ירמיה

ספר ירמיה פרק כה

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:

רש"י בשנה הרביעית – שנה שנתחתם גזר דינם שיגלו ושישתו כוס החמה כמו שאמור בענין קח את כוס וגו' וקודם גזר דין אמר לנביא להוכיחם אולי ישובו ולא יתחתם גזר דינם:

מלבי"םחלק באור המלים על ירמיה – כמו אל:      הראשונית – כמו הראשונה:

 

(ב) אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל כָּל עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר:

רד"ק על כל עם יהודה – כמו אל:

 ואל כל יושבי ירושלם – עם יהודה מן הערים האחרות שבאו לירושלם ודברי ירמיהו אליהם ואל יושבי ירושל':

מלבי"םחלק באור המלים על כל, ואל כל – בירושלים ישב ודבר אליהם בנוכח, ולא כן ליהודה דבר עליהם לא אליהם:

 

(ג) מִן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר ה' אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם:

רד"ק זה שלש ועשרים שנה – יאשיהו מלך שלשים ואחת שנה, ובי"ג שנה למלכו תחלת נבואת ירמיהו,

נמצא ירמיהו נתנבא בימי יאשיהו י"ט שנה ונבואה זו היתה בשנה הרביעית ליהויקים בנו –

הנה שלש ועשרים שנה:

אשכים ודבר – האל"ף במקום ה"א השכם כי אותיות אהו"י מתחלפות ונכתבה יו"ד המשך שלא כמנהג עם הצר"י ברוב:

מלבי"ם מן שלש עשרה שנה – הנה מצד השולח היה דבר ה' אלי

ומצד השליח ואדבר אליכם, ולא פעם אחד רק השכם ודבר, ולא אותי לבד שלח, כי.

 מלבי"םחלק באור המלים אשכים – מקור, כמו השכם בה"א, וא"כ היו"ד נוספת,

וי"מ שהוא מדבר בעדו, וא"כ בא ציר"י תחת חירק, ומשמע שתי הכוונות השכם אשכים שהמקור לפני הפעל מורה ריבוי הפעולה:

 

(ד) וְשָׁלַח ה' אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ:

מלבי"ם ושלח ה' את כל עבדיו – ולא בפעם אחד רק השכם ושלוח,  ובכ"ז לא שמעתם וקבלתם

וגם לא הטיתם אזניכם כלל, והשליחות היתה לטובתם.

 

(ה) לֵאמֹר שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

רד"ק למן עולם ועד עולם – מזמן רב נתנה לאבתיכם ועד עולם יתננה לכם ולבניכם אם תרצו

ולמ"ד למן עולם לא באה על ענין הדבר אלא לאמתת עצם הדבר ויספיק הענין זולתה וכמוהו למן היום אשר יצא מארץ מצרים למתי אעתיר לך והדומים להם:

מלבי"ם לאמר שובו איש מדרכו הרעה ושבו על האדמה – והנה אמרו להם שאם ישובו מכל הדרכים הרעים תהיה השגחת ה' עליהם לטובה, שישבו על האדמה עד עולם, וגם אם לא תשובו מיתר עברות עכ"פ

 

(ו) וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם:

מלבי"ם אל תלכו אחרי אלהים אחרים ולא תכעיסו אותי – ותרויחו שלא ארע לכם – בפועל,

שהגם שלא אשוב להיטיב אתכם אחר שלא תשובו מיתר עברות לא ארע לכם בפועל ותהיו תחת הטבע,

כי אם תעבדו ע"ז ארע לכם בהשגחה:

 

(ז) וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם ה' לְמַעַן הַכְעִסֵונִי הַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם:

רד"ק למען הכעיסוני – כתוב רצה לומר בעבור שהכעיסוני וקרי הכעיסני למען הכעיס אותי עושים העבודת כוכבים, לא להנאה שיש להם בה:

מלבי"ם ולא שמעתם למען הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם – ר"ל שהכעסתם אותי גם בזה

במה שע"י מעשה ידיכם הוצרכתי להרע לכם, כי אין ה' חפץ להרע לבריותיו

וכשגרמתם שארע לכם בזה עצמו הכעסתם אותי כי זה נגד רצוני:

 

(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי:

מצודות ציון יען – בעבור:

(ט) הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל ישְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם:

רד"ק את כל משפחות צפון – ולמעלה בתחלת הספר אמר לכל משפחות ממלכות צפונה

ושם פי' כי משפחות אומר על העם וממלכות אומר על ראשי הממלכות

ולפי שאמר ונתנו איש כסאו זכר שם ממלכות:

 ואל נבוכדנצר מלך בבל עבדי – וטעם ואל "אל שולח" לא אל ולקחתי או יהיה ואל במקום ואת

כמו אספרה אל חק ה' וירדפו אל מדין:

 ועל כל הגוים האלה – הסמוכים לארץ ישראל או האלה על הגוים שאעתיד לזכר' בסמוך בפרשת כוס יין החמה:

מלבי"ם ועל כל הגוים – שע"י שאעניש אתכם אעניש גם כל הגוים

ואין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל,

וגם שהמערכה היתה מחייבת אז שנבוכדנצר ימשול על העולם ויחריב ממלכות,

והמערכה תורה על האומות ועל ישראל בשוה,

רק בעת שישראל זכאים יבטל את המערכה והיה משפיל את נבוכדנצר וממילא גם האומות היו נצולים,

אבל ע"י שלא שמעו, תתקיים הוראות המערכת על כל הגוים,

ולכן אמרו שיעבדו שבעים שנה כמ"ש הרי"א שיש לכל אחד מז' הכוכבים מנין מיוחד מהשנים להשפעותיהם וסכום כולם שבעים שנה,

ובזה הראה שכל ז' הכוכבים היו מורים על ממשלת נבוכדנצר,

עד עבור סבוב כל השבעה ואז תבוטל מלכותו:

 מלבי"םחלק באור המלים ואל נ"נ – טעמו הנני שולח אל נבוכדנצר:

 לשמה, ולחרבות עולם – שממה הוא יותר מן חורבה וראוי לבא אחריו? ור"ל שברבות הימים הגם שתוסר השממה, החורבה תשאר לעולם שאם תתיישב הארץ ישארו הערים והבתים חרבים:

מצודות ציון לשמה – ענין תמהון. לשרקה – ענין השמעת קול בקבוץ שפתים ונעשה על דבר חשוב שנחרב. ולחרבות – מלשון חורבן:

 

(י) וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר:

רש"י קול רחים – סימן הוא לסעודת ברית מילה על שם שטוחנין ושוחקין לה סממנין לרפואה.

אור נר – סימן משתה כך שנינו בסנהדרין:

 רד"ק קול רחים ואור – קול רחים שטוחנין תבלין לסעודת שמחה וכן מדליקין נרות רבות בבית המשתה

וי"ת קל סימן דמשבחין בנהור בוצין:

מלבי"ם והאבדתי מהם קול ששון – שזה יהיה בשעת הטוב וההצלחה,

וגם קול חתן וכלה – שזה יהיה גם שלא בשעת הצלחה כל שיש ישוב בארץ – יתהוו זווגים,

וגם קול רחים ואור נר – שזה יהיה גם בשהארץ חרבה ואנשים מעט בתוכה – לכורמים וליוגבים,

יצטרכו רחים לתיקון המזון ונר לתיקון המעון, כי תהיה הארץ שממה לגמרי:

 מלבי"םחלק באור המלים ששון, שמחה – ששון בגלוי ושמחה בלב (ישעיה ל"ה א'):

 

(יא) וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה:

מלבי"ם והיתה כל הארץ הזאת לחרבה – חוץ ממה שתהיה חרבה עם כל העמים תהיה היא חרבה ושממה ביחוד כי היא תמרוד בנבוכדנצר ויותר [כמו ויתר] העמים לא ימרודו, כי הגוים יעבדו את בבל שבעים שנה:

 

(יב) וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם:

רד"ק כמלאת שבעים שנה – כי נבוכדנצר מלך מ"ה שנה, והיאך ידענו זה שהרי אויל מרודך בנו מלך בשנת ל"ו לגלות המלך יהויכין כמו שכתוב בספר מלכים בסופו ובסוף זה הספר ויהויכין גלה בשנת ח' לנבוכדנצר הרי מ"ה ואויל מרודך מלך כ"ג שנה והיאך ידענו זה שהרי מצאנו לבלשצר בנו מלך ג' שנים נשארו כ"ג בינתים והשלש לא שלמו לו לבלשצר כי בשנה השלישית נהרג הרי מ"ה וכ"ג הרי ס"ח ושתים לבלשצר הרי ע' לפיכך אמר כמלאת כי שלמים היו להם ע' שנה כי לא מת בלשצר עד שנה שלישית לו:

 לשממות עולם – שם מקובץ מן שממה והוא סמוך:

מלבי"ם והיה במלאות – וכו' אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא, גוי בבל – עיר המלוכה,

את עונם – מה שהחריבו ארצות, ועל ארץ כשדיםבכללה:

 

(יג) וְהֵבֵאותִי וְהֵבֵאתִי עַל הָאָרֶץ הַהִיא אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ אֵת כָּל הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל כָּל הַגּוֹיִם:

מלבי"ם והבאתי על הארץ ההיא את כל דברי אשר דברתי עליה – היא הנבואה שנבא ירמיה על בבל ביחוד בסוף הספר,

את כל הכתוב בספר על כל הגוים – שגם הנבואות שנבא ירמיה מן סי' מ"ו ואילך שמתחיל אשר היה דבר ה' אל ירמיה על כל הגוים יביא ג"כ על בבל,

ר"ל שחוץ מן הפורענות שנבא על בבל ביחוד יביא עליה גם פורעניות שנבא על יתר הגוים:

 מלבי"םחלק באור המלים את כל הכתוב – כמו ואת בוא"ו:

 

(יד) כִּי עָבְדוּ בָם גַּם הֵמָּה גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם:

מלבי"ם כי עבדו בם גם המה גוים רבים – שכל הגוים שעד עתה הרעה בבל להם, יעבדו בבבל, וישיבו להם כל הרעות שעשו להם, [רש"י גוים רבים – מדי ופרס]

ובזה ושלמתי להם כפעלם – שיקבלו בחזרה את הרע עצמו שפעלו לאחרים:

 מלבי"םחלק באור המלים כפעלם וכמעשה ידיהםהפעל הוא העסק בהדבר, והמעשה הוא הגמר (ישעיה ה' י"ב), שישלם על המעשה עצמה וגם על איכות התעסקו להוציא המעשה, שהיה בקנאה וחמה ואכזריות:

 

(טו) כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵלַי קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם:

רש"י כוס היין החימה – נבואת הפורענות. והשקיתה אותו – הנבא להם שלא תשוב עוד בשום תשובה:

 רד"ק כי כה אמר – קח- והשקית- הכל במראה הנבואה:

 היין החמה – חסר הנסמך ומשפטו היין – יין החמה, וכמוהו העם המלחמה הספר המקנה והדומים להם:

מלבי"ם קח כוס היין החמה – היא מליצה על שיתהוה ביניהם מרדים ומהומות רבות, ועי"כ.

 מלבי"םחלק באור המלים היין החמה – כוס היין, כוס החמה:

 

(טז) וְשָׁתוּ וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֹתָם:

רש"י והתגעשו – וישתגעון. והתהללו – לשון הוללות ישתטו:

מלבי"ם ושתו והתגעשו – כי תהיה חרב גוי בגוי ואיש ברעהו:

 מלבי"םחלק באור המלים והתגעשו – רעש הגוף:   והתהוללו – בלבול השכל, ומלת התגועשו מורכב מן פעל והתפעל:

 

(יז) וָאֶקַּח אֶת הַכּוֹס מִיַּד ה' וָאַשְׁקֶה אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' אֲלֵיהֶם:

רד"ק ואקח – ואשקה- הכל במראה הנבואה:

 מצודות דוד ואקח וכו' – ר"ל קבלתי הנבואה ונבאתי להם:

 

(יח) אֶת יְרוּשָׁלַם וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה וְאֶת מְלָכֶיהָ אֶת שָׂרֶיהָ לָתֵת אֹתָם לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה לִשְׁרֵקָה וְלִקְלָלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: (יט) אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶת עֲבָדָיו וְאֶת שָׂרָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ: (כ) וְאֵת כָּל הָעֶרֶב וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת עַזָּה וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד:

רש"י כיום הזה – כאשר הם היום לאחר החורבן כתב ירמיה ספרו:

מלבי"ם (יח-כ) את ירושלים – ירושלים נחרבה תחלה ואח"כ מצרים

את כל הערב – תערובות אומות ולא היה להם מלך לכן לא אמר מלכי הערב, ואשקלון ועזה ועקרון היו לפלשתים והיו לכ"א מלך מיוחד, ואשדוד כבר נכבשה מפרעה (לקמן מ"ח) אמר את שארית אשדוד:

 

וְאֵת כָּל הָעֶרֶב וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת עַזָּה וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד:

רד"ק ואת כל הערב – עם מקובץ מעמים נתערבו יחד ות"י סומכוותא לשון ערבוביא:

 ואת כל מלכי ארץ פלשתים – שאר ארץ פלשתים, לבד הערים הנזכרות,

וכן כתוב בספר שמואל אחר שזכר הערים בענין טחורי הזהב אמר עוד מעיר מבצר ועד כפר הפרזי

ולא זכר הנה גת כי לישראל היתה כי דוד לקחה מיד פלשתים כמו שכתוב בדברי הימים

ויקח את גת ואת בנותיה מיד פלשתים והיא מתג האמה הנזכרת בספר שמואל:

 ואת שארית אשדוד – נראה כי כשלכדה נבוכדנצר מצאה נחרבת מקצתה ע"י מלך מצרים או זולתו:

 

(כא) אֶת אֱדוֹם וְאֶת מוֹאָב וְאֶת בְּנֵי עַמּוֹן: (כב) וְאֵת כָּל מַלְכֵי צֹר וְאֵת כָּל מַלְכֵי צִידוֹן וְאֵת מַלְכֵי הָאִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיָּם:

רש"י ואת מלכי האי – כל אלו שמנה עד כאן שכיני א"י הם:

מצודות דוד האי – קבוצת האיים אשר בפאת הים:

 

(כג) וְאֶת דְּדָן וְאֶת תֵּימָא וְאֶת בּוּז וְאֵת כָּל קְצוּצֵי פֵאָה:

רד"ק קצוצי פאה – השוכנים בקצה העולם בפאתו כי הפאה הוא קץ הדבר וי"ת מקפי פאתה:

מלבי"ם את דדן ואת תימא – מבני ישמעאל ובני קטורה,

ואת כל קצוצי – יתר בני ישמעאל ובני קטורה שקצצו ערלת בשרם (כנ"ל ט' כ"ה):

 

(כד) וְאֵת כָּל מַלְכֵי עֲרָב וְאֵת כָּל מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר:

רש"י מלכי ערבערביא. ואת כל מלכי הערבסומכוותא של ערביים:

 רד"ק ואת כל מלכי ערב – הם הערביים יושבי אהלים כמו שנא' לא יהל שם ערבי:

 ואת כל מלכי הערב – השוכנים במדבר לפי שזכר למעלה ואת כל הערב

פירש הנה כי אלה הם אחרים שהם שוכנים במדבר:

 

(כה) וְאֵת כָּל מַלְכֵי זִמְרִי וְאֵת כָּל מַלְכֵי עֵילָם וְאֵת כָּל מַלְכֵי מָדָי:

רד"ק ואת כל מלכי זמרי – אפשר כי זמרי הוא זמרן מבני קטורה:

 

(כו) וְאֵת כָּל מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל אָחִיו וְאֵת כָּל הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם:

מלבי"םחלק באור המלים הממלכות הארץ – הממלכות ממלכות הארץ כמו הארון הברית, ובמ"ש הארץ יכולל גם הים שהוא בכל כדור הארץ לכן אמר אשר על פני האדמה:    ששך – בבל בחילוף א"ת ב"ש:

 

(כז) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ וְנִפְלוּ וְלֹא תָקוּמוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֵיכֶם:

רש"י וקיו – כאדם ששותה יותר מדאי שמקיא. החרב – התגר של המלחמה:

מלבי"ם שתו ושכרו וקיו – יש שותה ולא משתכר אמר ושכרו,

 ויש בלתי מקיא מחוזק האצטומכא, אמר וקיו,        ויש שבכ"ז יקום על רגליו, אמר ונפלו,

 והמליצה כמו שהשכור עת יקיא ייעף ויפול כן עת ירצו לפרוק עול בבל ולהקיאו יחריבם לגמרי,

וזה יהיה מפני שישלח בם חרב עם בעם, שעי"כ יפלו כולם תחת רגליו:

(כח) וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ:

מלבי"ם והיה כי ימאנו – הנמשל שמי שירצה להלחם נגד נבוכדנצר בכ"ז ישתה כי ה' יסבב הדבר:

 

(כט) כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע, וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ, כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת:

מלבי"ם כי הנה בעיר – וכו' אנכי מחל להרע – כי ישראל הם תחת השגחת ה' לז"א אשר נקרא שמי עליה –

ובכ"ז מזלו של נבוכדנצר ישלוט עליהם, וכ"ש אתם שאתם תחת המערכה,

ואמר אשר אנכי מחל להרע, כי לפעמים הכרית ה' גוים כדי שישראל יקחו מוסר, כמ"ש הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, ואז יתחיל להרע אל הגוים בתחלה ויש תקוה שאם ישובו ישראל בתשובה תבוטל הגזרה,

לא כן עתה שתחלה ההרעה היה בישראל וא"כ לא בא ע"ד זה שתבוטל הגזרה ואיך תנקו אתם:

 

(ל) וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

רש"י על נוהו – מתאבל על חורבן ביתו.

מלבי"ם ה' ממרום ישאג – השאגה גדולה מנתינת קול,            ומרום מציין הנהגת המערכת שהוא בשמים,

ומעון קדשו – מציין הנהגה ההשגחיית שהוא למעלה מן המערכת,

במרום נותן קול תמיד כי יתמיד להנהיג הנהגה המערכיית ועתה ישאג בקול עוז ותעצומות,

וזה ע"י שיתן קולו ממעון קדשו בהנהגה ההשגחיית שקולה לא נשמע תמיד,

כי הנהגה זו נסתרת ועתה תתעורר הנהגה זו ותתן קולה קול עז,

ומשם תצא קול שאגתו על נוהו שהוא הבהמ"ק להחריבו.

[רש"י הידד – לשון הוי שצועקין עושי מלאכה כבדה בקול רם לזרז זה את זה להתחזק ודורכי גתות רגילין בה. יענה – כל לשון ענייה צעקת קול רם היא:]

 הידד כדורכים יענה – כמו שלקול הראשון של הדורך עונים כולם הידד,

כן יענו כל טורפי טרף לעומת קול הארי השואג:

 מלבי"םחלק באור המלים ישאג, יתן קולו – שאגה גדולה מנתינת קול, (עי' יואל ד' ט"ז, עמוס א' ב', ג' ד'):

 

(לא) בָּא שָׁאוֹן עַד קְצֵה הָאָרֶץ כִּי רִיב לַה' בַּגּוֹיִם נִשְׁפָּט הוּא לְכָל בָּשָׂר הָרְשָׁעִים נְתָנָם לַחֶרֶב נְאֻם ה':

תרגום יונתן מְטָא אִתְרְגוֹשָׁא עַד סְיָפֵי אַרְעָא אֲרֵי דִינָא קָדָם יְיָ בְּעַמְמַיָא מִתְפְּרַע הוּא לְכָל בִּשְׂרָא רַשִׁיעַיָא דִבְּהוֹן מַסְרִינוּן לְקַטָלָא אֲמַר יְיָ:

מלבי"ם בא שאון. והמיית קול שאגת ה' בא עד קצה הארץ:

כי ריב לה' בגוים. ה' יש לו ריב עם כל הגוים בכלל,  

ומשפט החלטי לכל בשר. שחטאו נגדו, שע"י הריב יהיו כולם בסכנה

וע"י המשפט יבוררו הרשעים החייבים מיתה ע"פ המשפט, ונתנם לחרב:

מלבי"ם ביאור המילות ריב, נשפט. הריב טענות בע"ד, והמשפט גמר הדין (ישעיה א' י"ז):

 

(לב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנֵּה רָעָה יֹצֵאת מִגּוֹי אֶל גּוֹי וְסַעַר גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ:

רש"י מגוי אל גוי – שאני מסכסכן זה בזה:   מירכתי – כתרגומו מסיפי:

רד"ק כה אמר ה' – אפשר שפרשה זו מענין שלפניה ויהיה פירוש עזב ככפיר סכו על חרבן בית ראשון ע"י נבוכדנצר או תהיה עתידה והוא הנכון ויהיה פירוש עזב ככפיר סכו על חרבן בית שני:

מלבי"ם הנה רעה. תחלה תצא הרעה מגוי אל גוי שילחמו גוי בגוי,

ואח"כ יעור סער גדול מירכתי ארץ, יתעורר נבוכדנצר לבא עליהם להחריבם:

 

(לג) וְהָיוּ חַלְלֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: מלבי"ם ביאור המילות לא יאספו ולא יקברו. התבאר למעלה (ח' ב'):

 

(לד) הֵילִילוּ הָרֹעִים וְזַעֲקוּ וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצֹּאן כִּי מָלְאוּ יְמֵיכֶם לִטְבּוֹחַ וּתְפוֹצוֹתִיכֶם וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה:

תרגום יונתן אֱלִילוּ מַלְכַיָא וּצְוָחוּ וְחוּפוּ רֵישֵׁיכוֹן בְּקִטְמָא תַּקִיפֵי עַמָא אֲרֵי שְׁלִימוּ יוֹמֵיכוֹן לְקַטָלָא וְתִתְבַּדְרוּן וְתִפְּלוּן דַהֲוֵיתוּן רְגִיגִין כְּמָנֵי חֶמְדָתָא:

רש"י הילילו – ל' יללה:           והתפלשו – התגלגלו בעפר ווטרליי"ר בלע"ז:

ותפוצותיכם – הרי זה מקרא קצר כלומ' ותפוצותיכם [=פיזורכם] תקרבנה לבא:

ככלי חמדה – כלומר אם תאמרו חשובים אנחנו הרבה,

יש כלי חמדה של זכוכית – נופלים ומשתברים ואובדים:

מצודת דוד ונפלתם ככלי חמדה – ר"ל לא תהיה נפילתכם ככלי בזוי הנופל בארץ שאין היזק בנפילתו אלא היזק רב וקלון מתמיד יהיה לכם בהנפילה ההיא ככלי חמדה הנופל לארץ שההיזק רב במה שנפחת בנפילה:

מלבי"ם הילילו הרועים. הם המלכים: והתפלשו אדירי הצאן. השרים:

כי מלאו ימיכם. שבא הזמן לטבוח, (ומלאו ימי) תפוצותיכם, שתפוצו לגולה:

ונפלתם ככלי חמדה. כלי זכוכית יקרה שבעודה שלמה היא חמודה ובעת שתשבר אין השברים ראוים לכלום, כן אחר שתשברו ותפוצו לחתיכות דקות בגולה לא תחשבו למאומה:

מלבי"ם ביאור המילות ותפוצותיכם. כמו ותפוצותיכם, ושעורו (מלאו ימי) תפוצותיכם, (עי' רד"ק במכלול שער דקדוק

השמות וחלק הפעלים שורש פוץ ובפירושו כאן), ועמ"ש (הושע י"א ג'):

 

(לה) וְאָבַד מָנוֹס מִן הָרֹעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצֹּאן:

מלבי"ם ואבד מנוס. בעת הטביחה לא ימצאו מקום לנוס:

מלבי"ם ביאור המילות מנוס, ופליטה. מנוס נופל בבני אדם שיש לו שכל, ופליטה גם בבע"ח:

 

(לו) קוֹל צַעֲקַת הָרֹעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצֹּאן כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם:

מלבי"ם קול. והרועים והשרים ישאגו בקול שה' שודד את מרעיתם שיכירו כולם שהוא עונש השגחיי מה':

 

(לז) וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם מִפְּנֵי חֲרוֹן אַף ה':

רש"י ונדמו – ל' חורבה לשון הדימנו, ונדמה שם (לעיל ירמיה ח):

רד"ק ונדמונכרתו כמו גם מדמן תדמי:

נאות השלום – מקומות המרעה שהיו רועים בשלום והוא משל על עריהם ומדינותם:

מלבי"ם ונדמו נאות השלום. מקום שרעו הצאן שהיה שם שלום, נכרתו מפני חרון אף ה':

מלבי"ם ביאור המילות נאות. שרשו נוה, ובא על נוה צאן:

 

(לח) עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּוֹ כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ:

תרגום יונתן גְלָא מַלְכָּא מִכְּרַכֵּיהּ אֲרֵי הֲוַת אַרְעֲהוֹן לְצָדוּ מִן קֳדָם חֶרֶב סַנְאָה דְהִיא כַּחֲמַר מְרַוְיָא וּמִן קָדָם תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ:

רש"י עזב ככפיר וגו' – גלה מלכא מכרכיה ככפיר העוזב את סוכו:

היונה – [מלשון יין] משתכרת ביין כן ת"י, דבר אחר לשון אונאה:

רד"ק עזב ככפיר סכו – הראוי סכתו כי הנפרד סכה או יהיה הנפרד סוך בפלס עוז חוס יאמר ממנו סכו בשקל עזו

אמר כמו שהכפיר עוזב סכו מפני שאינו מוצא שם טרפו,

כן עזב האל יתברך בית המקדש מפני שלא מצא שם רצונו, וכיון שעזבו והסתיר פניו ממנו, נחרב:

כי היתה ארצם לשמה – כי טרם חרבן הבית היתה ארצם לשמה,

ועם כל זה מוסר לא לקחו, ולא יכול להתאפק עוד ועזבו: מפני חרב היונה – חרון חרב היונה ר"ל חרב האויב האונסת אותם, מן ולא יונו נשיאי עוד את עמי: ומפני חרון אפו – והחרב באה מפני חרון אפו ויונתן פי' היונה מן יין שתרגם מן קדם חרב סנאה דהיא כחמר מרויא:

מלבי"ם עזב ככפיר סוכו. מוסב על חרון אף ה' שחרון אפו נדמה לכפיר טורף טרף,

ועד עתה ישב החרון בסוכו, עתה עזב האף את סוכו, ר"ל שאף ה' יצא ממקומו להעניש,

ומפרש כי היתה ארצם לשמה מפני חרון היונה, שהוא נבוכדנצר שהיה דגלו צורת יונה

(שזה היה דגל מלכות אשור ובבל על שם מלכה קדומה שנקראת כן):

ומפני חרון אף ה'. שנבוכדנצר היה שבט אפו:

מלבי"ם ביאור המילות עזב. מוסב על חרון אף, מצייר את החרון ככפיר: סכו. כמו סוכתו, ודרך הכפיר לצאת במדבר שממה, ועז"א כי היתה ארצם לשמה:


ספר ירמיה פרק כו

(א) בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת ה' לֵאמֹר:

רש"י בראשית ממלכות – פרשה זו תחתונה קדמה לעליונ' ארבע שנים:

 

(ב) כֹּה אָמַר ה' עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה' אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר: (ג) אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם:

מלבי"ם אולי ישובו ונחמתי אל הרעה. אחר שמה שאנכי חושב לעשות להם הרעה הוא מפני רוע מעלליהם, וממילא כשישובו ממעשיהם הרעים אנחם על הרעה:

 

(ד) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם:

מלבי"ם ללכת בתורתי. התנה שישמעו לדברי התורה ושישמעו לדברי הנביאים ואם לאו יחרב הבית:

 

(ה) לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם:

מצודת דוד לשמוע על דברי – מוסב על המקרא שלפניו והוא כמו ולשמוע אל דברי וכו':

והשכם ושלוח – ואני הייתי משכים ומשלח ועכ"ז לא שמעתם ור"ל א"כ תעשו כמו שעשיתם עד כה:

רד"קעל דברי עבדי הנביאים, כמו אל דברי וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו והדומין לו:

 

(ו) וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאתה הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

רד"ק כשילה – כשלקחו פלשתים את הארץ במלחמה אז חרב משכן שילה:

מצודת דוד ונתתי – אז אתן את הבית הזה להיות חרבה כמו שחרבה משכן שילה בימי עלי:

אתן לקללה – שיהיו מקללים בה לומר בקללתם שתהיה כירושלים:

 

(ז) וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית ה':

מצודת דוד הכהנים – כהני הבעל:   והנביאים – נביאי השקר:

 

(ח) וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת:

מצודת דוד ויתפשו – אחזו בו בחזקה ואמרו הנה נמית אותך:

מלבי"ם השאלות (ח – כד) תחלה אמרו כל העם מות תמות ויקהלו עליו,

ואח"ז אמרו כל העם אין משפט מות לאיש הזה?,

תחלה תפשוהו העם להמיתו ובבוא השרים נעשו כשופטים עם השרים, כמ"ש ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם?

אחר שהחליטו השרים והעם שאין לו משפט מות מה רצו האנשים מזקני העם בספור של מיכה המורשתי שהיה למותר אחרי שיצא זכאי בדינו?

ואיך אמר תכף ספור הסותר לזה מאוריה שנהרג?

ואיך סיים שאך יד אחיקם בן שפן וכו' לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו,

שמשמע שהעם רצו להמיתו, וזה סותר להנאמר למעלה שהעם המליצו בעדו?:

ויתפשו אותו הכהנים והנביאים וכל העם. תחלה השתתפו גם העם עם הכהנים להמיתו,

ולא בעבור שחשבו שהוא נביא שקר ושבדה הנבואה מלבו, כי באמת האמינו שה' שלחו וא"כ אין לו משפט מות כפי הדין,

רק שרצו להמיתו שלא ע"פ הדין כדי שלא ימצא מוכיח להוכיחם ולהודיעם דברי ה',

שאחר שלא רצו לשמוע לדברי ה' רצו שלא ימצא נביא שלוח אליהם ומתרה בם, וז"ש מות תמות:

 

(ט) מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה':

מלבי"ם מדוע נבאת בשם ה'. שהגם שהנבואה אמת לא היה לך לנבאות נגד רצוננו,

כי אין אנו רוצים בנבואה כזאת הגם שהיא מאת ה':

 

(י) וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ:

רש"י וישמעו שרי יהודה – שתפשו נביאי השקר והכהנים את ירמיהו:

בפתח שער ה' החדש – [אחרים הגיהו] כשגלה יהויכין וקצת כל בית אלהינו עמו

שברו חילו של נבוכדנצר שער המזרחי וחזר צדקיהו ותקנו וחדשו לכך נקרא חדש:

רד"ק בפתח שער ה' החדש – הוא שער המזרחית כמו שת"י במעלנא דתרעא בית מקדשא דה' מדינחאה ופירשו רז"ל כי נקרא החדש כי שם חדשו סופרים את ההלכה

ושבעה שמות נקראו לו ויתכן לפרש שחדשוהו או חדשו בו שום בנין לפיכך נקראו חדש:

מלבי"ם וישמעו שרי יהודה. אמנם השרים באו לבחון הדבר אם הוא חייב מיתה ע"פ הדין,

כי להשרים לא יאות להמית נקי חנם, ואז נסתלקו העם, כי העם האמינו שהוא שליח מאת ה',

וא"א להמיתו ע"פ המשפט והדין:

 

(יא) וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם:

מצודת דוד משפט מות – כי חשדוהו שמלבו נבא הדבר ולכן אמרו שיש לו דין חיוב מיתה:

אל העיר – על העיר:

כאשר שמעתם – העם שמעו מפי ירמיה והשרים מפי המספרים:

מלבי"ם ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם. אמנם הכהנים והנביאים לא האמינו בנבואתו ורצו להרגו מצד שמנבא שקר בשם ה'

(כי נביאי השקר היו מכחישים נבואתו והיו מנבאים בהפך), וע"כ טענו הם אל השרים ואל העם,

ואמרו משפט מות לאיש הזה, היינו שיש להמיתו ע"פ המשפט והדין:

כי נבא על העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם.

והיא נבואת שקר כי לא שלחו ה', ובפרט זה לא הסכימו העם.

לפ"ז הנביאים רצו להרגו כפי המשפט מצד שהוא נביא שקר, ורצו שהשרים ידונו אותו בדין,

והעם לא הסכימו על פרט זה ובכל זה רצו להרגו אף שהוא נביא אמת

כדי לסלק הנזק שיש להם מנבואתו שמנבא פורעניות:

 

(יב) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר ה' שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם:

מצודת דוד ה' שלחני – ולא מלבי אמרתי הדברים:

מלבי"ם ויאמר ירמיהו אל כל השרים ואל כל העם. ירמיה השיב לשני הצדדים,

בין להשרים שרוצים לדונו משפט מות ע"פ הדין,

בין להעם שרוצים להמיתו לסלק הנזק שמגיע להם מנבואתו,

על הצד שרצו להרגו במשפט מצד שהוא נביא שקר, השיב ה' שלחני להנבא על הבית הזה והוא נבואת אמת, ועל הצד שהעם רוצים להרגו לסלק הנזק, אמר:

 

(יג) וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם:

מלבי"ם ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם. אדרבה בזה ששלחני ה' להודיעכם זאת הוא סימן שרוצה שתיטיבו דרכיכם ושאז ינחם אל הרעה אשר דבר עליכם, וא"כ לא יגיע לכם נזק מנבואתי:

 

(יד) וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם:

מלבי"ם ואני הנני בידכם. אם תרצו להמית אותי, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם. ר"ל בין על הצד שתחשבו שמגיע לי משפט מות ע"פ הדין והוא דבר טוב בעיניכם,

ובין על הצד שאתם רוצים להמית אותי שלא ע"פ דין רק לסלק נזק

שזה אינו דבר טוב רק שכן ישר בעיניכם, בכל אופן הנני בידכם:

(טו) אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי ה' עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מלבי"ם אך ידוע תדעו. שבזה לא תסלקו היזק מעליכם:

כי דם נקי אתם נותנים עליכם ועל העיר הזאת. ותוסיפו חרון אף ה' עליכם,

וכן אינו דבר טוב ע"פ הדין כי באמת שלחני ה' עליכם לדבר באזניכם וכו':

 

(טז) וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ:

מלבי"ם ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים. אז הסכימו השרים עם העם נגד טענת הכהנים והנביאים,

ויאמרו אין משפט מות לאיש הזה – ר"ל שא"א להמיתו במשפט ובדין, כי בשם ה' אלהינו דבר, ונבואתו אמת,

אולם בכל זה היה עדיין דעת העם להמית אותו שלא במשפט

כדי לסלק ההיזק שמגיע להם לפי דעתם מנבואתו:

 

(יז) וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר:

(יח) מִיכָיה מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר:

(יט) הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ:

רש"י מיכה המורשתי – דמן מרישה: עיים – גלים:

מצודת דוד שדה תחרש – ר"ל תחרש להיות שדה לזרוע בה:

עיים תהיה – תהיה מלאה גלים כדרך הבתים החרבים מנפילת הקירות:

לבמות יער – יהיה מלא מגלי אבנים דומה לבמות המצויים ביער:

מלבי"ם (יח – יט) מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו ג"כ כדברים האלה,

ההמת המיתוהו הלא לא המיתוהו, כי ע"י שחילו את פני ה' ניחם ה' על הרעה

ונתבטלה הגזירה ע"י תשובה ותפלה ולא הגיעו נזק מנבואתו,

ובהפך אנחנו עושים רעה גדולה על נפשותינו, ובזה לא נסלק הנזק כי תגדל הרעה ע"י חטא הריגתו:

 

(כ) וְגַם אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ: (כא) וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וְכָל גִּבּוֹרָיו וְכָל הַשָּׂרִים אֶת דְּבָרָיו וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם:

רש"י וגם איש היה מתנבא – מי שאמר זו לא אמר זו עד כאן דברי צדיקים

ועמדו רשעים שהיו שם ואמרו גם איש מתנבא וגו' כשם שאוריה נהרג – יהרג ירמיה. כך מפורש בספרי:

מלבי"ם (כ – כא) וגם. עתה מודיע כותב הספר שטענת זקני העם לא היה מועיל להציל את ירמיה ממות,

כי בזמן ההוא בעצמו התנבא אוריה ג"כ כדברי ירמיה, וגם הוא נבא בשם ה', ובכ"ז נהרג ע"י המלך,

ולא תאמר שהיה הדבר פתאום בלא ישוב הדעת כי הלא ברח למצרים:

 

(כב) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם אֶת אֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל מִצְרָיִם:

(כג) וַיּוֹצִיאוּ אֶת אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם:

מלבי"ם (כב – כג) וישלח המלך ויבאהו ממצרים. והלא היה לו עת לחשוב על הדבר,

ולא תאמר שנהרג ע"פ בית דין כי החזיקוהו לנביא שקר, כי הלא הכהו בחרב ומיתת נביא שקר הוא בחנק, והלא השליך את נבלתו אל קברי בני העם והנהרג בדין נקבר בבית הקברות המיוחד לחייבי מיתה,

וכן היה עולה לירמיהו:

מצודת דוד וישלך – דרך בזיון השליך את נבלתו אל קברי בני העם ולא קברו בקבורת הנביאים

כי חשבו למדבר סרה אשר לא צוה ה' וכאלו יאמרו הנה גם ירמיה כמוהו וראוי להמיתו כמוהו:

 

(כד) אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ:

מצודת דוד אך יד אחיקם – כשמעם דברי הכהנים והנביאים לא אמרו עוד השרים דבר,

והעם חזרו להיות נמשכים אחר דעת הכהנים והנביאים

ואך יד אחיקם היתה עם ירמיה לבלי למסרו ביד העם להמית אותו ובכח ידו גבר על כולם והצילו:

מצודת ציון יד – ענין כח והתאמצות:

מלבי"ם אך יד אחיקם בן שפן. הוא לבדו הצילו מיד העם וההמון,

שלולא שעמד למגן בעדו היו העם ממיתים אותו בחמתם:

 

 

 

 


ירמיהו פרק ל

(א) הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת ה֖' לֵאמֹֽר:

(ב) כֹּֽה־אָמַ֧ר ה֛' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתָב־לְךָ֗ אֵ֧ת כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל־סֵֽפֶר:

רד"ק כה אמר ה', את כל הדברים אשר דברתי אליך – פירוש אשר אני מדבר עתה כי על אלה הדברים אמר

כמו שאמר ואלה הדברים אשר דבר ה' וגומר ואמר שיכתבם בספר כי הם דברים שעתידין לבא באחרית הימים

ואמרם לו סָמוּך לפורענות שאמר למעלה, לפי שזאת הפרשה להיות נחמה לישראל שהיו באותו הדור,

כי כמו שיראו שתתקיים הפורענות בקרוב, כן ידעו שתתקיים הנחמה הגדולה באחרית הימים:

אל ספר – כמו בספר וכן ואל הארון תתן את העדות כמו ובארון:

מלבי"ם כתב לך. ר"ל כי נבואות האלה לא שלחו בשליחות פרטית לנבא אותם אל העם,

רק הודיעם לירמיה בדרך הודעה, וצוהו שיכתוב אותם על ספר למזכרת לדור אחרון,

כי הם דברי תנחומים, וכמו שיתקיימו היעודים הרעים כן יתקיימו הטובים:

מלבי"ם ביאור המילות אל ספר. כמו בספר, וי"ל שרמז שדבר אל ספר, ר"ל לא לצורך שליחות עתה, רק בעבור שיכתוב בספר למשמרת לעת קץ:

 

(ג) כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־ה֔' וְ֠שַׁבְתִּי אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר ה֑' וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל־ הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ:

רש"י כי הנה ימים באים – ולא תאמר למה אכתבנו כי יאבדו כולם ואין קורא בו ואין זוכרו עוד? כי הנה ימים באים וגו':

רד"ק כי הנה ימים באים – לעתיד לימות המשיח כמו שאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה

ומגלות בבל לא שבו אלא יהודה ובנימין שגלו שם:

מלבי"ם כי הנה ימים באים. ולכן יכתוב אותם שידעו דור אחרון הבא: ושבתי. למעלתם: והשיבותים. לארצם:

מלבי"ם ביאור המילות ושבתי את שבות. כבר כתבתי (כ"ט י"ד) ששב בקל (והוא פעל יוצא) מורה השבת המדרגה והמנוחה, והשיב בהפעיל מורה השבה למקום, ובמלת שבות שרשו שבה פי' המפ' מענין שביה, אולם איך נפרש וה' שב את שבות איוב (איוב מ"ב י') כי אשיב את שבות הארץ (לקמן ל"ג י"א), ושבתי את שבות סדום (יחזקאל ט"ז נ"ג). ולדעתי משתתף עם שוב מנע"ו, שנחי העי"ן והלמ"ד יבואו זה תחת זה, וע"כ לא נמצא שם זה במשקל נחי העי"ן רק פעם אחד (בשוב ה' את שיבת ציון) כדי שלא יתחלף עם בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל'), ופירושו מענין השבה בכ"מ:

 

(ד) וְאֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶל־יְהוּדָֽה:

רד"ק ואלה הדברים – הם עתידים כמו שפירשנו:

מצודת דוד אל ישראל – על ישראל ועל יהודה:

 

(ה) כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר ה֔' ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם:

רש"י קול חרדה שמענו – יש פותרין על שמועת בבל שהיו חרידים ממנה אותם שגלו שם

ומדרש אגדה על מלחמת גוג ומגוג:

רד"ק כי כה אמר ה' קול חרדה שמענו – דבר זה יאמרו כל הגוים אז בימות המשיח:

מלבי"ם קול חרדה שמענו. בעת מפלת בבל חרדו ישראל מאד,

וגם אח"כ פחדו פחד מחרב אויב, כי לא היה שלום בארץ אז:

מלבי"ם ביאור המילות חרדה, פחד. בארתי הבדלם (ישעיה י"ט ט"ז):

 

(ו) שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּוּעַ֩ רָאִ֨יתִי כָל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כָל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן:

רש"י אם יולד זכר – אם דרך לזכרים ללדת שיאחזום חבלים כיולדה:             חלציו – כמו מתניו:

רד"ק שאלו נא וראו אם יֹולד זכר – הקל מזה הפעל ברוב על האשה אף על פי שהוא לפעמים על הזכר אמר על הרוב אם יולד זכר כלומר כי הזכר מוליד ואינו יולד, והאשה היא היולדת, ויולדת בחבלים,

אם כן מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה וכי נקבה הוא שיש לו חבלים?

ולפי שחבלי יולדה חזקים מחבלים אחרים לפיכך אמר זה והמשיל חבלי האנשים מרוב הצרה שתבואם לחבלי היולדה:

לירקון – כי ברוב החבלים ינוס הדם מהפנים והם ירוקים:

מלבי"ם שאלו נא וראו אם יולד זכר. יאמר להם למה תפחדו אתם, והמליצה תמליץ מדינה הנכבשת מני צר כאשה הרה שבאו לה חבלי יולדה,

כי כן תפלט האם, שהיא העיר, את בניה מבטנה, ותפתח את מקור דמיה,

אולם הזכר שהוא גרם ההריון שעל ידו באו לה חבלי יולדה הוא לא יחיל ויכאב בעת הולדת,

וכן ימשיל שישראל הם גרמו החבלים לבבל והם כדוגמת הזכר שהוא גורם החבלים,

ואין להם לחיל ולזעוק בחבליהם.

ועז"א וכי הזכר יוליד ויבא עד משבר בחבלי יולדה?

וא"כ מדוע ראיתי כל גבר מישראל ידיו על חלציו כיולדה, ולמה יחרדו מן החבלים שבאו על בבל:

מלבי"ם ביאור המילות אם יולד זכר. המליצה תדמה בקיעת עיר מבצר והוצאת אנשיה להרג, כלידה, וכן אמר על בבל עצמה כיולדה יחילון (ישעיה י"ג), ציריה אחזוני כצירי יולדה (שם כ"א), ולקמן (מ"ט כ"ד, נ' מ"ג):

 

(ז) ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ:

רש"י היום ההוא – יום הריגת בלשאצר ומפלת בבל, ע"א יום מפלת גוג:

רד"ק הוי כי גדול, מאין כמהו – בנוע היו"ד:

ועת צרה היא ליעקב – וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שתהיה לפי שעה צרה לישראל וכן נאמר בנבואת ישעיהו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ונאמר בנבואת דניאל והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות וגומר:

מלבי"ם הוי. ר"ל כל גבר ידיו על חלציו צועק "הוי" כי גדול היום ההוא,

וגם הזמן שאחריו עת צרה היא ליעקב, משיב להם הנביא הלא ממנה יושע, כי:

 

(ח) וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ ה֣' צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים:

רד"ק והיה, עולו – עול גוג ומגוג או עול כל גוי וגוי שהיו נותנין עולם עליכם בגלות וכת"י אתבר ניר עממיא מצואריכון ואמרו צוארך ומוסרותיך ואמר בו כי כן דרך המקרא לדבר פעם לנכח ופעם שלא לנכח:

מלבי"ם והיה ביום ההוא אשבור עלו מעל צוארך. שמאז נשבר עול גלות בבל, והעול הוא כובד המס והעבודה, ולפעמים ישבר העול ועדיין אסורים במוסרות השיעבוד, שהם תחת ממשלתו,

כמו שהיו תחת מוסרות כורש בלא עול כבד, אומר שאח"כ גם מוסרותיך אנתק כי לא יעבדו בו עוד זרים:

מלבי"ם ביאור המילות ולא יעבדו בו. היל"ל בך בנוכח, ויל"פ על הצואר הנזכר, לא יעבדו בהצואר והעול שעליו:

 

(ט) וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת ה֣' אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם:

רד"ק ועבדו, אשר אקים להם – אפשר שאמר זה על דוד המלך שיקימנו מעפרו בעת תחיית המתים

ואפשר שיאמר על המשיח בנו ויקרא שמו דוד:

מלבי"ם ועבדו. ואם יעבדו את ה' אלהיהם אז יעבדו את דוד מלכם ויהיה להם מלך מבית דוד,

כי כבר בארתי בכ"מ שאם היו ישראל עובדים את ה' בבית שני, היה אז הגאולה העתידה,

וע"י העונות נתעכב הדבר עד עת קץ:

 

(י) וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־ה֙' וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד:

רד"ק ואתה אל תירא – [כי הנני מושיעך] מרחוק, מארץ רחוקה שאתם בגלות שם:

ואת זרעך – בניך הקטנים שלא יאמר אדם הגדולים יברחו מהגלות והקטנים שלא יוכלו לברוח ישארו בארץ שבים

לא כן אלא בנחת תצאו גדולים וקטנים כמו שאמר בנבואת ישעיהו כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון:

ושאנן – פעל עבר מוסב לעתיד מפני הוי"ו והנו"ן פתוחה והתאר הנו"ן קמוצה:

מלבי"ם ואתה. מסיים דבריו שאמר קול חרדה שמענו, והלא ממנה יושע,

ולכן אתה עבדי יעקב אל תירא, בעת שיבאו מהומות בבל:

ואל תחת ישראל. היראה הוא ענין גופני ומיוחס ליעקב שהם ההמון,

והחתת הוא ענין נפשי ומיוחס לישראל שהם הגדולים שבאומה, לכן אמר אל תחת השפלה נפשיית:

כי הנני מושיעך מרחוק. שבעת חורבן בבל היה פקידה ע"י כורש, ואח"כ אושיע את זרעך מארץ שבים,

שהוא הדור שאחריו בימי דריוש ואחריו ששבו מן הגולה שהם זרע הדור הקודם:

ושב יעקב. לארצו: ושקט. מרגש פנימי: ושאנן. ממחריד מבחוץ,

כי אין מחריד, שלא יהיה מחריד במציאות כלל, ומפרש:

מלבי"ם ביאור המילות אל תירא עבדי יעקב, ואל תחת ישראל. ישראל מדרגה גדולה מיעקב (ישעיה ט' ז').

והחתת היא השפלת הרוח והנפש, וזה הבדלו מן יראה, היראה הוא הפך החזוק והגבורה,

והחתת הפך אומץ הלב הפנימי כמ"ש (יהושע א') ובכ"מ,

וע"כ מיחס החתת לישראל בעלי הרוח, והיראה ליעקב ההמון עם:

ושקט ושאנן. כבר בארתי (ישעיה ל"ב ט'), ששאנן הוא הפך של שאון המורה קול המולה גדולה, ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול נוגש.

ושקט היא המנוחה הפנימית, ומלת שאנן הוא פועל עבר ולכן בא בפת"ח והתואר בא בנו"ן קמוצה:

 

(יא) כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־ה֖' לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא־ אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ:

רד"ק כי אתך, ויסרתיך למשפט – כמו שפירש יסרני ה' אך במשפט כלומר איסרך כפי שתוכל לסבול

לא כפי אפי וחמתי לפי מעשיכ' הרעים וכת"י ואייתי עלך יסורים לאלפותך ברם בדין חסוך

ונקה לא אנקך – ענין כריתה כמו ונקתה לארץ תשב, "כי כל הגונב מזה כמוה נקה" גם הם ענין נקיות

כי הנכרת מן העולם נקי ממנו ות"י ושיצאה לא אשיצינך:

מלבי"ם כי אעשה כלה בכל הגוים. בכשדים ואשור שהיית מודח שם בגולה,

ולכן אין מחריד במציאות כי יכלו כולם:

ואותך לא אעשה כלה. כי הגם שאיסר אותך ביסורים, זה יהיה רק למשפט על עונך כדי נקה לא אנקך,

שע"י היסורים יתכפרו עונך ולא אעשה אותך כלה, כמ"ש (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי וכו' ע"כ אפקד עליכם את כל עונותיכם, משא"כ יתר העמים שלא נפרע מהם תיכף נתמלא סאתם ויאבדו:

מלבי"ם ביאור המילות למשפט. פתח הלמ"ד מורה לפי המשפט הידוע כפי עונך:

 

(יב) כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר ה֖' אָנ֣וּשׁ לְשִׁבְרֵ֑ךְ נַחְלָ֖ה מַכָּתֵֽךְ:

רד"ק כי כה אמר ה' אנוש לשברך – הלמ"ד במקום העצם ויספיק זולתה וכן למ"ד לאמות חמש הרגו לאבנר והדומים להם אחר העתידה שאמר אמר סמוך לענין לא אנקך אנוש לשברך

ודבר בלשון נקבה כנגד הכנסה אמר אף על פי שעתה אנוש לשברך ונחלה מכתך עוד תהי לך תקוה וכל המרעים לך ילקו בעבורך זהו שאמר בסוף הענין לכן כל אוכליך יאכלו, אנוש ונחלה פירשנו למעלה:

מלבי"ם אנוש לשברך. השבר החיצוני אנוש ומסוכן מאד, וגם מכתך הפנימית נחלה מאד,

וכשיש שבר ומכה ביחד קשה לרפאותם.

והנמשל שאתה חולה חולי הגוף בעניך וחולי הנפש בעונך, וגם א"א לרפא החולי ע"י רופא, כי:

מלבי"ם ביאור המילות שברך. מכתך. עי' למעלה (י"ד י'):

 

(יג) אֵֽין־דָּ֥ן דִּינֵ֖ךְ לְמָז֑וֹר רְפֻא֥וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ:

רש"י למזור – רפואה אין אדם סבור שתהא לך תשועה:                      תעלה – רפואה לשון הועיל:

רד"ק אין דן – כל כך היא נחלה מכתך שאין רופא שיהיה דן החולי:

למזור – כלומר שיועיל בו מזור ותחבושת וכלם אומרים כי אין לך רפואת תעלה פי' רפואה וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין וחסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם וענינו רפואה ותעלה

והענין הזה הוא משל המשיל הצרות הגדולות וחרבן הארץ לחולי כבד שלא יקוו לרפואתו:

מלבי"ם אין דן דינך למזור. בשביל שרפואת תעלה אין לך, שלא נמצא שיקוי עצמות וכח הטבעי שיסבול הרפואה עד שהטבע יתגבר על החולי.

והנמשל א"א שתתרפא ע"י הנביאים והמורים כי לא הקבעו בלבך יסודות האמונה והיראה והמוסר שעל ידם תשמעו לקול מורה:

מלבי"ם ביאור המילות מזור רפואת תעלה. מזור משתתף עם זרה, על אבק סמנים שזורים על המכה,

או מענין זו מנחי העי"ן, על מיעוך המכה להוציא הליחה, והרפואה היא פנימית. עמ"ש (הושע ה' י"ג), ורפואת תעלה, יל"פ מענין תעלת הבריכה על השקוי של העצמות וליחות השרשי הנמשך כתעלת מים, שממנו רוטפש בשרו וישוב לימי עלומיו:

 

(יד) כָּל־מְאַהֲבַ֣יִךְ שְׁכֵח֔וּךְ אוֹתָ֖ךְ לֹ֣א יִדְרֹ֑שׁוּ כִּי֩ מַכַּ֨ת אוֹיֵ֤ב הִכִּיתִיךְ֙ מוּסַ֣ר אַכְזָרִ֔י עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֹנֵ֔ךְ עָצְמ֖וּ חַטֹּאתָֽיִךְ:

רש"י מוסר אכזרי – ייסורי אכזריות המוסר אכזרי הוא:

רד"ק כל מאהביך שכחוך – אשור ומצרים שהיית הולכת להם לעזרה שכחו אותך:

לא ידרשו – ולמה כי מכת אויב הכיתיך כלומר שמתיך ביד הגוי המר והנמהר האכזרי והם כשדים שלא יוכלו הם לעזור לך כי אפי' לעצמם לא יועילו ולא יוכלו להנצל מיד נבוכדנצר

ואדוני אבי ז"ל פירש כל מאהביך שכחוך דבק עם משל החולי,

אמר בדרכי בני אדם שיבאו אוהבי החולה לבקרו, אך כאשר יראו כי חליו כבד והוא נוטה למות יתיאשו ממנו מאהביו הרָעים ולא יבקרו ולא ידרשו אותו

אבל אותך שכחוך כל מאהביך בין רעים בין טובים, ובדין דנו חליך למיתה כי מכת חרב אויב הכיתיך:

מוסר אכזרי – פירושו מוסר אדם אכזרי שמכה ומיסר באכזריות מוסר סמוך לאכזרי כי הוא פתוח:

מלבי"ם כל מאהביך. וגם היית כחולה שהכל מתיאשים ממנו שכל מאהביך שכחוך,

וגם כשיבואו לראותך, אותך לא ידרשו, לשאול אם הוקל החולי, כי נדמית כחולה שאינו מקוה עוד לחיות,

כי מה שהכיתיך מכת אויב היה על רוב עונך, האויב ממית ואינו מיסר ביסורין,

ואם הוא אכזרי מוסיף ליסר את המוכה ביסורים קשים ואני הכיתיך מכת אויב מכת מות, וגם ביסורים גדולים, כי מה שעשיתי אלה לך היה על רוב עונך בכמות, ועל שחטאתיך עצמו באיכות, וא"כ:

 

(טו) מַה־תִּזְעַק֙ עַל־שִׁבְרֵ֔ךְ אָנ֖וּשׁ מַכְאֹבֵ֑ךְ עַ֣ל׀ רֹ֣ב עֲוֹנֵ֗ךְ עָֽצְמוּ֙ חַטֹּאתַ֔יִךְ עָשִׂ֥יתִי אֵ֖לֶּה לָֽךְ:

רד"ק מה תזעק – אמר תזעק לשון זכר וכל הענין לשון נקה וכבר כתבנו כמה פעמים כי כשמדבר לישראל פעם ידבר בלשון זכר כנגד העם ופעם ידבר בלשון נקבה בעד הכנסה והענין אחד אמר מה תזעק על שברך אין לך לזעק עליו כי מאתך בא לך הדבר הגדול על רוב עונך: עצמו חטאתיך – ולפי שעצמו חטאתיך עשיתי אלה לך ואף על פי כן אוכליך לא ינקו כי גם המה יאכלו:

מלבי"ם מה תזעק על שברך. הלא על רוב עונך עשיתי אלה לך, ויש לך לזעוק על עונך שהם גרמו זאת,

בשגם שאחר שעשיתי זאת בסבת עונך הלא אם תשוב בתשובה יחדלו המכות והיסורין:

מלבי"ם ביאור המילות רוב עונך עצמו חטאתיך. העון הוא המזיד ע"י עוות השכל, והחטא הוא השוגג או ע"י התאוה (ישעיה א' ד')

והיה ראוי שייחס הריבוי אל החטאים והעצמה אל העונות,

רק אמר רבותא, שגם העונות עם היותם עצומים הם גם רבים,

והחטאים הגם שהם רבים תמיד, הם אצלך גם עצומים, כמו חייבי כריתות ומיתות ב"ד:

 

(טז) לָכֵ֞ן כָּל־אֹכְלַ֙יִךְ֙ יֵאָכֵ֔לוּ וְכָל־צָרַ֥יִךְ כֻּלָּ֖ם בַּשְּׁבִ֣י יֵלֵ֑כוּ וְהָי֤וּ שֹׁאסַ֙יִךְ֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וְכָל־בֹּזְזַ֖יִךְ אֶתֵּ֥ן לָבַֽז:

מלבי"ם לכן. שעורו לכן כל אוכליך יֵאָכֵ֔לוּ וכו' כי אעלה ארוכה לך.

ר"ל אחר שהמכות היו רק בשביל עונך לא יתקיימו המכים רק בעוד שלא נתכפרו עונך,

אבל בעת שאעלה ארוכה לך, אעניש את המכים אותך כמו שיפרש אח"כ.

והנה יש מהם שהרעו לישראל בגוף, ויש שהרעו להם בממון, וכל אחד יקבל ענשו מדה כנגד מדה,

אלה שהרעו להם בגופם היה או שהמיתו אותם או שלקחו אותם לשבי ועבדות,

נגד אלה שהמיתו אותם אומר כל אוכליך יאכלו,       ונגד אלה שהצרו להם בשבי, כל צריך בשבי ילכו.

ואלה שהרעו להם בממון היו מהם שהשחיתו את ממונם ע"ד להשחית,

אומר והיו שאסיך למשסה (שהשוסס הוא להשחית),

ומהם שבזזו את ממונם להנאתם לא על כוונה להשחית אומר וכל בזזיך אתן לבז:

מלבי"ם ביאור המילות שאסיך למשסה, בוזזיך. שאסיך שרשו שסה, ומשסה שרשו שסס, וגדרם הבוזז עקר מגמתו השלל, והשוסה והשוסס עקר מגמתו להשחית,

הבוזז יקח את אשר יקח ואת המותר יניח, והשוסס יחריב את המותר, (ישעיה י"ז י"ד, מ"ב כ"ג):

 

(יז) כִּי֩ אַעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־ה֑' כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ:

מלבי"ם כי אעלה ארוכה לך. שיתרפא השבר שמבחוץ: וממכותיך. הפנימית:

ארפאך. בענין שיתרפא בין השבר בין המכה:

כי נדחה קראו לך. עתה באר הטעם מדוע יענשו אלה שהרעו לך והלא היו שלוחי ה' להעניש אותך,

כי הם קראו לך בשם נדחה ציון היא, שאמרו שציון היא נדחה,

ר"ל שהם לא זכרו שאתה דומה כבן שחטא לאביו ומסרו לאיש ליסר אותו כדי שישוב מדרכו הרעה,

שצריך האיש לזהר בל יאבד אותו לגמרי, רק ייסרהו כפי הצורך להשיבו למוטב ובחמלה רבה,

אבל הם אמרו שציון היא נדחה שה' הדיח אותה מפניו, ולא ישיב אותה עוד,

ולכן דורש אין לה לריב ריבה ואין מי שיבקש דמה מידיהם, ולכן עשו בה כלה ונחרצה:

מלבי"ם ביאור המילות כי אעלה ארוכה לך. ארוכה בא על רפואת השבר, שיתארך הבשר ויתחברו השברים,

וכן כי עלתה ארוכה לחומת ירושלים (נחמיה ד' א'),

לכן יפול בו ל' צמיחה, וארוכתך מהרה תצמח (ישעיה נ"ח ח'):

נדחה קראו לך ציון היא. סדר המלות, כי קראו לך ציון היא נדחה,

ולפעמים ידרוש הרועה צאנו הנדח ממקומו, אבל היא דורש אין לה:

 

(יח) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' הִנְנִי־שָׁב֙ שְׁבוּת֙ אָהֳלֵ֣י יַֽעֲק֔וֹב וּמִשְׁכְּנֹתָ֖יו אֲרַחֵ֑ם וְנִבְנְתָ֥ה עִיר֙ עַל־תִּלָּ֔הּ וְאַרְמ֖וֹן עַל־ מִשְׁפָּט֥וֹ יֵשֵֽׁב:

מלבי"ם כה אמר ה'. אינה נדחה, כי הנני שב שבות אהלי יעקב,

ואח"כ ישכנו במשכנות קבועים – ומשכנותיו ארחם, ואח"כ ונבנתה עיר על תלה.

ר"ל תחלה ישבו שם באהלים, ואח"כ יבנו משכנות, ואח"כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים, ואח"כ יבנה המקדש ובית המלך וארמון על משפטו ישב,

כפי משפטיו וחקתיו כי בנין המקדש צריך להיות כפי אשר בכתב מיד ה' השכיל, ואח"כ:

מלבי"ם ביאור המילות הנני שב, אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם. האהל עראי והמשכן קבוע,

וגם האהל מציין דירת העם, ועז"א הנני שב, ומשכנותיו מצייר מקומות המקודשים לשכינת השכינה, ועז"א ארחם, כי הם עדן במדרגתם וקדושתם אף שהם שוממים, רק צריכים רחמים,

ונגד הנני שב אהלי יעקב אמר ונבנתה עיר על תלה, ונגד משכנותיו ארחם אמר וארמון על משפטו ישב,

כי המשכן ישנו גם עתה ר"ל שכינת השכינה רק שחסר הארמון והבנין שנחרב:

 

(יט) וְיָצָ֥א מֵהֶ֛ם תּוֹדָ֖ה וְק֣וֹל מְשַׂחֲקִ֑ים וְהִרְבִּתִים֙ וְלֹ֣א יִמְעָ֔טוּ וְהִכְבַּדְתִּ֖ים וְלֹ֥א יִצְעָֽרוּ:

מלבי"ם ויצא מהם תודה. הודאה על הנסים שנעשו להם:

וקול משחקים. מרוב טוב: והרבתים. ברוב עם: והכבדתים. בכבוד ומשרה:

מלבי"ם ביאור המילות ימעטו, יצערו. המעט הוא בכמות, והמצער הוא במדרגה:

 

(כ) וְהָי֤וּ בָנָיו֙ כְּקֶ֔דֶם וַעֲדָת֖וֹ לְפָנַ֣י תִּכּ֑וֹן וּפָ֣קַדְתִּ֔י עַ֖ל כָּל־לֹחֲצָֽיו:

מלבי"ם והיו בניו כקדם. בני אל חי: ועדתו. הכללית וסנהדריהם:

לפני תכון. שאשכון בתוכם, ולא יהיו כמו בתחלה שעזבו אותו ונתנם ביד האומות,

כי עתה ופקדתי על כל לוחציו:

 

(כא) וְהָיָ֨ה אַדִּיר֜וֹ מִמֶּ֗נּוּ וּמֹֽשְׁלוֹ֙ מִקִּרְבּ֣וֹ יֵצֵ֔א וְהִקְרַבְתִּ֖יו וְנִגַּ֣שׁ אֵלָ֑י כִּי֩ מִ֨י הוּא־זֶ֜ה עָרַ֧ב אֶת־לִבּ֛וֹ לָגֶ֥שֶׁת אֵלַ֖י נְאֻם־הֽ':

מלבי"ם והיה אדירו ממנו – האדיר יהיה מקרב העם, לא בן נכר,

ולא יהיה כמו בבית שני שנבחרו אדיריהם ע"י העמים המושלים עליהם,

כי מושלו מקרבו יצא – מבחירת העם, והקרבתיו – אני אקרב אותו שיהיה מקרובי ה' העומדים בהיכלו, כמ"ש אשרי תבחר ותקרב, כי הבדיל ה' אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, שזה יהיה ע"י רצון ה' שבוחר באיש אחד להיות לו סגולה כמו שבט לוי וזרע אהרן ודוד,

וע"י שאקרב אותו יגש אלי, כי מי זה ערב לבו לגשת אלי – מעצמו, שזה לא יהיה רק ברצון ה':

רש"י אדירו – שר שלו: ערב את לבו – לשון ערבון פרוויל"א הטינ"א בלע"ז:

לגשת אלי – למלחמה למחות בידי:

 

(כב) וִהְיִ֥יתֶם לִ֖י לְעָ֑ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים:

מלבי"ם והייתם. אולם כלל האומה יהיו לי לעם תחלה ע"י צדקתם ומעשיהם,

ועי"כ אנכי אהיה לכם לאלהים, שעל ידי אתערותא דלתתא יתער אתערותא דלעילא לפי מעשיהם:

 

(כג) הִנֵּ֣ה׀ סַעֲרַ֣ת ה֗' חֵמָה֙ יָֽצְאָ֔ה סַ֖עַר מִתְגּוֹרֵ֑ר עַ֛ל רֹ֥אשׁ רְשָׁעִ֖ים יָחֽוּל:

מלבי"ם הנה. ר"ל כ"ז יהיה תחלה קודם שיגיע התקון הגמור,

אבל עוד יבא יום ה' שהוא יום הדין הגדול, שאז סערת ה' חמה יצאה, החמה העצורה בלבו על מעשה הרשעים תהיה לסערה והסער הזה יתגורר ויחול על ראש רשעים להענישם, ואז:

רש"י מתגורר – חונה ודר ל' ארץ מגורי ודוגמתו וסער מתחולל (לעיל כג) האמור במקרא האחר הוא זה ששניהם ל' חנייה: על ראש רשעים – על ראש עכו"ם:

 

(כד) לֹ֣א יָשׁ֗וּב חֲרוֹן֙ אַף־ה֔' עַד־עֲשֹׂת֥וֹ וְעַד־הֲקִימ֖וֹ מְזִמּ֣וֹת לִבּ֑וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִ֖ים תִּתְבּ֥וֹנְנוּ בָֽהּ:

מלבי"ם לא ישוב חרון אף ה' עד עשותו מזמות לבו. לעשות משפט ברשעים, כמ"ש (מלאכי ג, יט – כא) הנה היום בא בוער כתנור וכו' ועסותם רשעים וכו',

וזה יהיה באחרית הימים שאז תתבוננו בה, ותכירו יד ה' ומעשהו,

ואז לא יהיה כמו מקודם שהייתם לי לעם תחלה והיה צריך אתערותא דלתתא, כי:

 

(כה) בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ נְאֻם־ה֔' אֶֽהְיֶה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים לְכֹ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם:

מלבי"ם בעת ההיא אהיה לאלהים. תחלה ואח"כ והמה יהיו לי לעם,

כי אז יהיה דבקות אלהים בהם ע"י החסד הבלתי מביט על הכנת המקבל אם ראוי אליה או לא.

וחסד זה הוא דבר הקיים לעולם

[מ]אחר שאינו תלוי במעשה האדם והתערותו, וכמ"ש זה בארך בפירוש תהלות סימן פ"ו עיין שם,

ותקדים השראות האלהית תחלה וע"י דבקות ה' בם יהיו לו לעם, וזה לא יובטל בשום פעם:

 

 

 


ירמיהו פרק לא

(א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י מצא חן – בעיני דור המדבר:

שרידי חרב – מצרים והעמלקי והכנעני:

הלוך להרגיעו ישראל – בהוליכם לנחול ארץ מרגועם:

מלבי"ם כה אמר ה' מצא חן במדבר. עתה יספר איך יהיה החסד הזה שיתעורר אז להקדים אלהותו עליהם מצד החסד מבלי השקף על הכנתם,

והדברים מגבילים נגד מ"ש למעלה (ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר,

שישראל הקדימו לה' תחלה חסד במה שהכירו אלהותו בעוד לא קבלו טובה מאתו,

ואח"ז אהבת כלולים בעת שנתקשרו עמו בברית כלולות ועשה להם טובות ונפלאות,

ואח"ז הלכו אחריו אל המדבר בגודל בטחונם,

וה' ישיב להם גמולם ג"כ, אבל בהפך הסדר מלמעלה למטה, תחלה מצא עם שרידי חרב חן במדבר, שהנביאים המליצו את הגלות בשם מדבר, כמ"ש והבאתי אתכם אל מדבר העמים (יחזקאל כ, לה), והולכתיה המדבר (הושע ב, טז),

ושם אחרי שנשארו מהם שרידי חרב, אחרי ההרג והשמדות שיעשו בהם לבסוף ימצא חן במדבר ותוקל הגלות מעליהם,

וה' הלוך להרגיעו, ילך אליהם אל המדבר להמציא להם מרגוע,

וזה נגד מ"ש לכתך אחרי במדבר, וכן ילך ה' אליהם אל המדבר, שהוא הגלות שהוא מדבר העמים:

מלבי"ם ביאור המילות ישראל. הוא נושא המאמר. ישראל עם שרידי חרב מצא חן במדבר:

 

(ב) מֵרָח֕וֹק ה֖' נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד:

רש"י מרחוק – בזכות אבות:

נראה לי – אני הנביא ואמר לי לאמר לכנסת ישראל אהבת עולם אהבתיך:

רד"ק מרחוק ה' נראה לי – הפסוק חלוק במענה ותשובה אומרת כנסת ישראל בגלות למה שאמר האל מצא חן במדבר אמר' היא אמת הוא זה כי מזמן רחוק ה' נראה לי אך עתה הסתיר פניו ממני בגלות

ענה אותם האל ואהבת עולם אהבתיך לא היתה אהבתי אליך לפי שעה אלא להיות האהבה לעולם:

על כן משכתיך חסד – ר"ל על כן משכתי לך חסדי ונראתי לך בכבודי על הר סיני להיות אהבתי לך לעולם

לא לזמן ואף על פי שעזבתיך בגלות זה כמה שנים עוד אבנך ונבנית וגו':

מלבי"ם מרחוק ה' נראה לי. ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע"י שיקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע,

ואז יאמר ה' עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם,

וע"י האהבה הזאת משכתיך מן הגלות במדת החסד,

וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע"י אהבת עולם,

והאהבה תבא ע"י מציאת חן במדבר, שימצאו חן בעיניו ע"י אורך הגלות וע"י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם ויהיה להם לאלהים בחסדו:

מלבי"ם ביאור המילות נראה לי. נראה בנפעל בא אחריו תמיד מלת אל, וירא ה' אל אברם, ומורה שה' התראה אליו, אבל מלת לי מציין את הרואה שהוא ישיג את הדבר לא את העצם הנראה, כנגע נראה לי בבית, ולא יראה לך חמץ:

 

(ג) ע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים:

רש"י עוד אבנך ונבנית – בניינים שניים היו לך על ידי אדם לכך חרבו

עוד אבנך אני בעצמי בנין שלישי ונבנית לעולם תעדי תתקשטי:

רד"ק עוד אבנך – כי העדה הפזורה, כמו הבנין ההרוס שיתפזרו אבניו ועציו, וכשיבנה יתקבצו:

בתולת ישראל – כי עוד תהיה כבתולה שלא נבעלה ולא יבעלוך אדונים זולתי:

עוד תעדי תפיך – כלומר מרוב הטובה תצאי ותשמחי בתפים ובמחולות והתפים יהיו כעדי לך:

מלבי"ם עוד אבנך. בנין המלוכה ובנין הבית:

עוד תעדי תופיך. על הנסים שאעשה לך תצאי בתוף ובמחולות

כמו שיצאו הנשים אחרי מרים בתופים ובמחולות על נס קריעת ים סוף:

מלבי"ם ביאור המילות תופיך. התוף היה עם המחול, בתפים ובמחולות (שמות ט"ו) בתוף ובמחול (תהלים ק"נ):

 

(ד) ע֚וֹד תִּטְּעִ֣י כְרָמִ֔ים בְּהָרֵ֖י שֹֽׁמְר֑וֹן נָטְע֥וּ נֹטְעִ֖ים וְחִלֵּֽלוּ:

רש"י וחללו – בשנה הרביעית יחללו את פרים לפדותו בכסף:

רד"ק עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו – נטעו עבר במקום עתיד דרך העולם לנטוע הכרמים בהרים כי יהיה מהם היין משובח ובהיותם פוחדים בארצם מאויביהם היו יראים לצאת לכרמים כל שכן לטעת כמו שאמר בחצים ובקשת יבאו שמה ועתה הבטיחם שיהיה להם שלוה גדולה ויטעו כרמים להם ויחללו בשנה הרביעית כמשפט פדיון פירות הכרמי' ועושים אותן חולין ויהיו מותרין לזר לאכלן אחר החלול וזכר החלול לפי שהיא במשתה ובשירים כמו שאמר קדש הלולים ובזמן הפחד לא יעשה אדם הלולים ומה שזכר שמרון לפי שהיו שם בפחד האויב ימים רבים במצור ובמצוק:

מלבי"ם עוד תטעי כרמים. תחת ששומרון היתה לעי השדה למטעי כרם (מיכה א, ו)

שנטעו שם הכותים שהושיב סנחריב,

תטעי את כרמים במקום אשר נטעו נוטעים וחללו,

שהשמרונים נטעו שם כרמים והוציאום לחולין שלא הוליכו את הפירות לירושלים לאכלם שם:

מלבי"ם ביאור המילות נטעו. פעל עבר: וחללו. הוציאו לחולין, כמו אשר נטע כרם ולא חללו:

 

(ה) כִּ֣י יֶשׁ־י֔וֹם קָרְא֥וּ נֹצְרִ֖ים בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם ק֚וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה צִיּ֔וֹן אֶל־ה֖' אֱלֹהֵֽינוּ:

רש"י נוצרים – צופים בראשי מגדלים גבוהים להכריז קול נשמע למרחוק

ל"א נוצרים כמו נוצר חסד לאלפים (שמות ל"ד) לשון שמירה כלומר יש יום שיקראו אותם ששמרו התורה ויאמרו קומו… וכת"י ארי אית אריכות יומיא וסגי טובא דעתיד למיתי לצדיקיא דנטרו אורייתי מלקדמין:

מלבי"ם כי יש יום. שתחת שתחלה היו מעמידים שומרים בהר אפרים בל יעלו ישראל לירושלים,

יבא יום שיעמדו נוצרים ושומרים ויקראו קומו ונעלה ציון,

וישמרו בהפך שכל אחד יעלה פירות נטע רבעי לירושלים לאכלם שם:

מלבי"ם ביאור המילות נוצרים. כמו שומרים, רק הנוצר הוא יותר מן השומר:

 

(ו) כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' רָנּ֤וּ לְיַֽעֲקֹב֙ שִׁמְחָ֔ה וְצַהֲל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ הַגּוֹיִ֑ם הַשְׁמִ֤יעוּ הַֽלְלוּ֙ וְאִמְר֔וּ הוֹשַׁ֤ע ה֙' אֶֽת־עַמְּךָ֔ אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י וצהלו בראש הגוים – במגדלות גבוהים כדי שישמעו למרחוק:

רד"ק כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה – זה יאמר על תחלת הגאולה בבא קול הבשורה והוא פקדה כאילו אמר כה אמר ה' ליעקב רני שמחה פירוש בשמחה וכמוהו המוקדם מאוחר מקום שם קבר כמו מקום קבר שם כל רבים עמים כמו כל עמים רבים והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו:

וצהלו בראש הגוים – כתרגומו ודוצו בריש גלי לעיני כל עממיא:

השמיעו – הבשורה והללו את ה':

ואמרו הושע ה' – כמו שהשמעתנו הבשורה כן עשה והושע את עמך אמר זה ואני אעשה כדבריכם ואביא אתכם מכל המקומות אשר נדחתם שם ועל זה אמר:

מלבי"ם רנו ליעקב שמחה. תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה, וצהלו בראש גוים, שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים,

שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם.

והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים,

והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון,

אבל אז בעת ההיא השמיעו והכריזו בפרסום והללו את ה' ע"י מה שתאמרו הושע ה' את עמך הצדיקים את שארית ישראל,

שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:

מלבי"ם ביאור המילות יעקב, ישראל. ישראל גדול מיעקב (ישעיה ט' ז'):

 

(ז) הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אוֹתָ֜ם מֵאֶ֣רֶץ צָפ֗וֹן וְקִבַּצְתִּים֘ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ֒ בָּ֚ם עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ הָרָ֥ה וְיֹלֶ֖דֶת יַחְדָּ֑ו קָהָ֥ל גָּד֖וֹל יָשׁ֥וּבוּ הֵֽנָּה:

רש"י בם עור ופסח – אפילו הנכשלים שבהם לא אמאס:

רד"ק הנני מביא אותם מארץ צפון – כי רוב הגלות בצפון: מירכתי ארץ – ארץ בקמץ בסגול והוא אחד מי"ד שהם קמצין בזקף ובסגול:

בם עור ופסח – כל כך יבאו בנחת שאפילו העוור והפסח שיהיו בם וההרה והיולדת ילכו לאטם [הוא לכאורה דומה לפירוש שמביא בשם אביו]

ואדוני אבי ז"ל פי' ואמר כל כך אובילם בנחת דרך ישר עד שיוכלו ללכת עמהם עוד ופסח והרה ויולדת ולא יכשלו בהליכתם:

מלבי"ם הנני מביא אותם מארץ צפון. ששם הם ביחד ואין חסרים רק שיביאם למקומם:

וקבצתים מירכתי ארץ. שהם מפוזרים בין העמים אקבצם:

בם עור ופסח. ר"ל אף במקומות בירכתי ארץ שלא ימצא בם רק עור א' ופסח א', רק שני אנשים מישראל והם בעלי מום, ר"ל הגם שיהיו מעטים, וחסרי כח,

בכ"ז אעשה נס כי הרה ויולדת יחדו, שהאומה תהר ותיכף תלד קהל גדול.

ר"ל שפתאם יולדו קהל גדול כאילו נולדו ביום אחד עד שקהל גדול ישובו הנה,

והיא מליצה נפלאה שגם ממקומות שידמה שלא נמצא שם מבני ישראל רק מעטים וגם אלה א"א בדרך הטבע שילכו בדרך כמו עור ופסח, בכ"ז יתרבו פתאום ע"י רבים שילוו עליהם וישובו משם קהל גדול:

מלבי"ם ביאור המילות בם. ר"ל בירכתי ארץ, שירכתי ל' רבים, ופעל הרה על הארץ, או על הכנסיה שהיא בל' נקבה:

 

(ח) בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֘ אֽוֹבִילֵם֒ אֽוֹלִיכֵם֙ אֶל־נַ֣חֲלֵי מַ֔יִם בְּדֶ֣רֶךְ יָשָׁ֔ר לֹ֥א יִכָּשְׁל֖וּ בָּ֑הּ כִּֽי־הָיִי֤תִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא:

רש"י בבכי יבאו – על ידי תפלה ותשובה:

רד"ק בבכי יבאו – יש בכי של שמחה כמו וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך, ויבך על צואריו עוד והדומים להם כן הוא זה מרוב שמחה שיבאו לארצם יבכו כי כמה שנים גלו ממנה:

ובתחנונים אובילם – ענין חמלה ורחמים כמו חלו נא פני אל ויחננו לבלתי היות להם תחנה היתה תחנה מאת ה' אלהינו והדומים להם ענין חמלה ורחמים וי"ת במגליהון כד הוון בכן וגומר כבעמוד:

אל נחלי מים – כמו על נחלי מים וכמו ויך את הפלשתי אל מצחו כמו על מצחו אל ההרים לא אכל כמו על והדומים להם:

ואפרים בכורי הוא – זכר אפרים כי רוב ישראל והם עשרת השבטים היו במלכות אפרים תחלה כשנחלקה המלכות ואחר כך נקראו בשם אפרים ואמר בכמה מקומות יהודה ואפרים

ומה שאמר בכורי הוא לפי שנתנה הבכורה ליוסף או פי' חביב הוא עלי כבן הבכור לאביו

וכן אמר בני בכורי ישראל לענין חבה ואהבה וכתרגם יונתן ואפרים חביב הוא קדמי:

מלבי"ם בבכי יבאו. יהיו דומים כבן הבוכה לפני אביו ומתחנן לפניו שיוליך אותו לבית אביו,

(אחר שנגרש מביתו על חטאו), ואני אמלא בקשתם כי אוליכם אל נחלי מים,

כמ"ש (ישעיה מט, י) כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם:

ובדרך ישר. כמש"ש (שם, יא) ושמתי כל הרי לדרך:

כי הייתי לישראל לאב. וארחם עליהם, גם הם יהיו כבן לנהוג בי כיבוד אב, ועז"א ואפרים בכורי הוא:

מלבי"ם ביאור המילות אובילם אוליכם. המוביל נושא דבר שא"י ללכת ברגליו, והושאל על נשיאת האדם כאילו נשא על כנפי רוח, והמוליך הוא דבר שהולך ברגליו, שאח"כ ילכו ברגליהם ואני אוליכם:

 

(ט) שִׁמְע֤וּ דְבַר־ה֙' גּוֹיִ֔ם וְהַגִּ֥ידוּ בָאִיִּ֖ים מִמֶּרְחָ֑ק וְאִמְר֗וּ מְזָרֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְקַבְּצֶ֔נּוּ וּשְׁמָר֖וֹ כְּרֹעֶ֥ה עֶדְרֽוֹ:

רד"ק שמעו, מזרה ישראל יקבצנו – מי שזרה אותו והגלהו בין האומות הוא יקבצו

וידעו הגוים כי לא בכחם הגלוהו אם לא ברצון האל שהרי על כרחם יוציאנו מרשותם וישיבנו לארצו

זהו שאמר אחר כן כי פדה ה' וגומר:

מלבי"ם שמעו וכו' והגידו. כי הוא דבר חידוש מאד כי מזרה ישראל יקבצנו,

ה' בעצמו אשר זרה את ישראל הוא עצמו יקבצנו, וכמו שהזריה היתה חוץ לטבע כן יהיה הקיבוץ ענין נסיי,

וגם שהזריה עצמה היה תכליתה לצורך הקיבוץ, כמ"ש על (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ,

שהזריעה היא לתכלית הקצירה:

ושמרו כרועה עדרו. כרועה השומר את העדר שהוא שלו לא עדר של אחרים,

שישגיח על כל אחד מן הצאן בל יפקד:

 

(י) כִּֽי־פָדָ֥ה ה֖' אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ:

מלבי"ם כי פדה ה' את יעקב. שיפדנו מצרותיו: וגאלו. מצד הקורבה שיש לו עמהם, הגם שהאויב אשר יחזיק בם יהיה חזק מהם:

מלבי"ם ביאור המילות פדה, וגאלו. הפדיה היא ההצלה מצד הרחמים. והגאולה היא מצד הקורבה, שהגואל ימסור נפשו בעד קרובו וילחם בעדו, לא כן הפודה שיתן רק ממון פדיון נפשו, ועמ"ש (ישעיה ס"ס ל"ה):

 

(יא) וּבָאוּ֘ וְרִנְּנ֣וּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן֒ וְנָהֲר֞וּ אֶל־ט֣וּב ה֗' עַל־דָּגָן֙ וְעַל־תִּירֹ֣שׁ וְעַל־יִצְהָ֔ר וְעַל־בְּנֵי־צֹ֖אן וּבָקָ֑ר וְהָיְתָ֤ה נַפְשָׁם֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וְלֹא־יוֹסִ֥יפוּ לְדַאֲבָ֖ה עֽוֹד:

רד"ק ובאו במרום ציון – ת"י בטור בית מקדשא דאתבני בציון:

ונהרו אל טוב ה' – ענין מרוצה אל החפץ וכן ונהרו אליו כל הגוים: [רש"י ונהרו – יאספו כמו נהר:]

לדאבהלהעצב ולדאג והוא מקור פ"א הפעל בפתח בפלס לאהבה את ה' אלהיך:

מלבי"ם על טוב ה'. הרוחני, וגם על הצלחה הגשמיית על דגן וכו',

ומצד שינהרו על טוב ה' תהיה נפשם הרוחניות כגן רוה שבעה מטוב ה',

ומצד ההצלחה הגשמיית לא יוסיפו לדאבה עוד מני עוני ומחסור, כמ"ש (תהלים פח, י) עיני דאבה מני עוני:

 

(יב) אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם:

רד"ק אז תשמח בתולה – ר"ל כל בתולה ובתולה וי"ת בכן יחדון כנישתא דישראל כד בחינגין: מיגונם – היו"ד היא נחה:

מלבי"ם אז, ובחורים וזקנים. ישמחו יחדו בשוה

לא כמו בבנין בית שני שהזקנים בכו בכי גדול כי נזכרו בכבוד הבית הראשון (עזרא ג, יב):

והפכתי אבלם. החיצוני: לששון. שגדר הששון הם הסימנים שנעשו להוראת השמחה כמו לבישת בגדי יום טוב ודומיה וזה הפך האבל החיצוני שילבוש בגדי אבל,               וגם ונחמתים, על הצרות שסבלו בעבר:

ושמחתים. שמחת הלב:        מיגונם. שהיה להם בעבר, שכל שיזכרו היגון העבר תגדל השמחה עתה:

מלבי"ם ביאור המילות אבלם לששון, ושמחתים מיגונם.

ההבדל בין ששון לשמחה – השמחה היא בלב, והששון הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות השמחה כמו לבישת בגדי יום טוב ודומיהם,

וכן האבל הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות האבל, והיגון הוא בלב,

וע"כ מגביל אבל נגד ששון, ושמחה נגד יגון, ועמ"ש (ישעיה ס"ס ל"ה):

 

(יג) וְרִוֵּיתִ֛י נֶ֥פֶשׁ הַכֹּהֲנִ֖ים דָּ֑שֶׁן וְעַמִּ֛י אֶת־טוּבִ֥י יִשְׂבָּ֖עוּ נְאֻם־הֽ':

רד"ק ורויתי – הטעם מלרע בתי"ו זכר הכהנים לומר שתשוב עבודת בית המקדש במקומה וישבעו דשן הקרבנות שירבו מכל המקומות כמו שאמר אילי נביות ישרתונך יעלו לרצון על מזבחי:

מלבי"ם ורויתי נפש הכהנים דשן. שהכהנים העוסקים בעבודה תרוה נפשם הרוחנית מדשן השפעת הקרבנות, ועי"כ עמי את טובי ישבעו, שיהיה להם כל טוב לשובע:

 

(יד) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶי֑הָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־ בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ:

רש"י קול ברמה נשמע – קלא ברום עלמא אישתמע קל בית ישראל דבכן על ירמיה נבייא כד שלח יתיה נבוזראדן מרמתא לשוב מאחר הגולים אל גדליה בן אחיקם כמו שאמר בספר זה (לקמן /ירמיה/ לט):

רחל מבכה על בניה – מדרש אגדה… [עי' רד"ק].

רד"ק כה אמר ה' קול ברמה נשמע – אמר על דרך משל על עשרת השבטים שראשה אפרים וזכר האם לכלם והיא רחל כאילו בוכה על דרך משל על בניה:

כי איננו – פי' העם וזכר אלו ואמר עליהם איננו לפי שלא שבו עוד משגלו כמו ששבו יהודה ובנימן מגלות ראשון מבבל ועשרת השבטים לא שבו עוד ולא נודע מקומם אים לפיכך אמר כי איננו

ופי' ברמה בגבעה רמה להשמיע הקול למרחוק

ויש דרש למה רחל לפי שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקדוש ברוך הוא על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל ואמר' לפניו רבונו של עולם רחמי מי מרובין רחמיך או רחמי בשר ודם הוי אומר רחמיך מרובין והלא אני הכנסתי צרתי לביתי שכל העבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי וכשבאתי ליכנס לחופה הכניסו אחותי ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני אף אתה אם הכניסו בני צרתך לביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סניגוריא על בני יש שכר לפעלתך לצדקתך שמסרת סימניך לאחותך

ועוד יש דרש כי דרך קבר רחל הוליכם בגולה על כן אמר רחל מבכה על בניה ודרשו זה על פסוק ותקבר בדרך אפרת ואמרו מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת אלא שצפה יעקב אבינו ברוח הקדש שהגליות עתידות לעבור דרך שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע וגומר וי"ת הפסוק כן כדנן אמר ה' קלא ברום עלמא וגו' כבעמוד:

בכי תמרורים – שבוכה במרירות לב על דרך אמרר בבכי ובכה אליך במר נפש:

רחל מבכה – יבא הפעל מפעל הדגוש לרוב הבכי:

מלבי"ם קול ברמה נשמע. היא עיר בארץ בנימין: רחל מבכה על בניה. מצייר כי רחל אם הבנים צועקת בקול על שני בניה שגלו שהם בני יוסף ובני בנימין.

והנה בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל עתידים לחזור בימי כורש, והיא מבכה על בניה שהלכו בגלות עתה, אבל בני יוסף שגלו לחלח וחבור, ואין עתידים לחזור, עליהם מאנה להנחם,

שהגם שתקבל תנחומים על בני בנימין בשובם בבית שני, לא תנחם על בניה אשר איננו שהוא על בני יוסף:

מלבי"ם ביאור המילות על בניה. כבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) ששם הבא כפול מורה שהשם הנשנה אינו השם הראשון, ור"ל על בניה בני יוסף:

 

(טו) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־ה֔' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב:

רד"ק כה אמר ה', לפעלתך – לפעלת בניך שסבלו הגלות כמה שנים ולא שכחו את שמי ולא עברו על בריתי ויונתן תרגם ארי אית אגרא לעובדי אהבתך צדיקיא:

מלבי"ם כה אמר ה' מנעי קולך מבכי. על בני בנימין: ועיניך מדמעה. על בני יוסף.

ונגד בני בנימין אמר כי יש שכר לפעולתך, מה שאת מתפללת בעדם יש בזה שכר כי ישובו מארץ אויב, מגלות בבל. ונגד בני יוסף שהם לא ישובו, בכ"ז:

מלבי"ם ביאור המילות שכר לפעולתך. השכר הוא יותר מן הפעולה, שבהפעולה יביט ע"מ שפעל ועשה

ובהשכר יביט על הריוח (כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ל'):

 

(טז) וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־ה֑' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם:

מלבי"ם יש תקוה לאחריתך. יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז ושבו בנים לגבולם.

ר"ל הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם,

(ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם):

מלבי"ם ביאור המילות ויש תקוה לאחריתך. עי' למעלה (כ"ט י"א):

 

(יז) שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁיבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה ה֥' אֱלֹהָֽי:

רד"ק שמוע, מתנודד – בוכה ונוהם ואומר לי: [רש"י מתנודד – לשון מי ינוד לך (ירמיה טו): [ת"י בוכה ונאנח].

יסרתני – יסרתני זה כמה שנים בגלות והנני נוסר ולא אדע עוד:

כעגל לא למד – שלא לימדו אותו למשוך בעול, ולא למד עד שמכין אותו ומרגילין אותו עד שילמוד,

כך אני סבלתי יסוריך ולמדתי לשוב אליך והנני שב אליך:

השיבני – כלומר קבלני בתשובה:

מלבי"ם שמוע שמעתי אפרים מתנודד. אפרים יתאונן ויתוכח עם ה':

יסרתני וכו'. ר"ל כי יש שני דרכים להשיב את העם בתשובה,

א] ע"י יסורים שאז ישובו מיראה,

ב] ע"י שיגלה להם אלהותו בנסים ונפלאותיו עד שיכירו השגחתו ועי"ז ישובו אל ה' מאהבה.

והנה ה' רצה להשיב את אפרים ע"י יסורים שהביא עליו, והוא מתאונן ע"ז שזה לא הועיל,

כי יסרתני ואוסר, במה שהבאת עלי יסורים לא פעלת מאומה רק ואוסר שנתיסרתי ביסורים,

אבל לא הועלת שאשוב עי"כ בתשובה, כי אני דומה כעגל לא לומד,

שהשור המלומד לחרישה כשייטה מן התלם ויכהו ישוב אל תלם המחרישה,

אבל העגל שאינו מלומד כשיכהו יעוות דרכו עוד יותר, וכן ע"י היסורים סרתי עוד יותר מן הדרך,

ולכן אני מבקש השיבני ואשובה ע"י מה שתראני כי אתה ה' אלהי,

ע"י שתראה לי השגחתך המיוחדת ואלהותך, עד שאשוב בתשובה מאהבה ומדעת אלהים:

מלבי"ם ביאור המילות מתנודד. נד בראשו על עצמו (מן מנוד ראש בלאומים) וההתפעל מורה עשות הפעולה בעצמו:

 

(יח) כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי:

רש"י נחמתי – אני מתחרט על תועבותי:

הודעי – שהתבוננתי בעצמי שמעלתי אפרינו"יי בלעז:

חרפת נעורי – שיכולים אויבי לחרפני על חטאת נעורי:

רד"ק כי אחרי שובי נחמתי – אחרי ששבתי אליך נחמתי ממעשי הרעים

כי בעל תשובה אין תשובתו שלמה אם לא יהיה תוהא ונחם על הראשונות וכן הוא אומר מי יודע ישוב ונחם:

ואחרי הודעי ספקתי על ירך – אחרי שנודעתי בעצמי וחשבתי מעשים רעים שעשיתי והכרתי כי רעות גדולות עשיתי ספקתי על ירך כמצטער ומתאבל ובשתי בעצמי למעשים שעשיתי:

וגם נכלמתי – הכלימה יותר מהבושה לפיכך אמר וגם וכן בשו וגם נכלמו:

כי נשאתי חרפת נעורי – כשזכרתי כי מה שנשאתי וסבלתי – חרפת נעורי היה,

כלומר מהמעשים הרעים שעשיתי בימי הנעורים שהיו לי לחרפה ולקלס

ופי' נעורי בימים הקדמונים ונקראו הימים הקדמונים נעורים בדרך השאלה

כמו שימי הנעורים קודמים לימי הבחרות וימי הזקונים

וכן חסד נעוריך כמו שפירש וכת"י חסודי חובנא דמלקדמין:

מלבי"ם כי אחרי שובי נחמתי. כי עתה שאתה משתדל להשיבני ע"י יסורים גם בעת אשוב לפעמים מתוך היסורים, אתנחם אח"כ על התשובה ואשוב שנית לדרכי הרעה:

ואחרי הודעי*. ואחר שתיסרני שנית: ספקתי על ירך. ואקונן שנית על עונותי, ובכ"ז בושתי וגם נכלמתי כי עדיין נשאתי חרפת נעורי, שהעבירות שעשיתי בימי נעורי עדיין אני נושא חרפתם,

כי לא שבתי עליהם בתשובה שלמה, וא"כ אחר שהיסורים אינם מועילים

טוב יותר שתשיבני ע"י שתראני אלהותך כמו שעשית בימי קדם:

מלבי"ם ביאור המילות הודעי. מענין השחתה ויסורים, כמו ויודע בם את אנשי סכות. וענינו שיתודע לו חטאו ע"י המכות: ספקתי. בא על הספק, וספק מואב בקיאו (לקמן מ"ח), תחת רשעים ספקם (איוב ל"ד), ועל הכאת כף אל כף או אל ירך. ולדעתי במקום שבא על הכאת כף הוא בדבר שיש לו ספק והוא מתמה על הדבר, ויספק את כפיו, לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך (במדבר כ"ד) ספקו עליך כפים הזאת העיר (איכה ב'), וכן (פה ר"ל שאני מכה על ירך דרך ספק ותמיה ואיני מאמין בעונשי ה'):

בושתי וגם נכלמתי. הבושה מעצמו והכלימה ע"י אחרים, וחרפה גדולה מכלימה (כנ"ל ג' כ"ה):

 

(יט) הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־הֽ':

רש"י הבן יקיר לי אפרים – הן דברי שכינה כלומר הוא מתנודד ואני לבי נהפך עלי לרחם שמא בני יקירי הוא כמי שאין לו אלא בן אחד שהוא עושה לו כל רצונו: שעשועים – אישבניימני"ץ בלעז:

מדי דברי בו – בכל עת שאני מדבר בו ומדרש ויקרא רבה די דבורי שנתתי בו שלימדתיו תורתי לרחם עליו:

מלבי"ם הבן יקיר. משיב להם ה' כי יש הבדל בין דורות ראשונים שהשיבם אליו ע"י שהראם אלהותו ועזוזו ונפלאותיו, ובין עתה,

ויש הבדל בין בן יקיר ובין ילד שעשועים, ילד שעשועים הוא הילד הקטן שהגם שיחטא לפני אביו בכ"ז יאהבנו מפני שהוא ילד קטן שהוא משתעשע בו,

והבן יקיר הוא הבן הגדול שיש לו מעלות רבות והוא יקר מצד מעלותיו, והוא אם יחטא בכ"ז יאהבנו כי יזכור מעלותיו ויקרו,

והנה במצרים הגם שלא היה לישראל אז שום מעלה ושלמות, היו דומים בעיניו כילד שעשועים, כמ"ש (הושע יא, א) כי נער ישראל ואוהבהו,

ובהיותם במדבר ובא"י בימי קדם, היו כבן יקיר, כי היו ביניהם נביאים ושרי קדש וחכמים,

ואז אם חטאו זכר את הצדיקים שביניהם, ונשא עונם,

אבל עתה הבן יקיר לי אפרים? הלא אין בו שום יקר וחשיבות,

וכן האם ילד שעשועים? הלא אינו ילד כי כבר זקן בא בימים.

והמאמרים מגבילים, הבן יקיר לי אפרים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד,

(כל דבור שאחריו ב', הוא לגנאי) גם בעת שאדבר בו איזה גנות זכור אזכור עוד מעלותיו מצד שהוא יקר,

אם ילד שעשועים על כן המו מעי לו שיהמו מעי עליו ורחם ארחמנו מצד שהוא ילד קטן שאשתעשע בו,

וא"כ איך תבקש שאעשה לך עתה נפלאות ואאהב אותך כמו בימי קדם?:

מלבי"ם ביאור המילות בן, ילד. ילד הוא הקטן, ובן גדול: דברי בו. כל דיבור שאחריו ב' הוא לגנאי,

כמו כי דברנו בה' ובך, וידבר העם באלהים ובמשה:

 

(כ) הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים שִׂ֤מִי לָךְ֙ תַּמְרוּרִ֔ים שִׁ֣תִי לִבֵּ֔ךְ לַֽמְסִלָּ֖ה דֶּ֣רֶךְ הלכתי הָלָ֑כְתְּ שׁ֚וּבִי בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה:

מלבי"ם הציבי לך ציונים. כשמתקנים דרך הרבים מציבים ציונים שבכל פרשת דרכים מציבים ציון עליו להיכן הדרך הולך,

וכשהדרך מתוקן יותר נוטעים תמרורים שהם עצי תמרים מצידי הדרך מכאן ומכאן שאז יודע כי בין התמרים הוא הדרך,

וכשהוא מתוקן עוד יותר סוללים מסלה, מרימים וכובשים את הדרך באבנים שיהיה דרך ישר,

ועז"א לבני ישראל שמבקשים הדרך לארץ ישראל, הלא תמצאוהו ע"י הציונים,

ויותר מזה ע"י התמרורים, ויותר מזה אם תשית לבך למסלה של אבנים שכל אלה נמצאים על דרך אשר הלכת, ועל ידם תדע את הדרך,

א"כ שובי בתולת ישראל מן הגולה. ומוסיף שובי אל עריך אלה, הנה עריך עומדים לפניך למראה עיניך שובי אליהם:

מלבי"ם ביאור המילות תמרורים. אילני תומר קטנים, והוכפל למ"ד הפעל:

למסלה. הרמת הדרך באבנים, כמו סולו המסלה, ור"ל מסלה של דרך הלכת:

 

(כא) עַד־מָתַי֙ תִּתְחַמָּקִ֔ין הַבַּ֖ת הַשּֽׁוֹבֵבָ֑ה כִּֽי־בָרָ֨א ה֤' חֲדָשָׁה֙ בָּאָ֔רֶץ נְקֵבָ֖ה תְּס֥וֹבֵֽב גָּֽבֶר:

מלבי"ם עד מתי תתחמקין הבת השובבה. אומר אל ארץ ישראל עד מתי תסתתר מבני הגולה:

כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. המליצה תצייר את המדינה כנקבה,

ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ"ש (ישעיה סב, ה) כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך,

וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך,

כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע"י כיבוש ומלחמה,

אולם בימי בית שני ששבו לארצם בלא כיבוש ומלחמה,

וכאילו הארץ תבקש אותם ותכין את עצמה לקראת הגבר שיבא אליה,

אמר כי בארץ ברא ה' חדשה, שהגם שנקבה אחרת [ר"ל בעלמא] תבוּקש ותסוּבב מן הגבר,

הנקבה הזאת שהיא הארץ ברא לה ה' טבע חדשה

שהיא תסובב את הגבר ותבקש אותו שיבא אליה והוא לא יבקש אותה ע"י השתדלות של כיבוש ומלחמה:

מלבי"ם ביאור המילות תתחמקין. מסתתר מעין הרואה ובת השובבה קורא להארץ, וכן (לקמן מ"ט ד') קורא את ארץ בני עמו, בת השובבה:

 

(כב) כֹּֽה־אָמַ֞ר ה֤' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ע֣וֹד יֹאמְר֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה בְּאֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבְעָרָ֔יו בְּשׁוּבִ֖י אֶת־שְׁבוּתָ֑ם יְבָרֶכְךָ֧ ה֛' נְוֵה־צֶ֖דֶק הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ:

רד"ק כה אמר ה' – גם זו הפרשה עתידה וכן הפרשיות הבאות אחריה עד הדבר אשר היה אל ירמיהו:

בארץ יהודה – זכר יהודה לפי שבחלקו בית המקדש והוא נוה הצדק הר הקדש

ואמרו יברכך ה' כלומר שלא תחרב עוד:

מלבי"ם עוד יאמרו בשובי את שבותם. ר"ל שבות של הערים, כשישובו הערים למעלתם הראשונה:

יברכך ה' נוה צדק. שלכן יברכך ה' מפני שאתה נוה צדק,

מצייר כאילו הצדק נטע נוהו ומשכנו בערים האלה והם נוהו והר ציון יקרא הר הקדש,

ששם יגור בקדש וישכן שם:

מלבי"ם ביאור המילות נוה צדק. מציין הצדק בעצם מופשט שוכן בנוה, ומ"ש וישבו בה, היינו בהנוה:

 

(כג) וְיָ֥שְׁבוּ בָ֛הּ יְהוּדָ֥ה וְכָל־עָרָ֖יו יַחְדָּ֑ו אִכָּרִ֕ים וְנָסְע֖וּ בַּעֵֽדֶר:

מלבי"ם וישבו בה. בהצדק ונוהו, ישבו יהודה וכל עריו.

ימליץ כאילו הערים והאנשים כולם ישבו בנוה צדק, ר"ל יהיו מלאי צדק, וגם האכרים עובדי האדמה,

ואף גם אלה אשר נסעו תמיד בעדר ממקום למקום שסתם רועים גזלנים שרועים בשדות אחרים,

עתה לא יסעו ממקום למקום רק ישבו בקביעות בנוה צדק:

מלבי"ם ביאור המילות ונסעו. פעל עבר:

 

(כד) כִּ֥י הִרְוֵ֖יתִי נֶ֣פֶשׁ עֲיֵפָ֑ה וְכָל־נֶ֥פֶשׁ דָּאֲבָ֖ה מִלֵּֽאתִי:

רד"ק כי הרויתי נפש עיפה – נפש ישראל שהיתה עיפה וצמאה בגלות הרויתי אותה ממעיני הישועה:

וכל נפש דאבה – שדאבה ודאגה לרוב הצרות מלאתי אותה כל טוב שתשמח הפך הדאבון וכן תרגם יונתן מליתי כל טוב:

מלבי"ם כי הרויתי נפש עיפה. מי שהיה עיף מרוב עבודה:

ונפש דאבה מאשר חסר לו צרכיו, מלאתי כל צרכיו, ולכן לא יצטרכו אז לחמוס ולגזול וידורו במכון הצדק:

 

(כה) עַל־זֹ֖את הֱקִיצֹ֣תִי וָאֶרְאֶ֑ה וּשְׁנָתִ֖י עָ֥רְבָה לִּֽי:

רש"י על זאת הקיצותי – כך אמר ירמיה כל מה שהייתי ישן ונרדם בנבואת פורענות

בנבואה הזאת הקיצותי מתרדמתי: ערבה – נעמה:

 

רד"ק על זאת הקיצותי – הה"א בשו"א וסגו"ל והפסוק הזה הם דברי הנביא כי הנבואה תבא ברוב לנביאים בחלום ופירושו כתרגומו אמר נביא על דא בשורתא דיומי נחמתא דעתידין למיתי אתערית וחזית תבית דמכית ושנתי הנאתני וי"ו ואראה כוי"ו הן אתה קצפת ונחטא ר"ל וכבר חטאנו לפיכך קצפת וכן הקיצותי ואראה וכבר ראיתי בחלום הנבואה זאת הנחמה ומתוכה הקיצותי ושמחתי וכששבתי אחר כן שנתי ערבה לי מתוך השמחה הפך ושנתי נהיתה עלי, ערבה ענין הנאה:

מלבי"ם על זאת הקיצותי ואראה. שירמיה לא היה יכול לראות נבואתו בהקיץ,

כי מרוב צערו שראה תמיד פורעניות לא חל עליו הרוח בהקיץ רק בחלום,

שאז הראהו נבואותיו ונטרד שנתו תמיד ונבעת מחזיונות מבהלות,

אבל על נבואה זאת שהיא בשורות טובות, הקיצותי ואראה. ראיתי אותה בעת היקיצה,

(שנבואה בהקיץ גדלה מעלתה מנבואה בחלום): ושנתי ערבה לי. כי לא נגזלה שנתי:

 

(כו) הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְזָרַעְתִּ֗י אֶת־בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה זֶ֥רַע אָדָ֖ם וְזֶ֥רַע בְּהֵמָֽה:

רש"י זרע אדם וזרע בהמההטובים והסכלים שבהם אני אזרעם כולם להיות זרע שלי,

זרע אדם וזרע בהמה תרגם יונתן אקימינון כבני אנשא ואצלחינון כבעירא – שאין עונותיה נפקדין עליה:

רד"ק הנה, זרע אדם וזרע בהמה – פירוש אשימם כזרע שמפרוטה אחת יצאו כמה פרוטות:

האדם והבהמה – כמו ברוך פרי בטנך ופרי בהמתך אדמתך אחר שאמר וזרעתי ר"ל שהוא ישים בהם ברכתו וירבם ולא תהיה בהם משכלה

ויש לפרש גם כן שתהיה וי"ו וזרע וי"ו ההשואה כמו מים קרי' על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק והדומים להם שהם להשוות הדברים ר"ל כי כזה כן זה פירש זרע אדם כזרע בהמה כלומר שיהיו בהם האדם לרוב כמו הבהמה וכן אמר ארבה אותם כצאן אדם ויונתן תרגם אסגינון כאנש' ואצלחינון כבעירא:

מלבי"ם הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל. ר"ל שידמו בגלותם כמו הזרע שטרם שיתחיל לצמוח יפסד ויעדר תחלה, וההעדר הזה הוא לצורך הצמיחה ועל ידו יפרה יבול ותבואה,

כן ישראל הגם שזרעתים והפיצותים בארץ עד שנעדר ישותם ונתבטלו מהיות עם, בכ"ז יהיה זה לצורך שיצמחו ויפרו ויהיו לגוי גדול,

וזה יהיה בין בזרע אדם בין בזרע בהמה, ר"ל בין בהחשובים שבהם ובין בהפחותים שנדמו כבהמה,

ומפרש כי:

 

(כז) וְהָיָ֞ה כַּאֲשֶׁ֧ר שָׁקַ֣דְתִּי עֲלֵיהֶ֗ם לִנְת֧וֹשׁ וְלִנְת֛וֹץ וְלַהֲרֹ֖ס וּלְהַאֲבִ֣יד וּלְהָרֵ֑עַ כֵּ֣ן אֶשְׁקֹ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם לִבְנ֥וֹת וְלִנְט֖וֹעַ נְאֻם־הֽ':

רד"ק והיה, שקדתי – ענין השתדלות בדבר והזריזות בו:

מלבי"ם והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ וכו' כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע.

כי הנתישה היא לצורך הנטיעה, והנתיצה לצורך הבנין, עד ששניהם מיוחסים לי ושקדתי עליהם בשקידה רבה ששקדתי לנתוש ולנתוץ כדי שאוכל לשקוד לבנות ולנטוע,

כמו שישקוד הזורע שתרקב הזרע בארץ כדי שתצמח ותפרה, בשקידתו:

מלבי"ם ביאור המילות לנתוש ולנתוץ. התבאר למעלה (א' י'):

 

(כח) בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם לֹא־יֹאמְר֣וּ ע֔וֹד אָב֖וֹת אָ֣כְלוּ בֹ֑סֶר וְשִׁנֵּ֥י בָנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה:

(כט) כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בַּעֲוֹנ֖וֹ יָמ֑וּת כָּל־הָֽאָדָ֛ם הָאֹכֵ֥ל הַבֹּ֖סֶר תִּקְהֶ֥ינָה שִׁנָּֽיו:

רש"י בוסר – פרי שלא נגמר והוא מקהה את השינים:

ושני בנים תקהינה – הבנים ילקו בעון אבות:

רד"ק לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה – משל הוא לחוטא כמו שאמרו קדמוניהם אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו

ואמת הוא כי ממדת הבורא יתברך פוקד עון אבות על בנים וזה המדה היא כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם אז יתחברו עונות האבות עם עונות הבנים ויפקדו על הבנים עון האבות עם עונותיהם

וזה אינו אלא בחטא עכו"ם וכיוצא בו חטא גדול,

והאל הבטיח את ישראל כי לעתיד יהיה לבבם שלם עם ה' ומלאה הארץ דעה את ה' וימעטו החוטאים,

ואף החוטאים בזמן ההוא לא יחטאו חטא גדול, שאפילו להם עצמן יאריך העונש כמו שאמר והחוטא בן מאה שנה יקלל

כל שכן שלא יענש הבן בחטא אביו אפילו יחטא כאביו לפיכך האוכל הבוסר תקהינה שניו

ובוסר הוא הפרי שלא נגמר בשולו והאוכלו שניו קהות ובספר יחזקאל נאריך עוד בזה הענין בעזרת האל:

מלבי"ם (כח – כט) בימים ההם. ר"ל ואז לא יפחדו עוד שאעניש אותם בעון אבותיהם כמו שהיה מקדם,

כי אז איש בעונו ימות ולא יענשו בנים בעון אבות, ודבר זה התבאר אצלי ביחזקאל סימן י"ח טעם הדבר עיין שם,

זאת שנית לא יפחדו שיחטאו בעצמם ואעניש אותם, כי:

 

 

(ל) הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה:

רד"ק הנה ימים באים, ברית חדשה – חידושה הוא שתהיה קיימת לא תופר כמו שהופרה הברית שכרת ה' עם בני ישראל בהר סיני בזה,

ו[ה]אומר כי הנביא נבא על תורה חדשה שעתידה להיות לא כתורה חדשה שנתנה בהר סיני כמו שאמר לא כברית אשר כרתי את אבותם והיא התורה חדשה שחדש להם

תשובתם  – הרי אמרו פי' מה היא לא כברית אשר כרתי את אבותם והם הפרו את בריתי וזאת הברית לא יפרוה כי אתן תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה שלא תשכח מהם לעולם, וכל הענין כמו שמפרש והולך כי לא תהיה חדוש הברית אלא קיומה

והרי אומר מלאכי חותם הנביאים בחתימת דבריו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים וכל אותה הפרשה עתידה כמו שחתם הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא

הרי אתה רואה כי לא תהיה לעולם תורה חדשה אלא אותה שנתנה בהר סיני כמו שכתוב אשר צויתי אותו בחורב:

מלבי"ם הנה ימים באים וכרתי ברית חדשה. כי הברית הקודם היה על תנאי שלא יחטאו שאז יופר הברית,

כי בזמן העבר היה אפשריות לחטא, אבל לעתיד לא יהיה אפשר כלל שיחטאו, כמו שיבאר:

 

(לא) לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֖רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־הֽ':

מלבי"ם לא כברית אשר כרתי את אבותם. שאז לא היו עדיין מוכנים אל השלמות והתקון,

כי זה היה ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, שהחזקתים בידם בחוזק רב ובכח להוציאם קודם הזמן, כי לא היו ראוים אז, רק שהוצרכתי להוציאם כדי שלא יתקלקלו לגמרי:

אשר המה הפרו את בריתי. שאחר שהיה טבעם עוד מוכן אל הרע והיה הבחירה בידם והיה הברית על תנאי המה הפרו אותה בשבטלו את התנאי:

ואנכי בעלתי בם. בעל כרחם: [רד"ק ואדוני אבי ז"ל פירש כי כל לשון בעילה שהוא קשור בבי"ת הוא לשון גנאי ופירש בעלתי כמו בחלתי ענינו קצתי כמו וגם נפשם בחלה בי]:

מלבי"ם ביאור המילות החזיקי בידם. להקימם מנפילתם. כמו ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה (ישעיה נ"א י"ח): בעלתי בם. עי' למעלה (ג' י"ד):

 

(לב) כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־ה֔' נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם:

מלבי"ם כי זאת הברית וכו' נתתי את תורתי בקרבם.

א] שיקיימו תורתי מצד הערת השכל עד שתהיה כדבר טבעי להם הנמצא בקרבם:

ועל לבם אכתבנה. שלא תצטרך להכתב על הספר ובדיו כי תהיה כתובה על לבם,

שהלב מצייר כח הבחירה והממשלה אשר בנפש שלא תתעורר אצלם בחירה הפך התורה,

כי לבם יהיה מלא מחקי התורה הטבועה בלבם:

ב] והייתי להם לאלהים. תחלה, ואח"כ והמה יהיו לי לעם, שדבקות האלהות עמהם לא יהיה נתלה עוד ממעשיהם ע"י אתערותא דלמטה, אחר שלא יצויר כלל שיבחרו ברע,

רק תתעורר מלמעלה מצד חסדי ה' אשר לא יופסק בשום אופן.

ג] לא יצוייר שיתעו מני דרך מחסרון המורים והמלמדים, או מורים מתעים, כי:

 

(לג) וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־ה֑' כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־ה֔' כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד:

רד"ק ולא ילמדו – אינו אומר שיהיו כולם שוים בחכמה כי זה אי אפשר כל שכן שיהיו הקטנים חכמים כגדולים כמו שאמר למקטנם ועד גדולם

אלא פירוש לדעת את ה' כלומר ליראה אותו וללכת בדרכיו כמו שפירשנו הלא היא הדעת אותי נאם ה':

כולם – בוי"ו עם הדגש:

כי אסלח לעונם – שעברו בעודם בגלות ואתן להם לב חדש שידעו אותי:

מלבי"ם לא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה'. ולא יצטרכו למלמד דעת.

ד] בל יפחדו שאשמור להם עונותיהם הקודמים, כי אסלח לעונם שעשו במזיד,

ולחטאתם השוגגים לא אזכר עוד, עד שעל השוגגים לא יצטרכו סליחה כלל:

מלבי"ם ביאור המילות עונם חטאתם. עי' ישעיה (א' ד'):

 

(לד) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' נֹתֵ֥ן שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם חֻקֹּ֛ת יָרֵ֥חַ וְכוֹכָבִ֖ים לְא֣וֹר לָ֑יְלָה רֹגַ֤ע הַיָּם֙ וַיֶּהֱמ֣וּ גַלָּ֔יו ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ:

רד"ק כה אמר ה' נותן שמש לאור יום – זכר אלה הדברים שהם קיימים לא נשתנו מאשר היו מקדם ולא ישתנו

 כן זרע ישראל לא ישתנה מעת שובם מגלות זה מהיות גוי עובד אלהים כל ימי עד

ואמר בירח וכוכבים חקות רוצה לומר חקי מהלכם שהיא חכמה נפלאה ולא ישיגנה האדם על בוריה

וכן אמר הידעת חקות שמים וטעם נותן על שמש ועל חקות ירח כאילו אמר ונותן חקות ירח וכוכבים לאור לילה: רוגע הים ויהמו גליו – רוגע כמו בוקע וכן עורי רגע אבל הוא פעל עומד וזה פעל יוצא

ופירש שבקע הים לבני ישראל אף על פי שהמו גליו הוא השקיטם ונצבו מי הים כחומה מימינם ומשמאלם ועברו ישראל:

ה' צבאות שמו – שהוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל, וי"ו ויהמו כוי"ו וירד מעשות העולה וכל הדומים לו שפירשנו אחר שירד כן פירוש זה אחר שהמו:

מלבי"ם כה אמר ה'. מבאר בפרטות שני דברים אלה,

א] שאז לא יהיה להם אפשרות לעשות רע כלל, וכמו שחקי הטבע קבועים בלתי משתנים

כן מעשי ישראל לא ישתנו, כאילו מעשיהם טבעיים מוכרחים לעשות טוב לא בחיריים,

וז"ש כמו שמה שנותן שמש לאור יומם וחקות ירח וכו', שכל אלה חקים טבעיים:

מלבי"ם ביאור המילות רוגע. מענין מרגוע, מניחו מזעפו:

 

(לה) אִם־יָמֻ֜שׁוּ הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנַ֖י נְאֻם־ה֑' גַּם֩ זֶ֨רַע יִשְׂרָאֵ֜ל יִשְׁבְּת֗וּ מִֽהְי֥וֹת גּ֛וֹי לְפָנַ֖י כָּל־הַיָּמִֽים:

מלבי"ם אם ימשו החקים האלה מלפני. שהם טבעיים קבועים לנצח:

כן גם זרע ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפני. שלא תשתנה בחירתם מלהיות גוי קדוש עומד לפני:

 

 (לו) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' אִם־יִמַּ֤דּוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִלְמַ֔עְלָה וְיֵחָקְר֥וּ מֽוֹסְדֵי־אֶ֖רֶץ לְמָ֑טָּה גַּם־אֲנִ֞י אֶמְאַ֨ס בְּכָל־זֶ֧רַע יִשְׂרָאֵ֛ל עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ נְאֻם־הֽ':

רד"ק על כל אשר עשו – כלומר על כל עונות שעשו לא ימאסם בעבור זה

כי יסלח לעונם כמו שאמר למעלה ועל זה אמר:

כה אמר ה' אם ימדו שמים וגו' – וזכר המדידה לשמים לפי שהם נטוים ויתכן בהם ענין ענין המדידה

וזכר בארץ מוסדי שהיא תחתונה כיסוד לבנין וכן אמר בפ' אחר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

מלבי"ם כה אמר ה'. [ענין ב'] כמו שהם לא ישתנו במעשיהם,

כן אני לא אשתנה למאוס אותם ע"י עונותיהם הקודמים,

כי אהבתי אותם אין לה תכלית בכמות, כמו שלא ימדו שמים מלמעלה מצד שאין להם שיעור,

וכן אין לה חקר להשיג אותה ע"פ החקירה מדוע אני אוהב אותם כמו שלא יחקרו מוסדי ארץ למטה,

שהם הגם שימדו בכמות, לא יושג עניניהם

ודבר שאין לו תכלית בכמות, לא יבוטל מפני עונות שיש להם תכלית,

וכן דבר שאין לו חקר וטעם כדבר סגוליי א"א שיבטל,

כי דבר שיש לו טעם יבטל עת יבטל הטעם והסבה שגורם את הדבר, לא כן דבר סגוליי,

וא"כ א"א שאמאס אותם על עונותיהם הקודמים, וז"ש כן גם אני אמאס וכו' על כל אשר עשו:

 

(לז) הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְנִבְנְתָ֤ה הָעִיר֙ לַֽה֔' מִמִּגְדַּ֥ל חֲנַנְאֵ֖ל שַׁ֥עַר הַפִּנָּֽה:

מלבי"ם ונבנתה העיר לה'. שלא תהיה עוד לחלק יהודה ובנימין רק לה' כמ"ש ביחזקאל (מח, ח)

שתהיה תרומת ה' מן הארץ, ותהיה קדש לה':

 

(לח) וְיָצָ֨א ע֜וֹד קוה קָ֤ו הַמִּדָּה֙ נֶגְדּ֔וֹ עַ֖ל גִּבְעַ֣ת גָּרֵ֑ב וְנָסַ֖ב גֹּעָֽתָה:

מצודת ציון קו המדה – חבל המיוחד למדוד בו:

על גבעת גרב – עד גבעת גרב וכן וירכתו על צידון (בראשית מט): ונסב – מלשון סבוב:

 

(לט) וְכָל־הָעֵ֣מֶק הַפְּגָרִ֣ים׀ וְהַדֶּ֡שֶׁן וְכָֽל־ השרמות הַשְּׁדֵמוֹת֩ עַד־נַ֨חַל קִדְר֜וֹן עַד־פִּנַּ֨ת שַׁ֤עַר הַסּוּסִים֙ מִזְרָ֔חָה קֹ֖דֶשׁ לַֽה֑' לֹֽא־יִנָּתֵ֧שׁ וְֽלֹא־יֵהָרֵ֛ס ע֖וֹד לְעוֹלָֽם:

רש"י העמק הפגרים – עמק שנפלו שם פגרי מחנה סנחריב:

והדשן – מקום שפך הדשן שהיה חוץ לירושלים יוסיפו על העיר ויכניסו כל זה לתוך חומותיה

ונבואה זו עתידה לבא: השדמות – קנפני"א בלעז:

רד"ק וכל העמק – פירושו כתרגומו וכל מישרא חתר וגו' כבעמוד פירוש הדשן מן דָשֵן ושמן ר"ל מחנה אשור שהיו דשנים ורענני'

 ולפי פשוטו פירוש הדשן מקום שפך הדשן מחוץ לעיר וכל זה יהיה תוספת העיר

ומה שתרגם שער הסוסים תרע בית ריסא דמלכא ר"ל מקום מרוצת הסוסים

ר"ל שער שהיה יוצא בו המלך עם פרשיו והיה שם דרך שוה למרוצת הסוסים

והדרך ההוא היה שיעור ריס שהוא שבעים קנים והקנה שש אמות וזרת:

והשדמות – לפי פשוטו השדות ר"ל רוב השדות הסמוכות לעיר עתה יהיו בו בכלל העיר תוך החומה:

[ויונתן תרגם אריתא הוא מלשון רז"ל אריתא דדלאי והוא אמת המים שמשקים ממנה השדות]:

קדש לה' – כמו קדש ישראל לה' כמו שאומר לא ינתש ולא יהרס עוד

או אומר כי מקצת התוספת הזה יהיה במקדש כי גם הוא ירחיב מקומו כמו שאומר בנבואת יחזקאל

לא ינתש ולא יהרס כמו בית ראשון ובית שני שנהרסו

וזה בנין העיר ובנין הבית ולא יהרס עוד לעולם:

 

 

 


פרק לג

(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ שֵׁנִית וְהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר:

רש"י עצור – בבית הכלא:

רד"ק ויהי דבר ה' שנית – ר"ל על זה הענין:

אלשיך ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית כו'. יאמר, כי להיותו עצור כלוא בחצר המטרה לנחמו מעצבונו, שימחו בייעודים טובים העתידים לבא, וזהו עודנו עצור בחצר המטרה לאמר.

 

(ב) כֹּה אָמַר ה' עֹשָׂהּ, ה' יוֹצֵר אוֹתָהּ, לַהֲכִינָהּ ה' שְׁמוֹ:

רד"ק כה, עשה – עושה ירושלם שזכר למעלה ופי' עושהּ – מְגַדְלָהּ,

כלומר שהגדיל אותה על כל הארצות וכן אשר עשה את משה ואת אהרן:

יוצר אותה להכינה – מחדש אותה להכינה לעולם וכן הנה אנכי יוצר עליכם רעה וכל יצירה היא מוציא הדבר למעשה:

מלבי"ם כה אמר ה' עושה. העשיה היא גמר הדבר,

והיצירה היא הוצאת צורת הדבר, שהיא קודם העשיה, [הכנה-יצירה-עשיה]

ר"ל אצל ה' כבר נעשה הדבר ונגמר כי דבר ה' הוא כאילו נעשה בפועל,

ואצל התחתונים שאצלם יעשה ה' את הדבר על ידי סבות ומסובבים

וע"י ההמשך בזמן אני יוצר להכין את הדבר שתצא לפועל בעולם השפל בבוא הזמן וקץ הימין:

מלבי"ם ביאור המילות עושה, יוצר אותה. בארתי (ישעיה מ"ח ז') שהיוצר הוא הצר צורת הדבר,

והעושה גומר את הדבר, ור"ל עושה את הדבר, וההכנה היא על תכלית טוב,

ועז"א ה' שמו, ר"ל שעשה זאת מצד שהוא ה' בעל הרחמים ומהוה את כל, לא להחריב ולהשחית:

 

(ג) קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ וְאַגִּידָה לְּךָ גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת לֹא יְדַעְתָּם:

רד"ק קרא – אם תקרא אלי אענך כרצונך הפך מה שאומר ואל תשא בעדם רנה ותפלה:

ואגידה לך גדולות ובצורות לא ידעתם – אגידה לך נחמות גדולות וחזקות שלא ידעתם

וי"ת רברבן ונטירן היה קורא ונצורות בנו"ן: וכן פרש"י ונצורות – שמורות בלבי לעשותם:

מלבי"ם קרא אלי ואענך. נגד מ"ש למעלה (טו, טז) שירמיה לא היה יכול לנבאות בכל עת שרצה,

שע"י שנבא פורענות לא יכול לשמוח בשמחה של מצוה שע"י השמחה תחול עליו הרוח,

ולא נבא רק בעת קראו ה' והכינו לזה,

אמר אליו שעתה שיודיעו בשורות טובות יוכל לקרא וה' יענהו לנבאותו בעת שירצה:

גדולות. מהיותם חוץ לטבע:                 ובצורות. וחזקות כי לא ישתנו ויתקיימו לעד:

ולא ידעתם. כי עד עתה לא הודיעו רק פורעניות:

 

(ד) כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל בָּתֵּי הָעִיר הַזֹּאת וְעַל בָּתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה הַנְּתֻצִים אֶל הַסֹּלְלוֹת וְאֶל הֶחָרֶב: (ה) בָּאִים לְהִלָּחֵם אֶת הַכַּשְׂדִּים וּלְמַלְאָם אֶת פִּגְרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר הִכֵּיתִי בְאַפִּי וּבַחֲמָתִי וַאֲשֶׁר הִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהָעִיר הַזֹּאת עַל כָּל רָעָתָם:

מלבי"ם (ד – ה) אל הסוללות ואל החרב באים להלחם. ר"ל שבתי העיר נתוצים ע"י הסוללות והחרב

שהסוללות והחרב הם באים עם הכשדים להלחם על העיר, ולמלא את הבתים פגרי האדם:

אשר הכיתי. ר"ל שנענשו אם ע"י ה' בעצמו עונש השגחיי, ועז"א אשר הכיתי באפי ובחמתי,

ואם מעצמו ע"י הסתרת פנים, ועז"א ואשר הסתרתי פני, כמ"ש (דברים לא, יז) והסתרתי פני מהם והיה לאכול, וכ"ז היה על כל רעתם, בין ההכאה ובין הסתרת פנים לא היה מפני שמאסתים לעולם

רק על כל רעתם, כרופא שמקיז דם שאינו כדי למחוץ רק כדי לרפא:

מלבי"ם ביאור המילות (ד – ה) אל הסוללות. ר"ל ע"י הסוללות: {הסוללות פרש"י תלים שצבורים למעלה אשר בונים בני העיר לעלות אל (הסוללות)  [נדצ"ל 'החומה' וכן הוא ברד"ק ירמיהו פרק לב –כד: "ויונתן תירגם הא מליתא עלו על קרתא למכבשה והוא תל עפר שצוברין סביב החומה לעלות משם על החומה וכן בדרז"ל מליא בנצא: עכ"ל] להלחם מעליהם אל הכשדים}:

והחרב. הוא הכשיל שמפילים בו הבנינים, וכן ומגדלותיך יתוץ בחרבותם,

ומ"ש באים להלחם מוסב על הסוללות והחרב הם באים עם הכשדים להלחם על ישראל:

 

(ה) בָּאִים לְהִלָּחֵם אֶת הַכַּשְׂדִּים וּלְמַלְאָם אֶת פִּגְרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר הִכֵּיתִי בְאַפִּי וּבַחֲמָתִי וַאֲשֶׁר הִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהָעִיר הַזֹּאת עַל כָּל רָעָתָם:

רש"י ולמלאם את פגרי האדם – ואת הבתים אשר נתצו עושים קברות לפגרים שנהרגים בתוך העיר:

ואשר הסתרתי וגו' – כה אמר ה' הנני מעלה לה וגו':

רד"ק באים להלחם – אמר למה היו נתוצים לפי שהיו באים יושבי הבתים להלחם עם הכשדים ולא פתחו להם לפיכך התחזקו הכשדים והכו הבתים בסללות ובחרב עד שלכדו העיר:

ולמלאם את פגרי האדם – והם גרמו גם כן למלא הבתים פגרי אדם שנלחמו בם הכשדים:

 

(ו) הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת:

רד"ק עתרת פי' רוב כי כל לשון עתרת הוא ענין רבוי מה שהוא בענין תפלה כמו ויעתר יצחק הוא ענין רבוי תפלה וכן העתרתם עלי דבריכם רבוי דבריכם:

מלבי"ם הנני מעלה לה [לירושלים. רד"ק] ארוכה. שע"י ההכאה הזאת יהיה לה ארוכה על השבר מבחוץ:

ומרפא. על החולי הפנימית:

וגליתי להם עתרת. ר"ל אגלה להם איך יעתר להם השלום והאמת להתרצות אליהם להיות אתם בעתיד:

מלבי"ם ביאור המילות ארוכה ומרפא. ארוכה על השבר מבחוץ, ומרפא לחולי פנימית (כנ"ל ל' י"ז):

עתרת. ענין ריצוי כמו ונעתר להם ורפאם (ישעיה י"ט), השלום יתרצה להם:

 

(ז) וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה:

מלבי"ם והשיבותי. את הגולה: ובניתים. בנין המלכות ובנין העיר והמקדש:

(ח) וְטִהַרְתִּים מִכָּל עֲוֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וְסָלַחְתִּי לְכָול {לְכָל} עֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי:

מלבי"ם וטהרתים. על העבר אטהר אותם מטומאת עונם, והנה העון מטמא את הנפש, ומקטרג עליהם לפני ה', נגד הטומאה וטהרתי, נגד הקטרוג וסלחתי:

מלבי"ם ביאור המילות אשר חטאו, ואשר פשעו. לענין הסליחה מוסיף שיסלח על הפשיעה והמרד,

אבל הטהרה עקרו מן העון, שעי"ז [ר"ל שעל ידו] נטמאה הנפש ע"י עוות השכל שזה ההבדל בין עון ופשע:

 

(ט) וְהָיְתָה לִּי לְשֵׁם שָׂשׂוֹן לִתְהִלָּה וּלְתִפְאֶרֶת לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה אֹתָם וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ עַל כָּל הַטּוֹבָה וְעַל כָּל הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר אָנֹכִי עֹשֶׂה לָּהּ:

מלבי"ם והיתה. ועל העתיד יהיה לי לשם ששון:

ופחדו ורגזו. המאמרים מקבילים, ופחדו [הגויים] על כל השלום שעי"כ יפחדו מהם להלחם אתם,

ורגזו על כל הטובה:

מלבי"ם ביאור המילות לשם, לתהלה ולתפארת. התבאר סימן י"ג:

ופחדו ורוגזו. הרוגז הוא החיל ותנועת הגוף ויהיה ע"י חרדה או קנאה או התעוררות יתר כחות הנפש:

מצודת דוד …ופחדו ורגזו – ישראל יפחדו וירעדו מחטא עוד בעבור כל הטובה וכו'

ר"ל יפחדו לחטוא שלא יאבדו הטובה המרובה:

 

(י) כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה:

[הפסוק עוד ישמע וגו' הוא הפסוק הזה, ולמעשה כאן אנו רואים שהוא מורחב יותר ממה שרגילים לומר, כך שבפועל מדלגים וקוראים עוד ישמע… בערי יהודה ובחוצות ירושלים… קול ששון וגו' בפסוק הבא עד קול כלה. התוספת קול מצהלות וגו' אינו מופיע כלל בכתובים].

מלבי"ם במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא. החורבה שייך על הבנינים,

והשממה שייך על כל הארץ, ושממה הוא יותר מן חורבה,

ועז"א במקום הזה היינו בעיר ירושלים שעליו היו אומרים חרב הוא ע"י בניניו שנחרבו,

ומוסיף גם בשאר ערי יהודה וגם בחוצות ירושלים (בחוצות הם אחורי הבתים)

שהם היו נשמות שהוא יותר מחורבה:

מלבי"ם ביאור המילות חרב, הנשמות. התבאר (ישעיה מ"ט י"ט):

 

(יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה':

רד"ק מביאים תודה – ולא אמר חטאת ואשם לפי שבזמן ההוא לא יהיו בהם רשעים וחוטאים

כי כולם ידעו את ה' וכן אמרו רז"ל כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה:

מלבי"ם (יא – יב) קול ששון. ע"י הזווגים שיעשו: קול אומרים הודו. על הנסים שיעשה להם,

ונגד מ"ש חרב הוא מאין אדם אמר שישמע קול ששון וכו',

ונגד מ"ש חרב הוא מאין בהמה אמר שיהיה נוה רועים:

 

(יב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד יִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֶחָרֵב מֵאֵין אָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל עָרָיו נְוֵה רֹעִים מַרְבִּצִים צֹאן:

רש"י נוה רועים – מדור רועים:

רד"ק מרביצים צאן – בכל מקום מאין פחד, יהיה לרועים נוה, וירבצו שם צאנם בלי פחד:

 

(יג) בְּעָרֵי הָהָר בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב וּבְאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ה':

רש"י עוד תעבורנה הצאן וגו' – יצאו ויבאו ישראל ע"י מנהיג הולך בראשם:

רד"ק בערי ההר בערי השפלה – בלא וי"ו והבאים אחריהם בוי"ו: על ידי מונה – ישראל נמשל לצאן והרועה הוא המלך

ודרך הרועה למנות צאנו אם חסרה אחת מהן

או יאמר זה הענין לכלות הפושעים מישראל בצאתם מהגלות כמו שמפורש בספר יחזקאל

ואמר שם והעברתי אתכם תחת השבט וזהו שאמר הנה גם כן עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה:

מלבי"ם עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה. אחר שדבר מנוה צאן חזר להמשיל כלל האומה כצאן

ושיהיה להם רועה המונה אותם לדעת אם לא נחסר מנינם:

 

(יד) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה:

מלבי"ם (יד – טו) והקמותי. היא הנבואה שנבא למעלה (כג, ה – ו), ועיי"ש התבארו פסוקים אלה

[שכאן מדבר על בעתה, ושם דיבר על אחישנה]:

 

(טו) בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:

רד"ק צמח צדקה – זהו מלך המשיח:

מלבי"ם ביאור המילות צמח צדקה. התבאר למעלה (כ"ג ה' ו'):

 

(טז) בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ ה' צִדְקֵנוּ:

רד"ק וזהו אשר יקרא לה ה' צדקנו – הקדוש ברוך הוא יקרא לירושל' ה' צדקנו כלומר שיושבי' יאמרו ה' צדקנו וי"ת ודין שמא דיהון קרן לה יתעבדון לנא זכון מן קדם ה' בגוה

ולמעלה אמר על מלך המשיח וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו ושניהם עולים לענין אחד ושם פירשנוהו

וא"א ז"ל פירש וזה אשר יקרא לה הקדוש ברוך הוא שהוא ה' צדקנו:

(יז) כִּי כֹה אָמַר ה' לֹא יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ ישֵׁב עַל כִּסֵּא בֵית יִשְׂרָאֵל:

רש"י לא יכרת – כריתות עולם אלא אם יפסוק סופו לחזור:  לא יכרת לדוד. מימות המשיח והלאה:

 

(יח) וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה וְעֹשֶׂה זֶּבַח כָּל הַיָּמִים:

רש"י כל הימים – לא יכרת להם זרע הראוי להעלות עולה ולהקטיר מנחה:

מצודת דוד ולכהנים הלוים – הכהנים בני לוי:

לא יכרת – לא יהיה נכרת מהם איש מלפני מלהיות מעלה עולה וכו':

כל הימים – ר"ל כל הימים לא יהיו נכרתים כי עד עולם תהיה העבודה בהם:

 

(יט) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמוֹר:

(כ) כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם:

רש"י אם תפרו את בריתי היום – אם תוכלו להפר את בריתי אשר כרתי את היום ואת הלילה להיותם בעתם אשר כרתי לנח ובניו ויום ולילה לא ישבותו:

רד"ק כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום – אם תוכלו להפר בריתי שכרתי עם נח ובניו –

'עוד כל ימי הארץ וגו' ויום ולילה לא ישבתו'

כמו שזה לא יופר ולא ישבות כן לא תופר בריתי את דוד שכרתי לו ברית להיות מלכותו קיימ'

וכן בריתי שכרתי עם אהרן ועם בניו:

בעתם – על סדר התקופות:

מלבי"ם אם תפרו. ביאר שברית המלוכה והכהונה הוא מוכרח לקיום כלל המציאות כמו שחקי הטבע מוכרחים,

וכמו שא"א שיבטל את בריתו עם כלל המציאות כן א"א שיבטל ברית המלוכה והכהונה

לא שיבטלם לגמרי – כמו שלא יפר בריתי היום והלילה,

ולא שלא יבוא בזמן המוגבל אל הגאולה – כמו שא"א לבלתי היות יומם ולילה בעתם:

מלבי"ם ביאור המילות את בריתי היום. את בריתי ברית היום:

 

(כא) גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי:

מצודת דוד גם בריתי – אז גם בריתי תופר עם דוד לבל היות לו בן מולך על כסאו וגם תופר הברית עם הכהנים בני לוי המשרתים אותי לבל ישרתו עוד

ור"ל כמו שאין בידכם להפר הברית שעם היום והלילה כן א"א שיופר הברית שעם דוד ושעם הכהנים:

 

(כב) אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר צְבָא הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִמַּד חוֹל הַיָּם כֵּן אַרְבֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי:

רד"ק אשר – כמו כאשר חסר כ"ף הדמיון וכן כי אשר ראיתם את מצרים היום כמו כאשר:

כן ארבה – עד שלא יספר ולא ימד ולשון ימד נופל על חול הים ולא על צבא השמים והמספר נופל על זה ועל זה: משרתי אותי – כמו משרתים כי פעמי' יפול מ"ם הרבוי ויספיק ביו"ד הרבוי כמו נטעי נעמנים מי המרים מלאכי רעים והדומים להם:

מלבי"ם אשר. עוד באר שירבו משרתיו בארץ כמשרתיו בשמים, עד ששתי המערכות העליונה והתחתונה יגבילו זה את זה שיהיה להתחתונה טבע קיים כמו לעליונה, וגם יהיה מרובה בכמות כמוה:

מלבי"ם ביאור המילות אשר לא יספר. כמו כאשר, וכן אשר ראיתם את מצרים היום: משרתי אתי. כמו מי המרים, מלאכי רעים:

 

(כג) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: (כד) הֲלוֹא רָאִיתָ מָה הָעָם הַזֶּה דִּבְּרוּ לֵאמֹר שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בָּחַר ה' בָּהֶם וַיִּמְאָסֵם וְאֶת עַמִּי יִנְאָצוּן מִהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם:

רד"ק הלוא ראית, שתי המשפחות – משפחת דוד ומשפחת אהרן אשר בחר ה' בהם להיות מנהיגי העם:

ואת עמי ינאצון – וכיון שראו שהאלהים מאסם, ינאצו בניהם את ישראל מהיות עוד גוי לפניהם,

ולא יוכיחום ולא ינהיגום בדרך ישרה, כי חשבו כי פסקה המלכו' והכהונה,

כי רוב ישראל גלו, והנשארים נתונים ביד גויי הארצות

ואדוני אבי ז"ל פירש ואת עמי כמו ועמי כלומר כיון שראו עמי כי אלהים מאסם, גם הם ינאצו אותם ולא ילכו אחר מצותיו, ולא ירצו להיות גוי לפניהם ולעשות מצותם,

ולפירושו יהיה את זה נופל על הפעל כמו ואת מלכינו ואת שרינו ואת הברזל נפל אל המים וכבר פירשנו אותם על הפעול ככל את שנופל על הפעול:

מלבי"ם שתי המשפחות. הם אמרו הלא משפחת דוד ומשפחת אהרן אשר בחר ה' להעניקם יתר שאת וכרת עמהם ברית מיוחדת ובכ"ז וימאסם,

וכ"ש שמאס את העם בכלל שלא היו חשובים אצלו כשתי המשפחות האלה,

ועי"כ את עמי ינאצון ויבזו אותם שא"א שיהיו עוד גוי לפניהם, ר"ל לפני שתי המשפחות,

שא"א שהם יהיו קודמים במעלה לפני שתי המשפחות והם ישארו להיות גוי קדוש לפני ה':

 

(כה) כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:

רש"י אם לא בריתי וגו' – אי אפשר שלא יתקיים הברית שכרתי ליום ולילה להיות בעתם

ואי אפשר לחוקות שמים וארץ ליבטל כאלו לא שמתים גם זרע יעקב וגו'

ורבותינו דרשוהו לענין ברית התורה ללמוד מכאן שבשביל התורה נבראו שמים וארץ

אך אין המדרש מיושב על סדר המקראות:

רד"ק כה אמר ה' אם לא בריתי – כלומר אם לא יהיה בריתי יומם ולילה, ולא שמתי חקות שמים וארץ להיות חוק עולם, אם לא יהיה זה – לא יהיה זרע יעקב ודוד, שאמאסם

אבל כל זמן שתהיה קיימת בריתי עם שמים וארץ, ועם יומם ולילה, תהיה בריתי עם זרע יעקב ודוד

עם זרע יעקב – להיות גוי ועם זרע דוד להיות מושל, ולא הוצרך להשיב משפחת הכהונה כי כבר זכרה למעלה ואת הלוים משרתי אותי אבל שנה בדבר המלכות כי הוא עקר הנהגת ישראל מיראת המלכות:

מלבי"ם כה אמר ה' אם לא בריתי. ר"ל אם יצוייר שלא יהיה עוד ברית היום והלילה במציאות,

ואם יצוייר שחקות שמים וארץ לא שמתי, שיתבטלו חקי הטבע והשמים והארץ כאילו לא שמתי אותם,

אז יצוייר:

 

(כו) גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁוב {אָשִׁיב} אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים:

רד"ק גם זרע יעקב ודוד – כתב רבי יונה המדקדק כי יעקב במקום אהרן לפי שזכר שתי המשפחות

וכן אומר בל"ב מדות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי במדת מדבר שנאמר בזה ואינו ענין לו אבל הוא ענין לחברו

כמו וזאת ליהודה שאינו ענין ליהודה שהרי נאמר שמע ה' קול יהודה תנהו ענין לשמעון

כיוצא בו גם זרע יעקב ודוד שאינו ענין ליעקב שהרי נאמר יצחק ויעקב תנהו ענין לאהרן

ראיה לדבר שתי המשפחות שאמר וכבר פירשנוהו

והחכם ר"א בן עזרא ז"ל פי' אך מי שהוא [רק] מזרע יעקב אמאס בעבור שאמרה תורה שלא יהא מלך מושל בישראל כי אם מיעקב, ועוד שהוא ממשפחת דוד, והם שתי מעלות:

אל זרע אברהם – כמו על וכן ואל ההרים לא אכל כמו על ההרים:

ישחק – כתיב בשי"ן כמו בצד"י כי שני השרשים שוים בענין ושתי האותיות ממוצא אחד והוא אחד מד' הכתובים בשי"ן כנוי ליצחק:

כי אשוב – כתוב בוי"ו וקרי אשיב ביו"ד והענין אחד כי נמצא מן הקל יוצא בזה הענין כמו ושב ה' את שבותך וזולתו:

מלבי"ם שגם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס. (כי שתי הבריתות מוכרחים אל המציאות ומהלך השלמות הכללי), ור"ל מקחת מזרע יעקב מושלים אל זרע אברהם יצחק ומזרע דוד מושלים אל זרע יעקב,

שזרע דוד ימשלו על זרע יעקב, וזרע יעקב ימשלו על בני ישמעאל ועשו:

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א