דניאל

 

ספר דניאל

פרק א

(א) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ:

רש"י בשנת שלוש למלכות יהויקים – וכי אפשר לומר כן והלא הוא מלך בשנת ד' ליהויקים שנאמר (ירמיה כה) בשנה הד' ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר ומה ת"ל בשנת שלש בשנת שלש למרדו שנאמר (מלכים ב כד) ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים וישב וימרד בו שלש שנים ובשנת שלש עלה עליו והיא שנת שמונה לנבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כבש ננוה שניה עלה וכבש יהויקים ושלש שנים עבדו ושלש שנים מרד בו והיא היתה שנת אחת עשרה למלכות יהויקים חמש שנים קודם שכבשו ושלש שעבדו ושלשה שמרד בו ואז מת יהויקים תחת ידו והמליך נבוכדנצר תחתיו יהויכין בנו:

מלבי"ם (א-ג) הסתירה ממ"ש שבשנת שלש למלכות יהויקים בא נ"נ ירושלים ונבוכדנצר לא מלך עד שנת ד' ליהויקים? (התבאר בפירוש על ספר מלכים), למה כפל שהביאם בית אלהיו ושנתן הכלים בית אוצר אלהיו?, ולמה כפל מבני ישראל ומזרע המלוכה?:

בשנת שלש, חשבון זה סותר למ"ש בירמיה (כ"ה א') בשנה הרביעית ליהויקים היא השנה הראשונה לנבוכדנצר, ע"כ פי' חז"ל בשנת שלש למרדו, והראב"ע פי' בסוף שלש שהיא שנת ארבע ליהויקים, וי"ל שיהויקים מלך באדר ומנו לו בניסן שנה אחת כמ"ש בר"ה (דף ב') שמלכי ישראל מניסן מנינן ואם מלך בכ"ט באדר כיון שהגיע יום א' בניסן עלתה לו שנה, והכשדים מנו אותה לשנה הראשונה, ויש עוד פי' בזה וכבר כתבתי בזה בפי' מלכים, ולפי פי' הראב"ע ספר כי תכף במלוך נבוכנדנצר בא לירושלים והגם שבימי צדקיהו נתארכו ימי המצור ימים רבים, עתה.

(ב) וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר בֵּית אֱלֹהָיו וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו:

מלבי"ם נתן ה' בידו את יהויקים – תיכף ע"י השגחת ה', ולא תאמר שיהויקים יצא מעצמו אליו דרך שלום, כי הלא לקח עמו מקצת כלי בית האלהים ואם היה יוצא אליו מעצמו לא היה מוליכו שבי לבבל ולא היה לוקח כלי הבית, שזה נגד חקי המלכים, שלא יעשו כן רק למי שלוחם נגדם ביד חזקה ונכבש בכח, ומבואר שהיה ע"י כיבוש ובהשגחת ה', אולם נבוכדנצר לא הכיר כי הוא מעשי ידי ה' ותלה נצחונו בע"א, כמ"ש אז חלף רוח ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, ויבא את יהויקים עם הכלים ארץ שנער בית אלהיו להודות לע"א, ואת הכלים לא לקח לאוצר המלכות רק נתנם לאוצר אלהיו, וזה הקדמה אל העונש שבא אח"כ על בית נבוכדנצר בסבת הכלים האלה, בימי בן בנו:

(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים:

מצודות ציון סריסיו – שריו.

הפרתמים – ענין שררה ועושר וכן חיל פרס ומדי הפרתמים (אסתר ח) והיא מלה זרה ואולי היא מלשון כשדים וכמוהו רבים ימצאו בזה הספר אשר אין לדעת ביאורם כ"א לפי הקרוב לענינם:

מלבי"ם ויאמר המלך – צוה להביא – ילדים בין מן ההמון, שעז"א מבני ישראל

ובין מן הגדולים מזרע המלוכה ומן השרים – כי באשר רצה שיעמדו לפניו יחלק לכ"א עבודה כפי יחוסו,

שמזרע המלוכה יעמדו בבית המלך,

ומבני השרים יעמדו להיות שרים אח"ז ביהודה נכנעים תחתיו ויודעים נימוסי הכשדים ולשונם, וההמון יהיו למשרתיו בענינים קלים יותר,

וגם מפני שנבוכדנצר היה חכם ונבון כמ"ש וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך, שהוא עצמו היה מנסה את החכמים, והיו לו חכמים במלכותו מכל המדינות להתנהג ע"פ עצתם, ונודע לו מחכמת היהודים שהיו חכמים ביותר מפני השכינה והנבואה שהיה ביניהם.

וכנזכר מחכמתם הרבה במדרש איכה רבתי, לכן צוה להביא ילדים מן היהודים למען יהיה לו חכמתם לעינים:

(ד) יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאום מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים:

רש"י ואשר כח בהם – פירשו רז"ל שיהיו אונסין עצמן מן השחוק ומן השיחה ומן השינה מפני אימת מלכות ושמעמידים עצמן כשנצרכים לנקביהם. וללמדם ספר – מוסב על אשר כח בהם:

אבן עזרא אין בהם כל מום – כמו עור ופסח שאינן ראויין לעמוד לפני מלך על כן כתוב עור ופסח לא יבא הבית והטעם בית מלכות דוד:

וטובי מראה – שלא היו ירקרקים ונראים כמו חולים:

ומשכילים בכל חכמה – כלל כל:

ויודעי דעת – שידעו בתחלת דבור המדבר מה שהיה בדעתו לדבר באחרונה כי יש חכמים רבים לא ידעו זה עד סוף דבר המדבר:

ומביני מדע – שיוכלו להבין לאחרים מה שיש בלבם ובמדע' כמו גם במדעך מלך אל תקלל כי יש חכמים ילאו להוציא בלשונם מה שיש בלבם כי אם בדרך רחוקה ובארחות עקלקלות:

ואשר כח בהם – שתהיה תולדתם חזקה להסתיר העיטוש ויהיו עומדים תמיד לפניו ושיוכלו לסבול בשעת צרכם והנה צוה לבקש מי שנמצאו בו אלה המדות ולא נמצאו בילד פחות מט"ו שנה

והנה אין צורך ללמדם השלש שנים כי אם כתב כשדים ולשונם לדבר עם המלך בלשונו

והנה גדולים יצאו מירושלים והנה דניאל יצא בן ט"ו שנה בלכת יהויקים לבבל ושמונה שנים מלך והנה כ"ג וי"א צדקיהו והנה ד' ול' וע' שנה והנו זקן מאד בימי אסתר אולי כבר מת ולא עלה אל בית שני ואיננו ששבצר בראיות גמורות:

מלבי"ם השאלות: מה רצה בהכפלת דבריו משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע, מה ההבדל ביניהם?:

(ד) ילדים, צוה שהילדים יהיו שלמי החומר ושלמי הצורה,

לענין שלמות החומר אמר אשר אין בהם כל מאום – שלא יהיה בהם שום חסרון בגופם,

ויש הבדל בין מום – ובין מאום – שהמום הוא חסרון גדול כמו המומים הפוסלים בכהנים,

ומאום משותף עם מאומה שלא ימצא בהם שום דבר שהוא גנאי, ואמרו חז"ל אפילו ריבדא דכוסילתא, וכולל גם טוב התואר שהוא בנין הגוף בסדר נכון וערך מסודר המעלה חן,

וטובי מראה – שיהיו יפה עינים וטוב רואי, וגם כולל יופי הצבע לא לבן ביותר שהוא סימן עצלות ולא שחור, רק אדמוני לבן

ולענין שלימות הצורה אמר ומשכילים בכל חכמה

ומבואר אצלינו שיש הבדל בין חכמה ובין דעת, שדעת הם דברים המושגים בחושים או ע"י מושכלות ראשונות, שאפשר בהם ידיעה ברורה, כמו חכמת הטבע וההנדסה והרפואה,

וחכמה היא בהנהגה בין טוב לרע, שהם דברים שלא יושגו במופתי הדעת ולא ע"י כח הבינה, שלא מצאנו בשום מקום שיאמר בינו חכמה, אבל יושגו ע"י השכל שהוא כח חד העובר בדברים שהם למעלה מן הבינה והדעת כמ"ש בספר משלי.

ויודעי דעת ומביני מדע – יש הבדל בין דעת ובין מדע,

דברים פרטיים שמשיגים על ידי החושים והבחינה נקראים דעת,

וכלל המדע אשר התקבצה ע"י יודעים שונים ותהי לשטה כללית ולימוד ערוך בכל מיני הידיעות, למשל למודים של חכמת הטבע או הרפואה בכללה כמו שהיא ערוכה בכל ושמורה כשטה מיוחדת מוסכמת מן החכמים נקרא, מדע,

ומי שיכולים להוציא מכללי המדע דבר מתוך דבר ולהקיש דבר לדבר בכח התבונה נקראים, מביני מדע, ואשר כח בהם לעמד – בהיכל המלך, התנה עוד שיוכל להפיק מהם רצון להיות ממשרתיו וחכמיו הנצבים לפניו,

וע"ז התנה ג"כ שיהיה בהם שתי הכנות,

א] הכנה החומריית, שיהיו חזקים ומוצקים בכחם הפנימי לעמוד בהיכל המלך, שצריך שיהיו חזקי הכח לעמוד על רגליהם, וכמ"ש חז"ל שיהיו אונסים א"ע מן השחוק ומן השינה ושיעמידו א"ע כשיצטרכו לנקביהם,

ב] וללמדם ספר – שיהיה בהם הכנה לקבל למוד ספר ולשון, שע"ז צריך שיהיה לו כח הזכרון ללמד לשון במהרה, ויש הלמד הלשון ולא הכתב לקרא בספר.

לז"א ספר ולשון כשדים – והיה אצלם לשון ארמי שהיה לשון ההמון, ולכן כשדים היה לשון החכמים המדברים דבור מליצי בחכמה, וידוע שאל המליצה והדבור הנשגב צריך כח נפשי מיוחד וחוזק כח הדמיון, ועז"א וללמדם בוי"ו:

(ה) וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

אבן עזרא וימן – פועל יוצא והטעם לתת להם מנות, ופירוש בג מאכל וכתיב במקרא ונתתיך לבג וקרי לבז והטעם קרוב אולי טעם בג הבשר המבושל:

ומיין משתיו – ולא נכתב ומיין משתהו כי יש יום ידוע לשתות יין לבן או אדום או יין מקום פלוני ידוע, וטעם לגדלם להרגילם לעמוד ולדעת משפטי המלוכה וזה הוא אשר כח בהם: ומקצתם – י"א ומקצת הילדים ומקצת כלי בית האלהים ומקצה אחיו גם הוא נכון והוא שפירשו בסוף השנים הנזכרות והנה כמוהו ומקצת ימים עשרה:

מלבי"ם וימן להם – ספר איך השגיח המלך על הילדים האלה בתכלית,

א] שהוא עצמו הכין את הצורך למזונותם,

ב] שהיה מפת בג המלך – ממה שהוא אוכל על שלחן מלכים, כי המאכלות הדקות והיינות המבושמים מרחיבים הדעת וייטיבו המזג ויזקקו את המוח, וחמרי וריחני פקחים,

ג] שהזמין להם דבר יום ביומו – כי מאכלי המלך היו משתנים בכל יום לפי מהות היום והזמן, לפי הנהגת הרופאים המשגיחים על בריאת גופו שישתנו המאכלים לפי הקור והחום והמזג, ובאופן זה השגיחו גם על הילדים,

ד] שהרחיב להם הזמן לגדלם שנים שלש – שזה מספיק ללמדם, כמ"ש חז"ל שכל תלמיד שאינו רואה סימן ברכה במשנתו שלש שנים אינו רואה סימן ברכה לעולם, והיה כל ההכנה הזאת כדי שמקצת – מן הילדים והם אלה שיצליחו בלמודם.

יעמדו לפני המלך – ועמו במלאכתו ישבו, וכמו שהיה המנהג אצל מלך מצרים ומלך תוגרמא לאסוף ילדים רבים מבני הנוצרים ולגדלם והראוים מהם יעמדו לפניו:

(ו) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה:

מצודות דוד ויהי בהם – באותן הילדים שהביא אשפנז כדבר המלך ולתוספת ביאור אמר מבני יהודה ר"ל מזרע מלכי יהודה ומה שסתם למעלה פי' כאן. דניאל וגו' – כי רבים הביא מזרע מלכי יהודה ובהם היו דניאל וגו':

מלבי"ם ויהי בהם – באשר לקח ילדים רבים היו ביניהם ארבעה מבני יהודה – ר"ל מזרע היחוס מבית דוד, שיחוס המלוכה היה ליהודה גבר באחיו, [נגד מה שההמון נקראו בשם בני ישראל], וכבר התבאר בדברי חז"ל שדניאל היה מזרע בית דוד, וכמ"ש האי"א באורך דלא כהרלב"ג:

(ז) וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ:

רש"י בלטשאצר – על שם עבודת כוכבים של בבל שקרויה בל שנאמר די שמיה בלטשאצר כשום אלהי, בלטשאצר שם לשון חכמה בלשון ארמי:

אבן עזרא וישם – כאשר קרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ורב סעדיה אמר כי בל שם לשון כשדים וכן צר וככה נבוכדנצר בלשצר ששבצר ושם בל מפורש הוא כשו' אלהי ושדרך מישך לשון כשדים הם והגאון אמר כי נגו כמו נבו אלא בלא ראיה:

מלבי"ם השאלות: למה לא שם שמות רק לאלה הילדים הארבעה?:

(ז) וישם להם שר הסריסים שמות – לא שינה שמות שאר הילדים, כי רק את אלה שנכנסו בעבודת המלך לגדולה היה הדרך לשנות שמם, כמו ששינה נבוכדנצר שם צדקיהו,

וזאת שנית שלדניאל נתן שם בלטשצר שהוא שם אלהי נבוכדנצר, כי הכיר מעלתו תיכף וראה בו ענין אלהי, וכמ"ש [לקמן ד' ה'] די שמיה בלטשצר כשם אלהי, ולקמן [ה' י"ב] די מלכא שם שמיה בלטשאצר, מבואר שהיה זה בפקודת המלך וע"י שראה בו יתרון הכשר חכמה, משא"כ לחמו"ע קרא שמות אחרים לא ע"ש ע"א, ולכן.

(ח) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל:

רש"י יתגאל – לשון לכלוך:

אבן עזרא וישם – פת בג המלך אסורה גם היין אסור וכתוב אמר לנסכא ליה למשפטם לאלהיהם:

מצודות דוד וישם – חשב בלבו והתעורר בדבר. אשר לא יתגאל – במאכלי האיסור וביין של עכו"ם. ויבקש – שאל ממנו למנוע מאתו פת בג והיין לבל יתגאל:

(ט) וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים:

רש"י שר הסריסים – שהיה שר על משרתי המלך:

אבן עזרא ויתן – אמר הגאון הטעם שנתנו לחן ולחסד ולרחמים בעיני שר הסריסים והוא לא עשה בקשתו? [ולא הסכים למנוע ממנו פת המלך], והוא השיב ש[החן הוא ש]לא גילה סודו למלך כי לא יחייהו:

מצודות דוד לחסד ולרחמים – עם כי הוא לא מילא שאלתו מ"מ לחסד יחשב מה שלא גער בו והשיבו בדברים רכים והיה מעלים עין במעשה המלצר:

מלבי"ם השאלות: למה לא בקש דניאל תיכף מן המלצר?, ולמה לא אמרו לשר הסריסים שינסה אותם וכמו שאמרו אל המלצר?, ומה זה שבקש אשר לא יתגאל, שבקשה כזאת באין ספק יעלה חמת מלך מלאכי מות כשיאמר כי שולחן המלך מגואל הוא ונבזה אכלו?, ומז"ש שה' נתן אותו לחסד ולרחמים והלא לא מלא בקשתו?:

וישם דניאל על לבו – שדניאל חשב כי ייחד אותו לע"א וירצה להעבירו על דת ושגם המאכלים והיין שיחד לו יהיו מזבחי מתים ויין נסיכם. [ובאמת יש מפרשים שפי' שם פת בג פת הנקרב לע"א].

ויבקש משר הסריסים – באשר חשב זאת להעברה על דת ושהמלך יקפיד שיאכלו דוקא מפת הזה ואם יסרב יהיה כמורד, החליט בדעתו למסור נפשו ע"ז כדין אם מתכוין להעבירו על דת, ולכן בבקשו משר הסריסים לא אמר לו אמתלאות וטעמים אחרים, רק אמר בפירוש אשר לא יתגאל – הודיע לו שלפי דתו הוא לחם מגואל ושהוא אינו רוצה להתגאל, והגם שהיה עי"ז בסכנה עצומה לא הכחיד האמת, וזאת לא עשה רק דניאל לבד שראה שיחד אותו לע"א, לא רעיו ולכן לא בקש רק הוא לבדו:

ויתן האלהים – והיה מהשגחת ה' ששם אותו לחסד, למחול לו עונו זה אשר בנפשו דבר, וגם לרחמים כי ראה מצוקת נפשו מצד דתו, ורחם עליו והמו מעיו לו, עד שמלבד שלא הענישו דבר אתו דברים רכים:

(י) וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ:

רש"י אשר מנה – אשר הזמין וסיפק. כגילכם – דוגמתכם ולשון משנה הוא בן גילו. וחיבתם את ראשי למלך – תגרמו לי להתחייב להתיז ראשי:

מלבי"ם ויאמר שר הסריסים – התנצל שהוא אינו יכול לעשות זאת מפני יראת המלך.

ובאר להם שאם יגלה בקשתם למלך ירא אני את אדוני המלך אשר מנה את מאכלכם – אחר שהוא עצמו הזמין את מאכלכם על אופן זה. אם יודע לו שאינכם רוצים בפת בגו היא מרידה במלך, ואם אעלים דבר מן המלך מתירא אני מצד אחר, אשר למה יראה את פניכם זועפים – שבעת יראה את פניכם זועפים וזה יכיר על ידי הילדים – האחרים אחר שהם כגילכם – שהם דומים לכם בשנים ובגידול ובמזון ולמה פניכם זועפים נגדם, וע"י שאלה זאת ירגיש בדבר וחיבתם את ראשי למלך

וגם יל"פ שדניאל בקש רק שלא יתגאל ורצה מאכלים אחרים טובים תמורתם שנעשו בהכשר, ובזה אין חשש שיראה את פניהם זועפים רק חשש מרד, ועז"א ירא אני את המלך, ואם יתן להם זרעונים משולחן המלך אין חשש מרד, אחר שהם משולחן המלך. אבל עז"א למה יראה את פניכם זועפים:

(יא) וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל אֶל הַמֶּלְצַר אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים עַל דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה:

רש"י המלצרהסודר את המנות ואת הקערות שקורין מאישטרי"ב אל"ה:

אבן עזרא ויאמר, המלצר – לשון כשדים הוא נותן המנות והנה פירוש אשר מנה כמו הפקיד ובלשון חכמים ממונה ולהיותו מגזרת אשר מנה החולק מנות קשה מאד ואף כי כתוב על דניאל:

מצודות דוד על דניאל וגו' – להביא להם מאכליהם ומשקיהם:

מלבי"ם ויאמר דניאל – הנה לא הציע בקשתו תיכף אל המלצר שהיה תחת שר הסריסים, כי ירא שיתודע זה לשר הסריסים שהוא בחן המאכל בכל עת, רק אחר שכבר הציע שאלתו לפני השר הגדול, ומצא חסד לפניו, ידע שיעלים עין ממעשה המלצר, שהוא לא יתחייב ע"י מעשה המלצר, וע"כ הציע שאלתו אל המלצר, ואליו לא גלה כלל כוונתו שאינו רוצה להתגאל, רק אמר לו.

(יב) נַס נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה:

רש"י נס – לשון נסיון. מן הזרועים – מין קטניות תחת פת בג:

אבן עזרא נס – לשון צווי כמו חל נא את פני ה' וטעם ימים עשרה כי אין יכולת בחי לסבול הרעה רק ט' ימים ככה הזכירו בעלי התולדות ותחת פת בג המלך תן לנו זרעונים הם גרגרים כאשר יזקינו ותחת יין תן לנו מים:

מלבי"ם (יב-יג) נס נא את עבדיך – כאילו אמר שלהשיג התכלית שיהיו יפה תואר ובריאי בשר ישג יותר על ידי המאכלים הפשוטים מעל ידי המאכלים המעודנים שמולידים חלאים רבים ונאמנים,

ולאוהבי חיי הפרישות והעיון יעזרו יותר המאכלים הפשוטים בין לזכות מוחם בין לבריאת גופם, ושיודע לו זה ע"י נסיון שינסם ימים עשרה,

וכבר זכר מהרי"א בשם הרופאים שהמזונות הרעים יוכר היזקם בהזנת האדם עד עשרה ימים, שאז יורגש היזקם בקלסתר פנים:

(יג) וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ מַרְאֵינוּ וּמַרְאֵה הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ:

רש"י וכאשר תראה – לפי מה שתראה עשה:

אבן עזרא ויראו – בסוף עשרה מראינו והזכיר פת בג המלך ואחז דרך קצרה שלא הזכיר יין:

מצודות דוד מראינו ומראה וגו' – תראה מראות פנינו אל מול מראות אלו אם יש מה השתנות אלו מאלו. וכאשר תראה – ולפי מה שתראה ככה תעשה אם לא יהיה פנינו רעים מפניהם אזי תוסיף תת לנו מן הזרעונים ומים ואם רעים יהיו אז בע"כ נאכל פת בג ונשתה יין:

(יד) וַיִּשְׁמַע לָהֶם לַדָּבָר הַזֶּה וַיְנַסֵּם יָמִים עֲשָׂרָה:

אבן עזרא וישמע – אמר יפת בן עלי כי כל יום היה רואה פניהם עד ימים עשרה:

מלבי"ם וישמע להם – והיה מהשגחת ה' כי שמע להם לנסות אותם. ובזה לא היה לו סכנה כי ידע שלא יראה אותם המלך עד מלאת הזמן, והם לא בקשו רק עשרה ימים, ואת יראה שהמזונות פועלים היזק ימנע מלתת להם זרעונים. והמלצר לא ידע שהמלך מקפיד דוקא שיאכלו פת בגו, וחשב שהמלך רוצה רק שיהיו בריאי בשר. ואם ישג זה ממאכלות הפשוטים לא עבר על מצות המלך לכן שמע להם:

(טו) וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ:

אבן עזרא ומקצת נראה – הטעם כל מראיהם ויאמר הגאון זה היה נס גדול ואין צורך כי היו אוכלים אורז הנקרא בלשון ערבי ארוז והוא נכבד מאד וערב מן החטה ועושה דם טהור והוא מאכל אנשי הודו ואין להם חטה ונעשו ממנו תבשילים וזה האורז ישגא מאד כאשר יבושל בחלב והכלל כי המעט ממנו משביע והוא כבד במשקליו וגרגיריו דקין מאד ואינן עגולין ותולדתו חמה ולחה והתימה מחכם גדול שאמר שהוא הדוחן שגרגיריו עגולין ויעמוד שנים רבות ולא ירקב והוא מאכל רע ותולדתו קרה ויבישה גם במיני קטנית אפונים ואינם אלה הנמצאים בצרפת כי אלה הם קרים ורעים ומנפחים והאפונים הם נמצאים בספרד ומצרים ורומא ופרווינצה והם על ג' מינים מהם לבנים ומהם אדומים ומהם שחורים וזה המין נכבד מכלם ושלשה המינים חמים ולחים ומימיהם רפואה לכבד והם מצהילין את הפנים יותר מן היין ויוכל אדם להכיר שאלה שבצרפת בלי פה והשלשה המינים פה להם והנה האורז והאפונים הם זרעונים ומבריאים את הבשר ועוד כי כל מאכל שהוא תאוה לנפש יותר יועיל ממאכל שאין הנפש אוהבת אותו אף על פי שיהיה חם ולח כתולדת החיים והנה אלו היו אוכלין דבר שתתאוה נפשם והיה מועיל להם:

מלבי"ם ומקצת – והיה מהשגחת ה' שהיה מראיהם טוב וגם היו בריאי בשר, שזה חוץ לטבע כי הזרעונים לא ישמינו את הגוף כבשר ויין:

(טז) וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת פַּתְבָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים:

רש"י נושא את פת בגם – נוטלו לעצמו:

אבן עזרא ויהי, נושא – בנפשו ואשר קצר להזכיר היין זכרו עתה, ונו"ן זרעונים נוסף כמו לגאיונים ורבים כמוהם:

מלבי"ם ויהי המלצר – שהיה לו ריוח מזה, שתחת הזרעונים שנתן להם היה נושא פת בגם, ובזה ספר קדושת דניאל וחבריו שעזבו המעדנים אשר היו רגילים בהם מנוער ובחרו בזרעונים, ומרוב קדושתם ופרישתם אכלו בשמחה וטוב לב עד שהיו בריאי בשר, וביחוד קדושת דניאל שמסר נפשו על דבר זה כי היה לו סכנה מזה, והודיע איך היה השגחת ה' חופף עליהם כפי הכנתם:

(יז) וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת:

אבן עזרא והילדים – טעם ארבעתם שהיו שוים בכל חכמה רק דניאל הוסיף עליהם שהיה מבין בכל חזון ופתרון חלומות כי הוא לבדו היה נביא ולא השלשה:

מלבי"ם והילדים – כפי הכנתם כן חל עליהם השפע האלהית, שהילדים ארבעתם שהושוו בפרישות ממאכלות אסורות, כן הושוו במדע והשכל יותר על הילדים שהתגאלו מפת בג המלך, ודניאל שעלה עליהם במסירת נפש זכה לרוח אלהים קדושים.

מדע והשכל – שיעורו, מדע בכל ספר והשכל בכל חכמה – שמדע נופל על דברים המושגים ע"י החוש או במופתי הדעת, וזה בכל ספר מספרי המדע השמושית, כמו חכמת הטבע והרפואה וכדומה, אבל בחכמה שייך יותר לשון השכל, כמ"ש בפי' משלי שהחכמה לא תושג ע"י מופתי הדעת רק על ידי השכל, שהוא כח חד להשכיל עניני חכמה, ודניאל הבין בכל חזון וחלומות – ר"ל כי יש פותרי חלומות ע"י תגבורת כח המשער והם לא יבינו כל, רק מקצת חלומות, אבל דניאל הבין ע"י שפע רוח הקודש ועי"כ הבין בכולם מבלי הבדל, ולא רק מקצת החלום רק כולו בשלימות, שזה היה מעלת יוסף ודניאל ודומיהם שצפו ברוח אלהים, והחלום היא בלא מחזה, והחזיון יראה איזה מחזה, כמו הצלם של נבוכדנצר ודומיהם, והחזון יהיה גם בהקיץ בגבור המדמה:

(יח) וּלְמִקְצָת הַיָּמִים אֲשֶׁר אָמַר הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאָם וַיְבִיאֵם שַׂר הַסָּרִיסִים לִפְנֵי נְבֻכַדְנֶצַּר:

רש"י אשר אמר המלך להביאם – שיבאו לפניו:

מלבי"ם ולמקצת הימים – ר"ל בקצה וסוף השלש שנים, שכבר הוקצב מאת המלך להביאם בכלות הג' שנים, ויביאם:

(יט) וַיְדַבֵּר אִתָּם הַמֶּלֶךְ וְלֹא נִמְצָא מִכֻּלָּם כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

אבן עזרא וידבר – בלשונו: ולא נמצא – מכל הילדים היהודים שגלו כאלה ארבעתם:

ויעמדו לפני המלך – הם לבדם:

מלבי"ם וידבר – אז דבר עם כל הילדים לבחנם, ולא נמצא מכולם כדניאל, ולכן נשארו עומדים בהיכלו:

(כ) וְכֹל דְּבַר חָכְמַת בִּינָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מֵהֶם הַמֶּלֶךְ וַיִּמְצָאֵם עֶשֶׂר יָדוֹת עַל כָּל הַחַרְטֻמִּים הָאַשָּׁפִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּתוֹ:

רש"י החרטומי' – אלו ששואלי' בטימי מתים בעצמות מתים כמה דאת אמר שחיק עצמות שחיק טמיא. האשפים – אלו שדוחקים במזל כך מפורש בתנחומא:

אבן עזרא וכל – זה יורה כי נבוכדנצר היה יודע חכמות וימצא כל אחד מאלה ארבעתם יודע עשר ידות על כל חרטום ואשף

ויתכן היות עשר לשון רבים כמו מעשרה שליטים בעבור כי עשרה סך חשבון ובעל ספר יצירה אמר עשר ספירות בלי מה

והחרטומים אינם האשפים כי הנה כתוב לקרוא לחרטומים ולאשפים ושם אפרשם:

מצודות ציון ידות – חלקים כמו וארבע הידות (בראשי' מז).

החרטומים – הם חכמי הטבע. האשפים – הם חכמי הרפואה:

מלבי"ם וכל דבר – אחר שעמדו לפניו, והיו משריו ויועציו, בכל דבר שהזדמן שהוצרך המלך לשאול דבר חכמת בינה מחכמיו, וקבץ את כל החרטומים והאשפים לשמוע מה בפיהם ודניאל חנניה מישאל ועזריה בתוכם, מצא תמיד שלהם עשר ידות בחכמה על כל חכמיו:

(כא) וַיְהִי דָּנִיֵּאל עַד שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ:

רש"י ויהי דניאל – בגדולה בבבל עד שנת אחת לכורש המלך לדברי האומר התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו צריכין אנו לומר שזהו כורש הראשון שלפני אחשורוש ולדברי האומר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו נאמר כורש זה הוא דריוש השני אחר אחשורוש ובימי דריוש המדי שהשליכו לגוב אריות לא ירד מגדולתו שנאמר (דניאל ו) ודניאל דנא הצלח במלכות דריוש ובמלכות כורש פרסאה למדנו שבימי כורש הראשון היה בגדולה:

אבן עזרא ויהי – הטעם שהיה בבבל עד שנת אחת לכורש המלך ואילו היה כתוב עד שנה אחת היה נראה כי שנה שלימה עברה ובאומרו שנת אחת הטעם בתוך השנה:

מצודות דוד ויהי דניאל – בגדולה היה בבבל עד שנת וגו' ומאז מנע עצמו ממלאכת המלך ומינה את זרובבל תחתיו:

מלבי"ם ויהי דניאל – עד עת ההיא עמד בחצר המלכים, כי אחר שהושלך לגוב האריות התפטר מן עבודתו וקבע מושבו בשושן, כמ"ש הרי"א בשם היוסיפון:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א