דניאל

 

דניאל פרק ב

(א) וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו:

רש"י ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר – אי אפשר לומר כן אלא בשנת שתים לחורבן הבית כך שנויה בסדר עולם וקראו למלכות נבוכדנצר על שהראה זדונו לכנס לתוך דביר מלכו של עולם.

ותתפעם רוחו – בפרעה נאמר ותפעם רוחו (בראשית מא) שלא נעלם ממנו אלא פתרון החלום וכאן שנעלם ממנו גם החלום נכפלה הלשון.

ותתפעם – לשון פעימה והלימה, ובחומש פירש"י ז"ל לשון נקיפה.

נהיתה עליו – לשון שברון כמו (יחזקאל ו) הווה על הווה:

אבן עזרא ובשנת – אמר הספר שהוא שנת שתי' למלכו' נבוכדנצר על ירושלי' אחר שמרד בו צדקיהו והחריבה ור' משה אמר כי ב' שני' נשארו למלכותו ולא מצאנו כדבר הזה בכל המקר' והנכון בעיני למלכותו על כל הגוים שהזכיר ירמיה שיכבשם אז שקט וחשב מחשבות על משכבו מה יהיה באחרית הימים כאשר הזכיר דניאל והזכיר חלומות בעבור שיש בצלם זהב וכסף ונחשת וברזל וכלי חרס ומנהג החולם לראות דבר אחד: ותתפעם – כמו נפעמתי ולא אדבר וגזרתם את הולם פעם כאדם שידוכה וידוכה, אמר הגאון כי פרעה ידע החלום ולא ידע פתרונו ע"כ כתוב בפרעה ותפעם רוחו שהוא מבנין נפעל ונבוכדנצר שלא ידע החלום והפתרון כתוב עליו ותתפעם רוחו א"כ מה יעשה כי הוא אומר ותפעם רוחי ויתכן היות דגשות פ"א ותפעם תחת נו"ן בנין נפעל כי הפועל שהוא עובר הוא נפעל כמו וילחם בישראל או דגשות הפ"א להתבלע תי"ו התפעל והנה יהיה ותפעם רוחו כמו ותפעם כחו כדרך וכבס המטהר את בגדיו ופי' נהיתה עליו הפך ושנתי ערבה לי כענין שבוש וכמוהו נהייתי ונחליתי וקרוב הוא מטעם כמו נהי נהיה:

מלבי"ם השאלות: למה אמר חלומות בלשון רבים?,

מ"ש ושנתו נהייתה משמע שנתהוה השינה וישן?,

ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר – אא"ל שהיה בשנת שתים, שאיך הוציאו דניאל וחברוהי לאתקטלא, והם לא השלימו עדיין חק למודם?

ואיך אפשר שבשנת שתים פתר דניאל את החלום ונתגדל הוא וחבריו, הפך מה שנזכר בסימן הקודם שלא עמדו לפני המלך עד תום שנת שלש?

ולכן צדקו דברי חז"ל שפירשו בשנת שתים למלכות הכללי של נבוכדנצר, שזה היה אחר חורבן הבית שאז כבש כל האומות ומלך בכפה, ואז חשב מחשבות לדעת מי ימלוך אחריו והודיעו לו את אשר יהיה באחרית הימים.

חלם נבוכדנצר חלומות – ר"ל שבחלום הזה היו חלומות הרבה, חלום הצלם, וחלום האבן ששבר את הצלם, ובאשר שכח את החלום לא זכר רק שחלם לו חלומות הרבה,

וספר שזכר ממנו ג' ענינים, א] שחלם חלומות ולא ידע מה,

ב] ותתפעם רוחו – זכר שנפל עליו פחד ואימה בעת החלום שזה סימן שלא היה רעיון רוח, רק חלום אמתי שהוא הפועל בנפש החולם להפיל עליו חרדה גדולה,

ג] ששנתו נהיתה עליו – ר"ל שאחרי החלום נשאר ישן ולא הקיץ משנתו ע"י החלום,

ור"ל שחלום שאין בו ממש לא יעשה רושם בנפש, לא כן החלום הנבואיי יתפלצו עמודי גופו, אולם לפעמים [גם בחלום שאינו נבואי] יפול עליו אימה ורעדה בעת החלום על ידי תגבורת הדמים שיתקבצו במקום אחד, ויעשו רושם נורא לפי ההתפעלות שיתהוה עי"ז בגוף בעת השינה ובכ"ז אין בו ממש, אולם בזה יקיץ תמיד ע"י הפחד,

ובמה שהתפעם רוחו ובכ"ז לא הקיץ משנתו, ידע שלא בא מסבת הדם או האדים או העילוף בשינה, רק ע"י חיקיו שנעשה בנפשו הרוחניית אשר ראתה חזיון עתידי מורה רע, וע"כ שם לבו לדעת את החלום:

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

אבן עזרא ויאמר, חרטומים – הם חכמי התולדת היודעים העיקרים ותולדות כל דבר וכל מעשים שיעשו בלט וכן כתוב בחרטומי מצרים:

ואשפים – הם הרופאים,

ומכשפים הם המשנים דבר התולדה למראה העין,

והכשדים הם חכמי המזלות,

והגזרין הם בעלי הקסמים ההולכים לקראת נחשים

ואלה הם שהמלך צריך להם לא לחכמי המדות והחשבון והערכים וחכמת הבנינים והחכמה העליונה והנה קרא לחרטומים שהם יודעים עיקר החלומות ואיך תראה הנפש חזיונות הלילה

גם קרא לאשפים שהם יודעים בדפק הזרוע או במי השתן השתנות הגוף ורובי החלומות הולכים על מתכונת הגוף

וקרא גם המכשפים שהם יודעים השעות הראויות לעשות מהם מעשיהם אולי יסתכלו וידעו מה החלום כפי מערכת הככבים בזאת השעה

גם קרא לכשדים שהם יודעים העתידות כפי מלאכתם בדעתם מולדי האדם לנהוג המעלות על הגבולין ועל מבטי הככבים המשרתים ושני המאורות ותקופת השנה והחדש והשבוע והיום והם היו יודעים מולד נבוכדנצר על כן ענו הכשדים תחילה כי הדבר תלוי בהם ובחכמתם כפי דבריהם:

מלבי"ם השאלות: מ"ש להגיד למלך חלומותיו מיותר?:

(ב) ויאמר המלך – צוה לקרוא לחרטומים – העושים מעשיהם בלאט ע"פ סתרי הטבע,

ולאשפים – שהם האצטגנינים חוזי בכוכבים,

ולמכשפים – הפועלים במעשה שדים,

ולכשדים – המפילים גורלות. שכל אלה יתפארו לדעת דברים נעלמים ועתידות,

וספר שצוה לקרוא אליהם להגיד למלך חלומותיו – היינו שיודיעו להם שנקראו לתכלית זה שיגידו לו מה שחלם, מבלי שיגיד להם את החלום, כדי שיכינו א"ע בביתם להשקיף בחכמתם את כל החלומות שחלם להמלך בלילה זאת, כי בזה יחרצו יותר בהיותם מתבודדים בביתם וכליהם וספריהם הנצרכים למלאכה זאת אתם, מעת שיהיו לפני המלך, שמוראו תבלבל מחשבותיהם, ושם יחסרו להם הכלים וההכנות וההתבודדות,

ולפ"ז יותר היה מן החכמה אם לא היו באים לפניו כלל, אחר שכבר ידעו כי אין בכחם למלאות שאלת המלך למה יבואו לפניו בידים ריקנות, אבל הם באו ויעמדו לפני המלך – וזה כעין מרד שהיה להם להשיב שאין זה בכחם, לא לבוא לפניו, כאילו הם מוכנים למלא שאלתו ושהוא בכחם:

(ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם:

אבן עזרא ויאמר – אמר אחד מן הגאונים כי היה יודע נבוכדנצר החלום ובא לנסות חכמיו לדעת החלום וכאשר אמר לו רעיונך על משכבך סליקו מיד נזכר כי כן היה וכאשר הזכיר הצלם אז נזכר לו כן:

מצודות דוד לדעת – הפעימה והחרדה היא על כי כלתה נפשי לדעת את החלום השכוח ממני:

מלבי"ם ויאמר – הודיע להם שעקר מבוקשו הוא בעבור חלום אחד אשר פעמה רוחו, לדעתו כי הוא מגיד עתידות לו:

(ד) וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אֱמַר חֶלְמָא לעבדיך לְעַבְדָךְ וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא:

רש"י לעלמין חיי – לעולם יחיה. אמר חלמא לעבדך – אמור החלום לעבדך:

אבן עזרא וידברו – עתה יחל לדבר לשון כשדים שהוא לשון המלך כאשר דברו והשיב להם:

מצודות דוד וידברו הכשדים – לזה השיבו הם לפי שהם היותר ראוים לדעת החלום מכל יתר החכמים שבאו על כי יודעים המה מה מהעתידות. ארמית – בלשון ארמי והוא לשון כשדים שכולם רגילים בו וכוונתם היה למען ישמעו כולם ואולי יבוש המלך מן העם לבקש תואנה כזאת. מלכא וגומר – המלך יחיה עד עולם והוא מדרך המוסר לברך את המלך בראשית האמרים. ופשרא נחוא – והפתרון נגיד:

מצודות ציון ופשרא – ופתרונו כמו ופותר אין אותו (בראשי' מ) תרגומו ופשר לית ליה וכן רוב הספר הוא לשון תרגום והוא ארמית ואין צורך להביא ראיה עליהם:

מלבי"ם השאלות: מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:

(ד) ויאמרו הכשדים למלך ארמית – באר הטעם מה שדברו הכשדים ולא החרטומים והאשפים, מפני שדברו ארמית, ובין יתר החכמים היו ממדינות אחרות שלא היו בקיאים היטב בלשון ארמי כמו הכשדים ילידי הארץ,

מלכא לעלמין חיי – באשר לא יכלו לסתור דברי המלך לגמרי, שכבר החליט שלא יאמר להם את החלום ובכ"ז מבקש לדעת פתרונו, וחשבו שהמלך יודע את החלום רק שאינו רוצה להזכירו מפני שהוא חלום רע מבשר מיתת המלך וירא להגידו בפיו דלא לתרע מזליה, ועל צד זה אמרו מלכא לעלמין חיי – ואל תירא מות,

או שעושה זה מפני שרוצה לנסותם אם יודעים תעלומות לב, עז"א חלמא אמר לעבדיך ופשרא נחוא – אמרו שא"א להם לדעת דבר אשר במחשבה, רק יוכלו לדעת את הפתרון גם בלא החלום, כי באצטגנינות או על ידי כישוף יוכלו לדעת איזה גזרה נגזרה עליו טוב או רע, רק שא"א להם לדעת באיזה דמיון נתלבשה ההודעה בחלום, שהמדמה ירכיב דמיונות רבות בכמה אופנים, למשל שהוראת מיתת המלך יוכל המדמה לצייר ע"י קציצת אילן גדול או נפילת הר או הריגת חיה נוראה, וא"א שידעו באיזה אופן נחקקה גזרה זו בכח הדמיון,

ולכן בזאת יאותו שהמלך יאמר החלום לעבדיו האחרים העומדים לפניו, והם יגידו הפשר הגם שלא ישמעו החלום, כי הם יודעים פתרון החלום, ר"ל הגזירה שהודיעו אותו בחלום רק אין יודעים את החלום, ר"ל באיזה צורה ודמיון הלבישו זאת להמדמה בחלום, ואם הוא יאמר החלום בסוד לעבדיו והם יאמרו הפתרון בלא שמיעת החלום יתברר שהפתרון יסכים עם החלום,

וזה יובן כי בקל יעשו זה בתחבולה וזיוף, שיאמרו שפתרונם מסכים עם החלום, והגם שיהיה ריחוק ביניהם יחתרו להשוות הדברים בדברים בדוים ומרה:

(ה) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לכשדיא לְכַשְׂדָּאֵי מִלְּתָא מִנִּי אַזְדָּא הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן:

רש"י מילתא מני אזדא – הדבר ממני הלך.

הן לא תהודעונני חלמא ופשריה – אם לא תודיעוני החלום ופתרונו.

הדמין תתעבדון – לאברים תתחתכו והרבה יש בגמרא הדומי הדמוה במסכת גיטין.

נולי – אשפה. יתשמון – לשון וישם יהון שומות לאשפות:

מלבי"ם ענה, המלך ענה ואמר להכשדים הדבר הלך ממני – ר"ל לא כמו שאתם חושבים שאני בעצמי יודע את החלום ואני רוצה לנסות אתכם, לא כן כי החלום הלך מזכרוני,

ואל תחשבו שיהיה די לי אם תאמרו הפתרון לבד בלא החלום, שאם לא תודיעוני את החלום ואת פתרונו תחתכו לחתיכות – (או ר"ל שיחתכו מכם איברים לאות גנאי ובושת), וביתכם יושם לבית מחראות – כי בזה ידעתי שאתם מרמים אותי בכזב:

(ו) וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֹן מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן קֳדָמָי לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֹנִי:

רש"י והן – ואם. ונבזבה – דורנות. להן – אך. החוני – תגידו לי:

אבן עזרא והן. ונבזבה – מנחה ודורון:

מצודות דוד והן חלמא וגו' – ואם החלום והפתרון תגידו. מתנן וגו' – מתנות ודורונות וכבוד גדול תקבלון מלפני. להן וגו' – רק החלום והפתרון הגידו וכאומר ולא אשאל עוד אות על הפתרון:

מצודות ציון ונבזבה – ענין דורון גדול בויתור רב ובדרז"ל המבזבז אל יבזבז וכו' (כתובות נ):

מלבי"ם הן, אבל אם תחוו החלום והפתרון,

מתנות ועושר וכבוד תקבלו מלפני – כי בזה אדע שאמת דבריכם, ור"ל אף שיהיה חלום רע לא אכעוס עליכם, לכן חוו לי החלום והפתרון – לא הפתרון לבדו,

והנה בצד הראשון אמר הן לא תהודענני חלמא ופשריה, ובצד השני אמר חלמא ופשריה החוני, שההודעה הוא בדבר שאינו יודע רק ע"י המודיע,

אבל החויית החלום הוא שאחרי שיאמרו לו יזכור אח"כ את החלום ויתברר לו שכן הוא,

כי בצד העונש די אם יודיעו לו הגם שהוא לא יזכור ויוכל להיות שאמרו לו דבר שקר, לא יוכל להענישם מספק,

אבל בצד שיקבלו מתנות וכבוד, הוא רק אם יזכור ע"י את החלום ויתברר לו שאמת כדבריהם:

(ז) עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה:

אבן עזרא ענו – אמר הגאון כי לא הוסיפו עתה על התשובה הראשונה רק בראשונה לנכח המלך מדברים כדרך קום נא שבה ועתה לשון יחיד שאינו נמצא [ר"ל בגוף שלישי] יקום אבי והטעם כי פחדו לדבר לנכחו ואמרו אין לנו מענה להשיב רק מה שהשיבונו למלך:

מלבי"ם ענו שנית ואמרו המלך יאמר החלום לעבדיו ונגיד הפתרון – אחר שראו כי נעלם ממנו החלום בהחלט, וא"א שיתעקשו עוד שיאמר החלום עתה, השיבו שימתין ויתן זמן ובתוך כך יזכור את החלום, ועז"א מלכא חלמא יאמר, ר"ל שיאמר בעתיד אחר שיזכור, אז יאמר לעבדיו בלחש [כמשנ"ת לעיל פס' ד], ואנחנו נגיד הפתרון ויראה שיסכים עם החלום:

(ח) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר מִן יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין כָּל קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוֹן דִּי אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא:

רש"י מן יציב ידע אנא – באמת יודע אני. יציב – דבר אמת ויציב.

די עדנא אנתון זבנין – אשר זו השעה אתם מסורים למות. כל קבל די חזיתון – כל כנגד שאתם רואים שהלך ממני הדבר ואתם כופלים לי להגיד לכם:

מלבי"ם השאלות: מ"ש די עדנא אתם זבנין, וכן מ"ש בפסוק ט' נתקשו המפרשים בפירושו?:

(ח) ענה המלך ואמר באמת יודע אני כי זמן אתם קונים, יען שראיתם שהדבר הלך ממני – ר"ל אני רואה שאתם רוצים להרויח זמן [וכ"פ הראב"ע], שבתוך כך תבקשו איזה תחבולה להנצל, אחר שאתם רואים שאני א"א עוד שאזכור את החלום, ושלא אזכור גם אח"כ, ולא תרויחו רק זמן להנצל:

(ט) דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הזמנתון הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי:

רש"י די הן חלמא לא תהודעינני – שאם החלום ופתרונו לא תודיעוני אחת היא דתכם למות.

ומלה כדבה ושחיתה הזדמנתון – או אם דבר כזב ונשחת תכינו עצמכם לומר לפני.

עד די עדנא ישתנא – עד אשר ישתנה העת כלומר קודם נטות צללי ערב שישתנה מועד הבוקר.

עד די עדנא ישתנא לשון גערה וגזום הוא כך יענש – והעונש כבר פי' למעלה ודוגמתו לכן כל הורג קין (בראשית ד). להן – אך החלום אמרו לי מה חלמתי, ואדע כ"ש שהפתרון תגידו:

מלבי"ם די, אם לא תודיעוני את החלום אחת היא דתכם – הוסיף להודיע להם שלא יהיה להם תשועה בזה, שמעתה גם אם יזכור את החלום לא יהיה מרוצה במה שהם יגידו הפתרון, כי כבר אינו מאמין בהם, ורוצה מעתה לנסותם אם יגידו את החלום שרק אז יאמין לדבריהם,

וז"ש שאם לא תגידו החלום אף שתגידו הפתרון ואני אזכור החלום, יהיה הדת והמשפט אחד, ולא תשתנה הדת שיצא עליכם להענש,

כי התברר לי שמלה כדבא – ר"ל שדבר כזב ונשחת הכנתם לומר לפני עד שישתנה העת – שתגידו פתרון שקר ועתיד כזב, ואף שאח"כ לא תבא הדבר העתיד ויתברר ששקר כזבתם, אתם חושבים להעמיד השקר על זמן עתיד שישתנו העתים וימלוך מלך אחר ומי יפקוד אז עליכם על שקריכם, לכן החלום אמרו לי – ובזה אדע כי תחוו הפשר – האמתי:

(י) עֲנוֹ כשדיא כַשְׂדָּאֵי קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין לָא אִיתַי אֲנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה כָּל קֳבֵל דִּי כָּל מֶלֶךְ רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל חַרְטֹּם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי:

רש"י די מלת מלכא – אשר דבר המלך יוכל להגיד. כל קבל – כל כנגד כלומר תשובתינו זו אמת היא לעומת שלא היה מלך מעולם ששאל דבר כזה. מלה כדנה – דבר כזה. ואשף – הדוחק במזל:

(יא) וּמִלְּתָא דִי מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי:

רש"י יקירה – כבדה ומשאה כבד. ואחרן לא איתי די יחוינה – ואחר אין אשר יגידה.

להן אלהין – אך המלאכים אשר מדורם עם בשר ודם איננו. מדריהון – מגוריהון.

ומדרש רבי תנחומא ואחרן לא איתיואהרן לא איתי כהן הלובש אורים ותומים אינו כאן שיגיד לך אמר להם כל כך היה כח באותו בית ונתתם לי עצה להחריבו מיד כעס וצוה להרגן:

מלבי"ם השאלות: למה כפל לא איתי אנש די מלת מלכא יוכל להחויה ומלתא די מלכא שאל יקירא?:

(י-יא) ענו הכשדים לפני המלך ויאמרו לא יש איש על האדמה שיוכל להגיד דבר המלך, באשר כל מלך רב ומושל דבר כזה לא שאל לכל חרטם ואשף וכשדי, והדבר אשר המלך שואל כבד, ולא יש אחר שיוכל להגידה לפני המלך רק האלהים הבלתי גרים עם בני בשר –

אמרו לו, שהדבר שהוא שואל יש בו קושי משני פנים. א] שגם אם היה שואל מאתם שיגידו לו דברי סתר אשר למלך שהמלך יודע אותם, היה זה דבר קשה,

ב] וכ"ש ששואל שיגידו לו דבר שנעלם גם מהמלך בעצמו, ואיננו עוד במציאות במחשבתו,

והנה הכשדים האמינו שיש אלהות שיש להם מדור וקורבה עם בני בשר ושוכנים באויר קרוב אל בני אדם, והם היודעים מחשבות בני אדם ומודיעים אותם אל הדבק אצלם,

ויש אלהות שנפרדים מבני אדם לגמרי, בני אלים אשר משכנם בשמים,

וע"ז אמרו שלדעת מחשבות בני אדם, הגם שזה יוכל לדעת מי שיש להם ריעות והתחברות עם בני אלים אמצעים שדרים עם בני בשר, בכ"ז לא יוכלו לדעת זאת החרטומים והאשפים והכשדים שאין ענינם עם האלהות רק עם חכמת הטבע ומשפטי הכוכבים,

וז"ש לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יכול להחויה, שגם זאת שיגיד דבר המלך, ר"ל יתר דברי המלך הנועדים אל המלך, לא יוכל להגיד איש הגר על היבשה רק בני אלים השוכנים באויר למעלה מן היבשה,

והביאו ראיה לזה כל קבל די כל מלך רב ושליט מלתא כדנא לא שאל לכל חרטם אשף וכשדי, וא"כ הסכימו כולם שהוא דבר בלתי אפשר רק למי שי"ל ריעות עם בני אלהים, לא לחרטומים ואשפים,

ומלתא די מלכא – אולם הדבר שהמלך שואל מאתנו, להגיד לו דברים שגם הוא אינו יודע אותם, הוא יקירא – שזה לא ידעו גם אלים האמצעים והמתחברים עמהם,

כי זאת אחרן לא איתי די יחוינא להן אלהיןהעליונים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי – רק האלקים שבשמים שאין לו שום ריעות והתחברות אל בני אדם, שהם יודעים גם דברים כאלה, והאלהים אלה לא יגלו לבני בשר את חפציהם, ולכן הוא דבר נמנע בכלל אף לנביאים המתהלכים לפני האלקים,

וחז"ל פי' שאמרו שהדבר יקירא שצריך נבואה, ואהרן לא יש שישאל באורים ותומים. לדעתם הודו שלישראל היה סגולה זאת להשיג דבר נבואה מאלקים עליון אשר בשמים וזה לא נמצא עוד אחר חורבן הבית שנסתלקה שכינה, ופי' שלכן קצף על כולם על שנתנו עצה להחריב את בהמ"ק:

(יב) כָּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל:

רש"י כל קבל דנא – לעומת התשובה הזאת. מלכא בנס וקצף שגיא – היה המלך בזעף וקצף גדול. בנס בזעף – והנם זועפים (בראשית מ) ת"א והא אינון נסיסין. ואמר להובדא – ויאמר להאביד, וי"ו של ואמר נתעצמו בו מנחם ודונ"ש, מנחם דחק עצמו לתת ב' של בנס ביסוד התיבה ולא פתר בנס וקצף לשון שמות דברים אלא לשון פעל רגז וקצף הרבה ואמר להאביד וי"ו שבואמר דחקו לפתור כן ודונש אמר אי אפשר להיות ב' בנס יסוד בתיבה אלא שם דבר הוא וכן פתרו בזעף וקצף גדול אמר להאביד ושם הוי"ו טפילה ויתירה כמו וי"ו של ורכב וסוס (תהלים עו), ואני אומר אין הוי"ו דחוקה להיות טפילה ויתירה כי כן פתרונו מלכא בנס וקצף שגיא המלך נהיה בזעף וקצף גדול ואמר בזעפו להאבידם ומן המקראות קצרי לשון היא:

מלבי"ם כל, לעומת זה המלך – (בא) בזעף וקצף גדול ואמר להאביד לכל חכמי בבל – [על והנם זועפים ת"א נסיסין], ר"ל שהיה בזעף על החלום, ובקצף על החכמים, ולכן אמר להאביד את כל החכמים, כי שם חכמים הוא שם הסוג, כולל החרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים שהם אשר התעסקו בפתרון חלומות וידיעת הדברים הנעלמים,

וכולל גם החכמים ביתר חכמות כמו חכמת הטבע והנדסה ומדיניות וכדומה, והם לא יתעסקו בחלומות וחזיונות, והם לא נקראו כלל להגיד למלך חלומותיו כי אינו ממלאכתם, ולכן גם דניאל חנניה מישאל ועזריה לא נקראו הגם שהיו חכמים, כי הגם שדניאל הבין בכל חזון וחלומות, לא ידע המלך מזה,

ולא היה ראוי שיהרוג יתר החכמים שלא התעסקו בזה ולא נקראו אל המלך כלל, רק מפני רוב הזעף והקצף היה כשגגה שיצא מלפני השליט לאבד את כל החכמים מבלי הבדל:

(יג) וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה:

רש"י ודתא נפקת – דת המלך וגזירתו יצא במדינה. ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה – ונתבקשו דניאל וחביריו ליהרג:

מלבי"ם השאלות: למה רצו להרוג את דניאל חמו"ע והם לא נקראו כלל להגיד את חלומו?:

(יג) ודתא, והדת יצאה והחכמים נהרגים, ונתבקשו דניאל וחבריו ליהרג – וכפי דבר המלך שאמר בסתם להובדא לכל חכימי בבל ולא פרט הפרטים. כן יצא הדת בכלל והרגו כל אשר בשם חכם יכונה, וע"כ בקשו להרוג גם את דניאל חנניה מישאל ועזריה, הגם שלא נקראו ולא חטאו מאומה:

(יד) בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל:

רש"י באדין – תרגום של אז. התיב עטא וטעם לאריוך – השיב עצה וטעם לאריוך שם האיש. רב טבחיא – שר ההורגים המחוייבים הריגה:

מלבי"ם השאלות: וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:

(יד) באדין, אז דניאל השיב עצה וטעם לאריוך רב טבחים של המלך שיצא להרוג לחכמי בבל – הנה דניאל שהיה בשער המלך בודאי שמע הענין וידע מכל הנעשה ובעוד שלא רצו לנגוע בו החריש, כי למה יכניס א"ע בסכנה,

אולם אחר שראה שרצו להרוג גם אותו, אם היה אומר שהוא רוצה להגיד החלום ומבקש זמן, היו שואלים לו מדוע החריש עד עתה ולא בא להגיד למלך חלומותיו בעת שנקראו כל החכמים לזה, ועתה עברה השעה שעתה לא ינתן זמן, כמ"ש להם המלך שאינו רוצה ליתן זמן מפני שיש בזה רמאות כנ"ל פסוק ח',

לכן התחכם ועשה א"ע כאלו אינו יודע מאומה מכל הנעשה, ושואל מאריוך את הטעם מדוע רוצים להרוג את החכמים, וזה היה עצה עמוקה, שאחר שיודיע לו אריוך את הטעם, יאמר כי הוא יגיד הפתרון ושעד עתה לא ידע מזה דבר, וא"כ ראוי ליתן לו זמן מיוחד, כי אם רוצים להרגו צריך לשאלו תחלה אם יגיד החלום כמו ששאלו ליתר החכמים והלא הוא אומר שיוכל להגידו, וז"ש התיב עצה וטעם לאריוך – ששאל טעם ההריגה וזה היה בעצה:

(טו) עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל:

רש"י על מה דתא מהחצפה – מה זה שדת המלך חצופה להרוג. אדין מלתא הודע אריוך לדניאל – שקצף המלך על שאין מגיד חלומו:

אבן עזרא ענה – טעם מהחצפה מהירות אז הודיע אריוך לדניאל שיבא ויבקש לו זמן וכן עשה ודניאל בא ויבקש מן המלך בלשון הקדש אם תבעיון בעיו:

מלבי"ם ענה ואמר לאריוך שליט של המלך, על מה [יצא] הדת בחוזק כ"כ מלפני המלך, אז הודיע אריוך את הדבר לדניאל – דניאל שאל אותו הטעם למה יצא הדת בתוקף כ"כ, וזה לא שאל לו מצד שהוא רב טבחים רק מצד שהוא שר ושליט של המלך, שמצד שהוא שר גדול בין השרים [חוץ מאומנתו עתה שהוא רב טבחים] יש לו לדעת טעם דבר מלך שלטון, ואז הודיע לו אריוך שזה בא ע"י חלום ששכחו המלך:

(טז) וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָה מִן מַלְכָּא דִּי זְמָן יִנְתֵּן לֵהּ וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא:

רש"י על ובעא – נכנס ובקש. ינתן ליה – יתן לו:

מלבי"ם השאלות: למה אמר ופשריה להחויה והלא עיקר בקשת המלך שיגידו לו החלום?

ודניאל נכנס ובקש מן המלך שיתן לו זמן ויגיד הפתרון אל המלך – אחר שנודע לו המעשה היה לו מבוא ליכנס אל המלך באשר לא נקרא בראשונה עם החכמים ובכ"ז רוצים להרגו כאלו יש לו שייכות בזה, והיה הבקשה שיתן לו זמן ויגיד הפתרון, כאלו כבר יודע את החלום רק אל הפתרון צריך זמן, כי כבר אמר המלך שלא יתן לחכמים [זמן] אודות החלום ודבר המלך אין להשיב, לכן היה הבקשה בעבור הפתרון:

(יז) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע:

אבן עזרא אדין, לביתיה אזל – שלא להתעסק בדבר אחר להתבודד עם חביריו:

מצודות דוד לביתיה – הלך לביתו להתבודד ולחלות פני ה'. מלתא הודע – הודיע להם דבר הדת:

מלבי"ם אדין, אז הלך דניאל לביתו – כי היה תמיד בשער המלך טרוד בעסקיו והלך לביתו להתבודד עד שיחול עליו השפע האלקית, ולחמו"ע חבריו הודיע את הדבר – שיתבודדו גם הם אולי תחול הרוח עליהם לפי הכנתם:

(יח) וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָה דְּנָה דִּי לָא יְהֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל:

אבן עזרא ורחמין מן קדם אלה שמיא – כי אין בארץ חכם שיוכל להועיל בדבר הזה:

מלבי"ם ורחמים לבקש מלפני אלקי השמים על סוד זה – גם צוה שיבקשו רחמים שאינו דומה תפלת יחיד לתפלת ארבעה, וביחוד יבקשו רחמים, שלא יאבדו דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל – כענין אל תאסף עם חטאים נפשי וכמו שאיתא בתוספתא דסנהדרין בשני מקומות מצאנו שהצדיקים מבקשים מאת ה' שלא יאספו עם הרשעים וכו': [בא להפקיע בזה שלא נפרש שהם התפללו כדי שלא יאבדו עם שאר חכמי בבל פי' שלא יאבדו לא הם ולא חכמי בבל, לכן פי' שהתפללו על עצמם בלבד, שלא יאבדו עם הרשעים שזו רעה לצדיקים].

(יט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָה גֲלִי אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא:

רש"י רזא גלי – בסתר נגלה:

מלבי"ם אדין, אז גלה את הסוד לדניאל בחזון הלילה – כי דניאל היה מוכשר לזה יותר מחבריו, ובא הגילוי בחזון, שהיא מדרגה יותר מן החלום הפשוט, שראה בעיני דמיונו את חזון הצלם עומד נגד עיניו, וחזה את הפתרון של הד' מלכיות, והודיעו לו שזה עצמו החלום שחלם נ"נ, אז ברך דניאל לאלוקי השמים:

(כ) עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא:

אבן עזרא ענה – והזכיר חכמתא וגבורתא כי לשם לבדו היא החכמה והגבורה באמת וכל הנבראי' במעלה ובמטה כמו מקרה כי מאתו הם:

מלבי"ם ענה דניאל ואמר – ההודאה הזאת מתחלקת לב' ענינים, תחלה נתן הודאה כוללת על מעשה ה' בכלל, ואח"כ הודאה פרטיית על השגחתו אליו ביחוד.

להוא, יהי שם אלקים מבורך מעולם ועד עולם אשר החכמה שלו היא – באר שה' הוא המקור והשורש לכל הדברים, בין אל המציאות בכלל כל זמן שיהיה ברצונו שיתקיים. וזה מעולם עד עולם, ר"ל כל עת שיתקיים העוה"ז שמתקיים ע"י שפעו ורצונו וברכתו, עד שירצה שיהיה עולם אחר, וזה כל משך עמידת העולם עד יבא הנצח תחתיו,

וכן הוא המקור אל החכמה והיכולת, כי החכמה והגבורה אינם תוארים נוספים בו, רק הוא עצם החכמה והגבורה, וכל חכמה וכח אשר במציאות נאצל ונשפע מאתו:

(כא) וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה:

רש"י מהשנא – מחליף. מהעדה – מסיר מלכין על שהבין מתוך החלום שמלכות נבוכדנצר פוסקת ומלכות אחרת עומדת:

מלבי"ם והוא משנה העתים והזמנים מסיר מלכים ומקים מלכים, נותן חכמה לחכמים ומדע ליודעי בינה – עתה מפרש דבריו,

נגד מ"ש שהוא מושל כחפצו בכל הזמן הנמשך לפי רצונו עד תכלית אור עם חשך, מבאר איך שהוא פועל שנוים ותמורות בתוך הזמן הזה המושל בעולם התמורה, כי הוא משנה העתים והזמנים.

ונגד מ"ש שהגבורה היא שלו אמר שהוא מסיר מלכים ומקים מלכים, כי היכולת והכח מאתו, ובעת יסיר הכח תופר המלכות ותנתן לאשר ישפיע עליו מגבורתו,

ונגד מ"ש שהחכמה היא שלו, אמר יהב חכמתא לחכימין, ששפע החכמה בא מאתו ולא ישפיע רק על המוכן. וכמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שאחר ההכנה הטבעיית תבא השפע האלקית,

וסדר המדרגות הם חכמה בינה דעת,

שהחכמה היא המקובלת מה', וה' יתן חכמה למי שי"ל הכנה לקבל חקי החכמה,

ואחריו הוא הבינה להוציא מדעתו דבר מתוך דבר,

ועת יבין בחכמה ישיג ידיעה ברורה כדבר המושג בחוש או במושכל ראשון, וזה נקרא מדע ודעת, וה' יתן מדע ליודעי בינה. ובארתי כל זה בפי' ספר משלי:

(כב) הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא:

רש"י הוא גלי עמיקתא – גולה עמוקות. ומסתרתא – על שגלה לו עומק זה [ר"ל לדניאל את סוד החלום הנסתר של נ"נ]:

מלבי"ם הוא גלה עמוקות ונסתרות, יודע מה בחשך ועמו שוכן האור – עתה הוסיף שבענינים שאין לשכל האדם מבוא בהם כלל,

בין ענינים שא"א להשיג אותם מצד עומק המושג הוא מגלה עמוקות.

בין ענינים שחוץ ממה שהם עמוקים הם נסתרים בסתר, כמו ענינים שלא יושגו רק בנבואה, הוא מגלה מסתרתא,

בין ענינים שהם עדיין במחשך ולא יצאו לאור כלל, כמו העתידות שעדן ערפל חתולתם, יודע מה בחשוכא. ובאר שיש הבדל בין ידיעת ה' לידיעת ב"ו, שהשגת בשר ודם שבא באמצעות החושים, המוחש יכנס אל עין הרואה מבחוץ והעין יתפעל ע"י ניצוצי האורה הזורחים עליו מן המוחש, וע"כ לא יראה דברים שבחשך

אבל ידיעת ה' אינו בחוש, רק ידיעתו תופיע אור על מציאות הדברים, וע"י שהאור שוכן אתו יודע מה שבחשך:

(כג) לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי בְעֵינָא מִנָּךְ דִּי מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא:

מלבי"ם לך אלקי אבותי מודה ומשבח אני שנתת לי חכמה וגבורה, ועתה הודעתני מה שבקשנו ממך שתודיע לנו דבר המלך – אחר שנתן הודאה כללית על חפץ ויכולת וחכמת ה' הכללית, מצד ההופעה שהשיג עתה איך ה' צופה ופועל עד סוף כל הדורות,

נתן הודאה פרטית על החנינה שחנן אותו ביחוד, והקדים שמצד זכות אבותיו מבית דוד נתן לו חכמה וגבורה לעמוד בהיכל מלך,

ועתה חנן אותו במה שהודיע לו דבר המלך וסודו, ואמר הודעתני בלשון יחיד, ובעינא והודעתנא בלשון רבים, כי הוא וחבריו בקשו שיודיע להם, וה' הודיע רק לו ביחוד בזכות אבותיו שהיו שרי קדש והנבואה דבוקה בם ובזכות תפלת חבריו:

(כד) כָּל קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל אַרְיוֹךְ דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָה לְחַכִּימֵי בָבֶל אֲזַל וְכֵן אֲמַר לֵהּ לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל תְּהוֹבֵד הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא:

רש"י כל קבל דנא – כל עומת זה שנגלה לו הסוד. דניאל על אל אריוך – נכנס אצל אריוך. די מני – שהפקיד. אל תהובד – אל תאבד. העלני – הכניסני:

אבן עזרא כל – ואמר ופשרא דרך קצרה כי לא יתכן לפתור רק אחר שיודיע החלום:

מצודות דוד כל קבל – בעבור זה שנגלה לו החלום. על על – נכנס אל אריוך אשר הפקידו המלך לאבד כל חכמי בבל. אזל – הלך אליו. אל תהובד – ר"ל מעתה אל תאבדם כלל וכלל. העלני – הכנס אותי לפני המלך ואגיד לו אף הפתרון:

מלבי"ם השאלות: למה נכנס אל אריוך ולא נכנס בעצמו אל המלך אחר שכבר היה שם ונתן לו זמן?, דניאל אמר אחוא ואריוך אמר יהודע?:

(כד) כל, כלעומת זה דניאל נכנס אצל אריוך אשר מנה המלך להאביד לחכימי בבל, הלך וכן אמר לו אל תאבד את חכימי בבל, הכניסני לפני המלך ואחוה את הפתרון למלך – באר הטעם שנכנס אצל אריוך ולא הלך אל המלך בעצמו, [כמו שתחלה נכנס בעצמו לבקש זמן בלא אריוך], שזה מפני שאריוך נתמנה להאביד לחכימי בבל והיה מתירא שבתוך כך יעשה את שליחותו ויהרוג את החכמים, לכן נכנס אליו תחלה לעצור בעד מלאכי מות,

ובאשר מן הסברה לא יוכל להציל את חכמי בבל במה שהוא יגיד החלום, שבהפך בזה תגדל אשמתם על שהם לא ידעו זאת ואמרו די לא אית איניש על יבשתא כי מלת מלכא יוכל להחויא, והלא כחשם בפניהם יענה שנמצא איש מגיד ויודע,

ע"ז הקדים ואמר לו שלא יאבד את חכמי בבל, רק יכניסהו אל המלך והוא ימליץ טוב עליהם לכלא אף וחמה,

ולבל יקצוף המלך על אריוך על שעדן לא עשה פקודתו להאבידם, יעץ שהוא יביא אותו אל המלך, כאלו הוא מצא את דניאל והוא שלחו אל המלך לבקש זמן, ובזה ימצא אמתלא מדוע לא הרג את החכמים תיכף כמצות המלך,

וא"ל ופשרא אחוא, היינו שיתברר למלך שהוא הפתרון האמתי, שע"ז מורה מלת אחוא, כי יזכירנו גם החלום וגם הרהורי לבו עד ידע בבירור שכן הוא:

(כה) אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר לֵהּ דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע:

רש"י אדין – אז. בהתבהלהבבהל' כלומר במהירות. הנעל – הכניס את דניאל. די השכחת גבר – אשר מצאתי איש. גלותא די יהוד – גלות יהודה:

מלבי"ם אדין, אז הכניס אריוך את דניאל לפני המלך בבהלה – וחפזון, כאלו עוד ידו [של אריוך] נטויה למלאת פקודת המלך באבדן חכמיו, רק נעצר לפי שעה ע"י המציאה אשר מצא שהוא דניאל, ותיכף יעשה דבר מלך, וכן אמר לו, אשר מצאתי איש מבני הגלות מיהודה אשר יודיע הפתרון למלך – ר"ל לכן נתעכבתי מעשות שליחותי,

ואמר שהוא מצא את דניאל והוא שלחו אתמול למלך, והודיעו שהאיש הזה אינו מבבל רק מיהודה ומבני הגלות וזה ימליץ בצד אחד על חכמי בבל, אחר שחכמה זאת ממרחק תביא לחמה ממקום ששם היה מצוי נבואה והופעת אלקים,

ובצד אחר יחייב אותם, כי נגרע חכמתם נגד איש שהורק מכלי אל כלי והלך בגולה על אדמת נכר, ואריוך אמר די פשריה יהודע, ולא אמר כלשון דניאל ופשריה אחוא, שמורה שהמלך יזכור את החלום ויתברר אצלו שכן הוא, כי לא האמין לדניאל בזה רק שעכ"פ יודיע את הפתרון:

(כו) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר האיתיך הַאִיתָךְ כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ:

רש"י האיתך כהל – הישך יכול. די חזית – אשר ראיתי:

מצודות דוד די שמה – אשר שמו בלטשצר כמ"ש למעלה שכן כנהו אשפנז. האיתיך – היש עמך יכולת להודיע לי החלום אשר ראיתי והפתרון:

מלבי"ם ענה המלך ואמר לדניאל ששמו בלטשאצר, האתה יכול להודיעני החלום שראיתי ופתרונו – היה השאלה כמתמיה, אחר שלא יכלו ע"ז כל החרטומים, ובכ"ז הזכיר ששמו בלטשאצר המורה על שיש בו כח אלהות, שמצד זה חשב כי יצוייר זאת:

(כז) עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָה דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא:

רש"י גזרין – שם מין בעל כישוף:

מלבי"ם השאלות: למה הקדים לו שא"א שאיש יגיד הרז למלך מה בקש בהודעה זאת, ולמה הקדים שלא ע"י חכמתו ידע זה שכל אלה דברים ארוכים ומיותרים:

(כז) ענה דניאל לפני המלך ואמר – טרם יגלה לו סודו בא להסיר הקצף מעל חכמיו, אשר גזר עליהם מיתה, וזה יהיה או מצד שחשב שיש אפשרות להגיד זאת וגזר עליהם מיתה על שלא השתלמו בחכמה, או שחשב שאמת הדברים שאין אפשרות לזאת ולכן צוה להאבידם אחר שחכמתם הבל ורעות רוח ולא יוכלו לדעת תעלומות למה יכלכלם בחנם,

על שני צדדים אלה בא להסיר חרון וחמה,

א] אמר הסוד אשר שאל המלך לא חכמים וחוזים וחרטומים ומכשפים יוכלו לחוות למלך – כי הוא נעלה מהשגת השכל האנושי ואחר שכל אלה מלאכתם ע"י שדים וכחות הכוכבים או הטבע שהם כחות שפלות א"א שיגידו סוד כזה:

(כח) בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא:

רש"י ברם איתי וגו' והודע למלכא וגו' – הוא גילה לי רז זה ועל ידו הודיע למלך עיקר חלומו בעתידות. חלמך וחזוי ראשך על משכבך – אשר על משכבך זהו:

אבן עזרא ברם יש אלה בשמיא – החכמים אמרו לו אלהין ודניאל אמר אלה חד:

מלבי"ם ברם, רק יש אלקים בשמים המגלה רזין – והוא אין לו קשר עם חכמים אלה ולא יגלה להם סודו, וא"כ אין חייבים מיתה על שלא ידעו סוד זה שהוא בלתי אפשר להם לדעתו,

אולם בכ"ז לא תאמר לאבדם אחר שאין מהם תועלת, עז"א שהאלקים בשמים הודיע למלך נבוכדנצר מה שיהיה באחרית הימים – שמצד שנבוכדנצר הוא מולך מלכות כללי הודיע לו עתידות מה שיהיה בסוף הימים, וזה אין יודע רק ה' לבדו ולא יגלה זאת לשום אדם רק למלך גדול כמהו שהשתוקק לדעת זאת כמו שיבאר גלה לו זאת פעם אחד,

ובכ"ז יהיה לו תועלת מחכמיו, כי ליתר חלומות והודעות שהם קלי הערך נגד הודעה זו, ואינם לאחרית הימים רק לזמן קרוב, ויחלום אותם ע"י כח המדמה וכחות שפלות, זאת יוכלו חכמיו להגיד דבר, וחלום גדול כזה לא יקרה לא עוד כי מציאותיו רחוק, עתה התחיל מענין החלום, חלמך וחזיונך על המשכב הוא

(כט) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא:

רש"י רעיונך – הרהורך. על משכבך סליקו – מה שהיית מהרהר ביום מה יהיה אחריך על משכבך עלו. וגלה רזיא הודעך – והקב"ה מגלה רזים הודיעך את אשר יהיה:

מלבי"ם אנת – באר לו הסבה שגלה לו השי"ת העתידות האלה, שהוא מפני שהכין א"ע לזה כי אתה המלך רעיונך על משכבך עלו מה שיהיה אחרי זאת – ר"ל שרצית לדעת מה יהיה אחריך, ומגלה רזים הודיע לך מה שיהיה – וע"י ההכנה הזאת הודיע לך ה', לא לבד מה שיהיה אחריך, רק מה שיהיה עד אחרית הימים:

(ל) וַאֲנָה לָא בְחָכְמָה דִּי אִיתַי בִּי מִן כָּל חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי לָהֵן עַל דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע:

רש"י ואנה לא בחכמה – ואני לא מרוב החכמה שיש בי משאר הבריות יותר נגלה לי הסוד הזה. להן על דברת די פשר' למלכה יהודעון – יודיעוך מן השמים. ורעיוני לבבך תנדע – והרהורי לבבך שאתה מהרהר תמיד לדעת מי יקום אחריך. תנדע – תדע:

אבן עזרא ואנה – דרך ענוה כי אין בי חכמה שאוכל לדעת זה הסוד רק נגלה לי הסוד בעבור כבודך שתדע פתרון חלומך, ורעיוני לבבך שחשבת בתחילת הלילה תדעם, ומלת יהודעון שב אל משרתי השם הנכבד:

מלבי"ם ואנה, ואני לא בחכמה שיש בי יותר מכל החיים גלו לי רז זה – שלפ"ז תקצוף על חכמי בבל שאינן חכמים כמוני אך למען יודיעו למלך את הפתרון ותדע רעיוני לבך – והיה מוכרח להודיע זאת לאיש אחד ועשה אותי שליח לזה, ובזה אין שאלה למה לא הודיע לחכמיך, אחר שלא היה צריך רק להודיע לאיש אחד לבד. מצא אותי מוכן לשליחות הזה מצד התפלה, ואין טעם לרצון ה':

(לא) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל:

רש"י חזה הוית – רואה היית. ואלו – לשון והנה. צלמא דכן רב – צורה אשר היה לו כן גדול. וזיוה יתיר קאם לקבלך – היה עומד לנגדך. ורוה דחיל – ותארו נורא:

מלבי"ם השאלות: מ"ש צלם חד שגיא, צלמא דכן רב, הוא כפל ואם דכן פי' הלזה כפי' ראב"ע הלא מלת לזה הוא כנוי הרומז על דבר שעומד עתה לפניו, ולמה אמר שנית הוא צלמא:

(לא) אנת מלכא, אתה המלך רואה היית, והנה צלם אחד גדול, הצלם הזה רב וזיוו הרבה, עומד לנגדך, ותארו נורא – א"ל החלום הזה שראית הוא מצד שאנת מלכא – והראו לך חלום הנוגע למלכות הכללי עד סוף כל הדורות,

ומ"ש חזי הוית וכו' צלמא דכן, (שפי' הצלם הלזה, כי על האיש הלזה ת"א דכן) היינו שבעת התחיל דניאל לומר לו את החלום שראה צלם גדול, באותו רגע נצטייר המחזה שנית לפני נבוכדנצר, וראה עתה את הצלם שנית בעין המחזה, ודניאל הרגיש בזה, ואמר לו הצלם הזה שהוא עומד עתה לנגדך ואתה רואה אותו עתה כמו שראית אותו בחלום, הוא רב וזיויה יתיר,

והוא עתה קאים לקבלך, כאומר שא עיניך עתה וראה את כל פרטיו,

וצייר בו ג' ענינים, א] שהיה גדול,

ב] זיוו רב,

ג] שתארו נורא. כי הצלם כולל כל המלכיות, והוא גדול מצד התפשטותו על כלל בני האדם, וזיוו רב מצד תפארת המלוכה, ונורא מצד שמפיל מוראו על כל בני חלוף:

(לב) הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ:

רש"י די דהב טב – של זהב טוב. חדוהי – חזה שלו. ודרעוהי – וזרועותיו. מעוהי וירכתיה – בטנו וירכותיו:

מלבי"ם הוא צלמא – ר"ל הצלם הזה שקאים עתה לקבלך ושאתה רואהו עתה, הוא הצלם שראית בחלום, הבט וראה פרטי המראה. – והנה ראה בו ארבעה מיני מתכות, ראשו הוא של זהב טוב, החזה שלו וזרועותיו של כסף, בטנו וירכותיו של נחושת.

(לג) שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מנהון מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף:

רש"י שקוהי די פרזל – שוקיו של ברזל. מנהן די פרזל ומנהן די חסף – מהם של ברזל ומהם של חרס:

מלבי"ם שקוהי – כי הרגל יש לו שלשה חלקים. העליון קרוי ירך, וכבר ראה שהוא של נחושת, והאמצעי קרוי שוקים וראה שוקיו של ברזל – והאחרון קרוי רגל, וראה רגליו מהם של ברזל ומהם של חרס:

(לד) חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן:

רש"י די התגזרת אבן – אשר נחתכ' ונבדלה אבן אחת. די לא בידין – אשר לא בידים כי אם מאיליה. ומחת לצלמא – והכת' את הצורה. והדק' המון – והדיקה אותם:

מלבי"ם חזה הוית – הנה מראה הצלם נצטייר לפניו עתה, לא כן מראה האבן לא ראה עתה ונשכח ממנו, והוא הפיל עליו החרדה הגדולה לכן אמר חזה הוית, ר"ל שאז ראית עוד מראה אחרת אשר שכחת, רואה היית עד שנגזר אבן שלא בידים – (רק מעצמו), והכה את הצלם על רגליו של ברזל וחרס והדיקה אותו.

(לה) בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כָּל אַרְעָא:

רש"י באדין דקו כחדה – אז הודקו יחד כל מיני מתכות וחרס שהיה בו. והוו כעור מן אידרי קיט – והיו כמוץ מגרנו' הקיץ. ונשא המון רוחא – ותשא אותם הרוח. וכל אתר לא השתכח להון – כלומר לא נודע מקומ' הראשון ולא ניכר שהיו שם מעולם. הות לטור רב – נעשית הר גדול:

מלבי"ם אז הודקו יחד ברזל חרש נחשת כסף וזהב, והיו כמוץ מגרנות הקיץ, ותשא אותם הרוח, עד שלא נמצא להם שום מקום, והאבן שהכתה את הצלם נעשית הר גדול ותמלא כל הארץ:

(לו) דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא:

רש"י דנא חלמא – הרי זה החלום שחלמת. ופשריה נאמר וגו' – ופתרונו נאמר לך:

מלבי"ם דנה, זה הוא החלום, והפתרון נאמר לפני המלך – ר"ל כי החלום א"ל במעמד כל עבדיו, אבל הפשר שבישר ביטול מלכות נבוכדנצר לא יאמר לו במעמד כולם, רק קדם מלכא – שהוא לפני המלך לבדו בסוד:

(לז) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ:

רש"י מלך מלכיא – פירשו רז"ל כל מלך דדניאל מלך ב"ו חוץ מזה שכנגד הקב"ה אמר וכן פתרונו מלך המלכי' שהוא אלקי השמים. מלכותא חסנא – מלכות חזק וכבד נתן לך:

מלבי"ם השאלות: למה האריך ותפס ג' לשונות חסנא תקפא ויקרא, וכן להבין כל פרטי המראה, ובפרט מה שהאריך להבדיל בין הרגלים ובין אצבעות הרגלים, ומי הוא החרס ומי הוא הברזל, שלא לחנם עשה שם אריכות גדול:

(לז) אתה מלך, מלך המלכים – וחז"ל פי' שהוא קדש ור"ל מלך שהמליך אותו מלך המלכים יתברך, ומפרש די אלהא שמיא וכו', באר לו כי הצלם בכללו מציין כל המלכות שיעמוד מעתה עד אחרית הימים, עד שתשוב המלוכה אל ה' לבדו הממליך מלכים,

וכ"ז שימלוך הבשר ולא הרוח, מציירו בצלם אשר שקר נסכו ולא רוח בו,

וכמו שהיה הצלם הזה מורכב מארבע מיני מתכיות זה גרוע מזה, כן יקומו ד' מלכיות שונות זה אח"ז, ובאשר יחס את ראש הזהב אל מלכות נבוכדנצר, באר לו הטעם,

א] מצד שאנת הוא מלכא מלך מלכיא, שלזה נתייחס אל הראש באשר הוא מלך המלכים, כי עד עתה לא היה בעולם איש מולך בכפה וכל מלכות היה נפרד לבדו, ולא הצטרפו לקומה שלימה ועתה כל המלכים עומדים תחתיו והוא הראש למו,

ב] כמו שהראש משכן השכל והנשמה הרוחנית, כן זאת המלכות בא לו מה' אלקי השמים, וז"ש די אלהא שמיא יהב לך

וכמו שהזהב יש לו יתרון על כל המתכיות בג' דברים:

א] שהוא מתקיים יותר ואינו מקבל חלודה, כן יהב חסנא – החוסן הוא דבר הקיים,

ב] מצד חזקו מיתר המתכיות, עז"א תוקפא

ג] מצד שויו וחשיבותו, על זה אמר 'ויקרא':

(לח) וּבְכָל דִּי דארין דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן אנתה אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא:

רש"י והשלטך בכלהון – והשליטך על כולם שאפילו גוזר על הסוס לא יהא צונף ועל העוף לא יפרח כמו שנאמר ואת חית השדה נתתי לעבדו (ירמיה כז). אנת הוא ראשה די דהבא – ראש הזהב של הצורה שראית אתה הוא שמלכותך חזקה ועתה קיימת והיא חשובה מאד:

מצודות דוד ובכל די – בכל מקום אשר שוכנים שם בני אדם וחית השדה ועוף השמים כל המקומות נתן בידך והמשילך על כולם וכמ"ש וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו (ירמיה כז) וארז"ל שרכב על ארי וקשר תנין בראשו. אנת – אתה הוא הראש של זהב ר"ל עליך מרמז הראש של זהב אשר בהצור' על כי אתה הראשון בזמן ובמעלה:

מלבי"ם ובכל – וכמו שהראש משפיע השכל והדעת לכל הגוף, שזה מיוחס אל האדם שהוא משכיל, וכן משפיע ההרגשה והתנועה שזה כולל גם בחיות ועופות, כן בכל מקום שגרים בני אדם, חיות השדה ועוף השמים, נתן בידך והשלטך בכולם – ולכן מכל הטעמים האלה אנת הוא רישא די דהבא:

(לט) וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי ארעא אֲרַע מִנָּךְ וּמַלְכוּ תליתיא תְלִיתָאָה אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא:

רש"י ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מנך – ואחריך אחר מלכות בלשצר בנך תקום מלכות שתטול השררה מזרעך נמוכה ושפלה ממלכות שלך. ארע – תחתונה ונמוכה, כמו שהכסף נמוך ושפל מהזהב, וראית שהחזה שהיא אחר הראש היא של כסף כך תהא מלכות מדי ופרס אחר מלכות בבל שפלה ממלכות נבוכדנצר. ומלכו תליתאה אחרי – אחרת. די נחשא – חסינא כנחשת והיא מלכות אלכסנדרוס מוקדן:

אבן עזרא ובתרך – ואחריך תקום מלכות שפלה כתרגום תחתיים ובעבורה נקראה הארץ ארעא כי היא למטה מהכל

אמר הגאון רב סעדיה ועליו סמכו כל המפרשים כי הזהב הוא מלכות בבל נבוכדנצר ובנו אויל מרודך ובלשצר בן בנו ובו נפסקה מלכות כשדים וכן כתוב ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא ודריוש מדאה קביל מלכותא ונכון הדבר כי הכתוב אומר ועבדו הגוים אותו ואת בנו ואת בן בנו ועוד כתוב והיו לו ולבניו לעבדים שהוא אויל מרודך ובלשצר בנו כי בן הבן יקרא בן כמו אל רעואל אביהן כי הוא חובב חותן משה וכתוב ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויקים מלך יהודה נשא אויל מרודך מלך בבל והנה הוא בין מלכות נבוכדנצר ובין מלכות בלשצר והכסף מלכות מדי ופרס ועוד אפרשה כי שבוש גדול יש במספרם

והנחשת הוא מלכות יון ותחלתם אלכסנדרוס מוקדון כאשר יפרש דניאל בדברי נבואותיו ויאמר הגאון כי הד' היא מלכות ארם והנה תהוה תקיפא הוא מלכו' ישמעאל ולא מצא לה זכר בספר דניאל והיא יותר גדולה לארכה ולרחב' מכל המלכיות הנזכרות

ואמר כי מלכות ארם דומה לברזל והחרש הוא מלכות ישמעאל ועוד אמר בספרו אל תתמה בעבור שדימה מלכות ישמעאל לחרש והנה איננה פחותה מהמלכיות הנזכרות רק ככה דרך מסדר כליו כי בתחילה יראה הזהב ואחר כך יראה הכסף ואחר הנחשת ואחר הברזל ובאחרונה כלי חרש.

ואלה דברי תהו ובהו כי אין סדר נכון לסידורו והעד שאמר דניאל על מלכות פרס ארע מנך כמו שהכסף פחות מהזהב ואמר על החרש ומנה תהוי תבירא והעד הנאמן כי החרש ממלכות הברזל שאמר מפורש על אצבעות הברזל ואצבעות החרש מקצת מלכותא תהוי תקיפא והחרס תבירא והנה מלכות אחת היא ואיך תתחבר מלכות ישמעאל עם מלכות ארם וישמעאל לא מלך עליה ואין תורתם אחת ואחר שהדבר כך יש לתמוה איך לא הזכיר דניאל מלכות ישמעאל ולמה לא היו חמש מלכיות ועתה אפרש דע כי אלכסנדרוס שהיה מלך יון הוא שהרג דריוש הפרסי כאשר יפרש דניאל גם הוא היה מלך ארם וארם בעצמה היא כתים כאשר הורה יוסף בן גוריון בספרו ובדניאל ובאו בו ציים כתים ונראה כאשר אפשר ותרגום וצים מיד כתים אשתלחן מן רומאי והנה כתים בן יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים אם כן [מלכות בבל הזהב, ומלכות הכסף פרס ומדי] מלכות הנחשת הוא מלכות יון ומלכות ארם הוא מלכות יון, אם כן הברזל מלכות ישמעאל ובעבור כי מלכות פרס השחיתה כל מלכות כשדים גם מלכות יון השחיתה כל מלכות פרס ולא יכלה מלכות ישמעאל שהוא הברזל להשחית מלכות יון רק קצת המלכות השחית והנה עד היום יש מקומות שישמעאל ינצח מלכות ארם ומקומות שישמעאל הוא מנוצח ע"כ אמר מקצת מלכותא תהוי תבירא ומקצת תהוי תקיפא ואמר אח"כ וביומיהון די מלכיא אינון והטעם שתי מלכיות מלכו ארם שהוא מלכות יון ומלכות ישמעאל ואלו השתים מלכיות ביום הזה ומלכו רביעאה זאת היא מלכות ישמעאל שפשטה בעולם כי שבו לתורתם כל פרס ומדי ושבא וסבא ומצרים ואפריקי ורבים מהודו ורובי מלכות כוש:

מלבי"ם ובתרך, ואחריך יקום מלכות אחרת, נמוכה ממך –

עתה באר לו משל הכסף שהוא אחר הזהב במדרגה, שזה רומז על המלכות שיעמוד אחריו, שהוא מלכות מדי ופרס שהוא מלכו אחרי – ר"ל ממין אחר, כמו שהכסף אינו ממין הזהב. והוא ארע – ושפל ממך, כמו שהכסף למטה בחשיבות מן הזהב, וצייר בו חזה ושתי זרועות, כי מלכות הזה היה משתי מלכיות מדי ופרס, וכמו שראה במראה (סי' ח') שיש לו שתי קרנים,

ומלכו, מלכות שלישית אחרת של נחשת, אשר תמשול בכל הארץ – ר"ל והחלק השלישי שהוא הבטן והירכים שהיו של נחשת, מרמז על מלכות הג' שהוא מלכות יון, שהיא ג"כ מלכות אחרת ממין אחר, כמר שהנחושת מתכות אחר,

ומה שהוא של נחושת מפני שתמשול על כל הארץ, שהנחושת מורה על תוקף המלכות, [נראה שהוא מלשון 'נחושה'. ב"ש.] וכן כמו שהשרר [טיבור] כולל כל הגוף, כי ממנו צומח כל הגוף בעת ההויה, והוא שורש האדם מצד שהוא עץ השדה בנפש הצומחת שלו, כן תמלא מלכות אלכסנדר את כל הארץ:

(מ) וּמַלְכוּ רביעיה רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי מְרָעַע כָּל אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ:

רש"י ומלכו רביעאה – היא קשה כפרזל' כאשר ראית השוקיי' שהם רביעים לראש ולחזה ולמעיים והם של ברזל. מהדק וחשל כלא – מרדד ומהדק כל מיני מתכות שמרדדין אותם בקורנס. וחשל – ומרדד והרבה יש בגמ' חשלי דודי (כתובות עז) ביעי חשילתא (חולין צב). כל אלין – כל מיני מתכות הללו שראית בצורה. תדיק ותרוע – תדיק ותרוצץ:

מצודות דוד ומלכו – ומלכות הרביעית תהיה חזקה כברזל ולא אמר בה לא בתרא ולא אחרי כמ"ש בשנייה ובשלישית לפי שהמלכות מדי לקחה המלכות מכשדים מכל וכל ולא נשאר בהם מלוכה וכן מלכות יון לקחה המלכות ממדי מכל וכל ולא נשאר בהם מלוכה אבל לא כן נלקחה המלוכה מעכו"ם [נדצ"ל מיון ונ' דהוא מהצנזור] מכל וכל. כל קבל – ר"ל לזה רמז עליה כברזל בעבור אשר הברזל מכתת ומרדד כל דבר וכמו הברזל אשר מרצץ כל דבר כן המלכות הרביעית תכתת ותרוצץ כל המלכיות האלה ואף הפליטה הנשארת מכשדים וממדי והיא מלכות ישמעאל אשר תתפשט מלכותם לאחר התפשטות מלכות עכו"ם [נדצ"ל יון ונ' דהוא מהצנזור] כמו שהשוקים והרגלים המה למטה מן הבטן והירכים:

מלבי"ם ומלכו, ומלכות הרביעית תהיה חזקה כברזל, כל עומת שהברזל מהדק וקולף הכל, וכברזל שהוא שובר כל אלה תדק ותשבור

עתה מפרש משל הברזל שרומז על מלכות הרביעית שהיא מלכות רומי,

ובזה לא אמר אחרי – כי מלכות רומי לא עמדה פתאום, ושמשה תחלה כאחת עם מלכות יון, וכ"א היה מלכות עצום, ולכן יצייר הירכים והשוקים ששניהם שייכים לפרקי הרגל הירכים מנחושת והשוקים מברזל כי עמדו מצרנים זה לזה לכן לא אמר מלכו אחרי רק מלכו רביעאה,

ובאר שנדמו כברזל אם מצד חזקם, שיהיו תקיפים כברזל,

וזה משני פנים, א] כברזל שהוא מהדק וקולף הכל, גם דברים שאינו משבר יעשה אותם דק או יקלוף אותם למלאכה,

ב] כברזל שמרוצץ ושובר לגמרי,

כן ישברו מקצת האומות לגמרי וקצתם והדקו ויחלישו אותם שיהיו נשארים במלכותם נכנעים תחתם, ועל צד הא' אמר כל אלין תדק

ועל צד הב' אמר ותרע – והוא כמו שראה במראה לקמן סימן ז' אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה:

(מא) וְדִי חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מנהון מִנְּהֵן חֲסַף דִּי פֶחָר ומנהון וּמִנְּהֵין פַּרְזֶל מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה וּמִן נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַהּ כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא:

רש"י חסף די פחר – חרס של יוצר והרבה יש בגמרא מאני דפחרא. מלכו פליגה תהוה – מלכות חלוקה תהיה שני מלכים יהיו ממנה כאחד חזק וחלש כמו שמפורש למטה מן קצת מלכותא תהוה תקיפא. ומן נצבתא די פרזלא להוא בה – אף החלש יהא חזק על אחרים ע"י חוזק חברו שיראו מפניו וזה מן נצבתא די פרזלא להוי בה, מן חוזק מצב הברזל, יהיה במלך החלש. כל קבל די חזיתה – כל עומת שראית ברזל מעורב בחרס הטיט:

מלבי"ם ודי חזיתא – הנה במלכות הזה הרביעית שציירו בשוקים ורגלים שהם שני פרקי הרגל האחרונים, ראה שהשוקים כולם מברזל,

אולם פרקי הרגלים והאצבעות ראה מהם חרס של יוצר ומהם ברזל – והוא כי מלכות הרומיים תהיה תחלה כולה תקיפא כברזל,

וצייר במלכות הזה שני שוקים, כי נחלקה לשני ממלכות ישמעאל ואדום והיו כברזל, עד שהגיעו אל הרגלים, וז"ש מלכות פליגא תהוה – ומאז היו תמיד א' של ברזל וא' של חרס, כי אחד יתגבר תמיד וא' יחלש, ולכן לא באר איזה רגל יהיה של ברזל ואיזה יהיה של חרס, כי לא היה זה קבוע, שפעם גברו ראשונים ופעם גברו אחרונים,

עוד ראה כי מן נצבתא – ר"ל מן חוזק של ברזל יהיה בה גם בהחרס, כל עומת שראית ברזל מעורב בחרס היוצר – ור"ל שגם במלכות שיהיה חלש ימצא בו קצת גבורים מעורבים בין החלשים:

(מב) וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מנהון מִנְּהֵין פַּרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין חֲסַף מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵה תְבִירָה:

אבן עזרא ואצבעת – הם שרי ישמעאל ומלכים במזרח ובמערב:

מלבי"ם ואצבעת רגליא – אחר זה השקיף על אצבעות הרגלים שהוא הסוף האחרון של הצלם והוא הרומז על זמן האחרון של המלכיות,

וראה האצבעות שהם עשר, כי באחרית הימים תתחלק מלכות רומי הכללית, שנחלקה בין אדום וישמעאל שהם שני הרגלים, לעשר אצבעות שהם עשר מלכיות,

שאז ימצאו עשרה מלכיות גדולות בעולם, ולא יהיה עוד מלכות אחת מושלת בכפה, רק עשרה ימלכו בכפה, מהם מבני אדום ומהם מישמעאל, וכן ראה במראה (סי' ז') עשרה קרנות לחיה הרביעית כמו שיתבאר שם, ואז לא יהיה צד אחד ברזל וצד אחד חרס, רק בכל רגל ימצאו אצבעות של ברזל ואצבעות של חרס,

ר"ל בין במלכות אדום בין במלכות ישמעאל ימצאו מלכים חזקים וחלשים, ועז"א מן קצת מלכותא תהיה תקיפא, ומנה תהיה תבירא, ר"ל מנה בעצמה ימצא גם תבירא:

(מג) די וְדִי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם דְּנָה הֵא כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא:

רש"י מתערבין להון בזרע אנשא וגומר – מתחתנים יהיו עם שאר האומות ולא יהיו שלימים ונדבקים עמם באמת ולב שלם ודתיהם שונות מדתי שאר האומות.

הא כדי פרזלא לא מתערב – הלא הוא כמו שאין הברזל נדבק יפה עם החרס:

אבן עזרא די חזית – טעם מתערבין שכולם לוקחות בנות גוים כמו הפרסיים לוקחים הבבליות והשבאין לוקחין המצריות ואינם דומים אלה לאלה במתכונתם ובמלבושיהם ומאכלם ומנהגם גם מחלוקת בתורתם ואף כי בני חם שהם לפאת דרומי' מערבי' לעבר הים והם סמוכים לים הגדול שנקרא אוקיינוס:

מלבי"ם די חזית – ומה שראית שגם באצבעות הרגלים ברזל מעורב בחסף טינא, הוא מפני שמלכיות אלה יהיו מתערבים בזרע אנשאשיתחתנו החלשים עם התקיפים ויתערבו עמהם בקשר הברית, ועל ידי כן ימצאו החלשים תוקף מן התקיפים.

ובכ"ז לא יהיו דבקים זה בזה, כי בלב ולב ידברו והגבור יחשוב מחשבות לבלוע את החלוש תחת ממשלתו:

(מד) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא:

רש"י וביומיהון די מלכיא אנון – ביומיה' של מלכים הללו בעוד מלכותם של רומיים קיימ'. יקים אלה שמיא – מלכו' הקב"ה שלעולם לא תתחבל מלכו והיא מלכות מלך המשיח. תדק ותסף – תדק ותכלה כל אלו המלכיות:

מלבי"ם וביומיהון די מלכיא אנון – בעת שיהיו אלה המלכים המרומזים באצבעות הרגלים, שהם המלכים האחרונים שיהיו בזמן הגאולה יקים אלקי השמים מלכות אשר לא תשחת לעולם – ר"ל מלכות שתעמוד לעולם ולא תבטל, ומלכותא לעם אחרון לא תשתבק – וגם לא תעזוב שימלוך עמה עוד עם אחר.

כי היא תהיה מלכות אחת לא זולתה, תדק ותסף כל אלין מלכותא – תחלה תדק ותחלוש אותם ואח"כ תסף ותכלה אותם לגמרי והיא תקים לעולם:

(מה) כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וְהַדֵּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ:

רש"י כל קבל די חזית – כל עומת שראית שנתפרקה אבן מן ההר שהדיקה כל הצלם זה פתרון שהמלכו' החמישית תכלה ותרוצץ את כולם. מה די להוי אחרי דנה – מה שיהיה אחר זאת אחר מלכות זו שלך. ויציב חלמא – אמת הוא החלום:

מלבי"ם – כל קבל, וזה לעומת מה שראית, שנגזר אבן שלא בידים והדיקה את הברזל והנחושת והחרס והכסף והזהב שהאבן רומז על אבן ישראל אשר יקום ע"י ה', ושלא בידי אדם ובכחו, והאבן הזאת תכלה את כולם,

אמנם מה ששינה פה וסדר ברזל נחושת חרס, והלא הסדר הוא ברזל חרס נחושת שכן סדרן מלמטה למעלה?

הודיע בזה איך יהיה זה, שזה יהיה ע"י מלחמות גוג ומגוג שיתקבצו כל בני אדום להלחם נגד בני ישמעאל ויכלו זא"ז כמבואר ביחזקאל ובזכריה, ומבואר כי אדום הנרמז בברזל, [כי הוא יהיה תקיף בעת ההיא נגד ישמעאל], ויון הנרמז בנחשת הם בני מלכות אחת, ותחת מלכות בני ישמעאל יהיו אז מדי ופרס הנרמז מחסף, ובבל הנרמז בזהב, שכולם אחוזים במלכות בני ישמעאל כנודע,

ועז"א והדקת פרזלא נחשא – ר"ל הברזל והנחושת שהם אדום ויון הם יהדקו את כספא חספא ודהבא – את בני ישמעאל שהוא החרס הכולל הכסף והזהב, שהוא פרס ובבל,

אלקים הגדול הודיע להמלך מה שיהיה אחרי זה – איך האבן תגדל לעולם וזה יהיה קץ הימים ותכליתם, ואמר שיציב חלמא – והחלום יש לו קיום, וא"כ מהימן פתרונו – כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם:

(מו) בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ:

רש"י אמר לנסבה – רצה לעשותו אלוה:

מלבי"ם באדין, אז המלך נבוכדנצר נפל על אפיו והשתחוה לדניאל, ואמר לנסך לו מנחה וניחחין – כי חשב שיש בו אלהות, כמו שהיו הקדמונים חולקים אלהות לכל מי שראו בו ענין יוצא מדרך הטבע, ולכן תחת שיפול על אפיו לתת תודה לאלקי מרום שכינתו עליו והוא אמצעי בינו ובין בני אדם, וכמ"ש [מלאכי ב'] ובכ"מ מוקטר מוגש לשמי שהיו מקטירים למי שחשבו שי"ל קורבה אל שם ה', ומבואר שדניאל לא קבל זאת ממנו וכמ"ש חז"ל וע"ז.

בראשית רבה (וילנא) פרשה צו ד"ה ה אבל דניאל לא קיבל למה? שכשם שנפרעים מעובדי עבודת כוכבים כך נפרעים הימנה:

(מז) עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר מִן קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָה דְנָה:

רש"י מן קשוט – באמת. ומרא מלכין – אדוני האדונים. רזא דנה – סתר זה:

מלבי"ם ענא מלכא ואמר לדניאל – כמתנצל שאינו פוגע בזה בכבוד ה', כי חושב שה' הוא אלקי אלקים, והנה בעת ההיא היו מיחסים לכל כח ממשלה אחרת כמו אלהי הרעם, אלהי הרוח והסער, אלהי הגשמים, אלהי הגבורה והתוקף, אלהי החכמה והרזים, ושיש גבוה שהוא אלהים על כולם,

ועז"א שהוא מאמין שאלקי ישראל הוא אלקי כולם באלהות, וכולם תחתיו, וכן הוא האדון של המלכים ומגלה רזים. שכ"ז התברר ע"י החלום הזה, שהוא שולט על כל הזמנים ועל המלכים להקים ולהעדה, ויודע כל הרזים, כל זה נתברר ממה די יכלת למגלא רזא דנה:

(מח) אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב לֵהּ וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל מְדִינַת בָּבֶל וְרַב סִגְנִין עַל כָּל חַכִּימֵי בָבֶל:

רש"י לדניאל רבי – לדניאל גדל על כל השרים:

אבן עזרא אדין, רבי – גדל, יש אומרים כי מדינה שם מחוז אם כן איך היו לאחשורוש שבע ועשרים ומאה מדינה ומלך שיש לו עשרה הוא מלך גדול וכתוב וגזל ומשפט וצדק תראה במדינה שהטעם עיר המלוכה וכתוב ליהוד מדינתא לבית אלהא רבא ועוד ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ואם עילם מחוז למה לא אמר במדינת עילם כאשר פירשו במדינת בבל:

מלבי"ם אדין – אז כאשר ראה המלך שדניאל לא קבל כבוד אלהות, הגדיל אותו בממשלה ונתן לו מתנות רבות גדולות ועשאו למושל על כל מדינת בבל, ושיהיה רב הסגנים על כל חכמי בבל:

(מט) וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן מַלְכָּא וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא:

רש"י ומני על עבידתא די מדינת בבל – ויפקד על כל צרכי הממלכות את חנניה מישאל ועזריה:

אבן עזרא ודניאל בשער המלך – כי היא מעלה גדולה כי שם ישבו הדיינין והשופטים וככה ומרדכי יושב בשער המלך כאשר פירשתי במגלת אסתר:

מלבי"ם ודניאל בקש מן המלך – שיקל מעליו העבודה הזאת, ותחת שעשאו לשר על בבל יתן עבודה זאת לחמו"ע, והוא נשאר בשער המלך להיות יועץ המלך ואביו ופטרונו:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א