מלכים ב

ספר מלכים ב פרק יט

(א) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית ה':

רד"ק ויקרע את בגדיו – על מה שהגידו לו שחירף וגידף רבשקה הש"י שמו:

 ויתכס בשק – לענו' עצמו שירח' האל עליו ועל העם:

מלבי"ם ויקרע את בגדיו – על חרופיהם, ויתכם בשק – על הצרה, ויבא בית ה' – להתפלל:

(ב) וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה:

רש"י ותוכחה – שהרשעים מתווכחין ומראין פנים לדבריהם, לאמר לנו הכח והגבורה. בנים – ישראל. עד משבר – עד צרה הדומה לאשה יושבת על משבר ואין בה כח לילד, משבר, שם מושב אשה הכורעת לילד:

רד"ק יום צרה ותוכחה ונאצה – תוכחה שרבשקה הוכיחנו בדברי הפח' וחירופין או פירו' שהאל מוכיח אותנו על עונותינו, ונאצה שנאץ רבשקה האל וי"ת יו' עקה וחיסודין וניאוצא:

 באו בנים עד משבר – המשיל הצר' לאש' אשר יאחזוה חבליה ובא הבן עד המשב' והו' הרחם מקו' יציאת הולד כי אז חבליה יותר קשים כשהולד קרוב לצא' ואם אין כח ליולד' לחזק עצמ' להולי' הולד הנה היא בחוזק חבלי' בלי תקוה למנוחה כן הצרה גדולה עלינו ואין לנו כח לצא' ממנ' אם לא יעזרנו האל:

 ללידה – שם תואר ות"י הפסו' כן ארי אקיפנ' עקא כאיתת' דיתב' על מתבר' וחיל לית לה למילד:

מלבי"ם יום צרה – הנה ישעיהו כבר נבא להם מקודם כי סנחריב יפול בהר ציון (למעלה י') ובאר בדבריו שם, כי מפלתו תהיה, אחר שיוקדם לה שני ענינים.

א] אם יחרף ויגדף ויתגדל על אל אלים (שם ח'-כ').

(שנית) עד תגיע ציון עד סוף הצרה וחשכת הלילה שאז תהיה הישועה (שם כ"ד עד סוף הקאפיטל)

עז"א עתה נתקיימו התנאים שהגבלת בנבואתך.

א] כי יום זה יום צרהבתכלית כי בא האויב עד לפני ירושלים.

ב] ונאצה – שנאץ את ה' בחרופים וגדופים.

ג] ותוכחה – שבא להתוכח ולהוכיח בראיות שאין ביד ה' להושיע, ואם לא יושיע ה' יאמרו מאין יכולת, ומכל זה ידעתי כי באו בנים עד משבר – שדומים כיולדה בעת שבתה על המשבר, שהגם שהחבלים גדולים מ"מ זה סימן שהלידה קרובה, וכן ידענו שהישועה קרובה,

אבל וכח אין ללידה – שחסר להיולדת כח ר"ל שחסר לנו המצות והמע"ט שהוא הכח שבה תדחה הטבע את העצמים אשר בבטן המלאה לחוץ, וחסר בין הכח האנושי הגבורה והחיל, בין האלקי ע"י צדקה ומעשים טובים. אך ע"י דבר אחד יצוייר לנו שתוקדם הלידה, והוא:

 הערה [ג] מהו הכפל יום צרה ותוכחה? והמליצה כי באו בנים?.

 [ד] אולי ישמע ספק, ואיך אמר אשר שמע? ומה פי' והוכיח בדברים?.

 [ז] מהו הרוח, הלא הוכרח לשוב ע"י השמועה ולא מרצונו עשהו? ואיך אמר והפלתיו בחרב בארצו והוא שב עוד הפעם לירושלים?.

 [ט] וישמע וישמע כפול? למה שלח מלאכים אל חזקיהו הלא עי"ז יכין א"ע בתוך הימים למלחמה וטוב היה שלא יודיענו כי ישוב עליו שנית, למען יניח מעשות דבר?.

 [י-י"ד] מדוע לא טען עתה כטענתו למעלה (ל"ו ז' י"ד) כי בא בפקודת ה' על אשר התיר חזקיה את במותיו? מדוע שלח ספרים עם השלוחים ולא עשה כן בפעם הראשונה? מדוע בפעם הראשונה דברו אל כל העם ועתה ייחדו דבורם אל חזקיהו לבדו? אם בפעם הראשונה לא ענהו מאומה ולא מלאו רצונו לצאת אליו הגם שדבר אל כל העם, איך עלה על לבו לשלוח ספרים, כאילו עתה שהוא יוצא מאתם ייראו מפניו יותר מבתחלה?.

[י"ח-כ"א] וכי בעבור שמלכי אשור החריבו כל הארצות, בעבור זה יחויב שיושיעם ה' מידו?

 [כ"ב-ל'] לפי' המפ' צ"ל בז לך לשון זכר, והמליצה בכלל מוקשה לפי פי' המפ':

 [ל] מה היה האות? אם כמפ' איך יהיה מפלת סנחריב אות ועדן לא נפל, ועת יפול א"צ אות לשיטעו כרמים, כי מי יעכב אז בידם אם האויב נפל שדוד?.

 [ל"ד] למה כפל ואל העיר הזאת לא יבוא?

(ד) אוּלַי יִשְׁמַע ה' אלקיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אלקים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אלקיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה:

רש"י והוכיח – אישפרובי"ר בלע"ז, הראה פנים לדבריו, שהצליח בכל אשר הלך:

מצודות דוד אולי ישמע ה' – הלואי יתן לב לשמוע. והוכיח – התווכח בדברים כאשר שמע ה'. ונשאת – כאומר, לזה שאלתי מעמך שתשא תפלה לה'. השארית הנמצאה – שארית ישראל הנמצאה בירושלים, כי כבר כבש כל ערי הבצרות שביהודה:

מלבי"ם אולי ישמע ה' – ר"ל. א] אולי ישמע ה' חרופי רבשקה, והוא לא חרף מדעת עצמו רק בשליחות אדוניו אשר שלחו לחרף אלקים חי – ויענש אותו בעבור עון החירוף.

ב] והוכיח בדברים – הלא הוכיח את חרופו זה בדברים וטענות, כמ"ש איה אלהי, חמת וארפד, ואם לא יושיע ה' יתפאר כי נצח את יושב שמים.

ג] ונשאת תפלה – וזכות התפלה תועיל להציל השארית הנמצאה – שאחר שכבר הגלה כל השבטים, ראוי שירחם ה' על השארית הנמצא עוד:

(ה) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ: (ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר ה' אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי:

רד"ק נערי – עבדי כי המשרת יקר' נער והם רבשקה וחביריו:

מלבי"ם אל תירא – הודיע לו בל ירא מפני הדברים אשר שמע, כי בזה גדפו נערי מלך אשור אותי – לא את ישראל, ואני אעשה למען שמי, גם הודיע לו כי הדברים האלה לא היו בשליחות מלך אשור, כי בפעם הראשון גדפו הנערים מעצמם, ובכל זה בל ייראו כי יושיעם ה' למענם:

(ז) הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ:

רש"י ושמע שמועה – ויעלה מעליכם ושב לארצו, ולא מחמת השמועה, אלא לאחר זמן ישוב לארצו בבושת פנים, והפלתיו שם בחרב, ומה היא השמועה, וישמע אל תרהקה, שמע שיצא תרהקה להלחם עמו, ועלה מעל ירושלים והלך לכוש, ונלחם עם תרהקה ופוט ומצרים שעמו, ונצחם ונטל חמדת אוצרותיהם, ובא לירושלים ונפל שם, הוא שאמר (ישעיהו מה יד): יגיע מצרים וסחר כוש וגו' עליך יעבורו וגו':

מלבי"ם הנני נותן בו רוח – זה היה נס, שנתן ה' ברוחו,

א] שיאמין לקול השמועה ששמע כי תרהקה מלך כוש נלחם עליו, כי שמע זאת דרך שמועה בעלמא ואעפי"כ האמין הדברים, וז"ש ושמע שמועה – ר"ל אתן בו רוח ומחשבה שישמע השמועה ויאמין לה.

ב] היה הנס כי שב אל ארצו – ולא נשאר פה להלחם על ירושלים ולשלוח קצת ממחנותיו הרבים על תרהקה, והודיע לו כי הסוף יהיה שאפילהו בחרב בארצו – כי עתה לא היה עדיין עת מפלתו, כי לכל יש זמן,

והיה צריך עוד שיכבוש כוש ומצרים לקיים הנבואה שנבא עליהם (למעלה כ') ושיביא שללם לא"י שירשנו חזקיה, כמו שניבא (לקמן מ"ה) לדעת המפר'. לכן סבב שישוב עתה לביתו עד כי בעת שהגיע מפלתו חזר לירושלים ושם נפלה מחנהו, ואח"כ בשובו לביתו בניו הכוהו בחרב:

(ח) וַיָּשָׁב רַבְשָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ:

(ט) וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר:

רש"י וישב וישלח מלאכים – להודיע שאינו שב לארצו, אלא להלחם עם כוש, ולחזור כאן:

מצודות דוד וישמע אל תרהקה – רצה לומר: קבל דבריו, ויצא גם הוא לקראתו למלחמה. וישב – שלח שוב מלאכים, להודיע שאינו מסתלק לגמרי, כי אם על מנת לשוב:

(י) כֹּה תֹאמְרוּן אֶל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר אַל יַשִּׁאֲךָ אלקיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

מצודות ציון ישיאך – יסית ויפתה אותך:

(יא) הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשֹוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל:

מצודות דוד ואתה – וכי אתה תנצל? בתמיה:

(יב) הַהִצִּילוּ אֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ אֲבוֹתַי אֶת גּוֹזָן וְאֶת חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַאשָּׂר:

רש"י עדן – שם מדינה:

מצודות דוד ההצילו – וכי אלהי העמים הצילו את העמים:

(יג) אַיּוֹ מֶלֶךְ חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה:

רש"י הנע ועוה – אותן מלך אשור:

רד"ק איו מלך חמת – על האלהים אמ' אשר לא יוכלו להציל ארצות עובדיהם וגם המלכים איה הם שלא עמדו לפני כלם ואמר עם ספרוי' לעיר שהיתה גדולה מכלם:

מצודות דוד לעיר ספרוים – לפי שהיתה גדולה וחשובה, אמר בה 'לעיר':

מלבי"ם הנע ועוה – הניעם ממקומם לגולה, ועוה את גבול ארצם לבל יוכר בעתיד כמ"ש (למעל' י') ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי, כמש"פ שם:

(יד) וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵם וַיַּעַל בֵּית ה' וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה':

רלב"ג ויפרשהו – ר"ל הספר שהיה בו אלו החרופין והגדופין כי הם נשאו ספרים על זה ממלך אשור ועוד דברו בפיהם אלו החירופין ולזה אמר אחר זה את דברי סנחריב אשר שלחו לחרף אלקים חיים:

מלבי"ם ויקח חזקיהו – מבואר בד"ה כי בספרים שנתן ביד השלוחים היו כתובים חרופים וגדופים על ה', ועתה ראה כי החרופים יצאו מן המלך בעצמו, וידע כי עתה יתקיים בו נבואת ישעיהו (למעלה י') לכן לא רצה להשלים ולהכנע רק לקחם אל בית ה' להתפלל:

(טו) וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמַר ה' אלקי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאלקים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:

מצודות דוד הכרובים – שעל הכפורת אשר על הארון, וכאומר, ואיך אם כן תמסור בידו את ירושלים, ויבאו הכרובים ביד צר:

מלבי"ם ה' צבאות – אמר הנה בצד אחד אתה מושל על כל הצבאות עליונים ותחתונים, ואתה אלקי ישראלשאלהותך נודע על ישראל שהם עובדים אותך, וכן אתה ישב הכרובים – כי שם השגחתך ביחוד, עד שראוי לך לריב ריבם מצד קדושת שמך, כי אתה הוא האלקים לבדך על כל הממלכות – לא כמ"ש סנחריב איה אלהי חמת וארפד, כי לא נמצא אלהים זולתך אחר שאתה עשית את השמים ואת הארץ – ואלקיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמיא, וא"כ:

(טז) הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אלקים חָי:

רד"ק אשר שלחו – שלח המדבר החירוף:

מצודות דוד אשר שלחו – את המלאך המביא הספרים:

מלבי"ם הטה ה' אזנך ושמע – את חרופי השלוחים הראשונים, וגם פקח עיניך וראה – הספרים המלאים חירוף וגידוף, ושמע – דברי השלוחים השניים שפירשו דברי סנחריב. אשר שלח לחרף אלקים חי, כי:

 (יז) אָמְנָם ה' הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם:

רש"י אמנם – אמת הוא שהחריבו מלכי אשור את העמים, ונתנו את אלהיהם באש:

מצודות דוד אמנם ה' – אתה ה', הנה אמת הוא שהחריבו את העמים:

מלבי"ם אמנם ה' – אם היה המחרף איש אחר לא היה ראוי לשום לב על זאת אבל הלא זאת אמת כי החריבו מלכי אשור את כל הארצות (ואת ארצם – היינו האפרכיות שלהם) וגם זה אמת, כי:

 (יח) וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם:

מלבי"ם נתנו את אלהיהם באש – אבל זה היה מצד שאינם אלהים:

 (יט) וְעַתָּה ה' אלקינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אלקים לְבַדֶּךָ:

רלב"ג וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה אלקים לבדך – ר"ל שראוי לך לעשות זה כדי שלא יתחלל שמך ואם אין ישראל ראויים שתעשה להם נס:

מלבי"ם ועתה הושיענוא] בל יאמרו כי נצחו גם אותך.

ב] למען ידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך:

(כ) וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמָעְתִּי:

מצודות דוד אל סנחריב – בעבור דברי סנחריב:

מלבי"ם אשר התפללת אלי – יען שעקר תפלתך היה אלי בעבור כבוד שמי:

(כא) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָם:

רד"ק בזה לך – פועל עבר מנחי העין והו' מלרע שלא כמנהג ברוב:

בתולת בת ציון – מלכות כנישתא דציון:

בת ירושלם – עמא דירושלם ופירוש בתולת כבתולה שלא נכבשה וכן בכל מקום שזוכ' בתולה על עם ועל עדה זהו עניינו:

מלבי"ם בזה לך – אתה סנחריב דע כי בתולת בת ציון בזה ולעגה על חרופיך וגדופיך, ובת ירושלים הניעה ראשה עליך – כי יודעת שפה יהיה מפלתך:

(כב) אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

רד"ק על קדוש ישראל – כמו אל קדוש וכן כתוב בישעיה:

רלב"ג ותשא מרום עיניך על קדוש ישראל – ר"ל הנה הגדלת לעשות מאד עד שהשיאך גודל לבבך לחרף ולגדוף מי שהוא בתכלי' הרוממו' והוא קדוש ישראל:

מצודות דוד את מי – למה לא שמת על לבך להבין את מי חרפת. מרום – לרום רקיע:

 

מלבי"ם על ישעיה פרק לז פסוק כג – חלק באור הענין

(כג) את מי – בת ציון היא אומרת לך את מי חרפת? הלא את ה', ויותר כי הרימותה קול – לחרף בפרסום רב, ויותר מזה כי לא היה כוונתך רק להכעיס העם, רק ותשא מרום עיניך – כי רצית לחרף ה' בעצמו ולנאצו. מבאר את מי חרפת?

 הלא:

(כג) בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹ-נָי וַתֹּאמֶר בְּרֹכב \{בְּרֹב\} רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹאָה מְלוֹן קִצֹּה יַעַר כַּרְמִלּוֹ:

רש"י מרום הרים – הר הבית. ירכתי לבנון – בית המקדש, שמלבין עונות. ואכרת קומת ארזיו – לא אשוב עד שאחריבנו. קצו – סופו. יער כרמלו – מליאת ארצו ויופי הדרו:

רד"ק מרום הרים – ארץ ישר' שהיא גבוה' מכל הארצות והמשילה ללבנון לפי שהלבנון הוא יער עצים בארץ ישראל נקרא כן ולפי שהמשיל גדולי ישראל שריו וגבוריו לברושים וארזים המשיל הארץ ללבנון ר"ל עליתי על הארץ וכבשתי אותה ועתה אבא לירושל' ולפי שהיא טובה ונכבדת מכל הארץ קרא' מלון קיצו יער כרמלו כי הכרמל הוא טוב מן היער וכי הכרמל הוא מקום זרע ואילני פירות ויער לבנון הו' אילני סרק ומה שקרא' מלון בעבור בית המקדש שבה שהו' משכן האל ומלונו ובישעיה מרום קיצו והענין אחד כי בית המקדש במקום גבוה בהר המוריה ומה שאמר קצו כאילו היתה ירושלם קץ כל ארץ ישר' לפי שכבש כל ארץ ישראל זולתי ירושלם כלומר מלון קצו שאין לו עוד על דרך ובא עד קצו ואין עוזר לו וי"ת סליקי' לתקוף כרכיו וגו' ובדברי רז"ל כתיב מלון קצו וכתיב מרו' קצו אמ' אותו רשע בתחלה אחריב דירה של מטה ואח"כ אחריב דירה של מעלה:

 מבחור – בחול' ובישעי' מבחר בפתח והענין אחד:

רלב"ג הנה ביד מלאכיך חרפת ה' ואמרת כי בגבורתך ורב רכביך עלית לכבוש מרום הרים – והם המקומות החזקים הבנויים בהרים:

 ירכתי לבנון – הם קצות יער הלבנון וכל זה משל לארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות והיה מתפאר על שכבש רוב ארץ ישראל ולזה אמר ירכתי כי ירושלים היתה באמצע ולא כבש אותה והנה התפאר שיכרות קומת ארזים אשר באמצע היער ובמקום הגבוה יותר ממנו והנה קרא ארזים וברושים המלכות והשרי' או העיירות יותר חזקות:

 ואבואה מלון קצו – ובישעיה כתוב מרום קצו והנה קרא מלון קצו בית המקדש כי הוא קץ וסוף המעלות והרוממות אשר בארץ ישראל ורצה לומר שכבר יחריב בית המקדש ואחר כך יחריב יער המישור אשר לפניו אשר מגדל פירו' וצמחי' לרוב הם בני ירושלים:

מלבי"ם ביד עבדיך חרפת ה' – הלא את ה' חרפת.

 ותאמר – הוכחת לאמר כי כבר התחלת להלחם עם ה' ותוכל לו, וצייר כי ה' סביב למשכנו יקיפוהו הרים גדולים ועליהם יער גדול מארזים וברושים וכבר עלה על מרום הרים עד ירכתי לבנון וצדו, וגם התחיל לקוצץ היער ארזיו וברושיו, ולעשות דרך לגדודיו, עד שכבר בא עד מרום קיצו, עד נקודת הרום ששם יער הכרמל יער המובחר שלו, (כ"ז ציור על היער שכבש כמ"ש וברד ברדת היער (למעלה ל"ג) עד שגלה את מסך בית יהודה והיה נוח לו לכבש ירושלים):

(כד) אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר:

רש"י אני קרתי ושתיתי מים זרים – כלומר התחלתי בכל מעשה וגמרתי, כזה הכורה בור ומוצא מים זרים ושותה. מים נובעים קורא זרים, לפי שעד הנה לא הכירו בהם. ואחריב בכף פעמי – אם צרתי על עיר הבוטחת בנהרותיה, הבאתי עליה גייסות רבות שהובישו יאוריה בשתייתם ושתית בהמתם ומרמס רגליהם. ואחריב – לשון הוה, כן דרכי תמיד:

מלבי"ם אני קרתי – גם נגד שחזקיהו סתם כל המעינות בל ימצא האויב מים לשתות, גם הקוו את המים בין שני חומות העיר להיות מי מצור בפני האויב שיעכבוהו המים אשר סביב, כמ"ש (למעלה כ"ב) ומקוה עשיתם בין החומותים,

אמר, נגד שהסבו המים מחוץ לירושלים, אני איני צריך למי הברכה, כי אני קרתי – גליתי מקורות ומעינות ושתיתי מים – שמצאתי.

ונגד מה שסמכו על יאורי מצור שעשו בין החומותי', איני צריך לסתום היאורים האלה כי כף פעמי – חיילותי דים להחריב יאורי מצור האלה. כ"ז התפאר סנחריב.

 משיב לו ה'. מה תתפאר בכחך זה:

(כה) הֲלֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אֹתָהּ עָשִׂיתִי לְמִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ וּתְהִי לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת:

רש"י הלא שמעת למרחוק – למה תתפאר ותתגדל בזאת, לא שלך היא, כי שמעת למרחוק על ידי הנביאים שגזרתי על העמים להביאך עליהם, כענין שנאמר (שם י ה):

 הוי אשור שבט אפי. למימי קדם – משנברא העולם, עלתה במחשבה, שנאמר (שם ל לג): כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן, זה סנחריב שנשרף באש גיהנם, שנאמר (שם לא ט:) נאם ה' אשר אור לו בציון. עתה הבאתיה – וזה הכח שבידך. ותהי – ביאתה של גזרתי, להשאות ערים בצורות, להיות לגלים נצים, לגלי אדמה שצומחין בהן ירקות, שאתה מחריבן בגזרתי. להשות – לשון שאייה גלמודה:

מלבי"ם הלוא שמעת למרחוק – אם היית שומע מרחוק ממקום שאתה גר שם את דברי הנביאים שנבאו כ"ז שכן יהיה, הלא אז היית יודע כי אותה עשיתיאנכי, ולא בכחך פעלת זאת, ויותר מזה (הלוא שמעת) מימי קדם – אם היית שומע דברי הנביאים שנבאו זאת כבר מימי קדם שכן יהיה בעתיד, הלא אז היית יודע שלא לבד שאותה עשיתי שהוא גמר המעשה, כי גם יצרתיה – אנכי יצרתי עקר הדבר ועצמותו, כי הגדתי אחרית דבר זה מראש. אמנם דע ג"כ כי תכלית המעשה הזה מה שהבאתי אותךלהחריב את ארץ יהודה ולהפך עריהם לגלים, הוא כי זאת תהי להשאות גלים – אתה תשאה ותשומם ערים לעשותם גלים, כדי שמן הגלים האלה נצים ערים בצורותיניצו ויציצו ערים בצורות שהערים שהפכת לגלים, יצמחו עתה הגלים ויתהוו מהם ערים בצורות, תפס משל הגרעין הנזרע בארץ שהפסד הזרע תצמיח נטע נעמן, כן הפסד הערים הפרזות לגלים יצמיחו קריות בצורות, זה היה תכלית מעשי שעל ידי שהחרבת ערי יהודה ישובו אלי ויבנו שנית בימי חזקיהו ביתר עוז ותפארת:

(כו) וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד חַתּוּ וַיֵּבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה:

רש"י ויושביהן קצרי יד – הם, שאני התשתי את כחן לפניך, ואין הגבורה שלך, אין אתה גבור, אבל הם חלשים. חציר גגות – הממהר ליבש. ושדפה לפני קמה – כשבלים השדופות, בטרם יתקשו לבא לידי קמה:

מלבי"ם וישביהן – וגם מה שיושבי הערים האלה אשר התעתדו לגלים היו קצרי יד – ולא יכלו לקום מפניך רק חתו ובשו – גם זה לא היה להכריתם לגמרי, רק היושבים האלה היו – דומים כמו עשב שדה וירק דשא לפני קמה – כמו שלפני הקמה טרם תתבשל התבואה יגדל תחלה עשב שדה וירק וחציר גגות ושדמה שהם שאר מיני עשבים, וכולם עוד יבלו טרם שתתבשל התבואה, ומ"מ אחרי נבול מינים האלה יבש חציר נבל ציץ, ואז נראה עמקים יעטפו בר, ושדי תרומות מלאים קמה ותבואה, כן קצרי יד אלה חתו ויבושו ותחתיהם יצמח צמח צדיק לגאון ותפארת שהוא דורו של חזקיהו:

(כז) וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי:

רש"י ושבתך וצאתך ובאך – תרגם יונתן: ומיתבך בעיצה ומיפקך לאגחא קרבא ומיתך לארעא דישראל גלי קדמי, מאתי נהיתה. ואת התרגזך אלי – ואת אשר סופך להתגאות ולהתעורר אלי ברוגז ורעש, אשטרימי"ה בלע"ז:

רד"ק ושבתך וצאתך ובאך – שבתך בארצך וצאתך מארצך ובואך הנה הכל גלוי וידוע לפני:

 ואת התרגזך אלי – ג"כ ידעתי שהקצפת אלי ודברת בי כדבר באלהי עץ ואבן וי"ת שבתך ומיתבך בעיצה:

מלבי"ם ושבתך – ר"ל וא"כ בל תחשוב כי ידך עשו לך חיל, ועלית מרום בכח עצמך, רק בין העת שישבת בבית ובין העת שיצאת ובאת לכבוש ממלכות, ידעתי – כ"ז היה בידיעתי והשגחתי, אמנם דע כי אני יודע גם כן התרגזך אליהחרופים והגדופים. ובעבורם תענש, כי:

(כח) יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ:

 רש"י ושאננך – כמו ושאונך. חחי – כמין שיר הוא, שמושכין בו בהמה שעסקיה רעים, כמו ששנינו (שבת נא ב) כל בעלי השיר יוצאין בשיר. ומתגי – תרגם יונתן: זמם, והוא של ברזל, ותוחבין אותו בנחירי הנאקה ונמשכת בו, לפי שעסקיה רעים, והוא ששנינו (שם:) ונאקה בחוטם:

רד"ק ושאננך – כמו ושאנך וכפל הנו"ן להפלגת השאנן כן כתבו רבי יונה וכן הו' דעתי ודעת יונתן שתרגם ואיתרגשותך סליקת לקדמי ויש לפרשו כמשמעו בעבו' כי התרגזו היה בעבור שהיה שלו שקט ושאנן:

 ושמתי חחי באפך – הוא הברזל כמין מחט וראשו כפוף נוקב אף הדג ולחיו ומעלין אותו מן המי' וכן ובחוח תקוב לחיו ונתתי חחי' בלחיך:

 ומתגי בשפתיך – המתג הוא הברזל שמשימין בפה הבהמה להנהיגה וכת"י וזמם בספוותך ותרגם ורסן מתעה וזמם דטעי ר"ל אני אראה לך שאתה ברשותי ואנהיג אותך למקום שארצה כמו שמנהיג האדם הבהמה ומושכה למקו' שירצה וכמו שהדייג מושך הדג אליו מן המי' בתחבולה:

 בדרך אשר באת בה – כמו אשר תבא בה כי עתה ע"י מלאכי' שלח הדברי' והוא הלך להלחם עם מלך כוש אלא אחר המלחמה שב לירושלם ועל אותו הדרך אמר שעתיד לשוב ולבוא לירושלי' כי באותו הדרך שיבא ישוב לארצו אחר שינגף מחנהו:

מלבי"ם יען עלה באזני התרגזך אלי ושאננךשהקשבתי איך חרפת בקול שאון גדול ופרסום רב, לכן ושמתי חחי באפך – בל תוכל ללכת הלאה עד ירושלים, ומתגי בשפתיך בל תוכל לחרף ולגדף עוד, והשבתיך – כמו שהיה:

(כט) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם:

רש"י וזה לך האות – לחזקיהו אמר הנביא, וזה שאמרתי לך סנחריב יפול כאן, יהי לך לאות אף לימים הבאים שאתם יראים למות ברעב, לפי שסנחריב החריב את הארץ וגדע את האילנות.

אכול השנה ספיח – בשנה הזאת יצמחו לכם צמחים ותתפרנסו מהם.

סחיש – גדועי אילנות שיצמחו, וכשתראה דברי קיים במפלת האוכלסין, יהיה לך לאות שאף הבטחה זו תתקיים:

מצודות ציון ספיח – הוא הצומח מהגרעין הנופל מאליו, כמו (ויקרא כה ה): ספיח קצירך. סחיש – ענינו ספיחי ספיחים, או ספיחי האילנות, ואין לו דומה:

מלבי"ם וזה לך האות – יען שדמה חרבן הערים ואנשיהם, ואחר כך צומחים שנית ביתר שאת, לצמחי השדה הצצים וצומחים אחרי בלותם, לקח את יבול הארץ לאות על יבול האנשים והפרותם,

אומר הנה עתה כל הארץ חרבה עד שבשנה הזאת תוכרח לאכול ספיח מרוב השממון, וכן בשנה השנית לא יהיה באפשר לזרוע מרוב השממון, ומכל מקום הנה בשנה השלישית כבר תזרעו תבואה ותקצרו, וכן תטעו כרמים וגם תאכלו פרים, כי תשוב הארץ לאיתנה,

דבר זה שיקרה בצמחי השדה ונטיעות הכרם יהיה לאות וסימן על ישרש יעקב כי יציץ ופרח ומלאו פני תבל תנובה, וזה לאות כי כמו כן:

(ל) וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה:

רד"ק שרש למטה – ת"י כאילן די משלח שורשוהי לרע ומרים נופיה לעילא:

רלב"ג ויספה פליטת בת יהודה הנשארה – ממלך אשור ומלכי ישראל ורצין מלך ארם לעשות שרש למטה ותשתרש באופן שתעשה פרי למעלה:

מצודות דוד שורש למטה – רצה לומר: יהיו ממולאים בכל טוב, כהאילן הנטוע במקום רטוב, שמוסיף שורש למטה ומרבה לעשות פרי למעלה:

מלבי"ם ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה – השרשים יתוספו למטה, ויעשו פרי למעלה, ר"ל יתוספו בין הערי מבצר וכח המלכות, ובין העם וההמון:

(לא) כִּי מִירוּשָׁלַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת ה' ְָ \{צְבָאוֹת\} תַּעֲשֶׂה זֹּאת:

רש"י קנאת ה' צבאות – שיקנא לכבודו ולשמו, ולא שיש זכות בידכם, כי הרבה הרשיע אחז אביך:

רד"ק כי תצא שארית – יפקון שאר צדיקיא ושיזבת מקיימי אורייתא מטורא דציון:

 קנאת ה' צבאות – קרי ולא כתיב שקנא האל לשמו לפי שחירף וגדף מלך אשור ביד מלאכיו וי"ת במימרא דה' צבאו' תתעביד דא:

מלבי"ם כי מירושלם תצא שארית – כי המון עם ירושלים נשארו במקומם ולא נגלו, ופליטה מהר ציון – ר"ל ע"י הר ציון שהוא חזקיהו היושב במצודת ציון תצא פליטה שהגולים פלטו פליטיהם וישובו לחסות בצל חזקיהו, וקנאת ה' תעשה זאת על שחרף וגדף ויקנא ה' לשמו ולארצו:

 (לב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה:

רש"י ולא יקדמנה – לא יערך לפניה מגן. סוללה – צבור אדמה להגביה תל לעמוד עליו להלחם על העיר, ועל שם שהוא כובשו וחובטו בעצים ומקבות כדי שיהא נדוש וכבוש בחוזק, קורהו סוללה, לשון (ישעיה סב י): סולו סולו המסילה:

 רד"ק לא יבא אל העיר הזאת – שיכבשנה כי אל העיר בא עם מחנהו מחוץ לירושלם ושם נגף מחנהו או פי' לא יבא לא יכנס תוך העיר וכן תרגם יונתן לא יעול לקרתא הדא:

 לא יקדמנה מגן – חסר בי"ת השמוש במגן כי בעלי המגינים באים ראשוני' אל העיר כשנלחמים עליה וכת"י לא יקדמנה בתריסין: ולא ישפוך עליה סוללה – כתרגומו ולא יצבר עלה מליתא ומליתא הוא תל עפר מדברי רבותינו ז"ל מוליא בנצא והוא שצוברין עפר לעשות תל ולהגביה כנגד חומת העיר ללכוד העיר וכן אמר ויצבור עפר וילכדה:

רלב"ג לא יקדמנה מגן – לפי שההורסים החומות מקדמים לפניהם מגן והם באים תחתיו והורסי' החומה בכשיל וכלפות אמר לא יקדמנה מגן.

ולא ישפוך עליה סוללה להפיל החומה והוא כלי שמשליכין בו אבנים גדולות מאד להפיל החומה בחוזק

או ירצה באמרו ולא יקדמנה מגן ולא יקדמנה איש מגן ויהיה חסר הנושא כאמרו ומאכלו בריאה שהרצון בו ומאכלו שה בריאה:

מלבי"ם לכן, לא יבוא – ואף לא יורה חץ, ואף גם לא יקדים אותה במגן שזה יעשו טרם שמורים חץ שמקדים מגן לבל יורו עליו מתוך העיר, ואף לא ישפוך סוללה שעושים מקום גבוה שמשם יורו אל העיר, וכ"ש שלא יתחילו לירות אחר שאף סוללה לא יהיה להם, רק:

 (לג) בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם ה':

מלבי"ם בדרך אשר בא בה ישוב – וגם אף שאח"כ ישוב שנית על ירושלים מ"מ אל העיר הזאת לא יבא:

 (לד) וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:

רלב"ג וגנותי – הוא מענין מגן:

 למעני ולמען דוד עבדי – ר"ל למען כבוד שמי ובעבור בריתי עם דוד עבדי שאם ישמרו בניו את מצותי לא תסור המלכות מהם:

מלבי"ם וגנותי – וזה יהיה למעני – בעבור חילול השם ובעבור מלכות ב"ד:

(לה) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:

רש"י ויהי בלילה ההוא – כששב סנחריב מעל כוש, ובא עד נוב שהיתה סמוכה לירושלים. מאה ושמונים וחמשה אלף – כולם ראשי גייסות:

רד"ק ויהי בלילה ההוא – היות שחזר מלך אשור על ירושלם עם מחנהו ועם כל השבי באותה הלילה יצא מלאך ה' והכה במחנה אשור ורבותינו ז"ל אמרו כי ליל פסח היה ועוד אמרו כי לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיה ויו' שלישי לחליו היתה מפלתו של סנחריב ואותה הלילה אמרו ישר' שירה שנ' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ואמרו מאה ושמנים אלף שהכה במחנה אשור כולם היו קשורים כתרים בראשיהם וכדבריהם נראה בדברי הימים שנאמר ויבחר כל גבורי חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וכן מה שנאמר בישעיה במשמניו רזון ואמרו כי מכתם היתה שריפת נשמה וגוף קיים שנ' ותחת כבודו יקד יקוד כלומר תחת הלבוש שהוא כבודו של אדם כשרפת בני אהרן שנא' וישאום בכתנותם:

רד"ק וישב בנינוה – שלא יצא במלחמה עוד:

(לו) וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה:

רש"י וישב בנינוה – היא ראש לארץ אשור:

רד"ק וישב בנינוה – שלא יצא במלחמה עוד:

 (לז) וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר ָָ \{בָּנָיו\} הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

רש"י בית נסרוך אלהיו – נסר מתיבתו של נח. הכהו בחרב – שמעו אותו שאמר לשוחטן לפניו אם יצילוהו, שלא יהרגוהו שרי המלכות שמתו בניהם על ידו (סנהדרין צו א):

רד"ק הכוהו בחרב – באגדה סנחריב שאל את חכמיו כאשר הכה המלאך מחנהו מה זכות של אומה זו שאלקיהם נלחם להם אמרו לו אברהם אביה' העלה את בנו עולה אמר אף אני אעלה את שני בני לאלהי כששמעו בניו הכוהו בחרב בעוד שהיה משתחוה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צה/ב

אמר רב יהודה אמר רב בא עליהם סנחריב הרשע בארבעים וחמשה אלף איש בני מלכים יושבים בקרונות של זהב ועמהן שגלונות שגלונות – מלכות:

שחי – כמו שחו:

וזונות ובשמנים אלף גבורים לבושי שריון קליפה ובששים אלף אחוזי חרב רצים לפניו והשאר פרשים וכן באו על אברהם על אברהם – כשנלחם בארבעה מלכים:

וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג במתניתא תנא אורך מחנהו ארבע מאות פרסי רחב צואר סוסיו ארבעים פרסי סך מחנהו מאתים וששים ריבוא אלפים חסר חד

בעי אביי בעי אביי – האי חסר חד היכי קאמר, אי חסר חד רבוא וכו': חסר חד ריבויא או חסר חד אלפא או חסר מאה או חסר חד תיקו תנא ראשונים ראשונה – כת ראשונה מחיל של סנחריב: עברו בשחי עברו בשחי – שטו הסוסים בירדן ונתמעטו המים עד שעברו:

שנאמר וחלף ביהודה שטף ועבר

אמצעיים עברו בקומה אמצעיים בקומה – זקופה, ולא היו המים מגיעין אלא עד הצואר יגיע: שנאמר עד צואר יגיע

אחרונים העלו עפר ברגליהם העלו עפר ברגליהם – שלא היה שם מים כל עיקר: ולא מצאו מים בנהר לשתות עד שהביאו מים ממקום אחר ושתו שנאמר אני קרתי קרתי – לשון מקור: ושתיתי מים וגו'

והכתיב ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמנים וחמשה אלף (ויקומו) [וישכימו] בבקר והנה כלם פגרים מתים אלמא כל המחנה אשור אינו אלא מאה שמונים וחמשה אלף, ולעיל קתני מאתים וששים רבוא:

אמר רבי אבהו הללו ראשי גייסות הן הללו – מאה שמונים וחמשה אלף ראשי גייסות נגידי החיל, שכן עולה לחשבון לכדאמרינן ארבעים וחמשה אלף בני מלכים, שמנים אלף גבורים, ששים אלף אחוזי חרב, הרי מאה שמונים וחמשה אלף, אבל האחרים שמתו אין מספר, כדאמר והשאר פרשים אין מספר:

אמר רב אשי דיקא נמי דכתיב במשמניו רזון בשמינים דאית בהו

אמר רבינא דיקא נמי דכתיב וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה וגו' ויבא בית אלהיו ומיציאי מעיו שם הפילוהו בחרב שמע מינה

במה הכם במה הכם – המלאך:רבי אליעזר אומר ביד הכם שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה היד הגדולה – יד הגדולה לא נאמר אלא היד, דמשמע היד שעתידה להרוג את אלו: היד שעתידה ליפרע מסנחריב

רבי יהושע אומר באצבע הכם שנאמר ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא היא אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל מגלך נטושה מגלך נטושה – שחוזה מגלך אמר לפניו רבונו של עולם נטושה ועומדת מששת ימי בראשית שנאמר מפני חרבות נדדו וגו'

רבי שמעון בן יוחי אומר אותו הפרק זמן בישול פירות היה אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל כשאתה יוצא לבשל פירות גבריאל – ממונה על בשול הפירות:  הזקק להם הזקק לאלו – לחיל סנחריב להרגן: שנאמר מידי עברו יקח אתכם כי בבקר בבקר יעבור ביום ובלילה והיה רק זועה הבין שמועה וגו' אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי אגב אורחך אגב ארחך – כשתלך לדרכך לפי תומך:  לבעל דבבך אישתמע

ויש אומרים בחוטמן נשף בהן ומתו שנאמר וגם נשף בהם ויבשו

רבי ירמיה בר אבא אמר כפיים ספק להם ומתו שנאמר וגם אני (הכתי) [אכה] כפי אל כפי והניחותי חמתי

רבי יצחק נפחא אמר אזנים גלה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו שנאמר מרוממתך נפצו גוים

וכמה נשתייר מהם רב אמר עשרה שנאמר ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם כמה נער יכול לכתוב עשרה

ושמואל אמר תשעה שנאמר ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה

רבי יהושע בן לוי אמר ארבעה עשר שנאמר שנים שלשה [וכו'] ארבעה וחמשה

רבי יוחנן אמר חמשה סנחריב ושני בניו נבוכדנצר ונבוזר אדן נבוזר אדן גמרא נבוכדנצר דכתיב ורוה דרביעאה דמי לבר אלהין ואי לאו דחזייה מנא הוה ידע סנחריב ושני בניו דכתיב ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב

אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו דכתיב ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה

אתא קודשא בריך הוא ואדמי ליה כגברא סבא אמר ליה כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו אמר להו [ליה] ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב אמר ליה היכי נעביד אמר ליה זיל ושני נפשך אשני נפשך – שנה עצמך כדי שלא יכירוך: במאי אישני אמר ליה זיל אייתי לי מספרא ואיגזייך אנא ואגזייך אנא – אני אגלחך:

מהיכא אייתי אמר ליה עול לההוא ביתא ואייתי אזל אשכחינהו אתו מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי והוו קא טחני קשייתא קשייתא – גרעיני תמרים: אמר להו הבו לי מספרא אמרו ליה טחון חד גריוא דקשייתא וניתן לך טחון – אלו גרעינין, וניתן לך מספרים, והיינו דכתיב בתער השכירה על שם שטרח נתנו לו תער לגלח, ואיזהו שכר נתנו לו בעברי נהר, דברים שדרכן לעשות על ידי נהר, דהיינו טחינת ריחים:

טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו ליה מספרתא עד דאתא איחשך

אמר ליה זיל אייתי נורא אזל ואייתי נורא בהדי דקא נפח ליה אתלי ביה נורא בדיקניה אזל גזייה לרישיה ודיקניה אמרו היינו דכתיב וגם את הזקן תספה וגם הזקן תספה – דלא כתיב גלוח אלא אראש, אבל אזקן כתיב תספה לשון כלוי על ידי אור, שכלתה לגמרי:

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גרירתיה לארמאה שפיר ליה גרירתיה לארמאה ושפר באפיה – אם אתה מחרך את הארמאי והוטב בעיניו) הבער לו אש בזקנו, ולא שבעת חוכא מיניה: איתלי ליה נורא בדיקניה ולא שבעת חוכא מיניה

אזל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא

אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בנוהי קמך שמעו בנוהי וקטלוהו היינו דכתיב ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו בית נסרך אלהיו – לשון נסר, שהשתחוה לנסר ועשאו אלוה: ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו': היינו דכתיב ויהי הוא משתחוה – משמע מפני שמשתחוה לשם הכוהו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “מלכים ב' – פרק כא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א