מלכים א

ספר מלכים

מלכים א פרק א

ירמיה כתב ספרו וספר מלכים [ב"ב טו.]

(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ:

רד"ק והמלך דוד זקן – בן שבעים שנה היה שהרי בן שלשים היה במלכו וארבעים שנה מלך:

 בא בימים – בימי הזקנה חלש ונפל למטה ואף על פי שלא היה אלא בן שבעים שנה מפני המלחמות אשר נלחם תשש כחו וקפצה עליו הזקנה והזקן כל זמן שהולך ומזקין החום הטבעי הולך וחסר לפיכך ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו,

ויש בו דרש שכל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם ולפי שכרת דוד את כנף המעיל אשר לשאול לא נהנה מהבגדים לעת זקנתו וזה הדרש רחוק. [מבאר בבן יהוידע על ברכות סב: שדוד כרת את כנף מעיל שאול שבו היו תלויים הציציות וגרם לשאול לילך שעה א' בלא ציצית, והיה לו לכרות ממקום אחר ולא מהכנף ולכן נענש על זאת. תוה"פ]

ויש עוד בו דרש קרוב מזה כי בראות דוד המלאך וחרבו שלופה בידו נבעת ונצטנן כמו שכתוב כי נבעת מפני חרב המלאך:

 ולא יחם לו – ולא יחם בשרו לו כמו ויחם בשר הילד וכן וחם לאדוני המלך וחם להם ר"ל וחם הבשר ויחם שרשו יחם מבנין הקל והוא כתוב ביו"ד האיתן לבד ויו"ד השרש נעלמת מהמכתב וכן וירא שאול מלפני דוד וירש זרעך ואחרים זולתם:

רלב"ג והמלך דוד זקן עד ויתחתן שלמה את בת פרעה. ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו – ידוע שהבגדים אינם מחממים כ"א במקרה מצד שמירתם שהאויר המקיף בגוף לא יקררהו ולזה בקשו לו עבדיו דבר שיחממהו מצד חמימות בו ובחרו לו שיתחמם בחום נערה בתולה מפני שיתקבצו סבות רבות אל שתחממהו האחת מצד אשר בה והשנית מצד התחממה בהיותה עם הזכר והתעוררה למשגל והשלישית כי הוא ג"כ יתעורר טבעו לקראתם מצד יפיה והיותה בתולה וזה יהיה סבה אל שיתחמם מעצמו:

מלבי"ם השאלות: למה התחיל הספר הזה מעניני דוד בזקנותו וצואתו אל שלמה לפני מותו, שספורים האלה היה ראוי שיבואו בספר שמואל אשר יוחד לעניני דוד ולהשלים שם ספוריו עד יום מותו וספר זה יתחיל מעניני שלמה וספוריו, ולמה נכתב ענין אבישג השונמית ושהיה דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, מה תועלת יש בספורים אלה, מה ראה אדוניה לעשות הדבר הזה בחיי אביו, וכי לא ידע כי יחר אף דוד עליו ולא יפיק התכלית הנרצה, ובשגם שלא נמשכו אחריו כל ישראל כמו עם אבשלום רק יואב ואביתר לבדו, וטוב הי"ל להמתין עד מות אביו ואז יעשה מה שלבו חפץ:

(א) והמלך דוד, כבר כתב מהרי"א שמה שלא נכתבו דברים האלה בספר שמואל, שהוא מיוחד אל ספורי קורות דוד, הוא כי רצה לכתוב בספר הזה דברים הכוללים כל עניני שלמה והמשחתו, כי המשחת שלמה ומחלוקת אדוניהו עליו וכל הנמשך יתיחס אל ספורי שלמה,

אמנם למה ספר ענין אבישג השונמית נתן בזה טעמים בלתי עצמיים כפי דעתי, ואנכי אחשוב כי באשר הסבה שהניעה את לב דוד להמליך את שלמה באותו היום שהמליכו בחייו היה מחלוקת אדוניה אשר רצה להחזיק מלכות בלא דעת אביו, ומטעם זה משחו את שלמה הגם שמלך בן מלך א"צ משיחה (כמ"ש בספרא מכלתא דמלואים, ובגמ' דכריתות והוריות), מ"מ משחו את שלמה מפני מחלקותו של אדוניה ולכן הוכרח הכותב להקדים ענין אדוניהו, ואולם באשר גם זה היה לו סבה בהכרח,

כי מה ראה אדוניה לעשות האולת הזאת, למלוך בחיי אביו בלא דעתו, ולא ידע כי יתודע הדבר לאביו ומלבד שלא ישיג התכלית עוד ישנאהו על כי חשב למרוד בו, ויקדים להמליך את שלמה כאשר היה כן באמת, ואם אבשלום מרד על פני אביו קשר קשר ויט כל ישראל אחריו, לא כן אדוניה שלא היו דבריו רק עם יואב ואביתר, וטוב היה לו להמתין עד ימות אביו, שאז יעשה מה שלבו חפץ,

לכן הקדים הסבות שהניעו את הדבר הזה, הנה לא ירא שיהיה כמורד במלכות אביו כמו אבשלום, כי אבשלום עשה זה בעוד מלך דוד ועשה חיל, וזהו און ומרד להעביר את אביו בעוד כחו חזק להנהיג ולמשול, לא כן עתה המלך היה זקן וגם בא בימים – רצה לומר זקן באפיסת כוחותיו וגם היה בן שבעים, וכבר הפסיק מלהנהיג ולמלוך כי שכב על ערש מכוסה בבגדים. ולא יחם לו – פי' המפ' שלא היה מחמם א"ע (ושרשו יחם והיו"ד אית"ן מהקל) כי אפס חומו הטבעי ולכן לא הועילו הבגדים שהם אין מחממים בעצם רק שומרים האויר המקיף שלא יקררהו, ובזה לא היה מקוה עוד להתחזק ולמלוך כי אפסו כחותיו, ונדמה בענין המלוכה כאילו אינו בעולם והגיע העת שבניו ינהיגו את המלכות תחתיו:

(ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

רש"י  בתולהבתוליה מחממין את בשרה. סוכנתמחממת, וכן (קהלת י ט): ובוקע עצים יסכן בם:

רד"ק  נערה בתולה – כי היא יותר מחממת מן הבעולה:

 סוכנת – י"ת קריבא.

ויש מפרשי' מחממת כמו ובוקע עצים יסכן בם לדעת קצת המפרשים וכן בלשון ערב לדבר חם יאמרו סכון. ויש מפרשים אוצרת כמו לך בא אל הסכן ואין טעם לפי' הזה כי מה צורך למלך שתהי' אוצרות ובעלת אוצרת.

והנכון בעיני שפי' מועילה כלו' שיהי' למלך תועלת בה מפני הצנה אשר אחזתהו וזהו שפירש אחר כך ושכבה בחיקך וחם לאדני המלך וכמוהו כי תאמר מה יסכן לך מה אועיל מחטאתי וכן הוכח בדבר לא יסכן ומלים לא מועיל בם:

מלבי"ם  ויאמרו – זאת שנית שעבדיו הרופאים אמרו לו שיבקשו לו נערה בתולה – כי באשר ראו אפיסת כחותיו, וראו ג"כ שלא יתחמם רק מן האדם, שיחם אותו בחום הטבעי אשר בו, לא פקדו שישכבו נשיו או פלגשיו אצלו לחממו, כי פן יתעורר אל המשגל ויחלישהו, לכן יעצו לבקש לו נערה בתולה שלא תהיה לו לפלגש רק לעמוד לפניו – לשרתהו, ולהיות לו סוכנת – ממונה על אוצרותיו, בענין שלא תבא עוד אחת מנשיו אצלו כי יופרש מהם (ואמרו ועמדה לפני המלך – בלשון נסתר וסיימו ושכבה בחיקךבנכח, ר"ל שיפרסמו כי מבקשים נערה בתולה לעמוד לשרת את המלך, כי אין מן המוסר לומר שתשכב בחיקו ובאמת תשכב בחיקו ותחמם לו).

 ובזה הודיע מה שעלה על לב אדוניהו למלוך בירושלים בלא דעת אביו, ואיך יצוייר זה הלא תיכף יודע מעשהו למלך ע"י עבדיו וע"י נשיו בפרט בת שבע תגיד זאת, רק אחר שנשיו כולם לא באו לפניו, וגם משרתיו נכלאו ממנו שאין מן הצניעות לשכב עם נערה בפני שום אדם, רק אבישג לבדה, שרתהו ואצרה אוצרותיו והיתה עמו, חשב כי יעלם הדבר מן המלך באשר אין בא בחדרו, ולולא נתן הנביא ששלח את בת שבע לא היה דוד יודע מאומה כי היה מופרש מן העם ומבני ביתו:

(ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם  (ג-ד) ויבקשו – ועתה יגיד הסבה העצמיית אשר נחפז אל הדבר שלא בעתו, כי סוף מעשהו מה שבא אדוניה אל אם שלמה לבקש שתנתן לו אבישג לאשה, היא תגלה לנו כי חשק בה מאד עד שמסר את נפשו בעבורה לבקשה מאת שלמה שלא נעלם זאת מאתו כי בנפשו הוא, רק רוב חשקו אליה הניע אותו לזה, וזאת לעד כי כבר חשק בה מכבר בעת ראה אותה בבית אביו ומאז נתן דעתו עליה, וזאת בערה בלבו כרשף אש למלוך תיכף ולקחתה לו לאשה, כי לא ימנענה אביו ממנו אחר שלא ידעה והיתה רק לשרתו לבד וימצא נערות יפות זולתה לשרתהו, וזה שהקדים שהיתה יחידה ביופי, אם מצד הבקשה שבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל – ורק אותה מצאו מכל הבתולות, ואם מצד עצמה שהיתה יפה עד מאד – יופי מופלגת, ולא היתה מניעה מצד אביו כי המלך לא ידעה – והגם שהכתוב לא באר זה בפי' שחשק בה אז, ושלכן החיש מעשהו, והסתיר ברמז מפני הכבוד הן רמז כ"ז אם בהמשך הסיפור שהקדים הסבה אל המסובב, אם באחרית דבר שמסר נפשו ע"ז, ושבעבור כן נהרג, כי גם שלמה בחכמתו הבין זה, שלא ישקוט אם ימנענה מאתו,

ובאופן זה נדמה במעשיו לאבשלום, זה מלך בחיי אביו וזה רוצה למלוך בחיי אביו, זה בא על פלגשיו וזה רוצה לקחת שוכבת חיקו, רק אבשלום מרד בזדון ובא על פלגשי אביו להראות כי נבאש באביו, ובזה היה בהפך, רצה באבישג מפני תאוותו, ורצה למלוך באופן שלא ירע בעיני אביו:

(ד) וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:

רד"ק  והמלך לא ידעה – כמו שפי' שהבתולה טובה לחמם מן הבעולה ונכתב זה להודיע כי מותרת היתה לשלמה כי אביו לא ידעה אף על פי שהיתה שוכבת בחיקו

ורבותינו ז"ל פירשו שהיתה אסורה לו לבועלה משום לא ירבה לו נשים ואמרו בקבלה לא ירבה לו יותר משמנה עשרה וכבר היה לו שמנה עשרה וסמכו זה על פסוק ואוסיפה לך כהנה וכהנה כמו שכתבנו בספר שמואל:

(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:

רד"ק  מתנשא – מתפאר ומתגאה אני אמלוך כי חשב לפי שהי' יפה תואר יותר מאחיו כמו שאמר וגם הוא טוב תואר מאד ואמר בלבו שאביו היה אוהב אותו יותר מאחיו לפי שלא גער בו מימיו ולא הכעיסו לפיכך היה מתנשא לאמר אני אמלוך:

 וחמשים איש רצים לפניו – שהיו הולכין לפניו בכלי זיין כמנהג המלכים שהולכים לפניהם רגלים בכלי זיין וכן אמר באבשלום וחמשים איש רצים לפניו ובדברי רז"ל מאי מעליותא אלא שהיו נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים:

(ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

רש"י  ולא עצבו – לא הכעיסו, למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה. וגם הוא טוב תואר – כאבשלום, שנאמר (שמואל ב יד כה): וכאבשלום לא היה איש יפה, היא גרמה להם שנתגאו. ואותו ילדה – אמו. אחרי אבשלום – כלומר גדלתו אחר תרבות שגדלה אמו של אבשלום:

מלבי"ם  ולא עצבו – עתה יספר מה שיפלא, א] איך לא התיירא מאביו, ב] איך לא התיירא שלא יסכימו ישראל במלכותו, עז"א מאביו לא התיירא כי לא עצבו מימיו – וחשב שגם עתה יחריש אחר שיראה שהחזיק במלכות, ולא התיירא שלא יסכימו ישראל, שבזה הי"ל ג' טעמים שיסכימו עליו, א] כי גם הוא טוב תאר מאד – שזה דבר הנושא חן בעיני העם לענין המלכות, כמו שאבשלום מצא חן מטעם זה, ועז"א וגם הוא, ב] שהיתה המלוכה מגיע לו ממנהגי המלכות, כי אותו ילדה – חגית אמו אחרי – שנולד אבשלום – למעכה, כי היה אמנון הבכור ואחריו דניאל ואחריו אבשלום ואחריו אדוניה, ואחר שג' הראשונים מתו הוא הבכור המולך תחת אביו:

תוה"פ פעמים הבן שואל את אביו או מבקש הסבר מדוע, והאב עונה לו תשובה המעציבה אותו- "ככה", וכאן אמר שדוד מעולם לא עצבו לבנו כששאלו "מדוע" ולא ענהו "ככה"…

ביאור נוסף– כשמרד אבשלום בדוד אמר לו חושי הארכי שהוא גרם לעצמו בכך שנשא אשת יפת תואר ולכן יצא ממנו בן כסורר ומורה – אבשלום. גם אדוניה נולד מיפ"ת ולכן לא יכל דוד להוכיחו מפני שהיה אומר לו הקולר תלוי בצוארך אבי, שנשאת אשת יפ"ת.

וא"כ לפ"ז כך יתבאר הפסוק: ולא עצבו אביו מימיו- מעולם לא הוכיחו, משום – "לאמור מדוע ככה עשית" פן יאמר לו מדוע ככה עשית והאשמה תלויה בך, והוא טוב תואר מאד בתור בנה של יפ,ת ואותו ילדה אחרי אבשלום וא"כ הרי כבר למד לקח מאבשלום כאשר חושי הארכי הוכיחו כנ"ל, וממילא כבר לא יכל להוכיח את אדוניה פן יקבול לפניו "מדוע ככה עשית". צוארי שלל

(ז) וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה:

רש"י עם יואב בן צרויה – לפי שהיה יודע שבלבו של דוד עליו, על שהרג את אבנר ועמשא ואבשלום, וסופו שיצוה את בנו המולך תחתיו עליו, לפיכך היה רוצה שימלוך זה על ידו, ויאהבנו. ועם אביתר הכהן – שנסתלק מן הכהונה משברח דוד מירושלים מפני אבשלום, ששאל באורים ותומים ולא עלתה לו, שנאמר (שמואל ב טו כד): ויעל אביתר, והיה מבני בניו של עלי, וידע שלא ישמש בימי שלמה, שהרי נאמר לעלי (שמואל א ב לה): והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי, והיה חפץ שיעמוד זה על ידו:

מלבי"ם  ג] ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכהן – שאחרי שיואב היה שר הצבא, וכל בני החיל יטו אחריו, ואביתר היה הכהן הגדול ויטה אחריו ההמון, חשב כי שני אלה יטו את כל ישראל אחריו. והטעם שעזרו יואב ואביתר אחרי אדוניה, באר מהרי"א כי יואב ידע שבלב דוד עליו מפני שהרג את אבשלום וחשב שיצוה לשלמה עליו להרגו וכן אביתר ראה שדוד חולק יתרון כבוד לצדוק וכמ"ש חז"ל, וחשבו להנצל בעתיד ע"י שיחזיקו ידי אדוניה:

(ח) וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ:

רש"י  ונתן הנביא – שנבא לדוד ששלמה ימלוך, כמו שנאמר בדברי הימים (א כב ט):  ושלמה יהיה שמו:

 מצודות דוד  ושמעי – אולי הוא שמעי בן גרא. ורעי – יתכן שהוא חושי הארכי, הנקרא ריע המלך. והגבורים אשר לדוד – הם עדינו ואלעזר ושמה, אשר היו בתמידות עם דוד (כמו שנאמר בסוף שמואל ב):

 מלבי"ם  וצדוק הכהן – וכו' לא היו עם אדוניה – כי ידעו שדעת דוד להמליך את שלמה, והיה זה אצלם מרד להמרות רצון דוד מלכם:

(ט) וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:

רש"י ומריא – שור של פטם. אבן הזוחלת – אבן גדולה, שהיו הבחורים מנסין בה את כחם להזיזה ולגררה, לשון מים זוחלין, (דברים לב כד): זוחלי עפר. ויונתן תרגם: אבן סכותא, שעומדין עליה וצופין למרחוק. עין רוגל – תירגם יונתן: עין קצרא, הוא כובס, שמתקן בגדי צמר ברגליו, על ידי בעיטה:

מלבי"ם ויזבח אדוניהו – ומטעם זה בעצמו שראה שיש מתנגדים לו ומחזיקים ידי שלמה רצה לקשר את אוהביו במסורת הברית ע"י משתה ששם במשתה היין ימליכוהו טרם יתיעצו אוהבי שלמה, באופן שימלוך פתאום, ולכן לא קרא אל מתנגדיו לבל יתעורר שם ריב ומדנים, ומ"ש ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה – מבואר אצלי שיש הבדל בין קרא שאחריו את ובין קרא שאחר למ"ד, שקריאה עם את מורה שמזמינו לדבר גדול, ובבני המלך שהיה מתיעץ עמהם תחלה אם יסכימו, אומר קרא את – ר"ל ששאל עצתם תחלה, לא כן אנשי יהודה קרא סתם שיבואו כי יסכימו אחר זה במשתה, ולכן אמר אח"כ ואת נתן – וכו' לא קרא – ר"ל כי לא שאל עצתם בזה (ואבן הזוחלת י"מ שהמים זוחלים שם והוא עין רוגל):

(י) וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא:

רלב"ג  והנה לא קרא שלמה אחיו לאכל עמו כי ידע שהוא ינגד לו בזה להיותו בוטח שימלוך אחרי דוד אביו ולזאת הסבה גם כן לא קרא אל נתן הנביא כי הוא נבא לדוד ששלמה ימלוך אחריו כמו שנזכר בדברי הימים ובכלל הנה לא קרא לאותם שלא היו נסכמים לעצתו כמו צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע ונתן הנביא ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד כי ידע כי הם יבלבלו עצתו ותתחדש מזה תנואת לב העם הנסכמים לעצתו:

(יא) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע:

מלבי"ם  הלא שמעת – בא לעוררה מג' צדדים, א] בל תאמר כי עוד יש שהות, עז"א כי מלך אדוניהו – כבר מלך והדבר נחוץ. ב] בל תאמר כי א"כ כבר נעשה מעשה ואין להשיב, עז"א ואדנינו דוד לא ידע – וכשידע ימליך את שלמה:

(יב) וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה:

רש"י  ומלטי את נפשך – מן המחלוקת לאחר מות המלך, שירצה בנך למלוך, כמה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא:

 רד"ק  ומלטי את נפשך – כי חשש שאם ימלוך אדוניהו ימית אחרי מות דוד בת שבע ושלמה כדי שלא יצא לו ערעור במלכו' או פי' ומלטי את נפשך ואת נפש בנך מבזיון שלא תהיו עבדים לאדוניהו:

מלבי"ם  ג] בל תאמר כי אין בזה רק רדיפת הכבוד והשררה ואין זה כדאי אצלה להשתדל ע"ז, לכן אמר ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה – ר"ל כי במלוך אדוניה יהרוג אתכם אחר שיודע שהיה דעת דוד להמליך את שלמה:

(יג) לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ:

רד"ק  נשבעת לאמתך – יודע היה נתן שנשבע לה ששמע זה ממנה ולמה נשבע לה אמרו כי כשמת הילד אמרה בת שבע הילד מת מפני העון אפי' יהיה לי ממך בן של קיימא יבוזו אותו אחיו מפני שבאתי אליך בעון מתחל' ולא רצתה להזקק לו עד שנשבע לה כי הבן שיהיה לו ממנה ראשונה ימלוך אחריו ואמר לה כי על פי הנבואה נאמר לו זה:

(יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ:

רלב"ג  ומלאתי את דבריך – אשלים מה שיחסר בהם או ירצה בזה שימשך לדבריה כטעם כי מלא אחרי ה':

(טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבֶע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם  השאלות: למה מספר פה שנית שאבישג משרת את המלך, מדוע נתחלפה תרעומת נתן שהיה על שדוד עשה זה בלא דעתו וכמחזיק שנעשה זה בידיעת דוד, מתרעומת בת שבע שהחליטה שנעשה שלא בידיעת דוד, ומה התרעם נתן על שדוד לא הודיע לו הדבר. וכי כל דברי מלכות יוכרח להודיע לנתן, ומה נתרעמו על שלא קרא לנתן ושלמה אל המשתה, וכי זה היה החטא של אדוניה והלא חטאו היה מה שרצה למלוך בלא דעת אביו, לא על מה שלא קראם אל המשתה:

והמלך זקן מאד – הקדים להציע למה שיאמר שדוד נבהל על ביאתה ואמר מה לך, שזה היה מג' טעמים, א] שלא היו נשיו רגילות לבא לפניו אז לתשמיש כי היה זקן מאד, ב] שלא באו לשרתו כי אבישג השונמית משרת את המלך – [ובפרט למ"ש למעלה שזה היה כדי שלא יבואו נשיו לחדריו]:

(טז) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ:

מלבי"ם  ג] ותקד ותשתחו – שזה היה מורה שבאה לבקש דבר, כי נשי המלך בבואן לחדרו כדרך נשים לא תשתחוינה, ולכן ויאמר המלך מה לך – כי הבין שיש לה דבר גדול נחוץ:

(יז) וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אלקיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי:

 

מלבי"ם  ותאמר לו – היא סיפרה הדבר באופן שאינה מתרעמת על המלך כי לבה בטוח שלא מאתו יצא הדבר, אחר שנשבע לה, רק מגדולת פשע אדוניהו וחטאתו שהוא בן סורר ומורה על פני אביו,

וז"ש, א] אתה נשבעת – שבועה.

ב] שהיתה השבועה בה' אלקיך – שהיא שבועה חמורה בשם, ובפרט למ"ש דהנשבע באלקי ישראל אין מתירין לו,

ג] לאמתך – והנשבע לחברו אין מתירין לו אלא בפניו,

ד] שאמרת כי שלמה בנך ימלך אחרי – שימלוך מצד שהוא בני, מאהבתך אותי וכי אני הראויה לזה מצד שיצא ממעי שבט מושלים, בפרט למ"ש חז"ל שלא רצתה להנשא לו רק על תנאי זה, וא"כ התקשר לה על הדבר הזה,

ה] והוא ישב על כסאי – כי הוא ג"כ ראוי לזה מצד עצמו, כי ידמה כסאו לכסאך, בענין שלא תופחת מעלת כסאך בישיבתו עליו:

(יח) וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ:

מלבי"ם  ועתה הנה אדוניהו מלך – ר"ל והלא גם אם היה מולך אחרי מותך היה זה מרד, אחר שהבטחת את המלכות לשלמה, כ"ש עתה – בחייך, זאת שנית ועתה אדני המלך לא ידעת – שאין לו אמתלא שלא ידע משבועתך, ושחשב שתסכים לזה אחר שהוא הבכור ולו המלוכה, שא"כ מדוע העלים הדבר מאתך שגם אם תגיע לו המלכות בירושה, אין מגעת לו בעודך חי, וא"כ עתה – ר"ל בחייך איך אדוני המלך לא ידעת:

(יט) וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:

מלבי"ם  ויזבח – הוסיפה להגדיל פשעו במה שהכין זבח רב והקדיש קרואיו בחיי אביו בהיותו שוכב על ערש דוי, זאת שנית כי לשלמה עבדך לא קרא – שזה מעיד שיודע כי הבטחת המלכות לשלמה, ולכן לא קראו, שאם היה זה בתומו, לא היה שלמה בן המלך גרוע משר הצבא:

(כ) וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו:

מלבי"ם  ואתה – והנה לא ספרה לו שקרא לכל עבדי המלך בל יירא דוד שהעם אתו בקושרים, אמרה בהפך שעיני כל ישראל – מצפים עליו – ורק מי שיבחר הוא זה ימלוך עליהם:

(כא) וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:

רד"ק  חטאים – ת"י מתרכין כלומר מגורשין מן המלוכה.

א. ויש מפרשים אם לא יהיה בני מלך גילוי עון יהיה לנו יאמרו כי מפני עון שנמצא בי ובן שנולד ממני לא היתה לו מלוכה.

ב. ויש מפרשים כנגד דוד אמרה אלא שכנתה מפני כבודו כלומר אתה תהא חוטא בזה אם לא תמליך שלמה בני כי אתה נשבעת לי בה':

 רלב"ג  והייתי אני ובני שלמה חטאים

ג. ר"ל נענשים כי מפני שידע אדניהו כי הממלכה עתידה להיות לשלמה ישתדל להמיתו כמו שהי' מבקש שאול להרוג את דוד לזאת הסבה עם שזה יהיה סבה להזכיר חטא בת שבע אחרי מות דוד ויביא זה לעז ג"כ על שלמה ואולם אם ימלוך שלמה יתבאר לכל כי מה' היתה בת שבע לדוד ושלא היתה אסורה לו אחרי מות אוריה עם שמפני אימת מלך ייראו לאמר דבר כנגדו

ד. או יהי' הרצון בזה והייתי אני ובני שלמה חטאים אם לא נגלה אזנך על זה בחייך כי נעשוק ממנו המתנה הטובה שנתת לנו ולא יהיה האשם זולתי בנו להגלות הענין שדעתך היא להמליכנו כאשר דברת ונשבעת לאמתך:

מלבי"ם  והיה – אמנם אם יחריש יחשבו ישראל שזה נעשה בידיעתו, כי מי יאמין שדבר גדול כזה נכחד מן המלך, ובזה לא לבד שאחרי שכב המלך ימלוך אדוניהו באין מוחה, אחר שידמו כולם שהומלך בידיעתך כי גם אהיה אני ובני שלמה חטאים – כי אחר שהוא יודע ששלמה היה מוכן למלוכה, יאמרו ששוב נדחה ע"י חטאי וחטאו, וגם יזכירו חטא של אוריה באופן שישימוהו כבן זנונים, ואותי כמנאפת תחת אישה וידונו אותנו למיתה כחטאים, ויהיה די בזיון וקצף גם אל כבודך, משא"כ אם ימלוך שלמה יהיה גלוי לכל כי ראוי' היתה בת שבע לדוד, ושסבב ה' שיצא הכל בהיתר כפי שפירשנו בספר שמואל ב' (ס' י"א):

(כב) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא:

רד"ק  ונתן הנביא בא – בחצר או בבתים החיצונים עד שיאמרו למלך ויכנס ברשות ויגידו למלך ואמר המלך שיבא וכן עשה ויבא לפני המלך:

(כג) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה:

מצודות דוד  ויבוא – מן החצר בא לפניו אל הבית, אחר שצוה המלך לבוא לפניו. וקצר בדבר המובן מאליו:

(כד) וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי:

רד"ק  אתה אמרת – על דרך תמיהה כלומר נראה שאתה אמרת לו שימלוך שזבח זבחים ויקרא למי שרצה:

מלבי"ם  ויאמר נתן אדוני המלך אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי – הנה נתן תפס הספור באופן מתנגד אל דברי בת שבע, הוא עשה א"ע כאילו יחשב שהיה זה בפקודת המלך, ובלתי מתרעם על אדוניהו רק על מה שהעלים המלך הדבר מאתו, כי הוא עשה א"ע כלא ידע משבועת המלך לבת שבע, וז"ש אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי ר"ל כן נראה הדבר:

(כה) כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ:

מלבי"ם  כי ירד היום – וא"א שיעשה זה היום בעוד המלך חי בלא ידיעתו, וגם שקרא לכל בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן – שא"א שאלה כולם יעשו זה בלא דעת המלך, והלא והנם אכלים ושותים לפניו ויאמרו יחי המלך.

(כו) וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:

מצודות דוד  ולי אני עבדך וכו' – הביא ראיה שהמשתה נעשתה לשמחת המלכות, שהרי קרא לכל בני המלך וכו', ולי וכו' לא קרא, ואם לא היתה בדבר המלוכה, היה קורא גם לנו:

 מלבי"ם  ולי – וא"כ אתרעם למה לא קרא לי? – באשר גם אני עבדך – וכן לצדוק ולבניהו – כאילו מכחידים פקודת המלך מפנינו, וכי אנו לא נהיה נכונים לעשות פקודת המלך הזאת? וכן למה לשלמה עבדך לא קרא? אחר שנעשה הדבר בפקודתך בודאי גם שלמה יכנע תחתיו כי הוא עבדך ולא ימרה את רצונך, ולמה חושדים אותנו שנסרב להמליך את מי שיבחר המלך למלוך תחתיו?:

(כז) אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּיךָ \{עַבְדְּךָ\} מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו:

מלבי"ם  אם מאת אדני – עוד הזכיר תרעומת אחרת נוגעת אליו לבד, באשר הוא ניבא לדוד כי שלמה ימלוך אחריו, אם יצוייר שדוד ימליך זולתו, בהכרח בא אליו נבואה אחרת להמליך את אדוניהו, (שזה יצוייר אם גרם איזה חטא בינתים לשלמה שלא ימליך) ואז היה דוד מחוייב להודיע זאת לנתן, בל יגרום לו ספק בנבואתו, או חשד על דוד שעבר על דברי נביא, וז"ש אם מאת אדוני נהיה הדבר איך לא הודעת את עבדך מי ישב – וכו',

וכבר אמרו החכמים כי להוציא איזה התפעלות צריך לעורר הדברים מכל צדדיו, כי לפעמים יתפעל האדם מהקנאה והחמה, וזאת פעלה בת שבע בהגדילה חטא אדוניה, ולפעמים יתפעל מצד החשד והבושה וזאת פעל נתן במה שהניח שדוד עשה זאת, ויתעורר מפני שראה שחושדים אותו שעבר על דברי נביא ועל שבועת אלקים:

(כח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

מצודות דוד  קראו לי לבת שבע – כי רצה לתת לה התשובה, על כי הדבר נוגעת אל נפשה, ובעבור כי נתרחקה מאצלו בבוא נתן, שלא ירגיש המלך שבאת בעצתו, לזה צוה לקרותה אליו:

 מלבי"ם  קראו לי – כי בעת שבא נתן הנביא יצאה בלא מענה, והודיע לה עתה כי ימלא שבועתו ביום הזה:

(כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה:

הגרי"ז הלוי  [כט] – הפטרת חיי שרה – וישבע המלך ויאמר חי ה' אשר פדה את נפשי מכל צרה. כי כאשר נשבעתי לך וכו' כי שלמה בנך ימלוך וכו', ותקד בת שבע וכו' ותאמר יחי אדני המלך דוד לעלם:

וצ"ב מדוע אמרה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" רק זה עתה ולא קודם לכן. והנראה בכל זה, דהנה הרמב"ם בפיהמ"ש פרק חלק כתב היסוד הי"ב. ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא וכו', ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בהשי"ת ובדברי נביאיו. ע"כ. וכן מבו' מהר"מ בסהמ"צ ל"ת שס"ב וז"ל אמנם המלכות לבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות אין מלך למי שיאמין תורת משה אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד וכו'. הרי מבואר דמלכות בית דוד נאמרה שיהיה רק מזרע שלמה דוקא. ולא מזרע דוד שאינו מזרע שלמה. ומקור לזה י"ל מהא דאיתא בדה"א וכ"ח – ה') ומכל בני כי רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל, ומבואר דהיתה בחירה מיוחדת על שלמה כשם שהיתה בחירה על שבט יהודה ובית דוד עצמו כמו שמבואר קודם בפרשה. וע"י בחירת שלמה הוא שנגמרה בחירת ביד דוד למלכות ומכאן שכל מי שאינו מזרע שלמה חסר לו בבחירה ומכאן המקור לדברי הרמב"ם. והנה כבר הובא לעיל בשם הגר"ח זצ"ל שאמר שחלוק דוד מזרעו, דעל זרעו היתה הבטחה שגם אם לא ישמרו התורה לא תפסק מלכותם אבל לדוד עצמו היתה ההבטחה, רק אם ישמור התורה, עיי"ש:

ועפי"ז יבוארו הדברים כאן, שטענו לדוד שאם שלמה לא ימלוך. א"כ אותה ההבטחה לזרעו לא תתקיים שהרי ההבטחה נאמרה רק לזרעו של שלמה, דלדוד עצמו לא היה הבטחה כמשנ"ת, וא"כ הרי מלכות בית דוד תוכל להפסק אם לא ימלך שלמה, וכאשר נשבע דוד ששלמה ימלוך, א"כ הרי מלכות בית דוד תשאר לעולם, לכן שפיר עכשיו הוא שאמרה "יחי אדני המלך דוד לעולם", דהיינו שמלכות בית דוד תתקיים לעולם, ע"י זה ששלמה ימלוך:

וזהו נמי הביאור במה שאמר דוד "אשר פדה את נפשי מכל צרה" דמה זה שייך לענין זה, ולפמש"כ הרי גם צרה היא לו, במה ששלמה לא ימלוך שתוכל להפסק מלכות בית דוד, כמש"כ, אלא שצ"ע כל ישראל שהלכו אחרי אבשלום ושבע בן בכרי, ואלו שנטו אחרי אדניהו למה לא היה עליהם דין דמורד במלכות בית דוד אמנם מצד דין דמורד במלכות סתם לא קשה כלל, דתלוי ברצון המלך, ודוד מחל להם וצ"ע:

והנה בנבל, מצינו במגילה י"ד. אמרה לו (אביגיל לדוד) וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה מורד במלכות הוא (נבל) ולא צריך למידייניה, אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם וע"ש בתוספות שם, ובסנהדרין ל"ו ובתוספות שם, וצ"ב דזה שייך לדין מורד במלכות, אבל לדין המיוחד דמורד במלכות בית דוד מאי אהני, (ואולי דכיון דמיתתו מוטלת על כל ישראל צריך ב"ד למידייניה ואין דנין דיני נפשות בלילה וגם י"ל דנבל רק גדף אותו והוי כשמעי בן גרא), ומוכרח מזה להיפך דאע"פ שישנם ב' הדינים מ"מ אינם מתחלקים דדין מורד במלכות בית דוד, ולפי"ז נסתר יסודו של הגר"ח, דגם בדין המיוחד של מורד במלכות ב"ד תלוי ברצונו של המלך, ורק כשרוצה יתחייב מיתה, ואם נאמר כן מיושב השמטת הרמב"ם הנפק"מ דבין כך אין נפ"מ בדבר, דהרי כשמורד במלכות בית דוד הוא ג"כ מורד במלכות, ואותם הדינים שישנם איצטריך להשמיענו, וצ"ע בכ"ז, (ריד"ס):

(ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אלקי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה:

מצודות דוד  כאשר נשבעתי וכו' – רצה לומר: כאשר נשבעתי מאז, להמליכו אחר מותי, כן אעשה היום, להמליכו מיד בחיי:

(לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם:

תוה"פ אחז"ל שבעת שנפטר ר' יהושוע בן קרחה א"ל רבי יהודה הנשיא – ברכני. א"ל יה"ר שתגיע לחצי ימי. א"ל ולכל ימיך לא? אמר לו הבאים אחריך בהמה ירעו? כלומר אני יכול להאריך ימים כיון שאיני חב לאחרים אולם אתה נשיא ותקפח בניך שהם ישארו הדיוטות. ולכן כאן שמסר דוד את המלוכה לשלמה בחייו, אמרה בת שבע יחי אדוני המלך לעולם שכבר אין מניעה לכך היות ובנך כבר מולך…

(לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם  קראו לי – וכו', אחר שראה מחלוקת רצה לחזק מלכותו ע"י כהן גדול ונביא ובניהו שהיה ראש הסנהדרין, שע"י תעשה המשיחה כהלכה:

(לג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן:

רש"י  על הפרדה אשר לי – הוא סימן לו שימלוך, ותחלת הגדולה, שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך. אל גיחון – הוא מעיין השילוח, מכאן שאין מושחין את המלכים אלא על המעיין, סימן שתמשך מלכותו:

מלבי"ם  על הפרדה אשר לי – לפי שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, ואין ראוי שישתמש כל בע"ח בדבר מלכות, היה רוכב על הפרדה שלא היתה מקבלת זכר, כמ"ש חז"ל ומיוחדת למלך לבד ובזה הראה כי הוא המולך תחתיו, וצוה להורידו אל גיחון – שהוא מי השלוח ההולכים לאט, לרמז על המשכת מלכותו בהשקט, וכמ"ש חז"ל אין מושחין מלכים אלא ע"ג מעין:

(לד) וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה:

רש"י  ומשח אותו – נותן לו שמן בין ריסי עיניו, כמין נזר כזה:

 רד"ק  ומשח אותו – אף על פי שלא הי' צריך למשחו שאין מושחים מלך בן מלך כי כשנמשח דוד לו ולזרעו נמשח למלכות אלא מפני מחלוקתו של אדניהו צוה למשחו:

 יחי המלך – יצלח מלכא וכן תרגם יונתן כל יחי המלך כי התפילה על החיים וההצלחה כי אינם חיים בלא הצלחה:

(לה) וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה:

מלבי"ם  והוא ימלך תחתי – ר"ל לא אחרי מותי רק בחיי ימלוך תחתי ובמקומי תיכף, ואותו צויתי – בענין שאינו כמולך בחיי אביו כיון שאני צויתי אותו ומקיים ציוויי בזה ולא שיחולק המלכות לשנים בענין שגם אדוניה יהיה לו שבט אחד, רק על ישראל ויהודה .

(לו) וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר ה' אלקי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

רלב"ג  אמן כן יאמר ה' אלקי אדני המלך – היא תפלה שיהיה רצון השם יתברך שיהיה הענין כן ר"ל שתהיה המלוכה לשלמה כי אם לא תהיה לו מה' לא יועיל לו זה:

(לז) כַּאֲשֶׁר הָיָה ה' עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יִהְיֶ \{יִהְיֶה\} עִם שְׁלֹמֹה וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד:

מלבי"ם  ויגדל את כסאו – שאחר שה' יהיה עם שלמה כמו עמך ממילא יגדל את כסאו אחר שהוא מלך בן מלך, וז"ש מכסא אדני המלךמסבת שכסאו בא מכסא דוד אביו, וי"ל זכות אבות ומלכות בירושה מה שלא היה לך:

(לח) וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן:

רד"ק  ויוליכו אותו על גיחון – ראוי אל גיחון וכן ותתפלל על ה' כמו אל ה' וכן הרמתה על ביתו כמו אל ביתו:

 את קרן השמן – הוא שמן המשחה:

ועוד המליכו שלמה ומשחו אותו פעם שניה כמו שכתוב בדברי הימים וימליכו שני' לשלמה מפני כי עתה לא היו הם אלא אנשי ירושלים ואח"כ הקהיל המלך כל שרי ישראל מכל השבטים אל ירושל' ושרי האלפים ושרי המאות ולעיני כל הקהל משחוהו לנגיד ואז משחו גם כן לצדוק לכהן גדול ואז עשו שמחה גדולה וזבחו זבחים לרוב:

(לט) וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה:

רש"י  את קרן השמן – משמן המשחה שעשה משה. מן האהל – שהארון נתון בעיר דוד, וצלוחית של שמן המשחה לפני הארון, (כמו שאנו שונין בסדר יומא נב ב):

רד"ק  מן האהל – מאהל מועד כי שם היה שמן המשחה ואף על פי שאהל מועד היה בזמן ההוא בגבעון הלך שם צדוק או שלח להביאו ואף על פי שאמר כי צלוחית של שמן המשחה היתה נתונ' לפני הארון זה היה כשהארון היה באהל מועד אבל כשהוציאו אותו משם למלחמת פלשתים הצלוחית וצנצנת המן הניחו שם באהל מועד ולא לקחו שם אלא הארון ואם הביאו הצלוחי' אח"כ והניחוה לפני הארון בירושלם יהיה פי' האהל אשר נטה לו דוד אבל רחוק הוא שהוציאו מאהל מועד שום דבר עד שהביאוהו לבית עולמים כ"ש אם היה הארון שהיה בירושלם היה הארון שבו שברי לוחות והארון שבו הלוחות היה באהל מועד כמו שכתבנו בספר שמואל והקרן הזה מלא היה מדת המשיחה כמו שאמר לשמואל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי והיה יוצק ממנו על ראש המלך תחלה ואחר כך מושח בצורת נזר בין ריסי עיניו ויש אומרים כי מתחלה היה משוח בין ריסי עיניו ואחר כך הנותר בקרן היה יוצק אותו על ראשו כי מלא הקרן יהיה השיעור מהמשיחה

מצודות דוד  מן האוהל – אשר נטה דוד בעירו, להכניס בו הארון, ושם היה שמן המשחה:

(מ) וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם:

רלב"ג  מחללים בחלילים – ר"ל שהיו מנגנים בחלילים והם כלי זמר בדמיון קנים והם נקובים נקבי' משוערים להוצא' מינים מוגבלים מהקולות:

 ותבקע הארץ לקולם – אמר זה על צד ההפלגה והגוזמא או יהיה הרצון בזה כי לקולם נאספו רבים אליהם מכל הצדדים וכאילו בקעו אויר הארץ בחוזק:

(מא) וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה:

מלבי"ם  השאלות: למה כפל וישמע, וישמע, ומדוע רק יואב שאל לא אדוניה:

(מא) וישמע יואב – הם לא שמו על לבם רק המיית העיר, אבל יואב שהיה שר הצבא שמע והבין את קול השופר – שהיה בו סימנים מיוחדים, והבין כי קול כזה לא ישמיעו רק לענין גדול, ולכן אמר מדוע קול הקריה הומה – בודאי נעשה איזה דבר רשום (ומלת הומה מוסב על הקריה מה היא הקול שהקריה הומה):

(מב) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר:

רלב"ג  כי איש חיל אתה וטוב תבשר – ידמה שהרצון באיש חיל איש טוב כי האיש הטוב עושה חיל בטובותיו ומדרך האיש הטוב לבשר טוב לא הרע או ירצה הרצון באיש חיל גבור והנה מדרך הגבור שיתנבא תמיד הטוב בדברי הריב והמלחמה לסבה היותו בלתי מפחד:

מלבי"ם  בא כי איש חיל אתה – יונתן לא היה מן הקרואים כי נשאר בעיר לרגל מה יעשה שם בעת ההיא שנקבצו חוץ לעיר להמליך את אדוניהו, וזאת הבינו כי המית הקריה יש לה איזה יחוס אל הענין שהם עוסקים בו, או לעזרתם או כנגדם, כי בלי ספק יתעורר רעש בעיר כשיודע כי ממליכים מלך בעין רוגל, וחשב שיונתן בהיותו איש חיל, קבץ גבורי המלך והריעו בקול בעיר שמחים על מלכות אדוניהו, ובזה טוב יבשר:

(מג) וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ אֲבָל אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה:

רד"ק  אבל אדונינו – כלומר אינו כמו שאתה חושב כי טוב אבשר לך אבל הוא להיפך כי אדונינו המלך דוד המליך את שלמה:

מלבי"ם  השאלות: למה האריך יונתן, כ"כ בכפל דברים:

ויען יונתן, אבל – לא כדברך כי אדונינו המלך דוד המליך את שלמה – זה אמר דרך כלל, עתה פרט פרטי הדברים:

(מד) וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם  (מד-מה) וישלח – אתו המלך וכו' וימשחו – וכו' באופן שהיה זה ע"פ כ"ג ונביא וסנהדרין, ואל תחשוב שהעם לא יסכימו לזה, עז"א ויעלו משם שמחים ותהום הקריה הוא הקול ששמעתם.

(מה) וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם:

(מו) וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה:

מלבי"ם  ולא תאמר שנמשח למלוך אחרי מות דוד, כי ישב על כסא המלוכה.

(מז) וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר יֵיטֵב אלקיך \{אלקים\} אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב:

רד"ק  את שם שלמה משמך – אמרו רז"ל בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו בנו משלמה ותלמידו מיהושע:

 על המשכב – השתחוה לאל על המשכב שהיה שוכב עליה וכן וישתחו ישראל על ראש המטה:

מלבי"ם  ולא תאמר שגם הם עשו זאת מעצמם, כמו שיואב ואביתר רצו להמליך את אדוניהו מעצמם, עז"א וגם באו עבדי המלך לברך את אדונינו והמלך השתחוה על המשכב – הרי מדעתו נעשה כ"ז, ונוסח הברכה היה שיגדל ה' את שלמה – בשם טוב מצד מעשיו הטובים וחכמתו ויגדיל כסאו – מצד המלוכה למרבה המשרה, ושניהם יגדלו מדוד – מצד שהוא יורש עצר ובן מלך כנ"ל:

(מח) וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ ה' אלקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת:

מצודות דוד  אשר נתן היום יושב – כמו אשר נתן היום בן יושב וגו':

 מלבי"ם  ולא תאמר שדוד יחלק המלכות לשנים ויתן גם לך שכם אחד, כי ככה אמר המלך ברוך ה' – וכו' אשר נתן היום יושב על כסאי – זה מורה שתפס מלכות כללי על כסא דוד ועל ממלכתו, וגם שהחזיק המלכות מהיום – בענין שהוא המולך עתה תחת דוד, וכל החולק עליו מורד במלכות וחייב מיתה:

(מט) וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ:

(נ) וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ:

רש"י  בקרנות המזבח – שהיה בגבעון, אמר: הרוגי בית דין נקברין בקברי בית דין, אמות כאן, ואקבר בקברי אבותי, (כך דרש רבי תנחומא מסעי יב):

מצודות דוד  ירא – שלא לדונו כמורד במלכות, על אשר רצה למלוך מבלי דעת המלך. בקרנות המזבח – אשר עמד לפני הארון, בחשבו שלא יחלל המקום, להרגו שם:

 (נא) וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב:

מלבי"ם  לאמר ישבע לי כיום – ר"ל כי מנהג המלכים לעבור על פשע ביום מלכותם, כי הוא יום חסד, לכן אמר שישבע לו כיום – בפרט כי היום הומלך והוא נכנע תיכף, כמ"ש אם ימית את עבדו בחרב – אחר שהוא עבדו אם ימיתהו בסייף שהמלך אין לו רשות להרוג כי אם בסייף, פי' שלא ימיתהו על מרידתו:

(נב) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת:

מצודות דוד  לבן חילרצה לומר: לעבוד עבודתו כשאר עבדי המלך. לא יפול וגו' – רצה לומר: לא יעונש על העבר, אפילו עונש מועט ואמר בלשון גוזמא, כדרך שהבריות אומרים. ואם רעה תמצא בו – ואפילו בדבר שאין בו כדי להמית מכל מקום יומת בעבור צרוף הדבר הזה:

 מצודות ציון  משערתו – משער ראשו:

 מלבי"ם  ויאמר שלמה – לא נשבע כי אמר שבל"ז על העבר אינו חייב מיתה, רק אם רעה תמצא בו – בזה יתחייב

(נג) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶךָ:

רלב"ג  ויבא וישתחו למלך שלמה ויאמר לו שלמה – ידמה כי מפני שאמר לו שלמה אם יהיה לבן חיל חשב אדניהו שירצה לעמוד לפניו וישרתהו ולזה לא היה רוצה להפרד ממנו אם לא יתן לו רשות וכאשר הרגיש שלמה בזה אמר לו שילך לביתו:

 מצודות דוד  וירדהו – צוה לו לרדת בהבטחתו. לך לביתך – כי נשאר עומד לפני שלמה, בחשבו שכוונתו להיות לבן חיל, לעמוד לפניו ולשרתו בכל עת, ואמר לו לך לביתך, כאומר לבבי לא כן יחשוב, כי אם תהיה לבן חיל לעת מצוא, בזמן הצורך:

 מלבי"ם  ויאמר – וכו' לך לביתך – פי' מהרי"א שבמ"ש אם יהיה לבן חיל חשב אדוניה שר"ל שיעבוד עבודתו, והוא א"ל שילך לביתו, ואינו צריך אל עבודתו ומשאו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים א' – פרק כב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א