מיכה

מיכה פרק ז

(א) אַ֣לְלַי לִ֗י כִּ֤י הָיִ֙יתִי֙ כְּאָסְפֵּי־קַ֔יִץ כְּעֹלְלֹ֖ת בָּצִ֑יר אֵין־אֶשְׁכּ֣וֹל לֶאֱכ֔וֹל בִּכּוּרָ֖ה אִוְּתָ֥ה נַפְשִֽׁי:

מלבי"ם אללי לי. הנביא מקונן על שפלת הדור, שכל החסידים והישרים ספו תמו מן הארץ

ולא נשאר רק הוא לבדו אשר עודו רד עם אל,

ומדמה את הדור שלפניו ככרם של גפנים או של תאנים, שכבר עבר זמנם,

והוא דומה בין התאנים כאספי קיץ שכבר נלקחו התאנים הבכורות ונשאר הוא לבדו כתאנה שנשארה בסוף הקיץ, ודומה בין הענבים כעוללות שנשארו אחרי הבציר, ונגד עוללות בציר אמר אין אשכול לאכול,

ונגד אספי קיץ אמר (אין) בכורה (לאכול) אשר אותה נפשי, לאכול אשכול או בכורה ואין: [רש"י בכורה – תאינה טובה המתבשלת בעתה כתרגומו לטביא חמדת נפשי:]

 

(ב) אָבַ֤ד חָסִיד֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְיָשָׁ֥ר בָּאָדָ֖ם אָ֑יִן כֻּלָּם֙ לְדָמִ֣ים יֶאֱרֹ֔בוּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִ֖יהוּ יָצ֥וּדוּ חֵֽרֶם:

רש"י וישר באדם אין – אדם ישר בבני אדם אין:   יצודו חרם – יצודו בחרמם ובמצודתם:

מלבי"ם אבד. מפרש נגד אין אשכול לאכול, אבד חסיד מן הארץ שהחסיד שעשה כל מעשהו יותר על החיוב בין במצות שבין אדם למקום בין במצות בין אדם לחברו

וזה נדמה כאשכול המלא ענבים כן היה מלא פרי צדקה ומשפט, וכמ"ש חז"ל אשכול איש שהכל בו, זה נאבד מן הארץ,

ונגד בכורה אותה נפשי אמר וישר באדם אין שיהיה עכ"פ איש העושה עפ"י היושר במצות שבין אדם לחברו,

ועז"א באדם, ר"ל במצות הנוהגות מאדם לאדם ג"כ אין,

כי בהפך כולם לדמים יארבו, לשפוך דם, ואיש יצוד את אחיהו בחרם ופח יקוש ללכוד אותו:

מלבי"ם ביאור המילות ישר באדם. היינו בדברים שבין אדם לחברו, כי סתם ישר כולל יותר והוא מעלה גדולה מאד כמ"ש בפי' משלי:

 

(ג) עַל־הָרַ֤ע כַּפַּ֙יִם֙ לְהֵיטִ֔יב הַשַּׂ֣ר שֹׁאֵ֔ל וְהַשֹּׁפֵ֖ט בַּשִּׁלּ֑וּם וְהַגָּד֗וֹל דֹּבֵ֨ר הַוַּ֥ת נַפְשׁ֛וֹ ה֖וּא וַֽיְעַבְּתֽוּהָ:

מלבי"ם על הרע. סדר הכתוב, על הרע כפים השר שואל והשופט להיטיב בשלום,

ר"ל הגם שתראה שהשר והשופט שואל על הרע כפים, דהיינו ששואל וחוקר ודורש על הרע שנעשה בכפים,

בל תחשוב ששואל ע"ז כדי לעשות משפט ולהעניש את עושה הרע, רק שואל כדי להיטיב את הרע בשילום,

ר"ל ע"י שישלם לו שוחד וע"י התשלומין שיקבל מאת עושה רע ייטיב עם עושה הרע ולא יענישהו,

והנה השר היה ממונה ליסר עושה עול, והשופט היה ממונה לעיין בדינו כפי המשפט,

ושניהם השר והשופט קבלו תשלומין, והיטיבו עם עושה הרעה, [רש"י השופט הדן את הדין גם הוא בשילום – אומר לשופט חבירו, כשהוא גזלן ומחויב בדין – 'שלם לי גמולי בזה ואני אזכה אותך בדין אחר']:

ועוד היה עליהם הגדול שהוא הראש על כולם והמופלא שבסנהדרין,

וכשלא מצאו משפט אצל השר והשופט הלכו אל הגדול

והגדול דובר הַוַּ֥ת נפשו הוא (להיטיב בשלום) ר"ל שהגדול רוצה ג"כ לקחת שוחד,

לכן הוא דובר שהרע הזה הוא הַוַּ֥ת נפשו של עושה הרע. ר"ל שראוי להמית אותו ושתבא הוות ושבר על נפשו,

אבל רק דובר כן, ור"ל השר והשופט שואל, והגדול דובר הוות נפשו הוא,

וכ"ז להיטיב בשלום, בין שאלת ודרישת השר והשופט ובין מה שהגדול דובר ומחליט שהרע כפים ראוי להוות ושבר, כ"ז רק כדי שישלמו להם שוחד שע"י ייטיבו את הרע,

ובזה ויעבתוה [ל' עבות], שאז יסכימו השלשה שהם השר והשופט והגדול להיטיב את הרע,

ויעשו עבות שאין עבות פחות משלשה כמ"ש חז"ל,

ר"ל אז יעשו פסק דין בכל תוקף בחוט המשולש אשר לא ינתק לאשר הדבר בחוזק שאין מגיע עונש לעושה הרע:

מלבי"ם ביאור המילות הרע כפים, הרע שנעשה בכפים, ויל"פ רע כפים תואר לאיש רע כפים הפך מנקי כפים:

בשלום, נרדף עם שוחד, כמו ורודפי שלמונים לפי' המפרשים: הות. מענין שבר:

ויעבתוה. יעשו עבות שהיא משלשה מיתרים כמ"ש חז"ל, ר"ל יחזקוה:

 

(ד) טוֹבָ֣ם כְּחֵ֔דֶק יָשָׁ֖ר מִמְּסוּכָ֑ה י֤וֹם מְצַפֶּ֙יךָ֙ פְּקֻדָּתְךָ֣ בָ֔אָה עַתָּ֥ה תִהְיֶ֖ה מְבוּכָתָֽם:

מלבי"ם טובם כחדק ישר ממסוכה. גם האיש הטוב הנמצא ביניהם אינו טוב בעצמו,

רק הוא דומה במשלו כחדק שהוא ישר נגד המסוכה, שהמסוכה הוא הגדר והסכך שעושים מקוצים וחדק,

והחדק בעצמו הוא מלא עקמומית, וכשעושים ממנו מסוכה מעקבים אותו יותר ויסתבך ויתפתל יותר

עד שהחדק הוא ישר בערכו [ר"ל יחסית אליו],

וכן הטוב שבהם הוא ג"כ נפתל ועקש, רק שהוא ישר בערך בני דורו שהם עקומים כמסוכה [והוא רק כחדק…],

יום מצפיך פקודתך באה – ביום פורעניות המוכן למצפיך, ר"ל על האומות שמצפים לראות ברעתך,

ביום המוכן לפורעניותם, הלא ביום ההוא באה פקודתך,

פקדו את עוניך ותקבל עליהם עונש, באופן שיום המוכן לפורעניות האומות שכני א"י – נפקדו גם ישראל על עונם,

עד שעתה תהיה מבוכתם, שהעם כולו שאמר עליהם כולם לדמים יארובו וכו' יהיו נבוכים ויהיה מבוכה ביניהם:

מלבי"ם ביאור המילות מסוכה. גדר של קוצים, כמו הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב'):

יום מצפיך. יום קבוע לפורעניות (עי' הושע ז' ה'), ומצפה כמו לך העמד המצפה (ישעיה כ"א עמש"ש):

 

(ה) אַל־תַּאֲמִ֣ינוּ בְרֵ֔עַ אַֽל־תִּבְטְח֖וּ בְּאַלּ֑וּף מִשֹּׁכֶ֣בֶת חֵיקֶ֔ךָ שְׁמֹ֖ר פִּתְחֵי־פִֽיךָ:

רד"ק אל תאמינו ברֵעבדור הזה אין אדם יכול להאמין ברעו:

באלוף – בגדול ר"ל באחיו הגדול:

משוכבת חיקך – גם מאשתך צריך אתה שתשמור פתחי פיך שאם תדבר רע על חבריך בפניה – תגלהו:

פתחי – רבים, מן פתח דבריך יאיר:

מלבי"ם אל. ר"ל והמבוכה תהיה גדולה ביניהם כ"כ עד שיתחלק להם איש מאחיו

עד שלא יאמינו גם בריע שעד עתה האמין באהבתו,

ולא יבטחו באלוף שהוא השר המלמד אותו ומורהו הדרך,

וגם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי יחדל גם שלום הבית:

 

(ו) כִּֽי־בֵן֙ מְנַבֵּ֣ל אָ֔ב בַּ֚ת קָמָ֣ה בְאִמָּ֔הּ כַּלָּ֖ה בַּחֲמֹתָ֑הּ אֹיְבֵ֥י אִ֖ישׁ אַנְשֵׁ֥י בֵיתֽוֹ:

רד"ק כי בן מנבל אב – הבן היה לו לנשא האב ולכבדו ובדור הזה הוא משפילו ומבזהו

וכן בת קמה באמה כלה בחמותה וגו', וכל זה הפך הנכונה והמנהג:

מלבי"ם כי בן מנבל אב. עד שגם צאצאי בטן יקומו על הוריהם שזה מורה על תכלית הנבוכה והשחתת העם,

עד שיופסק כל קשר אהבה ואחוה, וכ"ש שלא ימצא שלום המדיני ביניהם:

מלבי"ם ביאור המילות קמה באמה. הקם על חברו נקשר במלת על, ואם אחריו ב' קם להעיד נגדו עדות שקר,

כמו כי קמו בי עדי שקר, ויקם בי כחשי, כי יקום עד חמס באיש:

 

(ז) וַאֲנִי֙ בַּה֣' אֲצַפֶּ֔ה אוֹחִ֖ילָה לֵאלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י יִשְׁמָעֵ֖נִי אֱלֹהָֽי:

מלבי"ם ואני. אומר הנביא עם שפלות הדור הזה והשחתתם ורוע מצבם ומעמדם המדיני והביתי אין תקוה עתה,

רק אני בה' אצפה שהמצפה הוא לזמן רחוק, שאצפה על הבטחת ה' שעוד ישוב יגאלנו באחרית הימים,

אוחילה ר"ל ובציפוי הזה שאני מצפה על הגאולה העתידה באחרית הימים, יש שני ענינים,

או שייחל וימתין עד בוא העת המיועד וקץ הימין, שאז מוכרח שתבא הגאולה בכל אופן, וע"ז יפול לשון יִחול, שהמיחל ממתין על דבר שיבא בברור, כמו שממתין על הבקר שיבא בודאי בכלות הלילה,

ועז"א אוחילה לאלהי ישעי שהוא על עת הישועה,

או שיצוייר שתבא הגאולה גם לפני זמן המיועד אם ישובו בתשובה ויבקשו פניו ויהיה עת רצון,

כמ"ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיה מ"ט) וכמש"פ שם,

ועז"א ישמעני אלהי ר"ל שישמע תפלתי בעת רצון גם לפני זמן המיוחל:

מלבי"ם ביאור המילות אצפה. צפה בפועל נקשר עם התקוה לזמן עתיד, וגדר פעל יחל התבאר למעלה ח' ו':

 

(ח) אַֽל־תִּשְׂמְחִ֤י אֹיַ֙בְתִּי֙ לִ֔י כִּ֥י נָפַ֖לְתִּי קָ֑מְתִּי כִּֽי־אֵשֵׁ֣ב בַּחֹ֔שֶׁךְ ה֖' א֥וֹר לִֽי: ס

מלבי"ם אל. לכן אל תשמחי אויבתי לי על מה שאני בגלות, [רש"י אל תשמחי אויבתי – בבל ועיר החייבת (ס"א בבל ופרס החייבת)]:

כי נפלתי קמתי מה שנפלתי לעמקי בור עי"ז אקום ואתעודד, כי עי"ז אושע,

וגם כי אשב בחשך של הצרות ה' אור לי, אם אין לי אור הגשמי שהוא אור ההצלחה החומרית –

יש לי אור ה' שהוא אור הדת והאמונה, אור התקוה בישועת ה':

 

(ט) זַ֤עַף ה֙' אֶשָּׂ֔א כִּ֥י חָטָ֖אתִי ל֑וֹ עַד֩ אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤יב רִיבִי֙ וְעָשָׂ֣ה מִשְׁפָּטִ֔י יוֹצִיאֵ֣נִי לָא֔וֹר אֶרְאֶ֖ה בְּצִדְקָתֽוֹ:

מלבי"ם זעף. כי ע"י הנפילה הלזו זעף ה' אשא כי חטאתי לו ועי"כ ימרקו החטאים ויכופר עון,

עד אשר יריב ריבי עד שבעת הגאולה אז יריב ריבי ועשה משפטי מן המעיקים לי והלוחצים אותי,

ואז יוציאני לאור ואראה בצדקתו,

כי עד הזמן ההוא האור מצדקת ה' נמצא, רק שאני יושב בחשך ועיני עצומות מראות צדקות ה',

ואז יוציאני לאור ואראה צדקת ה' ואורו וישועתו,

ואז אבין למפרע הצדקה שעשה עמי ושהיה הכל צדקה וחסד לטובתי:

מלבי"ם ביאור המילות (ט – י) תראינה בה. ראיה שאחריו ב' הוא לבזיון, המה יביטו יראו בי:

ריבי, משפטי. ריב הוא בדבר שיש בו טענות ומענות, ומשפט הוא בדבר מבואר (ישעיה א' כ"ז, שם נ' ח', ירמיה י"ב א', ובכ"מ):

 

(י) וְתֵרֶ֤א אֹיַ֙בְתִּי֙ וּתְכַסֶּ֣הָ בוּשָׁ֔ה הָאֹמְרָ֣ה אֵלַ֔י אַיּ֖וֹ ה֣' אֱלֹהָ֑יִךְ עֵינַי֙ תִּרְאֶ֣ינָּה בָּ֔הּ עַתָּ֛ה תִּֽהְיֶ֥ה לְמִרְמָ֖ס כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת:

מלבי"ם ותרא אויבתי. וגם אויבתי תרא זאת אז, ואז תכסה בושה,

כי היא האומרה אלי כל משך זמן הגלות איו ה' אלהיך, למה הסיר השגחתו מאתכם,

ואז תרא שה' היה עמי כל ימי גלותי ולא הסתיר פניו ממני ושהכל היה בהשגחתו למען ייטיב לי באחרית הימים,

אבל עיני תראינה בה, כשאני נושא עיני להביט בה תראינה עיני בה בדרך בזיון,

שאני רואה גם עתה הגם שהיא עתה מצלחת ועושה חיל, אני רואה כי תהיה למרמס כטיט חוצות,

שהצלחתה היא לרעתה למען תאבד באחרית, ולמען תהיה למרמס,

וזאת אני רואה בה, גם עתה בימי שלותה:

 

 

(יא) י֖וֹם לִבְנ֣וֹת גְּדֵרָ֑יִךְ י֥וֹם הַה֖וּא יִרְחַק־חֹֽק: (יב) י֥וֹם הוּא֙ וְעָדֶ֣יךָ יָב֔וֹא לְמִנִּ֥י אַשּׁ֖וּר וְעָרֵ֣י מָצ֑וֹר וּלְמִנִּ֤י מָצוֹר֙ וְעַד־נָהָ֔ר וְיָ֥ם מִיָּ֖ם וְהַ֥ר הָהָֽר:

מלבי"ם (יא – יב) יום. מסב פניו אל כנ"י, והמאמרים מקבילים, יום לבנות גדריך יום הוא,

יום ההוא ירחק חק ועדיך יבוא, ר"ל היום המוכן לבנות את גדריך (שבגדרות צאן הנבנות יתקבצו צאן פזורה)

יום הזה יום הוא ר"ל הוא יום קבוע ועומד לפני ה'.

וגם ר"ל שיום הזה הוא יום ואין לילה עמו, כי הימים שלפניו יהיה לילה ולא יום,

ישוב ויאמר, הגם כי יום ההוא ירחק חק שבאמת חקו וזמנו ירחק לעתים רחוקות ובאחרית הימים,

בכ"ז עדיך יבא כמ"ש אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא, למני אשור יבא אל הגליות השבים מני אשור וערי מצור אשר שם הגלו בימי סנחריב, ולמני מצור היינו הגלות אשר בארץ מצרים ועד נהר פרת, כמ"ש (ישעיה סי' כז) ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, וכמ"ש (שם סי' יא) והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר, וים – הגליות שגלו בצד מערב שהוא הגליות שנעשו ע"י הרומים – הם יבאו מים,

וגולי הצפון יבוא מהר ההר שהוא בצפון א"י:

מלבי"ם ביאור המילות חק. קצב של הזמן, כי שם חק כולל קצב כל דבר, חק חג על פני מים, מדוע לא כליתם חקכם:

 

(יג) וְהָיְתָ֥ה הָאָ֛רֶץ לִשְׁמָמָ֖ה עַל־יֹֽשְׁבֶ֑יהָ מִפְּרִ֖י מַֽעַלְלֵיהֶֽם: ס

רש"י והיתה הארץ – ארץ הבבליים ופרסיי':

מלבי"ם והיתה. ואז תהיה הארץ ר"ל כדור הארץ כולו, לשממה על יושביה כי יפקד עון יושב הארץ עליה,

וז"ש מפרי מעלליהם:

מלבי"ם ביאור המילות על ישביה. בעבור יושביה:

 

(יד) רְעֵ֧ה עַמְּךָ֣ בְשִׁבְטֶ֗ךָ צֹ֚אן נַֽחֲלָתֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֣י לְבָדָ֔ד יַ֖עַר בְּת֣וֹךְ כַּרְמֶ֑ל יִרְע֥וּ בָשָׁ֛ן וְגִלְעָ֖ד כִּימֵ֥י עוֹלָֽם:

רש"י שוכני לבדד – שיהא שוכן בטח בדד:

יער בתוך כרמל – ת"י דהוי צדין בחורשא יתיתבון ככרמלא אותן שהיו שוממים כיערות ישכנו לבדד בתוך כרמל שהוא מקום מיושב ויש לפרש שוכני לבדד ביערים לא יראו מחיות השדה כבתוך כרמל:

אבן עזרא

רעה – תפלת הנביא בהיות הארץ שממה שירעה עמו בשבטו וישכנהו לבדד כיער בתוך כרמל וירעו בשן מעבר לירדן מזרחה והתשוב' אמר השם לנביא:

רד"ק רעה עמך בשבטך – אמר הנביא כנגד האל ית' שיוציא ישראל מהגלות וירעם בשבטו כמו שהרועה ירעה צאנו וינחם לאטם בשבטו:

שכני לבדד – כמו שוכן, וכן היושבי בשמים והדומים לו לבדד שיהיה לבדו בארצו ואין עם אחר אתו:

יער בתוך כרמל – ישכנו ביער כמו בתוך הכרמל כי כרמל הוא מקום ישוב שדות וכרמים ואילנות ואמר כי אז ישכנו לבטח ביער שהוא מקום חיות ולא יפחדו מהם כמו שהאדם שוכן בתוך כרמל וכן אמר וישכנו ביערים:

ירעו בשן וגלעד – שהוא מעבר לירדן והיא ארץ מקנה שמנה וטוב ירעוה כימי עולם:

מלבי"ם רעה עמך. כאשר ראה החוזה אריכות ימי הגלות התפלל אל ה' שירחם עליהם במשך העתים האלה,

אומר אל ה' רעה עמך בשבטך, גם אם תצטרך להכות אותם במשך ימי גלותם,

רעה עמך, בהשגחתך כרועה צאנו ירעה, ולא תכם במקל חובלים

רק בשבטך תוכיחם בשבט אנשים, לא במטה ובמקל,

צאן נחלתך שוכני לבדד יער, (רעֵה) בתוך כרמל!

הנה הם שוכנים לבדד, ר"ל נפרדים מכל פועלי און ובכ"ז הם ביער מלא חיות רעות טורפות,

אבקש רעה אותם בתוך כרמל שהוא מלא תבואה, (ר"ל שתשגיח עליהם שיהיה להם כל צרכיהם)

עד יבא העת שירעו בשן וגלעד כימי עולם ר"ל שישובו לארץ ישראל:

 

(טו) כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת:

מלבי"ם כימי. (תשובת ה') כימי צאתך מארץ מצרים שהיו ג"כ מעונים ולחוצים,

והוצאתים בכח גדול ובאותות ובמופתים כן אראנו נפלאות לעת"ל:

 

(טז) יִרְא֤ו גוֹיִם֙ וְיֵבֹ֔שׁוּ מִכֹּ֖ל גְּבֽוּרָתָ֑ם יָשִׂ֤ימוּ יָד֙ עַל־פֶּ֔ה אָזְנֵיהֶ֖ם תֶּחֱרַֽשְׁנָה:

מלבי"ם יראו. עד שהגוים שיראו זאת בעיניהם יבשו מכל גבורתם,

שיראו שגבורתם הבל וריק אחר שה' עושה נפלאות ולא בכח יגבר איש,

ישימו יד על פה בל ידברו דבר, כי לא יוכלו לבטא בשפתים הנוראות האלה שיהיו למעלה משכל האנושי,

אזניהם – ר"ל ולא ישימו יד על אזן כמו ביצ"מ שנאמר שמעו עמים ירגזון, כי אזניהם תחרשנה,

והנמשל שלא למשמע אזן ישמעו רק בעיניהם יראו את מעשה ה' ונפלאותיו:

 

(יז) יְלַחֲכ֤וּ עָפָר֙ כַּנָּחָ֔שׁ כְּזֹחֲלֵ֣י אֶ֔רֶץ יִרְגְּז֖וּ מִמִּסְגְּרֹֽתֵיהֶ֑ם אֶל־ה֤' אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ יִפְחָ֔דוּ וְיִֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ:

מלבי"ם ילחכו עפר כנחש. ומוסיף כזוחלי ארץ, כי הנחש ירים ראשו לפעמים,

ומוסיף ירגזו ממסגרותיהם, שלא יהיה כזוחל שיוכל לזחול לכל מקום שרוצה,

כי הם יהיו סגורים בעריהם מפני הפחד שיפול עליהם, והפחד הזה לא יהיה מפני מלחמה והרג רב

רק אל ה' אלהינו יפחדו מפני גדלו ורוממתו, ועי"כ ויראו ממך כי ה' אתך:

מלבי"ם ביאור המילות יפחדו ויראו. הפחד היא מעצם בלתי ידוע, והיראה הוא מדבר ידוע (ישעיה נ"א י"ג, תהלות כ"ז א'):

 

(יח) מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֹן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא:

מלבי"ם מי אל כמוך. בסיום דבריו יתן הודיה להשם על סליחת העונות שישא ה' פשע עמו, אומר אתה אל!

מי כמוך, נושא עון ר"ל הגם שתחלה יסרתם בעונם,

אבל לשארית נחלתו – להדור שישארו בקץ הימין להם הוא נושא עון ועובר על פשע,

והנה בי"ג מדות אמר נושא עון ופשע וחטאה – שהנשיאה הוא שישא ויסבול אותו ולא יעניש עליו, ובכ"ז הוא שמור אצלו לעת מצוא, כמ"ש ונקה לא ינקה,

ובזמן העתיד יהיה שינוי שאת הפשע שהוא המרד שאינו עון, ר"ל שלא נעשה ע"י מינות ועוות השכל יעביר לגמרי,

ורק את העון לא יעביר מן המציאות וישאר כמו שהיה מקודם שהיה נושא וסובל אותו ולא העבירו,

והנה מדת ארך אפים נסתבב ע"י שנושא עון ופשע ואינו מעבירו לגמרי,

רק שסובל אותו ומאריך אף שלא להעניש תיכף,

ולעתיד שאת הפשע יעביר לגמרי, לא ימצא מדת ארך אפים

[אלא] רק על העון שאותו לא יעביר, רק ישא אותו ויאריך אף,

ובזה הוסיף לא החזיק לעד אפו, שגם על העון שעליו מאריך אפים והעון שמור אצלו, לא יחזיק את האף לעד,

וזה יהיה ע"י שני מדות אחרות שיתעוררו שהם מדת רחום ומדת רב חסד,

ועז"א כי חפץ חסד הוא וימחול מצד החסד, וגם:

מלבי"ם ביאור המילות אל. הוא שם הקריאה, אתה אל! מי כמוך: נשא. משתתף עם נשיאת משא שסובל את העון,

והכובש עון יכניע את העון בל יתרומם ולא יהיה למשא עליו והעובר על פשע, בל ישגיח בו כלל:

 

(יט) יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֹֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם:

מלבי"ם ישוב ירחמנו. וימחול מצד הרחמים וע"י המדות האלה יכבוש עונותינו, לא ישא את העון כמשא וסבל,

רק יכבוש אותו שלא יגיע שום עונש עליו בעתיד,

(וכבר ידעת בפלוגתא חד אמר כובש וחד אמר נושא, ועון עצמו אינו נמחק),

ותשליך במצולות ים כל חטאתם אבל החטא שהוא הבא בשוגג או בסבת התאוה שלא מצד המרד או המינות –

תשליך אותו במצולות ים שלא ימצא כלל:

 

(כ) תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם:

תרגום יונתן תִּתְיְהֵיב קוּשְׁטֵיהּ דְיַעֲקֹב לִבְנוֹהִי כְּמָא דְקַיֵמְתָּא לֵיהּ בְּבֵיתְ אֵל טַבְוָת אַבְרָהָם לְזַרְעֵיהּ בַּתְרוֹהִי כְּמָא דְקַיֵמְתָּא לֵיהּ בֵּין בַּתְרַיָא תִּדְכַּר לָנָא עֲקֵידַת יִצְחָק דְאִתְעֲקֵד עַל גַבֵּי מִדְבְּחָא קֳדָמָךְ תַּעֲבֵיד עִמָנָא טַבְוָן דְקַיֵמְתָּא לְאַבְהָתָנָא מִיוֹמֵי קֶדֶם:

רש"י תתן אמת ליעקב – ת"י תתיהב קושטיה דיעקב לבנוהי כמה דקיימתא ליה בבית אל טבות אברהם לזרעיה בתרוהי כמה דקיימתא ליה בין בתריא תדכר לנא עקידת יצחק

תתן לנו באמת אשר הבטחת ליעקב האמת לנו דבריך אשר הבטחת ליעקב כי לא אעזבך (בראשית כח):

חסד לאברהם – שכר חסד אשר לאברהם אשר צוה לבניו לשמור דרך ה' לעשו' צדקה ומשפט

ולכך לא נאמר וחסד אלא חסד האמת, שתאמת לנו את הבטחת יעקב, היא תהיה תשלום גמול חסדו של אברהם:

אשר נשבעת – בעקידתו של יצחק – בי נשבעתי נאם ה' יען אשר עשית וגומר:

רד"ק תתן אמת ליעקב – החסד הוא לאברהם שנתן לו בחסדו הארץ ולבניו אחריו ובניו הם בני יעקב והאמת הוא ליעקב כי אחר שנתנה לאברהם ולבניו, האמת הוא לקיים המתנה ולבניו,

כי הוא אלהי האמתי ולא ישוב דבריו הטוב אחור:

אשר נשבעת לאבותינו – כלל שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב כי לשלשתם נשבע:

מלבי"ם תתן. אחר שחשב כל המדות בא אל מדת אמת ומדת נוצר חסד לאלפים,

ואמר שמדת אמת הוא שתקיים הבטחתך,

תתן האמת וההבטחה שהבטחת ליעקב שהבטיחו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה,

שר"ל אחרי הגלות שתדבק לעפר נפשם

אז יקום לעזרה למו ויפרצו בנחלה בלי מצרים ותקיים הבטחה זו מצד מדת אמת שלך,

וגם תתן החסד שהבטחת לאברהם (שאל אברהם לא נתחייב עדיין מצד הבטחה קודמת ונקרא חסד,

ולא יעקב שכבר נתחייב לקיים השבועה שנשבע לאברהם ויצחק נקרא אמת)

עד שתשמור אשר נשבעת לאבותינו הגם שהשבועה היא מימי קדם תצור חסד לאלפים:

תם ונשלם

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מיכה פרק ז”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א