מגילת רות

מגילת רות

מבואר ע"פ המלבי"ם

[ההוספות ממפרשים אחרים בכתב אחר]

שמואל כתב מגילת רות

פרק א

 

(א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו:

ויהי בימי שפט השפטים, יספר הסבה שהניעה את אלימלך לצאת מא"י לח"ל מפני שהיה בימי שפט השפטים שעל הימים האלה אמר (שופטים סי' י' וסי' י"ח) בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה,

וגם לא היה אז שופט אחד מיוחד לכל ישראל שאז היה השופט עוצר בעם, כי היה [בתקופה ש]בין שופט לשופט שאז היו שופטים רבים החפץ ימלא את ידו, ואין מורא השופט על העם כמ"ש אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו,

וחז"ל במליצתה אמרו אוי לדור ששפטו את שופטיהם,

זאת שנית ויהי רעב בארץ, שבימי רעב יתאספו ההמון העניים על העשירים ויכריחום לתת להם לחם ודגן ואם לא יקחו בחזקה, אחר שאין מלך להפיל מוראו עליהם, ועי"כ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב. באשר היה איש עשיר היה ירא שהעניים יפלו עליו וישללו כל אשר לו,

ובכ"ז לא הלך להשתקע רק לגור בשדי מואב עד יעבר זעם וגם לא לגור בעיר וכרך רק בשדי מואב כמתגורר בשדה לפי שעה,

וכן הגם שהיה עת רעה ויגון לא יצא משם רק איש אחד לבד, ויתר העשירים לא השתתפו בזה לצאת מא"י לח"ל,

וגם בני ביתו של אלימלך לא יצאו ברצון כי לא רצו לעזוב ארץ חמדה רק הוא ואשתו ושני בניו שהוא היה העקר בזה והם היו מוכרחים להמשך אחריו, וכן אמר במדרש הוא עיקר ואשתו טפלה:

ובמדרש אומר אלימלך גדול הדור היה אמר עכשיו יהיו כל ישראל משכימים לפתחי עמד וברח.

עוד אומר שם שני רעבונות היו של תורה ושל לחם,

ר"ל עפמ"ש כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עכו"ם,

עוד אמרו כל שאינו עוסק בג"ח דומה כמי שאין לו אלוה,

ופי' רב האי שהמעלים עיניו היינו שהעני משכים לפתחו והוא אינו נותן לו זה חמור כאלו עובד כו"ם,

ומי שאינו עוסק בצדקה הוא בשאין העני משכים לפתחו רק שהוא צריך לרדוף אחרי העני לקיים מצות צדקה זה אינו חמור כעובד כו"ם רק דומה כמי שאין לו אלוה,

עוד אמרו חז"ל שהדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה,

ואם לא היו העניים משכימים לפתחו לא היה יוצא לח"ל,

הגם שבמה שלא יעסוק בצדקה יהי' דומה כמי שאין לו אלוה [וא"כ מה הרויח בזה שיצא, בין כך ובין כך] הרי גם הדר בח"ל דומה כמי שא"ל אלוה?

 אבל ע"י שהיו משכימים לפתחו א"כ כשלא יתן להם הוא דומה כעובד עכו"ם

והיה טוב יותר שיצא לח"ל שבזה הוא רק דומה כמי שאין לו אלוה לא כעובד עכו"ם.

והנה אמרו חז"ל גמירי דצורבא מרבנן לא מעני, והא חזינן דמעני, אע"ג דמעני אהדורי אפתחא לא מהדר,

וא"כ אם לא היה רעבון של תורה לא היו מחזירים על הפתחים [כצורבא מרבנן], והיה רק בלתי עוסק בצדקה [שלא היה מחזר אחר העניים] שהוא כמי שאין לו אלוה ולא היה יוצא לח"ל שדומה ג"כ כמי שא"ל אלוה [דאינו מרוויח כלום],

אבל ע"י שהיה גם רעבון של תורה עי"כ היו משכימים לפתחו ולכן ברח. [וז"ש חז"ל שתי רעבונות, של תורה ושל לחם, וזה החילו: 

ובימי אבצן היה שאמרו רבותינו אבצן זה בועז.

והלך לשדה מואב- שהמואבים גם הם צרי עין ולא קדמונו בלחם ומים.

 

(ב) וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם:

ושם האיש. באר שהיה איש הנודע בשם לא לבד הוא, כי גם אשתו ובניו היו אנשי שם,

והוא טעם אל יציאתו שלכן היה ירא מההמון שיבקשו ממנו שבר רעבון בתיהם,

וגם הוא טעם אל העונש שהשיגהו שלפי שהיה איש גדול הפיל ליבן של ישראל בצאתו כמ"ש במד' וגנז שהיה חלול השם:

אפרתים מבית לחם יהודה, בית לחם היתה נקראת תחלה בשם אפרת ואח"כ נתן לה שם בית לחם כמ"ש ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם,

וגם היה משפחה מגדולי היחס של שבט יהודה שנקראו אפרתים [ע"ש אשת כלב שנקראת אפרת והיתה גדולה וחשובה]

וע"כ כפל שהיה מן המיוחסין והגדולים שבבית לחם יהודה, ויבואו ר"ל והגם שתחלה יצאו רק לגור בשדי מואב לפי שעה, אחר שבאו שדי מואב היו שם, ר"ל אז הסכימו בדעתם להשאר שם בקביעות: 

אלימלך- הגמ' אומרת שר"מ היה דורש את השמות. אלימלך- שהיה אומר אלי תבוא מלכות. ושם אשתו נעמי- שהיו מעשיה נעימים. [ובכ"ז נענשה שלא מחתה בבעלה] מחלון וכליון- שנמחו וכלו מן העולם בשל עוונותיהם.

 (ג) וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ:

וימת, וע"י שהסכים להשאר בח"ל נענש תיכף וימת,

ובאר מדוע נענש הוא ולא נעמי? כי הוא היה איש נעמי ומושל עליה ועקר החטא מתיחס אליו,

וחז"ל אמרו שתחלה הענישו ה' בממונו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה,

וזה מרמז במ"ש איש נעמי, כי עשיר גדול כאלימלך הוא בעצמו נודע בשם ע"י עשרו והיו אומרים שמת אלימלך העשיר.

 וכ"ש אם היה בא"י שם היו אומרים שמת אלימלך הפרנס וגדול הדור, אבל אחר שאבד כל עשרו והיה בארץ נכריה לא נודע בשם רק שהיה איש נעמי שהיא נודעה שם יותר ממנו והוא נודע רק במה שהוא איש נעמי.

 

ותשאר האשה, ר"ל ובכ"ז לא לקחו מוסר לשוב לארץ ישראל רק נשארו שם,

ובמדרש אומר ותשאר האשה נעשית שיורי מנחות,

ר"ל שהלא 'שֵׁאֵר' ונותר לא יצדק רק אם הרוב נלקח ונשאר המעוט, ואיך יצדק שרק אחד מת ושלשה נשארו, ועז"א כשיורי מנחות שהגם שלא יקחו רק הקומץ קורא כל המנחה בשם שירים, אחר שהקומץ הוא העקר והמנחה טפלה להקומץ, וכן כאן הוא היה עיקר הבית ולכן נקראו כלם בשם שירים: 

(ד) וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים:

וישאו. והנה הבנים הוסיפו לחטוא במה שנשאו נשים מואביות שלא גיירו אותן כמ"ש במדרש ועז"א שם האחת ערפה, כי בגירותן היו משנים את שם הקודם והם נשארו בשמם

[והגם שרות לא שנו שמה גם אחר שנתגיירה עז"א בברכות (דף ט') מאי רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות שהקושיא מאי רות היינו למה לא שנו שם גיותה]

וגם זה מבואר מלשון וישאו, שעל לקיחה בקדושין כדת בא לשון לקיחה ולשון וישאו בא לרוב בנשואין של נשים נכריות בכל ספר עזרא ונחמיה ועל אשה שהיתה טפלה כמ"ש ברחבעם (דה"ב י"א) נשים שמונה עשרה נשא ופילגשים ששים, שרק שתים היו עקריים שאמר עליהם ויקח, וכדומה,

ומבאר שהיה שם האחת ערפה ושם השנית רות מב' טעמים: 

א) שכליון האח הצעיר הקדים ויקח את ערפה והתחיל בעבירה שזה מורה על מעוט המוסר של האחים שהצעיר נשא לפני הבכור ושהאח הגדול לא מיחה בידו, 

ב) שאם היה מחלון הנושא ראשונה היה קצת למוד זכות על שניהם,

על מחלון שהכיר בצדקת רות כמו שהוכיח סופה על תחלתה,

ועל כליון שחשב שגם הוא ימצא אשה טובה כמו אחיו,

אבל האמת היה בהפך שכליון הקדים לישא את ערפה המרשעת

ואחיו השני היה לו להכיר איך נכשל האח הצעיר באשה רעה והוסיף פשע [ר"ל לישא גויה], ועוד חטאו במה שישבו שם כעשר שנים שכבר מבואר שנתיאשו לגמרי מלחזור לא"י: 

 

והיו שתיהן בנות של עגלון מלך מלך מואב.

ונקראה ערפה על שפנתה עורף לחמותה. והתחתנה עם כליון שהוא לשון כליה.

ונקראה רות על שהוסיפה תרו מצוות על ז' מצוות בני נח. ועוד מלשון ירושה שירשה העוה"ז ומלכות בית דוד.. ובזהר על שהיתה כשרה כתור וכגוזל. ועוד שיצא ממנה דוד שריווהו לקב"ה שירות ותשבחות. ועוד שהיה לה רתת ואימה מהקב"ה ומהעוונות ולכן נישאה למחלון שהוא לשון מחילת עוונות.

ובזהר נאמר שהגר משנה שמו, ומה היה שמה הקודם של רות? השיב בנו של ר' יוסי שמעתי ששמה הקודם היה גילית.

 (ה) וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ:

וימותו. לכן נענשו גם המה ומחלון מת תחלה קודם כליון, כי הוא היה לו למחות ביד אחיו הצעיר ומת בעד עונו ובעד שלא מיחה באחיו,

וחז"ל אמרו שאמר מלת גם שתחלה ירד ממונם לטמיון ואח"כ מתו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה.

ותשאר האשה, כי היא לא השתתפה בחטאם והיה דעתה תמיד לחזור לא"י: 

ועוד שנעמי הפילה הוולד שבמעיה ולכן אמר גם.

(ו) וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם:

ותקם היא וכלותיה. הנה כלם הסכימו לצאת מן המקום הזה כי חשבו שמזל המקום גורם,

ולפ"ז בהיציאה ממה שממנו היו כולם שוים,

אבל בהליכה אל מה שאליו רק נעמי לבדה גמרה בדעתה לשוב משדי מואב,

שהשיבה מציין השב אל מקום שהיה שם כבר, ע"ז לא הסכימה רק נעמי, ועז"א ותשב – משדי מואב, שהיא גמרה כן בדעתה בעודה בשדי מואב

אבל הם לא הסכימו לזה בעודם בשדי מואב רק אח"כ כמו שיתבאר.

כי שמעה בשדה מואב, ר"ל כי היא לא שבה מפני מזל הרע של המקום ומפני יראת מות שאז היה די אם תצא ממקום זה למקום אחר במואב,

רק היא שבה מפני כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, ואחר שהיא לא יצאה רק מפני הרעב ורק לגור עד יפסק הרעב ולכן כששמעה שלא ישאו עוד חרפת רעב שבה לא"י,

ובמדרש ממי שמעה מרוכלים המחזירים בעיירות, ומה שמעה כי פקד ה' את עמו,

כתוב א' אומר כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב א' אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כיצד בזמן שישראל זכאים הוא עושה בעבור עמו ונחלתו ובזמן שאין ישראל זכאים הוא עושה בעבור שמו הגדול,

ר"ל אחר שאמר הלשון ששמעה כי פקד ה' את עמו זה אי אפשר ששמעה כן מאנשי מואב שהגם שהם קרובים לא"י והיו יודעים את הנעשה שם לא רגיל על לשונם לומר הלשון כי פקד ה' את עמו שהם לא האמינו בה' ולא בקשר שי"ל עם ישראל שהם עמו

וע"כ אומר ששמעה מרוכלין המחזירים בעיירות והביאו דברים מא"י למכור בשדה מואב וזה סימן שפסק שם הרעב, [וי"ת מפי מלאך ה'].

ומפרש עוד שבעבור מה שפסק הרעב לבד לא היתה שבה עדיין שאחר שהרעב בא בסבת רוע המעשים כמ"ש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב ופי' במד' שבא הרעב בעבור שלא היה ביניהם משפט ושפטו את שופטיהם ושופטיהם היו צריכים להשפט,

א"כ כל עוד שלא היטיבו מעשיהם איננה בטוחה שלא ישוב הרעב שנית

רק שהיא שמעה שה' פקד את עמו ר"ל שלא עשה זה בעבור שמו רק בעבור העם שהיטיבו מעשיהם והיו ראוים לפקידה ע"י שהם עמו ונחלתו ועי"כ פקדם לתת להם לחם שיהיה נתינה קבועה וקיימת: 

(ז) וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה:

ותצא, מפרש דבריו הקודמים שמצד היציאה מן המקום יצאה ושתי כלותיה עמה, שבזה השוו כלם בדעה אחת תיכף שצריך לצאת ממקום הזה ששם הורע מזלם,

אבל במה שהיא הסכימה תיכף לשוב אל ארץ יהודה לא השוו תיכף כי הם היה דעתם לגור בשדה מואב, רק ותלכנה בדרך אֲחר שהחזיקו בדרך ובאו עד סוף ארץ מואב שהוא הדרך ההולך רק אל ארץ יהודה אז הסכימו גם הם לשוב אל ארץ יהודה: 

לשוב אל ארץ יהודה- שאע"פ שקשה לאדם שנפל מאיגרא רמא לחזור למקומו שם יתמהו על נפילתו, מ"מ קיבלה היסורים באהבה שיתכפר לה.

ותלכנה בדרך- שהייתה הדרך מצערת אותן, שהלכו יחפות מרוב עניותן.

(ח) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה יַעַשׂ יְקֹוָק עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי:

ותאמר נעמי. נעמי חשבה תחלה שמה שהולכים אתה בדרך של ארץ יהודה כוונתן רק ללוותה שלא תלך יחידי ודעתן ללותה עד ארץ יהודה בתורת לויה ואח"ז ישובו משם לארץ מואב.

עז"א להם לכנה היינו שילכו לדרכן שהיא בארץ מואב כי אינה צריכה ללויה,

ובאשר בלכתן להתישב בארץ מואב יש להם ברירה להתישב בעיר אחת מערי מואב בפ"ע או לשוב אל בית אמם, אמרה עצתה שובנה אשה לבית אמה, שכמו שדבקתם בי כי הייתי לכן כאם טוב יותר שתשובו לאמכן האמתית,

 

עתה פרשה דבריה נגד מ"ש לכנה היינו שלא יתלבטו [ר"ל יצטערו] בדרך לצרכה כדי ללוותה,

עז"א יעש ה' עמכם חסד ר"ל כבר עשיתם עמדי חסד די והותר בין עם המתים ובעודם חיים שהיו טובות לבעליהם ובין עמדי,

וחז"ל פי' עם המתים שנתנו להם תכריכין ועמדי שמחלו להן כתובתן, שמחוקי מדינת מואב היה צורך הקבורה מעזבון המת וגם היה צריך לתת להם כתובתן והם ויתרו כ"ז משלהן,

שזה אינו מצד הדין רק מצד חסד וכבר עשיתם חסד די והותר עד שבודאי כן יעש ה' עמכם חסד כי לא יקפח שכר הראוי לכם לפי חסדכם, עז"א יעש ה' ר"ל זה יעשה בודאי מצד דרכו לשלם לאיש כמעשהו: 

חסד- על שטיפלו בתכריכין לבעליהן. ועוד שלא נישאו מאז פטירת הבעלים.

ועמדי- שויתרו על הכתובה.

(ט) יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה:

יתן, וחוץ ממה שיעש עמכם חסד המגיע לכם יתן לכם מתנה [אף שאינו גמול מצד מעשה קודמת] ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזה מקביל נגד מ"ש שובנה אשה לבית אמה,

כי האלמנות שאין רצונם להנשא עוד יעשו להם בית בפ"ע כאשה שלטת ברשות עצמה, אבל האלמנה שדעתה להנשא תשוב אל בית אביה ואצל עכו"ם שאין להם יחוס אב תשוב לבית אמה עד תהיינה לאיש,

ע"ז ברכה אותם שימצאו מנוחה אשה בית אישה שלא ידעו עוד שכול ואלמון רק ישבו במנוחות שאננות וזה יהיה מתנת ה': ותשק להן, נשיקה של פרידה: 

יתן ה' לכן שכר על החסד, ועי"ז יקפצו עליכן לישא אתכן

ומצאן מנוחה, שאין לאשה קורת רוח אלא בבית בעלה.

לכם ולא לכן- שיקבלו שכר מ' פסיעות, כפי שקיבלה ערפה שממנה נולד גלית שניתלו לו מ' יום.

ותבכנה- כיון שהזכירה להן נישואין נזכרו בבעליהן שמתו, ובכו.

 (י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ:

ותאמרנה לה, אז גלו דעתן שאין הולכין אתה ללוותה עד ארץ יהודה ולשוב משם לארץ מואב, כי אתך נשוב לעמך כי דעתנו להשאר בין בני עמך, ועדיין לא אמרה לאלהיך דהיינו להתגייר רק לעמך ר"ל לגור בין בני עמך:

  הפסוק כולל ב' תשובות. של ערפה ורות. ערפה- כי אתך נשוב בלבד. רות- נשוב לעמך, להתגייר.

(יא) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים:

ותאמר נעמי. ע"ז אמרה נעמי להן עצתה שובנה בנותי למה תלכנה עמי. ר"ל הלא בנֵי עמי לא יתחתנו עמכם, ואם תקוו שאני אתחתן עמכם אחר שכבר הייתן כלותי,

העוד לי בנים במעי, וכבר התבאר אצלי (התו"ה תזריע סימן ד') ששם בנים בדיוק יבא רק על בנים שנולדו לא על העוברים במעי אמם, ופה אמרה העוד לי בנים במעי שזה סותר כלל זה

אך בכאן דברה בדרך מליצה שתחלה התחילה וכי יש לי בנים גדולים שראוים לנשואין תיכף עד כי והיו לכם לאנשים ר"ל שיהיו תיכף לאנשים

אך בדרך הלצה אמרה וכי יש לי בנים גדולים כאלה וטמנתים במעי שלכן לא תראו אותם כי הם טמונים ונחבאים במעי ואני אוציאם ממעי ויהיו לכם לאנשים תיכף,

וזה בדרך מליצה כי בתחלת הסברא לא יעלה על הדעת שירצו להמתין עד שתנשא ותוליד בנים ויגדלו הבנים שאז יהיו הם זקנות ובלתי ראויות לבנים הצעירים מהם שנים רבות: 

רמזה לבן שהיה לה במעיה שהפילה.

(יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים:

שובנה, עתה הוסיפה הצד השני, גם אם יעלה על הדעת שרצונכם להמתין עד שאנשא לאיש ואוליד בנים והבנים יגדלו, בזה יש שני ריעותות,

א' מצד כי זקנתי מהיות לאיש,

ב' מצד הנולדים שהוצרכו להמתין עד אשר יגדלו,

ובמדרש אמר אלו הייתי הלילה לאיש. וגם הייתי, ילדתי בנים, הא אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, חז"ל פי' הכתובים עפמ"ש שאשה ששהתה בלא בעל עשר שנים שוב אינה יולדת, והקשו הלא בת רב חסדא שהיתה אלמנה עשר שנים וילדה אח"כ, והשיבו שהיתה דעתה להנשא ואז תוכל להוליד אף ששהתה בלא בעל עשר שנים, 

והנה פה כתיב וימת אלימלך וגו' וישבו שם כעשר שנים, נמצא שהתה נעמי אלמנה אחרי מות בעלה עשר שנים, ובזה לא יתכן עוד שתלד בנים רק בא' משני אופנים, 

א) אם כל ימי אלמנותה לא התיאשה מלהנשא והיה דעתה להנשא שבזה תוכל לילד גם אחר עשר שנים,

ב) או גם אם לא היה דעתה להנשא יש אופן שתלד בנים אם תנשא בלילה הזאת דוקא, שלילה זו היה הלילה האחרון מן העשר שנים,

וז"ש שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, ר"ל אחרי ששהתה אלמנה עשר שנים א"א שתנשא לאיש להוליד לו בנים,

אמנם אמרה כי אמרתי יש לי תקוה אם בכל משך העשר שנים שישבתי אלמנה אמרתי תמיד שיש לי תקוה להנשא ולא התיאשתי מן הנשואין. שבאופן זה תוכל להוליד גם אחר עשר שנים,

והצד השני הוא גם הייתי הלילה לאיש, אם אנשא לאיש בלילה הזאת שהוא הלילה האחרון שבתוך עשר שנים ועז"א במדרש אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, ר"ל דוקא בלילה זאת, אז אשאלכם הלהן תשברנה וגו': 

(יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְקֹוָק:

הלהן תשברנה, [גדר השבר הוא המקוה על דבר ברור שהסברא נותנת שימלא תקותו בעתו, כמו שברו על ה' אלהיו, וכן אם המצא השבר בעתו, ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, אליך ישברון ואתה נותן להם את אכלם בעתו]

ר"ל הלא יש ספק אם יגדלו כלל כי יוכל להיות שימותו בקטנותם,

אולם גם אם יגדלו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש?,

אל בנותי במדרש מפרש מלת אל, מלשון אלי כבתולה (יואל א') אללי לי (מיכה ז') ר"ל אוי ואבוי לי יותר מכם.

כי יצאה בי יד ה',

יד ה' המורה על המכה לא נמצא בלשון יציאה רק בלשון הויה, תהי ידך בי, היתה בי יד ה', ולשון יציאה הבא פה מורה שכבר כלה בה כל מכותיו עד שא"א עוד שיכה אותה שנית,

ועז"א במדרש יצאה בי, בי ובבני ובבעלי, ר"ל שאחר שהכה את כלם לא נשאר עוד דבר שיכה שנית,

אבל בכם 'היתה' יד ה' ולא 'יצאה': 

תעגנה – לשון אסור כלא כמו עג עוגה ועמד בתוכה [וברש"י על ב"ק דף פ' פי' לשון איחור] ויש פותרין לשון עיגון ולא יתכן שאם כן היה לו לינקד הנו"ן דגש או לכתוב שני נוני"ן:

כי יצאה בי יד ה' – אמר רבי לוי כל מקום שנאמר יד ה' מכת דבר היא ובנין אב לכולם (שמות ט) הנה יד ה' הויה:

מר לי מאוד מכם- שגם אם תחליטו לחכות- אין זה לרוחי ומר לי מהצער שיהיה לכן.

(יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ:

ותשק ערפה, נשיקה של פרישות כי היא לא כוונה רק אל המועיל, ורות שכונתה היה מפני הטוב דבקה בה: 

 ותישנה חסר א' לומר שבכיה של ערפה לא היה שלם.

 (טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ:

הנה שבה יבמתך, ר"ל הלא אחר ששבה אל עמה שבה ג"כ אל אלהיה וכמ"ש במדרש כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה כי לא היה דעתה לכנס בדת ישראל ומסתמא גם את כן דעתך וא"כ שובי אחרי יבמתך: 

 ערפה הוכיחה שדבריה בתחילה היו מחמת הבושה, ולכן עתה שבה, ואולי אף את כן, אל תחששי ושובי גם את.

ערפה שבה, ובאותו יום פגע בה גייס של מאה פלשתים ונפילתה הייתה מהירה.

 (טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:

אל תפגעי בי, [במדרש אמרה לה לא תחטא עלי לא תסבון פגעך מני, ר"ל כי

פגיעה משמש על ג' דברים:

הריגה ויפגע בו וימת, פגישה ופגע ביריחו, תחנונים ופגעו לי בעפרון,

ולדעת המדרש תחנונים ופגישה ענינם א' שמבקש ומצפה שחברו יצא לקראתו ברצון לבבו למלא בקשתו, ולז"א שתפסה לשון פגיעה אם מענין הריגה שע"י שתעזוב אותה תמות מיתת הנפש, ועז"א לא תחטא עלי,

אם מענין פגישה ותחנונים, ר"ל אל תחשוב שלבבי יפגעך בבקשה זאת ויהיה לבבי כלבבך ותסבון ר"ל תקח פגעך ממני].

לעזבך לשוב מאחריך, ר"ל לא שאעזוב אותך כי איני רוצה להפרד ממך,

ואף לא לשוב מאחריך שאף אם אצטרך לעזבך לא אשוב מאחריך לארץ מואב, כי בכל זה אלך לארץ יהודה ואתגייר שם ע"י אחרים [וכ"ה במדרש לשוב מאחריך מ"מ דעתי להתגייר אלא מוטב על ידך ולא ע"י אחרים],

 

כי אל אשר תלכי אלך ר"ל בל תחשוב כי תכלית הליכתי משונה מן תכלית הליכתך שאת הולכת לשם לבעבור דתך שתוכל לשמור מצות התלויות בארץ והתורה והמצוה ואני הולכת רק בעבור השגת איזה תועלת,

כי תכלית הליכתי הוא עצמו התכלית שאת הולכת אליו,

וכן אל תחשבי שאני מקוה איזו הצלחה זמניית שאנשא לאיש עשיר וכדומה כי באשר תליני אלין, אלין כגר בארץ וכצדיקים שהעה"ז הוא אצלם רק כמלון אורחים,

כי מגמת הליכתי הוא מצד כי עמך עמי ואלהיך אלהי, שכבר תפשתי תורת אלהיך ומנהגי בני עמך ואני כאחת מבני עמך: 

(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:

באשר דעיקר מגמת הליכתי הוא באשר תמותי אמות, שאמות מות ישרים כמו שתמותי את, שהרוח תשוב אל צרור החיים, ולבעבור ששם אקבר במקום שתקברי את בארץ הקדושה ובקברי צדיקים המוכנים לקום בתחיה, כה יעשה לי אלהים, נשבעה בשבועה לקיים דבריה שזאת עקר כוונתה,

כי המות יפריד ביני ובינך, ר"ל שמגמת הליכתי עמך הוא מפני שראיתי והבנתי שהמות ישים הבדל גדול בינינו שהגם שבחיים דבקתי עמך למרות הדת שהפרידה בינינו בכ"ז היינו מחוברים יחד באהבה,

אבל אחר המות נהיה מופרדים כי את תדבקי באלהי הרוחות ואני אהיה נדחה בין מחיצת עובדי גלולים,

ולכן אבקש להתגייר שאז לא נפרד גם במות,

ובדבריה אלה גלתה כי כבר נכונים בלבה כל יסודי האמונה מציאות ה' ואחדותו כמ"ש אלהיך אלהי,

תורת ישראל ומנהגיהם כמ"ש באשר תלכי אלך, ר"ל שאלך בדרך טובים ובדרכי התורה

ואמרה עמך עמי וכן האמינה בהשארת הנפש ובשכר ועונש של עוה"ב ובתחה"מ כמ"ש באשר תמותי אמות ושם אקבר,

וחז"ל דרשו מזה ג"כ שקבלה מצות המעשיות ושעז"א באשר תלכי אלך בשבת, ואמרו כי מה שאת יכול לסגל מצות ומע"ט סגלי בעה"ז אבל לעוה"ב כי המות יפריד ביני ובינך:

 כי אל אשר תלכי אלך – מכאן אמרו רבותינו ז"ל גר שבא להתגייר מודיעים לו מקצת עונשים שאם בא לחזור בו יחזור, שמתוך דברים של רות אתה למד שאמרה לה נעמי אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת! א"ל באשר תלכי אלך, אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינה אישה! אמרה לה באשר תליני אלין, עמנו מובדלים משאר עמים בשש מאות ושלש עשרה מצות! עמך עמי, אסור לנו ע"א! אלהיך אלהי, ארבע מיתות נמסרו לבית דין! באשר תמותי אמות, שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין! אמרה לה ושם אקבר:

(יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ:

ותרא, אחר שראתה שמתגיירת בלב שלם [כי פעל אמוץ מציין חזוק הלב והתמדת החוזק וזה ההבדל בין חזק ואמץ] חדלה לדבר אליה כדין:

 1. מעשי נעמי תמוהים. רות מעוניינת להתגייר, והיא מונעת ממנה.

2. ועוד תמוה מאד שאומרת לה הנה שבה ערפה אל עמה ואל אלוהיה שובי אחריה, מילא לעמה, אך מדוע מדרבנת אותה לשוב לאלוהיה?

3. ועוד ותרא כי מתאמצת היא, מה כעת נוסף על ההסכמה העקרונית שלה להתגייר, באשר תליני כו'?

 

האדם מדבר הרבה, ולעתים עושה מעט. שואף לגדולות, אולם מעדיף למעשה להמשיך לישון… מתכנן תוכניות, אך הן נגוזות במבחן המציאות. האדם נמדד בהתאמצות שלו לקיים את אשר אליו ישאף. מי שעובד ה' מתוך נוחות, עדיין אין הדבר מוכיח שאוהב ה' הוא. שעובד ה' הוא. ההוכחה תהיה כאשר יתאמץ לעשות רצון ה' גם כשזה קשה. כל עוד רות מצהירה שהיא מוכנה להתקרב על אף הכל, אין בזה די. מהצהרות לא נהפכים להיות גרים. רק כשנעמי רואה שהיא מתאמצת, היא חדלה לדבר עימה.

העם היהודי הוא עם של התאמצות כל ימיו, משחר ההיסטוריה. אברהם זכה למה שזכה בזכות שהתאמץ.

סנהדרין דף צו/א

אף אתה ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמיה, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה!

עמ"י נוצר מהאבות הקדושים שכל ימיהם התאמצו. הגר רוצה להסתפח לעם הזה, עליו להוכיח התאמצות. בלא זה אין לו כרטיס כניסה. ולכן מתחילה מונעים את הגרים להתגייר. רוצים שיכיחו מאמץ.

 

נעמי מאד רוצה לגיירה, היא רק רוצה לנסותה. לראות האם הרצון כנה ואמיתי, או מן השפה ולחוץ, רק 'הצהרת כוונות'… כפי שנהגה ערפה… ודבר זה מוכח מכך שהיא מציעה לה לשוב לאלהיה, היעלה על הדעת? אלא מכאן רואים שלא שאלה כן אלא לנסותה, ובעצם רמזה לה אם אינך מצטרפת אלי, את בהכרח חוזרת לאלהיך, ורות הבינה זאת והתעקשה, והצליחה!

 

צריך  להבין מה ראתה נעמי בהתאמצותה, כיצד ראתה שמתאמצת, ומדוע הסיקה מכך שכוונתה טהורה?

ביאור הגר"א רות פרק א פסוק יח ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו' –

הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין ב' מפתחי הלב (ברכות סא א), ורוצה לומר, כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצוה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה נב א), מתגבר – שיעשה עבירות, ומתחדש – היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצוה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאיברי הגוף הכבדים, אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר, יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בתשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות איברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באיברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה,

ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוון לעבירה רצו איברי הגוף, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (פד א): ושוור לירדנא בכחו, וכיון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול שכיון שמצד היצר טוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו איברי הגוף כבדים.

ואף כאן אינה יכולה לילך אחריה אף שהיא היתה צעירה ממנה, בלתי אמיץ בגוף ויגיעה רבה, אז ותחדל כו', למנוע אותה מהמצוות כי הכוונה מהצד הטוב הוא.

(יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי:

ותלכנה שתיהן, במדרש כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה הכתוב לנעמי ר"ל שמלת שתיהן מיותר ובא להורות על השווי כמ"ש בכללים שלשון שניהם, שניכם, שלשתם מורה על השווי,

וי"ל שאמר מלת שתיהם לפרש מ"ש ותהם כל העיר כי נעמי היו לה תמיד עבדים ושפחות ובני בית ובצאתה מביתה היתה מוקפת מהמון רב ועתה ראו שלא באו רק כלה וחמותה שתיהם לבד כעניים נעזבים, עז"א ותהם כל העיר: 

ותלכנה שתיהן – אמר רבי אבהו בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקב"ה כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי:

ותהם כל העיר – נעשית הומיה כל העיר כולם נתקבצו לקבור אשתו של בועז שמתה בו ביום: הזאת נעמי – הזאת נעמי שרגילה לצאת בצבים ובפרדים חזיתם מה עלתה לה על אשר יצאתה לחוצה לארץ:

(כ) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד:

ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי, הנה איש שהיה לו עושר גדול שאין כמוהו כעשרו של אחשורוש ואבד כל עשרו ולא נשאר בידו רק אלף זהובים ונאמר עליו שנתדלדל מנכסיו ונעשה עני, לא נוכל לומר זאת רק אם נזכיר ערך עשרו הקודם שלפי העושר הגדול שהיה לו תחלה הוא עתה עני ודל,

כי אם לא נזכיר ערך עשרו הקודם הלא איש שיש לו אלף זהובים יקרא בשם עשיר,

אבל אם העשיר הגדול הזה אבד כל רכושו עד שלא נשאר בידו אף פרוטה אחת ופת לחם להשקיט רעבונו אז נוכל לכנותו בשם עני ואביון אף שלא נזכיר ערכו הקודם.

והנה אנשי העיר בראותם כי באה רגלי היא וכלתה ואין איש אתן לשרת אותן ידעו שאבדו את העושר שהיה להן מקודם, ובכ"ז חשבו שעוד נשאר לה זהב ותכשיטין שאיש אחד מן העם היה שמח בחלקו אם היה לו כן, וע"כ אמרו שסבת המיתם ותמהונם הוא הזאת נעמי, שבזה הזכירו ערכה הקודם, ר"ל דלפי עושרה מקודם הנה ירדה פלאים,

ותאמר אליהן הודיעה להם שלא כאשר יחשבו הם שא"א לקראה בשם מרה רק אם יזכרו שמה הקודם שמקדם היתה נקראת נעמי שלפי ערך מה שהיה שמה נעמי ע"ש רוב עושרה ראוי לקראה מרה כי ירדה ממדרגתה,

 

לכן אמרה שא"צ כלל להזכיר מעמדה הקודם כי היא עתה עניה כ"כ עד שלא נשאר בידה מאומה [דהא הוצרכה כלתה ללקט בין העניים] וא"כ תוכלו לקרא אותי בשם מרה גם אם לא תזכרו כלל מה שמקדם היה שמי נעמי, וז"ש אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה,

ר"ל שתכלו לקרוא לי מרה מבלי שתקראו לי נעמי, ר"ל מבלי שתזכירו שמי וערכי הקודם, כי המר שדי לי מאד, כי הגם 

מרא- הוא מרה, ומרמז שחסרה ד' דברים: בעלה ב' בניה והעובר שהפילה.

 (כא) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְקֹוָק לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיקֹוָק עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי:

שאני מלאה הלכתי בכ"ז ריקם השיבני ה' ואין בידי מאומה, וא"כ תוכלו לקרוא לי בשם מרה עניה ואביונה גם מבלי הזכיר שמי נעמי שהיה לי מקודם בעת הצלחתי, למה תקראנה לי נעמי,

הנה עד עתה לא השיבה רק שאין מן הצורך להזכיר שמה נעמי שהיה לה מקודם

ועתה חדשה דבר אחר ותאמר כי עתה נתגלה לה כי לא היה ראוי כלל לקראה בשם נעמי שעז"א למה תקראנה לי נעמי כאומר גם מה שאתם אומרים שהייתי נקראת מקודם בשם נעמי הוא שקר,

והוא עפ"מ שהתבאר אצלנו פעמים רבות שלפעמים כשירצה ה' להעניש בעונש גדול מאד, יגביה את האדם בגובה המעלה ורום ההצלחה כדי שאם יורידנו משם אל העוני והריש ירגיש כאבו וצערו יותר ותהיה מפלתו יותר גדולה

כמ"ש (איוב כ') אם יעלה לשמים שיאו וגו' כגללו לנצח יאבד. ואמר (עובדיה) ואם בין כוכבים שים קנך הוא כדי שמשם אורידך, ותהיה המפלה גדולה יותר,

וכן חשבה שמה שהצליחה ה' בזמן הקודם בעושר גדול וכבוד היה כדי שיורידה מן המעלה הגדולה הזאת אל העוני והשפלות שבזה הירידה קשה יותר ומפלתה גדולה יותר,

וא"כ אחר שההצלחה הגדולה הקדומה היה רק כעין התראה שתשוב אל ה' כי הגביה אותה להשליכה משם אל עמקי בור א"כ שם נעמי שנקראת בו בעת הזאת לא היה בצדק כי ההצלחה הזאת היתה מרה מאד שהוא עליה לצורך ירידה,

וז"ש אחר שאני מלאה הלכתי כדי שריקם השיבני ה', וא"כ מה שהייתי מלאה אז זה מגדיל הצער ביותר עתה, א"כ למה תקראנה לי נעמי,

גם מה שקראתם לי שהייתי נקראת בתחלה נעמי הוא שקר כי ה' ענה בי, ר"ל ההצלחה הקודמת היתה רק התראה שבזה התרה בי שאיטיב את דרכי כי ישליכני ממרום ההצלחה הזאת לעומק, וכן היה שבהצלחה הזאת שדי הרע לי שעי"כ גדול צערי ונפילתי כפלים,

ובמדרש אומר הזאת נעמי לשעבר היתה מהלכת באיסקפיטיאות ועכשיו יחפה, לשעבר בבגדי מילתן ועכשיו בסמרטוטין הזאת נעמי, ואומרת אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה [מבואר שזה פי' המדרש עמ"ש אל תקראנה לי נעמי נגד מה שהם הזכירו את העבר שלא לצורך] בר קפרא אומר לפרה הדיוטית שהעמידוה בעליה בשוק אמר רדינית היא [פי' פרה חורשת] אמרין אם רדינית היא אלין מכותיה דאית בה מה אינון, כך נעמי למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי [זה פי' ע"מ שאמרה שנית למה תקראנה לי נעמי שהוא שגם קודם לכן לא היתה נעמי כי היתה מוכנת למכות ולעוני]: 

מלאה הלכתי – בעושר ובנים, ד"א שהיתה מעוברת:

אל תקראן לי נעמי מלשון נעימות אלא מרה לשון מרירות. ועוד התכוונה לומר להן אל תחשבו שאלו יסורין של אהבה מלשון נעימות אלא ה' ענה בי ומצא את עווני שהתעלמנו מזעקת העניים ונענשתי.

ענה בי – העיד עלי שהרשעתי לפניו, ד"א ענה בי מדת הדין כמו וענה גאון ישראל:

ביאר הגר"א בקול אליהו: אל תקראנה לי נעמי ל' נעימות וטוב, שאיני מצפה לטוב עוד כל ימי חיי, היות וה' שהוא מידת רחמים ענה בי. ופירושו, שאם ייסר ה' לאדם במידת הדין יש לו תקווה שיעבור זעם וישוב ירחמנו עוד.

אולם אם מענישו מצד הרחמים אזי העונש קשה מאוד, כמו האב הרחמן המכה את בנו על שהרג את אחיו שהיה ג"כ בנו, שמכהו מצד רחמנות שלבו כואב על בנו אהובו שנהרג ואין בזה התנצלות עבור הבן החי אלא אדרבה,שיכהו מכות קשות.

כך גם אמרה להם נעמי, מה שעשה ה' לי היה מחמת שלא חמלנו על העניים 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' ועל זאת ענשי גדול מאד שהוא מצד הרחמים על העניים.

ולכן אמרה את תצפו שיהיה נקרא עוד שמי נעמי ויהיה לי טוב, כיו שה'– מידת החסד– ענה בי.

עוד מבאר הגר"א: אל תקראו לי נעמי, שפעמים 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' שכאשר יש לאדם רק טוב באמת פעמים והדבר רודפו לרעה, שברבות טובתו יבעט ביוצרו וישמן ישורון ויבעט. ואדרבה, טוב לו מעט יסורים ע"מ שיתקרב ליוצרו. כמ"ש 'צרות לבבי הרחיבו' שהצרות הרחיבו לבבי לעבודתך. 'וממצוקתי הושיעני' שצר הוא מן החוץ, והמצוק מבפנים, כמ"ש במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך בכל שעריך. וממצוקותי– דברים הנוגעים לפנימיות הלב – הושיעני.

וזה שאמרה אל תקראו לי נעמי ע"ש הטוב שהיה לי מקדם, שאדרבה, קראן לי מרה, שתחילה כשהיה לי טוב היה זה לגרעון בעבודת ה', והראיה- ש'אני מלאה הלכתי' מא"י למואב והטוב היה לי לרועץ, ואילו עתה 'ריקם' כשנעשיתי ריקם מכל טובה זכיתי ו'השיבני ה" לארץ הקודש. הרי שטובתי שבתחילה לא טובה הייתה אלא רעה, ורעתי שכעת היא הטובה.

(כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

ותשב נעמי, ר"ל כי בצאתה מבית לחם עזבה שדותיה [ויוכל להיות שבתוך כך החזיקו אחרים בחלקת השדה וכמו שהיה בהאשה השונמית בצאתה לארץ פלשתים שהוצרכה לצעוק אל המלך אל ביתה ואל שדה] והשתדלה עד ששבה אל נחלתה,

ואמר ורות כלתה עמה שגם היא היה לה זכיה בשדה מצד בעלה יורש אביו, ועז"א שנית השבה משדי מואב, שאם היתה נשארת בשדי מואב היתה מוחלת על חלקה ובפרט למ"ש חז"ל שמחלה על כתובתה, לא כן עתה ששבה משדי מואב היה לה זכיה בשדה כמ"ש לקמן (סי' ד').

ובמדרש אומר זו היא השבה משדי מואב ר"ל שהיא האשה הראשונה שבאה משדי מואב להתגייר כי עד עתה לא דרשו עמוני ולא עמונית.

והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים, זה הצעה למה שיספר שהלכה לקחת מתנת עניים הגם שהיה לה חלק בחלקת השדה כי באו בעת קציר שא"א אז לזרוע את השדה והיו עניים באותה שעה: 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מגילת רות פרק ד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א