דניאל פרק ו

(א) וְדָרְיָוֶשׁ מדיא מָדָאָה קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין:

רש"י ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שיתין ותרתין – למה מנה שנותיו לומר לך ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויקים (צ"ל יהויכין) נולד שטנו דריוש.

 מגלות יכניה ועד כאן ס"ב שנה ואמר מר גלו בימי יהויכין בשבע לכיבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר נשתיירו לנבוכדנצר שלשים ושבע שהרי מ"ה מלך ושלשה ועשרים דאויל מרודך כמ"ש רז"ל במסכת מגילה ב' שעבדו לבלשצר הרי ס"ב:

מלבי"ם ודריוש מדאה קבל מלכותא – שקבל המלכות מידם שזה מורה שהמליכוהו ברצון אחרי כי מת מלכם, ומ"ש שהיה בן ס"ב שנים, פי' חז"ל להגיד שנולד ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויקים, וגם ר"ל שע"י שהיה זקן בא בימים לא יכול להנהיג המלכות הגדולה הזה בעצמו, לכן כדי להקל העבודה מעליו:

(ב) שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ וַהֲקִים עַל מַלְכוּתָא לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין דִּי לֶהֱוֹן בְּכָל מַלְכוּתָא:

מצודות דוד שפר – הוטב הדבר לפני דריוש והעמיד על המלכות ק"ך שרים אשר יהיו מושלים בכל המלכות:

(ג) וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָא דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן דִּי לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק:

מלבי"ם (ב-ג) הוטב לפני דריוש והקים על המלכות לאחשדרפנים מאה ועשרים די להון בכל מלכותא, ולמעלה מהם שלשה סרכין, אשר דניאל אחד מהם, שהאחשדרפנים אלה יתנו להם חשבון,

והמלך לא יהיה נזקחלק את מלכותו למאה ועשרים חלקים (שכן אחשורוש אחריו היה מולך על קכ"ז מדינות, ואולי השבעה הנותרים היו ממונים עליהם שבעת שרי פרס ומדי) ומינה עליהם אחשדרפנים, שהם היו קבועים לפקח בעניני המדינה מצד המלך,

כי הפחות והשרים היו נבחרים מן בני המדינות,

והאחשדרפנים היו נקראים אחשדרפני המלך, כי היו מצדו לעיין ששרי המדינות לא יעשו דבר נגד דתי המלך

ועל האחשדרפנים היו שלשה יועצי המלך לקחת מהם חשבון ושיתנו להם עצה מכל מעשיהם,

ועי"ז לא יוזק המלך, וזה כולל שלא יוזק במדיניות, כי הממונים בכל מדינה מצדו יפקחו לטובת המלך וכן שלא יוזק בגופו ע"י טרדת המלוכה וכובד משאה:

רש"י ועלא מנהון – ולמעלה מהן. די להון אחשדרפניא – שיתנו האחשדרפניא הללו עצה לשלשה האפרכים. ומלכא לא להוא נזיק – והמלך לא יהא נפסד בשום דבר מלכות המוטל עליהם לעשות:

 (ד) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא:

רש"י דניאל דנה – דניאל זה. מתנצח – מתגבר. ומלכא עשית – המלך היה חושב בלבו להקימו על כולם:

מלבי"ם אז דניאל זה היה מתגבר על הסרכים והאחשדרפנים, על כי רוח יתירא בו, והמלך חשב להקים אותו על כל מלכותו -שדניאל הראה לכולם הנהגה יותר מעולה מאשר הנהיגו הם, וזה ע"י רוב חכמתו, וראה המלך שטוב יותר לתת כלל ההנהגה ביד איש אחד משכיל כמוהו, כי בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך:

(ה) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא וְכָל עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה כָּל קֳבֵל דִּי מְהֵימַן הוּא וְכָל שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי:

רש"י הוו בעין עלה – היו מבקשים עלילה למצוא לדניאל בדבר המלכות שיוכלו להלשין עליו:

מלבי"ם השאלות: למה כפל וכל עלה ושחיתא לא יכלין להשכחה, וכי שלו ושחיתה לא השכחת ביה?:

 (ה-ו) אז הסרכים והאחשדרפנים קנאו בו, ובקשו למצוא עלילה לדניאל מצד המלכות – שיראו לו שעשה דבר לא טוב בעניני הנהגת המלכות, כמו קבלת שוחד ורמיה וכדומה, אבל כל עלילה ומשחת לא יכלו למצוא (מצד המלכות),

כל עומת כי מהימן הוא – ולפ"ז לא נמצא עליו לא עולה אמתית,

ולא להמציא עלילת דברים שכבר הוחזק לנאמן ולא היו מאמינים עליו עלילות שקר,

וכל שגיה ומשחת לא נמצא עליו – וגם חפשו איזה עון עליו בעצמו חוץ מעניני הנהגת המלכות ולא נמצא עליו שום חטא ופשע, אז אמרו שיוכלו למצוא עליו עלילה ע"י דת אלקיו:

(ו) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ אָמְרִין דִּי לָא נְהַשְׁכַּח לְדָנִיֵּאל דְּנָה כָּל עִלָּא לָהֵן הַשְׁכַּחְנָה עֲלוֹהִי בְּדָת אֱלָהֵהּ:

רש"י די לא נהשכח – אמרו ביניהם לא נמצא לדניאל זה שום עלילה. להן השכחנא עלוהי – אבל נמצא עליו עלילה ע"י תורת אלקיו אם נוכל לבקש מאת פני המלך שום גזירה שיגזור להעבירו על תורתו והוא לא יקיים את מצות המלך והרי העלילה:

אבן עזרא אדין, בדת – מנהג וכן בלשון ישמעאל:

מצודות דוד אדין – אז אמרו האנשים האלה הן ראינו אשר לא ימצא לדניאל זה שום עלילה כ"א נמצא עליו בדבר התלוי בדת אלקיו כי לקיים דת אלקיו לא יחוש לדבר המלך המבטל את הדת:

(ז) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְכֵן אָמְרִין לֵהּ דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי:

מצודות דוד אדין – אז השרים ההם התקבצו אל המלך וכן אמרו אליו דריוש המלך לעולם תחיה והוא מדרך מוסר לברך את המלך בראשית האמרים:

(ח) אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא סִגְנַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הַדָּבְרַיָּא וּפַחֲוָתָא לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר דִּי כָל דִּי יִבְעֵה בָעוּ מִן כָּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא:

רש"י אתיעטו – נועצו. לקימא קים מלכא – להחזיק בדת המלך בכח לפי שמחדש באת למלוך וממדינה אחרת אתה וצריך חיזוק. די יבעא בעו – אשר יבקש שום בקשה. להן מנך מלכא – זולתי ממך המלך. לגוב אריותא – לבור שאריות המלך שם:

מלבי"ם השאלות: איך קבל מהם המלך דבר סכלות כזאת לגזור שלא יתפלל איש לאלקיו, התחת אלקים הוא?, הלא גם המלך אל אלקים יתפלל? וגם למה לא יבקשו אז דבר "מאדם", ואיך יתנו בזה תוקף למלכותו?, היש עצה נבערה מזו?

אז הרגישו השרים האלה ובאו פתאום אל המלך, ואמרו לו שכל שרי המדינות הסכימו לקיים דבר, שמי שיבקש בקשה עד שלשים יום מן כל אלקים ואדם לבד מן המלך יושלך לכבשן האש –

כי בשלשים יום הראשונים שהמלך בבבל באו אליו שלוחים מכל העמים והמדינות, ואמרו שהסכימו כדי לחזק מלכותו בעני כל העמים, שבשלשים יום אלה, יביא כל איש בקשתו אל המלך בעצמו, בין הבקשות שיש לאדם מאדם, המלך מוכן למלאות בקשת כל שואל כי חפץ חסד הוא, וידו רחבה ופתוחה למלאות בקשת כל איש,

וגם כל תפלה וכל תחנה אשר יתפללו לה' יביאו אל המלך כי ידו כיד אלקים למלאות כל חפץ,

ובימי חסד האלה בתחלת מלכותו ימלא כל משאלות אנשים עד שאין צריך לבקש דבר מזולתו, וכל המבקש דבר מזולתו הרי זה כמכחיש טוב המלך וחסדו, או כמכחיש יכולתו, כאילו המלך אינו חפץ או שקצרה ידו מהטיב וממלאות בקשת כל שואל, הוא מחרף את המלך ויושלח לגוב האריות,

ועז"א לקימה קים מלכא – ר"ל שבזה יחזקו את המלכות שיהיה לו קיום, שבזה יטה אליו לב כל העמים, בענין שפיתו אותו שהוא לטובת המלך ולחזק מלכותו, וע"כ הסכימו לתקפא אסר על העובר שיהיה דינו כמורד במלך,

ובקשו א] שהמלך יסכים על הדבר, וז"ש ובכן תקום אסרא –

ב] שיכתוב ויחתמנו בטבעת המלך – כדי שיהיה כדת מדי ופרס – שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב:

(ט) כְּעַן מַלְכָּא תְּקִים אֱסָרָא וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא:

רש"י תקים אסרא – תעמיד חק זה. די לא להשניהשלא לשנות כדת מדי ופרס. די לא תעדא – שלא תעבור:

אבן עזרא די לא תעדא – חוק ולא תעבור:

מצודות דוד כען – עתה אתה המלך תחזק הקשר וכתוב מכתב ידך על הכתב. די לא – אשר אין לשנותה מעתה וכמנהג מדי ופרס אשר לא תסור לעולם והוא שאין לשנות דבר אשר רשם המלך:

(י) כָּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ רְשַׁם כְּתָבָא וֶאֱסָרָא:

מצודות דוד כל קבל – בעבור זאת שהיה הדבר לחוזק המלוכה לזה כתב המלך מכתב ידו על הכתב והקשר:

(יא) וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה:

רש"י כדי ידע – וכאשר ידע. וכוין פתיחין ליה בעליתה – בעלייתו. נגד ירושלם – לצד ב"ה ואע"פ שחרב עשה כמו שאמר שלמה והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א ח). ברך על ברכוהי – כורע על ברכיו. וזמנין תלתא – ערבית ושחרית ומנחה. כל קבל די הוה עבד וגו' – ככל אשר היה עושה לפני זאת:

מלבי"ם השאלות: למה מסר דניאל א"ע למיתה בשביל התפלה, וחי בהם כתיב, ומן הדין אינו מחויב למסור נפש רק על ע"א וג"ע וש"ד, בפרט שהיה יכול להתפלל בלחש שלא ירגיש אדם בו ורחמנא לבא בעי, ועכ"פ בחדר חשוך מוסגר שהחלונות אין מעכבים התפלה, ומלשון הכתוב מבואר שלא נשמר כלל, וכי לא ידע כי בנפשו הוא?,

ומז"ש כל קבל די הוה עבד מקדמת דנא, והלא היום כפשע בינו ובין המות?:

(יא) ודניאל אף שידע שנרשם הכתב, נכנס לביתו וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלם, ושלש פעמים ביום כרע על ברכיו והתפלל והודה לפני אלקיו כל עומת שהיה עושה לפני זאת –

באר שאף שדניאל ידע מגזירה זאת, לא בטל תפלותיו ג' פעמים ביום ולא התחבא להתפלל בבית אחר שלא ידעו היכן הוא, או בביתו במקום מוצנע, רק נכנס לביתו ועלה אל העליה שהיו חלונותיה פתוחים לצד דרום שהוא לצד ירושלים, והתפלל בכריעה,

בענין שכל השכנים יכלו לראות דרך החלונות הפתוחים שהוא כורע על ברכיו ומתפלל,

אולם למה עשה כן, והלא לא היה מחוייב למסור נפשו בעבור מ"ע, בפרט לדעת הרמב"ן שתפלה דרבנן, והמלך לא נתכוין להעביר על דת, ולמה הכניס את עצמו בסכנה זו,

מפרש כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנה – ר"ל שדת המלך לא היה להעביר על דת, ולמנוע שום אדם מעשות חובתו המצווה עליו מאת ה' וטעם הגזרה לא היה רק שמי שירצה לבקש בקשה חדשה פרטית יבקשנה מן המלך והוא יעשה בקשתו, וא"צ לבקש מאלקים ואדם,

אבל אין בכלל זה מתפלה התמידית שאינו מבקש בקשה חדשה רק מודה לה' ומשבח ומתפלל עניני הכלל, כמו על החיים ועל סליחת עון וכדומה, שאין זה ענין אל המלך כלל, זה לא היה בכלל הדת לפי התכלית שניתן הדת הזה שהיה ענינו להגיד שהמלך מוכן למלאות בקשת כל שואל,

וז"ש אחר שנודע לכל שדניאל מתפלל תפלה כזאת בכל יום שלשה פעמים תמיד מצד דתו, ועל זה אינו מוזהר מן המלך שלא כיון לזה כלל לבטל מצוה ולהעביר איש ממצות אלקיו,

ובהגזרה כתוב די לא יבעא בעו, דהיינו שלא לבקש בקשה, ובדניאל כתוב מצלא ומודה –

והבדל גדול יש בין מתפלל ובין מבקש שהתפלה לא תהיה רק לאלקים, ולא נמצא מאדם לאדם בשום מקום ששופך נפשו להשם לבד, וזה אינו כלל בכלל הפקודה, ועל זה בטח דניאל ולא התירא:

(יב) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵא וּמִתְחַנַּן קֳדָם אֱלָהֵהּ:

רש"י הרגישו – משמשו ותפשו:

מצודות דוד אדין – אז האנשים האלה התקבצו אל בית דניאל ומצאוהו מבקש ומתחנן לפני אלקיו:

מצודות ציון הרגשו – ענין קבוץ כי בקבוץ עם רב נשמע קול המיה ורגישה וכן למה רגשו גוים (תהלים ב'):

מלבי"ם אדין, אז באו האנשים ברגש ומצאו לדניאל מבקש ומתחנן לפני אלקיו – שינה הלשון שמצאו אותו מבקש, שהם היה דעתם להלשין עליו שבקש בקשה פרטית בתפלתו ועבר על מצות המלך:

(יג) בֵּאדַיִן קְרִיבוּ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא עַל אֱסָר מַלְכָּא הֲלָא אֱסָר רְשַׁמְתָּ דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִבְעֵה מִן כָּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגוֹב אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר יַצִּיבָא מִלְּתָא כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא:

רש"י על אסר מלכא – על בטול אסור המלך אשר באו להלשין. יציבא מילתא – אמת הדבר:

מצודות דוד באדין – אז קרבו אל המלך ואמרו לפניו על דבר הקשר הנעשה בעבור המלך וכה אמרו הלא במכתב ידך רשמת הקשר אשר כל איש אשר יבקש דבר מן כל אלוה או אדם עד שלשים יום זולת ממך המלך יהיה משפטו שיושלך אל בור האריות. ענה – השיב המלך ואמר אמת הדבר ועשויה היא בחוזק כמנהג מדי ופרס ואשר לא תסור לעולם ר"ל ע"כ כן יהיה הואיל ורשמתי אני אין להשיב וכמנהג הקבוע:

 מלבי"ם השאלות: מז"ש על אסר מלכא, הלא אסר רשמת, מה רצו בשאלה זאת, והלא הדת כתובה בדתי פרס ומדי, והי"ל רק לאמר שדניאל התחייב מיתה כי עבר על הדת?:

(יג) באדין קריבו ואמרין קדם מלכא – ר"ל באשר ידעו שיש להצדיק את דניאל כנ"ל, והתיראו שהמלך כשיודע לו כונתם יפרש פירוש אחר בפקודה זאת לזכות את דניאל, לכן באו כשואלים על אסר מלכא

היינו שי"ל שאלה בזה, והוא הלא אסר רשמת די כל אנש דיבעא – שאלו אם הוא איסור כולל על כל איש ואיש ועל כל מיני תפלה, כי הם מחליטים שהיא גזרה כוללת על כל איש וכל מיני בקשות,

ועז"א המלך אמת הדבר כדת מדי ופרס שלא תשוב – והודה לדבריהם:

(יד) בֵּאדַיִן עֲנוֹ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא דִּי דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד לָא שָׂם עליך עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם וְעַל אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ:

רש"י לא שם עלך מלכא טעם – לא נתן לב ועצה לחוש על גזירותיך. בעא בעותיה – מתפלל תפלתו:

מלבי"ם באדין – אז מצאו מקום להלשין על דניאל, שלא נתן לב לשמוע להמלך ולאסורו:

(טו) אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ:

רש"י כדי מלתא שמע – כאשר שמע הדבר. שגיא באש עלוהי – הרבה הרע בעיניו שהיה אוהב את דניאל וקשה עליו מיתתו. ועל דניאל שם בל לשיזבותיה – על דניאל שם דחוי לדחות הדבר להצילו ואמר להם איני מאמין לכם. בל – איני יודע דוגמתו אך ענינו יורה פתרונו. ועד מעלי שמשא – ועד בא השמש היה משתדל להצילו אבל כשהגיע זמן תפילתו כרע להקב"ה על ברכיו והתפלל תפלתו ושוב לא היה לו פתחון פה להצילו:

מלבי"ם השאלות: באיזה אופן רצה המלך להצילו וכי לא ידע כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב?:

(טו) באדין, אז כאשר שמע המלך את הדבר מאד הורע בעיניו, ועל דניאל שם בל להצילו – פי' שאז חזר המלך מדבריו, ואמר שגזרה זאת לא חלה על דניאל, באשר הוא מתפלל תפלה קבועה ג"פ בכל יום מצד דתו, לא בקשה חדשה על ענין פרטי ואין ראוי להעביר על דת, ואין בכלל הפקודה התפלה הכוללת שאינה בקשה פרטית, [ומלת בל, כמו בלי ובלתי שהוא מלת השלילה] אמר שדניאל אינו בכלל הגזרה ובל חלה עליו, ובזה השתדל עד בא השמש להציל אותו:

(טז) בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא דַּע מַלְכָּא דִּי דָת לְמָדַי וּפָרַס דִּי כָל אֱסָר וּקְיָם דִּי מַלְכָּא יְהָקֵים לָא לְהַשְׁנָיָה:

רש"י די מלכא יהקם – אשר המלך יגזור ויעמוד לא לאדם לשנותו:

מצודות דוד באדין – אז האנשים האלה התקבצו כולם על המלך כי להלשין באו רק מקצתם וכאשר ראו שחפץ המלך להצילו התקבצו כולם ואמרו למלך דע אתה המלך אשר יש מנהג קבוע למדי ופרס אשר כל קשר ודבר קיום אשר יקיים המלך לרשום שמו עליו שוב אין לשנותם:

 מלבי"ם באדין – אז רעשו על המלך אמרו דע שדת מדי ופרס הוא, שכל איסור שיקים המלך לא להשניה – ר"ל שאין לעשות בו שנוים רק לקיימו כפי פשוטו, ולא לעשות בו פירושים ולשנות ענינו לומר שאינו חל על איש או ענין פלוני, ובזה נצחו את המלך:

(יז) בֵּאדַיִן מַלְכָּא אֲמַר וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אֱלָהָךְ דִּי אנתה אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ:

מצודות דוד באדין – אז אמר המלך להביא את דניאל ולהשליכו אל בור של האריות. ענה – הרים המלך קול ואמר לדניאל אלהך אשר אתה עובד אותו בכל עת הוא יצילך:

מלבי"ם אלהך – המלך החזיק שאינו חייב מיתה ע"פ הדין, מפני שהוא מתפלל תמיד תפלה קבועה וזה אינו בכלל האיסור, ורק הם מטים משפטו, וע"כ אמר שמצד זה שאת פלח ליה בתדירא ואתה זכאי בדינך אלקים יצילך:

(יח) וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא וְחַתְמַהּ מַלְכָּא בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי דִּי לָא תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל:

רש"י והיתית אבן חדא – והובאת אבן אחת בכל ארץ בבל אין אבן כי אם לבנים כמ"ש הבה נלבנה לבנים (בראשית יא) למדנו שאין אבן בבבל ולפי שעה הביאוה מלאכים מא"י אם התנה במעשה בראשית על הים שיקרע לבני ישראל ועל האש שיצטנן לחנניה וחביריו ועל האריות מהזיק לדניאל לא התנה על זריקת אבן וזיין שלא יזיק באדם והמלך אמר מעם האריות אי אפשר לסלקו שכבר נגזרה גזירה אזדהר בו מהזקת אדם והנס אם יבא יבא סא"א.

ושמת על פים גובא – הושמה על פי הגומא. בעזקתיה – בטבעתו שלא יזיזוה ממקומו וישליכו עליו אבנים להרגו. די לא תשנא צבו בדניאל – שלא ישתנה רצונו כלומר שלא יעשו לו היזק שלא כרצונו (ס"א כרצונם):

מלבי"ם והיתית, והובא אבן אחת והושמה על פי הגוב ויחתמה המלך בטבעתו ובטבעת שריו שלא ישתנה רצונו בדניאל – ר"ל שלא יהרגוהו אויביו ע"י אבנים, או שישחקו וילעיגו לו באונאת דברים, וכן נחתמה בטבעותיהם בל יאמרו שנתנו לאריות בשר הרבה, ועי"ז הניחו את דניאל:

(יט) אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי:

רש"י ובת טות – לן בתענית. ודחון – ושלחן במשנה כך פתר דונש לא הכניסו לפניו שלחן לאכול. ושנתה נדת עלוהי – נדדה שנתו:

מלבי"ם אדין, אז הלך המלך להיכלו, ובת טות – לן בתענית, ודחון – פי' ושולחן לאכול, וי"מ חדוה וי"מ פלגשיו, לא הובא לפניו ושנתו נדדה

(כ) בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַּרְפָּרָא יְקוּם בְּנָגְהָא וּבְהִתְבְּהָלָה לְגֻבָּא דִי אַרְיָוָתָא אֲזַל:

רש"י בשפרפרא – בעלות שחר והרבה יש בתרגום יונתן. יקום בנגהא – עמד לאור הבוקר ולא בשלש שעות כשאר מלכים. ובהתבהלה לגובא די אריותא אזל – ובבהלה לחפירת האריות אזל:

מלבי"ם אז המלך קם בשחר כשהתחיל להאיר קצת – [עמ"ש ישעיה (ט' א') על אור נגה עליהם], והלך בבהלה לגוב האריות – לדעת מה נעשה בדניאל:

(כא) וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי אנתה אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא:

מצודות דוד וכמקרבה – וכאשר בא קרוב אל הבור צעק אל דניאל בקול עצב והרים קול ואמר לו דניאל עבד אלקים חיים. אלהך – האלקים אשר אתה עובד אליו בכל עת האם יכול היה להצילך מן האריות:

מלבי"ם וכאשר קרב אל בור זעק לדניאל בקול עצב – ולא ענהו דניאל מפני שלא הכיר את הקול שהיה עציב, ענה המלך ואמר לדניאל,

דניאל עבד אלקים חיים האלקים אשר אתה עובד אותו תמיד היכול להצילך מן האריות – ר"ל אחר שהוא אלקים חיים יודע את עבדיו, ואחר שאתה עובד אותו תמיד בודאי רצה להצילך,

נשאר השאלה על היכולת אם יכול להיצלך:

(כב) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל עִם מַלְכָּא מַלִּל מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי: (כג) אלקי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי וְאַף קדמיך קָדָמָךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת:

מלבי"ם (כב-כג) אז דבר דניאל עם המלך, אלקי שלח מלאכו וסגר פי האריות ולא חבלוני, יען שנמצא לי זכות לפניו – שלפניו היה לי זכות מה שהתפללתי,

כי לא עברתי בזה מצות המלך, שהפקודה לא היה לבטל מצות ה', וז"ש ואף קדמך חבולה לא עבדת – לא עשיתי דבר נשחת, כי לא עברתי דבריך בזה,

כאומר שאם הייתי עובר מצות המלך לא היה לי בזה זכות לפני ה' שצוה לירא את ה' ומלך,

וגם ר"ל שהזכות עצמו שנמצא לי לפני ה' הוא היה המלאך שהצילני מן האריות, כמ"ש אם יש עליו מלאך מליץ להגיד לאדם ישרו, שמדבר מן הזכיות שהם מלאכים הפודים מרדת שחת:

רש"י חבולה לא עבדת – שום דבר כיעור ושקר לא עשיתי:

 (כד) בֵּאדַיִן מַלְכָּא שַׂגִּיא טְאֵב עֲלוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל אֲמַר לְהַנְסָקָה מִן גֻּבָּא וְהֻסַּק דָּנִיֵּאל מִן גֻּבָּא וְכָל חֲבָל לָא הִשְׁתְּכַח בֵּהּ דִּי הֵימִן בֵּאלָהֵהּ:

רש"י שגיא טאב עלוהי – הרבה הוטב בעיניו. ולדניאל – ואת דניאל צוה להעלות מן הבור. די הימן באלקיה – אשר האמין באלקיו:

אבן עזרא והוסק – כמו אסק שמים:

מלבי"ם אז הוטב מאד – [התשובה הזאת וההצלה] אל המלך, ואמר להעלות לדניאל מן הבור ולא נמצא בו שום חבורה – ובאר שהיה לו זכות מפני אמונתו שהאמין בה' ובזכות האמונה נעשה לו הנס הזה:

(כה) וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיו גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָנִיֵּאל וּלְגֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ אִנּוּן בְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא עַד דִּי שְׁלִטוּ בְהוֹן אַרְיָוָתָא וְכָל גַּרְמֵיהוֹן הַדִּקוּ:

רש"י די אכלו קרצוהי – אשר הלשינו עליו. ולא מטו לארעית גובא – לא הגיעו לתחתיות הבור עד שמשלו בהם האריות וכל עצמותיהם הדיקו:

מצודות דוד והיתיו – והביאו את האנשים האלה אשר הלשינו מלשינות על דניאל והושלכו אל בור האריות המה ובניהם ונשותיהם. ולא מטו – לא הגיעו לתחתיות הבור עד אשר משלו בהם האריות עודם באויר ואכלו אותם ואף עצמותם כתתו דק דק:

מלבי"ם השאלות: למה צוה להשליך את האנשים לגוב האריות והלא לא באו בעלילות שקר והוא נתחייב מיתה כדין, ואם ניצול בנס בעבור זה לא נתחייבו המה מיתה, והלא נבוכדנצר לא צוה להשליך לכבשן את האנשים שהלשינו על חנניה מישאל ועזריה הגם שגם המה נצולו בנס?:

(כה) וצוה המלך והשליכו את המלשינים אל הבור והאריות הדיקו את עצמותיהם – ובזה מבואר שהיו רעבים מאד ובכ"ז לא נגעו בדניאל וזה מגדיל הנס:

(כו) בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דארין דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא:

מצודות דוד באדין – אז כתב דריוש לכל העכו"ם וכן כתב לכל עממיא וכו' אשר שוכנים בכל הארץ שלומכם יתרבה:

(כז) מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זאעין זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל וְשָׁלְטָנֵהּ עַד סוֹפָא:

מצודות דוד מן קדמי – מלפני הושם גזרת אומר אשר בכל ממשלת מלכותי יהיו חרדים ומתפחדים מלפני האלקים של דניאל אשר הוא אלקים חי וקיים לעולם ומלכותו היא מלכות אשר לא תושחת וממשלתו עד סוף ימי עולם:

מלבי"ם מן קדמי – נתן פקודה שייראו את אלקי דניאל, כי כל אלה אלילים אין בם חיות כי הם כחות טבעיות בלי חיות ושכל, והוא חי וקים,

הכוחות הטבעיות שייחסו להם העכו"ם אלהות, כמו האש שעבדו אותו הפרסיים בימים ההם יתגברו עליהם כחות אחרות מנגדות להם, המים מכבים את האש, ואינם מתמידים לעולם כי כל כח טבעי יש לו סוף, אבל מלכותו די לא תתחבל – ע"י כח נגדי לו, ושלטנה עד סופא – שהוא נצח:

(כח) מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא דִּי שֵׁיזִיב לְדָנִיֵּאל מִן יַד אַרְיָוָתָא:

מצודות דוד משיזב – מפלט ומציל ועושה אותות ודבריו תמוהים בשמים ובארץ אשר הציל את דניאל מיד האריות:

 מלבי"ם משיזב ומציל – וגם עושה אתין ותמהיןונפלאות למעלה מן הטבע כמבואר מן הנס שהציל לדניאל שהיה על צד הפלא:

(כט) וְדָנִיֵּאל דְּנָה הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כּוֹרֶשׁ פרסיא פָּרְסָאָה:

רש"י ובמלכות כורששמלך אחר דריוש שלא מלך דריוש המדי אלא שנה אחת ונהרג במלחמה כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון והמליכו את כורש חתנו עליהם בתוך החיל:

 אבן עזרא ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש ובמלכות כורש פרסאה – והנה יורה כי לא חיה יותר כי זקן היה וששבצר הוא זרובבל ולא דניאל בשתי ראיות שאמר על זרובבל פחת יהודה ויהי לו לששבצר שמיה כי פחה שמיה וראיה אחרת גדולה וחזקה מזאת שאמר זכריה ידי זרובבל יסדו הבית הזה וככה כתוב בספר עזרא ושם כתוב אדין ששבצר דך אתא יהב אשיא די בית אלהא די בירושלים:

מצודות דוד ודניאל דנה – ודניאל זה הצליח למשול ממשל רב בימי מלכות דריוש ובתחלת ימי מלכות כורש הפרסי אבל לאח"ז פירש עצמו מעבודת המלך ומנה את זרובבל תחתיו וכמ"ש למעלה:

מלבי"ם ודניאל דנה הצלח – וכו' ובמלכות כרש – ולמעלה [א' כ"א] אמר ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש,

ופי' הרי"א לפמ"ש היוסיפון שאחר שהושלך לגוב האריות בקש רשות להתפטר מעבודת המלך וללכת לשושן, והשיג רשות, וזרובבל נכנס בהיכל המלך במקומו,

ובתוך כך מת דריוש ומלך כורש במקומו, ונתעכב שם עד עליית בני הגולה לירושלים, וגם כתב שהאגרת ששלח דריוש לכל העמים היה הקדמה אל חפצו ואל נדרו שנדר הוא וכורש לשלח רצונים חפשים לבנות בית ה', וע"כ הודיע גדולת מעשיו ונפלאותיו, למען ייראו את ה' אלקי ישראל:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ספר דניאל – פרק יב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

שלחן ערוך חלק א