מרדכי אסתר והמן – וגלגוליהם

1394127045[1]
1394127045[1]

כל ענייני החג

כל ענייני פורים

פרק מתוך הספר "משנת הגלגולים"

ג

יעקב- מרדכי, עשו- המן

כתב האריז"ל (ספר הגלגולים פל"ה וכן הביא הרמ"ז בערכי הכינויים):

מרדכי היהודי הינו גלגול של יעקב אבינו, והמן הרשע הינו גלגול של עשו.

והוסיפו גורי האר"י שאסתר גלגול חוה, והמן גלגול הנחש [מהר"א הכהן בסוף מדרש אליהו בשם מהרח"ו, הו"ד בדבש לפי א, ד].

המקבילות

תיקון ההשתחויה

יעקב אבינו פגם בכך שהשתחוה לעשורעח כמ"ש (בראשית לג-ג) 'והוא עבר לפניהם וישתחוּ ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו', ומשום כך הוא מתגלגל במרדכי, וסירב הפעם להשתחות להמן [-עשו] כמ"ש (אסתר ג-ב) וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה'. (הרמ"ז וספה"ג שם).

ולכן מרדכי היה 'איש ימיני' -משבט בנימין, שהוא כעת ראוי לתקן פגם זה כיון שבנימין הוא היחיד שלא היה בעולם בעת שאביו ואֶחיו השתחוו לעשו, ומצאצאיו- מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה להמן. (לקוטי תורה שמואל א', ספר הליקוטים תולדות פכ"ח, וע"ע בהמשך דברינו).

[ונרמז בפסוק 'לא יהיה לך אלהים אחרים' בגימטריה 'מרדכי יעקב'].

ובהיות שיעקב השתחוה לעשו כ"ב פעמים [ז' שלו, ד' של ד' נשיו, וי"א של י"א ילדיו סה"כ כ"ברעט], ונרמז במגילת אסתר שכתוב (אסתר ג' ד') "ויהי באמרם אליו יום ויום", וקרינן "כאמרם", לרמוז לכ"ב השתחויות שהשתחוה יעקב לעשו, ובזה כביכול נכנעו כ"ב אותיות התורה לפני הסטרא אחרא- עשו, הוצרך כעת מרדכי לתקנם על ידי ש"לא יכרע ולא ישתחוה" [ספר הליקוטים תולדות פכ"ח]. [ומרדכי אינו כורע בפני המן 'האגג"י' – בגימטריה כ"ב].

שנאה קדומה בשל הבכורה והברכות

לאור זאת מובנת מאד שנאת המן למרדכי, שהרי מרדכי זה הוא גלגולו של יעקב שנטל ממנו את הבכורה והברכות. בגלגולו הקודם שאף עשו להורגו, וכעת שואף המן להשלים את המלאכה.

דברים אלה מפורשים בתרגום על מגילת אסתר בפסוק 'כי הגידו לו את עם מרדכי' "ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשיו אבא דאבוי דהמן ית בכרותא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי" ע"כ. [תרגום: 'כי הגידו לו שמרדכי בא מיעקב שנטל מעשו אבי אביו של המן את הבכורה ואת הברכות, והיהודים הם עם מרדכי'].

זעקה תחת צעקה

גלגול יעקב-במרדכי והמן-בעשו רמוז במדרש (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו):

"אמר ר' חנינא… צעקה אחת הצעיק יעקב לעשו [כשנטל ממנו ברכותיו, שנאמר (בראשית כז-לד) 'ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי'. והיה בזה סרך רמאות], והיכן נפרע לו? בשושן הבירה (אסתר ד-א) 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'". [רמז לדבר: 'ויזעק זעקה' עה"כ בגימטריה 'עשו' (375)].

ומדוע שינה וכתב 'זעקה' ולא 'צעקה' ככתוב אצל עשו? משום ש'זעקה' בגימטריה 'יעקב' (182) ובא לרמז מי הגורם לזעקה זו [מהר"ש מאוסטרופולי בס' נפלאות חדשות].

ומוסיף המדרש שמרדכי אף פונה בטרוניא לאביו- יצחק [!]:

"וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח? וכי אין הקב"ה שומע לחישות אלא לצווחות? …אלא מרדכי היה צווח ואומר יצחק אבי! מה עשית לו, הצווחה שצווח עשו לפניך ושמעת קולו וברכת אותו ['על חרבך תחיה'], והרי אנו מכורים להריגת חרב, לפיכך ויזעק":

ועל זה התפללה אסתר כשאמרה 'הצילה מחרב נפשי'- מהמן שהוא עשו שנתברך 'על חרבך תחיה' (רמז זה הובא בשער הפסוקים- תהלים).

תופשי השק

עוד נאמר במדרש (בר"ר פד-כ): 'א"ר איבו לפי שתפס יעקב אבינו את השק [שנאמר (בראשית לז-לד) 'ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו'] לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות… שבמרדכי נאמר (אסתר ד-א) 'ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר'.

כולם זרעוֹ

נאמר על מרדכי 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו' והדבר תמוה – כיצד הפכו להיות כל ישראל זרעו של מרדכי?

אולם אם מרדכי הוא בעצם גלגול יעקב, הדבר מובן! [ערך ש"י עמ"ס מגילה ז:]

'תליך' תחת תליה

יצחק אבינו רואה בעיני רוחו את המאבק שיהיה לבנו יעקב-מרדכי עם בנו עשו-המן, והוא מבקש מעשו 'שא נא תַלְיֶךָ' [וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד], תליך לשון תליה, שישא עשיו התליה ויקחנה לעצמו, ולא יתלה ליעקב-מרדכי, כפי שזמם המן.

יין תחת יין

באותה הסעודה הביא יעקב לאביו מטעמים והשקהו ייןרפ, ולכן אנו עושים סעודת פורים ושותים יין עד דלא ידע בין ארור המן – שהוא עשו, לברוך מרדכי – שהוא יעקב, כפי שיצחק אבינו לא ידע להבחין ביניהם. ובזה יובן גם כן מנהג ישראל להתחפש בפורים, כפי שקיבל יעקב את הברכות כשהתחפש בפני יצחק אביו ולבש את בגדי עשו [ערך ש"י על השו"ע סימן תר"ע].

לחם תחת לחם

עשו מכר את מעמדו כבכור ליעקב תמורת (בראשית כה-לד) 'לחם ונזיד עדשים', ובגלגולם כעת שוב המן מוכר את עצמו למרדכי תמורת לחםרפא, כמובא במדרש: (ילקו"ש אסתר רמז תתרנו, ההוספות בסוגריים מאוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' נא, וערש"י מגילה טו.)

'פעם אחת נתן המלך ממון [למרדכי והמן] ושִׁגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה [שנקראת הינדיקא, וצרו עליה שלש שנים].

נטל המן ממון שלו ואכלו [תוך שנה אחת] ולא נשתייר לו ממון, כשבא להוציא על בעלי מלחמה לא היה בידו כלום. אבל מרדכי חצי של ממון היה בידו, בא המן אצל מרדכי אמר לו: הלויני ממון זה שבידך. אמר לו אין אני מלווך אלא אם כן תמכור נפשך לעבד לי, קבל על נפשו והלוהו, וכתב לו [מרדכי על ירכו של המן בקעקע, וכן כתב שטר והניחו על יריכו שלורפב] 'הרי המן עבדו של מרדכי', ומכר עצמו למרדכי בכיכר לחם' (השלה"ק מגילה פ' תורה אור א').

אחר שחלפה תאוות עשו הוא מתחרט על מכירת הבכורה וטוען 'את בכורתי לקח', וכך גם אצל המן אחר שחלפה תאוות האכילה הוא מתחרט על מכירתו לעבד למרדכי, ומבקש לשלוח יד במרדכי ['לבנת הספיר' קוק תולדות].

נפילה בסעודה

נשים לב לדבר נוסף. מפלתו של עשו הייתה בגין הסעודה שהכין לו יעקברפג, ואף מפלת המן הייתה בסעודה שהכינה לו אסתר. ודבר זה רמוז בסעודת עשו שביקש (בראשית כה-ל) 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה' 'נא מן האדום' ר"ת למפרע- המן (השלה"קרפד שער האותיות עמק ברכה י').

עבד תחת אדון

יעקב השתחוה לעשו וקראו 'אדוני' ולכן כעת מרדכי מתקן זאת וקונה את המן לעבד, ויעקב הופך להיות אדון לעשו (ספה"ג שם).

היות המן עבד למרדכי נרמז במה שנאמר לרבקה בהריונה ביעקב ועשו- "שני גויים בבטנך גו' ורב יעבד צעיר" ור"ב זהו המן שאחז"ל שהיו לו מאתיים ושמונה בנים כמנין ור"ב, והוא יהיה עבד לצעיר – 'יעב"ד צעי"ר' גימטריה מרדכ"י יעק"ב – 456 [אמרי נועם הורוויץ ירוסלב תרס"ז].

תקון פגם הירך

במדרש הקודם שמנו לב שמרדכי כותב בקעקע על ירך המן את היותו לעבד, ומניח שטר נוסף וקושרו על יריכו שלו. מובא בזוהר (ח"ב דף קיב:, וכ"ה בתרגום שני על אסתר) שכאשר היה המן עובר לפניו, היה מרדכי מצביע על ירכו כדי לרמז לו – הרי אתה עבדי, וכיצד הנך דורש שאני אשתחוה לך?…

וצריך להבין מה עניינה של הירך בדוקא?

את הירך מצאנו במקום נוסף.

יעקב השתחוה כאמור לעשו, ופגם ביריכו, ומשום כך יכל לו הס"מ- שרו של עשו והכהו בירךרפה (בראשית לב-כה) 'וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו'. מידה כנגד מידהרפו (השלה"ק בראשית אור תורה ו').

מעלת יעקב ב'ירך' שהיא מרמזת לקדושה, כמו שמצינו כשהשביע יעקב ליוסף אמר (בראשית מז-כט) 'אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי' ופרשו רז"ל (תנחומא חיי שרה ו') שהשביעו בברית המילה.

יעקב הייתה יריכו בקדושה, ולכן נאמר בו (שמות א-ה) 'ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש' שכולם קדושים היות ולא פגם בירכו, וכפי שהעיד יעקב על עצמו (בראשית מט-ג) 'ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני' וביארו רז"ל (יבמות עו.) שלא ראה קרי מימיו.

'זה לעומת זה עשה אלוקים', וכוחו של עשו ב'ירך'בטומאה, ומשום כך כתבו המקובלים שהיה חקוק לו לעשו נחש על ירכו. ודבר זה רמז באונקלוס שתירגם (בראשית כה-כז) את הנאמר על עשו 'יודע ציד' – 'נחשירכן' שהוא 'נחש – ירכן' נחש על יריכו (הציוני פ' תולדות. וע"ע תיקו"ז תקונא נ"ט, דף צג. ובפתיחתות לאסת"ר ה'). ועוד 'עשו' בגימטריה 'והוא נחש' (376).

ועל זאת אף התפלל דוד המלך באמרו [תהלים לט-יא] "ה'סר מ'עלי נ'געך" ר"ת המ"ן, וסופי תיבות יר"ך, לרמז שהמן הוא עשו פגם בירכו [אמרי נועם הורוויץ, ירוסלב תרס"ז]. הקשר בין עשו לנחש אף רמוז בדילוגי-אותיות בתורה (בראשית כה-לד) בדילוג 3-: 'ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים'. ובדילוג 5 (שם כז-יא): 'הן עשו אחי איש שעיר'. ובדילוג 9 (שם לב-יח): 'מנחה היא שלוחה לאדני לעשורפז'.

לאור האמור נבין מה ראה מרדכי לחקוק את קניית המן לעבד דוקא על ירך המן – היה זה במטרה להכניע את כח הסטרא-אחרא, את כח הנחש, כחו של עשו, ומשום כך הניח מרדכי את השטר גם בירכו שלו והיה מצביע עליו כל אימת שהיה עשו עובר לפניו כדי לרמז לו שהפעם אינו פוגם ביריכו ואינו כורע ומשתחוה כפי שעשה בגלגולו הקודם, והפעם לא יוכל הסטרא-אחרא להכותו בירך, שאדרבה- עתה הסטרא אחרא -המן- כנוע לו מעצם היותו לעבד לורפח (ע"ע בשלה"ק מגילה פרק תורה אור א, י, ובבראשית פ' וישב תורה אור ו, בתפארת שלמה עה"ת פ' תרומה, ובתורת חיים [שור] עמ"ס חולין).

הירך וזכות המילה

מרדכי מרמז להמן בהצביעו על ירכו, שאף ירכו- ירך מרדכי שמורה בבחינת הקדושה ולא פגם בבריתו, וכמעלת יעקב אבינו, ובזה יהיה נוצח לורפט.

עשו לעומת זאת מאס במילה, כמובא במדרש (מדרש אגדת בראשית פ' נט): 'עשו מלו אותו אבותיו ומאס במילה ובחר בערלה …מלו אותו, ועשה עצמו ערל'. ויש שאומרים שעשו כלל לא נמול, בצעירותו- משום שהיה אדמוני ולא נבלע דמו בגופו, ובבגרותו- משום שסירב ברשעותו להימול [דעת זקנים מבעה"ת בשם מדרש, וכן בעהד"ט תולדות].

כך גם נוהג עשו בגלגולו הנוכחי כהמן, וגוזר על ישראל שלא ימולו את בניהםרצ, כמובא בתרגום על הפסוק 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר' – ״ליהודאי הוות רשותא למעסק באורייתא ולמיטר שביא ומועדיא ולמגזר עורלת בניהון [-ולמול ערלת בניהם] ולאנחא תפילין על ידיהון ועל רישיהון״.

הנהגת המן היא גם הנהגת סבו – עמלקרצא שמאס במצוות המילה, כמובא במדרשרצב דעמלק היה 'חותך ערלתן של ישראל וזורק כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת' ['עתה באתי' עמ' קסז].

השפלה תחת כבוד

לאור זאת תיושב לנו קושיה. מדוע התגרה מרדכי בהמן, ואף התאמץ להשפילו, הן בהראותו לו שטר עבְדוּתו, והן כשעלה מרדכי על הסוס שהרכיבו המן, בעט בו וביזהו [מגילה טז.]?

טעמו של מרדכי היה היות ובעבר יעקב כיבד את עשו, וה' קָבַל עליו ואמר לו "יעקב, באמרך לעשו 'עבדך יעקב' 'ואשלחה להגיד לאדני' [לאדנ"י גימטריה המ"ן] עשית את הקדש לחול" [פרדר"א לז]. השפלת את הקדושה בפני הטומאה.

לכן כעת מתאמץ יעקב בגלגולו במרדכי לתקן זאת ולרומם הקדושה ולהשפיל הטומאה [החיד"א באהבת דוד, דרוש י' לפ' זכור].

שופכי בוז

נאמר במדרש (אסת"ר ז-י) על הפסוק (אסתר ג-ו): 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו' "בזוי בן בזוי, אצל עשו כתיב (בראשית כה-לד) 'ויבז עשו את הבכורה'. ע"כ. יש לציין שאלה שני המקומות היחידים בתנ"ך בהם מוזכרת המילה 'ויבז'.

רמז לדבר, הנאמר במלאכי (א-ו): 'בּוֹזֵי שְׁמִי' בגימטריה 'עשו' עה"כ.

והנה בפסוק זה – ויבז בעיניו וגו' מבאר התרגום יונתן:

'…ארום חויאו ליה דמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא… [היות ואמרו לו להמן שמרדכי בא מיעקב שנטל מעשיו אבי אביו של המן את הבכורה ואת הברכות].

'רב' לעומת 'כל'

בכאשר נפגשו יעקב ועשו, נותן לו יעקב מנחה כדי להשקיט רוגזו. עשו בתחילה מסרב [מטעמי נימוס כדרך עמי אדום…], בטענה (בראשית לג-ט) 'יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך'. יעקב מפציר בו ואומר (שם יא) 'קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל'.

עשו אומר יש לי רב- אך עדיין לא הכל, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ואילו יעקב מסתפק במה שיש לו; 'יש לי כל', לא חסר אני מאומה.

גם אצל מרדכי והמן מצאנו את אותם מטבעות לשון.

על המן נאמר (אסתר ה-יא) 'ויספר להם המן את כבוד עשרו ו'רב' בניו' לעומת מרדכי (שם י-ג) 'ודובר שלום ל'כל' זרעו' (ר' צדוק ברסיסי לילה אות נח).

זאת ועוד, לעשו אין די במה שיש לו, והוא מבקש עוד ועוד, יש לו רק 'רב' עדיין לא הגיע ל'כל'… ומשכך- אין הוא מסתפק בפחות מהכל.

כך גם בגלגולו בהמן. הוא אינו מסתפק שכל העולם כורע ומשתחוה לו: (אסתר ה-יג) 'וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך'. הוא רוצה הכל!

מתנגד בקביעות לבית המקדש

לעיל (עשו-טיטוס אות ב') ראינו שעשו התנגד לעבודת בית המקדש ולכן מכר הבכורה, ובגילגולו כטיטוס אף הוציא התנגדותו לפועל והחריב את ביהמ"ק.

במדרש אנו מוצאים שאף המן ממשיך באותה דרך שסלל עשו בגילגול הקודם, וכעת אף המן ובנו שמשי הסופר מנסים לבטל את בנין בית שני. (ילקו"ש עמוס רמז תקמה, אבא גוריון ג', מדרש פנים אחרים נוסח ב', א').

אולם הפעם הדבר לא צלח בידו, ואף גילגלה ההשגחה שממונו של המן סייע בסופו של דבר לבנין בית המקדש, כמובא במדרש (מדרש תהלים עח, ילקו"ש תהלים רמז תרפח): 'תנא; לשלשה חלקים נחלק ממונו של המן, שליש למרדכי ואסתר, ושליש לעמלי תורה, ושליש לבנין בית המקדש'. רשע יכין וצדיק ילבש…

ממתין לימי אבל

עשו אמר בלבו יקרבו ימי אבל אבי, הדבר נשאר בליבו ולא הצליח להוציא לפועל את זממו. בגלגולו בהמן הוא מתקדם שלב נוסף ומצליח להוציא את תוכניתו לפועל בגזירת שמד על כל היהודים, אלא שבחסדי ה' הפר זממו (רבי צדוק הכהן 'אור זרוע לצדיק' אות ד').

לעולם יקדים תפילה לצרה

ואפשר לומר שההצלה הייתה בזכות תפילתו של יעקב (בראשית לב-יא); 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו… פן יבא והכני אם על בנים'. 'הצילני נא מיד' ר"ת המן [בעה"ט]. ועוד, 'מיד' גימטריה 54, כמספר הפעמים שמוזכר שמו של המן במגילה (הרמזים מפע"ח שער פורים פ"ו). וכן יש 54 אותיות בעשרת בני המן [הרוקח – רמזי פורים].

ועוד, 'מיד' אותיות 'מָדַי' לרמז להמן שהיה ממָדַי (דגל מחנה אפרים פ' וישלח). והכני אם על בנים– ככתוב בגזירת המן 'טף ונשים ביום אחד' [בעל הטורים].

ועוד נרמזה ההצלה בפסוק (ירמיה ל-ז) 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע'. 'ממנ"ה' אותיות 'מהמן' יוושע (הרוקח). ונקט עת צרה ליעקב– שהוא כאמור מרדכי (דבש לפי, אות פ').

לאור זאת יאירו דברי המדרש [שמו"ר פ' ב – ד'] 'כל מי שכתוב בו 'היה' מתוקן הוא לכך מתחלת ברייתו, במרדכי כתיב (אסתר ב) איש יהודי 'היה' מתוקן להצלה'.

וברור הדבר, שהרי עוד בגלגולו הקודם כיעקב התפלל על הצלה זו מהמן, ואם כן ודאי כעת מרדכי מתוקן הוא להצלה זו! [לבנת הספיר על הגש"פ עמ' יז].

ברוֹר לו מיט"ה יפה…

על הפסוק (אסתר ז-ח) 'והמן נופל על המִטה' נכתב בצדו 'ב' במסורה' [ר"ל ביטוי זה מופיע רק ב' פעמים בלבד בכל התנ"ך] כאן, ואצל יעקב אבינו (בראשית מח-ב) 'ויתחזק ישראל וישב על המטה'. מה הקשר בין שני הפסוקים הללו?

 בזכות מיטתו השלימה של יעקב ניצל אותו הדור, ויעקב הוא מרדכי, [ובזכות זו 'ויתחזק ישראל' -הוא מרדכי, וממילא 'והמן נופל'].

ודבר זה נרמז גם בשם 'פורים' שבארמית נקרא 'פוריא', ו'פוריא' בארמית משמעותו גם 'מיטה', שעל עסקי מִטה החלה מפלת המן. ('דבש לפי' שם).

רמזים בתורה

והנה מצאתי שגלגולו של יעקב במרדכי נרמז בתורה בפסוק (בראשית כח-טו): 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך': סופי תיבות- מרדכ"י.

לרמז שאשמרך בכל אשר תלך, גם בצאתך מן העולם, אף על פי כן אשמרך ו'השיבותיך אל האדמה הזאת' בגלגול נוסף, לתקן את הנצרך תיקון, וגם אז לא אעזבך [ושו"ר שכבר קדמני ברמז הר"ת בעל הרוקח, הו"ד בנחל קדומים פ' ויצא].

ונרמז בפסוק נוסף (שם לב-כט): 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂרִיתָ עם אלהים ועם אנשים ותוכל': סופי תיבות- מרדכ"י.

לרמז שתבא בגלגול ואז לא יאמר עוד שמך יעקב אלא מרדכי, והוסיף כי שרית עם 'אנשים'– לשון רבים, שהם עשו והמן ושניהם נקראו אנשים, שעל עשו נאמר (בראשית כה-כז) 'איש יודע ציד, ועל המן (אסתר ז-ו) 'איש צר ואויב המן הרע הזה', ותוכל להם.

השִבעים המשותף

על פי האמור ייושב מדרש תמוה (בר"ר ב-ו): 'ויבכו מצרים את יעקב שבעים יום', כנגד ע' ימים שבין אגרת לאגרת'. וביארו המפרשים (מתנו"כ ועוד), שבין האגרת ששלח המן להשמיד את היהודים, שהיתה בי"ג בניסן, עד אגרת מרדכי, שהיתה בכ"ג בסיון היו 70 ימים. ולכאורה מדרש זה פלאי הוא, מהו הקשר בין בכיית מצרים על יעקב 70 יום, ל-70 ימים הללו?

הביאור הוא, כי זכות יעקב עמדה לישראל בימי המן 'ואתם בני יעקב לא כליתם', ויעקב נפטר בפסחרצג ובפסח היתה גזירת המןרצד, ובשבעים ימי אבלו לא היתה זכותו מגינה כל כך, ומשום כן לא היתה יכולת בידם לבטל גזירת המן לגמרי, עד שיעברו ימי אבלו, ואז נשלחו הספרים, והן השבעים ימים שבין אגרת לאגרת ('יערות דבש' ח"ב דרוש ב').

ועיין עוד בהמשך דברינו [עמ' 189] שגם להמן ולנחש יש קשר למספר שבעים, כך שכדי להכניעם יש צורך בזכות השבעים של יעקב.

לא מתו

על יעקב אבינו אמרו חז"ל (תענית ה:) 'יעקב אבינו לא מת', שיעקב 'איש ת"ם' שהוא הפך אותיות מ"ת, וזה שנרמז אצל מרדכי שהוא נשמת יעקב (אסתר ב-יא) 'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים' 'מתהלך' בא לרמז שאצל מרדכי, בחינת ה'מת' 'הָלַך' מאתו, כמו אצל יעקב. (תפארת שלמה רמזי פורים).

['הלך' מצאנו גם אצל יעקב "ויעקב 'הלך' לדרכו" בגימטריה 'פתחי"ה' – 503, שהוא מרדכי. ולעומת זאת אף אצל עשו מצאנו 'הולך', 'הנה אנכי 'הולך למות', ולמה זה לי בכורה…].

ועוד ניתן לומר שיעקב לא שלט בו המוות, וכך גם כעת בגלגולו במרדכי הוא מציל את העם ממות לחיים.

עוברים הנחל

אצל יעקב נאמר (בראשית לב-כב) 'ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחׂתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבֹר את מעבר יבק, ויקחם ויעבירם את הנחל וגו' ואף אצל מרדכי מצינו כן, כפי שדרשו חז"ל (מגילה דף טו.) את הפסוק (אסתר ד-יז) 'ויעבֹר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר' ויעבור- שעבר את הנהר.

מנחה וקומץ המנחה

יעקב מכין מנחה לעשו אחיו, שנאמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו" ובזה ניצל מסכָנתו, רמז לגלגול הבא שלו במרדכי, שגם אז קומץ המנחה שעסק והמחיש מרדכי לתלמידיו בידו הצילה את אותו הדור מגזירת המן – הוא עשו.

כפי שמספרת הגמ' במסכת מגילה [טז.] שהמן בא לקחת את מרדכי ע"מ להרכיבו על הסוס וראה את מרדכי מלמד לתלמידיו ומראה בידו כיצד היה הכהן קומץ מן המנחה, שאל אותם המן במה אתם עוסקים? אמרו לו בזמן שביהמ"ק היה קיים מי שמנדב קומץ מנחה מתכפר לו. אמר להם "בא קומץ המנחה שלכם ודחה עשרת אלפים ככרי כסף שלי" [על פי 'הרוקח'רצה הלכות פורים סי' רלה בתוספת נופך].

ויש לרמוז שגם המן רמוז כאן במילים 'ויקח מן הבא בידו' אותיות המ"ן.

צבוע בן צבוע

לעיל (עשו-טיטוס אות י') למדנו על מידת הצביעות שניחון בה עשו ובאה לידי ביטוי גם בגלגולו כטיטוס. במדרש אנו מוצאים שמידה זו ממשיכה עמו גם בגלגולו בהמן, כמובא במדרש (מדרש משלי פכ"ו):

'בשפתיו ינכר שונא', מדבריו של אדם ניכר אם אוהבך אם שונאך. שכן מצינו בהמן הרשע שהוא מדבר עם מרדכי בפה, ולבבו שונאו. שנאמר (אסתר ה, ט) 'וימלא המן על מרדכי חמה'. וכן (בראשית כז, מא) 'ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי'.

על פי זה נבין מדוע באותו הדור נענשו דוקא על ידי המן שהוא עשו, ונקדים לזה את דברי הגמרא במסכת מגילה (יב.):

'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? …אמר להם מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, והיאך זכו לנס? אמר להם; הם לא עשו אלא 'לפנים', אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא 'לפנים'.

ביאור הדבר, הם 'עשו לפנים' כלפי חוץ השתחוו לצלם, ולא נבע הדבר מתוך פנימיותם ואמונתם בעבודה זרה, כך הקב"ה הענישם על ידי המן שמשורש עשו שכל כולו אינו אלא 'לפנים'– ומתנהג בצביעות שפושט טלפיו ואומר טהור אני אולם פנימיותו רעה ומושחתת (דברי סופרים ליקוטי אמרים אות טז).

ד

חוה – אסתר והנחש להמן

העוון הקדום של אכילה אסורה

כאמור חוה נתגלגלה באסתר. והנחש בהמן. כשם שאז הנחש פיתה את חוה לאכילה אסורה והביא מיתה לעולם, כך גם עתה זו הייתה עצתו להאכיל את ישראל מאכלות אסורות במשתה אחשורוש ולהביא מיתה לישראל.

הקלקול והתיקון שביין

[אז – "ענבים סחטה לו לאדה"ר ושתה שנאמר 'ענבימו ענבי רוש'" (-ויקר"ר פי"ב. רוש הוא רעל), וכאן הכשילם הנחש ביין במשתה אחשורוש. והרמז בפסוק שהביא המדרש 'ענבי רוש' הן אותיות האחרונות של אחשו'רוש'רצו, וכן נתקיים בנחשהמן 'הוא ישופך ראש' (שהאדם ירוצץ ראש הנחש) שתלו ראשו על העץ, והיה 'אבל וחפוי ראש', ולבסוף "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על 'ראשו' ותלו אתו ואת בניו על העץ"].

חוה צריכה תיקון שהחטיאה את אדה"ר על ידי היין, כאמור ש'ענבים סחטה לו', ובזה גרמה לו מיתה על ידי הנחש, ולכן כעת חוה מתקנת זאת על ידי משתה היין שמזמינה את המן הוא הנחש וגורמת לו מיתה [אור יצהר]. ונתקיים בזה הפסוק [דברים לב-לב] 'עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ' – ומי ישתה מאותו 'רוש'? – 'חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים'… – הנחש.

[ומצאתי שהדבר נרמז בפסוק (ירמיה כה-יז) "ואקח את הכוס מיד יהו-ה' ואשקה את כל הגוים אשר שלחני ה' אליהם" סופי תיבות הדס"ה, היא אסתר שהשקתה את המן כוס התרעלה: ועוד ניתן להוסיף שענב"ם כידוע הוא האותיות השניות לשם סמא"ל הוא הנחש שרו של עשו-שנתגלגל בהמן].

ולעומתו יעק"ב הוא מרדכי ניסה למונעם מלילך למשתה היין, שיעק"ב הן אותיות יק"ב ע', וע' הוא גימטריה יי"ן, הוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית [דעת שלום מאסקוויטש].

תיקון האכילה – בצום

וכעת חוה מתקנת את האכילה האסורה מעץ הדעת וצמה שלשת ימים ואף מצוה את כולם לצום בעדה, חלף האכילה המקולקלת. וכעת בצום זה היא מביאה תיקון בכך שמצילה את כולם ממוות לחיים. [ובעצם תיקון זה הוא לכל העולם כפי שאז קלקלה את כל העולם, שאם ישראל יכלו -אף כל העולם יכלה].

ולכן היא נוקטת בלשונה "וצומו עלי" כי אני זאת שגרמתי לכך בשמעי לעצת הנחש באותה אכילה. "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" כאשר אבדתי מעלתי הראשונה בעקבות אותה אכילה וזהמת הנחש שבא עליה, כך אבדתי גם עתה שהנני נכנסת לאחשורוש לביאה ברצון [בני יששכר, אדר מא' ז' אות ט'].

נפילה תחת נפילה

בגלגול הקודם דחף הנחש את חוה על העץ להראותה שאין סכנה בנגיעה בורצז, וגרם לה ולבניה מיתה. וכעת בגלגול הנוכחי 'והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה' אחז"ל [מגילה טז.] שבא מלאך ודחפו להמן על מיטת אסתר לעורר חמת המלך, ובכך גרם מיתה לו ולבניו.

מיתתו נסתבבה על ידי אסתר-חוה ['הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'], ובכך הושב גמולו בראשו להפרע ממנו על שגרם מיתת חוה ובניה.

[ועוד יש לרמזו במה שאחז"ל שהנחש בא על חוה והטיל בה זהמה ו"הנחש 'השיאני'" לשון נישואין, כך כן עתה נחשד מזה הענין ('הגם לכבוש את המלכה עמי בבית…'רחצ) בנפלו על מיטת אסתר- חוה].

'הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו' – פניו חפו כפי שבגלגול ראשון כנחש נאמר לו 'על גחונך תלך' ופניו חופות הקרקע.

מובא במדרש [ב"ר פ"כ] שה' אמר לנחש 'אתה גרמת לבריות שיהיו מהלכי גחונים על מתיהם [כפופים דרך אבילות. מתנו"כ] אף אתה על גחונך תלך'. ולכן 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש' מידה כנגד מידה.

ונרמז בשמו – המ"ן ר"ת ה'וא מ'גלגול נ'חש [הכל מספר אבות הראש על אדר"נ לגר"ר פלאג'י, סלוניקי תרכ"ב עמ' סג].

הריח הטוב

מובא במדרש [אסת"ר ו-ה] 'ויהי אומן את הדסה ['היא אסתר'], מה הדסה ריחה מתוק וטעמה מר כך היתה אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן'. אסתר הייתה מרה להמן שהוא הנחש שהחטיא אותה, ומתוקה למרדכי הוא יעקב, שיעקב היה גלגול אדם הראשון, וכעת שוב נתגלגלה אשתו עמו [דבש לפי ה-א].

ולכן נרמז שמו של המן בתורה בחטאו של אדה"ר בפסוק 'המ"ן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת' [הגהות 'בני יששכר' לדבש לפי].

בחטא אדם הראשון נזכרו כל החושים [שמיעה, ראיה, טעם, ומישוש] למעט חוש הריח. שחוש הריח לא נפגם כל כך בחטאו, ולכן הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. ולכן 'הריח היה מתוק למרדכי', שלא נפגם.

זאת ועוד, מרדכי עצמו נרמז בתורה בפסוק "[ואתה קח לך בשמים ראשרצט] 'מר דרור'" ותרגומו 'מירא דכיא' [חולין קלט:]. הרי שגם מרדכי עצמו היה בחינת הריח, שלא נפגם. ולכן 'ויצעק צעקה גדולה ומרה' היות ו'הקול יפה לבשמים'. 'והיה הטעם מר להמן' שפיתה הנחש את חוה לחוש הטעם, ולכן טעמו מר.

ולכן סיבב מסובב הסיבות שהפור של המן יפול בדוקא על חדש אדר, שכידוע בכתבי האריז"ל [פע"ח שער ר"ה פ"ד] החודשים מכוונים כנגד החושים, וחודש אדר כנגד חוש הריח, ועל כן לא צלחה גזירת המן שחו[ד]ש זה לא נפגם כל כך בחטא אדה"ר [בני יששכר, אדר מא' ז' אות י', וד' אות א'].

אדר מזל דגים

אולם המן שמח כשראה שנפל הגורל בחדש אדר, היות ו'נחש בריח' ו'לויתן נחש עקלתון' והתנין הגדול אשר בים הגדול (המוזכרים בישעיה כז-א), כחם ותקפם וגבורתם באדר שמזלו דגיםש. [כלויתן ותנין שהם ממיני הדגים. וחשב שיצליח במזימתו היות שהוא עצמו גלגול הנחש] וחקר ודקדק "מיום ליום ומחדששא לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" עד שראה כי באדר מושל התנין הגדול ונחש בריח לויתן [תורת המנחה ויקה"פ דרשה לג, לר' יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א].

יש בנותן טעם להוסיף את דברי הגמ' במסכת מגילה [י:]: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס" [-ישעיה נה-יג]. 'תחת הנעצוץ' – תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב 'ובכל הנעצוצים ובכל הנהלֻלים', 'יעלה ברוש' – זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור' ומתרגמינן: מרי דכי. 'תחת הסרפד' – תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה' – 'רפידתו זהב', 'יעלה הדס' – זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה, שנאמר 'ויהי אמן את הדסה'.

והנה ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, "ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת": סופי תיבות הדס"ה.

ה

הנחש – המן

אנשי האף

המדרש אומר שהמן והנחש שניהם פתחו ב'אף' [לשון חמה וכעס] ונאבדו מן העולם, הנחש – ויאמר אל האשה אף כי אמר ה' וגו', והמן- 'אף לא הביאה אסתר וגו'.

שבעים פסוקים ויין

מובא במדרש: שני אויבים לא נאררו [-נתקללו] עד שהשלים עליהם ע' פסוקים, ואלו הם הנחש והמן הרשע, מבראשית עד 'ארור אתה מכל הבהמה' ע' פסוקים, ומ'אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו' עד 'ויתלו את המן' ע' פסוקים, כאשר יסד הפייטןשב לתכלית שבעים נתלה על חמשים [-אמה] [במדב"ר פר' יד, אוצה"מ אייזנשטיין עמ' 479].

והוסיף בספר 'הרוקח' [הלכות פורים סימן רלה] היות והמן מכר את ישראל לאחשורוש מתוך משתה היין שנאמר 'והמלך והמן ישבו לשתות', כך במשתה היין שעשתה אסתר נפל, יין בגימטריה ע', וכן מאיגרות המן י"ג בניסן עד כ"ו בסיון שנכתבו האיגרות של מרדכי ע' ימים.

נפש רחבה

מובא במדרש: 'ר' זכריה בן הקצב אומר… וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני… והמן. מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידן ניטל מהן. למה היו דומין, לעוף הפורח באויר וככר בפיו, וראה צלו [של הככר] בים גדול ממנו [-ממה שבפיו], השליך מה שבפיו ליטול הגדול, לא נטל כלום…' [משנת רבי אליעזר פרשה יח עמוד 334].

ואת השפן…

עוד מובא במדרש: "ואת השפן כי מעלה גרה וגו'", שפן זו מלכות מדי ופרס, כי המן ואחשורוש נשכו את ישראל כמו נחש וכמו שפיפון, ו'שפן' ו'שפיפון' לשון אחד [מדרש 'פתרון תורה' פרשת ויהי עמוד 32].

העץ וע' אומות

כתב בספר 'הרוקח' [הלכות פורים סי' רלה] הנחש נתקלל ע"י העץ אף המן נתלה על העץ אשר הכין לו. נחש גרם מיתה לע' אומות ולשונות וכן המן נהרג ע"י ע' אומות.

המן בעל הלשון

הגמרא במסכת תענית [ח.] אומרת: אמר ריש לקיש; מהו ביאור הכתוב [קהלת י-יא] 'אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון'. לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? [שאתה נושך בני אדם והורגן שלא למטרת אכילה] אמר להם: ואין יתרון לבעל הלשון [אף על פי שאין לו הנאה ותועלת מספר לשון הרע], ומבאר רש"י: ולפיכך מביאו הקב"ה לבעל הלשה"ר בדין אצל נחש, כדי שיתבייש, מפני שהשיא את אדם הראשון לחטוא, ומתביישין עמו מספרי לשון הרע.

הרי לנו שהסמל של הלשון הרע הוא הנחש. חז"ל אומרים [מגילה יג:] "אין לך אדם שידע לדבר לשון הרע כהמן" [ע"ש בגמ' כמה מהגיגיו…]. אין פלא, שהרי הוא גלגולו של הנחש – אבי אבות הלשון הרע.

ו

יעקב אבינו – רבי, עשו – אנטונינוס

כתב רבינו חיים ויטאל:

רבי יהודה הנשיא המכונה 'רבינו הקדוש' הוא גלגול של יעקב אבינו, ובא לתקן את אחיועשו שהוא אנטונינוסשג שהתגייר (ספה"ג פ' סו בהג"ה, הרמ"ע בגלגולי נשמות אות י', 'עמק המלך' הובא במדרש תלפיות ענף גלגול).

המקבילות

שני גיים בהווה ובעתיד

גילגולם של יעקב ועשו ברבי ואנטונינוס נרמז בדברי רז"ל. הגמ' במסכת עבודה זרה (יא.) דורשת את הפסוק [בראשית כה-כב] "ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרֹש את ה' [בבית מדרשם של שם ועבר], 'ויאמר ה' לה שני גוים [קרי, וכתיב 'גיים'] בבטנך' – 'אמר רב יהודה אמר רב אל תקרי 'גוים' אלא 'גיים' [-מלשון גאים וגדולה] זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנוןשד לא בימות החמה ולא בימות הגשמים'.

[דרשת חז"ל מתבססת על זאת שתמיד 'שני' משמעותו זהיםשה, ו'שנים' פירושו 'שונים'. וכאן צריך היה לומר 'שנים גויים'? אלא בעתיד יהיו 'שני גויים' שיהיו זהים, מאמינים בא-ל אחד ועובדי ה', אלו רבי ואנטונינוס. מספר סמיכת חכמים עמ"ס ברכות נז:].

תשובת שם ועבר לשאלת רבקה 'שני גוים בבטנך וגו' אלו אנטונינוס ורבי', תמוהה, במה יש בזה להניח דעתה?

ויבואר ע"פ דברי האריז"ל שרבקה הייתה גלגול חוה, ויעקב ועשו גלגול הבל וקין, ובאו לתקן את גלגולם הקודם שקין הרג להבל, ועתה תיקונם הוא שיכנע קין בפני הבל, אולם לא נסתייע הדבר, ואף כעת חלקו זה עם זה עוד מן הבטן, ולא באו לידי תיקון.

ועל זאת תמהה רבקה 'ותאמר אם כן למה זה אנכי'שו מדוע איפוא באתי לעולם אם לא יתוקנו שני בני?

השיבוה שם ועבר; 'שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו" הם רבי ואנטונינוס, התיקון לא ייעשה בימיך, אלא על ידי רבי ואנטונינוס יעשה התיקון שיכנע קין-עשו-אנטונינוס בפני הבל-יעקב-רבי [ספר 'בני יצחק' (חנין, שאלוניקי תקי"ז) בשם החכם השלם יום טוב ן' נתן].

והרמז בזה 'שנ"י גוי"ם בבטנ"ך' גימטריה 'ה"ם אנטונינו"ס ורב"י' עם המילים – 505 [בשלשלת הכהנים, פרץ, אור מאיר עמ' 3].

ע"ע בפרק ז' אות ה' בעמ' 126 שם בארנו גלגול הבל וקין ביעקב ועשו.

'את' מה בא לרבות?

גלגולו של יעקב ברבי נרמז גם בפסוק [בראשית מט-כד] 'מידי אביר יעקב' סופי תיבות רב"י, וכן אבי"ר יעק"ב אותיות 'רבי עקיבא' שאף הוא היה גלגול של יעקב אבינו.

ולפי זה יבואר שיעקב ועשו היו מריבים בבטן אמם בדרשת שמעון העמסוני שדרש את כל אתי"ן שבתורה מה באו לרבות, וכשהגיע לא"ת ה' אלקיך תירא– פירש, ולא ידע מה יש לרבות עוד מלבד השי"ת. עד שבא ר"ע ודרש לרבות תלמידי חכמים.

יעקב סבר 'את' בא לרבות תלמידי חכמים כר"ע, ולכן כשהיתה עוברת ליד בתי מדרשות היה מפרכס לצאת. ועשו היה דורש ש'את' בא לרבות עבודה זרה רח"ל ולכן היה מפרכס לצאת יד בתי ע"ז.

ראתה כן רבקה 'ותלך לדרוש א"ת ה'' הלכה לבימה"ד של שם ועבר על מנת לדרוש 'א"ת ה' הנאמר בפסוק- מה בא לרבות?

השיבוה מבית שם ועבר 'שני גוים בבטנך', אלה אנטונינוס ורבי ואז יתקיים 'ורב יעבוד צעיר', שעד אז לא מצינו שעשו יעבוד ליעקבשז, אולם אז יעבוד ויכבד הגדול– עשו הוא אנטונינוס, את הצעיר– יעקב, הוא רבי, ובזה תתקיים סברת יעקב שסבר ש'א"ת ה' אלקיך תירא' בא לרבות תלמידי חכמים ואף עשו- אנטונינוס יקבל ויקיים זאת.

וזה שנרמז 'מידי אביר יעקב'- אותיות רבי עקיבא, כדברי חז"ל 'עד שבא רבי עקיבא ודרש א"ת ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים', ר"ע הוא גילגולו של יעקב, וזהו 'עד שבא רבי עקיבא' ולא אמר 'עד שדרש', לומר לך עד שבא יעקב בגלגול כרבי עקיבא ודרש זאת ברבים. [הכל ב'מזמרת הארץ' נעים, פ' תולדות, ליוורנו תרל"ו].

17 שנות גלות

על פי האמור נבין את המובא במדרש (בר"ר צו-ה):

 'רבי, בחייו היה דר בציפורי שבע עשרה שנה [כל ימיו דר בבית שערים, וכשחלה לקחוהו לציפורי שאוירה צלול כתובות קג:], והיה קורא על עצמו 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'. [לרמז שאף הוא כיעקב גלה בי"ז שנותיו האחרונות] (הרמ"ע שם). והרמז- 'צפורי' (-386) בגימטריה 'מצרים' עה"כ של האותיות והמילה.

ומובא במדרש תנחומא (וישב סי' ג) מעשה באנטונינוס שבא לקיסרין ושלח אחַר רבינו הקדוש והלך עמו רבי שמעון בנו ור' חייא הגדול ראה שם רבי שמעון לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפאלירס של עמודים, א"ל לר' חייא ראה כמה פטומין עגלין של עשו!'

הרי שאת לגיונו של אנטונינוס מכנה ר' שמעון עגלין של עשו!

אנשי קדושה ותפארת

רבי נקרא ר' יהודה הנשי"א, ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו.

יעקב אבינו תיקן את ברכת 'אתה קדוש' ולכך נקרא רבי 'רבינו הקדוש'.

יעקב אבינו מדתו 'תפארת' [אברהם- חסד, יצחק- גבורה] לכן פתח רבי בפרקי אבותשח (אבות פ"ב מ"א) 'רבי אמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה', ועל עצמו דיבר, שנתלבש בלבוש יעקב- בתפארת (מגלה עמוקות אופן פא).

לעיל (יעקב-מרדכי אות ה') נתבאר שיעקב היה איש קדוש בבריתו, ואף ברבי מצינו (שבת קיח:) שנקרא 'רבינו הקדוש' על שהיה זהיר בכך ומימיו לא הכניס ידו תחת אבנטו. ('עמק המלך' שם).

וכן פעמים רבות מצאנו בכתובים שיעקב מיוחס את הקדושה ומכונה 'קדוש'– 'קדוש יעקב' 'קדוש ישראל' (עי' רד"ק כט-כג), ואף רבי כאמור כונה 'רבינו הקדוש'.

מובא במשנה [סוטה ט-טו] משמת רבי בטלה קדושהשט, ענוה, יראת חטא. והנה ר"ת שלהם למפרע הוא יעק"ב! [מגלה עמוקות פ' ויגש].

אנשי יסורים

יעקב נתייסר כל ימיו וצרות רדפוהו – צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, וביקש לישב בשלוה וקפצו עליו צרות יוסף, שמעון, ובנימין. אף אצל רבי מצאנו שלמרות עושרו נתייסר שנים ארוכות ביסורין קשין שהיה נשמע קול זעקותיו למרחק ג' מילין [קול דוד וינשטוק, י-ם תש"ך, פ' ויגש].

לא מתו

נאמר בגמרא (תענית ה:): 'אמר רבי יוחנן; יעקב אבינו לא מת'. ומעין זה מצינו אף אצל רבי שלאחר מותו היה מגיע בכל ערב שבת אל ביתו והיה עושה להם קידוש היום (כתובות קג.). וכן בירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) מובא שכאשר נפטר רבי, התיר ר' ינאי לכהנים להטמא לו. וכן מובא במסכת כתובות (קד.) שאמרו החכמים לפני פטירת רבי 'כל האומר רבי נפטר ידקר בחרב', ואף כשנפטר אמר בר קפרא 'נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש'; אמרו לו רבי נפטר? אמר להם 'אתם אמרתם, לא אני'.

ולמה שנתבאר כעת, הדברים מאירים באור חדש [שו"ר שכבר קדמוני בספר הגלגולים פל"ח בהג"ה, ובספר מעין גנים (מזרחי, קושטא שנת תפ"א), ר' צדוק הכהן בס' תקנת השבין בשם גורי האר"י, וכן בס' מקור חסד על הס"ח סי' תתשכ"ט].

נטלו לפי הצורך

נאמר בתנא דבי אליהו (זוטא פי"ט) 'אמרו רבותינו; בעוד כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר יעקב לעשו: עשו אחי, שני אחים אנחנו לאבינו, ושני עולמות יש לפנינו, העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומשא מתן ולשאת אשה ולהוליד בנים ובנות. אבל העולם הבא אינו כן בכל המדות הללו. ואם הוא רצונך, טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב כו' באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה"ז, ויעקב נטל בחלקו העוה"ב. וכשבא יעקב מבית לבן וראה עשו שיש ליעקב נשים ובנים ועבדים ושפחות ובהמות וכסף וזהב, מיד אמר עשו ליעקב: יעקב אחי לא כך אמרת לי שתטול אתה העוה"ב ואני אטול העוה"ז, ומנין לך כל העוה"ז- נשים ובנים וממון עבדים ושפחות, למה אתה משתמש ונהנה מן הדברים שבעוה"ז כמותי? ואמר לו יעקב לעשו זה מעט הרכוש שנתן לי הקב"ה להשתמש בו לפי הצורך שלי בעוה"ז כו'. ע"כ.

יעקב נוטל מן העוה"ז 'כפי הצורך שלי', ואינו נהנה מרכושו לענייני מותרותשי. מעין זה מצאנו אצל רבי (כתובות קד.): 'בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנהשיא, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת-קול ואמרה יבא שלום ינוחו על משכבותם' [שו"ר שכבר קדמני ב'זקוקין דנורא' על התנדב"א פי"ט].

הגמ' בהמשך מתקשה מדוע נקט 'על משכבותם' בלשון רבים, ולא 'על משכבו'? ע"ש התירוץ. על פי המבואר כעת ניתן לומר ש'על משכבותם' מרמז על יעקב ועשו, שהפעם באו לידי תיקון כשרבי מתקן את אנטונינוס ומגיירו.

ועוד ניתן לומר שיעקב הייתה 'מטתו שלימה' – כל בניו יראים ושלמים, ואף רבי היה 'שלום על משכבו'. שכל שלשת בניו היו צדיקים- רבן גמליאל, רבי שמעון, ויעבץ שאף זכה להכנס בחייו לגן עדןשיב.

למד מנסיון העבר

נאמר במדרש (בר"ר עח-טו ע"פ הרמב"ן לג-טו): 'ויאמר לו עשו אציגה נא עמך וגו' בקש עשו ללוותו ולא קבל [יעקב] עליו. כאשר היה רבי הולך למלכות רומי לדבר על עסקי הציבור, היה מעיין בפרשה זו העוסקת במפגש בין יעקב לעשו, על מנת ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מוכן לקבל חברת אנשי רומי ללוותו [כפי שיעקב סירב לליווי עשו], שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם. פעם אחת לא עיין בפרשה לפני צאתו ונטל עמו רומאים ללוותו ולא הגיע לעכו עד שמכר את המעיל שלו…' ע"כ.

רבי שהוא יעקב, מעיין בפרשה העוסקת במפגש שלו בעבר עם עשו, לפני שהיה הולך להפגש עמו בהוה.

 ועוד במדרש (בר"ר עה-ה): 'רבינו [-רבי] אמר לרבי אָפס; כתוב אגרת ממני לאדוננו המלך אנטונינוס. כתב ר' אפס 'מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס'. נטל רבי את האגרת וקרעה. אמר לו כתוב 'מעבדך יהודה לאדוננו המלך אנטונינוס'. שאלו ר' אפס מדוע הנך מבזה עצמך וכבודך כלפיו? אמר לו רבי; איני טוב מסבי, לא כך אמר יעקב לעשו- 'כה אמר עבדך יעקב'?

שוב רבי למד מהנהגת יעקבשיג כלפי עשו, ומיישם זאת בהנהגתו כלפי אנטונינוס (-עשו).

החיד"א [אהבת דוד שבת זכור דרוש י'] מוסיף לבאר שתמיהתו של ר' אפס נובעת מהמדרש שהבאנו לעיל שה' קָבַל על יעקב "יעקב, באֳמְרךָ לעשו 'עבדך יעקב' 'ואשלחה להגיד לאדני' עשית את הקדש לחול" [פרדר"א לז]. השפלת את הקדושה בפני הטומאה. ולכן תמה ר' אפס מדוע רבי שהנו גלגול יעקב חוזר על אותה הנהגה ומשפיל עצמו בפני אנטונינוס שהוא גלגול עשו? ועוד ליעקב היה אילוץ– שלא יהרגנו עשו, ולך אין כל הכרח?

ועל זאת השיבו רבי איני טוב מסבי יעקב, כלומר היות והוא נתרצה בזה, אף אני אלך בדרכו.

ועוד יתכן שסבר רבי שיש לחלק בין אמירה [אצל יעקב] לכתיבה [אצל רבי], שכתיבה הינה דבר פחות חמור [ע"ש הוכחתו].

אנטונינוס – פנימיות מול חיצוניות

אנטונינוס הוא כאמור עשו. רבי- שהוא יעקב, בא כעת לתקן את אחיו. בתחילת דרכו אכן נהג אנטונינוס כעשו, כלפי חוץ היה רומאי, ובתוכו היה נמשך לדת ישראל. אנטונינוס אף כרה לעצמו מנהרה בין ארמונו לביתו של רבי, שדרכה היה הולך ללמוד ממנו תורה בחשאי (ע"ז י:). בגלגול הקודם הוא היה רשע בפנימיותו ו'צדיק' בחיצוניותו. כעת המצב התהפך. הוא צדיק בפנימיותו ו'רשע' בחיצוניותו. אולם הוא עדיין 'מרקד על שתי החתונות'. אין הוא 'תם' – שלם כיעקב, אלא קרוע מתוכו כבגילגול הקודם.

מפר הברית נאמן בבריתו

רבי מלמד את אנטונינוס תורה, ואנטונינוס מחליט להשתנות ולהיות 'תוכו כברו'. הוא נימול ומתגייר.

אין הוא מואס במילה כמנהגו בגילגול הקודם- כפי שהבאנו לעיל מן המדרש (אגדת בראשית פ' נט): 'עשו מלו אותו אבותיו ומאס במילה ובחר בערלה …מלו אותו, ועשה עצמושיד ערל'. ויש שאומרים שעשו כלל לא נמול, בצעירותו- משום שהיה אדמוני ולא נבלע דמו בגופו, ובבגרותו- משום שסירב ברשעותו להימול [דעת זקנים מבעה"ת בשם מדרש, וכן בעהד"ט תולדות].

כעת הוא מתקן את אשר עיוות ומל עצמו והופך להיות בן ישראל גמור.

לפתח חטאת רובץ

לאור דברי הרמ"ע אמרתי לבאר כמה משאלותיו של אנטונינוס לרבי.

נאמר במסכת סנהדרין (צא:): אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה (רש"י- שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות) או משעת יציאה ממעי אמו? – אמר לו: משעת יצירה. אמר לו אנטונינוס: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא ודאי משעת יציאה! אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר (בראשית ד-ז) 'לפתח חטאת רבץ'.

יתכן לבאר כי אנטונינוס מלמד זכות על עצמו בגלגולו הקודם כעשו, שעוד ממעי אמו שאף לצאת ולעבוד עבודה זרה, כפי שדרשו רז"ל (בר"ר סג-ו) 'ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת', וטוען אנטונינוס כעת לזכותו, שיצר הרע ניתן בו באדם רק מעת יציאתו מרחם אמו, נמצא איפוא שאין לבוא אליו בטענה על התנהגותו ברחם אמו… [ושו"ר שכבר קדמני בזה החיד"א ב'פני דוד' פ' תולדות, אלא שהוא מפרש שאנטונינוס הסתפק האם רק אצל עשו ניתן היצה"ר במעי אמו, או שלעולם יצה"ר ניתן ממעי האם].

משיכה לעבודת בית המקדש

מובא בירושלמי (מגילה פ"א הי"א) 'שאל אנטונינוס את רבי; האם מותר כיום לבנות מזבח? אמר לו בנה, וגנוז אבניו. מהו לעשות לו קטורת? אמר לו עשה, אך תחסר בה אחת מסממניה'.

ועוד שם (פ"ג ה"ב): 'אנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת, שמע ר' ואמר 'ברוך אלקים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לבית הכנסת'.

וכן מובא במדרש תנחומא (מקץ סי' יא) 'שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש; מהו להתפלל בכל שעה? אמר ליה אסור, אמר לו למה? אמר לו שלא תהא נוהג קלות ראש בַגבורה, ולא קיבל אנטונינוס ממנו כו".

מהו החוט המקשר בין כל השאלות הללו?

אנטונינוס בגלגולו הקודם בעשו מאס בבית המקדש ועבודתו (ר' לעיל עשו-טיטוס אות ב'). כעת הוא רוצה לתקן זאת ושואף לחדש את העבודה באופן מעשי. כשהדבר אינו מתאפשר, הוא מקדיש מממונו ל'בית מקדש מעט' ועושה מנורה לבית הכנסת.

רבי מברכו ואומר 'ברוך אלקים שנתן בליבו לעשות מנורה לבית הכנסת', מה כוונתו של רבי בברכתו?

נראה לומר שרבי ברוח-קדשו ידע שבזה אנטונינוס מתקן את אשר מאס במקדש, ולכן שיבח להשי"ת שנתן בליבו לתקן דוקא במקום שפגם.

ועל פי זה נבין מדוע אנטונינוס דוגל בתפילה במשך כל היום, שהרי התפילה חלף עבודת הקרבנות בבית-המקדש, בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'.

יש לו חלק לעוה"ב?

הגמ' במסכת עבודה זרה (י:) מספרת שאנטונינוס שאל לרבי האם אזכה לעולם הבא? אמר לו כן. חזר ושאלו והרי נאמר (עובדיה א-יח) 'לא יהיה שריד לבית עשו'!? השיבו רבי; זה נאמר בעושה מעשה עשו.

אנטונינוס חושש שלא יזכה לעוה"ב. זה משלים את שנאמר במדרש (בר"ר ו-ג) 'עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא'. אנטונינוס הוא עשו, ועשו אינו זוכה לעוה"ב, ושאלתו היא האם יגיע לתיקון בגילגול זה ויזכה לעוה"ב? משיבו רבי שזה נאמר בעושה מעשה עשו, והרי אתה תיקנת את מעשי עשו בגלגולך הנוכחי.

ממון תחת ממון

הגמ' במסכת עבודה זרה (י:) מספרת שאנטונינוס היה שולח לרבי בכל יום שקים מלאים זהב וחטים על פי השק, והיה אומר לעבדיו 'הביאו חטים לרבי'. אמר לו רבי: אין לי צורך, יש לי די ממון, אולם אנטונינוס המשיך לשלוח באומרו ממון זה ישמש את בניך לתשלום המסים שיטילו עליהם המלכים הבאים אחרישטו.

מדוע אנטונינוס שולח לרבי ממון כה רב, בשעה שרבי עצמו היה עשיר גדול?

אפשר לומר שאנטונינוס רצהשטז לכפר בזה על שבגילגולו הקודם כעשו נטל מיעקב ממון רב שלא כדין, הן כששלח את אליפז להורגו ונטל מאתו את כל ממונו, והן כשבא להורגו וארבע מאות איש עמו, ונאלץ יעקב לשלוח לו מנחה השווה הון רב [ושו"ר כי קדמני בספר 'חושב מחשבות' לרבי עמנואל חי ריקי זלה"ה, מונקאטש תרנ"ו ע"מ מ"ד].

רמזים

גילגולו של עשו באנטונינוס רמוז בפסוק (בראשית לג-ט) 'ויאמר עשו יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך': 'לי רב' גימטריה אנטונינוס (242), כאומר, בעתיד כשאהיה בגלגול אנטונינוס יהיה לי רב שממנו אלמד תורה- רבי הקדוש, והרב הזה הוא 'אחי' -יעקב שיתגלגל ברבי.

ועוד אפשר לומר בהמשך למש"כ באות הקודמת, שעשו רומז ליעקב- המנחה והממון שאתה נותן לי כעת, ישוב אליך כשתתגלגל ברבי, – 'לי רב' אותיות 'לרבי', וזאת ע"י אנטונינוס שהוא בגימטריה 'לי רב'.

ועוד נרמזו רבי ואנטונינוס בפסוק 'ור"ב יעב"ד צעי"ר' אותיות 'רבי, עֲבָדוֹ עריץ'. לרמז שאת רבי יעבוד העריץ – המושל.

עוד נרמז אנטונינוס בפסוק (שם כז-לב) 'ויאמר אני בנך בכֹרך עשו': גימטריה אנטונינוס.

יונק מן הקדושה

נאמר במדרש [הובא בתוס' בע"ז י: ד"ה אמר ליה] כשנולד רבי, גזרה המלכות על ישראל שלא ימולו את ילדיהם. רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי מל את בנו. שלח הקיסר כדי להביא את הילד ואמו לפניו ולאמת את הדבר. פגשה אמו של רבי את אמו של אנטונינוס והחליפו ביניהן את ילדיהן. כשהיה אנטונינוס התינוק בחיקה של אמו של רבי היא הניקה אותו עד שהביאתו לפני הקיסר. בדק הקיסר ומצאוהו שהוא ערל ופטרום לשלום. ואמר אותו הגמון [שהלשין על מילת רבי] אני ראיתי שמלו את זה הילד, אלא שהקב"ה עושה להם נסים בכל עת, ובטלו הגזרה. עכ"ד.

אנטונינוס זוכה בינקותו לינק מאותה אם שממנה ינק רבי, כפי שבגלגולם הקודם ינקו שניהם מאותה האם – רבקה. אנטונינוס יונק מחלב טהור שמשפיע עליו בהמשך חייו לטובה, ומתקן הוא בזה את עשו שאף הוא בינקותו ינק מחלב טהור, אך 'הקיא' את אותו חלב ויצא לתרבות רעהשיז.

ונרמז הדבר בדברי יעקב לעשו באמרו 'למה זה אמצא חן בעיני אדוני' "למה זה" גימטריה "במילה" (87) ואחריו כתוב 'לאמר אמצא חן בעיני אדוני' כלומר "במילה" בענין המילה שגזרה מלכות אדום הרשעה לבטל מישראל וניצול רבי ע"י אנטונינוס אזי מצא חן רבי בעיני אטונינוסשיח [שמן למאור לגר"מ בן שמעון פ' וישלח].

ביאור בדו-שיח שבין יעקב לעשו

לאור זאת נבין את הדו-שיח שהתנהל בין יעקב לעשו בהפגשם:

"ויאמר [-עשו] נסעה ונלכה ואלכה לנגדך": עשו מבקש מיעקב להיות עמו בקירוב ואחוה.

"ויאמר אליו [יעקב] אדני ידע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן": יעקב מסרב כעת לעשות עמו שותפות, שעשו כיום רשע, ומשותפות כזו לא יצמח דבר טוב, ובודאי לא לילדי יעקב. ולכן הוא מסרב בנימוס ואומר:

"יעבר נא אדני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים, עד אשר אבא אל אדני שעירה":

המדרש [בר"ר ע"ח י"ד] שואל שלא מצינו שהלך יעקב לשעיר מימיו, על מה איפוא מדבר יעקב? [ע"ש תשובת המדרש].

אלא יעקב מרמז לעשו על הגלגול הבא, 'יעבור נא אדוני וגו" נא במשמעות עתהשכא, כעת יעבור אדוני וילך לדרכו, ורק בעתיד בגלגולו באנטונינוס יהיה מוכן יעקב ש'נסעה ונלכה לנגדך' יחד, לא עתה כשאתה במצב רוחני ירוד. 'עד אשר אב"א אל אדוני שעירה' אב"אשיט ר"ת א'נטונינוס ב'ן א'סוירוס. אזי תתכן השותפותשכ.

ואף מרמז 'לרגל הילדים' על המעשה הנזכר לעיל אודות החלפת הילדים בין אמו של רבי לאמו של אנטונינוס.

"ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי. ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדני?": עשו מבקש להציג 'נא'עתהשכא, מן העם אשר אתו, מאותם אלה שיבואו מהם ניצוצות בקדושה, עונהו יעקב: 'למה ז"ה אמצא חן בעיני אדוני' בגלגול זה, בזו הפעם, אין אני מבקש ממך זאת, אולם בדורות הבאים 'אמצא [-לשון עתיד] חן בעיני אדוני' שאז מצא רבי חן בעיני אנטונינוס.

"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה": (בראשית לג יב-טז) ואכן עשו שב לדרכו 'ביום ההוא' מתוך הבנה שביום אחר אכן יפגשו דרכיהם [הכל ע"פ 'מגלה עמוקות' מהדו"ת סו"פ וישלח בתוספת נופך].

ז

מרדכישכב – ריש לקיש

עוד כתב הרמ"ע מפאנו (שם אות ל'): מרדכי נתגלגל בריש לקיש.

המקבילות:

הגמ' במסכת גיטין (מז.) מספרת שפעם אחת מכר ריש-לקיש את עצמושכג ל'לודאי' [-אומה של אוכלי-אדם, קניבאלים]. נטל עמו שק ובתוכו מוסתרת אבן. מחוקי ה'לודאים' היה לאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה כדי שימחול על מיתתו. שאלו לריש לקיש מהי בקשתך האחרונה? אמר להם רצוני שתאפשרו לי לקשור אתכם ולתת לכל אחד מכם מכה ומחצה בשק שבידי. בלית ברירה הסכימו, וקשר לכולם. נטל שקו בו הוסתרה האבן והחל להכות בכח על ראשו של אחד מהם. החל הלה לחרוק בשיניו, אמר לו ריש לקיש הנך צוחק עלי? עדיין אני חייב לך חצי מכה… הכה את כולם והרגם. ע"כ.

ריש לקיש הוא כאמור- מרדכי. ובא לתקן את שפגם בגלגולו הקודם. הפגם היה בכך שגרם לאומה שלימה להמסר להריגה בעטיו. ואף שעשה כן על פי הדין, מכל מקום הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וכדי לכפר על זאת מסר נפשו להריגה ללודאי. (הרמ"ע שם).

[א.ה. ופחד ממוות מתקן כמיתה ממש, כמבואר בשערי תשובה לר"י מגירונדי שער ד' אות כ' ע"ש].

ונרמז הדבר בפסוק (אסתר ב-ה) 'איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש' ולריש לקיש קראו ר' שמעון בן לקיש.

ועוד נרמז הדבר בפסוק (שם ה-ט) 'וכראות- המן את-מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו' בגימטריה 'שמעון בן לקיש' (958).

ח

מרדכי – האיש שהניק לבנו

עוד כתב הרמ"ע מפאנו (שם אות מ'):

מרדכי התעבר באותו האיש שנעשה לו נס ונפתחו לו דדיו והניק לבנו.

המקבילות

נאמר במדרש (בר"ר ל-ח): אמר רבי יודן פעם אחת [בעת שלקחה מרדכי לאסתר לבת, במות אביה ואמה] חזר מרדכי על כל המניקות ולא מצא לאסתר לאלתר מניקה, ובא לו חלב והיה מניקה הוא. כאשר אמר זאת ר' אבהו בדרשה גיחך הציבור לשמע הדברים. אמר להם ומדוע אתם מתפלאים, והרי מפורש במשנה (מכשירין ו-ז) שדבר זה יתכן, ששנה רבי שמעון בן אלעזר: 'חלב הזכר טהור', הרי שיתכן שלאיש יהיה חלב:

ומובא בגמ' במסכת שבת (נג:): 'תנו רבנן, מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית!

הגמ' במסכת מגילה (טז:) דורשת את הנאמר במרדכי 'ורצוי לרוב אחיו' לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. ופרש"י לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה.

כעת נארוג את החוט המקשר בין כל דברי רז"ל אלה.

מרדכי שהניק לאסתר התעבר באותו האיש שהניק את בנו. ומשום שבטל מרדכי מדברי תורה כשעלה לשררה דרשו אביי לגריעותא, שהרי אז היה משנה למלך אחשורוש ועשיר גדול וכעת נעשה עני שאף שכר-מינקות לא היה לו, ורב יוסף דרש למעליותא, כי נעשה לאיש זה נס על מנת להראות לו שנתעברה בו נשמת מרדכי (הרמ"ע שם).

עוד בענין עשו וגלגולו בשמשון, ראה בפרק העוסק בשמשון וגלגוליו בעמ' 277

 

 

 


רעח כתב החיד"א במדבר-קדמות (אות מ') שאע"פ שכ' הזוה"ק וישלח קעא: שיעקב השתחוה לשכינה ורק נראה כמשתחוה לעשו, מ"מ השבטים שלא ידעו זאת השתחוו כמוהו לעשו והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כו'. ושלח לעיין בספר כסא דוד דרוש ב'.
רעט מנות הלוי על מגילת אסתר [ג-ד]. והוסיף שאין למנות השתחויה דדינה שהרי יעקב נתנה בתיבה שלא יתן בה רשע עיניו.

רפ ככתוב [ברא' כז-כה] וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:

רפא מוסיף ב'לבנת הספיר' [קוק, תולדות] שאמנם עשו לא ביקש לחם ויעקב נתן לו מעצמו, להכין העתיד ולהכשיר קניית המן לעבד בלחם.

רפב כ"ה בתרגום שני על מגילת אסתר.

רפג כתב בספר ברכת אברהם [אלברט, אשדוד תשס"ז, בענייני פורים, עמ' יג] יעקב אבינו נטל הברכות בליל פסח עם הבאת מטעמים ויין, ומרדכי עבר על מצות ליל פסח ומנע את ישראל מלאכול כזית מצה ומלשתות ארבע כוסות יין. ועשה זאת מרדכי על פי ציווי אסתר שאמרה לו [ד טז] 'וצומו עלי', ובזה נרמז למה שאמרה רבקה ליעקב כששלחה אותו להביא המטעמים ליצחק [בראשית כז-יג] 'עלי קללתך בני' ואיתא בתרגום אונקלוס שם 'עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך ברי' ומעתה גם כאן נפרש שאמרה אסתר למרדכי שבו נשמת יעקב 'וצומו עלי' עלי הדבר מכח נבואה שתצומו ביום ראשון של פסח, ואסתר היא אחת משבע הנביאות שעמדו לישראל כדאיתא במס' מגילה דף יד.

רפד השלה"ק כתב שהרמז הוא 'הלעיטני נא מן' ר"ת המ"ן, ולפי מה שכתבתי כאן הר"ת למפרע, ובא לרמז שיחזור בגלגול המן.

רפה האריז"ל בלקוטי תורה (שמואל א, ונשנה בספה"ג פמ"ו, ובספר הליקוטים תולדות פכ"ח ובשופטים ט') אומר בזה רעיון נפלא שיש בו השלמה לענייננו, ומשום 'אל תמנע טוב' אמרתי להביאו [מעובד]:

הנבואה מקורה מן הספירות הנקראות 'נצח' ו'הוד', ו'נצח' ו'הוד' הם היריכים, נצח ירך ימין, והוד ירך שמאלי [כמובא בפתיחת אליהו]. וכשהיתה מגעת הנבואה בנצח היה שם מסך גדול שלא היה מאפשר לה להשתלשל למטה אל הנביא, וזה סוד הפסוק (ש"א ג-א): 'בימים ההם היה דבר ה' יקר, אין חזון נפרץ' [א.ה. ח'זון' נ'פרץ' ר"ת וס"ת נ' נצ"ח, לרמז לנבואה ששרשה מהנצח היונק מנ' שערי הבינה כידוע] שלא יכלה הנבואה לפרוץ המסך המפריד. ולפי שיעקב השתחוה לעשו ועשאו אדון לעצמו, בהשתחואתו פגם הנצח מאד, ש'ירך' יעקב הימיני שהוא מדת נצח, לכן הס"מ פגמו והכהו בירכו.

עד שבא בנימין שלא היה בעולם בהשתחואה לעשו, ולא פגם הירך, לכן היה מרדכי 'איש ימיני' מזרעו של בנימין ולא רצה להשתחות להמן הוא עשו, וזה שאמרו רז"ל שמרדכי היה פושט לו הירך להמן והראה לו שטר כנזכר בדרז"ל, וזה שאמר הכתוב על עשו הוא אדום (עמוס א-יא) 'ועברתו שמרה נצח' ועברתו של עשו שמורה בגלל ה'נצח' שלקחו ממנו.

[והוסיף בספר הליקוטים (שם): וזה סוד מ"ש רז"ל בברכות ו. 'הני בירכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי' פרוש מהחיצונים כדי להיות להם אחיזה, כמו שעשה המלאך כשנגע בכף ירך יעקב. ועוד ג"כ (שם) הני מאני דרבנן דבלו מינייהו, מפני שהם זוכרים שהמלבושים של אדה"ר היה שלהם, כשלקחם נמרוד, לכן הם דבוקים בהם, שרוצים לחזור להיות להם אחיזה, אעפ"י שחזר ולקחם יעקב].

נמצא ששאול -שהוא מבנימין- בא לתקן נצח יעקב, וזה סוד מאמר שמואל לשאול כשבא להמליכו (ש"א ט-יט): 'אנכי הרואה' ולא אמר 'אנכי הנביא', התכוון לרמוז לו כי אתה -שאול- תתקן הנבואה שהיא הנצח, כי עדיין לא נתקן. וזה סוד הפסוק (טו-א): 'אותי שלח ה' למשחך למלך' פירושו אני משבט לוי מסיטרא דגבורה, שלחני ה' וגו' כי אתה מזרע בנימין ותוכל לתקן שוק יעקב, ובכן שְׁמַע דבר ה'.

וזה סוד מאמר ה' לשמואל כשהורהו להמליך את שאול (ט-יז): 'זה יעצור בעמי' ולא אמר 'ימלוך על עמי' אלא יעצור הפגם ועיצור הקליפה שלא ישלוט עוד ב'נצח'. וזה סוד הפסוק שאמר אגג (טו-לב): 'אכן סר מר המות' כלומר אחר שכבר שאול שאמור לתקן הפגם- קלקל, איני מרגיש מר המות, בחשבו שיחזור הפגם למקומו. שאם היה שאול הורג את עמלק היה מוחק הפגם ההוא מהמקום ההוא, אמנם עתה שחמל על אגג ועל מיטב הצאן, קילקל את אשר התחיל לתקן. ותחזור הקליפה להתגבר. ולכן אמר הקב"ה לשמואל (טז-א) 'עד מתי אתה מתאבל גו' לך אל ישי' כי ממנו יצא דוד שיתקן מדת הנצח.

לכן היתה רוח רעה מבעתת את שאול (טז-יד), הואיל ולא תיקן הנבואה ורוח הקדש – נגלה עליו רוח הטומאה. לכן לא נענה שאול [כששאל לפני מלחמתו בפלשתים] באורים ותומים ובנביאים (כח-ו), כי הוא פגם בחינת הנבואה ורוח הקדש.

וזה סוד משתה שמואל שעשה לשאול כשהמליכו (ט-כד) 'וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול ויאמר הנה הנשאר שים לפניך אכֹל כי למועד שמור לך' פי' שנתן לשאול השוק שהוא בא לתקן שוק יעקב, לפתוח צינור הנבואה, ובכוונת האכילה של שאול ושמואל נפתח צנורי הנבואה, ואכן מיד אחר הכתרת שאול ראה חבל הנביאים מתנבאים (י-י), ולכן נתנו לו אותם הנביאים מתנות להחזיק לו טובה כי בעבורו נפתח הצינור. וזהו למועד שמור לך שממועד וזמן שעבר שמור לך לתקנו. לכן צוה שמואל שיקח מידם [א.ה. דבריו צ"ב שלא הנביאים נתנו לו המתנות אלא הג' אנשים שהלכו לעבודת האלקים להקריב, ועליהם אמר לו שמואל ליקח מידם].

וזה כוונת מאמר שאול לשמואל כשבא להמליכו (ט-כא) 'הלוא בן ימיני אנכי' שהוא הראוי לתקן זאת כי הוא מזרע בנימין שלא השתחוה לעשו. [א.ה. ועפ"ז אמרתי לבאר את השינוי של הכתיב והקרי בפעם הראשונה בה מוזכר שאול בתנ"ך (ט-א): 'ויהי איש מבן ימין' והקרי 'מבנימין' לרמז שבא לתקן הנבואה שהיא בנצח בירך ימין, ועוד מב"ן ר"ת מ'תקן מ'דת נ'צח].

[והוסיף השלה"'ק (שם ט') שלכן אותה רוח רעה לא היתה סרה מעל שאול אלא על ידי דוד שהיה מנגן בסוד המתקת הדין בשיר. ועוד הוסיף (שמות דרוש לפרשת זכור) שעפ"ז יובן מאמר הכתוב (אסתר ו-יג) 'אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפל לפניו לא תוכל לו', ביאורו- אם מרדכי הוא מאותן היהודים אשר כבר החילות לנפול לפניהם- דהיינו מבנימין אשר הוחל עמלק לנפול לפני שאול, אז נפול תפול…].

וכשחטא שאול בעמלק היה שמואל בוכה (טו-יא, לה) פן יחזור הנצח לקלקולו. ולכך ביקש שאול משמואל שיבוא עמו להשתחות לה' (טו-ל) לתקן השתחואה דיעקב לעשו, [שהרי משם החל הפגם בנצח] וכן עשה שמואל. וזה שאמר שמואל (טו-כט) 'וגם נצח ישראל לא ישקר' כי עם כל זה שחטאת בתיקון הנצח, מכל מקום לא תהיה נסתֶמת הנבואה כמו קודם, אך עכ"ז נפגמה קצת, 'ונתנה לרעך' שהוא דוד שהוא יתקן בסוד ['תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך] נעימות בימינך נצח' (תהילים טז-יא) ע"י שירותיו וזמירותיו. ע"כ.

והוסיף בהגה"ת ספה"ג שבאמרו 'ונתנה לרעך הטוב ממך' רמז לו שאתה שאול מקין, וה' יתנה למי שהוא אח וריע לך והוא דוד שמשרש הבל, ואמר 'הטוב ממך' שכידוע הבל רובו טוב, משא"כ קין. ועפ"ז יובן מדוע אהב שמואל את שאול, כיון שאף שמואל משרש קין [כמשנ"ת כאן בפרק העוסק בשרשי קין] ולכן זעק לה' כל הלילה כשנתבשר על נטילת המלוכה משאול, שאם היה שאול מכלה את עמלק -שאף הוא מהרע דקין- היה קין נתקן, ולכן חרה לשמואל ותיקן הוא את אשר עיות שאול 'וישסף שמואל את אגג' וז"ש בלעם על עמלק 'אוי מי יחיה משמו-אל', משמואל.

ועפ"ז יובן מדוע חמל שאול על מיטב הצאן כדי לזבוח לה' נגד ציווי ה', דכיון שקין הביא מן הגרוע שבאדמתו לעומת הבל שהביא ממיטב צאנו וחלבהן, לכך אמר שאול לתקן זאת ע"י שיביא אף הוא ממיטב הצאן קרבן לה', [א.ה. ונראה דסבר דדוקא מיטב הצאן שבעמלק יש בכוחם לתקן חטא קין כיון שהרע דקין בא בעמלק] ועי"ז ימחל לו חטאו בגלגול הקודם כקין, וז"ש אשר 'חמ"ל העם על מיטב הצאן' חמל אותיות מחל, וע"ע בשער הגלגולים הקדמה ל"ג וספר הגלגולים תחילת פ' מ'].

ונוסף על זה בשלה"ק (פ' וישב, תורה אור ו'):

וזהו הרמז שאמר שמואל לשאול (טו-יז) 'הלא אם קטן אתה ראש שבטי ישראל וגו", כלומר מסיבה זו שהוא היה הקטן שבבניו של ישראל [שהוא בנימין] נעשה ראש ומלך. כי אילו לא היה הקטן – היה גם כן משתחוה לעשו, אבל מאחר שהיה הקטן שבשבטים ואז עדיין לא נולד, על כן היה ניצול מההשתחואה וזה גרם לו המלוכה.

ועל כן נצטווה שאול להכרית זרע של עמלק הבא מעשו, שבירך שלו חקוק הנחש. וכשחטא שאול בזה, אז (יא-א) 'ויעל נחש העמוני' שהוא מצד הנחש [א.ה. דבריו צ"ב דנחש בא עליהם קודם חטא שאול בעמלק].

ומאז ירד שאול מטה מטה עד שהלך לקראת נחשים [מלשון ניחוש]. ושאל שאול באוב (כח-ז), אז נהרג ושבה המלוכה לבעליה. ובעליה הוא דוד שהיה (יז-מב) 'אדמוני וטוב רואי'. כי עשו הוא אדום הוא הנחש, ששאב כל זוהמת הנחש והסיגים מיצחק כדי שישאר יעקב נקי, (במדבר כג-כג) 'כי לא נחש ביעקב'. והכניע את הנחש במה שנעשה הוא אדמוני מצד הקדושה, להכניע את עשו האדום הזה. ועשו היה אדמוני מצד הקליפה דם טמא, ויעקב מצד הקדושה, זהו אדמוני וטוב רואי.

ודוד בא מפרץ, הפורץ גדר ישכנו נחש, והוא עשה הרבה גדרים. ודוד היה תלמיד חכם מופלג הנוקם והנוטר כנחש לכבוד קונו יתברך, ועליו נאמר כי משורש נחש יצא צפע (ישעיה יד, כט), וישי אבי דוד נקרא נחש [עי' ש"ב יז-כה ובנו"כ], והכל מצד הקדושה להכניע הנחש הקדמוני- הסט"א:

ולכן בית המקדש שהוא בית עולמים בחלקו של בנימין אשר לא כרע ולא השתחוה. ובבית המקדש היו י"ג השתחואות כמנין אחד. ואף בחורבן כשגלו לבבל, 'ומרדכי' שהוא מזרע בנימין 'לא יכרע ולא ישתחוה' (אסתר ג-ב), על כן על ידי מרדכי שהיה אומן את אסתר, היה הסיבה שבנה של אסתר שהוא כורש הפרסי [א.ה. אמנם במדרש ויקר"ר יג-ה, ובאסת"ר ח-ג, מובא שדריוש הפרסי הוא בנה של אסתר, אך באוצה"מ (אייזנשטיין עמ' תלג) מובא שכורש היה בנה, ואין כאן סתירה דהגמ' בר"ה ג: אומרת תנא: הוא כורש הוא דריוש] בנה בית שני. הרי בית המקדש בחלקו של בנימין. ע"כ.

ועפ"ד נפלאים אלה אמרתי לבאר בדרך רמז את הגמ' במגילה יג. 'ובהקבץ בתולות שנית וגו', אזיל [אחשורוש] שקל עצה ממרדכי [כיצד ישכנע את אסתר שתגלה לו את עַמה]. אמר [לו מרדכי]: 'אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה'. נראה דרצה לרמז לו שהסוד יתגלה לו רק כשיושלם תיקון הירך ע"י מפלת המן שהוא הירך דטומאה, שאין הקדושה מתקנאת אלא ב'ירך' שנפגמה ונמצאת ביד חבירתה -להבדיל- הסט"א.

ולאור האמור ביארתי את דברי הפייט 'שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי תשועתם היית לנצח, ותקותם בכל דור ודור'. שושנת יעקב- שהרי מרדכי הוא גלגול יעקב, צהלה ושמחה- שעתה יתוקן הפגם שב'ירך' שהשתחוה לעשו, תשועתם הָיִיתָ לנצח- אותה ישועה היית ופעלת למידת ה'נצח' ששם הנבואה, ונושעה כעת מיד הסטר"א.

רפו הדבר צ"ב שהרי מעשה הכאה בירך הייתה בטרם השתחוה יעקב לעשו, ועי' בשלה"'ק מגילה תורה אור ג', ודו"ק.

רפז אגב אורחין אימא מילתא, ידוע מה שאמרו שיעקב לא נתן מבהמותיו, אלא מהשלל שלקח מלבן וזשה"כ 'מן הבא בידו' בכח תחבולתו שפיצל ברהטים שהיה בזה כמין רמאות, ואמרתי שדבר זה רמוז כאן בפסוק בר"ת "מ'נחה ה'יא ש'לוחה ל'אדוני ל'עשו" ר"ת מהשל"ל.

רפח יש בנותן טעם להשלים את הדברים על פי דברי החת"ס [דרושים ואגדות חת"ס מכת"י עמ' רצ]: ידוע מס׳ מנות הלוי כי אותו שטר שנמכר המן לעבד למרדכי היה קשור על יריכו של מרדכי, וכשהיה יושב בשער המלך היה פושט יריכו לפני המן, והטעם שפשט דוקא יריכו כי הלא נודע שהס״מ שרו של המן נאבק עם יעקב אבינו ע׳׳ה ולא יכול לו ויגע בכף יריכו, לכן בשעה שהמן מכר עצמו להיות עבד למרדכי קשר מרדכי השטר על יריכו להכניע הס"מ במקום שהכניע את אבינו יעקב ולתקן זה.

ועתה יובן מדוע תקנו את פורים למשתה ושמחה דוקא, כי ידוע שהפסוק 'על כן לא יאכלו בנ"י א"ת גיד הנשה' מרמז על מניעת אכילה בט' באב, כי יש בגוף האדם שס״ה גידין והם כנגד שס"ה ימים שבשנה, וגיד הנשה כנגד יום ט' באב. ולכן נאסרה אכילת אותו הגיד, ונאסרה אכילה באותו היום, [מקור הדברים בזוהר ח"א קע: "ואית בבר נש שס"ה גידין… ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון, דאיהו לקבל סמא"ל… ובגין כך אמרה אורייתא 'לא יאכלו בני ישראל א"ת גיד הנשה', 'א"ת' לאסגאה ת'שעה בא'ב, דלא אכלין ביה ולא שתין, ובגין כך חזא קב"ה כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב, ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב, דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא, ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה" עכ"ל הזוה"ק. וע' חת"ס עה"ת פ' וישלח. ובמאמר המוסגר אזכיר שבספר עקידת יצחק (שער כו) הוסיף ש"בכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת 'הנשה' כמו הפוך 'השנה'. כלומר 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גי"ד השנה', ג' מרמז ל-ג' בתשרי. י' עשרה בטבת. גי"ד כולו גימט' י"ז בתמוז. א"ת לרבות ת'שעה בא'ב].

לכן בפורים שנהפוך הוא ונכנע הס"מ באותו מקום ממש – בירך, נצטוינו לאכול ולשתות, ההפך מ'לא יאכלו'.

ויש בזה רמז שכל מחלוקתם היה בשביל כף הירך ומרדכי ניצח, שכשתכתוב 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' זה תחת זה אות תחת אות, ישאר מתיבת מרדכי האותיות כ"י היתירים באותיות על ארור המן, להורות כי הוא ניצח כ"י ראשי תיבות 'כ'ף י'רך', והיינו מה שבין ארור המן לברוך מרדכי כי מספרם שוה ואין אותיותיהם שוות, והיודע זאת ישתה בפורים ויכוין כוונה זו, כשם שבאבוד כף הירך מתענים, כך בניצוחו אוכלים ושותים. אמנם אם נשתכר כ"כ שאינו יכול לכוין זאת, יחדל מלשתות, כי מה ענין לשתיה זו? עכ"ד החת"ס.

רפט כתב בספר 'תפארת שלמה' [מועדים, ברמזי פורים] 'שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי'. הנ"ל להבין סמיכת הדברים האלה. עפ"י מה שמצינו בפ' ויגש כתיב (בראשית מו, כו-כז) כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ובפ' שמות כתיב ג"כ בלשון הזה (שמות א, ה) יוצאי ירך יעקב. אשר לא מצינו בכל בתנ"ך כלשון זה. הרמז בזה לפמ"ש רז"ל במעלות יעקב אבינו ע"ה כתיב מפורש (בראשית מט, ג) ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני ודרשו רז"ל (יבמות עו, א) שלא ראה קרי מימיו ולזה כתיב יוצאי ירך יעקב שלא יצא ממנו ח"ו לבטלה רק כדי להעמיד שבעים נפש.

וכבר בארנו בענין (מדרש תנחומא דברים תצא י) עמלק הרשע שהיה חותך מילות בנ"י פי' שהיה כורת וחותך החותם ברית-קדש להביא מחשבתם בהרהורים רעים ר"ל להכשילם באות ברית קדש כמ"ש (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה אין השם שלם ולא הכסא שלם (רשי"י שם), כי במיל"ה ופריע"ה יש אותיות י"ה. וכאשר טמא אותם נסתלק מהם שם י"ה. לכן (שמות יז, טז) מלחמה לד' בעמלק מדור דור. וזה הרמז כאן שושנת יעקב השכינה הקדושה נקראת שושן. וע"י יעקב אבינו שתיקן פגם אדה"ר מאותן ק"ל שנה 'צהל"ה' עולה בגימ' ק"ל. בראותם יחד תכלת מרדכי. כי גם מרדכי היה באותו בחינה בשמירה מעולה כמו יעקב אבינו ע"ה. ולזה הנס נעשה על ידו לעמוד נגד קליפת המן.

וז"ש (אסתר ו, יג) אם מזרע היהודים מרדכי פי' שכל זרעו היה בין היהודים ולא נתפזר ממנו חוצה לחיצונים. כמ"ש וקרב פזורינו מבין הגוים. וזה שמסיים המגילה (אסתר י, ג) ודובר שלום לכל זרעו. ודובר לשון הנהגה [כלשון חז"ל 'דבר א' לדור ואין שני דברים לדור']. שהיה מנהיג מדת השלום שנקרא יסוד ברית שלום לכל זרעו. שכולו היה בקדושה וטהרה בבחינת יעקב אבינו יוצאי ירך יעקב. וזה סמיכת הענינים שושנת יעקב צהל"ה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי: עכ"ל.

רצ כ' רש"י במס' מגילה טז: שעל כל הדברים הרמוזים בכתוב דלהלן גזר המן.

ויש להוסיף טעם מדוע המן גזר דוקא על המילה עפ"י מה שכתב החת"ס בספרו תורת משה פרשת תצוה דף עט ע"ג בדפו"י וכתב שם עה"פ 'ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי' ודקדק המנות הלוי שהמלים 'אשר הוא יהודי' מיותרות, דמה יש לראות היעמדו דברי מרדכי שהוא יהודי, והרי דבר זה מפורסם וגלוי לכל?

והנה שנינו שהיה המן עבד כנעני של מרדכי, ודין העבד שהוא מהול וחייב במצוות כאשה וא"כ גם המן בשם יהודי יִקָרא, כי שם יהודי הוא שם כללי כדאיתא במגילה דף י"ד ע"א וזהו 'ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי' פירוש האם יש לדברי מרדכי קיום והעמדה 'כי הגיד להם' מרדכי 'אשר הוא [-המן] יהודי' שהמן יהודי הוא! כיסודו של החת"ס שהמן נימול והיה חייב במצוות כאשה כתב ג"כ בספר יערות דבש בדפו"ח עמ' תל"ח. לאור זאת אפשר להסביר עוד מדוע המן גזר על מצות המילה דזו היתה נקמתו במרדכי היהודי אשר מל אותו, וגם פירסם לכולם שהמן הוא יהודי, והרי המן מואס במצות מילה הוא כמשנ"ת לעיל ולכן גזר על מצות מילה ['עתה באתי' עמ' קסז].

רצא החיד"א בספרו דברים אחדים דרוש כ"ח לשבת זכור.

רצב תנחומא פ' כי תצא. וכן דרשו זאת חז"ל [במדב"ר יג-ג] עה"פ 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' ויזנב – מכת זנב, שהיה חותך מילותיהן כו'.

רצג היערות דבש כתב כן בשם הגמ' בלא לציין מקור, ולא מצאתי רמז לזה. אמנם בגמ' ר"ה יא. איתא למ"ד שהאבות מתו בניסן, אך מנלן שהיה זה בפסח? ומאידך בילקו"ר איתא שיעקב נקבר בט"ו בתשרי, וא"כ נפטר בכ"ו או כ"ז תמוז, וכן מובא בציוני פ' ויחי שיעקב נקבר ביום א' דסוכות, ובשער המלך דרושים למת"ת דרוש ו' כתב שנפטר בסוכות, ובתפארת שלמה- חנוכה כתב בשם ספרים קדמונים שיעקב נפטר בסוכות ונקבר בחנוכה. והקשר בין יעקב לפסח הוא רק בזה שאת הברכות נטל מאביו בא' דפסח (כמובא ברש"י ובילקו"ש תולדות רמז קיז), וגבי יצחק או אברהם אכן מצאתי שיש מקור שנפטרו בפסח. וצ"ע.

ושו"ר שכבר התעורר בזה בספר 'אמרי נעם' [על המועדים ח"ג, מונקאטש תרנ"ו, לרב מאיר הורוויץ אבדק"ק דזיקוב, בתשובת בנו ר' יהושע עמ' ע"ב] וכתב ש"הגאון הנ"ל שנהירין ליה שבילי דתלמודא כשבילי דנהרדעא מצא זאת בדברי חז"ל או במדרש או בתלמוד ירושלמי" עכ"ל. אלא שכתב להעיר על גוף החשבון, שלפ"ד יוצא שיעקב נפטר בי"ג ניסן ע"ש.

רצד למחרת הפסח נתלה המן, וסימנך "וישבות המן ממחרת הפסח".

רצה ועוד הוסיף הרוקח שלכן אף בפרשת ערכין רמוזים יחד המן ועשו, עשו בראשי התיבות והמן בסופי התיבות "מבן' עשרים' שנה' ומעלה" והמן נתן כנגד הגדול שבערכין נ' שקלים שעולה לכדי עשרת אלפים ככר [ע"ש החשבון] לכך נתלה על עץ נ' אמה, והחרימו השלל כנרמז בסופי התיבות של הפסוק "כשדה החרם לכהן" ס"ת המ"ן.

 רצו גם אחשורוש הוא מסוד נחש הקדמוני, ולכן נקרא אחשורו"ש שהאות א' בחילוף אטב"ח מתחלפת בט', ובאתב"ש מתחלפת הט' בנ', נמצא שקיבלנו נח"ש-ורו"ש, הרי נחש הקדמוני ורוש ולענה שבו. ועוד נקרא שמו אחשורוש שבימיו הושחרו פניהם של ישראל, וזה כענין מלאה"מ סוד נחש הקדמוני שאחז"ל וחושך על פני תהום זה מלאה"מ שמחשיך פני הבריות [ויבחר משה חרירי אות פ'].

רצז מדרש תהלים א-ט, פסיקתא זוטרתא בר' ג-א, ילקו"ש תהלים רמז תרי"ג ועוד.

רחצ לכבוש הוא גם מלשון ביאה, כמו שפרש"י עה"ת [בראשית א-כח] עה"פ 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ' "וכבשה – חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה כו'".

צט והיות ומרדכי היה גלגול של אדה"ר לכן נקרא 'ראש', שהיה אדה"ר ראש לכל היצורים [ויבחר משה שם].

ש כתב הבני יששכר [חודש אדר מאמר א' אות י"א ומאמר ד' אות י"א] עפ"י דברי רבנו אפרים עה"ת שהביא החיד"א ב'דבש לפי' שאין הכשפים שולטים בחודש אדר שני, וכתב לבאר בבני יששכר שהיות והכשפים נעשים לפי סדר המזלות ולחדש אדר שני אין מזל כיון שהוא נוסף על י"ב מזלות. ומוסיף שם שגזירת המן הייתה על חדש אדר ב' כמובא בספרים קדמונים, והיה המן מכשף גדול משורש הנח"ש כדברי האריז"ל ומומחה בנחשי"ם וכשפים כדרך כל העמלקים, ולכן ה' הפר עצתו ונפל גורלו על חדש אדר ב' שאין בו מזל ואין שולט בו כישוף.

ועי' ביערות דבש ח"ב דרוש י"ג שכתב שמזל חודש אדר יש בו ג"כ רע כיון שהוא מזל התנינים בחינת לויתן נחש בריח, הזכר שולט באדר א', והנקבה שולטת באדר ב', ומאחר שהי"ת הרג את הנקבה [ב"ב עד:] הרי נשאר חודש אדר ב' בלי מזל כלל.

וע"ע שם [ח"א דרוש ג] שכתב "והנה עוד הטעם, כי בעל מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש, כי משה אמר ליהושע בחר לנו אנשים [שמות יז, ט] שנולדו באדר שני, כי אז אין להם מזל ולא יחול עליהם כישוף, והנה ידוע כי גזירת המן היה על אדר שני, כמבואר בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] אותה שנה מעוברת היתה, ולכך קוראים המגילה באדר, ואם נתעברה קורין באדר שני. והנה כשתעיין במדרש ותרגום שני למגילה, תראה כי המן ימ"ש – תוצק צואה רותחת לתוך פיו – אמר שכל מעשה משה היה ע"י כישוף, וכן יהושע וכל מנהיגי ישראל דור ודור כולם היו מכשפים, וע"י כישוף הצליחו ולחמו נגד העמים, ואם כן היה המן ירא לנפשו מאי אהני ליה, בבוא היום יעשו כשפים ע"י מזלות ולא יהיה יכול להם שום אדם, אמנם בנפול הפור באדר שני, הוא הירח שאין בו מזל ולא יחול בו כישוף, שמח שמחה גדולה ואמר לריק יקומו וינחשו, והביא ראיה ממיתת משה, שהיה – לדעתו ימ"ש – גדול שבמכשפים, איך מת ולא עשה בכשפים לחיות? כאשר יאמינו הטפשים שיש ביד המכשפים לפעול להאריך ימים לרוב כימי אדם, אלא ודאי שמת באדר שני כנודע, כי משה מת באדר שני ושם לא הועיל כישוף, והוא לא ידע דלכך מת ביום שנולד, דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו'": עכ"ל ודפח"ח.

שא 'ומחֹד"ש לחֹדש' גימטריה נח"ש.

שב פיוטי ר"א הקליר לפ' זכור.

שג ע"ע בהגה"ה לספה"ג (פ' סד מהר' מסעוד סגי נהורא) ובחסד לאברהם (מעין ה' נהר כג) שכתבו שאריסטו היה ניצוץ אבטליון ובסוף ימיו שב בתשובה ונתגלגל באנטונינוס.

שד בספר 'חושב מחשבות' [לרבי עמנואל חי ריקי זלה"ה, מונקאטש תרנ"ו ע"מ מ"ד] עמד על עניין הצנון חזרת וקישות והקשרם לענייננו, ואנו נצטט את דבריו בשינויי לשון קלים:

"רבי ואנטונינוס לא פסקו מעל שלחנם צנון חזרת וקישות שהם מושכים תאוות האכילה ומעכלים המזון כמשאחז"ל, כי ותרנים היו ולא היו רוצים שיעצרו עצמם המסובים על שלחנם מלאכול מחסרון תאוה או מפחד עכוב העכול. ואם על אחרים היו ותרנים כל כך, כ"ש שיהיו ותרנים זה עם זה, ויעבירו השנאה הקדומה שבלבם שבאה להם מפני הבכורה והברכה שברכם יצחק אביו, אשר הנוטריקון שלו הוא י'ו"ד צ'נון ח'זרת ק'ישות, שלא פסקו מעל שלחנם שהיה השלחן מכפר כמזבח שגובהו יו"ד אמות הרמוזים ביו"ד של יצחק, להורות שרוצים לעכל את המאכל שאכל יצחק אביהם כי על ידו באה להם השנאה כדי לשכחה.

וכיצד יהיה השלום נעשה ביניהם? הצנון עיקר אכילתו הוא הנטמן בארץ, והעלים שעל הארץ הם טפלים אליו. בדומה לעשו שנתברך מאביו בתחילה משמני הארץ ואח"כ מטל השמים, וכן היה דרכו לעשות העוה"ז עיקר והעוה"ב טפל.

והחזרת [-חסה] היא הפך הצנון, שעליו הם העיקר ושרשו הנטמן בארץ טפל אליהם שאינו נאכל אלא על ידי הדחק, הוא הדומה ליעקב שנתברך מאביו בתחילה מטל השמים ואח"כ משמני הארץ, וכן היה דרכו שעושה העוה"ב עיקר והעוה"ז טפל. וכן אמר לעשו יעבור נא אדוני לפני עבדו בעוה"ז ואני אנתהלה לאטי עדי הגיעי לעוה"ב ושם אטול חלקי.

ולפי שהיו אז שני הפכים היו שונאים זה את זה, אבל בגלגולם הנוכחי שינו את מדתם ובחרו את הדרך האמצעי כמו הקישות שהאמצע שלו הוא הנאכל ולא השורש הנטמן בארץ, וגם לא הפרח שעליו, שהוא נופל ממנו.

כך אנטונינוס היה מולך על הארץ ועושה מעשה שמים במה שהיה נכנע תחת רבי לשרתו, ורבי היה חכם ויושב בישיבה, ועושה מצוות ומעשים טובים שהם מעשה שמים, ונהנה מן הארץ במתנות שהיה אנטונינוס שולח לו ובשֵרוּת שהיה משרתו. ובזה היה השלום רב ביניהם כל זה רמזו שֵם ועבר לרבקה כדי להפיס דעתה": עכד"ק.

שה כתוב ע"פ שניים עדים יקום דבר, אם העדים מעידים באותו לשון בדיוק- הרי הם שקרנים, ואם מעידים את אותו הדבר אך בשינוי לשון- הרי הם דוברי אמת. ולכן נקט שניים, שלא יהיו דבריהם שווים.

וכן כתוב שניים כרובים- אחז"ל לא' דמות בן ולא' דמות בת, ולכן שניים ולא שני.

יהושע שלח שניים אנשים מרגלים חרש וגו' ועל רחב נאמר ותצפינו, ומדוע לא ותצפינם? אלא א' היה אדם והוא כלב, והשני מלאך – פנחס ולא הוזקק להצפנה, ולכן נאמר ותצפינו את כלב, ולכן נאמר שניים ולא שני, שאינם שווים.

לעומת זאת 'שני' פירושו שווים, ולכן אחז"ל שהשמש והירח נבראו שווים, ולאחמ"כ מועטה הלבנה, כיון שבתחילה נאמר את שני המאורות הגדולים, לומר לך שהיו שווים.

וכן ביוה"כ לוקחים שני שעירים א' לחטאת וא' לעזאזל, אחז"ל שעליהם להיות שווים במראה ובקומה ובגיל, מדוע? משום שנאמר 'שני' ולא שניים.

שו כתב במגלה עמוקות [מהד' וייס, פ' תולדות] שרבקה שאלה 'למה זה אנכי' על עשו הרשע שבבטנה מדוע יצא סיג נאלח זה ממנה, ולא משִפחה, כפי שיצא הסיג ישמעאל מהגר ולא משרה, והשיבה קוב"ה שהוצרך להיות עשו בבטנה כדי שיהיה לו תקנה, ואלו היה נולד ע"י שפחה לא היה לו שום תקנה בעולם, אולם עתה יהיה לו תקנה בגלגול באנטונינוס, ויעקב ברבי, וז"ש הכתוב 'שני גיים בבטנך' מאחר שהם בבטנך ולא בבטן שפחה לכן יהיה תקנה לשני הגיים ביחד שהם אנטונינוס ורבי, אולם עתה- שני לאומים ממעיך יפרדו, שהם מופרדים ממש זה בקדושה וזה בטומאה.

שז ומוסיף שאי אפשר לומר דקאי אעתיד, שהרי נאמר 'ולא יהיה שריד לבית עשו' שעתידין להתבער מן העולם חוץ מגרי הצדק כאנטונינוס וכיוצא בו.

שח כתב במגלה עמוקות [ויגש] רבי סידר את פרקי אבות, ונאמר עליו [גיטין נט.] שזכה ל"תורה וגדולה במקום אחד", והנה ת'ורה ו'גדולה ב'מקום א'חד ר"ת אבו"ת.

שט במשנה לא מובא 'קדושה', אך עי' בריטב"א כתובת קג: שמביא גירסא כזו.

שי הוסיף בקול דוד [וינשטוק, י-ם תש"ך, פ' ויגש] שמצינו גם שבעת שנפגש יעקב עם יוסף קרא יעקב ק"ש, והטעם לכך כדי שלא יהנה מן העוה"ז הנאה כ"כ גדולה, ולכן קידש ומסר הנאה זו לשה"ש ומס"נ עק"ה. אף רבי לא נהנה מן העוה"ז באצבע קטנה.

שיא עי' מאור ושמש פרשת ויחי ד"ה ונראה.

שיב ילקו"ש תורה רמז ע"ו, וי"א שהיה נכדו של רבי.

שיג ומדוע באמת נהג כן יעקב? מבאר בספר מעין גנים (מזרחי, קושטא שנת תפ"א, דף סד: פ' תולדות) שיעקב רצה להראות לעשו שהברכות לא נתקיימו בו, שהרי נאמר לו הוי גביר לאחיך, והנה לא די שאינו גביר אלא שהוא עבדו של אחיו עשו, ומכנהו אדוני.

שיד מהלשון 'עשה עצמו ערל' נראה שהיה מושך בעורלתו להסתיר שהוא מהול, ובזה יובן מה שמצינו שאחר שאנטונינוס מל עצמו ביקש מרבי שיראה האם נימול כהוגן, ומה הצורך בכך? אלא רצה שרבי יבדוק שאין עורלתו משוכה כבגלגול הקודם.

שטו ביאור נפלא בזה עי' בספר אספקלריא המאירה [הורוויץ, פיורדא תקל"ו] פ' תולדות עמ' י"ז ד"ה ונימא.

שטז אפשר לומר שאע"ג שהוא לא ידע שהוא גלגול עשו מ"מ מזליה חזי כפי שנאמר כה"ג בכמה דוכתי.

שיז ושו"ר כי בספר 'חושב מחשבות' [לרבי עמנואל חי ריקי זלה"ה, מונקאטש תרנ"ו ע"מ מ"ד] העיר בענין בקצרה ואמר ששניהם ינקו מחלב אשה אחת.

וכתב בספר אגרא דכלה [פ' לך לך] "וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא ומרומז בכאן בפסוק 'ובן שמנת ימים', ר"ל כפשוטו בן שמנת ימים יגרום ש'ימול לכם כל זכר לדורותיכם', בסוף הדורות יהיה זה שימול לכם לעדתכם הקדושה, 'כל זכר' אפילו אשר לא מזרע ישראל הוא. ומרומז עוד "כל זכר" הכולל כל הזכרים, כי הנה רבינו הק' הוא גלגול יעקב, ואנטונינוס הוא גלגול עשו, נמצא הם כוללים כל הזכרים, והבן. ומפרש הכתוב מי הם יליד בית הוא רבינו הק', ומקנת כסף מכל בן נכר וכו', ר"ל שנקנה להש"י על ידי התשוקה שנשתוקקה אמו שיהיה שושבינין, 'מכל בן נכר' שהוא הכולל מבן נכר שהוא גלגול עשו, והבן. ולרמז זה ילי"ד בי"ת, בגימטריא "זה רבי ואנטונינוס" נ"ל:

שיח ועוד הוסיף שם 'למה זה אמצא חן בעיני' ר"ת ל'גזרת מ'ילה ה'שמד ז'מן ה'הוא א'מו מ'טרוניתא צ'דקת א'ותי נ'שאה ח'ליפי ב'נה ע'רל י'דידים נ'עשינו י'חדיו, אדוני. וז"א למה זה גימ' "במילה" אמצא חן בעיני אדוני וס"ת אמצ'א ח'ן בעינ'י הן אותיות אנ"י ר"ת א'ני נ'קרא י'הודה שם רמז כי דברי יעקב אבינו ע"ה בזה הם רומזים על זמן גלגולם האחרון שיבואו ברבי ואנטונינוס.

 שיט והוסיף עוד: ועז"א בתהלים ע"ג "עד אב"א אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" דרשו חז"ל [בבא מציעא פו.] רמז לרב אשי – מקדשי סימן, 'אבינה' רמז ל'רבינא'. 'לאחריתם' שהם סוף הוראה. ולדעתי נרמזה גם כן שם סוף משניות שסדר רבי בימי אנטנינוס, שמצא אז חן בעיניו [במילים אב"א- ר"ת א'נטונינוס ב'ן א'סוירוס]. ע"כ.

שכ הוסיף בספר שמן למאור [לגר"מ בן שמעון פ' וישלח] שעפיד"ק אפשר לרמוז בס"ד באומרו "עד אשר אבא אל [אדוני שעירה]" עולים בגימ' "ברבי יהודה הנשיא" בדקדוק. אדוני שעירה – שעירה עם האותיות גימ' "בן אסרוירוס" גם תיבת שעירה עם האותיות והתיבה עולים בגימ' "ללמדו יהדותנו" בדקדוק. גם שעיר"ה ר"ת "ש'ילמד ע'בודת י'ה ר'בון ה'עולמים". לרמז שאז כשאתגלגל ברבי ואתה באנטונינוס בן אסוירוס אבוא אל אדוני שעירה ללמדו תורה.

שכא דרכו של האונקלוס לתרגם 'נא'- 'כען', עתה. בשונה מרש"י שלרוב מפרש לשון בקשה.

שכב פעם אחת אצל מרן ז״ל משינאווא באמצע שולחנו הטהור היכה את עצמו על דף השלחן בדביקות כדרכו בקודש, והיה נראה לכל שיש לו הכנות לומר 'תורה', והיו העולם ממתינים בהשתוקקות לשמוע, ואח״כ אמר אך דיבור זה: 'מרדכי הצדיק היה גלגול יוסף הצדיק, והמן הרשע היה גלגול של שר המשקים'. ואמר אח״כ בלשונו הקדוש: אין זה ממני, זה כתוב בספרים (מקוה ישראל). [א.ה. לא מצאתי מקור לזה בספה"ק].

ואיתא במדרש 'לקח טוב' א"ל פרעה [לשר המשקים שהליץ בעד יוסף שיגלחו משום-] 'קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא וכן אתה אומר בהמן ומרדכי' [-שהמן גלח למרדכי] ע"כ. הרי כאן רמז שמרדכי כנגד יוסף.

יום ו' דפסח חל ביום בו חל פורים באותה שנה. ו' מרמז ליוסף שהיא מידת היסוד, ונס פורים היה ע"י מרדכי גלגול יוסף [הגש"פ לבנת הספיר עמ' יז].

שכג ע"ש בתוד"ה 'ר"ל זבין' שכתבו שקודם שחזר למוטב היה מעשה זה, דמסתמא לא היה מזלזל בעצמו כל כך: אולם לפי דברי הרמ"ע כאן אין הכרח לומר כן. וכן בתפארת יעקב עמ"ס גיטין מבאר שהיה זה אחר ששב בתשובה, ומסר נפשו לבער הלודיים.

 

Print Friendly, PDF & Email

תגיות

מצטערים, לא ניתן להגיב בעמוד זה

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'