ירמיה

ספר ירמיה פרק מח

(א) לְמוֹאָב כֹּה אָמַר ה' צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֹוי אֶל נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה:

רד"ק למואב, אלהי ישראל – כי הוא לקח נקמת ישראל מהם:

נלכדה קריתים – העיר שנקראת קריתים, ואפשר שיש שני מגדלים בעיר לפיכך נקראת בלשון שנים:

הובישה המשגב – העיר הנקראת המשגב ויונתן תרגם בהיתי מבית רחצניהון ואתברו:

מצודת ציון וחתה – ענין פחד ושבר כמו ואל תחת (לעיל ירמיה מ"ו):

מלבי"ם כה אמר ה' אלהי ישראל. כי חורבן מואב היה על שהרעו לישראל, הוי אל נבו וכו':

 

(ב) אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב בְּחֶשְׁבֹּון חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגֹּוי גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב:

רש"י חשבון ומדמן – שם מקום ולפי שמותם הוא מזכיר פורענותם: תדמי – תחרבי:

רד"ק אין עוד, בחשבון חשבו – לשון נופל על הלשון הוא צחות הלשון וכן מדמן תדמי ועקרון תעקר:

מצודת ציון תדמי – ענין כריתה כמו נדמתה אשקלון (לעיל ירמיה מז):

מלבי"ם אין עוד תהלת מואב. ר"ל על כי שודדה נבו וקריתים והמשגב שהיו מהוללים מאד עי"כ אין עוד במציאות תהלת מואב, הערים שהיו מתהללים בהם,

ולא זאת כי בחשבון חשבו האויבים עליה רעה, ששם התיעצו יחד להכריתה מגוי,

גם מדמן שהיא היתה בסוף גבולם, ולשם ברחו פליטי מואב,

תדמי ותכרתי ג"כ כי החרב תלך אחריך להרוג את הבורחים,

כמ"ש (ישעיה טו, ט) כי מי דימון מלאו דם כי אשית על דימון נוספות:

 

(ג) קֹול צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדֹול:

מלבי"ם קול צעקה מחורוניים. הוא עפמ"ש ישעיהו (פרק טו ה) לִבִּי֙ לְמוֹאָ֣ב יִזְעָ֔ק בְּרִיחֶ֕הָ עַד־צֹ֖עַר עֶגְלַ֣ת שְׁלִשִׁיָּ֑ה כִּ֣י׀ מַעֲלֵ֣ה הַלּוּחִ֗ית בִּבְכִי֙ יַֽעֲלֶה־בּ֔וֹ כִּ֚י דֶּ֣רֶךְ חוֹרֹנַ֔יִם זַעֲקַת־שֶׁ֖בֶר יְעֹעֵֽרוּ:

ופירשתי שם שהבורחים יברחו עד צוער ולא ילחמו, כי במורד חורוניים שם הוכו במלחמה,

ומי שנפלט ועלה מן המורד על מעלה הלוחית, כבר עלה בבכי,

שבכה על השוד והשבר שהיה במורד חורוניים שהיה לפני המעלה,

וז"ש שנשמע תחלה קול צעקה מחורוניים, ששם היה שוד ושבר גדול, ועי"כ:

 

(ד) נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה צְעִורֶיהָ צְעִירֶיהָ:

רש"י צעיריה – שולטנהא הצעירים מן המלכים:

מצודת ציון צעיריה – ענין קוטן כמו שלחו צעיריהם (לעיל ירמיה יד):

מלבי"ם נשברה מואב. כן השמיעו זעקה צעיריה, הם אנשי צוער שלשם ברחו הבורחים, זעקו בפרסום שכבר נשברה מואב, ומבאר איך היה זה:

מלבי"ם ביאור המילות צעיריה. אנשי עיר צוער:

 

(ה) כִּי מַעֲלֵה הַלֻּחִות הַלֻּוחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בֶּכִי כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם צָרֵי צַעֲקַת שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ:

רש"י מעלה הלוחית – שם מקום הוא מעלת הר:

מצודת דוד כי מעלה הלוחית – אשר בעת יעלה במעלה הר הלוחית להשגב בהר:

בבכי יעלה בכי – את הבכי יעלה בבכי ר"ל בכל פעם יגביה קול בכי למעלה:

כי במורד חורונים – לפי שבמורד חורונים שהיתה בשפל היו הצרים משמיעים צעקת שבר כי הרגו אנשיה וצעקו במר נפש ולכן עלה במעלה הלוחית להשגב בהר:

מלבי"ם כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בכי. יען שבמורד חורוניים לפני המעלה, שם שמעו צעקת שבר,

כי שם נשברו במלחמה:

מלבי"ם ביאור המילות בבכי יעלה בכי. בכי השני הוא שם המופשט של הבכי, הבכי יעלה בבכי, ר"ל יוסיף בכי:

צרי. כמו שרי ביששכר, צרים או צרות:

 

(ו) נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם וְתִהְיֶינָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר:

רש"י כערוער – מגדל ערוער עשוי במדבר ואין סביביו ישוב כי אם שוכני אהלים ומגדל העומד באין ישוב

נראה כחורבה כן תירגם יונתן ומנחם פי' כערוער שם עץ מעצי היער:

מצודת דוד נוסו – כאלו הנביא מייעץ אותם לברוח להמלט נפשם:

ותהיינה – כאומר עזבו העושר ואף כי תהיו חסרים מכל טוב כמו אילן ערוער הגדל במדבר החסר מכל לחלוחית מ"מ טוב להציל את הנפש:

מלבי"ם נסו. לכן אל תלחמו, רק תמלטו נפשכם ע"י ניסה:

ותהיינה כערוער במדבר. ערוער היתה עיר מואב שישבה במדבר נפרד מן הישוב, כן תתישבו במדבר:

מלבי"ם ביאור המילות כערוער. פירשתי עיר ערוער. ומובנו תאומים ג"כ עם כערער בערבה:

 

(ז) כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאֹוצְרוֹתַיִךְ גַּם אַתְּ תִּלָּכֵדִי וְיָצָא כְמֹישׁ כְמוֹשׁ בַּגּוֹלָה כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּ יַחְדָּיו:

רד"ק כי יען בטחך במעשיךבמקניך ובקניניך וכן ואיש במעון ומעשיהו בכרמל ות"י באוצר' ובתי גנזך:

גם את תלכדי – כלומר גם את כמו הגוים האחרים שאין להם אוצרות כמוך ולא היו בהשקט זמן רב כמוך כמו שאמר שאנן מואב וגו'

לפי' אמר גם את כי לא יועילוך אוצרותיך שהיית בוטחת בהם

גם לא יועילך כמוש אלהיך כי גם הוא יצא בגולה:

מלבי"ם כי. הלא יען שבטחך הוא במעשיך. שתעש חיל בשדה ובכרם:

ובאוצרותיך. שכבר אצרת, ועי"כ לא תרצי לברוח לעזוב מעשיך בשדה ואוצרותיך אשר בעיר אשר בהם כל בטחונך, עי"כ גם את תלכדי, לא לבד שיקח אוצרותיך, כי ילכד אותך,

וגם כמוש ושריו וכהניו יצאו בגולה, ולכן היה טוב שתנוסו ותעזבו הקנינים שבזה תמלטו עכ"פ את נפשכם. ולא תחשבו שלא יבא האויב על כל הערים, כי:

מלבי"ם ביאור המילות במעשיך. כמו ומעשהו בכרמל (ש"א כ"ה):

 

וְיָבֹ֨א שֹׁדֵ֜ד אֶל־כׇּל־עִ֗יר. וְעִיר֙ לֹ֣א תִמָּלֵ֔ט וְאָבַ֥ד הָעֵ֖מֶק וְנִשְׁמַ֣ד הַמִּישֹׁ֑ר אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר ה'׃

רד"ק ויבא, ועיר לא תמלט – ועיר מהם לא תמלט כי אל כל עיר יבא השודד:

אשר אמר ה' – כמו כאשר וכן ותאכל מצות אשר צויתיך כמו כאשר:

מלבי"ם ויבא שודד אל כל עיר ועיר. וגם העמק והמישור יאבדו, והוא מטעם אשר אמר ה':

מלבי"ם ביאור המילות ואבד העמק ונשמד המישר. העמק יצוייר שיאבד לגמרי אם יתמלא בעפר. לא כן המישור לא יאבד רק ישמד שיהיה ארץ מלחה, כי גדר השמד בטול צורת הדבר ואיכותיו, כמ"ש ישעיה (י' ז'):

 

(ט) תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב כִי נָצֹא תֵּצֵא וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן:

רש"י תנו ציץ למואב – תנו כנף למואב כל דבר תלאי התולה ובולט מן האדם ומן הבהמה קרוי ציץ כמו והיה לכם לציצית (במדבר ט"ו) ויקחני בציצת ראשי (יחזקאל ל"ח):

כי נצא תצא – כי במעופה וחפזון תצאו בגולה ויהיה נצוא מגזרת נצה כן חברו מנחם וכן כי נצו גם נעו (איכה ד'), ויונתן תרגם אעדו כתרא ממואב, תנו לאחרים ציץ הנזר אשר למואב:

רד"ק תנו ציץ למואב – כנף ותרגום סנפיר ציצין ואמרו רז"ל אלו הם סנפירים שפורחין בהם [וכן פרש"י  כל דבר תלאי התולה ובולט מן האדם ומן הבהמה קרוי ציץ כמו והיה לכם לציצית (במדבר ט"ו) ויקחני בציצת ראשי]

אמרו תנו כנף למואב כנף שיפרח בו ויצא מהרה מארצו זהו שאמר כי נָצֹא תֵּצֵא ענינו כי עוף תעוף מן כי נצו גם נעו שענינו מלא הניצה כי בכח הנוצה יעוף העוף לפיכך ממשל ההליכה המהרה בנוצה ונצא מקור והאל"ף תמורת ה"א וכן תצא והיה משפטו תצא בדגש בפלס תטה אלא שבא הנח תמורת הדגש כמו שבא כן במקומות רבים

ויונתן פירש ציץ כמו ציץ הזהב וכן תרגם אעדו כיתרא מן מואב ארי מגלא תגלי:

תרגום יונתן שלפנינו "אעדו בתרא מן מואב" והוא ט"ס, וצ"ל כתרא, שאין מובן למילה ביתרא, ואין לה אח וריע בתרגום יונתן וירושלמי, וצ"ל ביתרא, וכן היא הגירסה בכתבי הקודש בארמית [שפרבר] מספרים עתיקים. וכן פי' הרד"ק וז"ל: ויונתן פירש ציץ כמו ציץ הזהב וכן תרגם אעדו כיתרא מן מואב ארי מגלא תגלי:

מלבי"ם תנו ציץ למואב כי נצא תצא. ה' אמר שרק בזה יתנו ציץ וצמח למואב שיוכל לצמוח שנית,

אם יצא ויברח, וע"י שיצא ינץ נץ ויפרח, ולא ע"י שישארו בעריהם לכורמים וליוגבים,

 כי עריה לשמה תהיינה, כן אמר ה'. ואחר שכן גזר ה', א"כ:

מלבי"ם ביאור המילות ציץ. מענין ויצץ ציץ, וכן נצא הוא מקור מגזרה זו, שתציץ ע"י שתצא, וגם פעל יציץ משתתף עם פעל יצא שהציץ יוצא מן הענף:

(י) אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם:

רד"ק ארור – יקולל מי שיהיה במלחמה וירפה ידו מהרוג [את מואב],

ואמר זה במואב מה שלא אמר כן בשאר האומות כי קצף ה' גדול עליו

לפי שהאל הזהיר את ישראל ואמר אל תצר את מואב והם הרשיעו לעשות להם:

מלאכת ה' – כי מהשם תבא להם זאת הצרה מאשר הרע לישראל ומרוב גאותו לרוב שלותו עד שהגדיל עליה' כמו שאומר:

רמיה – מי שהוא מרפה ידו מהרע להם וכפל הקללה לחזק הענין:

מלבי"ם ארור עושה מלאכת ה' רמיה. אחר שהיא מלאכת ה' [ורצונו] להוציאם מן המדינה שעי"כ יהיה להם ציץ [ושארית],

א"כ מי שלא יצא וינוס, וירצה להשאר במקום, הוא עושה רמיה במלאכת ה',

והוא ראוי לההרג עי"ז כי ארור הוא,

וא"כ ארור מונע חרבו מדם לבלתי להרוג את הנשארים בערים שהם ארורים:

 

(יא) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר:

רש"י לא נמר – לא נחלף:

רד"ק שאנן מואב – הנו"ן פתוחה כי הוא לשון עבר:

ושקט הוא אל שמריו – כמו על שמריו ודימה אותו ליין שעומד על שמריו והוא היין הטוב כי בהרקת היין מכלי אל כלי ילך ריחו וטעמו ומואב ג"כ לא גלה עדיין ועמד שוקט בארצו:

לא נמר – שרשו נמר על משקל מרד והוא מבנין נפעל וענינו לפי מקומו נתחלף או פי' ענין רפיון וחלישות כתרגומו לא פג וכן על כן תפוג תורה אל תתני פוגת לך ויפג לבו וכן בדברי רבותינו ז"ל וניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא כלומר שמא תחלש דעת הצבור וכן אמרו גוף קשה יין מפיגו כלומר מחלישו ומתיש כחו וכן פי' לא נמר לפי תרגומו כלו' שלא נחלש כח היין וריחו:

מלבי"ם שאנן. באר הטעם שגזר עליו ה' שיצא לגולה,

כי מואב היה שאנן מנעוריו מאין מחריד מבחוץ, ושוקט הוא מבלי מרד בפנים, כיין אל שמריו,

שהיין שמריקים אותו מכלי אל כלי ישארו השמרים בכלי הראשון והיין הוא בלי שמרים,

אבל מואב נשאר על שמריו כי לא הורק מכלי אל כלי והוא עוד בכלי הראשון:

על כן עמד טעמו בו. כי היין שהוציאוהו מן השמרים יאבד קצת טעמו וריחו, לא כן היין העומד על שמריו, והנמשל שהעם שיגלו אותו ממקום למקום, ישנה מנהגיו ונימוסיו אל מנהגי ונמוסי המדינה שבא לשם,

ועי"כ ישונה טעמו וריחו, ר"ל חוקיו ומשפטיו והנהגתו,

אבל מואב לא הורק מכלי אל כלי,

ומבאר הנמשל דהיינו שבגולה לא הלך, והוא יושב בארצו מימי קדם קדמתה

מלבי"ם ביאור המילות שאנן, ושקט. שאנן שלילת מטריד מחוץ ושוקט בפנים (כנ"ל ל"א י'):

נמר. שרשו מרר ומשתתף עם תמורה שנע"ו והכפולים מתאחדים ויבא זה תמורת זה:

 (יב) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשִׁלַּחְתִּי לֹו צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ: (יג) וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמֹושׁ כַּאֲשֶׁר בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם:

רש"י צועיםמריקים וכן מהר צועה להפתח (ישעיה נ"א) הוא הלוך המעיים בשלשול:

ונבליהם – חביותיהם של מואבים:

ונפצוישברו כמו איכה נחשבו לנבלי חרש (איכה ד') כל נבל ימלא יין (לעיל ירמיה יג):

רד"ק לכן הנה ימים באים, צועים וצעוהו – צועים מן הקל וצעוהו מן הדגוש

וענינו מגלים ומסיעים אותו ממקומו שהיה בו שוקט עד הנה וכן צועה ברוב כחו ותרגם יונתן בזוזין ויבזונון:

וכליו יריקו – לפי שהמשיל אותו ליין שלא הורק מכלי אל כלי אמר וכליו יריקו:

ונבליהם ינפצו – נבליהם שבהם היין כמו ונבל יין ינפצו ינפצו אותם וישברו אותם

וזה דרך משל כמו שפירשנו ותרגם יונתן ונכסיהן ירוקנון וטב ארעהון יגמרון

ואדוני אבי ז"ל פירש ינפצו כמו יריקו מתרגום ותער כדה ונפצה והוא כפל ענין לחזק:

מלבי"ם (יב – יג) לכן הנה ימים באים נאום ה' ושלחתי לו צועים וצעהו. היין הסגור בכלי וחתום חותם צר, לפעמים כשיעלה רתיחות ויתחיל להיות תוסס אז יבקיע הכלי שהוא בו ויצא לחוץ,

כמ"ש (איוב לב, יט) הנה בטני כיין לא יפתח כאובות חדשים יבקע,

ורתיחת היין נקרא צועה וזועה, שהוא סועה וסוער בפנימיותו,

ועז"א שישלח לו צועים שיסער היין בתוך הכלי,

והוא משל אל המרד שיתהוה במדינה עצמה וחרב איש באחיו, שזה היה בבא האויב עליהם,

ועי"כ צעהו ויצא היין ויריקו הכלים שהיין בתוכו וישברו הנבלים הבלועים מן היין,

ר"ל שיוחרבו הערים ויתרוקנו מן האנשים,

ובאר הטעם שיעשה ה' כן, שהוא כדי שיבוש מואב מכמוש כאשר בושו בית ישראל מבית אל,

ויראו כי אין ממש בע"ז ואין לבטוח בה:

מלבי"ם ביאור המילות צעים. גדר מלה זו פירשתי בישעיה (סי' נ"א י"ד): ינפצו. כמו ונפוץ הכדים, שבירה:

 

(יג) וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמֹושׁ כַּאֲשֶׁר בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם:

תרגום יונתן וְיִבְהֲתוּן מוֹאֲבָאֵי דְפָלְחִין לִכְמוֹשׁ כְּמָא דִבְהִיתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל רוּחֲצָנְהוֹן:

רש"י מכמוש – אשר בטח בו: מבית אל – עגל הזהב:

רד"ק ובוש מואב מכמוש – שהיו בוטחים בכמוש אלהיה:

מבית אל מבטחם – שהיו בוטחים בעגל שהיה בבית אל מבטחם בסגול הטי"ת ומה שספר להם לישראל להודיעם כי מה שהרעו לישראל לא בצדקתם אלא בעון ישראל שבטחו בבית אל:

 

(יד) אֵיךְ תֹּאמְרוּ גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי חַיִל לַמִּלְחָמָה:

מצודת דוד איך תאמרו – אל מול מואב יאמר איך תאמרו וכו' וכאומר ואיו אם כן גבורתכם?:

מלבי"ם איך תאמרו גבורים אנחנו. בטבע: ואנשי חיל למלחמה. היינו מלומדים בתכסיסי מלחמה, הלא:

מלבי"ם ביאור המילות גבורים, ואנשי חיל. גבור בטבע, ואיש חיל ע"י לימוד (ישעיה ג'):

 

(טו) שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאֹות שְׁמֹו:

מלבי"ם שודד מואב. וא"כ אינכם גבורים:

ועריה עלה (לטבח) ומבחר גבוריו ירדו לטבח. הפך הנהוג שהגבורים יעלו על חומת העיר להלחם, ובני העיר החלשים ירדו ויסתתרו,

ופה בני הערים עלו על המשגב, ועי"כ היו לטבח,

והגבורים לא עלו להלחם כלל רק ירדו לטבח, וא"כ אינכם אנשי חיל למלחמה:

מלבי"ם ביאור המילות ועריה עלה. העם אשר בעיר, ופי' עלה לטבח:

 

(טז) קָרֹוב אֵיד מוֹאָב לָבֹוא וְרָעָתֹו מִהֲרָה מְאֹד:

מלבי"ם קרוב איד מואב לבוא. שהוא עומד במקום קרוב, וגם אל תאמר שלא ימהר א"ע לבא,

עז"א ורעתו מהרה מאד:

מלבי"ם ביאור המילות קרוב, מהר. קרוב במקום או בזמן, והוא הפך מן הרחוק,     והממהר הפך מן המתמהמה:

 

(יז) נֻדוּ לוֹ כָּל סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמֹו אִמְרוּ אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה:

רש"י נודו לו – לשון קינה כמו אל תנוד לו:

מצודת דוד נודו לו – דרך השומע מאבדן דבר חשוב לנוד בראש דרך קינה ואבל:כל סביביו – אשר הכירו בו: מטה עוז – בענין הגבורה היה כמטה חזק: מקל תפארה – בענין היופי והעושר:

מלבי"ם נודו לו כל סביביו. כבר תוכלו לנוד לו מעתה כי הוא כאילו כבר נשבר:

אמרו איכה נשבר מטה עז מקל תפארה. המטה יציין את המלכות, והמקל הם השוטרים הרודים בעם,

ואם המטה אינו עז רק תפארה ורודה ע"י מקל עז ובחזקה אינו טוב,

אבל במואב היתה המלכות עזה מצד עצמה, והמקל היה רק לתפארת המלוכה ולא רדה בעז:

מלבי"ם ביאור המילות מקל, מטה. עי' למעלה (א' י"א):

 

(יח) רְדִי מִכָּבוֹד יּשְׁבִי וּשְׁבִי בַצָּמָא יֹשֶׁבֶת בַּת דִּיבֹון כִּי שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ:

רד"ק רדי מכבוד – מהכבוד שהיית בו שלא היית חסרת דבר:

ושבי בצמא – רוצה לומר שבי בגלות שתהיי צמאה לכל טוב, ישבי כתיב וקרי ושבי והכתוב ר"ל שתהיה מיושבי בצמא:

מצודת דוד רדי מכבוד – מן הכבוד שהיה לך מאז רדי ממנה ושבי בצמא כדרך הגולים:

כי שודד מואב – האויב ששדד כל ארץ מואב עלה גם בך ושחת מבצריך ולא יכלת להשגב בהן מפני האויב:

מלבי"ם רדי מכבוד. אח"כ כבש האויב את דיבון ושחת מבצריו:

(יט) אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר שַׁאֲלִי נָס וְנִמְלָטָה אִמְרִי מַה נִּהְיָתָה:

מלבי"ם אל דרך עמדי. ערוער ישבה לפאת המדבר נפרדת מן הישוב,

אומר שתעמוד אל צד הדרך לא לצד המדבר, ושאלי את הנס או נקבה אשר נמלטה, מה נהיתה,

(כי במהפכה הזאת לא בא לשם איש ממואב) וכשתשמע מה שנהיה שם, אז:

מלבי"ם ביאור המילות נס ונמלטה. הזכר ינוס לרוב והנקבה תמלט [תנצל] לרוב במקום המלחמה כי אשה כלי זיינה עליה:

 

(כ) הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי חַתָּה הֵילִיליּ הֵילִילוּ וּזְעָקיּ וּזְעָקוּ הַגִּידוּ בְאַרְנֹון כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב:

רד"ק הגידו בארנון – כי ארנון גבול מואב והאויב מהגבול שכנגדו:

מלבי"ם הוביש מואב כי חתה תילילו ותזעקו. ואתם הגידו בארנון כי שודד מואב, כי ארנון היה בגבול מואב:

מלבי"ם ביאור המילות הוביש, כי חתה. חתה הוא השבר, ועי"ז הוביש:

 

(כא) וּמִשְׁפָּט בָּא אֶל אֶרֶץ הַמִּישֹׁר אֶל חֹלֹון וְאֶל יַהְצָה וְעַל מֵופָעַת מֵיפָעַת:

מלבי"ם ומשפט. ר"ל אחר שכבש האויב את המבצרים ונצחם במלחמה

ישב במשפט איזה מקומות יחריב ובא המשפט להחריב הערים שבארץ המישור שחושב בפסוקים אלה:

 

(כב) וְעַל דִּיבֹון וְעַל נְבֹו וְעַל בֵּית דִּבְלָתָיִם: (כג) וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל בֵּית גָּמוּל וְעַל בֵּית מְעֹון:

(כד) וְעַל קְרִיֹּות וְעַל בָּצְרָה וְעַל כָּל עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקֹות וְהַקְּרֹבֹות:

רד"ק קריות – שם עיר: הרחוקות והקרובות – הרחוקות הם שעל הגבולים והקרובות הם אשר בתוך הארץ:

מצודת דוד הרחוקות והקרובות – הרחוקות מארנון והקרובות לה:

 

(כה) נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב וּזְרֹעֹו נִשְׁבָּרָה נְאֻם ה':

רד"ק נגדעה קרן מואב – מלכות מואב ולפי שהקרן היא גבוה על כל אברי הבהמה נקראת המלכות קרן

שהיא גבוהה במעלה על כל העם וכת"י מלכות:

וזרועושריו וחייליו כי הם זרוע המלך והעם וחזקם כמו וזרועות הנגב וכן תרגם יונתן ושלטניהון אתברו:

מלבי"ם נגדעה קרן מואב. היא המלכות: וזרועו נשברה. שהוא החיל והמבצרים:

 

(כו) הַשְׁכִּירֻהוּ כִּי עַל ה' הִגְדִּיל וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאֹו וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם הוּא:

רד"ק השכירוהו – על דרך משל אמר לאויבים השׁכירום כוס החימה: כי על ה' הגדיל – כשראו בצרת ישראל הגדילו פיהם עליהם ועל ה' שאמרו שלא יוכל להצילם ותרגם יונתן ארי על עמא דה' אתרברבו וכן אמר בנבואת צפניה כי חרפו ויגדילו על עם ה' צבאות:

וספק מואב בקיאו – לפי שהמשילו לשכור אמר וספק בקיאו רוצה לומר כמו שהשכור מתגולל ומתהפך מצד אל צד בהקיאו היין ששתה וספק בגופו לארץ כן יעשה מרוב צרותיו

ותרגם יונתן וידדשון מואבאי באתריהון ויהון, קיאו שם בפלס ריבו דינו: והיה לשחוק גם הוא – כמו שישחקו על השכור ואמר גם הוא כמו שהוא שחק ולעג על ישראל כן ישחקו וילעיגו עליו גם הוא:

מלבי"ם השכירהו. את כוס התרעלה: כי על ה' הגדיל. (כמ"ש (צפניה ב, ח) שמעתי חרפת מואב ברד"ק מפרט כי על ה' הגדיל – כשראו בצרת ישראל הגדילו פיהם עליהם ועל ה' שאמרו שלא יוכל להצילם ותרגם יונתן ארי על עמא דה' אתרברבו וכן אמר בנבואת צפניה כי חרפו ויגדילו על עם ה' צבאות):

וספק מואב בקיאו. מדמהו כשכור שנשתכר מאד ויקיא את היין

ואח"ז מסתפק על הקיא אם הוא קיאו או אם הוא יין, וחוזר ושותה את קיאו והכל שוחקים עליו,

והמליצה שהקיא הוא מה שמוציא מן האיצטומכא, והוא המשל אל העם שהוגלו מארצם לגולה,

ומואב אחרי שהגלו אותו חזר בהחבא לעריו וגרשוהו משם שנית,

שזה במשל שארצו בלעה את הקיא שהקיאה, ופלטה אותו שנית,

וע"כ היה לשחוק גם הוא, כמו שישראל היה לשחוק אצל מואב על דבר כזה, וז"ש:

מלבי"ם ביאור המילות וספק. מענין שיסופק בדבר, וי"ל ריעים רבים, פן יסיתך בספק (איוב ל"ו), ביננו יספוק (שם ל"ד):

 

(כז) וְאִם לֹוא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָאה נִמְצָא כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בֹּו תִּתְנוֹדָד:

מלבי"ם ואם לא השחוק היה לך ישראל. הלא אתה שחקת על ישראל שחזרו מקצתם בהחבא לארצם אחר גלותם, והיית ממשיל עליו שבאו בהחבא לארצם ולבתיהם ונמצאו שם כגנב החותר בתים בחשך,

ועז"א אם בגנבים נמצא, כי מדי דבריך בו תתנודד*, על שבא בחזרה לארצו, וכי בא אל בתי אחרים כגנב:

מלבי"ם ביאור המילות  דבריך בו. דיבור שאחריו ב' הוא לגנאי בכ"מ: תתנודד. תנוע מחמת שחוק:

רש"י ל"א כי מדי דבריך בו שהיית מתרונן על חרבנו אתה מתנודד לצאת בגולה

וכת"י על דאסגיתון עליהון פתגמין בכן תטלטלון:

 

(כח) עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע יֹשְׁבֵי מוֹאָב וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת:

רש"י בעברי פי פחת – מקום שהמים כורין תחת גה'י שפת הנחל הגבוהים וכשהנחל מתמעט נמצאת הגומא ריקנית והיונה מקננת באחת מעברי הגומא וכשנחל רבה שוטף את הקן והיא נודדת משם כך שמעתי

ויונתן לא תרגם כן – והוה כיונא דשבקא פום שובכה ונחתא ושריא בארעית גובא:

רד"ק עזבו – והיו כיונה תקנן בעברי פי פחת, כמו היונה שתשים קנה בצדי הפחתים כדי שלא יקחו בני אדם אותה ואת אפרוחיה כי מפני הפחת [הבור או התעלה] לא יוכלו לעבור אליה

ופחת היא חפירה ושוחה עמוקה ותרגום כי כרו שוחה ארי כרו פחת ויונתן תרגם והוו כיונה דשבקא פום שובכה ונחתא ושריא בארעית גובא:

מלבי"ם עזבו ערים ושכנו בסלע. הוא סלע מדברה שהיה חוץ לגבול מואב:

והיו כיונה אשר תקנן בעברי פי פחת. ר"ל במקום שיש שני עברים, שאם יבא האויב מצד אחד תברח לצד השני, (ולעומת שאמר בישעיה (טז, א) שתשלח שליח מסלע מדברה להר ציון שיקבלו אותם בארצם,

אמר שעתה שגם א"י חרבה תוכרח לשכון בסלע):

מלבי"ם ביאור המילות פי פחת. היא חפירה עמוקה:

 

(כט) שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד גָּבְהֹו וּגְאוֹנֹו וְגַאֲוָתֹו וְרֻם לִבֹּו:

מלבי"ם שמענו. לעומת שאמר להם שיעזבו את עריהם ויברחו אל המדבר וינצלו מן האויב,

אומר שמענו גאון מואב, ומצד גאונו וגאותו לא ברח אל המדבר, כי נדמה לו בגאותו שהאויב לא יוכל לו:

מלבי"ם ביאור המילות גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגאותו ורום לבו.

הגאון והגאוה אינם נרדפים, שהגאוה מדומה שיתגאה בלבבו,

והגאון הוא אמתי שיש לו מעלה שע"י יגאה מאחיו,

וגובה וגאון אחד מוליד את השני. שע"י הגובה שהוא גבוה מאחיו יצויין בגאון,

וכן הרום לבב הוא תולדות הגאוה שע"י שיתגאה בלבבו ירום לבו ויפרץ מאד:

 

(ל) אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם ה' עֶבְרָתֹו וְלֹא כֵן בַּדָּיו לֹא כֵן עָשׂוּ:

רש"י עברתו ולא כן – שנאתו לישראל לא באמת ולא במשפט: בדיו – גבוריו:

לא כן עשו – לא כגמול השיבו לזרע אברהם שנלחם עם המלכים והציל את לוט אביהם:

מלבי"ם אני. וה' אומר שזה לו עונש ממני,

א] מפני שאני ידעתי עברתו וכעסו על ישראל, על כן ולא כן (עשו) ולא ברחו,

וגם אני ידעתי את בדיו ומחשבותיו [רד"ק דברי כזביו: רש"י גבוריו],

כי יחשוב סרה בלבבו ואינו מאמין שינצחהו אויב, ומטעם זה לא כן עשו לברוח אל המדבר:

מלבי"ם ביאור המילות ולא כן [עשו] [אני ידעתי] בדיו. המלות נמשכות לשתיים: בדיו. מחשבותיו:

 

(לא) עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה:

מלבי"ם על כן על מואב איליל. כי נהרג ע"י האויב: ולמואב כולה אזעק. כי נהרגו כולם:

אל אנשי קיר חרש יהגה. לעומת מ"ש בישעיה (שם, ז) כי לאשישי ומבצרי קיר חרשת תהגו אך נכאים,

ר"ל שיביאו לשם את הנשברים במלחמה, שבית החולים או הנפצעים במלחמה יהיה בקיר חרשת,

אמר ירמיה שיהגה ויוציא את כל מואב אל קיר חרש, כי כולם יהיו חולים ונפגעים,

(ובאשר ישעיה אמר על כן יליל מואב למואב שמואב בעצמו יליל על מואב, כי הוא אשם בעצמו מה שלא ברח מן הארץ, אמר ירמיה על מואב איליל שהוא ייליל עליו,

באשר אמר שה' השיא אותו שלא יברח, ולכן הוא ייליל עליו שגרם לו זה):

מלבי"ם ביאור המילות יהגה. מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (ועי' ישעיה ט"ו):

 

(לב) מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ עַל קֵיצֵךְ וְעַל בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל:

מלבי"ם מבכי יעזר אבכה לך הגפן שבמה. בעת אבכה על יעזר אבכה ג"כ על גפן של שבמה,

ובאר הטעם כי נטישותיך עברו ים, שענפי הגפן המתפשטים לרוחב נטשו ועברו ים שברחו על הים והגיעו עד ים יעזר, ושם הוכו מן האויב עם יעזר ביחד, ולכן יבכה על שניהם ביחד (וכמליצה זו בישעיה טז, ח):

מלבי"ם ביאור המילות הגפן שבמה. כמו הארון הברית והארץ כנען, וחסר הנסמך הגפן גפן שבמה:

רש"י קיצך – לשון קיץ תאנים וקצך שהיא ל' קץ אין בו יו"ד והצד"י דגושה:

 

(לג) וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לֹא יִדְרֹךְ הֵידָד הֵידָד לֹא הֵידָד:

מלבי"ם ונאספה שמחה וגיל מכרמל. שלא יקצרו תבואה כלל, וגם יין היקבים לא ידרך הידד,

שבעת הדריכה היו צועקים קול הידד לזרז א"ע במלאכה, מעתה לא ידרך בקול הידד:

הידד לא הידד. הן יצעקו שם הידד אבל אינו הידד, ר"ל לא יצעקו הידד של שמחה רק הידד של שבר ויללה, והידד של אנשי החיל (ועמ"ש במליצה זו ישעיה שם פסוק י):

מלבי"ם ביאור המילות שמחה וגיל. עי' ישעיה שם:

 

(לד) מִזַּעֲקַת חֶשְׁבֹּון עַד אֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם מִצֹּעַר עַד חֹרֹנַיִם עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי גַּם מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמֹּות יִהְיוּ:

רד"ק מזעקת, עגלת שלישיה – עגלת כמו עגלה הת"יו במקום ה"א וכן ותועבת לא לאדם לץ אף גילת ורנן אל תתני פוגת לך והדומים להם שכתבנו בספר מכלל

ופירוש שלישים גדולה או בת שלש שנים כי היא הטובה ורש"י עגלת שלישיה – מדינה גברתנית:

וכן היתה מואב מלאה כל טוב כשבא אליה הרעב ואמר כי מצוער ועד חורונים תלך מואב הלוך וזעקה

ויונתן תרגם עגלת תלתית – רבתא למשמות יהיו – ונמרי' שם מקום בארץ מואב ואמר שיהיו למשמו' כיון שאין שם יושבים כאילו אין שם מים ואין שם ירק ועשב כי יושבי הארץ מהם נהרגו ומהם ברחו:

מלבי"ם מזעקת חשבון, נתנו קולם עד אלעלה ועד יהץ. וכן (נתנו קולם) מצוער עד חורנים,

ומפרש מי נתנו קולם?

עגלת שלשיה, שהם מעגל הגבורים והשלישים של מואב הם נתנו קולם בכל המקומות האלה,

מזעקת חשבון, ע"י שחשבון התחילה לזעוק כי שם בא האויב קודם למקומות האלה שחשב:

כי גם מי נמרים. שהיה שם חוף אניות ומסחר גדול: למשמות יהיו [ל' שממה] (וככ"ז נמצא בישעיה סימן טו בפסוק ד – ה, עיין שם):                               מלבי"ם ביאור המילות עגלת שלישיה. מעגל הגבורים כמ"ש בישעיה י"ד עי"ש כל הענין:

 

(לה) וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם ה' מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו:

רד"ק והשבתי – מעלה במה, מעלה בהמה קרבן על הבמה:

מלבי"ם והשבתי. זה נגד מש"ש (טז, יב) והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל כי ישבית לו מעלה במה:

 

(לו) עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה עַל כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ:

מלבי"ם על כן לבי למואב. ששם הוכו במלחמה: ולבי אל אנשי קיר חרש. ששם שכבו החולים ופצועים,

(ועיין ישעיה שם פסוק יא ומש"ש): על כן. על שאבדו המלחמה:

אבדו יתרת עשה. הריוח שהיה להם וכל עושר המדינה נאבד מאתם: וברש"י יתרת – על אשר גאוה עשה לכך אבדו:

אומר הגר"י גלינסקי [והגדת דברים עמ' 327]

ישראל אומרים לה' – אנו מקריבין ע' פרין והאומות שונאות אותנו. ואינו מובן, שהרי הפרים הולכים ומתמעטים, מ׳י״ג ביום הראשון ועד שבעה ביום השביעי, לסימן כליה להם (רש״י במדבר כט, יח). וכי מה רוצים אנו, שייאהבונו כשאנו הולכים ומיחלים להתמעטותם וכליונם? ואיך נאמר שאנו מקריבים עבורם שישבו בשלוה, אתמהה?

אבל באמת אין הקדוש ברוך הוא חפץ בכליון אומה, ונינוה תוכיח. והנביא מקונן: ״לבי למואב יזעק״ (ישעיה טו, ה), וכתב רש״י: נביאי ישראל אינם כנביאי אמות העולם, בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר, ונביאי ישראל מקוננים על פורענות הבאה על האמות. ״על כן לבי למואב כחלילים יהמה, ולבי אל אנשי קיר חרש כחלילים יהמה!״ (ירמיה מח, ל). וכן ראינו לעיל עוד ביטויים של צער של הנביא על חורבן מואב: (לא) עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה: (לב) מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ עַל קֵיצֵךְ וְעַל בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל:

ואנו אכן מקריבים לשלומם ולשלוותם.

אלא שאנו הולכים וממעיטים במספרם, כדי לאבדם מלבנו, לסימן כליה להם מקרבנו, שאנו לא נהיה מושפעים מהם ומהמונם, מחכמתם ותרבותם, ארחם ושיגם. ואז, כשהמעטנום עד כלות, מזערנום והוקענום, נוכל להסב לסעודה עם מלכנו, ויהנה בנו!

ומאידך – עי' רד"ק ותרגום יונתן עַל כֵּן בְּלִבְּהוֹן מוֹאָבָאֵי כְּכִינוֹרָא הָמָן וְלִבְּהוֹן עַל אֱנַשׁ כְּרַךְ תּוּקְפֵיהוֹן כִּזְמַר אֲבוּבִין דָוֵי עַל כֵּן שְׁאָר נִכְסֵיהוֹן דִקְנוֹ יִתְבַּזְזוּן:

 

(לז) כִּי כָל רֹאשׁ קָרְחָה וְכָל זָקָן גְּרֻעָה עַל כָּל יָדַיִם גְּדֻדֹת וְעַל מָתְנַיִם שָׂק:

רד"ק כי כל – אמר קרחה בראש כי כן דרך בני אדם שתולשין שער ראשיהם על אבל

וכן אמר וכל זקן גרועה כי הזקן תפארת הפנים ובעת האבל יגלח האדם אותה להסיר תפארת פניו

וכן אמר מגולחי זקן וקרועי בגדים וכן תרגם יונתן וכל דקניהון גלוח.

ולא אמר כל זקן מגולחת ואמר גרועה לגנאי:

על כל ידים גדודות – בפלס מלוכה חלושה וענינו שריטו' בבשר וכן לא תתגודדו:

מלבי"ם (לז – לח) כי כל ראש קרחה וכו' על גגות מספד וכו'. וכן ישעיה (טו, ב – ג):

כלה מספד כי שברתי את מואב. הם סופדים על ששברתיו כמו ששוברים את הכלי אשר אין חפץ בו ואינו ראוי עוד לתשמיש, ששוברים אותו שלא ע"מ לתקן:

מלבי"ם ביאור המילות גדודות. שם האחד ממנו גדודה במשקל מלוכה:

 

(לח) עַל כָּל גַּגֹּות מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד כִּי שָׁבַרְתִּי אֶת מוֹאָב כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בֹּו נְאֻם ה':

רד"ק על כל גגות מואב – בגלוי יעשה מספד בגגות שיראום בני אדם וכן ברחובות:

מצודת דוד כולה מספד – בכולם ישמע קול מספד: אין חפץ בו – אין בו צורך:

 

(לט) אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ אֵיךְ הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב בֹּושׁ וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה לְכָל סְבִיבָיו:

מלבי"ם איך חתה הילילו. אומר להם הלא מלבד מה שנשבר, יש לכם ליליל על האופן שנשבר,

שנשבר באפס יד ושלא במלחמה, שזה סימן שהיה השגחיי על עונותיהם:

איך הפנה עורף מואב בוש. כי הגבור הנלחם הגם שינוצח אין לו בושה כי מת מות גבורים,

אבל מואב שפנה עורף תיכף כרכי לבב זה בושה גדולה, כי עי"כ והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו,

כי ישחקו עליהם שהיו כנשים וכחלשים, ולמחתה- כי יכירו שהיה בהשגחת ה', ומפרש:

 

(מ) כִּי כֹה אָמַר ה' הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב:

רד"ק כי כה – כנשר ידאה, האויב יעוף כנשר ויבא מהרה עליהם והאויב הוא נבוכדנצר:

מלבי"ם כי כה אמר ה' הנה כנשר ידאה. ר"ל האויב לא יצטרך להתעכב וללחום בגבולי המדינה עד שיכנס לתוכה, רק ידמה כנשר הדואה ופורש כנפיו באמצע המדינה,

כן יפרוש כנפיו על מואב ותהיה תיכף כולה תחת כנפיו, עד כי תיכף:

מלבי"ם ביאור המילות ידאה. מורה על העיפה ברוב מהירות וזה ההבדל בין ידאה ובין יעוף:

 

(מא) נִלְכְּדָה הַקְּרִיֹּות וְהַמְּצָדֹות נִתְפָּשָׂה, וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיֹּום הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה:

מלבי"ם נלכדה הקריות. שהיו בצורות מאד, ונתפשו המצדות,

כי לב גבורי מואב יהיה דומה ביום ההוא כלב אשה מצרה,

שמצד שהיא אשה היא חלושת כח וביחוד מצד שהיא מצרה בצרה: רד"ק שהיא מצרה בעת חבליה כשכורעת לילד וכן תרגם יונתן דעקא לה בחבלהא ומצרה מפעלה מן ובהצר לו והוא פעל עומד כלומר כואבת ועומדת בצרה:

מלבי"ם ביאור המילות נלכדה הקריות. יחיד על רבים, ר"ל כל עיר מהקריות וכל מצודה מהמצדות נתפשה:

[א.ה. אך רש"י ככל הנראה נשמר מזה וכתב "הקריות שם העיר" כדי לבאר מדוע נקט ל' נקבה].

 

(מב) וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם כִּי עַל ה' הִגְדִּיל:

מלבי"ם ונשמד מואב מעם. כי העם הלוחם ונופל במלחמה יזכרו בדורות הבאים שהיה עם,

אבל ע"י שנפלו כנשים יאמרו שלא היו עם כלל, ומה היה הסבה לכל מפלתם, כי על ה' הגדיל כמ"ש בפסוק כ"ו:

מצודת דוד מעם – מהיות עוד עם:הגדיל – דבר גדולות לבזות כלפי מעלה בעת גלו ישראל כי אמר אז שאין יכולת בהמקום לעזור את עמו:

 

(מג) פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב מוֹאָב נְאֻם ה':

רש"י פחד ופחת – אלו ב' דברים קשים זה אצל זה שהפחד גורם לו לנוס והפחת מוכן ליפול בו: פחת – פוש"א בלע"ז:

מלבי"ם פחד ופחת ופח. לצידת החיות חופרים פחת ובור גדול אשר לשם תפול החיה בלכתה,

ועל פי הפחת מצד האחר מניחים פח יקוש שאם תרצה לצאת תוקש בו,

וכדי שתפול אל הפחת מפחידים אותה בכלבים שע"י הפחד תפול בהפחת וע"י הפחת תלכד בפח,

וכן יהיה עליך יושב מואב, עד:

 

(מד) הַנָּיס הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעֹלֶה מִן הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אָבִיא אֵלֶיהָ אֶל מוֹאָב שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם ה':

מצודת דוד הנס – מי שינוס ממקום הפחד:

יפול וכו' – ר"ל אם ינצל מצרה אחת תדביקהו השנית ואם ימלט מהשנית ילכד בשלישית:

שנת פקודתם – השגחת הבאת הרעה הראויה להם:

מלבי"ם שהנס מקול הפחד וכו'. ור"ל שיהיה צרות רבות, וכ"א תהיה סבה לחברתה

(וכן בא מליצה זו ישעיה סימן כד, יח):

מלבי"ם ביאור המילות אליה אל מואב. כמו אליה לירושלים למעלה (ג' י"ז) ור"ל שתהיה ההבאה מיוחדת אליה ביחוד:

 

(מה) בְּצֵל חֶשְׁבֹּון עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים כִּי אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבֹּון וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחֹון וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאֹון:

מלבי"ם בצל חשבון. כאשר באו הנסים בצל חשבון ורצו לחסות בהחומה והמבצר

שם בא האויב בכח גדול כנגדם עד שהנסים עמדו מכח, ר"ל שע"י כח האויבים עמדו מלנוס:

כי אש יצאה מחשבון. מליצה זו לקוחה מדברי ספר התורה (במדבר כא, כח)

שאמרו במשל הקדמוני, שמן חשבון יצאה אש בוער שהוא האויב שאכל אותם,

ומבין סיחון יצאה להבה שהלהבה בוער מרחוק, כי משם בא האויב, ותאכל פאת מואב,

פאת הוא פאת הראש, ומצייר שהאש שנאחזה בפאת הראש אכלה גם את הקדקוד שהוא בני שאון,

בני ערים הגדולים ששם שאון רב וקול המולה:

מלבי"ם ביאור המילות עמדו מכח. יל"פ כמו ותעמוד מלדת שנפסק כחם מלנוס:

(מו) אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם כְּמֹושׁ כִּי לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה:

מצודת דוד אבד עם כמוש – העם שעובדים לעכו"ם כמוש הנה נאבד:

מלבי"ם אוי לך מואב כי לקחו בניך בשבי. כי במשל הקדמוני אמר שבניו הלכו פלטים,

ועתה גם הבנים הלכו שבי לפני צר:

 

(מז) וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם ה' עַד הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב:

רד"ק ושבתי שבות מואב – כיון שאמר באחרית הימים, היא עתידה, וזה יהיה בימות המשיח

וכן שבות בני עמון שאומר אחרי זה ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון ג"כ יהיה לעתיד

וכן אומר בנבואת צפניה על שתי האומות האלה

צפניה פרק ב

(ח) שָׁמַ֙עְתִּי֙ חֶרְפַּ֣ת מוֹאָ֔ב וְגִדּוּפֵ֖י בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֲשֶׁ֤ר חֵֽרְפוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י וַיַּגְדִּ֖ילוּ עַל־גְּבוּלָֽם: (ט) לָכֵ֣ן חַי־אָ֡נִי נְאֻם֩ ה' צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־מוֹאָ֞ב כִּסְדֹ֤ם תִּֽהְיֶה֙ וּבְנֵ֤י עַמּוֹן֙ כַּֽעֲמֹרָ֔ה מִמְשַׁ֥ק חָר֛וּל וּמִכְרֵה־מֶ֥לַח וּשְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם שְׁאֵרִ֤ית עַמִּי֙ יְבָזּ֔וּם וְיֶ֥תֶר גוי גּוֹיִ֖י יִנְחָלֽוּם: (י) זֹ֥את לָהֶ֖ם תַּ֣חַת גְּאוֹנָ֑ם כִּ֤י חֵֽרְפוּ֙ וַיַּגְדִּ֔לוּ עַל־עַ֖ם ה' צְבָאֽוֹת: (יא) נוֹרָ֤א ה' עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֣י רָזָ֔ה אֵ֖ת כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָאָ֑רֶץ וְיִשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקוֹמ֔וֹ כֹּ֖ל אִיֵּ֥י הַגּוֹיִֽם:  [שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום ואמר זאת להם תחת גאונם כי חרפו ויגדלו על עם ה' צבאות] כמו שאומר בנבואה זו כי על ה' הגדיל

ואומר שם עוד כי בזה כל אלהי הארץ וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגוים וזה לא יהיה עד ימות המשיח

ואף על פי שנתבלבלו האומות היום אפשר שנתפזרו במקומו' קרובים מארצם ואף על פי שנתערבו באומות אחרות אפשר שנשאר שום זכר להם:

באחרית הימים – תשוב כל אומה ואומה בארצה וכולן תהיינה תחת ממשלת ישראל כמו שאומר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם:

עד הנה משפט מואב – לפי שהאריך בספור הרעה הבאה עליו אומר עד הנה,

ומשפט ענינו גזרה הבאה עליהם בדין ומשפט:

מלבי"ם עד הנה משפט מואב. ר"ל כי בנבואת בני עמון נמצא ג"כ חורבן עי וחשבון ערי מואב,

רק שם ספר זה לענין משפט בני עמון, כמו שגם ביחזקאל ספר מפלת מואב בעת מפלת בני עמון,

אבל עד הנה הוא משפט מואב שבא על מואב ביחוד, בשבילו בעצמו לא בשביל אחרים:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א