דניאל פרק ג

(א) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל:

רש"י עבד וגו' – מלאו לבו לעשות צלם של זהב.

פתיה אמין שית אקימה וגו' – אם אין עביו אלא שש היאך יכול לעמוד בגובה אמין שתין אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמ' (יחזקאל ז) וזהבם לנידה יהיה. בבקעת דורא – שם מקום:

מצודות דוד עבד – עשה צורה של זהב קומתו היה ששים אמות ורחבו ו' אמות והעמידו בבקעת דורא וארז"ל על כי שמע בפתרון חלומו אשר ישראל ינחלו המלכות בא"י עד עולם לכן עשה הצורה בחשבו להכשילם בעון עכו"ם למען לא ינחלו המלוכה:

מלבי"ם השאלות: לאיזה ענין עשה הצלם הזה בהוצאה רבה כזו, והרעיש כל שרי מלכותו להתאסף לבקעת דורא להשתחוות אל פסל מעשה ידי אנוש ובעונש מופלג כזה, הלא דבר הוא? ומה הסמיכות של מעשה צלם הזה אל הצלם אשר ראה בחלום וידע והודע שיש אלהי האלהים מקים מלכים ומעדה מלכים ואיך כחש לו להשתחוות לפסל זהב שקר נסכו ולא רוח בו?:

(א) נבוכדנצר המלך עשה צלם של זהב, רומו ששים אמה, ורחבו שש אמות, והקים אותו בבקעת דורא – כבר באר ר"ם גאון ואחריו השר מהרי"א, שרצה לבטל בזה הוראת החלום, אשר הודיע כי נחרץ מהשמים שאחר ראש הזהב שהוא מלכות בבל תבא מלכות הכסף והנחשת והברזל, שהם מלכים אחרים,

עשה הוא פסל בפועל דומה בתבניתו להצלם אשר ראה בחלום רק שהיה כולו מזהב, וצוה שכל העמים והלשונות ישתחוו אליו כאלו כולם מקבלים עליהם ברצון את מלכות הזהב שיהיה קיים לדור דור ולא יעבור,

והיה בזה ג"כ מעשה טלמסאות ועניני קסם ונחוש לפי סברתם בימים ההמה, שחשבו כי בפעולות כאלה יוכלו לבטל הוראות שמיימיות ולשנותם, ולכן הקפיד שיהיה כולו מזהב, ולא יזכרו עוד המתכיות האחרות להתקומם בצלם הכולל כל ממלכות תבל, והיה רומו ששים ורחבו שש, כמדת רום הצלם שראה בחלום, ובהקיץ בעת שדבר עם דניאל,

והעמיד אותו בבקעת דורא, ולדברי חז"ל היא עצמה הבקעה שנתקבצו בה דור הפלגה לבנות המגדל, שהיתה כונתם ג"כ להקים להם מלכות עצומה ותקיפה כוללת נצחיית מראש ועד סוף, ולנצח הוראות שמיימיות ולנגד נגד מלכות שמים, והיה ענינו קרוב לענינם, לכן בחר המקום ההוא המסוגל לזה:

(ב) וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא:

רש"י לאחשדרפניאדוכסין. פחותא – שלטונין. אדרגזריא גדבריא וגומר – כולם שם עכו"ם הם. לחנוכת צלמא – תחלת עבודותיו:

אבן עזרא ונבוכדנצר, למכנש – לקבץ ולחבר, אחשדרפנים והנזכרים אחריהם הם מעלות שבע בלשון ישמעאל רק לא נדע פירוש אדרגזריא והבאים אחריהם וחכם היה בספרד שפירש אדרגזריא אדירי גזרין ואין צורך על כן נניחם כי לא יועילו: למתא – לבוא:

מצודות ציון לאחשדרפניא וכו' – כולם שמות מיני שררה זו למעלה מזו וידועים המה בל' כשדים. לחנכת – התחלת תשמיש הדבר להיות משמש והולך קרוי חנוך בל' המקרא:

מלבי"ם השאלות: מן הפקודה נראה שלא אסף רק השרים והשלטונים כמו שבאר בפסוק ב' ובפסוק ג' שרק השרים לבדם באו, ואיך אמר בפסוק ה' לכון אמרין עממיא אומיא ולשניא, שמבואר שהיתה הפקודה לכל העמים לא להשרים לבד, וכן אמר בפסוק ז' שכל העמים נפלו על פניהם וזה סותר לפסוק ב' ג'?,

וגם איך אפשר שכל העמים יתקבצו אל הבקעה והוא היה לו תחת ממלכתו עם עצום כחול אשר על שפת הים לרוב ולא תכיל הארץ אותם?,

ולמה כפל חמשה פעמים שישתחוו לצלם שהקים נבוכדנצר או לצלם הזהב שהקים נבוכדנצר מלכא, שכבר נודע מהות הצלם ומי הקימו:

(ב) ונבוכדנצר המלך שלח לאסוף את כל שרי המדינות – [כל השמות המוזכרים הם מיני שררות שהיו ידועים בימים ההם], לבא לחנוכת הצלם אשר הקים נבוכדנצר המלך – באשר רצה שכל העמים והלשונות יקבלו עליהם מלכות הצלם הזהב, שרומז על מלכות נבוכדנצר וזרעו, עד סוף כל הדורות, וזה דבר שא"א לקבץ כל העמים אל מקום ההוא, התחכם לאסוף את כל הראשים ושלטוני העמים הגדולים והקטנים, כי הראשים הם שלוחי העמים ומורשיהם, וכל אשר הם עושים נחשב כאלו עשוהו הגוי כולו, כי כן חקי המדינות וכאשר ישתחוו ויקבלו מלכות הצלם יהיה כחו כאלו השתחוו וקבלו כל העמים והלשונות:

(ג) בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וקאמין וְקָיְמִין לָקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר:

מלבי"ם באדין, אז התקבצו כל השלטונים לחנכת הצלם אשר הקים נבוכדנצר המלך – באר כי קרא אותם בפירוש שיבואו לחנוכת הצלם, עד שבעת אסיפתם התקבצו בפירוש לתכלית זה, באופן שנודע לכל העמים ששריהם הולכים לקבל מלכות הזהב עד עולם ומעתה כל מה שיעשו הוא בהסכמת ובשליחות כל העמים.

ועמדו לנגד הצלם אשר הקים נבוכדנצר – כי לשישתחוו אל הצלם מרחוק איש איש ממקומו היה יכול לפקד שכל אחד יעשה כן בעירו, והיה יכול לפקד שיעשו כן העמים בעצמם אבל באשר רצה שיעמדו נגד הצלם בנוכח, זאת לא היה אפשר שיעמדו כל העמים רק ע"י השרים, שהיו שלוחי העמים לתכלית זה:

(ד) וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא:

רש"י וכרוזא קרא בחיל – הכרוז יוצא בכח גדול. לכון אמרין עממיא – לכם כל העמים והלשונות אומרים מכרוז מצות המלך במשלחת המלך:

אבן עזרא וכרוזא. המעביר קול בחיל – אמר יפת כי עמים יש להם אלהים ואומים בלא תורה ולשונות מהם תורה אחת להם ולא לשון אחד או באין תורה:

מלבי"ם וכרוזא, והכרוז קרא בכח, לכם אומרים העמים והאומות והלשונות –

דבר זה י"ל שתי פנים,

א] שר"ל לכם אומרים ופוקדים, לכם אתם העמים והאומות והלשונות, שהגם שלא היו שם כל העמים רק שריהם, באשר השרים הם המורשים מכל העמים והעומדים במקומם דומה כאלו כל העמים נמצאים פה, ולהם קורא הכרוז שישתחוו אל הצלם.

וגם יש בו כונה שניה, שר"ל העמים והאומות והלשונות אומרים לכם אל השרים, שאמר אל השרים הנצבים, דעו שהעמים כולם אומרים לכם שתשתחוו אל הצלם בשמם ובכחם ובשליחותם, ר"ל שמה שתשתחוו לא יהיה מצדכם לבד, רק מצד שליחות כללי ואמירת כל העמים והאומות והלשונות.

ויש הבדל בין עם ואומה ולשון, כי כל עם ועם י"ל מושל מיוחד, וכל אומה ואומה מופרדת בדת מיוחד, וכל לשון מופרד בשפה ולשון מיוחדת, בענין שהיו שם השרים המושלים במדינות מצד הממשלה, וכהני כל דת מצד הדת, וראשי כל לשון מצד הבדלם ללשונותיהם:

(ה) בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס קַתְרוֹס סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא:

רש"י בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא – קול הקרן שורקת כמו (זכריה י) אשרקה להם ואקבצם. קתרוס סבכא וגו' – כולם כלי זמר הם. זני זמרא – מיני זמר למינו ת"א לזנוהי:

מלבי"ם בעדנא, בעת אשר תשמעו קל קרנא – [שהם שבעת מיני זמר] תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך – כי בהמלכת המלך היה דרכם לנגן בכלי זמר, והיה התחלת הניגון אות שיפלו וישתחוו לקבל מלכותו לעולם,

והיו שבעת מיני כלי זמר מכוונים נגד ז' המשרתים, להמשיך שפע מן הכוכבים המושלים לפי דעתם בעולם השפל

ובכל המאמר שונה וכפל צלם דהבא די הקים נבוכדנצר מלכא, להודיע שעקר הכונה מצד שהוא צלם כדוגמת הצלם שראה בחלום, ומצד שהוא זהב שרומז על מלכות בבל, ומצד שהוא נבוכדנצר מלכא, שתשאר מלכותו מלכות נצחיית:

(ו) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:

רש"י אתון נורא – גומא שעושין לשרוף בה אבנים לסיד והוא כבשן שבכל המקרא:

מלבי"ם ומן, ומי שלא יפול וישתחוה, באותו שעה – [ר"ל תיכף] יושלך לכבשן אש בוער – זה עונש לממרה מצות המלך, וגם לשרוף ולבער את המורד מן העולם שיהיה כלא היה ולא תעשה מרידתו רושם בהענין הרוחני אשר כיון במלכות הנצחי:

(ז) כָּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כָּל עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כָּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא:

רש"י כל קבל דנה – כל עומת זו שנזהרו במצות המלך על כך. בה זמנא – בו בזמן שישמעו קול הזמר שהוא לסימן שיבואו המשתחוים להשתחוות נפלין כל עממיא וגו':

אבן עזרא כל – בהשלמת כל זה:

מצודות דוד כל קבל – בעבור הכרוז הזה לכן בזה העת כאשר שמעו כל העמים קול קרן השופר וכו' נפלו כולם על פניהם והשתחוו אל הצורה (ולא זכר כאן סומפוניא וכללו בכל זני זמרא, או מדעת לא הביאו ליתן פתחון פה למי שלא ישתחוה כי יוכל לומר הלא לא הביאו הסומפוניא כאשר קרא בחיל כי עצם הכוונה היה להכשיל את ישראל ודבר המלך שלטון אין להשיב ואם יביאו הכל ועכ"ז לא ישתחוו מה לו במיתתן לזה מנע את הסומפוניא בחשבו אם לא ישתחוו עדיין אין להם משפט מות ואולי יפתם להשתחוות בשניה):

מלבי"ם כל, כל עומת זה, בו בזמן כאשר שמעו כל העמים קול קרנא וכל מיני זמר, נפלו כל העמים האומות והלשונות והשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך, לפמ"ש לא היו שם כל העמים רק שרי העמים לבד, רק באשר הם היו שלוחי העמים ומורשיהם ובאי כחם נחשב כאלו כל העמים בעצמם היו שם והשתחוו,

אולם אחרי הדיוק ממה שדלג פה סומפניה, ולא חשבו בין הכלי זמר, וממה שאמר בה זמנא, ולא אמר בה שעתא, נראה לי שחוץ ממה שהשתחוו שרי העמים בבקעת דורא נוכח הצלם, גם העמים עצמם איש איש בעירו השתחוו אל הצלם מרחוק להורות שמסכימים אל פעולת השרים שלוחיהם, ובכל עיר ועיר נגנו ג"כ כלי זמר ביום ההוא, ואז נפלו כל העמים על פניהם איש איש במקומו,

והיה הבדל ביניהם, שמין הכלי זמר הנקרא סמפוניה שהיה כלי זמר יקר וחשוב ולא נמצא רק בבית המלכות, לא נגנו בו רק בבקעת דורא, ובשאר הערים שלא היו להם הסמפוניה, לא נגנו רק ביתר כלי זמר הנחשבים פה,

ובא להודיע שחוץ ממה שנפלו השרים לפני הצלם, שזה היה בההיא שעתא, באותו רגע נפלו גם כל עממיא אומיא ולשניא האומות בעצמם בעריהם (והם נפלו בההוא זמנא, ר"ל ביום ההוא לא בשעה ההיא שלא יכלו לכוין השעה), עד שהיה שם השתחויה כוללת בין מן השרים שנאספו בבקעת דורא, בין מן העמים עצמם בעריהם,

והשתחויית העמים י"ל שהיה זה מדעת עצמם להסכים לדבר מלך, או שהיה כן הפקודה מהמלך, הגם שלא נזכר בפי' נכלל במשמעות הפקודה שיצא אל השרים:

(ח) כָּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא:

רש"י כל קבל דנה – כל עומת זו שראו שונאי היהודי' שיש שעה להלשין עליהם:

קריבו גוברין כשדאין ואכלו קרצהון – הלשינו עליהם, לא תלך רכיל (ויקרא יט) מתרגמינן ולא תיכול קורצין, ואומר אני שכן היתה דת של הולכי רכיל לאכול לגימא במקום שמלשינין שם והוא סימן קיום דברים שמאותה שעה יש עליהם לברר דבריהם ולאמת לשון הרע שאמרו ואותה סעודה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו) שהוא לסימן לשון הרע:

אבן עזרא ואכלו קרציהון – תרגום לא תלך רכיל המדבר בסתר רעה על אחד כאילו אוכל בשרו:

מצודת ציון ואכלו קרציהון – הוא מענין רכילות ומלשינות כי לא תלך רכיל (ויקרא יט) ת"א לא תיכול קורצין ע"ש שדרך המלשין לרמז דברו ולקרוץ בעיניו למען לא יבינו כל העומדים ובהקריצה ההיא כאלו אוכל בשר מי אשר ילשין עליו:

מלבי"ם כל עומת זה בו בזמן קרבו אנשים כשדים, והלשינו על היהודים, ר"ל שאם לא היו משתחוים רק השרים לבד לא היו יכולים להלשין על כלל היהודים,

אבל באשר גם העמים קבלו ע"ע את הדבר ברצון והשתחוו איש ממקומו, וחמו"ע לא השתחוו מצד דתם שהיא דת היהודים, חשבו שעפ"ז יכעוס המלך על כלל היהודים מצד דתם, כמו שכעס המן על כל היהודים מפני שנודע לו שמרדכי לא השתחוה לו מצד דתו:

(ט) עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי:

רש"י ענו ואמרין – צוחו כל עניה שבמקרא לשון קול רם הוא:

אבן עזרא ענו – משפט המדברים אל המלך להתפלל שיאריכו ימיו:

(י) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קיתרס קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וסיפניה וְסוּפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא:

רש"י שמת טעם – גזרת דבר:

מלבי"ם פסוק ט-יא ואמרו למלך, הלא אתה נתת פקודה שכל איש שישמע הכלי זמר מחויב להשתחוות, ומי שלא ישתחוה יפול לכבשן האש, ר"ל שלא הבדלת בין דת לדת:

(יא) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:

מצודת דוד ומן – ומי אשר לא יפול וישתחוה יושלך לתוך תנור אש הבוערת:

(יב) אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא שָׂמוּ עליך עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם לאלהיך לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין:

רש"י איתי – יש: יהודאין – משבט יהודה: אלך – אלה:

לא שמו עלך מלכא טעם – לא חשו לתת עצה לעצמן לחוש על גזרותיך:

אבן עזרא איתי – יש:

די מנית יתהון – כמו אשר מנה שר הסריסים

והנה יש שאלה אין ספק כי דניאל הוא היה יותר נכבד וידענו שהוא לא השתחוה לצלם למה לא הזכירוהו הכשדים למלך?

ולפי דעתי כי פחדו להזכירו אחר שידעו שהמלך הקריב לפניו ניחוחין כאשר יעשה לאלהיו

ויפת בן עלי אמר כי היו אוהביו על כן לא הזכירוהו ואין צריך:

מלבי"ם ויש אנשים אשר מנית אותם על עבודת מדינת בבל שדרך וכו', האנשים האלה לא שמו עצה לחוש עליך, לאלהך אינם עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא השתחוו,

בארו שהאנשים האלה אינם הדיוטים שאינם בכלל הגזרה, כי הם ממונים על מדינת בבל, והם בכלל שרי המדינות שעליהם היה הפקודה שישתחוו כמורשים בשם מדינת בבל בכלל,

וגם בארו, שמה שלא השתחוו הוא מצד דתם ותורתם, שלכן אמרו שע"י שאין פולחים לאלהיך לכן לא סגדו להצלם, ובזה כיונו להלשין על כלל היהודים שדתם מונע אותם מעשות דתי המלך,

ובזה תסתלק השאלה ששאלו כל המפרשים מדוע לא הלשינו את דניאל שג"כ לא השתחוה לצלם,

כי על דניאל לא חלה הפקודה שלא היה שר ממונה על עיר או מדינה אחת, ולא היה בכלל שרי המדינות שבאו בשם בני מדינתם, רק היה יועץ למלך לבד,

וחמו"ע היה הקצף עליהם כי היו השרים הממונים על מדינת בבל, ומ"ש בפסוק י' די כל אינש די ישמע, ר"ל כל איש מהנאספים שהם שרי העמים שהם היו לפני הצלם ושמעו הכלי זמר, אבל דניאל לא היה שם כלל כי לא נקרא בכלל שרי המדינות:

(יג) בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָה אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא:

רש"י אמר להיתיה – צוה להביא: היתיו – הובאו:

מצודת דוד באדין – אז אמר נ"נ בכעס וחמה להביא לחמ"ו:

באדין – אז האנשים האלה הובאו לפני המלך:

(יד) עָנֵה נְבֻכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין:

רש"י הצדא – שמא גזרותי צדו ושממה ודבר רק היא בעיניכם אתם שדרך מישך ועבד נגו אשר לאלוהי אינכם עובדים, ה"א של הצדא משמשת בלשון תמיהה:

די הקמת – שהקמתי:

אבן עזרא הצדא – שאלם האמת הוא ככה:

מלבי"ם פסוק יג-יד אז נבוכדנצר ברגז וחמה אמר להביא לחמו"ע, אז הובאו האנשים האלה לפני המלך, ענה נבוכדנצר ואמר, חמו"ע, האמת הוא לאלהי אינכם עובדים, ולצלם הזהב שהקימותי לא משתחוים,

הנה לפי המשפט היה ראוי שיצוה תיכף לשרפם באש, לא להביאם לפניו במשפט ולטעון עמהם, בפרט למה שאבאר שרצה עדיין למחול להם אם ישתחוו עתה, וזה סותר לפקודתו שכל מי שיעבור ואשם אחת דתו להמית,

אולם כאשר שמע מהמלשינים בעצמם שהטעם שנמנעו מלהשתחוות היה מפני דתם שמונע אותם מלהשתחוות לפסל וצלמים, ראה שאין מחויבים מיתה, כי הוא נתן חירות לכל הדתות ולא הכריח לשום עם לעבור על דתו,

ובאשר כל העמים גם העובדים לע"א אחרת לא תמנע אותם אמונתם להשתחוות לכל פסילי כסף וזהב, לא כן ישראל שהדת מזהיר אותם מזה, אין חייבים עונש עד עתה, [שיש לומר שהציווי העכשוי נדחה מפני הציווי הקודם שאומר שמותר לכל דת להתקיים בחופשיות].

רק אם יביאם לפניו ויפקד עליהם בפירוש שמצוה אותם לעבור על הדת [אזי ברור שהציווי העכשווי דוחה את הציווי הקודם], ולכן צוה להביאם לפניו,

ואמר להם הצדא, ר"ל ידעתי האמת, שבעבור שלאלהי לא איתיכון פלחין מטעם זה לצלם דהבא די הקימת לא סגדין, ר"ל וזה הממליץ עליכם על העבר שאין אתם חייבים מיתה, כי עשיתם זאת מצד אזהרת תורתכם:

(טו) כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס קַתְרֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ שַׁעֲתָה תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי:

רש"י כען הן איתיכון עתידין – עתה הנכם עתידים על כרחכם לקבל זו עליכם:

והן לא תסגדון – ואם לא תשתחוו תהיו מושלכים:

לגו – לתוך:

ומן הוא אלה – ומי הוא שום אלוה שיציל אתכם מידי:

אבן עזרא כען – עתה הנה ישכם עתידים חלק להם כבוד אולי לא יהרגם בעבור כבוד דניאל:

מלבי"ם כען, עתה הנכם עתידים אשר בעת שתשמעו קל קרנא וכל כלי זמר תפלו ותשתחוו לצלם אשר עשיתי, ואם לא תשתחוו, בזו השעה תושלכו אל כבשן האש אמנם על העתיד אני מצוה אתכם להשתחוות, בעת תשמעו ניגון הכלי זמר ולא תשגיחו על הדת, כי מעתה אם תעברו על מצותי תענשו,

אולם בדבריו שינה ואמר ותסגדון לצלמא די עבדית, ובכל הספור בא על הצלם לשון הקמה די הקים נבוכדנצר, לבד פה תפס לשון עשיה,

כי הצלם הזה מצד מה שנעשה לא היה בו ענין ע"א, כי היה רק אנדרטא של מלך ורומז על מלכות נבוכדנצר שראה בחלומו שהוא צלם הזהב ומצד זה היו יכולים להשתחוות לכבוד המלך לא לשם ע"א ואלהות,

רק מצד מה שהקים אותו היה בו ענין ע"א, שעשה א"ע אלוה, או שכיון על השר שלו, שלכן הקפיד שכולם ישתחוו לפני אלהותו, ומצד זה ידע שימסרו נפשם ולא ישתחוו,

לכן אמר להם שאינו מבקש מהם שישתחוו מזה הצד שהקים אותו, דהיינו לשם אלהות, רק שישתחוו מזה הצד שעשה אותו, שנעשה לכבודו לבד והיה אנדרטא של מלך, ומצד זה מותר להם להשתחוות,

וע"ז פוקד שישתחוו עתה בעת ישמעו ניגון הכלי זמר לכבוד המלך, ואם לא ישמעו גם לזה, יושלכו לכבשן האש, כי בזה אין מחויבים למסור א"ע למיתה, והוסיף לאמר בל יבטחו כי ינצלו מידו, כי מי הוא האלהים שיציל אתכם מידי:

(טז) עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ:

רש"י למלכא נבוכדנצר – למה הוזכר שמו אלא כך אמרו לו אם לקבל עלינו גזירתך לתת מסין וארנוניו' וגולגליו' אתה מלך עלינו אם לכפור בהקב"ה נבוכדנצר שפל אנשים בעינינו ובזוי עם אתה:

לא חשחין אנחנא – לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו:

(יז) הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב:

רש"י יכיל לשזבותנא – יכול להצילנו מכל צרה:

מן אתון נורא, ומן ידך מלכא ישזיב – מן הכבשן ומן ידך יציל:

מלבי"ם פסוק טז-יז ענו חנניה מישאל ועזריה ואמרו למלך, אתה נבוכדנצר אין אנו חוששים, (לחשוב ולטול עצה) להשיבך על דבר זה,

ר"ל על דבר זה האחרון, שאמרת שאין בכח אלהי להציל, התשובה מוכן ושגור בפינו, (וקראו אותו בשם נבוכדנצר, כאומר בדבר הזה אינך מלך עלינו, שאתה מושל על גויתנו ואדמתנו לא על נשמתנו בענין הנוגע לדת),

כי יש אלהים שאנחנו עובדים אותו, שיכול להציל מן הכבשן, ומידך המלך יציל, ר"ל שהאלהים יכול להציל וגם יציל, ולא לבד מן הכבשן, כי גם יכול להציל מידך שלא תוכל להשליך אותנו אל האש כלל,

והמפרשים פירשו שלא לבד שיציל מן האש, שגם מידך שאתה בעל בחירה וההצלה מיד בעל בחירה קשה יותר, יציל:

(יח) וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לאלהיך לֵאלָהָךְ לָא איתינא אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד:

מלבי"ם והן, ואם לא ירצה להציל, (הגם שיוכל), בכ"ז ידיע להוא לך מלכא, שע"י שלאלהך לא איתנא פלחין עי"כ לצלמא דהבא די הקימת לא נסגוד, דייקו שלא יסגדו מצד מה שהקים אותו, שהגם שתחלת עשייתו היה להיות אנדרטא של מלך לבד, הלא ההקמה היה לשם אלהות, ואנחנו לא נעבוד לאלהך, ונמסור נפשנו אף אם ה' לא יציל אותנו:

(יט) בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אשתנו אֶשְׁתַּנִּי עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ:

רש"י התמלי חמא – נתמלא חמה: וצלם אנפוהי אשתני – ופרצוף פניו נשתנו:

למזא לאתונא – להצית לכבשן האש ולחממו: חד שבעה על די חזה למזיה – על אחת שבע פעמים ששיערוהו עד כדי הסיקו וכאילו יבעירוהו ז' שיעורין כמוהו:

למזיה – להסיקו:

אבן עזרא באדין, אנפוהי – אפו:

למזא – להוסיף מוקד כמו מזי רעב:

(כ) וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:

רש"י ולגבורין גברי חיל די בחיליה – ולאנשים גבורי כח אשר בחילו:

אמר לכפתה – צוה לאסור אותם שראה מתחזקים לענותו קשות ואמר גבורים הם אלו וצוה לגבורים אשר בחילו לאסור אותם:

מלבי"ם פסוק יט-כ באדין, אז נתמלא חמה על חמו"ע וצלם פניו נשתנה, וענה ואמר להסיק הכבשן שבע פעמים ממה שראוי להסיקו, ולאנשים גבורי כח אשר בחילו אמר, לאסור לחמו"ע להשליכם לכבשן האש,

שנגד מ"ש שאלהים יכול ויציל אותם מן האש, צוה להסיק על חד שבעה, כי חשב שאם יספיק כח אלהות לנצח את האש הקטן לא יתגבר נגד האש הגדול, כי עובדי ע"א היו חושבים שיש לאלהות כח מוגבל, ואם תגבר הכח הטבעיי ביתר שאת לא יוכל לו,

וכן מטעם זה צוה לגבורי כח לכפתם, שיפלא מאד למה צריך גבורי החיל לאסור שלשה אנשים ענושי מות, רק שנגד מ"ש שהאלהים יצילם גם מידו, רצה שהם בגבורתם יעמדו נגד כח האלהי, שהיה בדעתם שיש גבורים מנצחים את בני אלים, וכמו שאמרו הפלשתים שיהיו לאנשים וילחמו עם האלהים, כמש"פ שם:

(כא) בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פטישיהון פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:

רש"י גובריא אלך – אנשים אלו:

כפיתו בסרבליהון – נתקשרו בבגדי מעטפותן:

פטשיהון וכרבלתהון – מיני מלבוש מלכות שהיה להם ואע"פ שהיו יוצאין לידון לפני נ"נ דיני מיתה לא שנו בגדיהם להשפיל את גדולתם מכאן למדו חכמים שאפי' בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה:

וכרבלתהון – יש לו דוגמא (בד"ה א' טו) ודוד מכורבל:

ורמיו לגו אתון נורא – והושלכו לתוך כבשן בוערה:

מלבי"ם באדין, אז אסרו את האנשים במלבושיהם, והשליכום אל הכבשן הבוער, שמפני המהירות בל יצילום אלהים מידם, לא הפשיטום מלבושיהם רק אסרו אותם כמו שהם:

(כב) כָּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא:

רש"י כל קבל דנה – כל עומת זאת אשר מצות המלך היתה עזה:

ואתונא אזה יתירא – והכבשן הוסק מאד:

גובריא אלך – אלו האנשים הגבורים אשר קשרו את חנניה מישאל ועזריה והשליכום לכבשן:

קטיל המון שביבא די נורא – שרף אותם כח שביב האש:

מלבי"ם כל, כל עומת זה, מפני שהיה דבר המלך נחוץ, והכבשן הוסק ביותר, המית השלהבת את האנשים שהעלו את חמו"ע, שאם לא היה הדבר נעשה בנחיצה כ"כ היו נזהרים, וכן אם לא היה החום גדול כ"כ לא היו נשרפים, אבל בצירוף רוב תבערת האש וחסרון הזהירות נשרפו המשליכים:

(כג) וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין:

רש"י מכפתין – קשורין:

מצודת דוד וגובריא – והאנשים האלה שלשתם חמ"ו נפלו לתוך התנור כשהם קשורים:

מלבי"ם ושלשת האנשים חמו"ע נפלו לתוך כבשן האש אסורים, אחר שנשרפו המשליכים לא יכלו להפיל אותם אל תוך הכבשן, ונשארו מונחים על שפת הכבשן, ומשם נפלו מעצמם אחר שהיו כפותים ולא יכלו לרדת:

(כד) אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא:

מצודת דוד אדין – אז נבוכדנצר המלך חרד ועמד בבהלה והרים קול ואמר ליועציו הלא שלשה אנשים השלכנו לתוך האש כשהם קשורים:

ענין – השיבו ואמרו למלך אמת המלך כן היא:

(כה) עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רביעיא רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין:

מלבי"ם פסוק כד-כה אדין, אז נבוכדנצר תמה וקם בבהלה, ואמר לשריו הלא שלשה אנשים השלכנו לתוך הכבשן נאסרים, ואמרו לו כן הדבר, ענה ואמר הלא אני רואה ארבעה אנשים, מותרים, מהלכים בתוך האש, וחבלה לא יש בהם, ותואר הרביעי דומה למלאך,

הוא אמר הלא,

א) ששלשה השלכנו,

ב) שהיו כפותים,

ג) שהושלכו לתוך הכבשן, וראוי שיוזקו ע"י הנפילה,

ואיך אני רואה תחת שלש ארבע,

ותחת מוכפתים אני רואה מהלכים,

ותחת האש אני רואה הולכים בגו נורא,

ותחת היזק ההשלכה חבל לא איתי בהון,

והוסיף שצורת הרביעי דומה למלאך, כי המלאך שירד להצילם נתגלה לנגד עיניו בצורה נוראה כצורת המלאך שראה בעת שנשרפו מחנה סנחריב כמ"ש חז"ל,

וכבר אמרו חז"ל בפרק ערבי פסחים, ששר הברד רצה לרדת ולצנן את האש, וא"ל גבריאל שאין כבודו של הקב"ה בכך, רק הוא ירד ויקדיח מבחוץ ויקרר מבפנים ויהיה נס בתוך נס,

ר"ל, שהיו שתי אפשריות להצלתם,

א) שתבוטל האש ע"י קרירות נגדי לו, וזה אינו נס גדול כ"כ,

ב) ויותר יתעלה כבוד ה' אם ירד גבריאל להצילם, שהוא המלאך הממונה על כח האש, שאז יסוד האש התחתון יבוטל בשרשו למעלה, שהוא אש אוכלה אש, שכל כח טבעיי יבוטל ע"י שרשו העליון, כמ"ש בפי' תהלות על ראוך מים אלהים ראוך מים,

ועתה תחת שחשבו שהאש הוא כח טבעיי ועושה פעולתו בהכרח, ידעו כי גבוה מעל גבוה שומר עליו ממונה משכיל, ובשלוט כח האש המלאכיי, שאז יבוטל כח האש החלקי למטה בכח הכללי הבא מלמעלה, יקדיח מבחוץ לשרוף את המשליכים, ויקרר מבפנים להציל את הנשלכים, כי הוא עושה פעולתו בשכל ובבחירה לא בהכרח כדבר טבעי, וכח הזה שנתגשם בצורת בר אלהין ראה מהלך תוך האש:

(כו) בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עליא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן גּוֹא נוּרָא:

רש"י קרב לתרע אתון נורא – נגש לשער החצר שהכבשן בתוכה לדבר עמהם ומתחלה היה רואה אותם מרחוק:

פוקו ואתו – צאו ובאו ולא אמר להם עלו ובואו מכאן למדנו שצף קרקעית הכבשן והשוה לארץ שלא יטרחו לעלות:

באדין נפקון – אע"פ שבטוחין בנס העשוי להם לא מלאה לבם לזלזל במלכות לצאת שלא ברשות:

מלבי"ם באדין, אז קרב נבוכדנצר לשער הכבשן ואמר, חמו"ע עבדי האל העליון צאו ובואו, השיג שזה מפעולת האל העליון, אשר לפניו יכנעו הטבעיים התחתונים שהיו מיחסים אותם לבני אלים התחתונים, וחז"ל דקדקו ממ"ש פוקו ולא אמר עלו, שצף הכבשן, כי דרך הכבשן להיות בעומק:

(כז) וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסָרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן:

רש"י ומתכנשין אחשדרפניא – ד' אומות נמנו למעלה באסיפה הראשונה שלא נמנו כאן אדרגזריא דתבריא גדבריא תפתיא הם גבורי החיל אשר הרגם שביב האש בהשליכם את חנניה וחבריו לאור:

חזין לגובריא אלך – רואין את האנשים האלה חנניה וחבריו:

די לא שלט נורא בגשמהון – אשר לא שלטה האש בגופם:

גשמהון – גופן בל' ארמי ויש רבים בזה הספר:

ושער ראשיהון לא התחרך – שער ראשיהון לא נחרך:

לא שנו – לא נשתנו ממראיתן:

לא עדת בהון – לא סרה לתוכם:

מלבי"ם ומתכנשין, אז התאספו האחשדרפנים וכו' (ומה שלא הזכיר אדרגזריא גדבריא וכו', נראה שהם היו כהני עכו"ם, כמ"ש למעלה שקרא לשם גם כהני בעלי הדתות, והם נכלמו בראותם כי שוא עבודתם, ותחת מלכותו היו גם עובדי האש שהיו רבים בעת ההיא כנודע, והם בושו מבטחונם, וז"ש חז"ל במליצתם שאלה ארבעה נשרפו אז),

וראו לאנשים האלה שלא שלט האש בגופם, ושער ראשם לא התחרך, ומלבושיהם לא השתנו, וריח אש לא היה בם,

כי חפשו עלילות לאמר שסכו א"ע סלמנדרא, אבל ראו שגם השער לא הוחרך,

ועדן אמרו שהשערות יונקים מן הגוף והועיל להם הסיכה, עז"א שראו שגם המלבושים לא נשתנו מן האש,

ובאשר גם ע"ז אמרו שיש מלבושים הנטוים מאבן שאין האש שולט בו, עז"א שראו כי ריח אש לא היה בם, שזה לא יכול להיות על ידי תחבולה טבעית:

(כח) עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גשמיהון גֶשְׁמְהוֹן דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן:

רש"י ענה נבוכדנצר – צוח נבוכדנצר:

די התרחיצו עלוהי – אשר בטחו עליו:

ומלת מלכא שניו – ומלת המלך שנו שלא לקיימו:

ויהבו גשמהון – ומסרו גופם:

לאלההון – זולתי לאלהיהם:

מלבי"ם ענה נבוכדנצר ואמר, הודיע להם כי זה כח אלהי עליון, ועז"א בריך אלההון,

ובאר כי השגחת אלהים חלה על העובדים אותו, לז"א אלההון די שדרך, ר"ל שהשגחתו מיוחדת עליהם, ובאר שלא היה זה ע"י כחות טבעיות, למשל שישלח כח מקרר לקרר האש, רק למעלה מן הטבע, עז"א די שלח מלאכה ושזיב,

ושלא היה זה על ידי סגולות וטלמסאות והשבעות, רק ע"י בטחונם בה', עז"א לעבדוהי די התרחיצו עלוהי,

ובאר שבטחונם היה שלם מכל צד, שלא תאמר שידעו בבירור שלא תשלוט בם האש ולכן לא השתחוו לצלם, כי בהפך שמלת מלכא שניו ויהבו גשמהון, שמסרו גופם להשרף אף שלא יצילם ה', כמ"ש והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין,

והוסיף שלא לבד שמסרו נפשם די לא יפלחון, כי גם די לא יסגדון, הגם שלא בקש מידם רק השתחויה לאנדרטא של מלך לא לעבוד ע"ז, כנ"ל:

(כט) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שלה שָׁלֻו עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה:

רש"י שים טעם – כלומר יושם חק:

די יימר שלו – אשר יאמר משגה כלומר שום דבר של גנאי:

הדמין – אברי' כלומר ינתחוהו לאברים:

נולי ישתוה – אשפה יושם:

די יכול להצלה כדנה – אשר יכול להציל כזאת:

מלבי"ם ומני, וממני יצאה הפקודה שכל עם אומה ולשון שיאמר איזה משגה, (דבר של גנאי), על אלהיהם של חמו"ע, יחתך לחתיכות וביתו יהיה למחראות, כי לא יש אל אחר שיכול להציל כזאת, ור"ל וא"כ הוא הגדול מכל אלהים, ואף שלא היו עונשים למי שדבר נגד עבודת כוכב אחד שהיו עובדים אז אומות שונות, זה מפני שכולם מושלים על ענינים נפרדים, לא כן ה' שהוא גדול מכל אלהים:

(ל) בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל:

רש"י הצלח – הצליח והגדיל אותם:

מלבי"ם אז המלך הצליח לחמו"ע במדינת בבל, שלא לבד שלא העבירם מגדולתם נשא אותם ביתר שאת:

(לא) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דארין דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא:

רש"י נבוכדנצר מלכא לכל עממיא – זה טופס כתב האגרת נבוכדנצר המלך שואל לשלום לכל העמים:

מלבי"ם נבוכדנצר, נוסח אגרת ששלח נבוכדנצר לכל העמים, ופתח להודיע מי השולח, נבוכדנצר מלכא, (שכן היה דרך המלך להודיע שמו בראש דבריו), ולמי כותב?, פירש לכל עממיא אמיא ולשניא, (התבאר הבדלם למעלה פסוק ד') די דירין בכל ארעא, כי היה מושל בכל הארץ:

(לב) אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עליא עִלָּאָה שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה:

אבן עזרא אתיא – אותות:

ותמהיא – מופתים שיתמה אדם מהם שלא ראו כמותן:

אלהא עילאה – עליון על כל אלהים:

שפר קדמי להחויה – כמו הנותן אמרי שפר:

רש"י שפר קדמי להחויה – טוב לי להגיד:

מלבי"ם אתיא ותמהיא, יען שתחלה היה כופר בהשגחה, וכן היה כופר בחידוש העולם, והיה דעתו שהכל מחוייב מצד סבותיו ושאין כח ביד ה' לשנות הטבע והמערכה, ועי"ז היה כופר בנפלאות שבא ע"י שידוד הטבע,

וביחוד היה כופר בהשגחה, שחשב שה' מסר ההנהגה לשרי המערכת, ולכן להם היו עובדים ומשתחוים, וזה היה ענין הצלם שהיה עשוי ע"פ חכמת האצטגנינות ועבודת הכוכבים להשליט מלכות הזהב שתמשול על הכל עד סוף כל הדורות, ונענש ע"ז כמו שיתבאר,

לכן אחר שהכיר כח ה' ועזוזו רצה לתקן חטאו על ידי שיודיע במכתב גלוי לכל העמים מעשה תקפו וגבורתו של יוצר בראשית,

ובאר זה מפאת הנסיון במה שקרה לו שעי"ז השיג בידיעה ברורה ע"י הבחינה, והודה במכתבו שיש בכח ה' לשנות המערכה והטבע. ועז"א אתיא ותמהיא שהם אותות ומופתים,

והאותות הם דברים שיעשה ה' כפי סידור הטבעי שבם יתברר שהוא משגיח ומנהיג הטבע, (כי אין מתנאי האות שיהיה ענין זר ופלא כמ"ש בכ"מ), רק שע"י האות יכירו ההשגחה, כמו כשיגיד עתידות טרם תבואנה ובא האות אשר הגיד, וכמו מה שהודיע לו בחלום חזון לילה מה שיבא עליו לפני בואו, שזה אות,

והמופתים הוא מה שישנה את הטבע ויעשה דברים זרים מפליאים חוץ מן הטבע, כמו מה ששינה אותו לבהמה ואח"כ החזיר אותו למלכותו, שזה יוצא מהמנהג הטבעי, ובזה הודה שיש ביכולת האל לשנות את הטבע,

עוד אמר די עבד עמי אלהא עלאה, הודה בהשגחה הפרטית, גם הודה שפעולת האל יהיה מאתו בעצמו בלא אמצעי הגם שהוא אל עליון, ועז"א שהאלהים העליון הוא בעצמו עשה אתי להפליא, וזה שפר קדמי להחויא למען יכירו כל העמים כח ה' ועזוזו ונפלאותיו:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(לג) אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר:

אבן עזרא אתוהי, רברבין – גדולים וזה הכפל כמו גלגל:

מצודת דוד אתוהי – אותותיו מאוד גדולים ומופתיו התמוהים מאוד חזקים מלכותו מלכות עולמים וממשלתו עם כל הדורות רצה לומר בזמן כל הדורות:

מצודת ציון כמה – הוא כענין מאד ובדרז"ל כמה גדולים מעשה חייא (כתובות קג):

מלבי"ם אתוהי כמה רברבין, האותות שיעשה שעל ידם יכירו כי הוא מנהיג הטבע וכי הכל נעשה ע"י השגחתו, הם גדולים, שהגדולים תיוחס להנהגת ה' ע"י סבות ומסובבי הטבע, כמ"ש בפי' האל הגדול ששם גדול מציין שהוא הסבה הראשונה והאחרונה לכל הדברים,

ותמהוהי כמה תקיפין, אולם הנפלאות והמופתים שבם ישנה סדר הטבע הם תקיפים, ששידוד הטבע יתיחס אל הגבורה והתוקף, ומצד זה נקרא האל הגבור,

ומפרש נגד אתוהי כמה רברבין מלכותיה מלכות עלם, ונגד תמהוהי כמה תקיפין, אמר ושלטניה עם דור ודור,

שכבר בארתי בפי' תהלות במ"ש מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור,

שהמלכות יורה ע"מ שמולך לפי סדר הטבע,

והממשלה מורה על מה שמשנה את הטבע ומושל בכח כחפצו,

שהמלוכה היא בהסכמת העם ,

והממשלה הוא ביד חזקה,

ויש הבדל בין לעולם ובין לדור ודור,

שלעולם הוא הזמן הנצחי הבלתי מתחלק,

ולדור ודור הוא הזמן הנצחי המתחלק לשני דורות,

ואמר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור,

שהשם מורה על הנהגה הקבועה הסדורה מששת ימי בראשית, והיא קיימת לעולם מבלי הפסק,

וה'זכר' מורה על הנפלאות שיעשה לפעמים כדי שיזכרו מעשיו וגבורותיו,

וזה אינו מתמיד לעולם רק משתנה לפי דור ודור כפי הצורך בזמן פרטי,

וע"כ אמר על המלוכה מלכות עלם, ועל השלטנות והממשלה בשידוד הטבע אמר עד דור ודור:

 

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [ט] אמרתי

על דעת ר' שמעון לא עבדו ישראל עבודת כוכבים הא כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים,

הלכו להם אצל דניאל, אמר /אמרו/ לו רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה ולנו הפריש מכל ישראל מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא,

אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד ליה או לא, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כ"ו) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם,

אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא?

אמר לון ומה אתון אמרין? אמרו ליה אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגיד ליה לבר מישראל,

אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה הה"ד (יחזקאל כ') באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני, ומי היו אלו חנניה מישאל ועזריה,

אמר לפני הקב"ה רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים את עליהן או לא,

אמר לו איני מתקיים עליהם הה"ד (שם /יחזקאל כ'/) בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' הלדרוש אותי אתם באים, מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרוף היכלי ולהגלות בני לבין האומות ואחר כך אתם באים לדרשני, (שם /יחזקאל כ'/) חי אני אם אדרש לכם,

באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר ווי לשונאי ישראל אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד שנא' (דניאל א') ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה וזו תשובה באה להם והוה בכי ואזיל,

כיון דאתא אמרו ליה מה אמר לך הקב"ה, אמר להם אינו מתקיים עליכם,

אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו, תדע לך שהוא כן, שעד שלא באו אצל יחזקאל מה אמרו לו לנבוכדנצר (שם /דניאל/ ג') לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשזבותנא,

לאחר שבאו אל יחזקאל ושמעו התשובה אמרו לנבוכדנצר (שם /דניאל ג'/) והן לא, ידיע ליהוא לך מלכא, בין מציל בין לא מציל ידיע ליהוא לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד,

מן דנפקין מן גביה דיחזקאל נגלה הקב"ה ואמר לו יחזקאל מה את סבור שאיני מתקיים עליהם מתקיים אני עליהם בודאי הה"ד (יחזקאל ל"ו) כה אמר ה' אלהים עוד זאת אדרש לבית ישראל, אלא שביק להון ולא תימר להון מידי, אשבוק להון מהלכין על תומם הה"ד (משלי י') הולך בתום ילך בטח וגו',

מה עשו הלכו ופזרו עצמן בין האוכלוסין [כדי לבלוט ביניהם שאינם מוכנים להשתחוות ועוד היו אומרים-] והוון אמרין והן לא מציל ידיע ליהוא לך, הדא היא דברייתא משתבעין ואמרין במאן דאקים עלמא על תלתא עמודים, אית דאמרי אברהם יצחק ויעקב אינון ואית דאמרין אלו הן חנניה מישאל ועזריה, זאת קומתך דמתה לתמר, מה תמר נגזרה עליה שריפה ולא נשרפה, אף אלו נגזר עליהם שריפה ולא נשרפו.

…א"ר אבדימי דמן חיפה (שלשה) [ששה] נסים נעשו באותו היום,

צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, ונשרפו ד' מלכיות, ונעשה נבוכדנצר אימוס [-חציו] שירוף, והפילה הרוח את הצלם והחיה יחזקאל המתים בבקעת דורא, צף הכבשן מניין, א"ר יצחק מן הדא קרא (דניאל ג') אדין נבוכדנצר מלכא תוה וקם בהתבהלה ענה ואמר וגו' הא אנה חזה גברין ארבעה שרין מהלכין בגו נורא וגו' ורוה די רביעאה דמה לבר אלהין,

רבי פנחס בשם רבי ראובן אמר באותה שעה ירד מיכאל המלאך וסטרו על פיו, א"ל אי רשע לחה סרוחה, בר אית ליה?, חזור ויתיב מילך!

חזר ויתיב מילוי (שם /דניאל ג'/) ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון די שלח בריה אין כתיב כאן, אלא די שלח מלאכה ושזיב לעבדוהי די התרחצו עלוהי, א"ר ראובן פריטון משלו היו, נפרץ הכבשן מניין, דכתיב (שם /דניאל ג'/) באדין קרב נבוכדנצר לתרע אתון נור יקדתא ענה ואמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פרקו ואתו אין כתיב כאן, אלא פוקו ואתו, מכאן שנפרץ הכבשן, נשרפו ארבעה מלכיות מניין, א"ר יצחק דכתיב (שם /דניאל ג'/) שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא, אדרגזריא איפרכיא, גדבריא איסטרטטיא, דתבריא איסכלוסקוקי, הוא קורא להם דתבריא שהם שוברים את הדברים, תפתיא, מימרם, ולמה הוא קוראן כן תפתיא שמפתין יצר הרע על זנות, אין לי אלא אלו, מניין לרבות דוכסין ואנדיקין וההגמונין, ת"ל (שם /דניאל ג'/) וכל שלטוני מדינתא, אין לי אלא אלו בירידתן, בעלייתן מניין, דכתיב (שם /דניאל ג'/) ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא ודברי מלכא, אחשדרפניא, רבי אחא ורבנן רבי אחא אמר אלו הארכונות שהן נחשדין ופונין דין לכל צד, ורבנן אמרי שמהדרין פנים ופונים דין, סגניא סכולוסטיקי, ופחותא קתאליקי, והדברי מלכא קשיש ואיסטרולוגיסי, חזין לגובריא אלך, ונעשה נבוכדנצר אימוס שירוף מניין, א"ר יצחק מן הדא דהוא אמרה בפומיה (שם /דניאל ג'/) אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא עילאה שפר קדמי להחויה, למי עבד בגופי עבד, הפילה הרוח את הצלם מניין, א"ר יצחק מן הדא קרא (ישעיה מ"ו) כרע בל קורס נבו, החיה יחזקאל את המתים מניין, א"ר יצחק מן הדא קרא (יחזקאל ל"ז) מארבע רוחות באי הרוח, א"ר פנחס אותה הרוח שהפילה את הצלם, הרוח ההוא החיה המתים,

א"ר אלעזר אותו היום שבת ויום הכפורים היה, ורבנן אומרים כמה הוה נבוכדנצר מפתהו לדניאל ואומר לו לית את סגיד לצלמא דרידא ליה [-יש לו כח וממשלה מל' רידוי. מתנ"כ] ואית ליה ממשא, אמר ליה תא חמי מהו עביד, ואת מן גרמך את סגיד ליה!

מה עשה אותו רשע נטל ציצו של כהן גדול ונתנו לתוך פיו, וכינס כל זני זמרא והוו מקלסין קדמוהי והוא אומר אנכי ה' אלהיך, כיון דחמא דניאל כן אמר ליה לית את יהיב לי רשותא למיסק ולמנשק הדין צלמא דידך על פומיה? אמר ליה ולמה על פומיה? אמר ליה דהוא טעים משתעי, [לפי שהפה מטיב ומטעים את הדבר].

מיד נתן לו רשות וסלק מיסלק, אשבע לציצא ואמר ליה בשר ודם אני ושלוחו של הקב"ה אני! הזהר שלא יתחלל בך שם שמים וגוזר אני עליך שתבא אחרי!

בא לנשקו והוציא בלעו מתוך פיו, מן דנחת מתכנשין כל זני זמרא והוו מקלסין קדמוהי ולא הוה עביד כלום, באותה שעה הפיל הרוח את הצלם,

כיון שראו אומות העולם נסים וגבורות שעשה הקב"ה עם חנניה וחבריו, הוו נסבין ית טעותהון ומתברין יתהון, ועבדין יתהון זוגין פעמונין ותלן יתהון בכלביהון ובחמוריהון, והוו מקרקשין בהון ואמרון אתון חמון למה הוינן סגדין, לקיים מה שנא' כרע בל קרס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה,

ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן, זה פרץ וזרח, מה פרץ וזרח נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו, אף אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו, וריח אפך כתפוחים, אמר רבי אלעזר מאחר שכתב בהן (דניאל ג') וריח נור לא עדת בהון, ואת אמר וריח אפך כתפוחים, ולמה היה דומה ריחן לריח שדה של תפוחים.

זוהר כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קעה עמוד א

ת"ח מאי א"ל דניאל (דניאל ב) אנת הוא ראשה די דהבא, ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מינך ומלכו תליתאה אחרי וגו', מה כתיב (שם ג) נבוכד נצר מלכא עבד צלם די דהב רומיה אמין שתין פתיה אמין שית, אמר נבוכד נצר צלמא דחמינא הוה רישא די דהבא מעוי דכסף אנא אעביד כלא דדהבא דלהוי קזפירא דדהבא ברישא, ותאנא ההוא יומא כנש כל אומיא ועממיא ולישנייא למפלח לההוא צלמא ונטל מאנא ממאני מקדשא דהוה גליף ביה שמא קדישא ועייל ליה בפומיה דההוא צלמא ובההיא שעתא הוה ממלל רברבן עד דאתא דניאל וקריב גבי דההוא צלמא ואמר אנא שליחא דמארא עלאה גוזרני עלך למפק מהכא, אדכר שמא קדישא ונפק ההוא מאנא ונפל צלמא ואתבר, היינו דכתיב והוצאתי את בלעו מפיו ולא ינהרו אליו עוד גוים:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א