ירמיה

ספר ירמיה פרק כג

(א) הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם ה':

רד"ק הוי רועים – אמר על מלכי יהודה הרועים אמר להם הוי אתם מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי כלו' שאני הייתי רועה אותם כשהיו שומעים לקולי

ואחר שהייתם אתם רועים אותם – נהגתם אותם בדרך רעה ואבדתם והפיצותם אותם בגלות:

מלבי"ם הוי רועים – אחר שסיפר מה שנעשה ליהויקים ויהויכין, יקונן על הרועים האלה שהפיצו את הצאן.

 מאבדים – ע"י מלחמה, ומפיצים אותם – בגלות:

 

(ב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה':

רש"י לא פקדתם אותם – לא נזהרתם לשומרם:

מלבי"ם אתם הפיצותם את צאני – שעל ידכם נפוצו איש מאחיו,

ותדיחום – ממקומם ללכת בגולה,

ולא פקדתם אותם – שלא יחסרו ע"י חיות רעות,

ר"ל על ידיכם נחלקו לכתות ואח"כ יצאו לגולה, ונהרגו במלחמות,

הנני פוקד עליכם – לכן הענשתי אתכם ע"י רוע מעלליכם:

 מלבי"םחלק באור המלים הפיצותם, ותדיחום – הנפוץ הוא הפיזור. והנדח הוא הנדח ממקומו, כמ"ש ישעיה (י"א י"ב):

 

(ג) וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ:

מלבי"ם ואני אקבץ – הפך מה שהפיצותם אותם, והשיבותי אתהן על נויהן – הפך מ"ש ותדיחום,

ופרו ורבו – הפך מ"ש ולא פקדתם אותם:

 

(ד) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא יִירְאוּ עוֹד וְלֹא יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם ה':

רד"ק ואני אקבץ – אם על גלות בבל [אחר חורבן בית ראשון] אמר, יהיה פירוש ולא ייראו עוד זמן רב

או יהיה כמשמעו לעולם, והוא אומר על קבוץ זה הגלות [האחרונה], כמו הפרשה הבאה אחריו והוא הנכון:

מלבי"ם והקימותי עליהם רועים – בבית שני, שלא היו מלכים רק רועים,

ולא ייראו עוד – וגם לא יחתושחִתת קטן מיראה, ולא יפקדו – שלא יחסר מנינם:

 מלבי"ם  חלק באור המלים ולא ייראו, ולא יחתו – החתת היא השפלה נפשיית. והיא קטנה מן היראה,

ואמר תמיד לא תירא ולא תחת, עמ"ש (יהושע א' ט'. ולקמן ל' י'):

 

(ה) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:

מלבי"ם הנה ימים באים – יען אמר שני יעודים שנתקיימו בבית שני, שהוא חזרת העם וחזרת הרועים

(נגד הרועים) אומר כי עוד יבוא עת שיתקיימו יעודים האלה בתכלית האושר וההצלחה,

[רצה לומר בעת ביאת המשיח-]

כי ימים באים ואז לא יקרא בשם רועה רק והקימותי לדוד צמח צדיק – שיצמח חוטר משרשו כמ"ש ויצא חוטר מגזע ישי,

וז"ש צמח – ויהיה ע"פ צדקתו כמ"ש והיה צדק אזור מתניו, וז"ש צדיק,

וּמָלַךְ מֶלֶךְ – לא יהיה רועה רק מלך גדול, והשכיל – כמ"ש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד,

ועשה משפט וצדקה בכל הארץ – כמ"ש לא ישא גוי אל גוי חרב:

 מלבי"םחלק באור המלים ומלך מלך – הוסיף השם לחזק שהוא היה מלך באמת, כי הקודמים שמלכו לא היו מלכים באמת:

רד"ק זהו המשיח וקראו צמח שיהיה צאתו בעולם כצאת צמח השדה שהיא רבבה כן בהיות צדיק יהיו עמו צדיקים רוב העולם כמו שאמר יפרח בימיו צדיק ואמר והוכיח עמים רבים:

 

(ו) בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ:

רש"י ה' צדקנו – ה' מצדיק אותנו בימיו של זה:

רד"ק בימיו – וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו– יקראו ישראל יקרא המשיח בזה השם ה' צדקנו לפי שבימיו יהיה צדק ה' לנו קיום תמיד לא יסור

וזו הקריאה על דרך הקריאה שקרא משה רבינו עליו השלום למזבח ה' נסי

וקרא יעקב למזבח אל אלהי ישראל כל אחד לפי ענינו הנמצא בו

וכן ושם העיר מיום ה' שמה ויונתן תרגם דיהוויין קרן ליה וגומר כבעמוד:

מלבי"ם בימיו – (ונגד העם) אומר, שבימי המשיח תושע יהודה – כי בימי בית שני לא נושעו כי היו תחת מלכי פרס יון ורומי.

 וישראל – שהם עשרת השבטים ישכן לבטח – כי בימי בית שני לא שבו העשרת השבטים,

ושמו אשר יקראו לישראליקרא אז בשם ה' צדקנושצדקנו הוא ה' כמו אלהי צדקי, שצדקי יהיה מה', וכמו שהוא קיים כן יהיה ישראל צדיק ונושע בה',

ונבואה זאת נכפלה לקמן (ל"ג ט"ו) ושם יש שנוים, אצמיח לדוד צמח צדקה, ולא נזכר ומלך מלך והשכיל, ושם כתוב בימים ההם תושע יהודה וירושלים תשכן לבטח וזה אשר יקרא לה ה' צדקנו,

כי יש שני אופנים אל הגאולה זכו אחישנה לא זכו בעתה, ואמרו עוד זכו וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, לא זכו עני ורוכב על החמור,

ופה מדבר על הצד שיזכו ועז"א והקימותי לדוד צמח צדיק – שיהיה צדיק מצד הזכות,

ושם מדבר על הצד שלא יזכו לכן אמר שם בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה,

שהצדקה העליונה לא תשקיף על מעשה הצדק והזכות רק תעשה מצד החסד ומצד אתערותא דלעילא כמ"ש בפי' ישעיה (סי' נ"ט) ולכן לא אמר והקימותי לדוד רק אצמיח לדוד, כי יהיה צמח חדש,

משא"כ בצד הזכות אמר והקמותי, כי כבר יהיה הצמח מעצמו בזכות מעשיו רק ה' יקימהו ממפלתו,

והוסיף שם בימים ההם ובעת ההיא כי אם לא יזכו צריך להמתין על העת המיועדת,

משא"כ בכאן לא אמר בעת ההיא כי זכו אחישנה,

ולכן לא אמר שם ומלך מלך והשכיל, כי אם לא יזכו לא ימלוך תיכף כי יהיה עני ורוכב על החמור,

ולכן לא אמר שם וישראל ישכן לבטח, כי אם לא יזכו לא יתקבצו השבטים תיכף רק שבט יהודה לבדו וירושלים יושעו, והקיבוץ יתאחר עד תבנה ירושלים תחלה,

ולא אמר שם וזה שְמה, כי לא יהיה לה שם זה מכבר כי לא זכו, רק כן יקרא לירושלים מעתה, (שמש"ש אשר יקרא לה ר"ל לירושלים)

אבל פה שמדבר מצד הזכות אמר וזה שמו כי כבר יקנה שם זה מכבר ע"פ זכות:

 מלבי"םחלק באור המלים יקראו – הכינוי מוסב על ישראל, שלכן (לקמן ל"ג ט"ו) שבמקום ישראל כתוב ירושלים, אמר אשר יקרא לה:

 

(ז) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם:

מלבי"ם (ז-ח) לכן הנה ימים באים – שנס של גאולה האחרונה יגדל יותר מנסי יצ"מ,

וכבר פירשתי פסוקים אלה (למעלה ט"ז י"ד) עיי"ש, אשר העלה – שעורו אשר העלה מארץ צפון ואשר הביא מכל הארצות, כי בבל עמוקה מכולם,        אשר הביא את זרע בית ישראל

כי ממצרים הוציא את בני ישראל בעצמם ולעתיד יביא את זרעם שהוא זרע בית ישראל:

 

(ט) לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה' וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ:

מלבי"ם לנביאים – ר"ל נבואה זאת נבא על נביאי השקר, שאחר שנבא על הרועים ינבא על הנביאים ששניהם התעו את הצאן, נשבר לבי בקרבי – מפני הפורענות שאני רואה,

וגם עצמותי נתפרדומקשורם, מרוב החרדה.

 הייתי כאיש שכור – בעת הנבואה כאילו שתה יין החמה,

ואחר הנבואה הייתי כגבר עברו יין – שעבר בגופו יין כבר, שהוא מבולבל גם אח"ז,

ומפרש הייתי כשכור מפני ה' – בעת שראה את ה' ושמע נבואתו,

והייתי כגבר עברו יין מפני דברי קדשו – מפני הדבור ששמעתי כבר:

 מלבי"םחלק באור המלים רחפו – התפרדו מחבורם, ובמדרש (ב"ר) מרחפת על פני המים כיונה המרחפת על פני הקן נוגעת ואינה נוגעת:

 עברו – עבר אותו בגופו, או פי' שהעביר אותו מתכונתו, ויהיה פעל יוצא:

 

(י) כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא כֵן:

רד"ק כי מנאפים – איך יוכלו ליפות מהם מעשיהם והנה מנאפים מלאה הארץ

ועוד כי מפני אלה אבלה הארץ ומפני שבועות שקר נשחתה הארץ אלו שתי הרעות הם ברוב אנשי הארץ

ואיך יוכלו נביאי השקר להטעותם כי לא תבוא עליהם רעה?

והנה הם רואים בעיניהם כי רוב ארץ ישראל נשחתה מפני רוב מעשיהם הרעים:

 נאות מדבר – מקום מרעה הבהמות:

 ותהי מרוצתם רעהזריזותם ומרוצתם הם לרעה כי לא ירוצו לדבר מצוה ולעבודת האל אלא לרעה:

 וגבורתם לא כן – וכן גבורתם אינה לדבר אמת:

 כן – פירושו אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות

שהיה להם להתגבר על נביאי השקר ולמנעם מלספר חלומותיהם ודברי שקריהם

והם מתגברים על נביאי האמת ואומרים להם שלא יתנבאו בשם ה'

כמו שאמרו לירמיהו לא תתנבא בשם ה' ולא תמות בידינו

ויונתן תרגם מרוצתם ענין רצון וכן תרגם ועל דמסגן ברעות נפשהון בישתא תיתי עליהון וגבריהון לא יצלחון:

 מצודות דוד וגבורתם – תגבורת הלב שבהם איננה על דבר נכון ואמת:

מלבי"ם כי – ר"ל שבנבואה ראיתי,

א] את חטאתיהם, שהארץ מלאה מנאפים –

ב] את פורענותם, כי מפני אלה אבלה הארץ,

ותהי – כמו שהם רצים לעשות רעה – כן גם גבורתם לא כן – לא יוכלו להתגבר נגד האויב:

 

(יא) כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ גַּם בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם ה':

מלבי"ם כי – ואין מי שיורם הדרך הטוב, לא הנביא ע"פ הנבואה, ולא הכהן ע"פ התורה,

כי גם נביא גם כהן חנפו – ולא שהם עצמם יפחדו מה' השוכן אתם בבית הנבחר כי גם בביתי מצאתי רעתם:

מצודות דוד נביא – זה נביא השקר. כהן – זה כהן הבעל. חנפו – מחניפים לבני אדם ואינם אומרים האמת. גם בביתי – בבה"מ מצאתי רעתם כי היו מזבחים שם לאלהים אחרים:

 

(יב) לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה יִדַּחוּ [מלעיל] וְנָפְלוּ בָהּ כִּי אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם ה':

מלבי"ם לכן יהיה דרכם להם כחלקלקות באפלה – כי ההולך בדרך חלק ביום יוכל להשמר מליפול,

אבל אם ילך באפלה אז ידחו ונפלו בה – בהחלקלקות,

כן אם היה הנביא והכהן מראים להם הדרך היו נשמרים,

אבל הם לא האירו אור ונשארו באפלה מנודח,

ומפרש שידחו ונפלו בדרכם הרע כי אביא עליהם רעה – כי נתמלאה סאתם:

 

(יג) וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל:

רש"י ובנביאי שומרון ראיתי תפל' – קודם שגלו:

 רד"ק ובנביאי שומרון – תפלה– כמו נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא נתן תפלה ענין דבר גרוע שאין לו טעם:

 הנבאו בבעל – כי אחאב עבד הבעל, וקמו נביאי שקר רבים מתנבאים בבעל, שהיו ארבע מאות וחמשים איש בימי אחאב שהרג' אליהו,

ואחרי כן קמו אחרים שהרג יהוא, והם היו מתעים את ישראל עד שגלו בעונם,

אבל בירושלם לא קמו נביאי הבעל ולא עבדו לבעל מלכי יהודה כי אם מנשה ואחרי כן שב בתשובה הנבאו חסר תי"ו התפעל ומשפטו התנבאו:

מלבי"ם ובנביאי שמרון – וכו' ובנביאי ירושלים – וכו', אומר שראה כי נביאי ירושלים גרועים מנביאי שומרון, כי בנביאי שומרון ראיתי תפלה – שהם לא חטאו בזדון ובמרמה רק מפני שלא היה בהם טעם ודעת ותעו בבעל שחשבו שהבעל מנבא אותם ושיש בו ממש וע"כ הנבאו בבעל – ובזה התעו את ישראל – אבל.

 מלבי"םחלק באור המלים (יג-יד) תפלה, שערורה – שערורה גרוע מתיפלה, התפל חסר טעם,

והשער מאוס או מזיק, כמו שער בנפשו כן הוא (משלי כ"ג):

 

(יד) וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה:

מלבי"ם ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה – דבר מגונה מאד, כי הם לא תעו בבעל כלל,

רק ע"י שנאפו – ורצו למלאות תאות לבם לכן הלכו בשקר – שהם בעצמם ידעו שהוא שקר,

גם לא התעו העם בנבואת הבעל רק חזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו

עד שהנביאים והעם לא היו מותעים רק בודים שקרים למלאות תאותם,

ובזה היו לי כולם כסדום והעם היו כעמורה – שהיה להם חקים לא טובים למלא תאותם:

 

(טו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ:

רד"ק לכן – מאכיל אותם לענה– אביא עליהם צרה מרה כלענה וכמי ראש והוא סם המות [מצודות ציון – מי סחיטת עשב מר ששמו ראש]:

חנופה – רשע ונשוא פנים, שהם מיפים להם מעשיהם, ונושאים פניהם שלא להוכיחם:

 לכל הארץ – לכל יושבי ארץ יהודה:

מלבי"ם לכן, הנני מאכיל אותם לענה – ויקבלו ענשם,

כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה – שהוא זיוף שאומר בפיו הפך מה שבלבו:

 

(טז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אַל תִּשְׁמְעוּ עַל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם מַהְבִּלִים הֵמָּה אֶתְכֶם חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי ה':

רד"ק כה אמר – על דברי הנביאים- כמו אל דברי וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו ונתן הספר על אשר לא ידע ספר כמו אל:

 מהביליםמפתים אתכם בדברי הבל לאמר שלום יהיה לכם כי החזון שהם אומרים מלבם הוא לא מפי ה':

מלבי"ם אל תשמעו – מזהיר את העם בל ישמעו להם כי מהבילים המה אתכם – שאומרים דברי הבל שאין בם ממש,

ומה שאומרים בשם ה' הוא שקר כי חזון לבם ידברו – שלפעמים יאמרו שקר בשם ה' אבל הדבר אינו הבל ויש בו תועלת,

אבל דברים שהם אומרים – הם שקר וגם הבל:

 

(יז) אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה:

מלבי"ם אומרים אמור למנאצי – מראה שקרותם איך הסיתו לכל אחד בפנים אחרות, ואיך הם סותרים א"ע, שאם דברו עם אלה שהאמינו בנבואה שה' ינבא את האדם, רק שהם מנאצים ומבזים את ה' ואין שומעים לתוכחתו,

להם היו אומרים, דבר ה' שלום יהיה לכם – אמרו להם שה' דבר שיהיה להם שלום,

אבל לכל הולך בשרירות לבו אמרו – אם דברו את המכחישים בנבואה ואין מאמינים בה לפי שרירות לבם במינות, היו אומרים להם לא תבא עליכם רעה כי מי עמד בסוד ה' –

היו אומרים שמה שנבאו הנביאים בשם ה' שתבא רעה הוא שקר

כי א"א שה' ידבר עם האדם ושהאדם יעמוד בסוד ה':

 מלבי"םחלק באור המלים למנאצי, וכל הולך בשרירות לבו – למ"ד למנאצי נמשך גם על מלת וכל. ולכל הולך אמרו. המנאץ בלתי פוקר בלב רק בלתי מחשיב דבר ה'. וההולך בשרירות לב מלא כפירה והכחשה:

 

(יח) כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד ה' וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת דְּבָרוֹ מִי הִקְשִׁיב דְּבָרֹי דְּבָרוֹ וַיִּשְׁמָע:

מלבי"ם כי מי עמד בסוד ה' – אמרו, שהנבואה בכללה בלתי אפשרית,

א] כי א"א שהאדם יעמוד לדעת סוד ה',

ב] וירא וישמע את דברו – איך אפשר שיראה האדם מראה בנבואה ושישמע את דברו, וה' לא יושג בעין בשר, ואזן לא תשמע דברו שהם ענינים גשמיים א"א ליחס אל הבורא,

ג] מי הקשיב דברו וישמע – שאף שיקשיב מרחוק כמו בת קול או קול רוחני שעי"כ ישמע ויבין הוא דבר בלתי אפשר בחק האדם,

ואיך ישיג שוכן בית חומר עניני האלהות שהוא בבלי תכלית ובלתי בעל חומר,

כ"ז טענו אם דברו עם המכחישים,

הגם שאם דברו עם המאמינים בנבואה אמרו להם נבואה בשקר בשם ה':

 מלבי"םחלק באור המלים וירא וישמע – השמיעה הגשמיית עם ראיית המדבר בעיניו:

 הקשיב וישמע – הקשבה היא מרחוק, השמיעה ע"י הקשבת קול מרחוק שזה גדר הקשבה:

 

(יט) הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל:

רש"י מתחולל – משתכן מחזר לשכון ועל ראש רשעים ישכון:

 רד"ק הנה סערת ה' חמה יצאהעבר במקום עתיד כדרך הנבואות במקומות רבים

כי דבר ה' בנבואה קיים כאילו נעשה

והנבואה הזאת עתידה לימות המשיח כי אז יכלו הרשעים כולם

ואמר זה הענין על דבר נביאי השקר הרשעים כי כבר אמר כי יעשה משפט בהם כמו שאמר הנני מאכיל אותם לענה ואמר אע"פ שאין האל עשה משפט ברשעים כלם הנה ימים באים שתצא סערת ה':

 חמה יצאהבחמה תצא אותה הסערה מלפני האל ותחול על הרשעים עד כלותם:

 וסער מתחולל – כפל הענין לחזק הדבר ויונתן תרגם בהפרש מעט ביניהם שתרגם סער' מזופיתא ותרגם וסער מתחולל ועלעול משתגש וענין מתחולל ויחול ענין נפילה וחניה כמו יחולו על ראש יואב:

מלבי"ם הנה – נגד מה שאמרו לשני הכתות שיהיה שלום ושלא תבא רעה,

אמר הנה סערת ה' חמה יצאה – החמה של ה' כבר יצאה והיא סערת ה',

אשר נעשה ממנו סער מתחולל – וסובב סביב, ויחול על ראש רשעים:

מלבי"םחלק באור המלים מתחולל – להמפ' הוא מנחי ע"ו מענין על ראש רשעים יחול,

וי"ל שהוא מן הכפולים, סער ההולך במחול וסבוב שהוא מזיק מאד:

 

(כ) לֹא יָשׁוּב אַף ה' עַד עֲשׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה:

רד"ק לא ישוב – באחרית הימים– זהו בימות המשיח ואז תתבוננו בזאת הנבואה

כי עד אותם הימים הרי אתם כאילו אינכם מתבוננים בה לפי שאינכם רואים כליון הרשעים

ובאמרו בינה אחר תתבוננו הוא לתוספת באור ולחזק הפעולה

כמו קצף ה' על אבותיכם קצף ויצם דוד צום, למען טבוח טבח והדומים להם

ובאמרו תתבוננו [-אתם בעצמכם] ולא אמר יתבוננו [האנשים שיהיו באחרית הימים] רמז לתחיית המתים בימות המשיח:

מלבי"ם לא, ואף ה' לא ישוב עד שיעשה מזימות לבו – להנקם בם,

ובאחרית הימים יתבוננו – שה' העניש אותם על שפשעו בו:

 מלבי"םחלק באור המלים חמה יצאה, לא ישוב אף ה' – החמה היא בלב. ואף הוא בפועל,

ובעת יצאה החמה שבלב לפועל – נקרא אף:

 עד עשותו ועד הקימוההקמה מורה על שתהיה המעשה קיים ולא יתבטל:

 

(כא) לֹא שָׁלַחְתִּי אֶת הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ לֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ:

מלבי"ם לא שלחתי – ונגד מה שאמרו למנאצי ה' שה' דבר שלום, ושיש אתם על זה נבואה מאת ה',

אומר לא שלחתי את הנביאים – ולא לבד שלא שלחם בשליחות אל העם, כי גם לא דברתי אליהם כלל:

 

(כב) וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם:

מלבי"ם ואם עמדו בסודי – מביא ראיה שלא דבר עמם כלל,

כי אם עמדו בסודי כדבריהם שגליתי להם סודי, הלא היה ראוי שישמיעו דברי את עמי וישיבום מדרכם הרע – ולא להחזיק ידי עושי רשעה ולפתותם שלא ישובו,

שה' לא ישלח את הנביא שידבר להם שיהיה שלום ושאין צריך לעשות תשובה:

 

(כג) הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם ה' וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק:

רד"ק האלהי מקרוב – כמו אלהים אחרים, שנאמר עליהם חדשים מקרוב באו?

וכי אינני אלהי מרחוק? הלא מבריאת עולם ידעוני בני אדם כי אני אלהי עולם, ואינני כמו אלהים חדשים אלה אשר לא יראו ולא ישמעו,

כי אני רואה מעשי בני אדם ושומע דבריהם, ואני שומע דברי הנביאים הנבאים בשמי לשקר

וי"ת תרגום יונתן אנא אלהא ברית עלמא מבראשית אמר יי אנא אלהא עתידנא לחדתא עלמא לצדיקיא:

מלבי"ם האלהי – ונגד מה שאמרו אל כל הולך בשרירות לבו שהם המכחישים, שכלל הנבואה היא בלתי אפשריית,

ע"ז משיב להם, שאם תאמרו שה' נעלה מאד מהעולם השפל, ומשינבא את השוכנים בעולם השפל שהיא רחוקה משכינת עוזו,

האלהי מקרוב אני ולא אלהי מרחוק – וכי אני אלהים לעולם העליון שהוא קרוב ולא לעולם התחתון שהוא רחוק, וכי יש אצלי רחוק וקרוב, [הוא מעין שפרש"י האלהי מקרוב – שאיני רואה אלא בסמוך לי ואין בי כח לשפוט את התחתונים שהם רחוקים ממני ואיני יודע במעשיהם]:

והלא שכינתי בכ"מ, ואם תאמרו שאין ה' רואה ומשגיח על מעשה ב"א, ע"ז משיב.

 

(כד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה':

מלבי"ם אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו – שאין מפסיק בפני ריחוק מקום או מחיצה מבדלת,

הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ואין מקום ריק מכבודי והשגחתי. ואין נעלם ונסתר ממני:

 

(כה) שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי:

מלבי"ם שמעתי – אחר שדבר על הבודים שקר לאמר שה' שלחם לנבאות,

ידבר על כת אחרת שחלמו חלומות ויספרו אותם כאילו הם חלום נבואיי,

וז"ש שמעתי את אשר אמרו חלמתי חלמתי":

רד"ק שמעתי – חלמתי חלמתי- הפעל לחזק הענין ויהיו אומרים שהוא חלום של נבואה:

 

(כו) עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם:

מלבי"ם עד מתי – יחליפו חלום בנבואה, וכבר באר המורה שהנביא היה מכיר בין החלום הפשוט שבא ע"י כח המדמה ובין החלום הנבואיי שבא מאת ה',

וז"ש היש בלב הנביאים – וכי מדמים כן בלבבם שהוא חלום נבואיי,

הלא בחלום הנבואיי לא היה בלב הנביא שום ספק והיה יודע בבירור שהוא אמת וקיים,

והם או בודים לעצמם שקר, או שלבם מרמה אותם:

 

(כז) הַחשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת שְׁמִי בַּבָּעַל:

רד"ק החושבים להשכיח את עמי שמי – כי הם מונעים אותם לשמוע אל נביאי האמת המדברים בשמי כמו שהיו עושים אבותם כשהיו עובדים הבעל שהיו נביאי הבעל מתנבאים להם בבעל ושכחו שמי

כן עתה שוכחים שמי בחלומות נביאי השקר וי"ת כמה דשבקו אבהתהון וגומר כבעמוד:

 

(כח) הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה':

רד"ק הנביא – אמר איך תשוו חלום החולם עם הנבואה הבאה בחלום,

כי החולם יספר חלומו, ואם יזדמן שיהיה בו דבר אמת מעט, הוא כי החלומות מדמיון המחשבות בהקיץ, והמחשבות בעתידות לא יצדיקו- רובם, וכן אמר וחלומות השוא ידברו:

 ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת – ידבר דבר שהוא אמת, אם יהיה דברי בחלום לנביא ידבר דברי אמת אין בו שקר כלל

אם כן דברי החולמים הם כמו התבן והתבן אין בו הנאה כי אם למאכל הבהמות, או למלאכה,

והבר הוא מאכל לבני אדם, אם כן איך ישוו ביניהם? מה לתבן את הבר.

יאמר בחלום "יספר" ובנבואה "ידבר", כי מספר החלום אין דבריו אלא ספור דברים שראה בחלומו כמו שיספר דברים ששמע, אין לשכל בהם חלק כי אם בכח המדמה, [וכן רש"י יספר – יספרנו לשון הבאי]

אבל דברי חלום הנבואה נאמר עליהם "ידבר", כי הם בכח הדברי, רוצה לומר השכלי עם כח המדמה,

ויונתן תירגם הא כמה דפריש [-שיש הבדל] בין תבנא לעבורא [-תבואה] כן פריש בין רשיעיא לצדיקיא

ורז"ל אמרו וכי מה ענין בר ותבן אצל חלום? – אמר רבי יוחנן כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים:

מלבי"ם הנביא – ר"ל הלא הנביא יודע ההבדל האמתי בין החלום ובין הנבואה,

ואם יודע שיש אתו חלום יספר שהוא חלום – לא שהוא נבואה,

ואם יודע שדברי אתו – ושהוא נבואה ידבר דברי אמת – ולא יערב בו חלומות והבלים,

ובאר כי יש שלשה היכרים להכיר בין החלום ובין הנבואה,

(בחינה א') שהחלום הנבואיי לא נמצא מעורב בו שום תבן ופסולת ושום דבר בדוי רק בר נקי ודברים אמתים, וא"כ מה לתבן את הבר: –

 

(כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע:

רש"י הלא כה דברי כאש – לא היה להם לטעות ולדמות חלומות לומר שהם נבואה

כי דבר נבואה כשבאה בפי הנביא בגבורה היא באה בו כאש בוערת

כענין שנאמר ותהי בלבי כאש בוערת (ירמיה כ) ואומר ויד ה' עלי חָזָקָה (יחזקאל ג).

רד"ק הלא כה דברי – דברי החולמים הם בטלים כמו שתראו כי הם אומרים שלום שלום ואין שלום

אבל דברי הוא כאש שתצא ותשרף את אשר תמצא

וכן הוא כפטיש יפוצץ סלע לא יעמוד דבר לפני דברי לבטלו כי את אשר דברתי אעשה ולא יפול דבר:

מלבי"ם הלא – (בחינה ב') דברי דומים כאש – כמו שהאש בוערת ומפיצה אור במחשך, כן דבר הנבואה תשליך רשפי אש שלהבת יה בכח הנפש ותאיר אור הנפש וקרנים מידה לה,

(בחינת ג') שהוא כפטיש יפוצץ סלעלחתיכות כן תפוצץ את הגוף ויתבטלו כחותיו וארכבותיו דא לדא נקשן:

[התוס' בשבת פח: מבארים שהכוונה כאן לסלע חזק כסנפרינון המפוצץ את המתכת, וכפטיש יפוצץ סלע הוי כמו אבנים שחקו המים, שהסלע מפוצץ את הפטיש]

 

(ל) לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם ה' מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ:

רש"י מגנבי דברי איש מרעהו – איש מאת רעהו יש להם מרגלי' אצל נביאי האמת ושומעין סגנון שלהם שהם מתנבאים בו ואומרין נביאת שקר באותו לשון כמו שעשה חנניה בן עזור שמע את ירמיה מתנבא בשוק העליון הנני שובר את קשת עילם והוא ניבא בשוק התחתון שברתי את עול מלך בבל (ירמיה כח) כמו שאמרו רבותינו בסנהדרין:

רד"ק לכן הנני על הנביאים – כלומר הנני עליהם לכלותם וכן ת"י הא אנא שלח רוגזי וכן תירגם כל אלה הנני אשר בפרשה

ואמר שלש פעמים הנני כי שלשה חלקים היו נביאי השקר באותו הזמן

[החלק הראשון] היו בהם נביאים שהיו שומעים דברי נביאי האמת בנבואות אומות העולם, כמו שהתנבא ירמיהו על האומות, והיו הולכים לעם ואומרים להם "כה אמר השם לעמון" ועניין הנבואה כמו שאמר ירמיהו בביתו לתלמידיו, כדי שיאמינו העם להם באמרם להם בשם ה' 'שלום יהיה לכם'

ועל אלה אמר מגנבי דברַי איש מאת רעהו ועל זה אמרו רז"ל המתנבא מה שלא נאמר 'לו' הא לחברו נאמר, כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון ואמר "כה אמר ה' צבאות הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם" נשא חנניה קל וחומר בעצמו,

ומה עילם שלא בא אלא לעזור את כשדים, אמר הקדוש ברוך הוא הנני שובר את קשת עילם,

כשדים עצמן על אחת כמה וכמה,

אתא איהו לשוק התחתון ואמר "כה אמר ה' אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל"

והקשו על זה ואמרו האי לחברו לא נאמר?! [והשיבו:] כיון דאתיהיב קל וחומר כמאן דאתמר ליה דמי. והחלק השני [בפסוק הבא] היו בהם נביאים שהיו בעלי לשון צח ומתק שפתים, ועליהם נאמר [בפסוק הבא] "הלוקחים לשונם וינאמו נאם" היו אומרים לעם דברי שלום בשם ה', והיו מראים פניהם במתק דבריהם כדי שישמעו להם,

ועל זה אמרו רז"ל "המתנבא מה שלא שמע"

והחלק השלישי [בפסוק לב] נביאי חלומות שקר שהיו אומרים כי חלומותיהם נבואה והיו אומרים אותה לעם בשם ה':

מלבי"ם לכן הנני על הנביאים – להענישם, וחושב בהם ג' כתות,

א] נביאי שקר שהיו גונבי נוסח הנבואה מנביאי האמת ומתנבאים בסגנון ההוא,

ועז"א מגנבי דברי איש מאת רעהו

ב] שבדו מדעתם סגנון הנבואה שזה קל יותר שהיה רק שקר אחד שהיא נבואת שקר,

ולא גניבה מדברי רעהו, ועז"א.

 

(לא) הִנְנִי עַל הַנְּבִיאִם נְאֻם ה' הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם:

רד"ק הנני – הלוקחים לשונם- המחליקים לשונם, וכן הטתו ברוב לקחה,

בחלק שפתיה תדיחנו כמו שאמר במתק שפתים תדיחנו:

מלבי"ם הנני – וכו' הלוקחים ולומדים לשונם וינאמו נאום – מדעת עצמם,

ג] על אלה שספרו חלומות שקר שהוא קל יותר, ועז"א.

 מלבי"םחלק באור המלים וינאמו נאםהנאום הוא מאמר גוזר מסודר, והרגילים בדבורים אלה נקראים נאמנים, מסיר שפה לנאמנים (איוב י"ב כ'), ומזה נאום פשע לרשע, ובא לרוב על דברי הנביאים,

ועז"א הלוקחים לשונם, הרגל הלשון אל דבורים נמרצים:

(לב) הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם ה' וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם ה':

מלבי"ם הנני על נביאי חלומות שקר ויתעו את עמי בהם – וכל אלה הג' כתות לא שלחתים – בתורת שליחות אל העם,

ואף לא צויתים – דיבור לעצמם, וחוץ ממה שינבאו שקר –

הועיל לא יועילו לעם הזה – לא ישתדלו עכ"פ לאמר להם דבר של תועלת רק להפך שמתעים אותם מדרך ה':

מלבי"םחלק באור המלים בשקריהם ובפחזותם – שקריהם נגד נביאי השקר,

ופחזותם – נגד נביאי תרמית לבם, שנחפזו ולא שמו אל לב בל ירמה לבם אותם:

רד"ק ובפחזותם – ובקלותם כלומר בקלות דעתם וכן אנשים רקים ופוחזים:

 

(לג) וְכִי יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אוֹ הַנָּבִיא אוֹ כֹהֵן לֵאמֹר מַה מַשָּׂא ה' וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת מַה מַשָּׂא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה':

רש"י מה משא ה' – לשון שחוק לפי שנבואתו להם למשא. ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי וגו',

ונטשתיועזבתי. אומרים לכם מה המשא, אתם למשא להקב"ה, והוא אמר שיטוש וישליך אתכם מעל זרועותיו משמים ארץ כך שמעתי:

 רד"ק וכי ישאלך.  האל יתברך שהוא חוקר לב ובוחן כליות ידע את לבכם כי כשהיו אומרים משא ה' היה דעתם וכונתם ענין כבדות ומשא כמו "תחת משאו"

לפיכך אמר לירמיהו הנביא שיזהירם שלא ישאלו דבר ה' בלשון משא:

 או הנביא – נביאי שקר– ויונתן תירגם ספר וכבר פירשנוהו:  או כהן – מכהני הלוים:  את מה משא – תאמר להם את שאלתם [-בקשתם] ששואלים מה משא, ומה תאמר? 'ונטשתי אתכם' זו תהיה תשובת שאלתם ותירגם יונתן ותימר להון כדין נבואתא וארטיש יתכון:

מלבי"ם וכי ישאלך – הנבואות הנקראות בשם משא, היה נביא נושא דבריו במשלים ומליצות,

ובימי ירמיה היו מתלוצצים על דברי הנבואה ואמרו מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא,

וירמיה לא ניבא שום נבואה בשם 'משא', ולא השתמש בסגנון זה

כי כל נבואותיו היו על החרבן ובזה לא נשא משא ומליצה,

והדור ההוא כשבאו אל הנביא שאלוהו בדרך ליצנות מה משא ה' –

וכן כשספרו את דברי הנביא איש לחברו, הפכו את סגנון לשונו ועשו ממנו משא ומליצה, ועל שניהם הזהיר אותם,

א] כי ישאלך מה משא – שזה אצלם לשון ליצנות, וכוונו בליצנותם גם כונה שניה,

כי הדבור הוא למשא אל ה', ותשיב להם את מה משא ונטשתי אתכם – אני אטוש אתכם מעל פני ולא תהיו עוד עלי למשא:

 מלבי"םחלק באור המלים משא – בא על הנבואה שנושא בה משל ומליצה, כמ"ש (ישעיה י"ג א') ומורה גם על משא וסבל:              את מה משא – את מה ישא משא:

 

(לד) וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר מַשָּׂא ה' וּפָקַדְתִּי עַל הָאִישׁ הַהוּא וְעַל בֵּיתוֹ:

מלבי"ם והנביא – וכן אם יספרו איש לרעהו דברי הנביא ויאמרו בלשון משא ה' כי יעשו ממנו משל ומליצה ופקדתי על האיש ההוא:

 

(לה) כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל אָחִיו מֶה עָנָה ה' וּמַה דִּבֶּר ה':

מלבי"ם כה תאמרון – בעת שתספרו דברי הנביא איש אל רעהו תאמרו,

מה ענה ה' – על שאלת הנביא, ומה דבר ה' – בעת שה' התחיל הדבור:

 

(לו) וּמַשָּׂא ה' לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ:

מצודות דוד ומשא – לשון משא לא תזכרו עוד.

כי המשא יהיה לאיש דברו – ר"ל דברי הנבואה המה כאלו למשא על הנביא שה' דבר בו על כי לא יוכל לכבוש הנבואה לבלי להגידה כאלו היתה למשא עליו וכמ"ש ואמרתי וכו' ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש וכו' ונלאיתי כלכל (ירמיה כ)

ובעבור גם זה יתכן לקראה בשם משא מלבד מה שנקראה כן על כי נשאת בפי הנביא.

והפכתם – אבל אתם מהפכים את דברי וכו' היא מלת המשא לומר שהיא למשא על השומעים ולא כן הוא:

 מלבי"ם ומשא ה' לא תזכרו עוד – שלא תשַנו את דברי הנביא לעשות מדבריו משא ומליצה,

כי המשא יהיה לאיש דברו – האיש כשידבר דברו דברי חול יוכל לדבר לשון משא ומליצה

אבל איך תהפכו את דברי אלהים חיים – לשנות אותם ולעשות מהם משל ומליצה:

 

(לז) כֹּה תֹאמַר אֶל הַנָּבִיא מֶה עָנָךְ ה' וּמַה דִּבֶּר ה':

מצודות דוד כה תאמר אל הנביא – ר"ל ואף אם תשאלו את הנביא עצמו, עם כי למולו [ר"ל אצלו הדבר] כאלו למשא, על כי לא יוכל להסתירה,

עכ"ז לא תזכרו שם משא רק בלשון הזה תאמרו מה ענה לך ה' אם יהיה השאלה על המענה

או מה דבר ה' אם יהיה על דבר מבלי שאלה קדומה:

 מלבי"ם כה תאמר אל הנביא – וכן כשתדברו אל הנביא לא תזכירו לשון משא:

 

(לח) וְאִם מַשָּׂא ה' תֹּאמֵרוּ לָכֵן כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲמָרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מַשָּׂא ה' וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תֹאמְרוּ מַשָּׂא ה':

מנחת שי ואם משא ה' – חד מן ד' פסוקים דאית בהון שם הקדוש ד' פעמים וסימן נמסר בד"ה ב' י"ד:

מלבי"ם ואם משא ה' תאמרו – הגם שבזה אינכם משנים דברי הנביא,

בכ"ז תענשו יען אמרכם את הדבר הזה משא ה' ואשלח אליכם לאמר לא תאמרו משא ה' –

שאחר שהזהרתי אתכם ע"ז, לא היה לכם לאמר לשון משא שזה מורה שתרצו להתלוצץ על הנביא,

ולכוון ג"כ הכונה הלציית שהדבור הוא למשא אל ה':

 

(לט) לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם מֵעַל פָּנָי:

רש"י ונשיתי – לשון גיד הנשה (בראשית לב) ול' ונשתה גבורתם (ירמיה נא) קופץ ומטלטל ממקום למקום:

רד"ק לכן הנני ונשיתי אתכם נשא – מה שאמר בזה הענין בכל דבר ודבר הנני מורה על מהירות הפורענות עליהם, כלומר הנני מוכן ומזומן להביא עליכם רעה, ונשיתי ושכחתי

וכבר כתבנו כי בבא המקור אחרון הוא לחזק הפעולה, ר"ל כמו שאתם שוכחים דברי ואותותי שעשיתי על ידי נביאי, ועתה אתם מואסים נבואתי ומבזים אותה,

אני גם כן אשכח אתכם אף על פי שקניתי אתכם וכרתי ברית אתכם, כי אתם בטלתם הברית תחלה:

 ונטשתי אתכם – אעזוב אתכם ואת העיר שאסלק שכינתי ממנה,

ובאמרו 'מעל פני' טעמו למלת אתכם ר"ל כי בעזבי אתכם תגלו מעל פני כמו שאמר שלח מעל פני ויצאו

וי"ת וארטיש יתכון מרטש וארחק יתכון וית קרתא דיהבי' לכון ולאבהתכון מקביל מימרי

ויש לפרש ונטשתי כמו ונתשתי בתי"ו והוא הנכון כי התי"ו והטי"ת ממוצא אחד הן ויבאו בענין אחד

וכן טעה בטי"ת ותעה בתי"ו ענין אחד הוא וכן אם ינתשו מים זרים בתי"ו כמו ינטשו בטי"ת:

מלבי"ם לכן הנני ונשיתי אתכם נשא – אשכח אתכם ואטוש אתכם בל תהיו עלי למשא:

 מלבי"םחלק באור המלים ונשיתי – בשי"ן ימנית, מענין שאה וחורבן ומענין העתק ממקום, ומענין שכחה, משורש שאה או נשה:

 

(מ) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ:

מצודות דוד חרפת עולם – זמן מרובה תהיו בחרפה גולים ביד הכשדים.

וכלימות עולם – זמן מרובה יזכר הכלימה שיהיה לכם בעת תלכו שבי לפני צר אשר לא תשכח הכלימה ההיא על כי תהיה מרובה וגדולה:

 מלבי"ם ונתתי עליכם חרפת עולם – כמו שהתכוונתם לתת חרפה אל דברי הנבואה:

 מלבי"ם חרפה וכלמות – היה ראוי להקדים כלימה לחרפה כי חרפה גדולה מכלימה,

רק חרפה הוא בעבור דבר, וכלימה יהיה גם בלא דבר,

ומוסיף שגם יכלימו אתכם על לא דבר, וכן החרפה תהיה גם שלא בפניו והכלימה רק בפניו,

ובזה כלימה מוסיף על חרפה:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א