ירמיה

ירמיהו פרק ל

(א) הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת ה֖' לֵאמֹֽר:

(ב) כֹּֽה־אָמַ֧ר ה֛' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתָב־לְךָ֗ אֵ֧ת כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל־סֵֽפֶר:

רד"ק כה אמר ה', את כל הדברים אשר דברתי אליך – פירוש אשר אני מדבר עתה כי על אלה הדברים אמר

כמו שאמר ואלה הדברים אשר דבר ה' וגומר ואמר שיכתבם בספר כי הם דברים שעתידין לבא באחרית הימים

ואמרם לו סָמוּך לפורענות שאמר למעלה, לפי שזאת הפרשה להיות נחמה לישראל שהיו באותו הדור,

כי כמו שיראו שתתקיים הפורענות בקרוב, כן ידעו שתתקיים הנחמה הגדולה באחרית הימים:

אל ספר – כמו בספר וכן ואל הארון תתן את העדות כמו ובארון:

מלבי"ם כתב לך. ר"ל כי נבואות האלה לא שלחו בשליחות פרטית לנבא אותם אל העם,

רק הודיעם לירמיה בדרך הודעה, וצוהו שיכתוב אותם על ספר למזכרת לדור אחרון,

כי הם דברי תנחומים, וכמו שיתקיימו היעודים הרעים כן יתקיימו הטובים:

מלבי"ם ביאור המילות אל ספר. כמו בספר, וי"ל שרמז שדבר אל ספר, ר"ל לא לצורך שליחות עתה, רק בעבור שיכתוב בספר למשמרת לעת קץ:

 

(ג) כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־ה֔' וְ֠שַׁבְתִּי אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר ה֑' וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל־ הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ:

רש"י כי הנה ימים באים – ולא תאמר למה אכתבנו כי יאבדו כולם ואין קורא בו ואין זוכרו עוד? כי הנה ימים באים וגו':

רד"ק כי הנה ימים באים – לעתיד לימות המשיח כמו שאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה

ומגלות בבל לא שבו אלא יהודה ובנימין שגלו שם:

מלבי"ם כי הנה ימים באים. ולכן יכתוב אותם שידעו דור אחרון הבא: ושבתי. למעלתם: והשיבותים. לארצם:

מלבי"ם ביאור המילות ושבתי את שבות. כבר כתבתי (כ"ט י"ד) ששב בקל (והוא פעל יוצא) מורה השבת המדרגה והמנוחה, והשיב בהפעיל מורה השבה למקום, ובמלת שבות שרשו שבה פי' המפ' מענין שביה, אולם איך נפרש וה' שב את שבות איוב (איוב מ"ב י') כי אשיב את שבות הארץ (לקמן ל"ג י"א), ושבתי את שבות סדום (יחזקאל ט"ז נ"ג). ולדעתי משתתף עם שוב מנע"ו, שנחי העי"ן והלמ"ד יבואו זה תחת זה, וע"כ לא נמצא שם זה במשקל נחי העי"ן רק פעם אחד (בשוב ה' את שיבת ציון) כדי שלא יתחלף עם בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל'), ופירושו מענין השבה בכ"מ:

 

(ד) וְאֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶל־יְהוּדָֽה:

רד"ק ואלה הדברים – הם עתידים כמו שפירשנו:

מצודת דוד אל ישראל – על ישראל ועל יהודה:

 

(ה) כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר ה֔' ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם:

רש"י קול חרדה שמענו – יש פותרין על שמועת בבל שהיו חרידים ממנה אותם שגלו שם

ומדרש אגדה על מלחמת גוג ומגוג:

רד"ק כי כה אמר ה' קול חרדה שמענו – דבר זה יאמרו כל הגוים אז בימות המשיח:

מלבי"ם קול חרדה שמענו. בעת מפלת בבל חרדו ישראל מאד,

וגם אח"כ פחדו פחד מחרב אויב, כי לא היה שלום בארץ אז:

מלבי"ם ביאור המילות חרדה, פחד. בארתי הבדלם (ישעיה י"ט ט"ז):

 

(ו) שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּוּעַ֩ רָאִ֨יתִי כָל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כָל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן:

רש"י אם יולד זכר – אם דרך לזכרים ללדת שיאחזום חבלים כיולדה:             חלציו – כמו מתניו:

רד"ק שאלו נא וראו אם יֹולד זכר – הקל מזה הפעל ברוב על האשה אף על פי שהוא לפעמים על הזכר אמר על הרוב אם יולד זכר כלומר כי הזכר מוליד ואינו יולד, והאשה היא היולדת, ויולדת בחבלים,

אם כן מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה וכי נקבה הוא שיש לו חבלים?

ולפי שחבלי יולדה חזקים מחבלים אחרים לפיכך אמר זה והמשיל חבלי האנשים מרוב הצרה שתבואם לחבלי היולדה:

לירקון – כי ברוב החבלים ינוס הדם מהפנים והם ירוקים:

מלבי"ם שאלו נא וראו אם יולד זכר. יאמר להם למה תפחדו אתם, והמליצה תמליץ מדינה הנכבשת מני צר כאשה הרה שבאו לה חבלי יולדה,

כי כן תפלט האם, שהיא העיר, את בניה מבטנה, ותפתח את מקור דמיה,

אולם הזכר שהוא גרם ההריון שעל ידו באו לה חבלי יולדה הוא לא יחיל ויכאב בעת הולדת,

וכן ימשיל שישראל הם גרמו החבלים לבבל והם כדוגמת הזכר שהוא גורם החבלים,

ואין להם לחיל ולזעוק בחבליהם.

ועז"א וכי הזכר יוליד ויבא עד משבר בחבלי יולדה?

וא"כ מדוע ראיתי כל גבר מישראל ידיו על חלציו כיולדה, ולמה יחרדו מן החבלים שבאו על בבל:

מלבי"ם ביאור המילות אם יולד זכר. המליצה תדמה בקיעת עיר מבצר והוצאת אנשיה להרג, כלידה, וכן אמר על בבל עצמה כיולדה יחילון (ישעיה י"ג), ציריה אחזוני כצירי יולדה (שם כ"א), ולקמן (מ"ט כ"ד, נ' מ"ג):

 

(ז) ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ:

רש"י היום ההוא – יום הריגת בלשאצר ומפלת בבל, ע"א יום מפלת גוג:

רד"ק הוי כי גדול, מאין כמהו – בנוע היו"ד:

ועת צרה היא ליעקב – וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שתהיה לפי שעה צרה לישראל וכן נאמר בנבואת ישעיהו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ונאמר בנבואת דניאל והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות וגומר:

מלבי"ם הוי. ר"ל כל גבר ידיו על חלציו צועק "הוי" כי גדול היום ההוא,

וגם הזמן שאחריו עת צרה היא ליעקב, משיב להם הנביא הלא ממנה יושע, כי:

 

(ח) וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ ה֣' צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים:

רד"ק והיה, עולו – עול גוג ומגוג או עול כל גוי וגוי שהיו נותנין עולם עליכם בגלות וכת"י אתבר ניר עממיא מצואריכון ואמרו צוארך ומוסרותיך ואמר בו כי כן דרך המקרא לדבר פעם לנכח ופעם שלא לנכח:

מלבי"ם והיה ביום ההוא אשבור עלו מעל צוארך. שמאז נשבר עול גלות בבל, והעול הוא כובד המס והעבודה, ולפעמים ישבר העול ועדיין אסורים במוסרות השיעבוד, שהם תחת ממשלתו,

כמו שהיו תחת מוסרות כורש בלא עול כבד, אומר שאח"כ גם מוסרותיך אנתק כי לא יעבדו בו עוד זרים:

מלבי"ם ביאור המילות ולא יעבדו בו. היל"ל בך בנוכח, ויל"פ על הצואר הנזכר, לא יעבדו בהצואר והעול שעליו:

 

(ט) וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת ה֣' אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם:

רד"ק ועבדו, אשר אקים להם – אפשר שאמר זה על דוד המלך שיקימנו מעפרו בעת תחיית המתים

ואפשר שיאמר על המשיח בנו ויקרא שמו דוד:

מלבי"ם ועבדו. ואם יעבדו את ה' אלהיהם אז יעבדו את דוד מלכם ויהיה להם מלך מבית דוד,

כי כבר בארתי בכ"מ שאם היו ישראל עובדים את ה' בבית שני, היה אז הגאולה העתידה,

וע"י העונות נתעכב הדבר עד עת קץ:

 

(י) וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־ה֙' וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד:

רד"ק ואתה אל תירא – [כי הנני מושיעך] מרחוק, מארץ רחוקה שאתם בגלות שם:

ואת זרעך – בניך הקטנים שלא יאמר אדם הגדולים יברחו מהגלות והקטנים שלא יוכלו לברוח ישארו בארץ שבים

לא כן אלא בנחת תצאו גדולים וקטנים כמו שאמר בנבואת ישעיהו כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון:

ושאנן – פעל עבר מוסב לעתיד מפני הוי"ו והנו"ן פתוחה והתאר הנו"ן קמוצה:

מלבי"ם ואתה. מסיים דבריו שאמר קול חרדה שמענו, והלא ממנה יושע,

ולכן אתה עבדי יעקב אל תירא, בעת שיבאו מהומות בבל:

ואל תחת ישראל. היראה הוא ענין גופני ומיוחס ליעקב שהם ההמון,

והחתת הוא ענין נפשי ומיוחס לישראל שהם הגדולים שבאומה, לכן אמר אל תחת השפלה נפשיית:

כי הנני מושיעך מרחוק. שבעת חורבן בבל היה פקידה ע"י כורש, ואח"כ אושיע את זרעך מארץ שבים,

שהוא הדור שאחריו בימי דריוש ואחריו ששבו מן הגולה שהם זרע הדור הקודם:

ושב יעקב. לארצו: ושקט. מרגש פנימי: ושאנן. ממחריד מבחוץ,

כי אין מחריד, שלא יהיה מחריד במציאות כלל, ומפרש:

מלבי"ם ביאור המילות אל תירא עבדי יעקב, ואל תחת ישראל. ישראל מדרגה גדולה מיעקב (ישעיה ט' ז').

והחתת היא השפלת הרוח והנפש, וזה הבדלו מן יראה, היראה הוא הפך החזוק והגבורה,

והחתת הפך אומץ הלב הפנימי כמ"ש (יהושע א') ובכ"מ,

וע"כ מיחס החתת לישראל בעלי הרוח, והיראה ליעקב ההמון עם:

ושקט ושאנן. כבר בארתי (ישעיה ל"ב ט'), ששאנן הוא הפך של שאון המורה קול המולה גדולה, ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול נוגש.

ושקט היא המנוחה הפנימית, ומלת שאנן הוא פועל עבר ולכן בא בפת"ח והתואר בא בנו"ן קמוצה:

 

(יא) כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־ה֖' לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא־ אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ:

רד"ק כי אתך, ויסרתיך למשפט – כמו שפירש יסרני ה' אך במשפט כלומר איסרך כפי שתוכל לסבול

לא כפי אפי וחמתי לפי מעשיכ' הרעים וכת"י ואייתי עלך יסורים לאלפותך ברם בדין חסוך

ונקה לא אנקך – ענין כריתה כמו ונקתה לארץ תשב, "כי כל הגונב מזה כמוה נקה" גם הם ענין נקיות

כי הנכרת מן העולם נקי ממנו ות"י ושיצאה לא אשיצינך:

מלבי"ם כי אעשה כלה בכל הגוים. בכשדים ואשור שהיית מודח שם בגולה,

ולכן אין מחריד במציאות כי יכלו כולם:

ואותך לא אעשה כלה. כי הגם שאיסר אותך ביסורים, זה יהיה רק למשפט על עונך כדי נקה לא אנקך,

שע"י היסורים יתכפרו עונך ולא אעשה אותך כלה, כמ"ש (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי וכו' ע"כ אפקד עליכם את כל עונותיכם, משא"כ יתר העמים שלא נפרע מהם תיכף נתמלא סאתם ויאבדו:

מלבי"ם ביאור המילות למשפט. פתח הלמ"ד מורה לפי המשפט הידוע כפי עונך:

 

(יב) כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר ה֖' אָנ֣וּשׁ לְשִׁבְרֵ֑ךְ נַחְלָ֖ה מַכָּתֵֽךְ:

רד"ק כי כה אמר ה' אנוש לשברך – הלמ"ד במקום העצם ויספיק זולתה וכן למ"ד לאמות חמש הרגו לאבנר והדומים להם אחר העתידה שאמר אמר סמוך לענין לא אנקך אנוש לשברך

ודבר בלשון נקבה כנגד הכנסה אמר אף על פי שעתה אנוש לשברך ונחלה מכתך עוד תהי לך תקוה וכל המרעים לך ילקו בעבורך זהו שאמר בסוף הענין לכן כל אוכליך יאכלו, אנוש ונחלה פירשנו למעלה:

מלבי"ם אנוש לשברך. השבר החיצוני אנוש ומסוכן מאד, וגם מכתך הפנימית נחלה מאד,

וכשיש שבר ומכה ביחד קשה לרפאותם.

והנמשל שאתה חולה חולי הגוף בעניך וחולי הנפש בעונך, וגם א"א לרפא החולי ע"י רופא, כי:

מלבי"ם ביאור המילות שברך. מכתך. עי' למעלה (י"ד י'):

 

(יג) אֵֽין־דָּ֥ן דִּינֵ֖ךְ לְמָז֑וֹר רְפֻא֥וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ:

רש"י למזור – רפואה אין אדם סבור שתהא לך תשועה:                      תעלה – רפואה לשון הועיל:

רד"ק אין דן – כל כך היא נחלה מכתך שאין רופא שיהיה דן החולי:

למזור – כלומר שיועיל בו מזור ותחבושת וכלם אומרים כי אין לך רפואת תעלה פי' רפואה וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין וחסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם וענינו רפואה ותעלה

והענין הזה הוא משל המשיל הצרות הגדולות וחרבן הארץ לחולי כבד שלא יקוו לרפואתו:

מלבי"ם אין דן דינך למזור. בשביל שרפואת תעלה אין לך, שלא נמצא שיקוי עצמות וכח הטבעי שיסבול הרפואה עד שהטבע יתגבר על החולי.

והנמשל א"א שתתרפא ע"י הנביאים והמורים כי לא הקבעו בלבך יסודות האמונה והיראה והמוסר שעל ידם תשמעו לקול מורה:

מלבי"ם ביאור המילות מזור רפואת תעלה. מזור משתתף עם זרה, על אבק סמנים שזורים על המכה,

או מענין זו מנחי העי"ן, על מיעוך המכה להוציא הליחה, והרפואה היא פנימית. עמ"ש (הושע ה' י"ג), ורפואת תעלה, יל"פ מענין תעלת הבריכה על השקוי של העצמות וליחות השרשי הנמשך כתעלת מים, שממנו רוטפש בשרו וישוב לימי עלומיו:

 

(יד) כָּל־מְאַהֲבַ֣יִךְ שְׁכֵח֔וּךְ אוֹתָ֖ךְ לֹ֣א יִדְרֹ֑שׁוּ כִּי֩ מַכַּ֨ת אוֹיֵ֤ב הִכִּיתִיךְ֙ מוּסַ֣ר אַכְזָרִ֔י עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֹנֵ֔ךְ עָצְמ֖וּ חַטֹּאתָֽיִךְ:

רש"י מוסר אכזרי – ייסורי אכזריות המוסר אכזרי הוא:

רד"ק כל מאהביך שכחוך – אשור ומצרים שהיית הולכת להם לעזרה שכחו אותך:

לא ידרשו – ולמה כי מכת אויב הכיתיך כלומר שמתיך ביד הגוי המר והנמהר האכזרי והם כשדים שלא יוכלו הם לעזור לך כי אפי' לעצמם לא יועילו ולא יוכלו להנצל מיד נבוכדנצר

ואדוני אבי ז"ל פירש כל מאהביך שכחוך דבק עם משל החולי,

אמר בדרכי בני אדם שיבאו אוהבי החולה לבקרו, אך כאשר יראו כי חליו כבד והוא נוטה למות יתיאשו ממנו מאהביו הרָעים ולא יבקרו ולא ידרשו אותו

אבל אותך שכחוך כל מאהביך בין רעים בין טובים, ובדין דנו חליך למיתה כי מכת חרב אויב הכיתיך:

מוסר אכזרי – פירושו מוסר אדם אכזרי שמכה ומיסר באכזריות מוסר סמוך לאכזרי כי הוא פתוח:

מלבי"ם כל מאהביך. וגם היית כחולה שהכל מתיאשים ממנו שכל מאהביך שכחוך,

וגם כשיבואו לראותך, אותך לא ידרשו, לשאול אם הוקל החולי, כי נדמית כחולה שאינו מקוה עוד לחיות,

כי מה שהכיתיך מכת אויב היה על רוב עונך, האויב ממית ואינו מיסר ביסורין,

ואם הוא אכזרי מוסיף ליסר את המוכה ביסורים קשים ואני הכיתיך מכת אויב מכת מות, וגם ביסורים גדולים, כי מה שעשיתי אלה לך היה על רוב עונך בכמות, ועל שחטאתיך עצמו באיכות, וא"כ:

 

(טו) מַה־תִּזְעַק֙ עַל־שִׁבְרֵ֔ךְ אָנ֖וּשׁ מַכְאֹבֵ֑ךְ עַ֣ל׀ רֹ֣ב עֲוֹנֵ֗ךְ עָֽצְמוּ֙ חַטֹּאתַ֔יִךְ עָשִׂ֥יתִי אֵ֖לֶּה לָֽךְ:

רד"ק מה תזעק – אמר תזעק לשון זכר וכל הענין לשון נקה וכבר כתבנו כמה פעמים כי כשמדבר לישראל פעם ידבר בלשון זכר כנגד העם ופעם ידבר בלשון נקבה בעד הכנסה והענין אחד אמר מה תזעק על שברך אין לך לזעק עליו כי מאתך בא לך הדבר הגדול על רוב עונך: עצמו חטאתיך – ולפי שעצמו חטאתיך עשיתי אלה לך ואף על פי כן אוכליך לא ינקו כי גם המה יאכלו:

מלבי"ם מה תזעק על שברך. הלא על רוב עונך עשיתי אלה לך, ויש לך לזעוק על עונך שהם גרמו זאת,

בשגם שאחר שעשיתי זאת בסבת עונך הלא אם תשוב בתשובה יחדלו המכות והיסורין:

מלבי"ם ביאור המילות רוב עונך עצמו חטאתיך. העון הוא המזיד ע"י עוות השכל, והחטא הוא השוגג או ע"י התאוה (ישעיה א' ד')

והיה ראוי שייחס הריבוי אל החטאים והעצמה אל העונות,

רק אמר רבותא, שגם העונות עם היותם עצומים הם גם רבים,

והחטאים הגם שהם רבים תמיד, הם אצלך גם עצומים, כמו חייבי כריתות ומיתות ב"ד:

 

(טז) לָכֵ֞ן כָּל־אֹכְלַ֙יִךְ֙ יֵאָכֵ֔לוּ וְכָל־צָרַ֥יִךְ כֻּלָּ֖ם בַּשְּׁבִ֣י יֵלֵ֑כוּ וְהָי֤וּ שֹׁאסַ֙יִךְ֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וְכָל־בֹּזְזַ֖יִךְ אֶתֵּ֥ן לָבַֽז:

מלבי"ם לכן. שעורו לכן כל אוכליך יֵאָכֵ֔לוּ וכו' כי אעלה ארוכה לך.

ר"ל אחר שהמכות היו רק בשביל עונך לא יתקיימו המכים רק בעוד שלא נתכפרו עונך,

אבל בעת שאעלה ארוכה לך, אעניש את המכים אותך כמו שיפרש אח"כ.

והנה יש מהם שהרעו לישראל בגוף, ויש שהרעו להם בממון, וכל אחד יקבל ענשו מדה כנגד מדה,

אלה שהרעו להם בגופם היה או שהמיתו אותם או שלקחו אותם לשבי ועבדות,

נגד אלה שהמיתו אותם אומר כל אוכליך יאכלו,       ונגד אלה שהצרו להם בשבי, כל צריך בשבי ילכו.

ואלה שהרעו להם בממון היו מהם שהשחיתו את ממונם ע"ד להשחית,

אומר והיו שאסיך למשסה (שהשוסס הוא להשחית),

ומהם שבזזו את ממונם להנאתם לא על כוונה להשחית אומר וכל בזזיך אתן לבז:

מלבי"ם ביאור המילות שאסיך למשסה, בוזזיך. שאסיך שרשו שסה, ומשסה שרשו שסס, וגדרם הבוזז עקר מגמתו השלל, והשוסה והשוסס עקר מגמתו להשחית,

הבוזז יקח את אשר יקח ואת המותר יניח, והשוסס יחריב את המותר, (ישעיה י"ז י"ד, מ"ב כ"ג):

 

(יז) כִּי֩ אַעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־ה֑' כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ:

מלבי"ם כי אעלה ארוכה לך. שיתרפא השבר שמבחוץ: וממכותיך. הפנימית:

ארפאך. בענין שיתרפא בין השבר בין המכה:

כי נדחה קראו לך. עתה באר הטעם מדוע יענשו אלה שהרעו לך והלא היו שלוחי ה' להעניש אותך,

כי הם קראו לך בשם נדחה ציון היא, שאמרו שציון היא נדחה,

ר"ל שהם לא זכרו שאתה דומה כבן שחטא לאביו ומסרו לאיש ליסר אותו כדי שישוב מדרכו הרעה,

שצריך האיש לזהר בל יאבד אותו לגמרי, רק ייסרהו כפי הצורך להשיבו למוטב ובחמלה רבה,

אבל הם אמרו שציון היא נדחה שה' הדיח אותה מפניו, ולא ישיב אותה עוד,

ולכן דורש אין לה לריב ריבה ואין מי שיבקש דמה מידיהם, ולכן עשו בה כלה ונחרצה:

מלבי"ם ביאור המילות כי אעלה ארוכה לך. ארוכה בא על רפואת השבר, שיתארך הבשר ויתחברו השברים,

וכן כי עלתה ארוכה לחומת ירושלים (נחמיה ד' א'),

לכן יפול בו ל' צמיחה, וארוכתך מהרה תצמח (ישעיה נ"ח ח'):

נדחה קראו לך ציון היא. סדר המלות, כי קראו לך ציון היא נדחה,

ולפעמים ידרוש הרועה צאנו הנדח ממקומו, אבל היא דורש אין לה:

 

(יח) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' הִנְנִי־שָׁב֙ שְׁבוּת֙ אָהֳלֵ֣י יַֽעֲק֔וֹב וּמִשְׁכְּנֹתָ֖יו אֲרַחֵ֑ם וְנִבְנְתָ֥ה עִיר֙ עַל־תִּלָּ֔הּ וְאַרְמ֖וֹן עַל־ מִשְׁפָּט֥וֹ יֵשֵֽׁב:

מלבי"ם כה אמר ה'. אינה נדחה, כי הנני שב שבות אהלי יעקב,

ואח"כ ישכנו במשכנות קבועים – ומשכנותיו ארחם, ואח"כ ונבנתה עיר על תלה.

ר"ל תחלה ישבו שם באהלים, ואח"כ יבנו משכנות, ואח"כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים, ואח"כ יבנה המקדש ובית המלך וארמון על משפטו ישב,

כפי משפטיו וחקתיו כי בנין המקדש צריך להיות כפי אשר בכתב מיד ה' השכיל, ואח"כ:

מלבי"ם ביאור המילות הנני שב, אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם. האהל עראי והמשכן קבוע,

וגם האהל מציין דירת העם, ועז"א הנני שב, ומשכנותיו מצייר מקומות המקודשים לשכינת השכינה, ועז"א ארחם, כי הם עדן במדרגתם וקדושתם אף שהם שוממים, רק צריכים רחמים,

ונגד הנני שב אהלי יעקב אמר ונבנתה עיר על תלה, ונגד משכנותיו ארחם אמר וארמון על משפטו ישב,

כי המשכן ישנו גם עתה ר"ל שכינת השכינה רק שחסר הארמון והבנין שנחרב:

 

(יט) וְיָצָ֥א מֵהֶ֛ם תּוֹדָ֖ה וְק֣וֹל מְשַׂחֲקִ֑ים וְהִרְבִּתִים֙ וְלֹ֣א יִמְעָ֔טוּ וְהִכְבַּדְתִּ֖ים וְלֹ֥א יִצְעָֽרוּ:

מלבי"ם ויצא מהם תודה. הודאה על הנסים שנעשו להם:

וקול משחקים. מרוב טוב: והרבתים. ברוב עם: והכבדתים. בכבוד ומשרה:

מלבי"ם ביאור המילות ימעטו, יצערו. המעט הוא בכמות, והמצער הוא במדרגה:

 

(כ) וְהָי֤וּ בָנָיו֙ כְּקֶ֔דֶם וַעֲדָת֖וֹ לְפָנַ֣י תִּכּ֑וֹן וּפָ֣קַדְתִּ֔י עַ֖ל כָּל־לֹחֲצָֽיו:

מלבי"ם והיו בניו כקדם. בני אל חי: ועדתו. הכללית וסנהדריהם:

לפני תכון. שאשכון בתוכם, ולא יהיו כמו בתחלה שעזבו אותו ונתנם ביד האומות,

כי עתה ופקדתי על כל לוחציו:

 

(כא) וְהָיָ֨ה אַדִּיר֜וֹ מִמֶּ֗נּוּ וּמֹֽשְׁלוֹ֙ מִקִּרְבּ֣וֹ יֵצֵ֔א וְהִקְרַבְתִּ֖יו וְנִגַּ֣שׁ אֵלָ֑י כִּי֩ מִ֨י הוּא־זֶ֜ה עָרַ֧ב אֶת־לִבּ֛וֹ לָגֶ֥שֶׁת אֵלַ֖י נְאֻם־הֽ':

מלבי"ם והיה אדירו ממנו – האדיר יהיה מקרב העם, לא בן נכר,

ולא יהיה כמו בבית שני שנבחרו אדיריהם ע"י העמים המושלים עליהם,

כי מושלו מקרבו יצא – מבחירת העם, והקרבתיו – אני אקרב אותו שיהיה מקרובי ה' העומדים בהיכלו, כמ"ש אשרי תבחר ותקרב, כי הבדיל ה' אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, שזה יהיה ע"י רצון ה' שבוחר באיש אחד להיות לו סגולה כמו שבט לוי וזרע אהרן ודוד,

וע"י שאקרב אותו יגש אלי, כי מי זה ערב לבו לגשת אלי – מעצמו, שזה לא יהיה רק ברצון ה':

רש"י אדירו – שר שלו: ערב את לבו – לשון ערבון פרוויל"א הטינ"א בלע"ז:

לגשת אלי – למלחמה למחות בידי:

 

(כב) וִהְיִ֥יתֶם לִ֖י לְעָ֑ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים:

מלבי"ם והייתם. אולם כלל האומה יהיו לי לעם תחלה ע"י צדקתם ומעשיהם,

ועי"כ אנכי אהיה לכם לאלהים, שעל ידי אתערותא דלתתא יתער אתערותא דלעילא לפי מעשיהם:

 

(כג) הִנֵּ֣ה׀ סַעֲרַ֣ת ה֗' חֵמָה֙ יָֽצְאָ֔ה סַ֖עַר מִתְגּוֹרֵ֑ר עַ֛ל רֹ֥אשׁ רְשָׁעִ֖ים יָחֽוּל:

מלבי"ם הנה. ר"ל כ"ז יהיה תחלה קודם שיגיע התקון הגמור,

אבל עוד יבא יום ה' שהוא יום הדין הגדול, שאז סערת ה' חמה יצאה, החמה העצורה בלבו על מעשה הרשעים תהיה לסערה והסער הזה יתגורר ויחול על ראש רשעים להענישם, ואז:

רש"י מתגורר – חונה ודר ל' ארץ מגורי ודוגמתו וסער מתחולל (לעיל כג) האמור במקרא האחר הוא זה ששניהם ל' חנייה: על ראש רשעים – על ראש עכו"ם:

 

(כד) לֹ֣א יָשׁ֗וּב חֲרוֹן֙ אַף־ה֔' עַד־עֲשֹׂת֥וֹ וְעַד־הֲקִימ֖וֹ מְזִמּ֣וֹת לִבּ֑וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִ֖ים תִּתְבּ֥וֹנְנוּ בָֽהּ:

מלבי"ם לא ישוב חרון אף ה' עד עשותו מזמות לבו. לעשות משפט ברשעים, כמ"ש (מלאכי ג, יט – כא) הנה היום בא בוער כתנור וכו' ועסותם רשעים וכו',

וזה יהיה באחרית הימים שאז תתבוננו בה, ותכירו יד ה' ומעשהו,

ואז לא יהיה כמו מקודם שהייתם לי לעם תחלה והיה צריך אתערותא דלתתא, כי:

 

(כה) בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ נְאֻם־ה֔' אֶֽהְיֶה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים לְכֹ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם:

מלבי"ם בעת ההיא אהיה לאלהים. תחלה ואח"כ והמה יהיו לי לעם,

כי אז יהיה דבקות אלהים בהם ע"י החסד הבלתי מביט על הכנת המקבל אם ראוי אליה או לא.

וחסד זה הוא דבר הקיים לעולם

[מ]אחר שאינו תלוי במעשה האדם והתערותו, וכמ"ש זה בארך בפירוש תהלות סימן פ"ו עיין שם,

ותקדים השראות האלהית תחלה וע"י דבקות ה' בם יהיו לו לעם, וזה לא יובטל בשום פעם:

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א