ירמיה

ספר ירמיה פרק יז

(א) חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם:

רש"י בעט ברזל – משל הוא כלומר חקוקה בשיקוע ואין נוחה למחוק,

ומדרש אגדה בעט ברזל בצפורן שמיר על ידי ירמיה שנקרא עמוד ברזל ועל ידי יחזקאל שנאמר לו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך.

חרושהחקוקה כזה שהוא חורש בעומק. על לוח לבם – שאינם שוכחין עכו"ם שלהם:

מלבי"ם חטאת יהודה כתובה בעט ברזל – שכותבת על הגליון למעלה,

וגם בצפורן שמיר – שהוא מעמיק לחרות בפנים, רצה לומר שחטאו בין במעשה הנגלה בין במצפון הלב והנפש,

ומפרש נגד צפורן שמיר חרותה על לוח לבם – בעומק,

ונגד בעט ברזל לקרנות מזבחותיכם – שהוא הפועל הנגלה, ומבאר.

 

(ב) כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת:

מלבי"ם כזכר בניהם – כמו שיזכרו את בניהם בכל לב, כן יזכרו מזבחותם ואשריהם [כדפרש"י כזכור בניהם מזבחותם – כזכירת בניהם כן היתה להם זכירת מזבחותם כאדם שיש לו געגועין על בנו].

ומפרש מזבחותם על עץ רענן – ואשריהם על גבעות הגבוהות

כי היה דרך עע"א לבנות המזבחות אצל עצים שתולים סביב, כמ"ש לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה', והאשרות היו נוטעים על גבעה גבוהה:

 

(ג) הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל גְּבוּלֶיךָ:

רד"ק הררי בשדה – לפי שהיו עובדים על ההרים קרא ישראל הררי, אמר דרך קריאה: אתם הררי

ומלת בשדה אף על פי שהטעם עמד בה, פירושה שהיא דבוקה עם חילך,

אמר אתם הררי, בשדה חילך וכל אוצרותיך לבז אתן, כלומר שיוציאו השוללים הבזה בשדה, לחלוק שם השלל:

 חילך – ממונך: כל אוצרותיך – חסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם:

 במותיך בחטאת – כמו הפוך כאילו אמר בחטאת במותיך שהם בכל גבולך כלומר למה יהיה כל חילך וכל אוצרותיך לבז בעבור חטאת במותיך?

וכמוהו רבים תיבות שהן הפוכות בטעמם כמו מקום שם קבר שטעמו מקום קבר שם, ומספד אל יודעי נהי כמו ויודעי נהי אל מספד, והדומים להם רבים, וכן תירגם יונתן הפוך בחובין דהויתון פלחין לטעוותא בכל תחומיכון:

מלבי"ם הררי – ולכן את הר שלי העומד בשדה – הוא הר ציון שסביב לו נעשה כשדה שנחרבו הערים סביבו, חילך וכו' לבז אתן – וכן במותיךאתן לבז, ע"י החטאת אשר בכל גבולך:

 

(ד) וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד:

רש"י ושמטתה – על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ושבתה הארץ (ויקרא כה).

ובך – אנקם מחמת נחלתך אשר נתתי לך שלא עשית רצוני להשמיטה,

ד"א ובך מנחלתך ובך אנקם [שאגלך] מנחלתך, שאגלה אותך ממנה. כי אש קדחתם באפי – יקדתם בנחירי:

והעבדתיך – בדל"ת, ולמעלה בפרשת אוי לי עמי והעברתי ברי"ש:  קדחתם – הבערתם, למעלה קדחם בכאן קדחתם, למעלה עליכם בכאן עד עולם:

מלבי"ם "ושמטתה ובך" שעורו ושמטת וישמט בך – ומפרש ושמטת מנחלתך, וישמט בך והעבדתיך את אויביך

שע"י שהלכו למצרים אחרי מות גדליה בן אחיקם, שמטו את הארץ ועזבו את נחלתם

(שאם היו נשארים אז בא"י לא היתה חרבה כי השאיר מהם לכורמים וליוגבים)

ועי"כ נהיה השמטה גם בם בעצמם, [א.ה. כמו נשמטו מעצמם ר' ביאור המילים] כי יצאו מחירות לעבדות, שעבדו את אויביהם בארץ מצרים, שנבוכדנצר כבש אח"כ את ארץ מצרים, כי האש לעולם תוקד – וכדברים האלה אמר למעלה ט"ז י"ד:

 מלבי"ם חלק באור המלים ושמטתה ובך. השמטה הוא מה שמסלק את הדבר מרשותו, כמו תשמט ידך, מן החוב, ויאמר שמטוה (מ"ב ט' ל"ג), ובא על השמטת הקרקע, ועז"א מנחלתך,

ועל השמטת עצמו שאינו ברשותו רק ברשות אדוניו, ועז"א ובך, ומפרש ועבדת וכו':

 

(ה) כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ:

רש"י אשר יבטח באדם – בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל.

זרועו – כמו עזרו וכן תרגם יונתן רוחצניה. ומן ה' יסור לבו – שהבטיחו וצויתי את ברכתי לכם (ויקרא כ"ה) כך שמעתי:

מלבי"ם כה אמר ה' – נגד מה שלא בטחו על ה' ובטחו על מצרים,

כמ"ש הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב וכו' ולא שעו אל ה' וכו'.

 ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו – כי יש הבוטח באדם ובכ"ז בוטח בה',

והוא אם יבטח שה' יושיעהו ע"י שר פלוני, שהגם שבוטח באדם, עיקר הזרוע והכח של הבטחון הוא בה',

אבל מי שכל הבטחון שלו הוא באדם עד שגם הזרוע (שהוא הכח המניע את היד הפועלת) ישים בשר,

שבוטח רק בכח בשר, ומן ה' יסור לבולגמרי זה הוא ארור:

 מלבי"ם  חלק באור המלים זרועו – הוא הפרק העליון המניע את היד, שהיד תתנענע לא ע"י כח בשר רק ע"י כח ה'

וה' הוא הזרוע, והוא חושב שהבשר הוא זרועו, ר"ל כח טבעי, וכן עמו זרוע בשר,

וכלל בידי שכ"מ שנזכר שם זרוע מציין הכח הראשון המניע את האמצעיים לאיזה פעולה:

 

(ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב:

מלבי"ם והיה – ידמה כעץ העומד ערירי בערבה – שלא ישיג שפע ממגד שמים ממעל כי לא יראה כי יבא טוב – ולא מסביבו ומשכניו כי שכן – אצל קוצים – חררים – ויבשים במדבר –

ולא משרשיו מתחת כי היא ארץ מלחה ולא תשב:

מלבי"ם חלק באור המלים ערער – מענין ערירי, אילן העומד ערירי ובלתי מוליד בדומה:

 חררים – שם התואר, עצים או קוצים חררים ויבשים, מענין ותוכו נחר (יחזקאל ט"ו),

ופעל שכן בא על שכונת השכנים, כמו שכנתי עם אהלי קדר, ולקח הוא ושכנו:

 

(ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ:

רד"ק ברוך הגבר, והיה ה' מבטחו – אם יבטח בו הוא יהיה מבטחו ולא יירא מכל רע:

מלבי"ם ברוך הגבר – אשר לא לבד שיבטח בה' – כי גם והיה ה' מבטחו –

כי הבוטח בה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים הגם שיבטח בה' בכ"ז המבטח שלו היינו הדבר שע"י יושג בטחונו אינו ה', רק האמצעיים הטבעיים שמקוה שעל ידם יושיעהו ה',

והגם שאינו ארור אחר שבוטח בה' אינו ברוך ג"כ, רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל,

עד שה' הוא גם המבטח שלו, היינו הדבר שבו יושג בטחונו:

 מלבי"ם חלק באור המלים מבטחו – המ"ם הנוסף על השם מציין הדבר והמקום שבו סבת הבטחון, כמו מעון, מקדש, משכן, וכדומה:

 

(ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶ יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

מלבי"ם והיה – וזה דומה כעץ השתול על מים ושולח שרשיו על יובל – מקום יבול* ופרי,

שזה לא יירא – בין מרעות מתמידות כי יבא חוםשיכמשו עלי האילן,

ובין מרעות בלתי מתמידות שבשנת בצורת – שאין שם גשמים לא ידאג – כי גם אז יעשה פרי,

ר"ל שלא יחסר לו עשרו וקניניו שהם העלים, ולא חייו ובניו שהם הפרי,

(ותפס לשון לא ידאג על צד המליצה, כי האדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון כאילו דואג אז מעשות פרי, אבל הוא לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי גם בשנת בצורת):

 מלבי"ם חלק באור המלים יובל – בא על המים, פלגים יבלי מים (ישעיה ל' כ"ה), כערבים על יבלי מים (שם מ"ד ד'). וי"ל שפי' מים המוכנים להפריא הצמחים ולתת יבולם, ומשתתף עם יבול שמורה על הפראה:

 

(ט) עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ:

מלבי"ם עקב – ר"ל ואם תשאל הלא ראינו שיש בוטחים בה' ובלתי מצליחים?

ע"ז משיב שתי תשובות, א] שיש בוטח בנגלה ולא במצפונו,

כי צריך שיהיה הבטחון בלב שלם לא במרמה כי הלב עקב מכל – כל הציורים הרעים והמדות הרעות אורבים על הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש ומעלים אליו ציורים רעים לכל עון ולכל חטאת,

ואנוש הוא – והלב עצמו לב אנושי המוכן להתהפך בכל רגע ורגע לפי הציורים שימשלו אז בנפש,

[אך רש"י מסביר ואנוש – לשון חולי וחליו הוא זה].

ומי ידענו – שאם ידמה לך מנגלהו שהוא בוטח בה' אינך יודע מחשבותיו, אבל.

 מלבי"ם חלק באור המלים עקוב – נרדף עם מארב, וגדרו שמסבב את הנארב בתחבולותיו (ישעיה מ' ד').

ור"ל הלב מסובב מכל רע, ומלת אנוש מענין איש ואנוש:

 

(י) אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו:

מלבי"ם אני ה' חוקר לב ובוחן כליות – היועצות,

ולתת לאיש כדרכיו – ואני נותן לאיש בין כפי דרכי הנפש הפנימית,

ובין כפי פרי המעשים – היוצאים לחוץ ע"י תכונות הנפש,

והגם שידמה לך למראה עיניך שמעלליו טובים אני שוקל שורש תכונות הנפש ודרכיה אם הבטחון בא מעומק הנפש והלב בלב שלם ונפש חפצה:

 

(יא) קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָו יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל:

מלבי"ם קורא – (תנאי שני של הבטחון) שלא יהיו מעשיו סותרים את בטחונו,

שמי שיאמר שהוא בוטח בה' והוא משתדל לקבץ עושר בדמים ובעוולה מבואר שאינו בוטח בטחון גמור ולכן לא יתקיים עשרו בידו,

וכמו שקבע ה' בטבע הבע"ח שעוף הנקרא קורא – אשר הוא דגר ולא ילד – שדרכו לישב על ביצים ואפרוחים של אחרים אשר לא ילדם, ואח"כ כשיגדלו יכירו שאינם בניו ויעזבוהו,

כן מי שעושה – ומאסף עושר שלא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו – העושר

ובאחרית ימיו – יהיה עוד גרוע ממי שלא היה לו עושר כלל,

שהגם שלא היה עשיר מימיו לא היה נבל,

אבל הוא ישאר נבל – כי ישאר בו הטבע לעשוק ולחמוס ולעשות נבלה:

מלבי"ם חלק באור המלים דגרקיבוץ העוף את אפרוחיה, ודגרה בצלה (ישעיה ל"ד ט"ו):

רש"י קורא דגר ולא ילד – הקורא הזה מושך אחריו אפרוחים שלא ילד.

דגר – ציפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחין אחריו ואלו שהקורא דגר לא ילכו אחריו משיגדלו שאינם מינו כך עושה עושר ולא במשפט. יהיה נבל – מתקרי רשיעא:

 

(יב) כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ:

מלבי"ם כסא כבוד – אחר שבאר שארור הגבר אשר יסיר בטחונו מה', אומר מקום מקדשנו הוא כסא כבוד של מרום מראשון – הנביא יכנה את ה' בשם מרום מראשון – שהוא רם ונשא על העלול הראשון,

ר"ל שאין למעלה ממנו, והוא ראשית כל הנאצלים והנבראים,

ומפני שלא יצדק עליו גם שם 'ראשון' כי אין לו יחוס עם הנבראים כלל,

אומר שהוא מרום מראשון רוממות מעלה וחשיבות,

ומקום המקדש הוא כסא כבודו, ששם השכין שכינתו ויושב ומנהיג שם הנהגה השגחיית,

ומפרש מי הוא המרום מראשון? הוא.

 מלבי"ם חלק באור המלים מרום מראשון – כן תאר את השם ית' שהוא רם על רמים כמ"ש ואתה מרום לעולם, וראשון תאר להנאצל הראשון והנבחר, אשר כנוהו האלהיים בשם אדם קדמון או כתר עליון,

והמחקרים בשם שכל העליון וכדומה, וכסא כבוד סמוך, כסא כבוד של מרום מראשון, שמקום המקדש היה כסא כבודו, כמ"ש ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה', ומפ' מי הוא המרום מראשון הוא ה' מקוה ישראל. ומליצת כי עזבו מקור מים חיים מגביל נגד שתול על מים, שהעוזב אותו יכתב בארץ תלאובות, לא במקור מים חיים, שהארץ תגבל נגד המים:

רד"ק כסא כבוד – פירש הגאון רב סעדיה דבק עם סוף הפסוק שלמעלה ממנו כאילו אמר יהיה נבל מכסא הכבוד כלומר מושלך

וי"ת פורענותא תתעביד מניה וגומר כבעמוד

ורבותינו פירשו על בית המקדש שאמרו שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם מקום בית המקדש, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו,

מראשון עד שלא נברא העולם ועוד אמרו שבית המקדש מכוון כנגד כסא הכבוד שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו וזה הדרך דרכו המפרשים

ואמרו בספר יצירה והיכל קדש מכוון באמצע ואני הארכתי בזה הענין בפירוש תהלים במזמור שיר המעלות זכור ה' לדוד

והענין הוא טוב אלא שאין ענינו דבק עם הפסוק שלפניו ושלאחריו והחכם רבי שמואל בן תבון הדביקו לענין הפסוק שאמר אני ה' חוקר לב בוחן כליות וגומר

ופירש כסא כבוד בחסרון כ"ף הדמיון כאילו אמר ככסא כבוד וכמוהו רבים ופירש הענין כן

בא הנביא להודיע שהשם יתברך שוכן במקדש כמו שיושב בכסא כבוד מרום שהוא השמים העליונים שקראו ישעיהו הנביא גם כן כסא רם ונשא כן קראו ירמיה מרום ואמר שהוא מראשון כלומר מקדם כמו שכתוב נכון כסאך מאז

אמר כמו שהשמים שהם כסא ה' והם כסא כבודו מעידים על מציאותו ועל כבודו כן מקום מקדשנו מעיד ומורה על עצם מציאותו שהשכין אורו וכבודו בו

ולא יחשוב החושב שהיות הש"י על כסא רם ונשא והוא השמים ימנעהו מלדעת את אשר בארץ ומלהשגיח בשפלים ומענוש הרעים על רשעם

כי מקום מקדשנו הוא עדות וראיה שהוא רואה בשפלים וחוקר לבותם וכליותם כי הוא שוכן במקדשנו ושכנו ושבתו בשמים ונראת בו אורו וכבודו

ואחר שהוא שוכן בו והוא נמצא בתוכנו מן ההכרח להאמין שהשם רואה אותנו ופוקד את מעשינו ובוחן את לבבינו וכליותינו לטוב ולרע, וזה הוא שהוסיף ואמר מקוה ישראל וגומר

וענין יסורי בארץ יכתבו כלומר הסורים אשר בעמו שהם סרים מהשם ית' ומעבודתו יכתבו בארץ לשוב עפר כבהמות לא יהיה בהם חלק נשאר שיכתב בשמים מבני עליה

וזה מפני שעזבו מקור מים חיים הוא הש"י על כן לא יחיו אך ימותו כבהמות וזה הפירוש הוא נכון לענין הפרשה:

 

(יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבשׁוּ יְסוּרַי וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה':

מלבי"ם מקוה ישראל ה' – ה' אשר הוא מקוה ישראל, כסא כבודו שוכן במקדש, [רד"ק ויש מפרשין כמו מקוה מים כלו' שאתה מקוה טהרה לישראל והראשון (מל' תקוה) נכון]:

וא"כ כל עזביך יבושו – אלה שעזבו את ה' השוכן ומשגיח במקדש והלכו לבקש עזרת בשר יבושו מבטחונם,

 וסוריהסרים מה' בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים – יתפרסם שמם לקללה

כאילו נכתב בספר בכל הארץ להודיע לכל שעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים:

רש"י – אותם שסרים מדברי – שאינם שומעים שליחותי – בקברות תחתיות ארץ יכתבו:

 

(יד) רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה:

מלבי"ם רפאני – שב למ"ש למעלה למה היה כאבי נצח, שקרא נבואת זעם שמלאהו ה' בשם כאב וחולי,

בקש שה' ירפאהו ממכתו האנושה ולא ינבא עוד פורעניות:

רש"י כי תהלתי אתה – בך אני מתהלל ומתפאר לומר שאתה מושיעי. תהלתי וונטנצ"א בלעז:

 

(טו) הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר ה' יָבוֹא נָא:

רד"ק הנה המה – דבר ה'- שאתה אומר שהחרב הארץ יבא נא כי אין אנחנו מאמינים כי ה' דבר להחריב עירו:

 מצודות דוד הנה המה – הקמים עלי אומרים אלי בלעג איה דבר ה' יבוא עתה ונראה אם האמת אתך כי יחשבו שמלבי אני בודאם לשנאתי אותם:

מלבי"ם הנה המה אומרים איה דבר ה' – ועל ידי זה הם רוצים להחזיק אותי כנביא שקר שחייב מיתה:

 

(טז) וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה:

רש"י ואני לא אצתי – לא מהרתי לזרזך להביאם מהיות רועה טוב מחזר אחריך לבקש עליהם רחמים. ויום אנוש – חולי של פורענות לא התאויתי

וי"ת ואנא לא ענבית על מימרך מלהתנבאה עליהון לאתבותהון לדחלתך ולפי התרגום יהיה אצתי לשון עכוב כלומר לא עכבתי מלומר להם שליחותיך ולהשיבם אליך אם היו שומעים אלי.

מוצא שפתי נוכח פניך היה – להשיב את חמתך מהם:

מלבי"ם ואני – לא לבד שאיני בודה פורעניות מלבי, כי גם כשבחרתני להיות רועה ומנהיג לא אצתי אחריךולא רציתי להיות נביא כמ"ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי,

וגם אחר ששלחתני לנבאות פורעניות לא התאויתי שיבא יום אנוש – כדי להחזיק דברי נבואתי,

וכ"ז אתה ידעת – ולא לבד שלא התאויתי בלב כי גם מוצא שפתי היה נכח פניך –

שהתפללתי עליך להסיר פניך וכעסך, הגם שאתה צוית שלא אתפלל, וא"כ אבקש.

 מלבי"םחלק באור המלים לא אצתי מרועה אחריך – אץ, הוא הענין שדוחק וממהר הדבר, ומ"ם מרועה אינו מדוקדק,

ויל"פ לא אצתי שיבא דבר ה', מסיבה שאני רועה ומתחבר אחריך ודרכי לרחם ולהאריך אף כמוך:

 

(יז) אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה:

רד"ק אל תהיה לי למחתה – כלומר אל תגרום לי בנבואתי שאהיה מחתה לפניהם:

 מחסי אתה ביום רע – ביום שחושבים עלי רעה אתה מחסי וכן תעשה תמיד שלא אחת לפניהם כמו שהבטחתני:

מלבי"ם אל תהיה לי – דבר זה שהתפללתי עליהם לעכב את הפורעניות למחתה

שעי"כ יבררו שאני נביא שקר והלא מחסי אתה ביום רעה – וא"כ.

 

(יח) יֵבשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם:

רש"י יבושו רודפי – אנשי ענתות לבדם:

מלבי"ם יבושו רדפי – כדי שאל אבושה אני – וכן יחתו המה – כדי שתתקיים נבואתי עליהם,

ואל אחתה אני – שיאמרו שאני נביא שקר, ולכן הביא עליהם יום רעה – המעותד עליהם ע"פ נבואתי.

 ומשנה שברון שברם – שישברו בעת רעת הכלל

ויוקדם להם שבר ביחוד קודם בוא עת הרעה כמ"ש למעלה התיקם כצאן לטבחה וכו':

 

(יט) כֹּה אָמַר ה' אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי ָעָם הָעָם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם:

רד"ק כה אמר ה' – עם כתוב וקרי העם ואחד הוא אלא שהכתוב חסר ה"א הידיעה:

 אשר יבאו בו – תחלה קרא בשער שנכנסין ויוצאין בו מלכי יהודה כי להם ראוי להוכיח העם ולשמור את יום השבת

ומה שאמר בשער בני העם לקרוא באזני העם הנכנסים והיוצאים באותו שער כי לא מלכי יהודה לבד היו נכנסים ויוצאים בו כי גם העם שהיו שוכנים סמוך לאותו שער היו נכנסין ויוצאין בו ואמר לו שיקרא אחר כן בכל שערי ירושלם כדי להזהיר כל העם

ומה שאמר לו לקרוא בשערים לפי שהיו מכניסין ומוציאין דרך השערים בשבת

ולא הזהירם אלא בהכנסה והוצאה דרך השערים חוץ לעיר, כי בעיר לא היו חייבים כי ירושלם דלתותיה נעולות בלילה, ואין חייבין עליה משום ר"ה, לפיכך אמר והבאתם בשערי ירושלם לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ואמר ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם

ומה שאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ר"ל חוץ לעיר

ומה שזכר ההבאה יותר מן ההוצאה לפי שירושלם היה כרך גדול ובכרך המביאים יותר מן המוציאים כי מביאים בני הכפרים לעיר תבואה ופירות וכן ממכר

וכן כתוב בספר עזרא כשהוכיחם נחמיה על השבת ואמר ומביאים ירושלם ביום השבת ואמר ויסגרו הדלתות ואמר אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומנערי העמדתי על השערים לא יבא משא ביום השבת

הנה לא הזהירם אלא מחוץ לעיר לא בתוך העיר כי לא היו חייבים בהכנסה והוצאה מבתיהם בתוך העיר לפי שירושלם היו דלתותיה נעולות בלילה ואין חייבין עליה משום ר"ה

ומה שאמר שמעו דבר ה' מלכי יהודה ולא היה אלא מלך אחד ר"ל המלך ובניו ולפי שהיו עתידים למלוך אחר האב קראם מלכים:

מלבי"ם כה אמר כה' אלי – אחר שהחליט ה' גזרתו חזר מדת הרחמים ונתן להם תרופה קלה שלא תוחרב ירושלים, והוא אם ישמרו את השבת מחללו,

וזה כמ"ש חז"ל שכל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"א כדור אנוש מוחלין לו,

כי שמירת השבת תעיד על אמונת החידוש וההשגחה ומכחיש את עבודת אלילים,

וא"כ א"א שחטא ע"א יגרום החורבן אחר שבשמירת השבת מעיד בהפך שה' ברא העולם ומשדד את המערכה,

וכבר אמרו שאם שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים (וכ"ש שיועיל זכות השבת שלא תחרב ירושלים).

 אשר יבואו מלכי יהודהלהתרות בגדולים תחלה, ואשר יצאו בו – להתרות כמה פעמים בבואם ובצאתם, ובכל שערי ירושלים – להתרות בכל העם:

(כ) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה:  (כא) כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם:

מצודות דוד השמרו בנפשותיכם – ר"ל היו נשמרים בדבר שיש בו שמירת נפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת להביא אותה בשערי ירושלים מן החוץ:

 מלבי"ם השמרו בנפשותיכם – כי הוא מחייבי מיתה וכרת, ואל תשאו משא – שהיו מביאים מחוץ למכור:

 

(כב) וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם:

מצודות דוד ולא תוציאו וכו' – אל החוץ. וכל מלאכה – ושום מלאכה. וקדשתם – מבלי לחללו בדבר הנאסר בשבת:

 מלבי"ם ולא תוציאו משא מבתיכם – פי' רד"ק חוץ לשערי העיר, ר"ל כי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואין לה דין רה"ר, וי"ל שהזהיר גם על הכרמלית ששלמה גזר עירובין, ועז"א וכל מלאכה לא תעשו – אף מלאכה דרבנן, וקדשתם – בשביתה ועונג:

 

(כג) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁומֹעַ {שְׁמוֹעַ} וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר:

רש"י ולא שמעו אבותיכם – למה שצויתים:

מצודות דוד ולא שמעו – אבל הם האבות לא שמעו למצותיו. ויקשו את ערפם – הוא ענין מליצה כאלו נתקשה ערפם עד שלא יוכלו לחזור פניהם ולשמוע. ולבלתי קחת מוסר – לא החזירו פניהם למען לא יקבלו מוסר ותוכחה מן הנביאים:

מלבי"ם ולא שמעו – אבותיכם לא קבלו דברי, וגם לא הטו אזנם – כלל לשמוע,

ויקשו לבלתי שמוע – מצד הערת השכל, ולבלתי קחת מוסר – מצד הערת יראת העונש:

 

(כד) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בֹּה בּוֹ כָּל מְלָאכָה:

רד"ק עשות בם כל מלאכה – בה כתיב וקרי בו ושניהם נכונים כי ימצא שבת לשון זכר ולשון נקבה לשון נקבה ברוב ולשון זכר כל שומר שבת מחללו ומה שאמר ובאו בשערי העיר הזאת ר"ל ובאו ויצאו כמו שאמר אשר יבאו בו מלכי יהודה ואשר יצאו בו ומה שצוה להזהירם על השבת והיו כמה עברות אחרות בידם ואף ע"ז לפי ששמירת שבת עיקר גדול באמונת האל בחדוש העולם ובאמונה באותות ובמופתים ובקיום כל התורה וכל המשמר השבת באמונה ישרה לא במהרה הוא חוטא בשאר המצות ואמרו רבותינו ז"ל כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד עכו"ם כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כל שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחל לו והמצוה הראשונה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה היא שבת ואתה רואה כמה גדולה שמירת שבת שהרי תלה חרבן ירושלם בשמירת שבת ומפסוק והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם למדו רז"ל רמז ואמרו אין הדלקה מצויה אלא בבית שיש בו חלול שבת ואמרו מאי לא תכבה בשעה שאין בני אדם מצוים לכבותה והנה הפרשה מבוארת וענין פרשת היוצר גם כן מבוארת וענינם כי ההשגחה בבני אדם והיכולת ביד האל וכל שכן ישראל שהשגחתו תמיד עליהם לפיכך אמר כן אתם בידי בית ישראל:

 

(כה) וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם:

מצודות דוד ובאו – אז יבואו בשערי וכו'. על כסא דוד – ר"ל על כסא המלוכה ומוסב על מלכים. ברכב – במרכבה העשוי לרכוב בה. ובסוסים – המושכים המרכבה. המה – המלכים. איש יהודה – אנשי יהודה מיתר העם. וישבה – תהיה מיושבת באנשים:

 מלבי"ם ובאו – הבטיחם ד' דברים, א] שלא תתבטל מלכות ב"ד, מלכים ושרים – ומפרש מלכים יושבים על כסא דוד – ושרים רוכבים ברכב ובסוסים – ב] שלא ישלטו שם זרים, ועז"א המה ושריהם איש יהודה – ג] שלא תחרב העיר, עז"א וישבה העיר:

 

(כו) וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה':

רש"י ובאו – כמו ולבא:

מצודות דוד ובאו – יבואו אנשים מערי יהודה וכו'. ומן השפלה – מן הערים היושבים בעמק. ומן הנגב – היושבים בפאת הדרום. מביאים – והמה יהיו מביאים עולה וזבח וכו' ומהם יהיו מביאי קרבן תודה אל בית ה':

מלבי"ם  ד] שלא – יושבת המקדש ועבודת ה', ועז"א ובאו – וכו' מביאים עולה וזבח,

ומביאים תודה – על הודאת הנסים:

 

(כז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַם וְלֹא תִכְבֶּה:

מצודות דוד ואם לא תשמעו אלי – מה שצויתי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ולבוא עמה בשערי ירושלים. והצתי – אז אבער אש בשעריה ותשרוף הארמנות ולא תכבה עד תשרוף הכל:

 מצודות ציון והצתי – ענין הבערה. ואכלה – ותשרוף וכן כמאכלת אש (ישעיה ט). ארמנות – היכלות ופלטרין. תכבה – מלשון כיבוי:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א