דניאל

דניאל פרק ד

(א) אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי:

רש"י שלה הוית בביתי – שליו הייתי:

מצודות דוד אנה – זהו תוכן ספור האגרת ואמר הנה אני נ"נ בשלוה הייתי בביתי ורטוב ומלוחלח בהיכלי ועל שבהחלום אשר יספר בענין נמשל הוא אל האילן לזה אחז בלשון שאלה מליצת שבח וטובת האילן:

מצודות ציון ורענן – ענין לחות ורטיבות כמו דשנים ורעננים (תהלים צב)

מלבי"ם השאלות: למה הקדים שהיה שלה בביתיה:

(א) אנה נבוכדנצר – הקדים להודיע כי החלום וכל הענין שבא אליו שנעשה כבהמה ונפרד מבני אדם, וחלה בחולי השחורה בתכלית היאוש, לא בא אליו על ידי צרות ויגונות שהיו לו שהם מסבבים את השחורה, כי לא היו לו צרות בביתו כי שלו הייתי בביתי – (ומבואר אצלי כי שלוה מורה על השלוה הפנימית, וזה הבדלו מן שלום), וגם לא היו לי צרות אויבים מסביב ומלחמות במדינה או חוץ למדינה, כי הייתי רענן בהיכלי – ר"ל בהיכל המלכות::

(ב) חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי וְהַרְהֹרִין עַל מִשְׁכְּבִי וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי:

רש"י וידחלנני – ואיים עלי והפחדני:

מלבי"ם חלם – ובכ"ז חלום חזיתי והפיל עלי מורא ופחד – ואח"כ היה לי הרהורין על משכבי – שהם רעיונות מבהילים, וגם חזוי ראשי יבהלנני – שאח"כ עמדו לנגד עיני חזיונות מבהילים, שנדמה לי שאני רואה חזיונות נוראים ומפחידים:

(ג) וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְהַנְעָלָה קָדָמַי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל דִּי פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי:

מלבי"ם השאלות: מז"ש ומני שים טעם, היל"ל ששלח לקרא לחרטומי בבל כמ"ש בסי' ב'

ולמה לא צוה להרגם עתה על שלא הגידו הפתרון שהוא קל יותר ממה שבקש בפעם הראשון שיאמרו מה שחלם לו?,

ולמה קרא לדניאל בסוף הלא כבר ידע חכמת דניאל ואותו הי"ל לקרוא בראשונה?:

(ג) ומני, ממני יצאה הפקודה להכניס לפני כל חכימי בבל שיודיעו לי פתרון החלום – באשר עד עתה היו חכמי בבל מרוחקים ממנו כי היו בעיניו כחייבי מיתה מני אז, לכן נתן פקודה שרשאים לבא לפניו ושיביאו אותם, (לכן לא אמר פה כמו למעלה (סי' ב') ששלח לקרוא לכל חכימי בבל):

(ד) בֵּאדַיִן עללין עָלִּין חַרְטֻמַיָּא אָשְׁפַיָּא כשדיא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן וּפִשְׁרֵהּ לָא מְהוֹדְעִין לִי:

מלבי"ם באדין, אז נכנסו החרטומים – וכו', ואמרתי החלום לפניהם – (לא כפעם הראשון שרצה שהם יגידו החלום), ובכ"ז לא יכלו להודיע הפתרון:

(ה) וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי וְדִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת:

רש"י ועד אחרן – ועד אשר באחרונה הובא לפני דניאל. כשום אלהי – עכו"ם של בבל בל שמה טשצר שם לשון חכמה הוא באומות:

מלבי"ם ועד אחרן, באחרונה נכנס לפני דניאל ששמו בלטשאצר כשם אלהי ואשר רוח אלהים קדושים בו, והחלום לפניו אמרתי – מה שלא קרא לדניאל בראשונה הגם שכבר ידע שהוא מגלה רזין?

מפני שדניאל אמר בפעם הראשון שמה שנודע לו החלום הראשון ופתרונו היה מאל עליון, באשר רצה ה' להודיע להמלך מה יהיה באחרית הימים, וא"ל שהוא דבר שא"א לשום חכם לדעתו כי החלום ההוא לא היה מכחות שפלים רק מאל עליון לבדו,

וע"כ כ"ז שחשב המלך שהוא חלום פשוט משפל המדרגה ע"י הכוכבים ושרי המערכת וע"י אמצעות הכח המדמה, חשב שדניאל לא יגיד חדתו, אחר שענינו הוא עם אלהים עליון, שהוא לא יודע ולא יודיע לדעתו רק ענינים כוללים לא ענינים פרטיים, כי לא האמין אז שאל עליון ישגיח על פרטים קלים,

ולכן קרא להחכמים שהם ענינים עם כחות הכוכבים והשדים וכדומה, ומהם יודע לו דברים קלים כאלה,

רק כשראה כי נסרחה חכמתם להבין פשר דבר, אז הכיר שהוא ענין גדול כללי שהוא למעלה מגבול חכמתם, והוא חלום הבא ג"כ מאל עליון שהוא האל המנבא את דניאל, כמ"ש ורוח אלהין קדישין ביה, אז קרא לדניאל, ובאר שקרא אותו באחרונה מפני ששמו בלטשאצר ושרוח אלהין קדישין ביה, ומלת אמרת נמשך לשנים, ור"ל ואמרתי לו:

(ו) בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַיָּא דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר:

רש"י וכל רז לא אנס לך – וכל סתום לא נאנס ולא נכחד ממך:

מלבי"ם בלטשאצר רב חרטומיא אשר ידעתי כי רוח אלהים קדושים בך וכל רז לא נעלם ממך, חזיון החלום שראיתי ופתרונו אמר –

אמר לו, עליך לפתור את החלום, בין אם הוא ממדרגה השפלה תפתרהו בחכמת הקסם, כי אתה רב החרטומים,

ובין אם הוא מהמדרגה העליונה מאל עליון שא"א לדעתו בחכמת הקסם, הלא רוח אלהין קדושין ביה, עד שמצד זה כל רז לא אניס לך,

וא"כ אתה לא תבקש הפתרון על ידי [שתדע קודם את] החלום מן המאוחר אל הקודם, כי ע"י רוח אלהים תדע את הדבר מן הקודם אל המאוחר, עד תדע החלום והפתרון גם יחד כמו בפעם הראשון ועז"א חזוי חלמא ופתרונו אמר, שתדע גם החלום:

(ז) וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא:

מלבי"ם השאלות: למה כפל רומיה שגיא ורומיה ימטא עד לשמיא? וכן ומזזון לכולא בי' ומיניה יתזין כל בשרא?:

(ז) וחזוי, עפ"ז אמר לו החלום, ואמר חזוי ראשי על משכבי – ולא תאמר שהיה חזיון דמיוני שהראש בעת שהוא מלא אדים ידמה לו שרואה דבר, כי חזה הוית – שחזיתי הדבר בפועל לא בדמיון, והנה אילן בתוך הארץ – ר"ל שראה כאילו האילן צמח עתה ויוצא מתוך הארץ לחוץ, ואח"כ ראיתי רומה שגיא – שהולך וגדל ומתרומם וישגא:

(ח) רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל אַרְעָא:

מלבי"ם רבה – ואח"כ ראיתי שנעשה אילן רב – וגדול בכמות, ותקוף – שאמצע האילן נעשה עב מאד, לא כעצים הגדלים בגובה שהם דקים, וראיתי שגדל כל כך עד שרומיה ימטא לשמיא – וכן נעשה תקיף ועב כ"כ עד שחזותיה לסוף ארעא – כי דבר הדק גם אם יתרומם עד לשמים לא יתראה מרחוק, ושיראהו במרחק רב בהכרח שעצו נעשה עב כמה פרסאות:

(ט) עָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי ידרון יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל בִּשְׂרָא:

רש"י עפיה שפיר – ענפו נאה. ואנבה שגיא – פריו רב. מזון לכולא ביה – וכדי מזון לכל בריה היה בו. תטלל – לשון צל. ידורון – לשון מדור ולינה. יתזון – לשון מזון:

מלבי"ם עפיה שפיר – אח"כ ראיתי שנעשו לו ענפים יפים, ואנבה שגיא – פירותיו רבו מאד, עד שמזון לכולא ביה – שהפירות מספיקים למזון לכל הבריות, תחותוהי – אח"כ ראה שכל בעלי חיים נאספו אל האילן הלז, עד שתחתיו ימצאו צל חיות השדה ובענפיו יגורו עוף השמים – וראה שממנו יזונו כל בשר – שתחלה ראה שנמצא בו מזון לכולא ועתה ראה שנזונים ממנו בפועל:

(י) חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת:

רש"י חזה הוית – רואה הייתי. ואלו עיר וקדיש – והוא מלאך שהוא ער לעולם וקדוש:

מצודות ציון עיר – מלאך המחריב והוא מלשון ערו ערו (תהלים קלז):

מלבי"ם השאלות: מה הבדל בין עיר וקדיש, וכן מה שכפל בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא? ואיך שייך אל האילן שיאסרו אותו בברזל ונחשת שיאכל עשב ושלבבו ישונה מן אנשים, שכ"ז אינו שייך אל אילן כלל?:

(י) חזה הוית – עתה ראה חזיון חדש, ואלו עיר וקדיש מן שמיא – שירד מן השמים מלאך שנקרא עיר וקדיש, עיר הוא המלאך הממונה להוציא הדבר אל הפועל,

וקדיש הוא המלאך הגבוה ממנו המשפיע עליו, בענין שראה את השוטר והשופט עמו:

(יא) קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפְּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי:

רש"י קרא בחיל – צועק בכח. גודו אילנא – קוצו האילן. אתרו עפייה – השירו והפילו ענפיו. ובדרו אנבה – הפיצו פריו. תנוד חיותא מן תחתוהי – ינודו החיות מתחתיו:

מלבי"ם קרא – והעיר הכריז בכח וכן אמר, גדו אילנא – כרתו את האילן, וקציצו ענפוהי – הם הענפים הגדולים, אתרו עפיה – השירו את הסעיפים הקטנים היוצאים מן הענפים שעליהם יגדלו הפירות, ובדרו אנביה – פזרו את פירותיו, תנוד חיותא מן תחתוהי – החיות ינודו מתחתיו והצפרים מן ענפיו:

(יב) בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא:

רש"י ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו – אך עיקר שרשיו הניחו. ובאסור די פרזל ונחש – כלו' תנו רגליו בכבלי ברזל כשם שעושין לסוס שמניחין אותו באפר כך כבלוהי בכבלי'. בדתאא – בעשב השדה כלומר באחו שלא יזוז משם. יצטבע – יהא שרוי תמיד לשון טבילה. חלקה – חלקו:

מלבי"ם ברם, רק עיקר שרשו ישאר בארץ, ובכבלי ברזל ונחשת, בעשב השדה, ובטל השמים יטבול, ועם החיות חלקו בעשב הארץ

אחר שבא משל האילן נעתק החזון אל הפתרון, בענין שהיה חלום שנפתר תוך חלום,

שאסירת הכבלים לא יצדק על האילן רק על פרא אדם ואיש משוגע,

ואכילת העשב וטיבול הטל יצדק רק על החיה,

זה פתרון החלום, שאחר שנפלה עליו חולי השחורה ונעשה פרא אדם והזיק את כל סביביו ורצה לברוח אל היער בודאי התאמצו לעכבו ואסרו אותו בכבלי ברזל כדרך שאוסרים המשוגעים הפראים

ועז"א ובאסור די פרזל ונחש,

ואח"כ ראו הרופאים שנעשה בהמה ורוצה לאכול עשב השדה, ונתנו לו עשב בביתו,

ועז"א בדתאה די ברא,

ואח"ז ראו שרוצה לרחוץ בטל השמים, והביאו לו טל לטבול ולרחוץ בו,

ועז"א ובטל שמיא יצטבע,

וכ"ז לא הועיל עד שהניחו אותו לברוח אל המדבר ולאכול עשב ביחד עם החיות,

ועז"א ועם חיותא חלקיה:

(יג) לִבְבֵהּ מִן אנושא אֲנָשָׁא יְשַׁנּוֹן וּלְבַב חֵיוָה יִתְיְהִב לֵהּ וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:

רש"י ושבעה עדנין – שבע שנים. יחלפו עלוהי – יעברו עליו בגזרה זו:

מצודות דוד לבבה – לבבו ישתנה מלבב אדם ויותן לו לבב חיה ושבעה שנים יעברו עליו להיות כן:

מלבי"ם לבבה, אח"כ נשתנה לבבו מלבב אדם וניתן לו לב חיה – עד שלא התירא משום חיה והיה חיה כמוהם משתתף עמהם יחד, ויחלפו עליו שבעה זמנים – ר"ל שבתוך השגעון הזה יהיה שבעה שנוים, שישתנה עליו החולי בכל שנה או תקופה עד שיבוא השינוי האחרון שבו נתרפא:

(יד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא עַד דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אנושא אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עליה עֲלַהּ:

רש"י שאלתא – גזרה וע"י שנמלכין בהקב"ה קודם שיגזרו הגזרה קורא אותה שאלתא. עד דברת – כמו למען. די ינדעון חייא – שידעו כל החיים. ולמן די יצבא – למי שירצה:

מצודות ציון שאלתא – הוא ענין גזירה ע"ש כי נעשה בשאלת פי ה'. עד דברת – כמו על דברת ור"ל בעבור:

מלבי"ם בגזרת עירין פתגמא – הוצאת הגזרה על הפועל שתהיה גזרה חרוצה הוא ע"י העירין, והם קבלו הדבר במאמר קדישין – שהם המלאכים הגבוהים שהם שאלו את הדבר מהגבוה על גבוה אשר עליהם, שהוא השי"ת, וטעם הגזרה הזאת הוא כדי שידעו החיים שהעליון שולט במלכות בני אדם ויתן המלוכה למי שרוצה ויקום עליה שפל אנשים – עד שבסוף יחזיקו במלכות בארץ הקדושה שפל אנשים, שהוא האבן אשר נגזרה שלא בידים, שהיא תתפוש מלכות בארץ הקדושה באחרית הימים:

(טו) דְּנָה חֶלְמָא חֲזֵית אֲנָה מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר ואנתה וְאַנְתְּ בֵּלְטְשַׁאצַּר פִּשְׁרֵא אֱמַר כָּל קֳבֵל דִּי כָּל חַכִּימֵי מַלְכוּתִי לָא יָכְלִין פִּשְׁרָא לְהוֹדָעֻתַנִי ואנתה וְאַנְתְּ כָּהֵל דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ:

רש"י פשרא – פתרונו. ואנת כהל – ואתה יכול:

מלבי"ם השאלות: מ"ש כל קבל די כל חכימי מלכות לא יכלין וכו' ואיך יחייב מזה שהוא יוכל לפתור?:

(טו) דנה חלמא חזית אנה מלכא נבוכדנצר – ר"ל זה אינו חלום פשוט רק חלום הנוגע למלכות, אחר שראיתיו אני המלך, וחלום המלך הוא ענין כולל ובפרט אני נבוכדנצר שאני נורא למלכי ארץ,

ולכן אנת בלטשאצר פשריה אמר – כי בענינים גבוהים וכוללים תוכל אתה לדעת

הפתרון, ומביא ראיה שאין החלום הזה בענין פרטיי ששייך אל החרטומים שהם ישיגו בדברים הקטנים אשר בשפל המדרגה, די כל חכמי מלכותי לא יכלין פשרא להודעותני – ואם היה ענין פרטי היה בכחם לדעת זאת, ואחר שהוא ענין גבוה למעלה מן הקסם ואצטגנינות, א"כ הוא ענין גדול היוצא מהאל העליון, א"כ אנת כהל – אתה יכול לדעת פתרונו די רוח אלהין קדישין בך – המגיד לך ענינים כוללים:

(טז) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מראי מָרִי חֶלְמָא לשנאיך לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לעריך לְעָרָךְ:

רש"י אדין דניאל אשתומם – שתק. ורעינוהיומחשבותיו. יבהלוניה – שהיה ירא לפתור לו חלום. מרי – אדוני, אמרו רבותינו מארי חלמא לשנאך קדש הוא תלה עיניו להקב"ה ואמר חלום זה יתקיים על שנאך זה וא"ת לנבוכדנצר אמר והלא ישראל שונאו אפשר שיקללם?

לערך – לשונאך כמו ויהי ערך (שמואל א כה):

מלבי"ם אדין, אז דניאל אשר שמו בלטשאצר השתומם כשעה אחת ורעיוניו מבהילים אותו – כי התירא מלהגיד לו הפתרון שמורה על רעתו פן יחרה אפו בו,

ענה המלך ואמר החלום ופתרונו אל יבהיל אותך – הבטיח לו שלא יגיע לו נזק אם יגלה לו הרעה העתידה עליו,

וכבר הרגש נבוכדנצר בנפשו שהוא חלום רע, כי ממה שנאמר לו בסוף ידע שהאילן מורה עליו ועל מלכותו, שהיה חלום הנפתר בתוך חלום כמו שיתבאר

ענה דניאל ואמר אדני חלמא לשנאך ופשריה לאויביך – שבהם יתקיים החלום והפתרון,

והאויב גדול מן השונא בו יתקיים הפתרון, והשונא יחלום חלומות רעים ומבהילים כאלה:

(יז) אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא:

מצודות דוד אילנא – האילן אשר ראית אשר גדל ונתחזק וקומתו הגיע עד השמים ומראהו היה נראה לכל הארץ:

מלבי"ם השאלות: למה דלג דניאל כמה דברים מן החלום כמו שיראה המעיין, מ"ש דנא הוא פשרא, וגזרת עלאה הוא, משמע שכבר א"ל הפתרון וא"ל ע"ז שהוא גזרת עלאה, והא עדיין לא אמר לו פתרונו?:

(יז-יח) אילנא די חזית די רבא ותקיף – לא הזכיר התחלת החלום ואלו אילן בגו ארעא ורומיה שגיא, שזה מורה על התחלת גידול האילן ולא רצה להזכיר לו שעלה משפל המצב רק מה שמורה על גדולתו.

והנה בהחלום אמר תחתוהי תטלל חיות ברא, ודניאל אמר תדור – כי תחילה היה להמלכים לצל ומחסה ואח"כ נכנסו תחת רשותו ודרו תחתיו,

והעופות הוא משל הסוחרים כמ"ש ביחזקאל (סי' ל"א) וראה בחלום שהעופות דרים בענפיו, ודניאל אמר ישכנון, שהשכינה נופל על שכינת העופות כדרכם, ושינה הדבר לכבודו,

ודניאל לא חזר מ"ש ומיניה יתזון כל בשרא מטעם שיתבאר אח"ז:

(יח) וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא:

מצודות דוד ועפיה – ועליו היו נאים ויפים ופירותיו מרובים והיה די בהם לזון כל הבריות תחתיו היו דרים חית השדה ובענפיו שכנו עופות השמים:

(יט) אנתה אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא דִּי רבית רְבַת וּתְקֵפְתְּ וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא:

מלבי"ם אנת הוא מלכא – ר"ל א"א לפתרו על שום אדם רק עליך, שאתה רבית ותקפת ורבותך מטא לשמיא – מצד שרו וכוכב הצלחתו ממעל,

וממשלתך – הגיע עד קצת הארץ – וגם במ"ש שרומיה מטא לשמים מרומז החטא שלו, כמ"ש ואתה אמרת השמים אעלה אך אל שאול תורד:

(כ) וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:

מלבי"ם ודי חזא מלכא עיר וקדיש נחת מן שמיא ואמר גדו אילנא וחבלוהי – לא חזר מ"ש קצצו ענפוהי ושינודו ממנו החיה והעוף שזה משל על שיסורו ממנו עבדיו ושריו וכל העמים שלא רצה לאמר לו רק מה שיקרה לגופו, כי כ"ז מובן מעצמו שבעת שגעונו יסורו כולם ממנו,

ואחר שאמר ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו [מזה] מבואר שכלל המלכות לא תתבטל וא"כ לא יהיה זה רק בשעת השגעון וא"צ לאמרו, וכן לא חזר מ"ש שישנה את לבו מלב אדם ללב חיה, שזה נכלל במ"ש עם חיות ברא חלקיה,

ולא אמר חלקיה בעשב ארעא כמ"ש המלאך, לכלול שיהיה חלקו עמהם בכל דבר, שיתהפך בכל עניניו כבהמה:

(כא) דְּנָה פִשְׁרָא מַלְכָּא וּגְזֵרַת עליא עִלָּאָה הִיא דִּי מְטָת עַל מראי מַרִי מַלְכָּא:

רש"י די מטת על מרי מלכא – אשר הגיע על אדוני המלך:

מלבי"ם דנה פשרא מלכא – ר"ל מה שסיים בחלום שיאסרו אותו בכבלים ושיאכל עשב ושידור עם חיות, שכ"ז לא שייך בהאילן שראה בחלום רק בבן אדם, מבואר שזה אינו מן החלום רק הוא הפתרון של החלום,

שמ"ש גודו אילנא פתר על שישתגע ויתהוה כבהמה ויוסר מן המלכות, וזה הוא קציצת האילן,

והרי זה חלום הנפתר בתוך חלום, וחלום שנשנה, שכל זה מורה שהגזירה חרוצה וקרובה כמ"ש חז"ל. וז"ש דנה פשרא, שזה הוא פתרון של חלום האילן שנפתר בתוך חלום על ידי סיום המאמר וכאסור ברזל ונחש וכו', וגזרת עלאה היא – שהגזירה חרוצה וקרובה,

עוד באר לו שמן החלום הראשון של האילן היה יכול לומר שתבוטל מלכותו לגמרי ושאח"כ יצמח משרשיו ע"י בניו, כמו ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה שפי' מבניו וזרעו,

אבל ע"י החלום השני שהוא פתרון החלום הראשון שבו דמהו לחיה, מבואר שגם זה יתקיים בו שיוחזר אח"כ למלכותו, וז"ש די מטת על מרי מלכא – שהכל יתקיים בו ומפרש.

(כב) וְלָךְ טָרְדִין מִן אֲנָשָׁא וְעִם חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ מְצַבְּעִין וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך עֲלָךְ עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ:

רש"י ולך טרדא מן אנשא – ואותך יטרדו מבני אדם. לך מצבעין – אותך יטבלו. ושבעה עדנין יחלפון עלך – יש לומר גמול בית המקדש שהחריב שנבנתה בשבע שנים:

מלבי"ם ולך טרדין מן אנשא – וא"כ אין הנמשל על מלכותך שהמלכות לא יובטל כי בנו מלך תחתיו בעת ההוא, רק עליך, שע"ז יצדק מ"ש שיתנו לך עשב ושתהיה כחיה,

ומ"מ ושבעת עדנים יחלפון הוא עד די תנדע די שליט עלאה המלכות אנשא – שבעידן השביעי תבא לידי הכרה זו,

כי בכל עידן תלה הדבר בא' מז' כוכבי לכת עד שכלו ז' עדנים שאז הוחזר לשכלו והכיר דהכל מן האל העליון:

(כג) וְדִי אֲמַרוּ לְמִשְׁבַּק עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי דִּי אִילָנָא מַלְכוּתָךְ לָךְ קַיָּמָה מִן דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא:

מצודות דוד ודי – ואשר נאמר להניח עיקר שרשיו של האילן הדבר הזה יורה וירמז שהמלכות יתקיים לך ותשוב למלוך מן העת אשר תכיר ותדע אשר מושל היושב בשמים:

מלבי"ם ודי אמרי – מזה הוציא שמה שאמרו למשבק עקר שרשוהי בארעא – היינו שהמלכות ישאר לו בעצמו, כי בל"ז היה יותר נראה שהמשל הוא על כלל מלכות בבל שתסור לעת עתה רק ששרשה ישאר לבניו אחריו ברבות הימים.

ובאר באיזה זמן יוחזר לו המלכות מן די תנדע די שליטין שמיא – מן העת שתגיע לידי הכרה שתדע שה' שולט ומושל אז יוחזר לך המלכות,

והנה לא פתר לו מ"ש ושפל אנשים יקום עלוהי, כי עקר הקצף היה עליו על הצלם שעשה שחשב לבטל גזירת שמים על ידי פעולתו זאת, ולבטל גזירת עליון מהד' מלכיות שראה בחלום הראשון, וע"כ נענש והוסר ממלכותו תיכף כדי שידע שה' מושל על בני אדם ואין בכחם לשנות גזרותיו,

ואחר שהכיר שלה' המלוכה ושלא הועיל במעשיו ע"י הצלם שעשה, רק שה' השולט במלוכה ושלבסוף באחרית הימים יקום עלה בארץ הקדושה מי שהוא עתה שפל אנשים שהוא האבן דאתגזרית די לא בידים אז הוחזר למלכותו, וע"כ לא רצה דניאל להזכיר דבר זה שלא להבעיר חמתו על ישראל:

(כד) לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך עֲלָךְ וחטיך וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ:

רש"י להן מלכא – באמת אתה מלך שמע לעצתי. מלכי – עצתי כמו איעצך אמלכינך. ישפר עלך – עצתי תיטב בעיניך לשמוע מילי. וחטאך בצדקה פרוק – וחטאתך בצדקה פרוק מעל צוארך. ועויתך במחן ענין – ועונותיך פרוק בחנינת עניים. הן תהוה ארכא לשלותך – אולי תהא שהות לשלומך שלא תמהר הרעה לבא.

ומה ראה דניאל להשיא עצה טובה לנבוכדנצר ראה ישראל עניים שפלי גולה מחזירין על הפתחים והשיאו עצה לחננם אמר לו עניים אלו שהגליתם רעבים הם פרנסם וכן עשה פתח אוצרותיו והיה מפרנסם כל י"ב חדש:

מלבי"ם השאלות: למה נתן לו עצה לבטל גזרת שמים מן הרשע הזה אשר הרעיש את הארץ?:

(כד) להן, לבד מלכי עצתי תיטב בעיניך וחטאך בצדקה תסיר ועוניך בחנינת עניים, בזה יארך שלותך עצת דניאל גם הוא נזכר בהחלום, במ"ש ומזון לכולא ביה ומיניה יתזין כל בשרא,

ומ"ש מזון לכולא ביה נתקיים עד עתה, שכל השפע היה בבבל וכל העולם נזונו מן התמצית,

אבל מה שהוסיף שמיניה יתזין כל בשרא לא היה עדיין כי לא זן עניים רק לקח את אשר להם, רק זה עצמו הראו לו בחלום שעוד יזין כל בשר ע"פ עצת דניאל, ואח"כ יגודו את האילן,

ועפ"ז ראה דניאל ליעצו שיזון כל בשר בצדקה, והבין שכל עוד יחזיק במעשה הצדקה תהיה לו ארוכה, וידע ג"כ מדברי החלום שלא יאריך לשמוע לעצתו ימים רבים, ועז"א הן תהוה ארכא לשלותך שיארך עכ"פ עד זמן שיחדל לתת צדקה לעניים שאז יגודו אילנא,

והחטא הוא במעשה מצד התאוה ודי בצדקת המעשים, והעון הוא מצד עוות השכל והכפירה במזיד וצריך לחון עניים לכפר אותו שזה יותר מן הצדקה:

(כה) כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא:

רש"י כלא מטא – כל הפתרון הגיע על נבוכדנצר:

אבן עזרא כולא – הכל בא והגיע כן כתב בספר ואל תתמה שלא כתב עלי רק על נבוכדנצר כמו וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל והוא המספר וככה מהלך הוה גם ענה מלכא כאילו אמר עניתי וכן בפום מלכא:

מצודות דוד כלא – גם זה מדברי האגרת עד סוף הענין ואמר באגרתו הנה כל הפתרון הזה הגיע על נ"נ המלך וכמו שמספר והולך (שמואל א י"ב) עם כי שמואל היה המדבר לא אמר ואותי):

מלבי"ם כלא מטא על נבוכדנצר מלכא – ר"ל שע"י עצת דניאל בא עליו כל הוראת החלום, כי גם זה שיזין עניים קודם מפלתו היה מן החלום, ולדעת כמה מפרשים מאמר הבא הוא מדברי כותב הספר:

(כו) לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר עַל הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה:

רש"י מהלך הוה – הולך היה:

מצודות דוד לקצת – לסוף שנים עשר חודש על היכל המלך אשר בבבל היה נ"נ הולך ומטייל:

מלבי"ם לקצת ירחין תרי עשר – שעד כלות השנה התירא מן החלום ולא יצא לחוץ כי נכנע מלפני ה', אבל כאשר ראה שהקיפה השנה ולא באתהו רעה, חשב כי נתבטלה הגזירה,

כמ"ש כי לימים רבים הוא נבא, ויצא אל היכל המלכות מה שלא עשה כל השנה:

(כז) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי:

רש"י הלא דא היא – שמע עניים באים על הפתח וצועקים אמר מה קול ההמון הזה באזני אמרו לו עבדיו אלו העניים שקבעת להם עת פרנסתם אמר הלא דא היא בבל רבתא וגומר ואלמלא ביזבזתי אוצרותי לפרנסת עניים מהיכן הייתי בונה כל הפלטרין הללו מעתה איני מפרנסם כך דרש רבי תנחומא. וליקר הדרי – ולכבוד תפארתי:

מלבי"ם השאלות: לענין מה אמר הלא דא היא בבל רבתי מה רצה בזה?:

(כז) ענה מלכא ואמר – ר"ל שאמר שאינו מתירא מן הגזירה כי תקיף כחו נגד בני אלים,

כי הלא זאת היא בבל רבתא אשר אני בניתי לבית מלכות בתקף חסני וליקר הדרי – ואחר שכחי עמדה לי לבנות עיר מלכות כזאת ומזלי מצליח א"א לרדת ולתהפך תחת מסבות,

אם מצד חזקי וגבורתי אם מצד יקר הדרי במעלה וחשיבות,

וחשב שאם היה נגזר עליו גזירה כזאת היה נעשה איזה רושם במלכותו, אם שתקטן בית מלכותו, אם שיאבד חזקת לבו ויקר הדרו, אין זאת כי אם ששר עם אלקים ועם אנשים ויוכל:

(כח) עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכוּתָה עֲדָת מִנָּךְ:

רש"י עוד מלתא בפום מלכא, עדת מנך – סרה מנך:

אבן עזרא עדת – סרה ועברה מעליך אין לי דעת לדעת אלו השבעה עדנין מה הם אם ימים או שבועים או חדשים או שנים ולהיות' ימים או שבועי' אין נכון בעבור שכתוב עד די שעריה כנשרין רבה והגאון אמר שהם חדשים

ולפי דעתי שהם שנים כמו עדן ועדנין ופלג עדן

ואל יעלה על לבך שנבוכדנצר שב בהמה זכר או נקבה כי אין כתוב רק שישכון עם החיות ויאכל עשב כמוהם וטעם ולבב חיות שתסור דעתו והיא דעת הנשמה והנה בסור חכמת הנשמה שב לבו ונשאר כלב חיה

והעד על כל זה שאמר באחרונה עיני לשמיא נטלית ומנדעי יתוב עלי

ואני ראיתי אחד מחברינו נאמן רוח והגיד לי שהיה באי אחת שהיא סרדני"א והנה ערל אחד יצא וברח מאבותיו כי סרה דעתו והשתגע והיה עם האיילים שנים רבות והוא הולך על רגליו וידיו כמוהם והנה הלך מלך האי לצוד צידה ולקח איילים רבים ונלקח הערל השוטה החושב שהוא איל ובאו אבותיו והכירוהו ודברו אליו ולא ענה ונתנו לפניו לחם לאכול ויין לשתות ולא אבה ונתנו לו עשבים עם האיילים ואכל ובחצי הלילה ברח לאיילות השדה:

מלבי"ם השאלות: האם היה כפי פשטות המאמר שנשתנה לגמרי לצורת בהמה איך לא מרדו בו בני מלכותו ואיך נשא עיניו לשמים בהיותו כבהמות השדה,

ולמה אמר עתה די שולטניה שולטן עלם ומלכותיה עם דר ודר ולמעלה אמר בהפך מלכותיה מלכות עלם ושולטניה עם דר ודר?,

בגוף הדבר למה בא עליו העונש הזה,

ומה קשר יש לשלש פרשיות אלה של חלום הצלם ועשיית הצלם וחלום האילן?:

(כח-כט) עוד מלתא בפם מלכא – נפל קול מן השמים והודיע לו שסרה ממנו המלוכה, ודניאל לא א"ל בפתרונו שתוסר המלוכה ממנו, רק ממ"ש מלכותא לך קיימא עד די תנדע די שליט עלאה, מבואר שעד עת ההיא תוקח המלוכה ממנו, וכן א"ל הקול עד די תנדע די שליט עלאה:

(כט) וּמִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְעִם חֵיוַת בָּרָא מְדֹרָךְ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך עֲלָךְ עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ:

רש"י טרדין – לשון גירושין:

מצודות דוד ומן אנשא – מן אנשים יגרשו אותך ועם חית השדה יהיה מושבך ויאכילו אותך עשב כמו הבקרים ושבעה שנים יעברו עליך בגזרה זו עד אשר תדע אשר העליון מושל במלכות אנשים ולמי אשר יחפוץ יתן אותה:

(ל) בַּהּ שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין:

רש"י ספת – הגזירה כלתה עליו. גשמה – גופיה. שערה כנשרין רבה – שערותיו ככנפי נשרים גדלו על כל גופו. וטפרוהי כצפרין – וצפרניו כצפור:

מצודות דוד בה שעתא – בעת ההיא כלתה הדבר לבוא על נ"נ כי נשתבש דעתו ונתגרש מעצמו למקום החיות לשבת עמהם. ומן אנשא – מעצמו נתגרש מן אנשים ואכל עשב כבקרים וגופו נתכבס מטל השמים כי ישב מבלי מחסה. עד די – עד אשר נתגדל שערו ככנפי נשר וצפרני ידיו ורגליו כצפרני עופות הדורסים כי מרוב הלחות והלכלוך היו גדלים והולכים:

מלבי"ם בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר – וכבר באר מהרי"א שלא כדברי האומרים שנתהפך לשור ממש בשם וגדר ומראה, שא"כ איך כשנשא עיניו למרום שב דעתו אליו, ואיך אפשר שיהיה אדם ובע"ח יחד, ועוד אם נהפך לשור ונעלם גוף נבוכדנצר ותוארו מבני אדם איך נתקיים מלכותו?

ואיך לא מרדו בו עבדיו באמרם כבר מת המלך או נשבר או נשבה אין רואה?

אבל אמתת הענין באר דניאל בפתרונו במ"ש ולך טרדין מן אנשא, היינו שגברה בו המרה השחורה ע"ד הפלא בשיעור מופלג, שהוא מעצמו היה מואס בני אדם ובורח מהם ושוכן במדבריות יחידי אוכל עשב כמו הבע"ח,

וחשך זיוו ותוארו ושערו וצפרניו גדלו מאד, ולבו שהיה מקום לב חכם סר ממנו והיה בקרבו כלב חיה אחת, נמשך לתאוותיו הבהמיות

ולפי שהכל היו רואים אותו לא נשכח כמת מלב ולא הוסר מלכותו לגמרי, רק שבנו הנהיג המלכות במקומו:

(לא) וְלִקְצָת יוֹמַיָּה אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב ולעליא וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם וּמַלְכוּתֵהּ עִם דָּר וְדָר:

רש"י ולקצת יומיא – לקץ הימים שקבעו לו לסוף ז' השנים. נטלת – נשאתי. ומנדעי עלי יתיב – ודעתי עלי חזרה. ולעלאה ברכת – ואת העליון ברכתי:

מלבי"ם ולקצת יומיא – אחר השבע עדנים, עיני לשמיא נטלת – כי כ"ז שנדמה לבהמה הסתכל לארץ והלך על ארבע, ואז עמד על רגליו והסתכל לשמים, והוחזר לו שכלו, ועז"א ומנדעי דלי יתוב – שידע שאינו בהמה רק אדם,

הגם שעדיין לא השכיל שיזכור מענין המלכות, רק זכר ענין גופו וזכר העונש שבא עליו,

ולעילא ברכת ולחי עלמא שבחת והדרתהברכה הוא על השפע שמקבלים ממנו ע"י השגחתו וטובו, והשבח וההידור יחייבו גם הפילוסופים [המכחישים ההשגחה] מפני שהוא הסבה הראשונה, רק לא יחייבו לו הברכה,

ושם עליון נקרא מצד שהוא הסבה הראשונה

ושם חי עלמא נקרא מצד שהוא המשגיח ומנהיג העולם והוא כנפש המחיה את הגויה כן השגחתו היא נפש וחיות העולם,

ועד עתה חשב שמצד שהוא אל העליון והסבה הראשונה יחוייב לו השבח וההידור אבל לא הברכה, כי חשב שהנהגת העולם שמצדו יקרא חי העולם נמסר לשרי השמים וכו"מ שהם חיי העולם ולהם יחוייב הברכה כי הטוב והשפע ובא מאתם,

ועתה השיג כי האל העליון הוא עצמו חי העולם, וראוי לו הברכה הגם שהוא האל העליון,

ועז"א ולעילא ברכת, כי השפע יוצאת מהסבה הראשונה בלא אמצעי,

וכן ראוי לו השבח וההידור הגם שהוא חי העולם לא כדעתו תחילה שאין כבודו להשגיח בשפלים,

עוד הוסיף די שלטנה שלטן עלם ומלכותה עם דר ודר – בזה העלה והוסיף תהלה עמ"ש למעלה מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר,

שכבר בארנו שהמלכות הוא ההנהגה על פי חקי הטבע הסדורים מששת ימי בראשית, שהוא קים לעולם מבלי השתנות

והשלטנות הוא שידוד הטבע והדרך הפלאי שזה יהיה לפי הדור,

ועתה נתחדש לי שגם השלטנות הוא מתמיד לעולם, שגם ההנהגה הנסיית, שהוא לפי רצון הבורא היא מתמדת,

ושגם הנהגת הטבע הוא לפי הדור והמעשים, עד שגם הטבע מלאה נסים נסתרים, וההנהגה הטבעיית נמשכת לפי הזכות והמעשה לפיה תרד הטבע או תתעלה, ועקר ההנהגה הוא לפי הרצון,

וכבר התבארה פינה זאת בפי' תהלות בפסוק ה' בהשמים חסדך ושם בפירושי הארכתי בפרט זה:

(לב) וְכָל דארי דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא ודארי וְדָיְרֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ:

רש"י כלה חשיבין – רבותינו אמרו האי חירגא דיומא "לה" שמיה, אבק הנראה בשמש. וכמצביה עבד בחיל שמיא – וכרצונו עושה בצבא השמים. ולא איתי די ימחה בידיה – ולא יש שימחה בידו:

מלבי"ם וכל דארי ארעא כלא חשיבין, כי עושה כרצונו בשמים ובארץ ואין מי שימחא בידו – שתחלה חשב שעקר ההנהגה הוא לפי המערכה והטבע, שיצוייר שהם יעכבו בעד ההשגחה, ואם הרשע מזלו ושעתו מצליח לא תוכל ההשגחה לפגוע בו,

ועתה ראה שההשגחה הרצונית בכל משלה ויתר הדברים כאין נחשבו:

(לג) בֵּהּ זִמְנָא מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי וְזִוִי יְתוּב עֲלַי וְלִי הַדָּבְרַי וְרַבְרְבָנַי יְבַעוֹן וְעַל מַלְכוּתִי הָתְקְנַת וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי:

רש"י ביה זמנא – באותו זמן. וליקר מלכותי הדרי – ולכבוד מלכותי חזרתי. וזיוי – ותואר פני. ולי הדברי ורברבני יבעון – ואותי יועצי ושרי היו מבקשים וחפצים שאשוב. התקנת – הוכנתי. ורבו יתירה הוספת לי – וגדולה יתירה מן הראשונה נתוספת לי, אמרו רבותינו שרכב על ארי וקשר תנין בראשו:

מלבי"ם בה זמנא מנדעי יתוב עלי – אז חזר אליו שכלו גם בעניני המלכות, שתחלה לא שב אליו רק הדעת בעניני גופו, ומפרש וליקר מלכותי הדרי – ששב דעתו במה שנוגע ליקר המלכות,

וגם הדרי וזיוי יתוב עלי – ששב על פניו [שנשתנו עד עתה] הדר וזיו מלכות עד ששריו וגדוליו בקשו אותו והושב למלכותו, ונוסף לו כבוד יותר ממה שהיה לא מקודם,

וכבר באר הרי"א כי באשר עשה את הצלם שהיה כונתו לבטל בזה גזרת השי"ת הענין הד' מלכיות ולתפוס מלכות לעולם,

נענש והוסר ממלכותו גם בחייו, למען יכיר שה' מלכותו בכל משלה,

בענין ששלשת הספורים שבאו בזה הספר נשתלשלו א' מחברו,

1. שע"י חלום הצלם 2. עשה את הצלם בבקעת דורא לבטל גזירת עליון,

3. ועי"ז נענש וגורש ממלכותו גם בחייו,

ולא נעקר ממנו המלכות בהחלט שכבר יעד על ידי ירמיה שיעבדו הגוים אותו ואת בנו ואת בן בנו, וגם שהוחזר למלכותו למען יודיע לבני אדם שבח האל וגבורותיו, ולכן כתב זאת במכתב גלוי לכל העמים, וסיים דבריו לאמר.

(לד) כְּעַן אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא דִּי כָל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט וְאֹרְחָתֵהּ דִּין וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִל לְהַשְׁפָּלָה:

רש"י וארחתה דין – ודרכיו משפט. ודי מהלכין בגוה – ואשר מהלכין בגאוה יכול להשפיל:

מצודות דוד כען – גם זה מדברי האגרת שאמר עתה אני נ"נ משבח ומרומם ומפאר למלך השמים אשר כל מעשיו אמת ודרכו בדין ואשר הולכים בגאוה ורוממות יכול הוא להשפיל:

מצודות ציון בגוה – כמו בגאוה ודוגמתו כי השפילו ותאמר גוה (איוב כב):

מלבי"ם כען, עתה אני נבוכדנצר משבח ומרומם למלך השמים, שמעשיו אמת ודרכיו דין – שראה שהנהגתו הוא ע"פ ההשגחה וההשגחה הוא לפי הדין והמשפט, והמהלכים בגאוה יכול להשפיל – שכן השפיל גאותו וזדון לבו אשר אמר השמים אעלה לבטל גזירת עליון ולמלוך מלכות נצחי:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א