ירמיה

ספר ירמיה פרק נא

(א) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל וְאֶל יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית:

רש"י לב קמיכשדים בגימ' דא"ת ב"ש, רוח משחית את רוח מלך פרס ומדי שהוא משחית, רוח טלנ"ט בלעז:

רד"ק כה אמר ה', ואל יושבי לב קמי – כשדים בא"ת ב"ש ויתכן שיהיה ארץ כשדים חסר כאילו אמר יושבי ארץ כשדים וסמך אותו על המבין לפי שזכר בבל וכן מנהג הכתוב בהרבה מקומות ויהיה לב קמי כמשמעו לב אויבי ויהיה תכונת הפסוק כן ואל לב קמי יושבי ארץ כשדים ועל הדרך הזה תירגם יונתן הפסוק כן הא אנא מייתי על בבל ועל יתבי ארע כשדאי עממין קטולין די רם לבהון ושפירי בקומהון רוחהון מחבלא הנה הוסיף ארע כשדאי ופי' לב קמי כמשמעו לפי דעתו [בעלי לב רם]:

מצודת דוד לב קמי – הם כשדים בא"ת ב"ש ואחז בלשון זה על כי קם לבם על ה' והחריבו נוהו:

רוח משחית – מוסב על מעיר לומר שיעורר עליהם רצון משחית והוא רצון פרס ומדי:

מלבי"ם על בבל. עיר המלוכה: ואל ישבי לב קמי. (כשדים בא"ת ב"ש):

רוח משחית. שהאויב לא יכוין להנאתו רק להשחית בל ישאר שארית:

 

(ב) וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיֹום רָעָה:

רש"י וזרוה – ונפצוה: ויבוקקו – וירוקנו:

מלבי"ם וזרוה. יסובבו אותה סביב כזר, וירוקנו את ארצה:

כי היו עליה מסביב. שבאם רוצים שישאר שארית אין מקיפים רק מג' רוחות כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים כדי שיוכלו לברוח מרוח הרביעית, אבל הם היו עליה מסביב:

מלבי"ם ביאור המילות וזרוה. מענין זר זהב סביב, והוא עם זרים לשון נופל על הלשון:

 

(ג) אֶל יִדְרֹךְ ידרך הַדֹּרֵךְ קַשְׁתֹּו וְאֶל יִתְעַל בְּסִרְיֹנֹו וְאַל תַּחְמְלוּ אֶל בַּחֻרֶיהָ הַחֲרִימוּ כָּל צְבָאָהּ:

רש"י אל ידרוך הדורך – הרי זה מקרא קצר אל אשר אני אומר שם ידרוך הדורך קשתו:

ואל יתעל בסריונו – אל ירפא [תעל מל' רפואת תעלה]:

רד"ק אל ידרוך הרודך קשתו – אומר אל הדורך שידרוך קשתו אל אשר יתעל בשריונו

 אל תחמלו אל בחורים וי"ת אל כמו אליה לא ימתח דמתח קשתים ולא יסק בסיריניה:

ואל יתעל – אל אשר יתעלה ויתגאה בשריונו שהוא לבוש ושריון הוא לבוש הברזל אזבר"גא בלעז וידרוך כתוב כפול והאחד כתוב ולא קרי:

מלבי"ם אל. ר"ל אעיר רוח משחית אל דורך אשר ידרוך קשתו, ואל המתעלה בסריונו ואח"כ לא יחמל,

גם אל הבחורים והגבורים, ויחרימו כל צבא בבל, אף אלה שלא מצאו מזוינים בכלי זיינם:

מלבי"ם ביאור המילות אל. ויש נוסחאות שכתוב אל ולא [נ' דהיא גי' התרגום יונתן שתרגם 'לא']:

 

(ד) וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׁדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ:

תרגום יונתן וְיִתְרְמוֹן קְטוֹלִין בְּאַרְעָא כַּסְדָאֵי וּמַטְעֲנִין בְּשׁוֹקָהָא: [אולי רמז למטענים המתפוצצים שם בשווקים…]

מצודת ציון ומדוקרים – ענין נעיצת חרב וחנית בגוף אדם וכן כל הנמצא ידקר (ישעיה י"ג):

מלבי"ם ונפלו חללים בארץ. ואשר יסתרו בחוצות הצרות ידקרו אחריהם ברמחים:

מלבי"ם ביאור המילות בחוצותיה. מקומות שאחורי הבתים (כנ"ל ה', א'):

 

(ה) כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵה' צְבָאֹות כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדֹושׁ יִשְׂרָאֵל:

רד"ק כי לא אלמן – אינו כמו האלמנה שמת בעלה שהיא עזובה ממנו לעולם לא כן ישראל כי בעלה חי וקיים ואם עזבה בגלות עוד יפקדנה וישוב אליה ויפקוד על אויביהם:

כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל – ארץ כשדים מלאה אשם וחטאה מקדוש ישראל

כלומר ממה שעשו רעות בעמו וי"ת כן ארי לא שביקין בית ישראל ויהודה מאלההון מה' צבאות ארי ארעהון אתמליאת חייבי קטול ממימר קדישא דישראל:

מלבי"ם כי. זה יהיה מעט מה שהרעו לישראל, א] שישראל לא אלמן מאלהיו ויריב ריבם,

ב] יען ארצם של כשדים מלאה אשם מה שחטאו נגד קדוש ישראל שהיא קדושת המקדש,

ומה שהשתמשו בכלי המקדש שלכן נהרג בלשאצר:

 

(ו) נֻסוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשֹׁו אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַה' גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ:

רש"י נוסו – ישראל מתוך בבל:

רד"ק נסו – אומר לאנשים מארצות אחרות שהיו בה לסחורה שינוסו מתוכה שלא יסופו בעון העיר:

אל תדמו בעונה – ענין כריתה כמו ונדמו נאות השלום:

מלבי"ם נסו. עפ"ז מצוה לעמים אחרים אשר בתוכה שינוסו:

פן ידמו ויכרתו בעונה כי עת נקמה היא לה'. א] מצד הנקמה, ב] מצד הגמול כפי מה שעשו והרעו:

 

(ז) כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד ה' מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם עַל כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם:

רד"ק כוס זהב – קרא היין הזך זהב, לזכות הזהב, המשל המשילו בו

וכן המשיל השמן הזך בזהב – כמו שאמר המריקים מעליהם הזהב. וכן הרוח הזכה – מצפון זהב יאתה

ואמר ביד ה' – כי מלך בבל היה שליח האל להחריב הגוים, והוא מה שאמר למעלה קח את כוס היין החמה הזאת מידי, והשקיתָ אותו את כל הגוים וכן אמר הנה מיינה שתו גוים:

יתהוללוישתגעו, מן הוללות וסכלות, וכן אמר למעלה ושתו והתגעשו והתהוללו,

המשילו ליין זך ונקי, לפי שפועל האל זך ונקי הצור תמים פעלו:

מצודת דוד כוס זהב – עד הנה היה בבל ביד ה' ככוס יין נקי וצלול כזהב

והיא היתה משכרת כל הארץ ר"ל על ידי בבל האביד הארצות כי הוא בלבל דעתם כיין המשתכר ומבלבל:

מיינה – מיין הכוס ההוא שתו העובדי כוכבים ולכן נעשו הוללים וסכלים כשכורים ולא יכלו להלחם:

מלבי"ם כוס זהב בבל. א] היו דומים ככוס זהב שהוא מתכת חזק,              ב] שהיו ביד ה' שבט אפו,

ג] שהיא משכרת כל הארץ עד שגוים שתו מיינה ונשתכרו ונתהללו בשגעון:

(ח) פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא:

מלבי"ם פתאום נפלה בבל. שה' הניח את הכוס מידו ונפלה ותשבר:

הילילו. תחלה הילילו כל העמים עליה כי היו חוסים בצלה, קחו צרי, כי רצו לעזרה:

 

(ט) רִפִּאנוּ רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצֹו כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד שְׁחָקִים:

רש"י נגע אל השמים משפטה – גבה פורענותם עד אל השמים:

רד"ק רפאנו – נכתב כבעלי האל"ף ונקרא כבעלי הה"א: ולא נרפתה – כבעלי הה"א ובאמרו רפינו דבר על הלשון האנשים הנכרים אשר בה:

מלבי"ם רפאנו. יאמרו זל"ז כי לא נרפאתה, לכן עזבוה ויתפרדו עוזריה מעליה:

כי נגע. ר"ל מפלתה תהיה בין מצד כוכבה ומזלה בשמים ובמערכת,

בין מצד ההשגחה האלהית שמיוחס לשחקים שהם נשאים משמים:

מלבי"ם ביאור המילות השמים, שחקים. שחקים גבוהים משמים ומציינים מה שלמעלה מן המערכה כמ"ש בפי' (ישעיה מ"ח ח'):

 

(י) הוֹצִיא ה' אֶת צִדְקֹתֵינוּ בֹּאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיֹּון אֶת מַעֲשֵׂה ה' אֱלֹהֵינוּ:

מלבי"ם הוציא. אבל ישראל יאמרו שזה היה ע"י שה' הוציא את צדקתינו והגיע זמן שיריב ריב ישראל,

לכן באו ונספרה בציון וכו':

 

(יא) הָבֵרוּ הַחִצִּים מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ מַלְכֵי מָדַי כִּי עַל בָּבֶל מְזִמָּתֹו לְהַשְׁחִיתָהּ כִּי נִקְמַת ה' הִיא נִקְמַת הֵיכָלֹו:

רש"י הברו – ל' נקיון:           השלטיםאשפות שהחצים נתונים בהם:

רד"ק הברו – מן ברר כמו חץ ברור הוא והוא לשון מריקה וברירה ולבון וכן ת"י 'שנינו'

אמר כנגד האויבים הבאים להלחם עליה:

מלאו השלטים – אספו המגינים וכן קראו אחריך מלא ענין אסיפה וקבוץ,

השלטים מגינים כמו כל שלטי הגבורים

וכתב אדוני אבי ז"ל הברו משפטו האברו מן אבר כיונה ארך האב' שענינו נוצה ר"ל שימו נוצה בחצי' כדי לישרם [נ' דר"ל לישרם במעופם, כמו שעושים בקצה החץ בסוף כעין נוצה]:

מלבי"ם הברו. אתם החצים שאו אבר וכנף ועופו אל השלטים למלאותם, ימליץ שהחצים יעופו בעצמם אל השלטים:

העיר ה' את רוח מלכי מדי ונתן בלבם כי מזמתו על בבל להשחיתה,

ושמה שרוצה להשחיתה הוא מצד נקמת ה' על דבר כבודו,

ועל נקמת היכלו ששרפו הבהמ"ק, כ"ז נתן ה' בלב מלכי מדי.

(ר"ל שכן פתר דניאל לבלשצאר את הנראה וזאת נודע למלכי מדי, ועי"כ השחיתו את בבל):

מלבי"ם ביאור המילות הברו. מענין אבר כיונה, ומשפטו הַאֲבֵרוּ אתם החצים שאו אבר ומלאו את השלטים,

ושם שלטים לדעתי מין מגן וצנה שהיה בו ג"כ מקומות להניח בו החצים,

וזה המבדיל בין שלטים ובין מגנים, כי בהשלטים היה עשוי גם אשפת החצים:

 

(יב) אֶל חוֹמֹת בָּבֶל שְׂאוּ נֵס הַחֲזִיקוּ הַמִּשְׁמָר הָקִימוּ שֹׁמְרִים הָכִינוּ הָאֹרְבִים כִּי גַּם זָמַם ה' גַּם עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל:

מלבי"ם אל חומת בבל שאו נס. להלחם אל החומה:

החזיקו המשמר. בל יפלו הגבורים על המחנה מן החומה, ואח"כ הקימו שומרים רבים בכל סביבות החומה שלא יברח האיש והכינו האורבים להכרית את הבורחים והמתחבאים:

כי גם זמם. מה שזמם כבר עשה ויצא לפועל:

מלבי"ם ביאור המילות המשמר, שומרים. המשמר מקום קבוע המיוחד ששם יעמדו למשמר תמיד,

ושומרים יחידים ההולכים סביב לשמור,              והאורבים יארבו בשדה או במסתר:

 

(יג) שֹׁכַנְתְּי שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים רַבַּת אֹוצָרֹת בָּא קִצֵּךְ אַמַּת בִּצְעֵךְ:

מלבי"ם שכנת על מים רבים. והיו באים לתוכה תבואות וסחורות רבות:

בא קצך כפי מדת בצעך שעשקת את כל האומות:

מלבי"ם ביאור המילות שוכנת. כמו יושבת בלבנון למעלה כ"ב עמש"ש: אמת בצעך. אמה מענין מדה. ובצע גזלה ועושה:

 

(יד) נִשְׁבַּע ה' צְבָאֹות בְּנַפְשֹׁו כִּי אִם מִלֵּאתִיךְ אָדָם כַּיֶּלֶק וְעָנוּ עָלַיִךְ הֵידָד:

מצודת דוד בנפשו – ר"ל בעצמו:

כי אם – כי אשר אמלא ארצך מבני אדם מלומדי מלחמה רבי המספר כארבה

והם יצעקו עליך קול הידד שהוא קול שמחת שודדים:

מלבי"ם נשבע. שימלא אותך אדם כילק להשחיתך:  מלבי"ם ביאור המילות כי אם. לשון שבועה:

 

(טו) עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחֹו מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתֹו וּבִתְבוּנָתֹו נָטָה שָׁמָיִם:

רד"ק עושה ארץ בכחו – זאת הפרשה כתובה למעלה אחר כדנא תאמרון להום ושם בארנוה

ויש ביניהם שנוי מעט במלות למעלה ויעלה נשיאים והנה ויעל נשיאים, למעלה בקצה הארץ בה"א בקרי והנה מקצ' ארץ בלא ה"א, למעלה וישראל שבט נחלתו והנה ושבט נחלתו ושנה הפרשה הנה לענין אלילים שהיו בוטחים בהם בני בבל והיו חושבים כי בעבודתם היתה הצלחתם:

מצודת דוד עושה ארץ בכוחו – כאומר והנה בידו לקיים מאמרו כי הוא עושה ארץ בכוחו וכו' ואם כן הכל שלו ובידו: נטה שמים – פירשׂ השמים כנטיית האוהל:

מלבי"ם (טו – יט) עשה ארץ. פסוקים אלה באו למעלה י' ושם פרשנום,

ר"ל אז יכירו הכל כח ה' שהוא ברא כל המציאות ואת השגחתו שניכר ע"י גבורות גשמים,

ויכירו כי אין ממש בע"א.

וה' שהוא חלק יעקב הוא יוצר הכל, והוא יריב ריב ישראל:

 

(טז) לְקֹול תִּתֹּו הֲמֹון מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעַל נְשִׂאִים מִקְצֵה אָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיֹּצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו:

מצודת דוד לקול תתו – בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים מקצה הארץ ר"ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ

אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה:

ברקים – לעת בוא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:

ויוצא – הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:

 

(יז) נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכֹּו וְלֹא רוּחַ בָּם:

רש"י נבער כל אדם – העושה פסל לאלוה:             נסכו – לשון מסכה:

מצודת דוד נבער – כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת וכל צורף העושה הפסל יקבל בושה מן הפסל בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני:

 

(יח) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ:

רש"י בעת פקודתם – כשיפקוד הקדוש ברוך הוא עליהם ועל עובדיהם:

מצודת דוד מעשה תעתועים – המה מעשה ידי התועים מדרך השכל:

בעת פקודתם – בעת ישגיח המקום להפרע מהם אז יאבדו מבלי תקומה:

 

(יט) לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹוב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְשֵׁבֶט נַחֲלָתֹו ה' צְבָאֹות שְׁמֹו:

מצודת דוד לא כאלה – לא כהפסילים האלה הוא אלהי יעקב הנתון לחלקו:

כי יוצר הכל הוא – לא כהפסילים שהמה מעשה ידי אדם כי חלק יעקב הוא היוצר את הכל:

ושבט נחלתו – ואת יעקב הנזכר בחר להיות כ"א משבטיו שבט נחלתו:

ה' צבאות שמו – כי הוא מושל על צבאות מעלה ומטה

ומוסב למעלה לומר הואיל ואין לו ערך עם הפסילים כי הוא יוצר הכל ואת ישרים בחר לנחלה

אם כן בודאי יקיים מאמרו לאבד את בבל להצמיח ישע לישרים:

 

(כ) מַפֵּץ אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם וְהִשְׁחַתִּי בְךָ מַמְלָכֹות:

רד"ק מפץ אתה לי – מפץ שם הכלי שמנפצים בו האבנים וכן ואיש כלי מפצו בידו

אלא שזה צרי וזה קמץ והנפוץ הוא השבר עם הפוזר כי כשמשברים האבנים מתפזרי' האבני' הנה והנה וכן ונפצתי כלם בזה הענין

ואמר האל יתב' כנגד מלך בבל מפץ אתה לי כי בך אני מנפץ ומשחית הגוים והממלכות

אך עתה אשלם לך על מה שעשית בישראל ואענישך על ישראל שעשית בהם רעה יותר מדאי

ואני קצפתי מעט ואתה עזרת לרעה:

מלבי"ם מפץ. יאמר לישראל אתה מפץ של כלי מלחמה, על ידך אשבר ואפוצץ כלי מלחמה

היינו בבל שהיתה כלי מלחמתו של ה':                          ונפצתי בך גוים. ר"ל לאומי בבל ומלכותיהם:

 

(כא) וְנִפַצְתִּי בְךָ סוּס וְרֹכְבֹו וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֶכֶב וְרֹכְבֹו:

מצודת דוד רכב – הוא המרכבה המיוחדת לאנשים:

ורוכבו – הוא היושב על המרכבה:

 

(כב) וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִישׁ וְאִשָּׁה וְנִפַּצְתִּי בְךָ זָקֵן וָנָעַר וְנִפַּצְתִּי בְךָ בָּחוּר וּבְתוּלָה:

(כג) וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֹעֶה וְעֶדְרֹו וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִכָּר וְצִמְדֹּו וְנִפַּצְתִּי בְךָ פַּחֹות וּסְגָנִים:

מצודת ציון אכר – הוא העובד האדמה בחרישה וזריעה וכן בושו אכרים (לעיל /ירמיה/ י"ד):

וצמדו – כן יקרא זוג הבקר על כי ילכו צמודים ומחוברים וכן צמד בקר (איוב א):

פחות וסגנים – שמות מיני שררות:

 

(כד) וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיֹּון לְעֵינֵיכֶם נְאֻם ה':

רש"י ושלמתי לבבל – אחרי כל זאת שאגמור נקמתי על ידו בעובדי כוכבים:

מצודת דוד ושלמתי – והנה אשלם לבבל גמול רעתם:

לעיניכם – כולכם תראו בעיניכם הרעה הבאה על בבל:

מלבי"ם ושלמתי. ר"ל שלכן אנפץ את כל אלה כדי לשלם להם את כל רעתם אשר עשו בציון,

ואחר שישברו על ידכם אתה המפץ אצלי שבעבורך אנפצם ככלי יוצר:

 

(כה) הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם ה' הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה:

רד"ק הנני אליך הר המשחית – קרא בבל הר ואם היא בקעה רוצה לומר הר עיר בצורה

כמו אם היא יושבת בהר וכן הרות הגלעד ר"ל הערים הבצורות וכן תירגם יונתן כרכא מחבלא וכן מן הסלעים ג"כ משל על המגדלי' הגבוהים אשר בבבל

וכן ת"י ואמגרינך מן תקפא כלומר אפילך ממקומות החזקים והגבוהים:

וגלגלתיך – ענין גלגול ידוע מן גבוה אל הנמוך:

מצודת דוד והנני אליך – הנה אני אלחם בך אתה הר המשחית והוא בבל המשחית את כל הארץ (ועם היותה בקעה קראה הר מפני חזקה):   ונטיתי וכו' – להכות בך:

מן הסלעים – הוא משל על המגדלים הגבוהים שבבבל:

להר שרפה – כי תהפך כסדום ותמטר עליה גפרית ואש כמוה:

מלבי"ם הנני אליך הר המשחית. של בבל: וגלגלתיך. לא יהיה עוד משכנך בין הסלעים כי תהיה הר שריפה:

 

(כו) וְלֹא יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמֹוסָדֹות כִּי שִׁמְמֹות עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם ה':

מלבי"ם ולא יקחו ממך אבן לפנה. שלוקחים אבן יקר ומוצק. (הנמשל שלא יקימו ממך מלכות),

ואף לא אבן למוסדות [יסודות] שהוא פחות מאבן פנה (ר"ל אף לא ממשלה קטנה ושיהיה בך יישוב):

 

(כז) שְׂאוּ נֵס בָּאָרֶץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם, קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם, הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכֹות אֲרָרַט מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז, פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר, הַעֲלוּ סוּס כְּיֶלֶק סָמָר:

רד"ק שאו נס – צווי שאינו לאדם מיוחד ולא לאנשים מיוחדים אלא למי שיהיה והוא על דרך המליצה

כמו ראה ריח בני אמור למלך ולגבירה חזקו ידים רפות אמרו לנמהרי לב והדומים להם וכמוהם שאו נס תקעו שופר:

קדשו עליה – השמיעו עליה:

פקדו, העלו – כי לפי שאמר בארץ ואמר בגוים לא נאמר כי כנגד מדי אמר לבד:

קדשו – ענין הזמנה:

השמיעו עליה – ענין אסיפה וקבוץ וכן השמיעו אל בבל רבים וכן מן הדגוש וישמע שאול את העם:

ממלכות אררט מני ואשכנז – אלו באו עם דריוש ותירגם יונתן מלכות ארע קרדו משרית הורמני והדיב:

פקדו עליה – ענין מנוי:                                טפסר – כמו שר וכן וטפסריך כגוב גובי:

כילק סמר – כמו סמר מפחדך בשרי וכן מן הדגוש תסמר שערת בשרי, עניין הנעירה והרעדה כאדם שעמדו שערותיו, אריסמנט"ו בלע"ז

ויונתן תירגם זמינו עלה עבדי קרבא דיהון סלקין סוסותהון מפנכין הא כזחלא דמצלהב ופירוש מפנכין עניין דהירה כמו שתרגם ג"כ מדהרות דהרות אביריו מפנוכא דהוה מפניך קדם רתיכי גברוהי:

מלבי"ם (כז – כח) שאו נס. יספר בפרטות איך נקבצו עליה כל מלכי גוים הקרובים והרחוקים:

 

(כח) קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם אֶת מַלְכֵי מָדַי אֶת פַּחוֹתֶיהָ וְאֶת כָּל סְגָנֶיהָ וְאֵת כָּל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתֹּו:

מצודת דוד קדשו וכו' – חזר לומר שוב לפרש שהם מלכי מדי והם דריוש וחתנו כורש שירש המלוכה אחרי מותו:

ארץ ממשלתו – הארץ אשר הוא מושל בה:

(כט) וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וַתָּחֹל כִּי קָמָה עַל בָּבֶל מַחְשְׁבֹות ה' לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב:

רד"ק ותרעש, ותחול – ענין חיל כיולדה:   [רש"י ותחול – לשון חלחלה]:

כי קמה על בבל – אמר קמה יחידה ואמר מחשבות ה' רבים ר"ל כל מחשבה ומחשבה שחשב עליה תקום:

מלבי"ם ביאור המילות קמה, מחשבות. יחיד על רבים, ויל"פ שר"ל ותרעש הארץ כולה כי הארץ קמה על בבל להלחם אתה:     ותחל. כי יחשבו שלא יוכלו לה, משיב שזה מחשבות ה' כדי לשום את ארץ בבל לשמה:

מלבי"ם כי קמה. כי בפעם הזאת יחריבו אותה:

 

(ל) חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם יָשְׁבוּ בַּמְּצָדֹות, נָשְׁתָה גְבוּרָתָם, הָיוּ לְנָשִׁים הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ, נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ:

רש"י נשתה – קפצה כמו גיד הנשה (בראשית לב) שנשה ממקומו:

רד"ק חדלו, ישבו במצדות – ולא יצאו להלחם ישבו להם במגדלים החזקים להשגב בהם:

נשתה גבורתם – פסקה וכן ונשתו מים מהים:

היו לנשיםחלשים כמו הנשים:            הציתו – המציתי':

 מלבי"ם חדלו להלחם. בשדה המלחמה:       

ישבו במצדות. וגם שם נשתה גבורתם ולא ילחמו גם במצודה עד שהציתו המשכנות ונשברו בריחי המבצר:

מלבי"ם ביאור המילות הציתו. חסר הפועל, ויל"פ גבורי בבל עצמם הציתו המשכנות שלא ימצא האויב מעון ומחסה:

 

(לא) רָץ לִקְרַאת רָץ יָרוּץ, וּמַגִּיד לִקְרַאת מַגִּיד, לְהַגִּיד לְמֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי נִלְכְּדָה עִירֹו מִקָּצֶה:

רד"ק רץ לקראת רץ ירוץ – היה לומר רץ אחרי רץ ומגיד אחר מגיד?

אלא פירושו הנה ילך הראשון ויגיד למלך, וישוב לו, וימצא רץ אחר בא לקראתו ג"כ להגיד למלך, כי נלכדה עירו:

מקצה – כלומר מקצה האחד:

מלבי"ם רץ לקראת רץ ירוץ. ר"ל שכל הנאמר בפסוק הקודם ירוץ רץ לקראת רץ להודיע,

שהראשון יודיע שחדלו להלחם וישבו במצדות ויבא רץ כנגדו להודיע כי נשתה גבורתם והציתו משכנותיה, ואח"כ יבא מגיד לקראת מגיד להגיד למלך בבל כי נלכדה עיר המלוכה בקצה, ויבא מגיד לקראתו להגיד, כי:

 

(לב) וְהַמַּעְבָּרֹות נִתְפָּשׂוּ וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהָלוּ:

רד"ק והמעברות נתפשו – מעברות המים בכניסת העיר והיו בהם מגדלי' למנוע אויבים אם ירצו להכנס בעיר

ולפי שאמר כי נלכדה עירו מקצה שמא יאמר אדם מגדלי המעברות איך לא מנעום?

התשובה כי המעברות נתפשו:

ואת האגמים שרפו באשהגמא הגדל על הנהרות שרפו באש שלא ימנעם רוב הגמא מלבא בעיר

וכן הלכוף כאגמון ראשו הוא הגמא

ורבי יונה כתב כי אגמים הם המבצרים ודמה אותו ללשון הערב שאומר למבצרי' אגם:

מלבי"ם המצדות שסביב בבל נלכדו וכו'. שהוא גמר הכיבוש ושאנשי המלחמה נבהלו ואין לוחמים עוד:

 

(לג) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בַּת בָּבֶל כְּגֹרֶן עֵת הִדְרִיכָהּ עֹוד מְעַט וּבָאָה עֵת הַקָּצִיר לָהּ:

מלבי"ם כי כה אמר ה'. בת בבל היתה דומה כגורן בעת הדריכה,

ר"ל בעת שהדריכה את כל האומות כמו שדורכים התבואה היתה דומה כגורן מלאה תבואה

ועוד מעט יבא לה עת הקציר ויקצרו גם אותה:

מלבי"ם ביאור המילות הדריכה. הפעיל עבר, בעת הדריכה אלומות ותבואות העמיים היתה מלאה דגן כגורן:

 

(לד) אֲכָלַנִו אֲכָלַנִי הֲמָמַנִו הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִו הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק בְּלָעַנִו בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂו מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִו הֱדִיחָנִי:

מלבי"ם אכלני. מאמר בת ציון, נבוכדנצר אכלני שהרג אנשי בימי יהויקים:

והציגני כלי ריק. שהגלה גלות יכניה, ואח"כ בלעני כתנין, שבזבז כל אשר להם,

ואח"כ הדיחני לגמרי בגלות צדקיהו:

מלבי"ם ביאור המילות הצגיני כלי ריק. יל"פ שאמר במליצה אחר שאכל את אשר בכלי

בלע את הכלי עצמו כתנין הגדול הבולע עם הכלי,

ומפרש בל תאמר שהיה נמצא אוכל על הכלי, כי כבר מלא כרשו מעדני.

וגם הדיח שכבר רחץ והדיח את הכלי מהמאכל הנדבק עליו, ובכ"ז בלע את הכלי,

והיא מליצה שאחר ששלל את הכל הגלם ולקח את ארצם:

 

(לה) חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיֹּון וְדָמִי אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם:

מלבי"ם חמסי. בת ציון עיר המלוכה תצעק חמס על עיר המלוכה בבל,

וירושלים שהוא בני העיר ואנשיה יצעקו חמס על כשדים,

בבל אכלה שארה ובשרה שהיא המלוכה והבהמ"ק,

וכשדים שפכו דמה, וכל אלה מבקשים דין וצועקים חמס:

מלבי"ם ביאור המילות חמסי. בממון: ושארי. שאכלו הבשר, והיו להנאתם, אבל יושבי כשדים שפכו דם לנקמה,

נגד הא' אמר הנני רב את ריבך, ונגד הב' אמר ונקמתי:

 

(לו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת מְקוֹרָהּ:

רד"ק לכן – אומר האל יתברך לציון ולירושלים שקורא חמס על בבל:

הנני רב את ריבך, והחרבתי את ימה – משל על טובה הרב כמימי הים:

מלבי"ם לכן הנני רב את ריבך. על החמס:

ונקמתי. על הדמים ששפכו: והחרבתי. כי לבסוף נחרבה לגמרי והיתה תל עולם:

 

(לז) וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה מֵאֵין יוֹשֵׁב:

רד"ק והיתה – ושרקה שישרוק עליה כל עובר:

מצודת דוד לגלים – דרך החורבות להמצא בהם הרבה גלים מנפילת כותלי הבתים:

מעון תנים – יהיו מדור לתנים השוכנים בחרבות:

שמה ושרקה – תהיה לתמהון כולם יתמהו על חורבנה וישרקו עליה (כי כן דרך בני אדם לשרוק בקול בראותם דבר חשוב שנאבד):

מאין יושב – על כי לא ישב מי שם לכן תהיה לתמהון וישרקו עליה:

 

(לח) יַחְדָּו כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת:

רד"ק יחדו ככפירים ישאגו – אפשר לפרשו על בני בבל על דרך שאגתי מנהמת לבי ויתכו כמים שאגותי

או על חיל מדי הלוכדים בבל על דרך עליו ישאגו כפירים שואג לקראתו הישאג אריה ביער והדומים להם:

נערו – כעניין שאגו ורז"ל נהגו בזה הלשון על חמור באמרם חמור נוער:  כגורי – בחולם:

מלבי"ם יחדו. ר"ל בו בלילה שאגו ככפירים והתעוררו כגורי אריות,

כי אז נצחו את דריוש ובלשצאר עשה לחם לכל שריו:

מלבי"ם ביאור המילות ככפירים, כגורי אריות. הגור קטן מן הכפיר, ושאגת הכפירים הוא לטרף,

ר"ל הגם שנערו כגורי אריות, שבלשאצר היה גור אריה וקטן –

ישאג לטרף ככפיר, ורצה לנצח מדי ופרס,             לכן בחומם אשית וכו':

 

(לט) בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם ה':

רד"ק בחומם – בלילה שנלכדה בבל עשה בלשצר משתה גדול כמו שכתוב בספר דניאל

ויצאה היד הכותבת בקיר ההיכל כמו שכתוב

וזהו אשית את משתיהם כלומר בעת חמימותם במשתה אשית ברע את משתיהם שנהפך להם השמחה לאבל ולפחד גדול כמו שכתוב אדין בלשאצר סגיא מתבהיל וזיווהי שנין עלוהי ורברבנוהי משתבשין:

והשכרתים למען יעלזואשכיר אותם באותו המשתה שישנו שנת עולם

כי שאר השכורים ישנו בשכרותם ויקיצו אחר כך מיינם, אבל אלו ישנו שנת עולם ולא יקיצו

וזה למען שהיו שמחים ועלזים בשתותם בכלי בהמ"ק וישנו שנת עולם ולא יקיצו נאם ה'

שימותו מתוך שכרותם כמו שכתוב ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא כשדאה

ור' יונה פירש למען יעלזו יתחוללו וירעדו מלשון ערבי עלו אלמות ורעדה שאוחזת מקצת החולים בקרבם למיתה ונראה שישחקו וכן פירשו מזה כי רעתיכי אז תעלזי

וי"ת הפסוק כן איתא עליהן עקא ויהון דמן לרוויא בדיל דלא יהון תקיפין וימותון מיתא תנינא ולא ייחון לעלמא דאתי אמר ה':

מצודת דוד בחומם – על בלשאצר אמר הנה אסבב שיעשו משתיהם בזמן החום כדי שבסבת החום ישתו הרבה וישתכרו כי על כי ישמחו בעת המשתה ירבו לשתות יין:

וישנו – בעבור השכרות ישנו עד עולם ולא יקיצו עוד כי בעת השינה נהרג בלשאצר ואמר בדרך מליצה כאלו נרדם מן היין:

מלבי"ם בחומם. ואז נשתכרו בכלי קודש, ונהרג בלשצאר:

 

(מ) אוֹרִידֵם כְּכָרִים לִטְבוֹחַ כְּאֵילִים עִם עַתּוּדִים:

רש"י ככרים – כבשים, (וי"ת) כתורין:

מלבי"ם אורידם. וחזרו הפרסים והרגו את שריו וגבוריו:

 

(מא) אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם:

רש"י ששך – בבל בגי' דא"ת ב"ש:

מצודת דוד תהלת – שהיתה לתהלה ולתפארת בכל הארץ:

בגוים – בין כל הגוים היתה לתמהון על גודל חורבנה:

מלבי"ם איך. א] איך נלכדה ונכבשה,

ב] איך היתה לשמה הלא כל הגוים באו אליה לסחורה והיו נכנעים תחתיה:

 

(מב) עָלָה עַל בָּבֶל הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה:

רש"י עלה על בבל היםחיל גדול כמו הים:

מלבי"ם (מב – מד) עלה. אחר כך עלה הים והחריבה פעם ג' ועריה היו לשמה וגם החומה נפלה:

 

(מג) הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם:

רד"ק וערבה – כמו מדבר כמו כארץ ערבה ושוחה וכן במדבר בערבה:

מצודת דוד ארץ ציהלהיות ארץ ציה וערבה: ולא יעבור – אפילו דרך העברה בעלמא:

 

(מד) וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו וְלֹא יִנְהֲרוּ אֵלָיו עוֹד גּוֹיִם גַּם חוֹמַת בָּבֶל נָפָלָה:

רד"ק ופקדתי על בל בבבל – בל הוא אלוה שהיו עובדים בבבל

ופקדתי שישברו אותו וישאו זהבו וכן כתוב בנבואת ישעיה כרע בל קורס נבו:

והוצאתי את בלעו מפיו – על דרך משל שהיו מביאין לו מנחות על דרך חיל בלע ויקיאנו:

ולא ינהרו אליו עוד גוים – ענין מרוצה אל החפץ, וכן ונהרו אליו כל הגוים,

ולפיכך נקרא הנהר בזה הלשון לפי שהוא מקום מרוצת המים:

גם חומת בבל נפלה – הרבוי לפי שהיתה חזקה ורחבה, כמו שכתוב חומת בבל הרחבה,

ופירוש נפלה על ידי המפילים אותה:

 

(מה) צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת נַפְשׁוֹ מֵחֲרוֹן אַף ה':

מצודת דוד מחרון – מלטו נפשיכם מחרון אף ה' שתחול על בבל שלא תהיו נלקים עמהם:

מלבי"ם צאו. כבר נזכר נ' ח', נ"א ו', ופה, נגד ג' פעמים שנחרבה:

 

(מו) וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם וְתִירְאוּ בַּשְּׁמוּעָה הַנִּשְׁמַעַת בָּאָרֶץ וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְאַחֲרָיו בַּשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְחָמָס בָּאָרֶץ וּמֹשֵׁל עַל מֹשֵׁל:

רש"י בשמועה הנשמעת בארץ – השמועה הזאת של בלשצר שנהרג:

ובא בשנה השמועה – באותה שנה עצמה תבוא השמועה שחרבה בבל מאליה מן השמים שנאמר (שם /ישעיה/ יג) והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה:

ואחריו בשנה – השניה [תבוא השמועה השלישית]:

השמועה – הטובה לכם, כה אמר כורש מלך פרס (עזרא א) מי בכם מכל עמו:

ומושל על מושלדריוש המדי מלך שנה אחת ובשנה השנייה כורש הפרסי [רד"ק ובישרם שלא ייראו ולא ירך לבבם מכל אלו כי לא ירעו להם אבל ייטיבו וכורש שלח הגלות]:

מלבי"ם ופן. ר"ל אני מצווכם שתצאו פן ירך לבבכם בשמועה הראשונה של החורבן הראשון:

ובא בשנה השמועה. ר"ל בשנה הזו תבא השמועה הזאת שנית, כי תוחרב שנית:

ואחריו בשנה. ר"ל שנה שאחריו (תבא) השמועה פעם שלישית [שחרבה בבל]:

וחמס בארץ מושל על מושל. והחמס אשר יהיה בארץ הוא ימשול על המושלים,

ר"ל שהמושלים בה לא יוכלו לעצור בעד החמס כי החמס ימשול עליהם ויהיה תקיף מהם:

 

(מז) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֵי בָבֶל וְכָל אַרְצָהּ תֵּבוֹשׁ וְכָל חֲלָלֶיהָ יִפְּלוּ בְתוֹכָהּ:

רד"ק לכן, וכל ארצה תבוש – כלומר כל אנשי ארצה יהיה להם בושת כי פסיליהם יוכתו וישברו:

יפלו בתוכה – כי לא יצאו חוץ לעיר להלחם:

מלבי"ם (מז – מח) לכן הנה ימים באים ופקחתי. בהשגחה,

וגם שאביא הרעה מסכים עם הטבע עד שירננו על בבל שמים וארץ, ר"ל שגם המערכה בשמים

ותהלוכות הטבע בארץ – יחייבו מפלתה, כי מצפון יבאו השודדים שכן תחייב המערכה:

 

 

(מח) וְרִנְּנוּ עַל בָּבֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם כִּי מִצָּפוֹן יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים נְאֻם ה':

רד"ק ורננו – כאילו שמים וארץ ישמחו וירננו למפלתם:  יבא לה – דריוש עם חילו שהם השודדים:

 

(מט) גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ:

מלבי"ם (מט – נ) גם בבל לנפול. ר"ל אחר שבבל מוכנת שיפלו בה חללי ישראל וחללי כל הארץ,

לכן אתם, פלטים מחרב הלכו אל תעמדו, בל תפלו שם חללים:

זכרו מרחוק את ה'. לשוב אליו: וירושלים תעלה על לבבכם. לשוב לירושלים:

 

(נ) פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל תַּעֲמֹדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת ה' וִירוּשָׁלַים תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם:

מצודת דוד ורד"ק פליטים מחרב – אתם בני ישראל הפליטים מחרב האויב ולא נהרגתם עם אנשי בבל

הלכו משם לארצכם ולא תעמדו שמה:

זכרו מרחוק – מבבל זכרו את ה' מה שבטלתם עבודת המקדש ומהרו לשוב אליה:

וירושלים וכו' – לזכור בה מה שהיא מתאבלת על שוממתה [רד"ק וצאו מתוך בבל]:

מלבי"ם ביאור המילות זכרו. תעלה על לבבכם. עי' למעלה (מ"ד כ"א):

 

(נא) בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה, כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ, כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה':

רד"ק בשנו – ואמרו בשנו מאז מעת חרבן ירושלם כי שמענו חרפה שהיו האויבים מחרפים אותנו בגלותינו מירושלים [מצודת דוד חרפו האויבים ואמרו מבלי יכולת ה' לא הציל מקדשו]:

על 'מקדשי' בית ה' – הכל בכלל בית ה' ומקדשו הדביר וההיכל והאולם כל אחד מקדש:

מלבי"ם בשנו. הבושה היא מה שמתבייש מעצמו, והכלימה היא מאחרים,

והחרפה היא על דבר, והכלימה תצוייר שמכלים בחנם,

אומר עד עתה בשנו מאד כי שמענו חרפה,

כי היה הגלות והחורבן על מעשינו הרעים, וגם אח"כ כסתה כלמה פנינו,

שאחר שנתכפרו עונינו עדיין היינו לכלימה, כי באו זרים על מקדשי ה',

שתחלה היה ע"י עונינו ואח"ז החזיקו בכלי המקדש ושתו בהם וזה כלימה:

מלבי"ם ביאור המילות בושנו, חרפה, כלימה. הבדלם מבואר (ישעיה א' למעלה ג' כ"ה):

 

(נב) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֶיהָ וּבְכָל אַרְצָהּ יֶאֱנֹק חָלָל:

מלבי"ם לכן. משיב ה' שלכן יפקוד על בבל, והיה הפקידה על חילול כלי המקדש כמו שפתרו דניאל:

רש"י יאנק חלל – יצעק חלל כשהורגים את האדם בחץ או ברומח והוא גונח כשמוציא הרומח הוא האנקה:

רד"ק לכן, יאנוק חללהחלל בעת מותו מוציא הנשמה באנקה וצעקה:

 

(נג) כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם וְכִי תְבַצֵּר מְרוֹם עֻזָּהּ מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ נְאֻם ה':

רד"ק כי תעלה בבל השמים – לא יועיל לה אפילו תבנה בנינים גדולים ובצורים בשמים

וכי תבצר ותחזק מרום עוזה שתגביה למרום בנינה לא יועיל לה כי מאתי יבאו שודדיה לה

ופי' מאתי כי האל העיר רוח דריוש וכורש לבא אל בבל:

תבצר – עניין חוזק מן גדולות ובצורות וכן לבצר החומה:

מלבי"ם כי תעלה בבל השמים. ר"ל אף שיצוייר שתהיה במערכה טובה מצד הוראת המערכת,

מאתי יבאו שדדים ואשדד המערכה:

 

(נד) קוֹל זְעָקָה מִבָּבֶל וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים:

רד"ק קול זעקה מבבל – זעקה שם [ר"ל ולא תיאור] הצעקה ישמעו מבבל:

מצודת דוד מבבל – נשמע מבבל:

 

(נה) כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קוֹל גָּדוֹל וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם:

רש"י נתן שאון קולם – נשמע קול צעקתם:

רד"ק כי שודד – ואבד ממנה קול גדול, שהיתה עיר הומיה והיה נשמע בה קול גדול מרוב העם אשר בה שהיו הומים כהמות גלי הים והיה כמו שאון קולם, איבד האל ממנה אותו קול:

מלבי"ם (נד – נה) קול זעקה וכו' כי שודד ה'. שיהיה בהשגחה:

 

(נו) כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם כִּי אֵל גְּמֻלוֹת ה' שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:

מצודת דוד חיתתה קשתותם – לא יוכלו לירות ולהתגבר במלחמה כאלו נשברה קשתותם:

כי אל גמולות ה' – כי ה' הוא משלם גמול המעשה ולכן ישלם לבבל את גמולם שהרעה לעשות:

מלבי"ם כי בא על בבל שודד וכו'. וזה יהיה מחמת כי אל גמלות ה', והוא שלם ישלם,

ויש הבדל בין גמול לתשלומין, הגמול הוא לפי התפעליות השנאה, והתשלומין הוא כפי המעשה,

שישלם בין מצד האיבה בין מצד המעשה שעשו:

מלבי"ם ביאור המילות עליה על בבל. וכן למעלה (מ"ח מ"ד) אליה אל מואב עמש"ש:

חתתה. פעל יוצא, בבל חתתה קשתות גבוריה, ר"ל בעוניה נשברו קשתותם:

 

(נז) וְהִשְׁכַּרְתִּי שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:

רד"ק והשכרתי – מבואר הוא למעלה בפסוק והשכרתיה למען יעלזו:

נאם המלך ה' – כי הוא מלך על כל מלך ובידו להסיר המלוכה ממי שירצה ולתתה למי שירצה והוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה וכן שמו וכן הוא:

מלבי"ם והשכרתי. כי היה בלילה שנשכרו בכלי קדש:

 

(נח) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר וּשְׁעָרֶיהָ הַגְּבֹהִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ וְיָעֵפוּ:

רש"י תתערער – לשון חפירה ל' ערו ערו עד היסוד (תהלים קלז):

בדי ריק – בהרבה ריק שיבא עליהם:

רד"ק כה אמר ה' צבאות חומות בבל – כל אחת מחומותיה הפנימית והחיצונה שהיא רחבה לא יועיל לה חוזק בנינם:

כי ערער תתערער – ענין שבר והריסה וכן עוררו ארמנותיה ושרשם עור מנחי העי"ן ונכפלו פ"א הפעל ולמ"ד הפעל בערער תתערער כמו ותתחלחל המלכ' משרש חיל:

באש יצתו – יבערו באש: ויגעו עמים – ביו"ד האית"ן לבד והיא מעמדת בגעיא כי הגעיא לחסרון היו"ד פ"א הפעל:

בדי ריק – כמו בריק וכן בדי אש כמו באש ומלת די נוספת בהם מורה על התמדת הדבר והגדלתו וכן בדי שופר בדי ארבה לרוב

ופירוש העמים אשר בבבל אם ייגעו להציל עצמם לריק ייגעו

כי הצלתם תהיה באש – כי מה שיחשב להנצל תבא בהם אש ותשרפם הנה יגיעתם לריק,

או פירושו אז יכירו כי יגיעתם בבנין בבל היתה לריק וסוף יגיעתם לאש

כמו שאמר שעריה הגבוהים באש יצתו וזה הפי' נראה לי

לפי מה שכתוב בנבואה חבקוק כי שם הוא זה הפסוק בשנוי מעט והענין כפול במלות שונות:

ויעפו – מגזרת פעל:

מלבי"ם חמות בבל וכו' ויגעו עמים. להעמיד החומה, ולאומים לכבות את האש וייעפו ולא יכלו להושיע:

מלבי"ם ביאור המילות ערער. מענין ערו ערו עד היסוד בה: ויגעו עמים, ולאמים. כפול בחבקוק (ב' י"ג) ושם פירשתי:

(נט) הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה בְּלֶכְתּוֹ אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכוֹ וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה:

רד"ק הדבר, בלכתו את צדקיהו – כתוב בסדר עולם כי בשנה הרביעית לצדקיהו ירד הוא להקביל פני מלך בבל, ושריה שר צבא מנוחה עמו, וחזר ובא לו למלכותו בירושלם,

ולדעת יונתן לא הלך עם צדקיהו אלא שלח שם שריה,

וכן תירגם כד אזל בשליחות צדקיהו ופירוש את צדקיהו בעבור צדקיהו:

בשנת הרביעית – דרך הלשון לסמוך הנספר אל המספר, וכן בשנת ג' למלכו והדומי' לו:

שר מנוחה – שהיה ריע המלך והיה עם המלך בעת מנוחתו לשוח ולהתענג עמו, וי"ת כמו מנחה שר תוקרבתא:

מלבי"ם ביאור המילות שר מנוחה. ת"י שר תקרובתא כמו מנחה, וי"מ שהיה ריע המלך בעת מנוחתו:

 

(ס) וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר תָּבוֹא אֶל בָּבֶל אֶל סֵפֶר אֶחָד אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתֻבִים אֶל בָּבֶל:

מצודת דוד ויכתוב וכו' – בתחלה אמר שכתב ספר ואח"ז אמר שצוה לו בדבר הספר שכתב:

אל ספר – אמר ע"ש סופו כי אחר שכתב נעשה ספר:

הכתובים אל בבל – הכתובים פה על בבל:

 

(סא) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׂרָיָה כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מצודת דוד וראית – אז תראה בספר ותקרא בו:

 

(סב) וְאָמַרְתָּ ה' אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַכְרִיתוֹ לְבִלְתִּי הֱיוֹת בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה:

מצודת דוד אתה דברת – ר"ל הלא מפיך אמר ירמיה ואם כן הלא בידך לקיים מאמריך:

למאדם – בין אדם בין בהמה:

 

סג וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת:

רד"ק אל תוך פרת – הנה מצאנו כי נהר פרת גבול א"י, כמש"כ בתורה ובנביאים

ובפסוק הזה נראה כי פרת בבבל ושמעתי שהוא נמשך עד בבל:

מצודת דוד ככלותך – כאשר תכלה לקרוא את הספר תקשור אבן על הספר להכבידו לרדת בעומק המים:

 

(סד) וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ:

רד"ק ולא תקום – ולא תתקיים כלומר לא תהיה לה תקומה:

ויעפו – פי' אנשים שלא יהיה להם כח להלחם כנגד אויביהם:

עד הנה דברי ירמיהו – לפי שהאריך בספור הרעה הבאה על בבל אמר עד הנה דברי ירמיהו כלומ' שזכר על בבל כמו שאמר למעלה עד הנה משפט מואב כמו שפירשנו

או אמר עד הנה לפי שמכאן ועד סוף הספר הוא ספור דברים לא נבואת ירמיהו אלא מי שכתב הספר כתב בסוף הספר הגלות והחרבן כמו שכתוב בסו' ספר מלכים

ויש לפרש עוד לפי מה שכתוב לדעת החכם הרב הגדול ר' משה בר מימון ז"ל שאי אפשר שלא תפסק הנבואה מהנביא טרם מותו אם בזמן גדול או מעט תפסק ממנו

ולפי דעתו זה אפשר לפרש כן עד הנה דברי ירמיהו כלומר כשהשלים נבואת בבל פסקה נבואתו ודבריו ולא נבא עוד:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א