ירמיה

ספר ירמיה פרק לא

 (א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י מצא חן – בעיני דור המדבר:

שרידי חרב – מצרים והעמלקי והכנעני:

הלוך להרגיעו ישראל – בהוליכם לנחול ארץ מרגועם:

מלבי"ם כה אמר ה' מצא חן במדבר. עתה יספר איך יהיה החסד הזה שיתעורר אז להקדים אלהותו עליהם מצד החסד מבלי השקף על הכנתם,

והדברים מגבילים נגד מ"ש למעלה (ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר,

שישראל הקדימו לה' תחלה חסד במה שהכירו אלהותו בעוד לא קבלו טובה מאתו,

ואח"ז אהבת כלולים בעת שנתקשרו עמו בברית כלולות ועשה להם טובות ונפלאות,

ואח"ז הלכו אחריו אל המדבר בגודל בטחונם,

וה' ישיב להם גמולם ג"כ, אבל בהפך הסדר מלמעלה למטה, תחלה מצא עם שרידי חרב חן במדבר, שהנביאים המליצו את הגלות בשם מדבר, כמ"ש והבאתי אתכם אל מדבר העמים (יחזקאל כ, לה), והולכתיה המדבר (הושע ב, טז),

ושם אחרי שנשארו מהם שרידי חרב, אחרי ההרג והשמדות שיעשו בהם לבסוף ימצא חן במדבר ותוקל הגלות מעליהם,

וה' הלוך להרגיעו, ילך אליהם אל המדבר להמציא להם מרגוע,

וזה נגד מ"ש לכתך אחרי במדבר, וכן ילך ה' אליהם אל המדבר, שהוא הגלות שהוא מדבר העמים:

מלבי"ם ביאור המילות ישראל. הוא נושא המאמר. ישראל עם שרידי חרב מצא חן במדבר:

 

(ב) מֵרָח֕וֹק ה֖' נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד:

רש"י מרחוק – בזכות אבות:

נראה לי – אני הנביא ואמר לי לאמר לכנסת ישראל אהבת עולם אהבתיך:

רד"ק מרחוק ה' נראה לי – הפסוק חלוק במענה ותשובה אומרת כנסת ישראל בגלות למה שאמר האל מצא חן במדבר אמר' היא אמת הוא זה כי מזמן רחוק ה' נראה לי אך עתה הסתיר פניו ממני בגלות

ענה אותם האל ואהבת עולם אהבתיך לא היתה אהבתי אליך לפי שעה אלא להיות האהבה לעולם:

על כן משכתיך חסד – ר"ל על כן משכתי לך חסדי ונראתי לך בכבודי על הר סיני להיות אהבתי לך לעולם

לא לזמן ואף על פי שעזבתיך בגלות זה כמה שנים עוד אבנך ונבנית וגו':

מלבי"ם מרחוק ה' נראה לי. ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע"י שיקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע,

ואז יאמר ה' עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם,

וע"י האהבה הזאת משכתיך מן הגלות במדת החסד,

וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע"י אהבת עולם,

והאהבה תבא ע"י מציאת חן במדבר, שימצאו חן בעיניו ע"י אורך הגלות וע"י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם ויהיה להם לאלהים בחסדו:

מלבי"ם ביאור המילות נראה לי. נראה בנפעל בא אחריו תמיד מלת אל, וירא ה' אל אברם, ומורה שה' התראה אליו, אבל מלת לי מציין את הרואה שהוא ישיג את הדבר לא את העצם הנראה, כנגע נראה לי בבית, ולא יראה לך חמץ:

 

(ג) ע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים:

רש"י עוד אבנך ונבנית – בניינים שניים היו לך על ידי אדם לכך חרבו

עוד אבנך אני בעצמי בנין שלישי ונבנית לעולם תעדי תתקשטי:

רד"ק עוד אבנך – כי העדה הפזורה, כמו הבנין ההרוס שיתפזרו אבניו ועציו, וכשיבנה יתקבצו:

בתולת ישראל – כי עוד תהיה כבתולה שלא נבעלה ולא יבעלוך אדונים זולתי:

עוד תעדי תפיך – כלומר מרוב הטובה תצאי ותשמחי בתפים ובמחולות והתפים יהיו כעדי לך:

מלבי"ם עוד אבנך. בנין המלוכה ובנין הבית:

עוד תעדי תופיך. על הנסים שאעשה לך תצאי בתוף ובמחולות

כמו שיצאו הנשים אחרי מרים בתופים ובמחולות על נס קריעת ים סוף:

מלבי"ם ביאור המילות תופיך. התוף היה עם המחול, בתפים ובמחולות (שמות ט"ו) בתוף ובמחול (תהלים ק"נ):

 

(ד) ע֚וֹד תִּטְּעִ֣י כְרָמִ֔ים בְּהָרֵ֖י שֹֽׁמְר֑וֹן נָטְע֥וּ נֹטְעִ֖ים וְחִלֵּֽלוּ:

רש"י וחללו – בשנה הרביעית יחללו את פרים לפדותו בכסף:

רד"ק עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו – נטעו עבר במקום עתיד דרך העולם לנטוע הכרמים בהרים כי יהיה מהם היין משובח ובהיותם פוחדים בארצם מאויביהם היו יראים לצאת לכרמים כל שכן לטעת כמו שאמר בחצים ובקשת יבאו שמה ועתה הבטיחם שיהיה להם שלוה גדולה ויטעו כרמים להם ויחללו בשנה הרביעית כמשפט פדיון פירות הכרמי' ועושים אותן חולין ויהיו מותרין לזר לאכלן אחר החלול וזכר החלול לפי שהיא במשתה ובשירים כמו שאמר קדש הלולים ובזמן הפחד לא יעשה אדם הלולים ומה שזכר שמרון לפי שהיו שם בפחד האויב ימים רבים במצור ובמצוק:

מלבי"ם עוד תטעי כרמים. תחת ששומרון היתה לעי השדה למטעי כרם (מיכה א, ו)

שנטעו שם הכותים שהושיב סנחריב,

תטעי את כרמים במקום אשר נטעו נוטעים וחללו,

שהשמרונים נטעו שם כרמים והוציאום לחולין שלא הוליכו את הפירות לירושלים לאכלם שם:

מלבי"ם ביאור המילות נטעו. פעל עבר: וחללו. הוציאו לחולין, כמו אשר נטע כרם ולא חללו:

 

(ה) כִּ֣י יֶשׁ־י֔וֹם קָרְא֥וּ נֹצְרִ֖ים בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם ק֚וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה צִיּ֔וֹן אֶל־ה֖' אֱלֹהֵֽינוּ:

רש"י נוצרים – צופים בראשי מגדלים גבוהים להכריז קול נשמע למרחוק

ל"א נוצרים כמו נוצר חסד לאלפים (שמות ל"ד) לשון שמירה כלומר יש יום שיקראו אותם ששמרו התורה ויאמרו קומו… וכת"י ארי אית אריכות יומיא וסגי טובא דעתיד למיתי לצדיקיא דנטרו אורייתי מלקדמין:

מלבי"ם כי יש יום. שתחת שתחלה היו מעמידים שומרים בהר אפרים בל יעלו ישראל לירושלים,

יבא יום שיעמדו נוצרים ושומרים ויקראו קומו ונעלה ציון,

וישמרו בהפך שכל אחד יעלה פירות נטע רבעי לירושלים לאכלם שם:

מלבי"ם ביאור המילות נוצרים. כמו שומרים, רק הנוצר הוא יותר מן השומר:

 

(ו) כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' רָנּ֤וּ לְיַֽעֲקֹב֙ שִׁמְחָ֔ה וְצַהֲל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ הַגּוֹיִ֑ם הַשְׁמִ֤יעוּ הַֽלְלוּ֙ וְאִמְר֔וּ הוֹשַׁ֤ע ה֙' אֶֽת־עַמְּךָ֔ אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י וצהלו בראש הגוים – במגדלות גבוהים כדי שישמעו למרחוק:

רד"ק כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה – זה יאמר על תחלת הגאולה בבא קול הבשורה והוא פקדה כאילו אמר כה אמר ה' ליעקב רני שמחה פירוש בשמחה וכמוהו המוקדם מאוחר מקום שם קבר כמו מקום קבר שם כל רבים עמים כמו כל עמים רבים והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו:

וצהלו בראש הגוים – כתרגומו ודוצו בריש גלי לעיני כל עממיא:

השמיעו – הבשורה והללו את ה':

ואמרו הושע ה' – כמו שהשמעתנו הבשורה כן עשה והושע את עמך אמר זה ואני אעשה כדבריכם ואביא אתכם מכל המקומות אשר נדחתם שם ועל זה אמר:

מלבי"ם רנו ליעקב שמחה. תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה, וצהלו בראש גוים, שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים,

שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם.

והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים,

והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון,

אבל אז בעת ההיא השמיעו והכריזו בפרסום והללו את ה' ע"י מה שתאמרו הושע ה' את עמך הצדיקים את שארית ישראל,

שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:

מלבי"ם ביאור המילות יעקב, ישראל. ישראל גדול מיעקב (ישעיה ט' ז'):

 

(ז) הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אוֹתָ֜ם מֵאֶ֣רֶץ צָפ֗וֹן וְקִבַּצְתִּים֘ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ֒ בָּ֚ם עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ הָרָ֥ה וְיֹלֶ֖דֶת יַחְדָּ֑ו קָהָ֥ל גָּד֖וֹל יָשׁ֥וּבוּ הֵֽנָּה:

רש"י בם עור ופסח – אפילו הנכשלים שבהם לא אמאס:

רד"ק הנני מביא אותם מארץ צפון – כי רוב הגלות בצפון: מירכתי ארץ – ארץ בקמץ בסגול והוא אחד מי"ד שהם קמצין בזקף ובסגול:

בם עור ופסח – כל כך יבאו בנחת שאפילו העוור והפסח שיהיו בם וההרה והיולדת ילכו לאטם [הוא לכאורה דומה לפירוש שמביא בשם אביו]

ואדוני אבי ז"ל פי' ואמר כל כך אובילם בנחת דרך ישר עד שיוכלו ללכת עמהם עוד ופסח והרה ויולדת ולא יכשלו בהליכתם:

מלבי"ם הנני מביא אותם מארץ צפון. ששם הם ביחד ואין חסרים רק שיביאם למקומם:

וקבצתים מירכתי ארץ. שהם מפוזרים בין העמים אקבצם:

בם עור ופסח. ר"ל אף במקומות בירכתי ארץ שלא ימצא בם רק עור א' ופסח א', רק שני אנשים מישראל והם בעלי מום, ר"ל הגם שיהיו מעטים, וחסרי כח,

בכ"ז אעשה נס כי הרה ויולדת יחדו, שהאומה תהר ותיכף תלד קהל גדול.

ר"ל שפתאם יולדו קהל גדול כאילו נולדו ביום אחד עד שקהל גדול ישובו הנה,

והיא מליצה נפלאה שגם ממקומות שידמה שלא נמצא שם מבני ישראל רק מעטים וגם אלה א"א בדרך הטבע שילכו בדרך כמו עור ופסח, בכ"ז יתרבו פתאום ע"י רבים שילוו עליהם וישובו משם קהל גדול:

מלבי"ם ביאור המילות בם. ר"ל בירכתי ארץ, שירכתי ל' רבים, ופעל הרה על הארץ, או על הכנסיה שהיא בל' נקבה:

 

(ח) בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֘ אֽוֹבִילֵם֒ אֽוֹלִיכֵם֙ אֶל־נַ֣חֲלֵי מַ֔יִם בְּדֶ֣רֶךְ יָשָׁ֔ר לֹ֥א יִכָּשְׁל֖וּ בָּ֑הּ כִּֽי־הָיִי֤תִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא:

רש"י בבכי יבאו – על ידי תפלה ותשובה:

רד"ק בבכי יבאו – יש בכי של שמחה כמו וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך, ויבך על צואריו עוד והדומים להם כן הוא זה מרוב שמחה שיבאו לארצם יבכו כי כמה שנים גלו ממנה:

ובתחנונים אובילם – ענין חמלה ורחמים כמו חלו נא פני אל ויחננו לבלתי היות להם תחנה היתה תחנה מאת ה' אלהינו והדומים להם ענין חמלה ורחמים וי"ת במגליהון כד הוון בכן וגומר כבעמוד:

אל נחלי מים – כמו על נחלי מים וכמו ויך את הפלשתי אל מצחו כמו על מצחו אל ההרים לא אכל כמו על והדומים להם:

ואפרים בכורי הוא – זכר אפרים כי רוב ישראל והם עשרת השבטים היו במלכות אפרים תחלה כשנחלקה המלכות ואחר כך נקראו בשם אפרים ואמר בכמה מקומות יהודה ואפרים

ומה שאמר בכורי הוא לפי שנתנה הבכורה ליוסף או פי' חביב הוא עלי כבן הבכור לאביו

וכן אמר בני בכורי ישראל לענין חבה ואהבה וכתרגם יונתן ואפרים חביב הוא קדמי:

מלבי"ם בבכי יבאו. יהיו דומים כבן הבוכה לפני אביו ומתחנן לפניו שיוליך אותו לבית אביו,

(אחר שנגרש מביתו על חטאו), ואני אמלא בקשתם כי אוליכם אל נחלי מים,

כמ"ש (ישעיה מט, י) כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם:

ובדרך ישר. כמש"ש (שם, יא) ושמתי כל הרי לדרך:

כי הייתי לישראל לאב. וארחם עליהם, גם הם יהיו כבן לנהוג בי כיבוד אב, ועז"א ואפרים בכורי הוא:

מלבי"ם ביאור המילות אובילם אוליכם. המוביל נושא דבר שא"י ללכת ברגליו, והושאל על נשיאת האדם כאילו נשא על כנפי רוח, והמוליך הוא דבר שהולך ברגליו, שאח"כ ילכו ברגליהם ואני אוליכם:

 

(ט) שִׁמְע֤וּ דְבַר־ה֙' גּוֹיִ֔ם וְהַגִּ֥ידוּ בָאִיִּ֖ים מִמֶּרְחָ֑ק וְאִמְר֗וּ מְזָרֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְקַבְּצֶ֔נּוּ וּשְׁמָר֖וֹ כְּרֹעֶ֥ה עֶדְרֽוֹ:

רד"ק שמעו, מזרה ישראל יקבצנו – מי שזרה אותו והגלהו בין האומות הוא יקבצו

וידעו הגוים כי לא בכחם הגלוהו אם לא ברצון האל שהרי על כרחם יוציאנו מרשותם וישיבנו לארצו

זהו שאמר אחר כן כי פדה ה' וגומר:

מלבי"ם שמעו וכו' והגידו. כי הוא דבר חידוש מאד כי מזרה ישראל יקבצנו,

ה' בעצמו אשר זרה את ישראל הוא עצמו יקבצנו, וכמו שהזריה היתה חוץ לטבע כן יהיה הקיבוץ ענין נסיי,

וגם שהזריה עצמה היה תכליתה לצורך הקיבוץ, כמ"ש על (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ,

שהזריעה היא לתכלית הקצירה:

ושמרו כרועה עדרו. כרועה השומר את העדר שהוא שלו לא עדר של אחרים,

שישגיח על כל אחד מן הצאן בל יפקד:

 

(י) כִּֽי־פָדָ֥ה ה֖' אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ:

מלבי"ם כי פדה ה' את יעקב. שיפדנו מצרותיו: וגאלו. מצד הקורבה שיש לו עמהם, הגם שהאויב אשר יחזיק בם יהיה חזק מהם:

מלבי"ם ביאור המילות פדה, וגאלו. הפדיה היא ההצלה מצד הרחמים. והגאולה היא מצד הקורבה, שהגואל ימסור נפשו בעד קרובו וילחם בעדו, לא כן הפודה שיתן רק ממון פדיון נפשו, ועמ"ש (ישעיה ס"ס ל"ה):

 

(יא) וּבָאוּ֘ וְרִנְּנ֣וּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן֒ וְנָהֲר֞וּ אֶל־ט֣וּב ה֗' עַל־דָּגָן֙ וְעַל־תִּירֹ֣שׁ וְעַל־יִצְהָ֔ר וְעַל־בְּנֵי־צֹ֖אן וּבָקָ֑ר וְהָיְתָ֤ה נַפְשָׁם֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וְלֹא־יוֹסִ֥יפוּ לְדַאֲבָ֖ה עֽוֹד:

רד"ק ובאו במרום ציון – ת"י בטור בית מקדשא דאתבני בציון:

ונהרו אל טוב ה' – ענין מרוצה אל החפץ וכן ונהרו אליו כל הגוים: [רש"י ונהרו – יאספו כמו נהר:]

לדאבהלהעצב ולדאג והוא מקור פ"א הפעל בפתח בפלס לאהבה את ה' אלהיך:

מלבי"ם על טוב ה'. הרוחני, וגם על הצלחה הגשמיית על דגן וכו',

ומצד שינהרו על טוב ה' תהיה נפשם הרוחניות כגן רוה שבעה מטוב ה',

ומצד ההצלחה הגשמיית לא יוסיפו לדאבה עוד מני עוני ומחסור, כמ"ש (תהלים פח, י) עיני דאבה מני עוני:

 

(יב) אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם:

רד"ק אז תשמח בתולה – ר"ל כל בתולה ובתולה וי"ת בכן יחדון כנישתא דישראל כד בחינגין: מיגונם – היו"ד היא נחה:

מלבי"ם אז, ובחורים וזקנים. ישמחו יחדו בשוה

לא כמו בבנין בית שני שהזקנים בכו בכי גדול כי נזכרו בכבוד הבית הראשון (עזרא ג, יב):

והפכתי אבלם. החיצוני: לששון. שגדר הששון הם הסימנים שנעשו להוראת השמחה כמו לבישת בגדי יום טוב ודומיה וזה הפך האבל החיצוני שילבוש בגדי אבל,               וגם ונחמתים, על הצרות שסבלו בעבר:

ושמחתים. שמחת הלב:        מיגונם. שהיה להם בעבר, שכל שיזכרו היגון העבר תגדל השמחה עתה:

מלבי"ם ביאור המילות אבלם לששון, ושמחתים מיגונם.

ההבדל בין ששון לשמחה – השמחה היא בלב, והששון הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות השמחה כמו לבישת בגדי יום טוב ודומיהם,

וכן האבל הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות האבל, והיגון הוא בלב,

וע"כ מגביל אבל נגד ששון, ושמחה נגד יגון, ועמ"ש (ישעיה ס"ס ל"ה):

 

(יג) וְרִוֵּיתִ֛י נֶ֥פֶשׁ הַכֹּהֲנִ֖ים דָּ֑שֶׁן וְעַמִּ֛י אֶת־טוּבִ֥י יִשְׂבָּ֖עוּ נְאֻם־הֽ':

רד"ק ורויתי – הטעם מלרע בתי"ו זכר הכהנים לומר שתשוב עבודת בית המקדש במקומה וישבעו דשן הקרבנות שירבו מכל המקומות כמו שאמר אילי נביות ישרתונך יעלו לרצון על מזבחי:

מלבי"ם ורויתי נפש הכהנים דשן. שהכהנים העוסקים בעבודה תרוה נפשם הרוחנית מדשן השפעת הקרבנות, ועי"כ עמי את טובי ישבעו, שיהיה להם כל טוב לשובע:

 

(יד) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶי֑הָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־ בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ:

רש"י קול ברמה נשמע – קלא ברום עלמא אישתמע קל בית ישראל דבכן על ירמיה נבייא כד שלח יתיה נבוזראדן מרמתא לשוב מאחר הגולים אל גדליה בן אחיקם כמו שאמר בספר זה (לקמן /ירמיה/ לט):

רחל מבכה על בניה – מדרש אגדה… [עי' רד"ק].

רד"ק כה אמר ה' קול ברמה נשמע – אמר על דרך משל על עשרת השבטים שראשה אפרים וזכר האם לכלם והיא רחל כאילו בוכה על דרך משל על בניה:

כי איננו – פי' העם וזכר אלו ואמר עליהם איננו לפי שלא שבו עוד משגלו כמו ששבו יהודה ובנימן מגלות ראשון מבבל ועשרת השבטים לא שבו עוד ולא נודע מקומם אים לפיכך אמר כי איננו

ופי' ברמה בגבעה רמה להשמיע הקול למרחוק

ויש דרש למה רחל לפי שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקדוש ברוך הוא על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל ואמר' לפניו רבונו של עולם רחמי מי מרובין רחמיך או רחמי בשר ודם הוי אומר רחמיך מרובין והלא אני הכנסתי צרתי לביתי שכל העבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי וכשבאתי ליכנס לחופה הכניסו אחותי ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני אף אתה אם הכניסו בני צרתך לביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סניגוריא על בני יש שכר לפעלתך לצדקתך שמסרת סימניך לאחותך

ועוד יש דרש כי דרך קבר רחל הוליכם בגולה על כן אמר רחל מבכה על בניה ודרשו זה על פסוק ותקבר בדרך אפרת ואמרו מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת אלא שצפה יעקב אבינו ברוח הקדש שהגליות עתידות לעבור דרך שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע וגומר וי"ת הפסוק כן כדנן אמר ה' קלא ברום עלמא וגו' כבעמוד:

בכי תמרורים – שבוכה במרירות לב על דרך אמרר בבכי ובכה אליך במר נפש:

רחל מבכה – יבא הפעל מפעל הדגוש לרוב הבכי:

מלבי"ם קול ברמה נשמע. היא עיר בארץ בנימין: רחל מבכה על בניה. מצייר כי רחל אם הבנים צועקת בקול על שני בניה שגלו שהם בני יוסף ובני בנימין.

והנה בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל עתידים לחזור בימי כורש, והיא מבכה על בניה שהלכו בגלות עתה, אבל בני יוסף שגלו לחלח וחבור, ואין עתידים לחזור, עליהם מאנה להנחם,

שהגם שתקבל תנחומים על בני בנימין בשובם בבית שני, לא תנחם על בניה אשר איננו שהוא על בני יוסף:

מלבי"ם ביאור המילות על בניה. כבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) ששם הבא כפול מורה שהשם הנשנה אינו השם הראשון, ור"ל על בניה בני יוסף:

 

(טו) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־ה֔' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב:

רד"ק כה אמר ה', לפעלתך – לפעלת בניך שסבלו הגלות כמה שנים ולא שכחו את שמי ולא עברו על בריתי ויונתן תרגם ארי אית אגרא לעובדי אהבתך צדיקיא:

מלבי"ם כה אמר ה' מנעי קולך מבכי. על בני בנימין: ועיניך מדמעה. על בני יוסף.

ונגד בני בנימין אמר כי יש שכר לפעולתך, מה שאת מתפללת בעדם יש בזה שכר כי ישובו מארץ אויב, מגלות בבל. ונגד בני יוסף שהם לא ישובו, בכ"ז:

מלבי"ם ביאור המילות שכר לפעולתך. השכר הוא יותר מן הפעולה, שבהפעולה יביט ע"מ שפעל ועשה

ובהשכר יביט על הריוח (כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ל'):

 

(טז) וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־ה֑' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם:

מלבי"ם יש תקוה לאחריתך. יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז ושבו בנים לגבולם.

ר"ל הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם,

(ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם):

מלבי"ם ביאור המילות ויש תקוה לאחריתך. עי' למעלה (כ"ט י"א):

 

(יז) שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁיבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה ה֥' אֱלֹהָֽי:

רד"ק שמוע, מתנודד – בוכה ונוהם ואומר לי: [רש"י מתנודד – לשון מי ינוד לך (ירמיה טו): [ת"י בוכה ונאנח].

יסרתני – יסרתני זה כמה שנים בגלות והנני נוסר ולא אדע עוד:

כעגל לא למד – שלא לימדו אותו למשוך בעול, ולא למד עד שמכין אותו ומרגילין אותו עד שילמוד,

כך אני סבלתי יסוריך ולמדתי לשוב אליך והנני שב אליך:

השיבני – כלומר קבלני בתשובה:

מלבי"ם שמוע שמעתי אפרים מתנודד. אפרים יתאונן ויתוכח עם ה':

יסרתני וכו'. ר"ל כי יש שני דרכים להשיב את העם בתשובה,

א] ע"י יסורים שאז ישובו מיראה,

ב] ע"י שיגלה להם אלהותו בנסים ונפלאותיו עד שיכירו השגחתו ועי"ז ישובו אל ה' מאהבה.

והנה ה' רצה להשיב את אפרים ע"י יסורים שהביא עליו, והוא מתאונן ע"ז שזה לא הועיל,

כי יסרתני ואוסר, במה שהבאת עלי יסורים לא פעלת מאומה רק ואוסר שנתיסרתי ביסורים,

אבל לא הועלת שאשוב עי"כ בתשובה, כי אני דומה כעגל לא לומד,

שהשור המלומד לחרישה כשייטה מן התלם ויכהו ישוב אל תלם המחרישה,

אבל העגל שאינו מלומד כשיכהו יעוות דרכו עוד יותר, וכן ע"י היסורים סרתי עוד יותר מן הדרך,

ולכן אני מבקש השיבני ואשובה ע"י מה שתראני כי אתה ה' אלהי,

ע"י שתראה לי השגחתך המיוחדת ואלהותך, עד שאשוב בתשובה מאהבה ומדעת אלהים:

מלבי"ם ביאור המילות מתנודד. נד בראשו על עצמו (מן מנוד ראש בלאומים) וההתפעל מורה עשות הפעולה בעצמו:

 

(יח) כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי:

רש"י נחמתי – אני מתחרט על תועבותי:

הודעי – שהתבוננתי בעצמי שמעלתי אפרינו"יי בלעז:

חרפת נעורי – שיכולים אויבי לחרפני על חטאת נעורי:

רד"ק כי אחרי שובי נחמתי – אחרי ששבתי אליך נחמתי ממעשי הרעים

כי בעל תשובה אין תשובתו שלמה אם לא יהיה תוהא ונחם על הראשונות וכן הוא אומר מי יודע ישוב ונחם:

ואחרי הודעי ספקתי על ירך – אחרי שנודעתי בעצמי וחשבתי מעשים רעים שעשיתי והכרתי כי רעות גדולות עשיתי ספקתי על ירך כמצטער ומתאבל ובשתי בעצמי למעשים שעשיתי:

וגם נכלמתי – הכלימה יותר מהבושה לפיכך אמר וגם וכן בשו וגם נכלמו:

כי נשאתי חרפת נעורי – כשזכרתי כי מה שנשאתי וסבלתי – חרפת נעורי היה,

כלומר מהמעשים הרעים שעשיתי בימי הנעורים שהיו לי לחרפה ולקלס

ופי' נעורי בימים הקדמונים ונקראו הימים הקדמונים נעורים בדרך השאלה

כמו שימי הנעורים קודמים לימי הבחרות וימי הזקונים

וכן חסד נעוריך כמו שפירש וכת"י חסודי חובנא דמלקדמין:

מלבי"ם כי אחרי שובי נחמתי. כי עתה שאתה משתדל להשיבני ע"י יסורים גם בעת אשוב לפעמים מתוך היסורים, אתנחם אח"כ על התשובה ואשוב שנית לדרכי הרעה:

ואחרי הודעי*. ואחר שתיסרני שנית: ספקתי על ירך. ואקונן שנית על עונותי, ובכ"ז בושתי וגם נכלמתי כי עדיין נשאתי חרפת נעורי, שהעבירות שעשיתי בימי נעורי עדיין אני נושא חרפתם,

כי לא שבתי עליהם בתשובה שלמה, וא"כ אחר שהיסורים אינם מועילים

טוב יותר שתשיבני ע"י שתראני אלהותך כמו שעשית בימי קדם:

מלבי"ם ביאור המילות הודעי. מענין השחתה ויסורים, כמו ויודע בם את אנשי סכות. וענינו שיתודע לו חטאו ע"י המכות: ספקתי. בא על הספק, וספק מואב בקיאו (לקמן מ"ח), תחת רשעים ספקם (איוב ל"ד), ועל הכאת כף אל כף או אל ירך. ולדעתי במקום שבא על הכאת כף הוא בדבר שיש לו ספק והוא מתמה על הדבר, ויספק את כפיו, לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך (במדבר כ"ד) ספקו עליך כפים הזאת העיר (איכה ב'), וכן (פה ר"ל שאני מכה על ירך דרך ספק ותמיה ואיני מאמין בעונשי ה'):

בושתי וגם נכלמתי. הבושה מעצמו והכלימה ע"י אחרים, וחרפה גדולה מכלימה (כנ"ל ג' כ"ה):

 

(יט) הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־הֽ':

רש"י הבן יקיר לי אפרים – הן דברי שכינה כלומר הוא מתנודד ואני לבי נהפך עלי לרחם שמא בני יקירי הוא כמי שאין לו אלא בן אחד שהוא עושה לו כל רצונו: שעשועים – אישבניימני"ץ בלעז:

מדי דברי בו – בכל עת שאני מדבר בו ומדרש ויקרא רבה די דבורי שנתתי בו שלימדתיו תורתי לרחם עליו:

מלבי"ם הבן יקיר. משיב להם ה' כי יש הבדל בין דורות ראשונים שהשיבם אליו ע"י שהראם אלהותו ועזוזו ונפלאותיו, ובין עתה,

ויש הבדל בין בן יקיר ובין ילד שעשועים, ילד שעשועים הוא הילד הקטן שהגם שיחטא לפני אביו בכ"ז יאהבנו מפני שהוא ילד קטן שהוא משתעשע בו,

והבן יקיר הוא הבן הגדול שיש לו מעלות רבות והוא יקר מצד מעלותיו, והוא אם יחטא בכ"ז יאהבנו כי יזכור מעלותיו ויקרו,

והנה במצרים הגם שלא היה לישראל אז שום מעלה ושלמות, היו דומים בעיניו כילד שעשועים, כמ"ש (הושע יא, א) כי נער ישראל ואוהבהו,

ובהיותם במדבר ובא"י בימי קדם, היו כבן יקיר, כי היו ביניהם נביאים ושרי קדש וחכמים,

ואז אם חטאו זכר את הצדיקים שביניהם, ונשא עונם,

אבל עתה הבן יקיר לי אפרים? הלא אין בו שום יקר וחשיבות,

וכן האם ילד שעשועים? הלא אינו ילד כי כבר זקן בא בימים.

והמאמרים מגבילים, הבן יקיר לי אפרים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד,

(כל דבור שאחריו ב', הוא לגנאי) גם בעת שאדבר בו איזה גנות זכור אזכור עוד מעלותיו מצד שהוא יקר,

אם ילד שעשועים על כן המו מעי לו שיהמו מעי עליו ורחם ארחמנו מצד שהוא ילד קטן שאשתעשע בו,

וא"כ איך תבקש שאעשה לך עתה נפלאות ואאהב אותך כמו בימי קדם?:

מלבי"ם ביאור המילות בן, ילד. ילד הוא הקטן, ובן גדול: דברי בו. כל דיבור שאחריו ב' הוא לגנאי,

כמו כי דברנו בה' ובך, וידבר העם באלהים ובמשה:

 

(כ) הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים שִׂ֤מִי לָךְ֙ תַּמְרוּרִ֔ים שִׁ֣תִי לִבֵּ֔ךְ לַֽמְסִלָּ֖ה דֶּ֣רֶךְ הלכתי הָלָ֑כְתְּ שׁ֚וּבִי בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה:

מלבי"ם הציבי לך ציונים. כשמתקנים דרך הרבים מציבים ציונים שבכל פרשת דרכים מציבים ציון עליו להיכן הדרך הולך,

וכשהדרך מתוקן יותר נוטעים תמרורים שהם עצי תמרים מצידי הדרך מכאן ומכאן שאז יודע כי בין התמרים הוא הדרך,

וכשהוא מתוקן עוד יותר סוללים מסלה, מרימים וכובשים את הדרך באבנים שיהיה דרך ישר,

ועז"א לבני ישראל שמבקשים הדרך לארץ ישראל, הלא תמצאוהו ע"י הציונים,

ויותר מזה ע"י התמרורים, ויותר מזה אם תשית לבך למסלה של אבנים שכל אלה נמצאים על דרך אשר הלכת, ועל ידם תדע את הדרך,

א"כ שובי בתולת ישראל מן הגולה. ומוסיף שובי אל עריך אלה, הנה עריך עומדים לפניך למראה עיניך שובי אליהם:

מלבי"ם ביאור המילות תמרורים. אילני תומר קטנים, והוכפל למ"ד הפעל:

למסלה. הרמת הדרך באבנים, כמו סולו המסלה, ור"ל מסלה של דרך הלכת:

 

(כא) עַד־מָתַי֙ תִּתְחַמָּקִ֔ין הַבַּ֖ת הַשּֽׁוֹבֵבָ֑ה כִּֽי־בָרָ֨א ה֤' חֲדָשָׁה֙ בָּאָ֔רֶץ נְקֵבָ֖ה תְּס֥וֹבֵֽב גָּֽבֶר:

מלבי"ם עד מתי תתחמקין הבת השובבה. אומר אל ארץ ישראל עד מתי תסתתר מבני הגולה:

כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. המליצה תצייר את המדינה כנקבה,

ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ"ש (ישעיה סב, ה) כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך,

וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך,

כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע"י כיבוש ומלחמה,

אולם בימי בית שני ששבו לארצם בלא כיבוש ומלחמה,

וכאילו הארץ תבקש אותם ותכין את עצמה לקראת הגבר שיבא אליה,

אמר כי בארץ ברא ה' חדשה, שהגם שנקבה אחרת [ר"ל בעלמא] תבוּקש ותסוּבב מן הגבר,

הנקבה הזאת שהיא הארץ ברא לה ה' טבע חדשה

שהיא תסובב את הגבר ותבקש אותו שיבא אליה והוא לא יבקש אותה ע"י השתדלות של כיבוש ומלחמה:

מלבי"ם ביאור המילות תתחמקין. מסתתר מעין הרואה ובת השובבה קורא להארץ, וכן (לקמן מ"ט ד') קורא את ארץ בני עמו, בת השובבה:

 

(כב) כֹּֽה־אָמַ֞ר ה֤' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ע֣וֹד יֹאמְר֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה בְּאֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבְעָרָ֔יו בְּשׁוּבִ֖י אֶת־שְׁבוּתָ֑ם יְבָרֶכְךָ֧ ה֛' נְוֵה־צֶ֖דֶק הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ:

רד"ק כה אמר ה' – גם זו הפרשה עתידה וכן הפרשיות הבאות אחריה עד הדבר אשר היה אל ירמיהו:

בארץ יהודה – זכר יהודה לפי שבחלקו בית המקדש והוא נוה הצדק הר הקדש

ואמרו יברכך ה' כלומר שלא תחרב עוד:

מלבי"ם עוד יאמרו בשובי את שבותם. ר"ל שבות של הערים, כשישובו הערים למעלתם הראשונה:

יברכך ה' נוה צדק. שלכן יברכך ה' מפני שאתה נוה צדק,

מצייר כאילו הצדק נטע נוהו ומשכנו בערים האלה והם נוהו והר ציון יקרא הר הקדש,

ששם יגור בקדש וישכן שם:

מלבי"ם ביאור המילות נוה צדק. מציין הצדק בעצם מופשט שוכן בנוה, ומ"ש וישבו בה, היינו בהנוה:

 

(כג) וְיָ֥שְׁבוּ בָ֛הּ יְהוּדָ֥ה וְכָל־עָרָ֖יו יַחְדָּ֑ו אִכָּרִ֕ים וְנָסְע֖וּ בַּעֵֽדֶר:

מלבי"ם וישבו בה. בהצדק ונוהו, ישבו יהודה וכל עריו.

ימליץ כאילו הערים והאנשים כולם ישבו בנוה צדק, ר"ל יהיו מלאי צדק, וגם האכרים עובדי האדמה,

ואף גם אלה אשר נסעו תמיד בעדר ממקום למקום שסתם רועים גזלנים שרועים בשדות אחרים,

עתה לא יסעו ממקום למקום רק ישבו בקביעות בנוה צדק:

מלבי"ם ביאור המילות ונסעו. פעל עבר:

 

(כד) כִּ֥י הִרְוֵ֖יתִי נֶ֣פֶשׁ עֲיֵפָ֑ה וְכָל־נֶ֥פֶשׁ דָּאֲבָ֖ה מִלֵּֽאתִי:

רד"ק כי הרויתי נפש עיפה – נפש ישראל שהיתה עיפה וצמאה בגלות הרויתי אותה ממעיני הישועה:

וכל נפש דאבה – שדאבה ודאגה לרוב הצרות מלאתי אותה כל טוב שתשמח הפך הדאבון וכן תרגם יונתן מליתי כל טוב:

מלבי"ם כי הרויתי נפש עיפה. מי שהיה עיף מרוב עבודה:

ונפש דאבה מאשר חסר לו צרכיו, מלאתי כל צרכיו, ולכן לא יצטרכו אז לחמוס ולגזול וידורו במכון הצדק:

 

(כה) עַל־זֹ֖את הֱקִיצֹ֣תִי וָאֶרְאֶ֑ה וּשְׁנָתִ֖י עָ֥רְבָה לִּֽי:

רש"י על זאת הקיצותי – כך אמר ירמיה כל מה שהייתי ישן ונרדם בנבואת פורענות

בנבואה הזאת הקיצותי מתרדמתי: ערבה – נעמה:

 

רד"ק על זאת הקיצותי – הה"א בשו"א וסגו"ל והפסוק הזה הם דברי הנביא כי הנבואה תבא ברוב לנביאים בחלום ופירושו כתרגומו אמר נביא על דא בשורתא דיומי נחמתא דעתידין למיתי אתערית וחזית תבית דמכית ושנתי הנאתני וי"ו ואראה כוי"ו הן אתה קצפת ונחטא ר"ל וכבר חטאנו לפיכך קצפת וכן הקיצותי ואראה וכבר ראיתי בחלום הנבואה זאת הנחמה ומתוכה הקיצותי ושמחתי וכששבתי אחר כן שנתי ערבה לי מתוך השמחה הפך ושנתי נהיתה עלי, ערבה ענין הנאה:

מלבי"ם על זאת הקיצותי ואראה. שירמיה לא היה יכול לראות נבואתו בהקיץ,

כי מרוב צערו שראה תמיד פורעניות לא חל עליו הרוח בהקיץ רק בחלום,

שאז הראהו נבואותיו ונטרד שנתו תמיד ונבעת מחזיונות מבהלות,

אבל על נבואה זאת שהיא בשורות טובות, הקיצותי ואראה. ראיתי אותה בעת היקיצה,

(שנבואה בהקיץ גדלה מעלתה מנבואה בחלום): ושנתי ערבה לי. כי לא נגזלה שנתי:

 

(כו) הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְזָרַעְתִּ֗י אֶת־בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה זֶ֥רַע אָדָ֖ם וְזֶ֥רַע בְּהֵמָֽה:

רש"י זרע אדם וזרע בהמההטובים והסכלים שבהם אני אזרעם כולם להיות זרע שלי,

זרע אדם וזרע בהמה תרגם יונתן אקימינון כבני אנשא ואצלחינון כבעירא – שאין עונותיה נפקדין עליה:

רד"ק הנה, זרע אדם וזרע בהמה – פירוש אשימם כזרע שמפרוטה אחת יצאו כמה פרוטות:

האדם והבהמה – כמו ברוך פרי בטנך ופרי בהמתך אדמתך אחר שאמר וזרעתי ר"ל שהוא ישים בהם ברכתו וירבם ולא תהיה בהם משכלה

ויש לפרש גם כן שתהיה וי"ו וזרע וי"ו ההשואה כמו מים קרי' על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק והדומים להם שהם להשוות הדברים ר"ל כי כזה כן זה פירש זרע אדם כזרע בהמה כלומר שיהיו בהם האדם לרוב כמו הבהמה וכן אמר ארבה אותם כצאן אדם ויונתן תרגם אסגינון כאנש' ואצלחינון כבעירא:

מלבי"ם הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל. ר"ל שידמו בגלותם כמו הזרע שטרם שיתחיל לצמוח יפסד ויעדר תחלה, וההעדר הזה הוא לצורך הצמיחה ועל ידו יפרה יבול ותבואה,

כן ישראל הגם שזרעתים והפיצותים בארץ עד שנעדר ישותם ונתבטלו מהיות עם, בכ"ז יהיה זה לצורך שיצמחו ויפרו ויהיו לגוי גדול,

וזה יהיה בין בזרע אדם בין בזרע בהמה, ר"ל בין בהחשובים שבהם ובין בהפחותים שנדמו כבהמה,

ומפרש כי:

 

(כז) וְהָיָ֞ה כַּאֲשֶׁ֧ר שָׁקַ֣דְתִּי עֲלֵיהֶ֗ם לִנְת֧וֹשׁ וְלִנְת֛וֹץ וְלַהֲרֹ֖ס וּלְהַאֲבִ֣יד וּלְהָרֵ֑עַ כֵּ֣ן אֶשְׁקֹ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם לִבְנ֥וֹת וְלִנְט֖וֹעַ נְאֻם־הֽ':

רד"ק והיה, שקדתי – ענין השתדלות בדבר והזריזות בו:

מלבי"ם והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ וכו' כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע.

כי הנתישה היא לצורך הנטיעה, והנתיצה לצורך הבנין, עד ששניהם מיוחסים לי ושקדתי עליהם בשקידה רבה ששקדתי לנתוש ולנתוץ כדי שאוכל לשקוד לבנות ולנטוע,

כמו שישקוד הזורע שתרקב הזרע בארץ כדי שתצמח ותפרה, בשקידתו:

מלבי"ם ביאור המילות לנתוש ולנתוץ. התבאר למעלה (א' י'):

 

(כח) בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם לֹא־יֹאמְר֣וּ ע֔וֹד אָב֖וֹת אָ֣כְלוּ בֹ֑סֶר וְשִׁנֵּ֥י בָנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה:

(כט) כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בַּעֲוֹנ֖וֹ יָמ֑וּת כָּל־הָֽאָדָ֛ם הָאֹכֵ֥ל הַבֹּ֖סֶר תִּקְהֶ֥ינָה שִׁנָּֽיו:

רש"י בוסר – פרי שלא נגמר והוא מקהה את השינים:

ושני בנים תקהינה – הבנים ילקו בעון אבות:

רד"ק לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה – משל הוא לחוטא כמו שאמרו קדמוניהם אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו

ואמת הוא כי ממדת הבורא יתברך פוקד עון אבות על בנים וזה המדה היא כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם אז יתחברו עונות האבות עם עונות הבנים ויפקדו על הבנים עון האבות עם עונותיהם

וזה אינו אלא בחטא עכו"ם וכיוצא בו חטא גדול,

והאל הבטיח את ישראל כי לעתיד יהיה לבבם שלם עם ה' ומלאה הארץ דעה את ה' וימעטו החוטאים,

ואף החוטאים בזמן ההוא לא יחטאו חטא גדול, שאפילו להם עצמן יאריך העונש כמו שאמר והחוטא בן מאה שנה יקלל

כל שכן שלא יענש הבן בחטא אביו אפילו יחטא כאביו לפיכך האוכל הבוסר תקהינה שניו

ובוסר הוא הפרי שלא נגמר בשולו והאוכלו שניו קהות ובספר יחזקאל נאריך עוד בזה הענין בעזרת האל:

מלבי"ם (כח – כט) בימים ההם. ר"ל ואז לא יפחדו עוד שאעניש אותם בעון אבותיהם כמו שהיה מקדם,

כי אז איש בעונו ימות ולא יענשו בנים בעון אבות, ודבר זה התבאר אצלי ביחזקאל סימן י"ח טעם הדבר עיין שם,

זאת שנית לא יפחדו שיחטאו בעצמם ואעניש אותם, כי:

 

 

(ל) הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה:

רד"ק הנה ימים באים, ברית חדשה – חידושה הוא שתהיה קיימת לא תופר כמו שהופרה הברית שכרת ה' עם בני ישראל בהר סיני בזה,

ו[ה]אומר כי הנביא נבא על תורה חדשה שעתידה להיות לא כתורה חדשה שנתנה בהר סיני כמו שאמר לא כברית אשר כרתי את אבותם והיא התורה חדשה שחדש להם

תשובתם  – הרי אמרו פי' מה היא לא כברית אשר כרתי את אבותם והם הפרו את בריתי וזאת הברית לא יפרוה כי אתן תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה שלא תשכח מהם לעולם, וכל הענין כמו שמפרש והולך כי לא תהיה חדוש הברית אלא קיומה

והרי אומר מלאכי חותם הנביאים בחתימת דבריו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים וכל אותה הפרשה עתידה כמו שחתם הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא

הרי אתה רואה כי לא תהיה לעולם תורה חדשה אלא אותה שנתנה בהר סיני כמו שכתוב אשר צויתי אותו בחורב:

מלבי"ם הנה ימים באים וכרתי ברית חדשה. כי הברית הקודם היה על תנאי שלא יחטאו שאז יופר הברית,

כי בזמן העבר היה אפשריות לחטא, אבל לעתיד לא יהיה אפשר כלל שיחטאו, כמו שיבאר:

 

(לא) לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֖רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־הֽ':

מלבי"ם לא כברית אשר כרתי את אבותם. שאז לא היו עדיין מוכנים אל השלמות והתקון,

כי זה היה ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, שהחזקתים בידם בחוזק רב ובכח להוציאם קודם הזמן, כי לא היו ראוים אז, רק שהוצרכתי להוציאם כדי שלא יתקלקלו לגמרי:

אשר המה הפרו את בריתי. שאחר שהיה טבעם עוד מוכן אל הרע והיה הבחירה בידם והיה הברית על תנאי המה הפרו אותה בשבטלו את התנאי:

ואנכי בעלתי בם. בעל כרחם: [רד"ק ואדוני אבי ז"ל פירש כי כל לשון בעילה שהוא קשור בבי"ת הוא לשון גנאי ופירש בעלתי כמו בחלתי ענינו קצתי כמו וגם נפשם בחלה בי]:

מלבי"ם ביאור המילות החזיקי בידם. להקימם מנפילתם. כמו ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה (ישעיה נ"א י"ח): בעלתי בם. עי' למעלה (ג' י"ד):

 

(לב) כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־ה֔' נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם:

מלבי"ם כי זאת הברית וכו' נתתי את תורתי בקרבם.

א] שיקיימו תורתי מצד הערת השכל עד שתהיה כדבר טבעי להם הנמצא בקרבם:

ועל לבם אכתבנה. שלא תצטרך להכתב על הספר ובדיו כי תהיה כתובה על לבם,

שהלב מצייר כח הבחירה והממשלה אשר בנפש שלא תתעורר אצלם בחירה הפך התורה,

כי לבם יהיה מלא מחקי התורה הטבועה בלבם:

ב] והייתי להם לאלהים. תחלה, ואח"כ והמה יהיו לי לעם, שדבקות האלהות עמהם לא יהיה נתלה עוד ממעשיהם ע"י אתערותא דלמטה, אחר שלא יצויר כלל שיבחרו ברע,

רק תתעורר מלמעלה מצד חסדי ה' אשר לא יופסק בשום אופן.

ג] לא יצוייר שיתעו מני דרך מחסרון המורים והמלמדים, או מורים מתעים, כי:

 

(לג) וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־ה֑' כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־ה֔' כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד:

רד"ק ולא ילמדו – אינו אומר שיהיו כולם שוים בחכמה כי זה אי אפשר כל שכן שיהיו הקטנים חכמים כגדולים כמו שאמר למקטנם ועד גדולם

אלא פירוש לדעת את ה' כלומר ליראה אותו וללכת בדרכיו כמו שפירשנו הלא היא הדעת אותי נאם ה':

כולם – בוי"ו עם הדגש:

כי אסלח לעונם – שעברו בעודם בגלות ואתן להם לב חדש שידעו אותי:

מלבי"ם לא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה'. ולא יצטרכו למלמד דעת.

ד] בל יפחדו שאשמור להם עונותיהם הקודמים, כי אסלח לעונם שעשו במזיד,

ולחטאתם השוגגים לא אזכר עוד, עד שעל השוגגים לא יצטרכו סליחה כלל:

מלבי"ם ביאור המילות עונם חטאתם. עי' ישעיה (א' ד'):

 

(לד) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' נֹתֵ֥ן שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם חֻקֹּ֛ת יָרֵ֥חַ וְכוֹכָבִ֖ים לְא֣וֹר לָ֑יְלָה רֹגַ֤ע הַיָּם֙ וַיֶּהֱמ֣וּ גַלָּ֔יו ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ:

רד"ק כה אמר ה' נותן שמש לאור יום – זכר אלה הדברים שהם קיימים לא נשתנו מאשר היו מקדם ולא ישתנו

 כן זרע ישראל לא ישתנה מעת שובם מגלות זה מהיות גוי עובד אלהים כל ימי עד

ואמר בירח וכוכבים חקות רוצה לומר חקי מהלכם שהיא חכמה נפלאה ולא ישיגנה האדם על בוריה

וכן אמר הידעת חקות שמים וטעם נותן על שמש ועל חקות ירח כאילו אמר ונותן חקות ירח וכוכבים לאור לילה: רוגע הים ויהמו גליו – רוגע כמו בוקע וכן עורי רגע אבל הוא פעל עומד וזה פעל יוצא

ופירש שבקע הים לבני ישראל אף על פי שהמו גליו הוא השקיטם ונצבו מי הים כחומה מימינם ומשמאלם ועברו ישראל:

ה' צבאות שמו – שהוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל, וי"ו ויהמו כוי"ו וירד מעשות העולה וכל הדומים לו שפירשנו אחר שירד כן פירוש זה אחר שהמו:

מלבי"ם כה אמר ה'. מבאר בפרטות שני דברים אלה,

א] שאז לא יהיה להם אפשרות לעשות רע כלל, וכמו שחקי הטבע קבועים בלתי משתנים

כן מעשי ישראל לא ישתנו, כאילו מעשיהם טבעיים מוכרחים לעשות טוב לא בחיריים,

וז"ש כמו שמה שנותן שמש לאור יומם וחקות ירח וכו', שכל אלה חקים טבעיים:

מלבי"ם ביאור המילות רוגע. מענין מרגוע, מניחו מזעפו:

 

(לה) אִם־יָמֻ֜שׁוּ הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנַ֖י נְאֻם־ה֑' גַּם֩ זֶ֨רַע יִשְׂרָאֵ֜ל יִשְׁבְּת֗וּ מִֽהְי֥וֹת גּ֛וֹי לְפָנַ֖י כָּל־הַיָּמִֽים:

מלבי"ם אם ימשו החקים האלה מלפני. שהם טבעיים קבועים לנצח:

כן גם זרע ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפני. שלא תשתנה בחירתם מלהיות גוי קדוש עומד לפני:

 

 (לו) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' אִם־יִמַּ֤דּוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִלְמַ֔עְלָה וְיֵחָקְר֥וּ מֽוֹסְדֵי־אֶ֖רֶץ לְמָ֑טָּה גַּם־אֲנִ֞י אֶמְאַ֨ס בְּכָל־זֶ֧רַע יִשְׂרָאֵ֛ל עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ נְאֻם־הֽ':

רד"ק על כל אשר עשו – כלומר על כל עונות שעשו לא ימאסם בעבור זה

כי יסלח לעונם כמו שאמר למעלה ועל זה אמר:

כה אמר ה' אם ימדו שמים וגו' – וזכר המדידה לשמים לפי שהם נטוים ויתכן בהם ענין ענין המדידה

וזכר בארץ מוסדי שהיא תחתונה כיסוד לבנין וכן אמר בפ' אחר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

מלבי"ם כה אמר ה'. [ענין ב'] כמו שהם לא ישתנו במעשיהם,

כן אני לא אשתנה למאוס אותם ע"י עונותיהם הקודמים,

כי אהבתי אותם אין לה תכלית בכמות, כמו שלא ימדו שמים מלמעלה מצד שאין להם שיעור,

וכן אין לה חקר להשיג אותה ע"פ החקירה מדוע אני אוהב אותם כמו שלא יחקרו מוסדי ארץ למטה,

שהם הגם שימדו בכמות, לא יושג עניניהם

ודבר שאין לו תכלית בכמות, לא יבוטל מפני עונות שיש להם תכלית,

וכן דבר שאין לו חקר וטעם כדבר סגוליי א"א שיבטל,

כי דבר שיש לו טעם יבטל עת יבטל הטעם והסבה שגורם את הדבר, לא כן דבר סגוליי,

וא"כ א"א שאמאס אותם על עונותיהם הקודמים, וז"ש כן גם אני אמאס וכו' על כל אשר עשו:

 

(לז) הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה֑' וְנִבְנְתָ֤ה הָעִיר֙ לַֽה֔' מִמִּגְדַּ֥ל חֲנַנְאֵ֖ל שַׁ֥עַר הַפִּנָּֽה:

מלבי"ם ונבנתה העיר לה'. שלא תהיה עוד לחלק יהודה ובנימין רק לה' כמ"ש ביחזקאל (מח, ח)

שתהיה תרומת ה' מן הארץ, ותהיה קדש לה':

 

(לח) וְיָצָ֨א ע֜וֹד קוה קָ֤ו הַמִּדָּה֙ נֶגְדּ֔וֹ עַ֖ל גִּבְעַ֣ת גָּרֵ֑ב וְנָסַ֖ב גֹּעָֽתָה:

מצודת ציון קו המדה – חבל המיוחד למדוד בו:

על גבעת גרב – עד גבעת גרב וכן וירכתו על צידון (בראשית מט): ונסב – מלשון סבוב:

 

(לט) וְכָל־הָעֵ֣מֶק הַפְּגָרִ֣ים׀ וְהַדֶּ֡שֶׁן וְכָֽל־ השרמות הַשְּׁדֵמוֹת֩ עַד־נַ֨חַל קִדְר֜וֹן עַד־פִּנַּ֨ת שַׁ֤עַר הַסּוּסִים֙ מִזְרָ֔חָה קֹ֖דֶשׁ לַֽה֑' לֹֽא־יִנָּתֵ֧שׁ וְֽלֹא־יֵהָרֵ֛ס ע֖וֹד לְעוֹלָֽם:

רש"י העמק הפגרים – עמק שנפלו שם פגרי מחנה סנחריב:

והדשן – מקום שפך הדשן שהיה חוץ לירושלים יוסיפו על העיר ויכניסו כל זה לתוך חומותיה

ונבואה זו עתידה לבא: השדמות – קנפני"א בלעז:

רד"ק וכל העמק – פירושו כתרגומו וכל מישרא חתר וגו' כבעמוד פירוש הדשן מן דָשֵן ושמן ר"ל מחנה אשור שהיו דשנים ורענני'

 ולפי פשוטו פירוש הדשן מקום שפך הדשן מחוץ לעיר וכל זה יהיה תוספת העיר

ומה שתרגם שער הסוסים תרע בית ריסא דמלכא ר"ל מקום מרוצת הסוסים

ר"ל שער שהיה יוצא בו המלך עם פרשיו והיה שם דרך שוה למרוצת הסוסים

והדרך ההוא היה שיעור ריס שהוא שבעים קנים והקנה שש אמות וזרת:

והשדמות – לפי פשוטו השדות ר"ל רוב השדות הסמוכות לעיר עתה יהיו בו בכלל העיר תוך החומה:

[ויונתן תרגם אריתא הוא מלשון רז"ל אריתא דדלאי והוא אמת המים שמשקים ממנה השדות]:

קדש לה' – כמו קדש ישראל לה' כמו שאומר לא ינתש ולא יהרס עוד

או אומר כי מקצת התוספת הזה יהיה במקדש כי גם הוא ירחיב מקומו כמו שאומר בנבואת יחזקאל

לא ינתש ולא יהרס כמו בית ראשון ובית שני שנהרסו

וזה בנין העיר ובנין הבית ולא יהרס עוד לעולם:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א