מיכה

מיכה פרק א

 (א) דְּבַר־ה֣'׀ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל־מִיכָה֙ הַמֹּ֣רַשְׁתִּ֔י בִּימֵ֥י יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁר־חָזָ֥ה עַל־ שֹׁמְר֖וֹן וִירֽוּשָׁלִָֽם:

רד"ק דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם – זה הנביא מצאנוהו בספר ירמיהו

מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיהו מלך יהודה ונקרא מורשתי על שם עירו מרשה כמו שת"י דמן מרשה והיא בערי יהודה

והתנבא בימי שלשה המלכים האלה יותם אחז יחזקיהו ובימי מלכי ישראל שהיו בימים ההם

ואם לא זכרם הרי אמר אשר חזה על שמרון וירושלם והרי הוא כאלו זכרם:

מצודת דוד על שמרון – ועכ"ז לא זכר לתלות הנבואה לימי מלכי ישראל כדרך שאמר בהושע ובעמוס וזהו לפי שהיה מארץ יהודה ולא ניבא בארצות מלכי ישראל כדרך שנבאו הושע ועמוס:

 

(ב) שִׁמְעוּ֙ עַמִּ֣ים כֻּלָּ֔ם הַקְשִׁ֖יבִי אֶ֣רֶץ וּמְלֹאָ֑הּ וִיהִי֩ אֲדֹנָ֨י ה֤' בָּכֶם֙ לְעֵ֔ד אֲדֹנָ֖י מֵהֵיכַ֥ל קָדְשֽׁוֹ:

מלבי"ם שמעו עמים כולם. ר"ל כל השבטים, וגם הקשיבי ארץ ומלואה כלל הארץ

כי משם התפשטה הרעה על כל הארץ, ויהי ה' בכם לעד ה' הוא המתרה בכם,

ה' מתרה בכם מהיכל קדשו בעודהו בהיכלו, טרם יצא ממקומו לשפוט את הארץ:

מלבי"ם ביאור המילות שמעו עמים, הקשיבי ארץ. עמים קורא שבטי ישראל, שכן בלשון זה אמר מיכיהו בן ימלה (מ"א כ"ה) שמעו עמים כולם על השבטים,

וכבר בארתי (הושע ה') שכ"מ שידבר אל שני נושאים מתחלפים, יתפוס אל נושא החשוב לשון שמיעה ואל הפחות ממנו לשון הקשבה שמורה שיקשיב מרחוק:                  לעד. כולל גם המתרה, וזה המבדיל בינו ובין עונה:

 

(ג) כִּֽי־הִנֵּ֥ה ה֖' יֹצֵ֣א מִמְּקוֹמ֑וֹ וְיָרַ֥ד וְדָרַ֖ךְ עַל־ במותי בָּ֥מֳתֵי אָֽרֶץ:

רד"ק כי הנה ה' יוצא ממקומו – משל לגזיר' היוצאת מלפניו כאלו הוא יוצא ויורד ודורך על במותי ארץ

וכן אמר בשירת דוד ויט שמים וירד וכל זה הוא דרך משל על חרבן הארץ והצרות העצומות

כאלו ההרים נמסו והעמקים יתבקעו וכן אמר ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו:

מלבי"ם כי הנה בעת אשר ה' יוצא ממקומו, (שזה ממליץ שילך בעצמו להעניש בעונש השגחיי,

שאינו מכה ע"י שליח רק בעצמו כמו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים).

וירד ודרך על במתי ארץ, מצייר בדרך ההגשמה שיעמוד תחלה על הרים הגבוהים:

 

(ד) וְנָמַ֤סּוּ הֶֽהָרִים֙ תַּחְתָּ֔יו וְהָעֲמָקִ֖ים יִתְבַּקָּ֑עוּ כַּדּוֹנַג֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ כְּמַ֖יִם מֻגָּרִ֥ים בְּמוֹרָֽד:

מצודת דוד ונמסו ההרים – הוא משל על השפלת השרים:

והעמקים יתבקעו – הוא משל על אבדן המון העם:

כדונג – כמו שהדונג נמס מפני האש כן ימסו הם

וכמו המים הנגרים ונזחלין במקום מדרון שמתפזרים אנה ואנה כן יפוזרו בארצות העכו"ם:

מלבי"ם ונמסו, ואז ימסו ההרים מפחד ה' ומהדר גאונו, והמאמרים מקבילים,

ונמסו ההרים תחתיו כדונג מפני האש, שימסו בקל כדונג,

והעמקים יתבקעו כמים מוגרים במורד,

כן יתהפכו המוצקים לדבר רך ונוזל, שזה משל אל חורבן הארץ,

שתשוב להיות כמים כמו שהיתה בעת התהו (וכ"ז מליצה, ע"ד הרים נזלו מפני ה', ותגעש ותרעש הארץ, וכדומה):

(ה) בְּפֶ֤שַׁע יַֽעֲקֹב֙ כָּל־זֹ֔את וּבְחַטֹּ֖אות בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל מִֽי־פֶ֣שַׁע יַעֲקֹ֗ב הֲלוֹא֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וּמִי֙ בָּמ֣וֹת יְהוּדָ֔ה הֲל֖וֹא יְרוּשָׁלִָֽם:

רד"ק בפשע – כפל הענין במ"ש ויעקב וישראל אומר על עשרת השבטים כי הם הרוב ובעבור מלכות אפרים כמו שכתבנו:

מי פשע יעקב – מי גרם לפשע יעקב שהם העגלים:

הלא שמרון – ר"ל מלך שמרון כי מלכי ישראל היה ראש ממלכתם שמרון מזמן עמרי ואילך

ואם הם היו מונעים עבודת העגלים ישראל היו עובדים אותם, כ"ש שהם היו מחזיקים בעבודתם והעם הולך אחרי המלך:

ומי במות יהודה הלא ירושלם – מי גרם שיעשו במות בערי יהודה הלא מלכי ירושלים כי ירושלים היתה ראש הממלכה והוצרכנו לפרש כן כי מלת מי לא תפול אלא על בעל שכל כמו מי האיש ולא יאמר מי השור מי החמור:

מלבי"ם בפשע, כ"ז יהיה בפשע יעקב שהם עשרת השבטים, שהם פשעו ומרדו בה' דרך מרידה ועבדו עצבים וחמנים, ובחטאת בית ישראל הם שבט יהודה ובנימין,

שהם לא מרדו רק חטאו מצד התאוה או השוגג כמו מה שהקריבו בבמות

שהגם שהיה חטא לא היה מרידה כי רובן היה לשמים,

ומפרש מי הגורם פשע יעקב מה שהשבטים עבדו ע"ז, הלא שומרון,

שהמלכות אשר בשומרון הם עשו את העגלים והסיתו את העם לזה,

ומי הגורם במות יהודה הלא ירושלים,

שמלכות יהודה שהיתה בירושלים גרמו זאת על שלא בטלו הבמות עד ימי חזקיה:

מלבי"ם ביאור המילות יעקב, ישראל. כבר בארתי (ישעי' סי' ט') ששם ישראל הוא שם הכבוד והגדולה נגד שם יעקב,

וכשידבר אל עשרת השבטים, או אל שבט יהודה לבדו, ובאו שני השמות ביחד,

יכוין בשם יעקב על ההמונים ובשם ישראל על הגדולים,

וכשידבר אל יהודה ועשרת השבטים ביחד, יפרט שבט יהודה בשם ישראל לחשיבותם נגד יתר השבטים,

וכן לקמן (ב' י"ב, ג' א', ח' ט'), וההבדל בין פשע ובין חטאת מבואר בכ"מ:

 

 

(ו) וְשַׂמְתִּ֥י שֹׂמְר֛וֹן לְעִ֥י הַשָּׂדֶ֖ה לְמַטָּ֣עֵי כָ֑רֶם וְהִגַּרְתִּ֤י לַגַּי֙ אֲבָנֶ֔יהָ וִיסֹדֶ֖יהָ אֲגַלֶּֽה:

רד"ק ושמתי – ומה שאמר בספר מלכים כי מלך אשור לכד את ארץ ישראל והושיב בה העם אשר הביא מתוכה

[ואיך יתכן אם היא תהיה לעי השדה?] לא אמר אלא וישב אותם בערי שמרון לא אמר בשמרון

כי שמרון החריב אותה מלך אשור והפיל חומותיה וכל בנין אשר בה כמו שנבא זה הנביא

ואמר ושמתי שמרון לעי השדה ושמתי והגרתי ע"י מלך אשור שהוא יעשה זה ברצוני שאני אעורר רוחו בזה כמו שאמר ויער ה' אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור וגו':

לעי השדה – לגלי השדה כתרגום ליגרי חקלא וכן תרגום והיתה בבל לגלים ליגרים כי הבנין החרב הוא גל אבנים:

למטעי כרם – לפי ששמרון הוא הר והכרמים בהרים טובים אמר שלא תהיה בנוייה עוד שמרון אלא יטעו בה כרמים:

והגרתי לגי אבניה – כי היתה הר וכשיהרסו בנינה יגירו אבני הבנין מן ההר אל הגי: [רש"י והגרתי – והסחבתי כמו המוגרי' במורד]: א.ה. כמו מים ניגרים.

ויסודיה אגלה – שיעורו הבנין עד היסוד:

מלבי"ם ושמתי, זה מוסב עמ"ש ויהי ה' בכם לעד, שה' מתרה בם ואומר אני בעצמי אשים שומרון לעי השדה כי יפלו הבתים ויחרבו,

ואח"ז אשים אותה למטעי כרם, ואז והגרתי לגי אבניה,

שנוטעי כרמים יסקלו האבנים ויפנו את העיים שנשארו ממפולת הבתים עד שגם יסודיה אגלה

כי יפנו גם אבני היסודות כדי שיהיה ראוי למטעי כרמים:

מלבי"ם ביאור המילות לעי. שרשו עיה, ותרגומו ליגרי חקלן, ועל והיתה בבל לגלים, תרגם ליגרון,

 וכן והיתה מעי מפלה (ישעיה נ"ז): והגרתי. דבר הנשפך למורד, כמו כמים מוגרים במורד,

כי שומרון עמדה בהר ושפכו אבני החורבות אל הגיא שסביבה:

 

(ז) וְכָל־פְּסִילֶ֣יהָ יֻכַּ֗תּוּ וְכָל־אֶתְנַנֶּ֙יהָ֙ יִשָּׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ וְכָל־עֲצַבֶּ֖יהָ אָשִׂ֣ים שְׁמָמָ֑ה כִּ֠י מֵאֶתְנַ֤ן זוֹנָה֙ קִבָּ֔צָה וְעַד־אֶתְנַ֥ן זוֹנָ֖ה יָשֽׁוּבוּ:

מלבי"ם וכל פסיליה, הפסילים היו מעץ או אבן והיו נותנים להם אתנן ומתנות, ותחתיהם היו העצבים,

וכשיוכתו הפסילים ישארו העצבים שממה,

כי מאתנן זונה קבצה שומרון את כל עושרה, שלדעתה היה כל הצלחתם ע"י הע"ז, כמ"ש (הושע ב') אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי,

ולכן ישובו עד אתנן זונה, יקח אותם מלך אשור כאלו ע"ז שלו נותנות אותם לו לאתנן.

ר"ל על שומרון וחורבנה איני מצטער כלל, אחר שעבדו פסילים ועצבים וזנו מאחרי:

מלבי"ם ביאור המילות פסיליה, עצביה. העצבים היו אצלם במדרגה למטה מן הפסילים,

כמ"ש פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי צום (ישעיה מ"ח ה'), שהפסל והמסכה היו אצלם המצַוֶה והגוזר,

והעצב עומד תחתיו לעשות את צוויים ולמלאות דבריהם,

 ולא תמצא שם עצבים בכל התורה, כי מעשיהם הותחל בארץ כנען ופלשתים בזמן מאוחר,

וכשיכתו הפסילים ממילא העצבים אשר תחתיכם יהיו שממה,

ועקר האתנן היו נותנים אל הפסל שהוא למעלה מן העצבים, לכן אמר שאתנניה שנותנים לפסילים ישרפו באש: קבצה. מפעל הכבד, שומרון קבצה עשרה מאתנן זונה:

[ עבודה זרה דף יז.]

עבודה זרה דף טז עמוד ב

תנו רבנן: כשנתפס רבי אליעזר למינות המינים הרומאים תפסוהו, ורצו לכוף אותו לעבודת אלילים – העלוהו לגרדום לידון למיתה.

אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו?! אמר כן על דברי תורה(14).

אמר לו רבי אליעזר בלשון זה "נאמן עלי הדיין"!

כסבור אותו הגמון, שעליו הוא אומר, שהוא הדיין, ועליו אומר שמסכים לדבריו, שלא היה צריך להתעסק עם דברים בטלים. – והוא רבי אליעזר לא אמר כן, אלא: כנגד אביו שבשמים דיין האמת, והצדיק עליו את דין שמים, שמוציאים אותו להורג, בסוברו שעבר עבירות נגד הקדוש ברוך הוא, ועתה נפרעים ממנו.

אמר לו ההגמון: הואיל והאמנתי [גירסת היעב"ץ: והאמנתני] עליך, נתת בי אימונך, שדיני דין אמת – דימוס! לשון שבועה בשם אלילו שהיה שם – פטור אתה!

וכך נפטר מן דין הרומאים.

כשבא לביתו התאבל מאוד, על שלא היה יודע מפני מה אירע לו דבר זה להיות נידון למיתה, והיה מחפש במעשיו לעשות תשובה(15). ונכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קיבל עליו תנחומין.

אמר לו רבי עקיבא: רבי! תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני?

אמר לו רבי אליעזר: אמור!

אמר לו רבי עקיבא: רבי! שמא דברי מינות בא לידך, שמעת דברי מינות

 פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד [מתלמידי ישו הנוצרי] ויעקב איש כפר סכניא שמו. אמר לי אותו הרשע: כתוב בתורתכם [דברים כג] "לא תביא אתנן זונה… בית ה'". ושאל אותו רשע: מהו הדין, האם מותר לעשות הימנו מן האתנן בית הכסא לכהן גדול?

שבעה ימים לפני יום הכיפורים היו הכהן הגדול פורש מביתו אל לשכת פרהדרין, בעזרת בית המקדש, ושם תיקנו לו מקום לכל צרכיו, כולל בית הכסא. ושאל אותו רשע, האם מותר לעשות את בית הכסא הזה מאתנן זונה. ושאלתו היתה, האם אתנן אסור רק בעשיית קרבן ממנו, או שאסור לעשות ממנו אפילו שאר צרכים בבית המקדש, ונקט כדוגמא, את בית הכסא של הכהן הגדול?

ולא אמרתי לו כלום לאותו רשע.

אמר לי אותו רשע: כך לימדני [ישו הנוצרי]: כתיב [מיכה א] "כי מאתנן זונה קבצה, ועד אתנן זונה ישובו", ודרש אותו הרשע: ממקום הטנופת באו – למקום הטנופת ילכו.

והנאני הדבר! ועל ידי זה נתפסתי למינות, היות ועברתי על מה שכתוב בתורה [משלי ה](1) "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה", ודרשינן:

"הרחק מעליה דרכך" – זו מינות.(2)

"ואל תקרב את פתח ביתה" – זו הרשות, השלטון.

ושלמה המלך מצווה על האדם להתרחק מהרשות, מפני שהם נותנין עיניהן בבעלי ממון, להרגן וליטול ממונם.

ואיכא דאמרי, יש מי שדורש שמועה זו כך:

"הרחק מעליה דרכך" – זו מינות והרשות.

"ואל תקרב אל פתח ביתה" – זו זונה.

ומבארת הגמרא: וכמה צריכים להתרחק?(3)

אמר רב חסדא: ארבע אמות.

ועתה מפרשת הגמרא את פסוק "כי מאתנן זונה קבצה, ועד אתנן זונה ישובו", שלא כדברי אותו רשע.

ורבנן, שאינם דורשים את דבר המינות שדרש יעקב, תלמידו של אותו האיש, האי פסוק בספר מיכה, "מאתנן זונה" – מאי דרשי ביה? –

כדאמר רב חסדא.

דאמר רב חסדא: כל זונה שנשכרת, לבסוף היא בזויה בעיני הכל, ואז הם מסרבים לשכור אותה. וכיון שהיא הורגלה בזנות ואינה מוצאת אנשים שישכרו אותה, הרי היא שוכרת אנשים, ומשלמת להם כסף כדי שהם יזנו עמה –

וכמו שנאמר [יחזקאל טז] [שם ממשיל הנביא את בני ישראל לאשה זונה, ואומר] "ובתתך אתנן [לאחר שהורגלת שיתנו לך אתנן, ואחר כך], ואתנן לא נתן לך, ותהי להפך [שאת תהיי נותנת אתנן לאנשים, במקום שהם יתנו לך] ".

ולפי זה, כך היא משמעות הפסוק "כי מאתנן זונה קבצה" – ההון שקבצה הזונה באתננה, "ועד אתנן זונה ישובו", בסופו של דבר, היא עתידה להשיבו, ליתנו לאחרים, עבור מילוי תאוותיה.

 

(ח) עַל־זֹאת֙ אֶסְפְּדָ֣ה וְאֵילִ֔ילָה אֵילְכָ֥ה שילל שׁוֹלָ֖ל וְעָר֑וֹם אֶעֱשֶׂ֤ה מִסְפֵּד֙ כַּתַּנִּ֔ים וְאֵ֖בֶל כִּבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה:

(ט) כִּ֥י אֲנוּשָׁ֖ה מַכּוֹתֶ֑יהָ כִּי־בָ֙אָה֙ עַד־יְהוּדָ֔ה נָגַ֛ע עַד־שַׁ֥עַר עַמִּ֖י עַד־יְרוּשָׁלִָֽם:

מלבי"ם (ח – ט) על זאת, אבל על זאת אספדה ואילילה עד שאלך כמו משוגע וכאיש שמחמת שגעונו ילך ערום,

על כי אנושה מכותיה שהיא חולי מסוכנת מתדבקת, ועברה מן שומרון גם לארץ יהודה וגם הם הוכו במכות הגם שהם לא עבדו ע"ז בימי יותם ועוזיה והיה סחרם ואתננם קדש לה'.

[רד"ק אעשה מספד כתנים – כי התנים ובנות יענה ידמה קולם לקול נהי ומספד:]

ויותר נראה שמ"ש אנושה מכותיה היינו המכות שהכתה שומרון את יהודה, ודבר פה על המכות הגדולות שהכו עשרת השבטים את יהודה בימי אחז, שאז הרג פקח בן רמליה ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד,

וגם אז פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו כמה ערים וישבו שם (דה"ב כ"ח)

(כי בימי עוזיה ויותם היה שלום ביהודה, וכן קשה לפרשו על מה שבא סנחריב בימי חזקיה

שא"כ היה מזכיר גם תשועתם אז),

ור"ל המכות שהכתה שומרון את יהודה הם אנושים ומסוכנים כי באה עד יהודה מה שנפלו אז אפרים וארם ואדום ופלשתים ביהודה ונגע עד ירושלים כי את ירושלים לא יכלו לכבוש כמ"ש ישעיה (סי' ז'):

מלבי"ם ביאור המילות שולל. מטרוף בדעת ששוכח הכל, וכן מוליך יועצים שולל, אשתוללו אבירי לב, והוא תואר בפלס עולל: (ט) אנושה. מסוכנת, עמ"ש ישעיה (י"ז י"א): ומכותיה. ר"ל כ"א מן המכות, ועז"א כי באה, ר"ל המכה: ונגע. ר"ל הדבר נגע עד שער עמי, כי המכה לא באה לירושלים, רק ענין המלחמה נגע עד שם:

 

(י) בְּגַת֙ אַל־תַּגִּ֔ידוּ בָּכ֖וֹ אַל־תִּבְכּ֑וּ בְּבֵ֣ית לְעַפְרָ֔ה עָפָ֖ר התפלשתי הִתְפַּלָּֽשִׁי:

מלבי"ם בגת אל תגידו, אחר שאמר שיעשה מספד כתנים, חוזר ואומר שישתקו ולא יצעקו כדי שלא יגידו בגת,

כי גת של פלשתים לקחה עוזיה מיד פלשתים (דה"ב כ"ו) והיתה תחת יד יהודה,

ופלשתים היו מצפים לקחתה מידם, ולכן בכו אל תבכו כדי שלא יודע לפלשתים ויתחזקו עליכם,

רק בְּבֵ֣ית לְעַפְרָ֔ה שהיתה מנחלת בנימין (יהושע י"ח כ"ג) שם עפר התפלשי

כי היא רחוקה מפלשתים ולא יודע להם האבל והמספד שלכם:

מלבי"ם ביאור המילות עפר התפלשי. כמו והתפלשי באפר (רימיה ו'), התגלגלי והתכסי באפר:

 

(יא) עִבְרִ֥י לָכֶ֛ם יוֹשֶׁ֥בֶת שָׁפִ֖יר עֶרְיָה־בֹ֑שֶׁת לֹ֤א יָֽצְאָה֙ יוֹשֶׁ֣בֶת צַֽאֲנָ֔ן מִסְפַּד֙ בֵּ֣ית הָאֵ֔צֶל יִקַּ֥ח מִכֶּ֖ם עֶמְדָּתֽוֹ:

מלבי"ם עברי, עיר ששמה שפיר שבא לשם האויב הפשיט את כולם ערומים והניח אותם בחיים, כי לא לחמו אותו,

אבל עיר צאנן סגרו חומות העיר ולחמו עם האויב,

והגם שהרג האויב כל היושבים בבתים שסביבות העיר חוץ מן החומה, לא רצו לפתוח שעריהם,

ולכן עת נכבשו הרג האויב את כולם ולא הסתפק בשללם לבד,

עפ"ז יאמר במליצתו, עברי, עריה בושת! לכם יושבת שפיר, עריה בושת היינו גילוי הערוה,

ומציין עריה וגילוי הבושת כעצם מופשט, את עריה בושת! לא תלכי לצאנן, (כי שם יהרגו כולם)

רק עברי אל יושבת שפיר, שאתם יושבת שפיר תלכו ערומים וחשופי שת, ולכם צויתי לעריה בושת לעבור לכם,

כי אצלכם תמצא ערומים גלויי בושת,

אבל יושבת צאנן לא יצאה מן החומה, גם אל מספד בית האצל

הגם שכל הבתים שאצלה עשו מספד גדול על הרוגיהם בכ"ז לא רצו בני צאנן לצאת ולפתוח שערי העיר,

ע"כ יקח מכם עמדתו, המספד יקח מקום עמידתו מכם, כי בעירכם יהיה הרג רב,

וברחוב העיר יעשו המעמד ששם יעמוד המספיד לספוד על ההרוגים שנהרגו בעיר

ובבית האצל היינו בבתים שאצל העיר:

מלבי"ם ביאור המילות עברי. ידבר בנוכח אל עריה בושת, בושת הוא מקום הערוה, ור"ל גילוי בושת, ובא הבושת כשם מופשט, מצוה לה לעבור מצאנן אל שפיר, (ושם שפיר נופל ג"כ על הערוה שפיר ושליא כלשון חז"ל

כי בכל המליצה פה תפס לשון נופל על הלשון, עפרה עפר, יצאה צאנן, (היא צנן (יהושע ט"ו ל"ז), רכש לכיש, אכזיב לאכזב, יורש מורשה, עד (להם) עדלם), ובמלת לכם מסב דבורו אל יושבי שפיר:

ובית האצל. בתים של צאנן: עמדתו. שם, כמו עמידתו, רק בא ע"מ חמלה חמדה:

 

(יב) כִּֽי־חָ֥לָֽה לְט֖וֹב יוֹשֶׁ֣בֶת מָר֑וֹת כִּֽי־יָ֤רַד רָע֙ מֵאֵ֣ת ה֔' לְשַׁ֖עַר יְרוּשָׁלִָֽם:

רד"ק כי חלה לטוב – חלה ענינו חיל וכאב גם זה בדרך לשון הקינה שהם בהפך מה שהיו רע בהפוך הטוב ואמר כי יושבת מרות כואבות בעבור הטוב שהיה לה:

כי ירד רע – לשערי ירושלם כלומר עד שערי ירושלם כמו שאמרנו למעלה עד שער עמי עד ירושלם

כמו שפירשנו ואמר מאת ה' כי הרע הבא עליהם אינו דרך מקרה אלא עונש עונם:

מלבי"ם כי חלה, מבאר מדוע לא יצאה יושבת צאנן ועל מי בטחו,

כי יושבת מרות היינו צאנן שמרתה ולא רצתה להמסר ביד האויב

קותה לטוב, שהיה לה תקוה שיבואו חיל מירושלים לעזור לה ולכן מרתה ולא פתחה החומה,

ועתה מפרש ומה היה הסבה שהמספד לקח עמידתו אצלם ולא נושעו, כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלים

שע"י השגחת ה' ירד רע לירושלים ולא יכלו לשלוח חיל לעזור לבני צאנן:

מלבי"ם ביאור המילות חלה. מענין תוחלת ותקוה, ר"ל חלה לטוב וירד רע: ומרות. מענין מרי ומרידה:

 

(יג) רְתֹ֧ם הַמֶּרְכָּבָ֛ה לָרֶ֖כֶשׁ יוֹשֶׁ֣בֶת לָכִ֑ישׁ רֵאשִׁ֨ית חַטָּ֥את הִיא֙ לְבַת־צִיּ֔וֹן כִּי־בָ֥ךְ נִמְצְא֖וּ פִּשְׁעֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש, בלכיש התחילו לעבוד ע"ז בתחלה, שכן תמצא שאמציה מלך יהודה שהתחיל לעבוד את אלהי שעיר ומרדו בו עבדיו נס לכישה ומלך שם י"ב שנה, ועוזיה מלך בירושלים, (כמו שבארתי זה מ"ב סי' י"ד),

מבואר שבירושלים קנאו כהני ה' על שעבד ע"ז ובלכיש החזיקו בידו ומלך שם י"ב שנה עד שהתגברו יושבי ירושלים וימיתוהו,

ושם כתוב וישאו אותו על הסוסים ויקבר בירושלים, מ"ש שנשאוהו על הסוסים ר"ל מפני שעובדי ע"ז (שראש עבודתם היה אל השמש שחשבוה למולכת השמים) היו מיחדים אל עבודתה סוסים ומרכבה,

שבעת צאת השמש היו הולכים לקראתה לצד מזרח במרכבה וסוסים,

דוגמת שציירו כן הליכת השמש על מעגלה, כנודע בקורות ימי קדם, וכמ"ש (מ"ב כ"ג י"א) וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש ואת מרכבות השמש שרף באש,

ואמציה היה לו בלכיש סוסים מיוחדים אל עבודת השמש,

לכן כאשר גברו יד עבדי ה' וימיתוהו נשאו את גוייתו על הסוסים של השמש לחרפה ובוז,

והיה דרכם לעשות את מרכבות השמש מעצי רתמים השומרים חום האש בתוכם ימים רבים (כמ"ש חז"ל בפ' הספינה) לציין בו את חום השמש ואשה המתמיד, כי עבודת השמש היה באש כנודע,

ועז"א רתום המרכבה שתחפה את המרכבה הידועה שהיא מרכבת השמש בעצי רותם,

אבל לרכש, אל תאסור אותה אל הסוסים המיוחדים אל השמש,

רק תאסור לרכש, שהוא קל ברגליו לברוח, שיברחו מפני האויב,

עז"א ראשית חטאת היא לבת ציון הוא המקום הראשון לבת ציון היינו למלכות יהודה

ששם התחילו בחטאת זה לעבוד את השמש.

כי בך נמצאו פשעי ישראל עבודת השמש שהיא מפשעי ישראל שהם עשרת השבטים

הם נמצאו בך הגם שאת מיהודה:

מלבי"ם ביאור המילות רתום. פעל נגזר משם רותם, כמו גחלי רתמים: ורכש. בהמה קלת ההליכה ואינו סוס,

והתבן לסוסים ולרכש (מ"א ד'): פשעי ישראל. במקום שבא שם ישראל נגד יהודה כיון על י' השבטים:

 

(יד) לָכֵן֙ תִּתְּנִ֣י שִׁלּוּחִ֔ים עַ֖ל מוֹרֶ֣שֶׁת גַּ֑ת בָּתֵּ֤י אַכְזִיב֙ לְאַכְזָ֔ב לְמַלְכֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם לכן תתני שלוחים על מורשת גת, גת היתה תחלה לישראל מימי דוד

שלקח את מתג האמה מיד פלשתים שהיא עיר גת (שמואל ב' ח') ורחבעם בנה אותה לעיר מבצר (דברי הימים ב' י"ח) ואח"כ לקחוהו פלשתים מיד ישראל, ועוזיהו מלך יהודה כבשה מפלשתים ויפרוץ חומותיה (מלכים ב' כ"ו ו')

ובימי רחבעם בנה את מורשה אצל גת לעיר מבצר כמ"ש (דברי הימים ב' י"ח ח')

וכשנפרצה חומת גת הגינה מורשה על גת בל יקחוה פלשתים בחזרה, ונקראת בשם מורשת גת, כי היתה מגן על גת, וכאשר פשטו פלשתים על ערי השפלה בימי אחז ורצו לכבוש את מורשת גת כדי לקחת את גת,

ואז גם פקח בן רמליה נלחם ביהודה, אז התפשרו עמו בני לכיש לתת לו את עיר אכזב שהיתה אצל מורשה (כמ"ש ביהושע ט"ו מ"ד),

כדי שישאר בידם עיר מורשה המגינה על גת שלא תבא ליד פלשתים,

וז"ש לכן תתני שלוחים היינו שתתן מתנה על ובעבור מורשת גת,

תתן שלוחים בתי אכזיב לאכזב היינו לאיש כזב ומפרש מי הכוזב, הוא למלכי ישראל,

שנתת למלכי ישראל הכוזבים בדבריהם את בתי אכזב למתנה כדי להציל את מורשת גת:

מלבי"ם ביאור המילות שלוחים. מתנות, כמו ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מ"א ט'),

ובשני המקומות היתה המתנה עיר ושדות וכרמים, ובזה יש לצרפו עם שלחיך פרדס רמונים, ומלת על כטעם בעבור, ומורשת, ר"ל עיר מורשה הסמוכה לגת:

אכזיב. עיר בערי יהודה והוא כזיב האמור בתורה סמוך לעדולם, שכן אמר ויט עד איש עדולמי והיה בכזיב בלדתה אותו, וכל הערים האלה צנן לכיש מורשה אכזיב עדולם, כולם בשפלה אשר ליהודה (יהושע ט"ו)

ולאכזב כמו היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיה ט"ו), ומפרש למלכי ישראל:

 

(טו) עֹ֗ד הַיֹּרֵשׁ֙ אָ֣בִי לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת מָֽרֵשָׁ֑ה עַד־עֲדֻלָּ֥ם יָב֖וֹא כְּב֥וֹד יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם עוד, ר"ל אבל לא הרוחתי בזה מאומה כי מלכי ישראל היו כמו אכזב ולא שמרו הבטחתם,

כי הם בעצמם לקחו את מורשה מידך,

ותחת שתחלה רק פלשתים לבד רצו לירש את מורשה, עתה עוד היורש אביא לך יושבת מרשה,

כי גם מלכי ישראל באו לירש את מורשה,

ומלבד זה הם לא הסתפקו לקחת את מרשה לבד כי עד עדלם יבוא, היורש השני יבוא עד עדולם,

שהיתה ג"כ עיר מבצר בשטח ההוא ונחשבת בין ערי מבצר שבנה רחבעם,

ופקח לקח אז מידם את מורשה ואת עדולם,

ומפרש מי הוא היורש הזה שיבא עד עדולם? כבוד ישראל! ר"ל מחנה מלך ישראל וכבודו:

רד"ק עוד היורש אבי לך יושבת מרשה – גם זה לשון נופל על הלשון כי יורש ומרשה קרובים בלשון ומרשה שם עיר בערי יהודה אבי חסר אל"ף שהוא למ"ד הפעל מהמכתב וכן שמן ראש אל יני ראשי אמר עוד אביא לך האויב שיירש ארצך ויגלה אותך ממנה:עד עדלם יבא כבוד ישראל – ועדולם ג"כ עיר מערי יהודה אמר עד עדולם יבא יורש כבוד ישראל יורש שזכר עומד במקום שנים

והיורש הוא מלך אשור כמו שאמר עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם:

רש"י עוד היורש אביא לך – אויבים שיורישו אותך את היושבת במרשה, יורש למרשה לשון נופל על הלשון:

עד עדולם – שהוא לפני' מן הגבול יסוג אחור ויבא כבוד ישראל שיכבשו העכו"ם מגבול' עד עדולם כן ת"י עד עדולם ייתון בתחום ארעא דישראל,

ומדרש אגדה שמעתיו משמו של רבי מנחם עוד היורש אביא לך ראוים היו בני עילם לירש את ארץ ישראל שהוא היה בכור לבני שם ובשביל אהבת אבותיכם הסיבותיה לבני ארפכשד עתה אביא את כשדים ואת בני עילם עליהם:

מלבי"ם ביאור המילות כבוד ישראל. חילו ומחנהו, כמו את מלך אשור ואת כל כבודו (ישעיה ח' ח'):

 

(טז) קָרְחִ֣י וָגֹ֔זִּי עַל־בְּנֵ֖י תַּעֲנוּגָ֑יִךְ הַרְחִ֤בִי קָרְחָתֵךְ֙ כַּנֶּ֔שֶׁר כִּ֥י גָל֖וּ מִמֵּֽךְ:

רד"ק קרחי וגזי – אמר כנגד מרשה או עדולם או כנגד כל הארץ

והוא דרך משל לומר אל הארץ קרחי וגוזי כי כנגד הארץ ידבר לא כנגד יושבי הארץ שהרי אמר כי גלו ממך.

הקרחה היא תלישת השער והגזיזה היא במספרים

וכן יעשה האדם לאבל כמו שאמר ויגז את ראשו

ואמר גזי נזרך והשליכי על בני תענוגיך על דרך שקונן ירמיהו בני ציון היקרי' וגו':

הרחיבי קרחתך כנשר – כי הנשר יעוף למעלה מכל העופות ואחת לעשר שנים יעוף מאד למעלה עד האויר העליון הסמוך לגלגל האש ומרוב חומו ימרטו כנפיו ותפול נוצתו:

מלבי"ם קרחי, לכן קרחי ראשך וגזי שערך, על בני תענוגיך כי גלו ממך,

ומוסיף הרחיבי קרחתך כנשר, שהעופות החומסים יש להם חולי של מריטת הנוצות,

ביחוד הנשר עד שלבסוף ימרט כל נוצותיו וימות מחמת זה,

ויל"פ שר"ל תחלה קרחי וגוזי על בני תענוגיך בעודם אצלך כי ע"י התענוגים תחטא לה',

ואח"כ הרחיבי קרחתך כי גלו ממך:


 



(14) . כן פירש רש"י והראב"ד. אבל בספר דקדוקי סופרים מבאר שסיפור זה היה בעת תחילת התפשטות כזב הנצרות בארץ ישראל, והרומאים של אז רדפו אותם. וחשדו את רבי אליעזר שהנהו שייך אליהם – רחמנא ליצלן. וזה הפירוש שנתפס ל"מינות". וההגמון שאל אותו למה מאמין בהבלי "אותו האיש". ועונשו לפי פירוש זה היה מדה כנגד מדה, כיון שנהנה מדברי אותו תלמיד הרשע, לכן נחשד על כך. והעיון יעקב כתב שכיון שחטא – לפי דרגתו – במחשבה בלבד, לכן רק "חשבו" להרוג אותו.

(15) . כן פירש רש"י בעין יעקב.

(1) . הלשון לאו דוקא, והכוונה לדברי נביאים. והמהרש"א [בחידושי אגדות תוס' ד"ה ופליגא] כותב שהוא איסור דרבנן.

(2) . כתב הר"י מלוניל: זו תלמידי ישו הנוצרי ימח שמו וזכרו!

(3) . מלשון רבינו חננאל משמע ששאלת הגמרא ודברי רב חסדא הם על אשה זונה. וכן משמע שסובר הרמב"ם שכתב [פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ב]: ולא יעבור אדם על פתח אשה זונה עד שירחיק ארבע אמות שנאמר: "ואל תקרב אל פתח ביתה". ואילו בהלכות עבודה זרה [פרק ב הלכה ה] אינו כותב שצריך להרחיק ארבע אמות. אבל בשולחן ערוך [יורה דעה סימן קנ] נפסק כן אף לגבי אלילים.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מיכה פרק ז”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א