דניאל

דניאל פרק ה

(א) בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה:

רש"י בלשאצר מלכא – בנו היה ומלך לאחר אויל מרודך שמלך תחת נבוכדנצר וגם (הוא) היה בנו של נבוכדנצר.

עבד לחם רב – עשה סעודה גדולה

מצינו בספר יוסיפון שנלחם ביום עם דריוש המדי וכורש ונצח המלחמה ולערב עשה משתה כמו שנבא עליו ישעיה ערוך השלחן צפה הצפית אכול ושתה קומו השרים וגו' שבתוך המשתה חזרו אויביו ונלחמו על העיר ולכדוה.

ולקבל אלפא חמרא – כנגד אלף איש היה שותה יין:

מלבי"ם השאלות: למה עשה אז הסעודה הלזו?,

ולמה צוה להוציא כלי ההיכל באותה סעודה דוקא?,

ולמה אמר תחלה לאתויי מאני דהבא וכספא ואח"כ אמר שלא הביאו רק כלי זהב?,

תחלה אמר מן היכלא די בירושלים ואח"כ אמר מן היכלא די בית אלהא די בירושלים?,

ולמה כפל אשתיו בהון, אשתיו חמרא?:

(א) בלשאצר המלך עשה סעודה גדולה לאלף שריו, ולנגד אלף שתה יין – ופי' חז"ל שהיו יודעים מנבואת ירמיה שאחרי שבעים שנה תכלה מלכות בבל, וחשבו את הזמן שנשלם אז וראו שלא בא היעוד והמלכות עדן בתקפו,

בשגם למה שספר ביוסיפון שלחם אז במדי ופרס שעלו עליו למלחמה והאלף שרים שלו נצחו את המלחמה, שזה סימן שמזלו עדן בתקפו,

וחשב כי הע"א שלו ושרו ממעל התגברו על כל אלים, לכן עשה המשתה להאלף שרים שנצחו את המלחמה, ושתה נגדם יין, אף שהיה דרך המלכים אז שאם עשה המלך משתה לשריו ועבדיו היה אוכל ושותה בחדר מיוחד, הראה להם עתה גודל מעלתם אצלו ששתה עמהם ביחד:

(ב) בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:

רש"י אמר בטעם חמרא – אמר בעצת היין שנשתכר. להיתיה – להביא. די הנפק – שהוציא. שגלתה – לשון מלכא בלשון ארמי כמו (נחמיה ב) והשגל יושבת אצלו:

מלבי"ם בלשאצר – ולהראות שאין לחוש על יעוד ה' על ידי נביאו שתובטל מלכות בבל, צוה להביא כלי המקדש ולהוציאן לחולין, להראות שתש כח האלוה, ואין לחוש לקדושת כלי קדשו,

ואמר הכתוב שבלשאצר אמר בטעם חמרא – ר"ל שדבר זה לא היה עצת מלך רק עצת היין, כי לחלל כלי קדש מאיזה אלהים שיהיה היה דבר נתעב להעמים בעת ההיא והיה דומה בעצה זו כהדיוט שותה שכור שהיין מוליך אותו שולל וצוה להביא לכלי זהב וכסף אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים, וישתו בהם המלך ושריו ונשיו ופלגשיו –

והיה מעלו, א] שלא אמר להביא הכלים מן ההיכל של בית אלקים כמ"ש בפסוק שאח"ז, כי לא רצה לקראו בשם אלקים כלל, והיה דומה בעיניו כהיכל הדיוטות,

ב] שלכן צוה להביא בין כלי כסף בין כלי זהב, כי בהיכל ה' דהיינו כלים ששרתו בהם לפני ה' בפנים היו של זהב, וכלי ההיכל שלא נעשה בהם שירות פנימי היו של כסף,

ובאשר לא נחשב אצלו ההיכל כהיכל ה', רק כבית הדיוט, השוו בעיניו כלי הזהב ששרתו בהם לה' אל כלי הכסף שנמצאו בכלל ההיכל, כי נקרא בפיו רק בשם היכלא די בירושלם, לא בשם היכל ה':

(ג) בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:

מלבי"ם באדין, אז הביאו כלי הזהב אשר הוציאו מן בית אלקים אשר בירושלים – אמנם שריו ועבדיו, החזיקו אותו שהוא בית אלקים וידעו שה' שוכן שם, רק חשבו שע"א שלהם תקיפא יותר ממנו וגברה עליו לבטל יעודיו,

ולכן לא הביאו רק כלי הזהב שבן שמשו לפני ה' בקדש להודות בהם לע"א שלהם שנצחה אותו.

המעל השלישי היה ששתו בהון המלך וגדוליו ונשיו ופלגשיו – שהיה דרך נשי המלך לשבת פנימה, ושלא לבא אל משתה השרים, כמבואר בענין ושתי,

והם פרעו מוסר לקרוא הנשים אל המשתה והם שתו ג"כ בכלי הקדש וכדי בזיון וקצף:

(ד) אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא:

מלבי"ם אשתיו חמרא – המעל הד' ששתו יין – שזה בזיון יותר מתשמיש אחר כי לץ היין הומה שכר,

המעל הה' ששבחו לאלהי דהבא וכספא – כאילו העצבים התגברו על אלקי ישראל והם השביתו דבריו ויעודיו:

(ה) בַּהּ שַׁעֲתָה נפקו נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה:

רש"י נפקו אצבען – יצאו אצבעות יד אדם מן השמים. לקבל נברשתא – למול המנורה אשר לפני השלחן ודוגמתו במסכת יומא עשתה נברשת של זהב. על גירא – על סיד טיח כותל הבית כמו (ישעיה כז) כאבני גיר מנופצות והוא דומה לסיד:

מלבי"ם השאלות: תחלה אמר שנפקו אצבעות, משמע אצבעות לבד ואח"ז אמר שראה פס ידא די כתבא, שמשמע כל פס היד?:

(ה) בה, באותו שעה יצאו אצבעות של יד אדם, וכתבו לנגד המנורה על הסיד של כותל היכל המלך, והמלך ראה פסת היד אשר כתבה –

הנה לבל יאמר שזה נדמה לו בדמיון, או שחושיו טעו, או שאחד מן השרים אויב המלך כתב זה להבעית את המלך, עז"א

א] שכל השרים ראו אצבעות הכותבים, ורבים לא יטעה אותם דמיון אחד מתעה,

ב] שהיה נגד המנורה ששם אור ואין צל מתעה,

ג] שהיה הכתב על סיד ההיכל והסיד היה למעלה ממקום שיד אדם מגעת שם,

ד] שהגם שהשרים לא ראו רק אצבעות כותבות, המלך ראה כל כף היד אשר כתבה,

וזה ראיה שהיה ענין נסיי אחר שראייתו היה משונה מראייתם:

(ו) אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן:

רש"י זיוהי שנוהי – תאריו נשתנו עליו. ורעיונוהי – מחשבותיו. וקטריה חרציה משתרין – אזור חלציו נפתח שהיו מתניו מתרוקנין מחמת היראה וחגורו נפתח.

וקטרי חרציה משתרין – נתרין. וארכובתה – וברכיו. דא לדא נקשן – מקישות ודופקות:

מלבי"ם אדין – ה] היה לו ראיה שאינו דמיון, כי אז המלך נשתנה זיוו – מן החרדה, וכמ"ש האי מאן דמבעית אע"ג דהוא לא חזי מזליה חזי,

ורעיוניו הבהילוהו – שזה ראיה שהוא מורה רע,

וקשורי אזור חלציו התפתחו – מעצמם, שגם זה היה לו סימן רע, כמ"ש ולא נפתח אזור חלציו, שהעמים היו מעוננים בזה סימן רע:

(ז) קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כשדיא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְתַלְּתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט:

רש"י בחיל – בכח. להעלה – להכניס. כתבה דנה – מכתב זה. ארגונא ילבש – כמשפט הפרתמים. והמניכא – רביד ענק. ותלתי במלכותא ישלט – בשליש המלכות ימשול:

מלבי"ם המלך קרא בכח להביא חכמא בבל,

ואמר להם שמי שיקרא כתב זה ויגיד הפתרון ילבש ארגמן ורביד הזהב על צוארו – שזה לא הורשה לבוש אותם רק לשרים הקרובים אל המלך,

ותלתי במלכותא ישלוט – י"מ בשליש המלכות ימשול וי"א שיהיה שלישי למלך,

מבואר מכ"ז שכבר עלה בלבו שהוא דבר גדול ושהגדתו קשה מאד, שלכן לא גזר עליהם מיתה אם לא ידעו לקרות כמו שעשה נבוכדנצר בחלומו, כי ידע שנמנע לקרות כתב נעלם מלאכיי:

(ח) אֱדַיִן עללין עָלִּין כֹּל חַכִּימֵי מַלְכָּא וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא ופשרא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא:

מלבי"ם אז נכנסו כל חכמי בבל ולא ידעו לקרא הכתב ולהגיד הפתרון – שלפעמים ידעו הכתב ולא ידעו פתרונו, ולפעמים ידעו הפתרון הגם שלא יקראו הכתב, שעל ידי קסם ואצטגנינות ידעו את הנגזר ע"פ משפטי הכוכבים והתולדות, והם לא ידעו שניהם:

(ט) אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין:

רש"י שגיא מתבהל – הרבה מתפחד. משתבשין – נחפזין:

מלבי"ם השאלות: פסוק ט' כבר נאמר בפסוק ו'?:

(ט) אדין, אז המלך בלשאצר נתבהל מאד, וזיוו נשתנה [מאד] – יותר ממה שנשתנה קודם, (כי מלת שגיא נמשך לשתים), ושריו נתבלבלו – ולא ידעו מה לעשות

והבהלה הגדולה שנתוספה עתה, היה מג' טעמים,

א] שלא ראה שום תקוה שידע את הדבר,

ב] שעי"ז ראה שלא בא הדבר מאת אלהים השפלים או שדים וכד' [שבזה היו חכמי בבל יודעים לחשים וסגולות להפיק מהם רצון שיודיעו אותם את הדבר] רק שבא מאת האלקים העליון הנשגב והוא לפ"ז ענין כולל וגדול מאד,

ג] כי ההודעה אשר תבא מן השמים תהיה כדי שידעו את הרעה ויכינו א"ע להמלט ממנה ע"י תשובה מן החטא או ע"י מעשים ותחבולות,

לא כן ההודעה שיבא רע ולא נודע מה, לא בא כדי להזהיר רק להפחיד ולבשר רעה אשר אין לה רפואה כלל, וכמ"ש ותבא אליך רעה לא תדע שחרה:

(י) מַלְכְּתָא לָקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא עללת עַלַּת עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אַל יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ וזיויך וְזִיוָךְ אַל יִשְׁתַּנּוֹ:

רש"י מלכתא לקבל מלי מלכא – המלכה כלפי ששמעה את דברי המלך ושריו לבית המשתה באה:

מלבי"ם מלכתא – י"מ שהיא אם המלך אשת נבוכדנצר [לדעת הראב"ע שבלשאצר היה בן נבוכדנצר] או אם אמו, וי"מ שהגם שיתר נשים היו בבית המשתה האשה המיוחדת למלכה נשארה בהיכלה, ולעומת דברי המלך ושריו נכנסה לבית המשתה, ואמרה המלך יחי לעולם, אל יבהלו אותך רעיונך וזיוך אל ישתנה – ורצתה להסיר מלבו הפחד שפחד מטעמים הנזכרים למעלה:

(יא) אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אלקין קַדִּישִׁין בֵּהּ וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ רַב חַרְטֻמִּין אָשְׁפִין כַּשְׂדָּאִין גָזְרִין הֲקִימֵהּ אֲבוּךְ מַלְכָּא:

רש"י איתי גבר – יש אדם במלכותך אשר רוח קדושים בו. כחכמת אלהין – מלאכים. הקימיה – מנהו שר על כולם:

מלבי"ם השאלות: יש בפסוקים אלה כפל ויתרון ואריכות לשון?:

(יא) איתי, מה שאתה מתפחד באשר תתיאש מלדעת פתרון הדברים אחר שנעלם מן החכמים, יש איש במלכותך אשר רוח אלקים קדושים בו,

ובימי אביך נמצא בו אור ושכל וחכמה כחכמת אלקים – ר"ל והגם שנעלם מחכמיך יש תקוה שהוא ידע זאת על ידי רוח אלקים אשר בו,

והגם שיצא הדבר מאלקים עליון הלא נמצא בו רוח אלקים קדושים לדעת סודותיו ורזיו,

ונגד מה שאתה מתפחד שע"י שבא ההודעה בענין שא"א לדעת פתרונה זה סימן שאין עוד תקוה להנצל ממנה, ולא בא ההודעה כדי להודיע שיחשבו מחשבות אל ההצלה מן הרע כי אין תקוה,

עז"א המלך נבוכדנצר אביך רב החרטומים והאשפים הקים אותו המלך אביך – שהלא יש איש שידע הפתרון וא"כ לא הודיעו הדבר באופן שלא יודע ענינו,

ולא תאמר שהלא לא ידעת מהאיש, כי הוא איש נודע בשערים שהוא רב החרטומים וכל החכמים, וכשקראת את חכמי בבל היה לך לקרוא האיש הגדול מכולם,

ולא תאמר שלא ידעת ממנו שהלא הקימיה נבוכדנצר אביך – והיה ראוי שתדע ממנו, שהבן יודע מה שנעשה בבית אביו:

(יב) כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וַאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל דִּי מַלְכָּא שָׂם שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי וּפִשְׁרָה יְהַחֲוֵה:

רש"י כל קבל וגו' – כלפי אשר רוח יתירה ודעת השכל יש בו והגדת חידות. ומשרא קטרין – סתום כל סתר נמצא בו בדניאל:

מלבי"ם כל קבל – ולא תחשוב שהוא חכם בענינים אחרים לא בענינים כאלה,

לא כן כי לעומת שרוח יתירא – [ורוח] מדע ושכל – (אשר הרוח ההוא הוא) פותר חלומות ומגלה חדות ומתיר קשרים נמצא בו בדניאל

אשר המלך שם שמו בלטשאצר – שמה שעשאו לרב החרטומים והאשפים היה מפני הרוח שנמצא בו, שעל ידו יוכל לפתור חלומות וחדות ודברים נעלמים,

וא"כ נודע לכל שהוא הגדול מכולם לדעת תעלומות כאלה,

ולא בא ההודעה מאת אלקים בענין שיהיה ערפל חתולתה,

רק יודע אלקים שתשאל מאת דניאל ויגד לך, ולכן עתה דניאל יקרא ויחוה הפתרון

ובמ"ש כאן דניאל יתקרי נכלל עוד כוונה, כי נבוכדנצר שם שמו בלטשאצר כשם אלהיו, וגם המלך נקרא בשם הכבוד הזה ומאז הומלך בלשאצר לא יתכן שיקרא איש אחר בשם הכבוד של המלך,

לכן אמרה שעתה דניאל יתקרי יקרא בשם דניאל לא בשם בלטשאצר, שאין זה מזיק לו לחכמתו שבכ"ז פשריה יחוה:

(יג) בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳדָם מַלְכָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אנתה אַנְתְּ הוּא דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן יְהוּד:

מלבי"ם השאלות: למה א"ל שהוא מן בני הגלות ושאביו הביאו מן יהוד?, ומ"ש בפסוק י"ד ושמעת עלך כפול עם מ"ש בפסוק ט"ו ואנא שמעית עלך?:

(יג) באדין, אז הובא דניאל לפני המלך, אמר לו המלך אנת הוא – וכו', הקדים לכבדו ולהגדיל כבודו, שהגם שהיה מן הגולים שהיו בזוים ושפלים בימים ההם היה הבדל בין הגלות שבאו בימי צדקיהו שהם היו בזוים בעיני הכשדים, ובין הגולה הראשונה שבאו בימי יהויכין שהיו בכבוד ובמעלה כמבואר בירמיה (סי' כ"ד), וכמ"ש במרדכי, אשר הגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר, שהם היו בחשיבות שהגולה שהגלתה עם צדקיהו לא היה ע"י נבוכדנצר רק ע"י נבוזראדן רב טבחים והיו בזוים, בשגם דניאל שהוא מן הילדים שהביא המלך לעמוד בהיכלו,

ועז"א אנת הוא דניאל מן בני גלותא די יהוד. ואינך מבני הגולה הבזוים שהביא רב טבחים, רק מן בני הגולה שהביא אבי מיהודה – שהם במעלה וחשיבות:

(יד) וְשִׁמְעֵת עליך עֲלָךְ דִּי רוּחַ אלקין בָּךְ וְנַהִירוּ וְשָׂכְלְתָנוּ וְחָכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ:

מלבי"ם ושמעת – זאת שנית אתה חשוב מצד שמע שמעך הטוב שכבר שמעתי שמעך די רוח אלקין בך וכו', וכתר שם טוב עולה על כולם:

(טו) וּכְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא דִּי כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי וְלָא כָהֲלִין פְּשַׁר מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה:

(טז) וַאֲנָה שִׁמְעֵת עליך עֲלָךְ דִּי תוכל תִיכּוּל פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא כְּעַן הֵן תוכל תִּכּוּל כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארָךְ וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט:

מלבי"ם (טו-טז) וכען – אחרי שדבר עמו דברים להגדיל מעלתו הודיעהו המבוקש, שאחר שהובאו לפני החכמים והאשפים שיקראו כתב הזה ויודיעוני פתרונו ולא יכלו לחוות פתרון הדבר,

ושמעתי עליך שתוכל לפתור פתרונות ולהתיר קשרים, ועתה אם תוכל לקרא הכתב ולהודיע הפתרון תלבש ארגמן ורביד זהב על צואריך ושליש במלכות תמשול:

(יז) בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנִבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב בְּרַם כְּתָבָא אֶקְרֵא לְמַלְכָּא וּפִשְׁרָא אֲהוֹדְעִנֵּהּ:

רש"י ונבזבתך – דורנותך. לאחרן הב – לאחר תן:

מלבי"ם השאלות: למה א"ל מתנתך לך תהוין שזה כמבזה את המלך ומנאץ מתנותיו:

(יז) אז ענה דניאל ואמר לפני המלך מתנותיך לך יהיו ובזבוזיך תן לאחרים אבל הכתב אקרא להמלך ואודיעהו הפתרון – על מ"ש לו שילבוש ארגמן ורביד זהב וישלוט שליש במלכות, א"ל שמתנה זו יהיה לו, ר"ל שהוא ימשול בכל המלכות מבלי מגרעת,

ואם ירצה לבזבז ממון והון רב יתנהו לאחרים, כי לי אין מגיע שכר ע"ז כי לא אעשה דבר רשום גדול שיגיע לי שכר, כי רק הכתב אקרא והוא דבר נקל, למי שיודע צורת האותיות שבו נכתב הכתב הלז, וכשאקרא הכתב בקל אודיע הפתרון, שהפתרון גלוי ומבואר,

ומתנות ויקר כזה אין ראוי בעבור דבר קטן כזה, בשגם שאני מחוייב להודיע להמלך דבר הנוגע אליו בלי בצע ושכר.

(יח) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא אֱלָהָא עליא עִלָּאָה מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָה יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ:

אבן עזרא אנת – הטעם שמע אתה המלך:

מלבי"ם השאלות: למה הקדים לאמר לו כל ההקדמה הזאת והוא לא נקרא רק לקרוא את הכתב ולהודיע הפתרון לא להוכיח את המלך בתוכחת מגולה כזו ולהזכיר לו עונותיו, והלא בקל ישפך עליו המלך כאש חמתו והכתוב אומר אל תוכח לץ פן ישנאך?:

(יח) אנת מלכא – א"ל הצעה [-הקדמה] שעל ידה יובן פתרון הכתב, הקדים לאמר שמה שהוא מלך הוא בכח אביו, ע"י שה' נתן המלוכה לנבוכדנצר ועל ידו נתן ממשלה גם לבניו אחריו, כמ"ש ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו,

וז"ש אנת – הוא מלכאבעבור שאלהא עלאה מלכותא – וכו' יהב לנבוכדנצר אביך – שע"י מלכות נבוכדנצר שהוא מה' גם אתה מלכא,

ואמר שה' נתן לנבוכדנצר מלכותא ורבותא ויקרא והדרא – מלכותא הוא מה שנעשה מלך בתחלה, ואח"כ נתן לו גדולה שכבש את מלכות אשור ויתר ממלכות, ואח"כ נתן לו יקר וכבוד:

(יט) וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זאעין זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי דִּי הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל:

רש"י די הוה צבא – למי שהיה חפץ. הוה מחא – מחייה:

מלבי"ם ומן רבותא – וע"י הגדולה שמלך בכפה ונתגדל מלכותו פחדו ויראו מפניו כל העמים, ובאר טעם הפחד מפני שלמי שרצה היה ממית וכשרצה החיה, וכן היה מרים ומשפיל ברצונו,

ר"ל שיש מלכים שמולכים בצירוף יועצים ושרים ואין להם יכולת לעשות כל מה שירצו, אבל הוא מלך מלכות בלתי מוגבלת והיה הכל תלוי ברצונו, וכמ"ש איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא וכמש"פ שם:

(כ) וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה הָנְחַת מִן כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיוּ מִנֵּהּ:

רש"י וכדי רם לבביה – וכאשר רם לבבו. להזדה – להרשיע. הנחת – הוריד. העדיו מינה – הסירו ממנו:

(כא) וּמִן בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד וְלִבְבֵהּ עִם חֵיוְתָא שוי שַׁוִּיו וְעִם עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי יְדַע דִּי שַׁלִּיט אֱלָהָא עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּה יְהָקֵים עליה עֲלַהּ:

רש"י טריד – נגרש:

מלבי"ם (כ-כא) וכדי – ובכ"ז ע"י שרם לבבו ולא הכיר גדולת בוראו, הורד ממלכותו ונעשה כבהמה וכו' עד שהכיר שאלקים עליון שולט במלכות בני אדם:

מצודות דוד ומן בני אנשא – מן בני אדם נתגרש והושם לבבו עם החיות להיות דומה להם ועם הפראים היה מושבו וכבקרים האכילו עשב השדה ומטל השמים נתכבד גופו כי ישב מבלי מחסה. עד די – עד אשר ידע והכיר אשר אלקי עליון מושל במלכות אנשים ולמי אשר יחפוץ יעמיד על המלוכה:

(כב) ואנתה וְאַנְתְּ בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל קֳבֵל דִּי כָל דְּנָה יְדַעְתָּ:

רש"י כל קבל די כל דנא ידעת – כל עומת אשר כל זה ידעת שאירע לאביך והיה לך להיות ירא מלפני הקב"ה:

(כג) וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו קדמיך קָדָמָךְ ואנתה וְאַנְתְּ ורברבניך וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא חָזַיִן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ:

מלבי"ם (כב-כג) ואנת – ואתה ואתה בנו וידעת מכל זה והיה לך לקחת מוסר ממה שקרה לאביך, בכ"ז לא די שלא השפלת לבבך, כי עוד התרוממת על מאריה שמיא כאלו נצחת אותו וחללת כלי ביתו, וחושב כל מה שפשע בזה כמו שהתבאר למעלה (פסוק ב' ג' ד'), וביותר שנתן שבח לאלהי כסף וזהב ולא לאלקים שנשמתו בידו, וכל דרכיו מיוחסים לו:

(כד) בֵּאדַיִן מִן קֳדָמוֹהִי שְׁלִיחַ פַּסָּא דִי יְדָא וּכְתָבָא דְנָה רְשִׁים:

מלבי"ם השאלות: למה כפל מנא מנא, והוא לא פתר רק מנין אחד?, ולמה המנין ומה שקל?, ואיך הוציא מן פרסין פריסת המלכות וגם פרס?:

(כד-כו) באדין לכן מלפניו נשלח כף היד ורשם כתב הזה, ועתה זה פי' הכתב והפתרון, הכתב הוא מנה מנה, והפתרון הוא מנה אלהא מלכותך, (וע"ז אמר שנית ודנא כתבא, מגביל על מ"ש ודנא פשריה),

ור"ל מ"ש שתי פעמים מנה, מורה על שני מנינים שמנה ה',

כי מפי ירמיה נאמר ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה והיה כמלאת שבעים שנה אפקוד על מלך בבל (ירמיה כ"ה י"א י"ב),

ועוד נאמר ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו (שם כ"ז),

ומצד המנין של שבעים שנה כלה זמן מלכות בבל,

אבל מצד המנין של ימי בן בנו שצריכים לעבוד אותו, אם היה לבלשצאר זכות לחיות עוד היו צריכים הגוים לעבוד אותו ומצד זה היתה המלוכה ראויה לו, כמ"ש ועבדו את בן בנו,

ומנין השני מנה אלקים מלכותך והשלמה – שהמלכות הכללי השלמה כמלאת שבעים שנה,

ובענין זה שהדבר שקול אם ישקיף על מנין המלכות הכללי או על מנין שני חיי המלך, צריך להניח הדבר על כפות המאזנים, ועז"א.

(כה) וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין:

רש"י מנא מנא, מנה אלהא – כלומר מנא זהו פירושו מנה אלהא מלכותך:

מצודות דוד ודנה – וזהו קריאת הכתב אשר כתב מנא מנא וכו' וארז"ל הכתב היה מסודר בשלש שורות זו למטה מזו ובהעליונה היה כתוב ממתו"ס ובשניה היה כתוב ננקפ"י ובשלישית היה כתוב אאלר"ן ולזה לא יוכלו חכמיו לקרותו כי הם קראו כל שורה לעצמה ולא היה להם שום ענין והבנה אבל דניאל קרא מלמעלה למטה ר"ל תיבה הראשונה עשה מצרוף שלש אותיות הראשונות שבשלש השורות ויצא א"כ תיבת מנ"א וכן מצרוף האותיות השניות יצא תיבת מנ"א ומהשלישית יצא תיבת תק"ל ומהרביעית יצא ופ"ר ומהחמישית יצא סי"ן וצרף הרביעית עם החמישית והרי ופרסי"ן:

(כו) דְּנָה פְּשַׁר מִלְּתָא מְנֵא מְנָה אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ:

רש"י והשלמה – חשב קץ שנפסק מלכות של אביך וזרעו ומצא שכבר הושלמה:

מצודות דוד דנה – זה פתרון הדבר. מנא – ר"ל פתרון של תיבת מנא הוא לומר שהאלקים מנא מנין ימי מלכותך והשלים אותה כי בא מועד והשנות הדבר פעמים לומר שהמנין בדקדוק:

(כז) תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר:

רש"י תקל תקילתא במאזניא – תקל זהו פירושו נשקלת לפניו במאזנים ונמצאת חסר מכל צד:

מלבי"ם תקל תקלתא במאזניא – ששקל זכיותיו וחובותיו, ונמצאת חסיר – כי הכריע הכף לחובה ע"י שבזה כלי בית האלקים, ולכן.

(כח) פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס:

רש"י פרס פריסת מלכותך וגו' – כלומר ופרסין משמע שני פרסין האחד פריסת מלכותך נשתברה מלכותך והשני שנתנה למדי ופרס:

מלבי"ם פרס, פריסת מלכותך – שבר מלכותו לשנים, שהשנים הנותרות שהיה ראוי למלוך מצד שני חייו, נתן למדי ופרס, שמלשון פרסין בלשון רבים לקח ג"כ מלת פרס,

כי הגם שדריוש קבל המלכות תחלה לא מלך רק שנה אחת וידע דניאל שאח"כ יירשנו כורש חתנו והמלכות תשאר ביד פרס, וע"כ אמר שמדי יקח המלכות תחלה כל ימי חיי דריוש ותשאר אח"כ ביד פרס:

ולענ"ד נראה לפרש שמהמלה ופרסי"ן לומדים גם שתחלק מלכותו וגם שתמסר למדי, היות והמילה עצמה חלוקה ופרוסה מה שאין כן בשאר המילים שנכתבו, לכן מורה על תרתי.

(כט) בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא והמונכא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא:

מלבי"ם (כט-ל) באדין – בלשאצר חשב כי לימים רבים הוא נבא, ונתן לדניאל שליש המלכות, כפי הבטחתו, אבל הגזירה נתקיימה תיכף עוד באותה לילה שהרגוהו סריסיו, והודיעו הדבר לחיל מדי ופרס ויבואו העירה, ולפי ספורי דה"י קבלו אנשי בבל בעצמם את דריוש למלך עליהם, ועז"א:

(ל) בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כשדיא כַשְׂדָּאָה:

מצודות דוד בה בליליא – בלילה ההוא נהרג בלשאצר מלך כשדים:

 

 

 

מ מ ת ו ס

נ נ ק פ י

א א ל ר ן

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א