מגילת אסתר

אסתר ט

(א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם:

מלת המה מיותר:

ובשנים, עד עתה ספר איך ניצולו ישראל מן הרעה עד בוא זמן המוגבל שלולא האגרות האחרונות היו נתונים למשסה וע"י האגרות האחרונות נפל פחדם על כל העמים,

כי עד בוא יום המוגבל לא היה שום פקודה מתנגדת אליהם, כי פתשגן הגלוי שנכתב על ידי המן לא נזכר בו שום דבר, ופתשגן הגלוי של מרדכי נזכר בבאור שיד היהודים רמה.

ועתה מספר איך היו ענינם בעת הגיע תור המוגבל שאז נפתחו שני ספרים החתומים,

ועז"א אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות, שאז נגלה גם הדת שהוא הכתוב בספרים החתומים,

וזאת שנית שהיה הזמן להעשות, שלא היה אפשר להיות באותו היום בשב ואל תעשה, שיתפשרו שני הצדדים ולא יהרוגו לא זה בזה ולא זה בזה, כי דבר המלך היה מוכרח להעשות ללחום ולהלחם.

אבל כבר צמח מזל אותו יום לתשועת ישראל ונראה בו ההשגחה הנפלאה הדבקה בעם קדושו, כי ע"פ המזל היה כוכב ישראל אז בתכלית השפלות, ונגד זה כוכב עמלק בתכלית המעלה, ולכן בחר המן באותו יום,

ועז"א ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם שהיום היה גורם אשר שׂיבר לתפוס ממשלה על ישראל ועתה הראה ה' מה יד ההשגחה עושה,

כי לא לבד שלא התגברו הצוררים עליהם, נהפך הדבר מהפך אל הפך שירדו הצוררים מתכלית גדולתם אל עמקי בור, וישראל עלו משאול תחתית אל רום ההצלחה,

וזה נס האחד הכולל שעז"א ונהפוך הוא שנתהפך הדבר מהפך אל הפך,

והנס השני, שלא היה הדבר בדרך הטבע, שכבר יקרה שמי שמזלו בתכלית השפלות יתגבר אם יעזרהו וישתתף עמו איש שמזלו מצליח ושהצלחת שותפו מכריע רוע מזלו לטוב על ידי שהוא משותף עמו,

אבל פה לא היה זה רק אשר ישלטו היהודים המה בעצמם בלי שום עזר וסיוע:

שואל המגיד מדובנא מהו ענין ה'ונהפוך הוא'?

הנה יש לשאול כיצד הצליחו האגרות האחרונות לבטל את הראשונות, והרי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב?

אלא באגרות האחרונות נכתב שבעצם כל מטרת האגרות הראשונות הוא לצורך האחרונות, היות והמלך רצה להטיב ליהודים ולאפשר להם להנקם משונאיהם, אך דא עקא שאין הם יודעים מי הם כל שונאיהם, שרבים מעמידים פני אוהבים ושונאים בלבם, לכן שלח המלך את האגרות הראשונות בערמה ובהם כתב שהגויים ינקמו מהיהודים, בעקבות זאת היו רבים מהגויים מתגרים ביהודים שדמם עוד מעט ויהיה הפקר, וכך נודע ליהודים מי הם באמת שונאיהם, כדי שבאגרות האחרונות יוכלו היהודים להנקם מכל שונאיהם ויכירום. [וכפי שעשה יהוא בן נמשי בערמה ואמר לעובדי הבעל שהוא יעבדנו הרבה, וכולם נתקבצו אצלו וכך זיהה אותם והרג את כולם].

וזהו שאמר 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם' כלומר שהודיעום באגרות האחרונות שכל מטרת הראשונות הייתה 'ונהפוך הוא' – במטרה שישלטו היהודים המה בשונאיהם. [קול רנה]

לפ"ז נבין מה ראתה אסתר לבקש שבשושן ינתן גם מחר ליהודים להרוג בשונאיהם, היות והם ידעו היטב מי הם השונאים [ע"פ האגרות הראשונות] ושמו לב שלא הרגו את כולם, לכן בקשה אסתר שינתן לאנשי שושן לסיים את המלאכה[טעמא דקרא]

 

(ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים:

אשר יל"ד בפסוקים אלה תמצא כפסוק ט"ז, מדוע אצל העמים אומר שנפל פחד היהודים עליהם ואצל השרים אומר שנפל פחד מרדכי עליהם:

נקהלו, פה דיבר איך היה ענינם בערים הגדולות הבצורות ששם נמצאו השרים והסגנים וחיל צבא המלך, והם היו למגן בעדם ועוזרים בפועל, באופן שצורריהם התיראו מקרוב אליהם או לעמוד כנגדם, כי נעזרו משרי המלך וחיל הצבא,

וז"ש שנקהלו בעריהם שהם הערים הגדולות אשר במדינות המלך, אבל איש לא עמד בפניהם,

והנה היה הבדל בין העמים ובין השרים, כי העמים שלא ידעו מן הספרים החתומים לא נודע להם כלל אם יש רשות מן המלך ללחום ביהודים ולהרגם ג"כ ושגם האגרות הראשונות לא נבטלו,

והם פחדו מן היהודים בעצמם אחר שידם רמה מצד פקודת המלך, אבל,

 

(ג) וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם:

וכל שרי המדינות, שהם ידעו מן הספרים החתומים, והם לא פחדו מן היהודים כלל כי ידעו שגם הם נתונים ליהרג ויכולים לשלוח יד בם מצד הפקודה הראשונה,

 היו יכולים לעמוד לעזרת צוררי היהודים ולאחוז הספרים הראשונים, או עכ"פ לעמוד מנגד ולא לעזור לשום אחד מן הכתות,

אבל הם לא כן עשו רק היו מנשאים את היהודים לעזרם נגד צורריהם והעלימו האגרות הראשונות,

וזה לא היה מפחד היהודים, רק כי נפל פחד מרדכי עליהם, ויראו שמרדכי ינקום בם:

 

(ד) כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל:

מהו כי האיש מרדכי הולך וגדול:

כי גדול, יש שרים המיוחדים להנהגת בית המלך, ויש המיוחדים להנהגת המדינה, ויש המיוחדים ללחום עם אויבי המלך מבחוץ ולכבוש מדינות,

והשרים האלה אם מצליחים הם הולכים וגדולים תמיד כל עוד שירבו לכבוש מדינות ולעשות חיל, אומר כי מרדכי היה כולל שלשה המשרות האלה.

א) כי היה גדול בבית המלך עצמו ורב ביתו,

ב) ושמעו הולך בכל המדינות. כי היה משנה למלך להנהיג המדינות,

ג) כי האיש מרדכי הולך וגדול, ע"י שהכניע מדינות רבות תחת מלכות אחשורוש כמ"ש (בסימן י' פסוק א'):

 

(ה) וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם:

מה ההבדל בין אויביהם לשונאיהם, ועיין לקמן פט"ז:

ויכו, הנה ודאי לא היה הרשות נתונה ליהודים להרוג את כל מי שירצו, כי לא היה כתוב בהספרים רק להנקם מצורריהם,

ואחר כי עתה איש לא עמד בפניהם בהכרכים הגדולים, לא היו הורגים רק האויבים שְאֵיבָתָם אל היהודים היה מפורסם שהיו מגזימים [מרבים לאיים] להרע להם, אבל לא את השונאים.

(כי ההבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה, והשונא אין שנאתו גלויה)

רק ויעשו בשונאיהם כרצונם, שהיו יכולים לגנות אותם ולהשפילם:

 

(ו) וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ:

(ז) וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא:

(ח) וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא:

(ט) וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא:

(י) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:

(יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

ביום ההוא, אחר שלא היה להם רשות להרוג רק את אויביהם אשר היה איבתם גלוי להרע עמהם, כנ"ל, ממילא לפי רוב ההרוגים שהרגו נודע כי רבו צורריהם הקמים עליהם,

וע"כ הביאו תיכף מספר ההרוגים לפני המלך, להראות איך רבו הצוררים הקמים נגדם עד שגם לאחר פקודת המלך מ"מ נמצא עדיין חמש מאות איש שהרימו ראש נגד ישראל ונהרגו:

 

(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:

השאלות

(יב – כ) אם המלך התרעם על שהרבו מספר ההרוגים, מדוע אמר לאסתר שתבקש עוד, הלנצח תאכל חרב, וגם גזרתו זאת ליתן רשות ליהודים להרוג באנשי מדינתו סכלות מבוארת ולא נשמע כזאת:

ואיך מלאה אסתר את לבבה אחרי הרגישה תלונת המלך לבקש לעשות גם יום מחר יום הרג רב.

 

ויאמר המלך, מזה ראה אחשורוש איך רבו צוררי היהודים ואיך צריך הוא להרבות השתדלות להצילם,

וז"ש אל אסתר אם בשושן הבירה שהיא עיר המלוכה ואימת המלכות עליהם מ"מ רבו צוררי היהודים כ"כ עד שהרגו ת"ק איש,

מי יודע בשאר מדינות המלך מה עשו, ואם גם שם הצליחו נגד הצוררים הרבים האלה, כי שם בודאי קמו עליהם ביתר שאת אחר שאין פחד המלך עליהם,

ומה שאלתך לעשות עוד להצלת היהודים להצילם מן הסכנה המרחפת על ראשם וינתן לך:

 

(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ:

מדוע בכל המגלה קראה שושן הבירה ופה בספור מה שהרגו ביום ט"ו קראה שושן סתם:

ותאמר אסתר, עפ"ז מצאה אסתר מקום לבקש מהמלך, והיתה עצתה שיהרגו בשושן גם מחר, כי בזה תפול אימה ופחד על צוררי היהודים, אם יראו שעדיין יד המלך נטויה עליהם.

אמנם לפי דעתי היה בקשתה על שושן העיר לא שושן הבירה, כי שושן נחלקת לשני חלקים, מקום הבירה ששם ישב המלך והשרים, והיא היתה נקראת שושן הבירה, והעיר בפ"ע היתה נקראת שושן סתם,

וביום י"ג הרגו בשושן הבירה, ובקשה אסתר שיתן רשות להרוג ביום י"ד האויבים שנשארו בשושן העיר, גם לתלות עשרת בני המן להפיל אימה ופחד, כדי שלא יוסיפו להזיד על ישראל:

 

(יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ:

(טו) וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:

(טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:

פסוק זה כולו מיותר אחר שכבר הזכיר בפסוק ב' ג' ה' איך הרגו היהודים ואבדו צורריהם,

גם סותר לפסוק ב' ששם אמר כי איש לא עמד בפניהם, ופה אמר שנקהלו ועמוד על נפשם משמע שלחמו.  מדוע פה אמר ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם, ולמעלה פ"ה אמר שהכו באויביהם ועשו בשונאיהם כרצונם:

והנה בפסוק ג' דבר מן הערים המוקפים חומה, ששם היה מושב השרים ושם עמדו חיל המלך והיו למגן בעד היהודים, ושם איש לא עמד בפניהם, ולא הצטרכו לעמוד על נפשם ולהלחם,

אבל פה מספר איך היו ענינם בערי הפרזים, כי בערים הפרזות הקטנים ובהכפרים ששם לא היו לא השרים אשר נשאו את היהודים ולא חיל המלך, ושם באמת הרימו אויביהם יד להלחם בם,

ולכן סיפר כי שאר היהודים אשר במדינות המלך, שהם אותם שאינם יושבים בערים המוקפים נקהלו ועמוד על נפשם ולחמו בחרבם וכלי מלחמה עד שנחו מאויביהם, ותגבר ידם [של ישראל] עליהם,

וע"כ סיפר כי הם הרגו בשונאיהם כי הם כללו ההריגה לכל זרע עמלק אחר שנצתה המלחמה,

משא"כ במוקפים סיפר שעשו בשונאיהם כרצונם ולא הרגום, אחר שלא היה מלחמה ביניהם:

 

(יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:

(יח) והיהודיים וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:

(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

בפסוק הזה נראה שרק הפרזים קבלו עליהם לעשות משתה ושמחה ולא המוקפים ולמה,

ולמה תחלה לא קבלו עליהם רק יום י"ד ומרדכי שלח שיעשו י"ד וט"ו.

הם קבלו עליהם יו"ט ומרדכי לא גזר שיעשו יו"ט:

 

על כן היהודים הפרזים, מבואר כי בשנה הראשונה לא קבלו עליהם לעשות משתה ושמחה רק הפרזים, לא המוקפים,

והטעם בזה כי הספרים החתומים שנשלחו מאת המן להשמיד את היהודים לא נתפרסמו כי השרים העלימו אותם כנ"ל, ולא נודע לאיש כלל כי היה רשות גם לאויבי היהודים להרוג בהיהודים,

וחשבו היהודים אחת משתי אלה,

או שהקול הראשון שנשמע שניתן דת להשמיד היהודים היה שקר לגמרי, ולא יצאו כלל מן המלך רק מהמן,

או שהיה אמת רק שהמלך השיב את הדת הראשון ובטלו לגמרי ונתן דת אחר,

עכ"פ לא היה נס מיוחד ביום י"ד אדר, אחר שמצד פקודת המלך ישלטו המה בשונאיהם,

וגם לא היו בסכנה מצד שהעמים בעצמם יפרצו בם פרץ,

אמר שבערים המוקפים עמדו חיל המלך לעזרתם וע"כ לא עשו אותם לימי משתה, רק היהודים הפרזים שהם היו בסכנה מצד שפרצו אויביהם להלחם בם וחיל המלך לא היה שם והיו בסכנה,

ע"כ רק הפרזים קבלו אותם לימי משתה ושמחה, וע"כ קבלו עליהם לעשותם גם יו"ט,

כי באמת כלל ישראל אסור להם לקבל עליהם ימים טובים חדשים ולאוסרם בעשיית מלאכה שעוברים על בל תוסיף, אבל אחר שרק הפרזים קבלוהו נדונים כיחידים, שיכולים לקבל יו"ט על עצמם:

שמחה ומשתה ושמחה

על כן היהודים הפרזים… עושים את יום י"ד לחדש אדר שמחה ומשתה… ולהלן הוא אומר לעשות אותם ימי משתה ושמחה?

מבאר המגיד מדובנא– הפסוק הראשון מתאר את שעבר על אנשי הפרזות שחוו את הנס וההצלה ואין לך שמחה גדולה מזו, ולכן הוקדמה השמחה והיא הסיבה למשתה, לעומת זאת הפסוק השני מדבר על הדורות הבאים שתוקן להם לעשותם ימי משתה ושמחה, היות והם לא חוו את שמחת הנס, וכדי להגיע לשמחה עליהם לערוך משתה, ולכן הוקדם המשתה לשמחה.

[קול רנה]

 

(כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים:

מהו ויכתוב את הדברים, מה היו הדברים:

ויכתוב, אחר שראה מרדכי שהמוקפים לא קבלו עליהם ימי הפורים יען שלא ידעו תקפו של הנס,

שגם הם היו באמת באותו היום בסכנה, כי פקודת המן עדיין לא נתבטלה והיתה עדיין בתקפה רק שהיה הנס שנפל פחד מרדכי על השרים והעלימו את האגרות הראשונות,

לכן הוכרח לכתוב אליהם כל הדברים בארוכה, והם הדברים שיבוארו בפסוק כ"ד כ"ה,

וספר להם שהאגרות הראשונות לא נתבטלו, וגם הם היו בסכנה, והודיע הדברים האלה אל כלל היהודים:

 

(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:

השאלות (כא – כז) ולמה צוה לעשות יום י"ד וט"ו,

וביחוד זה נפלא מאד, וכי מפני שבשושן לא נחו עד יום ט"ו, צוה שבכל הערים המוקפות חומה יעשה פורים בט"ו, ומה טעם יש בזה מה להן ולשושן,

ואם עשה זה לכבוד עיר המלוכה היה לו לתקן שיהיה פורים בט"ו [בכל המקומות], וגם לא נודע מה כבוד יהיה בזה לשושן:

 

לקים, וע"פ המבואר למעלה ראה מרדכי לחלק בין הפרזים להמוקפים, שהפרזים יעשו בי"ד והמוקפים בט"ו, ויש בזה טעם נכון,

 כי הגזרה של המן שהיה להשמיד ולאבד את כל היהודים ביום אחד, בודאי לא היתה מוגבלת לאמר שאין להם רשות להרוג רק ביום י"ג ואם יותרו יהודים אשר לא יהרגו ביום י"ג יהיו לפלטה,

כי מחשבת המן היה להכחידם מגוי עד שלא יזכר שם ישראל עוד, ובודאי היה הכונה שביום י"ג יתחילו להשמידם בכל מדינות המלך, וכ"ש אם יתראה אח"כ יהודי אשר יסתר ביום י"ג יהרגוהו גם אח"כ,

וכן אם עיר אחת ישגבו בה היהודים ביום י"ג ולא יוכלו להאבידם בו ביום שהיתה הפקודה שיהרגום אח"כ. עפ"ז אחר שבאו האגרות האחרונות אשר כתוב בם שיש רשות לישראל להרוג את צורריהם ביום י"ג והרשות הזה היה נגבל רק על יום י"ג, כי לא היתה הפקודה שישמידו את כולם,

והראיה שהלא אסתר ברצותה שהיהודים אשר בשושן יהרגו גם ביום י"ד, הוצרך המלך ליתן ע"ז דת חדש כמ"ש ותנתן דת בשושן, כי הדת הראשון לא היה רק על יום אחד,

וממילא כשהגיע יום י"ד היו היהודים בסכנה גדולה, כי אחר שהפקודה הראשונה של המן לא נבטלה, ובה ניתן הרשות להרוג את היהודים גם אחר יום י"ג,

ואם היו האויבים קמים עליהם להרגם, לא היו השרים יכולים להצילם וליתן להם תוקף ללחום באויביהם כי התוקף שלהם [-להלחם באויביהם] נשלם ביום י"ד, ושמעתה פקודת המלך מצוה רק שאויבי היהודים ישלטו בם, לא המה בשונאיהם.

ורק אחר שעבר יום י"ד וראו כי השרים העלימו הפקודה הראשונה לגמרי, ואויביהם לא הרימו יד אז נודע עיקר הנס, מעתה אחר שעשו הפורים ביום שנחו מאויביהם הנה כל המוקפים לא נחו עד יום ט"ו,

ולכן צוה שיעשו פורים ביום ט"ו,

אבל הפרזים ששם לא היו השרים ולא נמצאו כלל, והם בעצמם גברה ידם על שונאיהם היה נודע להם שעבר הסכנה מאתם תיכף ביום י"ד, [שאף בלא השרים נצלו בנס מאת ה' וגברו על אויביהם]

כי אחר שהתגברו בי"ג לא היו מפחדים עוד, ולכן תקן להם הפורים ביום י"ד:

 

(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:

כימים אשר נחו, ר"ל כ"א יעשה הפורים ביום שנח מאויביו, הפרזים בי"ד והמוקפים בט"ו, כנ"ל.

ועתה מבאר למה צוה לעשות משתה ומשלוח מנות, אומר והחדש אשר נהפך להם,

כי שני דברים נהפך להם בחדש הזה, א' מיגון לשמחה, וב' מאבל ליום טוב,

ונגד השמחה יעשו ימי משתה ושמחה,

ונגד היו"ט, שעתה לא יכול מרדכי לתקן שיעשו יו"ט, כי אסור לגזור על כלל ישראל יו"ט חדשים,

תקן מתנות לאביונים, שזאת לא קבלו הפרזים מעצמם, כי תכלית היו"ט היה לפרוש בו מהבלי העולם לעבודת ה' ותורתו, וצוה נגד זה שיתנו צדקה שהוא ג"כ מצוה:

 

(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:

משמע שקבלו שני דברים, מה שהחלו לעשות, ומה שכתב מרדכי, והלא שניהם היו דבר אחד שיעשו ימי משתה ושמחה:

וקבל, עפ"ז מספר כל ישראל קבלו בין מה שהחלו לעשות, דהיינו הפרזים קבלו עליהם יום י"ד שהחלו לעשות בעצמם.

ובין מה שכתב מרדכי אליהם שהמוקפים יעשו בט"ו שהם לא עשו בעצמם:

 

(כד) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם:

מדוע ספר פה כי המן בן המדתא וכו' וזה כבר נודע וידוע,

ולמה אמר חשב לאבדם, והפיל פור להומם ולאבדם מוסיף להומם, ולמה הזכיר הפור:

כי המן, עתה ספר מה שכתב מרדכי ומוסב עמ"ש בפסוק כ' ויכתוב מרדכי, הודיע להם תוקף הנס וענינו,

א) בל ידמו שהיה השנאה רק עבור שמרדכי לא השתחוה להמן ולא היתה מגעת לכלל האומה,

לז"א כי המן מצד שהוא אגגי מזרע עמלק נטר איבת אבותיו, ומצד זה היה צורר כל היהודים, ורצה להכריתם בכלל,

ב) כי גם המערכה היתה אז מתנגדת אל היהודים ועוזרת לרעתם, כי הוא לא חשב תחלה רק לאבדם שהוא לאבד צורת האומה ודתה כנ"ל,

אבל בעת שהפיל פור יצא הגורל מצד המזל והמערכה של אותו החדש והיום להומם ג"כ ולהכחידם בהרג ואבדן:

חשב על היהודים לאבדם

מרדכי ידע את כל אשר נעשה – אומר המדרש (אסת"ר ז-יד] שמשה שלח את אליהו הנביא שיאמר למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם וניתן לבטלה. בפורים אחד ביקש זקן אחד נדבה מאת הגר"ח מוולוז'ין בהבטיחו לו חידוש מעניינא דיומא אם יעתר לו. נתן לו הגר"ח, והזקן שאלו על המדרש הנ"ל היכן דבר זה רמוז במגילה?

והשיב שהרמז הוא במילה "לאבדם" שהיא אותיות לא-בדם. נהנה הגר"ח מהפירוש וסיפרו לרבו- הגר"א.

אמר לו הגר"א אמרת לזקן שלום? אם כן זכית לאשרי מי שאמר לו שלום והשיב לו שלום… היה זה אותו אחד שאמר זאת למרדכי… [פנינים משלחן הגר"א]

 

(כה) וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:

המפ' נדחקו על מלת ובבאה שחסר מי הבא ומהו עם הספר שאין לו ביאור:

ובבאה, עתה ספר איך מלבד שכבר היה הנס גדול מצד עצמו שהיה נגד המערכה והמזל, היה גדול גם ביום ההוא,

כי בבואה מוסב על המחשבה שהזכיר בפסוק הקודם עת באה מחשבת המן לפני המלך,

היינו עת שנודע להמלך מחשבתו כי יעץ רעה,

ולא השיב את הספרים הראשונים, רק אמר עם הספר שעם הספר בעצמו ישוב מחשבתו על ראשו,

שע"י שהמלך לא יכול להשיב הספר הקודם, רק השאיר הספרים הראשונים וכתב ספרים אחרים,

ועי"כ היה מוכרח לתלות את המן למען ייראו השרים פן יענשו גם המה,

ולא יחושו להספרים הראשונים רק להאחרונים,

ועפ"ז נודע להם כי הספרים הראשונים לא נבטלו, וממילא היה הנס בתקפו גם ביום י"ג אדר, כנ"ל:

 

(כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם:

ומה הכונה בקריאת השם. וכפל ע"כ על כל דברי האגרת וכו' שאין לו באור:

 על כן באר שהשם שקראו לימים האלה פורים, היה על שם הפור להיות לזכר לתקפו של נס שהשם פורים מורה עליו שפור המן נהפך לפורנו כי המזל היה אז נגד ישראל ונהפך בהשגחת ה' המשדד המערכות:

על כן מוסב למטה ור"ל ועל כל דברי האגרת הזאת שהודיע להם הכל בפרטות איך היה הנס בתקפו גם באותו יום כי ע"י האגרת נודע להם מה ראו על ככה וכל הענין בפרטות:

 

(כז) קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:

מהו ולא יעבור, ומהו ככתבם וכזמנם:

 

קימו, לכן קימו וקבלו,

א) שיהיה קבלת הפורים כולל גם לדורות הבאים אחריהם, ועז"א עליהם ועל זרעם,

ב) ולא יעבור שלא ידמה לשאר גזרות שגזרו חכמים שב"ד אחר הגדול בחכמה ובמנין יכול לבטל דברי ב"ד חברו, אבל בזה התנו שלא יעבור ויתבטל בשום אופן,

ג) להיות עושין שני הימים פרזים בי"ד ומוקפים בט"ו,

ד) וככתבם בקריאת המגילה:

 

(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:

והימים נזכרים ע"י קריאת המגילה, ונעשים ע"י משתה ושמחה ומשלוח מנות בכל דור ודור:

 

(כט) וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית:

השאלות (כט, ב) למה כתבה אסתר שנית? ומהו כל תוקף?

ומה היה האגרת השנית? מה הוסיף בשנית על הראשונה?:

ותכתוב, המבואר מזה כי אסתר רצתה שהמגלה הזאת תשאר בין הכתובים ועמדה ע"ז מחלוקת בין החכמים כי אסור להוסיף על כתבי הקודש.

וכמ"ש חז"ל במגלה ששלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות וחכמים לא רצו בתחלה,

וכן נפל תלונה על קבלת הימים האלה לחק קבוע, שעוברים על בל תוסיף,

ומצד זה הוצרכה אסתר להשתתף עם מרדכי וכתבה בתוקף המלכות אשר בידה לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, הוא קיום האגרת בעצמו,

כי אז שלחה את המגלה כמו שהיא עתה בידינו, מן ויהי בימי אחשורוש עד סופו,

וכתבה אל החכמים שיקיימו את אגרת הזאת להיות דינו ככתבי הקדש:

 

(ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת:

מהו דברי שלום ואמת?:

ישלח ספרים דברי שלום ואמת, שלעומת שעמדה ע"ז מחלוקת כתבה דברים לעשות שלום בין החכמים ולבקש את האמת לפי ההלכה שדבריה נכונים:

 

(לא) לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם:

מהו דברי הצומות וזעקתם לא נודע מה הם הצומות האלה?

וביחוד הלא כבר נזכר שקיימו וקבלו ומה היה צריך עוד בזירוז הזה?:

לקיים, ונגד מה שהתלוננו על ימי הפורים שא"א להוסיף מועד מדעתו ולקבעו לחק עולם על ישראל,

השיבה שאינו עובר על בל תוסיף רק אם מקבלו מצד דין תורה ורוצה להשוותם בכל עניניו כדין תורה,

לא אם מקבלו מצד הנדר וכדומה (כמ"ש הרמב"ם הלכות ממרים),

ולכן אמרה שלא יקבלום מצד דין תורה רק כאשר קים עליהם מרדכי ואסתר מצד הנדר לא זולת.

והביאו ראיה לזה ממה שקימו וקבלו תחלה הארבעה צומות, שהם מדברי קבלה, כמ"ש צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי (זכריה ח') והלא גם זה היא הוספה על דברי תורה, וקבלום עליהם כל ישראל,

מבואר שיש רשות להוסיף גזרות כאלה מצד נדר לבד:

 

(לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר:

מהו ומאמר אסתר קיים שאין לו ביאור?:

ומאמר, ע"פ מאמרי אסתר אלה וטענותיה שכתבה אל חכמי הדור ההוא, נתקיים דברי הפורים האלה,

 הסכימו אליה להחזיק בהפורים ולעשותו חק עולם,

וזאת שנית ונכתב בספר. שהסכימו שיכתב בספר ותהיה המגלה הזאת בכלל כתבי הקדש,

שע"ז היה מחלוקת תחלה בין החכמים ועתה נתקיים והסכימו לדברי אסתר:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מגילת אסתר פרק י”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א