מגילת אסתר

מגילת אסתר

אסתר א

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה:

(א) השאלות (א – ב) כ"מ שאמר ויהי בימי בא לספר ענין זולתי בלתי נודע שהיה בימי איש הנודע ומפורסם, כמו ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב וכדומה ולא שיספר מה שקרה לאותו האיש בעצמו, ואיך אמר פה בימי אחשורוש, היה הוא אחשורוש:

מ"ש הוא אחשורוש מיותר כי לא נודע את מי רוצה לשלול:

גם בכל המגלה קראו בתואר המלך אחשורוש זולת פה לבד קראו אחשורוש סתם שמבואר שמדבר מעת שלא מלך עדיין:

מ"ש המולך משמע שמדבר על הוית ממשלתו והיל"ל אשר מלך:

בימים ההם מיותר שהלא כבר אמר ויהי בימי.

 גם המלך אחשורוש מיותר שכבר נזכר בפסוק הקודם והול"ל והיה כשבתו.

גם גוף הספור שישב על כסא מלכותו ושהיה בשושן לאין צורך:

 

לבאר הפרשה הזאת צריך אני להקדים הקדמה אחת, הנה המלכת המלך בימים הקדמונים בממשלות המצריים הכשדיים והפרסיים והמדיים היתה על אחת משתי דרכים:

א) המולך ע"י בחירת העם שהסכימו על איש אחד להמליכו עליהם:

ב) המולך ביד חזקה שכבש מדינה ומלך עליהם בעל כרחם כמ"ש על נמרוד,

 

ומזה עמדו אז שני מיני ממלכות:

א) ממלכה מוגבלת, והוא שמשרת המלך על העם היתה לה גבול ידוע, וזה היה לרוב במלך שנתמנה ע"י בחירת העם, שאז בעת בחירתם אותו שמו חוק למשפט המלך אשר מלך עליהם עד כמה תתפשט כחו וממשלתו, וע"פ הרוב מלך כזה נשבע בעת מלכותו לשמור הנמוסים והדתות אשר במדינה:

ב) ממלכה בלתי מוגבלת, והוא שהמלך היה לו רשות לעשות כחפצו ואך לפעמים שאל בעצת כל שרי העצה,

וגם היה יכול לשנות דתות וחקי המדינה ולחקוק חוקים אחרים תחתיהם,

באופן שהוא היה המלך והמחוקק בעצמו.

 

והנה בין שני מיני הממלכות האלה, חמשה הבדלים:

א) המולך ממלכה מוגבלת. המלך היה שומר המדינה, והיה ראש המדינה לעשות משפטיהם וללחום מלחמתם וכל עניניהם, והם משועבדים לו לדברים הצריכים לצורך הכלל כמו המס וכדומה,

אבל המולך ממלכה בלתי מוגבלת בחזקה כמו סנחריב ונבוכדנצר, המדינה היתה משועבדת אליו, וכולם היו נחשבים עבדיו והיה לו רשות לעשות בהם כחפצו כאשר יעשה האדון בעבדו מקנת כספו:

ב) המולך ממלכה מוגבלת, האוצרות בגנזי המלכות היו שייכים אל המדינה,

ומי שמלך ממלכה בלתי מוגבלת, האוצרות היו שייכים לו לבדו, כמו פרעה ונבוכדנאצר:

ג) המולך ממלכה מוגבלת לא היה אפשר לו לעשות דבר כללי אם לא בהסכמת שרי העצה,

ובממלכה בלתי מוגבלת היה יכול לתקן ולהרוס הכל לבדו בלי נטילת עצה ורשות כלל:

ד) ממלכה מוגבלת היה נתון תחת חוקי ודתי המדינה ולא היה אפשר לו לעבור על דתות הקבועים,

ובממלכה בלתי מוגבלת הוא היה המחוקק והיה יכול לתקן חוקים אחרים כנ"ל:

ה) המולך ממלכה מוגבלת לא היה אפשר לו לשנות עיר המלוכה לקבוע המלכות במקום אחר, רק היה צריך לישב על כסא מלכות המלכים אשר לפניו בעיר אשר זכתה בה מקדם,

אבל המולך בלי הגבלה היה יכול לשנות כחפצו:

 

ע"פ הקדמה הזאת נבא אל הבאור.

הנה אחשורוש כפי קבלת חכמינו היה תחלה הדיוט, ואח"כ ע"י עשרו מלך על מדי ופרס ונתחזק במלכותו, עד שכבש כל המדינות קכ"ז במספר ביד חזקה.

והנה כל האפרכיות האלה היו שייכים תחלה למלכות בבל, ועד עתה עמד כסא המלכות בבבל, כמו שנאמר בדניאל, בהיכל מלכותי די בבבל, אבל בשושן לא היה כסא המלוכה, כמש"ש הייתי בשושן אשר בעילם המדינה, ולא הזכיר שהיתה עיר מלוכה,

ובעת שכבש כל הממלכות האלה, למען תתקיים המלכות בידו, לקח את ושתי שהיתה מזרע נבוכדנאצר לו לאשה, והיה היתה יורשת עצר, ומצדה היתה המלכות מגיע לו גם בירושה, עפ"ז היה המלכות נכון בידו,

—או מצד הכבוש שכבשם ביד חזקה ומצד זה היה יכול למלוך עליהם ממלכה בלתי מוגבלת

—או מצד הנחלה ע"י ושתי אבל מצד זה היתה מלכותו מוגבלת,

ויען שבתחלת מלכותו נפתו המדינות לקבל עול מלכותו ולהכבש תחתיו בחשבם שהמלכות מגיעה לו בירושה ע"י ושתי, ומצד זה היה ראשית ממלכתו מלכות מוגבלת,

והוא רצה להשתרר עליהם בחזקה בממלכה בלתי מוגבלת, היה זה עקר התחבולה במה שהושיב הכסא בשושן, ובמה שעשה המשתה הגדול הזה, ובמה שצוה להביא את ושתי לפניו, כל אלה היו עצות עמוקות להוציא מגמתו אל הפועל להשתרר עליהם גם השתרר, וכמו שיתבאר,

ולכן הקדים ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך וכו', מספר כי אחשורוש לא היה מזרע המלוכה,

וגם לא עלה על מלכותו בהדרגה עד שתחלה יהיה מלך על מדינה אחת עד שישָכַח שהיה הדיוט תחלה ואח"כ התגבר לאט לאט,

רק ויהי בימי אחשורוש, בימים ההם שעוד היה אחשורוש והדיוט, בימים ההם בעצמם "הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש", באופן שלא זכרו שמָלך (במדינה פלונית) 'מֶלך' מהודו ועד כוש,

ורק זכרו שאחשורוש 'הדיוט' מולך מהודו ועד כוש,

וגם בימים ההם מלך על 'שבע ועשרים ומאה מדינה', ולא היה בין הדיוטתו למלכותו העצומה משך זמן,

רק בימי הדיוטתו פתאום נתהוה מלך עצום ומושל עמים רבים:

 

 (ב) בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:

(ב) בימים, עתה מספר איך תיכף בראשית מלכותו התחזק כ"כ עד שערב לבו לשנות כסא המלכות שהיה עד עתה בבבל, והושיבו בשושן, ושם את שושן לבירה ועיר מלוכה,

ובזה הראה:     א) את תקפו שחשב תיכף למלוך ממלכה בלתי מוגבלת עד שלא פחד מבני מלכותו שימרדו עליו במה ששנה כסא המלכות

ב) את גדלו וגאותו, כי הנה הדיוט העולה למלוכה, הלא זה כבודו לישב על כסא מלכים הקדומים,

לא שישב על כסא שיעשה לעצמו כי בזה יגרע כבודו,

אבל הוא התנשא כל כך, עד שיסד לעצמו כסא מלכות מחדש,

ושנה גם כן את עיר הממלכה שתהיה בשושן, כאלו לא בהסכמתם ורצונם נתמנה על בבל וכל המלכות,

רק בחרבו ובקשתו ירשם, ובזה כולם נכנעים ויורדים תחת שושן אשר בפרס מלכותו,

ומוסף שהתוקף הזה לא הראה אחר שהחזיק במלכות ימים רבים, רק תיכף בימים ההם, כבר היה דומה כשבת 'המלך' אחשורוש,

כאלו הוא מלך מתולדתו ויושב על כסא מלכותו המיוחס לו, מבלי שצריך אל כבוד כסא המלכים שקדמוהו:

 

(ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו:

 (ג) השאלות (ג – ה)

לא נודע טעם נכון לאיזה צורך עשה המשתה הזה. וביחוד למה האריכו בו כותבי המגלה בכל פרטיו.

גם סדר הקרואים פלא שהזכיר תחלה השרים והעבדים וחיל הצבא, ושוב חוזר אל הפרתמים ושרי המדינות, והם ודאי קודמים להעבדים ובכלל שרים יחשבו גם הם.

גם מלת לפניו מיותר, גם מ"ש פה למלכו וגבי לקיחת אסתר אמר 'למלכותו' [אסתר ב (טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ]:

לאיזה צורך הראה את עשרו לפני עמים רבים, ולמה כפל 'ואת יקר תפארת גדולתו'. גם 'ימים רבים' מיותר:

מה היה כונתו במשתה השני שעשה. ומלת הנמצאים מיותר.

ולמה בכ"מ אמר מקטן עד גדול שבא להשוות הקטן אל הגדול, ופה אמר מגדול ועד קטן שבא להשוות הגדול אל הקטן.

ולאיזה ענין מספר שהיה בחצר גנת הביתן. גם כל מה שהאריך בפסוק ו' ז' ח' לא נודע ענינו:

 

בשנת, למען הוציא חשקו זה מכח אל הפועל להיות מלכותו בלתי מוגבלת, התחכם בשנת שלוש למלכו, זה המלכות אשר חשב למלוך ביד חזקה לז"א למלכו, [ר"ל למלוכה שלו הנובעת מכחו בחוזקו]

עשה משתה למען שבמשתה הזאת יקים מזימות לבבו,

ותכף בסדר הקרואים הראה את תכלית כונתו, שהקדים תחלה שריו ועבדיו וחיל צבא פרס ומדי ואחריהם הושיב את הפרתמים ושרי המדינות אשר היו שם שרים 'לפניו', ר"ל לפני שכבש את הממלכות האלה,

ובזה הראה שאינו חושב כי ברצונם ובבחירתם נתמנה שאז הלא שרי המדינות הגדולות קודמים לשרי המדינה הקטנה שמלך בהתחלה וכ"ש לעבדיו וחיל הצבא,

אבל הראה כי בחרבו ובקשתו כבשם, ובזה שריו ואף חיל הצבא שהם היו הכבושים קודמים במעלה וחשיבות אף לפני שרי המדינות, שלא היו נחשבים לשרים רק לפניו, לפני כבשו אותם,

אבל עתה נתונים נתונים המה תחתיו לעבדים ירודים ושפלים [ואילו שריו ועבדיו הם שרים כיום]:

 

(ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם:

 (ד) בהראותו, כבר הקדמנו כי המולך ממלכה מוגבלת, כל האוצר והחוסן הנמצא בגנזי המלכות לא לו היה, אך שייכים למדינה ולממלכה, ולא לו להתפאר במו,

ולכן ברצותו להשתרר בממלכה בלתי מוגבלת התנכל להחזיק באוצר המלוכה להחזיקו כשלו, והראהו לפני רבים עמים להתפאר במו כאיש המתפאר בקנין כספו, וז"ש בהראותו את עושר כבוד מלכותו, כאלו העושר הזה לא של המדינה הוא רק עומד לכבוד לו שע"י הצליח למלוכה,

ויען שלכל מלך צריך שיהיה לו עושר, אבל למלך עצום המושל ממשל רב בהכרח שירבו אוצרותיו כפי גדולתו, לזה הראם ביחוד יקר תפארת גדולתו, [ולזה הוסיף מילים אלה]

וזה לא עשה יום אחד ולא יומים רק ימים רבים, עד שעלו לק"פ יום, שבזה גלה דעתו שמחזיק באוצר המלוכה ורוצה לפרוץ בו פרץ כברכושו וקנינו:

 

(ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ:

(ה) ובמלואת, עוד התחכם כי באחרית ימי המשתה שעשה אל השרים עשה משתה כללית לכל עם שושן, להורות כי קטן וגדול שוים אצלו כי כולם עבדיו ואין לאחד התנשאות על חבירו,

ועז"א מגדול ועד קטן, להשוות הגדול אל הקטן, [ולא אמר מקטן עד גדול כדרכו, להשוות הקטן לגדול].

ואמר לכל העם הנמצאים, כי אחר שהוא בא מחוץ לשושן והושיב כסאו בשושן קרא לבני שושן 'הנמצאים', ועשה משתה זה בחצר המלך, מקום אשר לפי נמוסי פרס לא יבואו שמה רק השרים והפרתמים,

והוא הראה כי העם וההמון לא נופלים אצלו מן השרים, אחר שכולם עבדיו,

ואדרבה בני שושן ששם כסא המלכות להם יאות כבוד ותפארת כלכל השרים:

 

(ו) חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת:

 (ו) חור, עתה חושב בעושר והיקר אשר נראה לו במשתה הלזה,

שיען היה בחצר הפתוח בלי תקרה וגדר סביב, עשה שמה אהלים פרושים סביב מחור כרפס ותכלת,

וגם החבלים שקשר האהלים בהם היו של בוץ וארגמן,

והעמודים שאליהם נקשרו חבלי היריעות א) היו של שיש ועמדו ונשענו על גלילי כסף

ב) המטות שישבו עליהם המסובים היו של זהב וכסף, ג) גם הרצפה היתה של בהט ושש ואבנים יקרות:

 

(ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ:

 (ז) והשקות, הכלים ששתו בהן היו של זהב,

ולא זאת אלא וכלים מכלים שונים, פי' מהרא"א שבכל כלי היו קבועים כלים שונים כמו קנקן זהב שבו היין והגביעים לשתות בהם וכדומה באופן שלפני כל אחד היו כל כלי השתיה וכולם של זהב, עד שלא הוצרך אחד ליקח כלי מחברו, וזה מורה על רוב הכלים,

ולא תאמר שהיו הכלים מספיקים בעבור שלא היה יין הרבה, לז"א ויין מלכות רב,

היין היה רב בכמות כיד המלך, וגם טוב באיכות, שעז"א יין מלכות עד שרבו השותים בעבור טובו ומתקו:

 

(ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ:

(ח) והשתיה, ובכל זאת היתה השתיה בלי אונס,

כי בסעודה שאין הכלים מספיקים אונסים את המסובים למהר לשתות חלקו, כדי שיקחו את כוסו למזוג לאחרים

אבל פה היה לכ"א כלי שתיתו בפ"ע ולא אנסוהו אל השתי כי לא הוצרך אחד מהם לכלי חברו, וזה מורה על רוב כלי זהב שהיו שם,

ואף שכבר היה מנהג בני פרס לכבד הגדול בשתיה [כמ"ש בברכות הני פרסאי בסדר הסבה בקיאי טפי מינן] אבל פה לא אנסו לזה רק כ"א שתה בפני עצמו כפי רצונו,

ולבל יהיה זה לבוז אל הגדולים והעדר כבוד, יסד כן המלך על כל רב וגדולי ביתו שהם מחוייבים לעשות כן, ובאופן שהם עצמם מחלו על כבודם, כדי לעשות כרצון איש ואיש:

 

(ט) גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

(ט) השאלות (ט – יב) למה עשתה ושתי משתה ביחוד, וקראה בשם משתה נשים.

ולאיזה צורך מספר זאת ומודיע המקום שהיה בבית המלכות.

וגם אשר למלך אחשורוש מיותר.

גם צריך להבין השנוים, למה פה ובפסוק י"א ט"ז י"ז קראה ושתי המלכה.

שמורה שמלכותה לא היה מצד עצמה. ובפסוק י"ב וט"ו קראה המלכה ושתי:

איה סכלות גדול מזה, שמושל אדיר כזה יצוה להביא אשת חיקו, להראותה לפני המון גוים והמון לאומים כי יפת מראה היא. ובשגם לקבלת חז"ל שצוה להביאה ערומה.

וביותר יפלא איכות הבאתה אשר נראה שצוה תיכף להביאה בע"כ ביד הסריסים, כמביאים אחת הנבלות, עד שנבחר לה מות מחיי הבוז והקלון.

גם למה האריך בספור זה בשמות הסריסים, ובאר המשרתים את פני המלך, מה צורך לנו בהודעה זאת:

[להביא את ושתי המלכה] 'לפני המלך' מיותר. ולמה לא אמר להביא את ושתי בכתר מלכות לפני המלך, שהלא הכתר תלבש קודם שתבא לפני המלך:

מ"ש [ותמאן המלכה ושתי] לבא בדבר המלך אשר ביד הסריסים משמע שהוא נתינת טעם שמצד זה לא רצתה לבא.

גם להבין הכפל ויקצוף וחמתו בערה בו:

 

כבר בארנו בפסוק א' שאחשורוש בעת שתפס כל המלכות שהיתה תחלה תחת שבט בבל ופקודת כשדים, לקח את ושתי לו לאשה, ועי"כ הודו כולם במלכותם, יען שהמלוכה מגיע לו בנחלה ע"י ושתי שהיא יורשת עצר,

ועתה שחשב מחשבות למלוך ממלכה בלתי מוגבלת, שע"ז חרד כל החרדה הזאת בשנותו את כסאו לשושן ובעשית המשתה כנ"ל, שרצה להחשיב את עצמו כאלו כבש הממלכות האלה בחרבו וביד חזקה ימלוך עליהם, ורצה ששרי המדינות יסכימו עמו בזה שינהיג המלוכה בלי הגבלה רק ימשול כרצונו,

הנה עתה היו נשואי ושתי כסילון ממאיר בעיניו כי ע"י נשואי ושתי נחשב כאלו מעצמם קבלוהו למלך ע"י ירושת ושתי, וממילא דינו כמלך הנעשה בבחירת העם, שמלכותו מוגבלת ע"פ דתות ונמוסי העמים,

לכן חשב מחשבות והתנכל להראות כי לא לקח את ושתי מצד יחוסה ולא על ידה הצליח למלוכה,

כי בעת כבש המלכות מיד בבל נפסקה מלכות בבל, וושתי באה לידו כשבוית חרב,

ולא ע"י יחוסה לקחה רק על ידי יפיה,

ולא על ידה בא למלוכה, כי נהפוך הוא שהיא מלכה על ידו, באופן שלא יצדק לקראה בשם 'המלכה ושתי', רק 'ושתי המלכה', כי אין מלכותה מצד עצמה רק ע"י אחשורוש, ושמה קדם למלכותה,

והאות הראשון לזה היה במשתה אשר עשתה, שאם היתה יורשת עצר והוא מלך על ידה, היה ראוי שתעשה גם היא משתה אל השרים, מאחר שהיא העיקר במלוכה,

וגם שיהיה המשתה בבית מלכותה המיוחד לה מצד עצמה שהיא המולכת מצד עצמה,

אבל לא היה כן, רק גם 'ושתי המלכה' מצד שהחליט שעיקר ענינה הוא 'ושתי המלכה' ששמה קודם למלכותה ומלכותה היא רק על ידו, לזה לא עשתה רק משתה נשים לא אל השרים והעמים,

וזאת שנית שהמשתה היה רק בבית המלכות אשר למלך אחשורוש,

באופן שמורה שהיא אין לה בית מלכות בפני עצמה, רק לו לבדו יאתה המלוכה:

 

 (י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

 (י) ביום השביעי, ולמען יניח זאת ליסוד מוסד ואבן הראשה שושתי אין לה חלק במלכות, ומלכותו היא מצד הכבוש לבד שעי"ז ישיג מגמתו להיות מולך ממלכה בלתי מוגבלת,

התחכם במה שצוה להביא ושתי לפניו, להראות שלא מצד יחוסה לקחה, רק מצד שיפת מראה היא, לא זולת זה, כי יחוס מלכותה נפסק בעת הכבוש. [והוא מכח הכיבוש נהיה מלך ולא כהמשך למלך הקודם].

והערים להוציא זה לאור בחמשה ענינים:

א) שצוה למהומן וכו' שבעת הסריסים שאם היתה נחשבת כמולכת בפני עצמה, איך יובילוה ע"י הסריסים הלא ראוי שיצאו לקראתה כל שרי המלוכה:

ב) שגם לא בחר שתבא ע"י הסריסים המשרתים אותה, רק ע"י הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש, שזה שפלות גדול לפניה, שמחשיבה אחת מפילגשיו, אשר סריסיו יביאוה לפניו:

 

(יא) לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:

ג) שצוה להם 'להביא' שהלשון מראה שיביאוה בעל כרחה כאחת שפחותיו, [ולא אמר לבקשה שתבוא]

ד) שצוה שיביאוה באופן שידעו הכל כי מביאים את 'ושתי המלכה' לא 'המלכה ושתי', שמן בואה לפני המלך ידעו כל העמים שאין מלכותה עצמי לה,

והוא ע"י שיביאוה 'לפני המלך' בכתר מלכות, ר"ל שלא תלבש הכתר עד אשר תבוא 'לפני המלך',

ורצונו לומר, 'לפני המלך', עת שתהיה 'לפניו', אז תהיה בכתר מלכות לא קודם לכן,

ובזה יכירו הכל שאין ראוי לה ללבוש הכתר בהיותה לבדה כי הדיוטית היא,

ה) תכלית מטרת חפצו להראות העמים והשרים שלא לקחה בעבור יחוסה רק בעבור יפיה כי טובת מראה היא שאם היה לוקחה בעבור יחוסה ובעבור שע"י זכה למלכות לא יתכן שיראה את יפיה,

כי הלא בין יפה בין כעורה היה לוקחה, אחר שעמה לקח חבל המלוכה!

והלא זה בזיון אל המדינות אם מראה יפיה, כאלו היופי חשוב יותר מן המלכות שהשיג על ידה,

אבל בזה גילה כי אין מחשיב אותה למלכה מצד עצמה, וזכה במלכות מצד עצמו בכחו וגבורתו,

ובזה רצה להגיע לחפצו למלוך מלוכה בלתי מוגבלת:

[אך כאן ושתי טורפת לו את כל הקלפים]:

(יב) וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ:

(יב) ותמאן, מבאר כי מה שושתי לא רצתה לבא היה על כי הבינה כונתו שרוצה להורידה ממעלתה שחשבה עד עתה שיש לה חלק בהמלכות מצד נחלת אבותיה

וז"ש ותמאן יען שהיא לפי דעתה המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה, ע"כ לא רצתה לבא משני טעמים:

א) בדבר המלך יען שפקד עליה שתבא באופן שירָאה שאין לה חלק במלוכה ולא תלבש הכתר טרם בואה לפניו,

ב) אשר ביד הסריסים אשר צוה להביא ע"י הסריסים שכדי בזיון וקצף.

והנה בזה הפרה כל עצתו שרצה להחזיק במלכות מצד עצמו והיא עמדה נגדו לאמר שמלכותו נצמח רק על ידה,

וע"ז ויקצוף המלך מאד, ר"ל כי הבדל יש בין קצף ובין חמה, שהקצף הוא בגלוי והחמה מורה על שמירת הקנאה בלבו בלי יגלה מן השפה ולחוץ,

ופה היו שני ענינים: א) הקצף הגלוי, על שסרבה לעשות מצותו שזה היה בפרהסיא,

ב) החמה הפנימית אשר בערה בלבו על שעל ידה נתבטלו כל מחשבותיו וכל מה שטרח עד הנה בסעודה למען ימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה עתה לאפס,

ויען שזה לא יכול להגיד, כי עצות האלו היו צפונים בלבו, לא הראה הקצף הזה, רק חמתו בערה בו:

 

(יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין:

 (יג) השאלות (יג – טו) מי הם יודעי העתים ומי הם היודעי דת ודין. ובאור הכתוב הזה מוקשה,

ומהו ההבדל בין דת ודין, ולמה אמר אח"כ כדת מה לעשות ולא אמר כדין:

מז"ש והקרוב אליו, ולמה כפל תארם בשלשה ענינים "שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת":

למה אמר [עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ] 'בְּיַד הַסָּרִיסִים':

מה רצה ממוכן בכפלו על כל השרים ועל כל העמים, שאם החטא הוא רק מה שהנשים יבזו בעליהן,

מה הבדל אם נשי השרים או העמים יבזו בעליהן:

 

ויאמר המלך, מתוך דברי המלך ומתשובת ממוכן נראה בעליל, שהמלך עם כל חמתו עליה רצה לזכותה ועל כל פשעים תכסה אהבה.

והנה יש הבדל בין משפט אשר ישפטו בין המלך ובין אחד מעבדיו,

למשפט אשר ישפטו בין כל האדם בין איש לרעהו,

כי אל משפטי המלך היו קבועים שופטים מיוחדים הנקראים יודעי העתים, שהשופטים האלה מלבד שהיו צריכים לדעת הדתות וחוקי המשפט, היו צריכים לדעת את העתים, לדון לפי השעה והזמן,

שאם חטא אדם כנגד המלך בעת שישב על כסא מלכותו ענשו יותר גדול

מאם חטא נגדו בעת שעובר ממקום למקום,

וכ"ש אם חטא נגדו בעת כזאת שכל גדולי המדינה היו לפניו       שענשו גדול וכבד יותר,

אבל משפטים שבין איש לרעהו ידונו לפני כל יודעי דת ודין ורק לפי חוקת המשפט [בלא להתחשב בעתים]

והמלך ראה שאם יצוה לדון משפט זה במשפט יודעי העתים, שבזה מחשיב כאלו הדיוט חטא נגד המלך ידינוה משפט מות,

ע"כ אמר המלך אל החכמים יודעי העתים שמשפט זה אין ענינו לבא לפניהם רק יכול לשפוט לפני כל יודעי דת ודין, כי אין זה משפט של הדיוט שחטא נגד המלך כי היא מלכה כמוהו, ואין לו יתרון עליה,

ואחר שהוא מלך והיא מלכה מצד תולדתה, הוא רק משפט שבין איש לאשתו כי שניהם שוים במעלה,

וכל יודעי דת ודין יכולים לשפוט דבר זה כשאר משפט שבין איש לאשתו,

וז"ש ליודעי העתים שדבר המלך הלז יכול להשפט לפני כל יודעי דת ודין דעלמא,

ואמנם במה שכפל דת ודין בזה רצה לזכותה לגמרי, כי עם שדת יבא גם על משפט הנמוסי אשר בדברים שבין איש לרעהו,

נ"ל שאחר שבא נרדף עם 'דין' שכולן דברי ריבות שבין איש לחבירו, יהיה דת שם נבדל על נמוס המוסרי,

כי דת יבא לרוב על הדתות האלהיים או המוסריים.

והנה במשפט הלזה שצוה להביא את ושתי לפניו להראות את יפיה לפני רבים עמים, מצד הדין יש לחייבה כי גם אם ידונו אותם כאיש ואשתו בלי השקף על המלוכה, היה הדין אז כמו שהוא עוד היום בארצות המזרח שהאשה משועבדת תחת בעלה וצריכה להכנע לעשות רצונו ואם תעבור ענוש תענש,

אבל מצד הדת המוסרי תזכה בדינה, כי הדת המוסרי היה שהפרסיות והמדיות היו צנועות סגורות בהיכליהם, לא יתראו לפני אנשים, כמ"ש במשנה (שבת פ"ו מ"ו) הערביות יוצאות רעולות והמדיות פרופות, והוא צוה לה לבא להראות את יפיה לפני המונים שזה נגד הדת המוסרי,

ובזה אם ידונו זה המשפט כמשפט שבין איש לאשתו אין האשה חייבת לעבור על הדת המוסרי,

ועז"א לפני כל יודעי דת ודין, שצריכים במשפט זה לדעת גם הדת,

ואמר אח"כ כדת מה לעשות שישקיפו במשפטם על הדת המוסרי:

 

(יד) וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת:

 (יד) והקרוב, אחר שהקדים שמשפט זה אינו משפט מלך, רק משפט שבין איש לאשתו בחר להציע המשפט הלז לפני שבעת השרים האלה מצד ד' טעמים:

א) 'והקרוב אליו' שהם יושבים קרובים אליו ולא רצה שיתפרסם המשפט הזה רק אחר שהם בין כך כבר שמעו את כל אשר רצה שהם ישפטו בדבר וישאר סוד ביניהם,

ב) בחר בהם מצד שהם שבעת שרי פרס ומדי וראוי שישפטו משפט זה מפני מעלתם,

ג) שהם רואי פני המלך תמיד ומכירים קריצותיו ורמיזותיו וידעו מה בלבו שרוצה לזכותה,

ד) היושבים ראשונה במלכות שיושבים במלכות מזמן רב, וכבר בחנו תולדות הימים ומבחן הזמנים כדרך השופטים הישישים הבקיאים ומומחים בדבר:

 

(טו) כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים:

 (טו) כדת, כבר כתבנו שהיה מגמתו שישפטו ע"פ הדת המוסרי שע"פ תצא זכאי בדינה,

ולמען לא ידונו אותה כהדיוט המורד במלך שבזה אין מועיל טענה זאת, אמר:

א) במלכה ושתי, שהיא מלכה מצד עצמה ויחוסה ואין משפטה עם המלך רק כמשפט אשה לגבי בעלה,

ב) אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש, יש לה תירוץ יען שהיה ביד הסריסים,

וכדי בזיון וקצף שמלכה מתולדתה יביאוה הסריסים:

 

(טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

 (טז) ויאמר ממוכן, כאשר ראה ממוכן

א. שהמלך רצה לזכותה לאמר שאינו משפט הנוגע למלך שהוא משפט כללי, [כי כבוד המלך הוא כבוד כל המדינה], ורק משפט פרטי בין איש לאשתו,

ב. וגם רצה להסתיר הדבר במ"ש והקרוב אליו,

השיב לפני המלך והשרים בפרהסיא, לאמר לא על המלך לבדו שאינו משפט פרטי רק משפט כללי הנוגע לכל המדינה,

וגם לאמת שהמלך רצה לזכותה במ"ש שהיא המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה,

השיב שהיא ושתי המלכה שמלכותה אינו עצמי לה, רק על ידי המלך היא מלכה.

ובזה הוא משפט שבין הדיוט למלך, וגם אינו משפט הנוגע למלך לבדו,

רק הנוגע: א) לכל השרים, שהוא מה שבזה רצתה להשפיל כל כבוד מלכות אחשורוש ושמן הדין ראוי שמלכותו תהיה מלכות בלתי נגבלת אחר שזכה בהמלכות ע"י כבוש,

והיא רצתה להגביל מלכותו לאמר שהגיע למלכות על ידה, וזה דבר הנוגע לכלל המלוכה,

וזאת שנית חטאה על כל העמים במה שנשיהם יבזו בעליהן,

ולא בחלק אחד ממלכותך רק אשר בכל מדינות המלך, שהדבר כולל בין כלל המלוכה בין כלל המדינות:

 

(יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה:

 (יז) השאלות (יז – כ) איך יתכן שעל חטא זה שהנשים יבזו בעליהן תומת המלכה, הלא יכול לתת דת מעתה להיות כל איש שורר בביתו. ומהו כי יצא דבר המלכה:

מלות והיום הזה אין להם הבנה. וגם לא נזכר מה שיאמרו שרות פרס ומדי. ומהו הכפל של בזיון וקצף:

מ"ש יצא דבר מלכות מלפניו אין לו מובן מהו הדבר מלכות.

וביחוד מ"ש ויכתב בדתי פרס ומדי, שהלא בדתות העמים לא יכתב רק דת הקיים לעולם שע"פ יפסקו הדין להבא, אבל הריגת ושתי אינו דת קיים רק משפט לפי שעה, ומהו ולא יעבור:

הלא יפלא מ"ש ונשמע פתגם וכו' כי רבה היא, מה הוא הדבר הגדול הזה שהרג אשת חיקו, ומי יעצור בעדו. וביחוד מ"ש וכל הנשים יתנו יקר שמורה שלכן יהרגנה כדי שישמע בכל המלכות וילמדו הנשים לתת יקר לבעליהן, וזה עצה סכלה ומגונה מאד שהמלך יהרוג אשת חיקו בשביל דבר כזה.

גם מ"ש מגדול ועד קטן ולא אמר מקטן ועד גדול, ועיין למעלה (פסוק ה'):

 

כי יצא, עתה באר דבריו ומפרש תחלה איך הוא נוגע לכלל העמים,

כי באמת אצל ושתי היו רק שרות פרס ומדי, והם שמעו וידעו גוף הענין והויכוח שהיה ביניהם והם ידעו שמה שלא רצתה לבא היה מצד שרצה להורידה ממעלתה להכחיש מלכותה, והם לא יבזו בעליהן, כי לפי דעת ושתי, דבר גדול בקש ממנה,

רק הם יספרו גוף הענין להשרים שמזה יחולל כבוד המלך לאמר שמלכותו מוגבלת,

אבל נשי העמים שהם לא היו שם, ולא ידעו גוף הענין, לא ישמעו רק פשטות הספור שאחשורוש קרא לושתי ולא רצתה לבא, ובזה ילמדו ק"ו להבזות בעליהן,

וז"ש כי יצא דבר המלכה על כל הנשים, בזה שיתפשט דבר המלכה בפי המספרים אשר ישמעו הדבר אחר ימים אחדים איש מפי איש ולא ידעו גוף המעשה,

יפעול זה לרוע שיבזו בעליהן בעיניהן, שאם יצוה הבעל לאשתו לעשות לו עבודה, תעיז פניה ותשיב לו:

א) הלא המלך אחשורוש שהוא מלך.

ב) שאמר להביא את ושתי המלכה שהיא אינה מלכה מצד עצמה רק מצדו,

ג) שאמר רק להביא לפניו שהוא דבר קטן ומ"מ ולא באה, וכ"ש אתה שאינך מלך ואני איני מלכה על ידך רק דומה לך במעלה ואתה מבקש ממני לא לבא לפניך, רק שאעבוד עבודה קשה, כ"ש שאיני צריך לשמוע לך. ובזה יחדלו הנשים משמוע לבעליהן, והמעשה הלזו תהיה למשל ולשנינה בפי כולם, וזה הוא הנוגע לכל העמים:

 

(יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף:

(יח) והיום הזה, עתה באר מה שנוגע להשרים, כי שרות פרס ומדי שהן היו במשתה הלז והן שמעו את דבר המלכה וכל הויכוח שהיה ביניהם בפרטות,

והם עוד היום הזה תאמרנה כל דבר המלכה לכל שרי המלך, באופן שהיום הזה אשר הגבלת לקיים בו מגמתך שיסכימו השרים עמך שתמלוך ממלכה בלתי מוגבלת,

ותופר עצתך במה שנשי השרים יספרו לבעליהן, כי ושתי מחזקת שיש לה חלק במלכותך, והמלוכה לך ירושה על ידה, ואם לא תהרגנה הרי תסכים עמה, ויושבת כל עצתך.

וממילא וכדי בזיון בין העמים שהנשים יבזו בעליהן,

וקצף בין השרים שיקציפו את מלכותך שתשאר ממלכה מוגבלת:

 

(יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה:

(יט) אם על המלך טוב, אחר שהציע כל מה שעותה ושתי וההפסד שנמשך על ידה, וגלה דעת המלך כל מה שהיה עם לבבו במשתה הזאת וכי ושתי הפרה עצתו,

בא כיועץ חכם והודיעו איך יתוקנו שני הקלקולים האלה ע"י מיתת ושתי,

וראשון יעצו איך יחזיק במעוזו שמעתה תהיה מלכותו מלכות בלתי מוגבלת,

ועז"א יצא דבר מלכות מלפניו, יעצו שמעתה יעמיד חק חדש אשר כל דבר מלכות לא יצאו עוד מן השרים המחוקקים כמו שהיה עד הנה שלא היה רשות להמלך לשפוט או לתקן דבר בעצמו אם לא ע"פ השרים ויועצי המדינה,

מעתה לא יהיה כן רק כל דבר מלכות אשר יצא, מלפניו לבדו יצא,

ולא זאת אלא ויכתב בדתי פרס ומדי, שכל פסק שיצא מן המלך יכתב בדתי פרס ומדי להשאר דת קבוע שע"פ יפסקו כל דין כיוצא בו,

ולא יעבור רק ישאר דת קבוע לנצח, כמו שהוא גם היום אצל המלכים שפסקיהם ישארו דת קיים במדינה (גאבינעטס ארדערע)

והדבר מלכות הראשון יהי אשר לא תבא ושתי לפני המלך, [ויכתב בדתי פרס ומדי הוא מאמר מוסגר ומוסב על כל הפסקים שיצאו מן המלך להבא],

וגם בזה יעץ נכונה כי אם ימית את ושתי עדיין יאמרו הלא מ"מ לא באתה לפני המלך, והמלך לא יכול להכריחה שתבא לפניו,

לכן יעץ שהמלך יתן דת שלא תבא ושתי לפניו, שעי"ז יאמרו שלא היא היתה המעכבת, רק שאח"כ היה ברצונה לתקן עותתה ולבא ולא יכלה לבא לפניו מפני דת המלך שלא תבא.

ונוסף לזה ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה.

כלל בזה שתי כונות, אחת כמ"ש המפרש שלא יביט עוד על יחוס אבותיה, רק שתהיה טובה ממנה בעצמה לא מצד אבותיה,

וזאת שנית, אמר אליו בל תירא פן גם השנית תמרוד בך, כי השנית תלמד מוסר מן ושתי ותתירא לעשות כמוה פן כמקרה ושתי גם היא יקרנה, וז"ש הטובה ממנה, המ"ם הוא מ' הסבה שעל ידה תוסר ותהיה טובה:

 

(כ) וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן:

(כ) ונשמע, עתה באר איך עי"ז ירויח לתקן כל מה שנעוות עתה, כי על ידי שישים חוק שמעתה יצא דבר מלכות מלפניו בלי עצת הסגנים, עי"ז מעתה ונשמע פתגם המלך אשר יעשה,

מה שיעשה המלך בעצמו גם בלי עצת השרים ישמע בכל מלכותו ואין מי שימרה את פיו יען כי רבה היא,

כי פתגם המלך היא עצמו יהיה דת קבוע ולא יעבור, ובזה תרויח למשול ממלכה הבלתי מוגבלת.

ב) וע"י שישים משפט בושתי ירויח שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, הגם שהאחד גדול והאחד קטן, ר"ל שגם כשהיא גדולה ממנו ביחוס תתן לו יקר:

 

(כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן:

 (כא) וייטב, אחר שלדבר הזה שימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה צריך הסכמת השרים, אמר שהשרים הסכימו עם המלך בזה,

ומעתה נסתלק כח השרים, ונשאר הנהגת הדת להמלך לבדו, ויעש המלך כדבר ממוכן בלי צורך אל הסכמת השרים:

 

(כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:

 (כב) השאלות (כב, א – ג) למה מספר ששלח לכל מדינה ומדינה ככתבה.

גוף הספרים הם דברי סכלות שיהיה כל איש שורר בביתו.

גם מה שפקד שידבר כלשון עמו לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. מה רצה בפקודתו זאת:

מה רצה במה ששילש פה, את ושתי, את אשר עשתה, ואת אשר נגזר עליה:

עצת הנערים נבערה, שאל מלך כמוהו יבקשו אשה מן הרחובות וקיקלון על כבודו.

תחלה אמר יבקשו שמורה הבאות בטוב לבן, ושוב אומר ויפקד ויקבצו שמורה בעל כרחן:

ולמה הגבילו שינתנו ליד הגא, ולמה הזכיר שנתנו תמרוקיהן שזה אינו מענין העצה:

 

ע"פ זה נתן הדת הראשון שכל איש ידבר כלשון עמו, וזה עשה בחכמה ודעת,

כי עד עתה היה בחוקי פרס שכל העמים הנכנעים תחתם כשהיו כותבים אל המלך וכן המכתבים שהגיעו מן המלך אליהם היה צריך להיות בלשון פרס שהוא שפת האום המולך,

ומצד זה היו כולם צריכים ללמוד לשון פרס,

ואחר שאחשורוש החזיק עתה, שלא המדינה היא המולכת רק הוא עצמו הוא המולך על כולם,

ממילא אין הבדל בין מדינת פרס ליתר מקומות ממשלתו, שכולם נכנעים תחתיו ועבדים לו כאלה,

ממילא אין לכתב ולשון פרס יתרון על יתר לשונות הגוים, כי אין המלכות נקראת מעתה על שם פרס רק ע"ש אחשורוש,  [-שהוא מולך על כל עם ועם ולשון ולשון].

וע"ז כתב אל כל עם ועם כלשונו, ונתן הדת שכ"א ידבר כלשון עמו,

והדת השני נתן שכל איש יהיה שורר בביתו, כי עד עתה היה בחוקי פרס שהאשה תכנע אל האיש לכבדו לבד, והוא נתן הדת שישתרר עליה וימשול בה כאדון בשפחתו, ויכול לעשות בה דין ומשפט כעם קנין כספו, וכמו שהוא עוד היום בחלק ממדינות אפריקא.

ושני דתות החדשים האלה היו מגבילים לעומת שני הדברים שהזכיר ממוכן,

שלעומת ימלוך לבדו בבלי הגבלה, נתן הדת שכל הלשונות יהיו שוים,

ולעומת שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן נתן הדת להיות כל איש שורר בביתו:

 

אולם מה שהקדים הפרשה הזאת לספור המגלה, ונתחייבנו לקראה בפורים כאילו גם היא שייכה אל סיפור הנס, אחשוב בו שני טעמים,

א) והוא הטעם העקרי אצלי, כי כלל הספור הזה הוא יסוד מוסד לספורים הבאים אחריו, כי לולא התאמץ המלך למלוך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה באפשרי להיות לו לקיחת אסתר,

כי לא היו שרי העצה מסכימים שיקבצו למלך נערות בתולות לברור מהם אשה,

ואף כי לקחת אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה,

ולא הגדלת המן שלא היה יכול לעשות זה בלי רשות השרים,

וכ"ש הגזרה הכוללת להשמיד אומה שלמה,

ועז"א אלמלא אגרות ראשונות לא נתקיימו אגרות אחרונות, ר"ל אלמלא לא יצא הדת הראשון שהמלך שליט על הדתות והנמוסים לבדו ואין זולתו,

לא היה באפשר שיצאו האגרות האחרונות, אחר שהיה צריך נטילת רשות משרי העצה.

 

זאת שנית, אחר שהנס הזה לא היה בו דבר היוצא מהיקש הטבעי,

כי שהאשה היפה בנשים תשנה רצון המלך בעלה יקרה על הרוב, ולא יהיה זה נס ופלא,

רק אם נשקיף היטב על המלך אשר בו היה המאורע,

כי אם יקרה זה לרוב במלכים הקטנים, לא יהיה זה בקל אצל מלך הנורא למלכי ארץ.

ומצד זה הקדים להודיע. א) גודל מלכותו שמלך על קכ"ז מדינות,

ב) גבורתו שכבשם כולם בזמן קצר,

ג) עשרו הנראה מהמשתה הגדול,

ד) חכמתו איך התנהג בתחבולות להסיר לב ראשי עם הארץ למלוך עליהם בלי הגבלה,

ה) טבעו ותכונתו שהגם שאהב את ושתי עד מות, מ"מ מפני אהבת הטוב בל יבזו נשי המדינה בעליהן בעיניהן, או אהבת המועיל שישתרר במלכות בלתי מוגבלת, ביטל אהבת הערב שאהב את ושתי,

ובכל זה גלוי לכל רואה שמה שאסתר שנתה לבבו להשיב את הספרים מחשבת המן,

לא אהבת הערב הטתו, רק מאת ה' היתה זאת:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מגילת אסתר פרק י”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א