חצופהשמעיזה פניה להיות תובעתו בפה.].

כיצד יעקב היה סבור שהוא עם רחל והתברר שהיא לאה? האם ראובן הוא בן תמורה חלילה?

כתב המג"א (סימן רמ ס"ק ט) שיש לחלק, שבני תמורה נקראים רק אם הבעל מתכוין לבוא על גוף אחד, ומזדמן לו גוף אחר ובא עליו, בניו יהיו בני תמורה. אבל יעקב בשעת כניסתו לחופה ראה את לאה ונתכוין לגופה, אלא שסבר ששמה רחל, ובמקרה כזה אין הבנים נחשבים לבני תמורה.

הזוה"ק [ויצא קנ"ה] מיישב שבן תמורה שייך רק כשמהרהר באשה האחרת, וזה לא שייך ביעקב אבינו ח"ו.

בספר עשרה מאמרות כתב שלכן לא קיבל ראובן חלק בארץ, בשל הפגם של הדק של בני תמורה. וי"א שלכן ג"כ החליף והמיר יצועי אביו – מעין מה שהיה בו עצמו.

 

(לט) וְאַתֶּ֨ם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל כֹּֽה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י ה֗' אִ֤ישׁ גִּלּוּלָיו֙ לְכ֣וּ עֲבֹ֔דוּ וְאַחַ֕ר אִם־אֵינְכֶ֖ם שֹׁמְעִ֣ים אֵלָ֑י וְאֶת־שֵׁ֤ם קָדְשִׁי֙ לֹ֣א תְחַלְּלוּ־ע֔וֹד בְּמַתְּנֽוֹתֵיכֶ֖ם וּבְגִלּוּלֵיכֶֽם:

מלבי"ם ואתם בית ישראל. שב לדבר אל הדור הזה, שהיו עובדים ע"ז ובאים לדרוש אל הנביא,

עובדים גלולים ומפרישים מתנות לגבוה, מפרישים את הבכור לה' ומעבירים אותו למולך,

כמ"ש ובשאת מתנותיכם בהעביר את בניכם באש,

אמר להם, אחר שאינכם שומעים אלי איש את גלוליו לכו עבדו, טוב יותר שתעבדו רק את הגלולים ולא תעבדו את השם כלל,

ולא יהיה כ"כ חילול השם כמו עתה שאתם מחללים שם קדשי במתנותיכם ובגלוליכם,

שאתם נותנים מתנות לגבוה ועובדים גם גלולים להעבירם למולך,

וזה חילול השם יותר, שהגוים חושבים שהם עובדי ה', וכשמענישם יאמרו עם ה' אלה ומארצו יצאו: רד"ק  איש גלוליו לכו עבדו – הצווי הזה אינו דרך מצוה רצונית כי אם דרך גזום כמו שמח בחור בילדותיך רוצה לומר שמח ותראה מה יקרך באחריתך:

מלבי"ם ביאור המילות ואחר. וי"ו יתירה כוי"ו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ומלת אם כמלת אשר, אחר אשר אינכם שומעים, ובא אם תחת אשר, כי בוא תנאי ג"כ אם אינכם שומעים איש את גלוליו עבודו, כי אם ישמעו ישוב ה' להדרש להם:

 

(מ) כִּ֣י בְהַר־קָדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר ׀ מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כָּל־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה בָּאָ֑רֶץ שָׁ֣ם אֶרְצֵ֔ם וְשָׁ֞ם אֶדְר֣וֹשׁ אֶת־תְּרוּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְאֶת־רֵאשִׁ֛ית מַשְׂאוֹתֵיכֶ֖ם בְּכָל־קָדְשֵׁיכֶֽם:

רד"ק כי בהר קדשי – עתה אינני רוצה במתנותיכם אבל כשיהיו ישראל בהר קדשי בשובם מהגלות שם ארצם:

שם ארצם – שם ארצה אותם על ידי קרבנותיהם ומעשיהם הטובים,

 ומה שאמר בהר מרום ישראל לפי שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות: שם יעבדנו כל בית ישראל כלה בארץ – לפי שאמר למעלה וברותי מכם המורדי' והפושעי' בי אמר הנה כל בית ישראל כלה לפיכך אמר בארץ אותם שיזכו לשוב בארץ לא יחסר מהם אחד אלא כלם יעבדוני שם ואמר כל בית ישראל ואמר כלה כפל הענין לחזק וכן וכל שעריך כלם בשבי ילכו כל מלכי גוים כלם והדומים להם וחזוק הענין בזה הדבר לומר כי אף על פי כן במלחמת גוג ומגוג לא ימות מהם אחד ואף על פי שיהיו בצרה וי"ת בארץ בארעא חייא:

ושם אדרוש – ארצה שיקריבו לפני כאילו אני דורש קרבנותיהם כי בהיות מעשיהם טובים יערבו לי זבחיהם ותרומותיהם:

ואת ראשית מעשרותיכם – מה שתשאו ותרימו לי בראשית הבכורים והעיסה וי"ת וית ריש אצוותכון:

רש"י משאותיכם – כמו משארותיכם לשון מזון כמו שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא) וכן חברו מנחם:

מלבי"ם כי בהר קדשי. ר"ל המתנות שאתם נותנים לי אינם רצוים לפני אחר שאתם עע"ז,

אבל יבא עת שיהיו רצוים לפני, והוא בעת הגאולה שיהיה בהר קדשי בהר מרום ישראל,

כמ"ש נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, שמה יעבדני כל בית ישראל כלה בארץ,

ר"ל אז יהיה ג' הבדלים לטובה, א) עתה אין עובדים כולה, ר"ל כל העבודה, כי משתפים עבודתי עם עבודת נכר, ושם יעבדוני כלה, ר"ל כל העבודה יהיה לי לשמי,

ב) עתה רק מקצתם עובדים אותי, ושם יעבדוני כל בית ישראל.

ג) עתה עובדים בח"ל שהמקום אינו מוכן לקדושה ושם יעבדוני בארץ.

ולכן שם ארצם, ר"ל שארצה בם בעצמם, ועי"ז שם אדרוש את תרומתיכם,

ואת ראשית משאותיכם – היינו בכור וחלה ובכורים, בכל קדשיכם – יתר הקדשים,

[בפרט שהתרומות ומעשרות בח"ל רק מדבריהם, וחז"ל אמרו שרמז זה במ"ש וגם אני נתתי לכם חקים לא טובים]:

מלבי"ם ביאור המילות כל בית ישראל כלה. הכפל לחזק, ובפי' תקנתיו:

תרומתיכם. ראשית משאותיכם התרומה מדגן תירוש ויצהר, ומשאות הם יתר המתנות, כמו בכור וכדומה, שאינה מרימה ומפרישה מן החולין המתערבים עמם:

 

(מא) בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֘ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם:

מלבי"ם בריח ניחח ארצה אתכם. והריח ניחוח שהוא לרצון לא יהיה מן הקרבנות רק אתכם בעצמכם ארצה בריח ניחוח, שיהיה נחת רוח לפני בהוציאי אתכם מן העמים ונקדשתי בכם לעיני הגוים,

שיראו מעשיכם הטובים ויראו כחי ויכלתי והשגחתי:

רד"ק בריח ניחח, ונקדשתי בכם לעיני הגוים – זה יהיה במלחמת גוג ומגוג כמו שאמר ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל:

 

(מב) וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔' בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ה לַאֲבֽוֹתֵיכֶֽם:

מלבי"ם וידעתם. אמר בענין זה ג"פ וידעתם כי אני ה', ר"ל שאז יכירו את ה' מצד שלשה ענינים,

א) בעת שיוציא אותם מן הגליות ביד חזקה ויברר מהם הפושעים והערב רב, וז"ש בפסוק ל"ח וידעתם כי אני ה',

ב) אמר פה שידעו ויכירו את ה' במה שיביא אותם לא"י ויקוים שנית שבועתו אשר נשבע אל האבות:

 

(מג) וּזְכַרְתֶּם־שָׁ֗ם אֶת־דַּרְכֵיכֶם֙ וְאֵת֙ כָּל־עֲלִיל֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נִטְמֵאתֶ֖ם בָּ֑ם וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם בְּכָל־ רָעוֹתֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם: (מד) וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔' בַּעֲשׂוֹתִ֥י אִתְּכֶ֖ם לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לֹא֩ כְדַרְכֵיכֶ֨ם הָרָעִ֜ים וְכַעֲלִילֽוֹתֵיכֶ֤ם הַנִּשְׁחָתוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

תרגום יונתן וְתִדְכְּרוּן תַּמָן יַת אוֹרְחָתְכוֹן וְיַת כָּל עוֹבָדֵיכוֹן דְאִסְתַּאַבְתּוּן בְּהוֹן וְתִידַנְקוּן וּתְהוֹן חָזָן בְּכָל בִּישַׁתְכוֹן דַעֲבַדְתּוּן:

רש"י ונקוטותם – לשון קטטה לשון אחר כתרגומו ותידנקון וכן תרגם יונתן הנאנחים דמוני"ר בלע"ז:

רד"ק וזכרתם, ונקוטתם בפניכם – ענין כריתה כמו אשר יקוט כסלו

ופירוש תהיו נכרתים בעיניכם כלומר תחשבו בעיניכם כשתזכרו רעותיכם שתהיו ראויים להכרת מן העולם וי"ת ותידנקון ותהון חזן בכל בישתכון דעבדתון:

מלבי"ם (מג – מד) (ג) וזכרתם. שאז יזכרו את כל המעשים הרעים שעשו לשעבר, ויתחרטו ויבושו מרעתם,

כי אז שיתן להם לב חדש לעבוד את ה' יכירו את אשר הרעו,

ובזה ידעו שה' עשה אתם למען שמו הגדול וברב חסדיו לא עשה אתם כלה כפי דרכיהם הרעים,

ובזה יכירו ג"כ וידעו את ה', והם שלש הכרות, א) ע"י עונשיו,

ב) ע"י יכלתו,

ג) ע"י טובו וחסדיו:

מלבי"ם ביאור המילות דרכיכם, עלילותיכם. הדרכים הם מנהגי הנפש ותכונותיה, שמהם צומחים העלילות שהם הפעולות וזה הבדלם בכ"מ, ועי' למעלה (סי' ז' וסי' י"ד): ונקטתם. עי' למעלה (ו' ט'):

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “יחזקאל פרק מח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א