ירמיה

ספר ירמיה פרק כא

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וְאֶת צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר: (ב) דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ:

מלבי"םחלק באור המלים יעשה ה' אותנו – היל"ל יעשה לנו,

ורצוף בו כונה שניה, שיחזיר אותנו בתשובה ויעשה אותנו בריה אחרת,

כמ"ש כי כחומר ביד היוצר וכו', וממילא יעלה מעלינו:

 

(ג) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֲלֵיהֶם כֹּה תֹאמְרֻן אֶל צִדְקִיָּהוּ: (ד) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה וְאָסַפְתִּי אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת:

רש"י הנני מסב את כלי המלחמה – יש בכם היודעים להשביע את השרים של מעלה הממונים על הפורעניות להציל איש איש מן הרעה שהוא ממונה עליה, ובכך אתם בוטחים,

הנני מיסב את השררה של זה לזה ולא תדעו על מי תשביעו.

ואספתי אותם – כלי מלחמה אל תוך העיר הזאת שאשחית אתכם בדבר ע"י מלאך המות

שהוא מן השרים העליונים וכן מפורש בענין בדֶבֶר גדול ימותו:

 רד"ק הנני מסבכאילו כלי המלחמה אשר בידכם יהיו בידם שלא יהיה לכם כח להלחם כנגדם:

 ואספתי אותם – הכשדים:

מלבי"ם הנני מסב – ר"ל שע"י הרעב יתהוה מרד בעיר כי מקצתם ירצו להמסר אל הכשדים,

ויצטרכו בעלי המלחמה ללחום את העם:

 

(ה) וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל:

רד"ק ונלחמתי – הכשדים ילחמו אתכם מחוץ, ואני אלחם אתכם בדֶבֶר גדול, שאכה אתכם ואת בהמתכם:

מצודות דוד ונלחמתי – ר"ל אגביר הכשדים עליכם כאלו אני נלחם עמכם.

ביד נטויה – אחז במשל מגבור הנלחם ונוטה ידו מול האויב:

 מלבי"ם ונלחמתי – ותוך כך אחר שיהיה חרב ורעב אבוא אני להלחם עמהם,

ביד נטויה – זו הדבר, ובזרוע חזקה – זו החרב, והמלחמה תהיה באף ובחמה ובקצף גדול,

ומפרש נגד יד נטויה.

 מלבי"םחלק באור המלים ביד נטויה ובזרוע חזקה – בכ"מ אמר יד חזקה וזרוע נטויה, לבד פה?

כי היד מציין את הדֶבֶר, וזרוע נטויה מציין החרב כמ"ש חז"ל,

כי היד הוא הפועל בבלי אמצעי ומציין את הדבר שבא בלא אמצעי,

והזרוע תפעול ע"י אמצעי שהוא היד, שהזרוע תניע את היד הפועלת, ומציין את החרב שיפעול ה' ע"י אמצעי שהוא יד האויב,

ובעכו"ם היד שהיא הדבר – חזקה, [ולכן תמיד אמר כשנלחם נגד העכו"ם – ביחד חזקה]

לא כן אצל ישראל שבא ברחמים, כמ"ש כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו',

וכן אצל עכו"ם הזרוע [שהיא החרב] נטויה [כמו מעצמה, וגם עדיין נטויה להכות]

אבל אצל ישראל היא חזקה כי יניע יד האויב ומחזיק בו בחזקה בל יעשה מעצמו (שזה ציין מלת נטויה שהוא ההתפשטות) רק לפי פעולת ה' והשגחתו:

 באף ובחמה ובקצף גדול – ההבדל ביניהם, שאף הוא החרון הגלוי. והחמה היא הפנימית השמורה בלב. והקצף הוא מה ששוקל העונש כפי החטא עין בעין, וכפי גודל החטא יגדל הקצף:

 

(ו) וְהִכֵּיתִי אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה בְּדֶבֶר גָּדוֹל יָמֻתוּ:

מלבי"ם והכיתי – וכו' בדבר גדול ימותו – (ומה שכתוב ואת האדם היינו אף אלה שאינם מיושבי העיר):

 

(ז) וְאַחֲרֵי כֵן נְאֻם ה' אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת עֲבָדָיו וְאֶת הָעָם וְאֶת הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת מִן הַדֶּבֶר מִן הַחֶרֶב וּמִן הָרָעָב בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהִכָּם לְפִי חֶרֶב לֹא יָחוּס עֲלֵיהֶם וְלֹא יַחְמֹל וְלֹא יְרַחֵם:

רד"ק מן הדבר מן החרב- מחרב המלחמה בהלחמה על העיר אתן אותה ביד נבוכדנצר כשיכבוש העיר ואף צדקיהו ועבדיו שברחו:

 והכם לפי חרב – מי שירצה להמית ימית ומי שירצה להגלות יגלה:

 לא יחוש עליהם ולא יחמול ולא ירחם – שהרי שחט בני צדקיהו לעיניו וכן בשרים ובזקנים לא חמל:

מלבי"ם ואחרי כן – ונגד זרוע חזקה זו החרב, אמר שיתנם ביד נבוכדנצר והכם לפי חרב

ומ"ש ואת העם – היינו אזרחי ירושלים.

 ואת הנשארים – מן האדם שאינם מיושבי ירושלים:

 מלבי"םחלק באור המלים לא יחוס, ולא יחמל, ולא ירחם – כבר בארתי (למעלה י"ג י"ד) ההבדל ביניהם,

החוסה, הוא מצד צרכו אל הדבר כמו שחס אדם מלהשחית כליו וקניניו,

והחמלה היא מצד שאינו רוצה להשחית הדבר עצמו שיש בו איזה מעלה,

והרחמים תהיה מצד התפעלות הנפש מלראות צרת חברו ולא שייך רק על האדם,

ונגד מ"ש שיתנם ביד נ"נ אומר שלא יחוס מצד שהם קניניו,

ונגד מ"ש שיתנם ביד אויביהם אומר שהאויב לא יחמול כי מצד איבתו אינו חשוב אצלו כלום.

ונגד מבקשי נפשו אמר שלא ירחם, כי המבקש נפש מתאכזר ומשחית:

 

(ח) וְאֶל הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת:

מצודות דוד נותן לפניכם – ר"ל מפרש אני לפניכם באיזה ענין תמצאו חיים ובאיזה ענין תשיג אתכם המיתה:

 

(ט) הַיּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם יְחָיָה וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל:

מלבי"ם ונפל על הכשדים – כי לא הניחו לצאת שום אדם מן העיר רק בעת שנפלו על הכשדים ללחום עמם,

אז מי שרצה היה נמסר אל הכשדים ונשאר שם ולא שב לעיר לכן אמר על הכשדים,

ואז השלל שישלול מן המלחמה יהיה נפשו שיציל:

 

(י) כִּי שַׂמְתִּי פָנַי בָּעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה נְאֻם ה' בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ:

רש"י פני – כתרגומו רוגזי:

מלבי"ם כי שמתי פני בעיר הזאת לרעה ולא לטובה – כי למעלה אמר הנני יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה,

שתכלית מה שגזר עליהם רעה היה כדי שישובו ויתן להם טובה, זה היה על ישראל עצמם,

אבל על העיר כבר נגזר חורבן, ומה ששם פניו בה לרעה ולא לטובה לא היה ע"מ להיטיב,

כי ביד מלך בבל תנתן ושרפה באשבכל אופן:

 

(יא) וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר ה':

מצודות דוד ולבית מלך יהודה- מוסב על מלת תאמר האמור בתחילת הענין וכאומר ולבית וכו' תאמר שמעו וכו':

 מלבי"ם ולבית מלך יהודה – באה לו נבואה שיהיה פליטה לזרע בית דוד:

 

(יב) בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מַעַלְלֵיכֶם:

רש"י מיד עושק – טעמו למטה [מלרע] שאינו שם דבר אלא שם הגזלן העושק את אחרים.

ואין מכבה – שלא ימלט לכם שריד:

רד"ק בית דוד זכר דוד לפי שהוא היה עושה משפט כמו שאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו כן היה ראוי שיעשו בניו ובני ביתו שילמדו מעשיו הטובים:

 דינו לבקר משפט – לבקר קודם שתתעסקו באכילה ושתיה ובדבר מצרככם תשבו במקום הדין לדון כל מי שיבא לצעוק וכן אמר במשה רבינו ע"ה וישב משה לשפט את העם מן הבקר:

 והצילו גזול מיד עושק – מיד מי שעושק אותו וגוזלו והגוזל הוא מי שחוטף מיד חברו או לוקח מידו או מביתו בחזקה ועושק מי שבא ממון חברו לידו בפקדון או בהלואה או שכירות ואין רוצה לתתו לו מי שגוזל כ"ש שעושק לפיכך אמר והצילו גזול מיד עושק כי הגוזל גוזל ועושק: מעלליהם – כתוב בה"א לנסתרים וקרי בכ"ף מעלליכם לנמצאי' כמו שאמר דינו והצילו:

מלבי"ם דינו לבקר משפט – ר"ל בעוד שהוא בוקר, ר"ל טרם בוא הצרה והחשכה דינו משפט, כמ"ש ציון במשפט תפדה,

כי חורבן ירושלים היה בעבור גזל ועושק וחסרון משפט (כמ"ש ועתה מרצחים, שריך סוררים),

פן תצא כאש חמתי – ולא יהיה לכם פליטה:

 מלבי"םחלק באור המלים והצילו גזול מיד עושק – העושק הוא הכובש שכר שכיר ואומר לך ושוב ומחר אתן.

והגוזל לוקח את של חברו בחזקה,

אבל גם העושק ישוב אח"כ הנעשק להיות גזול, אחר שברבות הימים אינו מקבל שכר ומתיאש:

 

(יג) הִנְנִי אֵלַיִךְ ישֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר נְאֻם ה' הָאֹמְרִים מִי יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ:

רש"י יושבת העמק – ירושלים היא בתוך עמק, ד"א שהעמיק הקב"ה עצה עליך להחריבך.

צור המישור – הר שכל סביביו מישור. מי יחת עלינו – מי יחנה עלינו כמו כי שם ארם נחיתים (מלכים ב ו):

 רד"ק הנני אליך – אמר כנגד ירושלם וקראה יושבת העמק לפי שהיא גבוהה וסביבותיה עמק והיא יושבת בעמק

וכן קראה צור המישור כי היה צור והר וסביבותיה מישור

ואמר לה הנני אליך לפי שיושביך מתגאים ואומרים מי יחת עלינו ומי יבא במעונותינו

הנני אבא אליך ונלחמתי אתך:

 יחת – שרשו נחת ולולי החי"ת שהיא גרונית היתה דגושה ופירש ירד ויחנה וכן ותנחת עלי ידך ותרגום וירד ונחת ואמר בלשון ירידה לענין המלחמה שהיא בעמק ובמישור כמו שאמר או במלחמה ירד ונספה:

מלבי"ם הנני אליך יושבת העמק – בית המלך והמצודה היה בשפוע ההר שמצד ההר – היא יושבת העמק,

ומצד האחר הוא צור המישור – שהיה מבוצר וחזק כצור,

ועל צד שנגד ההר אמרה מי יחת עלינו – ר"ל מי ירד מראש ההר לבא עלינו,

ועל צד המישור אמרה מי יבא במעונותינו – שמבוצר במבצר חזק:

 מלבי"םחלק באור המלים יושבת העמק – כבר באר הרש"ף שגדר העמק הוא בשפוע ההר, והוא כפי פירושי,

ומלת יחת הוא המורד מלמעלה למטה מן ההר אל העמק:

 

(יד) וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה' וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּיַעְרָהּ וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֶיהָ:

רד"ק ופקדתי- ביערה- הכנוי לירושלם רוצה לומר הערים אשר סביבותיה המשילה ליער לענין האש כמו באש תבער יער וכת"י ביערה בקרוהא:

 מצודות דוד ופקדתי – אשגיח עליכם להשיב כגמול מעשיכם. ביערה – הם ערי יהודה. ואכלה – תשרף הכל:

מלבי"ם ופקדתי – אבל הנני עליך ואני אפקוד על רוע מעשיכם

והצתי אש ביערה – שהיה בצד הנגב שמצד זה כבש את העיר כמ"ש והטף על יער השדה נגב (יחזקאל כ"א ב'):

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א