סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר

מאמרים-על-גלגולים
מאמרים-על-גלגולים

כל ענייני החג

כל ענייני פסח


 

מאמר מתוך הספר משנת הגלגולים  

"סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר"

הפרק הבא, בשונה משאר הפרקים, לא יעסוק בתיקון מקומי של נשמה ששבה בגלגול, אלא במהלך שלם ויסודי של תיקון העולם מתחילתו ועוד קיצו.

הנושא שנעסוק בו ארוך מני ים, ובספרי המקובלים דשו בו רבות. גם אנו עסקנו בענין במשך מספר שנים עד שהתגבש לכדי מאמר שלם ומקיף. נשתדל לתמצת את הדברים, הגם שלא נוכל למצותם במלא הקיפם.

פתיחה

כפתיחה לנושא, נבקש להתבונן בגלות מצרים וסיבותיה.

גלות זו מעוררת מספר תמיהות המצריכות התבוננות.

א. עם ישראל גולה למצרים. במצרים פרעה משעבד אותם בעבודת פרך בבנית ערי מסכנות, עבודה המשברת גוף ונפש. את התבן עליהם ללקט, וממנו להכין לבנים ולקובען בבנין, על פי כמות קבועה מראש. מי שלא עמד במשימה, היה פרעה משקע את בניו כנדבכים בבנין. אם לא די בכך, פרעה מייסרם בהטבעת בניהם ביאור, ואף שוחט את בניהם ורוחץ בדמם. אכזריות העולה על כל דמיון. וכל הקורא זאת מיד עומד ושואל – מדוע? במה חטאו אבותינו שזה עונשםתפ?

דוקא העם הנבחר – בן אברהם יצחק ויעקב – אוהבי ה', העם שהיה אמור להיות מופלה לטובה, מופלה לרעה, סובל ומתייסר?

ב. לַגָּלוּת קדמה הודעה מאת ה'– [בראשית פרק טו, א] "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר …. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר; ה' אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?… וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל":

ה' מודיע לאברהם מראש על העתיד לעבור על בניו. ולמרבה הפלא אברהם לא מתפלל! הרי אפילו בסדום שהיו רשעים גדולים, הִרבה אברהם בתפילה, [אולי יש חמישים, ארבעים כו' "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"] ואילו כאן – שמדובר בבניו, מקבל זאת אברהם בשוויון נפש, וכלל אינו מנסה לבטל את הגזירה הקשה?

ג. דבר נוסף מוזר בגזירת גלות זו. גלות מצרים אינה תלויה בזכויות של עם ישראל. זוהי גזירה מוחלטת. לא נאמר כאן שאם הם ילכו בדרך ה' ינצלו מן הגלות. מדוע? מדוע כאן אין התניהתפא כמו בכל נבואות התורה?

ד. ה' מבטיח לאברהם שלאחר הגלות "יצאו ברכוש גדול"- וכי זה פיצוי הולם על עשרות שנות שעבוד?

ועוד, האמנם יש בממון זה לנחם את אברהם אבינו, שמעולם לא החשיב את הממון, ואמר 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'?

ה. על עשיו נאמר: [בראשית פרק לו-ו] וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:

פירש רש"י [שם ז, מבר"ר פב] מדרש אגדה – מפני יעקב אחיו – מפני שטר חוב של גזירת "כי גר יהיה זרעך" המוטל על זרעו של יצחק. אמר; אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר: ע"כ.

אם כל כך פשוט וקל להתפטר משטר חוב זה, מדוע גם יעקב אינו מתפטר ממנו?

כדי שיתבארו ויתבהרו הדברים, עלינו לחזור לשחר ההיסטוריה.

א

חטאי אדה"ר וקלקולו

ה' ברא את אדם הראשון והניחו בגן עדן, וצווהו שלא לאכול מעץ הדעת. הנחש פיתה את חוה, וחוה הכשילה את אדה"ר.

בעקבות החטא נפל האדם ממדרגתו העצומה ונהיה כאחד האדם, כפי שהוא כיום.

קודם לחטא- היה האדם במדרגה רוחנית עצומהתפב. יותר קרוב למלאך מלאדם. הוא יכל לעבור מגן עדן התחתון [בו שהה] לגן עדן העליון, כאדם העולה מבית לעליה. לאחר החטא הדבר יתכן רק לאחר שיניח וישיל את גופו העכור בארץ [אוה"ח ברא' ג-יד] .

קודם לחטא – לא היה לו יצר הרע. הכח המפתה – יצרו – היה חיצוני לו, הוא הנחש.

לאחר החטא נתערב באדם רע בטוב, וכיום היצר מפתה אותנו מבפנים.

וזוהי הבחינה של עץ ה"דעת". 'דעת' = חיבור, כמו "וידע אדם את חוה אשתו".

ה'דעת' היא הכח השכלי לחבר בין דברים. כח שאין לבעלי החיים. עץ "הדעת טוב ורע" נקרא כן מפני שלאחר האכילה ממנו נתחבר באדם הטוב והרע, והוא אינו כמקדם- טוב מושלם – והרע חיצוני לו, אלא גוף שבו מאוחדים ומעורבים הטוב ברעתפג.

קודם לחטא – היה נסיונו של האדם במושכלות, להבחין ולבחור בין אמת לשקר [עי' מורה נבוכים ח"א פ"ב]. לא הייתה בו תאוה ותשוקה לגשמיות בהמית.

לאחר החטא – נכנסה בו התאוה, ובעקבות כך אף הכיר בזה שהוא ערום.

קודם לחטא– ולא יתבוששו, היה כל עניינו במושכלות ללא משיכה תאוונית.

אחר החטא נתערב בו הרע, הכח המתאווה, המשיכה הגשמית, ארצית, חומרית, ואף גופו הפך מגושם וארצי, חֵלף גופו הרוחני שהיה לו קודם.

חז"ל מגדירים זאת: 'בשעה שבאתפד נחש על חוה הטיל בה זוהמא' [שבת קמו.]. זוהמא שדבקה בה, ובכל המין האנושי אשר נוצר ממנה.

עונשים נוספים לאדם וחוה

חוץ מאיבוד מעלתו רוחנית, נענשים אדם וחוה בעונשים נוספים.

'בזיעת אפיך תאכל לחם', 'והאדמה ארורה בעבורך – קוץ ודרדר תצמיח לך', והאשה – 'הרבה ארבה עצבונך והרונך', 'בעצב תלדי בנים', 'והוא ימשול בך'.

אולם הנורא מכל – בעקבות החטא גורש האדם מגן עדן מחשש 'פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם'תפה, ונקנסה מיתה על כל המין האנושיתפו.

לא ניתן יותר להגיע לזיכוך מוחלט ולהדבק בו יתברך בגוף הגשמי העכור. כי לא יראני האדם וחי. על הנשמה להפרד מן הגוף כדי ליהנות מהזיו הא-לוקי בגן עדן העליון.

תשובתו של אדה"ר

בעקבות החטא, אדה"ר עושה תשובה.

מובא במסכת עירובין [יח:, מתורגם]:

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי [שגער בו הקב"ה וקללו] הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר 'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו', משמע שעד עתה [-לפני גיל מאה ושלשים] שלא 'כצלמו' הולידתפז [אלא רוחין ושדין ולילין].

מקשה הגמרא על רבי ירמיה מדברי רבי מאיר; היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה [על כלל העולם] על ידו, ישב בתעניתתפח מאה ושלשים שנהתפט, [אדה"ר חי תתק"ל שנה בגימטריה 'תעני"ת'תצ] ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי [-חגורות] תאנים על בשרו מאה ושלשים שנהתצא, [הרי שפירש מאשתו, וכיצד אמר רבי ירמיה שאדם הוליד מאשתו באותן שנים שדין כו'?]

מתרצת הגמרא- אכן באותן שנים פירש אדם מאשתותצב, ומה שאמרנו שהוליד רוחין שדין ולילין היה זה על ידי 'שכבת זרע דחזא לאונסיה' – קרי שיצא ממנו לאונסותצג, וממנו נבראו אותן רוחין שדין ולילין. עד כאן דברי הגמרא.

העולם הולך ומתדרדר

מכאן ואילך הולך העולם ומתדרדר, ומוסיף קלקול על קלקולו.

דור המבול, הפלגה, אנשי סדום

תחילה היו אלה אנשי דור המבול. הארץ נשחתה לפני האלוקים ותמלא חמס. אחריהם דור אנוש הכעיסו את ה' עד שהציף עליהם מי אוקיינוס [צונאמי?], בעקבותם דור הפלגה שממשיך את ההתדרדרות. הם בונים מגדל שראשו בשמים במטרה לעשות מלחמה עם ה'. אחריהם אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד.

מהפכת 1948

עד שבשנת 1948 לבריאת העולם קם אדם שקוראים לו אברהם העברי. אברהם הוא הראשון שהחל לחפש את 'בעל הבירה' – לבקש את ה'. הוא נלחם כנגד עובדי העבודה זרה, מנתץ אלילי תרח אביו, מתעמת עם נמרוד הרשע, ומושלך לכבשן האש בעבור אמונתו.

אברהם מפיץ את האמונה בא-ל אחד בכל מקום אליו הגיע, ו'עושה נפשות' ומגייר את האנשים.

'בעל הבירה' – השי"ת – נגלה אליו, ומגלה לו שהוא השליט בעולם.

ה' מנסה את אברהם בעשרה נסיונות והוא עומד בכולם בהצלחה.

אברהם הוא הראשון שמתחיל לתקן את אשר קלקל אדם הראשון בחטאו. [אמנם היו צדיקים לפניו – כנח, מתושלח, שם ועבר ועוד, אולם הם לא פעלו בקרב הבריות להפיץ אמונת ה' בעולם].

הקב"ה נגלה לאברהם בברית בין הבתרים וכורת עמו ברית. באותה הברית ה' מבטיחו שיוציא ממנו בן שירשנו, ומבטיחו את ארץ ישראל, ואף מבטיחו על הגלות העתידה במצרים – 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'.

בשורת הגלות וטובתה

הקב"ה אומר לאברהם בשל צדקותך ומסירות נפשך על מצוותי, אני מבטיחך שממך יצא העם הנבחר. העם שיזכה לתקן את חטאו של אדה"ר, ולהסיר את אותה הזוהמה שדבקה במין האנושי על ידי הנחש הקדמוני.

ממך יצא העם שיזכה לקבל תורה מסיני, ובכך יגיע להזדככות מוחלטת מזוהמת הנחש, ולתיקון עולם במלכות שדי. העם שיזכה לחזור למצבו של אדה"ר קודם החטא.

כיצד מתקנים את חטא אדה"ר?

ההזדככות לא תהיה קלה.

על מנת להזדכך מתאוות גופניות – שזהו האופי של חטא אדה"ר – הם יעבדו בעבודת פרך המשברת את הגוף שנזדהם. התרופה לתאוות גופניות – יסורי הגוף.

ולכן אנו מוצאים ש'מצרים' מכונה בכתובים בשם 'כור הברזל' [דברים ד-כתצד] וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה':

מבאר הרד"ק: "כמו שצורפין הכסף והזהב בכּוּר, כן נצרפו במצרים בעבודה קשה". ב'כור הצורפין' מפרידים הסיגים [-הפסולת] מן הכסף והזהב.

מצרים גם נקראת ערוות הארץ. הארץ היא כדמות אדם. לארץ יש 'ראש' ו'עיניים' ו'ידיים' ו'רגליים' וגם 'ערוה'. כמובא בכתובים 'ראש עפרות תבל' 'והארץ רחבת ידים' 'טבור הארץ' 'עין הארץ' וכיו"ב. וכמו שבגוף האדם יש חילוקי דרגות בין אבר לאבר, כך בארץ, והמקום הטמא והשפל ביותר הוא מצרים – ערוות הארץ [השלה"ק וישב מקץ ויגש תורה אור כה].

מצרים מהווה מקום זיקוק וזיכוך, צירוף ובירור.

כשאדם עובד עבודת פרך, גופו שבור, ואין ליבו ומחשבתו פנויים למחשבת זימה או תאוה. חז"ל אומרים שאף לנשותיהם לא הזדקקו. אלמלא נשים צדקניות שעודדו בעליהן וקיימו בהם 'תחת התפוח עוררתיך' – אף דור המשך לא היה להם [סוטה יא:, שמו"ר א-יב ועוד].

רק לאחר ההזדככות הזו הם יהיו ראוים לעמוד למרגלות הר סיני ולזכות לקבלת התורה.

לאור זאת נבין מדוע לא די שאין אברהם מתפלל על ביטול הגלות, אלא חז"ל אומרים שעצת הגלות באה ביוזמת אברהם אבינו. וכפי שדרשו חז"ל (סוטה יא.) את הפסוק הנאמר ביוסף 'וישלחהו מעמק חברון', 'מעצה עמוקהתצה של אותו צדיק שקבור בחברון', הוא אברהם אבינו שבחר בגליות. וכן מפורש במדרשתצו ששאל הקב"ה את אברהם האם יעדיף שיתוקנו בניו בגיהנם או בגלות, ובחר אברהם בגלות כדי שיזדככו בגלות מכל זוהמה ויזכו לחזות בנועם ה'תצז.

*  *  *

לאחר שראינו בקווים כלליים כיצד גלות מצרים משמשת כמקום תיקון לחטא אדה"ר, נרד כעת לפרטים, ונרצה ללמוד כיצד נעשה אותו תיקון, ומי הם הנפשות הניתקנות, כפי שבוארו הדברים בארוכה בדברי המקובלים.

תוצאות הקרי שראה אדה"ר

ראינו לעיל שבאותן מאה ושלושים שנה [מעתה נכנה אותם 'ק"ל שנים' כמקובל בספה"ק] שפירש אדה"ר מחוה אשתו, הוא הוליד לילין שדין ורוחין, משכבת זרע – טומאת קרי – שראה לאונסו.

במדרש [בר"ר כ-יא] מבואר ממי הוליד אדה"ר:

אמר רבי סימון כל מאה ושלשים שנה שפירשה חוה מאדם, היו רוחות הזכרים מתחממים מחוה והיא יולדת, והיו רוחות נקבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו.וזהו שנאמר (שמואל ב ז) 'אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם', [מי הם נגעי בני אדם? – ] בניו של אדם הראשון [הם הלילין והרוחין הנולדים מהקרי של אדם הראשון].

מבואר בכתבי האריז"ל [שעה"פ שמות ועוד] שאותן ניצוצות קרי שיצאו מאדה"ר היו של נשמות עליונות קדושות, ונקראו 'נגעי בני אדם' משום שהיה אדה"ר מתענג בהוציאם, בסוד [קהלת ב-ח] 'ותענוגות בני אדם שידה ושידות', 'שידה ושידות' מלשון 'שֵדים', והן לילי"תתצח ונעמ"ה שמהן היה אדם מתחמם ורואה קרי. וחלף ענ"ג הפך להיות נג"ע, 'נגעי בני אדם'.

את ניצוצי הקרי הללו לקחו הנקבות של הקליפות – לילי"ת ונעמ"ה, והם נצטיירו בגופם והולידום, והם שדין ורוחין ולילי"ן [-ע"ש לילי"ת].

נשמות עליונות וקדושות אלו צריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם, עד שיזדככו מחלאתם וזוהמתם בתום גלגולים וצרופים רבים.

חטאים נוספים לאדה"ר

עוד יש לדעת, שאדה"ר חָטָא -בנוסף לאכילתו מעץ הדעת- ועבר על שבע מצוות בני נחתצט. [למעשה אדה"ר נצטווהתק בשש, עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, ועל הדינים, ואילו איסור אבר מן החי נוסף מנח. רמב"ם מלכים ט-א].

עבודה זרה וברכת השםתקא – שכפר בעיקר. חז"ל אומרים שאדם הראשון 'מין' [-כופר] היה [סנהדרין לח:] וסבר שהעולם קדמון, וה' כביכול אכל מעץ הדעת וברא את העולם, ואם גם הוא יאכל – יהיה אף הוא כאלקים [תו"ח שם].

ועוד שהשתחוו לו כל הברואים והיה כצלם ועבודה זרה [קהלת משה סתהון, אר"צ תרל"ג, עמ' קעה:].

גילוי עריות– עוון השחתת זרעו שניתן בלילי"ת ונעמ"ה שהן נקראות 'עריות'תקב.

ועוד ששימש עם חוה ביום, ובחול, ובפרהסיא, ולא המתין לשבָת, וראה הנחש את אדם וחוה עסוקים בתשמיש ונתאוה לה והחטיאםתקג [ערש"י ברא' ג-כ].

שפיכות דמים– שנגזרה בעטיו מיתה על כל העולם. ועוד בהשחתת זרעו נחשב כהורג.

גזל– נטל מפרי עץ הדעת ללא רשות ה' שהוא בעל הגן, וגזל לקוב"ה.

על הדינים– שעבר על הדינים שנצטווה עליהם [שבני נח מצוּוים להעמיד להם דיינים על מנת שידונו את העובר על מצוות אלו, והוא עבר עליהן].

ב

התחלת התיקון בדור המבול / הפּלָגָה / סדום

גילגולַם בדור המבול

אותן נשמות קדושות [מהקרי של אדה"ר] יורדות תחילה באנשי דור המבול על מנת לתקנן.

והיות ומקורן רע, לכן היו מורדים וכופרים בה'.

עיקר חטאם של אנשי דור המבול היה בהשחתת זרעם על הארץ – (בראשית י"ג) 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ'. הם שבים על קילקולו של אדה"ר. רק שהוא ראה לאונסו, והם מזידין.

בעקבות חטאי אנשי דור המבול נאמר (שם ו' ז') 'וינָחם ה' כי עשה את האדם בארץ', 'האדם' – בא לרמוז כי הם בחינת בני אדם הראשון עצמו, שיָצאו בהשחתת זרעו באותם ק"ל שנים.

ועוד נרמז זאת בפסוק (בראשית ו' ה') 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ', ונודע כי המשחית זרעו נקרא 'רע', בסוד (שם ל"א ז') ויהי ער בכור יהודה 'רע' בעיני ה'תקד, ונמצא, כי דור המבול שיצאו בהשחתת הזרע מאדם הראשון, נקראים 'רעת האדם' ממש.

ומסיים הפסוק – 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום', כי כל התגברות יצרם נבעה מחמת השחתת זרע הנקרא רע, לפי שמשם נמשכו – בעקבות מעשי אדה"ר.

לכן אומר ה' 'אמחה את האדם אשר בראתי', לרמוז כי הם הם בחינת נשמות השחתת זרע אדם הראשון בעצמו, 'אשר בראתי' – שהיה יציר כפיו יתברך ממש.

ולכן ענשם של אנשי דור המבול היה שנמחה גופם במי המבול הרותחין, מידה כנגד מידה – תמורת טיפת רותחין של השחתת זרעם על הארץ. וכמו שאמרו חז"ל [ר"ה יב.] 'ברותחין קלקלו וברותחין נדונו':

ועוד נידונו במבול של רותחין וצוננין כדין הגעלה, להגעיל ולהפליט הזוהמה שדבקה בהם, כפי שבהגעלת כלים יש להטביל ברותחין ואח"כ בצוננין [שפתי כהן פ' בראשית].

לדור המבול היה חטא נוסף. חז"ל אומרים 'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל' [סנהדרין קח.], כבניו של אדה"ר הם ממשיכים ואוחזים מעשה אביהם 'בידיהם' ואף הם חוטאים בגזל.

שני עוונותיהם נרמזו בפסוק זה, (בראשית ו' י"ב) 'ותשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס'. ותשחת הארץ הוא השחתת זרעם, ותמלא הארץ חמס שהוא גזל:

בגלגול זה אותן נשמות אינן זוכות להגיע לתיקונן, והן מזדככות ומתלבנות במי המבול.

גילגולַם בדור הפלגה

והנה אותן נשמות עצמן שנִמחו בדור המבול – שָבו והתגלגלו באנשי דור הפלגה על מנת להשלים תיקונן.

אנשי דור הפלגה חוטאים בכפירה ומבקשים לבנות מגדל שראשו מגיע השמימה.

הבה נעיין בפסוקים ונראה במה קילקלו:

"ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחֵמר היה להם לחֹמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ. וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החִלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר: [בראשית יא-ב]

חז"ל דרשו 'בנסעם מקדם' – 'הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו אי אפשינו לא בו ולא באלהותו'.

'ונעשה לנו שם' – "אין 'שֵם' אלא עבודת כוכבים. אמרו לא כל הימנותקה לַבוֹר [-לברור] לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא באו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו וניתן חרב בידה ותהא נראית כאלו עושה עמו מלחמה" [בר"ר פ' לח].

מדברי חז"ל אנו למדים שחטאם של בני דור הפלגה היה בכפירה ועבודה זרהתקו.

דור הפלגה הם ניצוצות שיצאו מאדה"ר, והם ממשיכים בקלקולו. כפי שהוא חטא בכפירה וע"ז כך גם הם חטאו בזה.

'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם' לרמז שהם בעצמם בני אדם הראשוןתקז.

והנה ניצוצות הקרי של אדה"ר אינן זוכות להגיע לתיקונן באנשי דור הפלגה, והן מזדככות ונצרפות במה שהפיצם ה' ובלל שפתם, ואף הפך חלקם לקופים ורוחין שדין וליליןתקח [סנהדרין קט.] אך לכדי תיקון לא הגיעו.

גילגולַם באנשי סדום

והנה אותן הנשמות שבות ומתגלגלות באנשי סדוםתקט. גם כעת הם מרשיעים ואנשי סדום 'רעים וחטאים לה' מאד'.

רע– כזכור – מרמז על השחתת הזרע, לומר לך שהם באו מאותה המידה שנקראת 'רע', מהשחתת זרעו של אדה"ר.

אדה"ר חטא בכך שעבר על הדינין שנצטווה עליהם, וכנגד זאת אנשי סדום הרשיעו במידה זו והעמידו עליהם דיינים רמאים שנקראו 'שקראי, ושקרוראי, זייפי, ומצלי [-מטים] דינא' [סנהדרין קט:] כמובא במדרשים רבים גודל שחיתותם.

'ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית' [בר' יט-ד] מהי הכפילות 'אנשי העיר אנשי סדום'? אלא בא ללמדנו ש'אנשי סדום' הם בעצם 'אנשי העיר' – הם אלה שאמרו 'הבה נבנה לנו עיר' – דור הפלגה [הגר"ח סינואני ב'עטרת תפארת' סו"פ נח].

לפני שה' משמיד את סדום הוא אומר [בראשית יח-יז]: 'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו:

בעקבות הדברים אברהם עומד ומתפלל ומתחנן בעד אנשי סדום 'אולי ימצאו חמשים צדיקים כו' ואין תפילתו עושה פרי, וסדום מושמדת באש וגופרית.

הדבר טעון ביאור.

מה איפוא הייתה התועלת בגילוי לאברהם? הרי גלוי וידוע לפניו יתברך שאין די צדיקים בסדום, ולא תועיל תפילתו?

ועוד תמוה שאברהם התפלל כל כך הרבה ושבה תפילתו ריקם?

ובכלל יש להבין מדוע התורה מספרת לנו כל זאת אם ממילא לבסוף לא יצא מכך מאומה?

אלא כוונת ה' בהודיעו על מהפיכת סדום נבעה מתוך רחמנותו הגדולה על הנשמות הללו שיאבדו בלא תיקון. ה' אומר 'המכס"ה' אני מאברהם וגו' המכס"ה גימטריא ק"ל, לרמז שמקורם משרש אותן הנשמות שהוליד אדה"ר בק"ל שנים שפרש מאשתו ['תפארת שלמה' על שמ"ע].

ולכן ביקש ה' שאברהם יתפלל עליהם ויוציאם מתוך הקליפה, לבלתי ידח ממנו נדח. ואכן הועילה תפלתו שלבסוף באו נשמות אלו בגלגול נוסף על מנת להשלים תיקונם ['תפארת שלמה' וירא].

ונראה לבאר לאור זאת את הפסוקים הנוספים שלכאורה נכתבו ללא צורך או קשר לעניין: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו":

וכי משום שאברהם יהיה לגוי גדול צריך לספר לו? היה יותר הגיוני אם היה כתוב שה' מגלה לאברהם משום שהוא 'אברהם אוהבי', ומשום שהוא צדיק וה' מגלה סודו לחסידיו!

ולאָמוּר הדבר יובן כמין חומר.

ה' מבקש להודיע לאברהם כדי שיתפלל על אותן הנשמות, משום שאברהם 'היו יהיה לגוי עצום ורב, ואותו גוי עצום יצא מאותן הנשמות עצמן, והן יתוקנו לבסוף, שהרי אברהם יצוה את בניו ושמרו דרך ה' כו' ובניו הם בנ"י – הם הם אותן הנשמות לכשיתוקנו [כמו שיתבאר בהמשך].

 

נניח לעת עתה את ניצוצי הקדושה של אדה"ר ותיקונם, ונעבור לאדם הראשון עצמו.

ג

אדה"ר ניתקן באבות הקדושים

אדם הראשון, כזכור, קילקל בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. עליו להתגלגל כדי לתקן את העוונות הללו. לצורך כך הוא מתגלגלתקי באבות הקדושים וכל אחד מהם מתקן עוון אחד.

על החוטא בתשובתו לעשות שינוי השם, שינוי מקום, ושינוי מעשהתקיא. באבות הקדושים השלים אדה"ר את שלשת התיקונים הללו [זוה"ק ח"ג רע"מ קיא:].

אברהם מתקן כפירה ועבודה זרה

בתחילה התגלגלה הנפשתקיב של אדה"ר באברהם, וחוה התגלגלה בשרה [בה נעסוק בהמשך].

אברהם זוכה לתקן את חטא הכפירהתקיג והע"ז של אדה"ר. הוא משבר את צלמי העבודה זרה, ומפיץ את האמונה בבורא עולם.

כשחטא אדה"ר בעבודה זרה וחשב לעשות עצמו כאלוה [בכך שיאכל מעץ הדעת], וכן כאשר השתחוו לו כל הברואים, הֵחִיל על עצמו בזה שם של 'פסל' ועבודה זרה. כעת אברהם משליך עצמו לכבשן האש על מנת להשרף, ובזה לקיים באדה"ר 'פסילי אלהיהם תשרפו באש'תקיד.

אדה"ר נקרא 'חלתו של עולם' [בר"ר יד-א ועוד]. הלכה היא, חלה שנטמאה טעונה שריפה, לכך נידון כעת בגלגולו באברהם לשריפה בכבשן האש [פתח האהל מפרמסלא, דף ד' ע"ג].

בהשלכתו לכבשן האש נתלבן ונצרף ככסף, הסיגים הופרשו ממנו והוא נותר מזוקק ומצורף.

את הפסולת והזוהמה [סיגי הע"ז] מוציא אברהם בישמעאל.

'ותרא שרה את בן הגר המצרית [-ישמעאל] אשר ילדה לאברהם מצחק' דרשו חז"ל [ילקו"ש תורה רמז צד] 'אין מצחק אלא לשון עבודה זרה'.

על הפסוק [יהושע יד-טו] 'ושם חברון לפנים קרית ארבע, האדם הגדול בענקים הוא' אומר המדרש [בר"ר פרשה יד]: 'האדם הגדול בענקים, זה אברהם, למה קורא אותו גדול? שהיה ראוי להִברא קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקב"ה שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחלה, שאם יקלקל יבא אברהםתקטו ויתקן תחתיו'.

הרי לנו שאברהם בא לתקן את אדם הראשון. עוד מפורש במדרש זה, שאברהם נקרא 'האדם', שהוא עצמו גלגול של אדם הראשון [מגלה עמוקות].

וכן אברה"ם אותיות אבר-מה, מ"ה גימטריא אד"ם, ואברהם מתקן חלק מאדה"ר, אבר מאבריו [שפתי כהן].

באברהם זוכה אדה"ר ל'שינוי השם' 'ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם'תקטז.

ה' רומז לאברהם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'' היות ואתה אברהם גלגול אדה"ר, וזרעו של אדה"ר שנפגם בק"ל שנים הינו איפוא 'זרעך', יהיה גֵר במצרים עד שיגיעו לדרגת ישראל [ספה"ג פנ"ג].

אדם הראשון חטא בברית העין – 'כי תאוה הוא לעינים', וכעת אברהם מתקן זאת, כפי שנאמר עליו בפרקי אבות [ה-כב] שהיה בעל 'עין טובה'. ועוד דרשו חז"ל [סוטה י.] על הפסוק 'ותשב בפתח עינים' – 'בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו' [השלה"ק מס' פסחים, מצה עשירה סי' תפא].

יצחק מתקן חטא השפיכות דמים

אדה"ר חוזר ומתגלגל ביצחק כדי לתקן את עוון השפיכות דמיםתקיז.

בעקבות כך מתנסה יצחק בנסיון העקידה שהונח סכין על צווארו, ובו נתקנת 'רוח' אדה"ר מעוון שפיכות דמים ונבררה הפסולת מיצחק וניתנה בעשו. עשו אדמוני שופך דמים, הוא הפסולת של אדה"ר.

ולכן כאשר זָקַן יצחק 'ותכהין עיניו מראות', לתקן את הנאת הראיה מעץ הדעת שהיה 'נחמד למראה' ובעקבות אכילתו 'ותפקחנה עיני שניהם', לכן עתה כהו עיניו.

הבן הראשון של יצחק-אדם מרבקה-חוה הוא עשו שמתנהג כמו הבן הראשון בגלגול הקודם – קין, שהיה שופך דמים. להבדיל מאברהם שהוליד את עשו מהגר שהיא לילי"ת ולכן גירשה שרה את האמה ואת בנה [מגלה עמוקות פ' תולדות].

ביצחק נעשה 'שינוי מקום' בכך שלא יצא לחוץ לארץתקיח.

אדם הראשון חטא בברית הלשוןתקיט, ויצחק תיקן זאת בכך שלא יצא מארץ ישראל ששם מדברים לשון הקודש. עֵשָׂו בנוֹ, שידע שאביו מתקן סוד הלשון היוצאת מהפה, היה מרמה אותו באמרי פיו [השלה"ק מס' פסחים, מצה עשירה סי' תפא].

יעקב מתקן חטא גילוי עריות

אדה"ר שב ומתגלגל ביעקב.

אמרו חז"ל [ב"מ פד.]: 'שופריה [-יופיו] דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון'. יעקב מתקן את הנשמה של אדה"ר. [ורמזו זאת חז"ל באמרם 'שופריה' שהוא לשון תיקון ושיפורתקכ, שיעקב הוא שיפורו ותיקונו של אדה"ר. שפתי כהן פ' בראשית]. (ראה עוד בפרק העוסק בר"ע כו' שהארכנו במקבילות בין יעקב אבינו לאדה"ר).

יעקב עשה עצמו עֶבֶד ללבן מרצונו, כדי להוציא מביתו את שתי הטיפין שזרק אדה"ר בשתי הרוחות שהזדווגו עמו – לילי"ת ונעמ"ה – במשך הק"ל שנים שפירש מאשתו. אותן שתי הטיפין ניתנו בבית לבן. יעקב מוציא את אותן הטיפין מלבן הארמי [שהוא בחינת הנחש שהחטיאו] והן רחל ולאה.

יעקב מוכתר בכתר הקדושה, ואינו מקלקל בקרי כאדה"ר. יעקב לא ראה קרי עד גיל פ"ד שהתחתן, כפי שהעיד בעצמו 'ראובן בכורי אתה, כחי וראשית אוני'.

אדה"ר קלקל בכך ששימש עם חוה בחוֹל, וביום, ובפרסום, ולא המתין לזמן הראוי לשבת-קדש, ראה הנחש את אדם וחוה עסוקים בתשמיש, ונתאוה לה והחטיאם [ערש"י ברא' ג-כ].

יעקב כעת מתקן זאת ואינו נושא אשה עד גיל פ"ד. ואף שמסכם עם לבן על משכורתו, אינו מבקש לשאת את רחל מיד, אלא בסוף עבודתו בעוד שבע שנים, לתקן החפזון של אדה"רתקכא. נמצא שוב שיעקב מתקן את אשר פגם אדה"ר במידת הקדושהתקכב [לב אריה האשקי פ' ויצא].

יעקב איש תםתקכג, מיטתו שלימה, אין בו פסולת כלל, והוא מתקן בשלימותתקכד את חטא אדה"ר ללא סיגים היוצאים ממנו. כל בניו לימודי השם.

בגלגולו ביעקב מתקיים באדה"ר 'שינוי מעשה' כפי שמצינו שציוה יעקב לבני ביתו 'והטהרו והחליפו שמלותיכם'תקכה.

ולכן כשנשאל יעקב לשני ימי חייו הוא משיב לפרעה [בראשית מז-ט]: 'ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו''. יעקב חי חיים 'רעים' במשך ק"ל שנים, וביסורין שעבר תיקן את שפגם אדה"ר בק"ל שנים.

ולכן נקט 'רעים', לרמז שבהם תיקן את השחתת הזרע של אדה"ר שעוון זה נקרא 'רע'.

[וזה שרמז 'הקֹל קול יעקב', ק"ל חסר ו', לרמז לק"ל שנים שפגם אדה"ר, ותיקונם על ידי 'קול יעקב' מגלה עמוקות ואתחנן אופן קצא].

אדם הראשון חטא בברית, ויעקב אבינו, כאמור, מתקנו.

זאת ועוד, יעקב זוכה לתקן גם את שתי הבריתות הראשונות – ברית העינים וברית הלשוןתקכו. ונרמז הדבר בפסוק: 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, רומז על שלימות יעקב בשלושת המעלות הללו, וכפי שנבאר.

– כנגד ברית העין אמר 'לא הביט און ביעקב'. יעקב לא פגם בעיניו לראות שום אוֶן.

וכן נרמז כאן קדושת הברית אין 'און' ביעקב, כשאוֶן מרמז לאוֹן – לפגם ברית המעור ככתוב בראובן 'ראשית אוני'.

– וכנגד ברית הלשון אמר 'ולא ראה עמל בישראל', לרמז שלא פגם בלשונו, ש'עמל' מרמז ללשון ככתוב 'כל 'עמל' האדם לפיהו' [קהלת ו-ז] ו'חיים ומות ביד הלשון'.

ונרמז בפסוק זה שלימות יעקב בג' בריתות הללו – 'עמ"ל' ר"ת ע'ין מ'עורתקכז ל'שון, שבהם פגם אדה"ר כנרמז בפסוק 'אדם – לעמ"ל יולד' – שעל אדם הראשון להוולד ולהתגלגל בשנית לתקן פגם ה'עמ"ל' ע'ין מ'עור ל'שוןתקכח [השלה"ק מס' פסחים, מצה עשירה סי' תפא-ב עש"ע].

לאור זאת נבין את שאמרו רז"ל [ב"ר פד-ג] ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.

ביקש יעקב לישב בשלוה בסוברו שכבר תיקן חטא אדה"ר בענין הגלוי עריות, אולם אז קפץ עליו רוגזו של יוסף שגרם ליעקב להתאבל עליו ימים רבים, וכל אותן השנים אומרים חז"לתקכט היה יעקב פרוש מנשיו ולא קיים מצוות עונה, ובדבר הזה עצמו תיקן חטא אדה"ר בענין העריות ['אבקת רוכל' ליכטנשטיין פרט י' שאלה קג].

לאחר שתיקן יעקב את עוון אדה"ר בק"ל שנים, הוא יורד למצרים. שם מצויות אותן נשמות שנוצרו מן הקרי של אדה"ר [כפי שיתבאר בהמשך], ואז 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה' 17 כמנין טו"ב, שלאחר שבק"ל שנותיו נתקן הרע, כעת י"ז שנה הן טוב בלא רע [שעה"פ ויגש, לקו"ת שמות].

שנים פגומות ושנים מתוקנות

לאור זאת נבין את שמצאנו בחז"ל שדוד המלך לא נגזרו עליו שנים, שצריך היה להוולד נֶפֶל, ואדה"ר אמור היה לחיות אלף שנה והעניק לדוד שבעים שנה מחייו, ולכן חי רק 930 שנה.

ומאידך מצאנו בזוהר [ברא' קסח] שדוד קיבל שבעים שנה מהאבות – מאברהם, יעקב ויוסף, [יצחק חי שנותיו במילואן – 180 שנה ולא נתן משנותיותקל מאומה. אברהם חי 175 – 5 שנים פחות מיצחקתקלא, יעקב חי 147 – 28 שנה פחות מאברהם, יוסף חי 110 שנים – 37 שנה פחות מיעקב, בסה"כ 5+28+37=70 שנה].

והדבר תמוה, שאם כבר קיבל דוד 70 שנה מאדה"ר, מדוע היה צריך לקבל שוב 70 שנה מהאבות?

על פי מה שלמדנו כעת הדבר יובן, היות ומֵעבר לכך שעל אדה"ר נגזרה מיתה ושנותיו כמי שאינן, למדנו כעת ששנותיו של אדה"ר היו פגומות וטעונות תיקון, לכן היה צריך דוד לשוב ולקבלן מהאבות שהן תיקונו של אדה"רתקלב, ואזי קיבל דוד את שבעים השנה כשהן שלימות ומתוקנות.

לאור זאת נביןתקלג מדוע המושג של 'אומה' ו'בני ישראל' החל דוקא מיעקב אבינו.

קודם לכן נקראו האבות 'עִברים'. הנשמות שירדו עד אז היו פגומות ומעורבות בקליפות, ורק לאחר שניתקן חֵטאו של אדה"ר בשלשת האבות יכלו לרדת נשמות שהתחילו תיקונן, ולהתברר ולהזדכך במצרים.

ד

האמהות הקדושות – תיקון חוה

כל האמהות הקדושות היו גלגול של חוה אמנו.

וכפי שכתב הרמ"ע מפאנו ב'גלגולי נשמות' [אות פ', וכ"כ בעמק המלך – שער יג פ"נ]: 'חוה שרה רבקה רחל לאה ניצוץ אחד'.

פגמי חוה

חוה החטיאה את אדה"ר וקלקלה בשלשה מישורים.

חז"ל אומרים [שבת לב. וברש"י] שחוה קלקלה חלתו של עולם, כיבתה נרו של עולם, ושפכה דמו.

כנגד זה נצטווית האשה בשלש מצוות:

הפרשת חלה, הדלקת הנר, ושמירת דם נידות.

אברהם יצחק ויעקב, תיקונו של אדה"ר, כך גם האמהות הקדושות – שרה רבקה רחל ולאה – תיקונה של חוה.

שרה מתקנת חטא חוה

שרה החלה בתיקון חוה. [הרמז – 'ותאמ האש הנח השיאני וגו' ס"ת שר"ה. אגרא דכלה בראשית].

מובא במדרש [בר"ר פ' ס]: כל ימים שהיתה שרה קיימת היתה ברכה משולחת בעיסה, והיה הנר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת באהלה. וכיון שמתה – פסקו. כיון שבאת רבקה – חזרו.

כיון שראה אותה שעושה כמעשה אמו, עושה עיסתה בטהרה, וקוצה חלתה בטהרה, מיד 'ויביאה יצחק האהלה שרה אמו'. עכ"ד המדרש.

שרה אמנו מתקנת את חוה בשלשה מישורים:

הברכה בעיסה – כנגד מה שקלקלה חוה את 'חלתו של עולם', הנר הדולק- כנגד מה ש'כִבתה אורו של עולם', והענן הקשור על פתח האהל- מרמז על פתחי נדה שהייתה טהורה מהםתקלד [תורת משה אלשיך פ' וירא].

הברכה המשולחת בעיסה מהווה תיקון גם לחטא אדה"ר וקללתו – 'בזיעת אפיך תאכל לחם', וכאן הייתה העיסה מתברכת ללא צורך להזיע ולטרוח [באתי לארמוני חיי שרה].

כמו כן תיקנה שרה את ענין הנדה כמו שנאמר 'חדל להיות לשרה אורח כנשים'תקלה [עמק המלך ש"א פמ"ב].

וכן תקנה את קלקול חוה שבא עליה הנחש והטיל בה זוהמה, ואילו שרה הייתה אצל פרעה ואצל אבימלך ונותרה בתומתה [תורת משה שם, שם משמואל תולדות תרפ"ב].

כאשר קרא האדם לבעלי החיים שמות, הוא קובע שֵם גם לאשתו: 'ויקרא האדם שם אשתו חוה' והכתוב נותן טעם: 'כי היא הייתה אם כל חי'. ולכאורה לטעם זה היה לו לקרותה 'חיה'?

אלא באמת שְמה הראוי לה הוא חיה, אך מעת שהטיל בה הנחש זוהמא נקרא שמה 'חוה' מלשון 'חִוְיָא'תקלונחש בארמיתתקלז.

והנה כשבאים המלאכים שמבשרים לשרה על הולדת יצחק הם אומרים לה: 'כעת חיה ולשרה בן'. היות ויצחק אף הוא תיקון חוהתקלח, ולכשיוולד יצחק אז תזכה לשוב ולהקרא 'חיה'תקלט [מגלה עמוקות תולדות, קהי"ע ערך ח"ו].

ולכן היולדות העבריות במצרים היו יולדות ללא סיוע המיילדת, מפני שאז החל להתקן חטא חוה 'בצער תלדי בנים', ומשום כך נקראו 'כי חיות הנה' בחינת 'חיה' כחוה לאחר התיקון [באר מים חיים וארא].

למה פרחה נשמת שרה?

כאשר נעקד יצחק, בא השטן וסיפר זאת לשרה, ומרוב בהלה נפחה נשמתה. ומפליא הדבר, שמצפים היינו מאשה בדרגתה של שרה אמנו שתשמח שזכתה להקריב בנה לקוב"ה, ובפרט שאברהם שהיה טפל לשרה בנביאות עמד בנסיון – ומכל שכן שרה?

אלא סוד הענין הוא במה שביארנו שחוה כעת נתקנה בשרה, ולכן נקרא שמה 'שָׂרָי' מלשון 'שָׁרֵי'מחוּל, שמחל לה הקב"ה מעשיה, כביטוי 'שָׁרֵי ליה מאריה' [-'ימחל לו ריבונו'].כשראתה שרה את השטן לנגדה פחדה שמא בא להסיתה ולא תוכל לעמוד כנגדו, ותגרום מיתה לה ולדורות חס ושלום, מיתת עולם הבא, כי חוה גרמה מיתת עולם הזה לכל בני אנוש, ומרוב הפחד – בראותה אותו מתהתקמ [שפתי כהן בראשית כג-א].

רבקה מתקנת חטא חוה

גם רבקה ממשיכה לתקן חטאה של חוה. וכפי שנתבאר במדרש שהבאנו לעיל – גם אצל רבקה היו המעלות והתיקון של שרה אמנו בענין העיסה והנר, כפי שלמדו חז"ל מהנאמר 'ויביאה יצחק האהלה שרה' אמו' ויקח' את רבקה וגו''. שראה בה מעלות שרה אמו.

כאן גם נרמז בסופי תיבות שאף היא תיקון חו"ה. לרמז שראה שהיא ממש גלגול חוה וצדקת כשָׂרה אמותקמא, ויקחה לו לאשה ויאהבה [צמח דוד רבינוביץ פ' חיי שרה].

נאמר ברבקה 'ויביאה האהלה שרה אמו' כפי שנאמר בחוה 'ויביאה אל האדם' [באתי לארמוני חיי שרה].

לאחר שיצחק מביאהּ 'האהלה שרה אמו' נאמר 'וינחם יצחק אחרי אמו'. מהו הקשר הדברים?

יצחק כל ימיו הצטער על ששרה אמו פקפקה כביכול בהבטחת ה' כשהתפלאה 'אחרי בלותי הייתה לי עדנה?' אולם כשראה ששרה אמו התגלגלה ברבקה הבין כעת את דברי שרה אמו – 'אחרי בלותי' – אחר שאפטר מן העולם 'הייתה לי עדנה' – תרגם אונקלוס 'עולימו' לשון 'עלמה', ישוב הגוף לצעירותו, כשאתגלגל ברבקה. אזי התנחם יצחק בהבינו עומק דברי שרה אמו ['אבקת רוכל' ליכטנשטיין פרט י' שאלה קג].

יצחק – כמבואר לעיל – תיקן רוח אדה"ר ורבקה את רוח חוה.

ולכן כשנשא עֵשו נשים נכריות נאמר 'ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה', שהנה החטא לא תוקן לגמרי ויצא מהם סיג נאלח כעֵשו, והצער התבטא בחלק ה'רוח' שבאו לתקן [מגלה עמוקות פ' תולדות].

'ויעת"ר יצחק לי-ה' לנכח' אשתו' כי עקרה היא' סופי תיבות חו"ה [האריז"ל בלקו"ת] ויעת"ר ר"ת 'הוא י'שופך ר'אש ו'אתה ת'שופנו ע'קב', לרמז שבאה לתקן מה ששמעהתקמב בקול הנחש בגלגולה הקודם [אמרי נועם הורוויץ תולדות].

רחל מתקנת חטא חוה

רחל אף היא תיקון חוה, ומצינו שאמרה ללבן 'דרך נשים לי' שפירסה נידה כחוה בעת שאכלה מעץ הדעתתקמג.

רחל גם מסרה את הסימנים ללאה אחותה בעת נישואיה ליעקב, והסימנים היו שלשת דיני הנשים נידה – חלה – והדלקת הנר [דעת זקנים מבעלי התוס' ברא' כט-כה]. שלשת הסימנים שהיו באהל שרה. רחל ולאה ומתקנים את חטא חוה.

כתב ר' חיים ויטאל שיש הבדל בין רחל ללאה, שלאה בסוד חוה ראשונהתקמד של אדה"ר שברחה, ורחל בסוד חוה שניה שבה מצא אדה"ר נחת רוח, כך היה גם אצל יעקב [-שהוא אדה"ר], רק ברחל השניה מצא נחת רוח ושנואה לאה. [בענין יעקב רחל ולאה תיקוני אדה"ר, וחוה ראשונה ושניה, ומקבילות נוספות ביניהם עי' לעיל עמ' 85 שם פרטנו].

ויתכן שהאמהות היו עקרות ונתעכבו בלידתן, כדי לתקן את חטאה של חוה ששמשה עם אדה"ר ביום שישי ולא המתינו עד ליל-שבת והיה בזה מן הפזיזות, ולכן עתה התיקון הוא בעיכוב ובהמתנה.

האבות מתקנים הדצח"םד'ומם צ'ומח ח'י ומ'דבר

כשחטא אדה"ר פגם והוריד ניצוצות הקדושה והגביר כח הקליפה. האבות הקדושים חזרו והעלו את אותן ניצוצות קדושה מעט מעט עד לתיקונם השלם.

אברהם העלה את הניצוצות מתהומא רבא למדריגת דומם, וזאת בפעולתו בחפירת הבארות [שלבסוף בימי יצחק סיתמום פלשתים].

יצחק חוזר וחופר את הבארות – 'וישב יצחק ויחפור את בארות המים' והוסיף בתיקונם והעלה אותם למדרגת צומח [ומים בחינת צומחתקמה] וכן נאמר בו 'ויזרע יצחק בארץ ההיא'.

יעקב העלה אותם למדרגת 'חי שאינו מְדַבֵר' והם הצאן שהיה יעקב רועה. הן הן אותן ניצוצות הקדושה שיצאו מאדה"ר.

לאחר מכן נתגלגלו ובאו בבני ישראל שהיו במצרים ובערב רב, והעלה אותם משה למדרגתם הראויה להם – מדרגת ישראל [אור תורה מג'ארי פ' תולדות בשם זר זהב].

ה

נשוב ונעסוק בנשמות שיצאו מאדה"ר בק"ל שנים

הנשמות המגולגלות בצאן לבן

הנשמות שיצאו מאדה"ר והתגלגלו בדור המבול, הפלגה, וסדום, חוזרות כאמור ומתגלגלות בצאן לבן.

מובא בספר 'גלי רזיא'תקמו: "[נשמות ה]תתקע"ד דורות, היו מגולגלים בצאן לבןתקמז, ואח"כ הוליכם יעקב למצרים, ומשם זכו להתגלגל במין אנושי, ולכן היו ישראל פרים ורבים מאד במצרים".

הדברים רמוזים במדרש [בר"ר עג, ח-יא]: 'ויאמר אליו אתה ידעת וגו' כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי' ר' יהודה בשם ר' סימון בשם ר' חזקיה אמר מעט – שבעים נפש, נאמר כאן 'מעט' ונאמר להלן 'מעט' 'במתי מעט', מה להלן בשבעים נפש, אף כאן שבעים. ויברך ה' אותך לרגלי – שהיו לו ששים רבוא עדרי צאן [-כשיצא מבית לבן].

דברי המדרש תמוהים. למה חשוב לנו לדעת את המספר המדויק של צאן יעקב?

ועוד תמוה מה ענין אדם אצל בהמה, שהמדרש מכנה את הצאן 'שבעים נפש' ומדמה ומקיש אותם ל'שבעים נפש' שירדו אבותינו למצרים!?

מבאר בספר 'נזר הקדש' [לרבי יחיאל מיכל, ייסניץ תע"ט] לא בכדי ציינו בפנינו חז"ל שהצאן היה בתחילה שבעים נפש ולבסוף ששים רבוא. מספרים אלה תואמים למספר בנ"י שירדו מצרימה – שבעים נפש, ולבסוף עלו ששים רבוא. לומר לך הם הם בנ"י ומגולגלים היו בצאן לבן.

לאור זאת ייושבו לנו פסוקים שלכאורה חסרי פשר הם.

כל הקורא את פרשת יעקב בבית לבן מתעורר לתמיהות רבות.

מדוע יעקב 'מתנדב' מעצמו לעבוד שנים כה רבות בשביל שתי נשותיו?

מדוע הוא כל כך מתמסר לרעיית הצאן? ["הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני וגו"].

מדוע התורה מאריכה לפרט בפנינו את התחכום שעשה יעקב ופיצל במקלות ברהטים בשיקתות המים למען יתעברו כפי המסוכם עם לבן? והרי בעניינים הלכתיים חשובים פי כמה, התורה מקמצת במילים, ואילו כאן מאריכה התורה אריכות כה גדולה ללא תכלית לכאורה?

מדוע הוצרך מלאך ה'תקמח להעביר מצאן לבן בעת לילה למכלאות צאנו של יעקב?

לאור האמור יובן הדבר כמין חומר.

ידע יעקב שמטרת בואו לבית לבן היא למען הוצאת הנשמות המגולגלות בצאנו. הן הן אותן הנשמות שלאחר תיקון הצאן יורדות לָעולם בבני ישראל אשר במצרים. ולכן מדגיש המדרש שכבני ישראל – כן הצאן, בתחילה שבעים נפש ולבסוף ששים רבואתקמט.

ומשום כך יעקב מתאמץ לרעותם ולתקנם ולהשיבם אל הקדושה.

דוקא יעקב שהיה מעין שופריה דאדה"ר שפגם וקלקל והורידם אל הקליפות בבית לבן, הוא הוא שבכוחו להוציאם ולתקנם.

אברהם אבינו העלה את אותן הנשמות מדומם לצומח, ויצחק אבינו עליו השלום העלה מצומח לחי ולשקצים ורמשים, ויעקב העלה אותם להתגלגל בצאן לבן והוא היה רועה אותם, ומשה רבינו עליו השלום העלה אותם אחר כך להתגלגל בדורות שהיו במצרים [חקל יצחק פ' שמות].

לאחר שתקנם, רוצה יעקב לספחם לרשותו, ושואל את לבן 'מתי אעשה גם אנכי לביתי'?

ברור לנו שיעקב בחיר האבות, מרגלי המרכבה הקדושה, לא חיפש 'עושר' או 'נכסים' לביתו. כוונתו 'אעשה לביתי' – לתיקוני [שאני משופריה דאדה"ר וקלקלתים, ועלי לתקנם], אמר יעקב, אספח אלי את הצאן המתוקנות והמבוררות וילכו עמי כך שלבסוף אורידם למצרים, ושם יושלם תיקונם.

ולכן יעקב משתדל כל כך בפיצול המקלות כדי להעבירם אל הקדושה. שללא ספק, יעקב, שמדתו 'אמת' ורחוק היה מכל נדנוד של תרמית, לא היה עושה 'ערמה' זו של פיצול המקלות למען בצע כסף.

ולכן התורה מאריכה ומפרטת את כל הפעולות שנקטתקנ, ומלאךתקנא אף נשלח משמים לסייע בידו ולהעביר את הצאן ממכלאות לבן למכלאות יעקב.

וזה שרמז בפסוק (יחזקאל לד-לא) 'ואַתֵּן [-אתם] צאני צאן מרעיתי, אדם אתם' ודרשו חז"לתקנב "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולום קרויים 'אדם'". אם אנו קרויים אדם – מדוע כינה אותנו תחילה בשם 'צאן'?

אלא לומר לך שישראל הם אותו הצאן, ואינן 'צאן' באמת, אלא 'אדם אתם' – מקורם מניצוצי הקדושה של 'אדם הראשון', וכעת שבו ועלו למדרגת 'אדם'תקנג.

יעקב מתקן את צאן לבן

וזה שרמז יעקב לנשיו באמרו (בר' לא ט) 'ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי' – שהאציל אלוקים את הקדושה על אותם הצאן המגולגלים, מתוך אותו 'סטרא מסאבא' – מתוך אותו צד טומאה- בית לבןתקנד.

כאשר יעקב מבקש לעזוב את בית לבן אומר לו לבן 'נקבה שכרך עלי ואתנה'. אומר לו יעקב 'אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי', כוונתו לרמז בדבריו, אתה ידעת שכל עבודתי הייתה בעבור מקנך שיהיה 'אתי' בקדושה, ולהוציאם מתחת ידך – יד הסטר"א. ולכן מבקש יעקב להפריד הראוים לתיקון, והיה זה שכרו.

אומר לו לבן 'הן לו יהי כדבריך' שסבור היה לבן שיעקב לא יצליח לתקנם ולספחם לקדושה.

ויעקב מתחיל במלאכה.

'והכשבים הפריד יעקב' לברר מתוכם הראוים להסתפח לקדושה. 'והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב' יעקב לוקח את אלה 'הקשורים' שנתקשרו ונתחברו לקדושה, אולם מותיר ביד לבן את 'העטופים' לשון עטיפה כקליפה העוטפת את הפריתקנה, אלה שרבו בהם הסיגים ואינם ראויים להסתפח לקדושה, אלא נותרו ביד הקליפות.

יעקב מקפיד לעשות 'עדר עדר לבדו, ולא שתם על צאן לבן', שכל זה נועד על מנת להבדיל בין הקודש לבין החול שלא יתערבו זה בזה.

בני לבן מלינים – 'לקח יעקב את כל אשר לאבינו', ויעקב מבין שתפקידו כאן הסתיים. הם ראו נכונה, אכן לקח יעקב את כל ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן וצאנו.

הוא אינו מסתמך על דבריהם, עד שהוא מביט ורואה 'את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום'. הוא מכיר בפניו שאין בו עוד ניצוץ קדושה, כדרך המבינים בחכמת הפרצוף [קול שמחה ויצא].

מעתה חברת יעקב לצנינים בעיני לבן, שהרי נותר בלבן רק רע, וקליפה בלבד, וככזה הינו מסטרא דטומאה, ואין הטומאה סובלת הקדושהתקנו [שם משמואל ויצא].

יעקב קורא לנשותיו 'לרחל וללאה השדה אל צאנו' (לא-ד) לומר להם שהסתיים תיקון צאנו.

'ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי', ואם כן איפוא נסתיימה מלאכתי כאן. מכאן ואילך אם אשאר, יש בידי עוון שאני מתחבר לטומאה.

'ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו'? אחר שתוקנו הצאן נתפרדו חלקי הקדושה ונתקנו – אין לנו עוד 'חלק ונחלה' בבית אבינו. ה'חלק ונחלה' שלנו הם ניצוצות הקדושה. אחר שנתפרדו מלבן אין הם עוד 'בבית אבינו', אלא נמסרו בידינו, ומה לנו להשאר שם?

ואכן 'ויגנב יעקב את לב לבן הארמי' שנטל את כל הטובתקנז שבו, והוא בורח.

לבן 'קולט' את שעשה לו יעקב…

לבן מהקליפה המנוגדת לסיטרא דקדושה, מתחיל להבין שיעקב הצליח אכן לתקן את הצאן ולקחת אותו עמו.

לבן רודף אחריו ומשיגו, ובויכוח שמתעורר ביניהם אומר לו יעקב- 'לולי אלקי אבי… היה לי, כי עתה ריקם שלחתני' ללא הצאן המגולגלות שלשמן מעיקרא באתי אליך, ונמצא שהייתי שב בידיים ריקות.

לבן מבין רמזיו ומכריז:

'הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא'! הוא מבין שהצאן שהם נשמות בנ"י כבר ביד יעקב, אך הוא סבור שעדיין תיקונם ארוך ולא יבואו לידי תיקון מושלם, ולכן הוא צווח 'והצאן צאני'! עדיין הם בטומאה ואחוזים בקליפה, וטרם הושלם תיקונם, שעדיין עליהם להשתעבד בחומר ובלבנים ולהתגלגל למצרים [לב אריה האשקי פ' שמות].

[ניתן להוסיף על דרך זה ולבאר את הפסוק (בראשית לז-ב) 'אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן וגו''. היות ויעקב הוא תיקון אדה"ר ובא לתקן את זרעו (מגלגולו באדם) המגולגלים בצאן, הרי שנשמות אלה הינן 'אחיו של יוסף' שהוא והם מזרעו של יעקב, נמצא שכאשר היה יוסף רועה את הצאן, היה רועה בעצם את אחיו, וזה שרמז הכתוב 'היה רועה את אחיו בצאן' ודו"ק].

כשהחלה הגלות, יורד יעקב מצרימה עִם הצאן, ומביאם אל מקום הזיכוך והתיקון.

כשבאו השבטים לפני פרעה הוא שואל אותם 'מה מעשיכם'? והם משיבים 'רועה צאן היו עבדיך גם אנחנו גם אבותינו', אנו מוכרחים לרעות הצאן המגולגלים שיתלבנו ויזדככו במצרים בשעבוד חומר ולבנים, ולהמשיך הפעולה שהחלו בה אבותינו.

נשמות ישראל המגולגלות בצאן יתרו

גם אצל צאן יתרו היו מהצאן של תתקע"ד דורות, ואף הם צריכים תיקון. משום כך ברח משה למדין לרעותם להוציאם משם ולתקנם.

ולכן כשאמרו בנות יתרו לאביהן 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו' אמר להם 'קראן לו ויאכל לחם' שמא ישא אחת מכן. הבין יתרו שאיש זה בא לגאול את הצאן המגולגלים, וסימן זה מסוּר בידו, שכל מי שיוציא את הצאן לסטרא דקדושה יוציא גם את בִתו לקדושה [כמ"ש בתיקונים].

שמעה זאת צפורה ורצה אחרי משה. וזה שאמר הכתוב 'אם לא תדעי לך היפה בנשים' זו צפורה שנקראה אשה 'כושית' לרוב יפיה, אם לא תדעי לך היפה בנשים בבירור, שאכן, חתן זה שייך לך, 'צאי לך בעקב"י הצאן' בעקב"י אותיות יעק"ב, סימָנֵך הוא 'בעקב"י הצאן' כמו יעקב אבינו שבא בשביל האשה והצאן, כך מרע"ה בא בשביל הצאן ובשביל האשה – צפורה אשתו – שבאה עם הצאן.

ואכן משה מתמסר לפעולה זו, 'ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורֵבה'. מרמז לנו הכתוב שמשה הביא את הצאן המגולגלים עד הר סיני שנקרא 'הר האלהים' לזככם ולהעלותם מגלגול צאן לאדם.

ולכן ציוה ה' במצרים לקחת צאן ולשחוט לקרבן פסח, הם אותם צאן שבהם מגולגלים הנשמות הקדושות להביאן לקרבן לה' ולתקנם בשחיטה.

והנה פרעה הרשע שהיה אצטגנין גדול הבין קצת סוד הענין, ולכן דרש 'רק צאנכם ובקרכם יוצג'. פרעה רצה שהצאן ישארו אצלו בתוך הטומאה באמרו שעדיין לא נשלם חוקם.

השיבו משה 'גם אתה תתן בידינו עולות וזבחים ועשינו לה' אלקינו' כדי שבזביחתינו יתקנו אותם לבוא לה' אלקינו, ומכל שכן ש'מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה' שהרי 'ממנו ניקח לעבוד את ה' אלקינו' שמהם יצאו עַם ה' לעבוד את ה' אלקינו!

וזה שאמר הכתוב [תהלים עז-כא] 'נחית כצאן עמך ביד משה ואהרון' נחית והנהגת את עמך שהיו מגולגלים בצאן על ידי משה ואהרון. וכן נרמז בכתוב [שם עח-נב] 'ויַסַע כצאן עַמו וינהגם כעדר במדבר' [לב אריה שם].

יוסף ותחילת התיקון במצרים

הנשמות חוזרות ומתגלגלות במִצרִים בתקופתו של יוסף.

בעת שהיה רעב במצרים באו המצרים לבקש לחם מאת פרעה. פרעה אומר להם: 'לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו'. דברי פרעה תמוהים. מה יש להם 'לעשות'? בסך הכל הם בקשו לחם, היה לו לומר 'לכו ובקשו מיוסף'!

מבאר המדרש [ילקו"ש רמז קמח]: "כפאן למול. 'ויאמרו חִייתנו' אין כתיב, אלא 'החייתנו', נתת לנו חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא".

מדרש זה סתום. וכי למה לו ליוסף לכפות את הגוי המצרי למול? והלא 'ברית היא בני וביניכם' -בין ה' לישראל, ואין שום עניין לצוות גוי שיעשה ברית מילהתקנח?

אלא יוסף היה ניצוץ של אדה"ר, וידע ברוח קדשו שמצריים אלה הם בחינת אותן ניצוצות של אדה"ר שבאו בעוון פגם הבריתתקנט, ולכן גזר עליהם את מצוות המילה כדי לתקן את אשר פגמו אדה"ר ודור המבול.

יוסף מטלטל אותם לערים, על מנת לקיים בהם גלות לכפר את עוונם. ולכן נקראו 'העם' ['ויצעק העם אל פרעה ללחם'] לרמז שהם בחינת הערב-רב שיצאו ממצרים שהערב-רב כידוע נקראו בשם 'העם'.

יעקב מגייר במצרים

ומשום כן מצינו גם ביעקב שהיה מגייר גיורים במצריםתקס [בר"ר פרשה פד] לברר אותן הניצוצות, ואכן לאחר שנימולו החלו קצת להתקן, וחזרו ונתגלגלו בדור הבא – בבני ישראל שירדו למצריםתקסא [שעה"פ פ' מקץ, ויגש, שמות, בשלח, ולקו"ת מקץ].

וכשיוסף מזמין את יעקב אביו אליו, הוא אומר לו; 'רד"ה אלי אל תעמוד' ר"ת ר'איתי ד'מעת ה'עשוקים ואין להם מנחם (קהלת ד), [פסוק זה עוסק בנשמות הנוצרות מטיפות הקרי שהן עשוקות ביד הסט"א], בכאן רמז לו יוסף ליעקב שעיקר מטרת ירידת יעקב למצרים ללקט ניצוצות הקדושה של אותן נשמות עשוקות [מגלה עמוקות פ' ויגש].

ניצוצי הנשמות נתקנות במצרים

ניצוצות הקרי של אדה"ר ויורדות ומתגלגלות למצרים. שם הם יגיעו אל התיקון הגמור והמושלם.

במצרים עוברות הנשמות מעין אותו התיקון שקיבלו בעבר ולא הושלם, וכעת יושלם במלואו.

שהנה דור המבול נימוחו במי המבול הרותחים, ולכן גם עתה נגזר עליהם 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' להטביעם במים. ופרעה גזר על הזכרים משום שהם חטאו בדור המבול בהשחתת זרעם ולא הנקבות.

זאת ועוד, הגלגול נוהג בזכרים ולא בנקבות [עי' באור הענין בחלק 'כללים בענין הגלגול' בעמ' 403].

כנגד מה שחטאו דור הפלגה בעשותם מגדל להלחם בה' יתברך, ואמרו 'הבה נלבנה לבנים' – אמרו כעת מצרים 'הבה נתחכמה לו'.

וכנגד מה שנאמר בדור הפלגה 'ותהי להם הלבנה לאבן והחֵמר היה להם לחֹמר' נתקיים בהם כעת 'וימררו את חייהם בעבֹדה קשה בחֹמר ובלבנים ובכל עבֹדה בשדה'.

וכנגד מה שבנו מגדל, נתקיים בהם כעת 'ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתֹם ואת רעמסס' [שער הפסוקים פרשת שמות].

כנגד מה שחטאו אנשי סדום שעשו עצמם סומים מלראות העניים והאורחיםתקסב, ולקו כשהוכו בסנוורים, כך גם כעת לקו רשעי בני ישראל במכת חושך בשלשת ימי אפילה [מגלה עמוקות פ' שמות]. ראה תוספת בהערהתקסג.

כנגד דור אנוש שעבדו עבודה זרה, עבדו כעת את המצרים בפרך ['ליקוטים מפרדס' ע' גלגול].

ולתקן עוון אנוש שבהם נאמר 'אז הוחלתקסד לקרוא בשם ה'' אז ישיר משה ובנ"י שירה לה'.

בימי אנוש נעשית היבשה לים [כשהציף עליהם מי אוקינוס], ועתה נעשה לישראל הים ליבשה, והוא עצמו אותו הים שנתחדש בימי אנוש.

ועל ארבעה דורות אלה אמר דוד 'בדמעתי ערשי אמס"ה'תקסה – ר"ת א'נוש מ'בול ס'דום ה'פלגה, וכן נרמז בפסוק 'וצאתי א'תכם מ'תחת ס'בלות מצרים' ר"ת אמס"התקסו (החיד"א בקונטרס שפ"ה ברורה על הגש"פ בסו"ס אהבת דוד בשם ס' בכת"י).

ומצאתי שנרמז הדבר גם בפסוק 'רד מהר מזה כי שחת עמך א'שר ה'וצאת מ'מצרים ס'רו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם מסכה' ר"ת אמס"ה.

וכן בפסוק 'בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם ס'גלה מ'כל ה'עמים א'שר על פני האדמה' ר"ת אמס"ה, לרמז שישראל הם הסגולה והתמצית מכל אותם העמים – דורות אמס"ה – שזכו להגיע לזיכוך ותיקון במצרים.

ובפסוק 'א'כן ס'ר מ'ר ה'מות' ר"ת אמס"ה לרמז שתוקן עוון דורות אמס"ה וממילא בטלה מהם המיתה במעמד הר סיני.

התפלגות אותן הנשמות בקריעת ים סוף

כשיצאו ישראל ממצרים והגיעו למיצר – פרעה מחד, המִדבר מאידך, ולפניהם – הים.

חז"ל אומרים 'ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצעק כנגדן' [מכילתא דר"י בשלח מס' דויהי פר' ב, ירושלמי תענית פ"ב ה"ה, ועי' ת"י].

ארבע כתות אלה הן אותן ארבעה דורות – המבול, אנוש, הפלגה, וסדום.

דור המבול [שנידונו במים] אמרו 'ליפול אל הים' ונתקן את אשר פגמנו, אמר להם 'וראו את ישועת ה''.

דור אנוש אמרו 'לשוב למצרים' ונתקן שם את עוון העבודה זרה באותו מקום.

אמר להם הקב"ה 'התיצבו' במקומכם, 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם'.

דור הפלגה אמרו 'לעשות מלחמה כנגדן' – כפי שאמרו בעת שבנו את מגדל בבל 'נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה' [רש"י בראשית יא-א]. אמר להם – 'ה' ילחם לכם'.

דור סדום אמרו נצעק כנגדן, לתקן את שנאמר בהם 'הכצעקתה' אמר להם 'ואתם תחרישון' ['ליקוטים מפרדס' ע' גלגול].

שתי בחינות של נשמות נתגלגלו במצרים

והנה אותן הנשמות שנתגלגלו למצרים היו משתי בחינות, הבחינה האחת – נשמות שתוקנו לגמרי ונתגלגלו בבני ישראל שהיו במצרים, ונשמות נוספות שלא תוקנו והם נתגלגלו בבני המצרים עצמם. אלה הם אותם המצרים שמל יוסף כפי שהזכרנו לעיל.

לאור זאת נבין את השינוי במקרא שפעם אחת נאמר 'הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו', ופעם אחרת נאמר 'ויקוצו מפני בני ישראל' ולא הזכיר 'עם'?!

אלא 'עם' בני ישראל הם אותן הנשמות שנתגלגלו בַמִצרִים שמל יוסף, ואותם המצרים לא נתערבו עם שאר העם המצרי, אלא היו נוהגים בעריהם מנהג בני ישראל. והם שנאמר עליהם 'ואת העם העביר אותו (-יוסף) לערים' – הם הגרים שקיימו מצות המילה כדברי יוסף.

וכנגד ה'עם' הזה – הגרים – אמר פרעה 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו', ואכן למדונו חז"ל שהיו הערב רב כפלי כפליםתקסז מבני ישראל.

ולעומת זאת בני ישראל עצמם לא היו כל כך רבים, וכפי שדרשו חז"ל 'ושלישים על כולו' שהיו שלֹשיםתקסח מצרים על כל אחד ואחד מישראל.

וכנגד ישראל עצמם נאמר 'ויקוצו מפני בני ישראל' ולא נאמר 'עם בני ישראל', מפני שעיקר השנאה הייתה מופנית כלפי ישראל עצמם שהם העיקר. ולכן נאמר הבה נתחכמה 'לו', לישראל, וממילא על ידי כך יתבטלו הגרים הנקראים 'עם בני ישראל'תקסט.

חששות פרעה מתיקון בני ישראל

פרעה היה אצטגנין גדול, והשגותיו היו גבוהות. הוא אומר לעמו 'הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו'. מהו הכפל 'רב ועצום'?

אמר להם פרעה- לא די שהם רבים, הם גם 'עצומים ממנו' – הם מתעצמים ומתגדלים מאתנו – מן הנצוצות שלנו, שניצוצות הקדושה של אדה"ר שהיו במצרים, התלבשו כעת בגופים שנולדו לעם ישראל, והם הם הנשמות שלהם.

לפיכך 'הבה נתחכמה לו' כדי שלא יוכלו לברר ולקחת את אותן הניצוצות. שאם לא כן – 'פן ירבה' – פן יקחו נצוצות רבים, 'והיה כי תקראנה מלחמה' כמו שכתוב- יפקוד ה' על צבא המרום במרום' [ישעיה כד-כג] 'ונוסף גם הוא' – הקב"התקע, 'ונלחם בנו' כמו שכתוב 'ה' ילחם לכם' [וכן כתוב 'כי ה' נלחם להם במצרים'], 'ועלה מן הארץ' – לפי שהשלימו את תיקונם.

ומחשש זה 'וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם', ועל ידי כך לא יתעסקו בפריה ורביה, ולא יתבררו הניצוצות שבמצרים. ולכן נקט 'ענותו' שהוא מלשון 'עוֹנָה', ונתכוין שלא יתעסקו בְעונה מחמת סבלותם.

אולם עצת ה' היא תקום – 'וכאשר יענו אותו כן ירבה' שלא כדרך הטבע, 'וכן יפרוץ' – שכפי קצב התרבותם כן היו פורצים את המחיצות המבדילות ביניהם לאביהם שבשמים ומתקרבים אליו.

'ויקוצו מפני בני ישראל' – אמרו חז"ל שהיו כקוצים בעיניהם, ודקדק לומר 'מפני בני ישראל' ולא אמר בסתם 'מפני ישראל' – משום שעיקר חרונם היה בשל הניצוצות שנתבררו ויצאו מהסטרא-אחרא לקדושה, ונִתנו כנשמות בבניהם של ישראל [הכל מאוצרות רמח"ל עה"ת פ' שמות].

הולדת משה

זמן גלות מצרים היה מאתיים ועשר שנים. במאה שלשים שנה הראשונות [ק"ל שנים] החלו הנשמות להתגלגל בבני ישראל ובערב רב, והוצרכו להתברר ולהזדכך במשך ק"ל שנים כנגד הק"ל שנים שפירש אדם מחוה והוליד את אותן הנשמות.

לאחר שנשלם גלגול ובירור כל אותן הנשמות נולד משה רבינותקעא. משה היה בן שמונים שנה בצאתם ממצרים, ובצירוף הק"ל שנים קיבלנו רד"ו – מאתיים ועשר שנים, סך השנים של גלות מצרים.

כל הנשמות של בני ישראל במצרים הינם משורש נשמת משה, ובו ביום שנולד משה נתבטלה גזירתתקעב 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' לפי שכבר נשלמו לבוא כל אותן הנשמות הזקוקות לתיקון.

[נשמות בנ"י במצרים הן כאמור גלגול של דור המבו"ל, סדו"ם, דור אנו"ש, ואנשי הפלג"ה, והינם משורש נשמת משה, ונרמז הדבר בס"ת שלהם – 'למש"ה'תקעג].

לאור זאת יובנו מספר דברים מתמיהים בלידתו של משה.

מדוע פרש עמרם מיוכבד עד הַגיעה לגיל ק"ל שנים? [שימי יוכבד כימי גלותם, שהרי נולדה בין החומות בכניסתם למצרים].

ובפרט שאהרון נולד שלוש שנים קודם לידת משה, ואם כן תמוה מדוע לא פרש עמרם מאשתו קודם לידת אהרון?

ועוד אמרו חז"ל שעשה לה ה' נס ושבה לנערותה, ומדוע הוצרכה לכך, אם שלש שנים קודם לכן ילדה את אהרון בגיל 127 ולא הוצרכה אז לנס?

אמרו חז"ל שעמרם שב וקידש את יוכבד מחדש, מדוע הוזקק עמרם לקדשה מחדש קודם שתלד את משה?

אלא ביאור הענין הוא שהיות ופירש אדם מחוה ק"ל שנים כך גם עמרם פורש מאשתו עד הגיעה לק"ל שנים. והיות וחוה הולידה את הבל פגום מזוהמת הנחש וחטא עץ הדעת, הוצרכו כעת הבל [ושת] להתגלגל ולבוא לעולם להתתקן [מש"ה ר"ת מ'שה ש'ת ה'בל].

משום כך הוצרכה גם חוה לשוב ולהתגלגל בסוד העיבור ביוכבד אשת עמרם בסוף הק"ל שנים לתקן את אשר עוותה.

וכפי שילדה חוה את שת מתוקן לאחר ק"ל שנים, כך עתה ילדה למשה שהוא גלגולו אחר ק"ל שנים.

ולכן שבה יוכבד לנערותה דוקא עתה, מחמת שנתעברה בה כעת חוה.

ומשום כן אף הוצרך עמרם לקדשה מחדש כדי לקחת גם את עיבור חוה.

וזה שרמז הכתוב ביוכבד 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי', קרא לה בת, שאז נתעברה בה חוה ושבה לצעירותה [כ'בת' שנולדה מחדש], ואחר כך מיד 'ותהר האשה ותלד בן', כינה אותה בשם האשה, היא 'האשה' הידועה שנאמר בה 'האשה' אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ' והחטיאה את אדה"ר אז, והיא עצמה באה כעת לידי תיקון, שהרתה וילדה את משה שהוא גלגול הבל ושת – שני בניהתקעד.

ולכן בלידתו נאמר 'ותרא אותו כי טוב הוא', כיוונה בזה להבדילו בזה מן האחרים שנולדו עד עתה שהם נשמות מגולגלות מהשחתת זרעו של אדה"ר, מבחינת 'רע' כפי שבארנו לעיל, ואילו זה מסטרא ד'טוב'תקעה [שער הפסוקים פ' שמות, ספר הלקוטים שמות ב', לקו"ת שמות, שעה"ג פל"ו]

התיקון על ידי משה

משה רבינו ע"ה שקול כנגד כל ישראל, ועל ידו נעשה התיקון של חטאי אדה"ר ודורות המבול, אנוש, סדום והפלגה.

בדור המבול השמש והירח קדרותקעו, ונח היה בתיבה, כנגד זה משה רבינו היה בתיבה באפילה וכאילו שמש וירח קדרו לו כבימי המבול.

דור אנוש הוצף במי אוקיינוס, ובמשה נתקיים 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' והושלך למי הנילוס. [את הקשר בין נח למרע"ה הארכנו לבאר לעיל בפרק א'].

דור אנוש עבדו עבודה זרה, וכנגד זה לקח משה את ציפורה בת כומר לעבודה זרה, ותיקן אותה ואת אביה ['ליקוטים מפרדס' ע' גלגול].

אנשי סדום הוכו בסנוונרים, ומשה רבינו במחשך התיבה כמוכה בסנוורים.

דור הפלגה בנו מגדל בחֵמר ואת הלבנים שרפו בכבשן לאבן, ובתיבת משה 'ותחמרה בחֵמר ובזפת' החֵמר כנגד החֵמר, והזפת כנגד הבערת הכבשן לשריפת הלבנים.

דור הפלגה נענשו שנתבלבלה לשונם, ומשה כבד פה וכבד לשון [ספר הגלגולים פרק ס"ה, וכן הביא בשל"ה הקדוש, פ' שמות תורה אור ב].

הקשר בין משה לדור המדבר

משה הוא משֹרש ספירת ה'דעת'תקעז ודור המדבר הם מענפי ספירת ה'דעת' והם כעין בניו של משה, ולכן נקראו 'דור דעה', שהם מענפי ספירת הדעת.

לאור זאת נבין את מדוע הפציר הקב"ה במשה שבעת ימים בעת שנגלה עליו בסנה שילך לגאול את ישראל עד שאמר לו [שמו"ר ג-ג] 'אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם'! היות והתפקיד הזה שייך למשה שהם מהשורש שלו ונחשבים כבניו ממש. וכן מצינו בחז"ל שנקראו אותו הדור 'דורו של משה'תקעח.

וזהו סוד הפסוק 'האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילדתיהו, כאשר ישא האומן את היונק', שכן מצינו שכל המזונות שלהם היו ע"י משה, כאומן הנושא את היונק ואחראי לכל צרכיו, שהרי הם כבניו, והוא בשבילם כנשמה לגוף.

וזה סוד דברי משה (במדבר י"א כ"א) 'שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו', שאני בקרבו ממש, כנשמה בתוך הגוף.

דור המדבר לעומת הערב רב

והנה דור המדבר נחלק לשתי קבוצות, דור המדבר עצמו, והערב רב שעלה אתם ממצרים.

דור המדבר הם מחלק הטוב של הטיפין של אדה"ר, ואילו ה'ערב רב' הם החלק הרע והסיגים של הטיפין של אדה"ר, אמנם מחלק ה'דעת', אך מן ה'קליפה' של הדעת. 'ערב רב' בגימטריה 'דעת'.

בכך יובן לנו מדוע משה כל כך השתדל להוציא את הערב רב ממצרים קודם זמנם ולתקנם, בניגוד לרצונו של השי"ת. היות והם חלק ממנו, ענף מענפיו, ועליו לתקנם ולהעבירם מן ה'קליפה' אל הקדושה.

ולכן אנו מוצאים בכמה מקומות שהערב רב נקרא על שמו של משה- 'לך רד כי שִׁיחֵת עמך אשר [אתה משה] הוצאת מארץ מצרים'. את בני ישראל ה' הוציא ממצרים, כמו שנאמר 'כי הוציא ה' את ישראל ממצרים', ואילו את הערב רב הוציא משה.

ולכן מסר משה עצמו עליהם כמה פעמים, ואף אמר 'ואם איִן – מחני נא מספרך אשר כתבת', היות והשלמת תיקוני תלוי בתקונם. [ע"ע בעמ' 352 הרחבה בענין הקשר בין משה לדור המדבר] ולא עוד אלא שנקבר במדבר עם דורו כדי להביאם עמו בבוא הגאולה העתידה ולעמוד בראשם.

וזה שאמר הכתוב 'ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'', שהיות והערב רב [שבד"כ הם המכונים 'העם'תקעט] הם מבחינת הרע שהוברר מסיגי נגעי בני האדם והשחתת הזרע, שמעשה זה נקרא 'רע' ככתוב 'ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה''.

וזהו גם כן סוד הפסוק 'ובעיני משה רע', שגם משה ראה בעיני שכלו שכולם מבחינת הרע שלו שטרם ניתקן.

ובזה יובן הפסוק (דברים לא-טז) ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבׂתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו וגו'. ואמרו חז"ל שהוא מן המקראות שאין להם הכרע, שניתן לומר ש'וקם' חוזר על משה הכתוב לפניו ['הנך שוכב עם אבותיך וקם'.], ואפשר לפרש שחוזר על 'העם' הכתוב אחריו [וקם העם הזה וזנה…].

ושניהם אמת. שעתיד משה לקום בעצמו אחר כך בדור האחרון עם הערב עצמו, והוא יהיה מנהיגם. וזה שאמר וקם 'העם', שכידוע מילת 'העם' מרמזת לערב רב. 'אשר הוא בא שמ"ה' אותיות מש"ה, שגם הוא יתגלגל בתוכם לתקנם. היות שאין לך דור שאין ניצוץ של משה בתוכו להשלים את דור המדבר.

ומוסיף האריז"ל שדור המדבר ישוב להתגלגל בדורות האחרונים "ובזה תבין, כי רוב אנשי דורינו נשותיהם מושלות עליהם, ובפרט הבעלי תורה, והטעם הואתקפ, לפי שהיו בזמן העגל שלא מיחו בערב רב, ולפי שהנשים לא רצו לתת נזמי זהב [-והיו במעלה גדולה מהאנשים], ולכן הנשים שולטות בהם. נמצא, כי בדורינו זה הוא גלגול דור המדבר, וגם הערב רב גם כן, ומשה בתוך כולם": עכ"ל האריז"ל [שעה"פ פ' שמות, ספר הליקוטים פ' שמות פ"ב].

ועוד מובא בספריםתקפא שמשה רבינו מתגלגל אחת לחמשים שנה בכל דור ודור כדי להציל את ישראל שלא יַטעו ראשי הערב-רב את ישראל לדרכים מקולקלות, כמובא בזוה"ק שלקראת סוף הגלות ראשי השלטון יהיו מן הערב-רב.

תיקון במצרים – ועובדים עבודה זרה?

מצרים הייתה מקום זיכוך. כור היתוך. מקום התיקון לחטא אדם הראשון, והכנה לקבלת התורה ולכניסה לארץ הקדושה.

יש לתמוה איפוא כיצד דבר זה מתיישב עם העובדה שהעם היוצא ממצרים היה עובד עבודה זרה? [וכפי שקטרג הס"מ בעת קריעת ים סוףתקפב 'הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה'].

משול הדבר לחולה שנשלח לבית חולים להתרפא מצרעת, ושב עם קדחת…

כזכור, עיקר הפגם של אדה"ר היה ביסוד הקדושה, פגם הברית. עבירה זו מתחום ה'תאוות' היא, כאמור בחטא עץ הדעת – 'כי תאווה הוא לעיניים', ואת זאת בעיקר באו לתקן.

ואכן בנקודה זו הזדככו עד מאד. במצרים היו משועבדים בחומר ובלבנים 'עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו' [רש"י שמות א-יג]. כשהגוף מדוכא, אין דעתו של אדם פנויה לחשוב כלל על הנאות תאוות ועינוגים.

זיכוך זה היה כה קשה, עד שאף לנשותיהם לא נזדקקו. אלולי נשים צדקניות ש'תחת התפוח עוררתיך' בעזרת דגים קטנים שהיו שולות מן הנהר ומבשלות לבעליהן כמובא במדרשתקפג. נשותיהם היו מעודדות אותם על מנת שלא תפסק השושלת של עם ישראל.

בהיותם במצרים היו בני ישראל גדורים מעריות, ועל אף שהמצרים שלטו בגופם, בנשותיהם לא שלטו – כמאמר חז"ל על שלומית בת דברי שנבעלה למצרי ויצא ממנה המגדף- 'אחת הייתה ופרסמה הכתוב'תקפד.

לעומת זאת בתחום האמונה ועבודת האלילים – מצבם היה גרוע. חז"ל דורשים על הפסוק הנאמר בקרבן הפסח 'מישכו וקחו לכם צאן' – מישכו ידיכם מעבודה זרה [שמו"ר טז-ב]. השפעת המקום ניכרה היטב עליהם.

אך עדיין תשוב השאלה ותהדהד – מה איפוא הטעם בגלות זו, המביאה לידי זיכוך מתאוות, אך מאידך – דבקות באלילים?

יש לדעת, שלא הרי כשל באמונה ככשל במידות ותאוות רעות.

מידות וטבעים כשמם כן הם – מוטבעים בנפש. גם התאווה מקורה בנפש, 'הנפש המתאוה'. קשה ביותר למגרם ולזככם.

מפורסמים הם דבריו של גאון המוסר רבי ישראל מסלנט שאמר 'קל יותר לסיים את כל הש"ס מלתקן מידה אחת'. על מנת לזכך את המידות וההרגלים התאווניים יש צורך בעבודה קשה וממושכת. שינוי הטבע, שבירת הגוף וזיכוכו.

לעומת זאת כשל באמונה ניתן לרפא על נקלהתקפה. ובפרט אצל בני ישראל שהינם 'מאמינים בני מאמינים' [שבת צז.].

'כשל באמונה' הינו בתחום השכל. הוא אינו מוטבע בנפש, ואין קשה לעוקרו ולמגרו. מה שצריך זו רק הוכחה מספקת, ראיה ברורה, והשכל משתכנע. אין צורך בשנות עבודה מייגעות, במאמצים כבירים ובעקירת טבעים מושרשיםתקפו.

לצורך כך ה' שולח את משה לעשות אותות ומופתים לפני העם. 'ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם… ויִקְדו וישתחוו' [שמות ד-ל].

מכות מצרים אף הם נועדו להשריש אמונה בבני ישראל, 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'' [שמות י-ב].

אמונתם של ישראל מתחזקת בקריעת ים סוף 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו' [שמות יד-לא].

במעמד הר סיני עם ישראל מעפיל אל פסגת האמונהתקפז. עינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא אחר. התגלות אלוקית נבואית לכלל עם ישראל. 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם' [שמות כ-יט], אין עוד מקום לספקות.

'אתה הָרְאֵתָ לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש… וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' [דברים ד-לה].

עם ישראל הגיעו לברירות כה מוחלטת באמונה בה', עד שכמעט ונשללה מהם הבחירה החופשית.

חז"ל אומרים שבמעמד הר סיני הקב"ה 'כפה עליהם הר כגיגית' [שבת פח.]. האם הביאור הוא כפשוטו ממש- שעשה את ההר כגיגית והניחו מעליהם?

'כפה עליהם הר כגיגית' במובנו הרעיוני פירושותקפח שמעתה יֵחָשְבוּ כמקיימים את המצוות בכפיה, לגודל ההכרה בבורא ואמיתת המצאותו. הרי הם כ'מוכרחים' לקיים מצוות. אין מדובר עוד ב'אמונה' אלא ב'ידיעה'.

אולם בל נקדים המאוחר. עדיין טרם הגענו במסענו למעמד הר סיני, ואנו עדיין עומדים בשלב בו ישראל יוצאים ממצרים.

הוצאת כל נצוצות הקדושה ממצרים

הקב"ה הבטיח לאברהם שבסוף התהליך 'יצאו ברכוש גדול'. ללא ספק אין מדובר כאן ברכוש גשמי. אין בכל סכום כסף שבעולם כדי פיצוי על שנות השעבוד והצער שהיו לבני ישראל במצרים.

'רכוש גדול' משמעותו איפוא מטען רוחני עצוםתקפט.

עם ישראל יוצאים ממצרים כשעמם כל ניצוצי הקדושה שנפלו מאדה"ר. כל אותן הניצוצות באו לידי תיקון.

ה' ביקש ממשה 'דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב' ובהזדמנות נוספת נאמר – 'ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלֹת ושמתם על בניכם ועל בנֹתיכם ונצלתם את מצרים'. ואכן 'ובני ישראל עשו כִדְבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים'.

מדוע הוצרכו לשאול כלי כסף וזהב ובגדים ממצרים?

יש לבאר שבהשאלת אותם כלים הוציאו בני ישראל את כל הניצוצות של הקדושה שהיו בלועים בכלים ובבגדים, ולא הותירו שם מאומה. ונרמז הדבר בתרגום 'וינצלו את מצרים' – 'ורוקינו ית מצרים'. רוקנו את מצרים מכל ניצוץ קדושה.

חז"ל רמזו זאת בלשון קדשם: 'וינצלו את מצרים, אמר רבי אמי: מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגןתקצ. וריש לקיש אמר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים' [ברכות ט:]. ריקון מוחלט מכל ניצוץ קדוש.

בזאת נבין מדוע חל איסור לשוב למצרים עוד עד עולם.

מטרת פיזור ישראל בין האומות היא כדי לברר וללקט את ניצוצי הקדושה המפוזרים שם. כל שנותר במצרים היה מחלק הקליפה. ניצוצות הקדושה התבררו עד תום. אין איפוא טעם לשוב למצרים.

לאור זאת יובן מדוע בפסוק אחד נאמר 'ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם' [שמות יב-נא], ובפסוק אחר נאמר 'ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים' [שמות יב-מא], שהפסוק הראשון מדבר בבני ישראל עצמם, והפסוק השני מדבר ב'צבאות ה'' בניצוצות הקדושה שנטמעו במצרים, וכעת נתבררו ונגאלו לצורך תיקונם [ע"פ האריז"ל בספר הליקוטים פ' ויצא פרק לו].

וזה שאנו אומרים ב'הגדה של פסח': ''ויגר שם' – מלמד שלא ירדו אבותינו להשתקע במצרים אלא לגור שם". פירושו שלא ירדו להשתקע בטומאת מצרים חלילה, אלא 'לגור' שם, מלשון אסיפהתקצא, כגורן המאספת לתבואה. שכל כוונתם הייתה לאסוף ולברר את ניצוצות הקדושה [החיד"א בכסא דוד קונטרס גאולת עולם – הגש"פ].

הייתה לאסוף ולברר את ניצוצות הקדושה [החיד"א בכסא דוד קונטרס גאולת עולם – הגש"פ].

ו

תיקון דור המדבר

בני ישראל יוצאים ממצרים בתום הזיכוך בחומר ובלבנים. אולם עדיין לא פסקה זוהמתן לחלוטין, עד שיעמדו רגליהם על הר סיניתקצב.

טעם הדבר, שהגם שראינו שעברו זיכוך בדור המבול ובדור הפלגה ובאנשי סדום, ואף ירדו למצרים, מכל מקום עדיין חסרו להם המצוות שהחסירו אז ועברו עליהן, ועתה עליהם לקיימן ולהשלימן.

כיצד יתקנום?

הקדים להם הבורא מספר מצוות בהיותם במדבר עוד בטרם קיבלו את התורה, ובהן ישלימו את אשר החסירו בגלגוליהם הקודמים.

  1. נצטוו על שבת ודיניןתקצג [במרה, בפרשת בשלח].
  2. נצטוו על מינוי הדיינים [בפרשת יתרו].
  3. נצטוו על המשפטים ודיני הממונות שבין אדם לחבירו [בפרשת משפטים].

והנה במצוות מעשיות אלה תיקנו דור המדבר את אשר פגמו בגלגוליהם הקודמים:

  1. דור הפלגה כפרו בָעיקר ועבדו עבודה זרה כאדה"ר, ולכן קיבלו את השבת ודיניה לתקן עוונם זה.

הקשר בין השבת לתיקון עוון עבודה זרה רמוז בפסוק [ישעיהו נו] 'אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו' [-כמו 'מלחללו'], ודָרְשה על זאת הגמ' [שבת קיח:] 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש – מוחלין לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו, אל תקרי מחללו אלא 'מחול לו'.

גם עוון הכפירה בא לידי תיקון, שהרי המודה בשבת מודה שיש בורא לעולם שברא עולמו בששה ימים ושָבַת ביום השביעי.

  1. אנשי סדום כפרו בדינים ועוותו הדין בדיינים רמאים, קלקלו כאדה"ר שעבר על הדינין שנצטווה בהם. כעת נצטוו למנות שופטים ודייינים שישפטו את העם משפט צדקתקצד.
  2. אנשי דור המבול כשלו בעוון הגזל וקלקלו כאדה"ר שגזל מעץ הדעת בלא שהותר לו, וכנגד זאת נתן להם את פרשת משפטים המרכזת את דיני הגזילה והגניבה.

בפרשת משפטים מובאים גם דיני עבד עברי העוסקים באדם שגנב, ואינו בא לידי תיקון עד שימכר לעבד, ורק אחר זאת יצא לחירות.

כך גם היה דינם של ישראל במצרים, שבעוון הגזל של אנשי דור המבול נמכרו לעבדים במצרים ורק אחר כן יצאו לחירות ונתקנותקצה. כיון שקבלו עליהם את דיני 'עבד עברי' נחשב להם הדבר כאילו התקיים בהם דין עבד עברי, ונמחל להם עוון הגזל [עוון השחתת זרעם נתקן במצרים בהשלכת בניהם ליאור] [שער הפסוקים פרשת שמות, ספר הליקוטים שמות פ"ב].

לקראת השלמת התיקון

לאחר יציאת בני ישראל ממצרים וזוהמתה, ואחר שהחלו לקבל עליהם עול מקצת מצוות, ואחר חמשים יום של השלת מ"ט שערי הטומאה וכניסה במ"ט שערי הקדושה, בני ישראל מתקרבים להר סיני.

מעמד הר סיני – פסגת הזיכוך. זה היום קיווינו לו. כאן הם שבים למעמדו של אדה"ר קודם החטא.

אדה"ר קודם החטא היה מזוכך ורוחני ולא מגושם וחומרי כמציאותנו כיום, ומה שכיום נחשב לגבינו כרוח [-כדוגמת קול או ריח] – היה לדידו החומר [הגר"א].

עם ישראל שבים לדרגה זו במעמד הר סיני. הם זוכים לתקן את חטא אדם הראשון. 'וכל העם רואים את הקולות'. כאדה"ר ש'קול' היה לדידו כ'חומר' הנתפס גם בחוש הראיה.

ואכן חז"ל אומריםתקצו שכאשר עמדו ישראל למרגלות הר סיני פסקה זוהמתם.

השינוי בעקבות מעמד הר סיני

לאחר מעמד הר סיני ה' אומר לעם ישראל 'שובו לכם לאהליכם', דרשו רבותינו שה' ציוה אותם לשוב בעל כורחם לנשותיהם, כדי לקיים מצוות פריה ורביה [ביצה ה: ורש"י].

ציווי זה תמוה, מה הצורך לצוותם ולהכריחם, והרי תמו שלשת ימי ההגבלה בהם הוזהרו 'אל תגשו אל אשה' וממילא מותרים הם?

מובא במדרש [שהש"ר א]: 'אמר רבי נחמיה בשעה ששמעו ישראל במעמד הר סיני 'לא יהיה לך' נעקר מלבם יצר הרע'. לאור זאת, יתכן איפוא לומר, שהיות והיו מזוככים כאדה"ר קודם החטא – 'ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו', והיו כמדרגת המלאכים שאין בהם פריה ורביה, לכך הוזקקו כעת לציווי לשוב לנשותיהם בעל כרחם כדי לקיים פריה ורביה [שו"ר שכ' מעין זה בס' ממדבר מתנה עמ' קכב].

זאת ועוד, היות ובמעמד הר סיני 'פרחה נשמתם'תקצז – הרי הם כאילו נבראו מחדש, והמצוה הראשונה שנצטוה אדה"ר הייתה פריה ורביה, לכן אף הם מצווים כעת על פריה ורביה [שם].

במעמד הר סיני – כאמור – עם ישראל שב למצבו של אדה"ר קודם החטא, וממילא, כשם שאדה"ר היה אמור לחיות לעולם, כך גם הם, וכפי שדרשו חז"ל [שמו"ר פמ"א] את הפסוק הנאמר במעמד הר סיני – "'חרות על הלוחות' – חֵרות ממלאך המות".

מובא במדרשתקצח שבמעמד הר סיני נתרפאו כל בעלי מומין שהיו בהם, הסומין ראו, החרשין שָמְעו, האלמים דִבְרו כו'. היות ושבה נפשם לתיקונה כקודם החטא, ממילא אף גופם חזר להיות מושלם כמקדם, ונתרפאו.

כשנתן הקב"ה תורה לישראל הם אמרו 'נעשה ונשמע'. בזה הם מתקנים את חטא אדה"ר שלא שמע לדבר ה', אלא 'שמעת לקול אשתך', כעת הם אומרים 'נעשה ונשמע' בקול צווי ה'.

אז, אדה"ר עשה חשבונות מדוע כדאי לאכול מעץ הדעת – נגד ציווי ה' [כגון – כדי להגדיל הנסיון ולעבוד את ה' עם קושי היצר הרע], וכעת הם מבטלים חשבונותיהם ומקבלים לעבוד את ה' בתמימות – קודם 'נעשה', ואחר כך 'נשמע'.

בזכות ה'נעשה ונשמע' הם זוכים ל'כתרים' ו'עדי' שמלאכי השרת מניחים להם על ראשם [שבת פח.]. אותם כתרים הם בחינת ה'כותנות אור'תקצט שהיו לאדה"ר קודם החטא, [מה שבעקבות החטא הפך ל'כותנות עור' – מציאות גשמית חומרית]. מעין אותו 'קירון עור' שהיה לאדה"ר קודם החטא, שתפוח עקיבו מכהה גלגל חמה לרוב אורו [פסקה זו מהשלה"ק מס' שבועות תורה אור כ"ג].

חטא העגל והשלכותיו

אם חֵטא אדה"ר תוקן, מדוע איפוא מצבנו כיום דומה למצבו של אדה"ר אחר החטא?

כעבור ארבעים יום ממעמד הר סיני, עם ישראל נכשל בחטא העגל. משה בושש לבא, והעם מבקשים מאהרן 'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו'.

אין כאן המקום לפרט במה כשלו. לעניינו, די לנו במסקנה – בחטא העגל עם ישראל שבים לאחור, למצבו של אדה"ר אחר החטא.

מובא בחז"ל [שבת פט.]: 'בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש, אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: 'משה רבכם היכן הוא?' אמרו לו: 'עלה למרום'. אמר להן: 'באו שש' [שעות וטרם הגיע!] – ולא השגיחו עליו. 'מת'! – ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו'.

כזכור, קודם החטא היה היצה"ר חיצוני לאדם, הלא הוא הנחש הקדמוני שבא לפתות את חוה. עַם ישראל שבים למצב זה – וכעת 'נעקר מלבם יצר הרע' [שהש"ר א'], הם בבחינת 'טוב מושלם' וכח הרע חיצוני להם, ולכן השטן בא מבחוץ לפתותם [ר' איצלה מוולז'ין בהגהה לנפה"ח ש"א פ"ו].

אדם הראשון קלקל בחוסר סבלנותו, בכך שלא המתין לערב שבת, בה היה זוכה לקדש על היין כמ"ד שעץ הדעת גפן היה, והיה מגיע העולם לתיקונו. עם ישראל שבים על חטאו ומקלקלים בחוסר סבלנותם להמתין לשובו של משה אשר בושש לבוא.

הדבר נרמז במילה 'עגל' שפירושה בארמית 'מהרה'תר פתע ופתאומיות. בכך בדיוק קלקלו.

באדם הראשון נאמר 'ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו', מבאר המדרש [ב"ר יח-ו] שלא התמידו בשלוותן יותר משש שעות [מכך שלא נאמר ולא 'בושו', דריש יתבוששו לשון שש. מהרז"ו], שבשעה שישית חטאו וגורשו מגן עדן. כך גם בני ישראל 'וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר' ועשו להם עגל. לא המתינו בשלוותן יותר משש שעות, 'בֹשש' – בא שש [-שעה שישית] ומשה לא בא.

חטאו וקלקולו של אדה"ר היה כזכור בשלשה מישורים – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. כעת עם ישראל שב ומקלקל שוב בשלשת המישורים הללו. אומר המדרש [תנחומא פ' כי תשא] "'ויקומו לצחק' – לשון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".

הקלקול חוזר לקדמותו

משה יורד מן ההר ורואה את העגל והמחולות ומשבר את הלוחות תחת ההר.

עם ישראל שבים למצבם קודם התיקון.

'אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם' – אני סברתי שהגעתם למעלת אדה"ר קודם החטא, והייתם כאלהיםכמלאכים ובני עליון, ללא שליטת היצה"ר ומלאך המוות. חיים לעולם.

אולם 'אכן, כאדם תמותון' – אחר שכשלתם בחטא העגל – סופכם למות כ'אדם' הראשון שחטא, אחר שהוזהר 'לא תאכלו ממנו פן תמותון'.

'וכאחד השרים תפולו' – נפלתם מרום מעלתכם ושררתכם לדיוטא תחתונהתרא.

אחר החטא – 'ויתנצלו את עדיים מהר חורב'. אותם 'כותנות אור' ניטלו מהם. איבדו כתריהם, כאדה"ר שקיבל 'כותנות עור' חלף 'כותנות אור' שאיבד. רק משה רבינו נותר באותו קירון עור פנים לו זכה [השלה"ק שם].

על אותו הדור נאמר [הושע ו-ז] 'והמה כאדם עברו ברית שם בגדו בי', פרש"י 'כאדם' – 'כאדם הראשון'. שעבר על ברית ה' שהזהירו לבלתי אכול מעץ הדעת. עוד יתבאר, כאדם הראשון שפגם בבריתו ומושך בעורלתו היה.

אחר ששבו למצבם הגופני הקודם, אף מומיהם שבו כבתחילה, והסומים והחרשים כו' חזרו למומיהם [במדב"ר ז-א].

התיקון אחר מתן תורה

אמנם ביארנו שעם ישראל שב למצבו הקודם קודם החטא, אך יש לדייק בדברים. ללא ספק מצבם של עם ישראל לאחר מעמד הר סיני טוב שבעתיים מאשר היה קודם.

א. חז"ל הרי אמרו ש'פסקה זוהמתן'. מצב זה הינו בלתי הפיךתרב. זיכוך מצרים ומעמד הר סיני קירבו אותנו לתיקון, הגם שאת התיקון המושלם הפסדנו.

ב. קודם לקבלת התורה, היינו צריכים לתקן עצמנו ללא תורה, והאבות קיימוה 'כמי שאינו מצוּוה ועושה'. כעת יש לנו תורה שאיתה התיקון הרבה יותר קל. כעת אנו במעלה גדולה של 'מצוּוים ועושים'.

סיכום

הבה נסכם את הדברים, ונראה כיצד מיושבות השאלות בהן פתחנו את המאמר.

אדה"ר קלקל, וכל הנשמות הכלולות בו נתקלקו וירדו בעמקי הקליפה. נשמות אלו שבו בגלגול שוב ושוב בדור המבול, אנוש, הפלגה, וסדום, שבו וקלקלו, ואף נענשו. באבות הקדושים החל התיקון, והקב"ה מבטיח לאברהם שיצא ממנו עַם שימשיך את התיקון בו החל, יקבל תורה, ויכנס לארץ ישראל. לצורך כך יהיה על עם זה להזדכך ב'כור הברזל' – במצרים. הגלות הינה מתנה, ובה בחר אברהם אבינו. עשו בחר לוותר על הזיכוך, על הארץ המובטחת, ועל התיקון. הוא הולך לארץ אחרת, ולא זוכה להסרת הזוהמה של חטא אדה"ר.

לאחר הגלות הם יוצאים ברכוש גדול- נשמות מזוככות ומבוררות, הראויות לקבל התורה. בני ישראל מקבלים תורה, הופכים לעם, וחוזרים לדרגת אדה"ר קודם לחטא.

אולם בא חטא העגל וטרף את הכל, סתר הבנין, והשיב את האנושות למצבו של אדה"ר אחר החטא. אך במדרגה גבוהה יותר, מזוככת יותר.

יה"ר שנזכה לגאולה השלימה ולבירור המוחלט ולביאת משיח צדקנו בב"א.

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

תגיות

0 תגובות על “סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א