ירמיה

ספר ירמיה פרק יט

(א) כֹּה אָמַר ה' הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים:

מצודות ציון בקבק – כן שם הכלי שפיה צר על כי בעת ישופך ממנה נשמע כעין קול בקבק וכן ובקבק דבש (מלכים א יד).

מלבי"ם הלוך וקנית בקבק – אחר שהורידו בית היוצר והראה לו שבעוד ישראל ביד ה' וברשותו

הם דומים כחומר ביד היוצר שאם ישבר הכלי ישוב ויתקנהו ויעשהו כלי אחר,

הראה לו עתה משל אחר, שבעת שישראל יצאו מיד ה' ומרשותו ע"י עבודת נכר

הם דומים ככלי יוצר שכבר הוסק בכבשן ונגמר שאז אם נשבר אין לו תקנה,

וצוהו לקחת בקבוק הוא כלי שנותנים לתוכו דבש ופיו צר, ואחר שנקפא הדבש בתוכו א"א להוציאו רק ע"י שבירת הכלי,

וזה משל שהם מלאים עצות רעות ומחשבות מינות שא"א להוציאם מהם ע"י תוכחת הנביאים

ובהכרח לשברם כתות לא יחמול, להסיר עצת בליעל ולהתם חטאת.

 ומזקני העם – תקח אתך מזקני העם:

 מלבי"םחלק באור המלים הלוך. – נמשך לשתים, הלוך וילכו מזקני העם:

 

(ב) וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִות הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ:

רש"י שער החרסית – שער האשפות ששם זורקין חרסים הנשברים וכן ת"י תרע קילקלתא:

מלבי"ם אל גיא בן הנום – ששם שרפו את בניהם לאש (כנ"ל ז' ל"א),

אשר פתח שער החרסית – שער המזרח, כי עבודת המולך היה מיוחדת לשמש כנודע,

וקראו את השער שער השמש: רד"ק שער החרסית שהוא מכוון כנגד זריחת החמה ככתוב "האומר לחרס ולא יזרח" [או "בטרם יבוא החרסה", או קבורת יהושע בתמנת חרס – ששמו דמות חמה על קברו שזה שהעמיד חמה].

 

 

(ג) וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו:

רש"י תצלנה – טינטני"ר בלעז לשון מצלתים (דברי הימים א טו) בצלצלי שמע (תהלים קנ):

 רד"ק תצלנה אזניו – ענין תנועת הרעשה והוא מבנין נפעל ונאמר זה הלשון באזנים ובשפתים כמו לקול צללו שפתי:

 

(ד) יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם:

רש"י וינכרו – עשאוהו נכרי לפני:

 רד"ק וינכרו – כמו שכתוב אלהי נכר הארץ כי לא יסבול המקום ההוא עכו"ם:

מלבי"ם וינכרו – יחדוהו לעבודת נכר, ולא תאמר שמעשה אבותיהם בידיהם, עז"א אשר לא ידעום המה ואבותיהם,

ומלאו דם נקים – מנפשות אדם שהקריבו למולך, ומפרש איך מלאו דם נקיים, כי.

 

(ה) וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי:

מלבי"ם בנו במות התופת – שחוץ מה שהעבירו למולך, העלו ג"כ עולות שבזה שפכו דם, אשר לא צויתי – פירשתי למעלה (ז' ל'):

 מלבי"םחלק באור המלים אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי

הסדר הוא עליה על לב, ואח"כ הדבור, ואח"כ הציוי, שהדבור בא גם על הרשות והציוי חובה (כנ"ל ז' כ"ב), ולכן כשבא בשלילה הפך הסדר לרבותא,

וחז"ל אמרו (תענית ד') לא צויתי למישע מלך מואב ולא דברתי ליפתח ולא עלתה על לבי זה עקדת יצחק, ר"ל שעקדת יצחק היתה תחלה ואח"כ יפתח ואחריו מישע,

ותחשוב שתחלה עלה על לבו בעת עקדת יצחק, ואח"כ דבר הרשה זאת ביפתח,

וצוה ציוי של חובה בעת מישע. לכן הוסיף שאף לא דברתי וכו':

 

(ו) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה:

מצודות דוד ולא יקרא – אז לא יקרא. התופת – בית הבמות קראו תופת לפי שהיו מקישים שם בתופים לבל ישמע האב בנהימת הבן כשהוא נשרף ויכמרו רחמיו.

בן הנם – הגיא שעמד בו בית הבמות קראו בן הנם ע"ש נהימת הבן הנשרף. גיא ההרגה – כי יפלו שם הרוגים רבים:

 

(ז) וּבַקֹּתִי אֶת עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:

רש"י ובקותי – ורוקנתי לשון בוקה ומבוקה (נחום ב) ועל שם בקבוק שהוא מדבר בו לקח לשונו כן:

מלבי"ם ובקתי – על זה מורה שם בקבוק שעשוי להריק הדבר מתוכו כן אריק עצת יהודה:

 

(ח) וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ:

מלבי"ם ושמתי את העיר – זה עונש על שנכרו את המקום הזה:

 

(ט) וְהַאֲכַלְתִּים אֶת בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם:

רש"י ובמצוק – לשון צרה כמו צוקה:

מלבי"ם והאכלתים בשר בניהם – זה מדה כנגד מדה על שהעלו את בניהם עולות לבעל:

 

(י) וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ:

מלבי"ם ושברת – שהבקבוק בעת ירצו להריק מה שבתוכו ישברוהו:

 

(יא) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר:

מלבי"ם ככה אשבור – ולא כשבירת החומר ביד היוצר לעשותו כלי אחר,

רק כאשר ישבר את כלי היוצר – הכלי הנגמר, שזה "לא יכול להרפא":

רש"י (אשר לא יוכל להרפהאהעם קאי, אבל העיר אעשנה כתופת ואטהר לעתיד):

רד"ק כאשר ישבור – פירוש כאשר ישבור איש וכן אם יחרש בבקרים החורש:  להרפה – בה"א כמו באל"ף ובא בדרך השאלה כמו וירפא את מזבח ה' ההרוס:

 ובתפת יקברו – אף על פי שהוא מקום עכו"ם שלהם במקום התפת אשר טמאו יאשיהו:

 

(יב) כֵּן אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת:

רש"י העיר הזאת כתופת – כולה מליאה הרוגים כמו התופת שהורגין שם את הילדים למולך:

מלבי"ם כן אעשה למקום הזה – הוא טעם מה שיקברו בתופת כדי לטמא את המקום כמו שטימאוהו,

ומה שישבר אותם כדי לעשות כן ליושביו.

ולתת – ולא לבד שהתופת ימלא פגרי אדם כי גם כלל העיר תהיה כתופת לקברות מתים:

 

(יג) וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים:

מלבי"ם והיו בתי ירושלים – וכל הבתים יהיו כמקום התופת – מפני שהבתים הם טמאים

ובאר מפני מה הם טמאים מפני שהבתים קטרו על גגותיהם ודינם כבמות ע"ז שצריכים ניתוץ והירוס:

 מלבי"םחלק באור המלים הטמאים – מוסב על בתי ירושלים, ולמ"ד לכל הבתים מוסב על כן אעשה, כן אעשה למקום, [כן אעשה] לכל הבתים. ומ"ש והיו בתי ירושלים וכו' הוא מאמר מוסגר לבאר מדוע יהיה כתופת:

 

(יד) וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם:

מלבי"ם ויבא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה' שם להנבא – ר"ל ה' שלחו רק שינבא בהתופת ושם היה שלוח מה', אבל מה שהלך ונבא זאת שנית בחצר בית ה' זה עשה מדעתו,

וזה הוצעה למ"ש אח"ז שפשחור הכהו, שעל הנבואה שנבא במקום התופת לא היה יכול לשלוט בו כי היה שליח מה', רק ע"מ שדבר מעצמו בלא ציוי לא היה שליח ה' והיה יכול לשלוט בו:

 

(טו) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִי מֵבִיא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל כָּל עָרֶיהָ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרָי:

רד"ק כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל – אדון צבאו' מעל' ומטה ואצביא עליכם צבא מטה:

 אלהי ישראל – אף על פי שהם חוטאים לפני ועבדו אלהים אחרים אלהיהם אני

כי כלם לא פשעו בי ומקצת הפושעים יחזרו בהם:  הנני מבי – חסר אל"ף למ"ד הפעל מהמכתב:

 ועל כל עריהערי יהודה כי כלם היו נסמכות אל ירושלים כי היא האם:

מלבי"ם כה אמר ה' – כאשר צוהו ה' לעשות מעשה עם נבואתו ידע כי נחרץ הדבר מאת ה' ולא יחזור בו,

כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שנעשה עם הנבואה מורה שהיא נבואה קיימת בלא חזרה,

ולכן הודיע להם שנגמר דינם,

ועז"א הנני מביא את כל הרעה – לא כמ"ש בנבואה הקודמת שה' חושב מחשבה שישובו,

כי הקשו את ערפם – ולא רצו לשוב ולכן נחתם גז"ד

כמ"ש לקמן (כ"א י') כי שמתי פני על העיר הזאת לרעה ולא לטובה:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א