ירמיה

ספר ירמיה פרק א

הקדמת המלבי"ם אודות מליצת הנביא ירמיה וצורת כתיבתו

 שלשה חקויים  [חקיקות] נמצאים בבני אדם (כה יאמר השר אברבנאל בהקדמתו),

החקוי הראשון הוא בנפשות שיתרשמו ויתחקו בה בדעתה ובחכמתה צורת הדברים הנמצאים כפי אמתתם, וכפי מה שיהיה החקוי הזה בנפש האדם, תהיה מעלת החכמה או השלימות בחכם או בנביא,

כי כל עומת שיתחקו בנפשו צורות הדברים הנמצאים על אמתתם, תהיה מעלת החכמים המשיגים בחקירה ועיון ובנביאים שרוח ה' דבר בם,

א"כ החקוי הראשון הזה הוא מהדברים הנמצאים אל הנפש החכמה או הנבואיית.

והחקוי השני הוא שיחוקה בלשון ובשפה מה שהוא מצוייר בנפש,

ויש בחקוי הזה ג"כ הבדל בין בני אדם, כפי מה שיש לאחד מהם לשון מדברת גדולות והוא הנקרא לשון למודים שידבר בשפה ברורה ובמליצה נעימה, כל מה שציירה הנפש מבלי עיכוב,

ובזה היה יתרון המליצים והמשוררים זע"ז, ובכלל כל חכם לב ונביא ה' היה יתרונו על חבירו גם בחקוי הזה השני, ר"ל בצורת הלשון ויופי המליצה והיות דבריו יותר מתוקנים ונחשבים.

והחקוי הג' הוא בכתיבה, כאשר החכם או הנביא יכתוב על ספר מה שדבר או מה שהיה רצונו לדבר בפיו,

כי כמו שציור הנפש שהוא החקוי הראשון נתרשם בלשון שהוא החקוי הב',

כן ספורי הלשון יורשמו בכתיבה, והוא החקוי הג' הזה,

וגם בו יש הבדל גדול בין בני אדם, לא בתמונת הכתיבה ויופי תבניתה לבד, אלא בדקדוק הכתיבה וישרה שלא יהיה בה טעות ושגיאה, לא בהיות הזכר בלשון נקבה והיחיד בלשון רבים והעבר בלשון עתיד, ובהפך, וכל הדומה לזה מהדברים אשר הם טעות בכתיבה המדוקדקת כראוי,

וגם בזה ימצא הבדל גדול בין מחברי הספרים, ר"ל מעלת ההשגה בציור הנפש, וצחות הלשון, ודקדוק הכתיבה וישרה על ספר:

 עפ"י הדברים האלה בחן השר את דברי נביאנו בכור הבחינה ויחקור עליו אם היה שלם בשלשה חקוים הנזכרים, והוציא משפטו, כי בדבר החקוי הראשון עלה למעלה ראש על כל חוזי ה' ומלאכיו, עד שהיתה מעלתו בזה קרובה למעלת אדון הנביאים איש האלהים,

אולם בשני חקויים האחרונים נגרע ערכו לפי דעתו מערך שלימות הנביאים כולמו,

אם באשר לא הטיב לדבר בצחות המליצה ולכלכל דבריו כפי משפטי הלשון, עד שתמצא פסוקים שיחסרו בם מלות, ובא מלות 'אל' תחת 'על', זכר בלשון נקבה, וכן יערב בדבריו יחיד ורבים נכח ונסתר עבר ועתיד ויחליפם זה תמורת זה,

והסבה לזה מפני שהתחיל לנבאות בעודו נער, שלא היה שלם עדיין בדרכי הלשון ובהלכותיו וביופי המליצה ובחין ערכה, וכן לא השתלם בסדר הכתב והמכתב, ועל כן נמצא בספרו קרי וכתיב מרבה להכיל נגד יתר כתבי הקדש, וכמו שהאריך השר בזה לברר ראיותיו אשר המה מכריחות לפי דעתו.

 והנני אומר (ועם האדון שהיה משלומי אמוני ישראל הסליחה) כי את הטוב נקבל מאתו ואת הרע לא נקבל.

את אשר הרים כבוד נביאנו ומעלתו בחקוי הראשון עד ראש צורים אביר הנביאים (שכן גם חז"ל באגדותיהם גדלוהו וינשאוהו וישימו את כסאו מעל כל הנביאים שרי קדש) נקבל,

אבל בדבר אשר זדה עליו להוריד כבוד מליצתו והדר ספרו, כי לא שלם בנועם המליצה ודרכי הלשון, לא נשמע לו ולא נאבה.

ובטרם אשיב על דבריו בעצמם אומר, כי החקירה הזאת בכללה, לתור ולבקר את כתבי הקדש כתבו הנביאים ביד ה' ורוחו עליהם, להגביל את מדרגתם ולחרוץ משפט על מחברם אם היה שלם בשלשת החקויים הנאמרים,

אין לה מציאות רק אם נסכים אל דברי המבקר אשר השוה השגת הנביאים את החזון אשר קבלו מאת ה' והטפתם אל העם והעלותם הדברים על ספר –

כהשגת החכמים והתלמידים את דברי החכמה אשר יקבלו מפי מורם בשכלם האנושי וילמדוה לרבים ויחרתו הדברים בספר למשמרת כפי מה שהתחקו הדברים בשכלם וכפי מה שיעיר להם אזן רוח בינתם לדבר בלשון למודים ולכתוב בחרט אנוש באר על הלוחות,

שכ"ז תלוי לפי שלימותם או חסרונם בשלשה החקויים הנזכרים,

כי רק אז נוכל להחליט אומר על ספרי הנביאים כעל ספרי החכמים כותבי הספרים, שדבריהם באו חסרים לפעמים, מצד שלא הבינו עומק דברי ה' המנבא אותם ולא ציירו כונתו ציור שלם בשכלם לדעת אותם על אמתתם,

או מצד שלא היו מהירים בלשונם לדעת לעות את יעף דבר ולשמוע בלמודים ולהציע הדברים בטוב טעם ודעת,

או מצד שלא היה בידם עט סופר ולא ידעו תהלוכות הלשון חקיו ומשפטיו, המישרים הכתיבה מכל טעות ושגיאה הבא לרגלי הכתב והמכתב.

אבל איך יעלה כזאת על לב איש שלם בתורתו ואמונתו לדמות את השפע האלהית הנבואיית אשר ישפוך את רוחו על חוזיו ומלאכיו עת יגלה להם סודו וישלחם במלאכות ה', אל שפע השכל האנושי אשר הוא עלול לטעות וחסרונות מצד היותו כח חומרי מוגבל שוכן בית חומר אשר בעפר יסודו? מה לתבן את הבר?

ואם נסך ה' עליכם רוח תרדמה, עליכם! הדורשים והמעיינים ע"פ כח השכל האנושי,

ויעצם את עיניכם מהביט אל האלהים, הכי גם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים והצופים במראות אלהים כסה, עד שתהיה להם חזות הכל כדברי הספר החתום, אשר אם יתנו אותו אל יודע ספר ואמר לא ידעתי ספר?

כן קרא הנביא אל אנשי דורו, וכן אקרא אל המעפילים לעלות בהר ה', לאמר אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, כי לא כאשר ישכיל האדם בשכלו האנושי אשר ישיג השגה הדרגיית מן המאוחר אל הקודם,

השגה כלואה במכלא הזמן והמקום ותנאי הגשם –

ישכיל החוזה ברוח ה', כי הוא ישיג השגה פתאומית מן הקודם אל המאוחר מופשטת מכל עניני החומר, כי יתן ה' את רוחו עליו בענין נעלה מדרך הטבע.

כי השפעת הנבואה תלויה ברצון האלהי ובכחו הגדול, אשר יברא בריאה חדשה מה שהוא למעלה מהשגת השכל המוטבע בחומר, כי אז נפשו יצאה ותפרד מחברת החומר ותהי כאחד מן השכליים הנפרדים אשר אין מסך ומעצור בעדם מלראות באור הבהיר, כי סר הענן והערפל ונסו הצללים כי רוח ה' עברה ותטהרם.

ואף למה שכתב המורה שהנבואה לא תחול כי אם כפי ההכנה וכפי שלימות מזג הנביא ודמיונו ושכלו ומדותיו,

בכ"ז הלא סָתַר דעת הפילוסוף אשר החליט שכל המוכן מוכרח שינבא, (רק ) [אלא כתב הרמב"ם] שהדבר תלוי ברצון האלהי,

כי גם המוכן מצד שכלו וכחותיו אינו מוכרח שינבא, באשר הנבואה אינה דבר טבעי, רק ענין אלהי למעלה מן הטבע,

ואחר אשר ע"י טוב הכנתה מצאה נפש הנביא חן בעיני ה' וירצה ויבחר ויקרב אותה וישקיה מנשיקות פיהו, להוציאה מעמק עכור היא חברת החומר אשר בו הוא שכל משכיל בכח, ותשוב בעת החזון להיות שכל נפרד, שכל משכיל בפועל,

(כי בלעדי זה מן הנמנע שתשיג השגה נבואיית שהיא השגה פתאומית מן הקודם אל המאוחר),

איך תאמר כי בעת ההיא לא תשכיל ותחקה צורת המושכל וההשגה על אמתתה?

שזה לא יצוייר רק בשכל המשכיל בכח, שהוא ישכיל בהשגה הדרגיית, משכיל ובלתי משכיל גם יחד,

לא בשכל המשכיל בפועל, שאצלו לא יצוייר שבלתי ישכיל עתה ושהוא רק בכח להוציא ההשכלה אל הפועל, שזה דבר הסותר א"ע?

 ולא לבד שמשרשי הנבואה שהנביא השיג את דברי ה' על אמתתם מבלי יצוייר אצלו שום שגיאה או סכלות או ספק כלל,

כי גם הלשון שבו דבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המלות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו,

הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קדש לא תגרע ולא תוסיף,

כמ"ש ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר, ואמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני,

ואמר מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר ובדיו, שירמיה קרא בפיו הדובר ברוח ה' עליו לפני ברוך את המלות אשר יכתוב,

וברוך – הגם שהיה סופר מהיר לא היה לו רשות להוסיף או לתקן אף אות אחת מדעתו. שאם תחשוב כי יצוייר טעות ושגיאה אל הנביא בדבריו או בספרו הלא אז יזיד איש ואיש להוסיף ולגרוע בכתבי הקדש כפי מה שידמה בעיניו לתקן המליצה ולישר עוות הלשון [לתקן "שגיאות" הנביא…],

ויהיו ספרי הקדש כעיר פרוצה אין חומה, שועלים מחבלים כרמים ילכו בם לחבל ולהשחית ולקצץ בנטיעות ולבלע את הקדש ואנחנו מוזהרים שלא לשנות אף אות אחת, והמסורה עשתה סייג וגדר סביב כתבי הקדש, חומה בצורה סביב, הכל בכתב מיד ה' עליה השכיל,

ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר, לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזנים?

ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו, כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד,

באשר ההשפעה החלה על הנביאים יש לה גבולות ומדרגות וסדרים ידועים אצל ה' הדובר בם.

ורשות בידך לאמר שהם נערכים לפי הכנת הנביא, או שהם משתנים לפי רצון ה' המנבא אותם,

אבל לא לאמר שהם חסרים או בלתי שלמים ומתוקנים, כי לא יצא דבר חסר מאת השלם הבלתי ב"ת,

ואם ידמה לך שבמאמר אחד ממאמרי הנביאים יש שם חסרון מלות או דברים הבלתי מיושרים לפי חוקי המליצה,

עליך לתלות הדברים בחסרון הבנתך, לא בדברי אלהים חיים השלמים והתמימים אשר אין בם נפתל ועקש.

 

ועתה אסורה נא ואראה את ראיותיו של הרב המבקר, אשר מהם הכריח שנביאנו לא היה בקי בחוקי המליצה והלשון והמכתב, שהוכיח זה מצד שנמצא בדבריו למכביר מלת אל תחת על, ועירוב לשונות זכר בנקבה יחיד ברבים נכח בנסתר ודומיהם,

אשר החליט שסבת כ"ז בהיותו שלוח לנבאות בעודו נער ולא ידע תהלוכות הלשון וחוקותיה.

יאמר נא האדון, הלא גם נער אשר ידבר בלשון חיה לשון עמו לא ישגה בדברים קלים כאלה להחליף מלת אל ועל, זכר ונקבה, ודומיהם?

וכי לא ניבא רק בעודו נער, והלא ניבא ארבעים שנה, ורוב נבואותיו ניבא בשכבר בא בימים, והנה תראה שרוב החלופים שהזכיר נמצאים הם בהנבואות אשר ניבא בימי יהויקים וצדקיהו בזקנותו,

והנבואות שנבא בתחלת ספרו נקיים מחלופים אלה ומליצותיהם נשגבים מאד ומתנשאים בהדרת קדש נגד המליצות שנבא אח"ז, אשר כבר למד לדבר צחות והיה זקן ורגיל בנבואה?

והלא נביאנו זה הוא עצמו כותב ס' מלכים וקינות, אשר שם לא באו החלופים האלה ונכתבו על טהרת הלשון בשפה ברורה ובנעימה, ואיך יאמר עליו כי לא גבר באחיו בחכמת הלשון ובנועם הדבור והמליצה?

 והחילופים האלה הנמצאים בספרו, נמצאו גם בספרי יתר הנביאים, ואם מצאם בספר זה יותר מאשר נמצאו בספרים אחרים, כן הוא באמת לפי פירושי המפרשים,

אבל לפי פירושי [שלי] ספו תמו החילופים, חלפו עברו ונשארו מעט מהרבה כאשר עיניך רואות, והזריות אשר היו לזרא בעיני המפרשים, הם יעשו לנו מטעמים מתוקים מדבש ונופת, והם ינשאו את דברי הספר על כנפי רוח המליצה ועל מרומי הרעיונים הנשארים,

וגם הזרים המעטים הנשארים אינם מעוות לא יוכל לתקון, אם תשים על לב כי האלהים דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמה העטופים ומתכסים בלבוש זר, למען תחדור אל תוכם ותכיר כי כפלים לתושיה, וכי מלבד הפשט עוד לאלוה מלין, והבנים היקרים המלובשים לבושים זרים, הם ילדי שעשועים שוכנים פנימה בהיכלי מלך, כאשר כבר בארתי ובררתי בספרי התורה והמצוה,

כי כל דבר הנוטה מכללי הלשון ויסודי המליצה, הוא מצפון ואוצר רב לפנינים יקרים אשר נמסרו מפה לאזן, שם ישכנו בסתר אהלם, וחקר כבודם כבוד:

 ולמה זה התלונן החכם המבקר על אשר באו בספרנו קרי וכתיב כפול מאשר באו בספרים אחרים, ויוכח מזה כי לא היו יודע חוקי הכתיבה ומשפטיה,

ואנכי דעתי רחוקה מדעתו שבא שם קרי וכתיב, ושלדעתם בא תמיד הקרי כפי הפשט והכתיב כפי הדרוש, שכן תמצא תמיד שדרושי חז"ל בנויים על הכתיב לא על הקרי, וא"כ הספר שבא בו הקרי והכתיב בריבוי, רבו בו ענינים צפונים אשר נמסרו לדרוש,

והוא המופת כי היה פי שנים ברוח הנביא הזה ודבר תמיד דבור בעל שתי פנים, וזה מעיד על גודל חכמת הנביא ועומק דבריו, לא חסרונם ועותתם.

וגם אשר בקשו המבקרים עלילות על דברי נביאנו, שאין לדבריו חבור ושנאמרו פסקי פסקי,

כל לשון תקום אתו למשפט מצד זה תרשיע, כי לפי מה שבארתי דבריו, באו כולם דבוקים ומחוברים, אחד באחד יגשו יתלכדו ולא יתפרדו.

ואשר טענו עליו שאין לפרשיותיו סדר כפי הזמן שבו נבא נבואותיו, הלא כן גם בתורת ה' התמימה אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא נסדרו הפרשיות על סדר הזמני רק על סדר מכוון בחכמת אלהים, אשר כבר דברו עליהם חז"ל במדרשיהם וחכמי לב בחקירותיהם,

והיה לו להרי"א במנותו את הענינים שבם נשתוה נביאנו עם אדון הנביאים, למנות גם זה מכללם שהיה שומר בסמיכות דבריו ערך וקשור שכלי פנימי, לא זמני רצוני כהרבה מן הנביאים.

ואשר טענו המבקרים כי באו דבריו ברוב ענין, שבהרבה מקומות שנה דברים שכבר אמרם בפרשיות הקודמות, ובהרבה מקומות באו בדבריו מאמרים שכבר אמרום נביאים הקודמים לו,

אל תתמה על החפץ, כי נודע שכל גזרה שמיימית הנשנית, בא להורות שהדבר קרוב ושבוא יבא, כמ"ש ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו,

ובאשר הנביאים לפניו נבאו על עתיד רחוק והיה עדיין אפשרות שתבוטל הגזרה, ובימי ירמיה בא העת שיעדו הנביאים ונחתמה הגזרה בלי השנות, לכן נכפלו על ידו נבואת נביאים הקודמים.

וכן נכפלו דברי עצמו, להורות כי נחרץ הדבר ונגמר אצל ה', או שהדבר קרוב לבא בימים מועטים, ויען שהוא היה האחרון בנביאים הראשונים, שנה את דבריהם ואת דבריו והניח עליהם חותם אמת וקיים ותקע אותם יחד במקום נאמן,

להראות כי ה' הדובר בו עושה את הדברים אשר יצר מראש ויעמידם ויכוננם מבלי השנות, וכ"ז מופת על מעלת נביאנו ונבואותיו, לא על חסרונותיהם כדברי המבקרים.

 

הנה הראיתי לדעת כי נביאנו זה לו יד ושם בשלשת החקוים אשר זכר האברבנאל,

ועד השלשה בא בתכלית המעלה והשלימות.

הן בחקוי הראשון, מחשבותיו עמוקים ורעיונו נכבדים, ועם העיון והמחקר נצמדים.

הן בחקוי השני והשלישי, לא נופל הוא מן המליצים הגדולים הרמים והנשאים, ובעת כלביא יקום וכארי יתנשא בגבורת השיר ותעצומות המליצה, או כנשר ידאה ופרש כנפיו כנף רננים נעלסה, ויבנה בשני המליצה מעלותיו ואגודתו על ארש חפץ יסדה, הנה ארשו ארש ברזל חזק ואמיץ, מליו נקיים מכל סיג וזרה, וטהורים אמרי נועם, דבריו כולם אהובים כולם ברורים, ורעיוניו גבוהים ואדירים.

ועתה פתח פיך ואכול את הספר אשר פרשתי לפניך, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת ותהי בפיך כדבש למתוק ותאורנה עיניך, ואל תביא עלי קללה עת לא ימצא דבר מדברי חן בעיניך,

כי אם לא יעבור עליך רוח קנאה או דרך גאה וגאון ופי תהפוכות, אז ברך תברכני נפשך, כי בדרך אמת הדרכתיך במעגלי יושר, בלכתך לא יצר צעדך, קח את הברכה אשר הובאת לך והבאת עלי ברכה ולא קללה.

חי ה' וברוך צורי ומרומם על כל תהלה וברכה, הנה הואלת לברך את עבדך הואל נא וקח ברכה מאת עבדך, ואצלת לי ברכה, הברכה אחת היא לך אבי, הבה לי ברכה ונתת לי גולות מים את גולות עלית ואת גולות תחתית, ברך את מעשה ידי, ברך ה' חילי ופועל ידי תרצה, ברך את עמך וברך את נחלתך, ברכני גם אני אבי. ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם, ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, וברוך שם כבודו לעולם מן העולם ועד העולם, אמן ואמן:

אדר שני תרכז לפ"ק. מאיר לבוש מלבים.

ירמיהו פרק א'

 (א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן:

רש"י דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו' – ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי ירמיה בא מרחב הזונה

ולוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי אלו ישראל שקלקלו מעשיהן שבאו מזרע כשר:

רד"ק דברי ירמיהו בן חלקיהו – כתב אדוני אבי ז"ל כי חלקיהו זהו חלקיהו בן שפן הכהן שמצא ספר התורה בבית ה' בימי יאשיהו, וירמיהו בנו נבא בימי יאשיהו,

ותחלת נבואתו היתה בשנת שלש עשרה למלכו, ועדין לא שבו יאשיהו ויהודה מרעתם עד שמונה עשרה שנה למלכו שמצא ספר תורה:

 מן הכהנים – תרגם יונתן מן רישי מטרת כהניא מן אמרכליא דהוו בירושלם גברא דקביל אחסנתיה בענתות:

 בענתות – היא עיר מערי הכהנים כמו שכתוב בספר יהושע

ומה שהחל ב"דברי" לפי שכולל בספר הזה כל דברי נבואות שנבא על ישראל ועל העכו"ם וכן דברי עצמו מה שקרה לו בנבואתו עם ישראל

ובדרש:

ג' נביאים על ידי שהיתה נבואתם דברי קנתורין לפיכך נתלה נבואתן בעצמן [שדברו בגוף ראשון]

 ואלו הן דברי קהלת דברי עמוס דברי ירמיהו

ר"ל בעצמן (שדברו בדברי) [שספרו על] עצמן כמו שלמה שאמר אני קהלת הייתי מלך וכל הענין שספר [על] (ב)עצמו

וכן עמוס ספר בדברי עצמו קשר עליך עמוס וכל הענין כמו שכתו'

וכן ירמיהו ספר בתחלת ספרו דברי עצמו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכל הענין

וכן בתוך ספרו מה שספר מן הרעות שעשו לו:

מלבי"ם דברי ירמיהושלשה פסוקים הראשונים הם הצעה להגביל מהות הספר בכל פרטיו, כי כל ספר מספרי החכמה יוגבל:
א) מצד צורתו ודברים שידובר בולמשל אם הוא ספר תוכחה או שיר או חכמה וכדומה, ואם נאמר בדרך מליצה או ספור וכדומה,

ועל זה אמרדברימודיע שכולל כמה מיני דברים, נמצאו בו חזיונות, נבואות, ספורים, תוכחות, וכדומה.
ב) מצד המחבר אשר דבר הדבריםאמר שהיה ירמיהו בן חלקיהו שהיה נביא ומיוחס מצד שאביו היה כ"ג ונביא, ומבואר שהיה גם כן עשיר,

כי אביו בודאי היה עשיר כמו שאמר הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו.
ג) מצד מקומו שהיה הנביא דר בו, אמר שהיה מן הכהנים אשר בענתות שהיו מיוחדים ביראת ה',

ומארץ בנימין לא מתושבי ירושלים,

כי המוכיח שהוא מעיר אחרת, לא יכיר פנים ולא יחפה מצד אהבת עיר מולדתו, ודבריו נשמעים ביותר.
ד) מאיזה מקור שאב דבריואם מן השכל, או הבחינה, או מפי סופרים וספרים, אומר

 

 (ב) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ:

רש"י אשר היה דבר ה' אליו וגו' – אשר התחילה שכינה לשרות עליו באותו הזמן:

 מלבי"ם אשר היה דבר ה' אליו – ששאב דבריו ממקור מים חיים מן הנבואה.

ה] מצד הזמן שבו נבא, אמר שנבא בשלשה זמנים מחולפים אשר התחלף בם מעמד העם ומלכם,

כי התחלת נבואתו היה בימי יאשיהו בן אמון – שהוא ודורו היו צדיקים,

והתחיל בשלש עשרה שנה למלכו – שאז בהיותו בן דעת החל לעבוד את ה':

 

(ג) וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי:

רש"י ויהי בימי יהויקים – ויהי נביא כל ימי יאשיהו הנותרים וימי יהויקים בנו וימי צדקיהו בנו עד תום עשתי עשר' שנה היא השנה עד גלות ירושלים בחדש החמישי:

מלבי"ם ויהי – וכן התמידה נבואתו בימי יהויקים – שאז היה הדור צדיקים והמלך היה רשע כמ"ש חז"ל.

 עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו – שאז התחלף מעמד העם, שהיו רשעים, ולעומת זה היה המלך צדיק,

ור"ל שנבואות אלה היו מתמידות בכל המעמדות האלה עד גלות ירושלים – שאז נתקיימו כל נבואותיו:

 

(ד) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

מצודות דוד ויהי דבר ה' – וזהו דברי ירמיה שאמר לישראל:

(ה) בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:

רש"י בטרם אצרך בבטן וגו' – מימי אדם הראשון הראהו הקב"ה לאדם דור ודור ונביאיו.

אצרך – לשון צורה. ידעתיך – קנייושט"וי בלעז כמו לא נודעתי להם (שמות ו). הקדשתיך – זמנתיך לכך.

נביא לגוים – לישראל שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם כך נדרש בספרי נביא מקרבך וגו' (דברים יח) יקים לך ולא למכחישי תורה. הא מה אני מקיים נביא לגוים נתתיך? בבני ישראל שהיו נוהגים כעכו"ם [וזה דלא כתרגום יונתן נבי משקי כס דלוט לעממיא מניתך]

ד"א בטרם תצא מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך (דברים יח)

זה הוכיחם וזה הוכיחם, זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה:

רד"ק בטרם אצורך – כן כתיב בוי"ו וקרי הצד"י בקמץ חטף כמשפטו עם הכנוים ואין עמו וי"ו והענין אחד וענין בטרם אצרך כתב אדוני אבי כאשר ברא הד' יסודות ידעו בכח הטבע ואח"כ הוציאו לפעל וכן אמר ישעיהו מעת היותה שם אני בכח היסודות הייתי מזמן שהייתה עת בעולם ועתה הוציאני מכח לפעל ושלחני ברוחו

או פירוש ידעתיך כמו ידעתיך בשם שאמר למשה ומורה עליו ובטרם תצא מרחם:  הקדשתיך – מלשון קדושה, וידעתיך לשון גדולה ולפירוש הראשון

יש לשאול והלא כל הנביאים והצדיקים וכן הרשעים בטרם הבראם ידעם והכירם?

אך יורה זה שאביו ואמו נזהרו בקדושה וטהרה בעת ההריון שיהיה הנביא מקודש

והחכם הגדול ר' משה בר מימון ז"ל כתב כי זה ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה עם ההתלמדות

ויש לדעתו לשאול – למה לא אמר זה הענין לנביא אחר אלא לירמיהו?

ונוכל לומר לפי שידע האל יתברך שירמיהו יסרב בשליחות האל, הודיעו כי הוא מוכן לנבואה מן הבטן, כדי שיחזק לבו ללכת בשליחות האל,

ואם תאמר והלא משה רבינו ע"ה היה מסרב ג"כ בשליחות האל ולא אמר לו כן?

הנה הראה לו אות גדול לחזק את לבו והוא אות הסנה והאותות האחרים שנתן בו יכולת לעשותן לפני פרעה. וגם נוכל לומר כי משה רבינו כבר ידע זה מעצמו כי חכם גדול היה וידע כי בעיקר יצירת האדם יש הכנה טבעית לנבואה למי שהוא עתיד להתנבא,

ולא זה בלבד, אלא כל חכמה וכל טבע שיש באדם שהוא גובר בו יש לו קצת הכנה בו בעיקר היצירה, יגבר בה עם ההתלמדות, וי"ת הפסוק כן עד לא בריתך וגו' כבעמוד:

מלבי"ם בטרם – הנביא צריך שיוקדם לנבואתו שני תנאים,

א] ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לנבואה מטבעו, ע"י שיהיה מזגו שלם אל טוב המדות, וכן ע"י שלמות כח המדמה והשכלי ויתר כחות הנפשיות,

ב] ההכנה הבחיריית, שיכין א"ע לנבואה ע"י טוב המעשים והקדושה והפרישות,

וההכנה הטבעיית תחול באדם תיכף בעת יצטייר צורת הולד בבטן אמו,

כי ההכנה הזאת יקבל ע"י מולידיו והיינו כמ"ש בעדיות האב זכאי לבנו בנוי בכח וכו',

וההכנה הבחיריית לא תתחיל עד יולד ויחל להשתמש בכחותיו הטבעיים והנפשיים,

אולם יש הבדל בזה בין הנביאים.

כי תנאים אלה אינם מוכרחים רק לנביא הבא להשלים א"ע שישפע עליו שפע הנבואה לצורך עצמו להשלימו בדעת אלהים ובהשגות עליונות, שזה לא יהיה רק אם מוכן ע"ז מצד טבעו ובחירתו,

לא כן הנביא המשולח מאת ה' ליסר גוים ולהוכיח לאומים,

שאז בעת יצטרך ה' לשלוח שליח כללי אל העם ולא ימצא איש המוכן לזה מעצמו, יבחר איש אחד הטוב בעיניו ויכינהו לנבואה ע"י שישנה טבעו ויעזרהו על בחירתו למען ישיג על ידו את התכלית הנרצה אצלו, (ובזה תמצא מענה על רוב הקושיות שהקשו על הרמב"ם שהחליט במורה שהנבואה לא תחול רק על המזומנים לה, והקשו עליו מנביאת גדעון ומנוח ודומיהם?

כי זה לא היה מפני זכות המקבל רק מפני צורך המשפיע).

וז"ש נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יווצר הולד בבטן – אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן, שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי,

וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים – אנכי הקדשתיך לנבואה בטרם תצא מרחם,

ר"ל נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים,

יען כי "נביא לגוים נתתיך" – שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל,

ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי:

 מלבי"ם חלק באור המלים אצרך בבטן, תצא מרחם – בבטן, מצייר בעוד הולד בבטן האם טרם לידתו,

והרחם, יציין מקום יציאת הולד בעת הלידה (כמ"ש ישעיה מ"ו ג', תהלות כ"ב י"א, שם נ"ח ד', איוב ג' י', שם ל"א ט"ו)

ולכן על הבטן אמר אצרך שהוא ריקום צורת הולד אחר מ"א יום של העבור,

שזה גדר פעל יצר והבדלו מן ברא עשה, שמורה הצורה המתדבקת שהוא תכונותיו הטבעיות והמוסריות המוגבלות בעת ההיא מאת יוצר הצורות,

ואמר ידעתיך שהוא הדיבוק בעצם ידיעתו, כמו ואדעך בשם, שנדבקה בצורתך ההשגחה הפרטית להשלימה בתכלית ההשלמה.

ואצל רחם אמר תצא מרחם שהיא היציאה והלידה, ואמר הקדשתיך שמאז בא לו העזר ממרום לענין ההזמנה אל הנבואה בכח ה' ובעזרו מקדש:

 

(ו) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֶֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי:

רש"י אהה – לשון יילל קונפליינ"ט בלעז. כי נער אנכי – איני כדאי להוכיחן

משה הוכיחן סמוך למיתתו כבר נחשב בעיניהם בכמה נסים שעשה להם הוציאם ממצרים וקרע להם את הים הוריד את המן הגיז את השליו נתן להם את התורה העלה את הבאר

אני בתחלת שליחותי אני בא להוכיחם?:

מלבי"ם ואומר – השיב, שהגם שתוכל להשפיע עליו הנבואה גם אם יחסרו לו השלמיות שהם תנאים אל הנבואה, יען שהוא נביא לשליחות כולל,

אבל הלא א"כ יש חסרון אחר, והוא כי הנביא השליח צריך שלא יהיה נער רק זקן ורגיל כדי שיוכל לדבר ולהוכיח גוים רבים,

וז"ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי – וזה יהיה משלשה פנים,

א] שהנער לא יערב לבו לגשת בפני גדולים,

ב] שהנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ולשון צח שע"ז צריך הרגל רב,

ג] מצד העם שנשלח אליהם שלא ישאו פנים לנער צעיר הימים ויקומו עליו ויהרגוהו:

 

(ז) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:

רש"י על כל אשר אשלחך – אל העכו"ם. ואת כל אשר אצוךלישראל תדבר:

מלבי"ם ויאמר ה' – אחר שבזה נכלל ג' חששות, שנים מצדו וא' מצד העם,

השיב לו ה' בל תאמר – טענה זאת מצד שאתה נער – כי נגד מה שאתה חושש שלא תערב לבך לגשת במקום גדולים, הלא אל כל אשר אשלחך תלך – שההולך בשליחות מלך גדול לא יבוש ללכת בכ"מ אשר ישולח

בידעו מעלת משלחו הגם שהוא עצמו צעיר ונבזה,

ונגד החשש שלא תדע לסדר הדברים בטוב טעם,

את כל אשר אצוך תדבר – אתה לא תדבר רק מה שאצוך ואשים דברי בפיך:

 מלבי"ם חלק באור המלים על כל אשר אשלחך – שלח הנקשר עם ע"ל מורה שנשלח לחברו בדבר שהוא שלא לרצונו (מ"ב י"ח כ"ז, נחמיה ו' ג'), או שליחות של הכרח, (דה"א י"ג ב'), ור"ל שהגם שיהיה שלא לרצון הנשלח אליו תלך, ובל"ז נמצא בס' זה לרוב על במקום אל:

 

(ח) אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה':

רד"ק להצילך – בא בטרחא בסגול הלמ"ד לפי שיש לו העמדה ופעמים יש לו משפט ההפסק לא הבטיחו שלא יגעו בו, אלא יגעו בו ויכוהו ויצילהו מידם שלא ימיתוהו,

אף על פי שהיה ברצונם להמיתו כמו שכתוב וכשבאו להמיתו ואת ברוך אמר ויסתירם ה':

מלבי"ם אל תירא – ונגד מה שאתה ירא שיהרגוך אל תירא מפניהם – כי אנכי אצילך מידם:

 

(ט) וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:

רש"י וישלח ה' את ידו – כל שליחות שהוא אצל יד לשון הושטה ל"א כתרגום ושלח ה' ית פתגמי נביאותיה:

 רד"ק וישלח ה' את ידו – הוא המלאך הנראה אליו ודבר אליו בשם השם ונקרא בשמו ונראה במראה הנבואה שהושיט ידו אליו והגיע הדברים על פיו ונראה לו כאילו שם בפיו דבר שיש בו ממש לתקן

אף על פי שאין הגעת הדבר אלא על האוזן לא על הפה?

במראה הנבואה נראה לו כאילו שם בפיו דבר שיש בו ממש לתקן בו בפיו לדבר בחתוך לשון בלא מורא וכן אמר בישעיהו ויגע אל פי שהגיע הרצפה על פיו כי שניהם ויגע בפתח היו"ד מבנין הפעיל

וי"ת הפסוק דרך משל ושלח ה' ית פתגמי נבואתיה וגו' כבעמוד:

מלבי"ם וישלח ה' את ידו – שליחות יד המוזכר אצל הגעת הנבואה, יכוון על מסירת הכח הפעליי לפעול ולעשות עפ"י נבואתו התחדשות בהמציאות,

כי יד ה' תמליץ הכח הפועל והעוסק בהויית הדברים או בקיומם והשלמתם ושנוייהם,

ובעת תבא הנבואה בחזקת היד יתן לו כח הפעליי הזה שעם הדבור הנבואיי יהיה ג"כ שליח לעקר ולטעת לסתור ולבנות, וז"ש ראה נתתי דברי בפיך – ועם הדבור הזה בעצמו:

 מלבי"ם חלק באור המלים וישלח ה' את ידו – יד ה' מציין תמיד כח הנשגב ופעולתו לטוב או לרע, היד החזקה, היד הגדולה,

ובבואו אצל הנבואה יורה על שמוסר כח פעלו וגבורה עצומה אל הנביא (מ"א י"ח מ"ו)

או עזר ממרום אל פעלים עצומים,

או שמניעו ומוציאו ממקומו ביד חזקה (יחזקאל ג' י"ד, ל"ז א', מ' א')  או לראות מחזות עצומות נפלאות (שם א' ג', ח' א'):

(י) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:

רש"י הפקדתיך – מניתיך על העכו"ם. לנתוש ולנתוץ – דיספציר בלעז:

רד"ק ראה הפקדתיך – שמתיך פקיד וממונה עליהם לטוב ולרע כי כאשר תתנבא עליהם כן יבא עליהם וכפל הלשונות הנתיצה וההריסה לפי שהרבה לדבר רע על ישראל ועל האומות והטוב היה מעט באומות כמו שאמר בבני עמון ואחר כך אשיב שבות בני עמון ואמר בעילם והיה באחרית הימים אשיב את שבות עילם ואמר לבנות כנגד לנתוש ולנטוע כנגד לנתוץ ויונתן חלק הפסוק הרע לאומות והטוב לישראל שתרגם חזי דמניתך יומא הדין על עממיא ועל מלכוותא לתרעא ולאבדא ולפגרא, ועל בית ישראל למבני ולקיימא:

מלבי"ם ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות – בין להחריבם, לנתוש – את הגוים ולאבדם,

וכן לנתוץ – את הממלכות ולהרסם,

בין לבנות – את הנהרס שהם הממלכות, ולנטוע – את הגוים (עיין באה"מ),

אולם גם החורבן יהיה ע"מ לבנות, וז"ש לנתוש ולנתוץ – כדי שעי"כ תוכל לבנות ולנטוע

כי כן תפעל גם היד העליונה שתסתור ע"מ לבנות,    וההעדר קודם להוויה,    והמות אל החיים:

 מלבי"ם חלק באור המלים לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע – פעל נטש מיוחד אל הנטיעות שעוקר הנטיעות ממקומם,

ומקביל נגד פעל נתץ והרס שמיוחד אל הבנין, כי משני אלה ידבר פה, כמ"ש לבנות ולנטוע,

וכן את אשר בניתי אני הורס את אשר נטעתי אני נותש (לקמן מ"ה ד),

ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש (שם כ"ד ז'),

והכתובים יציירו את הגוי בציור יער צומח עצים, (ישעיה י' י"ח ל"ג, זכריה י"א),

ואת הממלכה ידמו לבנין (ישעיה כ"ח ט"ו תהלות קי"ח כ"ב), כי הממלכה תבנה אבן אל אבן.

ונגד גוים וממלכות, אמר על הגוים, לנתוש ולהאביד ולנטוע,

ועל הממלכות לנתוץ ולהרוס ולבנות, וכן תמצא לקמן (י"ח ז' ל"א כ"ח).

ולהאביד מוסיף על לנתוש שהניתש נעקר ממקומו ועדין הוא במציאות, והנאבד נאבד לגמרי,

וכן אמר לקמן (י"ב י"ז) נתוש ואבד

וכן להרוס מוסיף על לנתוץ כי ההרס והנתיצה הם שני ענינים,

הנתיצה תפול גם על אבן אחת,     וההריסה הוא על כלל הבנין, ובזה מושג של הריסה כולל יותר,

ולפעמים הנתיצה הוא יותר מן ההירוס אם הוא אחר ההריסה כמ"ש בחבורי התו"ה (שמיני סי' קל"ט):

 הגרי"ז הלוי ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. ויהי דבר ה' אלי לאמר וגו' כי שקד אני על דברי לעשתו וגו' מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ:

בביאור פסוקים אלה אמר הגר"ח זצ"ל דהנה כשיש למלך בן שהנהו אהוב עליו, הרי שומרו שמירה מעולה מכל מזיקים ופגעים רעים,

אבל כשהבן חטא והמלך רוצה לגרש את בנו מעליו, והנהו מפחד פן יקרנו אסון בלא שמירה המיוחדת הריהו נותן פקודה לאסור את כל הגזלנים והרצחנים ולהרוג כל חיה רעה מן הארץ. ואח"כ הוא מגרש את בנו מלפניו.

והחילוק הוא דקודם היה הבן משומר והמדינה בהפקר, ועתה הבן בהפקר והמדינה משומרת.

וזהו דאמר, דהנה קודם שחטאו היו עם ישראל משומרים. ועתה כשחטאו ונתחייבנו גלות, הקדים הקב"ה "על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע". לעשות סדרים באומות העולם, בכדי שישראל יוכלו להגלות ביניהם.

וזהו דמסיים "כי שוקד אני על דברי לעשותו וגו'. דהיינו משום מה צריך לזה?

מפני ש"שוקד אני על דברי לעשותו":

 

(יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:

רש"י מקל שקד – מנדולי"ר בלעז, ויונתן תרגם מקל שקד מלך דמוחי לאבאשא:

 רד"ק ויהי דבר ה' – זה היה במראה הראשונה כי בתחלה אמר לו שילך באשר ישלחהו

ואחר כן באות' המראה עצמה – הראה לו במראה הנבואה מקל שקד, כאמרו מקל שקד אני רואה

כי ראה המקל בלא עלים ובלא פרחים והתבונן אליו במראה הנבואה והכיר בו שהוא מעץ שקד

לפיכך אמר לו היטבת לראות

שאילו ראה אותו בעלים ובפרחים מה היתה הטבת הראייה? נקל הוא להכיר זה.

הראה לו האל מקל שקד להיות משל על הפורענות העתידה לבא על ישראל שתבא להם במהרה

כמו שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים, לפיכך נקרא שקד כי השקידה ענין המהירות וההשתדלות,

וכן אמר כי שקד אני על דברי לעשותו ואמר לשקוד על דלתותי יום יום

ויונתן תרגם מקל שקד מלך דמוחי לאבאשא אנא חזי:

מלבי"ם מה אתה רואה – היד הנשלח אליו ונגע על פיו נצטייר בדמיונו באיזה דמות ומשל מתיחס לענין הנבואה,       והנמשל שכיון בהגעת היד, ע"ד וביד הנביאים אדמה,

ושאל אותו מה רואה בדמיונו, והשיב שנתפס בדמיונו דמות מקל שקד – כאילו דמות הזה יהיה ציור של המחזה של היד שנגעה בו:

 מלבי"ם  חלק באור המלים מקל – יש הבדל בין מקל, מטה, משענת,

המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י"ט י"ד).

ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח' ד')

ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות, ויך את האתון במקל, ועי' לקמן (מ"ח י"ז):

 שקד – אינו שם [פרי השקד] רק פעל [כמו שוקד] כמו דבק שמח, כי לא חמץ, יבש היה נקודים, וגם המקור יבא כן מהר ימהרנה לו לאשה, והפעל נגזר משם שקדים שהמקל התלבש בשקדים בעת החזון:

 

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ:

רש"י היטבת לראות – השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום

כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית:

מלבי"ם ויאמר ה' היטבת לראות – הדמות הזאת מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים,

א] כי תפס אל הדמות שם מקל – לא שם מטה, שהמטה ירמוז לפעמים למשענת ולמשרה,

והמקל יציין ההכאה, המטה לכבוד אל הנושאה לא המקל,

וכן עם כשדים הם ביד ה' כמקל חובלים ליסר החוטאים לא כמטה לכבוד או למשענת,

ב] במה שראהו שקד – ר"ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע,

עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פריָם בכ"א יום,

וכן היו כ"א יום מן י"ז בתמוז עד ט' באב כמ"ש חז"ל,

ג] מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו,

ועז"א כי שוקד אני על דברי לעשותו – כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו,

(ולדברי חז"ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט,

ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר"ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם):

[אגב, נזכיר כאן דברי תרוה"ד שאומר מכן למושג "עם הכולל" בגימטריא שאיננו מחשיבים אחד להבדל בגימט', שאם רצה הקב"ה למשוך זמן הטובה למקסימום, ומאידך שלא יתקיים בנו ונושנתם, די היה לו להקדים שנה אחת, וכבר אין כאן גי' ונושנת"ם? מכאן אתה למד שהפרש של 1 בגי' אינו נחשב!]

 מלבי"ם חלק באור המלים שוקד – גדר פעל זה הוא המתמיד לעיין ולהביט או לשכון אצל איזה דבר בהתמדה יתירה, כמו שוא שקד שומר, לשקוד על דלתותי, ובזה משתתף עם לשון ארמי, הוה מסקיד ביה בהאי חויא,

והנה לפעמים יביא הרע ע"י הסתרת פנים שמסתיר פניו והרע בא מעצמו

כמ"ש אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם.

ולפעמים יביא הרע בהשגחה ולמעלה מדרך הטבע, כמ"ש וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו (דניאל ח') ור"ל שוקד אני על דברי איך להוציאם אל הפועל ולעשותו דרך השגחיי,

ובזה היטב לראות איך הדבור עצמו נתהפך למקל [החובל בהם], כמ"ש צץ המטה פרח הזדון (יחזקאל ז'):

 

(יג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:

תרגום יונתן והוה פתגם נבואה מן קדם יי עמי תנינות למימר מה את חזי ואמרת מלך דרתח כדוד אנא חזי וטקוס משיריתיה דמדברן ואתין מאפי צפונא:

רד"ק ויהי דבר ה' שנית – מה שאמר שנית לפי ששתי המראות היו בענין אחד ואף על פי שהדברים הנראים לו נשתנו, אמר כי בענין זה נראה לו פעם שנית,

ששאלו ג"כ מה הוא רואה ופי' לו ג"כ המשל תוך המראה לא שבא לספר הפעמים שנראה לו כי לא ספר אלא זאת וכן ויהי דבר ה' אל יונה שנית לפי שדבר עמו בענין נינוה שתי פעמים לפיכך אמר שנית לא כדברי בעל הדרש שאמר שנית דבר עמו שלישית לא דבר עמו:

 סיר נפוח – נפוח תאר ופירושו רותח והסיר כשהוא רותח מעלה הבל

כמו הנופח באש שמוציא הבל מפיו בעת הנפיחה:

 ופניו מפני צפונה – הצד מן הסיר שיצקו ממנו יקרא פנים: אך רש"י פירש: ופניו – רתיחותיו: ואדוני אבי ז"ל פירש ופניו פני השפתים או הכירה ששופתין עליה הקדרה אמר כי פני השפתים שמכניסים משם האש תחת הסיר היו לצד צפון מורה שהמבעיר האש תחת הסיר יבא מצפון

 מפני צפונה – היה לו לומר אל פני צפונה? אלא באמרו במ"ם באר בו שני ענינים כי פני צפונה מורה כי פני הסיר היו פונים פני צפונה ואמר אותו במ"ם להורות כי המרתיחים אותה היו מארץ צפון, והיא בבל שהיא מזרחית צפונית לארץ ישראל, והסיר היא ירושלם כמו שהמשיל אותם גם כן בנבואת יחזקאל לסיר ואמר שפות הסיר שפות וכל הענין ושם מבואר הענין

וי"ת סיר נפוח מלך דרתח כדוד אנא חזי וטקוס משריתיה דמדברן ואתיין מאפי צפונא:

מלבי"ם ויהי – דברי הנביא באו מסודרים בשלש דברות,

שתחלה מנהו ה' אל השליחות והודיעו מהות השליחות שהוא לנתוש ולנתוץ, ואח"ז ייחד לו עוד שתי דברות, [דבור א'] להודיע לו זמן קיום הנבואה, שעז"א כי שוקד אני על דברי,

[הדבור הב'] להודיע המקום שמשם תבא הפורעניות,

ואחר שהדבור הרוחני אינו נקשר בזמן ובמקום שהם רק תנאי המוחשות, צייר לו זה במראה ודמיון,

סיר נפוח – דמיון זה נאות מאד להנדמה בו, כי הם היו ממשילים את ירושלים לסיר ועַמה לבשר (יחזקאל י"ב וכ"ד) שכמו שהסיר שומר את הנמצא בתוכו מפני האש, בל ישלט בו,

כן העיר והמבצר ישמרם מפני האויב,

המשיל את ירושלים לסיר נפוח ומעלה רתיחות,

א. שזה יהיה בעת שתרבה המדורה ובעת שאין הסיר מכוסה למעלה,

וזה הנמשל על הרבות אש האויב בריבוי יותר מכח הסיר,

ב. ועל שאין הסיר מכוסה מלמעלה בהשגחת אלהי מעוזם, שאז לא תועיל להם הגנה הסבובית מן המבצר אחר כי נגלה מסך יהודה מלמעלה כמ"ש (ישעיה ה') הסר משוכתו והיה לבער, ועי"כ פרוץ גדרו והיה למרמס עיי"ש בפי'

ודרך סיר נפוח שבעת תרתיחהו האש מצד האש יעלו הרתיחות בצד ההוא, עד שידמה כאילו המים שבסיר מתנשאים לעלות ולברוח אל צד האחר כי נדחפו מפני האש, ובכ"ז לבסוף יתרוקנו באותו צד שהאש שם,

וכן הנמשל ופניו מפני צפונה – המקום שמבעבע שם נקרא פניו,

והפנים האלה יהיו מפני צפונה, ששם האש, ובכל זאת לשם יתרוקנו.

 והנמשל כי ע"י המצור וחרב אויב יעלו העם מן הסיר ויחשבו לברוח מן המבצר לצד האחר,

ובכ"ז ילכדו מאת הכשדים ויגלו אותם בבלה (כמ"ש לקמן נ"ב ח'):

 מלבי"ם חלק באור המלים סיר נפוח – המעלה רתיחות, שזה בא ע"י חלקי האויר המתרחבים ע"י האש ועולים למעלה ונופחים בחלקי המים, וחברו כדוד נפוח (איוב מ"א):  ופניו – נקרא הצד ששם יתנשא נפוח הרתיחות שהוא בצד האש, שהצד ההולך לפנים נקרא פניו,

ובאשר פני הרתיחות בא מסבת האש שבצפון אמר מפני צפונה – במ"ש הסבה:

 

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

רש"י מצפון תפתח הרעה – בבל לצפונה של ארץ ישראל היא:

 רד"ק תפתח – ענין התרה, כמו ויפתח את הגמלים, כאילו היתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבא על ישראל, ועל הדרך הזה תרגם יונתן תשרי בישתא כמו שתרגם אונקלוס ויפתח את הגמלים ואשרי ית גמליא ואפשר ג"כ ענין פתיחה כי שני הענינים קרובים:

מלבי"ם ויאמר ה' – הודיעו הנמשל כי מצפון תפתח הרעה:

 

(טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה:

רד"ק כי הנני קורא – כאילו אני קורא להם שיבאו כלומר אשים בלבם שיבאו:

 משפחות ממלכות צפונה – המשפחות אמר על העם,

וממלכות אמר על המלכים ראשי הממלכות ועל שמם נקראים ממלכות ואומר זה על מלכי ארץ בבל

והמלך הגדול היה נבוכדנצר ועל הממלכות אמר ובאו ונתנו איש כסאו ר"ל כשיצורו על ירושלם

ושם נרגל שראצר רב מג וכל רבי מלך בבל שזכר למטה כאשר נלכדה ירושלם:

מלבי"ם כי הנני קורא – מציין במליצתו כאילו השם יש לו ריב ומשפט על ישראל על שחטאו נגדו

ויקרא לכל משפחות ממלכות צפונה – שהם יהיו השופטים בינו ובין כרמו,

והם יבאו ויתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים – כשופטים היושבים על כסא המשפט לשמוע טענת הבע"ד,

 והשופטים האלה ישבו על כסאות למשפט בכמה מקומות, בין על פתח שערי ירושלים

ובין על כל חומותיה – וגם בכל ערי יהודה – כאילו יתחלקו לכמה בתי דינים, סנהדרין גדולה וקטנה:

 מלבי"ם חלק באור המלים פתח שערי ירושלים ועל כל חומותיה – הכובשים יתחילו בערי הפרזות, אח"כ בחומות, ואח"כ בפתח השער,

אבל פה יציינם כאדוני הארץ ומלכיה יושבים על כסא ההנהגה.

שאז תצא ההנהגה מן השער אל החומות ומשם אל ערי הפרזות:

 

(טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:

רש"י ודברתי משפטי אותם – אתווכח עמם עם יהודה וירושלים:

רד"ק ודברתי – דבור האל עמהם הוא הביא המלכים עליהם וכן אמר אליהוא כי באחת ידבר אל וגומר ואמר ובמסרם יחתום והוא הדבור שידבר עמהם שיביא יסורים עליהם להוכיחם:

 למעשי ידיהם – ביו"ד ויש ספרים שכתוב בהם למעשה בה"א טעות הוא וע"פ המסורת הנה ידענו זה:

מלבי"ם ודברתי משפטי אותם – וה' יסדר משפטו וטענותיו לפני השופטים האלה על עמו על כל רעתם – לבקש דין מאתם, אשר עזבוני – ר"ל כי רעתם היא משולשת,

 א] אשר עזבוני

ב] שאם היו עוזבים אותי ולא היו עובדים אלהים אחרים היה לימוד זכות עליהם שעשו זה מצד חפצם בחפשיות, אבל הם קטרו לאלהים אחרים – הגם שעבודתם כבדה יותר.

ואם היו ממירים כבודם לבעבור השגת תועלת וכדומה לא היה החטא גדול כל כך, אבל הם, ג] השתחוו למעשה ידיהם – שעשו בעצמם ויודעים שאין בו ממש:

 

(יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:

רש"י תאזור מתניך – לשון זירוז כאיש חיל:

רד"ק ואתה תאזור מתניך – ללכת בזריזות כמו שאמר באליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב:

 פן אחתך – אם לא תירא מהם ותבטח בי אצילך מידם ואם תירא מהם אחתך ואפילך לפניהם:

מלבי"ם ואתה – אולם טרם אושיב השופטים האכזרים האלה אתרה בם תחלה על ידך,

כמו שמתרין בבע"ד ע"י שליח ב"ד, ולכן תאזר מתניך – ולא תמתין עד שיבואו אצלך

רק וקמת – ללכת אליהם, ולא תדלג דבר מדברי רק ודברת את כל אשר אנכי מצוך – מבלי להפיל דבר,

וגם אל תחת מפניהםלחנוף להם כי אז אחתך לפניהם – לא אם תעיז פנים נגדם:

 מלבי"ם חלק באור המלים אנכי אצוך – כפילת השם עם הכינוי מורה מיעוט רק אשר אצוך אנכי בעצמי

לא אשר אצוך לא אנכי, כמו ציווי המלך וחכמי העדה או נביא שידבר בשמי,

הגם שאתה מצוה לשמוע להם לא תדבר כפי ציוים, כי כל זה קרה לו:

 אחתך – מן הכפולים ופ"א הפעל בחירק שלא להתחלף עם עתידי הדגוש מנחי העי"ן (בן מלך):

 

(יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:

רש"י למלכי יהודה – כנגד מלכי יהודה:

מלבי"ם ואני – ובל תאמר כי לא ישימו לב עליך לעמוד כנגדך,

כי אני נתתיך היום – שתהיה דומה בעיניהם כעיר מבצר – ואח"כ כעמוד ברזל – ואח"כ כחומות נחשת – עד שילחמו אתך כלוחם בחזקה לכבוש עיר מבצר של אויביו,

וכן תהיה בעיני כל הארץ – גם למלכי יהודה – ולא לבד למלכיהם שמגאותם שונאים מוסר עפ"י הרוב,

כי גם לשריו – וגם לכהניו – שעליהם מוטל להורות דעה, ואף לכל עם הארץ – ובאופן זה.

 

 

(יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ:

רד"ק ונלחמו עליך – כמו שתרגם יונתן ויהון דינין ומגיחין לקבלך למסתר פתגמי נבואתך:

 להצילך – שלא ימיתוך [אך לא הבטיחו שלא יזיקוהו, כמו שבואר לעיל, ואכן היזיקוהו]:

מלבי"ם ונלחמו אליך – כל הכתות ולא תמצא עזר משום אדם,

ובכ"ז ולא יוכלו לך – יען כי אתך אני ואני אצילך:

 מלבי"ם חלק באור המלים ונלחמו אליך – פעל לחם נקשר עם ב', ועם מלת עם, או את, או על,

ובארתי הבדלם ביהושע (י' כ"ט)

וקשור עם אל מורה שרוצה להתקרב להלחם אתו, לוחם נגדו מן הצד ע"י תחבולות להכשילו וכן לקמן ט"ו כ':


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א